מול התעצמות חזבאללה בחסות הפסקת האש, נדרש שינוי פרדיגמה: ביסוס רצועת חיץ חכמה בדרום לבנון, פגיעה במרכזי כובד של חזבאללה בתגובה להפרות הפסקת האש, התניית הסיוע האמריקאי לצל"ב בטיהור שורותיו, וחניקת צירי האספקה והמימון האיראניים.

צמצום הפעילות הישראלית בלבנון כמרחב תמרון עבור הממשל האמריקאי מול טהראן

בעת הנוכחית ישראל ממתינה לאפשרות של הכרעה הסכמית מצד טראמפ מול איראן, על רקע המצור הימי הנמשך. לפיכך, למרות התקיפות שבצע צה"ל השבוע בבקעת הלבנון בתגובה להפרות האש המתמשכות מצד חזבאללה, ישראל וויתרה עקרונית, לעת עתה, על מתקפות עומק נגד מפקדות ונכסים אסטרטגיים של הארגון בדאחיה ובמרחב הבקאע, ונגד צירי ההברחה מאיראן ומסוריה. הוויתור על סיכול ההברחות מסוריה משמעותי, מכיוון שבשבועות האחרונים נרשמו מספר תפיסות של אמצעי לחימה בצפון סוריה, אשר היו בדרכם לגבול הסורי־לבנוני בנוסף למנהרות הברחה שאותרו על ידי כוחות הביטחון הסורים בגבול סוריה-לבנון בחודש האחרון, כפי שהוצג ע"י מכון עלמא.

לצד זאת, נראה שהלחץ שמופעל מצד טראמפ נובע גם מהרצון לקדם את המו"מ הישיר וההיסטורי בין ישראל לממשלת לבנון. לפיכך, הלחימה של צה"ל כעת מתרכזת בדרום לבנון, אם כי התנופה שאפיינה את התקדמותו בגזרה זו נפגעה. כתוצאה מכך, חזבאללה שיפר את המצב בו היה נתון ערב המלחמה. אז הוא ספג מתקפות יומיומיות, אך העדיף להכילן כדי לשקוד על מפעל ההתעצמות בסיוע איראן, רה-אורגניזציה של הארגון תחת המנהיג החדש, נעים קאסם, ובניין כוח מחודש בצל המכה שספג ב"חיצי הצפון".

למרות האיפול שבאופן טבעי מופעל על הפעילות הישראלית בעת הנוכחית בדרום לבנון, נראה שהיא מופעלת תחת קידום האסטרטגיה הבאה: צה"ל מחזיק כבר כעת בשטחים נרחבים בדרום לבנון, ופועל לכינון רצועת חיץ בקו הנ"ט, שאינה נטולת אזרחים. צה"ל ממשיך את הלחימה בבנת ג'בל, אך בעצימות מופחתת, כאשר השאיפה של צה"ל היא להתבסס בקו הנ"ט, במטרה להדוף את חזבאללה ולצמצם את מתקפותיו נגד ישובי הצפון. במצב הנוכחי, חזבאללה מפר את הפסקת האש, ומתחם את הירי שלו בעיקר לישובי הגבול ולכוחות צה"ל בדרום לבנון, מתוך הבנה שישראל הנמיכה את גובה הלהבות, ומתוך מוטיבציה לחבל במו"מ הישיר בין ישראל ללבנון, שמסכן את מעמדו בלבנון.

המגבלות המוטלות על פעילות צה"ל בלבנון והפסקת התקיפות בביירות מאפשרות לחיזבאללה להמשיך להפר את הפסקת-האש, בלי לחשוש שהמחיר שישלם על כך יהיה בלתי-נסבל. הן משאירות בידי אירגון הטרור הלבנוני את ההחלטה על המיקום, העיתוי, התדירות והאמצעים בהם יתנגש בישראל וגם את השליטה בגובה הלהבות. כך ניתנת לחיזבאללה למעשה גם האפשרות לקבוע כללי-משחק חדשים ולעצב את משוואות התגובה מול ישראל.

הנשיא טראמפ  ביקש לרסן את ישראל כדי לסלול לממשל עאון את הדרך לשיח מדיני עימה.  למעשה, הוא שלל ממנה חלק מחופש-הפעולה שהיה לה עד לפני חודשיים והתיר לה להמשיך לפעול כשיד אחת שלה קשורה מאחור.

לשיטתו של טראמפ, תהליך שיביא לכינון הסכם-מדיני, יוכל לדחוק את חיזבאללה לפינה , לשלול ממנו את הלגיטימציה להמשך הלחימה ובכך להחליש את אחיזתו בלבנון. בוושינגטון כמו בריאד מאמינים שהסכם אמריקני עם איראן, יחד עם הסכם ישראלי-לבנוני, יכריחו את חיזבאללה להפסיק את הלחימה ואולי אף להעמיד את נשקו הכבד תחת פיקוח בינלאומי. אשרי המאמין.

לנוכח המציאות הלבנונית הסבוכה, הנשיא טראמפ יהיה עלול דווקא להיווכח שהריסון שהטיל שרת דווקא את חיזבאללה – המתנגד העיקרי לתהליך המדיני וזרוע הפרוקסי העיקרית של האוייב האיראני של טראמפ.

יותר מדיי שחקנים, מבית ומחוץ, בוחשים בקלחת הלבנונית. קשה להתיר את סבך המתחים ואין טעם לצלול לעומקו. השאלה העיקרית שצריכה להדריך את ישראל במדיניותה היא איך להסיר את האיום הביטחוני הנשקף כלפיה מחיזבאללה. אם הגנרל עאון היה מסוגל לספק זאת, אולי היה מקום לדון עימו על המחיר, אך הוא מגיע למשא ומתן עם ציפייה אחרת – להפסיק את הלחימה הישראלית ולכונן תהליך שיביא לנסיגת צה"ל ולהגבלת הפעילות הישראלית במדינתו.  הוא ואנשיו אמנם היו רוצים לראות את ארגון חיזבאללה מפורק מנשקו, אבל אפילו הם לא מתיימרים להציג זאת כיעד ריאלי שאותו יוכלו להשיג בכוחותיהם ואין להם שום כוונה להגיע לעימותים שיחזירו את לבנון לעידן מכוניות התופת ומלחמת האזרחים. כאשר אלה הן הנחות המוצא לדיונים, לא נכון מצידנו לשלם מחירים ביטחוניים.

יתכן שלא היתה לישראל ברירה אחרת מלבד היענות להזמנת טראמפ למשא ומתן. את הפסקת האש שנידרשה בתמורה לכך ניסינו. משימתו של הדרג המדיני בישראל כעת היא לשכנע את הנשיא טראמפ שהסיכויים שהחלשת חיזבאללה תושג באמצעים מדיניים הם קלושים.

חובתו להבהיר כי ההגבלות על פעילותה של ישראל בלבנון, לא רק שלא מחזקות את ממשל עאון מול חיזבאללה, אלא שהן מחזקות את אירגון הטרור השיעי באופן שמבסס את אחיזתה של איראן בזירה זו ובכך גם מעודד את המשטר בטהראן, בניגוד לאינטרס המובהק של טראמפ.

ישראל לא צריכה לשחק לפי הכללים שחיזבאללה קובע. גם לא לפי כלליו של הגנרל עאון. תגובותיה להפרות הפסקת האש צריכות להיות לא פרופורציונאלית כדי לערער את הנחות היסוד של חיזבאללה בתיכנון פעולותיו נגדינו.

צריך לעשות יותר גם בעזה

כמעט חודש חלף מאז העבירה "מועצת השלום" בראשות ניקולאי מלאדנוב לחמאס את הצעתה לתהליך התפרקותו של אירגון הטרור מנשקו. בהנהגת חמאס הודיעו כי הם מקיימים התייעצויות מעמיקות בעניין זה. את עמדתם הרשמית הם טרם העבירו . בינתיים הם הסתפקו ברשימת הפרות מצידה של ישראל ובדרישה כי זו תמלא את כל התחייבויותיה כתנאי לכל מהלך אחר.

אין צורך להמתין בנשימה עצורה לתשובה הרשמית של אירגון הטרור. דובריו השמיעו פעם אחר פעם את עמדתם השוללת כל פשרה בעניין הנשק.  אמנם בעצת המתווכים, הם הורידו את הווליום התקשורתי בעניין הזה, אבל עמדתם לא השתנתה.  כשיגיע הנוסח הרשמי הסופי  הוא אולי לא יכלול את המילה "לא", אבל זאת תהיה משמעותו.  

בשבוע שעבר פורסם כי במסמך מודיעיני שהועבר לדרג המדיני, הזהירו גורמי צה"ל שחמאס משתקם באופן משמעותי במהלך הפסקת-האש. לא נזקקנו לכך כדי להבין שזהו המצב. טורים ומאמרים לא מעטים בנושא זה, המבוססים על מידע גלוי, פורסמו גם בין דפיו של העיתון הזה. חלק גדול ממהלכי חמאס נעשה לעין כל וללא מאמצי הסתרה, גם מתוך כוונה להבהיר מי כאן הריבון . אם כך הדברים מעל פני הקרקע, אפשר רק להעריך מה קורה מתחתיה.

מלאדנוב ואנשי מועצת השלום כנים במאמציהם, אך גם הם יודו שיכולתם להשפיע על חמאס בסוגיית הנשק, מוגבלת למדיי. 

שני אילוצים משמעותיים משפיעים על המדיניות הישראלית בעזה. הראשון: אילוץ מדיני – המחוייבות  לתכנית עשרים הנקודות והרצון שלא להצטייר כמי שהכשילו את יוזמת טראמפ. האילוץ השני הוא המשאבים. רצועת עזה היא זירה משנית,. ההזדמנות מול איראן מחייבת להציב אותה במוקד המאמצים ולא לאפשר לשום זירה אחרת להסיט ממנה את המבט והקשב. למרות זאת, הרושם הוא שעדיין קיים מרחב לא קטן לפעולת כוחותינו, במסגרת המשאבים הקיימים ובלי לפגוע בהסכמות המדיניות.

אין המדובר רק במאמצים לסכל הברחות וייצור-נשק ולפגוע בהשתלטות חמאס על משאבים המיועדים לאוכלוסיית עזה, אלא גם בפעולות יזומות, בפרופיל נמוך שיכללו פגיעה בפעילים, תשתיות, מצבורי נשק, מנהרות, מתקני שלטון וכיוצא באלה.  פעולות שיבוצעו במשאבים שבידי  שב"כ ופיקוד הדרום ויחייבו את חמאס להשקיע בהגנה על נכסיו במקום בשיקום או בתקיפה של כוחותינו. הפעולות התחבולניות שיוחסו למוסד בזירות האחרות, יכולות להוות השראה לסוג הפעולות הנדרשות בעזה.  בלי זאת, פיגועים והתקפות מצד האוייב הזה נגדינו, הם רק עניין של זמן.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אוהב להכריז על הסכמי שלום. הפרטים הקטנים או השאלה אם יחזיקו מעמד פחות מעניינים אותו, והעיקר הוא ההכרזה הגדולה, השואו. אתמול, הצהיר הנשיא, הצליח אולי להביא את הסכם השלום העשירי מאז תחילת כהונתו בלבנון. העובדה שרק צד אחד ללחימה בכלל חתום על ההסכם הזה לא מפריעה לו. הסכם הפסקת האש בעזה 2.0.

לכאורה יש בסיס לאופטימיות של טראמפ. אומנם ממשלת לבנון וישראל הן אלה שהסכימו להפסקת האש לעשרה ימים, וגם אם יחתמו על הסכם שלום חיזבאללה בכלל לא יהיה צד לאחד משני התהליכים, אך צריך לזכור מי דחף לתום הלחימה בארץ הארזים: ארגון הטרור השיעי, דרך הפטרון שלו איראן. ישראל כלל לא רצתה בהפסקת האש הזאת והייתה מעוניינת להמשיך בלחימה, ונראה כי האמריקנים כפו זאת עליה. אבל העובדה שחיזבאללה היה זה שמאוד רצה את הפסקת האש לכאורה מסמנת שיש תקווה שגם ישמור עליה, כפי שהצהיר אתמול שיעשה. אולי אפילו לא יתפתה לפגוע בחיילי צה"ל שעוד ישהו בלבנון גם כעת, ולא נחזה ב"תאונות" מסתוריות בסגנון חמאס.

ואכן, במובנים רבים מזכירה הפסקת האש הזאת את המצב בעזה: תוכנית אמורפית, עם היתר לצה"ל להמשיך להחזיק בשטחים שתפס לפני הפסקת האש ולקבוע בפועל קו גבול חדש, להמשיך לפעול בתוך האזורים הללו ולטהר אותם, ואפילו אישור לפעול נגד איום מתפתח מנגד. הבעיה מצויה, עם זאת, בשני דברים.

אומרים שהשטן מצוי בפרטים הקטנים, וזה בדיוק מה שיוצר את הבעיה הראשונה: מה עושים עם דברים שאין התייחסות אליהם בהסכם? מותר לצה"ל לפעול נגד איום מתפתח, אך מה הוא ראשי לעשות במקרה של מחבלים שירו וברחו? באיזו מידה יכולה לישראל למתוח את החבל – גם במובן של פגיעה באיום מתפתח, אך גם בשאלה של זיהוי הדחיפות שבו? האם להפציץ משגר רקטות שמוכן לפעולה בצור שווה לחיסולו של מחבל שמתכנן פיגוע בביירות, להשמדת מאגר אמל"ח או מזומנים בבקאע או לסיכול קבוצת מחבלים שמתכננת לפגוע בחיילים מדרום לליטאני?

בנוסף, מכיוון שהסכם הפסקת האש בכלל נסגר עם ממשלת לבנון, כיצד זו אמורה להשתלב בעניינים האלה? האם שמורה לה זכות ההתנגדות? האם תזדקק לעדכון מראש בכל פעם שצה"ל תוקף?

הבעיה השנייה חמורה יותר. בישראל יודעים היטב שממשלת לבנון אינה מסוגלת לפעול נגד ארגון הטרור השיעי, ואין לה יכולת לפרק אותו מנשקו. חיילים רבים בקרבה הם שיעים, חלקם גם מחבלי הארגון. אז מה הועילו חכמים בתקנתם אם בסוף עשרה הימים יגיעו שתי המדינות להסכם שלום? מי יטפל אז בחיזבאללה, אם לא צה"ל? מה החזון הגדול בעוד עשרה ימים, עם תום הפסקת האש? האם כל אדם שעיניו בראשו, ורואה מה קורה עם חמאס בעזה, סבור שדווקא חיזבאללה יסכים להתפרק מנשקו ברצון? המדינה שלא הצליחה לגרש את השגריר האיראני אף שהכריזה עליו כאישיות לא רצויה תצליח להילחם בארגון טרור עוצמתי לא פחות ממנה, אולי יותר?

טראמפ קנה לעצמו הון פוליטי, אולי אפילו אפשרות לקדם משא ומתן עם איראן לתום המלחמה וחיסול בעיית הגרעין בדרך כזו או אחרת, אך לישראל זהו כאב ראש לא קטן. השאלה אם האמריקנים יעמדו לצידנו כדי לפתור את הבעיה הזאת בעוד עשרה ימים וגם לאחר מכן עלולה לקבוע מה יקרה בגבול הצפון בעתיד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 17 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המו"מ הישיר וההיסטורי שהחל אתמול בין ישראל ללבנון אינו מתקיים בחלל ריק. הוא מתנהל בצל אסטרטגיה איראנית רחבה המבקשת לכפות על ישראל "משוואת כבילה" – מלחמת התשה רב-זירתית שתכליתה שחיקת חופש הפעולה הישראלי והגנה על נכסי הליבה של טהראן. כדי להכריע במערכה זו, על ישראל לאמץ גישה ריאליסטית המנפצת את אשליית הריבונות הלבנונית ומחליפה אותה באחיזה טריטוריאלית נחושה.

המציאות בבירות ברורה לכל: למרות מאמציה לקום לתחייה, מדינת לבנון היא עדיין ישות חלולה. הממשלה בבירות חלשה מכדי ליישם את החלטותיה, וצבא לבנון חסר יכולת ולעיתים אף רצון לאכוף את החלטות הממשלה בדבר פירוק הארגון מנשקו. לפיכך, כל הסכם מדיני שייחתם מול לבנון, ללא ערבויות פיזיות בשטח, לא יהיה שווה את הדיו שבו נכתב. ישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחון תושביה בידי ריבון דמה שאינו שולט בחצרו.

אל מול ואקום שלטוני זה, בו איראן וחזבאללה נותרים הריבון בלבנון, על ישראל לעבור מאסטרטגיה של הגנה אקטיבית ליצירת מציאות חדשה בלבנון. המפתח לכך טמון בהקמת מרחב סטרילי מדרום לנהר הליטני. איום הנ"ט בכינון ישיר הפך לכלי האסטרטגי המרכזי של חזבאללה לשיבוש מרקם החיים בצפון. ניטרול איום זה מחייב שליטה פיזית ישראלית בשטח, טיהור הכפרים הסמוכים לגבול מכל תשתית צבאית, ושליטה בנקודות הגובה השולטות טופוגרפית על יישובי הגליל.

ישראל צריכה להבהיר בשיחות המשא ומתן: צה"ל יחזיק וישלוט בשטחים אסטרטגיים מדרום לליטאני ללא הגבלת זמן. נוכחות זו אינה מהווה "רצועת ביטחון" פסיבית, אלא ערובה ביטחונית וקלף מיקוח אסטרטגי. במישור המבצעי, על ישראל להיערך לתרחיש שבו כוחות צה"ל השוהים ברצועת החיץ יהפכו למטרה קבועה למתקפות גרילה. היערכות זו מחייבת מעבר ל"מגננה התקפית": שימוש במערכי הגנה טכולוגיים, ביצורים חכמים וניידות גבוהה, לצד הפעלת אש קטלנית ומיידית נגד כל חוליה המנסה להתקרב לקו המגע.

הנסיגה הישראלית מהמרחב הסטרילי לא תהיה מותנית בלוחות זמנים, אלא בתוצאה אחת בלבד: פירוק מוחלט של חיזבאללה מנשקו. המרחב הסטרילי הופך בכך למנוף הלחץ הממשי היחיד על חזבאללה ועל פטרוניו בטהראן, שיראו כיצד הרפתקנותם מובילה לאובדן נכסים טריטוריאליים לבנוניים.

במקביל, אין להסתפק בטיהור השטח שעד הליטאני. על ישראל לפעול להשמדה שיטתית של נתיבי ההברחה מאיראן ומסוריה, תוך הבהרה כי כל ניסיון של חזבאללה לתקוף את כוחות צה"ל שיישארו במרחב דרום לבנון ייענה בתקיפות ישראליות נחושות בתשתיות האסטרטגיות של הארגון בעומק המדינה.

בד בבד, על ירושלים לדחות לחצים מצד ממשל טראמפ להפסקת אש מהירה בלבנון, כחלק מניסיון אמריקני לסלול דרך להסכם רחב מול איראן. ישראל חייבת לסרב בתוקף לכל תכתיב הכורך את המערכה הצפונית בעסקה עם טהראן. עלינו להבהיר לידידינו בוושינגטון כי עצירת הלחימה בטרם עת, שתותיר את חזבאללה על הגדרות, תהווה ניצחון אסטרטגי לציר הרשע ותכשיר את הקרקע לסבב אלים וקטלני בהרבה.

יתרה מכך, סיום המלחמה ללא הבטחת פתיחתו הקבועה של מצר הורמוז וללא הוצאת כל מאגר האורניום המועשר מאיראן, עלול ליצור בקרב הנהגת השלטון בטהראן תחושת ניצחון כוזבת, שתאפיל על המחיר הקשה וחסר התקדים ששילם המשטר. מניעת תחושת הישג זו מחייבת עמידה על תנאים נוקשים, והיא מהווה אינטרס אמריקני מובהק לא פחות מישראלי. הביטחון הקיומי של אזרחי ישראל אינו יכול לשמש קלף מיקוח בעסקת חבילה מול טהראן.

במישור האסטרטגי הרחב, על ישראל לסרב למשוואה האיראנית המנסה לכבול את גורל לבנון למלחמה נגד איראן. עליה לפעול לניתוק הזיקה בין הזירות דרך הקרנת עוצמה שמרתיעה את טהראן מלהתערב ישירות. המו"מ הישיר הוא כלי טקטי חשוב לחשיפת פרצופו האמיתי של חיזבאללה כמשעבד של לבנון, אך אסור לו להפוך למלכודת של "שקט תמורת דחיית האיום".

לסיכום, בעידן שבו הריבונות הלבנונית היא עדיין פיקציה, על ישראל להיות הריבון הביטחוני בשטח המאיים על יישוביה. רק שילוב של לחץ מדיני החושף את חולשת בירות, לצד אחיזה קרקעית בלתי מתפשרת בקו הנ"ט ועמידה נחושה מול תכתיבים חיצוניים, יבטיח את שינוי המאזן מול איראן וחזבאללה, ויאפשר את חזרת התושבים לבתיהם בביטחון ארוך טווח. האדמה היא הערבון היחיד במזרח תיכון שבו המילים איבדו את משמעותן.

פורסם בישראל היום, בתאריך 16 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ממקום מחבואו, שם הוא לפי המדווח מחלים מפציעתו במתקפה הישראלית, מתחיל מג'תבא ח'אמנהאי לנהל באופן חלקי את המשטר האיראני בעידן שלאחר אביו. פעילותו, חרף פציעתו, נחשפה בין היתר במסר ששיגר שר החוץ האיראני עראקש'י לויטקוף, לפיו מג'תבא אישר לו לקדם מגעים עם ממשל טראמפ לסיום המלחמה, כפי שדווח כבר ב-24 במרץ. שלא במקרה, מבין כל מסרים התנחומים שקיבל לאחר חיסול אביו, מג'תבא בחר (ב-1 באפריל) לשלוח דווקא לחזבאללה את האיגרת הראשונה שהוא מפנה לגורם מחוץ לאיראן מאז מונה לרשת את אביו. מדובר באחד ממסריו הראשונים של מג'תבא כמנהיג, לאחר שבמסר הראשון הבהיר שהמינויים שביצע אביו תקפים, ובמסר השני (ב-20 במרץ, לכבוד ראש השנה הפרסי) הוקיר את התנערות הבייס החברתי של המשטר מ"ניסיון ההפיכה" שבצעו ארה"ב וישראל באיראן, לדבריו, באמצעות מחאת ינואר 2026 במדינה. נראה שבמסר לנעים קאסם מבקש מג'תבא לאותת בכמה רבים על כוונותיו, כפי שינותח להלן.

הערכה לחזבאללה על הצטרפותו למלחמה והכרה במעמדו הבכיר בציר ההתנגדות

ראשית, ברצונו להביע הערכה לחזבאללה, על שהצטרף למלחמה למרות המחיר הקשה שכרוך בהחלטה זו. חזבאללה למעשה כרת גט כריתות עם מדינת לבנון, שספק אם יוכל לגשר עליה. כעת יחסי חזבאללה-מדינת לבנון הגיעו לשפל, וראשי המדינה חשים נבגדים לאחר שלדבריהם חזבאללה התחייב בפניהם לא לגרור את לבנון למלחמה נוספת. עם זאת, למרות הטלטלה הקשה שהמלחמה גרמה לשיעים בכפרי הדרום, נראה שחזבאללה מצליח לשמר את התמיכה שלו בקרב הבייס החברתי שלו, גורם שהינו חשוב מאוד עבורו להמשך קיומו. תמיכת מג'תבא בחזבאללה נועדה לסייע לחזבאללה להתמודד מול האתגרים שמציבה בפניו החלטתו להצטרף למלחמה, מול מדינת לבנון ומול הבייס.

שנית, מג'תבא מבקש לאותת על המקום הבכיר שנותר לחזבאללה במערך השלוחים של איראן. זאת על אחת כמה וכמה, לאחר שהוכיח את דבקותו המוחלטת בפטרון האיראני, וגרר את לבנון למלחמה נוספת נגד ישראל אף שזו טרם החלה להתאושש מהמחירים הקשים של "חיצי הצפון", ולמרות ההתנגדות הנחרצת של מדינת לבנון למהלך. נראה גם שהתמהמהותם של החות'ים להצטרף למלחמה הנוכחית פגעה ביוקרתם בעיני טהראן, הגם שהם שדרגו את מעמדם בציר ההתנגדות כתוצאה מהשתתפותם במלחמת "חרבות ברזל".

הקמת ערוץ אישי מול נעים קאסם לאור הצורך ההדדי של איראן וחזבאללה זה בזו

לצד זאת, לאחר שח'ומיני ועבאס מוסוי הובילו את דור המייסדים של היחסים העמוקים והאידיאולוגיים בין איראן לחזבאללה, ח'אמנהאי ונסראללה יצקו תוכן פרסונלי ביחסים האלו, מה ששדרג את היחסים בין איראן לפרוקסי הלבנוני שלו והעניק להם קומה נוספת. כעת, נראה שמג'תבא מבקש להקים ערוץ אישי עם נעים קאסם. הקשרים האישיים בין הצדדים חשובים למדי הן לאיראן והן לחזבאללה משום שהם מהווים את המסגרת הבכירה ליחסים בין המפקדים הביטחוניים. בנוסף הם גם משמשים תשתית לפעילות מערך הדעוה מול הבייס החברתי של איראן וחזבאללה. דמויותיהם של ח'ומיני ושל ח'אמנהאי ומלאו תפקיד חשוב בקשר בין חזבאללה לאיראן, הן בפן הדתי והן בפן האידיאולוגי.

כעת, הקשרים בין נעים קאסם למג'תבא חשובים לשני הצדדים כדי שחזבאללה ישתמש בדמותו של מג'תבא במערך הדעוה שלו, כמוביל ומעניק החסות לציר ההתנגדות. מאידך, ההכרה של חזבאללה במג'תבא כאיתאללה חשובה למשטר האיראני, במסגרת המוטיביציה של המשטר להוכיח את כשירותו של מג'תבא לתפקיד, חרף הבעייתיות הכרוכה במינויו. כזכור, ח'ומיני הצהיר בעבר שהאסלאם מתנגד לירושת המשטר מאב לבן, וזה היה אחד העוגנים ששמשו אותו להתנגד למונרכיה הפהלוית. לצד זאת, על רקע הטענות שרווחו באיראן לאורך השנים, לפיהן מג'תבא נערך לרשת את אביו, הדגישו בכירים וכלי תקשורת באיראן, שח'אמנהאי מתנגד לכך בתוקף. בהתאם לכך, לפי המדווח, פעל עלי-אסע'ר חג'אזי, ראש לשכתו של ח'אמנהאי האב, לסיכול מינויו של מג'תבא, במגעים החשאיים שקיימה מועצת המומחים לאחר חיסול ח'אמנהאי. לפיכך מקורבי מג'תבא פועלים כעת לפי הנטען להדחתו מהתפקיד. על רקע הדברים, גוברת חשיבות התמיכה מצד חזבאללה במג'תבא כאיתאללה וכמנהיג.

איתות לחזבאללה להמשיך במאמץ המלחמתי

במסרו, מוג'תבא מוקיר את השהידים שחזבאללה הקריב לאורך השנים, ומאותת על הצורך שחזבאללה ימשיך בניסיונו למתוח עד הקצה את מערכות היירוט וההגנה של ישראל, ובכך לסייע לאיראן, לצד החות'ים שהצטרפו לאחרונה למלחמה. לעומת המליציות העיראקיות שהחלו בשבוע האחרון לשגר פעילים לאיראן, לבקשת המשטר, כדי לסייע בדיכוי מחאה עממית לכשתתחדש, טהראן צריכה את חזבאללה בחזית הנוספת שהארגון פתח מול צה"ל.

סטירת הלחי למתנגדי המשטר באיראן

בנוסף, בימים אלה אין לשכוח את ציבור מבקרי ומתנגדי המשטר באיראן, שהינו הרוב הדומיננטי במדינה, למרות שקולו מושתק בהתאם לחסימות האינטרנט במדינה. המסר של מג'תבא הוא גם סטירת לחי לציבור הזה, שאחת הסיסמאות שהוא חרט עד דגלו היא "לא עזה, לא לבנון, אקריב נפשי עבור איראן." המחויבות שמביע מג'תבא להמשיך בסיוע לחזבאללה כוללת מיליארדי דולרים שהציבור האיראני דורש שישקיעו בו, לצד דרישתו לחופש פוליטי. המסר מבטיח למעשה שמג'תבא אינו מתכוון לשנות את מדיניותו של אביו, אלא אדרבא, בצל המצוקה אליה נקלע המשטר, הוא נדרש להסתמך יותר ויותר על המליציות השיעיות הזרות, שיסייעו לו לדכא התקוממות לאומית באיראן, לכשתקום.

האתגר ליחסי איראן-חזבאללה בעידן מג'תבא

למרות כל האמור, חיסול ח'אמנהאי יכול לאתגר את יחסי חזבאללה עם פטרונו האיראני. למרות הציות האידיאולוגי, שנשען על תפקידה המשמעותי של איראן בהקמת חזבאללה, וחרף הקירבה הדתית בין שני הצדדים, והחסות המקיפה שאיראן פרסה על חזבאללה לאורך השנים, לדמותו של ח'אמנהאי היה מקום רב בהשפעה האיראנית על חזבאללה. כך, נסראללה נהג לשבח את ח'אמנהאי ולתאר את ראייתו המפוכחת ותבונתו יוצאת הדופן. במסגרת ההערצה לח'אמנהאי, נסראללה סיפר בעבר בהערצה על החלטות מכריעות וניווט דרכם של איראן וחזבאללה, שקיבל ח'אמנהאי, בצמתים היסטוריים מכריעים. בין הצמתים הללו הוא הזכיר את ועידת מדריד ב-1991, המו"מ בין ישראל לסוריה במחצית שנות התשעים, הפלישה האמריקאית לאפגניסטן ב-2001 ולעיראק ב-2003, ומלחמת לבנון השנייה ב-2006. כעת, יידרש מג'תבא למלא את החלל שהותיר אביו ביחסי איראן-חזבאללה, ולנסות ולבנות את הקומה הנוספת ביחסים אלו, בשאיפה להבטיח השפעה מקסימלית של איראן על חזבאללה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 05 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• יותר מ-50 שנה מהווה השטח שמדרום לנהר הליטאני בסיס לפעילות נגד ישראל; תוואי הגבול הנוכחי מהווה חיסרון מובנה ביכולת של ישראל להגן על עצמה.
• המהלך החשוב ביותר למיגור חיזבאללה בטווח הארוך הוא הפלת המשטר האיראני – אסור שהפעילות בחזית לבנון תבוא על חשבון המאמצים להשיג יעד אסטרטגי זה.
• קיימות שלוש חלופות לפעולה ישראלית: החלשת חיזבאללה ללא הישארות בשטח, כיבוש אזור חיץ מצומצם, וכיבוש אזור חיץ נרחב עד נהר הליטאני.
• החלופה השלישית של כיבוש אזור חיץ עד נהר הליטאני תסב את הפגיעה המרבית בחיזבאללה עקב החשיבות של השטח כבסיס הפעילות שלו.
• היא גם תיצור את התנאים המיטביים להמשיך לפעול נגד שאריות חיזבאללה ולהגן על יישובי הצפון מפני איומי פלישה ונ"ט.
• ההשפעה על היחסים העתידיים עם מדינת לבנון היא שולית, שכן מדובר במדינה כושלת שהסכם שלום עימה לא יביא לישראל יתרונות אסטרטגיים.

 מבוא

חיזבאללה ממשיך להוות איום משמעותי על צפון ישראל באמצעות ירי רקטי מסיבי, ובמקביל מפתח יכולות ירי מדויק המאיימות על כלל שטח המדינה. בנוסף, קיים סיכון ממשי לניסיון פלישה קרקעית מצדו בעתיד, בייחוד לאחר שיקום יכולותיו. כל זאת מתרחש במסגרת עימות רחב יותר מול המשטר האיראני. על רקע זה, ניתן להצביע על שלוש חלופות אסטרטגיות מרכזיות להתמודדות עם האיום.

החלופה הראשונה מתמקדת בהחלשת חיזבאללה באמצעות שילוב של תקיפות אוויריות ופשיטות קרקעיות ממוקדות לכפרים בדרום לבנון לצורך ניקוי תשתיות טרור, ללא הישארות בשטח; תוך הישענות על צבא לבנון למניעת התחמשות מחודשת של הארגון. החלופה השנייה מציעה להקים אזור חיץ מצומצם של כמה קילומטרים לאורך הגבול, נקי מאוכלוסייה עוינת. מעבר לאזור זה תימשכנה פעולות אוויריות, לצד דרישה מצבא לבנון לפעול נגד התחמשות מחדש. החלופה השלישית כוללת כיבוש אזור חיץ נרחב עד נהר הליטאני תוך פינוי האוכלוסייה צפונה, ובמקביל תקיפות אוויריות לפגיעה בתשתיות חיזבאללה באזורים שמעבר לאזור החיץ.

הערכת החלופות

1. החלשת חיזבאללה ללא הישארות בשטח

חלופה זו מאפשרת לשמר מיקוד אסטרטגי בזירה האיראנית, לפחות בטווח הקצר, תוך הימנעות מהימצאות קרקעית ממושכת בלבנון. היא עשויה להסב נזק ניכר לתשתיות חיזבאללה, ובשילוב עם תרחיש של פגיעה במשטר האיראני ייתכן שתצמצם את יכולת השיקום של הארגון. בנוסף, הימנעות מהחזקה בשטח מפחיתה את הסיכון לשקיעה ארוכת טווח בסביבה עוינת, ומשאירה פתח להסדר מדיני עתידי עם לבנון, כולל אפשרות לפריסת צבא לבנון בדרום המדינה במקום חיזבאללה.

עם זאת, קיימים ספקות משמעותיים באשר ליכולת חלופה זו להכריע את חיזבאללה. הצלחתה תלויה במידה רבה בהתפתחויות בזירה האיראנית. יתרה מכך, הניסיון עד כה מלמד כי צבא לבנון אינו מסוגל או אינו מוכן למנוע את התחמשות הארגון, דבר שעשוי לאפשר את שיקומו בתוך שנים ספורות. בהיעדר הכרעה של חיזבאללה גם לא תהיה נורמליזציה עם לבנון, כי כל גורם שמעוניין בהסכם עם ישראל מוחזק כבן ערובה בידי חיזבאללה. בנוסף, חלופה זו עלולה להחמיץ חלון הזדמנויות נדיר של תמיכה אמריקאית למהלך רחב יותר למיגור הארגון. 

2. כיבוש אזור חיץ מצומצם

חלופה זו משלבת בין פעולה קרקעית מוגבלת לבין המשך הפעלת כוח מהאוויר. היא מאפשרת פגיעה ניכרת בתשתיות חיזבאללה באזורים מסוימים, תוך יצירת חיץ פיזי שמפחית את איום הפלישה וירי הנ"ט על יישובי הגבול. יתרון נוסף הוא שהקמה והחזקה של אזור מצומצם יחסית, בייחוד כאשר הוא נקי מאוכלוסייה, עשויות להיות ישימות גם במהלך עימות רחב מול איראן.

כמו כן, חלופה זו שומרת על גמישות מדינית: היא מאפשרת השארת האזור כקלף מיקוח להסדר עתידי, אך גם מאפשרת הישארות ממושכת אם לא יושג הסכם.

מנגד, קיים ספק אם ניתן לקבוע קו הגנה יציב ובר-הגנה לאורך אזור חיץ מצומצם, שכן בהיעדר גבול טופוגרפי טבעי הכוחות עלולים להישאר חשופים לאש מתמשכת. בנוסף, חיזבאללה עשוי להשתקם בכפרים שמחוץ לאזור החיץ בדרום לבנון, כך שהפגיעה בבסיס התמיכה האזרחי של הארגון תהיה מוגבלת ולא תכריע את הארגון. 

3. כיבוש אזור חיץ נרחב עד נהר הליטאני

חלופה זו שואפת לשנות באופן יסודי את המציאות הביטחונית בגבול הצפון. יצירת קו הגנה לאורך גבול טופוגרפי משמעותי כמו נהר הליטאני עשויה לספק לישראל גבול בר-הגנה בטווח הארוך, בייחוד לנוכח חולשתה המבנית של מדינת לבנון. גם בטווח הקצר, גבול כזה עשוי להיות קל יותר להגנה שכן הוא קצר יותר ומתבסס על תוואי טופוגרפי.

חלופה זו מבטלת את איום הפלישה וירי הנ"ט על יישובי הצפון, ופוגעת בתשתית של חיזבאללה על ידי ניקוי אזור דרום לבנון מאמצעי לחימה. בנוסף, היא מנצלת חלון הזדמנויות נדיר של פתיחות אמריקאית למהלכים מכריעים, ובשל ההקשר של מלחמה אזורית רחבה, שיקולי הסלמה עשויים להיות פחות מגבילים מאשר בזמנים אחרים.

יתרון נוסף הוא הגמישות האסטרטגית: שליטה בשטח יכולה לשמש קלף מיקוח להסדר עתידי עם לבנון, או לחלופין להישמר לאורך זמן בדומה למודל רמת הגולן. ניתן גם להתנות נסיגה בפירוז, או להסתפק בהמשך באזור חיץ מצומצם בהסכמה, שמהווה יתרון על פני חלופה 2.

גם לחלופה זו יש חסרונות, אולם כמעט כולם ניתנים למזעור. החיסרון העיקרי של חלופה זו הוא שהמהלך עלול לדרוש משאבים וקשב שיבואו על חשבון המאמץ העיקרי של חיל האוויר והמודיעין באיראן. יש לבחון היטב באיזו מידה זה נכון, ואם קיימת היתכנות לביצוע הפעולה על ידי כוחות שאינם מופעלים כעת, שכן כוחות היבשה אינם פעילים מול איראן. כמו כן, ניתן לצמצם זאת על ידי תזמון המהלך לרגע שהמאמץ העיקרי באיראן יגיע לסיומו, ולהתקדם בינתיים בצורה מוגבלת יותר על ידי פינוי כלל האוכלוסייה ותחילת הכיבוש של האזורים הסמוכים לגבול.

חלופה זו אינה מבטיחה הפסקה מוחלטת של ירי תלול-מסלול מאזורים שמצפון לליטאני. ייתכן שבנוסף למהלך הקרקעי תידרשנה פשיטות באזורים צפונית לליטאני ותקיפות אוויר. אומנם בהקשר של היחלשות איראן, סביר כי ניתן יהיה למגר את שאריות היכולות של חיזבאללה עם הזמן באופן שלא תוכלנה להשתקם. לצד זאת, קיימת אפשרות שכוחות א-שרע יהיו מוכנים לפעול נגד חיזבאללה באזור בקעת הלבנון, שכן גם הוא אחד מאויביהם.

ביצוע מהלך כזה עלול לפגוע באפשרות של הסכם עתידי עם מדינת לבנון, או שילובה בקואליציה עתידית יחד עם מדינות הסכמי אברהם. אכן מדובר בחיסרון מסוים, אך חשיבותו מצטמצמת לנוכח העובדה שלבנון היא מדינה קטנה וכושלת והסכם שלום עימה אינו מביא לישראל יתרונות אסטרטגיים. בנוסף, עקב אופי הסכסוכים בין הקהילות השונות בלבנון, ייתכן שפגיעה בקהילה השיעית התומכת בחיזבאללה עלולה דווקא לפתוח את הדרך לשיתוף פעולה רחב יותר עם יתר הקהילות, או לפחות זו הנוצרית והדרוזית. כמו כן, גם למדינות המפרץ יש אינטרס בהכרעת חיזבאללה כחלק מהציר האיראני.

צפוי שכל פעולה משמעותית של ישראל תעורר התנגדות וגינויים מצד מדינות שונות בעולם, כמו שקורה כבר בעת הזאת. אך המדינה היחידה שתמיכתה נדרשת להצלחת המהלך היא ארה"ב. לכן חשוב מאוד להיות כמה שיותר מתואמים עם ממשל טראמפ, ולהסביר את נחיצות המהלך לביטחון ישראל. בייחוד יש להדגיש שביצוע מהלכים הכרעתיים עכשיו הוא שיוביל ליציבות ארוכת טווח.

סיכום והמלצות

שלוש החלופות מציגות מדרג של מעורבות ועומק פעולה – מהפעלת כוח מוגבלת ללא שליטה בשטח, דרך יצירת אזור חיץ מצומצם, ועד שינוי מרחבי עמוק בדרום לבנון. הניסיון ההיסטורי מלמד כי צעדים חלקיים – בין אם הסתמכות על כוחות בינלאומיים, פגיעה אווירית בלבד או אזורי ביטחון מאוכלסים – לא הצליחו להסיר את האיום באופן יסודי. לפיכך, ההכרעה בין החלופות תלויה במידת הנכונות לשאת בעלויות ובסיכונים הכרוכים במהלך רחב יותר, אל מול הפוטנציאל לשינוי ארוך טווח של המציאות הביטחונית בגבול הצפון.

בשורה התחתונה, המהלך החשוב ביותר למיגור חיזבאללה בטווח הארוך הוא הפלת המשטר האיראני, ואסור שהפעילות בחזית הלבנונית תבוא על חשבון המאמצים להשיג יעד אסטרטגי זה.

אך גם אם המשטר יקרוס, תידרש פעולה עצימה נגד חיזבאללה על מנת לפרק אותו מנשקו ולבטל את יכולתו לאיים על ישראל. אם בסוף המלחמה הנוכחית המשטר המהפכני באיראן עדיין יתקיים, זה רק יעלה את החשיבות של מהלך הכרעתי נגד חיזבאללה באופן שיאפשר לישראל למנוע את התחמשותו מחדש לאורך זמן.

מבין החלופות, חלופה 3 תסב את הפגיעה המרבית בחיזבאללה עקב החשיבות של השטח שמדרום לליטאני כבסיס הפעילות שלו. כמו כן, ביצוע חלופה זו ייצור את התנאים המיטביים להמשיך לפעול נגד שאריות חיזבאללה ולהגן על יישובי הצפון מפני איומי פלישה ונ"ט.

בינתיים ניתן לעשות פעולות מקדימות ולהתקדם בשטח, להורות על פינוי האוכלוסייה ולהיות דרוכים להשלמת המהלך ברגע שהתנאים יאפשרו. יש לתת את הדעת לכך שעלול להיות חלון קצר בין סיום המערכה מול איראן לבין סגירת חלון ההזדמנות לפעולה רחבה בלבנון. יש לפעול לתיאום מרבי עם הממשל האמריקאי ולהדגיש עד כמה מהלך כזה נחוץ לביטחון ישראל, ולהכרעת הציר האיראני כולו באופן שלא יוכל לפתוח בעוד סבבי לחימה בעתיד.

במשך למעלה מ-50 שנה השטח שמדרום לנהר הליטאני משמש לפעילות עוינת נגד ישראל, ותוואי הגבול הנוכחי מהווה חיסרון מובנה ביכולת של ישראל להגן על עצמה. לאורך השנים ניסתה ישראל דרכים שונות להתמודדות עם איום זה, כולל: רצועת ביטחון עם אוכלוסייה, פגיעה בתשתיות אזרחיות של לבנון, נסיגה והישענות על כוחות בינלאומיים, ניסיון להביא את צבא לבנון לקבל אחריות על השטח, ובשנה האחרונה נוסו גם פעילות אווירית והחזקת מוצבים קדמיים יחד עם דרישה מצבא לבנון, ועדיין קיים ארגון טרור שמסוגל לבצע מתקפת טילים רחבת היקף נגד צפון ישראל ואף מעבר לו.

גם בתרחיש החיובי של קריסת המשטר האיראני ייתכנו איומים חדשים על ישראל משטח לבנון הנובעים מעליית ציר האסלאמיזם הסוני. לכן ניצול חלון ההזדמנויות הנוכחי הן לפגיעה בחיזבאללה והן למיצוב אזור חיץ, שעשוי בהמשך להפוך לגבול קבוע, הוא צו השעה האסטרטגי.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מבוא

המציאות הביטחונית הנוכחית מחייבת נטישה של תפיסת ה"קו" (הגבול הבינלאומי) לטובת תפיסת "מרחב" עמוקה. ההסתמכות על הרתעה או נוכחות סטטית קרסה ב-7 באוקטובר, ועל ישראל לעבור להגנה אקטיבית המבוססת על חמישה נדבכים משולבים.

נדבכים אסטרטגיים

1. סיכול יכולות ייצור והתעצמות

• יש להגדיר כיעד אסטרטגי פגיעה שיטתית ביכולות הייצור של חיזבאללה.
• המטרה היא מניעת התעצמות עתידית ולא רק סיכול איומים קיימים.
• יש לפגוע במערכי הייצור שחיזבאללה פיתח בעצמו בחסות המטרייה האיראנית.

2. יצירת "מרחב חיץ קדמי"

• הקמת רצועה בעומק של 6 עד 10 ק"מ בתוך שטח לבנון.
• המרחב יהיה נקי מאוכלוסייה אזרחית ומנוכחות קבועה של חיזבאללה.
• יצירת שטח זה תאפשר חופש פעולה לצה"ל לסיכול פשיטות קרקעיות וירי נ"ט בכינון ישיר על יישובי הצפון.

3. העמקת המרחב הטקטי

• הרחבת הטווח המבצעי ל-20 ק"מ לפחות.
• אזור זה יתבסס על עליונות מודיעינית, שימוש בכוחות מיוחדים והפעלת אש מהאוויר ומהיבשה.
• שילוב גורמים מקומיים או צבאיים בלבנון שאינם מזוהים עם הציר האיראני כמשקל נגד.

4. חסימת צירי ההתעצמות והעומק האסטרטגי

• פעולה נמרצת לעצירת זרימת אמצעי הלחימה מאיראן דרך סוריה ולבנון.
• מיקוד מאמץ בבקעת הלבנון (הבקאע) ובגבול סוריה-לבנון.
• ניצול אינטרסים של מדינות האזור, כגון ירדן, המוטרדות מההתפשטות האיראנית.

5. שינוי המשטר והמשילות בלבנון

• במישור המדיני, על ישראל לפעול לחיזוק גורמי שלטון בביירות שאינם חיזבאללה.
• המטרה היא יצירת משקל נגד לאחיזה האיראנית בלבנון כדי לאפשר יציבות ארוכת טווח.

מרכיבי שליטה משלימים

• שליטה ימית ואווירית: הגברת הנוכחות והפיקוח מול חופי לבנון למניעת הברחות וביסוס עליונות מוחלטת.
• נקודות תורפה גיאוגרפיות: דגש על מרחב החרמון והגולן כנקודות מפתח למניעת יצירת חזית אחידה מהצד המזרחי.

סיכום

המעבר ל"מרחב הגנה רב-שכבתי" אינו רק צעד צבאי אלא שינוי בתפיסה הגיאופוליטית. שמירה על ביטחון הצפון מחייבת שליטה והרתעה בעומק שטח האויב, ולא רק הגנה על קו הגבול הפיזי.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הדאחייה היא פרוור של ביירות השוכן מדרום לבירה הלבנונית, ואשר נשלט בידי חיזבאללה באופן כמעט מוחלט. שמו הרשמי הוא "אלצ'אחיה אלג'נוביה", הפרוור הדרומי. זהו המעוז העיקרי של ארגון הטרור בלבנון, והוא אף מכונה בפי מתנגדיו "חיזבאללה־לנד". האזור הזה עמד במוקד הפעילות של צה"ל בביירות בשני העשורים האחרונים, הופצץ באופן נרחב ב־2006, ולאחר מכן פעמיים נוספות מאז 7 באוקטובר – לפני הפסקת האש בנובמבר 2024, וכעת, עם חידוש הלחימה.

ב־2006, במלחמת לבנון השנייה, צה"ל פעל בעוצמה רבה נגד הפרוור הענק, ולדברי התושבים הדאחייה הוחרבה כמעט לחלוטין. ההרס הרב והלחימה העזה בחיזבאללה הולידה אז אצל אלוף פיקוד הצפון בשעתו, גדי איזנקוט, את "דוקטרינת הדאחייה". תפיסה זו גרסה שכמו מה שנעשה בדאחייה, כך יפעל צה"ל במקומות אחרים בלבנון שישוגרו מהם טילים: כל כפר וכל אתר יותקפו בכוח לא מידתי, וייהרסו עד עפר. הדוקטרינה הזאת לא באמת יושמה מאז ועד 2023, ובכל זאת היא משמשת את יריבינו בזירה המדינית וההסברתית כדי להתנגח בישראל ולהוכיח באותות ובמופתים שהיא מתכוונת מלכתחילה לבצע פשעי מלחמה באופן לא מידתי ולהשמיד את הכפרים הלבנוניים.

שיקום הפרוור השיעי אחרי מלחמת לבנון השנייה עלה הון תועפות – 4־5 מיליארד דולר, לפי ההערכות. בתום השיקום, התוצאה נראתה אפילו טובה מהמקור. לדברי ד"ר אדי כהן, מזרחן ויליד לבנון, "עד לפני שבועיים הדאחייה נראתה אזור יפה, עם בניינים חדשים, גבוהים ונקיים – גם אם צפופים. אחרי שהיא נחרבה ב־2006 כל הבניינים נהרסו, ובין 2010 ל־2012 היא נבנתה מחדש. חיזבאללה השקיע שם מאמצים ובנה מפקדות. לא היה חסר אז כסף, והכול היה חדש".  כהן מציין עוד כי הפרוור כיום "לא דומה למה שהיה לפני עשרים שנה. בגלל הריבוי הטבעי שלהם, השיעים דחקו את הרוב הנוצרי שהיה שם והשתלטו על המרחב. כעת האזור שוב חווה הרס נרחב".

ואכן, במלחמת חרבות ברזל בשנת 2024 הופצצה הדאחייה קשות, וכעת היא נמצאת שוב תחת הכוונות של חיל האוויר. ייתכן מאוד שהתושבים ייאלצו לברוח ולנדוד פעם נוספת בעקבות התראות הפינוי של צה"ל, ובשובם ימצאו הרבה הרס וחורבן.

ואולם צורת הפגיעה הפעם עלולה להיות שונה, באופן שיסב נזק גדול יותר לא רק למוקדים של חיזבאללה עצמו. בן ציון מקלס, גיאו־אנליסט שמתמחה בניתוח גיאוגרפי של המזרח התיכון, אומר כי "מצילומי לוויין ב־2006 אפשר לראות את מה שקרוי 'אפקט הדאחייה'. רוב התקיפות היו ממוקדות באזור מרכז הפרוור. במלחמה הנוכחית, מאז 2023, יש הכפלה ואפילו יותר מכך של כמות המבנים שהופלו בתוך השכונה, וכעת זה לא ממוקד במרכז הדאחייה אלא מפוזר בשטח הרבה יותר גדול.

"אחד המאפיינים הבולטים של הדאחייה הוא השקעה של פחות כסף במבנים לעומת ביירות כולה", מוסיף מקלס ומסביר שאמנם האזור היה חדש מבחינה אדריכלית אך איכות הבנייה הייתה ירודה. "זה אזור פרוורי יותר, ויש בו פחות כסף. לכן כשמדברים על הפלת מבנים זה הרבה יותר קל בדאחייה, בגלל הבנייה הפשוטה יותר, שלא עומדת בתקנים שלפיהם בונים באזורים אחרים בביירות".

אזור מישורי ונוח לבנייה

קל להתבונן על הדאחייה רק במשקפיים של לחימה, הרס והנוכחות של חיזבאללה ברחובות. אך מלבד ההקשר הקרבי וההפצצות התכופות, מעט מאוד ידוע לנו על אזור זה של לבנון. איך נראית הדאחייה? מי מתגורר בה? מה החשיבות שלה בעיני השיעים?

לפי הסיפורים שמתהלכים בקרב ותיקי התושבים בדאחייה, הם התגוררו בעבר בדרום המדינה אך ברחו מחיילי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה בשנות השמונים. הם ניסו להגיע לביירות, אך במדינה שמתאפיינת בשסע עדתי עמוק וקשה, הם לא התקבלו בבירה בסבר פנים יפות, ולפיכך נאלצו להמשיך אל דרום העיר ולבנות את ביתם בדאחייה.

המציאות שונה כנראה. סביר להניח שראשוני התושבים החלו להשתכן במקום עוד קודם לכן. תחילה הגיעו אנשים מדרום לבנון בשנות השישים, ובשנות השבעים דחפה מלחמת האזרחים שפרצה בארץ הארזים תושבים רבים יותר להגיע לשם. הבחירה באזור זה הייתה הגיונית, מציין מקלס. "רוב הדאחייה נמצא במרחב שבין העיר ביירות לנמל התעופה הבינלאומי על שם רפיק אל־חרירי, מדרום לעיר. זה אזור מישורי יחסית, נוח לבנייה, והוא מורכב משני סוגים של עירוניות – אחד של מחנות פליטים, והשני פתוח יותר, שבונים בו לגובה, עשר קומות ומעלה, בבנייה צפופה יחסית. הרחובות שם כוללים סמטאות כמו במחנות פליטים, אבל יש גם רחובות רחבים מאוד. בשטח שבין ביירות לנמל התעופה עוברת הרבה תנועה של כלי רכב, זו אוטוסטרדה עם כניסות מוגבלות, ויש גם תנועה מדרום לבנון לבירה".

לדבריו, "בהתחלה הפרוור קם בצורה קצת ספורדית, איפשהו בין נמל התעופה לעיר הבירה. זה הלך והתפתח, והרבה אנשים שרצו לעבור לעיר הגדולה בלבנון הגיעו לאזורים סמוכים. ההבדל בין הדאחייה לביירות עצמה קשור בסוג האוכלוסייה: הדמוגרפיה של לבנון מתחלקת בין עדות, ובדאחייה גרה האוכלוסייה השיעית, שרוצה לשמור על הייחודיות שלה. האוכלוסייה הנוצרית נמצאת באזורים העירוניים האמידים יותר בעיר ביירות עצמה. זה אומנם לא אזור עשיר, אבל גם לא עני כמו מחנות הפליטים שיושבים בסמוך אליה".

הפרוור, שגודלו כ־15 אלף קמ"ר, כגודלה של העיר נס ציונה, מכיל מספר לא קטן של שכונות, וניתן לסמן את גבולות הדאחייה בכמה דרכים. דובר צה"ל בערבית היוצא, אל"מ אביחי אדרעי, הודיע למשל על פינוי כמעט מלא של הדאחייה בימים האחרונים, ונקב בשמות השכונות הבאות: חארת חריכ, אלע'בירי, אללילכי, אלחדת', בורג' אלבראג'נה, אלשיאח ותחויטאת אלע'דיר. יש שכונות שנהוג לעיתים לשייך לדאחייה, כולל אל־אוזעי שעל שפת הים, או חי־אלסלם שממזרח לשדה התעופה.

אחד המאפיינים הבולטים של האזור הוא גודל האוכלוסייה. האזור נחשב לאחד הצפופים ביותר בלבנון, וההערכות נעות בין 600 ל־700 אלף איש, ואפילו עד מיליון. במדינה שמתגוררים בה קרוב ל־6 מיליון איש, כ־15 אחוז מהם מצטופפים ברובע הזה. כ־80 אחוז מהתושבים ואף יותר, לפי הטענה, הם שיעים. עם זאת, בדאחייה מתגוררים גם סונים ואפילו מעט נוצרים.

כמו רחוב באיראן

רשאה אל־אמיר, סופרת לבנונית שדיברה לאחרונה עם רשת BBC, סיפרה שהדאחייה "הייתה פעם מקום יפה מאוד, אבל המלחמות גבו ממנו את מחירן". אל־אמיר נולדה בשכונה והמשיכה  להתגורר בה גם אחרי שחיזבאללה חיסל את אחיה, שהיה ממתנגדי הארגון. "זה מקום שעודנו מגוון ומלא חיים", הוסיפה, "יש כאן הרבה פעילות פוליטית ומוסדות תרבותיים. זה יהיה נורא אם ההפצצות יהרסו הכול".

התיאור הזה חושף מציאות קצת שונה מזו שניתן לדמיין. המגדלים רבי־הקומות אינם דומים למה שאנו מכירים מהערים הפלסטיניות והמחנות ביהודה ושומרון, והרחובות דומים לעיתים דווקא לאלה שנוכל למצוא במדינות ערביות אחרת, אפילו מערביות. שני יוטיוברים שמפעילים  בלוג מצולם של טיולים ממדינות ערביות ומוסלמיות ביקרו בדאחייה לפני שנתיים, זמן קצר לאחר חיסולו של בכיר חמאס סאלח אל־עארורי. בסרטונים שלהם נראים בניינים גבוהים ונאים, גשרים, מדרכות, מכוניות מודרניות והרבה מאוד טוקטוקים, חנויות, תחנות אוטובוס ועוד. בנוף המצולם נראים גם סיורים של שוטרים, נוכחות תוססת של תושבים, ותמונה מזדמנת גדולה של קאסם סולימאני מתחת לגשר.

אף שהמראה אינו שונה מחלק מהערים בישראל, מתחת לפני השטח, מילולית, משהו רוחש. מתחת לבניינים מחזיק הארגון השיעי בונקרים, מנהרות ומערכי בקרה ופיקוד. חלקם הופצצו בידי ישראל, ושם גם מצא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, את מותו.

שליטתו של חיזבאללה בפרוור הזה כמעט מוחלטת. פועלים שם גם סיעות וגופים אחרים, אולם הארגון השיעי הוא הכוח הדומיננטי. אותם שני בלוגרים סיפרו כי נאלצו למחוק חלק גדול מהתיעודים שיצרו נוכח ההתנגדות של תושבים ופעילי חיזבאללה שעצרו אותם. אחרים דיברו על מחסומים בכבישים שאוישו בידי לובשי בגדים אזרחיים, וגם על ריבוי הולך וגובר של מצלמות.

עיתונאים מערביים אינם מורשים לטייל במקום כרצונם. בכתבות אחדות סיפרו הכתבים שנאסר עליהם להיכנס לדאחייה, ואילו אחרים נלקחו – למשל, אחרי חיסול נסראללה – לסיור ראווה מאורגן, שבו קיבלו הצצה מודרכת ומסודרת על כמה אתרים נבחרים.

בתיעודים השונים מהדאחייה ניכרת ההשפעה האיראנית ברחובות, תרבות השהידים, וההערצה לכמה מהגרועים שבאויבינו: פואד שוכר, למשל, נסראללה וסולימאני, וגם אחרים. לדברי ד"ר אדי כהן, "כשעוברים ברחובות, אפשר בקלות לחשוב שאנחנו נמצאים באיראן. יש תמונות וכיתובים בפרסית, תמונות של עלי חמינאי וסולימאני, וגם פסלים שלו. לא רואים שם דגלי לבנון, רק דגלי איראן וחיזבאללה".

העוצמה של הארגון השיעי באה לידי ביטוי גם בשירותים שהוא נותן לתושבים, הכוללים חינוך, רווחה ועוד. מקלס מציין כי ניתן להבחין בריכוז גדול של בנקים שמשרתים את השיעים, בוודאי ביחס לאזורים אחרים בלבנון שאינם שיעיים. ד"ר כהן מוסיף כי חיזבאללה  מחזיק אפילו "מרכולים עם מזון שמגיע מאיראן. זה נמצא בכל מקום שיש בו חיזבאללה, לא רק בדאחייה. גם בדרום לבנון, בבקאע ועוד".

ובכל זאת, לפרוור הביירותי הזה יש מאפיינים ייחודיים. "הדאחייה דומה במובנים מסוימים למתחם הקריה בתל־אביב", מסביר כהן. "יש כניסות שכל מי שמנסה לעבור בהן עובר תחקור, ואפילו מפשיטים אותו. מי שמתקרב או מנסה לצלם – זה בעייתי. כל מי שנמצא שם, גם תיירים, צריך להוכיח את חפותו. יש שם הרבה מחסומים ומצלמות, הרבה איראנים שגרים שם".

ומי לא נוכח שם? מנגנוני הביטחון של מדינת לבנון. "הצבא או המשטרה לא נראים בדאחייה", אומר ד"ר כהן, "יש שם ריבונות של חיזבאללה. גם בדרום לבנון זה ככה. מדינה בתוך מדינה". ההסבר לכך, הוא מוסיף, קשור גם בחשיבה חסרת מעוף של הממשלה הלבנונית. "הממשל הזניח את הדרום, לא הקים בתי חולים ובתי ספר, וחיזבאללה ניצל את הקרקע הפורייה הזאת. כך גם בדאחייה".

בני וקסלר, יועץ תיירות חרדי ישראלי, הצליח לבקר תחת מסווה בדאחייה לפני כשישה חודשים. הוא העיד כי שהה בביירות ואף חברת מוניות לא הסכימה לקחת אותו לסיור בפרוור. הוא הצליח למצוא במקרה עובד של המלון שניאות להסיע אותו. בצילומים המעטים שהתפרסמו מביקורו נראים בניינים גבוהים, תמונות של שהידים והבור המפורסם שבו ישב נסראללה כשחוסל.

בשיחה עם מקור ראשון מתאר וקסלר: "מרבית התושבים בדאחייה שיעים, אבל רובם לא קיצוניים. יש כמה שכונות בודדות בתוך הדאחייה שבהם מתגוררים אנשי חיזבאללה, ושם נמצאים אזורי הטרור. בשכונות האלה אי אפשר לראות שכאן או שם יש מפקדה או מטה, אבל אפשר להבין שבתחתית הבניין או באחת הקומות העליונות שלו יש תא טרור ששייך לחיזבאללה. אי אפשר לראות את אנשי חיזבאללה בשטח, כי כולם לובשים בגדים אזרחיים. הם מאוד חוששים".

אוזרים אומץ

בספרות האקדמית מתואר כיצד חיזבאללה עושה שימוש במרחב העירוני בדאחייה כדי להעצים את הדימוי שלו ושל השיעים בכלל, ולהגביר את ההזדהות עימו בקרב התושבים. הרחובות קרויים על שם בכירים לשעבר בארגון כמו עבאס מוסאווי, ותלויים בהם כרזות ושלטים המזוהים עם חיזבאללה, דגלים ותמונות של בכיריו ושל הצמרת האיראנית ועוד.

הבנייה המחודשת של הדאחייה אחרי ההרס ב־2006 אף נעשתה באותו דגם שהיה קודם לכן, כדי להנציח את הסמליות ואת המשך העמידה של "ההתנגדות" לישראל. ההתרשמות של וקסלר מאשרת את האבחנה הזו. "בכל הדאחייה, גם באזורים הפחות קיצוניים, יש שלטים ותמונות של מפקדים ו'שהידים' שנהרגו בידי ישראל, נסראללה ואחרים", הוא מספר. "יש גם אולם זיכרון ובו מאות נרות, וליד כל נר ניצבת תמונה של איש חיזבאללה שנהרג בהפצצות או במלחמה. לשם חששתי להיכנס, זה מקום רגיש מאוד. גם לקבר של נסראללה לא נכנסתי. אלה אתרים מצולמים שבודקים בהם כל אחד שנכנס. ברוב הדאחייה אין חשש להסתובב, אבל בשכונות של חיזבאללה זה מפחיד מאוד. הכול מצולם, הם מסתובבים על אזרחי ובודקים כל אחד".

כעת המאמצים הללו של חיזבאללה עשויים לרדת לטמיון. בלבנון נושבות בימים אלה רוחות של שינוי, לצד תחושה שארגון הטרור גרר את המדינה שוב לסכסוך שאינו קשור אליה. תושבים מביעים שאיפה לנורמליות ויציבות, ואינם מרוצים משובה של המלחמה.

"בימים האחרונים", מציין ד"ר כהן, "אנחנו רואים עשרות סרטונים שמהם עולה כי לתושבים נמאס מההרפתקאות של חיזבאללה. הם אומרים שהוא מקריב אותם בשביל עלי חמינאי – שכבר מת. רוב השיעים כבר לא מזדהים עם חיזבאללה. אבל זה לא משנה, הם יכולים להתלונן ולבכות כל היום, הארגון הזה שולט ומכתיב את סדר היום".

ואכן, שיטוט קצר במרשתת מגלה תושבים שיעים שמתלוננים בגלוי על ש"עבדתם עלינו ארבעים שנה", בסרטונים הנפוצים ברשתות החברתיות. אחרים מבקרים את הירי מתוך יישובים אזרחיים, ויש מי שמרהיבים עוז ומצהירים: "אנחנו לא רוצים למות בשביל חיזבאללה או איראן. אם אתם כל כך אוהבים את איראן, לכו לשם".

בעבר אנשים פחדו לצאת נגד הארגון בגלוי מחשש לחייהם, אך כעת הם אוזרים אומץ. נראה שהתעוזה הזו נובעת מחוויית המגורים ברחוב, בתנאי קור וגשם, במהלך צום רמדאן, ומהפחד מהרס הבתים והרכוש ואף ממוות – והכול בשל הגחמות האיראניות. "איש לא רצה את המלחמה הזאת", אמר השבוע חוסיין עלי, ירקן משכונת חארת־חריכ בדאחייה, לסוכנות הידיעות AP. לדבריו, זו הפעם השנייה שהוא נאלץ לעזוב את ביתו בשנתיים האחרונות, ובמלחמה האחרונה דירתו נהרסה. כעת הוא מתגורר בבית ספר שהוסב למקום מחסה, ונאלץ להסתמך על סיוע הומניטרי כדי לשרוד. "אנשים עוד לא התאוששו מהמלחמה הקודמת", התמרמר.

ואכן, בשנתיים האחרונות מתחולל בלבנון תהליך מעגלי: הולכים ומתרבים קולות התנגדות לחיזבאללה, ישראל מחלישה את הארגון השיעי בממד הצבאי, הכלכלי והפיקודי, והוא הולך ומאבד לגיטימציה בזירה הפנימית והבינלאומית. אם הוא יאבד חלק ניכר מהסיוע שקיבל מהפטרונית שלו, איראן, ואת תמיכת התושבים – ייתכן שהדאחייה כבר לא תשוב להיות כפי שהייתה אך לפני שנתיים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• במקום תיווך בינלאומי כפי שהציע נשיא צרפת עמנואל מקרון, על ישראל להכריז על מוכנותה לפתוח במשא ומתן ישיר עם לבנון להסכם נורמליזציה מלא; פירוק חיזבאללה מנשק הוא תנאי יסוד להסדר.
• הצבת יעד מדיני כזה אינה מחליפה פעולה צבאית, ואינה מחייבת עיכוב שלה; היא משלימה את הפעולה הצבאית ומעניקה לה הקשר אסטרטגי ברור.
• היוזמה המדינית מבהירה מה מצופה מממשלת לבנון ומצבאה: אם לבנון תממש את ריבונותה ותפעל נגד חיזבאללה – ניתן יהיה להתקדם להסדר; אם לא, ישראל תמשיך לפעול לבדה.
• משא ומתן צריך להתנהל ישירות בין ישראל ולבנון, ללא מנגנוני תיווך בינלאומיים המייצרים עמימות ואחריות חלקית.
• ישראל צריכה להציע שיתוף פעולה ביטחוני ישיר בין צה״ל לצבא לבנון לצורך מימוש ריבונות המדינה הלבנונית בדרום לבנון.
• מנגנונים בינלאומיים כגון יוניפי״ל והישענות על החלטה 1701 הוכיחו את כישלונם ואינם יכולים להוות בסיס להסדר עתידי.
• במסגרת הסדר כולל עם לבנון יש לפעול לסיום סוגיית ״הפליטים הפלסטינים״ באמצעות החלפת אונר״א בנציבות האו״ם לפליטים והסדרת מעמדם של כ-150 אלף תושבים ילידי לבנון.

 מבוא

נשיא צרפת עמנואל מקרון הכריז השבוע באמצעות ציוץ ברשת X (טוויטר) כי ממשלת לבנון הביעה נכונות לקיים שיחות ישירות עם ישראל. הוא קרא לישראל להיענות להזדמנות זו, לפתוח בדיונים ולהגיע להפסקת אש ולהסדר שיאפשר לרשויות בלבנון לממש את ריבונות המדינה.[1] צרפת אף הציעה לארח את השיחות בפריז.

עצם העלאת האפשרות לשיחות ישירות בין ישראל ללבנון היא התפתחות חשובה, אך הצעתו של מקרון רחוקה מלספק את האינטרסים של מדינת ישראל. עם זאת, זו הזדמנות מצוינת לישראל להציג יוזמה מדינית משלה בעניין לבנון ולהופיע כיוזמת בזירה הבינלאומית.

ישראל נכוותה בעבר בכל מיני הסדרים "מדיניים" שכבלו את ידיה והחלישו אותה, ולכן ניתן להבין את ההסתייגות מיוזמות שכאלה. ואולם, מדיניות אינה מילה גסה, כל עוד היא משרתת את האינטרסים של הביטחון הלאומי. גישה המבוססת רק על תגובה אינה מספיקה, ופעילות צבאית לבדה אינה יכולה להוות אסטרטגיה מדינית. לכן על ישראל להציג קבל עם ועולם את שאיפותיה אל מול לבנון וכיצד ניתן לממש אותן.

פעולה צבאית לא סותרת יעדים מדיניים

מדינת ישראל נוטה לעיתים להסתפק בהסבר טקטי של פעולותיה הצבאיות. הצבת יעד-על מדיני ברור – גם כאשר הפעילות הצבאית נמשכת – יכולה לחזק את הלגיטימציה של פעולותיה ולחדד את ההיגיון האסטרטגי שלהן.

הצגת יעד מדיני, במובן של חזון אסטרטגי ליחסים עם המדינות השכנות, אינה עומדת בסתירה לפעילות צבאית. להפך – היא מעניקה לה הקשר אסטרטגי ברור. בארה"ב, למשל, תדרוכים של הדרג המדיני נפתחים כמעט תמיד בהסבר מפורט של המטרות המדיניות של הפעולה הצבאית, כלומר, מהו היעד שאליו חותרת ארה"ב ומדוע היא פועלת כפי שהיא פועלת. אין מדובר בהתנצלות, בניסיון "להסביר" או בהמתנה לאישור בינלאומי. מטרת ההצגה הזו היא להבהיר את המדיניות בצורה הברורה, הקוהרנטית וההגיונית ביותר – הן לציבור בבית והן לשחקנים בזירה הבינלאומית.

גם כאשר אין ודאות שהיעד המדיני יושג בטווח הקצר, עצם הצבתו מסייעת להבהיר מהי התוצאה הרצויה של הפעולה הצבאית. סקפטיות לגבי אפשרות המימוש לא צריכה למנוע את הצבת היעד. גישה זו אינה מבטאת חולשה ואינה מחייבת נסיגה. היא פשוט מבהירה מה המטרה האסטרטגית.

הצגת יעד מדיני של משא ומתן ישיר עם לבנון אינה מחייבת עצירה, עיכוב או הקפאה של הפעילות הצבאית הישראלית. להפך – מדובר בשני מסלולים משלימים הפועלים במקביל. ישראל אינה נדרשת להמתין להחלטותיה של ממשלת לבנון, במיוחד לנוכח חולשתה המבנית ואי-יכולתה לממש בפועל את ריבונותה בשטח.

ההצעה הישראלית מגדירה יעד ברור ומזמינה את לבנון להצטרף אליו בכל שלב, אך אינה מתנה את מימושו בהסכמה מוקדמת. אם תבחר לבנון לפעול נגד חיזבאללה – הדבר יוכל להתבצע במסגרת מאמץ מקביל ומשלים: צה״ל ימשיך לפעול היכן שיידרש, בעוד שצבא לבנון יידרש להפגין אחריות באזורים שבשליטתו, ובכך להוכיח רצינות וכוונה לממש ריבונות.

במובן זה, היוזמה המדינית אינה מסלול עוקף לפעולה צבאית ואינה מכשיר למשא ומתן ממושך ומעכב. היא כלי שמחדד את התכלית האסטרטגית של הפעולה הצבאית ומאפשר ללבנון לבחור אם להצטרף אליה – או להיוותר אחראית להמשך המצב הקיים.

כישלון המנגנונים הבינלאומיים

הצעתו של מקרון לתווך במשא ומתן בין ישראל ללבנון חוזרת על טעויות העבר ומשחררת את מדינת לבנון מאחריות לגורלה באמצעות מנגנון בינלאומי שאינו מסוגל לספק את הסחורה. הדרישה של מקרון מחיזבאללה להפסיק את ההתקפות על ישראל היא דרישה חלולה, שכן אין ביכולתה של צרפת לאכוף את הדרישה בפועל. זו גם למעשה הטעות שמלווה אותנו מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006 שבעקבותיה התקבלה החלטת מועצת הביטחון 1701 הנסמכת על יוניפי״ל בדרום לבנון.

הסדר זה נועד להבטיח כי אזור דרום לבנון לא יהפוך שוב לזירת פעילות צבאית של חיזבאללה. בפועל, ההסדר הזה נכשל. חיזבאללה המשיך לבנות כוח צבאי רחב היקף, להקים תשתיות לחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית ולהחזיק ארסנל עצום של רקטות וטילים. יוניפי״ל, שאמור היה לפקח על המצב, התגלה ככוח חסר יכולת אכיפה ממשית, ולעתים אף כמסווה לפעילות חיזבאללה.

המסקנה היא שמנגנונים בינלאומיים אינם יכולים להחליף אחריות מדינתית. הם יוצרים מצב שבו לבנון מציגה עצמה כמדינה ריבונית אך נמנעת מלשאת באחריות מלאה לנעשה בשטחה.

 חיזבאללה והמערכה האיראנית

חיזבאללה אינו רק ארגון טרור הפועל נגד ישראל. הוא גם אחד הכלים המרכזיים של איראן לביסוס השפעתה במזרח התיכון. באמצעות חיזבאללה הצליחה איראן לבנות כוח צבאי משמעותי בלבנון ולהפעיל לחץ מתמשך על ישראל ועל מדינות נוספות באזור. מציאות זו מאיימת לא רק על ישראל אלא גם על ריבונותה של לבנון עצמה. אם לבנון מבקשת להיתפס כמדינה ריבונית ולנהל יחסים מדיניים עם שכנותיה, עליה להיות בעלת המונופול על השימוש בכוח בתחומה. בשל כך, פירוק חיזבאללה מנשקו צריך להיות התנאי הבסיסי לכל הסדר עתידי בין ישראל ללבנון.

 משא ומתן ישיר ושיתוף פעולה בין הצבאות

 ישראל צריכה להצהיר כי היא מוכנה בכל עת לפתוח במשא ומתן ישיר עם לבנון להסכם נורמליזציה מלא. משא ומתן כזה אינו מחייב מנגנוני תיווך מורכבים. שתי המדינות הן ישויות מדינתיות עם מוסדות שלטון וצבאות סדירים. מפגשים יכולים להתקיים בגבול עצמו – כפי שנעשה בעבר באזור ראש הנקרה – או במדינה שלישית קרובה כגון קפריסין. העיקרון צריך להיות ברור: מדובר במשא ומתן בין שתי מדינות ריבוניות, ולא בתהליך המנוהל בידי מתווכים בינלאומיים.

ישראל יכולה להציע ללבנון מסגרת של שיתוף פעולה ביטחוני ישיר בין צה״ל לצבא לבנון. שיתוף פעולה כזה צריך להתבסס על יחסים בין צבאות סדירים – צבא מול צבא, רמטכ״ל מול רמטכ״ל. המטרה אינה להקים מנגנון בינלאומי נוסף, אלא לחזק את יכולתה של המדינה הלבנונית לממש את ריבונותה. גישה זו עדיפה בהרבה על ההסתמכות על כוחות בינלאומיים כמו יוניפי״ל.

כאן יעמדו המדינה והצבא הלבנוניים למבחן. אם לבנון אכן תפעל כמדינה ריבונית ותפעל נגד חיזבאללה – ניתן יהיה להתקדם להסדר יציב בין המדינות. אם לא, ימשיך צה״ל לבצע את המוטל עליו להגנת אזרחי ישראל. הצבת יעד מדיני כזה אינה מבטאת נאיביות, אלא מבהירה לכל השחקנים בזירה מה מצופה מהם ומה יהיו ההשלכות של בחירותיהם. אחריותה של ממשלת לבנון לגורלה תהיה ברורה לעיני כל.

 סיום אשליית הפליטות הפלסטינית

סוגיה נוספת שישראל צריכה להציב כתנאי לנורמליזציה עם לבנון היא מעמדם של כ-150 אלף תושבים ילידי המדינה הרשומים כ״פליטי פלסטין״. בפועל מדובר באנשים שנולדו בלבנון וחיים בה כבר דורות, אך ממשיכים להיות רשומים כפליטים במסגרת מנגנון ייחודי של אונר״א. מעמד פליטות זה מועבר כך מדור לדור, כחלק מהתפישה הפלסטינית והערבית בכלל בדבר המשך המאבק בישראל בדרכים מגוונות. הסכם שלום עם לבנון משמעו יציאתה ממעגל הלחימה בישראל והפסקת הניסיונות להביא לקיצה של המדינה היהודית.

סיום אשליית הפליטות הפלסטינית אינו מחייב בהכרח הענקת אזרחות לבנונית לכל התושבים הללו, אפשרות שמדינת לבנון התנגדה אליה באופן היסטורי. בדיוק לשם כך קיימת נציבות האו״ם לפליטים (UNHCR), שמטרתה למצוא פתרונות קבע למצבי פליטות. יש להחליף את פעילות אונר״א בלבנון בפעילות של נציבות האו״ם לפליטים ולגבש תוכנית בינלאומית ברורה של חמש שנים להסדרת מעמדם של התושבים חסרי האזרחות שנולדו בלבנון.

 הסדר טריטוריאלי רק במסגרת שלום

כל דיון בשאלות טריטוריאליות בין ישראל ללבנון יוכל להתבצע רק כחלק מהסכם שלום רחב יותר. נסיגות ישראליות בעבר לא הביאו ליציבות אלא ליצירת חללי כוח שנוצלו על ידי ארגונים חמושים. בשל כך, כל שינוי טריטוריאלי צריך להיעשות רק לאחר שיובטח כי לבנון מממשת בפועל את ריבונותה בדרום המדינה וכי מתקיימים יחסי שלום ונורמליזציה מלאים בין המדינות. עד אז לא תימנע ישראל מכל פעילות צבאית.

סיכום

ישראל ולבנון יכולות להיות על סיפה של אפשרות חדשה ביחסים ביניהן. במקום להמשיך ולהסתמך על מנגנונים בינלאומיים זמניים, ישראל צריכה להציב יעד מדיני ברור: הסדר ישיר בין שתי מדינות ריבוניות. הצבת יעד כזה אינה מחליפה פעולה צבאית אלא מעניקה לה הקשר אסטרטגי ברור. אם לבנון תהיה מוכנה לממש את ריבונותה ולהיות אחראית למתרחש בשטחה, הסדר כזה יכול להפוך גבול של עימות מתמשך לגבול של יציבות ושיתוף פעולה.

[1] https://x.com/EmmanuelMacron/status/2032770374090346951?s=20.

המאמר נכתב יחד עם ד"ר עינת ווילף.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

שני חיילי צה"ל שנהרגו בלבנון ביממה האחרונה הם אולי הסנונית הראשונה של מה שעשויה להיות מערכה עקובה מדם נגד חיזבאללה. למרות שהוא הוכה קשות בידי בישראל לפני כשנה וחצי, מתעקש ארגון הטרור הלבנוני לחזור ולהילחם, לשגר טילים על יישובי גבול הצפון, ולבקש לשבש את שגרת החיים שלהם.

קשה לומר שמישהו באמת מופתע. בשנה האחרונה ישראל המשיכה לבצע חיסולים ומתקפות על שלל תשתיות של חיזבאללה, והשטח בעבע. המזכ"ל הלא כריזמטי של הארגון, נעים קאסם, נאבק כדי לרסן את דרגי הביצוע שלו ולהמשיך להתחמש, להתחזק ולהשתקם כמה שרק היה יכול. ואכן, התוכנית שלו נחלה הצלחה כה גדולה, עד שבצה"ל העריכו שקצב ההשתקמות של ארגון הטרור הדביק את יכולת הפגיעה של ישראל בו.

חיזבאללה הגיע למצב שבו שיקם חלק ניכר מכוחותיו, וממשלת לבנון לא עשתה דבר לעצור אותו מלבד תמונות פוטוגניות והודעות לעיתונות. לפיכך, ישראל כבר עמדה להיכנס לפני זמן לא רב ללבנון למערכה יזומה משלה, כאשר אפילו ארה"ב הביעה תסכול מההתנהלות של הממשלה בביירות.

המבצע האחרון שתוכנן נגד חיזבאללה, לפי הטענה, נעצר ונדחה בגלל פרוץ המחאות באיראן, בזמן שישראל חיכתה לראות לאן ילך העסק שם. ייתכן שזו לא הייתה ההחלטה הנכונה, ושהיה צריך להיכנס קודם לכן כדי למנוע את המצב הנוכחי – אך אלה דברים שקל יותר לשפוט בדיעבד. אולי דווקא אם המחאות בטהרן היו מצליחות, ההמתנה הייתה משתלמת. מכל מקום, מרגע שהתבהרה התמונה, אסור לנו לזלזל בארגון הטרור, ולחשוב שהקרב מולו יהיה קצר וקל. הוא נכון לקרב, יש לו עדיין מפקדי שטח מנוסים, ציוד קרבי רב והרבה מוטיבציה להחזיר לישראל כגמולה.

אך מה אנחנו יכולים ללמוד מההסלמה האחרונה בלבנון, שכזכור החלה בהצטרפותו החד-צדדית של חיזבאללה למלחמה נגד איראן? לפני הכול קיבלנו הוכחה נוספת חיזבאללה אינו בהכרח שחקן רציונלי. הוא ידע מה הולך לקרות אחרי שישגר רקטות לישראל, והוא הבין שצה"ל עתיד להכות בו בעוצמה גדולה. הוא פשוט היה חסר אונים מול הפקודות שקיבל מאיראן, שכנראה היו תקיפות יותר מבעבר. בכירים איראנים מכוח קודס – כמו אלה שחוסלו במוצאי שבת בחדר המלון שלהם בלבנון – הגיעו לשטח כדי להפעיל אותו ממש ולנהל את מהלך המלחמה. במצב כזה, אולי לא הייתה לו ברירה.

אגב, ייתכן שהחיסול של פעילים אלה הוא הרקע לתדרוכים שיצאו ביום ראשון מצה"ל, זמן קצר לאחר מכן, שלפיהם שורר נתק בין חיזבאללה לאיראן. שלל הפעולות שביצעה ישראל, כולל חיסול בכירים ואנשי כוח קודס בלבנון (אגב, מישהו שמע לאחרונה על מקום הימצאו של הגנרל אסמאעיל קאא'ני, מי שאמור לרכז את פעילות הפרוקסי נגד ישראל?), הברחה באיומים של גורמים איראניים מארץ הארזים ופגיעה באמצעי תקשורת ומפקדות – מותירות כעת את הארגון השיעי להתמודד לבדו מול ישראל, אף שהוא עדיין מלקק את פצעיו מהמלחמה הקודמת.

מכל מקום, העובדה שחיזבאללה עד כה נשלט בידי איראן ומילא את פקודותיה מבהירה נקודה חשובה: אי אפשר גם בעתיד יהיה להתייחס אליו כשחקן שאפשר להתנהל איתו בהיגיון או שיתפרק מנשקו, למשל. הוא יעשה מה שאומרים לו מטהרן, כל עוד השלטון האיראני ממשיך להחזיק מעמד, ואם רק יצליח לחדש איתו את הקשר כדי לחיות על חשבונו ולשקם את עצמו. לא ניתן לקחת את חיזבאללה בחשבון בשום מתווה אזורי חדש – אפילו בתור שחקן פוליטי בלבד. זה לא יקרה, והוא רק ינסה לחזור לסורו ולהילחם בישראל. אסור לנו לשגות באשליות ולחשוב אחרת. אם מישהו חושב אחרת, כדאי שילך לבדוק כמה אזעקות נשמעו ביישובי הצפון בימים האחרונים.

אין זמן מתאים יותר

העובדה שחיזבאללה שיגר טילים מאזורים מדרום לליטני, וכמובן גם הפעילים שלו יורים משם טילים נגד טנקים על כוחות צה"ל, מעידה שהפירוז מנשק שצבא לבנון טען להצלחה כבירה שלו היה הצגה לא מצחיקה. אפילו אם נאמר שחיזבאללה הביא לשטח שמדרום לליטני פעילים עם טילים רק אחרי תחילת המלחמה, ואפילו אם הם אולי נשאו איתם רקטות ארוכות טווח – זה רק מראה ש"הפירוז" בגרסה הלבנונית לא היה שווה שום דבר. זה לא משהו שעושים פעם אחת, מסיימים ועוברים הלאה. זה דורש הרבה עבודה ומאמץ מתמשכים. לא יוניפי"ל הולכים להשלים משימה כזאת, ובוודאי שגם לא ממשלת לבנון.

עדות אחרת לכך היא הריאיון של נואף סלאם, ראש ממשלת לבנון, שאמר לעיתון א-שרק אלאווסט בשבת ש"נעשים מאמצים דיפלומטיים לסיום המלחמה". הוא לא דיבר על ניסיון צבאי להתמודד עם חיזבאללה – ובצדק. אין לו יכולת להוציא לפועל מבצע צבאי כזה.

אומנם סלאם חזר על מחויבותו להוציא את חיזבאללה מחוץ לחוק, וטען שהצבא יכול לעשות את זה, אבל הוא גם תירץ את חוסר ההצלחה בכך שהמלחמה מקשה על הצבא. כידוע, מילים לא עולות כסף. בפועל, כוחות הביטחון הלבנוניים, שרבים מאנשיהם שיעים ואפילו חברים בחיזבאללה, לא עושים כמעט דבר. המעצרים המתוקשרים והסמליים מאוד של אנשי חיזבאללה במדינה, עשרות בודדות לכל היותר, הם חסרי משמעות.

מלבנון חיזבאללה משמש אפילו את איראן כדי לתקוף מדינות אירופיות, כמו למשל באמצעות שיגור כטב״מים על בסיס חיל האוויר הבריטי בקפריסין. אין שום קשר בין קפריסין או בריטניה ובין לבנון כלל, מה שרק מדגיש כיצד משמש חיזבאללה כלי בידי איראן כדי לפגוע בגורמים המתנגדים לו בזירה האזורית הרחבה יותר.

לאור התובנות האלה, דבר ראשון מחויבת ישראל להגדיר מה המטרה שלה במערכה בלבנון. האם לחסל את חיזבאללה? להסיג אותו לאחור מעבר לליטני, ובמקביל לחתום על הסכם כלשהו עם הממשלה בביירות – גם אם מי יודע כמה היא יציבה וכמה זמן תחזיק מעמד? האם ניתן לסמוך עליה כדי שתיאבק באופן רציני בארגון הטרור? או שאולי אנחנו צריכים לנסות להתניע מערכה משולבת עם גורמים אחרים באזור?

לעניות דעתי, כעת ניתנה אפשרות לישראל לעשות דברים שקודם לא יכלה בשל הסכם הפסקת האש – והיא לא יכולה לחכות עוד בעניין פירוז לבנון ופירוק חיזבאללה מנשקו. אם יש לצה"ל יכולת לפצל את הקשב שלו ולפעול בשתי זירות במקביל – והרי הוא הוכיח כבר שהוא מסוגל לעשות זאת – אז בהנחה שראשי הצבא ממליצים על כך, יש להתחיל לשלוח חיילים וכוחות קרקעיים פנימה ללבנון.

צריך ללכת על המטרה הרחבה והשאפתנית יותרת. ישראל עד כה לא הוכיחה, למרבה הצער, שהיא מסוגלת ללכת עד הסוף בזירות השונות, כולל בעזה או באיראן – ואולי הגיע הזמן לכך. יש לנו יכולת משולבת לפגוע בחיזבאללה באמצעות כוחות יבשה, אוויר וים, וצריך לנצל כל אמצעי מיוחד לשם מימוש המטרה הזאת.

זה נכון במיוחד גם לאור העובדה שישראל השמידה וממשיכה להשמיד חלק גדול מיכולות הטילאות של איראן. אם כ-70 אחוזים מהמשגרים שלהם הושמדו עד כה, זה מקטין מאוד את הסכנה לעורף הישראלי מהטווח הרחוק, ומאפשר שני דברים: ארה"ב וצה"ל יכולים להמשיך לכתוש בקצב שלהם את איראן, לפי דחיפות של מטרות. במקביל, ניתן לרכז גם בזירה הלבנונית משאבים נוספים.

צה"ל עשוי להידרש להקים רצועת ביטחון לאורך כל הגבול ולנקות את השטח, וקשה יהיה למצוא זמן מתאים יותר לכך. הצבא הישראלי אולי אפילו יצטרך להתקדם עד נהר הליטני ולשבת שם, כגבול טבעי ובר-הגנה קורץ יותר מהקו הכחול, שעליו עובר הגבול הנוכחי.

במקביל יש להמשיך בחיסולי בכירים של חיזבאללה, ובדומה לאיראן לטפל במאגרי הנשק והטילים שאנו יודעים היכן לאתר אותם בכל שטחי לבנון. כמו כן, חשוב להמשיך לפגוע במאגרי המזומנים של חיזבאללה כדי לסרס אותו כמה שניתן מיכולות השיקום שלו, ולשמור על ניתוק הקשר שלו מגורמים איראניים.

לא בטוח שכל הצעדים הללו יזכו לאהדה בינלאומית גדולה, אבל ישראל בעת הנוכחית צריכה להסתכל בראש ובראשונה על מה שנכון לה מבחינה ביטחונית. אסור שבדרך למימוש האינטרסים הביטחוניים שלנו יעמדו שיקולים אחרים. זה אחד מלקחי 7 באוקטובר, וזה נכון לגבי כל מיני סיבות: שיקולים פוליטיים כגון הבחירות המתקרבות, שיקולים כמו "כמה זמן עוד אפשר להמתין לפני שממש ניאלץ לפעול", או שיקולים של "מה יגידו הצרפתים", שמתנגדים לכניסה של צה"ל ללבנון.

להפך, ישראל נדרשת להבהיר בכלל האמצעים העומדים לרשותה כי מיגור חיזבאללה הוא אינטרס של כל הגורמים האזוריים העולמיים – החל בארה"ב, עבור באירופה ובצרפת, וכלה בלבנון עצמה. כדי לעצב פה זירה אזורית חדשה מסוגה, אפילו הצרפתים יידרשו להתעורר מחלומותיהם בהקיץ על הסכם סייקס-פיקו והזיכרונות הרומנטיים מתקופת השליטה שלהם בלבנון.

קחו דוגמה מסוריה

בימים שחלפו מאז תחילת המערכה נראה שיכולות ההגנה הישראליות נגד חיזבאללה מרשימות למדי, לפחות בכל הקשור לירי רקטי. אם ישראל תצליח להרחיק את המחבלים של ארגון הטרור מקרבת הגבול ותשלול את היכולת שלהם לשגר טילים נגד טנקים, ייתכן שהסכנה – לפחות לחזית האזרחית – תפחת למינימום. יש עוד עבודה נגד איום הכטב"מים, אולם לפי שעה גם הוא לא הוכיח עצמו כקטלני.

אין משמעות הדבר שצריך לזלזל בחיזבאללה, אפילו ההפך. זה נכון במיוחד לנו האזרחים, שבוודאי מתעייפים למשמע כל אזעקה ומתחילים לפקפק בכדאיות ההליכה למרחבים המוגנים.

דווקא השילוב של מה שמסתמן כניסיון לירי מתואם בין איראן לחיזבאללה (למרות ההכחשות הישראליות) טומן בחובו פוטנציאל לנזק מקרי – במיוחד לאור העובדה שאין אזעקה מקדימה בירי מלבנון, וגם לאור האפשרות לשילוב של ירי מפתיע מתימן, שיצטרף לאיום מקביל משלושה כיוונים.

בה בעת, בכל מה שקשור לרמת ההרתעה של חיזבאללה, ניסיונה של ההנהגה הבכירה שלו, גודל האיום הנשקף ממנו, הלגיטימציה הפנימית והבינלאומית שלו, וגם כנראה ביחס לארסנל הנשק שלו – לא מדובר באותו ארגון מאוקטובר 2023, שישראל נמנעה מלתקוף בגלל אוהל שהציב מעבר לקו הגבול.

צה"ל בהחלט יכול למשימה של הסגת הארגון מעבר לליטני, ואף מעבר לכך. הוא עשה דברים מרשימים לא פחות בשנתיים האחרונות. אם מדינת לבנון רוצה לתקן את חטאי העבר שלה, אפילו אם אולי תרצה להפגין רצינות לקראת האפשרות של שיחות אזרחיות עם ישראל והשתלבות בחזון המזרח תיכון החדש של הנשיא דונלד טראמפ, יש לה כעת הזדמנות לכך.

אם היא רוצה לקחת דוגמה איך עושים זאת, היא יכולה להביט מעבר לגבול, לאופן שבו מיהר נשיא סוריה אחמד א-שרע להוכיח לפטרוניו בוושינגטון שהוא פועל לשימור האינטרסים שלו ושלהם. השליט החדש בדמשק הזדרז לשגר כוחות לגבול עם לבנון ולאטום אותו, ולפי השמועה האזרחים באזורים הסמוכים למדינה השכנה התבקשו לפקוח עיניים ולהיות דרוכים למקרה של ניסיונות מצד תומכי חיזבאללה למצוא מקלט בסוריה. ברור שזו לא פעולה שדרשה ממנו יותר מדי בשלב זה, אבל לפחות הוא מראה נכונות.

טיפול משמעותי ונחוש, ללא רתיעה, במחבלי חיזבאללה הוא הדרך הנכונה והבטוחה של ממשלת לבנון להחזיר כעת לעצמה את ריבונותה. זה לא יהיה קל, וזה ידרוש ממנה הרבה אומץ והקרבה. ישראל תתמוך בכך בכל כוחה, תרתי משמע.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 9 במרץ, 2026.

הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.