ב-7 באוקטובר 2023 הפתיע חמאס את ישראל במתקפה רצחנית בשטחה הריבוני. המתקפה הברברית בה נשחטו, נשרפו, נאנסו ונטבחו כ-1,200 איש ו-251 איש נחטפו לשטח רצועת עזה, הכתה את הציבור הישראלי, את הצבא ואת הדרג המדיני בהלם ותוצאותיה נצרבו בתודעה הקולקטיבית היהודית כאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה.

ב-8 באוקטובר 2023 הצטרף חיזבאללה למתקפה ומהר מאוד מצאה עצמה ישראל במלחמה רב-חזיתית למול שבע חזיתות פעילות (רצועת עזה, הגדה המערבית, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן) בהובלה ובהשראה איראנית. חמאס וחיזבאללה היו הפנינים שבכתר השלוחים האיראנים ורכיבים מאוד משמעותיים ב"טבעת האש", שהקימה איראן וטיפחה במשך יותר משני עשורים בהשקעה עצומה של מאמץ ומשאבים. חמאס אמנם הפתיע את איראן ואת חיזבאללה בעיתוי המתקפה, כשבחרה שלא לעדכנן מראש מחשש לדליפה ולחשיפת המבצע על ידי ישראל, אך אין עוררין על מעורבותה העמוקה של איראן בתכנון המתקפה ובהכנתה כחלק משמעותי מהמערך האסטרטגי שפיתחה נגד ישראל במטרה להשמידה.

המלחמה האזורית התפתחה לאירוע גלובלי ומשפיע על המערכת הבינלאומית כשרוסיה וסין, שתי מעצמות רביזיוניסטיות המתנגדות לסדר העולמי הקיים בהגמוניה אמריקאית, בחרו לתמוך בציר ההתנגדות האיראני וזיהו במלחמה הזדמנות לערעור מעמדה של ארה"ב ופגיעה באינטרסים החיוניים שלה ומנוף אפשרי לקידום אינטרסים חיוניים שלהן בזירות עימות אחרות – אוקראינה וים סין הדרומי. מלכתחילה היה ברור שלא מדובר כאן רק במלחמתה של ישראל נגד המבקשים להשמידה, אלא במלחמתו של העולם החופשי על עצם זכותו להגן על עצמו מפני הברבריזם האסלאמי הרדיקלי והרצחני והתפשטותו. למרות שישראל הפכה למוצב הקדמי של העולם החופשי ונלחמה גם את מלחמתו, מצאה ישראל את עצמה מהר מאוד, לאחר מעט מאוד ימים של הזדהות עם אסונה, בפני ביקורת ארסית ונוקבת של הקהילה הבינלאומית עד כדי האשמתה ברצח עם.

צה"ל הצליח להדוף במהירות מרשימה את המתקפה ולהעבירה לשטח רצועת עזה ופתח במתקפה רחבה במטרה להביא להשמדת חמאס כישות שלטונית וצבאית ברצועת עזה. במשך חודשים ארוכים העדיפה ישראל להכיל את מתקפות חיזבאללה בחזית הצפונית ואת מתקפות שאר השלוחים האיראנים, כדי לרכז את הכוח והמאמץ בחזית הדרומית. מתקפת חמאס כפתה על ישראל ניסוח מחדש של האסטרטגיה-רבתי שלה.

חומרת המתקפה והתפתחותה למלחמה אזורית רב-חזיתית בהובלת איראן ובהשראתה, הובילו את ההנהגה הישראלית למסקנה שעליה להמיר את האסטרטגיה שנשענה על היגיון ההכלה של המערכת הקיימת והסתגלות אליה לרעיון של שינוי המערכת הקיימת. שינוי המערכת הקיימת מחייב החלשה משמעותית של איראן כמי שמובילה את ציר ההתנגדות ושואפת להגמוניה אזורית, שאחריתה גם השמדת ישראל והחלשת המחנה הסוני הערבי הפרגמטי המזוהה עם ארה"ב.

האסטרטגיה הישראלית המעודכנת נשענה על שני מאמצים מקבילים. המאמץ הצבאי שנועד להשמיד את חמאס כישות שלטונית וצבאית, להחליש מאוד את חיזבאללה ואת שאר השלוחים האיראנים ולפגוע באיראן באמצעות קילוף יכולות ההגנה האווירית שלה, פגיעה קשה במתקני הייצור של הטילים הבליסטיים וחשיפת פגיעותה. לצד המאמץ הצבאי מפעילה ישראל מאמץ מדיני, שתכליתו הרחבת הארכיטקטורה האזורית החדשה וביסוסה באמצעות הרחבת הסכמי אברהם בדגש לגבי תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית. הארכיטקטורה האזורית החדשה תתגבש כציר נגדי לציר האיראני ותמשיך להחלישו ולרסנו.

הצלחתה המרשימה של ישראל בהשמדה כמעט מוחלטת של חמאס, בפגיעה האנושה בחיזבאללה ובפגיעה באיראן ובהשפלתה באמצעות חשיפת פגיעותה, הובילה להתמוטטות משטר אסד בסוריה ולאובדן הנכס המשמעותי ביותר שהיה בידי איראן ומכאן להחלשה נוספת של איראן. אלא שנפילת משטר אסד היא אירוע טקטוני בעל משמעויות אזוריות מרחיקות לכת ועם השלכות בינלאומיות משמעותיות בדגש לגבי רוסיה, שאיבדה גם היא נכס חשוב ואחיזה אסטרטגית במזרח התיכון. למעשה, מדובר בסוג של אפקט דומינו, שאחריתו צריכה להיות נפילת המשטר באיראן או לכל הפחות העמקת הפגיעה באיראן, בדגש לגבי תשתיות הגרעין, אבל ממש לא רק, והפיכתה לנכה מבחינה אסטרטגית וכרסום משמעותי של יכולת השפעתה במרחב.

בשלב זה, השינויים וההתפתחויות במערכת האזורית עדיין בהתהוות. לא ברור כיצד תתרגם טורקיה את שאיפותיה ההגמוניות במרחב ומה תהיה השפעתה בסוריה. לא ברור עד כמה יצליח המשטר החדש בסוריה לייצב את הספינה המטלטלת והאם יהיו גלי הדף נוספים שיגיעו גם לירדן ולעיראק ואולי אפילו התארגנות מחדש של האחים המוסלמים במצרים.

בחירתו של טראמפ לנשיא השפיעה ומשפיעה על שיקולי השחקנים האזוריים ועל התנהלותם וסביר להניח שהשפעתו אך תגדל לאחר השבעתו וכניסתו לתפקיד. אלא שלמרות אי הבהירות, אי היציבות והסיכונים שעדיין קיימים, מתקפת 7 באוקטובר של חמאס ומה שבא בעקבותיה הובילו את ישראל לעדכון ולאתחול אסטרטגי, שהוביל לשינוי המערכת האזורית ולהניח את התשתית ואת הסיכויים לעיצובה מחדש באופן שיבטיח יציבות, ביטחון ושגשוג להם משווע האזור. זאת, כשההישג המשמעותי ביותר הוא הזכות והיכולת שהוקנו מחדש לעולם החופשי להגן על עצמו מפני הברברים האסלאמיסטים הרדיקליים, המבקשים לערער על עצם קיומו ופועלים לפרקו. 

פורסם במעריב, בתאריך 26.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בעיני חוקרים, עיתונאים, מנהיגים ואזרחים רבים במערב, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מנהיג תנועת "הייאת תחריר א-שאם" (HTS) נתפס כאישיות פרגמטית. עם זאת, תפיסה זו, המעוצבת בעיקרה דרך העדשות התרבותיות של המערב, משקפת יותר את ההטיות והפרשנויות המערביות מאשר את המציאות המורכבת של המזרח התיכון. כדי להבין זאת לעומק, יש לבחון את השפעת התרבות המערבית על אופן ההבנה והניתוח של מנהיגים במזרח התיכון, וכן להתמקד בתפקיד המרכזי שממלא אל-ג'ולאני עצמו במשחק הדיפלומטי המורכב שהוא מנהל.

אנשי המערב נוטים לאמץ הטיה תרבותית מערבית כאשר הם מנסים להבין את המזרח התיכון, תופעה הנובעת מהבדלים תרבותיים מהותיים בין האזורים. התרבות המערבית עוצבה לאורך למעלה ממאה שנים של מלחמות הרסניות באירופה, שהביאו לשינויים מרחיקי לכת בסדרי העולם. מלחמות אלו, ובעיקר שתי מלחמות העולם, גבו עשרות מיליוני קורבנות וזרעו סבל אדיר, מה שהוביל לאימוץ ערכים של שלום, שגשוג ושיתוף פעולה בין עמים. כתוצאה מכך, התרבות המערבית התעצבה סביב שאיפות ליציבות כלכלית, שמירה על זכויות אדם וקידום הרמוניה בינלאומית.

לעומת זאת, במזרח התיכון התפתחה במשך אלפי שנים תרבות שבטית מדברית, שהתאפיינה במאבקים על טריטוריה ובמלחמות דת, אשר ממשיכות לעצב את האזור גם כיום. בעוד שבמערב מלחמות הדת הפכו לנחלת העבר לפני מאות שנים, במזרח התיכון המאבקים בין סונים לשיעים ובין קבוצות אתניות שונות נותרו גורם מרכזי בסכסוכים האזוריים. בשלושת העשורים האחרונים, ההגמוניה השיעית, בראשות איראן, ביססה את מעמדה באזור באמצעות קואליציות, איומים והשפעה אסטרטגית. עם זאת, נראה כי הקואליציה הסונית, בהנהגת טורקיה ובתמיכת תנועת האחים המוסלמים, הולכת ומתחזקת, במיוחד לאור הישגיה מול איראן ובעלות בריתה, ובפרט לאחר הדחתו של אסד וכיבוש סוריה.

האופן שבו המערב תופס את אבו מוחמד אל-ג'ולאני לוקה בעיוות מחשבתי משמעותי. מהו עיוות זה? הפער בין הערכים המערביים למציאות המזרח-תיכונית הוא עמוק ומשמעותי. עבור מנהיגים, עיתונאים וחוקרים מערביים, קשה לדמיין שמנהיג ג'יהאדיסטי כמו אל-ג'ולאני מצליח לא רק לשמור על שליטתו בסוריה, אלא גם ליצור לעצמו דימוי של פרגמטיות בעיני העולם. כיצד מתמודד המערב עם הפער הזה? באמצעות תהליך של עיוות תפיסתי, המוכר כדיסוננס קוגניטיבי – מנגנון שבו המציאות מותאמת להשקפות קדומות ולערכים תרבותיים המערביים.

המנגנון פועל באופן הבא: כדי לגשר על הפער בין ציפיותיהם למציאות, גורמים מערביים מפרשים את התנהלותו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני כסימן לשינוי. הם רואים בבחירתו ללבוש בגדים מערביים, להימנע מאלימות מוגזמת כלפי אוכלוסיות מקומיות ולנקוט שפה דיפלומטית כהוכחות לפרגמטיזם. אך בפועל, פעולותיו אינן משקפות ערכים מערביים, אלא אסטרטגיה מוסלמית מובהקת המכונה "תקיה".

מהי "תקיה"?

"תקיה" היא מושג דתי שמטרתו להגן על המאמינים מפני רדיפה או סכנה. הקוראן מתיר למוסלמים להסתיר את אמונתם בפני "כופרים" במקרה של סכנה, ואף להצהיר על כפירה כלפי חוץ, כל עוד אמונתם נשמרת בלבם (סורה 28, פסוק 3). הנביא מוחמד עצמו עשה שימוש בתקיה, ואחד המקרים המפורסמים הוא הסכם חודייביה עם שבט קורייש. הסכם זה, שנתפס כהפסקת אש, שימש את מוחמד לחיזוק כוחו ולכיבוש מכה בהמשך.

תחכום אסטרטגי ומקבילות היסטוריות

אסטרטגיית התקיה של אל-ג'ולאני מזכירה את התחכום של יאסר ערפאת, שבנאום ביוהנסבורג בשנת 1994 השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה, רומז בכך שמטרת ההסכם היא זמנית בלבד. בפועל, ערפאת הוכיח שדבריו שיקפו את כוונותיו, כפי שניתן ללמוד מהאינתיפאדה השנייה ומספינת הנשק "KARIN A" שנחקרה בשנת 2002 וחיברה אותו ישירות לפעילות חתרנית.

אל-ג'ולאני אינו פועל לבדו. הוא נהנה מהכוונה אסטרטגית מצד מנהיג טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. טורקיה, מרכז תנועת האחים המוסלמים, מתמחה בהטעיית המערב, ותחת חניכתו של ארדואן, למד אל-ג'ולאני לאמץ חזות פרגמטית המקדמת את מטרותיו האידיאולוגיות.

אחת הטקטיקות המרכזיות של אל-ג'ולאני היא שימוש במושג האסלאמי "הודנא" – הפסקת לחימה זמנית. המסורת המוסלמית מתירה הודנא כאשר המוסלמים בעמדת חולשה, מתוך כוונה להתחזק ולחדש את הלחימה בעתיד. כשאל-ג'ולאני מתבקש להתייחס לעתיד היחסים עם ישראל או לאפשרות של מלחמות נוספות, הוא אינו שולל לחימה, אלא מציין את "חולשת המאמינים" ואת "טובת האומה". בכך, הוא מסתיר כוונות מלחמתיות מאחורי הפוגה זמנית המבוססת על עקרונות דתיים.

קיימים שני נרטיבים ברורים: האשליה המערבית והאמת הפשוטה. חוקרי מדע המדינה, פוליטיקאים ועיתונאים במערב, מתוך חוסר הבנה של ההקשר התרבותי והדתי, מפרשים את דבריו ופעולותיו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני כסימן לקדמה או רפורמה אסלאמית. אך האמת הפשוטה היא שאל-ג'ולאני נותר ג'יהאדיסט אידיאולוגי שמטרותיו ארוכות הטווח אינן כוללות שלום או שגשוג במונחים מערביים. השוואה תרבותית מבהירה זאת היטב: מוסלמי פונדמנטליסט שמקבל שלום עם ישראל שקול ליהודי חרדי שמוכן לאכול בשר חזיר.

לאחר יותר מ-30 שנה של מפגש ישיר עם מחבלים ומרגלים ערבים בחדרי חקירות, המסקנה שלי ברורה: כדי להבין את המזרח התיכון ומנהיגיו, על המערב לזנוח את הנחותיו המבוססות על ערכיו ולהתבונן במציאות בעיניים ריאליות – מנקודת מבטו של תושב האזור. אל-ג'ולאני אינו פרגמטי במובן המערבי; הוא אסטרטג מתוחכם המנצל דיפלומטיה, היסטוריה דתית והנחות מערביות שגויות כדי לקדם את מטרותיו. רק הבנה מעמיקה של ההקשרים התרבותיים והדתיים תאפשר למערב לגבש מדיניות ריאלית ומדויקת כלפי מנהיגים כמו אל-ג'ולאני ומפעילו, רג'פ טאיפ ארדואן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 22.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בנאומו שלשום (ראשון) סיפק מנהיג איראן, עלי חמינאי, איתותים ברורים יותר, לעומת שני נאומיו האחרונים, לגבי כוונותיו ביחס לזירה הסורית בעידן שאחרי אסד. ראשית, הוא כינה את היא'ת תחריר אל-שאם, בראשות אל-ג'ולאני, כ"קבוצת פורעים", וחזר על מסקנתו מנאומיו האחרונים לפיה הוא משוכנע שהארגון מימש מזימה זרה, שמתכנניה העיקריים הם ארה"ב וישראל.

הוא התעלם מתפקידה של טורקיה בהדחת אסד, ולפיכך נראה שחרף הביקורת הגואה בטהראן כלפי טורקיה, הוא מכיר במגבלות הכוח של איראן, ומאותת לאנשיו לא להסלים את השבר מול תורכיה.
חמינאי קבע שהוא משוכנע שגם בסוריה יקום ארגון התנגדות שיורכב מ"צעירים סורים קנאים", ובכך נראה שהורה ברמיזה לכוח קודס לעשות את מלאכתו – הקמה וטיפוח של ארגוני התנגדות.

תפקיד הארגון המיועד יהיה "לנצח את מערערי הבטחון בסוריה". הוא קבע שהצעירים הסורים ינצחו לא רק את המתכננים אלא גם את המיישמים של אותה מזימה. נראה לפיכך שהוא מכוון להקמת ארגון שיילחם בהיא'ת תחריר אל-שאם, אף שלאחרונה דווח על קשר ראשוני בין שני הצדדים וחילופי מסרים ביניהם סביב פעילות השגרירות האיראנית בסוריה והשמירה על המקומות הקדושים לשיעה בדמשק.

חמינאי רואה בחומרה את אזור החיץ של צה"ל בסוריה, הוא צופה שאותם "סורים קנאים" יגרשו את צה"ל משם. עם זאת, לאיראן קיימת כרגע בעיית נגישות לאזור. לכן, אם חמינאי מכוון לאוכלוסייה השיעית בסוריה, כוח קודס יבקש להסתייע באחד משלושת ארגוני הכיסוי ששמשו אותו לפעילותו בסוריה: המטה לשיפוץ המקומות הקדושים, אוניברסיטת אל-מצטפא הבינ"ל ואסיפת אהל אל-בית העולמית.

ייתכן שחמינאי מכוון גם לקהלים אחרים בסוריה אך לשם כך נראה שכוחותיו צריכים להכין עבודת מטה כדי ליישם את הוראתו ולהפוך את האיום הנוכחי להזדמנות.

ניכר בדברי חמינאי שהוא עושה מאמץ רב כדי "להרים מהקרשים" את אנשיו, לאור המציאות העגומה שקמה עם הדחת אסד. הוא הצהיר ש"המחר של האזור יהיה טוב מהיום", והוסיף שישראל ל

א השיגה אף אחת ממטרות המלחמה עליהן הצהירה בעזה. כמנהגו, הוא קרא למצות את ההזדמנויות שגלומות באיומים הנוכחיים, ולצורך הדוגמא הביא את ההתחזקות שרשם חיזבאללה לאחר חיסול מנהיגו דאז, עבאס מוסוי, בידי ישראל.

בניסיון לגמד את ההישג הישראלי ואת הפגיעה הקשה בתדמיתה של איראן, חמינאי הצהיר ש"אם תרצה לפעול (נגד ישראל), איראן אינה זקוקה לפרוקסיז". זאת לאחר שבמשך יותר מ-40 שנה, איראן השתמשה במערך השלוחים שלה כדי לפעול נגד ישראל.

בשורה התחתונה, חמינאי בהחלט לא אמר את המילה האחרונה, והוא מבקש לזרוע מוטיבציה באנשיו. איראן בהנהגתו עוברת כעת תקופת הסתגלות לא פשוטה למציאות החדשה, כשבמוקד הדיפת היעד הראשי של המזימה הזרה בעיניו – המשטר האיראני עצמו.

התפרסם באתר וואלה, בתאריך 24.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

באחת מנבואות הפורענות שלו על ממלכת יהודה, הנביא ירמיהו מאיים כי עָם אחד השוכן הרחק מהאזור יבוא לתקוף את ממלכת יהודה. זהו גוי, כך אומר הנביא, שֶׁאַתֶּם אנשי ממלכת יהודה לא תבינו את שפתו. משמע לא תבינו מדוע הוא עוין אתכם כל כך. לא תבינו מדוע הוא משקיע מאמצים גדולים כל כך ומסכן את עצמו במלחמה נגד ממלכה רחוקה ממנו, שלכאורה אין לו שום סיבה להתעמת איתה.[1]

נזכרתי בדברי הנביא לאחר ששמעתי על הטיל הבאליסטי ששיגרו החות'ים בתימן לעבר מרכז הארץ. הטיל לא יורט, נפל בשטח בנוי, ורק בנס לא גרם למספר גדול של נפגעים.

אבל הטיל הזה, והטילים והכתב"מים שקדמו לו, עשויים להיות בעלי משמעות רבה בהקשר של הבנת הסכסוך הערבי-ישראלי בציבור ובהנהגת המדינה בישראל. הם מביאים ישראלים רבים לתהות: מה יש להם לתימנים נגדנו? מה רע עשינו להם? הם שוכנים 2,000 ק"מ מאיתנו; ים גדול וארוך מפריד בינינו; הם ידעו שאנחנו נגיב על כך כמו שהגבנו, ובעוצמה רבה יותר, בתשתיות אנרגיה, בנמלי הים ובמאגרי הנשק שלהם.

מדוע אם כך מדינה כל כך ענייה ב"קצה העולם" מוכנה להקריב כל כך הרבה בפעולה נגד עם מרוחק כל כך ממנה?

אנו כאן כדי להזכיר להם שהם אינם לבדם בתהייה זו. בשנות החמישים הִרְבָּה בן גוריון להביע תמיהה על העוינות הרבה של מצרים, בראשות הנשיא נאצר, כלפי ישראל. מדוע, הוא תהה, מצרים ממשיכה להיות עוינת כל כך כלפי מדינת ישראל? בסופו של דבר אין לנו שום מחלוקת טריטוריאלית עם מצרים; אין לנו שום אתר במצרים שאנחנו יכולים לשייך לנו כ"נחלת אבות"; גם למצרים אין תביעה כלשהי לשטח מארץ ישראל; בסופו של דבר מפריד בין מצרים ובין ישראל שטח מדברי גדול – מדבר סיני. יתר על כן, מצרים היא ביסודה מדינה ביבשת אפריקה ויש לה, כמו לעם היהודי, היסטוריה תרבותית עשירה ומפוארת, המבדילה אותה מהעולם הערבי.

מדוע, הוא שאל, מוכנה מצרים להקריב רבים מבניה ולבזבז כל כך הרבה משאבים על מלחמה שאינה נוגעת לאינטרסים הפרטיקולריים שלה? כל זאת, בשעה ששורר בה עוני מחריד; כאשר חלק גדול משטחה הוא מדברי. מה לה ולישראל? הלא אילו הייתה מצרים מַפְנָה רק חלק מן המשאבים המופנים לצרכים מלחמתיים לצורכי פנים היא הייתה יכולה לקדם את עצמה לעבר עתיד טוב יותר לה ולבני עמה!

תהיות אלה הביאו את בן גוריון למסקנה חד-משמעית: העימות הערבי-ישראלי אינו על שטחים, אינו על בעיית הפליטים וגם לא על סוגיית ירושלים. אלה הן רק השתקפויות של העוינות הערבית לישראל המתבטאת בשלילה מוחלטת של זכות קיומה של מדינת ישראל במזרח התיכון. גם אילו הייתה מדינת ישראל בגבולות מצומצמים בהרבה מאלה של שביתת הנשק, קבע בן גוריון, היו הערבים זוממים להכחידה. עובדה היא, הוא הזכיר שוב ושוב, שהערבים התנגדו לחלוטין לתוכנית החלוקה.

בן גוריון עקב מקרוב אחרי הניסיונות של המעצמות להביא להסדר ישראלי-מצרי בחסות המעצמות שהחלו מייד לאחר מלחמת העצמאות במסגרת ועידת לוזאן, ונמשכו לאורך השנים ברציפות בזו אחר זו ממש עד ימינו אלה. לאחר ועידת לוזאן באה תוכנית גילדהול, ולאחריה תוכנית אלפא. הוא ידע שאלה אינן תוכניות שיובילו לשלום. אילו רצתה מצרים בשלום, לא היה לה צורך במתווכים. תוכניות אלה נועדו רק להביא להחלשתה של מדינת ישראל, עד שניתן יהיה למחוק אותה מעל המפה.

לאחר מלחמת ששת הימים עלתה על ראש שמחתנו תוכנית רוג'רס, שבעצם ביקשה לשלול מישראל את השליטה על כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אחר כך באו תוכניות הנשיא קרטר, והנשיאים אובמה וביידן. כולם האמינו בתום לב שאם רק תפגין ישראל מתינות וגמישות יהיה כאן "שלום שוויצרי".

השורה התחתונה של מאמצי הסדר אלה היא האמונה החד-משמעית שהעימות הישראלי-ערבי הוא תוצאה של מחלוקת על "נכסים" שכל אחד מן הצדדים טוען לבעלות עליהם: גבולות מדינת ישראל, סוגיית הפליטים, סוגיית ירושלים. אם רק תגלה מדינת ישראל נכונות לוותר על חלק משטחיה ותסכים לקלוט פליטים לשטחה, כך סברו רבים וטובים במערכת הבינלאומית ובתוך מדינת ישראל, העולם הערבי ילך לקראתה וניתן יהיה להגיע להסדר שלום שיביא לפריחה ולשגשוג באזור כולו לטובת כל העמים במזרח התיכון.

האמת היא שכמעט כל ההנהגות בישראל הלכו שבי אחרי מתווה זה – מי פחות ומי יותר. למתקדמים בגילם שבינינו זכורים היטב "צהלות השמחה" שליוו את בואו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לישראל בנובמבר 1977. לכאורה הוכיחה התאוריה הזו את עצמה. הינה נחתם בסופו של דבר הסכם שלום בין ישראל ומצרים על בסיס של נסיגה ישראלית מסיני ומתווה של תוכנית אוטונומיה.

ואולם, עד מהרה התברר לנו שמצרים עושה ככל יכולתה כדי לרוקן את הסכם השלום מתוכנו. הסכמי השלום הפכו למעין הסכם שביתת נשק. הם לא ביטאו שאיפה אמיתית של מצרים למסד יחסי שלום המבוססים על קשרים כלכליים ענפים, שיתוף פעולה אקדמי, תיירות חופשית וכו'.

מתקפת החמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 חשפה היבט חמור עוד יותר ובעל אופי מלחמתי בהתנהלותה של מצרים כלפי ישראל. תוך הפרה בוטה של הסכם השלום עם ישראל אפשרה מצרים את מעברם של עשרות אלפי טילים ורקטות דרך מעבר רפיח לתוך רצועת עזה. כלי נשק קטלניים אלה הם הם שאפשרו את פעולות הטבח, הרצח והאונס שליוו את מתקפת החמאס על יישובי ישראל בשבת שמחת תורה.

יום יבוא, כך האמין בן גוריון, והעולם הערבי יכיר בטעותו הגדולה ויפעל ביוזמתו לכינון יחסי שלום מלאים עם ישראל. אבל זה עדיין רחוק מאיתנו. המלחמה ההזויה של התימנים נגדנו מוכיחה שחלק נכבד בעולם הערבי עדיין שרוי בתוך עולם אפל של שנאה תהומית חסרת פשרות כלפי מדינת ישראל ושאיפתה למסד "בית לאומי" ריבוני לעם היהודי בארצו. שנאה זו מובילה אותו לפעול נגד מדינת ישראל, בידיעה ברורה שהוא ישלם על כך מחיר יקר.

פעילותם ההזויה של "בני תימן" נגד ישראל טומנת בתוכה סיכוי שחלקים רחבים בציבור יתפכחו מן האשליה ששלום אמת "סקנדינבי" מחכה לנו מעבר לפינה. שוב ושוב מהדהדים באוזנינו דבריו המצמררים של משה דיין על קברו של רועי רוטנברג בנחל עוז ערב מבצע קדש, 1956: "מֵעֵבֶר לשערי עזה", אמר דיין, "מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו".

[1] "הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאם־ה' גוי איתן הוא גוי מעולם הוא גוי לא־תדע לשנו ולא תשמע מה־ידבר" (ירמיהו פרק ה פסוק טו).

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

התמוטטות משטר אסד, לאחר ששתי המשענות שאפשרו לו לשרוד מאז 2015 נחלשו מכדי להושיעו, הייתה הביטוי האולטימטיבי לתמורות המתרחשות באזור. עם זאת, ולמרות המציאות הקשה ממנה סובלים חמאס והפלסטינים בעזה, מוקדם עדיין לפסוק שההחלטה של סינוואר לבצע את מתקפת הטרור האימתנית ב-7 באוקטובר הייתה מקח טעות מבחינתו, משום שחמאס עדיין לא הוכרע שלטונית ולמעשה גם לא צבאית ועדיין יש בידו את מנוף החטופים, שבאמצעותו הוא שואף להשיג לפחות חלק ממטרות המלחמה שלו, ובהם שחרור מחבלים מהכלא הישראלי והסרת המצור מעל עזה. במבט אזורי הוא איבד את הנכונות והיכולת של גורמי הכוח העיקריים בציר האיראני לסייע לו, ויש לו סיבות טובות לדאוג מהשלכות ניצחון טראמפ בבחירות על חופש הפעולה של ישראל, אם לא יזדרז להגיע להסכם בעניין החטופים. אך הוא יכול להתנחם בהתחזקות הציר הסוני הרדיקלי, שגם עמו הוא נמנה, בעקבות ההפיכה בסוריה, ובשימור מעמדו הדומיננטי בתוך המערכת הפלסטינית.

לעומת זאת, איראן, סוריה של אסד וחזבאללה ספגו מהלומות שקשה להתאושש מהן ואשר הם יגורו בא להם. יש לזכור שככל הנראה נסראללה והאיראנים, שהכירו מן הסתם את תכנית "חומת יריחו", לא שותפו באופן מלא בכוונה של חמאס לפעול ב-7 באוקטובר וכשעמדו בפני המציאות שיצר סינוואר גילו זהירות והחליטו להסתפק בביטויי סולידריות מוגבלים בראייתם ולא לקחת סיכונים ישירים משמעותיים. הם דבקו במדיניות זו במשך כ-6 חדשים עד שנגררו להסלמה במידה מסוימת בעל כורחם. לפי המידע שהודלף לניו יורק טיימס, נצראללה לא פגש את סגנו של סינוואר, ח'ליל אלחיה, שהיה אמור לעדכן אותו בכוונה לפעול. תמונת המודיעין הזו מעניינת במיוחד משום שעולה ממנה שקהילת המודיעין הישראלי טעתה פעמיים בהתרעה האסטרטגית שהעבירה לדרג המדיני בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר. ראשית, היא העריכה שחמאס בעזה חלש ומורתע וממוקד בשיפור איכות החיים של האוכלוסייה, ושנית היא סברה שקיימת סכנה גוברת ליוזמה התקפית של חזבאללה ושל חמאס ביו"ש בגיבוי איראן.

כתוצאה מהמהלומות שספג הציר האיראני  הוא נמצא בעמדת חולשה. הוא אינו יכול להגן על עצמו וישראל הוכיחה לעצמה, לאיראן למדינות ערב הפרגמטיות ולארה"ב, כי לה ולארה"ב יש ככל הנראה אופציה צבאית אמינה לטיפול בתוכנית הגרעין האיראנית. נפילת אסד וחולשת חזבאללה, שאיראן איננה יכולה להמשיך ולהזרים לו נשק ולאפשר לו להשתקם יוצרים הזדמנות לשינויים במערך הכוחות בלבנון תוך שחיקה במעמדו של חזבאללה והתחזקות יריביו מכל המחנות. מי שכבר הזדרז לנצל את חולשת הציר האיראני היה הציר הסוני הרדיקלי, בהובלת תורכיה וקטר, שמיהר להשתלט על סוריה ולהציב אתגר חדש בפני ישראל. בשלב זה המשטר החדש ממוקד בייצוב שלטונו, יעד מורכב בהתחשב בפסיפס העדות וגורמי הכוח, אבל בר השגה. עם זאת, הגורמים האוחזים בשלטון חדורים בלהט אסלאמיסטי קיצוני ועלולים בעתיד להתעמת עם ישראל. ישראל נקטה צעדי מנע נרחבים ברמת הגולן ובעומק סוריה אבל האתגר עדיין לפנינו. השינוי בסוריה מקרין עלינו לא רק במישרין אלא גם דרך הגברת החששות של ירדן מהשלכות התחזקות האסלאם הקיצוני על גבולה הצפוני ועל יציבותה.

צומת הדרכים הנוכחי מעמיד בפני ישראל שורה של דילמות, אתגרים ובעיקר הזדמנויות. כדי להכריע לגבי אופן הטיפול בהן יש  לזכור כי המטרה האסטרטגית העליונה של ישראל הייתה למנף את מתקפת חמאס כדי ליצור סדר חדש במזרח התיכון שכתוצאה ממנו יוסר האיום שאיראן בנתה מולה (טבעת האש של השלוחים, מערך הטילים ותוכנית הגרעין, האיום הפלסטיני מעזה (ומיו"ש) ייחלש מאד, ובמקום זאת הברית שישראלית האמריקנית תחזק  ותרחיב את הסכמי אברהם. ההצלחה המרשימה לשנות את מגמת המערכה ובחירת טראמפ כנשיא ארה"ב יוצרים תנאים חסרי תקדים למימוש יעדים אלה, ואף מחייבים את ישראל לעשות זאת. לפיכך על ישראל לחתור בכל הכוח להשיג הסכם לשחרור החטופים, אך לוודא שהוא לא מבטיח את הותרת חמאס בשלטון בעזה לאורך זמן תוך יצירת התנאים לשיקום יכולותיה. כדי להבטיח זאת ניתן להרחיב שוב את המבצע הצבאי בעזה ולעמוד ככל האפשר על המשך נוכחות ישראלית, ולו מדוללת, בציר פילדלפי ובמרחב נצרים וכן להתעקש על כך שרוב המחבלים שישוחררו לא יגיעו לעזה או ליו"ש. סילוק חמאס מהשלטון בעזה הוא צעד חיוני במסגרת יצירת הסדר החדש. המציאות החדשה מגבירה את הסיכוי להשיג הסכם כזה.

במקביל יש להגביר, יחד עם המערכת הבינ"ל, את הלחץ על איראן, שכלכלתה נתונה בקשיים חסרי תקדים. לחץ מקסימלי וחידוש הסנקציות האירופיות עשויים לחייב את איראן לבחון מחדש את מדיניותה בנושא הגרעין. ולערער את היציבות אם המשטר יחליט להתעלם מהלחצים ולהמשיך להתקדם להשגת נשק גרעיני. במקרה כזה יתכן שיהיה צורך לממש את האיום הצבאי האמין, אולי אפילו בסיוע אמריקני חיוני.

כמו כן יש להקפיד על יישום ההסכם בלבנון על ידי חזבאללה וצבא לבנון ולשמר את הנוכחות ההגנתית בסוריה. ניתן בהקשר זה לקיים הידברות עם תורכיה כדי להבטיח שלא יהיה איום על ישראל משטח סוריה, שאיראן איננה מחדשת את נוכחותה והשפעתה בסוריה (זהו אינטרס משותף) ושזכויות המיעוטים השונים ואלה של הסונים הערבים המתונים יותר נשמרות, כל זאת תוך חידוד המחויבות לביטחונה של ירדן גם כן.

בנוסף יש להיערך להתמודדות עם חוסר יציבות בשטחי הרשות הפלסטינית החלשה ככל שפרישתו של אבו מאזן הולכת ומתקרבת. כמעט כל התרחישים האפשריים הם בעייתיים (כולל אפשרות של כאוס ושל השתלטות חמאס על חלק מהערים) ועלולים לחייב התערבות ישראלית. הרשות כבר נלחמת על חייה, כפי שראינו בג'נין ואין ערובה שידה תהיה על העליונה.

להשגת כל היעדים האלה יש צורך בשותף אמריקני מאפשר ותומך. הנשיא הנבחר טראמפ הוא אמנם חידה והוא מעוניין ברגיעה, אך נראה שהוא וצוותו מזדהים עם מרבית היעדים האלה. לעומת זאת לא סביר שיתמוך במהלכים מרחיקי לכת יותר כמו החלת החוק הישראלי בחלקים מיו"ש וחידוש ההתיישבות בעזה.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 20.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

התכלית האסטרטגית הישראלית שהתבהרה והלכה במהלך החודשים האחרונים חותרת לשינוי יסודי של המערכת האזורית באמצעות פגיעה באיראן ובציר שהיא מובילה והחלשתו. המאמץ האסטרטגי מתנהל בשני ערוצים מקבילים. בערוץ הצבאי פגעה ישראל בשליחים החשובים ביותר של איראן, חמאס וחיזבאללה, כמו גם באיראן גופא תוך חשיפת פגיעותה והבכתה. בערוץ המדיני ישראל חותרת לביסוס ארכיטקטורה אזורית חדשה הנשענת על הרעיון של הרחבת הסכמי אברהם באמצעות תהליך נורמליזציה עם ערב הסעודית בגיבוי אמריקאי. הארכיטקטורה האזורית החדשה אמורה להתבסס כציר נגדי לציר האיראני ולהמשיך את החלשתו, עד כדי ערעור יציבות המשטר ואפילו נפילתו. זאת באופן שיצמצם את הסיכונים ליציבות האזור.

האסטרטגיה הישראלית הובילה ל"קילוף" איראן מיכולותיה ודחיקתה לקרן זווית, למצוקה ולמבוכה אסטרטגית, כשצל כבד מרחף מעל לראשו של המשטר, החש מאוים ונרדף. הממשל באיראן חושש מכניסת הנשיא טראמפ לתפקידו, מנחת זרועה של ישראל, מאובדן נכסיו האסטרטגיים, מפגיעותה של איראן וממעמדו מבית. ואכן, נפילת משטרו של אסד, הפגיעה בחיזבאללה וסילוק חמאס והגא"פ מהציר השיעי הותירו את איראן במבוכה אסטרטגית. אומנם הרטוריקה נותרה מתלהמת, אולם איראן נדרשת כעת להחליט לאן מועדות פניה, בייחוד עם כניסתו הקרובה של טראמפ לנשיאות.

איראן ניצבת על קרן הדילמה בבחירה שבין חתירה להסכם חדש במשא ומתן עם הקהילייה הבינלאומית בהובלת ארה"ב ונשיא נחוש, הסכם שיוביל את איראן להתכנסות לשיקום כלכלי וביטחוני ואולי גם שיקומו של הציר השיעי, לבין חתירה מהירה ליכולת גרעינית צבאית כתעודת ביטוח של המשטר וכתשתית לשיקום הציר השיעי בחסות הגרעין. עובדת היותה של איראן נתונה בדילמה אסטרטגית אינה משפיעה על מאמציה לנסות למצוא דרכים לשיקום חיזבאללה, תהליך שהיא מתקשה לקיים בתנאים החדשים שנוצרו מאז נפילת משטר אסד בסוריה.

איראן גם פועלת במקביל לחתור תחת יציבות המשטר בירדן והפיכתה לחזית פעולה נגד ישראל, וכך גם במאמץ להחדיר אמצעי לחימה מתקדמים ליהודה ושומרון דרך ירדן כדי להותיר את הזירה הזו פעילה מול ישראל, וכפיצוי על אובדן נכסיה האחרים בזירה הפלסטינית. לצד אלה, ניתן להניח שאיראן תנסה בכל דרך להגיע להבנות עם הממשל החדש בסוריה בתמורה להשקעות איראניות במדינה, אם כי נראה שלהבנות כאלה סיכוי נמוך מאוד.

במידה שבחירתה האסטרטגית של איראן תהיה לחתור להסכם גרעין חדש, יש להניח שתעשה את מה שאיראנים יודעים לעשות הכי טוב והוא לנהל משא ומתן מתמשך ומתוחכם בסגנון האיראני המוכר. בעסקה שכזו היא תידרש ככל הנראה לעצור את תוכנית הגרעין ולהפסיק את החתירה להגמוניה אזורית באמצעות טיפוח שלוחים וטרור ולשיקום הציר השיעי. בתמורה תוסרנה ממנה הסנקציות ויינתן לה להשאיר את משטר האייתולות על כנו. גם אם איראן תקבל עסקה שכזו, הרי שהיא תחתור מייד לקעקע אותה ולהמשיך לפעול במסורת החתרנית המוכרת שלה.

באשר לבעלי הברית של איראן, הרי שהאחרונה עומדת כעת מול שוקת שבורה. רוסיה עתידה, ככל הנראה, להתמקד בשיח עם ארצות הברית על מנת להגיע להבנות בזירה האוקראינית. סין רואה את האינטרסים הכלכליים שלה ותפעל לתמוך באיראן רק במידה שזה ישרת את קידום האסטרטגיה הסינית להשגת דומיננטיות כלכלית וטכנולוגית. כך או כך, מצבה של איראן בעייתי מאוד: שיקום מחודש של הציר השיעי יחייב השקעות עתק, ומצד שני היא חרדה לגלישת המורדים לכיוון עיראק; או אז יהיו אלה ממש על גבול אזור השפעה לתוך איראן.

נקודת המוצא היא שאיראן תמשיך להיות איום חמור על ישראל ועל יציבות האזור בכל בחירה אסטרטגית שתעדיף. לפיכך, לא ייתכן שינוי אמיתי של המערכת האזורית מבלי להסיר את האיום האיראני, להחליש את איראן ולנטרל את השפעתה האזורית. הסרת האיום והחלשתה של איראן מחייבים השמדת התשתיות הגרעיניות, פגיעה בסמלי שלטון וביכולות הצבאיות ופגיעה בתשתיות כלכליות, באופן שיהפוך את איראן לנכה, פגיעה, מוחלשת ומורתעת, כשכל הקשב והמשאבים שייוותרו ברשותה יופנו לשיקומה מבית.

בתנאים אלה, ישראל נדרשת לבחון את הדרך המיטבית למימוש יעדיה הכוללים שני מרכיבים: הראשון הוא השלמת הפגיעה באיראן, בייחוד בתוכנית הגרעין שלה, והשני הוא חתירה למהלך מדיני שיוביל לגיבוש ארכיטקטורה אזורית חדשה, שבתורה גם תעמיק את החלשת הציר השיעי. עדיין לא ברור כיצד ינהג טראמפ מול איראן, אך ישראל לא תוכל לקבל את המצב שבו תתגבש עסקה מול איראן על ידי האמריקאים המותירה את התשתית הגרעינית על כנה. לכן, בעיתוי הנוכחי, כשאיראן מוחלשת ופגיעה, כשהמרחב האווירי הסורי בטוח עבור מטוסי חיל האוויר לאחר השמדת מערכי ההגנה האווירית הסורית, וכשנראה שהנשיא הנבחר טראמפ מעדיף ומגבה פעולה ישראלית נגד תשתיות הגרעין טרם כניסתו לתפקיד, על ישראל לפעול מוקדם ככל האפשר כדי לתקוף את איראן ולפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית על כל מרכיביה, בכפוף ליכולות של צה"ל ובהנחה של גיבוי אמריקאי בחימוש ובמעטפת מודיעינית ומבצעית תומכת. במקביל לתקיפת תשתיות הגרעין, נכון יהיה לאינטרס הישראלי ולמימוש התכלית האסטרטגית לתקוף גם מטרות שמטרתן ערעור השלטון באיראן, לדוגמה סמלי שלטון, פגיעה במשק האנרגיה הפנימי באיראן, פגיעה ביכולתה לספק דלק, חשמל וכדומה. כל אלה יפגעו בכלכלה האיראנית בלי השפעה על הכלכלה העולמית. או אז, גדל הסיכוי שיסופק מצע שיסייע לגורמי אופוזיציה לפעול.

יש כמובן לבחון את הסיכונים שבפעולה ישראלית. ראשית ברור שפעולה שכזו לא תושלם בתקיפה אחת אלא יידרשו מספר סבבי תקיפות בעומק איראן. בנוסף, קיים הסיכון שאיראן תגיב בעוצמה לפעולה ישראלית, זאת באמצעות שיגור מספר גדול של טילים ואמצעים נוספים לעבר ישראל. יש להביא בחשבון את האפשרות שישראל, גם אם בסיוע קואליציה אזורית ובינלאומית בהובלה אמריקאית, לא תצליח תמיד לסכל את האש האיראנית בהצלחה מובהקת כפי שהיה בשתי התקיפות האחרונות. אולם מול הסיכון הזה עומדת ההזדמנות לפגוע בעוצמה באיראן ובתוכנית הגרעין שלה. זוהי הזדמנות שקשה להניח שתחזור, והיא גם תהווה מצע חשוב לבניית הארכיטקטורה האזורית החדשה ולמיצובה של ישראל כמעצמה אזורית חשובה.

כאמור, לעיתוי הנוכחי יש חשיבות קריטית. סביר להניח קושי משמעותי יותר לתקיפה באיראן לאחר כניסתו של הנשיא טראמפ לכהונתו. לכן, ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות שנקרתה ולשגר את המתקפה הראשונה על איראן עוד לפני כניסתו של טראמפ לנשיאות, גם בהינתן ההתנגדות של ממשל ביידן. בתקיפתה זו תעמיד ישראל את ארצות הברית בפני עובדה בדבר אי-נכונותה לסבול וסירובה המוחלט לקבל את המשך תוכנית הגרעין האיראנית, ואי-נכונותה לקחת את הסיכון של מאמץ איראני לפרוץ במהירות לגרעין. מאחר שיידרשו מספר סבבי תקיפה באיראן, הרי שאלה יתרחשו כבר במהלך נשיאותו של טראמפ ומול ממשל אמריקני אוהד יותר מזה של הנשיא ביידן.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בואו לא נרמה את עצמנו. ישראל עדיין לא השיגה ניצחון מוחלט על חמאס. נכון, הרסנו את מרביתה של עזה. נכון, הרגנו עשרות אלפי עזתים. רובם, קרוב לוודאי, משתייכים בצורה זו או אחרת לחמאס. נכון, חיסלנו כמעט לחלוטין את שדרת הפיקוד של ארגון הטרור בדרגים הגבוהים ביותר. נכון, רובם של תושבי הרצועה חיים היום בעליבות, בעוני וללא כבוד. נאלצים שוב ושוב לנדוד מפה לשם על פי הנחיות צה"ל.

ועם זאת לא ניצחנו עדיין את החמאס ניצחון מוחלט. לא צרבנו בתודעה של העזתים תמונת מצב של תבוסה. לא ממש יצרנו שינוי ביחסם כלפינו.

נודה באמת, בעיניהם, 7 באוקטובר 2023 הוא עדיין סמל של גבורה, סמל של העזה, ואפילו סמל של ניצחון, ולו זמני, על "הישות הציונית". הילדים בעזה, קרוב לוודאי, ממשיכים לראות ביחיא סינוואר ובמוחמד דף סמלים של גיבורים לאומיים הראויים להערצה ולחיקוי.

שלא יהיה ספק, אם יוכלו העזתים להתחמש מחדש בטילים ורקטות, הם ישגרו אותם לעבר ישראל ללא היסוס, גם אם ידעו שבעקבות מעשה זה תבוא תגובה ישראלית קשה.

"שווה אל שווה"

מדינה מובסת זו מדינה שנכנעת ללא תנאי. זו מדינה שמקבלת בהכנעה את תביעותיך. בלשון מקצועית זה מצב של unconditional surrender. חמאס רחוק ממצב זה.

קטוע יד וקטוע רגל הוא ממשיך לנהל משא ומתן מול ישראל כ"שווה אל שווה". הוא מתנה תנאים. הוא מחייב מדינות מובילות באיזור להתייחס אליו בכבוד. הוא מחייב את ישראל, ואפילו את ארצות הברית, לנהל אתו משא ומתן עקיף.

"תכנית מרשל" למזרח התיכון

מעבר לכל, חמאס שומר את הקלפים קרוב ללבו. עד כהף יותר מ-400 יום לאחר תחילת המלחמה, הוא לא נתן לישראל רשימה של חטופים, חיים ומתים – תביעה יסודית בין מדינות במצב מלחמה.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, תחת תחושה כבדה של כשלון אסטרטגי, לא הסכימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, לנהל משא ומתן על חילופי שבויים קודם שישראל תקבל רשימה של השבויים שבידי האויב.

ישראל של היום נמצאת במצב אסטרטגי הרבה יותר טוב  משהיתה ב-1973, ועדיין, ולמרות הכל, אינה מצליחה לכפות על חמאס לפעול כמקובל בין צדדים לוחמים.

אז מתי נדע שניצחנו באמת? באופן סמלי, אם חס וחלילה יתרחש אירוע טרור בישראל, וישראלים ימצאו בו את מותם ולא נראה עזתים מחלקים בקלאוות ברחבי עזה, רק אז, בעיני, נדע שבאמת ניצחנו. רק אז נדע שיצרנו שינוי מהותי בהתייחסות של אנשי עזה כלפינו וכלפי הסכסוך ההיסטורי בינינו.

רק אז נוכל להסכים, ואף לתת יד נדיבה, לשיקומה של רצועת עזה במעין "תכנית מרשל" למזרח התיכון.

נציב לנגד עיננינו את העובדה שגרמניה ויפן, שגידלו בקרבם חברות פנאטיות ולאומניות לא פחות מחמאס, הפכו לאחר מלחמת העולם השנייה לחברות של שלום, לחברות שבראש סדר העדיפויות של ממשלותיהם ניצבים שגשוגה הכלכלי של המדינה ורווחת אזרחיה.

אנחנו רחוקים מאוד ממצב זה אל מול חמאס. מוטב שנפנים זאת כמה שיותר מוקדם – לבל נשגה שוב באשליות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 18.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

רקע 

נפילת משטר אסד מהווה מכה קשה עבור המשטר האסלאמי באיראן, שהגדיר את סוריה כחוליה העיקרית בשרשרת ציר ההתנגדות. עם הדחתו טהרן נאלצת להסתגל למציאות האזורית החדשה, ולמשמעויות הקשות שנגזרות עבורה כתוצאה מכך. הדחת אסד פגעה בביטחונו העצמי של המשטר האיראני, הן בקרב בכיריו והן בקרב תומכי המשטר, ולפיכך ניכר מאמץ מצד ראשי המשטר לעודד את אנשיהם ותומכיהם. בהתאם לצורך האיראני להסתגל במהרה למציאות המשתנה, בנאום שנשא לאחר הדחת אסד שרטט ח'אמנהאי באופן ראשוני את חזונו המעודכן לאסטרטגיה של איראן בעידן שאחרי אסד. לאחריו, התקשורת האיראנית גויסה למאמץ הסברתי שנועד להדהד את מסריו, ולהעביר לאנשי המשטר ותומכיו באיראן ובציר ההתנגדות את דגשיו לגבי האסטרטגיה האיראנית המעודכנת.

ח'אמנהאי מנסה לעודד את אנשיו לאחר שהוכו בהלם עם נפילת אסד 

לאחר ימי הלם שאפיינו את טהרן בעקבות נפילת משטר אסד שרטט ח'אמנהאי בנאומו ב-11 בדצמבר את האסטרטגיה שתקדם איראן מול סוריה והאזור. הנאום הוא מכונן, הן מתוקף עמידתו של ח'אמנהאי בראש המשטר באיראן, והן מתוקף העיתוי המיוחד שבו הוא נישא, בשעה שהסדר האזורי שהקימה איראן בעמל רב ובמחיר יקר במשך עשרות שנים, התרסק. כפי שניתן ללמוד מדבריו ומהצהרות בכירים איראנים מהימים האחרונים, החשש בטהרן הוא שלאחר המכות הקשות שספגו חיזבאללה וחמאס מישראל, ונפילת סוריה, עיראק היא הבאה בתור ולאחריה היעד העיקרי – המשטר באיראן. מפקד משמרות המהפכה לשעבר, מוחסין רצ'אא'י, ביטא היטב את החשש האיראני מפני נפילת מערך ההגנה שהקימה איראן באזור באומרו (10 בדצמ') שבחודשים הקרובים צפוי דאעש לפתוח בקמפיין צבאי שתכליתו לכבוש את עיראק.

בנאומו קבע ח'אמנהאי באופן נחרץ שאסד הודח במזימה ישראלית-אמריקאית, בשיתוף תורכיה במידה כזו או אחרת. הוא נמנע מלאזכר את תורכיה באופן מפורש, מתוך שאיפה לשמור על יחסים תקינים עימה, ככל האפשר. למרות היריבות האזורית בין שתי המדינות, לטהרן יש הרבה מה להפסיד אם תעלה את יחסיה עם אנקרה על מסלול התנגשות. בכך, הוא הורה במרומז לאנשי המשטר להפסיק את הביקורת שהטיחו בתורכיה מאז הדחת אסד, ולשמור על ערוץ הידברות עם אנקרה, כדי להגיע איתה להסכמות אפשריות. זאת בהתחשב בהשפעתה הגוברת בסוריה החדשה, באמצעות קשריה עם היא'ת תחריר אל-שאם בראשות אל-ג'ולאני. ההשפעה הזו השתקפה בפגישה שקיים ב-12 בדצמבר ראש המודיעין התורכי, איברהים קלין, בדמשק עם אל-ג'ולאני, שאמצעותה הפך לבכיר הזר הראשון שהגיע לדמשק ונועד עם אל-ג'ולאני מאז נפילת אסד.

חשוב אפוא שבירושלים ובוושינגטון יפנימו שבעיני איראן בראשות ח'אמנהאי טהרן פועלת מתוך מגננה אל מול מהלך התקפי יזום מצידן, לכאורה, שתוכנן על ידן בקפידה, ושיעדו הסופי הוא איראן. השילוב בין תחושת הנרדפות, שמאפיינת את השיעה בהיותה מיעוט שנרדף על ידי הסונים במשך מאות שנים, לבין האופי הקונספירטיבי שמאפיין את האיראנים, מבטיח שילוב של מסכת פחדים שאופפים כעת את טהרן לנוכח המציאות המתהווה. לכך יש להוסיף את האובססיביות והקנאות שח'אמנהאי מתאפיין בהן בכל הקשור לשמירה על קיום המשטר האסלאמי באיראן אל מול הניסיונות הבלתי פוסקים, להשקפתו, מצד ארה"ב וישראל להפילו. בהתאם לכך, הוא מדגיש בנאומיו את הצורך להכיר את מורכבות המזימות של האויב, על שלל היבטיו, נגד איראן.

מול ההלם שאחז את טהרן בעקבות הפלתו המהירה של משטר אסד, ח'אמנהאי הפעיל בנאומו האחרון מאמץ רב כדי להרים את המורל של אנשיו ושל תומכי המשטר, ולטעת בהם תקווה להמשך עתידה של המהפכה האסלאמית. הוא קרא להם להרים את הראש חרף השבר שבו הם מצויים, ולאמץ פרספקטיבה אסטרטגית ארוכת טווח ולא קצרת מועד, ולהבין שיש גם הפסדים בדרכה הארוכה של המהפכה. ח'אמנהאי האשים את הצבא הסורי שאובדן המוטיבציה שלו הוא שאפשר למורדים להתקדם ולהסתער, והדגיש את הלקחים עבור איראן לטובת שימור המשטר באיראן, ובראשם שימור המוטיביציה בקרב כוחות הביטחון האיראניים. בניסיונו להסביר את חשיבות שימור העוגן החשוב בתפיסת הביטחון האיראנית, לחימה נגד אויבי איראן מחוץ לשטח איראן, ח'אמנהאי הסתבך בשקר גס. בניגוד לאמירתו כי איראן שיגרה כוחות לסייע לאסד רק לאחר הופעת דאעש ב-2014, עדויות רבות, בהן הצהרתו של שר ההגנה ורטמכ"ל סוריה לשעבר, עלי עבדאללה איוב, כוח קודס בראשות קאסם סולימאני התערב במלחמת האזרחים בסוריה כבר ב-2012-2011, הן באמצעות שיגור חיזבאללה לשדה הקרב, והן באמצעות סולימאני שפיקד מקרוב על הקרבות ועל מגוון השלוחים שכוח קודס שיגר לאזור. השלוחים האלו כללו את המליציות השיעיות העיראקיות עצאא'ב אהל אל-חק, כתאא'ב חיזבאללה, ארגון בדר, אל-נג'באא', וכתאא'ב סיד אל-שהדאא', שפעלו בסוריה החל מ-2012, לצד מליציית פאטמיון האפגנית (שהחלה להשתתף בקרבות בסוריה לפחות ממאי 2013).

ח'אמנהאי מציג קריאת כיוון למציאות האזורית החדשה

ח'אמנהאי קבע שסוריה תשוחרר "באמצעות הצעירים הסורים הגאים", ואפשר שבכך סיפק קריאת כיוון לפעילות איראן, בדגש על כוח קודס, בסוריה החדשה. אישוש לכך ניתן למצוא בהצהרתו (17 בדצמ') של ציר המג'לס, אסמאעיל כות'רי, לשעבר מפקד בכיר במשה"מ, כי "העם הסורי" יסלק מארצו את ארה"ב, ישראל וה"כובשים", וישחזר את סילוק האמריקאים מארצו כפי שאירע באפגניסטן ובעיראק. כזכור, ארה"ב הסיגה את כוחותיה משם לאחר שכוח קודס סייע במידה רבה לטאליבן ולמערך המליציות השיעיות בעיראק. איראן אוהבת לפעול במרחבים שבהם אין שלטון ריכוזי, כפי שהמציאות הפוליטית בלבנון, בתימן ובעיראק מספקת לה כר הולם לכך במשך עשרות שנים. מאידך גיסא, סוריה נעדרת אוכלוסייה שיעית משמעותית, ולפיכך לצד פעילותה אל מול 2 מיליון התושבים השיעים בסוריה, איראן תצטרך כעת למפות את החוגים השונים שפועלים ברחבי סוריה כדי לזהות את הגורם שיוכל לשמש פרוקסי שלה. היא גם יכולה לנסות למשוך אליה חוגים שאינם בהכרח שותפים מלאים לחזון ההתנגדות שלה, באמצעות שוחד בדמות סיוע כלכלי וצבאי, כפי שעשתה בעבר מול הטאליבן ואף אל-קאעידה. ואולם, לאור האיבה העזה ששוררת בין היא'ת תחריר אל-שאם בראשות אל-ג'ולאני לאיראן, ספק אם תוכל להגיע איתו להבנות כלשהן לשיתופי פעולה, לפחות לפי שעה. מינויו של האיראני הכורדי, עבד אל-רחמן פתאחי, שהתגייס בעבר לאל-קאעידה והיה ממנהיגי דאעש (נכלא באיראן בשנים 2008–2013 באשמה שגייס סונים ללחימה בסוריה), בידי אל-ג'ולאני לשמש איש הקשר שלו מול איראן, מעיד שאל-ג'ולאני מעוניין לקיים ערוץ הדיברות עם איראן. דרשני תפילות יום השישי באיראן אומנם הדהדו את הצהרת ח'אמנהאי כי סוריה תשוחרר בידי צעירים סורים גאים, עם זאת ח'אמנהאי נמנע מלכנות בנאומו את היא'ת תחריר אל-שאם ארגון טרור, וגם מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, הצהיר בנאומו שמוקדם לשפוט את השלטון הסורי החדש ושהוא מקווה שהאחרון יחשיב את ישראל כאויב ויחדש את נתיב אספקת האמל"ח דרך סוריה לחיזבאללה.

ערוצי פעילות אפשריים באפיק השיעי בסוריה 

אם תבחר איראן לנסות לחדש את אחיזתה בסוריה באמצעות הקהילה השיעית במדינה, היא תוכל להסתייע בשלוש אגודות דתיות, אזרחיות לכאורה, שפועלות בסוריה (שתיים מהן כפופות ללשכת ח'אמנהאי), וקשורות למנגנון הטרור והמודיעין האיראני. הראשונה, "אסיפת אהל אל-בית העולמית", המפעילה שלוחה סורית, בראשות שני אנשי דת – נביל ח'לבאוי ועבדאללה נט'אם. השניים היו הראשונים מבין הקהילה השיעית בסוריה שהגיעו בשנות השמונים ללמוד בסמינרים הדתיים בקם לאחר המהפכה האסלאמית. "אסיפת אהל אל-בית" הוקמה כביכול על מנת לקדם את האידאולוגיה של איראן המהפכנית בעולם, ולקשר בין הממסד הדתי האיראני לאנשי דת שיעים זרים. בנוסף, היא משמשת גם כיסוי לסיוע באיסוף מודיעין, לתצפיות וגיוס סטודנטים זרים, לשינוע כספים וציוד למבצעים של כוח קודס ומיניסטריון המודיעין האיראני. מנגנון נוסף שאיראן מפעילה בסוריה הוא השלוחה הסורית של "אוניברסיטת אל-מצטפא העולמית". זו משמשת כאתר גיוס עבור כוח קודס, במדינות הרבות שבהן היא פועלת, ובנוסף מהווה כלי לקידום עוצמתה הרכה של טהרן ברחבי העולם. במסגרת זאת, בנוסף להמרת סונים לשיעים והכשרתם במוסדותיה, ה"אוניברסיטה" מעניקה חסות לטקסי "יום ירושלים" (יום שישי האחרון בחודש הרמדאן), בהתאם לקביעת אייתוללה ח'ומייני, במטרה להגביר את השאיפה להשמדת ישראל. הפלטפורמה השלישית האזרחית-לכאורה שמפעיל המשטר בסוריה ואשר משמשת כיסוי לפעילות כוח קודס היא "המטה לשיפוץ המקומות הקדושים". בפועל, המטה מסייע לפעילות כוח קודס בפעילותם ברחבי עיראק וסוריה, ובכלל זה הברחת אמצעי לחימה ופעילות פיננסית אסורה. במקביל, שלוש האגודות הדתיות הללו צפויות לפעול בסוריה בניסיון לשקם את העוצמה הרכה של איראן ולהעניק לה דריסת רגל בסוריה. 

המלצות: מה על ישראל לעשות?

 איראן וישראל נמצאות כעת בתחרות למידה על סוריה החדשה. בידי ישראל נפלה כעת הזדמנות היסטורית לעצב מחדש את גבולה הצפוני. ראשית, עליה להבהיר להיא'ת תחריר אל-שאם שהביטחון בגבול הסורי והעברות אמל"ח לחיזבאללה מסוריה הן קו אדום. הארגון יעדיף להקדיש את התקופה הקרובה לביסוס שליטתו ברחבי סוריה ולהקמת קשרים עם חוגים פוליטיים שיקבלו את מרותו במדינה. לפיכך, נראה לפי שעה שהוא לא ימהר לפעול נגד ישראל, ויוסיף להיות עוין כלפי איראן וחיזבאללה לנוכח משקעי העבר הכבדים והחשד שיקנן בו שהן מעוניינות לחדש את שלטון אסד במדינה. תימוכין אפשריים לכך ניתן למצוא בראיונות שהעניק אל-ג'ולאני בימים האחרונים ובהם הצהיר שפניו אינם למלחמה נגד ישראל, שסוריה מחויבת להסכם הפרדת הכוחות בגבול עם ישראל מ-1974, ושהדחת אסד מהווה "ניצחון על תוכנית מסוכנת של איראן באזור".

לפיכך, על ישראל להבהיר לשלטון החדש בסוריה שתקיפותיה במדינה מכוונות נגד אינטרסים איראניים, ובראשם כל ניסיון לחדש את הברחות האמל"ח לחיזבאללה. מעבר לכך, איראן וציר ההתנגדות נמצאים כעת בשפל היסטורי, ולכן על ישראל לנצל את שעת הכושר ההיסטורית ולגבש עם ארה"ב אסטרטגיה מדוקדקת להפעלת לחץ מקסימלי על המשטר באיראן. האפשרות שח'אמנהאי יבחר ללכת על מסלול של ייצור נשק גרעיני, כמפלט אחרון לנוכח המציאות האזורית החדשה, היא ריאלית ומדגישה את ההכרח באסטרטגיה ישראלית-אמריקאית משותפת ונחרצת נגד איראן. מלבד זאת, במרחב הלבנוני יש לחזק את מתנגדי חיזבאללה בלבנון, כדי להעצים את הלחצים שכבר מופעלים על חיזבאללה בעקבות הפגיעה במעמדו במדינה, לאחר המהלומה חסרת התקדים שספג מישראל. יש לנצל את חולשתו ההיסטורית של חיזבאללה, שמלקק כעת את פצעיו ונמצא בתהליך שיקום, ולכן אינו יכול לבצע טעויות שיקימו עליו את מתנגדיו.

לנוכח הידיעות בדבר מיליוני דולרים שאיראן החלה להעביר לחיזבאללה כדי לשקם את ההריסות בלבנון, על ישראל לאתר את המנגנון שבאמצעותו טהרן מתכוונת בתוך כך לחדש את חתרנותה במדינה. כזכור, לאחר מלחמת לבנון השנייה מינתה טהרן מפקד בכיר בכוח קודס, חסן שאטרי (נהרג בנסיבות מסתוריות בסוריה ב-2013) להיות אחראי על שיקום לבנון במסגרת "הוועדה לשיקום לבנון". ואולם, בפועל שימשה הוועדה כיסוי לפעילותו האמיתית שהייתה אספקה פיננסית, טכנולוגית, לוגיסטית וצבאית לחיזבאללה, במסגרת המפעל האיראני לשיקום ולקידום מואץ של תשתיות חיזבאללה לאחר הפגיעה שספג במלחמה. לפיכך, על ישראל לזהות את המנגנון שבאמצעותו איראן מתכוונת כעת להפר את הסכם הפסקת האש, שאליו היא אינה מחויבת, ולסכלו בהתאם.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מתקפת ה-7 באוקטובר הייתה מהלומה אכזרית וכואבת שטלטלה את תחושת הביטחון של הציבור בישראל ואת האמון בהסדרים יציבים עם הפלסטינים, והעצימה את תחושת האיום ממערכת אזורית עוינת, נחושה ומחומשת המובלת על ידי איראן ושלוחיה. אולם המתקפה יצרה גם הזדמנות מרחיקת לכת לישראל, הזדמנות לשינוי יסודי במזרח התיכון שעיקרו פגיעה קשה בציר השיעי ואפשרות לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה יחד עם ערב הסעודית כציר נגדי לציר האיראני, שיתרום להחלשה שלו.

המדיניות של ישראל עד למתקפת ה-7 באוקטובר נשענה על היגיון של התאמות בתוך המערכת האזורית הקיימת באמצעות הכלת איום החמאס ושאר הפלגים בעזה, כמו גם הכלת האיום של חיזבאללה מלבנון, בהתבסס על ההנחה שניתן גם להרתיע את שתיהן. עיקר הקשב והמאמץ התמקד בבניית יכולת סיכול האיום הגרעיני האיראני, שנתפס כאיום קיומי על מדינת ישראל.

אומנם מאז מלחמת לבנון השנייה השקיעה ישראל מאמץ רב בפיתוח יכולות מודיעיניות ומבצעיות מול חיזבאללה, אך המאמץ האסטרטגי העיקרי נותר ממוקד באיראן. זאת למרות ההבנה שאיראן משקיעה בהתעצמות שליחיה בעזה, ובעיקר בלבנון, לטובת שתי מטרות עיקריות: הראשונה כתעודת ביטוח להגנת תוכנית הגרעין שלה, והשנייה כמרכיב חיוני בתוכנית האיראנית להשמדת ישראל באמצעות טבעת האש שבנתה כדי להקיף את מדינת ישראל להפעלה ביום פקודה.

תפיסה זו התבססה והעמיקה במהלך כעשור וחצי תחת כל ממשלות ישראל שכיהנו. לא הייתה יוזמה למתקפה מקדימה שמטרתה פגיעה בתהליכי בניין הכוח וההכנות למתקפה של חיזבאללה בלבנון ושל חמאס בעזה, זאת בהעדר לגיטימציה מבית ומחוץ. כך גם נדחו הזדמנויות לסיכול הנהגת חמאס ברצועת עזה, וכך גם היה כאשר ישראל העדיפה שלא להתעמת עם חיזבאללה לאחר חדירת חוליית מחבלים להר דב,[1] שליחת כלי טיס בלתי מאוישים לעבר אסדת כריש,[2] שיגור מחבל עם מטען כלימגור קטלני לאזור מגידו והפרובוקציה של הקמת האוהל מעבר לקו הגבול.[3]

על אלה נוספה הקונספציה שהניחה שחמאס מורתע ושהוא שואף לתהליך התמסדות ברצועת עזה כריבון. ההערכה הייתה שסינואר מבכר פיתוח כלכלי ושיפור המציאות ההומניטרית, ולכן ניתן גם להרתיעו ובמקביל לספק לו תמריצים כספיים וכלכליים. סביר להניח שיהירות וזלזול ביכולות חמאס וחוסר הבנה של היבטים תרבותיים, דתיים ואידאולוגיים של הארגון סייעו להתבססות הקונספציה הזו והמדיניות שנגזרה ממנה.

למעשה, הממסד הביטחוני והדרג המדיני אימצו את ההיגיון של אסטרטגיית ההכלה מול עזה ולבנון. תפיסת המב"מ הצליחה לפגוע בהתבססות איראן בסוריה יחד עם פגיעה בניסיונות חיזבאללה להתבסס ברמת הגולן הסורית, וסיכול חלקי של מאמצי ההתעצמות של חיזבאללה בסיוע איראני מאדמת סוריה. אולם ישראל נמנעה מלפעול בלבנון עצמה. למעשה ישראל אימצה, הלכה למעשה, את המשוואות האסטרטגיות שעיצבו חמאס וחיזבאללה.

מתקפת ה-7 באוקטובר ערערה באחת מוסכמות יסוד והובילה את הדרג המדיני לתובנה בדבר ההכרח שבניצול ההזדמנות שכפתה המתקפה ולהוביל לשינוי פרדיגמטי, שמהותו היא שינוי יסודי של המערכת האסטרטגית במזרח התיכון. מטרות המלחמה מול עזה, ובהמשך מול לבנון, חרגו במשמעותן מההקשרים המוגבלים או המתוחמים לזירות המערכה.

אף שהאסטרטגיה לא נוסחה באופן גלוי לציבור, הרי שמתוך המעשה ניתן היה לזהות את ההעדפה האסטרטגית הנגלית ואת הכיוון שאליו מדינת ישראל מבקשת להוביל. התכלית הייתה, ועודנה, להוביל לשינוי יסודי של המערכת האזורית כולה על ידי פגיעה והחלשה של ציר ההתנגדות שמובילה איראן, וזאת באמצעות פעולה בשני ערוצים מקבילים – צבאי ומדיני. הערוץ הראשון הוא פגיעה באמצעות הפעלת כוח ישירות מול השליחים האיראניים. תחילה מול חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה, עד להשמדת עיקר היכולות הצבאיות שלו, ובהמשך פגיעה קשה בחיזבאללה, שהיווה את אבן הראשה בציר ההתנגדות האיראני. פגיעה זו בשליחים העיקריים של איראן, לצד הפגיעה באיראן עצמה וחשיפת חולשותיה הבולטות בהגנה ובהתקפה, הותירו את איראן חשופה לנחת זרועה של ישראל. ערוץ הפעולה השני הוא הערוץ המדיני, שעיקרו המאמץ לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה, באמצעות ביסוס הסכמי אברהם והרחבתם בתהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית, כציר נגדי לציר האיראני, שיוכל להמשיך להחלישו, ובעיקר לרסנו.

אסטרטגיה איננה תמיד תולדה של תכנון מפורט ומימוש התכנון בפועל. אין מדובר בתהליך "הנדסי" סכמתי ומכאני. אסטרטגיה מתהווה ומתפתחת על בסיס תהליכי למידה מתמשכים, זיהוי הזדמנויות ומינופן ופעולה תוך חיכוך עם האויב והמציאות. הינה כי כן, גם אם בתחילת המערכה לא ניתן היה להגדיר לציבור את האסטרטגיה באופן מפורש, הרי שתצפית על סדרת הפעולות של ישראל מאפשרת לזהות אותה. האסטרטגיה נוסחה ככזו, עדיין באופן עמום, בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה ובאופן הרבה יותר חד וממוקד מאז החלה בחודש ספטמבר 2023 סדרת המהלומות שהנחית צה"ל על חיזבאללה. נדמה שכשראש הממשלה נתניהו השתמש במושג "ניצחון מוחלט" הוא כיוון לתכלית האסטרטגית, שמהותה שינוי המערכת הקיימת באמצעות החלשה משמעותית של איראן והציר שהובילה.

בחוכמה שבדיעבד ניתן היה אולי לפעול למימוש מהיר יותר של האסטרטגיה. היו שיבושים שנכפו על ישראל גם מצד ארה"ב וגם מבית, בין אם בשל חילוקי דעות ומשבר אמון בין הדרג המדיני לדרג הצבאי ובין אם בשל לחצים פוליטיים. ייתכן שניתן היה לממש את האסטרטגיה באופן מהיר יותר באמצעות בידוד מוקדם יותר של רצועת עזה מגבול מצרים לאורך ציר פילדלפי, וזאת במקביל לפעולת צה"ל בצפון הרצועה. כך גם בכל הקשור לפגיעה ביכולת השלטונית של חמאס ברצועה, תוך הימנעות מפגיעה ביכולת חמאס לעשות שימוש בסיוע ההומניטרי והימנעות מלהטיל ממשל צבאי חלקי וזמני במרחבים מסוימים ברצועה.

אלא שבמבט רטרוספקטיבי ומתכלל אפשר בהחלט להצביע על אסטרטגיה ישראלית שאכן הובילה לשינוי של המערכת האזורית באמצעות פגיעה קשה באיראן ובציר ההתנגדות, ששיאה בהתמוטטות משטר אסד בסוריה, ובניצול הזדמנות מרשים של ישראל – השמדת הצבא הסורי, השתלטות על מרחב החיץ ושטחים חיוניים, והעברת מסרים לאוכלוסייה המקומית בדרום סוריה.

מאמץ איראני בן למעלה משני עשורים בהשקעה כספית עצומה ובמאמץ תכנוני, מודיעיני וצבאי ירד לטמיון, אל תהום הנשייה. איראן קולפה מיכולותיה ונחשפה כפגיעה ומוכה. הדרך לאיראן פתוחה כעת לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית ואף לפעולה שעשויה להוביל לערעור יציבות משטר האייתולות במדינה.

תהליך הלמידה שעברה ישראל מאז ה-7 באוקטובר הוביל לתגובה מהירה אל מול המציאות. הפעלת הכוח נגד ציר ההתנגדות שבעקבותיה יגיע המהלך המדיני לבניית ארכיטקטורה אזורית חדשה מסמנים הישג חסר תקדים של מדינת ישראל, שביססה את מעמדה כמעצמה אזורית חשובה במזרח התיכון ומכאן את נכסיותה עבור ארה"ב, מדינות המערב והמדינות הסוניות הפרגמטיות במרחב.

[1] הפיגוע בהר דב: בצה"ל החליטו שלא להרוג את המחבלים, הקול היהודי, 28.7.2020.

[2] יואב זיתון וליעד אוסמו, צה"ל יירט 3 כטב"מים של חיזבאללה בדרך לאסדת גז, לראשונה גם עם טילים מסטי"ל, YNET, 2.7.2022.

[3] איתמר אייכנר, יואב זיתון ויאיר קראוס, אוהלי חיזבאללה כבר חודשיים על הקרקע: צה"ל במגעים חשאיים מול לבנון, בישראל הציבו דד-ליין, YNET, 30.6.2023.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

"האירועים בסוריה מהווים תמריץ לחזית ההתנגדות לגרש את ארה"ב מהאזור, לשחרר את ירושלים, ולחסל את הגידול הסרטני הציוני" –כך אמר אתמול (חמישי) הגנרל חוסיין סלמי, מפקד משמרות המהפכה, בפגישה שקיים עם אנשיו. הוא הבהיר כי התמיכה האיראנית בציר ההתנגדות יכולה להימשך בדרכים אחרות מלבד סוריה, שגם בה המצב עוד יכול להשתנות.

דבריו אלה באו כיממה לאחר שהמנהיג העליון של איראן – עלי חמינאי, האשים את ישראל, את ארצות הברית ובמרומז גם את תורכיה, בעמידה מאחורי מתקפת המורדים שהפילה את משטר אסד. 

לא קל לראשי המשטר האיראני להודות במפלה. קשה להם שבעתיים כשזה קורה בקצב כל כך מהיר , כמעט ללא התנגדות ולאחר רצף של מכות קשות. ההשמדה המהירה של  יכולות הצבא הסורי מוסיפה למבוכה. אין גורם דתי שהצֶבֶר הזה של האירועים לא מעלה בו מחשבות על רצון האל ומגמת ההשגחה העליונה.  אם כל זה קורה לפני שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן, לאן עוד נהיה עלולים להידרדר ומה עלינו לעשות כדי למנוע זאת? זוהי כנראה השאלה שמעסיקה בימים אלה את ראשי השלטון בטהראן.

מנקודת מבטה של ישראל, נפילת משטר אסד וקריסת טבעת האש האיראנית משנים את מאזן הכוחות במזרח התיכון ומשלימים את תהליך חזרתה למשבצת המעצמה האזורית. המסע אליה מנקודת השפל האיומה של ה-7/10 ולאחר מלחמה רב-זירתית ממושכת – מעצים את גודל ההישג. אין שום מקום לאופוריה ולשאננות. המהירות והעוצמה של השינויים שאנו עדים להם, מחייבים אותנו לאמץ גישה זהירה, ספקנית. אשרי אדם מפחד תמיד.

מה נכון לעשות? – לפני הכל, עלינו לקחת ברצינות את איומי האויבים.

כשבאיראן מדברים על חיסול הגידול הסרטני הציוני ומחזיקים בתכנית גרעין ובאורניום מועשר ברמה של 60% זה מחייב דריכות ומוכנות לתרחיש של פריצה לגרעין צבאי. הודעת צרפת, גרמניה ובריטניה מועצת הביטחון על נכונותן לשקול את הפעלת מנגנון ה"סנאפבק" להטלת סנקציות נגד איראן כדי  "להחזיר לאחור את הסלמת תוכנית הגרעין האיראנית" היא איתות חיובי במישור המדיני, אך אין די בכך.

שנית, לנוכח איומי סלמי על המשך ההתנגדות בערוצים אחרים מלבד סוריה מתחייבת היערכות מודיעינית ומבצעית לאופציות הנוספות מעיראק ודרך ירדן.  ערעור השלטון בממלכה ההאשמית, כדי להשתמש בה כחזית נגדנו, איננו בגדר מחשבה מופרעת בראיית איראן.

שלישית, סוריה. מצבה הנוכחי לא יכול ללמד  על העתיד. כבר עתה לא קיימת בפועל מדינה-סורית, אלא אזורים הנשלטים בידי גורמים שונים. הסיכונים לישראל אינם מבוטלים, בין השאר התגוששות עם כוחות ג'יהאדיסטיים שיתבססו במרחב.  השתלטות צה"ל על אזור-החיץ והחרמון הסורי היא צעד מתבקש. נכון לפעול לכך שארה"ב תשאיר את כוחותיה המוצבים כיום  בצפון-מזרח סוריה, ובאזור מפגש הגבולות  ירדן-סוריה-עיראק.

רביעית, לבנון. איראן לא תוותר על חיזבאללה. היא תשקיע מאמצים בניסיון לבנות את כוחו למרות הקשיים וגם אם זה יצריך זמן וסבלנות. לאור ההתרחשויות בסוריה והיחלשות איראן יש לקוות כי בישראל בוחנים מחדש את ההסכמה להסיג את כוחות צה"ל ולוותר בכך על אזור חייץ בדרום לבנון.

חמישית, החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק.  יש להניח כי איראן תפעל לחזקם ותשתמש בהם יותר מבעבר, לנוכח מצבם של הכוחות האחרים. חזקה על צה"ל כי הכניס גם את היעדים הללו לתכנית העבודה של חיל האוויר.  

התפרסם בישראל היום, בתאריך 13.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**