בימים האחרונים נחשפה בתקשורת הישראלית כוונת גורמים בציר ההתנגדות בהובלת איראן לחדור לישראל מגבולה המזרחי, ולבצע פיגוע נרחב ביישובים בשטחה. לפי המדווח, מערכת הביטחון בישראל מזהה מוטיבציה גוברת מצד מליציות שיעיות עיראקיות, הנתמכות בידי איראן, לנסות להפעיל אמצעים, אוויריים או אחרים, שיפגעו בישראל. בהתאם לכך, אחד התרחישים שישראל נערכת מולו הוא ניסיון חדירה של תאי טרור שיעים עיראקיים או אפגניים, הנתמכים בידי איראן, מעיראק דרך ירדן אל אזורים בישראל. מטרתם תהיה לבצע מתקפת טבח נוספת במתכונת השביעי באוקטובר.

מאז שהדיחו האמריקנים את משטר הבעת' בראשות סדאם ב-2003, ובחסות מלחמת עיראק (2003–2011) ולאחר מכן משבר דאעש (2014 ואילך), העמיקו האיראנים את דריסת רגלם בעיראק, ובכך מימשו את שאיפתם ההיסטורית עוד מימי האימפריה הצפווית (1501–1722), אז נאבקו באימפריה העות'מאנית סביב השליטה במקומות המקודשים לשיעה בעיראק, ערש השיעה. כך הצליחה איראן להשתלט על הזירה הפוליטית והביטחונית בעיראק הפוסט-בעת'ית, ולהופכה לנדבך חשוב ב"סהר השיעי" שהתפתח במזה"ת. בהתאם לכך, חלק משטחה של עיראק משמש חוליה חשובה במסדרון הקרקעי שמספק משלוחי אמל"ח של כוח קודס מאיראן לחוגי ציר ההתנגדות בסוריה, ולחיזבאללה בלבנון.

עבדאללה מלך ירדן מרגיש באופן גובר את הלחץ האיראני הנושף בעורפו. תחילה הוא טבע את המונח "הסהר השיעי", ב-2004, בהזהירו מהשתלטות איראנית על עיראק באמצעות התערבות איראנית בבחירות לפרלמנט העיראקי בינואר 2005. סהר שיעי שכזה, הוא הזהיר בזמנו, ישנה את מאזן הכוח המסורתי בין השיעים לסונים במזה"ת ויציב איום על האינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה. הדאגה הירדנית מחומרת האיום האיראני גברה לאחר שבחסות מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2020) הציבה איראן מערך של מליציות שיעיות מעל ראשה של ירדן.

חמינאי העניק ב-2014 ביטוי פומבי להוראתו לחמש את הגדה המערבית באומרו ש"יש לחמש את הגדה המערבית בדיוק כמו את עזה". זה היה לאחר לאחר שאיראן זיהתה זה מכבר את ירדן ככר פורה חיוני להידוק הכיתור על ישראל. כחלק מניסיונה לפתות את ירדן לערוק לציר ההתנגדות הציעה טהרן לירדן כבר ב-2012 אספקה חינמית של נפט ותוצרי אנרגיה למשך שלושים שנה, בתמורה לכך שזו תתיר לאיראן לבצע תיירות דתית בשטחה ותספק לה סחורות הדרושות לטהרן. המלך עבדאללה, שנסמך רבות על התמיכה האמריקאית ועל הסיוע המודיעיני הישראלי, דחה את ההצעה.

בעשר השנים שחלפו מאז ועד היום ניכרו כמה תקופות שבהן הייתה תאוצה בניסיון האיראני ליישם את הוראת ח'אמנהאי לחמש את יהודה ושומרון, דרך ירדן. במסגרת זאת נתפסו כמה וכמה משלוחי נשק בגבול ירדן שיועדו לגורמי טרור באיו"ש, ושמקורם של מרביתם היה ככל הנראה באיראן. בתגובה הגבירה ירדן את הפיקוח על הברחות האמל"ח והסמים מסוריה לשטחה, שכלל אמל"ח מגוון, ובכלל זה רקטות פג'ר ומטעני כלימגור מתוצרת איראנית, שיועדו כאמור לאיו"ש. חיל האוויר הירדני אף תקף בדצמבר 2023 בשטח סוריה מנהיג של אחת מרשתות ההברחות, בתקיפה שכוונה נגד מקומות מסתור של מבריחים שנתמכים בידי איראן וחיזבאללה במחוז הסורי סווידא (הסמוך לגבול עם ירדן), במסגרת המאבק הירדני נגד הסחר הבלתי חוקי בסם הקפטגון שמממן את התפשטותן של המיליציות הפרו-איראניות והפרו-ממשלתיות בסוריה.

במקביל לחתרנות האיראנית בירדן, נראה שהתקווה והציפייה האיראנית כי נרמול היחסים בין טהרן לריאד ישמש מנוף משמעותי להתקרבות בין איראן לירדן, נכזבה לפי שעה. נכון לתלות את הדברים בכעס ובדאגה בקרב חוגי הממשל והתקשורת בירדן מהחתרנות האיראנית בשטחה.

ישראל מפנימה כיום את חומרת האיום מדרום ומצפון, ומבינה שלא תוכל להשלים עוד עם קיומו של ארגון טרור שנתמך בידי איראן ומאיים בצורה משמעותית על ביטחונה הלאומי של ישראל.  פוטנציאל האיום מצד ציר ההתנגדות בגבולה המזרחי של ישראל הוא חמור ומחייב היערכות מתאימה, בשיתוף פעולה בין ישראל לירדן. ירדן כבר מבינה היטב את חומרת האיום האיראני נגדה, שהגיעה לשיאה בפגיעה האיראנית בריבונות הירדנית בשלהי ינואר 2024, במתקפת הכטב"מים הקטלנית בבסיס האמריקאי Tower 22 שבצפון-מזרח ירדן, שבה נהרגו שלושה חיילים אמריקנים.

סביר להניח שהכוונה לפלוש לישראל מגבולה המזרחי אינו פרי תכנון של מליציות שיעיות, שכן פיגוע טרור משמעותי שכזה אינו יכול להתבצע ללא הוראה או לכל הפחות גיבוי מצד איראן. מפקד משמרות המהפכה, חסין סלאמי, כבר הפגין בפומבי בראשית דצמבר את הרעיון שהפלסטינים ישחזרו את מתקפת "מבול אל-אקצא", הפעם מצפון, מדרום וממזרח לישראל – כדי להשמיד את ישראל. לפיכך, ועל רקע האזהרות של הצמרת הביטחונית בישראל לקראת חודש הרמדאן, נראה שלרגל חודש זה וההסלמה הפוטנציאלית שהוא חובק, איראן מבקשת לנצל את המשבר שאליו נקלעה ישראל ולהנחית עליה מכה ניצחת, בדמות מתקפת טרור רצחנית באיו"ש, בהשראת סינוואר. שיטת הפעולה האיראנית, כפי שדווחה בתקשורת הישראלית, תואמת את האסטרטגיה האיראנית שמעדיפה להשתמש בשלוחים, לנוכח הפחד של צמרת השלטון באיראן להצטרף למלחמה.

בשלב זה לא ברור מהי מידת המוכנות של ציר ההתנגדות בהובלת איראן לממש את תוכנית הפלישה. ייתכן שעצם חשיפתה לתקשורת תביא לסיכולה. עם זאת, בשורה התחתונה, על ישראל להתייחס במלוא החומרה למזימת הטרור האיראנית. ראשית, עליה לקיים היערכות מבצעית-מודיעינית משותפת עם ירדן, כדי להדוף את המתקפה, אם אכן תצא לפועל. שת"פ הדוק עם ירדן לטובת סיכול מזימת הטרור יקדם אינטרס ישראלי חיוני נוסף, כיוון שיסייע גם לשכך את המתיחות מולה בצל המלחמה בעזה. לצד זאת, יש לזהות את שרשרת הפיקוד באיראן שמכווינה את מתקפת הטרור ובהתאם להתקדמות תוכנית הפלישה לחסל מבעוד מועד את אחד מבכיריה, על מנת להבהיר לטהרן שישראל נחושה לסכל את מזימות הטרור של ציר ההתנגדות בהובלת איראן, ולא תסבול כוונה כלשהי לטבוח שוב באזרחיה.

פורסם באתר N12, בתאריך 11.3.2024.

עיקרי הדברים

• מזה שנים רבות קטאר פורשת את חסותה על קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות. היא אחת מגורמי המימון העיקריים של ארגון הטרור חמאס, מהדהדת את מסרי ההסתה של האחים המוסלמים ברשת התקשורת שבבעלותה, ומטפחת את קשריה עם האיום הגדול במזה"ת – איראן.
• בעוד הקרבה לאיראן ולארגוני טרור כמו החמאס מוכרת היטב, מהלכים אחרים של האמירות לביסוס מעמדה הגלובלי נעשים באופן סמוי יותר מן העין, באמצעות מגוון מכשירי עוצמה "רכה": מימון אקדמי נרחב לאוניברסיטאות עילית בארה"ב, ביצור האסלאם הפוליטי באירופה תחת כסות הומניטרית, ביצוע מגוון השקעות זרות, וניסיונות למצב את עצמה כמתווכת-על.
• בשנים האחרונות אף נחשפה מעורבותה של קטאר במספר פרשיות שחיתות באירופה ובארה"ב, ביניהן פרשיית השוחד בפרלמנט האירופי.
• כל אלו יוצרים עמימות לגבי טיב היחסים של קטאר עם מדינות ותנועות סוררות, ובכך הם משמשים אותה להלבין את תמיכתה העקבית בטרור עולמי ובקידום אידאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית.
• לאור האמור, ישראל ובנות בריתה במערב לא תוכלנה להמשיך לשדר "עסקים כרגיל" לקטאר. יש להבהיר לקטאר כי המשך תמיכתה (הישירה והעקיפה) בטרור תגרור השלכות חמורות מבחינתה.
• על ארה"ב להתנות כל שדרוג של היחסים הביטחוניים והכלכליים עם קטאר, כולל עסקאות נשק עתידיות, בניתוק מוחלט של יחסיה עם ארגוני טרור ובאכיפת הסנקציות האמריקניות במלואן.
• בסוגיית החטופים, יש לאמץ גישה אסרטיבית יותר מול דוחא התובעת ממנה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון הטרור על מנת שיספק הוכחות למצבם הרפואי של החטופים ויזרז את שחרורם.
• אם חרף הצעדים הללו תמשיך קטאר לספק סיוע לארגוני טרור מוכרזים, על ארה"ב לשקול את החלפת מעמדה של קטאר מבעלת ברית למדינה המוגדרת כתומכת טרור.

 מבוא

קטאר היא מדינה קטנה, עשירה ועוצמתית. אוכלוסייתה מונה כ-2.6 מיליון תושבים, אך רק כ-12% מתוכם מחזיקים באזרחות קטארית ורובם המכריע של השאר הם עובדים זרים. עד לעלייתו לשלטון של האמיר חמד בן ח'ליפה אל ת'אני ב-1995 לא הייתה לאמירות מדיניות חוץ שאפתנית במיוחד, והיא נחשבה מדינת מפרץ שולית העומדת בצילן של שתי שכנותיה הגדולות – ערב הסעודית ואיראן. לפני תקופתו של חמד השקיעה האמירות את מרב תשומת ליבה להיבטי פנים ונשענה בעיקר על ערב הסעודית לצורך הבטחת ביטחונה. לאחר שתי מלחמות המפרץ, ולנוכח מתחים גוברים עם ערב הסעודית, התחדד הצורך של קטאר במציאת אפיקים חדשים לשיתוף פעולה, בייחוד בתחום הביטחון.

הודות לעושרה הרב, היותה ספקית אנרגיה מרכזית ושלל מרכיבי עוצמה "רכה" שברשותה, הצליחה קטאר תחת חמד, ובהמשך בהובלת בנו תמים, השליט הנוכחי, לקנות בהדרגה השפעה גלובלית נרחבת ולמצב את עצמה כמעצמה אזורית. נכסיותה הרבה אף סייעה לה להסוות במידה רבה את הברית ארוכת השנים שכרתה עם גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים. במהלך כשני עשורים הפכה האמירות לשחקן אזורי משמעותי המתמרן בין קרבה לארה"ב, שמכוחה זכתה למגוון הטבות ביטחוניות, לבין הידוק הקשרים עם הציר הרדיקלי ובפרט עם איראן, טורקיה והאחים המוסלמים. נוסף על טיפוח אסלאמיזם קיצוני, פרשיות שחיתות שנקשרו בשמה של האמירות, לצד התגברות רטוריקה אנטישמית ואנטי-מערבית באוניברסיטאות עילית אמריקאיות הנתמכות על ידה, מטילות צל כבד על הכדאיות שבהמשך הידוק היחסים של המערב עימה.

למשחק הכפול של קטאר השלכות חשובות על ההתפתחויות במזרח התיכון. אירועי ה-7 באוקטובר, שהתאפשרו בין היתר בשל תמיכתה של האמירות בארגון הטרור חמאס, המחישו באופן ברור כי קטאר אינה יכולה עוד להיחשב שותפה פרגמטית של ישראל. עד לעימות הנוכחי, ייצוב כלכלי של רצועת עזה היה נתפס כאינטרס משותף של ישראל וקטאר. לשם השגת מטרה זו קיימו המדינות קשרים ואף נפגשו נציגים מטעמן, אף על פי ששתי המדינות אינן מקיימות קשרים דיפלומטיים רשמיים. חרף הבעייתיות הכרוכה בשיתוף פעולה עם קטאר לאור תמיכתה בחמאס, ישראל אפשרה את העברת הכסף לרצועה בתקווה שבזכות הסיוע שיוגש לעזה היא תוכל להביא לרגיעה בשטח ולדחות את סבב הלחימה הבא עם חמאס למועד רחוק ככל הניתן.

ברם, הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום טרף את הקלפים. כעת, המטרה המרכזית של ישראל אינה לייצר הרתעה למשכי זמן מוגבלים, אלא למוטט את שלטון חמאס, להשמיד את יכולותיו, ולהשיב את בני הערובה שנגררו לתוך עזה, שמספרם עומד כעת על למעלה מ-130 נשים, גברים וטף. כזכור, קטאר הייתה מעורבת בתיווך עסקת החטופים שבמסגרתה שוחררו 70 ישראלים תמורת 210 אסירים, וכעת היא פועלת לקידום הסכם שתיכלל בו החזרה של חטופים נוספים, בתיאום עם ארה"ב ומצרים.

מתוך הבנה כי ביכולתה של קטאר בכובעה כמתווכת לסייע לישראל בהשגת עסקה להשבת חטופים מחד גיסא, ולהשפיע לרעה על מצבה האסטרטגי של ישראל על ידי סיוע לגורמים שונים השואפים להחלישה מאידך גיסא, נראה כי יש חשיבות בחשיפה של היבטי העוצמה המגוונים של קטאר ושל האינטרסים השונים העומדים מאחורי מהלכיה בזירה הבינלאומית. הדבר נכון בפרט בעת הנוכחית כאשר שבה ועולה שאלת ה"יום שאחרי" המלחמה בעזה והתפקיד המסוכן שקטאר עלולה למלא בו.

נייר זה משרטט את מפת היחסים המורכבת של האמירות עם שחקנים מדינתיים ולא-מדינתיים כאחד, וממחיש כיצד ניצלה את עוצמתה הרכה ליצירת מצג שווא של בעלת ברית מתונה ופרגמטית של מדינות המערב. לצד הפניית הזרקור אל ההשלכות החמורות של חיזוק קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות על ידי קטאר, וסיוע והסתה לטרור מטעמה, הנייר מפרט את השיטות השונות שקטאר נוקטת להלבנת תדמיתה הגלובלית. אלו כוללות את מיצובה כמתווכת-על, המימון הקטארי לאוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב, ביצור האסלאם הפוליטי באירופה במסווה של פעילות צדקה, השקעות בנכסים ותעשיות זרות ועוד.

קטאר ומדינות המערב  

מאז מלחמת המפרץ עלו יחסיה של קטאר עם ארה"ב מדרגה הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביטחוני. ארה"ב היא אחת משותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטאר, עם נתח של כ-15% מכלל הסחורות המיובאות לקטאר (נכון ל-2022). כמו כן, קטאר וארה"ב הן בעלות ברית ברמה האסטרטגית. הבסיס האמריקני הגדול במזה"ת ממוקם בקטאר, והיא מארחת את המפקדה האזורית של פיקוד המרכז האמריקאי. ביקורו של האמיר תמים בן חמד אל-ת'אני בוושינגטון, בינואר 2022, תרם לחיזוק הקשרים ולהרחבת שיתוף הפעולה. בזכות סיועה לפינוי הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ומיצובה כגורם מתווך בין ארה"ב לאיראן זכתה קטאר במהלך הביקור אף בהגדרה של בעלת ברית מרכזית של וושינגטון מקרב המדינות שאינן חברות בנאט"ו (major non-NATO ally).

הידוק הקשרים התרחש גם מול מדינות אירופה. איטליה, גרמניה ובריטניה נמנות כיום בין שותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטאר מכוח השימוש שהיא עושה בעוצמתה הכלכלית ובנכסיותה בשוק האנרגיה העולמי, לנוכח משבר האנרגיה שנגרם כתוצאה מהמלחמה באוקראינה. השוק האירופי הינו השני בגודלו לקטאר כיעד ייצוא למכירות גז (כ-25%) מייד לאחר מדינות אסיה, שאליהן מגיע יותר מ-70% מהגז הקטארי המיוצא. מדינות אירופיות שונות חתמו על הסכמי רכש גז מול קטאר ועל פיהם היא עתידה לספק להן חלופה לגז הרוסי. כך למשל, ב-2022 נעשתה החברה הצרפתית טוטאל שותפה בכירה בפרויקט הקטארי להקמת קווי ייצור חדשים של גז נוזלי. זמן קצר אחריה חתמה Eni האיטלקית על הסכם לרכישת גז טבעי מקטאר לטווח ארוך.

בעוד מדינות המערב מעוניינות לקטוף את פירות שיתוף הפעולה הכלכלי עם קטאר, סוגיית תמיכתה של האמירות בטרור והפרות זכויות אדם המתרחשות בשטחה היו, ועדיין מהוות, מוקד לביקורת של המערב ויש להן השפעה על טיב היחסים. בעת הנוכחית, בעקבות הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום, חלק ממדינות אירופה הביעו הסתייגות מייבוא גז מקטאר בשל תמיכתה בארגון.

הענקת חסות לחמאס

קטאר היא אחד מגורמי המימון העיקריים של ארגון הטרור חמאס, והיא עושה זאת בדרכים ישירות ועקיפות. אמיר קטאר הקודם היה המנהיג הראשון שהגיע לבקר בעזה לאחר נטילת השלטון של חמאס מידי הפת"ח בכוח; אז הבטיח להעניק לה תמיכה בסך 400 מיליון דולר. מאז המשיכה קטאר את תמיכתה הכלכלית בארגון, ותרומתה עד כה הסתכמה בקרוב לשני מיליארד דולר. בעוד שחלק מהכסף מנוצל לטובת סיוע לאוכלוסייה העזתית, נראה כי חלק הארי (על פי הערכות מסוימות כ-80%) מועבר כתשלום משכורות לפקידים ולגורמים אחרים השייכים לחמאס.

האמירות אף מעניקה לארגון תמיכה מדינית ולוגיסטית. קטאר מארחת בתחומה אנשי מפתח בהנהגת חמאס, ביניהם ראש הלשכה המדינית איסמעיל הנייה, סגנו סלאח אל-עארורי, שחוסל לאחרונה על ידי ישראל, ובכירים נוספים וביניהם חאלד משעל וראזי חמד.

תגובתה של קטאר לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מהווה אינדיקציה נוספת לקשרים ההדוקים בינה לבין חמאס. ביום הטבח, תוך כדי השתוללות מתקפת הטרור, פרסם משרד החוץ הקטארי הודעה כי ישראל היא "האחראית הבלעדית להסלמה באלימות עם הפלסטינים", וחודשיים מתחילת הלחימה ייחס אמיר קטאר לישראל "פשעי רצח עם" בעזה. קטאר אף תורמת לפעילות הטרור, ללוחמה הפסיכולוגית ולהסתה של החמאס באמצעות רשת התקשורת שבבעלותה, אל-ג'זירה.

הידוק הקשרים עם איראן

לאיראן וקטאר יחסים הדוקים, ובשנים האחרונות נחתמו ביניהן הסכמים בילטרליים אחדים. אחת הסיבות לקרבה בין השתיים היא העובדה שהן חולקות שדה גז טבעי בין הגדולים בעולם. מעבר לכך, איראן תמכה בקטאר לאחר החלטת מדינות המפרץ להטיל עליה חרם, ובמהלכו גדל ייבוא הסחורות מאיראן לקטאר במידה ניכרת. זמן קצר לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים שלחה טהראן מספר מטוסים של מזון לקטאר כדי להקל על המחסור שנגרם כתוצאה מהחרם המסחרי. חברת התעופה Qatar Airways אף הסתייעה במרחב האווירי האיראני כדי לעקוף את המגבלות שהוטלו על ידי ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין בתחום התעופה.

בפברואר 2022 אירחה קטאר את נשיא איראן, אבראהים ראיסי. זה היה הביקור הראשון של נשיא איראן בקטאר מזה 11 שנים. בעקבות הביקור נחתמו 14 הסכמים להעמקת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות על פני מגוון תחומים: תעופה, מסחר, חינוך, תרבות ועוד. המדינות החליטו להעמיק את הקשרים גם בתחום הביטחון ואכיפת החוק, לרבות הטיפול בהברחות סמים דרך הים. כשלושה חודשים לאחר מכן ביקר אמיר קטאר, השייח' תמים, בטהראן והביע את תמיכתו בקידום המאמצים להחייאת שיחות הגרעין. ראיסי תיאר את ביקורו כנקודת מפנה ביחסים בין שתי המדינות.

תמיכה באסלאמיזם קיצוני

לצד מאמציה לשמר קשרים קרובים עם המערב, קטאר פועלת ללא לאות לחזק תנועות אסלאמיסטיות כגון אל-קאעידה, דאעש והאחים המוסלמים. תמיכתה בטרור מתבטאת בשלל דרכים, ובפרט במימון כלכלי נרחב ומתן מקלט מדיני לטרוריסטים בכירים.

שליט קטאר הכחיש כל קשר לתנועת האחים המוסלמים בהזדמנויות אחדות, אולם בפועל, האמירות אירחה בתחומה את הנהגת הארגון העולמית לרבות מנהיגה הרוחני, יוסוף אל-קרדאווי – שעד פטירתו ב-2022 היה איש דת מוסלמי סוני רב השפעה שהכשיר בפסק הלכה את פיגועי ההתאבדות, ושידר תוכנית פופולרית באל-ג'זירה. אל-קרדאווי מצא מקלט בקטאר לאחר שגורש ממצרים ב-1961 בשל חברותו בתנועת האחים המוסלמים, שהוצאה אז מחוץ לחוק.

כמו כן, כפי שהוזכר קודם, על אף הטבח הנורא שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, קטאר ממשיכה לשמש חוף מבטחים עבור ראשי תנועת החמאס. הודות למקלט המדיני שהאמירות מעניקה להם, איסמעיל הנייה, חאלד משעל, מוסא אבו מרזוק ואחרים מקיימים חיי פאר ומותרות, והונם נאמד במיליארדי דולרים.

קטאר היא מנוע כלכלי משומן היטב המאפשר ומעודד את התחזקותן של קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות במזרח התיכון. על פי דו"ח מקיף של הארגון Counter Extremism Project (CEP), לקטאר היסטוריה ארוכה ומסועפת של מימון גורמי טרור; תמיכתה הכלכלית באחים המוסלמים במצרים החלה על פי החשד כבר ב-2013. עוד נטען בדו"ח כי פעילים מקרב אל-קאעידה ודאעש הקימו רשתות מימון בשטחה. ב-2021 אף פתחה מחלקת המדינה האמריקאית בחקירה בדבר סיוע קטארי למשמרות המהפכה באיראן על בסיס ראיות שסיפקה לה ישראל.

הדו"ח מצביע על כך שהאמירות מפגינה סובלנות רבה כלפי גורמים בתחומה המספקים מימון לקבוצות טרור והוגדרו באופן רשמי על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי, ולעיתים גם האו"ם כישויות תומכות טרור. אחת הדוגמאות השערורייתיות לכך היא עבד אל-רחמן בין עומאר אל-נואימי. בדצמבר 2013 סומן אל-נואימי על ידי ארה"ב כאחד מהתומכים העיקריים של קיצוניים סוניים בעיראק בשל הסיוע הכלכלי שסיפק לאל-קאעידה וגורמים המזוהים עימה בסוריה, עיראק, סומליה ותימן במשך למעלה מעשור. אותו אל-נואימי שימש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת דוחא, היה נשיא התאגדות הכדורגל בקטאר ואף עבד כיועץ לממשלה.

למעט צעדים מספר שנקטה בנושא, לא השכילה האמירות לפעול בנחרצות למיגור הרדיקליזציה בקרב תושביה וכן להפסקת התמיכה באסלאמיזם קיצוני המתרחשת תדיר בשטחה. בשל כך זכתה לגינויים רבים גם מקרב מדינות המפרץ, עד כדי הטלת חרם עליה בין השנים 2017–2021. נראה כי הקש ששבר את גב הגמל הגיע באפריל 2017, כאשר קטאר העבירה כמיליארד דולר לג'בהת אל-נוסרה ולבכירים בכוחות הביטחון האיראניים תמורת שחרורם של 26 אזרחים קטארים, חלקם בני משפחת המלוכה, שנחטפו במהלך טיול ציד בדרום עיראק. הצעד עורר את חמתה של "הרביעייה הערבית" (ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין), שראתה בו ביטוי להמשך תמיכתה של קטאר באסלאמיזם קיצוני וערעור היציבות של האזור כולו. כחודשיים לאחר האירוע חברו מדינות המפרץ, בהובלת ערב הסעודית, במטרה להטיל חרם על קטאר ולנתק את הקשרים הדיפלומטיים עימה עד אשר תסיר את תמיכתה מקבוצות רדיקליות.

אל-ג'זירה

קטאר מפעילה ומממנת את רשת אל-ג'זירה, שמסיתה לטרור ומהווה שופר לאידאולוגיה האסלאמית הקיצונית. בימים שבשגרה הערוץ משמש פלטפורמה להדהוד המטרות של ארגוני ג'יהאד עולמי דוגמת אל-קאעידה. האמירות הואשמה על ידי מדינות המפרץ בהפצת מסרי תעמולה המשרתים את שאיפותיה ההרסניות של תנועת האחים המוסלמים וקבוצות רדיקליות נוספות. בשל כך, ומתוקף החרם שהטילו המפרציות על קטאר, סגרו ערב הסעודית וירדן את משרדי אל-ג'זירה שבשטחן כבר ב-2017. במצרים נסגרה רשת החדשות ב-2014 לאחר הדחת נשיא מצרים דאז מוחמד מורסי, המזוהה עם האחים המוסלמים. ברם, בקרב מדינות רבות שמתחו ביקורת חריפה על קטאר, משרדי אל-ג'זירה עדיין עומדים על כנם – ישראל ביניהן.

מאז טבח ה-7 באוקטובר הערוץ ממקד את מאמציו בקידום פעילות הטרור, הלוחמה הפסיכולוגית והמסרים של תנועת החמאס ושל מיליציות פרו-איראניות, ובפרט חיזבאללה והחות'ים. כחלק מפעילות ההסתה, אל-ג'זירה משדרת לצופיה דיווחים כוזבים המנסים לייצר מצג שווא של הישגים לחמאס ותבוסה קרבה לישראל, תוך סילוף מידע או שימוש במידע לא מאומת.

  ביצור האסלאם הפוליטי באירופה תחת כסות הומניטרית

קטאר נותנת רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים גם בזירת אירופה (בעיקר באיטליה, צרפת, שווייץ וגרמניה) באמצעות קרן הצדקה הקטארית Qatar Charity. ביוני 2014 נפתח משרד של הקרן בלונדון על מנת לפקח על פרויקטים מטעמה בבריטניה וברחבי אירופה.

ממסמך שפורסם בספטמבר 2020 על ידי המרכז הבינ"ל לחקר הרדיקליזציה והאלימות הפוליטית ((ICSR עולה כי לפחות 138 פרויקטים ברחבי אירופה, רבים מהם מקושרים לארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, נתמכו כלכלית על ידי Qatar Charity בשווי עשרות מיליוני יורו.

הדו"ח נשען על הספר "ניירות קטאר: כיצד דוחא מממנת את האחים המוסלמים באירופה" שחיברו שני עיתונאים צרפתים ויצא לאור בינואר אותה שנה. בניגוד למטרתה המוצהרת לקידום השתלבות והכללה חברתית, המחברים טוענים כי בהקמת רשת מסגדים ומרכזים אסלאמיים לאור ערכי תנועת האחים המוסלמים הקרן חותרת לחזק זהות אסלאמית בדלנית ולבצר את האסלאם הפוליטי בקרב קהילות מוסלמיות ברחבי אירופה.

ממצאים אלו מתיישבים עם העולה מדו"ח אחר שפורסם בנושא ב-2021 על ידי ה-ECR Group, ארגון מרכז-ימין פרלמנטרי בפרלמנט האירופי. הדו"ח מתאר שורה של ארגוני מחקר, דת, תרבות וצדקה המזוהים עם האחים המוסלמים, ומראה כיצד פעילותם עומדת בניגוד מוחלט לערכים הליברליים של מדינות אירופה ומעמידה את החברות הללו בסיכון ממשי. כותביו קוראים לנציבות האירופית להפסיק את התמיכה בארגונים אסלאמיסטיים באירופה. גם במסמך זה מוזכרת מעורבותה של קרן הצדקה הקטארית, ובפרט תמיכתה במרכז AMAL (Association of Muslims of Alsace) בצרפת ובארגונים אחרים המזוהים עם תנועת האחים המוסלמים.

עם פרויקטים ביותר מ-50 מדינות, וקבלת תמיכה מסוכנויות האו"ם, הקרן מתהדרת בכך שהיא ניצבת בחזית המאמץ הגלובלי למתן סיוע הומניטרי במצבי חירום. ברם, על אף ההילה הערכית האופפת את פעילותה, במהלך השנים הצביעו עליה ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ כעל ישות מסוכנת. ב-2002 נטען כי הארגון שימש כנתיב כספי עיקרי למימון מתקפות הטרור של אל-קאעידה על שגרירויות אמריקאיות בטנזניה ובקניה. כמו כן, במרץ 2008, ועדת המודיעין הבין-משרדית לנושאי טרור (IICT) הגדירה את הארגון כישות תומכת טרור (בדרגת דחיפות 3). ביולי אותה שנה הטילה ישראל איסור על פעילות הארגון בשל חברותו בקואליציית הצדקה (Union of Good) בראשותו של יוסוף אל-קרדאווי, שנחשדה בהעברת כספים לחמאס. במסגרת החרם על קטאר, קרן הצדקה הקטארית נכללה ברשימת הישויות שעליהן הטילו ערב הסעודית ומפרציות נוספות סנקציות בגין סיוע כלכלי לטרור.

מימון אקדמי

מאז ה-9/11 קטאר היא התורמת הזרה הגדולה ביותר למוסדות אקדמיים בארה"ב. על פי הערכות, במשך כשני עשורים השווי הכולל של התרומות שנתנה קטאר לאוניברסיטאות אמריקאיות והחוזים שנחתמו עימן עמד על 4.7 מיליארד דולר. נראה כי כדי למקסם את השפעתה על האקדמיה האמריקאית הגבילה קטאר את תרומתה למספר מצומצם של מוסדות הכוללים את אוניברסיטאות העילית בארצות הברית.

פרויקט מקיף של המכון לחקר אנטישמיות גלובאלית ומדיניות (ISGAP) חושף כיצד קטאר מעניקה מימון ממשלתי נרחב למוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב במסווה של תרומות שמקורן בקרנות פרטיות לכאורה. הגוף המרכזי המעורב בפעילות זו הוא קרן קטאר לחינוך, מדע ופיתוח קהילתי Qatar Foundation for Education, Science and Community Development)). הקרן הוקמה בשנת 1995 כארגון ללא כוונת רווח על ידי אמיר קטאר הקודם, שייח' חמד בן חליפה אל ת'אני. בהמשך שונה הסטטוס של הקרן לארגון פרטי לתועלת הציבור, אך בפועל היא נשארה תחת שליטה ממשלתית. מטה הארגון השוכן בדוחא דואג לפקח על מוסדות לימוד ומחקר בקטאר ובחו"ל במטרה ליישם עדיפויות בתחום החינוך בהתאם לחזון הלאומי של קטאר לשנת 2030. הודות להשקעות נדיבות הפכה קרן קטאר לחינוך לכוח משמעותי המעצב תוכניות אקדמיות בתוך המדינה ומחוצה לה.

ממצאי דו"ח זה ואחרים מטעם המכון מתארים כיצד במקביל להזרמה השוטפת של מימון קטארי ללא הגילוי הדרוש בחוק התפתחה אווירה עוינת כלפי סטודנטים יהודים בקמפוסים האמריקאים וניכרה עלייה באנטישמיות. באופן ספציפי, נמצא כי במוסדות שקיבלו את הכסף באופן לא מתועד, קמפיינים פוליטיים להשתקת אקדמאים היו נפוצים יותר וסטודנטים דיווחו על חשיפה גדולה יותר לרטוריקה אנטישמית ואנטי-ציונית. המחקר מצביע על מתאם ברור בין מוסדות המקבלים מימון קטארי לבין הימצאותם של ארגונים עוינים ואגרסיביים דוגמת "התאחדות הסטודנטים המוסלמים" (MSA) ו"סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP).

על פי הדו"ח תופעה זו מתאפשרת בין היתר בשל התנהלות בלתי שקופה של מוסדות ההשכלה המקבלים את המימון. תרומות קטאריות בשווי מיליוני דולרים מועברות ללא דיווח כחוק, תוך הפרה של סעיף 117 לחוק להשכלה גבוהה הדורש ממכללות לדווח פעמיים בשנה על מתנות המתקבלות מישות זרה או על חוזים עימה העולים על סך של 250,000 דולר.

עוד מתברר כי על מנת להסוות את העובדה שהכספים מגיעים ממנה, האמירות עושה שימוש בצד שלישי כדי להעביר סכומי כסף נכבדים לאוניברסיטאות מבלי שאלו מדווחים לרשויות האכיפה. כך לדוגמה העבירה קטאר כספים לאוניברסיטת ייל דרך חברת האנרגיה הספרדית Iberdola וחברת הבת שלה Avangrid. מהלכים מסוג זה מחזקים את החשד כי המוטיבציה למימון הקטארי אינה תמימה, וכי באמצעותו קטאר מנסה להשפיע באופן סמוי על הנורמות והשיח באקדמיה האמריקאית ולקדם מסרים של קבוצות קיצוניות, בניגוד לערכי המערב הליברלי.

ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם התובנות שעליהן הצביע הדו"ח של איגוד החוקרים הלאומי האמריקאי (National Association of Scholars) על אודות הסיכונים הטמונים בהפעלת שלוחות אקדמיות בקטאר וקבלת מענקי מחקר. מן הדו"ח עולה כי שותפויות מהסוג הזה מיטיבות בעיקר עם האמירות ופוגעות בערכים הקרובים לליבה של וושינגטון. כך למשל, קטאר מפעילה פיקוח ממשלתי הדוק על תוכני הלימודים בקמפוסים האמריקאים שבתחומה, ואף אוסרת על קיום אירועים שאינם הולמים את ערכיה האסלאמיים המסורתיים. אולם קטאר מצידה אינה נדרשת להפגין סובלנות כלפי נורמות מערביות, וממשיכה לכפות ערכים לא-ליברליים על הסטודנטים באין מפריע. עוד נטען כי בטווח הארוך, שיתוף הפעולה הנרחב בשדה האקדמי תורם לחיזוק מעמדה הגלובלי של האמירות, מה שמאפשר לה להמשיך להתקרב לאיראן תוך העמקת הקרע עם מדינות המפרץ, ובניגוד מוחלט לאינטרס האמריקאי.

פרשיות שחיתות 

בשנים האחרונות נחשפה מעורבותה של קטאר בכמה פרשיות שחיתות באירופה ובארה"ב שעוררו הדים רבים:

מבצע ריגול Project Endgame

בינואר 2024 חשפה רשת החדשות פוקס ניוז את תוכנית הפעולה של מבצע ריגול ( "Project Endgame") במימון קטארי שנועד לפגוע במוניטין של חברי קונגרס וסנאט אמריקאים בגין התנגדותם לחמאס ולתנועת האם שלו, האחים המוסלמים. על פי המסמכים החסויים שהתגלו, ממשלת קטאר שכרה חברה בבעלותו של סוכן לשעבר של ה-CIA כדי לרגל אחר הסנאטור הרפובליקני מטעם מדינת טקסס, טד קרוז, ומחוקקים אחרים, ביניהם תומאס קוטון, חבר הסנאט מטעם מדינת ארקנסו, ומריו דיאז-בלרט, חבר הקונגרס הרפובליקני מטעם מדינת פלורידה. מהדיווח עולה כי המבצע נועד לטרפד מדיניות המכוונת נגד חמאס והאחים המוסלמים, ובפרט לבלום הצעות החוק הקוראות להגדיר את האחים המוסלמים כארגון טרור.

הסנאטור הבכיר והמתנות

הסנאטור הדמוקרטי בוב מננדז הואשם בכך שהשתמש בכוחו ובהשפעתו לטובת ממשלת קטאר. בכתב האישום נגדו נטען כי מננדז קיבל מתנות, כולל מטילי זהב, מזומנים ורהיטים, ממפתח נדל"ן מניו ג'רזי תמורת סיועו לסגירת עסקה בעשרות מיליוני דולרים עם קרן השקעות קטארית. בספטמבר 2023 הוגש נגד מננדז כתב אישום דומה המייחס לו העברת מידע רגיש למצרים בעזרת אשתו.

סקנדל קטארגייט

בדצמבר 2022 עצרו הרשויות הבלגיות את סגנית יו"ר הפרלמנט האירופי דאז, אווה קאילי ובכירים נוספים, בגין קבלת מיליוני אירו מממשלת קטאר. מסמכים שהודלפו מחקירות המשטרה מתעדים בקפדנות כיצד, במשך ארבע שנים, קאילי, יחד עם חבר הפרלמנט האירופי לשעבר פייר אנטוניו פנצרי ועוזרו פרנצ'סקו ג'ורג'י, פעלו להשפיע על החלטות הפרלמנט האירופי לטובת קידום האינטרסים של ממשלות קטאר, מרוקו ומאוריטניה. על פי החשד, כספי השוחד הועברו דרך ארגון זכויות האדם Fight Impunity שבראשו עמד פנצרי.

הפרשה עדיין תחת בירור, אך המסמכים שהתגלו עד כה חושפים כיצד הצליחו קטאר וגורמים אחרים להשפיע בצורה משמעותית על הפעילות של הפרלמנט האירופי. מתועדים בהם, בין היתר, התכנון להפיל שש החלטות של הפרלמנט המגנות את הפרות זכויות האדם של קטאר, ואת קידומו של הסכם פטור מוויזה למדינות האיחוד.

אירוח משחקי המונדיאל 2022

הענקת אירוח גביע העולם בכדורגל 2022 לקטאר נודעה כעסקה מפוקפקת במיוחד. בספרם "המשחק המכוער" העיתונאים היידי בלייק וג'ונתן קלוורט מראים כיצד מוחמד בין חמאם, הנציג הקטארי בפיפ"א דאז, השתמש במשרתו כדי להבטיח את הקולות שהיו נחוצים לקטאר כדי לזכות בהצבעה, כנגד כל הסיכויים.

קלוורט ובלייק היו חלק מצוות החקירה של הSunday Times- שהוקם ב-2014 ובמשך שלושה חודשים עקב בקפדנות אחר הפעילות הבעייתית של חמאם שכללה העברות מזומנים, טיולים ראוותניים ותשלומים לאישים בכירים בעולם הכדורגל. על פי התחקיר, דוחא הוציאה כ-5 מיליון דולר כדי לרכוש את ההצבעות של חברי הוועדה המנהלת של פיפ"א. גם שמו של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי נקשר בפרשה זו. סרקוזי הואשם בכך שעסק בפעילות שתדלנית פרו-קטארית בתמורה לכך שקטאר תבצע רכישות מספר מצרפת, בין היתר מטוסי קרב.

השקעות זרות

כחלק מאסטרטגיית השקעות החוץ רחבת ההיקף של האמירות, הוקמה בשנת 2005 רשות ההשקעות של קטאר (Qatar Investment Authority). קרן עושר ריבונית זו אחראית על ניהול הרווחים העודפים של המדינה ממכירות גז נוזלי. לאורך השנים ביצעה הקרן השקעות במגוון תעשיות ונכסים ברחבי ארה"ב ואירופה, ונכסיה (כולל אלו שבקטאר) נאמדים ב-500 מיליארד עד טריליון דולר.

להלן דוגמאות בולטות:

• בארה"ב השקיעה הקרן, בין היתר, בנכסים בולטים, כולל נקודות תיירות מפורסמות בעיר ניו יורק דוגמת גורד השחקים אמפייר סטייט ומלון פלאזה.
• בבריטניה ההשקעות נעשו בעיקר במבנים מרשימים וחשובים בלונדון. אלה כוללים את חנות הכלבו המפורסמת "הארודס" (Harrods), שדה התעופה "הית'רו" (London Heathrow) ונכסי נדל"ן ופיתוח רבים אחרים.
• בצרפת ההשקעות של הקרן מתמקדות בעיקר בתעשיית האירוח. רכישות משמעותיות כוללות את קבוצת Accor על אלפי המלונות שברשותה, הנפרסים על פני 110 מדינות. רכישה גדולה נוספת היא של קבוצת לגרדייר (Lagardère group), ענקית הוצאות ספרים וקמעונאית נסיעות. הנשיא הצרפתי לשעבר, ניקולא סרקוזי, משמש בשתי החברות כמנהל מטעם הקרן. עסקה מתוקשרת אחרת הושלמה כבר ב-2012 כאשר קבוצת הכדורגל פריז סן-ז'רמן נרכשה על ידי קרן השקעות הספורט הקטארית (חברת-בת של רשות ההשקעות). חברת התעופה Qatar Airways היא אחד מהספונסרים המרכזיים שלה.

מיצובה של קטאר כמתווכת-על

קטאר חותרת לבסס את מעמדה כמתווכת-על בין המערב לגורמים שונים במזה"ת בענייני גרעין, טרור ובני ערובה. בהתאם לכך, קטאר שומרת על קשרים קרובים עם איראן, עם הטאליבן, וכפי שפורט בהרחבה לעיל גם עם החמאס.

מאמצי תיווך הם חלק מרכזי באסטרטגיה הקטארית לביסוס מעמדה כמעצמה אזורית. בימים אלו קטאר משמשת כגורם מרכזי בניהול המשא ומתן מול חמאס לשחרור החטופים הישראלים המוחזקים בעזה. כמו כן, האמירות מעורבת בקידום שיחות הגרעין ובניסיונות האמריקניים להגיע להסכם מחודש עם טהראן.

דוגמאות מהעבר הרחוק יותר כוללות את פתיחת משרד הטאליבן בדוחא ב-2013 כמקום ניטרלי לכאורה לקיום משא ומתן בין ארה"ב לקבוצה האסלאמיסטית, כהכנה להסגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן ופינוי האוכלוסייה. בשנים 2007–2008 אף מילאה האמירות תפקיד חשוב בתיווך בין ממשלת תימן למורדים החות'ים.

כלפי המערב, קטאר יוצרת מצג של תיווך הגון ונטול פניות. כך היא ממנפת את מעמדה כמגשרת בין צדדים ניצים בסוגיות מפתח וכגורם שביכולתו לקדם פתרון לסכסוכים אזוריים ובינ"ל. ברם, שירותי התיווך שקטאר מעניקה יוצרים למעשה עמימות לגבי טיב היחסים שלה עם מדינות ותנועות סוררות, ובכך משמשים אותה להלבין את תמיכתה העקבית בטרור עולמי ובקידום אידאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית.

המלצות למדיניות

מזה שנים רבות קטאר פורשת את חסותה על קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות, מהדהדת את מסרי ההסתה לטרור של האחים המוסלמים ברשת התקשורת שבבעלותה, ומטפחת את קשריה עם האיום הגדול במזה"ת – איראן. בעוד שהקרבה לאיראן ולארגוני טרור כמו החמאס הינה בגדר עובדה ידועה לכול, מהלכים אחרים של האמירות לביסוס מעמדה הגלובלי נעשים באופן סמוי יותר מן העין, באמצעות מגוון מכשירי עוצמה "רכה". כתוצאה מכך, כובד השפעתם אינו מקבל את תשומת הלב הראויה.

מן הסקירה של היבטי העוצמה השונים של האמירות עולה כי קטאר קנתה את דרכה אל תוך מעוזי האקדמיה האמריקאית, ומימונה הנרחב הלך יד ביד עם התגברות רטוריקה עוינת בקמפוסים השונים ואף דרדור השיח למחוזות האנטישמיות. מתברר שגם השקעותיה בפרויקטים הומניטריים בקרב קהילות מוסלמיות באירופה נגועות באג'נדה לקידום זהות אסלאמית בדלנית. עוד נמצאו ראיות למעורבותה המפוקפקת של קטאר בתהליכי חקיקה של הפרלמנט האירופי, וכמה פרשיות שוחד ידועות לשמצה נקשרו בשמה.

לאור האמור, ישראל ובנות בריתה במערב לא תוכלנה להמשיך לשדר "עסקים כרגיל" לקטאר. יש להבהיר לקטאר כי המשך תמיכתה (הישירה והעקיפה) בטרור תגרור השלכות חמורות מבחינתה. מומלץ לישראל לקדם את הנושא מול ידידתה הקרובה, ארה"ב, כדי שזו תפעיל מנופי לחץ על קטאר לשינוי התנהגותה.

על ארה"ב להתנות כל שדרוג של היחסים הביטחוניים והכלכליים עם קטאר, כולל עסקאות נשק עתידיות, בניתוק מוחלט של יחסיה עם ארגוני טרור ובאכיפת הסנקציות האמריקאיות במלואן. על וושינגטון ללחוץ על קטאר לנקוט צעדים משפטיים נגד ישויות הפועלות בשטחה המעורבות במימון הארגונים המוכרזים כארגוני טרור על ידי ארה"ב. אם קטאר תמשיך לתמוך בחמאס, על ארה"ב לבחון שינויי חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה" (Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור נגד קטאר.

בתחום ההשכלה הגבוהה, לאחרונה אישר בית הנבחרים עריכת תיקונים בחוק ההשכלה הגבוהה לשם הגברת השקיפות וצמצום הנזק האפשרי של התערבות ממשלתית זרה. ככל שהצעת החוק תעבור גם בסנאט ותיכנס לתוקף, מדובר בהחלט בצעד בכיוון הנכון. עוד מומלץ לארה"ב לערוך חקירה פדראלית של האוניברסיטאות המקבלות מימון מקטאר על מנת לבחון לעומק את ההשפעה שהייתה לכך על נורמות של חופש ביטוי וסובלנות בקמפוס.

אין להתעלם מתפקידה החשוב של קטאר בתיווך עסקת חטופים מול החמאס. יחד עם זאת, כל עוד שר החוץ האיראני מורשה להיפגש עם איסמעיל הנייה על אדמת קטאר, ומשרדי חמאס בדוחא נותרים פתוחים, אין מקום להוקיר את האמירות על מאמציה. תחת זאת, יש לאמץ גישה אסרטיבית יותר מול דוחא התובעת ממנה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון הטרור על מנת שיספק הוכחות למצבם הרפואי של החטופים ויזרז את שחרורם. יש להבהיר לקטאר כי אי מוכנותה לזנוח את תמיכתה בטרור ולהפעיל את כלל המנופים שברשותה לשחרור בני הערובה תגרור עלויות גבוהות מבחינתה דוגמת הליכים משפטיים, הקפאת נכסים קטאריים הנמצאים בתחום השיפוט של ארה"ב, הגבלת המרחב האווירי של Qatar Airways ועוד.

נכון תעשנה ממשלות גרמניה, בריטניה, איטליה וצרפת אם תנקוטנה צעדים כלכליים נגד קטאר בשל תמיכתה בחמאס ובאסלאמיזם הרדיקלי, לכל הפחות עד להשגת התקדמות ממשית בסוגיית בני הערובה. כמו כן, יש לפעול מול גורמים בסקטור הפרטי, במגזר השלישי וכן בשותפות עם מובילי דעת קהל ומשפיענים המקיימים קשרים עם האמירות, על מנת שאלו יחרימו כנסים ואירועים בינלאומיים באירוח או במימון קטאר, ויכריזו על ביטול השתתפותם כאקט מחאתי עד לשחרור כל בני הערובה.

אם חרף כל הצעדים הנ"ל תמשיך קטאר לספק סיוע לארגוני טרור מוכרזים, על ארה"ב לשקול את החלפת מעמדה של קטאר מבעלת ברית למדינה המוגדרת כתומכת טרור. במסגרת השינוי בסטטוס, יש לקדם מהלכים להעברת כוחות צבא אמריקאים מבסיס אל-עודייד בקטאר לערב הסעודית או לאיחוד האמירויות.

יש לבחון צעדים דומים מול מדינות אחרות בעלות מנופי השפעה על חמאס כמו טורקיה, אלג'יריה, מלזיה וכווית.

כמו הפיגוע ליד מעלה אדומים לפני שבוע והפיגוע בצומת מסמיה לפני שבועיים, גם הפיגוע בעלי לא אמור להפתיע ברמה הבסיסית. ההשראה שמספקת המלחמה ברצועת-עזה, הקריאות מצד ראשי אירגוני הטרור לתושבי יו"ש להשתלב במאבק ולפתוח חזית פעילה נגד ישראל, המוטיבציה לנקום שמוזנת ללא הרף  ע"י התמונות המשודרות באל-ג'זירה, יוצרות אווירה שמעודדת ביצוע פיגועים. הזמינות של אמצעי הלחימה  והחיכוך המתקיים עם חיילי צה"ל ועם אזרחים ישראלים משלים את שלושת התנאים הנידרשים לכך: מניע, אמצעים ומטרות. מה שריסן עד כה את מימוש הפוטנציאל הוא בעיקר הפעילות האינטנסיבית והתקיפה של כוחות הביטחון:  היקף המעצרים, הריסות הבתים , הסיכולים – לרבות פעולות הסיכול הממוקד והצעדים נגד תשתיות הטרור. אפשר כי  גם ההלם מהתקפת ה-7 באוקטובר והחשש של גורמי הטרור ביו"ש כי הזעם הישראלי בעקבותיה יופנה כלפיהם אם יספקו עילה לכך, תרמו לריסונם.  אם כך הדבר, כי אז יש להניח שנראה ניסיונות נוספים בעקבות התפוגגותה של השפעה זו.

המענה לאתגר זה מחייב את כוחות הביטחון להוריד את רף החשד בנקיטת צעדי מנע, לאמץ מרכיבים מהמדיניות הנוהגת בג'נין ובצפון השומרון גם לגזרות אחרות, לקצר את  הזמנים בביצוע הריסות בתים , להגביר את המאמצים לסיכול ייצור או הברחות נשק ולתפיסת אמצעי לחימה המצויים בשטח. נוכחותם הגבוהה של אנשי ביטחון ואזרחים חמושים – מגדילה את הסיכוי לתגובה מהירה ואפקטיבית לארועים כאלה. טוב יעשו צה"ל והמשטרה אם ישקיעו בהסברה לציבור זה של כללי ההתנהגות בהתרחש אירוע, כדי לצמצם את הסיכונים לירי דו-צדדי .

אסור להתפשר על השגת המטרות בעזה

במלחמה בעזה ישראל זקוקה לניצחון מובהק, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור. ההרתעה שהתרסקה ב-7 באוקטובר לא תשוקם אם ניתן יהיה לטעון שישראל לא הצליחה להשיג את יעדיה, אפילו לאחר טבח כה אכזרי שבוצע נגדה ולמרות הכוחות העצומים שהפעילה. או אז – היא תועמד בפני איום קיומי, יגבר הפיתוי לתקוף אותה וגם מעמדה המדיני יינזק קשות. השחקנים באזור ובמערכת הבינלאומית, בהם  – אויבים, ידידים ומתלבטים, עוקבים אחר המתרחש. עמדתם והתנהלותם ביחס לישראל יושפעו מהתוצאות בעזה. אין זו סיבה יחידה, אך די בה כדי להבהיר שלישראל אין כל ברירה אחרת,  מלבד השגת מטרות-המלחמה במלואן.

הישגי צה"ל עד כה מרשימים. יש בהם, כשלעצמם, כדי להעביר מסר לפחות לחיזבאללה על עוצמת הצבא שבו יתקלו אנשיו, לכשתגיע ההתנגשות. אך נותרה עוד מלאכה רבה: חטיבת חמאס ברפיח על ארבעת גדודיה טרם פורקו. ההנהגה הצבאית וחלק גדול מהסד"כ עדיין כשירים. את היקף הפגיעה בתשתיות המנהור ובאמל"ח קשה לאמוד , אך ברור שעדיין מוקדם להספידם.

בתנאים הללו, התאוששותו של חמאס עלולה להיות מהירה. במיוחד כאשר לרשותו יכולות ומנגנונים רבים של הממשל – שלא ניזוקו. לכן, אין להתפתות להצעות שמטרתן היא להביא לסיום המלחמה, בניסוח שיתאים לאוזן הישראלית או בצירוף תמורות שיקלו על שיווקו לציבור.

אין להתפשר בנושא זה גם לנוכח לחצים מדיניים או מול הניסיון לנצל את סוגיית החטופים כדי לבלום את צה"ל. בעת הזו, יש להניח, חמאס לא יילך ל"עסקה כוללת" שאין בה ערבויות לסיום המלחמה ולהסדרים ביטחוניים ואזרחיים שיבטיחו  את המשך שלטונו ברצועה. ישראל כמובן לא תוכל לתת ידה לעסקה כזו. מאחר שכך, הדרך המעשית להתקדמות, כפי שרואים זאת המתווכים, היא עסקה בשלבים. אם כך הדבר, יש לחתור לשחרורם של כמה שיותר חטופים, בשלב הראשון,  במחיר הנמוך ביותר האפשרי ובכל מקרה –בלי שישראל מוגבלת בחידוש הלחימה.

את המו"מ להשבת החטופים יש להמשיך תוך הגברת הלחץ על חמאס, כולל פגיעה במנהיגיו שבחו"ל ותוך דרישה בלתי פוסקת מוושינגטון למצות את המנופים המשמעותיים שבידיה, מול קטאר.

תחנה בלתי נמנעת בדרך למיטוט ממשל חמאס

עוד בטרם התבהרו נסיבותיה, מהרו גורמים במדינות ערב ובמערכת הבינ"ל להטיל על ישראל את האחריות לתקרית שבה נהרגו פלסטינים במהלך התקהלות סביב משאיות הסיוע שהוכנסו לצפון הרצועה. אין סיבה לפקפק בגרסתו של דובר צה"ל ובממצאי התחקיר הצבאי הראשוני שבוצע, ואולם, יש להניח שאלה ישכנעו בעיקר את המשוכנעים ממילא. מי שמחכך ידיו בסיפוק לנוכח "ההסתבכות" הישראלית הם בכירי חמאס, שבראייתם – מותם של האזרחים  -הוא תשלום סביר עבור הלחץ המדיני הנוסף שיופעל על ישראל, במיוחד לקראת המהלך הצבאי המתוכנן ברפיח הצפופה.

במציאות שנוצרה ברצועת עזה, אין דרך מעשית ובטוחה לאפשר את הגעתו של סיוע אזרחי לאוכלוסיה, בלי שחמאס ישלוט בכך, אלא אם צה"ל יעשה זאת. כפי שלמדנו מתופעת אונר"א – קשה לסמוך על "הנייטרליות" של אירגונים בינלאומיים ואין לצפות שאלה יעמדו איתן מול לחצי חמאס. כך גם לגבי מדינות זרות, מהאזור ובכלל. המחשבה שהרש"פ תוכל לעשות זאת – במנותק מחמאס – מתעלמת מיחסי הכוחות ביניהן בתוך הרצועה.

כדי להתמודד עם אתגר זה, מוצע שוב לבחון את הקמתם של "אזורי דה-אסקלציה", שאליהם לא תהיה גישה לחמאס ובהם – ורק בהם – ינתן סיוע הומניטארי לאוכלוסיה. זאת הדרך להפקיע מחמאס את שליטתה בסיוע –שמאפשר לה לא רק לצייד את אנשיה אלא גם לחזק את מעמדה ומשילותה.

כך או אחרת, אסור שהתקרית אתמול תגרום לנסיגה או להתקררות במאמצים הישראליים למיטוט ממשל חמאס. כפי שפורסם באחרונה ע"י מרכז המידע למודיעין ולטרור, רבים מהמוסדות הממשלתיים והציבוריים של ממשל חמאס ממשיכים לתפקד באופן כמעט מלא או חלקי. זה כולל את  לשכת ההסברה הממשלתית, ומשרד הפנים והביטחון הלאומי שאחראי על הפעלת מנגנוני הביטחון וגורמי העורף. אין כל הגיון להמשיך ולאפשר את פעילותם מוסדות ומנגנונים שבאמצעותם חמאס מבסס את משילותו.

על אף המחירים שתהליך זה עלול לגבות בטווח הקצר, זוהי תחנה הכרחית בדרך להחלפת שלטון חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.2.2024.

עיקרי הדברים:

• לאורך השנים ידעו היחסים בין טורקיה לישראל עליות וירידות והושפעו רבות מההתפתחויות בזירה הפלסטינית, מלחצים שהופעלו על טורקיה מצד העולם הערבי וכן משינויים באופי המשטר הטורקי (חילוני-מתון / אסלאמיסטי-קיצוני).
• מאז שהתמנה רג'פ טאיפ ארדואן לראש ממשלת טורקיה (2003) ובהמשך לנשיא (2014) החלו היחסים עם ישראל להידרדר בעקביות, כאשר אירועי משט המרמרה היוו נקודת ציון בולטת. במלחמת "חרבות ברזל" הגיעו היחסים לשפל חדש בעקבות האשמת ארדואן את ישראל בפשעי מלחמה ועמידתו לצד החמאס.
• טורקיה בהובלת ארדואן מסייעת לחמאס בשורה של היבטים: הכלכלי, הצבאי, המדיני והאידאולוגי. אנקרה סייעה בבניית האימפריה הפיננסית של החמאס, ואף סייעה לו בתמיכה צבאית. כמו כן, היא מספקת מקלט מדיני לראשי התנועה, לרבות דרכונים, ומהדהדת את המסרים של חמאס בכל במה אפשרית.
• ישראל וארה"ב מוכרחות להבהיר לטורקיה כי המשך הענקת החסות לארגוני טרור, ובפרט לחמאס, תגרור השלכות חמורות מבחינתה. על ישראל להתנות כל יוזמה עתידית לנרמול ושיפור היחסים עם טורקיה בהגדרת החמאס כארגון טרור, וכן בהישמעות מלאה לסנקציות האמריקאיות באשר למימון פעילותו.
• עד אשר תיענה טורקיה לדרישות אלו מוטב לישראל להקפיא כל שיתוף פעולה עתידי עימה בתחום האנרגיה, דוגמת פרויקטים בענף הגז הטבעי. בדומה לכך, על ארה"ב להתנות עסקאות נשק עתידיות עם טורקיה בניתוק מוחלט של היחסים עם ארגון החמאס ובאכיפת הסנקציות במלואן.

יחסי טורקיה-ישראל

לאורך השנים ידעו היחסים בין טורקיה לישראל עליות וירידות והושפעו רבות מההתפתחויות בזירה הפלסטינית, מלחצים שהופעלו על טורקיה מצד העולם הערבי וכן משינויים באופי המשטר (חילוני-מתון / אסלאמיסטי-קיצוני).

טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל ב-1949 לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים ולבנון. שנה לאחר מכן כוננו ישראל וטורקיה יחסים דיפלומטיים. בשנות ה-50 וה-60 נעשו מאמצים דו-צדדיים לחזק את הקשרים בין המדינות, אך אירועים כמו "ברית בגדאד" ו"מבצע קדש" בלמו את התקדמותם. במהלך מלחמות ששת הימים ויום כיפור התייצבה טורקיה לצד מדינות ערב בתקיפות והפגינה סולידריות רבה עם השאיפה הפלסטינית להגדרה עצמית. תלותה של טורקיה בנפט ערבי אף שימשה כמנוף לחץ לניתוק הקשרים עם ישראל, אך ללא הצלחה רבה.

מסוף שנות ה-80, במשך כשני עשורים, הידקו המדינות את היחסים, בייחוד בתחומי הכלכלה והביטחון, וזאת חרף מתיחות מתמדת על רקע הסוגיה הפלסטינית. את מגמת הידוק היחסים ניתן להסביר באמצעות גורמים אחדים, ביניהם העובדה שבמהלך תקופה זו נשלטה טורקיה בעיקר על ידי גורמים חילוניים מתונים, הירידה בתלותה בנפט ערבי בשנות ה-90, והפיכתה לשחקן מוביל בזירה האזורית.

בין השיקולים שהנחו את טורקיה בהתקרבותה לישראל בלט רצונה להרתיע יריבים פוטנציאליים באזור (איראן, סוריה ויוון), ולשפר את יכולתה להיאבק בטרור ובאסלאמיזציה הגוברת בשטחה. טורקיה אף ראתה בישראל הזדמנות לחזק את הקשרים עם המערב, בייחוד לנוכח היחס הצונן שקיבלה ממדינות אירופה. מבחינת ישראל, הידוק היחסים עם מדינה מוסלמית מרכזית תרם ללגיטימציה של ישראל במזה"ת, לצד היתרון האסטרטגי המובהק בשיתוף פעולה ביטחוני עם מדינה הגובלת עם אויבותיה. יתרה מכך, השוק הטורקי סיפק שפע של הזדמנויות כלכליות לישראל, ובפרט בתחום הייצוא של טכנולוגיות אזרחיות ואמצעי לחימה.

ההתחממות המחודשת בקשרים התבטאה במינוי דיפלומטים בדרג בכיר ובהרחבת שיתוף הפעולה במגוון תחומים. כך, למשל, ב-1996 חתמו שתי המדינות על הסכם סחר שהביא להעמקת הקשרים בתחומי החקלאות, התעשייה, התקשורת ועוד. השותפות בין ישראל לטורקיה ניכרה גם בהיבטים ביטחוניים. עד שנות ה-2000 המוקדמות ערכו ישראל וטורקיה אימונים ותרגילים צבאיים משותפים, ואף שיתפו מודיעין. כמו כן, ב-2002 חתמה טורקיה עם ישראל על חוזים להשבחת טנקים ומסוקי קרב שהיקפם נאמד ביותר מ-700 מיליון דולר.

ברם, מאז שהתמנה רג'פ טאיפ ארדואן לראש ממשלת טורקיה (2003) ובהמשך לנשיא המדינה (2014), החלו היחסים עם ישראל להידרדר בעקביות. ארדואן נקט קו אנטי-ישראלי חריף והרבה לגנות את התנהלותה של ישראל במבצעים צבאיים בעזה וביו"ש. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ב-2008 כינה ארדואן את הפצצות צה"ל את יעדי חמאס "פשע נגד האנושות", ובמאי 2010 הפליג משט המרמרה מחופי טורקיה אל עבר עזה במטרה לכפות את הסרת המצור על הרצועה – יוזמה שנעשתה בתמיכת ממשלת ארדואן והובילה לקרע עמוק בין המדינות.

על אף החלטת ממשלת לפיד לחידוש הדיאלוג עם טורקיה, אשר במסגרתו ננקטו צעדים לנרמול היחסים בין המדינות, אווירת הפיוס לא נמשכה לאורך זמן. למעשה, במלחמת "חרבות ברזל" הגיעו היחסים לשפל חדש עם סירובו של ארדואן לגנות את מתקפת הטרור של חמאס ולאור הבעת תמיכה נרחבת בפעילות הארגון הן בקרב השלטון והן בקרב הציבור הטורקי. בעקבות האשמת ארדואן את ישראל כי היא מבצעת פשעי מלחמה בעזה הודיע שר החוץ אלי כהן על החזרת הנציגים הדיפלומטיים מטורקיה וקיום הערכה מחדש של היחסים הבילטרליים.

תמיכת טורקיה בחמאס

בטורקיה ארגון החמאס אינו מוגדר כארגון טרור, והממשלה מכחישה את מעורבותה בפעילותו הצבאית בתירוץ כי היא עורכת הפרדה בין הזרוע הצבאית של הארגון לבין הזרוע המדינית, שאותה היא רואה כלגיטימית. אולם בפועל, אנקרה מסייעת לקידום פעילות הטרור של החמאס בשורה של היבטים: הכלכלי, הצבאי, המדיני והאידאולוגי.

אנקרה היא אחת מנותנות החסות העיקריות של ארגון החמאס. תחקיר של הוול סטריט ג'ורנל חושף את חלקה המרכזי של טורקיה בבניית האימפריה הפיננסית של החמאס בהובלתו של מנכ"ל הכספים של הארגון, זאהר ג'ברין. על פי הדיווח, ממשרדו באיסטנבול ג'ברין מנהל את מלאכת גיוס הכספים הענפה הכרוכה בטיפול בתיק החברות המספקות לחמאס הכנסה שנתית, וניהול רשת של תורמים פרטיים ואנשי עסקים שעורכים השקעות לטובת מימון פעילות החמאס. טרם הגעתו לעזה, הכסף מועבר דרך בורסות בביירות ובאיסטנבול תוך עקיפה של הסנקציות האמריקאיות. אחד מהנכסים המובילים בתיק הנדל"ן של ג'ברין הוא חברת הבנייה Trend GYO הרשומה בבורסה הטורקית. על החברה הוטלו סנקציות אמריקאיות במאי 2022 לאחר שהתברר כי 75% מהחברה היו בבעלות אנשי קש של חמאס.

נראה כי לא מדובר בתופעה חדשה. מאז 2010, העמותה הטורקית "הקרן לזכויות אדם", שעמדה מאחורי משט המרמרה ומזוהה עם הממשלה, מעבירה תשלומים במזומן לזרוע הארגון ברצועת עזה. בדו"ח מאת "סוכנות החדשות הפלסטינית" (Palestinian Press News Agency) שפורסם ב-2011 נטען כי פעיל חמאס בשם מאהר עוביד נהג  ממקורות טורקיים רשמיים לידי החמאס בעזה דרך חלפני כספים בטורקיה. על פי דיווחים של מקורות פלסטיניים, ב-2012 הורה ארדואן עצמו למשרד האוצר להעביר 300 מיליון דולר להנהגת חמאס בעזה.

הטורקים אף מעניקים תמיכה צבאית לחמאס. ב-2018 עצרה ישראל את קאמיל טלקי, פרופסור למשפטים בעל אזרחות טורקית שהתגלה כתומך חמאס. בחקירתו הודה טלקי שחמאס פועל בטורקיה ומקבל תמיכה צבאית מאנקרה דרך קבלן צבאי פרטי המקורב לשלטונות. על פי תחקיר של העיתון הבריטי הטלגרף (The Telegraph), פעילי חמאס באיסטנבול בהובלת זכריה נג'יב תכננו להתנקש בחייו של ראש עיריית ירושלים דאז, ניר ברקת, על ידי הפעלה של פעילי טרור מיו"ש ומזרח ירושלים – כל זאת תוך העלמת עין מוחלטת של הרשויות הטורקיות. יתרה מכך, ביולי 2023 סיכלה ישראל ניסיון הברחה של 16 טונות חומר לייצור רקטות מטורקיה לרצועת עזה. במהלך הבידוק של מִנהל המכס התגלה כי בין שקי הגבס נמצא חומר דו-שימושי, אמוניום כלוריד, המשמש את ארגוני הטרור בעזה.

בהיבט המדיני, טורקיה מספקת מקלט בטוח להנהגת החמאס. אנקרה מארחת דרך קבע את בכירי החמאס בתחומה, סניף של משרדי התנועה הוקם בטורקיה כבר ב-2012, וארדואן מקיים פגישות בפומבי עם ראשי התנועה, ביניהם ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה. במסגרת המעטפת המדינית הוענקה להנייה אזרחות טורקית ב-2020 ולסגנו, סלאח א-ערורי, שרק לאחרונה חוסל על ידי ישראל כששהה בביירות, ניתן דרכון טורקי. אנקרה אף העניקה אזרחות לזכריה נג'יב, שעמד מאחורי המזימה להתנקש בחייו של ניר ברקת. בכך טורקיה מאפשרת לפעילי חמאס לנוע בחופשיות ולפגוע במטרות ישראליות ויהודיות ברחבי העולם.

מבחינה אידאולוגית, ארדואן נוהג להדהד את המסרים של חמאס בכל במה אפשרית. בכנס מפלגתי שהתקיים ב-2017 התייחס נשיא טורקיה לחדית' העצים והאבנים המפורסם המתאר את מלחמת יום הדין של המוסלמים ביהודים. חדית' זה מופיע בסעיף 7 של אמנת חמאס הקורא להשמדת ישראל. בכנס "חלוצי ירושלים" שאיסטנבול אירחה באותה שנה נאמרו אף דברים חריפים יותר. מאהר סלאח, ששימש בזמנו כמנהיג חמאס בחו"ל, איים באופן ישיר על ישראל באומרו שהיא "לא תזכה לחגוג מאה שנים" כיוון שלא תשרוד עד אז. למשמע ההתבטאויות הללו, ארדואן ובכירים בממשלתו לא הרימו אף קול מחאה.

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", ארדואן ממשיך בקו דומה. שלושה שבועות לאחר הטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום, במהלך עצרת פרו-פלסטינית שהתקיימה באיסטנבול בהשתתפות מאות אלפי בני אדם, הכריז ארדואן כי החמאס אינו ארגון טרור וכי ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. בנאום אחר שנשא באירוע באנקרה בדצמבר 2023 השווה ארדואן את נתניהו להיטלר בהתייחסו לתקיפות צה"ל ברצועה. רטוריקה מסוג זה אינה יוצאת דופן כשמדובר בנשיא טורקיה, ועומדת בשורה אחת עם אמירות קודמות שיצאו מטעמו ומאופיינות בניחוח אנטישמי מובהק.

משמעויות והמלצות לישראל

לאור התייצבותה של טורקיה לצד הארגון הרצחני חמאס לאחר הטבח הנורא שביצע, וחרף חשיבותה של ברית אסטרטגית עם טורקיה, ישראל לא תוכל להבליג עוד על תמיכתה הישירה של טורקיה בארגון הטרור, ובפרט על חלקה המרכזי בבניית האימפריה הפיננסית של ארגון החמאס שאפשרה את הוצאתה לפועל של מתקפת הטרור הברברית ב-7 באוקטובר.

על אף הרצון לשמור על יחסים תקינים, וחרף מגמת הידוק הקשרים הכלכליים שאפיינה את השנים האחרונות, נדמה כי הנזק שנגרם לישראל כתוצאה מהכלת הגישה האסלאמיסטית הקיצונית שמוביל ארדואן עולה על התועלת הטמונה בשיתוף פעולה עם אנקרה. ישראל וארה"ב מוכרחות להבהיר לטורקיה כי המשך הענקת החסות לארגוני טרור, ובפרט לחמאס, תגרור השלכות חמורות מבחינתה.

בהתאם לכך, על ישראל להתנות כל יוזמה עתידית לנרמול היחסים עם טורקיה בהגדרת החמאס כארגון טרור, וכן בהישמעות מלאה לסנקציות האמריקאיות באשר למימון פעילותו. מוטב לישראל להקפיא כל שיתוף פעולה עתידי עימה בתחום האנרגיה, דוגמת פרויקטים בענף הגז הטבעי, עד אשר תיענה טורקיה לדרישות אלו.

לשם השגת מטרה זו, מומלץ לישראל לקדם את הנושא מול בעלת בריתה הקרובה, ארה"ב, כדי שזו תפעיל לחץ על טורקיה, החורג מאזהרות בעלמא, לנקוט צעדים משפטיים נגד ישויות הפועלות בשטחה המעורבות במימון הארגונים המוכרזים כארגוני טרור על ידי ארה"ב. במקביל, יש לדרוש מטורקיה כחברה בנאט"ו לסגור את משרדי החמאס על אדמתה, לבטל את האזרחות והדרכונים שהוענקו לראשי החמאס ומקורביהם, ולדרוש את יציאתם של כל פעילי החמאס משטחה לאלתר. על ארה"ב להתנות עסקאות נשק עתידיות עם טורקיה בניתוק מוחלט של היחסים עם הארגון ובאכיפת הסנקציות האמריקאיות במלואן.

אם תמשיך טורקיה לתמוך בחמאס, על ארה"ב לבחון שינויי חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה" (Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור נגד טורקיה ונגד כל מדינה אחרת המספקת סיוע ממשי לארגוני טרור, דוגמת קטר ואלג'יריה.

שלושה שבועות לאחר הטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום, במהלך עצרת פרו־פלסטינית שהתקיימה באיסטנבול בה השתתפו מאות אלפי בני אדם, הכריז נשיא טורקיה, ארדואן, כי חמאס אינו ארגון טרור וכי ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. בנאום אחר שנשא באירוע באנקרה בדצמבר 2023, ארדואן הגדיל לעשות והשווה את נתניהו להיטלר בהתייחסו לתקיפות צה"ל ברצועה.

רטוריקה מסוג זה אינה יוצאת דופן כשמדובר בנשיא טורקיה ועומדת בשורה אחת עם אמירות קודמות שיצאו מטעמו ומאופיינות בניחוח אנטישמי מובהק. אלא שנשיא טורקיה אינו מסתפק רק במילים; כבר למעלה מעשור, טורקיה בהובלת ארדואן מסייעת לחמאס בשורה של היבטים: המדיני, הכלכלי והצבאי.

בהיבט המדיני, טורקיה מספקת מקלט בטוח להנהגת חמאס. אנקרה מארחת דרך קבע את בכירי חמאס  בתחומה, וארדואן מקיים פגישות בפומבי עם ראשי התנועה, ביניהם, ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה.

אנקרה היא גם אחת מנותני החסות העיקריים של חמאס. תחקיר של הוול סטריט ג'ורנל חושף את חלקה המרכזי של טורקיה בבניית המערך הכלכלי המסועף של חמאס בהובלתו של מנכ"ל הכספים של הארגון, זאהר ג'ברין. על פי הדיווח, ממשרדו באיסטנבול מנהל ג'ברין את מערך גיוס הכספים הכולל העברת כספים מאיראן לרצועת עזה, טיפול בתיק החברות המספקות לחמאס הכנסה שנתית, וניהול רשת של תורמים פרטיים.

הטורקים אף מעניקים תמיכה צבאית לחמאס. ב־2018 עצרה ישראל את קאמיל טאקלי, פרופסור למשפטים בעל אזרחות טורקית שהתגלה כתומך חמאס. בחקירתו הודה טאקלי שחמאס פועל בטורקיה ומקבל תמיכה צבאית מאנקרה דרך קבלן צבאי פרטי המקורב לארדואן. יתרה מכך, ביולי 2023, ישראל סיכלה ניסיון הברחה של 16 טונות חומר לייצור רקטות מטורקיה לרצועת עזה.

לאור התנהלותה זו של טורקיה, ועל אף הרצון לשמר את קשרי המסחר ההדוקים עמה, שנמצאים במגמת עלייה בשנים האחרונות, נדמה כי הנזק שנגרם לישראל כתוצאה מהכלת הגישה האסלאמיסטית הקיצונית שמוביל ארדואן עולה על התועלת הטמונה בשיתוף פעולה עם אנקרה. הגיעה העת להבהיר לטורקיה כי להמשך הענקת החסות לחמאס יהיה מחיר כבד ביחסים עם ישראל וארה"ב.

בהתאם לכך, על ישראל להתנות כל יוזמה עתידית לנרמול היחסים עם טורקיה בהגדרת חמאס כארגון טרור וכן בהישמעות מלאה להוראות החקיקה האמריקאית האוסרות על מימון פעילותו. מוטב לישראל להקפיא את התקדמותם של פרויקטים משותפים שנידונו בעבר, דוגמת פרויקטים בתחום הגז והאנרגיה, עד אשר טורקיה תיענה לדרישות אלו.

עוד מומלץ לישראל לקדם את הנושא מול בעלת בריתה הקרובה, ארה"ב, כדי שזו תפעיל לחץ על טורקיה לנקוט בצעדים חוקיים כנגד ישויות הפועלות בשטחה המעניקות מימון לארגונים המוכרזים על ידי ארה"ב כארגוני טרור. במקביל, יש לדרוש מטורקיה כחברה בנאט"ו לסגור את משרדי הארגון על אדמתה ולחדול מלהעניק לבכירי חמאס מקלט מדיני. על ארה"ב להתנות עסקאות נשק עתידיות עם טורקיה בניתוק מוחלט של היחסים עם הארגון ובאכיפת החקיקה האמריקאית האוסרת על מימון טרור במלואה. אם טורקיה תמשיך לתמוך בחמאס, על ארה"ב לבחון תיקוני חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה"( Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור כנגד טורקיה וכל מדינה אחרת המספקת סיוע ממשי לארגוני טרור דוגמת איראן, קטר ואלג'יריה.

צעדים מסוג זה יעבירו מסר חד וברור כי אין בכוונת ישראל לגלות סובלנות כלפי תמיכתה הרחבה של טורקיה בחמאס, וכי אי מוכנותה לשנות את התנהלותה בנושא תהיה כרוכה במחירים כואבים. המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 11.1.2024.

זה השבוע השמיני מאז אירועי הזוועה שבוצעו ב-7 באוקטובר והחודש השני לתמרון הצבאי של צה"ל בעומק רצועת עזה. לוחמינו מבצעים פעולות כבירות ורושמים הישגים לא מבוטלים, תוך שהם מגלים רוח קרב וערבות הדדית מעוררי השתהות. ועם זאת נראה, שהאויב אינו מגלה סימני ייאוש. חובה עלינו לנסות ולבחון מקרוב, ותוך ביקורת עצמית נוקבת, למה, והאם עלינו לחשב מסלול מחדש במישור האזורי.

לאחרונה, ביקרה במצרים משלחת המורכבת מבכירי החמאס והג'יהאד האסלאמי ונועדה עם הנשיא סיסי ואנשיו. זאת, בעקבות תקופה ארוכה בה נראה היה שקטר היא זו שמובילה באופן שאינו משתמע לשני פנים את כל מה שנוגע במשא ומתן על החטופים. בעקבות הביקור, יצאה קהיר בהצהרות באשר למתווה חדש, בן שלושה שלבים, הנוגע בחטופים, בלחימה ובהמשך שלטון החמאס. נראה, שלשני ארגוני הטרור ברצועה וכן – לפטרון הקטרי – חשוב היה להשיב את מצרים למרכז הבמה.

השאלה החשובה היא למה. מה האינטרס של אותם ארגונים ומה הם מצפים ממצרים בתמורה? האם מדובר בניסיון לשוב ולהעניק לה את מרכז הבמה, לצד הבטחה שאזרחים עזתים לא יזלגו למצרים, בתמורה למידה מסוימת של חופש תמרון בעבור מנהיגי החמאס, באמצעות מנהרות פילדלפי? אותן מנהרות, שחשבנו מזמן שהן מטופלות ואינן מהוות איום, רק כדי לגלות לאחרונה, שלא בדיוק כולן הוצפו או נאטמו וכמויות מטורפות של כלים צבאיים ואמצעי לחימה נאגרו ברצועה על ידי החמאס ל"יום הדין"? האם לא הגיעה העת להסיר מעט את כפפות המשי ולדרוש מקהיר לשים קץ למדיניות ההבלגה על קבלת השוחד של חיילים מצרים פשוטים לאורך הגבול? ומדוע כלל לאפשר את הישארותן של מנהרות כלשהן, כשאין לאף אחד מהצדדים כל אינטרס שתתקיימנה הברחות משני צידי הגבול?

כבר כתבתי לא אחת, שיחסי ישראל-מצרים הם בעלי ערך אסטרטגי אדיר. אלא שאף מדינה באזור אינה זקוקה לשיתוף פעולה עם ישראל חלשה. כזו שידה אינה על העליונה מבחינה צבאית, טכנולוגית וכלכלית, ושנהנית מדלת פתוחה לבית הלבן. גם עמידה איתנה על עקרונותינו היא בבחינת כוח. כמובן, כשזה מגובה ביכולות אמיתיות המוכחות בשדה הקרב. העמדה הישראלית הרשמית כלפי מצרים הייתה ונותרה מכבדת וזהירה ביותר, וטוב שכך.

אלא, שאירועי ה-7 באוקטובר מחייבים אותנו לבחון כל דבר מחדש. ייתכן ויש מקום בהקשר זה דווקא להקשיח מעט את עמדת ישראל – ראשית, בכל הנוגע בפיקוח על ציר פילדלפי. אם ישראל אפשרה לא אחת את פתיחת הסכם השלום עם מצרים, על מנת לאפשר לה להכניס יותר כלים ויותר חיילים מהמותר על פי ההסכם לסיני על מנת להתמודד עם איום הטרור, הרי שבכל הנוגע בפיקוח על הברחות ציר פילדלפי הרגיש בין מצרים לבין רצועת עזה – המעבר היבשתי היחיד בעבור החמאס לעולם, גם ישראל רשאית להקשיח עמדות ולעמוד על זכותה לפקח על הנעשה. בעקבות ה-7 באוקטובר, ברור שלא הכל כשורה שם, שכן לא עולה על הדעת שאמל"ח רב כל כך נאגר ברצועת עזה, ללא שהתבצעו הברחות ממצרים.

שנית, בעקבות למעלה מארבעה עשורים של שלום בין המדינות, הגיע הזמן לדרוש שינוי מהותי בתוכניות הלימוד והמסרים המועברים לציבור המצרי, שמרביתו עד היום שונא את ישראל. זה נכון שבתי הספר היסודיים במצרים כבר ביצעו שינויים לא קטנים, במסגרתם הוצאו מסרים אנטישמיים ואנטי ישראליים מובהקים מספרי הלימוד. אך זה לא מספיק.  חשוב לזרז את התהליך גם בחטיבות הביניים והתיכונים, להתחיל לפקח ביתר שאת על האנטישמיות באוניברסיטאות וכן – באיגודים המקצועיים ברחבי מצרים, כמו למשל באיגוד עורכי הדין, איגוד המורים ועוד, שכן אלה נהנים מכוח רב יחסית בציבוריות המצרית.

מצרים הרשמית יודעת לעשות זאת מצוין, כשמדובר בפיקוח על פעילות הנוגעת ביציבות השלטון עצמו. אחרי למעלה מארבעים שנה מאז החתימה על הסכם השלום, הגיע הזמן שתעשה זו באופן יזום ושיטתי גם בהקשרנו. זו לא בושה לדרוש זאת – זה כבוד. וכבוד גורר כבוד. זו שפה מוכרת ומקובלת באזורינו. ברקע לכך חשוב לזכור, שהמשך טיפוח ציבור של כמאה מיליון מצרים, ששונאים את ישראל מעודד לחץ על המשטר המצרי עצמו, בכל הנוגע בלחימה הישראלית בחמאס ומעלה את הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין אזרחים/חיילים מצרים פשוטים לבין פעילי חמאס בכל הנוגע למציאת דרכים לאכיפת הפיקוח על הגבול ועל ההברחות שנעשות שם.

ירדן, מצידה, קורסת תחת נטל הפליטים הסורים שהשתקעו בשטחה בשנים האחרונות. המיליציות האיראניות מנסות, ולעיתים אף מצליחות, לעשות שמות בשטח ירדן כבר מספר שנים ואף עושות בה כרצונן בכל הנוגע בהברחות סמים ואמל"ח ללבנון ולסוריה. המשטר בירדן חלש, חושש ליציבותו ונשען באופן משמעותי על ישראל ועל ארה"ב. למדינות האזור השואפות ליציבות אזורית, לרבות ישראל, יש כל עניין לתמוך בממלכה חרף הגידופים וההאשמות התכופות היוצאות מבית היוצר הירדני – אולם ייתכן והגיע הזמן להסיר מעט את הכפפות גם כאן, באופן מבוקר ומושכל, ולסייע באופן משמעותי וגלוי יותר לירדן להישמר מהאיומים ההולכים וגדלים נגדה, כמו למשל מחנות הפליטים בשטחה. כל מחנות הפליטים בשטחה חייבים להיסגר. נקודה. מדובר בקיני טרור שמאיימים על ישראל, וכן – על יציבות המשטר הירדני עצמו.

מספיק ודי. חייבים לחתור ליישוב הפליטים השונים ובעיקר אלה הפלסטינים, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ובירדן, שמוחזקים כבני ערובה כבר שנים ארוכות בידי האו"ם והזירה הבינלאומית. זה נשמע אולי לא רלבנטי כעת, כשישראל במלחמה קשה ברצועת עזה, בפתחה של מלחמה נוספת בחזית המזרחית לאורך גדר המערכת וכן – בחזית הצפונית, אך מדובר בצעד חשוב שהשלכותיו משמעותיות במישור האזורי. הסדרה כזו תפחית את הלחץ מהשלטון הירדני שיוכל להתפנות ולעסוק ביצירת מנגנוני הכנסה בעבור מיליוני התושבים המובטלים שחלקם מעודדים את החמאס ברצועת עזה וחלקם אף "נקנים" בידי איראן ו/או קטר בתמורה לתמיכתם, בין היתר כי פשוט אין להם מה לאבד. גם בירדן, כמו במצרים, ההסתה וחומרי הלימוד מזעזעים ועלינו להפשיל שרוולים ולוודא שהמשך תמיכה של ישראל וארה"ב בממלכה יהיו קשורים בשינוי מהותי של תוכנית הלימודים.

נקודה חשובה נוספת, שעליה עוד ארחיב רבות בעתיד הקרוב, היא קטר. מדובר במדינה שחשוב להביא לכדי אפיונה כמדינה תומכת טרור. אלא אם היא תחייב את החמאס במיידי – להשיב את כל החטופים הישראלים ללא תנאי לבתיהם. זה נשמע בלתי אפשרי? ההפך! זה צעד אפשרי, שדורש התגייסות של כל מקבלי ההחלטות במדינה, וכן של כלל גורמי ההשפעה היהודים וידידינו הלא יהודיים בארה"ב, ולא מעט אומץ. זה צו השעה. במקביל, אסור להכניס ולו משאית אחת של סיוע הומניטארי לרצועת עזה, ללא השבה מיידית של כל החטופים. ברגע שלא תגיע אספקה, החמאס ייכנע. כל עוד תמשיך האספקה, הוא ימשיך להילחם עד אחרון חייליו, וימנע מלשחרר את החטופים עד שייתכן ויהיה מאוחר מדי.

מילה אחרונה – כל האמור לעיל אינו שווה את הנייר שהמילים הודפסו עליו ללא אחדות וערבות הדדית בין כל חלקי העם שלנו. אם לא נשכיל להבין זאת, כמו שחיילינו הבינו זאת ומיישמים זאת בעת הלחימה, השיעור שהיינו אמורים ללמוד ממנו ב-7 באוקטובר ישוב אלינו, והפעם בתצורה קשה יותר. עד שנלמד.

פורסם במעריב, בתאריך 29.12.2023.

בשעת כתיבת שורות אלו מתמשכת מלחמת התשה בגבול הצפוני. סדרי גודל חסרי תקדים של כוחות ישראליים מצויים על הגבול, והרטוריקה הצבאית מדברת על "להלום בחזבאללה". יש הבנה רחבה שישראל חייבת לתת מכה אנושה לחזבאללה למען שיקום ההרתעה הישראלית באזור, וכדי לאפשר לתושבי הצפון שפונו מבתיהם לחזור הביתה ולחיות בביטחון.

אך כאשר מגיעים לשאלה הממשית, כיצד מבטיחים את ההרתעה בגבול הצפוני לאורך זמן, משתררת מבוכה – הקשורה בעבר רב-השנים של ישראל בלבנון. חיוני, אם כן, לבחון כמה מן המיתוסים הרווחים ביחס לפעולת צה"ל בלבנון בעבר, וללקחים העולים ממנה.

מיתוס 1: רצועת הביטחון (1985–2000) לא הועילה

בתום מלחמת לבנון הראשונה, ישראל נסוגה מביירות ומסביבתה, וצה"ל, יחד עם צבא דרום לבנון (צד"ל), התייצב לאורך רצועת הביטחון, רצועה ברוחב 3 עד 12 ק"מ בתוך לבנון לאורך הגבול עם ישראל. המטרה הייתה להוות חיץ בין מחבלי חזבאללה לבין תושבי צפון הגליל, ולהמשיך להילחם בטרור בעודו בשטח לבנון ולא בתוך גבולות ישראל.[1]

שליטת צה"ל ברצועה זו הצליחה מאוד במניעת חדירות של מחבלים לתוך גבול ישראל. מנגד, היא לא מנעה באותה מידה של הצלחה ירי רקטות משֶטח לבנון שמעבר לרצועה. במשך אותן 15 שנה, חזבאללה ירה כ-4,000 רקטות אל עבר ישראל, שהרגו שבעה אזרחים והפריעו רבות לשגרת חייהם של תושבי הצפון.[2] ערב הנסיגה בשנת 2000, חזבאללה צבר, בסיוע איראני וסורי, כ-7,000 רקטות וקטיושות, וטווח הפגיעה שלהן כיסה את רוב הגליל.[3]

בתגובה לתקיפות חזבאללה, צה"ל ביצע פשיטות קרקעיות קטנות והפצצות מהאוויר ופגע באופן שוטף בכוחות וביכולות של חזבאללה. שני מבצעים גדולים נערכו ב-1992 וב-1996, ובשניהם ישראל הפגיזה בצורה נרחבת מהרגיל את כוחות חזבאללה וגם תשתיות אזרחיות בלבנון. במשך 15 שנות קיומה של הרצועה נהרגו בה 256 חיילי צה"ל, ממוצע של כ-17 לשנה.[4] אך התנהגות חזבאללה גם הושפעה מאופי הפעילות הישראלית: כשישראל פעלה בנחישות נגד חזבאללה, כפי שהיה בשנים הראשונות, זכינו לתקופות של שקט יחסי. וכשישראל אימצה מדיניות מכילה יותר, כדי לקדם יוזמות להסכמי שלום עם סוריה ולבנון (החל ב-1992, בממשלת רבין) חזבאללה חש ביטחון והפגיעה בכוחותינו גדלה.

לאורך כמעט כל התקופה הזאת שלט קונצנזוס רחב במנהיגות ובציבור שאין לישראל ברירה אלא להמשיך לקיים נוכחות זו בדרום לבנון כדי להגן על צפון הארץ. ועם כל הקושי באבדות, הדבר נתפס כמחיר הכרחי להגנתו של הגליל.

בהתאם לכך, כאשר עלה בסוף שנות התשעים הרעיון לסגת מהרצועה, צה"ל בהובלת הרמטכ"ל דאז שאול מופז יחד עם מערכת הביטחון התנגדו נחרצות. הם עמדו על כך שהרצועה הוכיחה את עצמה כהצלחה מבצעית ושהכרחי להמשיך את הפעילות לעתיד הנראה לעין.[5] לדידם, הסיכונים שבנסיגה עלו בבירור על הסיכונים שבהמשך הנוכחות. צה"ל המשיך לדבוק בהתנגדותו לכל נסיגה גם לאחר אסון המסוקים ואסון השייטת ב-1997.[6]

ב-1999 צה"ל הגיש דו"ח שבו טען כי אם הוא ייסוג בלי לפרק את חזבאללה קודם, התוצאה תהיה הרת אסון.[7] צה"ל טען שחזבאללה ישתלט על כל השטח עד הגבול עם ישראל, ואז ימשיך לאיים עליה ביתר שאת; שנסיגה תתפרש בעיני אויבי ישראל כסימן של חולשה ישראלית ותפגע בהתרעה הישראלית בכל האזור; וכן תתפרש ככניעה ישראלית לטרור ולכן תעודד ארגוני טרור פלסטיניים ואחרים.[8]

מיתוס 2: הנסיגה מדרום לבנון הייתה בלתי נמנעת

ב-1998 אפילו אהוד ברק בעצמו עדיין טען שנסיגה חד-צדדית מלבנון "תסכן את ביטחון ישראל, תסכן את ביטחונם של תושבי הצפון ותחזק את חזבאללה. ליזום זאת יהיה חסר אחריות".[9] כאשר הוא דחף לנסיגה חד-צדדית, והוביל אותה כראש ממשלה בשנת 2000, זו הייתה נטישה של כל החכמה המצטברת והדוקטרינות הישראליות עד אז. היא עמדה בניגוד לעקרונות הביטחון הלאומי של עמדה התקפית והעברת הלחימה לשטח האויב. כיצד ניתן להסביר את השינוי בעמדתו של ברק?

ברק נכנס לתפקיד ראש הממשלה (ב-1999) עם חזון של שינוי רבתי בסדר האזורי. מייד עם תחילת כהונתו כראש הממשלה הוא הכריז שהוא מתכוון בתוך שנה לחתום על הסכם שלום עם סוריה ועל הסכם כולל וסופי עם הפלסטינים, ולהוציא את צה"ל מדרום לבנון.[10] כוונתו המקורית הייתה לנסיגה מדרום לבנון במסגרת הסכם שלום עם סוריה. אך לאחר שמאמציו להציע ויתורים מפליגים לסוריה תמורת הסכם עלו בתוהו, הוא עבר לקדם נסיגה מדרום לבנון באופן חד-צדדי.

בין היתר, הוא היה בהול לבצע את הנסיגה מהר ככל האפשר כדי להשלים את המהלך לפני פסגת קמפ-דיוויד ביולי 2000, שבה התכוון להביא לגמר את הסכם הקבע עם הפלסטינים.[11] כלפי הציבור הוא טען שנסיגה תשפר את ביטחונם היומיומי של תושבי הצפון וכי כל פגיעה בישראל משטח לבנון תיענה בתגובה מסיבית.[12]

והיה עוד משהו: ב-1997 החלה לפעול בארץ תנועת 'ארבע אימהות', שהובילה קמפיין ציבורי לנסיגה מלאה מרצועת הביטחון בשל המחיר שמשלמת ישראל בדם בניה תמורת החזקתה. תנועה זו הדגישה את הקושי הרגשי של מובילותיה, אימהות שכולות, ואת המחיר הציבורי של נוכחות צה"ל בלבנון – אך לא נתנה מענה לשאלות האסטרטגיות שבגינן צה"ל המשיך להחזיק ברצועה. הקמפיין דחק ליציאה בלי להסביר כיצד יימנע הטרור נגד יישובי הגבול, וכיצד לא תיפגע ההרתעה הישראלית.[13] הקמפיין זכה לסיקור רחב ואוהד במיוחד מצד ערוצי התקשורת הגדולים בישראל,[14] שגם החזיקו באותה תקופה בקונספציית אוסלו (האינתיפאדה השנייה, שניפציה את הקונספציה, עוד לא פרצה).

מיתוס 3: הציבור הרחב ואף הליכוד תמך בנסיגה חד-צדדית

בסוף שנות ה-90, ניתן היה למצוא בליכוד קולות, כולל נתניהו, שתמכו ברעיון של נסיגה בלבנון במסגרת הסכם מדיני שבו חזבאללה יפורק מנשקו. ב-1998, שר הביטחון דאז יצחק מרדכי הגיש הצעה לנסיגה ישראלית בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 425 – שהתנתה כל נסיגה בהתפרקות חזבאללה מנשקו ובמתן ערבויות ביטחוניות לאנשי צד"ל. אך הצעה זו לא התקדמה מכיוון שסוריה דחתה אותה על הסף.[15] סוריה שלטה אז בלבנון בפועל, ולכן הסכמתה הייתה הכרחית לביצוע מהלך של פירוק חזבאללה.

יש פער אדיר בין נסיגה במסגרת הסכם שתוביל לפירוק חזבאללה מנשקו לבין נסיגה חד-צדדית והפקרת השטח לידי חזבאללה שתוביל להעצמתו. מן הטעם הזה, אפילו מנהיג מפלגת מרצ, השר יוסי שריד, התנגד לנסיגה החד-צדדית ערב ביצועה, ועימו שרים נוספים בממשלת ברק.[16] לקראת הבחירות במאי 1999 שבהן ניצח אהוד ברק, סקר מכון גאלופ מצא ש-61% מהציבור התנגדו לנסיגה שלא במסגרת הסכם עם לבנון וסוריה, בעוד 31% תמכו בנסיגה חד-צדדית.[17]

עוד מרכיב שתרם להחלטת הנסיגה היה ההערכה בקרב חלק משכבת ההנהגה שהחברה הישראלית רגישה במיוחד לאבדות של חיילים ואינה מוכנה לשלם את המחיר של מלחמות התשה. אולם, זו שגיאה בקריאת הציבור, ואולי אף השלכה של תחושותיהם של אותם מנהיגים על הציבור.[18] החברה הישראלית מפגינה חוסן לאומי רב ומוכנות לסבול אבדות רבות כל עוד מטרת המלחמה ברורה וההנהגה מחויבת לניצחון חד-משמעי על האויב, גם אם יידרש זמן רב לכך. כך הציבור גילה אורך רוח במבצע חומת מגן ובהמשך הפעילות למיגור הטרור ביו"ש לאורך כמה שנים – וכך היה גם בתחילת מלחמת לבנון השנייה.[19]

מיתוס 4: נסיגת ישראל מלבנון הביאה שקט

אכן, בשנים הראשונות שאחרי הנסיגה הייתה ירידה בירי רקטות על ישראל – למעט הר דוב וחוות שבעא.[20] מנגד, כפי שהיה צפוי, בתקופה זו חזבאללה התבסס לכל אורך הגבול עם ישראל וחפר בונקרים רבים לשם ירי מרגמות. חזבאללה המשיך לתקוף כוחות צה"ל שפטרלו על הגבול, והתגובות של ישראל היו תמיד "מידתיות" וממוקדות. באוקטובר 2000 חזבאללה חטף חיילים ישראלים, וב-2004 ישראל שיחררה 400 אסירים למען שחרור חייליה החטופים.[21]

על פי הבטחותיו של ברק, לאחר הנסיגה ישראל הייתה אמורה להגיב בעוצמה לכל התגרות. אך כתוצאה מהעידוד שקיבלו ארגוני הטרור הפלסטיניים מהנסיגה, בשנים אלו ישראל מצאה את עצמה בעיצומו של גל טרור חסר תקדים, הידוע כאינתיפאדה השנייה, שחייב התמודדות קשה – ולכן בפועל לא היו קשב ונכונות להגיב בעוצמה נגד חזבאללה.[22] כבר מהתקיפה הראשונה על צה"ל ישראל לא הגיבה, דבר שהבהיר לחזבאללה את כללי המשחק החדשים. התגובות הרפות, לצד הסכמת ישראל לשחרור מחבלים תמורת חטופים, העמיקו את התעצמות החזבאללה והביאו בסופו של דבר למלחמת לבנון השנייה.

עם הנסיגה התחיל חזבאללה במאמץ להגדלת מספר הטילים שברשותו וטווח הפגיעה שלהם. וכך, ערב מלחמת לבנון השנייה, חזבאללה כבר החזיק בכ-16 אלף רקטות וקטיושות, שחלקן יכלו להגיע עד חדרה.[23] כבר ב-2003 בכירים במערכת הביטחון התריעו שחזבאללה הופך מאיום טקטי ומציק לאיום אסטרטגי שיכול להמטיר מאסות של רקטות על כל הצפון ולפגוע במתקנים אסטרטגיים.

מיתוס 5: לאחר הנסיגה תגובות ישראל נהנו מלגיטימציה בינלאומית

בשנים שבין הנסיגה לבין מלחמת לבנון השנייה שלטה בצמרת הביטחונית בישראל תפיסה שלפיה אין עוד צורך בצבא הבנוי לתמרון קרקעי – מכיוון שאין עוד איומי פלישה של צבאות סדירים לישראל, בייחוד לאחר התמוטטות צבא עיראק ב-2003. על כן, המגמה הייתה לעבור ל"צבא קטן וחכם", שנשען על טכנולוגיות מתקדמות, ניהול פו"ש (פיקוד ושליטה)  וירטואלי ושימוש של חיל האוויר בפצצות מונחות.[24]

כאשר הגיעה מלחמת לבנון השנייה, והדרג המדיני החליט שהפעם חייבים להגיב בצורה מאסיבית, החלופה המועדפת הייתה הפעלת אש מהאוויר נגד תשתיות אזרחיות בלבנון ונגד מטרות חזבאללה. אך הפגזות אלו לא הועילו נגד בונקרי הרקטות הקטנים שהיו פזורים בכל שטח דרום לבנון – כי לא ידענו את מיקומיהם. עם אובדן האחיזה בשטח איבדנו גם מרכיב חשוב בבניית תמונת המודיעין.

בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ישראל אכן זכתה לאשראי בינלאומי גבוה. אך היא איבדה תמיכה זו חיש מהר כאשר התברר שהיא פועלת בעיקר לזרוע הרס תשתיות בלבנון במקום להתמקד בהשמדת חזבאללה – פעולה שדרשה חיילים בשטח. בוושינגטון הייתה ציפייה גדולה שנמיט מכת מוות על ארגון הטרור, ובכך נתרום למלחמה-בטרור שארה"ב נמצאה אז בעיצומה. אכזבנו את האמריקנים: במקום לפעול בהחלטיות על הקרקע כדי לשרש את תשתיות הטרור, כמו במבצע חומת מגן ביו"ש, התמקדנו בהפעלת אש מהאוויר והכניסה הקרקעית הייתה משנית, מאוחרת וללא מטרה ברורה.[25]

הכישלונות האסטרטגיים היו רבים. ישראל לא הצליחה למגר את הירי הרקטי שחזבאללה המשיך בו עד הפסקת האש, ועובדה זו נתפסה בעיניו כניצחון. בוזבזה ההזדמנות להשמיד את רוב הנוכחות הצבאית של חזבאללה בדרום לבנון, והוחמצה ההזדמנות להעמיק את ראיית ישראל כנכס ביטחוני לארה"ב. גם הלגיטימציה התמוססה ככל שהמערכה העמיקה, ובסופו של דבר התקבע סטטוס קוו חדש שלפיו כניסה ישראלית לשטח תתבע תמיד מחיר מדיני גבוה.

מיתוס 6: כוחם של מוסדות בינלאומיים

על פי אמנת האו"ם, החלטות מועצת הביטחון בלבד הן בעלות תוקף מחייב. אולם בפועל, החלטות מועצת הביטחון מתקיימות במציאות רק כשיש גורמים מדינתיים שמוכנים לאכוף אותן באמצעות הפעלת כוח. כבר ב-1978 החליטה מועצת הביטחון, בהחלטה 425, שעל ישראל לסגת נסיגה מלאה מלבנון וכי על כוח יוניפי"ל לקחת אחריות ביטחונית באזור הגבול. המשמעות היא שבמשך כל 15 שנות רצועת הביטחון, ישראל פעלה בניגוד להחלטת מועצת הביטחון.[26] לטענת ישראל, בהיעדר הסכם שלום עם לבנון ולאור האיום משטחה, נוכחותה הצבאית שם הכרחית ויוניפי"ל לא מסוגל לעמוד במשימה.[27]

בהמשך, ב-2004, מועצת הביטחון גם החליטה (החלטה 1559) שיש לפרק את כל המיליציות החמושות בלבנון מנשקן.[28] החלטה זו לא קוימה עד היום, כי היא מחייבת את ממשלת לבנון לפרק את חזבאללה, דבר שאין לה הכוח לבצע. ב-2006, בתום מלחמת לבנון השנייה, החלטת מועצת הביטחון 1701 קראה להפסקת אש מיידית, לפירוק כל המיליציות מנשקן, ולהבטחת השלום באמצעות פריסת כוחות יוניפי"ל מדרום לנהר הליטָני. הפעם, ישראל החליטה לסמוך על כוחות יוניפי"ל, האמורים למנוע את התעצמות חזבאללה. בפועל, כוח יוניפי"ל כושל במשימתו, מאויים על ידי חזבאללה ומעלים עין מהברחות נשק.[29] חיילים זרים, מסתבר, לא מוכנים להסתכן למען ביטחון ישראל – וגם לא למען קיום החלטות מועצת הביטחון.

מיתוס 7: לכל איום יש פתרון מדיני

האם נחיה על חרבנו לנצח? התשובה היא כן. דווקא הנכונות שלנו להשלים עם מציאות זו תשפר את מצבנו הביטחוני, תכניס את אויבנו למגננה ותאפשר חיים של פריחה ושגשוג. כדאי להיפרד מן החלום שמשהו מהותי עומד להשתנות בקרוב, או שוויתורים ירחיקו מאויבינו את הרצון להשמיד אותנו.

מאז מלחמת לבנון השנייה חזבאללה נמנע מצעדים שבהכרח יובילו להסלמה כוללת, אך השקט היחסי הזה הוא מתעתע. איראן ובעקבותיה חזבאללה מחזיקים ביעד סופי של השמדת מדינת ישראל, ומתכוננים ליום פקודה. ב-2006 עמדו לרשות חזבאללה 16 אלף רקטות עם טווח מרבי עד חדרה; כיום עומדים לרשותו 150 אלף טילים ורקטות, מתוכם עשרות אלפים שמגיעים עד מרכז הארץ, לצד מערך מל"טים תוקפים, טילים מתקדמים נגד מטוסים וספינות, וכוח קומנדו לכיבוש שטח בגליל.[30] בהקשר הרחב, זמן זה נוצל לביסוס רצף קרקעי של השפעה איראנית עד הים התיכון דרך עיראק, סוריה ולבנון.

לפני הנסיגה מלבנון, השיח הציבורי התמקד בשאלת המחיר של נוכחותנו שם. היום, הגיע הזמן להפנים את המחיר של אי-נוכחותנו בשטח זה. לאחר מלחמת ששת הימים הבנו שכל עוד רמת הגולן בידי סוריה, גבולנו הצפון מזרחי אינו בר-הגנה. כעת עלינו להבין שגם גבולנו הצפוני אינו בר-הגנה כל עוד דרום לבנון אינה רוחשת אהדה לישראל. מבחינה גיאוגרפית ואסטרטגית, התוואי ההגיוני ביותר לגבול ישראל-לבנון הוא נהר הליטני עצמו – ולא הקו השרירותי ששרטטו סייקס ופיקו באמצע אזור הררי.

בפרספקטיבה של עשרות שנים, אפשר לראות שכשישראל פעלה בלבנון, חזבאללה נותר איום טקטי וידו הגיעה לכל היותר לאזור תָחום בצפון הארץ. אך מאז הנסיגה, חזבאללה נהפך לאיום אסטרטגי על כל מדינת ישראל, ואף מהווה כלי הרתעה בידי איראן שנועד להניא אותנו מפעולה נגד מתקני הגרעין שלה וכוחותיה באזור.

במלחמה הנוכחית, ניתן להעלות מנעד של אפשרויות והגיונות פעולה כלפי חזבאללה – ממבצע אווירי בלבד ועד לכיבוש קרקעי של שטח בלבנון. אינני מבקש לקבוע כאן מה צריך להיות היעד במלחמת לבנון הקרובה; אך אסור למקבלי ההחלטות לפסול על הסף את האפשרות שישראל תצטרך לשלוט בשטחים בדרום לבנון בעתיד הנראה לעין כדי למנוע התבססות מחודשת של חזבאללה. אם למדנו דבר אחד מניסיונות הנסיגה בעזה ובלבנון – דבר זה הוא שבריחה מחיכוך ונסיגה משטח רק מחריפות את האיומים עלינו.

פורסם בכתב העת השילוח גיליון 35, דצמבר 2023.

[1] המחלקה להיסטוריה, הסקירה המלאה, המערכה ברצועת הביטחון, אתר צה"ל; דב בן-מאיר, מערכת הביטחון: תולדות, מבנה, מדיניות, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2009, עמ' 227; Charles D. Freilich, Zion's dilemmas: how Israel makes national security policy,  Cornell University Press, 2017, p. 142.

[2] Freilich, Zion's dilemmas, p. 142.

[3] שם, עמ' 201.

[4]  שם, עמ' 142.

[5] Dalia Dassa Kaye, "The Israeli decision to withdraw from Southern Lebanon: Political leadership and security policy", Political Science Quarterly 117: 4 (2002), p. 567.

[6] Freilich, Zion's dilemmas, p. 150.

[7]Dassa Kaye, "The Israeli decision”, p. 568.

[8]  שם, עמ' 569.

[9]Freilich, Zion's dilemmas, p. 141 .

[10]Ehud Barak, My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace, St. Martin's Press, 2018, 328; Raphael BenLevi, Cultures of Counterproliferation: The Making of US and Israeli Policy on Iran's Nuclear Program, Taylor & Francis, 2023, 118.

[11] Freilich, Zion's dilemmas, p. 146.

[12]Dassa Kaye, "The Israeli decision”, p. 581 .

[13] שם, עמ' 571.

[14] שם.

[15]Freilich, Zion's dilemmas, p. 149; Dassa Kaye, "The Israeli decision”, p.  578 .

[16]Barak, My Country, p. 345 .

[17]Dassa Kaye, "The Israeli decision”, p.  571 .

[18] פנינה שוקר, "רגישות החברה הישראלית לנפגעים והשפעתה על קבלת החלטות בסוגיות צבאיות", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 4.2.2022.

[19] Efraim Inbar, Israel's national security: issues and challenges since the Yom Kippur War, Routledge, 2007, p. 228 ; שוקר, "רגישות החברה הישראלית".

[20] בן-מאיר, מערכת הביטחון, עמ' 232.

[21] שם, עמ' 233.

[22] Freilich, Zion's dilemmas, p. 200.

[23] בן-מאיר, מערכת הביטחון, עמ' 241.

[24]Inbar, Israel's national security, pp. 225, 227 .

[25]  שם, עמ' 227;  בן-מאיר, מערכת הביטחון, עמ' 231.

[26]Dassa Kaye, "The Israeli decision”,  p. 564 .

[27] שם.

[28] UNSCR, “Resolution 1559: The Situation in the Middle East,” 2.9.2004  http://unscr.com/en/resolutions/1559

[29] נעה לנדאו, אי-פי, רויטרס, "בלחץ ישראל וארה"ב, האו"ם צמצם את כוח יוניפי"ל והגביר את הפיקוח עליו", הארץ, 29.8.2020.

[30] עודד ירון, "150 אלף טילים ורקטות: עד לאן מגיע הארסנל הקטלני של חיזבאללה",  הארץ, 20.10.2023.

סבב הלחימה הנוכחי בין ישראל וחיזבאללה הוא המערכה המשמעותית ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. בשלב הנוכחי, מתכונת הלחימה היא "ימי קרב", כאשר שני הצדדים מגלים שאיפה להימנע מגלישה למלחמה כוללת. חיזבאללה מנסה להסיט את ישראל מהיצמדותה למטרות המלחמה, יצירת משטר ביטחוני ברצועת עזה ושחרור החטופים והנעדרים, ובכך לסייע לחמאס לצלוח את המלחמה. במידה מסוימת, הלחימה משקפת את מקצה השיפורים שביצע כל צד מאז מלחמת 2006, אף ששניהם לא הטילו לשדה הקרב את כל יכולותיהם והאמצעים שברשותם. שתיים מבין השאלות הבוערות על סדר היום הן: מהם השיקולים שיעמדו בפני מזכ"ל חיזבאללה נסראללה בבואו לעצב את המשך מאמצי הלחימה מצד חיזבאללה, ומהם הצעדים שישראל יכולה לעשות כדי למנוע הסלמה רבתי מול חיזבאללה.

נסראללה באחד המבחנים הגדולים בחייו:

נסראללה ניצב כעת כמעט לבדו בצמרת חיזבאללה, ולפי הודאת חיזבאללה הוא מנהל את הלחימה של הארגון נגד ישראל כעת באמצעות קשר ישיר מול מפקדי השטח של הארגון. זאת לאחר שאיבד מאז 2006 את המעגל הקרוב של מפקדיו ושותפיו, ובראשם מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, שסוכל ב-2020, והמפקדים הבולטים בשורות חיזבאללה, עמאד מוע'ניה (2008), מצטפא בדר אל-דין (2016) וחסאן אל-לקיס (2013). המלחמה בעזה מציבה את נסראללה באחד הצמתים ההיסטוריים הגדולים בחייו, והוא נאלץ לתמרן בין מחויבויות ונאמנויות שונות, שלעיתים קיימת סתירה פנימית ביניהן ולכן הן מציבות אותו במתיחות מובנית.

השיקול הראשי שמנחה את נסראללה הוא מחויבותו לאיראן. זו מילאה תפקיד חשוב בהקמת חיזבאללה ב-1982, ומאז השקיעה בארגון מיליארדי דולרים, טיפחה אותו צבאית, לוגיסטית ותקשורתית, והפכה אותו לזרוע האסטרטגית החשובה ביותר שלה באזור, ואף מחוצה לו. חיזבאללה קשור לאיראן בטבורו, ובהתאם לכך הצהיר בכתב הקמתו שפורסם ב-1985 על קשריו ההדוקים לאיראן ועל ציותו למנהיגה דאז, האייתוללה ח'ומייני. נסראללה עצמו ביטא היטב את נאמנותו העמוקה לאיראן בין היתר בשלוש הצהרות חשובות שנשא בעבר: כל החלטה בדבר יציאת חיזבאללה למלחמה נתונה בידיו של מנהיג איראן (2009); המחויבות של חיזבאללה לח'אמנאי גוברת על המחויבות לחוקה הלבנונית, ונאמנות חיזבאללה לשלטון חכם ההלכה חזקה יותר מזו של רבים מהאיראנים עצמם (2018); "לבנון לא צריכה להיות רפובליקה אסלאמית נפרדת אלא חלק מרפובליקה אסלאמית גדולה יותר, הנשלטת בידי 'האמאם הנעלם', ונציגו השליט חכם ההלכה ח'ומייני" (שנות השמונים).

לצד זאת, חיזבאללה מיתג עצמו במיוחד בעשור האחרון כ"מגן לבנון", והוא מנסה לבסס את הלגיטימציה שלו גם מעבר לעדה השיעית המקומית. ההבנה הבסיסית בחיזבאללה היא שככל שהארגון ירחיב את בסיס התמיכה בו בלבנון, כך יקטן השיח השלילי סביב נשקו ולגיטימיות החזקתו באמל"ח, לצד צבא לבנון. למרות זאת, חיזבאללה הפר לאורך העשור האחרון את מדיניות הניטרליות של ממשלות לבנון השונות בנוגע לסכסוכים באזור, וכך למשל התערב במלחמת האזרחים בסוריה ובמלחמת תימן, במסגרת ציותו לאיראן.

הבט נוסף קשור למחויבותו של חיזבאללה, ושל נסראללה אישית, להתנגדות הפלסטינית. מאז הנסיגה הישראלית מדרום לבנון במאי 2000 הדגיש נסראללה ביתר שאת את דבקותו במאבק הפלסטינים נגד ישראל, ובשאיפה להשמיד את ישראל, המעוגנת גם בהגות ח'ומייני. בהתאם לכך, הוא הצהיר בפומבי כמה פעמים כי הוא משוכנע שהוא עצמו יזכה להתפלל במסגד אל-אקצא המשוחרר.

כיצד מתנהל נסראללה במלחמה?

התנהלותו הנוכחית של נסראללה משקפת את ניסיונו לעמוד במבחנו הקשה. מחד גיסא, הוא ער לאכזבה הפומבית שביטאו בכירי חמאס מכך שחיזבאללה לא ענה עד כה על ציפיותיהם בכל הקשור להשתתפותו במלחמה. חוסר היענות מספק מצידו עלול גם לפגוע בתדמית של חיזבאללה באזור. מאידך גיסא, נסראללה נתון ללחץ מסוים מקרב ממשלת המעבר בלבנון. ראשיה, ר"מ נג'יב מיקאתי ושר החוץ, עבדאללה בוחביב, שבו וקראו בפומבי לנסראללה לא לגרור את לבנון למלחמה, אם כי הראשון הודה שממשלתו חלשה באומרו שההחלטה בדבר מלחמה ושלום אינה נתונה בידיו או בידי הממשלה. לצד זאת, נראה שאיראן מעוניינת לשמר את חיזבאללה כנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלה באזור וככוח מרתיע מפני מתקפה נגד מתקני הגרעין שלה. לפיכך, ולאור המעמד הגובר שצבר נסראללה בציר ההתנגדות מאז סיכול סולימאני, ניתן להעריך בזהירות שלאור הוותק שצבר נסראללה בלחימה ובהיכרות עם ישראל, טהראן סומכת עליו שימצא את המינון הראוי להשתתף במלחמה מבלי להביא לכך שיכולותיו האסטרטגיות תיגרענה. לצד זאת, ח'אמנאי שיגר לבירות את מפקד כוח קודס, אסמעיל קאא'ני, כדי לתאם עם נסראללה את המשך הלחימה, וכן שיגר, באופן חשאי וכפי שנחשף ע"י צה"ל, כוח מ"דיוויזיית האמאם חוסין" (המוצבת דרך קבע בסוריה) בראשות מפקד הדיוויזיה ד'ו אל-פקאר, כדי לסייע לחיזבאללה בלחימה, ואף לקחת בה חלק.

במבחן התוצאה, התנהלותו של חיזבאללה מלמדת על ניסיון "להלך בין הטיפות". מחד גיסא הוא מבצע מתקפות נ"ט בגבול הצפון, מגביל את מטחי הרקטות שלו כרגע עד מרחב צפת-הר מירון, ולאחרונה אף הרחיב את ארסנל האמל"ח שהוא מפעיל במלחמה והחל להשתמש ברחפנים נושאי חומר נפץ וברקטת עתירת משקל לטווח קצר, "ברקאן". כמו כן חיזבאללה מאפשר לחמאס וגא"פ לבצע פיגועי חדירה ושיגורים לעבר המרחב הצפוני של ישראל. חיזבאללה מודע לאפקט התודעתי הגבוה של פינוי יישובים הסמוכים לגבול הצפוני, בהיקף חסר תקדים עד כה, ונראה שהוא מנסה לאלץ את ישראל להרחיב את פינוי היישובים כדי למקסם את הישגיו.

גם נאומו של נסראללה ב-3 בנובמבר, הראשון מאז פרוץ המלחמה, משקף את מרחב התמרון המוגבל שבו נסראללה מתנהל לפי שעה. הוא התהדר שהמצב שכפה על צה"ל בצפון לא נראה מאז 1948, הוכיח את אלו שציפו שחיזבאללה ייכנס למלחמה כוללת נגד ישראל וסבורים שהשתתפותו של חיזבאללה במלחמה היא מועטה, והדגיש שהשתתפות זו היא "אדירה, חשובה ומשפיעה". נסראללה גם סיפק אמירות עמומות ובלתי מחייבות שלפיהן הסלמה נוספת בחזית הלבנונית היא אפשרות ריאלית, וכי הסלמה כזו תלויה באירועים בעזה ובמעשי ישראל שם, ולמעשה כל האופציות בחזית הלבנונית פתוחות. בניסיון להקרין כוח, הוא גם הביע זלזול בשיגור נושאות המטוסים והמשחתות האמריקאיות לאזור, וטען שארגונו ערוך להתמודד גם איתן. נסראללה התחייב להגיב בהרג אזרח בישראל על כל אזרח לבנוני שנהרג מאש צה"ל, מה שצפוי להעמיק את המוטיבציה של חיזבאללה לפגוע גם בתשתיות אזרחיות בישראל.

בשלב הנוכחי נראה שחיזבאללה אינו צפוי להעמיק את הלחימה, אך יש באפשרותו להשתמש במגוון אמל"ח שבו הוא מוסיף להצטייד גם כיום בידי יחידת האספקה והלוגיסטיקה, יחידה 700 בכוח קודס. נראה שהמשוואה שניסה נסראללה לקבוע בעבר מול צה"ל, שלפיה על כל פעיל חיזבאללה שנהרג יגמול הארגון בהרג חייל ישראלי, זורעת מוטיבציה בארגון לקזז את הפיגור שחיזבאללה מצוי בו כעת לאחר שספג 63 הרוגים בשורותיו לעומת ככה"נ 6 הרוגים בקרב צה"ל (עדכני ל-6 בנובמבר). זאת בעיקר לאור ההצלחה הישראלית, החל מהשבוע השני למלחמה, לבצע מתקפות מנע ולסכל ניסיונות של פעילי חיזבאללה לשגר נ"ט.

כפי הנראה, חיזבאללה כבר אותת באמצעות אחד משופריו הראשיים, היומון הלבנוני אל-אח'באר, שאין פניו למלחמה כוללת. ב-30 באוקטובר פרסם אל-אח'באר סקר דעת קהל בלבנון, שנערך ב-17 באוקטובר בידי "מרכז הייעוץ למחקרים ולתיעוד", המקורב לארגון חיזבאללה, ואשר כלל 400 נסקרים בלבד בכל רחבי לבנון. הסקר מלמד כי יותר מ-68 אחוז (ובתוך כך, למעלה מ-50 אחוז מהנסקרים השיעים) מתושבי המדינה מאמינים שהארגון אינו צריך לפתוח במלחמה כוללת נגד ישראל. לצד זאת מצא הסקר כי למעלה מ-52 אחוזים מהנסקרים (84 אחוז בקרב השיעים) הביעו תמיכה במתכונת הלחימה הנוכחית, קרי העסקת האויב באמצעות פעולות על הגבול. גם הביקורת הקשה שהטיח סאלם זהראן, מפרשני הבית של ערוץ אל-מנאר השייך לחיזבאללה, נגד קריאתו של בכיר חמאס, ח'אלד משעל, לפתוח חזית בגבול הצפון, מאותתת על המגמה הנוכחית של חיזבאללה.

המלצות אופרטיביות

הניו יורק טיימס דיווח (6 בנובמבר) שממשל ביידן שיגר מסרים לאיראן ולחיזבאללה, באמצעות תורכיה ושותפים אחרים, שבהם איים שארה"ב תהיה מוכנה להתערב צבאית נגדם אם הם יפתחו בהתקפות נגד ישראל. קודם לכן (4 בנובמבר) מסר דובר הפנטגון, פטריק ריידר, כי הוא אינו סבור שחיזבאללה יסלים את הלחימה, ושעימות אזורי נרחב יותר נמנע. לצד זאת, בשלב הנוכחי ארה"ב מוכנה להכיל את המתקפות הגוברות, כ-40 במספר מאז ה-17 באוקטובר (עדכני ל-7 בנוב'), נגד בסיסים ואינטרסים שלה בעיראק ובסוריה, מצד מליציות פרו-איראניות. נראה, לפיכך, שישראל צריכה לבצע את הצעדים הבאים, בשאיפה להניא את חיזבאללה מהרחבת מעגל האש:

ראשית, על צה"ל להמשיך במאמצי הסיכול המקדים במטרה להטמיע בחיזבאללה את ההבנה שיחסי הכוחות נוטים באופן מובהק לטובת ישראל, ולכן מלחמה כוללת אינה אינטרס של חיזבאללה.

שנית, על צה"ל להיערך לאפשרות של מיסקלקולציה שתחייב את ישראל להיכנס למלחמה כוללת נגד חיזבאללה. זו יכולה להתרחש אם, למשל, חמאס יצליח לבצע מתקפה מוצלחת נגד מתקנים רגישים, כגון בתי הזיקוק בחיפה, כדי לגרור את חיזבאללה למלחמה כוללת, או אם חיזבאללה עצמו יבצע תקיפה נקודתית מוצלחת שתסב הרוגים רבים לצד הישראלי. מאידך גיסא, גם על צה"ל להמשיך בהתכתבות הנוכחית המוגבלת-יחסית עם חיזבאללה, ולהימנע ממיסקלקולציה, כגון תקרית כפר כאנא (שאירעה בשלהי מבצע "ענבי זעם" ב-1996 ובה נהרגו לפי הנרטיב הלבנוני כמאה אזרחים), שעלולה לאלץ את חיזבאללה להרחיב את היקף הלחימה מצידו. לצד זאת, על ישראל לנהוג בצניעות מודיעינית ולהגביר את הדריכות בחזית הצפון, לנוכח אפשרות שנסראללה בכל זאת יפתיע ויפתח במהלומה נרחבת.

שלישית, כפי שכבר ביצעה בעבר מול לבנון, על ישראל לפתוח שוב בקמפיין תודעתי נרחב, תחילה מול תושבי דרום לבנון, שבו תזהיר כי לא יהיה לה מנוס מפגיעה אנושה בתשתית האזרחית בלבנון במסגרת המאמץ הישראלי לפגוע משמעותית בחיזבאללה. במסגרת זאת, על צה"ל לפזר כרוזים בכפרי הדרום או להסתייע בשופרות הישראליים לאוכלוסייה בלבנון (בעיקר דובר צה"ל לתקשורת הערבית) שבהם תציג בסיסים ומחסני אמל"ח של חיזבאללה שנבנו במכוון בתוככי האוכלוסייה האזרחית ובמסגדים, במטרה להשחיר את פני חיזבאללה.

במקביל, על ישראל לפתוח בקמפיין דומה מול הקהילה הבינ"ל, ובו תציג את השימוש הציני שחיזבאללה מבצע באוכלוסייה בלבנון כמגן אנושי. כך תוכל ישראל להעביר את המסר שלפיו חיזבאללה מבצע כבר כעת פשעי מלחמה והוא לא יותיר לישראל ברירה אלא לפגוע אנושות בלבנון במלחמה כוללת אם תפרוץ. זאת במטרה שהקהילה הבינ"ל תלחץ על חיזבאללה לנהוג בריסון יחסי ולא ירחיב את מעגל האש, גם בעקבות כניסה ישראלית לעזה וסכנה לשלטון חמאס ברצועה.

רביעית, על ישראל לשגר איום ברור לאיראן כי אם ירחיב חיזבאללה משמעותית את מעגל הלחימה, היא תתקוף את המסגרות הרלוונטיות והבכירים של כוח קודס שמספקות העברות אמל"ח לחיזבאללה (שלוחת כוח קודס בלבנון בראשות חסן מהדוי, ענף פלסטין בכוח קודס, הפועל מלבנון בראשות מחמד סעיד איזדי, וכן יחידות 190 בכוח קודס בראשות בהנאם שהריארי ו-700 בכוח קודס ברשות עלי נאג'י גל-פרסת). בכך על ישראל להבהיר לאיראן שהיא תגבה ממנה מחיר יקר אם חיזבאללה לא ירסן עצמו וירחיב את מעגל האש.

זה זמן רב מדי, קטר, המדינה המפרצית הקטנה והעשירה, משחקת משחק כפול – מצד אחד היא בעלת ברית של ארה"ב והמערב, ומצד שני היא מארחת ונותנת חסות לחמאס. לא עוד. הגיע הזמן שקטר תבחר לאן היא משתייכת – לעולם הנאור או לציר הרשע הברברי.

בשנים האחרונות מתהדקים הקשרים המדיניים והכלכליים בין קטאר למערב, כאשר השיא הגיע בינואר 2022, עת הכריז נשיא ארה"ב ג'ו ביידן על כוונתו להעניק לאמירות את התואר "בעלת ברית אמריקנית מרכזית שאינה חברה בנאט"ו". במשך זמן רב נדמה היה כי שיתוף הפעולה שנרקם בין קטאר למדינות מערביות טומן בחובו בעיקר יתרונות לכל הצדדים המעורבים. הוא אפשר לארה"ב להציב את הבסיס הגדול ביותר במזה"ת בקטר, לאירופה למצוא חלופה לגז הרוסי ולישראל אפיק להעברת סיוע הומניטרי לעזה.

שיתוף הפעולה הזה היה כרוך גם בהעלמת עין של המערב מתמיכתה של האמירות בתנועות האסלמיסטיות ברחבי העולם הערבי. ממשלות המערב קיוו כי קטאר שייכת לקבוצת המדינות המוסלמיות המתונות ושהידוק הקשרים עם העולם החופשי יהווה תמריץ עבורה לזנוח או לצמצם את מימון הטרור.

זו התגלתה כפרדיגמה כוזבת. קטאר המשיכה לפרוש חסותה על האחים המוסלמים בזירה הבינלאומית, וכן לעודד ולהסית לטרור באמצעות רשת התקשורת אל ג'זירה שבבעלותה. בנוסף – היא מארחת בתחומה מטה של החמאס ומעניקה לארגון את תמיכתה הנדיבה.

מתקפת הטרור של חמאס ב-7 לאוקטובר הביאה איתה התפכחות כואבת. היא הוכיחה כי אם ניתן לשייך את קטאר למחנה כלשהו, יהיה זה הציר הרדיקלי. אל לנו לראות את קטאר כמתווכת אלא כבעלת אחריות לא מבוטלת להיווצרו. למעשה, הכסף הקטרי היה רכיב משמעותי בהולכת השולל של חמאס את המערכת הישראלית. מתוך מיליארד וחצי דולר שהועברו לרצועה בעשור האחרון רק נתח זעיר הגיע לאוכלוסייה העזתית והשאר אפשר את התעצמותו של חמאס.

כיום ישראל מבינה, בעל כורחה, שיש לנקוט בגישה בלתי מתפשרת כלפי חמאס ושעליה ליישם זאת גם כלפי מקורות המימון של ארגון הטרור הרצחני, ובכלל זה קטר. שיתוף הפעולה עם קטאר לא רק שלא מיתן את התנהלותה הבעייתית, אלא אותת לה כי היא רשאית להמשיך במימון הטרור ללא שייגבה ממנה מחיר על כך.

אם חפצי חיים אנו, הגישה הזו חייבת להשתנות. על ישראל לשכנע את מדינות המערב לאיים בנקיטת צעדים כלכליים, מדיניים ואחרים כנגד האמירות אם זו תסרב לנטוש את תמיכתה בטרור, כולל בתחום הגז הטבעי. יש לקדם מול וושינגטון בחינה של העברת הבסיסים האמריקאים באזור מקטר לערב הסעודית.

כמו כן, על המערב להפעיל לחץ אינטנסיבי על קטאר כדי שזו תפעיל לחץ על חמאס לאפשר לצלב האדום גישה מיידית לכל בני הערובה המוחזקים על ידו. יודגש כי בעוד ניצול מנופי השפעה הלא מבוטלים שיש לקטר על חמאס בסוגיית בני הערובה הוא צעד נבון, יש לדחות על הסף כל  מעורבות עתידית של קטאר בשיקום הרצועה שכן המשמעות של מהלך כזה היא השארת חמאס בתמונה.

כעת, יותר מתמיד, אין מקום ליחס אמביוולנטי כלפי קטר. על המסר להיות ברור וחד. אם קטאר תמשיך לפרוש את חסותה על ארגוני טרור, היא תיאלץ לשאת בהשלכות.

פורסם במקור ראשון בתאריך 29.10.2023

תקציר:

בשנים האחרונות יחסי המערב וקטר נמצאים בסימן התחזקות. קטר מוגדרת על ידי ארה"ב כבעלת ברית מרכזית שאינה חברה בנאט"ו ונהנית גם מקשרים קרובים עם מדינות אירופה, בייחוד עם גרמניה, בריטניה ואיטליה, זאת הודות לגידול בשותפויות סחר ולשיתוף פעולה ביטחוני (עם וושינגטון).

קטר היא גם אחת מנותני החסות העיקריים של ארגון הטרור חמאס. על פי הערכות, בעשור האחרון העבירה קטר למעלה ממיליארד וחצי דולר לרצועה. דווח כי כ-80% מכספי הסיוע שקטר מעניקה לעזה מועבר בפועל לפקידי חמאס. קטר מארחת בתחומה מטה של החמאס ואת בכירי הארגון, כולל אלו שהיו מעורבים בהעברת עשרות מיליונים לזרוע הצבאית שלו.

חרף הבעייתיות הכרוכה בכך, ישראל אפשרה את העברת הכסף הקטרי לרצועה במטרה לדחות את סבבי הלחימה עם חמאס ככל הניתן. לאורך שנים, התוצאה שהתקבלה היא התעצמות הדרגתית של חמאס בחסות קטר (ומדינות נוספות כגון איראן), כשבמקביל צברה קטר מנופי השפעה לא מבוטלים על הארגון.

יחסי קטר והמערב:

מאז מלחמת המפרץ, יחסיה של קטר עם ארה"ב עלו מדרגה הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביטחוני. ארה"ב היא אחת משותפות הסחר החשובות ביותר של קטר, עם נתח של כ-15% מכלל הסחורות המיובאות לקטר.[1] כמו כן, קטר וארה"ב הן בעלות ברית ברמה האסטרטגית. הבסיס האמריקני הגדול במזה"ת ממוקם בקטר, והיא מארחת את המפקדה האזורית של פיקוד המרכז האמריקאי. בזכות סיועה לפינוי הכוחות האמריקאים מאפגניסטן ומיצובה כגורם מתווך בין ארה"ב לאיראן, קטר אף זכתה בהגדרה של בעלת ברית מרכזית של וושינגטון מקרב המדינות שאינן חברות בנאט"ו ((major Non-NATO Ally.[2] ביקורו של האמיר תמים בן חמד אל-ת'אני בוושינגטון, בינואר 2022, תרם לחיזוק הקשרים ולהרחבת שיתוף הפעולה.[3]

הידוק הקשרים התרחש גם מול מדינות אירופה. איטליה, גרמניה ובריטניה נמנות כיום בין שותפות הסחר החשובות ביותר של קטר,[4] וזו עושה שימוש בעוצמתה הכלכלית ובנכסיותה בשוק האנרגיה העולמי לנוכח משבר האנרגיה שנגרם כתוצאה מהמלחמה באוקראינה. מדינות אירופיות שונות חתמו על הסכמי רכש גז מול קטר, שעתידה לספק להן חלופה לגז הרוסי.[5] כך למשל, ב-2022 נעשתה החברה הצרפתית טוטאל שותפה בכירה בפרויקט הקטרי להקמת קווי ייצור חדשים של גז טבעי נוזלי. זמן קצר אחריה חתמה Eni האיטלקית על הסכם לרכישת גז טבעי מקטר לטווח ארוך.[6]

בעוד מדינות המערב מעוניינות לקטוף את פירות שיתוף הפעולה הכלכלי עם קטר, סוגיית תמיכתה של האמירות בטרור והפרות זכויות אדם המתרחשות בשטחה היו ועדיין מהוות מוקד לביקורת של המערב, ויש להן השפעה על טיב היחסים.[7] בעת הנוכחית, בעקבות הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום, חלק ממדינות אירופה מביעות הסתייגות מייבוא גז מקטר בשל תמיכתה בארגון.

יחסי קטר וארגון החמאס:

קטר היא אחת מנותני החסות העיקריים של ארגון הטרור חמאס. על פי הערכות, בעשור האחרון העבירה קטר למעלה ממיליארד וחצי דולר לרצועה.[1] בעוד שחלק מהכסף מנוצל לטובת סיוע לאוכלוסייה העזתית, נראה כי חלק הארי (כ-80%) מועבר כתשלום משכורות לפעילי חמאס.[2] האמירות מארחת בתחומה מטה של החמאס, את ראש הלשכה המדינית שלו, איסמעיל הנייה, ובכירים נוספים. ב-18 באוקטובר 2023, ארה"ב הטילה סנקציות כלכליות על פעיל בכיר בחמאס הפועל מקטר, שהיה מעורב בהעברת עשרות מיליוני דולרים לזרוע הצבאית של ארגון הטרור.

בנוסף, קטר תורמת להסתה של החמאס ולעידוד הטרור באמצעות רשת התקשורת שבבעלותה, אל-גז'ירה. תגובתה של קטר לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מהווה אינדיקציה נוספת לקשרים ההדוקים בינה לבין חמאס. משרד החוץ הקטרי וכלי תקשורת רבים הביעו תמיכה מוחלטת במתקפת הטרור על ישראל, ואף הטילו את האחריות עליה.[3]

משמעויות לישראל:

עד לעימות הנוכחי, יצוב כלכלי של רצועת עזה היה אינטרס משותף של ישראל וקטר. לשם השגת מטרה זו, קיימו המדינות קשרים ואף נפגשו נציגים מטעמן, אף על פי ששתי המדינות אינן מקיימות קשרים דיפלומטיים רשמיים.[4] חרף הבעייתיות הכרוכה בשיתוף פעולה עם קטר לאור תמיכתה בחמאס, ישראל אפשרה את העברת הכסף לרצועה בתקווה שבזכות הסיוע שיוגש לעזה היא תוכל להביא לרגיעה בשטח ולדחות את סבב הלחימה הבא עם חמאס למועד רחוק ככל הניתן.

ברם, מתקפת חמאס הנוכחית והטבח הנורא שביצע ביישובי הדרום טרפו את הקלפים. כעת, המטרה המרכזית של ישראל אינה לייצר הרתעה למשכי זמן מוגבלים, אלא למוטט את שלטון חמאס ולהשמיד את יכולותיו. בתוך כך, ישראל טרודה גם במאמצים להשיב את בני הערובה שנגררו לתוך עזה ואשר מספרם מוערך ב-200 נשים, גברים וטף, ביניהם אזרחי מדינות זרות או בעלי אזרחות כפולה. על פי דיווחים, קטר כבר נקטה צעדים לקידום הסכם שתיכלל בו החזרה של לפחות מקצת מבני הערובה, בתיאום עם ארה"ב.[5] עם זאת, לאור ההסלמה בלחימה, הוצהר שבשלב זה לא מתקיים משא ומתן בין ישראל לחמאס בנושא.

המלצות:

הקשרים שנרקמו בין קטר למדינות המערב בשנים האחרונות, לצד תמיכתה בחמאס, מציבים אותה בעמדה שבה ניתן ללחוץ עליה לנקוט צעדים להשבת בני הערובה הישראלים והזרים המוחזקים בידי הארגון (ובהמשך גם להיות מעורבת בפתרון לעקורים העזתיים).

על מדינת ישראל לנצל את קשריה הקרובים עם בעלת בריתה הקרובה ארה"ב וכן עם מדינות אירופה, ובפרט עם המדינות שאזרחיהן נתונים בשבי חמאס, להניע את קטר ללחוץ על חמאס לאפשר ביקורים של הצלב האדום כצעד ראשון, ובהמשך לפעול לשחרור כל בני הערובה.

מוטב יהיה אם מדינות אירופה וארה"ב תשתמשנה בתנופה בהידוק היחסים הכלכליים והביטחוניים עם קטר כקלף מיקוח מולה. בדומה להבנות שהגיעה ארה"ב עם קטר שלא לאפשר לאיראן גישה ל-6 מיליארד הדולר שהופשרו עד להודעה חדשה בשל מעורבותה של איראן במתקפת הטרור על ישראל, עליהן להבהיר כי מגמת הידוק היחסים עם האמירות, רווחית ככל שתהיה עבורן, אינה יכולה לבוא בסתירה לזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. אסור להמשיך במצב של 'עסקים כרגיל' מול קטר.

נכון תעשנה ממשלות גרמניה, בריטניה, איטליה וצרפת אם תנקטנה צעדים כלכליים נגד קטר בשל תמיכתה בחמאס ובאסלאמיזם הרדיקלי, ועד להשגת התקדמות ממשית בסוגיית בני הערובה. כמו כן, יש לפעול מול גורמים בסקטור הפרטי, במגזר השלישי וכן בשותפות עם מובילי דעת קהל ומשפיענים המקיימים קשרים עם האמירות, על מנת שאלו יחרימו כנסים ואירועים בינלאומיים באירוח או במימון קטר, ויכריזו על ביטול השתתפותם כאקט מחאתי עד לשחרור בני הערובה.

מהלכים מסוג זה עשויים להניע את קטר לנצל את קשריה עם ארגון חמאס ולנסות להשפיע על ההנהגה לשנות את מדיניותה הנוכחית כלפי בני הערובה. כצעד ראשון, על חמאס לאפשר לצלב האדום גישה מיידית לבני הערובה בהתאם להוראות הדין הבינלאומי[1] והענקת טיפול רפואי על ידו. בהמשך, יש להתמיד בלחץ המופעל על הנהגת הארגון עד לשחרור מלא של כל בני הערובה.

יש לבחון צעדים דומים מול מדינות אחרות בעלות מנופי השפעה על חמאס, כמו טורקיה, אלג'ירייה, מלזיה וכווית.

[1] https://www.politico.eu/article

[2]https://www.nbcnews.com/politics

[3] https://www.calcalist.co.il/world_news/article/BkCN11MgFd

[4] https://www.jpost.com/opinion/how-hamas-is-spending-qatari-money-618293

[5] https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5918

[6] https://www.inss.org.il/he/wp-content/uploads/sites/2/2018/03/1034.pdf

[7] https://www.davar1.co.il/454534