מקרון לא היה צריך להמתין זמן רב עד שזה יבוא. ע'אזי חמד, בכיר בלשכה המדינית של חמאס, היושב בקטאר, מיהר לקחת בשם חמאס את הקרדיט ליוזמת ההכרה במדינה פלסטינית. בראיון לאל גזירה (מוצ"ש) הוא טען כי התפתחות זו היא "אחד הפירות של מתקפת השבעה באוקטובר" והבהיר כי "נשק ההתנגדות הוא מהות הסוגיה הפלשתינית, אנחנו [בחמאס] מחויבים לכך ולא נמסור אפילו כדור ריק אחד ".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו ע'אזי חמד שימים מעטים לאחר טבח ה-7 באוקטובר הסביר בראיונות לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד" והבטיח: "'מבול אל-אקצא' הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו את האיתנות ואת האפשרות להילחם ולשלם את המחיר". קשה להבין מדוע ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראלים לא פגשה בו, אך עדיין לא מאוחר.

כך או אחרת, בחמאס שואבים עידוד רב מהצלחת קמפיין "רעב בעזה" ומהתגובות שהוא עורר בעולם ובישראל.  הם מאושרים גם מהחיבור הלא מתוכנן שנעשה בין יוזמת ההכרה במדינה פלסטינית לבין המלחמה ברצועה. עיתוי השקתה כמו גם הזיקה שיצרו חלק מהמנהיגים המערביים בינה לבין המצב בעזה, הפכו את היוזמה הזו בעיני הציבור, להישג משמעותי של חמאס, הפעם במגרש המדיני. אם נוסיף לזכך את ההקלה בלחץ הצבאי של ישראל ואת הצינורות שנפתחו להצפת הרצועה במזון ובאספקה אזרחית, אפשר יהיה להבין את פשר הזחיחות שמגלים מנהיגי חמאס בימים הללו.

כאשר אלה הם פני הדברים וכשההנהגה בישראל מותקפת מכל עבר, הם לא רואים כל סיבה להתגמש. האיומים הנדושים לפתוח עליהם את שערי הגהינום, מעוררים גיחוך. לעומתם, הלחץ הגובר בישראל, במיוחד לאחר פרסום סרטוני החטופים המורעבים, יוצר את הרושם כי ההתעקשות הישראלית נסדקת. לשם חמאס מכוון את מאמציו.

למרות הטלטלות במשא ומתן לאורך חודשי המלחמה, ארבע הדרישות הבסיסיות שחמאס הציב כתנאי להחזרת כל החטופים, לא השתנו. הראשונה– ערבות בינ"ל להפסקה כוללת ומוחלטת של הלחימה מצד ישראל. השנייה – נסיגת כוחות צה"ל לקווי ה-6 באוקטובר. השלישית: פתיחת מעברי הגבול ויצירת תנאים שיאפשרו את שיקומה של הרצועה. הדרישה האחרונה – שחרור מחבלים שכלואים בישראל בהתאם למפתח שעליו יוסכם.

אם ישראל תיענה לדרישות הללו היא תסיים את המלחמה בלי שהשיגה את מטרותיה ולא רק תשאיר את חמאס כגורם הכוח המרכזי ברצועה, אלא גם תאפשר לו להתחמש ולהתעצם מחדש ותסלול את דרכו להשתלט גם על יו"ש , שבה הוא כבר זוכה לפופולריות רבה.

לצד חלופה זו – סיום המלחמה בתנאים של חמאס – עומדות בפני ישראל שתי חלופות נוספות: כיבוש הרצועה והחלת ממשל צבאי זמני או להמשיך במאמצים לשחרור חלק מהחטופים, ע"י שילוב של לחץ ומו"מ, מבלי לוותר על מיטוט חמאס ופירוזו מנשקו. הקבינט לביטחון לאומי יידרש להכריע בין שלוש החלופות.

בפניה פומבית לאזרחי ישראל בסוף השבוע, הציע ג'ייק סאליבן – היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן, להגיע להסכם שבמסגרתו חמאס יעביר את השליטה המנהלית בעזה לגוף פלסטיני שנתמך על ידי מדינות האזור, והקהילה הבינלאומית תסייע במשימת שיקום עזה. זהו מרכיב אחד בהצעתו, שאמור לכאורה לאפשר לישראל להשיג את מיטוט שלטון חמאס וגם לפתור את אתגר שיקומה של עזה ההרוסה.

מי שעוקב אחר עמדות בכירי חמאס, יודע כי רעיון הויתור על השלטון האזרחי, עלה לא פעם אפילו מבין שורות הארגון. שם יודעים היטב כי כל עוד חמאס ישאר גורם הכוח החזק ברצועה, על פיו יישק כל דבר, תהא אשר תהא זהותו או הגדרתו של הגוף השלטוני. במצב כזה, חמאס לא רק ימשיך להתעצם צבאית, תוך ניצול מאמצי השיקום, אלא שישראל תוגבל בפעילותה נגדו כדי לא למוטט את השלטון החדש ולא להפריע לשיקום….

טענה אחרת היא שישראל יכולה להונות את חמאס: להגיע עמו להסכם, לשחרר את החטופים ואז למצוא עילה  שתאפשר לה לחדש את הלחימה ולהשלים את כל מטרותיה. חמאס לא זקוק לדוברים הישראלים כדי להביא בחשבון תרחיש כזה. ההנחה הבסיסית שלו היא כי ישראל זוממת לפעול כך ולכן הוא מתעקש על מנגנון יישום מרובה שלבים, התניות ושחקנים, שיכבול את ידיה של ישראל מלבצע זאת ושיותיר בידיו קלפי-מיקוח עד להגעת היישום לנקודת אל-חזור. 

בגישתה הנוכחית, ישראל מבקשת למתן את הלחץ הבינלאומי גם במחיר הרפיית הלחץ מחמאס. אלא שזה מביא לקיבעון של המצב בשטח, משאיר בידי חמאס את היוזמה, מחזק את ביטחונו גורם לבלבול בצד הישראלי וגם לא נותן מענה לסוגיית החטופים. עד שהדרג המדיני יבחר בין החלופות האסטרטגיות שבפניו ובתכניות הצבאיות המתאימות,  עדיין יש בידיו אמצעים  שבאפשרותו לנקוט, בלי לסטות מהמדיניות הנוכחית.  כך לדוגמה, פגיעה בהנהגת חמאס בחו"ל שממשיכה להינות מחסינות דה פקטו ולנהל את הפעילות המדינית של האירגון באין מפריע. ניטרולה נחוץ גם כדי להגביל מאוד את יכולת השיקום של חמאס ביום שאחרי המלחמה. כיוון פעולה נוסף, קטיעה מוחלטת של האינטרנט, הרשתות והתקשורת בעזה. אלה הם הכלים שדרכם חמאס שומר על משילותו גם כיום. באמצעותם הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב , מעביר מידע והנחיות לציבור. בנוסף לכך ,האצת הקמתה של העיר ההומניטארית וקידום יוזמת טראמפ להגירה מרצון של האוכלוסיה.  מלבד העובדה שזהו הפתרון האמיתי לבעיות היסוד בעזה ומענה לרצונם של פלסטינים רבים מעזה – כפי שמלמדים סקרים שונים – זהו המהלך שחמאס חושש מפניו יותר מכל. יש בו גם כדי לפתור את המצוקה ההומניטארית ולספק מענה למבקריה של ישראל בעניין הזה.

לנוכח ההרעבה המכוונת של החטופים ולמרות ההנחה שלחמאס יש אינטרס למנוע את מותם, ישראל צריכה להציב תג מחיר ממשי ולהבהיר כי מותו חלילה של מי מהחטופים יגרור הפעלה אוטומטית של צעדים כדוגמת גירוש מאות  פעילי חמאס (ששמותיהם יפורסמו) ומשפחותיהם.

ולא פחות חשוב מכל זאת, הסברה לציבור בישראל. כדי לרתום אותו למאמץ הנמשך בזירות הלחימה, בעורף וגם בשדה המדיני, צריך להסביר לו לאן פנינו, לשכנע אותו בשיקולים ולחזק את ביטחונו בצדקת הדרך. או אז, רבים ממנו גם יהיו ביוזמתם שגרירי ההסברה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04.08.2025. 

מאז תחילת המשא ומתן להשבת החטופים, קטאר מתפקדת כמתווכת מרכזית – אך דפוס הפעולה שלה ברור: בכל פעם שגובר הלחץ האמריקני, היא משמיעה קולות של איום כלפי חמאס – אך בפועל לא נוקפת אצבע. קטארים בכירים רומזים כי הנהגת חמאס תגורש מדוחא, אך מדובר באיומים חלולים. במקרה הטוב, מוצגת פיקציה של העברת בכירים לטורקיה, ומכל מקום, מהלך כזה לא משנה דבר: טורקיה וקטאר חולקות את אותה אידיאולוגיה ושתיהן מספקות לחמאס מקלט מדיני, תמיכה כלכלית ולוגיסטית.

דוגמה טרייה לכך היא הדיווחים שפורסמו לאחרונה, שלפיהם קטאר דרשה מבכירי חמאס למסור את נשקם האישי, כולל של מאבטחיהם. גם אם אכן הועמדה דרישה כזו, ברור כי אין לה השפעה של ממש על עמדת הנהגת הארגון, ואין בכוחה לגרום לו להתגמש. ואכן, גם לאחר הדיווחים המבטיחים על "מכבש הלחצים" שהפעילה דוחא על חמאס, הארגון  המשיך לגרור רגליים, למשוך זמן, ולסרב לעסקה חלקית – אף שרבו ההצהרות, ועמן התקוות, כי זו קרובה. הנשיא טראמפ בעצמו הכריז שהוא משוכנע כי תהיה פריצת דרך.

בינתיים, בכירי חמאס נהנים מחיים של נוחות בלתי נתפסת בדוחא ובאיסטנבול. טיסות מחלקה ראשונה, בתי יוקרה, מאבטחים, וחשבונות בנק מנופחים – הכל על חשבון הברון. זאת במקום שחאלד משעל, חליל אל חיה ודומיהם, ישאו בהשלכות על תכנון והוצאה לפועל של הטבח הנורא ביותר שפקד את ישראל מאז השואה.

כאן טמון הפלונטר הישראלי: מדוע ישראל נמנעת מלחסל את הנהגת חמאס בשטח קטאר? כבר תקופה ארוכה שרעיון חיסול בכירי חמאס בדוחא מרחף באוויר בעיקר כקלף מיקוח בניסיון לשפר עמדות מול חמאס בעסקה, אך לא כאופציה שבכוונת ישראל לממש. זה ככל הנראה נובע מחשש כי בהפרה בוטה של הריבונות הקטארית, ישראל תיקלע להסתבכות דיפלומטית ולפיצוץ ביחסים מול דוחא באופן שעלול להקשות עוד יותר על אי אלו סיכויים להשיב באמצעותה חטופים.

גורם נוסף משמעותי לא פחות הוא העובדה שדוחא נחשבת בעיני ארה"ב לנכס. את השפעתה קנתה הודות לכך שהיא מארחת את הבסיס האמריקני הגדול ביותר במזה"ת, וכן באמצעות הון עתק אותו היא מנצלת להשקעות בנדל"ן, תשתיות, תיירות ובמוסדות אקדמיה בארה"ב (ובמערב בכלל). עוד נודעו מקורביו של טראמפ כולל וויטקוף המופקד על שיחות המו"מ, בקשרים עסקיים עם גורמים קטאריים.

לנוכח התדמית החיובית של קטאר בעיני ממשל טראמפ, ישראל תתקשה להשיג גיבוי אמריקני לפעולה תקיפה על אדמת קטאר, ואם ישראל תבחר לפעול בהיעדרו, הדבר עלול לפגוע בתיאום ההדוק שמכוחו ישראל נהנית מתמיכה בשלל סוגיות קריטיות לבטחונה הלאומי. היחס האמריקני האוהד כלפי קטאר מסביר גם את העובדה שארה"ב נמנעה מלהשתמש במנופי לחץ משמעותיים כלפיה שהיו מחייבים את קטאר להפעיל לחץ מקסימלי על חמאס.

אמת, בסוגיה כה רגישה ניתן להבין את ההיסוס הישראלי, בוודאי כל זמן שיצאו לפועל עסקות חטופים בתיווכה – אך לא בזכותה. עבור מטרה נעלה זו ישראל נאלצה לבלוע את הגלולה המרה ולנצל ככל הניתן את קשריה של קטאר עם חמאס לתועלתה.

אך כעת ישראל נמצאת בעיצומה של הישורת האחרונה והקשה ביותר במערכה, כאשר חמאס רק מגביר את סרבנותו ואף שואב עידוד מקמפיין ההרעבה. האמריקנים לא הורידו את הפטיש על ראשה של קטאר והיא, בתורה, ממשיכה לעשות את המינימום ההכרחי כדי להצטייר כגורם מועיל. לכל זאת יש להוסיף את העובדה שהלחץ הצבאי, על כל הישגיו, לא שכנע את חמאס שאין לו ברירה אלא להסכים לוויתורים מול ישראל.

כלל הנסיבות הללו מחייבות את ישראל לשקול לעבור מאיומים למעשים. כדי לצאת מן המבוי הסתום, ייתכן שישראל תצטרך להסיר את הכפפות, על ידי הסרת החסינות בפועל שקטאר נהנית ממנה, ולהיות נכונה לתקוף את מקבלי ההחלטות בחמאס השוהים בדוחא.

על מנת לייצר את התנאים להנחתת מהלומה שכזו, נדרש מהלך מדיני אינטנסיבי אך מזורז מול האמריקנים שעיקרו חשיפת המשחק הכפול והמסוכן של קטאר והשלכותיו הקשות על גורל חטופינו. ישראל תהיה חייבת להדגיש את עומק האחריות הקטארית להתנהלות חמאס. מעבר לתמיכתה הכלכלית בארגון, קטאר פועלת בעקביות להאדרת מעמדו של חמאס כגורם לגיטימי בזירה האזורית. היא מספקת לו אכסניה, הכרה, ואת אל ג'זירה – רשת התקשורת שמפיצה השכם והערב תעמולה אסלמאיסטית קיצונית.

עליה לשכנע את ממשל טראמפ כי החתרנות הקטארית נגד אינטרסים אמריקניים ומערביים לא יכולה לעבור בשתיקה, הן בזירה הגלובלית – על ידי תמיכה בשלל קבוצות טרור, והן בתוך ארה"ב עצמה על ידי מימון קבוצות פרו פלשתיניות קיצוניות.

על ארה"ב ללחוץ על קטאר לגרש את בכירי חמאס – הפעם לא לטורקיה –  אלא בחזרה לרצועת עזה. רק אז כאשר ינחתו ממלונות הפאר היישר לחורבן ולמצוקה, אולי יהיה סיכוי לתזוזה בעמדתם. זה צריך להיות הצעד הראשון בשורה של דרישות אמריקניות מקטאר הכוללות בין היתר גם הפסקת מימון טרור ופעילות ההסתה של אל ג'זירה. לקטאר צריך להיות ברור כי אם לא תעמוד בדרישות הללו, חסינותה לא תעמוד לה והיא תיאלץ לשלם את המחיר על תמיכתה בחמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31.07.2025.

ועידת האו"ם שיזמו צרפת וערב הסעודית לקידום פתרון שתי המדינות התכנסה השבוע בניו-יורק, כחודש לאחר המועד המקורי שיועד לה. האירוע נדחה בעקבות המלחמה באיראן, אך ייתכן שמאחורי הקלעים גם בשל הלחץ האמריקני והישראלי, לצד העובדה שנשיא צרפת עמנואל מקרון לא הצליח לגייס תמיכה מהותית כפי שציפה להצהרות חד-צדדיות בזכות הקמת מדינה פלסטינית.

בארמון האליזה הבינו שהליכה עם הראש בקיר מול האמריקנים כנראה לא תועיל להם, גם על רקע עימותים אחרים כמו עניין המכסים או המלחמה באוקראינה, ובשלב מסוים ניסו להנמיך פרופיל ולהצהיר כי הכינוס יהיה חשוב פחות – שכן הוא ייערך בדרג של שרי חוץ בלבד. אבל מקרון, כהרגלו, לא ממש יודע להוריד ראש. לכן הוועידה נפתחה בצל של הכרזתו בשבוע שעבר שלפיה בספטמבר הוא עתיד להכיר במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם.

היוזמה הצרפתית להכרה בפלסטינים לא הפתיעה איש. כבר חודשים ממתינים לה, והסיבה שהיא לא אירעה ביוני הייתה המלחמה באיראן. היא גם מתכתבת במובנים רבים עם פסיקות בית המשפט במדינה, שיש בה מיעוט מוסלמי גדול, בדבר הצורך להכיר באנשים מעזה כמבקשי מקלט ופליטים מדיניים.

ארה"ב מצידה הגיבה להכרזה מפריז כמעט מיד. מלבד המשפט המעליב של הנשיא דונלד טראמפ על כך שמקרון הוא "בחור טוב" אבל להצהרה שלו "אין משקל", מחלקת המדינה הוציאה השבוע הודעה חריפה מאוד: האמריקנים כינו את הוועידה "תעלול יח"צנות", אמרו שהיא פוגעת ולא מועילה, וכי תאריך את משך המלחמה. הודעתו של הנשיא הצרפתי, הוסיפה מחלקת המדינה, התקבלה בברכה על ידי חמאס, מה שמעיד שהיא מחזקת אותו ופוגעת במאמצים הדיפלומטיים לסיום המלחמה, שחרור החטופים ומימוש עתיד טוב יותר במזרח התיכון.

הצרפתים בכל זאת לא מוותרים. באירוע הפתיחה של הכינוס בניו-יורק דחק שר החוץ ז'אן נואל בארו באיחוד האירופי "ללחוץ על ישראל" כדי שתקבל את פתרון שתי המדינות. לדבריו, "צריך להפוך את המגמה הנוכחית באזור, כלומר מחיקת פתרון שתי המדינות, שבמשך זמן רב היה הפתרון היחיד שיוכל להביא ביטחון ושלום באזור". אומנם לפי סקרים עדכניים יש רוב פלסטיני גדול שמתנגד לפתרון שתי המדינות, ספק אם גם בישראל יש רוב שתומך בו, והנשיא טראמפ מנסה לחשוב מחוץ לקופסה ולהציע מתווים אחרים – אך הצרפתים בשלהם. לא בפעם הראשונה, הם לא ייתנו למציאות להסיט אותם מנקודת המבט הנאיבית-משהו שלהם.

מכל מקום, נראה שיש קונים לסחורה הזאת. ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד מוסטפה אמר בריאיון לעיתון "אלשרק אלאוסט" ערב הכינוס בניו-יורק כי במהלך האירוע צפויות כמה ממשלות נוספות להכיר במדינה פלסטינית ולהצטרף לצרפתים. מלטה הקטנה הודיעה כי תכיר בפלסטינים בספטמבר. הבריטים הכריזו ביומה השני של הוועידה כי יש להם תוכנית רשמית להכרה בפלסטינים בספטמבר, אם וכאשר ישראל לא תנקוט צעדים לשיפור "המצב המזעזע" בעזה – וגם התוכנית הזאת נהגתה בין היתר כדי להדוף לחץ פנימי בתוך מפלגת הלייבור ועל רקע "קמפיין ההרעבה" של חמאס וקטאר. אך לפי שעה לונדון, יש לציין, טרם נוקטת צעד כזה בפועל, ורה"מ הבריטי קיר סטארמר הדגיש כי חמאס חייב לשחרר את החטופים, לנצור את האש, להתפרק מנשקו ולהכיר בעובדה שלא יהיה חלק מהשלטון בעזה.

ואכן, עוד לפני הכול צריך לראות שלא מדובר במקרה קלאסי של מעשים לחוד והצהרות לחוד. לא לחינם מאז יום חמישי נשמעו כמה הסתייגויות מהיוזמה של מקרון ובעיקר מהעיתוי שלה, כולל של הבריטים עצמם, הגרמנים וגם של האיטלקים. לא סתם גם רק מקרון הצהיר לבד על נכונותו לעשות זאת, מבלי שאחרים הצטרפו אליו בפועל – וזה לא שפריז לא ניסתה כבר תקופה ארוכה לצרף אליה מדינות אחרות, כאמור. אפילו ההצהרה הבריטית הייתה "על תנאי".

הלחצים האמריקניים הכבדים נגד היוזמה, כך נראה, גרמו למדינות היבשת, לקנדה ועוד להיזהר, עקב החשש המוצדק שלהן מטראמפ ומשיגיונותיו. לכן, למרות הרצון הצרפתי לקדם מהלך נרחב, ייתכן שארמון האליזה ייאלץ עוד לחזור בו או למצוא את עצמו די בדד במערכה יחד עם הסעודים, שממילא פועלים בעיקר מאחורי הקלעים ומניחים לפריז להיות הפנים של המהלך הזה.

אקורד הסיום של הכינוס, לפי הדיווחים, היה הצהרה משותפת לכ-15 מדינות שאמרו כי יכירו בפלסטינים בספטמבר. ההצהרה כללה מדינות שכבר עשו כך וכמה חשודות מיידיות, כולל קנדה ואוסטרליה – מדינות שהממשלה הנוכחית שלהן לא מגיעה מהאגף שבמיוחד אוהד את ישראל, ומכל מקום גם היא כרגע רק מכוונת לספטמבר.

בנוסף, הצרפתים ניסחו מסמך בן שבעה עמודים, שבו ביקשו מישראל להתחייב לפתרון שתי המדינות בפומבי, לעצור את הבנייה ביהודה ושומרון ובירושלים, וקראו לנקוט צעדים "בלתי הפיכים ומוגדרים בזמן" להקמת מדינה פלסטינית. הצעד הראשון בתוכנית, אגב, הוא הפסקת אש בעזה, והצבת ועדה מסדרת בה תחת הרשות הפלסטינית.

לחץ סמלי בלבד

יש כמה ממדים בעייתיים ליוזמה הצרפתית, אך אחד מהם הוא הניסיון ליצור קישוריות בין שטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ובין עזה, ולא בפעם הראשונה. פריז מעוניינת לחבר – לפחות מבחינה רעיונית, גם אם לא מעשית – בין הצורך להכריע את חמאס וסילוקו מהרצועה אחרי שסירב גם להסכים לפשרות גדולות ואינו מוכן לוותר על נוכחותו שם, ובין החייאת פתרון שתי המדינות וקידום הרשות הפלסטינית. זהו המשך הניסיון של הצרפתים לראות את הרצועה ואת יהודה ושומרון כגוש אחד, מבלי להיכנס לדקויות או להבין את ההבדלים המהותיים שיש בין שני המקומות.

לא פלא, אם כן, כי יש סיכויים מועטים בלבד שליוזמה המדינית הזאת יש תוחלת. מדוע? בגלל סיבות שקשורות בשטח. ישראל כבר הבהירה כי לא תקבל את הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ב"יום שאחרי", ובצדק רב. הרש"פ כבר כך בקושי שולטת בשטח ביהודה ושומרון, האוכלוסייה שם לפי סקרי דעת הקהל עוינת אותה ואת ישראל, ומבכרת את דרך הטרור. גם בעזה לא סביר שהרשות תתקבל בזרועות פתוחות, ודאי לא כל עוד חמאס שם, ומכל מקום ספק אם יש לה יכולת מעשית לשלוט שם ביעילות.

לא סתם הרשות אינה מקיימת בחירות כבר כעשרים שנה: בפעם האחרונה שהן נערכו היא הפסידה בגדול, נבעטה מהרצועה – ולולי כידוני הרובים הישראליים סביר להניח שאבו-מאזן וחבריו כבר מזמן לא היו נותרים בראמאללה, אולי גם לא בחיים. המעצרים שמבצע צה"ל מדי יום ביהודה ושומרון לא נועדו רק להציל את ישראל מטרור, אלא גם מחסלים את האופוזיציה הפנימית החמושה נגד הרשות בשטחים שתחת שליטתה. לא צריך הנחות מרחיקות לכת כדי לדעת מה יקרה לאנשי הרשות בעזה ללא הגנה ישראלית.

החשש ששטחי יהודה ושומרון יהפכו להיות אזור השפעה איראני אינו מבוטל, ואם ישראל תאפשר לרשות לפעול "חופשי" בשטח – זו תהפוך לאפשרות ממשית, וכמובן תהיה סכנה גדולה לישראל. כבר כיום אנו רואים כיצד השטח רוחש, מה שמאלץ את צה"ל להיכנס למחנות הפליטים ולהילחם בהם, אחרי שהרשות עצמה כשלה לעשות זאת בג'נין. תארו לעצמכם מה יקרה פה אם ישראל "תתנתק" משטחי יהודה ושומרון. החיבור בין ירדן ליהודה ושומרון עלול להיות מהיר וקטלני.

ואכן, כבר היום כל צעד מדיני לטובת הפלסטינים נזקף לזכותה של חמאס, ולא הרשות הפלסטינית. דוברי חמאס מבינים זאת, ואף אמרו דברים דומים בעבר בעצמם. בתוצאה הסופית, אם כן, הצהרות כגון זו של מקרון נועדו אולי לתת תמיכה לרשות הפלסטינית – אותה רשות מנוונת שאינה זוכה לשום תמיכה בדעת הקהל הפלסטיני, נתפסת כמסואבת ולא רלוונטית, ומפסידה בכל סקר למועמדים של חמאס – אך בפועל הן רק מחזקות את ארגון הטרור, ומבהירות כי יש ערך בהמשך "ההתנגדות" לישראל. אפילו טראמפ אמר זאת במפורש זמן קצר אחרי שבריטניה פרסמה את האולטימטום שלה נגד ישראל.

ממילא, בהיעדר תסריט מעשי שבמסגרתו יעמדו הרשות הפלסטינית או חמאס בראש מדינה פלסטינית, לפי שעה אין עדיין גוף או התארגנות פלסטיניים שיכולים להתבלט כמי שיכולים להוביל חלופה אחרת. אם כן, בדומה להצהרות קודמות של מדינות אירופיות, הלחץ המדיני הנוכחי הוא סמלי בעיקרו. גם ביבשת מבינים היטב שללא הסכמה ישראלית לא תקום כאן מדינה פלסטינית. ניתן אולי לאיים עלינו, להציב בפנינו אולטימטום, להפעיל אמצעי לחץ שונים – אבל בשורה התחתונה זה תלוי בנו, ולא באף אחד אחר.

מה גם שארה"ב ניצבת בעת הנוכחית לצד ישראל באופן פעיל, ואפילו למדינות אירופה יש מה להפסיד מהתעקשות ללכת מולנו ראש בראש – בין אם זה בגלל צעדים שישראל תנקוט נגד האירופיות או נגד הרשות עצמה, בין בגלל דברים שהאמריקנים איימו לעשות. יעידו על כך ההיסוסים האירופיים אפילו אחרי ההכרזה של מקרון.

הנשיא הצרפתי, שהרקורד המדיני שלו עד כה אינו מרשים במיוחד, בלשון המעטה, מנסה בכל דרך להעלות את עצמו על במת ההיסטוריה, אפילו בזמן שהוא מבין שיש בכך משהו שיכול לפגוע בפועל בתהליכים בשטח. הרי מה תועיל לו בעת הנוכחית תגובה ישראלית שרק תפגע ברשות או החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון? בשלב זה פחות חשובות לו ההשלכות הללו מתדמיתו הפגועה בדעת הקהל המקומית והעולמית.

סיבה נוספת שדחפה את הצרפתים לפעולה היא קמפיין הרעב שחמאס קידם בהצלחה רבה. מדינות המערב, בסיוע של גורמים ערביים ואפילו התקשורת הישראלית, נפלו כשוטים שימושיים בפני המלחמה הפסיכולוגית הזאת, שיתפו איתה פעולה והניבו לחמאס הישג. ארגון הטרור הפך כה מבושם עונג ממעשיו, עד שמנהיגו ח'ליל אלחיה כבר הרשה לעצמו לצאת בהצהרות חריפות אפילו נגד ירדן ומצרים –  שתקפו אותו מיד בחזרה.

עם זאת, ישראל התמודדה מול קמפיינים דומים, בדרגות הצלחה שונות, ולא תמיד הם הביאו אותה לשנות את מדיניותה. דווקא הפעם הלחץ הכבד גרם לישראל לפתוח מסדרונות הומניטריים, להכריז על הפסקת אש יומית באזורים שבהם אין לחימה, להקפיא תוכניות לחימה ועוד. אפילו אם נשפוט לקולא את ההחלטה הזאת ונטען שלא מדובר בצעד שיפגע בישראל בשטח או בלחימה, עצם ה"התקפלות" הזאת משדרת לקיחת אחריות והתנצלות.

אלא שדווקא הקמפיין העזתי עלול בסופו של יום לעלות לחמאס ביוקר: ההצלחה הראשונית שלו גרמה לארגון הטרור להתבצר בעמדתו ואף להקשיח אותה במשא ומתן מול ישראל על הפסקת אש, וזאת למרות נכונות של ירושלים להתפשר בסוגיות רבות. בסופו של דבר קרס המשא ומתן, ואם ישראל תעמוד על הקווים האדומים שלה גם בעתיד – עשוי הקמפיין הזה להפוך לסוג של "גול עצמי" מבחינת חמאס. הרי סביר להניח שמה שארגון הטרור יכול היה להשיג בדיונים בדוחה בשבוע שעבר הוא לא יקבל בעתיד הקרוב. ישראל אף עשויה לנקוט כיוון פעולה אחר, כפי שרמזו רה"מ בנימין והנשיא טראמפ בשבוע האחרון, אולי אפילו להתחיל הליך לסיפוח של שטחים בעזה.

במקביל, אם ישראל וארה"ב יצליחו גם ליטול את העוקץ מהמהלך הצרפתי, שכאמור נבע גם מהלחץ של הקמפיין הזה – בזירה המדינית יתברר כי התועלת של הקמפיין כולו לחמאס תהיה פחותה משציפה. ממילא, בפריז וגם בלונדון מנסים "לאזן" את המשוואה של ההכרה בפלסטינים באמצעות דיבורים על מתווה לפירוק חמאס מנשקו.

להציב גבול לסעודים

בשורה התחתונה, איך ישראל צריכה להגיב מול היוזמה הצרפתית? הרי אחד החששות הגדולים הוא מבליץ מדיני שיתגבר כעת, תהליך הדרגתי של כדור שלג דיפלומטי שיכניס את ישראל לסחרור בזירה הבינלאומית.

ללא קשר לסיבות שהניעו את מקרון, הכרה רשמית של צרפת במדינה פלסטינית עלולה להתגלות כאירוע מדיני בעייתי לישראל. בניגוד למדינות אחרות שהצהירו בעבר על הכרה כזו, צרפת נחשבת לכוח מעצמתי, אחת המדינות שמחזיקות בנשק גרעיני ואחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, שאף נהנית מזכות הווטו על החלטותיה. יתרה מכך, בעבר נחשבה צרפת מדינה ידידותית לישראל.

ייתכן שצעדי הלחץ הנוכחיים ילוו במאמצים אחרים שמקדמות צרפת ומדינות אחרות באיחוד האירופי, כולל הניסיונות לסלק את ישראל מתוכניות מחקר, לביטול הסכם האסוציאציה ועוד. המהלך כולו יכול גם לבחון את מימושם של צעדים חד-צדדיים אחרים מדודים יותר, בניסיון להשפיע על המציאות בשטח או על יכולותיה הצבאיות של ישראל – כמו למשל בתחום אספקת הנשק.

כדי שהמצב הנוכחי לא יתבסס כ"סכר שנפרץ", כפי שהגדירו זאת בירושלים, יש עוד דברים שישראל עוד יכולה לעשות אל מול ההצהרה הצרפתית והאיומים הבריטיים. הכי חשוב: ישראל לא צריכה לשנות את מדיניותה רק בגלל החשש מלחץ. מדינות הכירו בעבר בפלסטינים, אפילו האירופיות, ודבר לא השתנה. אם אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו, ובמיוחד אם יש לנו גם סיוע ממדינות כגון ארה"ב, עלינו להמשיך לפסוע בנתיב שאנו סבורים כי יביא אותנו ליעד המיוחל.

העובדה שחלק גדול מהאינטרסים שעומדים בבסיס העניין של צרפת לקידום הוועידה הם פוליטיים או אישיים יכולה לשחק לידי ישראל. במצב כזה, אם המחיר המדיני שצרפת תשלם מול מדינות כגון ארה"ב או ישראל יהיה גבוה מדי, מקרון עשוי להרגיש שהתועלת של הצהרה חד-צדדית אינה גדולה מהעלות. במידת הצורך, ישראל אף להחריף את הטון מול הצרפתים או הבריטים – כדי לסכל מהלכים מדיניים חד-צדדיים לפני שיתממשו. ניתן לגבש רשימה של מגוון אפשרויות נוספות, שקטות ו"רועשות", שיוכלו להבהיר לפריז וללונדון מה יהיה המחיר להתעלמות מישראל ונקיטת צעדים מעל ראשה. כך, מלבד הפסקת שיתוף פעולה מודיעיני והחלת ריבונות, ניתן לשקול אפשרות לחסום יוזמות סיוע לפלסטינים, או לשלול ממדינות שמקדמות צעדים כאלה אפשרות לקחת חלק בעתיד במשא ומתן ועוד.

מלבד האירופיות, יש צורך להפעיל לחץ גם על היוזמת השנייה של הוועידה: ערב הסעודית. פעולה יעילה מול הסעודים תסייע לבודד את צרפת במערכה, ותגרום לה לשקול מחדש את צעדיה.

הפלסטינים כבר הבהירו שריאד עומדת מאחורי כל האירוע, דוחפת אותו, ויש לתת לה את הקרדיט להכרה הצרפתית. גם באירוע בניו-יורק הדגישו הנציגים הסעודים שכל נורמליזציה עם ישראל עוברת רק בהקמת מדינה פלסטינית – המשך של הקו המסורתי שלהם, שבעבר נתפס בעיקר סמלי, אך כעת מסתמן דווקא מעשי ועוין יותר.

לפיכך, ישראל צריכה גם להעביר מסרים שקטים לערב הסעודית, ולשקול אם גם לפעול בפומבי, ולהבהיר לה את ההשלכות שיהיו לקידום מהלך חד-צדדי כזה על האמון בין הצדדים. עלינו לחדד שכל פגיעה ביחסים כעת בשל יוזמות כאלה עשויה לסכל בעתיד את האפשרות לקדם יוזמות בילטרליות ומולטילטרליות שריאד תהיה חלק מהן, כולל בזירה הפלסטינית.

חשוב להדגיש שהנורמליזציה עם הסעודים שארה"ב מעוניינת לקדם לא יכולה להתקיים בכל מחיר, ודאי לא אם היא תציב סכנה אסטרטגית למדינת ישראל. אנחנו מעריכים את שיתוף הפעולה הפוטנציאלי עם ערב הסעודית, אבל יש לכך גם גבולות. כשם שריאד מצפה שיכבדו אותה ואת ערכיה, כך גם אנו צריכים להיות גאים בעצמאותנו ולא לבוא למשא ומתן כזה מעמדת חולשה. המזרח התיכון הוא ממילא מקום שבו יש לעוצמה ולנחישות משמעות. אם נתקפל בעניין הפלסטינים מול הסעודים, סביר להניח שהם לא ייקחו אותנו ברצינות בעתיד.

בכל מהלך כזה, יש חשיבות גדולה להמשך השיח ושיתוף הפעולה עם האמריקנים. בין היתר, ישראל צריכה להמשיך לעמוד בקשר עם ארה"ב כדי שתלחץ על ריאד לא לקחת חלק בהמשך ניסיונות הכפייה עלינו. כך למשל, ממשל טראמפ, בעידוד ישראלי, יוכל להבהיר לסעודים שיגבה ממנה מחיר על מהלכים כאלה, כולל בעניין הברית האסטרטגית שהם מעוניינים לסגור עם ארה"ב, שיתופי הפעולה הטכנולוגיים או אישור לתוכנית גרעין אזרחי. אומנם יש לאמריקנים אינטרס מסחרי נרחב מול ריאד, אבל לא כל עמדה תקיפה מולם צפויה לסכל זאת.

האינטרס העיקרי כעת הוא לשמור על המסר המשותף עם טראמפ בדבר ניתוק הקשר בין החיבור שמנסים לבצע כאן בין עזה ליהודה ושומרון. פתרון שתי המדינות אינו אלא פרס לחמאס, ועל כן הוא פסול כעת מעיקרו. ישראל כמובן צריכה לקבל בברכה, אפילו בהדגשה פומבית, הצהרות שקוראות לחמאס להתפרק מנשקו – אולם להבהיר שאין בכך שום נגיעה למצב הרשות הפלסטינית או לעתיד פתרון שתי המדינות.

את העשייה הזאת יש ללוות גם בהמשך הפעילות הצבאית בשטח, בעזה, יהודה ושומרון גם יחד. ישראל צריכה לעשות את מה שנכון בראייתה האסטרטגית, ולא להפקיד את ביטחונה בידי אחרים או בחסות הסכמים מדיניים חלקיים ומפוקפקים. במקביל,  יש להתחיל לקדם גם מהלכים לפגוע בהנהגת חמאס בחוץ, שמכתיבה קו ניצי במשא ומתן של הארגון, ובמובנים רבים גם עדיין מחזיקה את עמוד השדרה האידיאולוגי שלו. היעדר הפגיעה בה מעכב את הבשלת התהליכים של פירוק חמאס בעזה, והיא חלק מהותי מהפגיעה גם במערכים הצבאיים של הארגון.

כמובן, ישראל עדיין צריכה להמשיך במאמצים למנוע רעב בעזה, לנתק את הקשר שבין האוכלוסייה האזרחית שם ובין חמאס, ולבסס חזון ארוך טווח לרצועה. ברוח זו, עלינו להתמיד בקידום המהלך להקמת עיר הומניטרית בדרום הרצועה, ובעיקר לעודד הגירה מעזה ברוח תוכניתו של הנשיא טראמפ.

יש להוסיף לדון עם האמריקנים על הנעשה ביהודה ושומרון, ולראות אם גם ניתן להגיע איתם להסכמה והבנה על האופן שבו ניתן לעצב את המערכת הפלסטינית בעתיד, בהתחשב בכל האילוצים הקיימים. כך למשל, "שכפול" תוכנית אבו-שבאב מעזה, או אפילו יוזמת השייח'ים החברונים, הן מתווים אפשריים – אף שלא בלעדיים. סביר להניח שכך או כך, ישראל תלך בכיוון של קנטוניזציה ביהודה ושומרון והחלשת הרשות. אולי היא אף תאיץ את תוכניותיה בקרוב במענה ליוזמות כמו זו של צרפת או האולטימטום הבריטי, שבסוף מבחינתן כנראה רק יובילו לתוצאה הפוכה מהרצוי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 30 ביולי, 2025.

ההכרזות האחרונות של מדינות אירופה על כוונתן להכיר במדינה פלשתינית אינן מפתיעות. הן תולדה של תהליכים ארוכי שנים: מבנה האו״ם שמעניק רוב אוטומטי לאויבי ישראל, התעצמות הנרטיב השקרי שמציג אותנו כמדינה כובשת ומדכאת, והמציאות הפוליטית הפנימית באירופה – שבה קהילות מוסלמיות גדולות, מאורגנות ובעלות כוח אלקטורלי, הפכו לשחקן מכריע. באנגליה, למשל, ישנם כיום 11 ראשי ערים מוסלמים. לא בכדי, בארה״ב – שם אין קהילות כאלה בסדר גודל דומה – לא מתרחש תהליך זה.

ובכל זאת, חשוב להדגיש: להכרזות הללו אין משמעות ממשית בטווח הקצר. עצרת האו״ם הכללית אינה מוסמכת להקים מדינה, והחלטותיה אינן מחייבות. רק מועצת הביטחון יכולה לעשות זאת – ותסריט שבו תתקבל שם החלטה כזו, ללא וטו אמריקני, פשוט אינו ריאלי. לכן, אין כאן ״צונאמי מדיני״ אלא בעיקר ניסיון של פוליטיקאים אירופים קצרי רואי לקנות נקודות בזירה הפנימית שלהם, במחיר של עידוד חמאס והארכת המלחמה.

אבל אם בטווח הקצר אין סיבה להתרגש, הרי שבטווח הארוך טמון איום חמור בהרבה. ההכרות הללו הן חלק ממאמץ עולמי רחב להטמיע נרטיב מסוכן: שישראל היא מדינה כובשת, מפרת זכויות אדם ורוצחת ילדים. אויבינו מבינים שלא יוכלו לנצח את צה״ל בשדה הקרב, ולכן הם מנסים לכבול את ידיו באמצעות מערכה תודעתית. קמפיינים של דה־לגיטימציה עלולים להוביל בעתיד לאמברגו נשק, לסנקציות כלכליות ולבידוד בינלאומי. במילים אחרות: גם עשרות מטוסי F‑35 לא יעזרו אם העולם יכפה עלינו שלא להשתמש בהם.

היסטוריה בינלאומית מלמדת שהנרטיב יכול להיות חזק לא פחות מהטנקים. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה לא נפל רק בשל לחץ פנימי, אלא בעיקר כתוצאה ממערכה עולמית שציירה את המדינה כבלתי לגיטימית, והובילה לסנקציות חריפות שכבלו את ידיה. גם סרביה בשנות ה־90 מצאה את עצמה מבודדת בזירה הבינלאומית, כשנרטיב של פשעי מלחמה יצר מציאות מדינית וצבאית חדשה. מי שמתעלם מהכוח של התודעה – עלול לגלות שהוא הפסיד עוד לפני שהקרב התחיל.

כאן טמונה האזהרה – וגם ההזדמנות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך לנהל את הקרב על דעת הקהל בשיטת ״כיבוי שריפות״. אנחנו מגיבים לאירועי קיצון במקום לנהל מערכה יזומה, מתמשכת ובעלת חזון.

לא קיים גוף אחד שמפקד על המערכה התודעתית, לא קיים ״רמטכ״ל הסברה״ שמחזיק בתקציבים, בכלים ובסמכויות. משרד החוץ עדיין פועל לפי מודל מיושן של דיפלומטיה קלאסית, בעוד שהקרבות האמיתיים מוכרעים בטיקטוק, בטוויטר וביוטיוב – ושם הקול הישראלי כמעט נעדר.

והאמת היא, שדווקא כאן חייבת ישראל לעבור מיידית למתקפה. לא להסתפק בהצגת פנינו היפות, אלא לחשוף ללא הרף את פשעי האויב. עלינו להציג לעולם את הרצחנות של חמאס וחיזבאללה, את המימון האיראני לטרור, ואת העובדה שהאויבים שלנו משתמשים בציניות בילדים ובאוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי.

גם מול כלי תקשורת עוינים – בין אם מדובר בעיתונים אנטישמיים כמו ה”ניו יורק טיימס” או ברשתות כמו “אלג׳זירה” – ישראל חייבת לתקוף, למתג שלילית, ולהשחיר את מי שמנסה להכשיר את הרצחנות הזו. המעבר למתקפה תודעתית רחבה יוכל להתאפשר רק אם נבין שמדובר בזירת קרב לכל דבר, ונצייד את “רמטכ״ל ההסברה” העתידי בתקציבים ובכלים המקבילים לאלה של מערכת הביטחון.

אם לא נעשה זאת – נאבד את דעת הקהל של הדור הצעיר שעתיד להנהיג את העולם בעוד 20 שנה. אבל אם נפעל נכון, נוכל להפוך את יכולותינו הטכנולוגיות, את המוחות החריפים ואת המשאבים שלנו לעליונות תודעתית: לא רק להגן על ישראל מול מתקפות השקר, אלא גם לחשוף את האמת ולהציג את פניה האמיתיות של הטרור הרצחני שמולנו.

הקרב על התודעה איננו משני. הוא קובע אם לישראל תהיה הלגיטימציה להגן על עצמה גם במלחמות הבאות. הגיע הזמן להבין: ההסברה והתודעה היא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי שלנו!

מי שחושב שהמלחמה מוכרעת רק בטנקים ובמטוסים – טועה. במאה ה־21, היא מוכרעת גם במסכים. וגם שם – אנחנו חייבים לנצח.

פורסם בישראל היום, בתאריך 30 ביולי, 2025.

פרשת ההרעבה ברצועת עזה מצטיירת כעסק הביש השני בתולדות מדינת ישראל – לא רק בשל ממדיה המוסריים והמדיניים, אלא בשל התעלומה השוכנת בליבה: לא מי נתן את ההוראה, כפי שהיה ב־1954, אלא מי לא דבק בתחבולה שנועדה להכריע את חמאס ועקב כך למנוע ממנו את האפשרות להעליל על ישראל את עלילת ההרעבה.

פתרון התעלומה הזו איננו עניין סמלי להיסטוריה. הוא תנאי הכרחי למימוש שתי מטרות המלחמה שטרם הושגו: הכרעתו של חמאס והכנעתו לשם השבת החטופים ופירוקו כארגון צבאי ופוליטי.

התחבולה שלא יושמה

יתרונו הגדול של מבצע "מרכבות גדעון" היה ברעיון התחבולני שעמד בבסיסו: העברת האוכלוסייה האזרחית למקלטים הומניטריים בשטח שבשליטת ישראל, שנכבש במהלך המלחמה. בכך הייתה מושגת הפרדה בין חמאס לבין האזרחים ששימשו לו מגן אנושי, בסיס הספקה ומכשיר לשחיקת מעמדה של ישראל בעולם.

העברה הדרגתית של האוכלוסייה למקלטים הומניטריים אזוריים – חלופה ריאלית לרעיון מאוחר יותר של הקמת עיר הומניטרית אחת מרוכזת – הייתה מאפשרת לנתק את חמאס ממגיניו האנושיים ומשרשרת ההספקה שלו ולהציג מופת ישראלי לטיפול באזרחים – תמונה הפוכה לטיפול בהם על ידי חמאס. הכרעתו של חמאס ברעב ובירי מנגד מסיבי – שללא אזרחים ניתן להפעילו ללא מגבלות – הייתה עשויה להכניעו בגזרה אחת, ובעקבותיה להוביל אולי לכניעתו הכוללת, בלי צורך בהפעלת מקלטים נוספים, ולסיום המלחמה בניצחון ישראלי מובהק.

השלכות ההחמצה

מסיבות בלתי ברורות התחבולה לא יושמה. תחתיה נמשכת לחימת שחיקה ממושכת, שבמהלכה מתרחשות שתי תופעות הרסניות:

האחת – חמאס שודד את הסיוע ההומניטרי המוזרם לרצועה לצרכיו ולהארכת יכולת המשך לחימתו; השנייה – העולם מייחס את מצוקת הרעב לא לטרוריסט הגוזל אלא לישראל – המדינה שמעבירה את הסיוע.

שתי סיבות אפשריות עיקריות הוזכרו בתקשורת כהסבר לאי־היישום: רתיעה מהפעלת ממשל צבאי במקלטים ההומניטריים, והתנגדות משפטית להעברת האזרחים לשם. אך שתיהן אינן עומדות במבחן המבצעי, המשפטי או המוסרי.

המשפט הצבאי – מערכת מחייבת

תורת המבצעים של צה"ל קובעת מפורשות (עמ' 192): "היערכות להחלת ממשל צבאי על אזורים שנכבשו" היא חובה, לא המלצה. מדובר בהנחיה מבצעית שדינה כדין מדינה. שיקול הדעת נוגע רק לאופן היישום – לא לעצם חובתו.

גם מבחינה משפטית, הדין הבינלאומי ההומניטרי אינו אוסר על פעולות מצילות חיים – בוודאי לא כאשר מדובר בהצלת אזרחי אויב מידי מי שהופך אותם לכלי נשק. חובה מוסרית, משפטית ומדינית – לפעול לחלצם.

איזון משפטי – לא משטר פרשני

על הייעוץ המשפטי בצה"ל מוטלת חובה מורכבת: לאזן בין שלוש מערכות משפט מחייבות:

1. התורה הצבאית של צה"ל – הנחיות אופרטיביות מחייבות שדינן כדין מדינה.
2. הדין הבינלאומי ההומניטרי – שנועד להגן על אזרחים, אך אינו נועד לשמר את הפקרתם בידי אויב.
3. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – שמחייב את רשויות המדינה לפעול על פי ערכיה, שמהם אמורים להיגזר חוקיה ועליה להישען פסיקותיה.

הייעוץ המשפטי הצבאי איננו רשאי להימלט מייעודו הייחודי: להפעיל שיקול דעת אחראי, מאוזן ומלא – ולא להעדיף מערכת אחת על פני אחרות מתוך נאמנות צרה. מה גם שמדובר בהמלצה בלבד; האחריות המעשית להכרעה מוטלת על הדרג הצבאי והמדיני.

הסברה איננה תחליף לאסטרטגיה

הטענה שישראל איננה מרעיבה את אזרחי הרצועה – גם אם היא נכונה – איננה פוטרת מאחריות לכישלון ההסברתי הקולוסאלי שישראל נגררה אליו. חובתה של מדינה ריבונית היא לזהות מראש בעיות אפשריות, ולהקדים להן מענה מערכתי – בטרם תהפוכנה למשבר תודעתי עולמי.

הופעה אמינה ומרשימה של דובר צה"ל, המבהירה שישראל איננה אחראית למשבר, איננה יכולה להחליף פעולה אופרטיבית יזומה שתמנע מראש את עיוות המציאות. כאשר ישראל מואשמת על מעשי חמאס – נדרש לא רק הסבר, אלא מעשה מטרים שימנע את הצורך בהסבר.

בן־גוריון כמשקף אחריות מוסרית

עסק הביש הראשון לא הסתיים רק בכישלון מבצעי, אלא סימן את סיום דרכו של דוד בן־גוריון (ושל תנועת העבודה) – משום שהוא לא הסכים להשלים עם תעלומה בלתי פתורה בלב מערכת הביטחון. עבורו, האמת הייתה תנאי לעצם קיומה של הנהגה.

גם כיום, בישראל 2025, המנהיגות נבחנת לא רק בכישוריה המבצעיים, אלא גם ביכולתה לומר אמת, לזהות כשל, ולפעול לתיקונו. דווקא מתוך הכרה בהחמצה ניתן להפוך את הכישלון למפנה: לשוב אל התחבולה שנזנחה, להשלים את ההכרעה – ולהחזיר את ישראל לייעודה ולזכותה בניצחון צודק.

ועדת אמת מבצעית – עכשיו

העיקר כעת איננו רק מה לעשות הלאה, אלא איך לתקן – מייד. יש להקים ועדת אמת מבצעית מצומצמת, בלתי תלויה, שתורכב משלושה חברים: מדינאי בכיר, מומחה צבאי בכיר, ומשפטן בעל הבנה מבצעית. תפקידה: לברר בתוך שלושה ימי עבודה את סיבת אי־מימושה של תחבולת "מרכבות גדעון" – על פי הפרסומים בתקשורת היא קיבלה את אישור הקבינט – שנועדה להכריע את חמאס באמצעות ניתוקו מהאוכלוסייה.

הוועדה חייבת לפעול בהסכמת הדרג המדיני והרמטכ"ל, ולמסור את ממצאיה ואת מסקנותיה לקבינט המדיני־ביטחוני. בהתאם לשיקול הדעת הלאומי, תובא תמצית מסקנותיה לידיעת הציבור או תפורסם בשלמותה בהמשך.

זו איננה ועדת חקירה פוליטית או משפטית. ייעודה הוא לחשוף את האמת שמאחורי ההחמצה, כדי לאפשר הכרעת אמת ומימוש אמיתי ומיידי של מטרות המלחמה. הקמתה איננה רק צורך מבצעי, אלא גם חובה לערך מוסרי מכונן בזהותה של מדינת ישראל – ערך האמת. זו איננה רק חובה כלפי ערך אלא חובה כלפי ההכרעה עצמה, שבלעדיה מטרות המלחמה – השבת החטופים ופירוקו של חמאס כארגון צבאי וממשלי – לא תמומשנה באמת.

ישראל טרם מימשה ברצועה את שתי מטרות המלחמה הראשיות: פירוק חמאס כארגון צבאי ופוליטי, והשבת החטופים. הקשר בין שתי המטרות ברור: השגת המטרה הראשונה באמצעות יצירת איום קיומי אמיתי ובר־מימוש על חמאס, עשויה להיות מנוף לשכנועו להיכנע, ובתמורה להסכמה ישראלית לקבלת כניעתו – לשחרר את החטופים.

ליצירת איום קיומי שיביא את האויב להחליט על כניעה יש שתי חלופות:

האחת – השמדת יכולות הלחימה שלו במסגרת תהליך בלתי תחום בזמן. עיקרו של תהליך זה הוא חיסול שיטתי, מוחלט או כמעט מוחלט, של יכולות הלחימה, מה שיגרום להנהגתו לבחור, בסיום התהליך או קרוב אליו, בין השמדה מוחלטת לכניעה.

והשנייה – הכרעה מהירה במאורע מתפרץ ותחום בזמן, שיגרום לאובדן יכולתו של האויב לממש את תכלית לחימתו. זאת כתוצאה מנטרול או השמדה של נכסים חיוניים, ובכך תהפוך לחימתו לחסרת תוחלת. אם חרף זאת לא ייכנע, כוחותיו יושמדו שיטתית בידי הצד המכריע, הנהנה מעליונות מבצעית מובהקת.

ניוונה של יכולת ההכרעה והשלכותיה

הסבתו של צה"ל מצבא הכרעה מהירה לצבא הרתעה ניוונה את יכולות התמרון היבשתי – שהן המפתח לניהול מלחמות הכרעה קצרות. אך תקלה חמורה מזו הייתה הסבת החשיבה המצביאותית בצה"ל מחשיבה צבאית מערכתית־סטרוקטורלית לחשיבה פוסט־מודרנית, שדוחה מבנים קבועים – ובמקרה הצבאי, את עקרונות תורת ההכרעה ההתקפית וההגנתית.

בעזרת מבנים אלה, בחשיבה מבנית (שאחד מרמטכ"לי צה"ל התפאר בהחלפתה ב"חופש לחשוב בלי שיעבוד למבנים מחייבים"), ולאור מטרה קונקרטית, אמור המצביא לזהות בתמונת האויב מערכת לחימה מוגדרת. עליו להכריע אותה באמצעות זיהוי גבולותיה, מרכיביה הראשיים – מרכז כובד, נכסים חיוניים, תורפות ויתרונות – ופיתוח רעיונות מצביאותיים פורצי דרך שיתנו מענה לשאלות: "מה יכריע?" ו"איך יש להכריע?" את האויב בהתקפה, ו"איך למנוע את הכרעתי?" – בהגנה.

בשל ניוון החשיבה המצביאותית, ישראל לא הייתה ערוכה לא להגנה ב־7 באוקטובר ולא להסרת האיום ברצועה ובלבנון בלחימה התקפית. במקום מימוש מטרות המלחמה ברצועה בתכנון של מהלך הכרעה קצר וממוקד, נבחר מסלול של תהליך בלתי תחום בזמן – שנועד להביא את חמאס לכניעה מתוך שחיקה והתשה. אלא שהעברת מרכז הכובד של חמאס מתחת לפני הקרקע – אל המנהור – הפכה את שחיקתו ללא יעילה: גם אם הוא מתפרק כצבא סדור, בגלל מחבליו הבודדים הוא אינו קורס, ואינו חדל מלתפקד כארגון צבאי־ממשלי.

העדר הישגים צבאיים וההשלכות על המשא ומתן

בהיעדר איום קיומי מיידי ובר־מימוש, ישראל נגררת לשיחות להשבת החטופים, כשהיא נטולת הישגים צבאיים מכריעים שיאזנו ויכריעו את כללי המשחק המדיני. בשיחות אלה מתברר שוב ש"מכות קשות וכואבות" – ספינת הדגל של לחימת ההתשה שצה"ל אימץ – אינן בגדר מטבע עובר לסוחר שהתשה ושחיקה היא דרך חייו הקבועה.

שני נכסיו החיוניים של חמאס, שנטרולם בתחילת המלחמה היה מאפשר להכריעו במהירות, היו:

ציר פילדלפי – צינור החמצן החיצוני שלו, שנותק רק בשלב מאוחר מאוד של המערכה.

האזרחים – המהווים מגן אנושי המגביל את יכולת השמדתו בירי מנגד, והסיוע ההומניטרי הניתן להם הוא מקור ההזנה הלוגיסטית שלו.

בהיעדר תוכניות מגירה לחיסול חמאס, לא הוכן מראש פתרון לנטרול רכיב האוכלוסייה – כדוגמת העברתם מיד עם תחילת ההתקפה למקלט הומניטרי בשטח שארה"ב הייתה שוכרת בצד המצרי של רפיח. לכן הדרך היחידה שנותרה הייתה חיסול שיטתי של יכולות חמאס – תחילה בפשיטות סיזיפיות ללא החזקה בשטח, ורק מאוחר יותר גם בהחזקה בשטחים שכבר נכבשו וטוהרו.

ניצול השטח שנכבש והצורך בשינוי אסטרטגי

במסגרת תהליך ההשמדה השיטתית, השתלט צה"ל על למעלה מ־70 אחוז משטח הרצועה – הישג משמעותי שהיה צריך לשמש מנוף לנטרול הנכס החיוני האחרון שנותר לחמאס: אזרחיו. היה על ישראל להוציאם משליטתו – באמצעות השארתם בנקודות החלוקה ההומניטריות, והפיכתן למקלטים הומניטריים.

מהלך כזה היה מאפשר להפסיק את אספקת הסיוע ההומניטרי לשטחים שבשליטת חמאס, ובכך לכתרו. כך היה ניתן להוסיף על שחיקתו בירי מנגד גם את הרעבתו – ולהציבו תוך זמן קצר יחסית, להערכת מומחים בתקשורת, בפני הברירה: להיכחד במנהרותיו – או להיכנע כבכל מלחמות ישראל בעבר, בתנאיה של ישראל.

המהלך היה מטיל על צה"ל אחריות להפעלה של ממשל צבאי במקלטים – אתגר כבד, אך גם הזדמנות לתגובה מוסרית מהדהדת מול מסע הדה־הומניזציה שחמאס מנהל נגד ישראל: הקמת מרפאות, בתי חולים ושירותים לאזרחים – הייתה עשויה להוות משקל נגד מוסרי משמעותי הן להתנהגותו הבלתי מוסרית של חמאס כלפי אזרחיו שלו והן להתנהגותן של הדמוקרטיות הליברליות שבדבקותן הבירוקרטית העיוורת בדיני המלחמה, מתעלמות לחלוטין מהמוסר שמעל לדין היבש.

הצורך בהכרעה מיידית והימנעות מטעויות העבר

במקום לבחור בהכרעה, הוחלט להמשיך בהתשת חמאס ושחיקתו בלחימה משולבת אווירית וקרקעית ששוחקת את כוחותינו לשם גריעה נוספת של שטחיו שתרומתם להכרעתו נמוכה. בגלל השארת האזרחים בתחומיו, ישראל לא רק מחויבת בהמשך הזנתם שמשמעה המשך הזנתו הלוגיסטית של חמאס, אלא בגלל הידיעות הנכנסות על בזיזת חמישים אחוז מהאספקה על ידי חמאס, עליה עוד להגביר את היקף האספקה ולאפשר בכך לחמאס להאריך את משך שרידותו, במידה ויכותר ויורעב.

ההתפתחות החמורה הזאת, שמעידה שחמאס מודע לכך שכיתורו והרעבתו יביאו להכרעתו ולכניעתו, מחייבת לבחון מיד דרך פעולה שלישית שעיקרה: במקום הכרעתו של חמאס במהלך אופרטיבי כולל אחד, הכרעתו ההדרגתית המצטברת על ידי כיתורו והרעבתו באחת מגזרות הפעולה שלו אחרי חילוץ אזרחיה למקלט הומניטרי. לדוגמה, התוחמת הצפונית, וניצול בקשתו האפשרית להיכנע בגזרה זו, כמנוף מידי לקבלת חטופים ולקבלת כניעתו גם בשאר הגזרות.

מניעת פסק דין היסטורי

עלינו לוודא שההיסטוריה לא תפסוק כי הישגיו המרשימים של מבצע "חרבות ברזל" לא נוצלו במלואם להבסת חמאס במהלך הכרעתי נגדו – אלטרנטיבה לתהליך הסיזיפי של "לעיסת פירים ומבנים" כ"לעיסת גדרות התיל" במלחמת העולם הראשונה. הכרעתו של חמאס, גם בשלב מאוחר זה של המלחמה, תהווה תיקון מהותי לעובדה שהמלחמה לא תוכננה מראש ונוהלה ברובה בניגוד לעקרונותיה וכלליה. חשוב מכך, הכרעה זו תספק הוכחה שהופק הלקח הראשי מהמלחמה – אסון הסבתו של צה"ל לצבא הרתעה – ושצה"ל כבר במהלכה חזר לייעודו מיום הקמתו: להיות צבא הכרעה ביבשה, כבאוויר באירן.

ולוואי, שלא יתגלה חלילה, שרתיעה מהפעלה – ולו גם מוגבלת – של ממשל צבאי, היא שגרמה להחמצה ההיסטורית.

בעת כתיבת שורות אלה, בישראל "בוחנים את התשובה המעודכנת שחמאס העביר ביחס להצעת המדינות המתווכות". זאת לאחר גרירת רגליים, הקשחת עמדות ואפילו הערות מלגלגות פומביות מצד דוברי האירגון, לאורך הימים האחרונים.

בחמאס שואבים עידוד רב מגל התגובות שמעורר קמפיין "רעב בעזה" בדעת הקהל בעולם ומתכוונים למצות את הפוטנציאל שבו כדי לאלץ את ישראל להגמיש את תנאיה לסיום המלחמה. בינתיים הם משתמשים בו כדי להשיג שלושה יעדים מיידיים: ריסון הלחץ הצבאי שישראל מפעילה בשטח, חידוש שליטתו של חמאס על הסיוע האזרחי שמיועד לרצועה, חיזוק מעמדה הציבורי של התנועה על ידי ליכוד השורות במאבק העממי וההסברתי, בחסותה.

בהודעתה הרשמית קראה תנועת חמאס לקיים פעילות מחאה נרחבת "בכל הבירות והערים ברחבי העולם בימים שישי, שבת וראשון  עד לשבירת המצור וסיום הרעב." יש להניח שהיא לא תאפשר להזדמנות הזו לחמוק מבין ידיה ותעדיף שתמונות המצוקה מעזה ימשיכו לככב במהדורות החדשות בעולם, גם במחיר ויתור על פתרונות מיידים להקלה על האוכלוסייה.

הצלחתו של חמאס להעלות את סוגיית עזה לסדר היום העולמי, לאחר שזו נדחקה לזמן מה מפני המלחמה באיראן וההתפתחויות האחרונות בדרום-סוריה, מחזקת בהנהגת אירגון הטרור את התחושה שהמגמה הכללית משתנה לרעת ישראל ולטובת חמאס.

"אנחנו בעיצומה של מלחמת התשה, האמצעים שחמאס מפעיל יחד עם אמונתנו הדתית מאזנים את העוצמה של צה"ל. הזמן וההתשה פועלים לטובתנו" – כך אמר ל"אלגז'ירה", מוחמד אל הנדי -בכיר הג'יהאד האסלאמי, לפני ימים אחדים. אמנם הוא לא נמנה על שורות חמאס, אך דבריו משקפים נאמנה גם את הלך הרוחות בצמרת ארגון זה.

בחמאס שומעים את הדיווחים בישראל על השחיקה וערים לרגישות הגוברת בציבור לנפגעים מקרב חיילי צה"ל. הם מזהים סימנים של קוצר רוח גם מצד הנשיא טראמפ ומניחים שהמלחמה בעזה נתפסת בעיניו כמכשול שצריך להסיר במהירות כדי שיוכל לממש את תכניותיו האזוריות הגדולות. מנהיגי אירגון הטרור קשובים גם להתרחשויות הפוליטיות בישראל, רואים כאפשרות סבירה את הקדמת הבחירות ומניחים שנתניהו ירצה להגיע אליהן עם הישג בנושא החטופים ועם הסכמי נורמליזציה נוספים. התנייתם של ההישגים הללו בהפסקת המלחמה מחזקת את עמדת המיקוח של חמאס.

רשת ביטחון מנטאלית לחמאס

לפעילי השטח של חמאס המצב ברצועת-עזה אמנם לא קל, אך גם לא בלתי נסבל. משימתם העיקרית היא לשרוד את התקופה הזו, בסיוע המנהרות והאספקה ההומניטארית. מנהיגי הארגון יודעים שבכל עת שירצו הם יכולים לעצור את הסבל: להסכים לעסקה, לקנות עוד זמן להתרעננות. ידיעה זו, כשלעצמה, מספקת להם רשת ביטחון מפני שבירה מנטאלית.

לפי התנהגותו, חמאס כנראה מעריך שהסכנה לקיומו, גם אם טרם חלפה, היא פחתה. למרות הקשיים הוא עדיין מתפקד כארגון, מצליח לקיים תיאום אפקטיבי בין מרכיבי הנהגתו ובין זרועותיו השונות.

הוא עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועה, שולט בתמונת המצב בסיוע אנשיו ודיווחי התקשורת, מעביר מידע והנחיות לציבור בערוצי הטלגרם,  ואוכף את מרותו, גם אם במידה חלקית,  ע"י מנגנונים אלימים חצי רשמיים  שהוא מפעיל בשטח. אין אלטרנטיבה לשלטונו ולמרות המצב הוא עדיין זוכה לפופולריות גבוהה. החטופים שבידיו הם הבסיס לתקווה שהוא מעניק לעצמו ולנאמניו לחזור לשליטה מלאה בכל רצועת-עזה ולשקם את הריסותיה.

המסקנה שאליה מגיעים בחמאס מניתוח המרכיבים הללו היא שלא כדאי להתפשר כעת. הם מניחים שככל שהסוגיה העזתית תסבך את ישראל, הלחצים על נתניהו, מבית ומחוץ, יובילו דווקא אותו להתגמש. את זה מבקשים להשיג ע"י מאמצים משולבים: בשטח – באמצעות הגברת המאמצים לפגיעה בחיילי צה"ל וניסיון לחטוף נוספים, בשדה המדיני – ע"י הגברת המחאה העממית והביקורת הבינלאומית על ההרג וה"הרעבה" ובמערכת הישראלית – באמצעות לוחמה פסיכולוגית ולחץ בסוגיית החטופים.

"צומוד" ישראלי

כיצד על ישראל לפעול לנוכח זאת? – ראשית ומעל לכל, לקדם באופן מעשי את יוזמת טראמפ להגירה מרצון של האוכלוסייה. מלבד העובדה שזהו הפתרון האמיתי לבעיות היסוד בעזה ולסקרים שמצביעים על שיעור גבוה של פלסטינים מעזה שמבקשים לממש אפשרות זו,  זהו המהלך שחמאס חושש מפניו יותר מכל. יש בו גם כדי לפתור את המצוקה ההומניטארית ולספק מענה למבקריה של ישראל בעניין הזה.

שנית, קטיעה מוחלטת של האינטרנט, הרשתות והתקשורת בעזה. רבות דובר על כך אך רק מעט נעשה. אלה הם הכלים שבאמצעותם חמאס שומר על משילותו גם כיום. באמצעותם הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב , מעביר מידע והנחיות לציבור , מנהל את הקמפיינים ההסברתיים ומפעיל את מנגנוני האכיפה.

שלישית, הפעלת מרחבים הומניטאריים שבהם ורק בהם יינתן סיוע אזרחי נרחב. משמעות הדברים היא כי יש למנוע באופן מוחלט העברת סיוע לאזורים שבהם ניתנו הוראות פינוי לאזרחים, לכתר את השטחים הללו ולשחוק את מחבלי חמאס שיישארו בהם.

רביעית, פגיעה פיסית במנהיגי חמאס בחו"ל.  באופן לא מוסבר ההנהגה זו ממשיכה להנות  מחסינות דה פקטו ולנהל את הפעילות המדינית של הארגון באין מפריע. נטרולה נחוץ גם כדי להגביל מאוד את יכולת השיקום של חמאס ביום שאחרי המלחמה.

לא פחות חשוב מכל זאת, יש לצמצם ככל האפשר את הסיכונים לחטיפה או לפגיעה בחיילי צה"ל שפועלים בעזה. מול הביקורת הבינלאומית, נכון לגבות את צה"ל בפעילותו העצימה ובשום אופן לא לנקוט ריסון שיגדיל את הסיכון לחיילינו רק בשביל לשכך את הביקורת.

"צומוד" – עמידה איתנה ונחושה – זהו שם המשחק מבחינת חמאס. נחישות היא גם המפתח להצלחתה של ישראל. ההישגים הרבים של "חרבות ברזל", שנקנו במחיר יקר, קרבו אותנו למטרות. בתחבולה, בעיקשות ומתוך אמונה בצדקת המלחמה, אפשר להשיג את כולן.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25.07.2025. 

עיקרי הדברים

את מבצע ״עם כלביא״ יש להבין כחלק מההיגיון האסטרטגי המעודכן שישראל אימצה כבר בשלביה הראשונים של המלחמה שנכפתה עליה ב-7 באוקטובר 2023. מהותו היא לחולל שינוי מהמעלה השנייה, שמשמעותו שינוי המערכת האזורית באמצעות פגיעה של ממש במרכז הכובד המרכזי או העיקרי שלה – ראש התמנון – איראן.

לאחר כ-20 חודשי לחימה, ששיאם במבצע ״עם כלביא״, הצליחה ישראל לפרום את טבעת האש שבנתה איראן בעמל ובממון רב במשך עשרות שנים, להחליש את איראן ואת שלוחיה כמרכז כובד של המערכת האזורית ולהכשיר את התנאים לעיצובה מחדש של המערכת האזורית.

במבצע ״עם כלביא״ הביאה ישראל לידי ביטוי יכולות מודיעיניות ומבצעיות יוצאות דופן, תחכום, נחישות והונאה. את המבצע יש לנתח בשלוש רמות ניתוח (כסיום של תהליך, כהמשך טבעי של המלחמה האזורית, וכפתיחה אפשרית של מערכה חדשה), כאשר כל תרחיש סיום – בין אם מדובר בהסכם עם האיראנים, בהפסקת אש בפועל ללא הסדרה רשמית או בגלישה למלחמת התשה – אינו חף מסיכונים ומעמיד את ישראל בפני אתגרים מורכבים.

האתגר הבולט ביותר הניצב בפני ישראל בעת הנוכחית הוא יכולתה של לממש אכיפה אפקטיבית, בייחוד לנוכח רצונה העז של איראן בנקמה. ישראל נדרשת להקים מנגנון יעיל ל"כיסוח דשא" שימנע מאיראן לשקם את יכולותיה הגרעיניות והבליסטיות ואת רשת שלוחיה. הדבר צריך להיעשות בתיאום הדוק מול ארה"ב, כאשר האינטרס הישראלי הברור הוא להבטיח את מקומה של ארה״ב כמובילה, כשישראל לצידה, במניעתה של איראן משיקום היכולות.

לצד האתגרים, המבצע באיראן משפיע על המרחבים השונים ומייצר מרחבי הזדמנויות חדשים שישראל חייבת לנצל כדי לקבע את ההישג. משהוכיחה ישראל ביתר שאת את אמינותה בהפעלת כוחה נגד האיום האיראני, בשלו התנאים להעמקת הנורמליזציה והרחבתה למדינות אחרות (ערב הסעודית, אינדונזיה, סוריה ועוד), תוך חיזוק הבריתות האזוריות והעמקת שיתוף הפעולה הכלכלי והאנרגטי.

כל זאת במקביל לפעילות ישראלית יזומה בזירות הסמוכות – לסיום המלחמה ברצועת עזה לאחר הבטחת פירוק חמאס כריבון אפקטיבי, לפירוז רצועת עזה ושחרור החטופים, לפירוזו המוחלט של דרום לבנון עד הליטאני והחלשה משמעותית עוד יותר של חיזבאללה בלבנון, ולהעמקת התיאום הביטחוני והמודיעיני עם מצרים וירדן.[1]

[1] המסמך נכתב על בסיס תובנות שהועלו על ידי חוקרי המכון במסגרת פורום חשיבה מכוני, ומחברי המסמך מבקשים להודות לראש המכון ולחוקריו על תרומתם החשובה.

לקריאת המאמר במלואו

ככל שמתבהרים פרטי התקרית הקשה ליד בית חנון, שבה נפלו חמישה לוחמי צה"ל ונפצעו ארבעה-עשר נוספים, מתחדד ההכרח בהמשך הלחימה ברצועה. מהממצאים שפורסמו עולה כי זירת מטעני-החבלה הוטמנה על ידי מחבלי חמאס בתוך אזור החיץ שבין גדר הגבול לבית-חנון- מרחק של כ-2.5 ק"מ מהעיר שדרות, אזור שבכל תסריט ביחס לעתיד הרצועה, צה"ל אמור להמשיך לשלוט בו .

ככל הנראה, מחבלי חמאס הכינו את הפעולה ויצאו אליה מתוך מערך-המנהרות, שגם לאחר סדרת הפעולות שצה"ל ביצע בגזרה זו לאורך המלחמה, הן עדיין פעילות ומהוות איום.

יש להניח כי ההתקפה בוצעה על ידי חוליה או כוח קטן שמשתייך לגדוד בית חנון של חמאס. אין בכך כדי להעיד בהכרח על היעדר יכולת מצד גדוד זה, לפעול באופן רחב יותר כמסגרת צבאית, אלא ביישום תורת-הלחימה של חמאס, לפיה במצבים כמו זה הקיים ברצועה, יש לעבור לפעילות במאפייני טרור וגרילה. דפוס זה נועד לשחוק את כוחות צה"ל ובה בעת להבטיח את שרידות חמאס. אם כבר מנסים ללמוד מהתקפה זו על מצבו של האוייב בגזרה הזו, כי אז מורכבות הפעולה, התחכום והתעוזה, הם סימנים שצריכים להדאיג את ישראל.

בחמאס מיהרו למנף את הצלחת-הפעולה "באזור שהכיבוש חשב שהוא בטוח בו לאחר שלא הותיר בו דבר". הזרוע הצבאית איימה להמשיך במלחמת ההתשה והזהירה כי פעולות צה"ל בתוככי השטח יזמנו לה גם הזדמנויות להגדיל את מספר החטופים שבידה. ניסיון החטיפה הנועז בח'אן-יונס, שהתרחש יממה לאחר מכן והסתיים בהריגתו של רס"ר אברהם אזולאי הי"ד, היה מימוש של אזהרה זו.

התקרית הקשה ליד בית חנון מגיעה בשבוע שבו נרשמו גם חמישה אירועים של ירי רקטות מעזה – מסר ברור שחמאס ביקש להעביר בזמן שישראל מסירה את המניעה הביטחונית ומתירה חזרתם של תושבים ליישובי העוטף. מבלי להכיר את תמונת המודיעין, אפשר להעריך שבידי חמאס יש כמות לא קטנה של חומר נפץ וגם אמצעים ויכולות ליצור אמצעי לחימה אפילו בתנאים הנוכחיים.

בחלוף שבעה שבועות מאז הוכרז על פתיחתו של מבצע "מרכבות גדעון"  המצב בעיני חמאס הוא קשה אך נסבל. הפעילות ההתקפית של צה"ל , אמנם הגבירה את הלחץ על מנהיגיו, אך כפי שנוכחנו זה לא הגיע לדרגת-איום שגרמה להם לרוץ למתווכים ולהסכים לוותר על דרישותיהם הבסיסיות במשא-ומתן.

יתרה מכך, הדיווחים בתקשורת על קוצר הרוח שטראמפ מגלה ביחס לפתרון בעיית עזה והמחלוקת המתרחבת בתוך ישראל בנוגע למלחמה, היוו בעיני חמאס גורם מאזן להפסדים שהוא רשם בשטח. עליהם  נוספו גם רצף התקריות שגרמו לאבדות ולנפגעים ישראלים.

לוחמי צה״ל נלחמים בחמאס בגבורה, משמידים תשתיות והורגים מחבלים, אך חוסר ההצלחה במאמצי ישראל לשלוט בסיוע האזרחי, לצד האילוצים המשפטיים והמגבלות המבצעיות הנובעות מהחשש לפגיעה בחטופים, מוסיפים מורכבות רבה ומשפיעים על קצב השגת היעדים.

מעל הכל, מה שמונע את שבירת רוחו של חמאס הוא הידיעה שאין הדבר תלוי אלא בו. לדידם של בכירי האירגון, בכל רגע שירצו הם יוכלו לעצור את ההתקפה הישראלית ולחדש את שליטתם בשטח ובסיוע ההומניטארי. מבחינתם, אלה הם שולי הביטחון הנחוצים להבטחת שרידותו של חמאס ולשיקומו.

שלא במתכוון, ישראל תורמת לשמירת תקווה זו של חמאס. כל עוד היא רואה במבצע הצבאי אמצעי להפעלת לחץ על חמאס ולא להשמדתו המוחלטת, אין סיבה שחמאס יחשוב אחרת.

בנקודת הזמן הנוכחית, כאשר בוושינגטון ובדוחה נעים לכיוון עיסקה שתוביל לשיחרור חלק מהחטופים ולהפסקת-אש, צריך בעיקר להבטיח שמחיריה – בכל הקשור להתאוששות חמאס ולהתארגנותו להמשך הלחימה – יהיו נמוכים ככל האפשר ושזו לא תהיה עלייה על מסלול שייאלץ את ישראל לסיים את המלחמה.

הדרישה לשמר את נוכחות צה"ל  בציר מורג וכך למעשה לבודד את אזור רפיח ולהשאירו בשליטת ישראל, היא ערובה לחידוש הלחימה לאחר הפסקת-האש, שהרי חמאס מצדה לא תסכים לסיים את המלחמה במצב כזה. השליטה הישראלית באזור זה תשמש גם מנוף לחץ לשלב הבא, ותאפשר גם את הקמת "העיר ההומניטארית" אולי כתחנת ביניים בדרך ליישום יוזמת טראמפ.  בחמאס מבינים זאת היטב ומכאן גם התנגדותם העיקשת לכך".

כך או אחרת, הותרת האיומים שראינו השבוע בקרבת גדר-הגבול, אינה מתיישבת לא רק עם המטרות שנקבעו למלחמה אלא גם עם לקחי צה"ל ומערכת הביטחון ממתקפת ה-7 באוקטובר.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.07.2025.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין שוהה בביקורו בוושינגטון בעת כתיבת שורות אלה. אם לא יקרה משהו מיוחד, הביקור יסתכם  – לפחות בצדדיו הגלויים – בהכרזות על התקדמות לקראת עסקה מוגבלת להפסקת אש ולשחרור חטופים, בחגיגת הניצחון המשותף על איראן, בהצהרות על המחויבות למימוש חזון הנורמליזציה, בחתימה על מזכר הבנות חשוב לשיתוף פעולה בין ישראל לארה"ב בתחום האנרגיה והבינה המלאכותית, וכן בסדרת מחוות המבטאות את הידוק היחסים המיוחדים בין המנהיגים ובין המדינות.

למען הסר ספק, כל אחד מההישגים האלה הוא יעד ראוי בפני עצמו. לא מעט מנהיגים בעולם מוכנים לשלם מחירים לא פשוטים כדי לקיים שיחה טלפונית סתמית או להצטלם בלחיצת יד עם הנשיא דונלד טראמפ. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר בביקור שמתקיים לאחר שותפות חסרת תקדים של שתי המדינות ב"מלחמת 12 הימים" נגד איראן. אך עדיין יש מקום לתהות על הפער בין הציפיות הגבוהות לקראת הביקור לבין תוצאותיו הקונקרטיות הידועות.

ראשית, נכון לומר שלא הכול ידוע. מעטה החשאיות העוטף את הפעילות בנושאים שעומדים על הפרק כבר הוכיח את יעילותו לקראת ההתקפה על איראן, וגם הרבה לפני כן בימי הדיונים לקראת "הסכמי אברהם". יש להניח שחלק לא מבוטל מהסיכומים בפגישות נותר בראשיהם של שותפים מעטים.

שנית, אפשר להניח כי סוגיית איראן תפסה מקום לא קטן בשיח בין המנהיגים – החל מהדיונים על ההיערכות הנדרשת מול התרחישים השונים, וכלה בהצבת קווי מתאר להסכם אפשרי עם איראן, בהנחה שזו עדיין האפשרות המועדפת על הנשיא טראמפ לפתרון הבעיה. רמזים לפעלתנות המדינית האמריקנית בעניין זה אפשר למצוא בהצהרתו של שר החוץ הבריטי דיוויד לאמי, שאיים ב"עיצומים דרמטיים" ואף בהפעלת מנגנון העיצומים )"סנאפבק"( נגד איראן בקרוב אם לא תסיים את אי־הוודאות סביב תוכנית הגרעין שלה ותאפשר את חזרת פקחי סבא"א למדינה. הודעה דומה מטעם משרד החוץ הצרפתי מחזקת את הרושם הזה.

נקודה שלישית קשורה לבשלות התוכניות המדיניות. אפשר להניח כי מהלכים כמו אלה שנרקמים עם סוריה נמצאים בשלב מתקדם, אך עדיין דורשים זמן הבשלה. לקחי העבר מלמדים עד כמה חיוני המרכיב הזה. בתהלים נאמר "אשר פריו ייתן בעיתו": בעיתו, הכוונה היא לא לפני כן, שכן אז הפרי הוא בוסר; וגם לא אחרי כן, שמא הפרי יירקב.

הסיבה הרביעית, שהיא כנראה הפיל שבחדר, היא סוגיית עזה. הנשיא האמריקני חזר והזכיר את שאיפתו לסיים מלחמות ולקדם הסכמי שלום. יש להניח כי הוא וצוותו היו שמחים להיפטר מ"הבעיה העזתית" ולפנות את כל מרצם להסכמים שיטביעו חותם עמוק והיסטורי על האזור, ואף ישפיעו על הסדר העולמי החדש. אלא שטראמפ מבין היטב את המשמעויות של סיום המלחמה כשחמאס עדיין עומד על רגליו. טראמפ יודע כי המלחמה איננה מתנהלת רק נגד חמאס העזתי, אלא היא מכוונת נגד כל מה שהוא מייצג בעולם המוסלמי.

עמידתו האיתנה של חמאס תספק השראה לגורמי האסלאם הקיצוני באשר הם, כפי שפעילותו של דאעש בשעתו סיפקה השראה דומה. סיום הלחימה כשחמאס עדיין מתפקד יהווה איום לא רק על ישראל. חרף ההצהרות שמשמיעות מדינות שכנות, ההשלכות של תרחיש כזה על המצב הפנימי אצלן לא יהיו חיוביות.

ההצהרות השבוע בוושינגטון, שלפיהן בסיום המלחמה חמאס לא ישלוט ברצועה, הן חשובות, אךמחייבות שתי הבהרות:

הראשונה היא שהמאבק לא מסתכם בהפלת שלטון חמאס. היעד החשוב יותר הוא פירוז מוחלט של עזה מיכולות צבאיות ומכל מה שיוכל לאיים על ישראל לאורך זמן.

השנייה: אין לתת יד לדגם שלטוני שיאפשר לחמאס להסתתר מאחוריו ולפעול בחסותו. היינו כבר בסרט הזה בזירה הלבנונית, הלקחים משם עדיין צרובים בנו.

בינתיים, כאשר בוושינגטון ובדוחה נעים לכיוון עסקה שתוביל לשחרור חלק מהחטופים ולהפסקת אש, צריך בעיקר להבטיח שמחיריה – בכל הקשור להתאוששות חמאס ולהתארגנותו להמשך הלחימה – יהיו נמוכים ככל האפשר.

כמו כן, יש לגבות את העמדה כי המלחמה תסתיים רק כשכל מטרותיה יושגו. בחזונו להגירה מרצון של תושבי עזה הוכיח הנשיא טראמפ כי הוא לא מחויב לפרדיגמות קודמות שנכשלו פעם אחר פעם. מימוש חזון זה הוא המהלך המתבקש במקביל או לאחר השגת המטרות המוצדקות שישראל קבעה למלחמה בעזה. רק אחר כך ניתן יהיה להגיע לשלום.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 11.07.2025.