רקע:

עוד משנות ה-80 של המאה הקודמת משתמשים הפלסטינים בציר פילדלפי כנתיב הברחות בין רצועת עזה למצרים. גם אז ישראל העמידה גדר גבול טכנולוגית כמגן נגד ההברחות, ולמרות זאת הוכנסו לעזה דרך מנהרות מתחת לציר סחורות, אמצעי לחימה (אמל״ח) ופעילי טרור. ציר פילדלפי היה נתון תחת שליטה ישראלית עד לביצוע תוכנית ההתנתקות בספטמבר 2005, ואז עבר הציר לשליטה של כוחות משמר הגבול המצריים, תוך תיקון הסכם השלום, ואלה נפרסו לאורך 14 קילומטרים שבין עזה למצרים.

לפי שירות הביטחון הכללי (שב״כ), לאחר ההתנתקות ובעקבות היעדר נוכחות ישראלית ברצועה ומיעוט פעילות סיכול מצידה, שדרג חמאס את יכולותיו בתחום המנהרות. זאת, כאשר פעיליו מנצלים את חופש התמרון בשימוש במבנים ובשטחים להרחבת מערך המנהרות, ולא רק בגבול עם מצרים.

בדיונים שנערכו בישראל לפני יציאת הכוחות מעזה, תמך הרמטכ"ל בפינוי ציר פילדלפי, למרות הסיכונים שגורמים אחרים במערכת הביטחון הצביעו עליהם, לרבות התנגדותם המפורשת למהלך של ראש השב״כ דאז אבי דיכטר וראש המל״ל דאז גיורא איילנד. דיכטר הזהיר עוד ב-2004 כי נסיגה עלולה להביא להפיכת הציר לנתיב הברחה ראשי של אמל״ח לארגוני טרור. גם אז עמדה בבסיס השיקולים בעד היציאה ההנחה המוטעית שניתן יהיה להסתמך על אמצעים טכנולוגיים בלבד, כמו גם על סיוע של המצרים, כדי להילחם בהברחות.

החשש מניצול הציר לצורך המשך ההברחות התברר כמוצדק זמן קצר לאחר השלמת ההתנתקות: ראש השב"כ יובל דיסקין דיווח כי בין אוגוסט 2005 לאוגוסט 2006, תחת ממשלות שרון ואולמרט, הוברחו כ-19 טונות של חומר נפץ תקני דרך הציר לתוך הרצועה, נוסף על מאות רובים, אלפי כדורים ועוד אמצעי לחימה. לאורך השנים, במבצעים השונים שביצעה ישראל ברצועה הושמדו מאות מנהרות בציר פילדלפי, שדרכן הוברחו, על פי שב״כ, אמל״ח איכותי רב מלוב ומסודאן.

דו״ח מבקר המדינה משנת 2007 בנושא ההתמודדות עם הלוחמה התת-קרקעית הפלסטינית מצא כי ישראל נכשלה באופן מתמשך בטיפול באיום. הכישלון נבע עקב ״התמודדות לקויה עם האיום בשלושת התחומים שנבדקו – תפיסת ההפעלה, המאמץ הטכנולוגי והתמודדות המודיעין עם האיום – כל אחד בפני עצמו, ובאופן כולל״. דו״ח נוסף משנת 2017 העלה ליקויים נוספים של מערכת הביטחון בטיפול המתמשך בהברחות דרך הציר.

מנהרות טרור בציר פילדלפי

חלק ממנהרות ההברחה רחבות מספיק למעבר כלי רכב, ואפשרו הכנסת ציוד גדול-ממדים ואמצעי לחימה במספרים גדולים – וכך חמאס ניצל אותן לצורך התעצמות מהותית וייחודית, כגון השימוש באמצעים לחפירת נתיבים תת-קרקעיים חדשים. במנהרות עברו לאורך השנים ציוד לחימה, ברזל לבניית מנהרות ובונקרים, סחורות, כספים רבים למימון חמאס ואנשים. על פי דיווחים והודעות שב״כ, במנהרות הוברחו לעזה רקטות ארוכות טווח, טילים נגד טנקים, רקטות קטיושה, טילי כתף נגד מטוסים מתקדמים ואמצעי לחימה מתקדמים כגון רקטות גראד משופרות. בנוסף שימש הציר ליציאת פעילי חמאס לאימונים צבאיים בחו"ל, בעיקר בסוריה ובאיראן. דרך הציר אף דווח כי נכנסו לעזה מומחים איראנים שסייעו במאמץ ההתעצמות של חמאס.

בין היתר ככל הנראה הוברחו במנהרות מכונות כרייה ששימשו את חמאס להעמיק ולהרחיב את רשת המנהרות התת-קרקעיות שחפר בעזה. כמו כן, דרך המנהרות הוברחו – כולל בזמן מלחמת ״חרבות ברזל״ – חלקי רקטות ואמצעים לייצור רקטות. ישנן הערכות כי סמוך למתקפת 7 באוקטובר יצאו מאות פעילי חמאס לאימונים באיראן, וניתן להניח שכניסתם ויציאתם לרצועה לא נעשתה דרך המעברים הפתוחים כי אם בנתיבי הברחה שונים, ובעיקר דרך ציר פילדלפי.

עם השגת השליטה המחודשת על ציר פילדלפי במהלך פעילות צה״ל בחודשים האחרונים, צה״ל חשף כי לאורך הציר נמצאו והושמדו תשתיות טרור רבים: משגרים ארוכי טווח, משגרים טעונים, פירים רבים שמובילים למנהרות הברחה ותשתיות תת-קרקע.

נחיצות שליטה ישראלית בציר פילדלפי:

השליטה הישראלית בציר פילדלפי היא אחד ההישגים המערכתיים של ישראל במלחמה בעזה. היא לא רק מנוף לחץ לקידום עסקת שחרור חטופים, אלא אף תנאי הכרחי כדי למנוע מחמאס להשתקם בתום המלחמה לאחר הידלדלות כל מאגרי הנשק והתחמושת שלו – התעצמות שאם תתרחש, תבטל את ההישגים האחרים של ישראל במלחמה.

המשך השליטה בציר היא גם יישום של לקח מרכזי מכישלון מאמציה של ישראל בשני העשורים האחרונים למנוע את ההתעצמות הצבאית בעזה. הסתמכות על הסדרים בינלאומיים כתחליף לכך לא הוכיחה את עצמה בעבר, ואין יסוד להנחה שתוכיח את עצמה בעתיד. מעבר לכך, הסכמה להסדרים כאלה נוסכת בחמאס את התקווה כי בשוך הקרבות רצועת עזה תחזור להתנהל במאפייני 6 אוקטובר.

מידת השליטה בציר הזה תכתיב לא רק את משך הזמן שיידרש לאויב כדי לשוב ולאיים על ישראל, אלא גם את סוג האיומים ואת עוצמת הסיכונים שאיתם ישראל תצטרך להתמודד בעתיד. לא נדרש דמיון מפותח כדי להעריך את כיווני ההתפתחות של חמאס בעזה אם לישראל לא תהיה שליטה אפקטיבית בציר ההברחות העיקרי אליו. חיזבאללה מספק דוגמאות לכך מדי יום.

המנהרות הן גם תעשייה שלמה של הברחות שממנה חמאס גורף רווחים מתושבי עזה, שכן הוא מקבל אחוזים על כל הכנסה של סחורה לרצועה דרך המנהרות (סוג של תשלום מכס לייבוא סחורות שחמאס מטיל על התושבים). גדיעת השליטה שלו על ההברחות תסכל לפיכך את אחד מאמצעי הצמיחה הכלכליים של ארגון הטרור, ותפגע בהתעצמותו העתידית.

כלקח מהמציאות בעזה, ישראל הבהירה כי בכל הסדר מדיני עתידי היא לא תוותר על השליטה במעטפת החיצונית של הגבולות. הדברים נאמרו ביחס להסדרים עם הרשות הפלסטינית, והם בוודאי נכונים גם ללא הסדר ביחס לרצועת עזה. אם ישראל תוותר על כך כעת, יהיה זה צעד בלתי הפיך. היא לא תוכל לשוב ולתפוס את השטח לאחר התחייבויות שתיתן במסגרת הבנות עם מצרים וארה"ב וכחלק מהסכמות בינלאומיות רחבות יותר. כשם שישראל לא הצליחה לפתוח מחדש את הסכם ההבנות עם ארה"ב ב-2006 על הגבול, וארה"ב לא הצליחה לפשר בין ישראל למצרים לפתרון שמוסכם על שתיהן דאז כדי להילחם בהברחות, כך היא לא תוכל לעשות זאת בעתיד.

מדוע על ישראל לשלוט בציר פילדלפי:

1.  אין די בטכנולוגיה לאיתור מנהרות, שכן אין לה יכולת מבצעית לסכל את ההברחות עצמן. לפיכך, צריך כוח מבצעי זמני לסיכול. בלי שליטה שלנו בפילדלפי, לא יהיה כוח צבאי ישראלי מוצב במקום, וכך ותיווצר תלות במצרים – שכפופה לשיקולים נוספים שלה.

2. אין אפשרות להפעיל לחץ מספיק על מצרים אם היא לא תרצה לפעול למניעת הברחות, משתי סיבות: בגלל חשאיות הפעילות ובגלל קשת התירוצים האפשריים מצד מצרים.

3. ההתעצמות – תחום שבו מתבשלים  ב"שיטת הצפרדע". הפיתוי לוותר בכל שלב על פעולה גדול, כי ממילא אף אחד לא מרגיש את היקף ההתעצמות ולא רואה אותה, מכיוון שמתרחשת בהדרגתיות.

4. שיקול מדיני – אם נסכים לתת למצרים את השליטה על הגבול הדרומי, תופעל על ישראל מערכת לחצים בינלאומית לתת לירדנים שליטה בגבול המזרחי.

5. ״נגן על עצמנו בכוחות עצמנו״ – יישום לקחים מההתעצמות בעבר.

6. חזרה של כוחות ישראליים לציר פילדלפי תהווה ענישה לחמאס.

1. סכנה: הסתמכות ביטחונית יתרה על טכנולוגיה

המציאות הכואבת של 7 באוקטובר מוכיחה בצורה החדה ביותר כי אין די באמצעי גילוי ופיקוח טכנולוגיים כדי למנוע ולסכל פעילות טרור או הברחות. בנוסף להם נדרשת "רגל מסיימת", כוח אכיפה מבצעי שיודע להגיב בזמן רלוונטי לכל אירוע.

גם לקראת ההתנתקות, עוד בזמן שצה"ל היה נוכח בעזה, מערכת הביטחון הישראלית נשענה על חומת בטון שיצרה חיץ בין רצועת עזה למצרים ועל אמצעים טכנולוגיים למניעת ההברחות. אז הסבירו בצה״ל כי ״בשטח הזה, שיהיה חתום וברור, נוכל לפעול נגד המנהרות בשלל אמצעים וללא חשש מאיומי טרור…אנו משלבים מספר מערכות מתוחכמות, כולל חיישנים שונים, מערכות שידעו לטפל במנהרות, לחפור לעומק, להכניס חומר נפץ לאדמה. כמו כן נפעיל יחידות הנדסה ייעודיות שיוכשרו לטפל בסוג הזה של האיום – והכול תחת שגרת חיים מוגנת. כל הפעילות נגד מנהרות תתרכז כאן, לא יהיה צורך לשלוח כוחות לרפיח ולסכן אותם".

צה"ל ומערכת הביטחון לא הצליחו למנוע את ההברחות לעזה לפני היציאה מהרצועה, וגם המערכות הטכנולוגיות לא סייעו לה לעשות זאת אחריה. יתרה מכך, בשל היעדר נוכחות כוחות צבאיים ישראליים ברצועת עזה, ישראל הופתעה לא פעם מגודל והיקף המנהרות ברצועה. כך למשל, ישראל נדהמה מהיקף המנהרות ב-2014, ולפי הדיווחים גם הערכותיה של קהילת המודיעין לפני 7 באוקטובר היו בגדר הערכות חסר. לפי הניו-יורק טיימס, ישראל הופתעה מהיקף ואורך המנהרות שגילתה עם כניסתה לעזה לאחר 7 באוקטובר. היעדר השליטה של ישראל בציר פילדלפי וברצועה בכלל מנתקת אותה בממד המודיעיני מעזה, ומחזירה אותנו למציאות שאפשרה את מאורעות 7 באוקטובר.  

סיבה נוספת לצורך להיזהר מהסתמכות על טכנולוגיה להתרעה מפני איומים היא שגם האויב חשוף לאמצעים אלה, ועם הזמן הוא לומד מהן הדרכים לעקוף אותן. כך למשל עשו לוחמי הווייטקונג בווייטנאם נגד האמריקנים, שחפרו מנהרות שאפשרו להם לחמוק מהפצצות של ארה"ב ולהגיע באין מפריע לבסיסים אמריקניים ולתקוף אותם.

אל לנו להסתמך על הטכנולוגיה כפתרון קסם. יש לברר ולשאול מהן נקודות התורפה שלה ומה המענה אליהן, ואיזו שכבת הגנה נוספת יש לנו בשעת הצורך. מעדות של פעילי חמאס עולה כי ארגון הטרור העזתי למד את שיטות הפעולה של ישראל ופיתח מענה אל מול המכשול שהצבנו מולו, ולא מן הנמנע שילמד ויפתח גם תגובה מול המכשול שנבנה בציר פילדלפי.

2. מנגנון ישראלי-מצרי לא יוכל להוות תחליף לשליטה הישראלית 

ניסיון העבר לא מאפשר להניח הנחות אופטימיות ביחס להבנות אמריקניות-ישראליות-מצריות לשמירת הביטחון סביב הציר. בלי שליטה ישראלית, נהיה סמוכים על חסדיהם של המצרים. מערכת השיקולים שלהם אינה זהה לשלנו. ראש השב״כ לאחר ההתנתקות, יובל דיסקין, אף התראיין ואמר אז ביחס לאזלת ידה של מצרים למניעת ההברחות ב-2006 כי ״המצרים יודעים מי המבריחים ולא מטפלים בהם״ – וזאת למרות קבלת מודיעין בעניין זה מישראל. למצרים יש אינטרסים משלה בתוך המרחב הערבי, ופעילותה בעבר נגד ההברחות ולמען מיטוט המנהרות במצרים בעיקר נבעה מהמאבק בדאע"ש ולא בחמאס.

באוקטובר 2005 ישראל התבקשה על ידי האמריקנים לחתום על הסכם שמסדיר את פתיחתם של מעברי הגבול מרצועת עזה. בתמורה לכך ניתנו לה הבטחות לסייע במאמצי הסיכול מול האיומים שייווצרו בגבול. שום דבר לא יצא מכך. אבו-מאזן ואנשיו נזרקו מעזה, ההבטחות לישראל נגוזו.

יתרה מכך, בקשותיה של ישראל לפתוח מחדש את ההבנות מול האמריקנים, כשנה בלבד (2006) מאז החתימה עליהן, לא מומשו. המשקיפים האירופים שהוצבו לאורך הגבול המצרי במעבר רפיח במסגרת ההבנות שגובשו בנושא מול ארה״ב נטשו את הזירה עם ניצחונו של חמאס בבחירות הפנים-פלסטיניות, ואחרי שהכוח עצמו חווה אלימות מצד הפלסטינים. בינואר 2009, בשלהי "עופרת יצוקה", חתמה ציפי לבני, שכיהנה אז כשרת החוץ של ישראל, על הסכם לפעילותו של מנגנון כזה. אותו הסכם עצר את ישראל מלהמשיך אז במלחמה עד להכרעת חמאס, אבל לא מנע אפילו הברחה אחת.

דוגמאות נוספות אפשר למצוא גם מזירות אחרות: כוח יוניפי״ל בצפון נמנע מנקיטת עמדה נחרצת נגד חזבאללה מחשש לפגיעה בכוחותיו כפעולת ענישה. דו"ח מזכ"ל האו"ם מ-2020, שבחן את יעילות הכוח בלבנון, קבע כי פעולות יוניפי"ל צומצמו מחשש לפגיעה בו, וכי בהיעדר שיתוף פעולה מצד צבא לבנון ומצד תושבי דרום לבנון שאינם רואים בכוח כלגיטימי, פעילות הכו״ח מוגבלת. הכוח, לדבריו, מתקשה לנוע בחופשיות ולפעול ביעילות. גם במקומות נוספים בעולם – כמו בוסניה, עיראק ואפגניסטן – כאשר הכוחות הבינלאומיים נתקלו בפעולות טרור נגדם הם נסוגו מהאזור. מתקפות על כוחות בינלאומיים הפכו לשיטת פעולה של פעילי הטרור שמטרתה להוציא את הכוחות מאזורי הסכסוך.

האפשרות שמנגנון זה יעמוד בציפיותיה של ישראל היא בעלת סבירות נמוכה יותר מההנחה שסוגיית ההברחות בציר זה תהפוך למוקד של מתיחות בין ישראל ומצרים, כפי שקרה עד היום ואף ממשיך לקרות. רק לאחרונה סירבה מצרים להפעיל את מעבר רפיח עד ליציאת הכוחות הישראליים מהציר, מכיוון שעל פי המצרים כל הכנסת סחורות לעזה במצב זה תתפרש כנרמול המצב שישראל שולטת ברצועת עזה. מדיניות זו של מצרים מזכירה את מדיניותה עוד מימי ההתנתקות. אז, בעקבות לחץ וביקורת פלסטינית רבה, הודיעה כי בניגוד לסיכומים קודמים לא תשלח יועצים מצרים לרצועה ולא תשתלב בתוכנית ההתנתקות של ישראל עד לאחר נסיגה מוחלטת מעזה ויציאת הכוחות הישראליים מציר פילדלפי ומעבר רפיח.

3. ראייה ארוכת טווח: התעצמות היא תהליך מתמשך שקל להתעלם ממנו

חמאס צבר במהלך השנים כלי נשק מתקדמים ותחמושת רבה, אימן את פעיליו ללוחמה ובנה תוכניות אופרטיביות ליום פקודה נגד ישראל. תהליכי ההתעצמות וההכנה שלו נעשו הרחק מאור הזרקורים ובהיחבא, על פני פרקי זמן ארוכים, ולעיתים תוך הפעלת מערכי הונאה נגד ישראל (כמו למשל העובדה שכמעט לא התערב בלחימה נגד הג'יהאד האסלאמי במבצע "חגורה שחורה").

איטיות התהליך הציבה בפני ישראל עובדות בשטח, וכך גם כרסמה בעמדותיה של ישראל וב"קווים האדומים" שהציבה עקב מורכבות הטיפול בתהליך הזוחל לצד הסתגלות למציאות המתהווה. מצב זה, המכונה "תסמונת הצפרדע המתבשלת", לרוב מקצין עוד יותר כאשר מדובר באיום שאינו מהווה סכנה ברורה ומיידית אלא רק נתפס כגורם סיכון ארוך טווח.

ההשפעה של תהליך זה מחייבת כעת את ישראל להישיר מבט למציאות ולסגל לעצמה פתרונות שלא יהיו רק נקודתיים, אלא גם כאלה שיחזיקו מעמד לאורך זמן ויספקו מענה לתופעה מתמשכת. יתרה מכך, כל פתרון שישראל תציג צריך להיות בר-קיימא, ולשמר את כוחו לאורך זמן ולא לשחוק את יעילותו אל מול המהלכים שיבצע הצד השני.

4. השלכות מדיניות אפשריות לוויתור השליטה הישראלית על ציר פילדלפי:

לוויתור על השליטה הישראלית בציר פילדלפי עשויות להיות גם השלכות מדיניות מרחיקות לכת, שישראל נדרשת לשקול בתשומת לב. החלטה כזו עלולה להפוך לתקדים שינצלו גורמים אחרים כדי לבטל את הטיעון הישראלי שעליה לבסס את ביטחונה "בכוחות עצמה", וכי הם יכולים לעשות זאת במקומה.

אחת הדוגמאות האפשרויות לניצולו של תקדים כזה יכולה להיות במסגרת הסדר עתידי עם הפלסטינים: כאשר ישראל תדרוש לשמור על שליטתה על הגבול המזרחי בבקעה כדי להגן משם על יישובי גב ההר ולפעול נגד הברחות, עלולים גורמים אחרים – ירדן, נציגי הפלסטינים ואפילו ארה"ב – לטעון כי הם יכולים לעשות זאת במקום ישראל, בדומה לתקדים פילדלפי. כך, נסיגה ישראלית מגבול עזה-מצרים יכולה לעקר מתוכן את העיקרון שעליו שמרה לאורך השנים, ולפיו היא לא תיסוג מהבקעה בכל מסגרת של הסכם עתידי.

יתרה מכך, תקדים הנסיגה עשוי לשחק לידי הרשות הפלסטינית כבר כעת, שכן היא יכולה לטעון כי ביכולתה להחזיק בידיה את השליטה הביטחונית בשטחי A ואפילו B ו-C, בדומה לנעשה בגבול הרצועה ובניגוד להסכמי אוסלו.

נסיגה של צה"ל מפילדלפי יכולה גם לבסס בקרב אויביה של ישראל גם את התפיסה שלפיה צבירת הישגים צבאיים יכולה בסופו של דבר, ואחרי לחץ מתמשך – כולל מהלכים שגורמים ללחץ ציבורי של החברה הישראלית על מנהיגיה – לגרום לישראל לסגת מאזורים גיאוגרפיים ולוותר על שטח שבו היא מחזיקה. 

סיכום

שליטה ישראלית בציר פילדלפי אכן מייצרת אתגרים מורכבים לישראל במישור המבצעי, בתחום המדיני ובהיבטים נוספים. כנגדם ראוי להציב את המחירים של אי-השליטה בציר זה. בעת הזו, יותר מבכל תקופה אחרת יש הצדקה גם למהלכים הנדסיים שיידרשו לשיפור ההגנה הנדרשת לכוחותינו.

השליטה הישראלית בציר פילדלפי היא אולי לא החלופה האידיאלית מנקודת מבטה של ישראל, אך היא תיקון מתבקש של חלק מתחלואי העבר, ויישום של העיקרון "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו". היא גם מפקיעה נכס משמעותי ממי שביצע נגדנו את ההתקפה הנפשעת ב-7 אוקטובר, ומהווה צעד מהותי בשינוי המציאות העתידית ברצועת עזה.

ישראל אינה יכולה להסתמך על הערכות מקלות, כולל של הדרג הצבאי הבכיר, כי ביכולתו לעמוד בהשלכות של הנסיגה מציר פילדלפי. גם כאן ניסיון העבר מלמד שלמרות תמיכת הצבא בנסיגה מפילדלפי, המטכ"ל איחר לזהות איומים המתהווים על מדינת ישראל, וגם מתקשה לגבש תפיסה שתיתן מענה לאיומים אלה. באופן פרטני, טרם ההתנתקות המטכ"ל כשל לזהות את האיום המתמשך של המנהרות על צה"ל אחרי הנסיגה מעזה, וחשב שההתמודדות עימן תתייתר. הוא גם הסתמך יותר מדי על אמצעים טכנולוגיים כדי להידרש לתחום זה אם תחזיתו תתברר, וחשב כי ניתן לייצר תחליף לנוכחות ישראלית בציר.

חובתה הראשונה במעלה של מדינה היא להבטיח את קיומה, שלמותה וביטחונם של כלל אזרחיה. המחיר האסטרטגי שתידרש ישראל לשלם אם תיסוג מציר פילדלפי יטמון בחובו את הזרע להתעצמות מחודשת של חמאס בעזה, ועלול לגבות בעתיד את חייהם של ישראלים רבים.

גבולותיה של מדינת ישראל חדירים מדי. המאבקים על קיומה של ועדת חקירה ממלכתית באשר למחדלי 7 באוקטובר, והעיתוי המדויק לקיומה, כבר החלו. עם זאת, כבר כעת ניתן לומר די בבירור שאמצעים טכנולוגיים – מתקדמים ככל שיהיו – חייבים להיות מגובים בנוכחות פיזית של חיילים, במטרה לאבטח את הגבולות. אסור לאפשר עוד מצב שבו אזרחי מדינת ישראל שוכנים מאות מטרים ממחבלים פוטנציאליים, כפי שהיה ב־7 באוקטובר.

אזור חיץ משמעותי בגודלו ובלתי עביר, שכל גורם שנכנס לתוכו – יהיה אשר יהיה – מטווח מיידית, הוא כורח המציאות, ונדמה שהדבר אינו מיושם ביותר מאזור אחד במדינה. יישובים רבים בצפון המדינה, למשל, חווים את אותה מציאות בדיוק רק אל מול החיזבאללה. ע'ג'ר, למשל, ממוקם על גבול ישראל־לבנון, ותושביו, במקור מוסלמים סורים, הם כיום בעלי אזרחות ישראלית. חלקם חיו עד לאחרונה ומדי יום במציאות בלתי נתפסת, שבמסגרתה מחבלי חיזבאללה הורשו להתקרב עד למטרים ספורים ממש מבתיהם.

יישובים יהודיים רבים חיים באותה מציאות בדיוק. כוחות האו"ם, שתפקידם לוודא שאזור החיץ ריק ממחבלים, אינם ממלאים את תפקידם – אם מהיעדר רצון ואם מהיעדר יכולת אמיתית לעמוד אל מול חיזבאללה.

מעבר הגבול במותניה הצרים של מדינת ישראל, באזור צפון השרון, היה עד ל־7 באוקטובר 2023 כמעט פרוץ לחלוטין ושימש גן עדן לכניסתם של שוהים בלתי חוקיים. יישובי קו הגדר דוגמת בת חפר, יד חנה, קיבוץ בחן ועוד ממוקמים בסמיכות של ממש לחומה (היכן שהיא ישנה) וחיו בידיעה שלפיה קיימות אין־ספור פרצות בגדר. בעקבות אירועי 7 באוקטובר, כוחות צבא משמעותיים אבטחו את האזור ופעילות ענפה התבצעה, וממשיכה להתבצע, על ידי כוחותינו בגזרה, במטרה למגר את חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופעילי טרור נוספים שנתמכים כבר שנים בידי איראן.

אירועי 7 באוקטובר 2023 מעלים שאלה מטרידה: כיצד לקו צה"ל ושירות הביטחון בעיוורון שאיפשר לחמאס לבצע את ההתקפה הנפשעת שהביאה לאסון בעוטף? שאלה זו הובילה להקמת "ועדת חקירה אזרחית", לבחינת ההתנהלות שאפשרה לחמאס לחולל את הטבח.

אני מסכים שנכון יהיה להקים ועדת חקירה בתום המלחמה. עמדתי זו מסתמכת על דעתו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שהשתתף ביותר ועדות חקירה מכל שופטי ישראל. בספרו "תם ולא נשלם" משנת 2015 כתב: "מניסיוני למדתי את עומק הפער בין התקוות שתולים בוועדות חקירה לבין יכולתן להשפיע על הנעשה בפועל. שום ועדת חקירה, יהיו חבריה נשואי פנים ומוכרים ככל שיהיו, אינה יכולה לפתור בעיות שהחברה כולה אינה מסוגלת להתמודד איתן. יתר על כן, דעת הקהל דורשת את ליטרת הבשר שלהן ורוצה לדעת 'מי אשם', עד אז לא תנוח דעתה. היא אינה רוצה לשמוע שלא תמיד עריפת ראשים פותרת בעיה, ומוטב להתמקד בשינויים מבניים יותר מאשר בגורלו של איש זה או אחר".

מאמר זה בוחן את התהליכים הארגוניים שהובילו לכשל הביטחוני החמור ביותר מאז קום המדינה, בתקווה שתהליך הריפוי יכלול שינויים ארגוניים שיבנו בשב"כ תרבות ארגונית חדשה, כפי שנעשה לאחר פרשת קו 300.

הקונספציה שרווחה בקרב האליטה הביטחונית הישראלית מאז 2012 גרסה כי אין יותר איום קיומי על מדינת ישראל, וכי האיום המשמעותי ביותר הוא הפיכתה למדינה דו-לאומית. תפיסה זו הובילה לראייה מוטעית של חמאס כארגון פרגמטי, הדואג לרווחת תושבי עזה. התהליכים שהביאו לביסוס הקונספציה בשב"כ החלו עם סיום תפקידו של יורם כהן וכניסתם של נדב ארגמן ורונן בר לראשות הארגון. ארבעה תהליכים משמעותיים השפיעו על המצב: שינוי בתפיסת הפעלת המודיעין האנושי, שינויים ארגוניים בכיסוי המודיעיני בעזה, העצמת הטכנולוגיה על חשבון המודיעין האנושי, ושינוי במעמדה של חטיבת המחקר.

ראשית, חל שינוי דרמטי בתפיסת הפעלת המודיעין האנושי (יומינט) מול חמאס בעזה. לאחר ההתנתקות מהרצועה, שב"כ התקשה יותר ויותר להפעיל סוכנים באזור. חמאס הפך את עזה למדינה טוטליטרית, ניתק את תושביה מישראל והעניש בחומרה חשודים בשיתוף פעולה. שב"כ לא הצליח למצוא פתרונות יצירתיים לבעיה זו, ובעקבות כך דעכה והלכה האמונה ביעילות הפעלת סוכנים, שהיה בעבר אבן יסוד בפעילות הארגון.

שנית, התרחשו שינויים ארגוניים ותפיסתיים משמעותיים בכיסוי המודיעיני בגזרת עזה. עד 2016, ראשי שב"כ באו מרקע של הפעלת סוכנים. עם מינויו של נדב ארגמן, חל מפנה לעבר הסתמכות על מבצעים משולבי טכנולוגיה. אגף הטכנולוגיה הועצם והפך לשותף מרכזי של אגף המבצעים. רונן בר, שהחליף את ארגמן, המשיך במגמה זו תוך כדי החלשת המטה המגזרי של מפעילי הסוכנים וצמצום משמעותי של הפעלת סוכנים בעזה.

שלישית, התרחשה העצמה נוספת של הטכנולוגיה בשירות אגף המבצעים, במקביל להחלשת מגזר היומינט והחלשת מעמדן של חטיבות הסיכול האזוריות. אגף הטכנולוגיה גדל משמעותית, ואגף המבצעים הפך לגורם דומיננטי בארגון. בעקבות כך, מרחב דרום איבד את עצמאותו המבצעית ונעשה תלוי באישור ובהובלה של אגף המבצעים.

לבסוף, חל שינוי במעמדה ובתפקידה של חטיבת המחקר, שהוכפפה ישירות לראש שב"כ. שינוי זה יצר חוסר איזון ארגוני ותרם לתרבות של יישור קו עם דעת ההנהגה. בניגוד לארגוני מודיעין אחרים, בשב"כ לא נשמעו קולות מתריעים או חולקים על הערכת המצב הרשמית. הכפפת חטיבת המחקר ישירות לראש שב"כ העניקה לראש החטיבה מעמד שווה ערך לסגן ראש שב"כ, ואיפשרה לראש השירות להכתיב את דעתו ישירות למטה שב"כ, ללא ערעור. מדובר במהלך שיצר חוסר שיווי משקל משמעותי בארגון; האם אפשר, למשל, לתאר מצב שבו הרמטכ"ל היה מכפיף תחת אחריותו הישירה את חטיבת המחקר של אמ"ן?

כאמור, תחת פיקודם של נדב ארגמן ורונן בר הפך שב"כ מארגון מבוסס יומינט לארגון שעיקרו ביסוס טכנולוגיה למימוש מבצעים. ראשי השירות היו צריכים להתאים את עצמם לצה"ל. סוד גלוי הוא שצה"ל מתפקד כמעין "שדה מגנטי", השואף להשתלט ולהכפיף אליו את הארגונים המשפיעים על עבודתו.

יורם כהן, בהיותו ראש שב"כ, עמל רבות על הבטחת עצמאותו של הארגון; נדב ארגמן הוסיף לבסס מורשת זו; אך שב"כ בראשותו של בר הפך לחטיבה נוספת הכפופה לצה"ל, והתפתחה בו תרבות ארגונית שתכליתה הימנעות בכל מחיר מחיכוך ומעימות עם הצבא. נוסף על כך, האליטה המקצועית החדשה של אנשי המבצעים החליטה לצמצם את השפעת האליטה הישנה של הרכזים, אנשי היומינט. אנשי המבצעים האמינו באמת ובתמים שההסתמכות על היומינט היא גורם מעכב בהתפתחות הארגונית, ושיש להיפטר ממנו. "ימי המרגלים של יהושע בן נון חלפו מהעולם", אמר לי מנהל בכיר יוצא אגף המבצעים לפני כמה שנים, "היום הכל טכנולוגיה". מה ששכחו המחזיקים בתפיסה זו הוא שהטכנולוגיה מחוברת למתג, והורדת המתג מביאה לאפלה גדולה.

בתקופת כהונתם של נדב ארגמן ורונן בר, בחר שב"כ לעסוק בזווית הראייה הטקטית. השילוב עם אמ"ן, על חטיבת המבצעים המיוחדים שלו, העצים נטייה זו. כל אלה, בצד הימנעות מהתמודדות עם אתגר היומינט, הביאו את הארגון למצב של התמקדות בעצים ואובדן יכולת לראות את היער. הדוגמה המוחשית ביותר לכך היא אותם סימנים מעידים משמעותיים שהופיעו בלילה שלפני הטבח; הסימנים המעידים על האסון המתקרב התחזקו והלכו, אולם ראש השירות בחר לענות להם בשליחת "צוות טקילה".

מי שהיה בוחן בלילה ההוא את היער ולא את העצים, היה מטלטל את הרמטכ"ל ומזעיק את חלק הארי של צה"ל למלא את תפקידו. ראש שב"כ לא עשה זאת.

נקודת מבטי על הארגון בוחנת את התהליכים והתרבות הארגונית שאיפשרו את הכשל. להבנתי, התרבות של מבצעי קומנדו טקטיים בשב"כ ובצה"ל, בשילוב עם ההתמסרות של שב"כ לצה"ל, ואובדן האומץ המנהיגותי של ראש שב"כ לנהל אי הסכמות עם הצבא, הם שיצרו את העיוורון.

ראש שב"כ הבא יצטרך לתת את הדעתו על כך, כפי שיוסף הרמלין נתן את דעתו לשינוי התרבות הארגונית לאחר קו 300. הוא יהיה חייב לגבש תוכנית אסטרטגית תומכת הכרעה של היריב הפלסטיני, לצד בנייה משמעותית של תרבות ארגונית תומכת בפלורליזם מחשבתי. ללא בחינה מעמיקה של הסוגיות הללו, בצד התחקירים המבצעיים הנדרשים, שב"כ עלול לאבד ממעמדו – וחמור מכך, מערכו הייחודי בהתמודדות עם הטרור הפלסטיני.
פורסם באתר וואלה, בתאריך 21.07.2024.

בהשפעת אווירה עולמית של "קץ ההיסטוריה", שינויים בחברה הישראלית ופריצות דרך מרהיבות בתחומי טכנולוגיות האש-מנגד והאיסוף המודיעיני, צה"ל הגיע בתחילת המאה למסקנה שלא נדרש יותר להביס את האויב ע"י הכרעתו ושלילת יכולתו הפיזית להילחם, אלא ניתן להסתפק בהרתעתו מלרצות להילחם; זאת, בעיקר ע"י חיסול מפתיע מרחוק של מפקדים וגורמי מפתח אחרים.

למדיניות "המלחמה מהכורסא", הייתה כפי שנלמד במלחמת לבנון השנייה ובעקבות עשרות חיסולי בכירים, השפעה מעטה ביותר על נחישותו של האויב לנצח את ישראל ועל הכנותיו והיערכותו למימוש מטרותיו.

בביטחונה של ישראל, לעומת זאת, המדיניות החדשה חוללה שמות; ניתן ללמוד על כך 1. מחוסר מוכנותו של צה"ל למנוע את כיבוש הנגב המערבי ויישובי הצפון במגננה של ה-7 באוקטובר, 2. מהתמשכותה של המתקפה המשונה שהוא מנהל להסרת האיום בדרום 3. ממלחמת ההתשה הארוכה והשוחקת שהוא מנהל בצפון, בגלל חוסר יכולתו להסיר במקביל להסרת האיום בדרום, גם את האיום בלבנון.

קשייו של צה"ל להסרת האיום ברצועת עזה, שעשויים להיות עצימים הרבה יותר בלחימה להסרת האיום בלבנון, הם תוצאה של מדיניות 'המלחמה מהכורסא';

בגלל המדיניות הזו  צה"ל נכשל בהשגת מטרת המלחמה ב-2006; בגלל הנחה ששיגרת מבצעים מפתיעים לחיסול מנהיגים ומשלוחי נשק (מב"ם) מרתיעה את האויב מלפעול נגד ישראל, האיום על ישראל ברצועה ובלבנון הגיע לממדים מפלצתיים בשני תחומים ראשיים: יכולות הירי-מנגד על  אזרחי המדינה ויכולות שחיקתו של הדרג המתמרן של צה"ל והיה ויופעל לכיבוש הזירות לשם הפסקת התשת אזרחי המדינה ביכולות הירי מנגד.

צמיחת האיומים המפלצתיים על פני הקרקע ומתחתיה, לא הופרעה ע"י צה"ל משמעותית, גם כשלצבאות הטרור הנייחים נוספו כוחות מתמרנים וכך בנוסף על איום התשתה ושחיקתה של ישראל בירי מרחוק, נוסף גם האיום הישן של כיבוש שטחים ויישובים בעומק המדינה.

כנגזר ממדיניות הביטחון הבסיסית של ישראל שנקבעה אחרי מלחמת העצמאות, שלפיה ישראל לעולם לא תגן על עצמה בשטחיה, אלא תעביר את המלחמה לצד השני, התווספותו של האיום לכיבוש שטחי המדינה, חייב את מפקדי הצבא לקום מהרביצה בכורסת הטכנולוגיה, להתייצב מול הדרג המדיני ולתבוע ממנו בנחרצות, לצאת למלחמת מנע ייזומה להסרת האיומים ע"י כיבושם, מוקדם ככל האפשר, של הרצועה ודרום לבנון,

כך בדיוק נהגו מפקדי צה"ל בעבר: דיין, שלחץ על בן גוריון ערב קדש לתקוף את הצבא המצרי כדי מנוע את הצטיידותו בציוד סובייטי שובר שוויון; מטכ"ל 67, שלחץ על אשכול לאפשר לצה"ל לכבוש את סיני לפני השלמת הזרמת כוחותיו של הצבא המצרי לחצי האי; דדו, שבבוקר ה-5 באוקטובר 73, לחץ על דיין לגייס את כל המילואים ולא רק את חלקם ולהקדים למתקפה הערבית הצפויה, מתקפת מנע אווירית של חיל האוויר; רפול, שב-1981, חרף התנגדויות פוליטיות והתנגדויות נמרצות בתוך מערכת הביטחון, דרבן את בגין להשמיד את הכור העיראקי; רפול ושרון, שלחצו על בגין לממש את תוכנית אורנים שנועדה להפסיק את ירי הרקטות על יישובי הצפון באמצעות סילוקו של אש"ף מלבנון (לימים, עם השינויים שחלו בחברה הישראלית, לחצם של 'הסוסים הצבאיים האבירים' על הדרג המדיני, לחץ שהחברה ראתה בו מקור גאווה ושהיה כמובן לגיטימי לחלוטין ונדרש מקצועית צבאית, נחשב להולכת הממשלה שולל).

הסוגיה אם מפקדי צה"ל מילאו את חובתם המקצועית וכמו מפקדי העבר היו נחרצים בתביעתם מהדרג המדיני ליזום מלחמת מנע, אך הדרג המדיני דחה אותם, תיבחן ע"י וועדת החקירה לחקר המלחמה; המדינאי מצידו, יידרש להסביר לוועדה מדוע ישראל לא פעלה בעשורים האחרונים לאור מדיניות הביטחון הישראלית הבסיסית שעוצבה כבר "ביציאה מהגדר" בלחימה נגד הטרור הערבי בשנות ה-30 – מדיניות שלפי הידוע לא שונתה ואף ראש ממשלה לא הודיע בכנסת על שינויה.

דבר אחד וודאי לחלוטין: למרות האיום הממשי שנוצר לכיבוש יישובים ושטחים בתוך ישראל ע"י כוחות מתמרנים, שנבנו והתאמנו בצמוד לגדרות המערכת בצפון המדינה ובדרומה, ההגנה על הגבולות לא השתנתה; היא נשארה, כפי שהיא הייתה לפני הופעת האיום החדש – כלומר, הגנה למניעת חדירתם של מחבלים בודדים וגם זאת, תוך הסתמכות על קבלת התרעה מודיעינית מצבית, שסיכויי קבלתה הם נמוכים מאד.

חיסולו המרהיב של דף שייך לעידן מדיניות "הלחימה מהכורסא" שקרסה בבוקר ה-7 באוקטובר יחד עם גדר המערכת.

גם אם חיסול דף ירתיע את ראשי חמאס ואפילו יגרום להם להיכנע, תהיה לכך השפעה מבוטלת בלבד על מימוש המטרה המדינית שצריכה לעמוד עתה לנגד עיני צה"ל ומפקדיו שהיא הסרה של האיום שנוצר ברצועה, כדי להשיב את חיי אזרחי ישראל בדרום המדינה ובמרכזה למסלולם הרגיל.

כנגזר מהמטרה המדינית על צה"ל להשלים את השגתם של ארבעה הישגים צבאיים מובהקים ראשיים: ניתוקה הפיזי המוחלט של הרצועה ממצרים בציר פילדלפי, מעל פני הקרקע ובמעמקיה; איתור וחיסול כל מערך המנהור, חיסול האמל"ח שנמצא ברצועה והאמצעים לייצורו וטיהורה של הרצועה ממקסימום טרוריסטים.

אם טרוריסטים שעדיין יישארו ברצועה ינותקו לחלוטין ממצרים, יישארו ללא מנהור, ללא אמל"ח וללא אמצעים לייצורו וצה"ל יוכל לקיים שיגרה קבועה של פשיטות לכל פינה ברצועה כדי לטהרה מקיני טרור לפני הפיכתם לפעילים, סבב המלחמה הנוכחי נגד חמאס, יסתיים, כמו סבבי מלחמות הכרעה קודמות נגד הפלסטינים וצבאות ערביים, בניצחון חרוץ. תרומתו העיקרית של הניצחון החרוץ תהיה בנוסף להשבת החיים האזרחים לסדרם, בהרחקתו ככל האפשר של סבב המלחמה הבא.

מבצעי חיסולו המוצלח של דף ראויים לשבחים, אך לא בכירים שמשתבחים בחיסול.

מהשתבחותם לא מובן אם תודעתם כבר קלטה את גודל האסון שמדיניות "המלחמה מהכורסא" המיטה על ישראל ושממיטה על תושבי צפון המדינה גם כיום, בעקבות כל חיסול "מוצלח" "מפתיע" שמתבצע לאורה.

פורסם באתר מידה, בתאריך 17.07.2024.

את מצב העניינים ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים ניתן להגדיר כ"מבעבע", ובכל רגע נתון הוא מתקרב לנקודת רתיחה אפשרית. החל מפרוץ מלחמת חרבות ברזל באוקטובר 2023 משקיעים צה"ל ושב"כ מאמצים אדירים כדי למנוע מהטרור המקומי להרים את ראשו, "להתפוצץ" לכדי התפרעויות עממיות ואפילו לאינתיפאדה מסודרת. תסריט האימים, כמובן, הוא חזרה של מאורעות טבח שמחת תורה ביהודה ושומרון, אפילו במרכז הארץ. בהקשר זה העביר המטכ"ל הנחיה ברורה למפקדים הבכירים בצבא: חובתכם לשמור על יהודה ושומרון כגזרה משנית בלבד.

יחד עם זאת, ועל אף מאמצי כוחות הביטחון, לא שקט ביהודה ושומרון. אתמול (שלישי), למשל, אירעו שני פיגועי דקירה וירי בשומרון ובבנימין. מוקד העניינים בחודשים האחרונים הוא ג'נין וסביבותיה וגם מחנה הפליטים נור א-שמס ליד טולכרם. רק בחודש האחרון נהרגו שני חיילי צה"ל, סרן אלון סקאג'יו ורס"ל יהודה גטו, ממטענים שהטמינו פעילי טרור באזורים אלו, כאשר נכנסו למוקדי האוכלוסייה הפלסטיניים כחלק ממבצעים ללוחמה בארגוני המחבלים.

הימצאות המטענים הקטלניים בשטח חייבה את צה"ל לנקוט צעדי מנע: כוחות הצבא פתחו במבצע נרחב לחישוף אמצעי לחימה מתקדמים ובעיקר מטענים שיכולים להוות סיכון לצה"ל. נראה כי המטענים שהביאו למותם של שני החיילים היו מתקנים מאולתרים מהסוג הרגיל שנראה עד כה ביהודה ושומרון. לפי שעה טרם מצאו חיילי צה"ל מטעני נפץ עוצמתיים מסוג שוואז, למשל, הקיימים בעזה ואשר מוברחים לשם על ידי כאיראן ושלוחותיה. עם זאת, האיראנים נוקטים מאמצים אדירים להעביר מטענים מתוחכמים כאלה לשטחי יהודה ושומרון, ואנשי חמאס טוענים כי כבר הצליחו להרכיב אותם בג'נין.

כאמור, בינתיים הכוחות מוצאים בעיקר מטענים שמייצרים המחבלים המקומיים לפי הוראות איראניות שמועברות אליהם באמצעות האינטרנט. לפי ההערכות קיימים בשטח אלפי מטענים כאלה, בעיקר באזור השומרון, והם עוברים שדרוגים תכופים כדי לייעל את השימוש בהם נגד חיילים ישראלים.

אחד האיומים העיקריים שממנו חוששים במערכת הביטחון הוא שדרוג אמצעי הלחימה של ארגוני הטרור ביהודה ושומרון. אמצעים כאלה, שיכולים להוביל להתחממות ניכרת של הגזרה בשל האופי הקטלני שלהם ותגובת הנגד, עשויים להגיע לשטח דרך הברחות, שנעשות כיום בעיקר דרך הגבול הירדני.

ישראל נותרת כמעט חסרת אונים מול תופעת ההברחות מהגבול המזרחי שלה, ולא מצליחה לסכל אותן. גבולה של ישראל עם ירדן נמתח על פני למעלה מ-400 קילומטרים, והוא עובר דרך שטח שיש בו הרבה נקיקים, מעברים שחרץ נהר הירדן (בחלק שמצפון לים המלח) וצמחייה עבותה. מים המלח ועד גבול סוריה אחראית על גזרת הגבול חטיבת הבקעה והעמקים, וחלק נוסף, מים המלח ועד אילת, מצוי תחת שליטת החטיבה המרחבית יואב.

אם נביט רק על החלק הצפונ          י יותר, למשל, אפשר להבין מדוע מתקשה ישראל לשמור על הגבול: חטיבת הבקעה והעמקים שומרת על קטע גבול שאורכו כ-200 קילומטרים, וסדר הכוחות שלה בשגרה מורכב משלושה גדודים סדירים ועוד כוחות מילואים. נוסף על כך יש באזור פעילות של שב"כ והמשטרה, שהקצתה לגבול הבקעה שלוש יחידות מיוחדות.

כל הכוחות האלה, כאמור, אחראים על 200 קילומטרים, שבהם יש הברחות כמעט מדי לילה. הם אמורים להתפרס על כל השטח, ולזהות בחשכה גורמים שהולכים ברגל מצד אחד של הגבול לצד השני, במקומות שאין בהם גדר, ושבאופן יחסי קל לצלוח אותם מבלי להתגלות. המבריחים כמובן מכירים את השטח, יודעים מה המקומות הטובים לחצייה, וגם מתורגלים בעצמם מהתחמקות מהכוחות. במשחק ה"חתול והעכבר" הזה, ברור שצה"ל נמצא במצב נחות. אם לתאר את המצב בקצרה – גבול ירדן פרוץ.

איראן, כפי שצוין קודם לכן, מנסה באופן הולך וגובר להבריח אמצעי לחימה מתקדמים לשטחי יהודה ושומרון, והיא מנצלת את הפרצות בגבול, את סדר הכוחות הדליל של צה"ל באזור ואת העובדה שמעולם לא נבנתה גדר בגבול המזרחי כדי לנסות להכניס כמה שיותר נשק לערים הפלסטינים ביהודה ושומרון.

דבר אחד ברור: הברחות הנשק אכן מגיעות לארגוני הטרור הפלסטיניים. בשנתיים האחרונות סוכלו, לפי נתוני המשטרה, עשרות הברחות נשק, שכללו רובים, מטענים מתקדמים מסוג כלימגור, אקדחים ועוד. בחצי השנה הראשונה של 2024 נתפסו למעלה ממאתיים כלי נשק שהוברחו מירדן לתוך יהודה ושומרון. בתחילת החודש תפסו כוחות צבא שלושה תיקים במרחב הגבול בבקעה, ובהם היו 75 חלקי נשק שונים – אקדחים ומחסניות, ועוד חלקים שמהתמונות עולה בבירור כי הם משתייכים לרובים תקניים.

עיקר ההברחות שנעשות בגבול, עם זאת, אינן בהכרח כלי נשק: האיראנים מנסים להבריח סמים לממלכה מתוך סוריה, והמשטר ההאשמי נאבק במאמצים האלה באופן נחוש. הסמים הללו מגיעים לארגוני טרור בכל רחבי המזרח התיכון, כולל הפלסטיניים, ומשמשים אותם בסחר שמניב להם כסף רב. הסמים מועברים לבלדרים אחרי כניסתם לירדן, וכן לאזרחים ולעוד גורמים אחרים שמנסים להגניב אותם לישראל.

אלא שהעניין העיקרי שמטריד את מערכת הביטחון בישראל אינו השאלה מה אנו יודעים על ההברחות – אלא מה אנחנו לא יודעים. אילו אמצעים מוסתרים ומועברים לשטחי יהודה ושומרון ואפילו לישראל? האם יש בהם כלי נשק מתקדמים וקטלניים, סמים מסוכנים ועוד? האם יש בכוחם לערער עוד יותר את היציבות בשטח?

תעדוף נמוך

למרות כל הסכנות הללו, צה"ל מתעדף במקום נמוך יחסית את הגזרה המזרחית, עקב הצורך להפנות את מרבית כוחותיו לגזרות בוערות יותר כגון לבנון, רצועת עזה, גבול סוריה ויהודה ושומרון. "גבולות השלום" תמיד נמצאים במקום נמוך יותר בסולם העדיפויות הביטחוני בכל הקשור להקצאת כוחות. במקרה הירדני, כאמור, לא נבנתה אפילו גדר בגבול, והיא גם לא מתועדפת במקום גבוה. אחת הדרכים שצה"ל נוקט כדי להתמודד עם ההברחות, לפיכך, היא ניצול הכוחות שמוצבים ביהודה ושומרון כדי לעצור גורמים המשמשים כקצה הפלסטיני של ההברחה, בתקווה שכך יוכל לשבש את המערך כולו. סביר להניח שהשיטה הזאת זוכה להצלחה חלקית בלבד.

ומה אנחנו יודעים על הפעילות של הכוחות הירדניים, בצד השני של הגבול? לפי הדיווחים, בשנה האחרונה ירדן הגבירה מאוד את כוחותיה כחלק מהמאבק בהברחות הסמים. באופן אבסורדי, אחרי שהוסיפה 1,000 חיילים נוספים לאורך נהר הירדן, ייתכן שהיא מחזיקה על הגבול יותר חיילים מצה"ל.

יש לירדנים מקור לדאגה: בדצמבר סיכלו הירדנים, בתקרית שכללה גם חילופי אש וחיילים שנפצעו, הברחת ענק של סמים ואמצעי לחימה מסוריה. בין היתר, המבריחים ניסו להכניס לממלכה טילי אר-פי-ג'י, טילים נגד טנקים ונשק אוטומטי. בחודש שעבר האיום כבר עלה מדרגה, לאחר שכוחות הביטחון בעמאן איתרו חומרי נפץ במחסנים מסחריים מדרום-מזרח לבירה. לדברי מקורות ששוחחו עם סוכנות הידיעות רויטרס, החומרים הללו היו קשורים ל"מזימה ירדנית לערעור היציבות" בירדן. במקביל עצרו הירדנים חשודים במעשה, כולל כמה תושבים מקומיים שלפי החשד ביקשו להבריח חלק מהחומרים הללו לארגוני טרור פלסטיניים.

בכלל, איראן מנסה לעורר תסיסה בממלכה השכנה, יחד עם אחד הארגונים עושי דברה, חמאס. לטענת מקורות בדמשק, רוסיה הזהירה את טהרן מלהפוך את סוריה למוקד מרכזי במלחמה מול ישראל כעת, ולכן האיראנים החלו להתרכז בירדן כמקור שממנו הם יוכלו להתקרב גם ליהודה ושומרון. מתחילת השנה, וביתר שאת מאז מתקפת הכטב"מים והטילים על ישראל ב-13 באפריל – שלפי הדיווחים גם ירדן השתתפה במבצע סיכולה – איראן מדרבנת הפגנות בממלכה ומנהלת נגדה מתקפה תקשורתית. חמאס מצידו תורם גם את חלקו לערעור היציבות, ובכירים בתנועה קראו לירדנים לצאת לרחובות ולמחות נגד הממשל. בפברואר אפילו תקפו ארגוני השלוחה האיראניים את ירדן ישירות מעיראק, פגעו בבסיס של צבא ארה"ב והרגו שלושה חיילים אמריקנים שהוצבו שם.

המלך עבדאללה וממשלתו מוצאים את עצמם בעניין זה במצב מורכב, כשהם מהלכים בין הטיפות. מצד אחד הם לא רוצים לעורר יותר מדי איבה מצד האיראנים, וגם לא להתסיס את הציבור הפלסטיני במדינה, שבה הוא מהווה רוב. מצד שני, הם רוצים לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלהם, לקיים את שיתוף הפעולה המהותי שלהם עם ישראל ולשמר את שלטונם. הם לא יכולים לנקוט פעילות גלויה וישירה מדי נגד האיראנים, ובו בזמן נאבקים בהם ובשלוחיהם המנסים לחדור לממלכה.

השלכות עסקת שחרור חטופים

שלל ההתרחשויות הללו הן תהליך ארוך טווח שמתמשך כמה שנים, ובעת האחרונה מגיע המצב ביהודה ושומרון לשיא שנראה כי עומד לפני פיצוץ משמעותי. אלא שגורם נוסף עלול להתסיס עוד יותר את המערכת הפלסטינית ולעורר חשש מהידרדרות מהירה. הכוונה היא להשלכות אפשריות של הסכם שעליו תחתום ישראל עם חמאס לשחרור חטופים – השלכות שתשומת הלב שניתנת להן מועטה, אם בכלל היא קיימת.

מבלי להיכנס לשאלה אם צריך להגיע לעסקה לשחרור חטופים, השיקולים לכאן או לכאן וההשפעות שלה על המערכה בעזה ונגד איראן בכלל, חשוב להבין שגם ביהודה ושומרון יכו אדוות עוצמתיות של העסקה – והן אף עשויות לפגוע בסופו של יום בישראל. לפיכך, חשוב להכיר אותן ולהיערך להן מבעוד מועד.

חמאס דורש במסגרת העסקה את שחרורם מבתי הכלא בישראל של אסירים "כבדים", כאלה המוגדרים עם "דם על הידיים". טרם ידוע לאן ישוחררו המחבלים, אך ייתכן שחלקם יגורשו למדינות זרות, אולי לעזה, וחלקם ישובו לבתיהם ביהודה ושומרון, כפי שקרה בעסקת שליט. אותם מחבלים שישובו ליהודה ושומרון  הם פעילי טרור מנוסים שעברו הקצנה בכלא, צברו קשרים עם ארגוני טרור אחרים, ואולי גם החליפו איתם ידע וניסיון.

בדומה לקולות אז, גם כיום יש מי שאומרים ש"ישראל תדע להתגבר על הסכנות" שנשקפו משחרור סיטונאי של מחבלים בעסקה. ראש שב"כ באותה עת, יורם כהן, אמר כי "עם עוד מאתיים מחבלים לא ייפול עלינו העולם", והבטיח לראש הממשלה כי מערכת הביטחון תוכל לתת מענה לכל ניסיון לחידוש הפיגועים ושלהוב השטח מחדש. עמדה זו באה לידי ביטוי גם בדבריהם של ראשי שב"כ קודמים, שאמרו כי "ניתן לעמוד בשחרור של מחבלים עם דם על הידיים".

בפועל, יש עשרות דוגמאות של משוחררי שליט שחזרו לעסוק בטרור, כולל מחבלים שהשתתפו בטבח בשמחת תורה, מחבלים ביהודה ושומרון שעסקו בטרור, וכאלה שהכווינו חוליות ביהודה ושומרון ממקום מושבם ברצועת עזה. מערכת הביטחון מסרבת לפרסם נתונים מדויקים על החזרה של משוחררי עסקאות חטופים לפעילות טרור, ולכן ארגוני ימין שונים העריכו כי שיעורם מגיע לעשרות אחוזים. בוודאות מוחלטת ניתן לומר כי רבים ממשוחררי שליט מאיישים או איישו תפקידי מפתח במנגנון התפעולי והארגוני של חמאס.

יהודה ושומרון, אפילו בשליטה של מדינה פלסטינית, היא יעד חדיר למדי לארגוני הטרור. אם ישראל תשחרר את הרסן הביטחוני מעל אזורים אלה, ואפילו בהינתן נוכחות צה"ל, יהודה ושומרון יכולים להוות קרש קפיצה ברור להשתלטות איראנית על השטח – ומשם לביצוע פיגועים נגד מטרות בלב מדינת ישראל, בשרון, בגוש דן, באזור ירושלים ועוד.

בסקרי דעת קהל בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון, כמו למשל אלה שעורך ד"ר ח'ליל שקאקי, עלתה מאז ספטמבר 2023 התמיכה בקרב ציבור זה ב"מאבק מזוין" כדרך לפתרון הסכסוך עם ישראל מ-54 ל-62 אחוזים. אלה נתונים שנדגמו תוך כדי המלחמה, ומבהירים את ההקצנה שעוברת אוכלוסיית הפלסטינים ביהודה ושומרון. מומחים ביטחוניים אפילו טוענים שהמצב הנוכחי מחזק את חמאס ביהודה ושומרון ורק מתסיס את האוכלוסייה – שיכולה ליפול כפרי בשל לידי גורמים פרו-איראניים או תומכי חמאס.

אז מה יקרה אם תיחתם עסקת שחרור מחבלים נוספת, שלצד השמחה על החזרת החטופים מעזה עשויה להחדיר ליהודה ושומרון מחבלים עם ניסיון ומוטיבציה? ומה יקרה כאשר חמאס יזכה עקב כך לזריקת מוטיבציה ואהדה ציבורית, לא פחות ביהודה ושומרון מאשר בעזה? הנבואה ניתנה לשוטים, אולם לא קשה להעריך שרבים מהמשוחררים יחזרו לטרור ויביאו למותם של ישראלים רבים – אולי רבים מאלה שישוחררו בעסקה.

אולי גם השיקול הזה לא כבד משקל מספיק בשביל להשאיר את אחינו נמקים במנהרות חמאס בעזה. קטונתי מלפסוק בו. אבל חשוב מאוד גם לזכור את קיומו של הצד הזה בעסקה, שכמעט לא נידון בתקשורת ובציבור.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 17.07.2024.

עיקרי העמדה

1. שליטה ישראלית בציר פילדלפי נדרשת לשם השגתן של שתיים ממטרות המלחמה: שלילת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ומניעת הפיכתה של עזה לבסיס טרור בעתיד. ויתור על השליטה בציר יתפרש כהישג של חמאס, יאפשר לו להתחמש מחדש ויחזק את סיכוייו לשרוד ככוח השולט ברצועה בתום המלחמה. לעומת זאת, אובדן השליטה של חמאס על הציר הזה יהווה חלק משמעותי במחיר שארגון הטרור משלם על הטבח ב-7/10 וצעד חשוב נוסף בדרך להכרעתו. זהו מסר גם לחיזבאללה.

2. שליטה ישראלית בציר פילדלפי חיונית למניעת התחמשותם של גורמי הטרור ברצועת עזה, ביחוד לאחר הידלדלות מלאי האמל"ח שברשותם. השתלטות צה"ל על הציר ועל מעבר רפיח, מעמידה בפני מדינת ישראל הזדמנות לשלוט בצינור החמצן העיקרי של חמאס ושאר גורמי הטרור ברצועה, שדרכו עוברים לא רק נשק ואמצעי ייצור, אלא גם שליחים, מאמנים, מומחים ואמצעים ייחודיים, גם במעורבותה של איראן.זוהי הזדמנות לתקן גם את אחת החולשות היסודיות שהשפיעה על המציאות הביטחונית ששררה ברצועת עזה בשני העשורים האחרונים וליישם את העיקרון "נגן על עצמנו בעצמנו". 

3. תהליכי ההתעצמות וההתחמשות מתנהלים הרחק מעין הציבור, בקצב איטי ותוך כרסום זוחל בנחישותו של הגורם האוכף, הן משום מורכבות הטיפול בהם והן בשל ההסתגלות אליהם (תסמונת ״הצפרדע המתבשלת״). לכך תורמת גם ההנחה שפעילות זו היא חלק מבניין הכוח של האויב שהסיכון ממנו הוא עתידי ולא מיידי. מכאן, החשיבות כי המדינה תגבש לאיומים אלה פתרונות נוקשים אשר יחזיקו מעמד לאורך זמן ולא יישַׁחקו עם השנים. 

4. מכשול ואמצעים טכנולוגיים לגילוי אינם מספיקים כדי למנוע הברחות! בנוסף להם נדרשת יכולת מבצעית עצמאית וזמינה, שתוכל לפעול בשטח ולסכל את הניסיונות שייעשו. הסתמכות על גורמים בינלאומיים ומדינות אחרות, כחלופה לכך, לא הוכיחה את עצמה לאורך השנים ואין להניח כי הפעם זה יהיה שונה. 

5. ויתור על השליטה בציר פילדלפי, שהושגה לאחר המחיר הנורא שישראל שילמה, היא צעד כמעט בלתי הפיך. אם ישראל תיסוג ממנו – היא תתקשה בעתיד לגייס את הלגיטימציה (מבית ומחוץ) לחזור ולשלוט בו.

6. ויתור על השליטה בציר זה והסתמכות על גורמים בינלאומיים יעמידו בעתיד את ישראל בפני לחצים לאמץ גישה דומה גם ביחס ליו"ש ולגבול המזרחי עם ירדן.

7. שליטה ישראלית בציר פילדלפי טומנת בחובה אתגרים רבים לישראל: מדיניים, משפטיים ומבצעיים. קשה לאמוד את מחיריהם של אלו ולהעמידם כנגד מחיר ויתור השליטה עליו. ברי כי עצם הנוכחות בציר מציבה את ישראל בעמדת כוח שמאפשרת לה ליצור פתרונות משופרים לאתגרים הללו. כך לדוגמה, ככל שנדרשות עבודות הנדסיות כדי לשפר את התנאים המבצעיים ולהקטין את הסיכונים לביטחון כוחות צה"ל לאורך הציר, זהו העיתוי המתאים לכך. 

8. להערכתנו, עמדה נוקשה של ישראל בסוגיה זו עשויה לסייע גם בהעצמת הלחץ הפנימי בחמאס לרעיונות שיקדמו פתרון שלם לסוגיית שחרור החטופים. 

נכתב ע"י מאיר בן שבת, רונן לוי (מעוז), אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, משה פוזיילוב, רותי פינס-פלדמן, אשר פרדמן, ואלי קלוטשטיין.

תחקיר בארי הטקטי הוא חצי תחקיר, שכן אינו כולל לקחים שכדי להפיקם חיוני להפיק תחילה את לקחי המלחמה בדרגים האופרטיבי והאסטרטגי. בדרגים אלה דרושים נתונים מעטים, ולכן על צה"ל היה להפיק את לקחי המגננה, שכשלה בדרום ובצפון כאחד, כבר בימיה הראשונים של המלחמה.

עיקרי הלקחים המצטיירים ברמה האופרטיבית־מטכ"לית הם אלה: הגנת צה"ל נועדה למנוע חדירה של מחבלים בודדים, וכנגד האיום הזה היא היתה יעילה. ואולם, צה"ל לא נערך כראוי כנגד שלושה איומים אחרים שהתפתחו בשתי הזירות בעשורים האחרונים:

1. התחמשות עצומה של האויב באמצעי ירי מנגד, מהם המשוכללים ביותר שקיימים בעולם.
2. נטרול מקור עוצמתו המסורתי של צה"ל – התמרון היבשתי, כתוצאה מהפיכת שתי הזירות לבלתי ניתנות לתמרון והפיכת כיבושן (בעיקר בלבנון) לרצף בלתי פוסק של קרבות הבקעה, שכדי להסיר מהר את האיום שנוצר בהן (כדי לקצר את זמן התשת העורף) נדרשת שחיקה גבוהה של הכוח המתמרן.
3. הפיכת צבאות הטרור בלבנון וברצועת עזה מצבאות נייחים, שאיימו לשחוק ולהתיש את ישראל באש־מנגד, לצבאות בעלי יכולת תמרון. כלומר, חזרת האיום הישן של כיבוש יישובים ושטחים בתוך המדינה.

כבר די היה בשני האיומים הראשונים, בעיקר שלילת יכולת התמרון של צה"ל, כדי לפעול להסרת מפלצות האש־מנגד שהתפתחו בקרבת ישראל ולחייב שרשרת של רמטכ"לים לדרוש מהדרג המדיני ליזום מוקדם ככל האפשר מלחמת מנע, דוגמת מבצעי קדש ושל"ג.

חזרת האיום לכיבושם של יישובים ושטחים בתוך המדינה הפכה את הצורך בייזום מלחמת מנע לחיוני ולדחוף עוד יותר, משתי סיבות ראשיות:

1. היעדר עומק קרקעי לבניית מערך הגנתי כנדרש על פי עקרונות המלחמה וכללי ההגנה, לשם אבטחת מניעת חדירתם של כוחות מתמרנים לתוך שטחי המדינה.
2. מחויבות למדיניות הביטחון של ישראל שבן־גוריון הבהירה בנאום בכנסת ב־20 ביוני 1950, ושעיקרה הוא זה: כלקח ראשי ממלחמת העצמאות, ישראל לא תנהל עוד מלחמות להגנתה על אדמתה, אלא בשטחי האויב.

כנגזר מהמדיניות הזו, צה"ל נבנה כצבא מתמרן שנועד להכריע את המלחמה על אדמת האויב מהר וככל האפשר בזול, כפי שהוא עשה בהצלחה במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמבצע של"ג.

במקום ליזום את הסרת האיומים במלחמת מנע, צה"ל הוסיף חטא על פשע והחליף את דוקטרינת ההכרעה המהירה שלו בדוקטרינה פוסט־מודרנית מצוצה מהאצבע, ולפיה ניתן למנוע מהאויב לממש את האיומים על ישראל באמצעות הרתעתו מלהשתמש בהם.

חרף הנחיותיהן של שתי הוועדות לחקר מלחמת לבנון השנייה להשליך לפח את דוקטרינת ההרתעה, היא נשארה בעינה וישראל נקלעה לשרשרת של מערכות התשה ארוכות. למרבה הצער, צה"ל פועל לאורה גם להסרת האיום ברצועה ולכן המתקפה היא חסרת היגיון אופרטיבי ומקרטעת.

לכל אלה נוספה גם התעלמות מהלקח הראשי של מלחמת יום הכיפורים, ולפיו על צה"ל – כמו על כל צבא מגן – להיערך באופן תמידי וקבוע למניעת הכרעתו, גם במקרה של הפתעתו, שכן המודיעין יכול וצריך לספק התרעה בסיסית, אך הוא אינו יכול לספק בוודאות התרעה מצבית.

בלי הסרה של האיומים הקשים שנוצרו על ישראל במלחמת מנע יזומה על ידי המטכ"ל, בלי בנייתו של מערך הגנתי אופרטיבי חדש למניעת חדירתם של הגורמים המתמרנים שנוספו לצבאות חיזבאללה וחמאס, ועם הסתמכות על קבלת התרעה מודיעינית מצבית שלא ניתן לקבלה – הגנתה של מדינת ישראל הושארה ביד המקרה, הגורל והמזל.

ב־7 באוקטובר התברר שוב כי בתחום הצבאי, המזל אוהב הכנה מוקדמת טובה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 16.07.2024.

• עסקת החטופים המוצעת לישראל היא סיכון אסטרטגי ושגיאה מוסרית וערכית. נסיגת צה"ל מפילדלפי ומהמסדרון תאפשר לחמאס לחדש את ההתעצמות הצבאית.
• החזרת מאות אלפי עזתים לצפון הרצועה תביא איתם אלפי מחבלים. הטענה שלא תתאפשר חזרת חמושים היא זריית חול בעיניים: המחבלים אינם צריכים להביא איתם נשק, שכן בצפון הרצועה נותרו מאגרים אדירים של אמצעי לחימה שצה"ל טרם איתר והשמיד.
• אמירות בכירי הצבא באשר ליכולות צה"ל לשוב ולפעול ככל שיידרש במרחבים האלה יומרניות, ואינן מחוברות לקרקע המציאות. כדי לשוב ולהילחם נידרש לשלם שוב מחירים כבדים של טובי בנינו, ולהסתכן בהחרפת המשבר ביחסים עם ארה"ב ועם הקהילייה הבינלאומית.

עסקת החטופים המוצעת מחייבת דיון מושכל ועמוק שינתח אותה בכל ההקשרים הרלוונטיים. אין לתת מקום למחשבה שמי שמתנגד לעסקה המתגבשת עושה זאת מתוך שיקולים שאינם ענייניים, מפני העדר עניין או מחוסר רגישות לשחרור החטופים ולגורלם. כותבי המאמר התייחסו לנושא הזה כבר בתחילת דצמבר 2023 כשדנו במתח בין הביטחון הלאומי לביטחון האישי בהתייחס למטרות המלחמה. נדמה שהגיון הניתוח תקף גם היום. ללא מתן מענה לביטחון הקולקטיבי-הלאומי באמצעות השגת יעדי המלחמה, ובראשם השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, נידונה החברה הישראלית לטרגדיות נוספות רבות וכואבות מסוג זה, ולא רק אל מול הזירה הפלסטינית, שיגבו מחיר גבוה וכואב גם ברמת הביטחון הלאומי וגם ברמת הביטחון האישי. יש להעלות את הביטחון הלאומי הקולקטיבי לראש סדר העדיפויות, תוך ביטוי של מחויבות מוחלטת ונחושה של המדינה לשחרור כל החטופים. הדרג המדיני נדרש להבהיר לציבור בכלל, ולמשפחות החטופים בפרט, את ההכרח בהיצמדות למטרות המלחמה בסדר הנכון ולייצר את התנאים הצבאיים והמדיניים שיאפשרו את השלמת המשימה עד הניצחון הצבאי והמדיני, זה שיוביל בסופו של דבר לשחרור כל החטופים.

אחת הנקודות הבעייתיות בעסקת המתגבשת נוגעת לדרישת החמאס שצה"ל ייסוג גם ממרחב רפיח ומציר פילדלפי, ציר הרווי בתשתית מנהור תת-קרקעית ששימשה נתיב הברחה של אמצעי לחימה והתעצמות לארגוני הטרור ברצועה. לפעולה של צה״ל במרחב הזה חשיבות רבה בגדיעת נתיבי ההברחה ממצרים ובמניעת הכניסה של אמצעי לחימה, כדי למנוע התעצמות חמאס ושאר הארגונים ברצועה. לצד המנהרות שימש גם מעבר רפיח, הנשלט על ידי המצרים בצד המצרי ועל ידי חמאס בצד העזתי, כנתיב הברחות אמל"ח. כל ניסיונות הפיקוח של ישראל באמצעות טכנולוגיה ומצלמות כשלו. עצימת העין, וכנראה גם שיתוף הפעולה בצד המצרי, אפשרו לכמויות בלתי נתפסות של אמל"ח לעבור דרך המעבר. גם הניסיון לשלב גורם בינלאומי במערכת הבקרה והפיקוח כשל, כשצוות הפיקוח של האיחוד האירופאי EU-BAM נטש את המעבר לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה. דפוס ההתנהלות של BAM-EU מזכיר את דפוס ההתנהלות של UNDOF ברמת הגולן לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, ואת דפוס ההתנהלות של כוח שמירת השלום של האו"ם בחצי האי סיני ב-1967 לאחר כניסת הצבא המצרי לחצי האי. גם כוח UNIFIL שהוצב בדרום לבנון בעקבות החלטה 1701 והופקד על אכיפתה, נכשל כישלון חרוץ. הניסיון המצטבר מוכיח שכוחות בינלאומיים אינם מסוגלים למלא ביעילות ובהתמדה משימות מסוג זה, בוודאי כשמדובר בהקשר הישראלי.

לא ניתן יהיה להבטיח את הפירוז המוחלט של הרצועה, ואפילו לא פירוז הכרחי, ללא גדיעת כל אפשרות להברחת אמצעי לחימה דרך מרחב פילדלפי ושאר המעברים לרצועה שאינם נמצאים בשליטה ישראלית, בכלל זה המרחב הימי. בדיונים על עסקת החטופים עולות חלופות לשליטת ישראל במרחב פילדלפי, חלופות הנתמכות על ידי גורמים במערכת הביטחון, כמו גם על ידי הממשל האמריקני וגורמים בקהילייה הבינלאומית. כולם מבקשים למנוע את שהיית כוחות צה״ל בכל מקום ברצועה, וכמובן גם במרחב פילדלפי. החלופות מדברות על שילוב שבין בקרה מצרית, אמצעים טכנולוגיים ופיקוח בינלאומי.

לא ברור עוד כמה פעמים ננסה לשלב כוחות זרים שיפעלו למען ביטחון המדינה, למרות הניסיון ההיסטורי העגום, כשלכולם ברור שכוחות אלה ייכשלו מול התחכום והנחישות של חמאס והפטרונים באיראן. לא זו אף זו, נהיר לכול שככל שמדובר בצבא המצרי, סביר להניח קושי ממשי ביעילות האכיפה, בהתחשב בניסיון שהצטבר במהלך השנים, כשאנו עדים להיקף הברחות האמל"ח שעברו מתחת לאף של הצבא הזה, בין אם בשל רשלנות ובין אם בשל מניעים אחרים שאפשרו את שיתוף הפעולה בין גורמים מהצבא המצרי לבין חמאס.

מתקפת 7 באוקטובר הוכיחה את חולשת המערכות הטכנולוגיות, את היכולת לעקוף אותן, את פגיעותן, ואת ההכרח והנחיצות שבנוכחות פיזית של צה"ל במרחב לתיקון ולטיפול בתקלות ובעיות ולמענה צבאי בהינתן קריסה של המערכות או כשל תפקודי שלהן. זאת ועוד, פתרונות טכנולוגיים יהיו תמיד חשופים לשיבוש על ידי אויב נחוש, כשאל חמאס ואיראן יש להתייחס כאל אויבים נחושים ביותר. לפיכך, אין ואסור להסתמך על מערכות טכנולוגיות כמענה מרכזי.

בידוד הרצועה מאמצעי לחימה הוא תנאי ביטחוני קריטי שאסור להתפרק ממנו. חובה להבטיח נוכחות פיזית של כוחות צה״ל במרחב המעטפת של רצועת עזה, נוכחות שתידרש לוודא שאין ולא תהיה במרחב הזה כל יכולת להבריח אמצעי לחימה לתוך עזה. הקביעה הזו נכונה באופן כללי ועקרוני, ובוודאי היא תקפה לכל תקופת בניית המכשול לאורך ציר פילדלפי ועד להשלמתו. רק לאחר השלמת המכשול ניתן יהיה לשוב ולבחון את הנושא בכפוף לשני תנאים הכרחיים: חופש פעולה מבצעי מלא של צה"ל, קרי, הגעה בכל כוח שנדרש לכל אזור לאורך ציר פילדלפי בהינתן התראה או תקלה לצורך מתן מענה, ושינוי יסודי במציאות הביטחונית ברצועת עזה, בדגש על השמדת חמאס ודה-חמאסיזציה ברצועה.

ומכאן, שוב, לעסקת החטופים הנרקמת, לפחות על פי דיווחים אחרונים. העסקה המוצעת כוללת כמה שלבים ודרישה לנסיגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי, מציר נצרים ומצפון הרצועה, ובהמשך גם ממרחב החיץ הביטחוני. מנגנון השחרור בשלבים נועד, מבחינת חמאס, למטרה אחת: למשוך את הפסקת הלחימה ללא קץ. הרי חמאס מחזיק כבר עשור בגופות של שאול אורון והדר גולדין ובאברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד ולא הראה כל נכונות להחזיר אותם במסגרת עסקה סבירה. לכן ברור שחמאס לא ישחרר את החטופים שאמורים להשתחרר בשלב השני של העסקה ולא את גופות החטופים שאמורות להימסר לישראל בשלב השלישי של העסקה. המשמעות היא גזירת דינם של רוב החטופים להישאר ברשות חמאס לשנים ארוכות ומייסרות. חמאס גם דורש שבמהלך המשא ומתן בשלב השני לא תהיה לחימה – משא ומתן שיימשך לנצח, לפי תפיסתו של חמאס. מבחינת ישראל, משמעות ההסכמה לדרישה זו היא שלילת כל המנופים שנותרו בידה לצורך הבטחת שחרור כל החטופים והשמדת המערכות הצבאיות והשלטוניות של חמאס.

נדמה שבלהט הדיון על העסקה נפקד גם מקומו של השיח על אודות מספר המחבלים העצום שישראל נדרשת לשחרר. הלחץ הציבורי והתקשורתי שפעל לפני עסקת שליט אפשר שחרור של מעל אלף אסירים קשים ובתוכם סינואר. שחרור זה נתן רוח גבית לטרור, שגבה מחיר דמים כבד של עשרות יהודים שנרצחו על ידי טרוריסטים פלסטינים משוחררי עסקת שליט ואפשר לסינואר להוביל את המתקפה הנפשעת. ההנחה המתחייבת צריכה להיות ששחרור נרחב של אסירים יוביל בהכרח לתוצאות דומות.

כל התבחינים מראים שמימוש העסקה המוצעת הוא איום אסטרטגי, לצד שגיאה מוסרית וערכית. נסיגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי ומציר נצרים תאפשר לחמאס לחדש את ההברחות ממצרים, להאיץ את תהליך ההתעצמות הצבאית ולשמר איום צבאי ממשי על ישראל. בנוסף, החזרת מאות אלפי עזתים לצפון הרצועה תאפשר לאלפי מחבלים לשוב לצפון. הטענה שלא תתאפשר חזרה של חמושים היא זריית חול בעיניים, שהרי ברור שמחבלים יחזרו צפונה ללא נשק ובחסות האוכלוסייה האזרחית, כאשר בצפון הרצועה נותרו מאגרי נשק ואמצעי לחימה אדירים שיאפשרו לחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות בחבירה שבין מחבלים לנשק ולחדש את האיום משם. האמירות של בכירי המערכת הביטחונית באשר ליכולת של צה"ל לשוב ולפעול במרחבים האלה יומרניות, ואינן מחוברות לקרקע המציאות ולסד האילוצים שאליו תיקלע ישראל. כדי לשוב ולהילחם נידרש לשלם שוב מחירים כבדים של טובי בנינו, להסתכן בהחרפת המשבר ביחסים עם ארה"ב ועם הקהילייה הבינלאומית ולהיקלע למציאות קשה של חרם ורדיפה, העלולים להעמיק את בידודה המדיני והכלכלי של ישראל.

הפסקת המלחמה ברצועת עזה היא אבן הראשה בחזון האסטרטגי האזורי של ארה"ב, ולתפיסתם היא גם תגרום להפסקת אש בצפון, ופיוס של איראן ושאר שלוחיה. זאת במטרה להניע את תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית. לכן, יש להניח שארה"ב תקשה מאוד, ואף תנסה למנוע מישראל לחדש את הלחימה כשכוחות צה"ל כבר מחוץ לרצועת עזה. יתרה מזאת, נוכחות של כוחות אזוריים ובינלאומיים יחד עם כוחות של הרשות הפלסטינית[1] תסבך את המציאות האופרטיבית ברצועת עזה ותקשה על צה"ל, אולי אף תמנע ממנו, לחדש את המלחמה נגד חמאס.

מעבר לזאת, המשמעות של עסקת חטופים בתנאים המוצעים פירושה המיידי הוא גם הישארות חמאס כגורם כוח ברצועת עזה. הנטייה הנאיבית להתעודד מנכונות חמאס לקבל כוח של הרשות הפלסטינית ונכונות להעביר לרשותו את השליטה האזרחית ברצועת עזה מתעלמת מהתעקשות הארגון לשמור על כוחו הצבאי, שימשיך לנהל בפועל את הרצועה כשהוא מאמץ את מודל חיזבאללה בלבנון, שמשמעותו ניהול בפועל של רצועת עזה באמצעות הכוח הצבאי, שיכפיף, הלכה למעשה, את הרשות האזרחית שתפעל ברצועה לאינטרסים של חמאס.

התוצאה הבעייתית והמסוכנת הזו היא רוח במפרשי ציר ההתנגדות ותוצג, ובצדק, על ידי חמאס כניצחון המוחלט שלו על ישראל וכתבוסה מוחלטת של ישראל ותותיר את רצועת עזה כמקור של איום ביטחוני חמור ומתמשך, שגם יקשה על החזרת התושבים לעוטף, שיקומו והפרחתו מחדש. התמיכה הציבורית הפלסטינית בחמאס בעזה וביהודה ושומרון תגבר, הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית, שממילא כבר שחוקה, תתאיין, והסיכונים שאליהם תיחשף ישראל ביהודה ובשומרון, בזירות אחרות ובעיקר מול עזה בעתיד הקרוב יהיו בלתי נסבלים. המשמעות של העסקה המוצעת היא לאכול את הדגים המסריחים ולהיות מגורשים מהעיר, כשברור לכול שאנו גוזרים את דינם של רוב החטופים לסבל אינסופי בידי חמאס.

החלופה ההגיונית והמוסרית יותר היא הצעה או אולטימטום ישראלי לשחרור כל החטופים בפעימה אחת תמורת חייהם של מנהיגי חמאס ויתרת אנשי הארגון בעזה, שיורשו לצאת מהרצועה ללא פגע. חמאס יסרב לעסקה כזו. או אז על צה"ל לכבוש את כל רצועת עזה, להקים ממשל צבאי שיקבל את האחריות לסיוע ההומניטרי בכפוף לדין הבינלאומי לעת מלחמה (להבדיל ממנהל אזרחי), ובעצם נוכחותו בשטח ימנע מחמאס את היכולת להשתקם.

רק לאחר ניקוי הרצועה מהתשתיות השלטוניות והצבאיות של חמאס ניתן יהיה לחשוב על האפשרות לכניסת כוח משימה לשטח הרצועה, וגם אז באופן הדרגתי, כאשר עם כניסתו לאזור מוגדר יפורק הממשל הצבאי באותו אזור, ולאחר התבססות הכוח ושליטה אפקטיבית שלו באותו שטח יעבור לתא השטח הבא, שם יפורק הממשל הצבאי וחוזר חלילה עד להשלמת שליטתו האפקטיבית על כל שטח הרצועה.

רק לחץ צבאי מתמשך הביא את חמאס להתגמש, ורק המשך הלחץ הצבאי יוכל לספק אפשרויות חדשות, כמו חיסול בכירי חמאס כדוגמת מחמד דיף (שחיסולו טרם אומת סופית) ויד ימינו ראפע סלאמה, מפקד חטיבת ח'אן יונס ב-13 יולי 2024 , שיאיצו את תהליכי השחיקה וההתפרקות של חמאס. היצמדות להגיון הפעולה שתואר לעיל עשוי להגדיל את מרחב ההזדמנויות לשחרור חטופים על ידי צה"ל, כאשר החיכוך בשטח ייצר מודיעין והזדמנויות מבצעיות שיגדילו את הסיכוי להשבת החטופים ושינוי בעמדת חמאס, שינוי העשוי לאפשר עסקת חטופים מוסרית יותר בתנאים שיאפשרו עמידה מלאה ביעדי המלחמה.

[1] בימים אלו דווח על האפשרות להכנסת כוח של 2,500 אנשי ביטחון פלסטינים מטעם הרשות הפלסטינית, שיוכשרו על ידי האמריקאים.

תחקיר צה"ל העוסק באירועי ה-7 באוקטובר בקיבוץ בארי, הוצג בפני חברי הקיבוץ ומאוחר יותר בפני כלל הציבור בישראל. התחקיר פרטני, וממוקד בעיקרו בתיאור השתלשלות האירועים ופחות מזה במשמעויות, מסקנות ולקחים בכל הנוגע לצה"ל. אמנם מופיעות בתחקיר אמירות המתייחסות לאי חתירה למגע, בלבול, היעדר שליטה באירוע, היעדר תמונת מצב ברורה ועוד, אך אין בו כדי להפנות אלומה אל יסודות הכשלים של המערכת הצבאית בהתייחס לכל שהתרחש.

מאידך גיסא, לא נכון יהיה לצפות שבתחקיר הממוקד בזירה אחת ושאינו מתיימר לעסוק בחזית כולה, במערכה כולה ובעיקר במה שקדם למערכה – בכל הקשור להיערכות המבצעית והמודיעינית של הצבא ושל השב"כ, ובוודאי לא במערכת הפוליטית של מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות בישראל – נוכל לקבל מענה מספק גם למה שהתרחש בזירה תחומה כמו קיבוץ בארי. במידה רבה, זו אפילו טעות לנסות ולבודד כעת תחקיר העוסק בזירה תחומה מהתחקיר הרחב והכולל, ויש בכך כדי לנתק את הזירה מההקשר הרחב והכולל יותר ולייצר הטיות בעייתיות.

תחקיר בארי פורסם ראשון מכיוון הוא התחקיר שהושלם ראשון, וסביר להניח שללחץ הציבורי הייתה גם השפעה על סדר הפעולה של צה"ל. קיבוץ בארי נתפס בתודעה הציבורית כסמל מובהק של אסון ה-7 באוקטובר, והוא נוכח בשיח הציבורי והתקשורתי יותר מזירות אחרות – למשל מקיבוץ ניר עוז, קיבוץ קטן ומרוחק יותר, שהיקפי הרצח והחטיפות שהתרחשו בו אפילו גדולים יותר מאלו שהתרחשו בבארי בהתייחס לגודל הקיבוץ, ושאליו בכלל לא הגיעו כוחות צה"ל עד לסוף האירוע באותו יום מר ונמהר.

תחקיר בארי הוא יותר אין מאשר יש, ובפרסומו יש כדי להבליט ולהדגיש את הפער העצום שבין הגישה במערכת הצבאית לבין הגישה שבמערכת הפוליטית בהתייחס לכשל ה-7 באוקטובר. מאידך גיסא, קשה להתחמק מהתחושה הלא נוחה של ניתוק הדרג הצבאי הבכיר מרמת הפיקוד והמטכ"ל מהאירוע, מהכשל ומהתוצאות האסוניות של שניהם. בהינתן אירוע טראומטי כמו ה-7 באוקטובר, שייצרב בתודעה הלאומית הקולקטיבית לדראון עולם, נכון היה להקדיש יותר תשומת לב לאופן ביצוע התחקיר ולאופן הצגתו בהקשר הכולל והרחב יותר, כחלק מחוויה מתקנת עבור הצבא ובעיקר ליחסי צבא-חברה ולבנייה מחדש של האמון הציבורי בצבא, וכמנוף לשיקום תחושת הביטחון של תושבי בארי והעוטף כולו – בסיס הכרחי נדרש להאצת חזרתם לישובים, לשיקומם ולהפרחתם מחדש.

הבאז הציבורי שנוצר בעקבות התחקיר, מקבע במידה רבה את ההבחנה שבין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני, ואת ההבחנה שבין דרגי השטח המסתערים לבין דרגי הפיקוד הבכיר של הצבא. הוא ממקד את הקשב הציבורי בצבא ומרחיקו מהדרג הפוליטי. אלא שבעייתי יותר הוא המיקוד בדרגי השטח הלוחמים, הרבה יותר מאשר בדרג הפיקודי הבכיר. במובן זה, התחקיר אף גורם עוול לדרג הלוחם, שברובו הגיע לשם באופן וולונטרי, בתחושת שליחות וחירוף נפש וללא כל הכוונה ופיקוד מאורגן מצד הצבא. תמונת המציאות הקשה עיצבה תחושת כאוס, חוסר אונים ואי-בהירות מוחלטת לגבי המתרחש, ולכן ההחלטות התקבלו על ידי יחידים ולמיטב שיפוטם ושיקול דעתם, בהבנתם המאוד מוגבלת את הנסיבות ואת תמונת המציאות.

הדוגמה של תא"ל ברק חירם, שהתחקיר מנקה ומזכה אותו מהרבה האשמות קשות שהוטחו בו מאז האירוע, מוכיחה עד כמה כאוטית הייתה מציאות ה-7 באוקטובר בבארי ובכלל, ושמה שנתפס בשלבים מוקדמים יותר כחוסר שיקול דעת או כשיקול דעת מוטעה ופזיז, התברר בהמשך כמלאכת אומנות כמעט של פיקוד צבאי ומנהיגות ברגעי משבר ואי-ודאות.

אל תחקיר בארי יש להתייחס כאל חלק או נדבך במסכת מורכבת וגדולה הרבה יותר של תחקירים שעוד יושלמו, בהתייחס לכל זירות הפעולה ב-7 באוקטובר. התחקיר לגבי כל זירה חשוב כשלעצמו, הן ברמה המבצעית והן לתושבי כל ישוב ולתהליך הריפוי והשיקום שלהם; אלא שלצד כל התחקירים הנקודתיים האלו, מתחייב תחקיר מערכתי מקיף וכולל של הצבא בכללותו על כל דרגיו. תכלית התחקירים כולם היא לא למצוא אשמים ולהביאם לחבל התלייה בכיכר העיר. תכליתם היא להבין את שאירע, לנתח כשלים ובעיקר להסיק את המסקנות המתחייבות לצורך שיפור היכולות וההיערכות לעתיד לבוא.

ולצד חשיבות התחקירים הצבאיים, מתחייבים תחקירים של השב"כ, של כל הגופים המדינתיים תומכי קבלת החלטות (כדוגמת המל"ל) ושל המערכת הפוליטית ודרג מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות. תכליתם של תחקירים אלו, כמו התחקירים הצבאיים, חייבת להיות אותה תכלית. ולכן חשוב לבטל את הסעיף המקנה לוועדת החקירה הממלכתית את הסמכויות של בית המשפט, כדי למנוע משפטיזציה של תהליכי הבדיקה והחקירה, שרק יאריכו את תקופת החקירה עד אין קץ ויסיטו אותה מדרך הישר, כאשר נחקרים יצטרכו לחשוב על עתידם האישי ועל ההתנהלות המשפטית במקום לומר את האמת ולאפשר למידה והפקת לקחים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14.07.2024.

בעת כתיבת שורות אלה טרם הוברר גורלו של מוחמד ד'יף -יעד ההתקפה הישראלית בח'אן יונס. גריעתו  בנסיבות כאלה מצמרת הפיקוד של חמאס, תהווה מכה מוראלית קשה לארגון ותפגע גם ביכולות הפיקוד, השליטה והתיכנון האסטרטגי שלו, בשלב שבו הוא זקוק להם יותר מתמיד.

הפגיעה בד'יף ובסלאמה, שמצטרפת לשורת החיסולים של מח"טים ובכירים אחרים בארגון, תיאלץ את חמאס להסתמך על מפקדים פחות מנוסים ולבנות מחדש ובתנאים לא אידיאליים, את התיאום ויחסי הגומלין ביניהם.

ההישג המודיעיני הישראלי, מעמיד במבוכה את חמאס , מעביר לסינואר ועמיתיו, מסר ברור באשר למגמת פניה של ישראל ומשרת גם את המאמץ לשחרור החטופים. נכון להמשיך את המומנטום ולא להוריד את הרגל מעל דוושת הגז. במערכה הזו אין להסתפק בתמונת ניצחון, אפילו אם זו תמונת חיסולו של ד'יף.

קשה להפריז בחשיבות חיסולו של מחמד דיף – אם יסתבר זו אכן תוצאתה של ההתקפה הישראלית בח'אן יונס. מי שזכה לתואר "רמטכ"ל חמאס" ומזוהה יותר מכל אחד אחר עם תהליך המעבר שלו מארגון טרור לגוף בעל יכולות צבאיות, היה גם המתכנן והמוביל של טבח ה-7 באוקטובר. השנים הארוכות בהן פיקד על האירגון כמו גם היחלצותו מנסיונותיה של ישראל לחסלו, הפכו אותו לסמל ולדמות מסתורין בציבור ובעיני פקודיו.

מנקודת מבטה של ישראל, לחיסולו של ד'יף בעת הזו, נודעת חשיבות רבה –

• ראשית, לנוכח הפגיעה המוראלית שמהלך זה יסב לחמאס – למפקדיה ולפעיליה בעזה, להנהגתה בחו"ל ולתומכיה ביו"ש. יש להניח כי הבשורות מרצועת עזה לא יתרמו למצב הרוח גם באיראן ובחיזבאללה.
• שנית, לנוכח הפגיעה שתיגרם ליכולות הפיקוד, השליטה והתכנון-האסטרטגי של האירגון, במיוחד על רקע הניסיון העשיר שד'יף צבר במשך שנות פעילותו הרבות, היכרותו העמוקה עם דפוסי הפעולה של ישראל והאמון הרב לו זכה מצד פקודיו ועמיתיו. ד'יף היה דומיננטי בגיבוש מדיניות חמאס,  הוביל באופן אישי  את התהליכים לבניין הכוח הצבאי של האירגון ועמד מאחורי פעולותיו המרכזיות לאורך השנים.
• שלישית – לנוכח ההשפעה החיובית שעשויה להיות למהלך זה על המאמצים לקידום שיחרור החטופים.
• רביעית –לנוכח ההרתעה שהוא מייצר בכל הקשור להסתתרות מחבלי חמאס בתוככי האוכלוסיה. ישראל העבירה מסר ברור כי השימוש באוכלוסיה כמקלט אנושי – לא תמיד בטוח.
• חמישית –לאור השפעתו התודעתית של מהלך זה על מעמד חמאס בעיני הציבור בעזה. צעד זה יחזק את תחושת ההתפרקות של חמאס ויתרום למאמץ המורכב ליצירת תנאים שיעודדו צמיחתם של גורמי כוח אחרים, גם אם לא בטווח המיידי.
• שישית , כדי להבהיר כי המומנטום ההתקפי של ישראל לא נעצר ולהמחיש את נחישותה להמשיך במאבק עד להשגת כל מטרות המלחמה.
• שביעית: צעד זה מבהיר לארה"ב, למדינות נוספות ולכל מי שלחץ לסיום המלחמה, את התועלת הקיימת מהמשכה.
• גם אם אין זו אחת ממטרותיה, אין להקל ראש גם בתרומתה של פעולה זו למוראל הציבור בישראל ולחיזוק הביטחון העצמי של מערכת הביטחון על מרכיביה.

כאמור, בעת כתיבת שורות אלה טרם התבהרה התמונה באשר למצבו של ד'יף.

בין אם חוסל ובין אם לאו, ראוי לשבח את מערכת הביטחון ואת הדרג המדיני על אישור פעולה זו וביצועה. יש  להמשיך במאמצים לסיכול המפקדים שנותרו ומחליפיהם המיועדים של המפקדים שנהרגו, להגביר את הלחץ בשטח ע"י פעולות התקפיות סימולטניות (שגם יביאו לניידות של האוכלוסיה אל מחוץ לאזורי הלחימה) וכן ע"י פגיעה שיטתית בגופים שחמאס מפעיל להבטחת משילותו. נכון לזרז את הקמתם של מרכזים הומניטאריים שיאפשרו להפקיע מידי חמאס את השליטה בסיוע ההומניטארי – כולו או חלקו ולא פחות חשוב – להגביר את הדריכות ביו"ש ובקו-התפר ולהמשיך בייתר שאת את הפעילות השיטתית נגד קיני הטרור ותשתיות האמל"ח באזור הזה.

פורסם ב-N12, בתאריך 14.07.2024.