תחקיר בארי הטקטי הוא חצי תחקיר, שכן אינו כולל לקחים שכדי להפיקם חיוני להפיק תחילה את לקחי המלחמה בדרגים האופרטיבי והאסטרטגי. בדרגים אלה דרושים נתונים מעטים, ולכן על צה"ל היה להפיק את לקחי המגננה, שכשלה בדרום ובצפון כאחד, כבר בימיה הראשונים של המלחמה.

עיקרי הלקחים המצטיירים ברמה האופרטיבית־מטכ"לית הם אלה: הגנת צה"ל נועדה למנוע חדירה של מחבלים בודדים, וכנגד האיום הזה היא היתה יעילה. ואולם, צה"ל לא נערך כראוי כנגד שלושה איומים אחרים שהתפתחו בשתי הזירות בעשורים האחרונים:

1. התחמשות עצומה של האויב באמצעי ירי מנגד, מהם המשוכללים ביותר שקיימים בעולם.
2. נטרול מקור עוצמתו המסורתי של צה"ל – התמרון היבשתי, כתוצאה מהפיכת שתי הזירות לבלתי ניתנות לתמרון והפיכת כיבושן (בעיקר בלבנון) לרצף בלתי פוסק של קרבות הבקעה, שכדי להסיר מהר את האיום שנוצר בהן (כדי לקצר את זמן התשת העורף) נדרשת שחיקה גבוהה של הכוח המתמרן.
3. הפיכת צבאות הטרור בלבנון וברצועת עזה מצבאות נייחים, שאיימו לשחוק ולהתיש את ישראל באש־מנגד, לצבאות בעלי יכולת תמרון. כלומר, חזרת האיום הישן של כיבוש יישובים ושטחים בתוך המדינה.

כבר די היה בשני האיומים הראשונים, בעיקר שלילת יכולת התמרון של צה"ל, כדי לפעול להסרת מפלצות האש־מנגד שהתפתחו בקרבת ישראל ולחייב שרשרת של רמטכ"לים לדרוש מהדרג המדיני ליזום מוקדם ככל האפשר מלחמת מנע, דוגמת מבצעי קדש ושל"ג.

חזרת האיום לכיבושם של יישובים ושטחים בתוך המדינה הפכה את הצורך בייזום מלחמת מנע לחיוני ולדחוף עוד יותר, משתי סיבות ראשיות:

1. היעדר עומק קרקעי לבניית מערך הגנתי כנדרש על פי עקרונות המלחמה וכללי ההגנה, לשם אבטחת מניעת חדירתם של כוחות מתמרנים לתוך שטחי המדינה.
2. מחויבות למדיניות הביטחון של ישראל שבן־גוריון הבהירה בנאום בכנסת ב־20 ביוני 1950, ושעיקרה הוא זה: כלקח ראשי ממלחמת העצמאות, ישראל לא תנהל עוד מלחמות להגנתה על אדמתה, אלא בשטחי האויב.

כנגזר מהמדיניות הזו, צה"ל נבנה כצבא מתמרן שנועד להכריע את המלחמה על אדמת האויב מהר וככל האפשר בזול, כפי שהוא עשה בהצלחה במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמבצע של"ג.

במקום ליזום את הסרת האיומים במלחמת מנע, צה"ל הוסיף חטא על פשע והחליף את דוקטרינת ההכרעה המהירה שלו בדוקטרינה פוסט־מודרנית מצוצה מהאצבע, ולפיה ניתן למנוע מהאויב לממש את האיומים על ישראל באמצעות הרתעתו מלהשתמש בהם.

חרף הנחיותיהן של שתי הוועדות לחקר מלחמת לבנון השנייה להשליך לפח את דוקטרינת ההרתעה, היא נשארה בעינה וישראל נקלעה לשרשרת של מערכות התשה ארוכות. למרבה הצער, צה"ל פועל לאורה גם להסרת האיום ברצועה ולכן המתקפה היא חסרת היגיון אופרטיבי ומקרטעת.

לכל אלה נוספה גם התעלמות מהלקח הראשי של מלחמת יום הכיפורים, ולפיו על צה"ל – כמו על כל צבא מגן – להיערך באופן תמידי וקבוע למניעת הכרעתו, גם במקרה של הפתעתו, שכן המודיעין יכול וצריך לספק התרעה בסיסית, אך הוא אינו יכול לספק בוודאות התרעה מצבית.

בלי הסרה של האיומים הקשים שנוצרו על ישראל במלחמת מנע יזומה על ידי המטכ"ל, בלי בנייתו של מערך הגנתי אופרטיבי חדש למניעת חדירתם של הגורמים המתמרנים שנוספו לצבאות חיזבאללה וחמאס, ועם הסתמכות על קבלת התרעה מודיעינית מצבית שלא ניתן לקבלה – הגנתה של מדינת ישראל הושארה ביד המקרה, הגורל והמזל.

ב־7 באוקטובר התברר שוב כי בתחום הצבאי, המזל אוהב הכנה מוקדמת טובה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 16.07.2024.

• עסקת החטופים המוצעת לישראל היא סיכון אסטרטגי ושגיאה מוסרית וערכית. נסיגת צה"ל מפילדלפי ומהמסדרון תאפשר לחמאס לחדש את ההתעצמות הצבאית.
• החזרת מאות אלפי עזתים לצפון הרצועה תביא איתם אלפי מחבלים. הטענה שלא תתאפשר חזרת חמושים היא זריית חול בעיניים: המחבלים אינם צריכים להביא איתם נשק, שכן בצפון הרצועה נותרו מאגרים אדירים של אמצעי לחימה שצה"ל טרם איתר והשמיד.
• אמירות בכירי הצבא באשר ליכולות צה"ל לשוב ולפעול ככל שיידרש במרחבים האלה יומרניות, ואינן מחוברות לקרקע המציאות. כדי לשוב ולהילחם נידרש לשלם שוב מחירים כבדים של טובי בנינו, ולהסתכן בהחרפת המשבר ביחסים עם ארה"ב ועם הקהילייה הבינלאומית.

עסקת החטופים המוצעת מחייבת דיון מושכל ועמוק שינתח אותה בכל ההקשרים הרלוונטיים. אין לתת מקום למחשבה שמי שמתנגד לעסקה המתגבשת עושה זאת מתוך שיקולים שאינם ענייניים, מפני העדר עניין או מחוסר רגישות לשחרור החטופים ולגורלם. כותבי המאמר התייחסו לנושא הזה כבר בתחילת דצמבר 2023 כשדנו במתח בין הביטחון הלאומי לביטחון האישי בהתייחס למטרות המלחמה. נדמה שהגיון הניתוח תקף גם היום. ללא מתן מענה לביטחון הקולקטיבי-הלאומי באמצעות השגת יעדי המלחמה, ובראשם השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, נידונה החברה הישראלית לטרגדיות נוספות רבות וכואבות מסוג זה, ולא רק אל מול הזירה הפלסטינית, שיגבו מחיר גבוה וכואב גם ברמת הביטחון הלאומי וגם ברמת הביטחון האישי. יש להעלות את הביטחון הלאומי הקולקטיבי לראש סדר העדיפויות, תוך ביטוי של מחויבות מוחלטת ונחושה של המדינה לשחרור כל החטופים. הדרג המדיני נדרש להבהיר לציבור בכלל, ולמשפחות החטופים בפרט, את ההכרח בהיצמדות למטרות המלחמה בסדר הנכון ולייצר את התנאים הצבאיים והמדיניים שיאפשרו את השלמת המשימה עד הניצחון הצבאי והמדיני, זה שיוביל בסופו של דבר לשחרור כל החטופים.

אחת הנקודות הבעייתיות בעסקת המתגבשת נוגעת לדרישת החמאס שצה"ל ייסוג גם ממרחב רפיח ומציר פילדלפי, ציר הרווי בתשתית מנהור תת-קרקעית ששימשה נתיב הברחה של אמצעי לחימה והתעצמות לארגוני הטרור ברצועה. לפעולה של צה״ל במרחב הזה חשיבות רבה בגדיעת נתיבי ההברחה ממצרים ובמניעת הכניסה של אמצעי לחימה, כדי למנוע התעצמות חמאס ושאר הארגונים ברצועה. לצד המנהרות שימש גם מעבר רפיח, הנשלט על ידי המצרים בצד המצרי ועל ידי חמאס בצד העזתי, כנתיב הברחות אמל"ח. כל ניסיונות הפיקוח של ישראל באמצעות טכנולוגיה ומצלמות כשלו. עצימת העין, וכנראה גם שיתוף הפעולה בצד המצרי, אפשרו לכמויות בלתי נתפסות של אמל"ח לעבור דרך המעבר. גם הניסיון לשלב גורם בינלאומי במערכת הבקרה והפיקוח כשל, כשצוות הפיקוח של האיחוד האירופאי EU-BAM נטש את המעבר לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה. דפוס ההתנהלות של BAM-EU מזכיר את דפוס ההתנהלות של UNDOF ברמת הגולן לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, ואת דפוס ההתנהלות של כוח שמירת השלום של האו"ם בחצי האי סיני ב-1967 לאחר כניסת הצבא המצרי לחצי האי. גם כוח UNIFIL שהוצב בדרום לבנון בעקבות החלטה 1701 והופקד על אכיפתה, נכשל כישלון חרוץ. הניסיון המצטבר מוכיח שכוחות בינלאומיים אינם מסוגלים למלא ביעילות ובהתמדה משימות מסוג זה, בוודאי כשמדובר בהקשר הישראלי.

לא ניתן יהיה להבטיח את הפירוז המוחלט של הרצועה, ואפילו לא פירוז הכרחי, ללא גדיעת כל אפשרות להברחת אמצעי לחימה דרך מרחב פילדלפי ושאר המעברים לרצועה שאינם נמצאים בשליטה ישראלית, בכלל זה המרחב הימי. בדיונים על עסקת החטופים עולות חלופות לשליטת ישראל במרחב פילדלפי, חלופות הנתמכות על ידי גורמים במערכת הביטחון, כמו גם על ידי הממשל האמריקני וגורמים בקהילייה הבינלאומית. כולם מבקשים למנוע את שהיית כוחות צה״ל בכל מקום ברצועה, וכמובן גם במרחב פילדלפי. החלופות מדברות על שילוב שבין בקרה מצרית, אמצעים טכנולוגיים ופיקוח בינלאומי.

לא ברור עוד כמה פעמים ננסה לשלב כוחות זרים שיפעלו למען ביטחון המדינה, למרות הניסיון ההיסטורי העגום, כשלכולם ברור שכוחות אלה ייכשלו מול התחכום והנחישות של חמאס והפטרונים באיראן. לא זו אף זו, נהיר לכול שככל שמדובר בצבא המצרי, סביר להניח קושי ממשי ביעילות האכיפה, בהתחשב בניסיון שהצטבר במהלך השנים, כשאנו עדים להיקף הברחות האמל"ח שעברו מתחת לאף של הצבא הזה, בין אם בשל רשלנות ובין אם בשל מניעים אחרים שאפשרו את שיתוף הפעולה בין גורמים מהצבא המצרי לבין חמאס.

מתקפת 7 באוקטובר הוכיחה את חולשת המערכות הטכנולוגיות, את היכולת לעקוף אותן, את פגיעותן, ואת ההכרח והנחיצות שבנוכחות פיזית של צה"ל במרחב לתיקון ולטיפול בתקלות ובעיות ולמענה צבאי בהינתן קריסה של המערכות או כשל תפקודי שלהן. זאת ועוד, פתרונות טכנולוגיים יהיו תמיד חשופים לשיבוש על ידי אויב נחוש, כשאל חמאס ואיראן יש להתייחס כאל אויבים נחושים ביותר. לפיכך, אין ואסור להסתמך על מערכות טכנולוגיות כמענה מרכזי.

בידוד הרצועה מאמצעי לחימה הוא תנאי ביטחוני קריטי שאסור להתפרק ממנו. חובה להבטיח נוכחות פיזית של כוחות צה״ל במרחב המעטפת של רצועת עזה, נוכחות שתידרש לוודא שאין ולא תהיה במרחב הזה כל יכולת להבריח אמצעי לחימה לתוך עזה. הקביעה הזו נכונה באופן כללי ועקרוני, ובוודאי היא תקפה לכל תקופת בניית המכשול לאורך ציר פילדלפי ועד להשלמתו. רק לאחר השלמת המכשול ניתן יהיה לשוב ולבחון את הנושא בכפוף לשני תנאים הכרחיים: חופש פעולה מבצעי מלא של צה"ל, קרי, הגעה בכל כוח שנדרש לכל אזור לאורך ציר פילדלפי בהינתן התראה או תקלה לצורך מתן מענה, ושינוי יסודי במציאות הביטחונית ברצועת עזה, בדגש על השמדת חמאס ודה-חמאסיזציה ברצועה.

ומכאן, שוב, לעסקת החטופים הנרקמת, לפחות על פי דיווחים אחרונים. העסקה המוצעת כוללת כמה שלבים ודרישה לנסיגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי, מציר נצרים ומצפון הרצועה, ובהמשך גם ממרחב החיץ הביטחוני. מנגנון השחרור בשלבים נועד, מבחינת חמאס, למטרה אחת: למשוך את הפסקת הלחימה ללא קץ. הרי חמאס מחזיק כבר עשור בגופות של שאול אורון והדר גולדין ובאברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד ולא הראה כל נכונות להחזיר אותם במסגרת עסקה סבירה. לכן ברור שחמאס לא ישחרר את החטופים שאמורים להשתחרר בשלב השני של העסקה ולא את גופות החטופים שאמורות להימסר לישראל בשלב השלישי של העסקה. המשמעות היא גזירת דינם של רוב החטופים להישאר ברשות חמאס לשנים ארוכות ומייסרות. חמאס גם דורש שבמהלך המשא ומתן בשלב השני לא תהיה לחימה – משא ומתן שיימשך לנצח, לפי תפיסתו של חמאס. מבחינת ישראל, משמעות ההסכמה לדרישה זו היא שלילת כל המנופים שנותרו בידה לצורך הבטחת שחרור כל החטופים והשמדת המערכות הצבאיות והשלטוניות של חמאס.

נדמה שבלהט הדיון על העסקה נפקד גם מקומו של השיח על אודות מספר המחבלים העצום שישראל נדרשת לשחרר. הלחץ הציבורי והתקשורתי שפעל לפני עסקת שליט אפשר שחרור של מעל אלף אסירים קשים ובתוכם סינואר. שחרור זה נתן רוח גבית לטרור, שגבה מחיר דמים כבד של עשרות יהודים שנרצחו על ידי טרוריסטים פלסטינים משוחררי עסקת שליט ואפשר לסינואר להוביל את המתקפה הנפשעת. ההנחה המתחייבת צריכה להיות ששחרור נרחב של אסירים יוביל בהכרח לתוצאות דומות.

כל התבחינים מראים שמימוש העסקה המוצעת הוא איום אסטרטגי, לצד שגיאה מוסרית וערכית. נסיגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי ומציר נצרים תאפשר לחמאס לחדש את ההברחות ממצרים, להאיץ את תהליך ההתעצמות הצבאית ולשמר איום צבאי ממשי על ישראל. בנוסף, החזרת מאות אלפי עזתים לצפון הרצועה תאפשר לאלפי מחבלים לשוב לצפון. הטענה שלא תתאפשר חזרה של חמושים היא זריית חול בעיניים, שהרי ברור שמחבלים יחזרו צפונה ללא נשק ובחסות האוכלוסייה האזרחית, כאשר בצפון הרצועה נותרו מאגרי נשק ואמצעי לחימה אדירים שיאפשרו לחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות בחבירה שבין מחבלים לנשק ולחדש את האיום משם. האמירות של בכירי המערכת הביטחונית באשר ליכולת של צה"ל לשוב ולפעול במרחבים האלה יומרניות, ואינן מחוברות לקרקע המציאות ולסד האילוצים שאליו תיקלע ישראל. כדי לשוב ולהילחם נידרש לשלם שוב מחירים כבדים של טובי בנינו, להסתכן בהחרפת המשבר ביחסים עם ארה"ב ועם הקהילייה הבינלאומית ולהיקלע למציאות קשה של חרם ורדיפה, העלולים להעמיק את בידודה המדיני והכלכלי של ישראל.

הפסקת המלחמה ברצועת עזה היא אבן הראשה בחזון האסטרטגי האזורי של ארה"ב, ולתפיסתם היא גם תגרום להפסקת אש בצפון, ופיוס של איראן ושאר שלוחיה. זאת במטרה להניע את תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית. לכן, יש להניח שארה"ב תקשה מאוד, ואף תנסה למנוע מישראל לחדש את הלחימה כשכוחות צה"ל כבר מחוץ לרצועת עזה. יתרה מזאת, נוכחות של כוחות אזוריים ובינלאומיים יחד עם כוחות של הרשות הפלסטינית[1] תסבך את המציאות האופרטיבית ברצועת עזה ותקשה על צה"ל, אולי אף תמנע ממנו, לחדש את המלחמה נגד חמאס.

מעבר לזאת, המשמעות של עסקת חטופים בתנאים המוצעים פירושה המיידי הוא גם הישארות חמאס כגורם כוח ברצועת עזה. הנטייה הנאיבית להתעודד מנכונות חמאס לקבל כוח של הרשות הפלסטינית ונכונות להעביר לרשותו את השליטה האזרחית ברצועת עזה מתעלמת מהתעקשות הארגון לשמור על כוחו הצבאי, שימשיך לנהל בפועל את הרצועה כשהוא מאמץ את מודל חיזבאללה בלבנון, שמשמעותו ניהול בפועל של רצועת עזה באמצעות הכוח הצבאי, שיכפיף, הלכה למעשה, את הרשות האזרחית שתפעל ברצועה לאינטרסים של חמאס.

התוצאה הבעייתית והמסוכנת הזו היא רוח במפרשי ציר ההתנגדות ותוצג, ובצדק, על ידי חמאס כניצחון המוחלט שלו על ישראל וכתבוסה מוחלטת של ישראל ותותיר את רצועת עזה כמקור של איום ביטחוני חמור ומתמשך, שגם יקשה על החזרת התושבים לעוטף, שיקומו והפרחתו מחדש. התמיכה הציבורית הפלסטינית בחמאס בעזה וביהודה ושומרון תגבר, הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית, שממילא כבר שחוקה, תתאיין, והסיכונים שאליהם תיחשף ישראל ביהודה ובשומרון, בזירות אחרות ובעיקר מול עזה בעתיד הקרוב יהיו בלתי נסבלים. המשמעות של העסקה המוצעת היא לאכול את הדגים המסריחים ולהיות מגורשים מהעיר, כשברור לכול שאנו גוזרים את דינם של רוב החטופים לסבל אינסופי בידי חמאס.

החלופה ההגיונית והמוסרית יותר היא הצעה או אולטימטום ישראלי לשחרור כל החטופים בפעימה אחת תמורת חייהם של מנהיגי חמאס ויתרת אנשי הארגון בעזה, שיורשו לצאת מהרצועה ללא פגע. חמאס יסרב לעסקה כזו. או אז על צה"ל לכבוש את כל רצועת עזה, להקים ממשל צבאי שיקבל את האחריות לסיוע ההומניטרי בכפוף לדין הבינלאומי לעת מלחמה (להבדיל ממנהל אזרחי), ובעצם נוכחותו בשטח ימנע מחמאס את היכולת להשתקם.

רק לאחר ניקוי הרצועה מהתשתיות השלטוניות והצבאיות של חמאס ניתן יהיה לחשוב על האפשרות לכניסת כוח משימה לשטח הרצועה, וגם אז באופן הדרגתי, כאשר עם כניסתו לאזור מוגדר יפורק הממשל הצבאי באותו אזור, ולאחר התבססות הכוח ושליטה אפקטיבית שלו באותו שטח יעבור לתא השטח הבא, שם יפורק הממשל הצבאי וחוזר חלילה עד להשלמת שליטתו האפקטיבית על כל שטח הרצועה.

רק לחץ צבאי מתמשך הביא את חמאס להתגמש, ורק המשך הלחץ הצבאי יוכל לספק אפשרויות חדשות, כמו חיסול בכירי חמאס כדוגמת מחמד דיף (שחיסולו טרם אומת סופית) ויד ימינו ראפע סלאמה, מפקד חטיבת ח'אן יונס ב-13 יולי 2024 , שיאיצו את תהליכי השחיקה וההתפרקות של חמאס. היצמדות להגיון הפעולה שתואר לעיל עשוי להגדיל את מרחב ההזדמנויות לשחרור חטופים על ידי צה"ל, כאשר החיכוך בשטח ייצר מודיעין והזדמנויות מבצעיות שיגדילו את הסיכוי להשבת החטופים ושינוי בעמדת חמאס, שינוי העשוי לאפשר עסקת חטופים מוסרית יותר בתנאים שיאפשרו עמידה מלאה ביעדי המלחמה.

[1] בימים אלו דווח על האפשרות להכנסת כוח של 2,500 אנשי ביטחון פלסטינים מטעם הרשות הפלסטינית, שיוכשרו על ידי האמריקאים.

תחקיר צה"ל העוסק באירועי ה-7 באוקטובר בקיבוץ בארי, הוצג בפני חברי הקיבוץ ומאוחר יותר בפני כלל הציבור בישראל. התחקיר פרטני, וממוקד בעיקרו בתיאור השתלשלות האירועים ופחות מזה במשמעויות, מסקנות ולקחים בכל הנוגע לצה"ל. אמנם מופיעות בתחקיר אמירות המתייחסות לאי חתירה למגע, בלבול, היעדר שליטה באירוע, היעדר תמונת מצב ברורה ועוד, אך אין בו כדי להפנות אלומה אל יסודות הכשלים של המערכת הצבאית בהתייחס לכל שהתרחש.

מאידך גיסא, לא נכון יהיה לצפות שבתחקיר הממוקד בזירה אחת ושאינו מתיימר לעסוק בחזית כולה, במערכה כולה ובעיקר במה שקדם למערכה – בכל הקשור להיערכות המבצעית והמודיעינית של הצבא ושל השב"כ, ובוודאי לא במערכת הפוליטית של מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות בישראל – נוכל לקבל מענה מספק גם למה שהתרחש בזירה תחומה כמו קיבוץ בארי. במידה רבה, זו אפילו טעות לנסות ולבודד כעת תחקיר העוסק בזירה תחומה מהתחקיר הרחב והכולל, ויש בכך כדי לנתק את הזירה מההקשר הרחב והכולל יותר ולייצר הטיות בעייתיות.

תחקיר בארי פורסם ראשון מכיוון הוא התחקיר שהושלם ראשון, וסביר להניח שללחץ הציבורי הייתה גם השפעה על סדר הפעולה של צה"ל. קיבוץ בארי נתפס בתודעה הציבורית כסמל מובהק של אסון ה-7 באוקטובר, והוא נוכח בשיח הציבורי והתקשורתי יותר מזירות אחרות – למשל מקיבוץ ניר עוז, קיבוץ קטן ומרוחק יותר, שהיקפי הרצח והחטיפות שהתרחשו בו אפילו גדולים יותר מאלו שהתרחשו בבארי בהתייחס לגודל הקיבוץ, ושאליו בכלל לא הגיעו כוחות צה"ל עד לסוף האירוע באותו יום מר ונמהר.

תחקיר בארי הוא יותר אין מאשר יש, ובפרסומו יש כדי להבליט ולהדגיש את הפער העצום שבין הגישה במערכת הצבאית לבין הגישה שבמערכת הפוליטית בהתייחס לכשל ה-7 באוקטובר. מאידך גיסא, קשה להתחמק מהתחושה הלא נוחה של ניתוק הדרג הצבאי הבכיר מרמת הפיקוד והמטכ"ל מהאירוע, מהכשל ומהתוצאות האסוניות של שניהם. בהינתן אירוע טראומטי כמו ה-7 באוקטובר, שייצרב בתודעה הלאומית הקולקטיבית לדראון עולם, נכון היה להקדיש יותר תשומת לב לאופן ביצוע התחקיר ולאופן הצגתו בהקשר הכולל והרחב יותר, כחלק מחוויה מתקנת עבור הצבא ובעיקר ליחסי צבא-חברה ולבנייה מחדש של האמון הציבורי בצבא, וכמנוף לשיקום תחושת הביטחון של תושבי בארי והעוטף כולו – בסיס הכרחי נדרש להאצת חזרתם לישובים, לשיקומם ולהפרחתם מחדש.

הבאז הציבורי שנוצר בעקבות התחקיר, מקבע במידה רבה את ההבחנה שבין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני, ואת ההבחנה שבין דרגי השטח המסתערים לבין דרגי הפיקוד הבכיר של הצבא. הוא ממקד את הקשב הציבורי בצבא ומרחיקו מהדרג הפוליטי. אלא שבעייתי יותר הוא המיקוד בדרגי השטח הלוחמים, הרבה יותר מאשר בדרג הפיקודי הבכיר. במובן זה, התחקיר אף גורם עוול לדרג הלוחם, שברובו הגיע לשם באופן וולונטרי, בתחושת שליחות וחירוף נפש וללא כל הכוונה ופיקוד מאורגן מצד הצבא. תמונת המציאות הקשה עיצבה תחושת כאוס, חוסר אונים ואי-בהירות מוחלטת לגבי המתרחש, ולכן ההחלטות התקבלו על ידי יחידים ולמיטב שיפוטם ושיקול דעתם, בהבנתם המאוד מוגבלת את הנסיבות ואת תמונת המציאות.

הדוגמה של תא"ל ברק חירם, שהתחקיר מנקה ומזכה אותו מהרבה האשמות קשות שהוטחו בו מאז האירוע, מוכיחה עד כמה כאוטית הייתה מציאות ה-7 באוקטובר בבארי ובכלל, ושמה שנתפס בשלבים מוקדמים יותר כחוסר שיקול דעת או כשיקול דעת מוטעה ופזיז, התברר בהמשך כמלאכת אומנות כמעט של פיקוד צבאי ומנהיגות ברגעי משבר ואי-ודאות.

אל תחקיר בארי יש להתייחס כאל חלק או נדבך במסכת מורכבת וגדולה הרבה יותר של תחקירים שעוד יושלמו, בהתייחס לכל זירות הפעולה ב-7 באוקטובר. התחקיר לגבי כל זירה חשוב כשלעצמו, הן ברמה המבצעית והן לתושבי כל ישוב ולתהליך הריפוי והשיקום שלהם; אלא שלצד כל התחקירים הנקודתיים האלו, מתחייב תחקיר מערכתי מקיף וכולל של הצבא בכללותו על כל דרגיו. תכלית התחקירים כולם היא לא למצוא אשמים ולהביאם לחבל התלייה בכיכר העיר. תכליתם היא להבין את שאירע, לנתח כשלים ובעיקר להסיק את המסקנות המתחייבות לצורך שיפור היכולות וההיערכות לעתיד לבוא.

ולצד חשיבות התחקירים הצבאיים, מתחייבים תחקירים של השב"כ, של כל הגופים המדינתיים תומכי קבלת החלטות (כדוגמת המל"ל) ושל המערכת הפוליטית ודרג מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות. תכליתם של תחקירים אלו, כמו התחקירים הצבאיים, חייבת להיות אותה תכלית. ולכן חשוב לבטל את הסעיף המקנה לוועדת החקירה הממלכתית את הסמכויות של בית המשפט, כדי למנוע משפטיזציה של תהליכי הבדיקה והחקירה, שרק יאריכו את תקופת החקירה עד אין קץ ויסיטו אותה מדרך הישר, כאשר נחקרים יצטרכו לחשוב על עתידם האישי ועל ההתנהלות המשפטית במקום לומר את האמת ולאפשר למידה והפקת לקחים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14.07.2024.

בעת כתיבת שורות אלה טרם הוברר גורלו של מוחמד ד'יף -יעד ההתקפה הישראלית בח'אן יונס. גריעתו  בנסיבות כאלה מצמרת הפיקוד של חמאס, תהווה מכה מוראלית קשה לארגון ותפגע גם ביכולות הפיקוד, השליטה והתיכנון האסטרטגי שלו, בשלב שבו הוא זקוק להם יותר מתמיד.

הפגיעה בד'יף ובסלאמה, שמצטרפת לשורת החיסולים של מח"טים ובכירים אחרים בארגון, תיאלץ את חמאס להסתמך על מפקדים פחות מנוסים ולבנות מחדש ובתנאים לא אידיאליים, את התיאום ויחסי הגומלין ביניהם.

ההישג המודיעיני הישראלי, מעמיד במבוכה את חמאס , מעביר לסינואר ועמיתיו, מסר ברור באשר למגמת פניה של ישראל ומשרת גם את המאמץ לשחרור החטופים. נכון להמשיך את המומנטום ולא להוריד את הרגל מעל דוושת הגז. במערכה הזו אין להסתפק בתמונת ניצחון, אפילו אם זו תמונת חיסולו של ד'יף.

קשה להפריז בחשיבות חיסולו של מחמד דיף – אם יסתבר זו אכן תוצאתה של ההתקפה הישראלית בח'אן יונס. מי שזכה לתואר "רמטכ"ל חמאס" ומזוהה יותר מכל אחד אחר עם תהליך המעבר שלו מארגון טרור לגוף בעל יכולות צבאיות, היה גם המתכנן והמוביל של טבח ה-7 באוקטובר. השנים הארוכות בהן פיקד על האירגון כמו גם היחלצותו מנסיונותיה של ישראל לחסלו, הפכו אותו לסמל ולדמות מסתורין בציבור ובעיני פקודיו.

מנקודת מבטה של ישראל, לחיסולו של ד'יף בעת הזו, נודעת חשיבות רבה –

• ראשית, לנוכח הפגיעה המוראלית שמהלך זה יסב לחמאס – למפקדיה ולפעיליה בעזה, להנהגתה בחו"ל ולתומכיה ביו"ש. יש להניח כי הבשורות מרצועת עזה לא יתרמו למצב הרוח גם באיראן ובחיזבאללה.
• שנית, לנוכח הפגיעה שתיגרם ליכולות הפיקוד, השליטה והתכנון-האסטרטגי של האירגון, במיוחד על רקע הניסיון העשיר שד'יף צבר במשך שנות פעילותו הרבות, היכרותו העמוקה עם דפוסי הפעולה של ישראל והאמון הרב לו זכה מצד פקודיו ועמיתיו. ד'יף היה דומיננטי בגיבוש מדיניות חמאס,  הוביל באופן אישי  את התהליכים לבניין הכוח הצבאי של האירגון ועמד מאחורי פעולותיו המרכזיות לאורך השנים.
• שלישית – לנוכח ההשפעה החיובית שעשויה להיות למהלך זה על המאמצים לקידום שיחרור החטופים.
• רביעית –לנוכח ההרתעה שהוא מייצר בכל הקשור להסתתרות מחבלי חמאס בתוככי האוכלוסיה. ישראל העבירה מסר ברור כי השימוש באוכלוסיה כמקלט אנושי – לא תמיד בטוח.
• חמישית –לאור השפעתו התודעתית של מהלך זה על מעמד חמאס בעיני הציבור בעזה. צעד זה יחזק את תחושת ההתפרקות של חמאס ויתרום למאמץ המורכב ליצירת תנאים שיעודדו צמיחתם של גורמי כוח אחרים, גם אם לא בטווח המיידי.
• שישית , כדי להבהיר כי המומנטום ההתקפי של ישראל לא נעצר ולהמחיש את נחישותה להמשיך במאבק עד להשגת כל מטרות המלחמה.
• שביעית: צעד זה מבהיר לארה"ב, למדינות נוספות ולכל מי שלחץ לסיום המלחמה, את התועלת הקיימת מהמשכה.
• גם אם אין זו אחת ממטרותיה, אין להקל ראש גם בתרומתה של פעולה זו למוראל הציבור בישראל ולחיזוק הביטחון העצמי של מערכת הביטחון על מרכיביה.

כאמור, בעת כתיבת שורות אלה טרם התבהרה התמונה באשר למצבו של ד'יף.

בין אם חוסל ובין אם לאו, ראוי לשבח את מערכת הביטחון ואת הדרג המדיני על אישור פעולה זו וביצועה. יש  להמשיך במאמצים לסיכול המפקדים שנותרו ומחליפיהם המיועדים של המפקדים שנהרגו, להגביר את הלחץ בשטח ע"י פעולות התקפיות סימולטניות (שגם יביאו לניידות של האוכלוסיה אל מחוץ לאזורי הלחימה) וכן ע"י פגיעה שיטתית בגופים שחמאס מפעיל להבטחת משילותו. נכון לזרז את הקמתם של מרכזים הומניטאריים שיאפשרו להפקיע מידי חמאס את השליטה בסיוע ההומניטארי – כולו או חלקו ולא פחות חשוב – להגביר את הדריכות ביו"ש ובקו-התפר ולהמשיך בייתר שאת את הפעילות השיטתית נגד קיני הטרור ותשתיות האמל"ח באזור הזה.

פורסם ב-N12, בתאריך 14.07.2024.

השליטה הישראלית בציר פילדלפי היא אחד ההישגים המערכתיים של ישראל במלחמה בעזה. היא לא רק מנוף-לחץ לקידום עסקת שחרור, אלא תנאי הכרחי כדי למנוע מחמאס להשתקם. זהו גם יישום של לקח מרכזי מכישלון מאמציה של ישראל, בשני העשורים האחרונים, למנוע את ההתעצמות הצבאית בעזה. הסתמכות על הסדרים בינלאומיים כתחליף לכך לא הוכיחה את עצמה בעבר ואין יסוד להנחה שהיא תוכיח את עצמה בעתיד. מעבר לכך, הסכמה להסדרים כאלה נוסכת בחמאס את התקווה כי בשוך הקרבות, רצועת עזה תחזור להתנהל במאפייני ה-6 אוקטובר.

הדיווחים על נכונות ישראלית לנסיגה מציד פילדלפי נבלעו בים העדכונים והפרשנויות סביב המגעים לעסקת-שחרור והמשך הלחימה בעזה. מבלי להמעיט במשמעות הסעיפים האחרים שנדונים במגעים אלה, לסוגיית השליטה ב"ציר פילדלפי" עשויה להיות השפעה מכרעת על  תוחלת הישגיה של ישראל במלחמה זו. מידת השליטה בציר הזה תכתיב לא רק את משך הזמן שיידרש לאוייב כדי לשוב ולאיים על ישראל, אלא גם את סוג האיומים ואת עוצמת הסיכונים שאיתם נצטרך להתמודד בעתיד. לא נידרש דמיון מפותח כדי להעריך את כיווני ההתפתחות, אם לא תהיה שליטה אפקטיבית: חיזבאללה מספק דוגמאות לכך מידי יום.

כלקח מהמציאות בעזה, ישראל הבהירה כי בכל הסדר מדיני עתידי,  היא לא תוותר על השליטה במעטפת החיצונית של הגבולות. הדברים נאמרו ביחס להסדרים עם הרשות הפלסטינית והם בודאי נכונים גם ללא הסדר, ביחס לרצועת עזה.

המחיר הנורא שישראל שילמה ב-7 באוקטובר, נתן לה את הלגיטימציה לכך. במסגרת המלחמה נוצרו גם התנאים המבצעיים שאפשרו זאת. ואולם, אם ישראל תוותר על כך כעת יהיה זה צעד בלתי הפיך. היא לא תוכל לשוב ולתפוס את השטח לאחר התחייבויות שתתן  במסגרת הבנות עם מצרים וארה"ב וכחלק מהסכמות בינ"ל רחבות יותר.

האם מנגנון ישראלי-מצרי במעורבות אמריקנית יוכל להוות תחליף לשליטה הישראלית?  ניסיון העבר לא מאפשר להניח הנחות אופטימיות ביחס לכך. בינואר 2009  בשלהי "עופרת יצוקה" חתמה ציפי לבני שכיהנה אז כשרת החוץ של ישראל, על הסכם לפעילותו של מנגנון כזה. אותו הסכם עצר את ישראל מלהמשיך אז במלחמה עד להכרעת חמאס, אבל לא מנע אפילו הברחה אחת.  לא היתה זו הפעם הראשונה: באוקטובר 2005 ישראל נתבקשה ע"י האמריקנים לחתום על הסכם שמסדיר את פתיחתם של מעברי הגבול מרצועת עזה. בתמורה לכך ניתנו הבטחות לסייע במאמצי הסיכול מול האיומים שיווצרו עקב זאת. שום דבר לא יצא מכך. אבו מאזן ואנשיו נזרקו מעזה. ההבטחות לישראל נגוזו. בחמאס חגגו את האיוולת.

כל בר דעת מבין כי אין די באמצעי גילוי ופיקוח כדי למנוע ולסכל הברחות. בנוסף להם נידרשת "רגל מסיימת", כוח אכיפה מבצעי שיודע להגיב בזמן רלוונטי לכל אירוע.  בלי שליטה ישראלית, נהיה סמוכים על חסדיהם של המצרים. מערכת השיקולים שלהם אינה זהה לשלנו. האפשרות שמנגנון זה יעמוד בציפיותיה של ישראל היא בעלת סבירות נמוכה יותר מההנחה שסוגיית ההברחות בציר זה, תהפוך למוקד של מתיחות בין ישראל ומצרים.

שליטה ישראלית בציר פילדלפי אכן מייצרת אתגרים מורכבים לישראל: במישור המבצעי, בתחום המדיני ובהיבטים נוספים. כנגדם ראוי להציב את המחירים של אי-השליטה. בעת הזו, יותר מבכל תקופה אחרת, יש הצדקה גם למהלכים הנדסיים ככל שיידרשו לשיפור ההגנה הנדרשת לכוחותינו.

השליטה הישראלית בציר פילדלפי היא אולי לא החלופה האידיאלית מנקודת מבטה של ישראל, אך היא תיקון של חלק מתחלואי- העבר, יישום של העיקרון "נגן על עצמנו בעצמנו", הפקעת נכס משמעותי ממי שביצע נגדנו את ההתקפה הנפשעת ב-7 אוקטובר וצעד מהותי בשינוי המציאות העתידית ברצועת-עזה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 11.07.2024.

ככל שהשלב העצים של הלחימה בעזה מתקרב לסיומו, מתחבטת ישראל בין שלוש אסטרטגיות חלופיות (לכאורה) עיקריות להמשך המלחמה, במטרה להשיג את יעדיה המוצהרים: מיטוט חמאס מבחינה צבאית ושלטונית, שחרור כל החטופים ויצירת מציאות חדשה בעזה, שתמנע הפיכתה בעתיד לבסיס לפגיעה בישראל.

הדיון על הבחירה באסטרטגיה המועדפת מתאפיין בביטחון הרב של התומכים בכל אסטרטגיה, בצדקת עמדתם ובקשב נמוך לביקורת ולטיעונים המצביעים על הקשיים והחסרונות. לאמיתו של דבר, לכל אסטרטגיה יתרונות וחסרונות, ומן הראוי לבחון אותם בראש צלול, ביושר וללא דעה מוקדמת, עד כמה שהדבר אפשרי, כדי שלא נתקבע על קונספציות שהופכות לדוגמות.

עסקה והפסקת המלחמה

אסטרטגיה א' מצדדת בקבלת תנאי חמאס לשחרור החטופים (עוד לפני שהוגמשו מעט, וביתר שאת כעת), כולל הפסקת המלחמה ויציאת צה"ל מעזה בהקדם האפשרי. אליבא דמצדדי אסטרטגיה זו (ובהם משפחות חטופים, פרשנים בכירים, גורמים בשמאל הישראלי, רבים במערכת הבין-לאומית ולפי הניו יורק טיימס גם כמה בכירים בצה"ל): אי אפשר לשחרר את החטופים, במיוחד את אלה שעדיין בחיים, בדרך אחרת, ושיקול זה גובר על כל שיקול אחר. יתר על כן, ישראל כבר פגעה קשות בחמאס ובתומכיו מקרב תושבי עזה, ולכן חמאס יתקשה לשקם את כוחו בעתיד הנראה לעין ולא יהווה שוב כוח המסוגל לשחזר את מתקפת שבעה באוקטובר.

בנוסף, ישראל לא תוכל לעמוד בנטל של המשך המלחמה ולכן מוטב להפסיקה כעת. אסטרטגיה זו תביא, לדעת תומכיה, גם להפסקת המערכה בגבול הצפון, כפי שמבטיח חיזבאללה, להפסקת השחיקה בתמיכה הבין-לאומית בישראל ולהרפיית המתח עם ארצות הברית, ויש בה פוטנציאל לקדם את הנורמליזציה המיוחלת מול סעודיה.

הבעיה היא שהמשמעות המעשית של אסטרטגיה זו היא הותרת חמאס ככוח השולט בעזה, ויתור על המאמץ למנוע את התעצמותו מחדש כמו גם הרעיון של דה-רדיקליזציה, מחירים שמצדדי אסטרטגיה זו מוכנים לשלם. הם סוברים כי לא ניתן להכריע את חמאס כרעיון ומכיוון שעדיף, בראייתם, שלטון כלשהו ברצועה על פני שלטון ישראלי או כאוס ביום שאחרי המלחמה. אולם, מעבר לכך, משמעות מימוש אסטרטגיה זו היא הכרזה ישראלית בלית ברירה על חמאס כמנצח במלחמה והודאה כי הרעיון האסטרטגי שעמד בבסיס החלטתו לפתוח במלחמה היה מוצדק ונכון.

חמאס נערך מראש לתגובה קשה של ישראל, אבל הניח שבסופו של יום הוא יישאר הכוח השולט בעזה, כי ישראל לא תוכל לשאת במחיר הכרוך בסילוקו מהשלטון. מבחינת חמאס בראיית איראן וגרורותיה, מטרת המלחמה כעת היא השארת חמאס בשלטון בכל מחיר. ניצחון של חמאס יתפרש כהישג עצום מבחינתן ויתורגם להמשך ההתעצמות במגמה לכפות על ישראל ויתורים נוספים, לערער את אמונת הציונים ותומכיהם ביכולתם להתקיים בלב אזור עוין ולהרחיב את אזורי ההשפעה האיראנית במזרח התיכון גם לירדן ולחצי האי ערב. בתוך המערכת הפלסטינית, המשמעות תהיה התחזקות נוספת של חמאס והגרסה האיסלאמיסטית של נרטיב המאבק הפלסטיני שהיא מאמינה בה.

גישת הלחץ הצבאי המתמשך

אסטרטגיה ב', שבה מצדדת מערכת הביטחון, גורסת כי המאמץ העיקרי בעזה צריך להיות המשך הלחץ הצבאי על חמאס, כדי להביא לפירוקו בסופו של דבר. זאת, באמצעות שלב ג' של המלחמה – קרי פשיטות ותקיפות נקודתיות שיגבו מחיר כואב מארגון הטרור ויביאו אותו לקבל את עסקת החטופים שהציעה ישראל וגובתה על ידי ארצות הברית, המתווכות ושאר הקהילה הבין-לאומית (בהגמשה המסוימת בעמדת חמאס, הם מזהים הוכחה לצדקת טיעון זה). המחיר שישראל תשלם עבור המשך הלחימה יפחת, בעוד שחמאס, ששילם כבר מחיר עצום, ימשיך לשלם מחיר כבד, כולל אולי פגיעה בהנהגה הבכירה שלו.

במקביל, כדי לשקם את הלגיטימציה, ישראל תמשיך במאמץ ההומניטרי ותנסה לקדם בהדרגה מבנים שלטוניים שאינם קשורים לחמאס או לטרור, בעדיפות לכאלו שאינם קשורים לפתח, אבל בלי לפסול גם את אלה. על פי אסטרטגיה זו, צה"ל ישמור בידיו אחריות מלאה ללחימה בטרור בעזה וימשיך לקיים נוכחות בשלב זה בציר פילדלפי (עד שיימצא הסדר עם מצרים שיבטיח שלא תתבצענה הברחות) ובמסדרון נצרים, כמו גם בפרימטר המקיף את הרצועה.

אסטרטגיה זו תותיר אומנם את חמאס בשלטון על מרבית שטח הרצועה ועל הרוב המכריע של האוכלוסייה, אבל תאפשר לישראל לטפל בסיכונים לביטחונה ללא מגבלות, ובה בעת להימנע מניהול החיים האזרחיים ברצועה (בדומה למצב בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון). במקביל, צה"ל יוכל להפנות מאמצים לטיפול מאסיבי יותר באיום מלבנון, אם הניסיון להשיג הסדר בדרך מדינית ייכשל. אומנם לא מדובר בהיענות מלאה לציפיות (תכתיבים?) של ארצות הברית, אבל דרך זו עשויה למתן במידה רבה את חילוקי הדעות עם וושינגטון.

לאסטרטגיה זו לא מעט חולשות ובעיות. ראשית, היא מותירה את חמאס בשלטון לאורך זמן, ומותירה לאיראנים ובעלי בריתם תקווה מבוססת שזו תהיה המציאות הקבועה החדשה. שנית, הפתרון שהיא מציעה לשאלת החטופים עלול להיות חלקי, כי לא יהיה לחמאס עניין לוותר על כל החטופים ללא התחייבות ישראלית להפסקה מוחלטת של הלחימה ונסיגה מלאה מעזה (קרי, מעבר לאסטרטגיה א'). לפיכך, גם אסטרטגיה ב' תשחק לידי חמאס ואיראן, אם כי במידה פחותה, ותגרום לכך שמצבה האסטרטגי של ישראל יורע, על כל הסיכונים הנגזרים מכך. היא גם מתעלמת לחלוטין מבעיית היסוד – הצורך בשינוי הנרטיב הפלסטיני, קרי דה-רדיקליזציה (למרות שמצדדיה מקווים שניצני הביקורת על חמאס בעזה יתגברו ככל שהמציאות הקשה תכביד על התושבים.

שליטה ופירוק

אסטרטגיה ג', שבה דוגלת מממשלת ישראל (וגם אני נוטה אליה), גורסת שעל ישראל, לאחר מיצוי הסיכוי למימוש העסקה לשחרור החטופים על פי עקרונותיה (לא ברור בשלב זה עד כמה הנוסחאות שהוצגו ב"וושינגטון פוסט" לגבי ההסכמות שהושגו באשר לשלב השני של העסקה אכן עולות בקנה אחד עם העקרונות האלה), לחתור להכרעה צבאית ושלטונית של חמאס במלוא הכוח, קרי להמשיך להפנות כוחות גדולים להשלמת הטיפול בתשתיות חמאס ולהחליף את שלטונו בשלב ראשון בממשל צבאי. זאת כדי שבתוך זמן לא רב, לאחר שיובהר כי חמאס איננו חוזר לשלטון, ייעשה מאמץ להעביר רבות מסמכויותיו לגורמים פלסטיניים שאינם קשורים לטרור ולמנהל הבין-לאומי ובין-ערבי שיטפלו בשיקום הרצועה.

תוך כדי מהלך זה, מקווים מצדדי גישה זו כי ניתן יהיה להביא לשחרור החטופים באמצעות הלחץ הצבאי ובתמורה להבטחה שלא לפגוע בהנהגה ובשארית הכוח של חמאס, ולאפשר להם לצאת בשלום מעזה. אסטרטגיה זו תשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל ותפגע קשות בציר האיראני, הן באזור והן בקרב הפלסטינים, תציב את ישראל בעמדת כוח מול חיזבאללה לקראת ההתמקדות בזירה הצפונית ותאפשר קידום צעדי דה-רדיקליזציה שייצרו סיכוי לשינוי בטווח הארוך.

הבעייתיות של אסטרטגיה זו היא במידת הישימות שלה, ובפוטנציאל שיש בה לפגוע ביחסים עם ארצות הברית ובלגיטימציה של ישראל במערכת הבין-לאומית. ככלל, הטענה היא שאי אפשר למוטט את חמאס כרעיון המוטמע עמוק בלבבותיהם ובמוחותיהם של העזתים, וכי העלות הכרוכה בהשתלטות ישראלית על הרצועה כדי לסלק את חמאס מהשלטון גבוהה מדי – הן בהיקף הכוח הצבאי הנדרש לכך, הן באבדות שייגרמו כתוצאה מנוכחות מתמשכת באזור שיהיה רווי במחבלים, הן בכל הקשור למחיר הכלכלי של פעולה כזו והן בהקשר ליחסים עם הממשל האמריקני, שהכריז מפורשות על התנגדותו להשתלטות של ישראל על רצועת עזה.

אז מה עושים?

ראשית, מתייחסים בכבוד הדדי וברצינות לשלוש האסטרטגיות ולאלה המצדדים בהן ומקיימים דיון ענייני לגביהן. כל בעלי הדעות השונות רוצים אך טוב למדינת ישראל. חיוני שהדיון יהיה ענייני וישתף כמה שיותר פוליטיקאים ומומחים לענייני צבא וביטחון, עורף וחוסן לאומי, כלכלה וקשרי חוץ. במציאות כזו, ממשלת חירום לאומי היא צו השעה, כדי להבטיח שהאסטרטגיה שתיבחר תיקח בחשבון את כל זוויות המבט ותזכה לתמיכה רחבה. חיילי צה"ל הנפלאים, שיממשו את האסטרטגיה שתאומץ, ראויים לכך.

שנית, בוחנים שוב את המטרות ואת ההתאמה של האסטרטגיה למטרות. שתי האסטרטגיות הראשונות מציעות לוותר בפועל על מטרת מיטוט חמאס. אסטרטגיה א' מציעה לתת עדיפות מוחלטת למטרה של שחרור החטופים ולטפל במיטוט אי שם בעתיד, לאחר תקופת התארגנות ושיקום האמון בצבא וכשחמאס תספק לנו עילה לכך (והיא מן הסתם תעשה זאת). מצדדי אסטרטגיה ב' פשוט משנים טרמינולוגיה. הם אינם משתמשים במונחים ניצחון, מיטוט והכרעה ובמקום זאת מדברים על פירוק חמאס, ברמיזה לפגיעה קשה מאוד ביכולות הצבאיות. חיוני לדעתם להתקדם לקראת השגת יעד זה, כדי להשיג את היעד של שחרור החטופים, שהוא כמעט שווה ערך, אבל הרבה יותר דחוף. ניתן, לדעתם, ללכת לעסקה ולשוב אחרי הפסקת אש או אפילו הפסקת המלחמה לטיפול בפירוק חמאס. בעוד שמצדדי אסטרטגיות א' וב' מציעים לשנות או לנסח מחדש את המטרות, מצדדי אסטרטגיה ג' סבורים שיש לדבוק בהן ולשנות את שיטות הפעולה, ובמקום לעבור לשלב ג' של הלחימה, שמתמקד בפשיטות נקודתיות – לפעול בכוחות גדולים בו-זמנית ברחבי הרצועה כדי להביא לפגיעה חמורה מאוד בחמאס, למנוע את תופעת ה"בלון" ולסלק את חמאס מהשלטון בתוך מספר חודשים. במקביל, יכונן ממשל צבאי זמני, לו יוקצו הכוחות והתקציבים הנדרשים.

שלישית, דיון איכותי ופורה חייב להתבסס על מידע וידע שיש הסכמה לגביהם בין המתדיינים. אין זה אומר שהידע ניתן רק לפרשנות אחת. להפך, תכלית הדיון היא ההתנגשות בין פרשנויות אפשריות שונות. צריך בסיס ידע משותף לגבי חוסן החברה הישראלית ויכולותיה של מערכת הביטחון שלנו, מצבה של חמאס ומצב האוכלוסייה בעזה, עמדות הממשל האמריקני מול תרחישים עתידיים ועוד ועוד. זאת, כדי לדון בשאלות כגון מהם יעדי חמאס כעת וכיצד ניתן להשפיע עליהם, כולל בהקשר לעסקת החטופים, אם ניתן להכריע את הארגון בתוך פרק זמן סביר, ולהחליש את נרטיב המאבק הפלסטיני בעזה בטווח הארוך (אף אחד לא מצפה להכריע את הרעיון בהקדם, באמצעות פעולה צבאית, אבל את חמאס כארגון כנראה שניתן להכריע בדרך זו), מה היקף ההשקעה הנדרשת לצורך כינון ממשל צבאי זמני (ייתכן שהרבה פחות מכפי שצה"ל טוען) וכיצד ההתפתחויות בעזה תשפענה על זירות המערכה האחרות ועל היחסים עם ארצות הברית. בדיון יש לכלול גם גורמים חוץ-ממסדיים, כדי לחשוב באופן יצירתי, ולהימנע מחשיבה קבוצתית.

רביעית, יש להמשיך בינתיים את המאמצים לקדם את הדרך שכבר נבחרה, קרי המשך הלחץ הצבאי על חמאס בעצימות משתנה וקידום עסקת החטופים שהציעה ישראל. דרך זו משקפת פשרה בין 3 האסטרטגיות ועשויה לאפשר לא רק שחרור של לפחות חלק מהחטופים, אלא גם פסק זמן חיוני לניהול הדיון המעמיק לגבי ההמשך. מכל מקום, ההתהוות של שינויים במציאות, בין השאר כתוצאה מפעולות שלנו והתפתחויות אחרות, עשויה לשנות את מאזן היתרונות והחסרונות של האסטרטגיות החלופיות. עלינו לזכור שמצוקה היא מנת חלקם של כל השחקנים במערכת ואורך הרוח שלנו איננו קצר יותר מזה של כל אחד מהם.

חמישית, עלינו לוודא שכל החלטה תעלה בקנה אחד עם החשיבה שיש לבצע במקביל על תפיסת הביטחון הלאומי החדשה שנצטרך לעצב, במקום זו שקרסה בשבעה באוקטובר. עקרונות ההתרעה, ההרתעה, ההכרעה וההגנה, וחלק ניכר מהתפיסות שעמדו בבסיסה (שאיפה למלחמות קצרות מול צבאות נחותים, עליונות מודיעינית ואווירית, הכלה ומאמץ להגדיל כמעט בכל מחיר את פסקי הזמן בין התלקחויות של לחימה עצימה, "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו" ועוד) יצטרכו להשתנות או לקבל משמעות עדכנית. חשוב שמדיניותנו בעזה תשתלב בתפיסה החדשה. גם בסוגיה זו נשמעות כבר דעות מגוונות ויש צורך בדיון מעמיק ופתוח, שלבסוף יוכרע בהכרעה דמוקרטית.

ולבסוף, משתאומץ אסטרטגיה על ידי הממשלה, שומה על כל הגורמים הממלכתיים להתגייס במלוא המרץ למימושה באמצעות המשאבים העומדים לרשותם. עלינו להעצים את יתרונותיה ולצמצם את חסרונותיה, ובמקביל לבחון שוב ושוב את תקפותה.

המאמר פורסם ב-N12, בתאריך 11.07.2024.

עיקרי הדברים

• על פי פרסום, הפרקליטה הצבאית הראשית ("הפצ"רית") הטילה מגבלה על היכולת לחסל מחבלים שאינם מזוהים כחברי חמאס או ג'יהאד אסלאמי ("גא"פ"). האיסור אף הורחב למניעת פגיעה מכוונת בחברי המשטרה של חמאס בעזה.
• אלא שגם מחבלים שאינם משתייכים לחמאס ולגא"פ הם "לוחמים בלתי חוקיים", ולכן הם מטרה לגיטימית בעת סכסוך חמוש.
• גם תחת תפיסת בג"צ שלפיה מדובר ב"אזרחים המעורבים בפעילות עוינת", המחבלים שאינם חברי חמאס וגא"פ הם מטרות לגיטימיות לאורך תקופת הסכסוך.
• בנוגע לאלו שהשתתפו במתקפת ה-7/10 ולאור אופייה, צריך וניתן להניח שהם פועלים במאורגן או באופן עקבי. צריך להניח כי כל עוד לא נכנעו, הרי שהם יממשו את כוונתם שוב. לכן, הם מהווים מטרה לגיטימית.
• משטרת חמאס ואנשיה הם כוח חמוש של חמאס. הם מטרה לגיטימית לאור הטענה הישראלית למעורבותם בטרור. אבל, גם אם היו מגבילים את פעילותם ל"אכיפת חוק", הרי שיש לראות בהם מטרה לגיטימית. הטעם לכך הוא שמשטרה של ארגון טרור אינה מבצעת לעולם אכיפת חוק, אלא "אכיפת טרור". בלי מיגורה, לא יתאפשר ניצחון על ארגון הטרור.
• עמדה אחרת, דוגמת זו שמיוחסת לפצ"רית, איננה עקבית. היא מעניקה חסינות למחבלים מוצהרים ומאורגנים רק בגלל שיוך ארגוני אקראי. היא מערבבת עניינים של "הצהרה" על ארגון טרור, בלי שהצהרה כזו רלוונטית לדיני המלחמה, והיא מעודדת את הפרקטיקה של קניית חסינות על ידי שימוש בארגוני קש.

רקע

לאחרונה פורסם כי הפצ"רית הטילה מגבלה ייחודית על מתקפה מכוונת של צה"ל נגד מחבלים, ובכללם כאלו שהשתתפו בזוועות ה-7/10[1]. על פי הפרסום, הפצ"רית קובעת שהמשפט הבינלאומי אוסר מתקפה מכוונת על עוסקים בטרור שאינם מאוגדים במסגרת שני ארגוני הטרור המובהקים וה"מוכרזים" (כלומר חמאס וגא"פ). מן העמדה הזו עולה שמי שאינו מאוגד במסגרת ארגונית טרוריסטית, או מי שהוא דווקא כן מאוגד במסגרת כזו אבל היא אינה זו של חמאס או של הגא"פ, אינו מהווה מטרה לגיטימית למתקפה של כוחות צה"ל שמיועדת לחיסולו. עוד פורסם כי הפצ"רית אף קובעת שלא ניתן לכוון מתקפה אל חמושים הגם שהם כן מאוגדים בכוח חמוש של חמאס, אם לדוגמה מדובר בחברי המשטרה של חמאס.

נייר מדיניות זה מבקש להראות שהפרשנות המיוחסת לפצ"רית של הדין הבינלאומי היא, עם כל הכבוד הראוי, שגויה. כלומר, בנייר זה אטען כי מי שעוסק בטרור בסכסוך הנוכחי בעזה הוא מטרה לגיטימית במלחמה, גם אם אינו מסונף לארגון טרור כלל. מזה נובע שמי שפועל פעילות טרוריסטית במסגרת ארגון טרור הוא כמובן מטרה לגיטימית למתקפה, בין שהוא מאוגד במסגרת חמאס וגא"פ ובין שהוא מאוגד בכל מסגרת ארגונית אחרת. בנוגע לאנשי המשטרה של חמאס, הטענה המובאת כאן היא כי מדובר בחברים פעילים בזרוע הטרור של חמאס והם מטרה לגיטימית למתקפה קטלנית.

מה מעמדם של המעורבים בטרור ברצועת עזה?

הכול מסכימים שדיני המלחמה שבדין הבינלאומי מכירים בלפחות שתי קטגוריות של בני אדם במסגרת סכסוך חמוש דוגמת זה שמתנהל בעזה. הקבוצה הראשונה היא קבוצת הלוחמים. כלומר, אלו שעוסקים בלחימה. מוסכם שמותר לכוון מתקפה כנגד לוחם. אפשר לכוון אליו מתקפה ולהרוג אותו בכל עת בזמן סכסוך חמוש. אין צורך לנהל דיון להוכחת "אשמתו" לפני הריגתו, ואין חובה לנסות לעצור אותו כשניתן. הקבוצה השנייה היא קבוצת האזרחים או ה"לא-לוחמים". לאזרחים, בניגוד ללוחמים, אסור להשתתף במעשי העוינות. מנגד, הם חסינים ממתקפה מכוונת. כלומר, אסור לכוון מתקפה על אזרחים כדי להרוג אותם.

בספרות ובפסיקה על דיני המלחמה ישנו ויכוח בשאלה אם קיימת במסגרת דיני המלחמה קבוצה שלישית. מקובל לכנות אותה כקבוצת "הלוחמים הבלתי חוקיים". הכוונה היא לאלו שמצד אחד עסוקים בלחימה ולכן הם לוחמים, ואז ניתן לכוון מתקפה ישירה נגדם, אבל לוחמים אלה מנהלים את מלחמתם באופן לא חוקי. לדוגמה, תוך הפרת דיני המלחמה, ובדרך כלל תוך לחימה שלא במדים וללא נשיאת נשק בגלוי. בשל כך, אין לתת להם זכויות של לוחמים, כמו הזכות למעמד שבוי מלחמה שמעניקה חסינות מהעמדה לדין בגין עצם הלחימה. את העמדה הזו, לדוגמה, נראה שבית המשפט העליון האמריקאי קיבל כבר בזמן מלה"ע השנייה[2].

בית המשפט העליון הישראלי לא השתכנע בקיומה של קטגוריה שלישית כזו של לוחמים[3]. ב"בג"ץ החיסולים" קבע בית המשפט שטרם הוכרה קטגוריה שלישית, ולכן מדובר באזרחים. בניגוד לאזרחים רגילים, האנשים הפעילים בארגוני הטרור הם, לפי בג"ץ, "אזרחים המעורבים בפעילות עוינת". הקביעה הזו, עם כל הכבוד, היא לטעמי שגיאה משפטית שגם עומדת בסתירה לאתיקה של המלחמה[4]. אם מאמצים את קביעת בג"ץ שמדובר באזרחים המעורבים בפעילות עוינת, יש להזכיר שדיני המלחמה מסירים מאזרחים כאלו את ההגנה[5], אבל הם מסירים אותה רק לזמן שהם מעורבים בפעילות. מרגע שהניחו את נשקם, הם שבים להיות חסינים מתקיפה (אבל לא ממעצר ומענישה פלילית).

אם כך, מה מעמדו של מעורב בטרור מעזה, שהשתתף לדוגמה במתקפת ה-7/10? מי שמקבל את העמדה האמריקאית יראה בו לוחם בלתי חוקי בקטגוריה שלישית, כלומר כזה שאינו לוחם חוקי ואינו אזרח. התוצאה של סיווג כזה היא שפעיל הטרור הזה יהיה מטרה לגיטימית למתקפה של צה"ל לשם חיסולו. אין צורך לנסות לעוצרו במקום להורגו, גם כשהדבר ניתן. ומנגד, אין לו חסינות מפני העמדה לדין וניתן, אם הוא נתפס, להעמידו לדין בגין פשעי הטרור שלו. מי שייצמד להלכה של בית המשפט העליון ב"בג"ץ החיסולים", יראה בו אזרח שמעורב בפעילות עוינת. במקרה כזה, ברור שכשהוא מזוהה בעיצומה של הפעילות העוינת הרי הוא מטרה לגיטימית (כי אזרח שמעורב בפעילות עוינת מאבד את חסינותו שלא להיות מותקף כל עוד לא הניח את נשקו). ומה בדבר היכולת לתקוף אותו דווקא כשהוא ישן או מתחבא ואינו בדיוק בעיצומה של פעילות עוינת? במקרה כזה, אומר פסק דינו של הנשיא ברק, יש לראות את שגרת הטרור הפעילה שלו כמעורבות נמשכת בפעילות עוינת. ואז, כל עוד לא חדל מפעילותו, הרי שהוא עדיין מהווה מטרה לגיטימית אפילו בשעה שהוא ישן או מתחבא.

מדוע העמדה המיוחסת לפצ"רית שגויה?

מהסקירה עד כאן עולה שגם לפי פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי, ואפילו לפי זו של בית המשפט העליון הישראלי, עמדת הפצ"רית, עם כל הכבוד, שגויה. המחלוקת, מן הסתם, אינה נוגעת למצב שבו היעד למתקפה מזוהה כשהוא אוחז בנשק עם כוונה לבצע מתקפת טרור. קשה להניח שיהיה מי שיתנגד שפעיל טרור כזה הוא מטרה לגיטימית כל עוד לא הניח את נשקו. המחלוקת, ככל הנראה, נוגעת ליכולת לתקוף אותו שלא במסגרת זמן שבו הוא נושא נשק כחלק ממתקפה. על פי הגישה האמריקאית, בהיותו לוחם בלתי חוקי, הרי הוא מהווה יעד חוקי למתקפה בכל שלב במסגרת הסכסוך החמוש. לפי הגישה של "בג"ץ החיסולים", נדרש שהתקיפה תתרחש בתוך פרק הזמן שבו מתקיים סוג של "חברות פעילה" של פעיל הטרור במסגרת טרוריסטית[6]. אלא שאף אחת מהגישות, בניגוד לעמדה המיוחסת לפצ"רית, אינה קובעת שפעיל הטרור חייב להיות חבר בארגוני טרור מסוימים.

מי ש"רק" השתתף במתקפת ה-7/10 – מי שהשתתף במתקפת ה-7/10 הרי ממילא קמה נגדו חזקה שהוא מעורב בפעילות עוינת ומאורגנת נגד ישראל, וזאת גם אם אין מידע מוצק על פעילותו העכשווית. מתקפת ה-7/10 היא ללא ספק ממתקפות הטרור הגדולות והמאורגנות בהיסטוריה. מי שהצטרף אליה והשתתף בה, גם אם ספונטנית, הוכיח כי הוא כבר השתתף באירוע טרור המלווה בארגון, בהיקף ובאכזריות קיצוניים. הוא ביצע אקט שיש לראות בו אקט של הצטרפות דה-פקטו לפעילות החמאס. מי שהשתתף במתקפה עצומה ואכזרית באופן חריג בהיסטוריה, קמה חזקה נגדו שהוא ישוב ויבצע מתקפה אם רק יוכל. שהוא פועל על בסיס הזדמנות, ולכן מידע על פעילותו העכשווית אינו מאוד רלוונטי. מכאן שגם לפי גישת בג"ץ, חזקה על פעיל טרור מסוכן שכזה, שכבר הוכיח כוונה לפעול באופן טרוריסטי מאורגן, שהוא אזרח המעורב בפעילות עוינת באופן נמשך.

הדרישה לחברות דווקא בארגון שמוכרז ככזה שנלחם בישראל אינה רלוונטית לדיני המלחמה – הכרזה על ארגון טרור נעשית בדרך כלל מטעמים של הדין הפנימי הישראלי[7]. יש לה השלכות רבות, בין היתר על היכולת לאסור פעילות, להעמיד לדין פלילי חברים ומסייעים ולתפוס משאבים המיועדים לטרור, אלא שהיא זרה לעצם ההגדרה של מטרה בדיני המלחמה כמטרה לגיטימית. המבחן להיותה של מטרה צבאית הוא פונקציונלי, כלומר, אם המטרה תורמת ישירות לפעילות הצבאית של היריב. המבחן אינו פורמלי. הוא אינו תלוי בהכרזה מוקדמת. ולכן, כשחוליה נכנסת לבית אזרחי כדי להשתמש בו לירי נ.ט., הבית הופך מייד למטרה לגיטימית. לא כי הוכרז ככזה, אלא פשוט כי הפך פונקציונלית למטרה צבאית. בכלל, בעוד שההכרזה היא עניין פנימי של הדין הישראלי, הקביעה אם מטרה היא לגיטימית בסכסוך חמוש נעשית על פי הדין הבינלאומי.

הדרישה לחברות בארגון מסוים יוצרת עיוות מעשי וחוסר עקביות – דרישה לחברות בארגון מסוים כתנאי להכרה במטרה לגיטימית תביא לאבסורד. לדוגמה, אם תכריז על עצמה קבוצה של לוחמים ככאלו שייסדו ארגון חדש שמטרתו השמדת ישראל והישראלים הרי שאנשיו, לפי העמדה המיוחסת לפצ"רית, לא יהיו מטרה לגיטימית כל עוד הארגון החדש לא יוכרז ככזה בישראל. נזכיר שגישה כזו עומדת גם בסתירה לפרקטיקה של ארגוני טרור, שלא אחת מפעילים ומייסדים ארגוני קש שיבצעו פעולות תוך הרחקת אחריות מארגון האם. כך נהג פת"ח עם "ספטמבר השחור", וכך נהג חיזבאללה עם ארגון "המדוכאים עלי אדמות". גישה שלא תאפשר פגיעה במי שאינם חברים ספציפית בארגון מסוים שכבר הוכרז ככזה תחסן את החברים בארגוני הקש ותעודד את הפרקטיקה הזו. למעשה, במתקפת הטרור של ה-7/10 נטלו חלק ארגונים קטנים, תוך השתתפות ברצח ובחטיפה. המחשבה שפעיל טרור יכול להיות חבר בהם ולפעול במסגרתם ולהיות חסין מפגיעה מכוונת על פי הגישה המשפטית הצבאית בישראל אינה מתקבלת על הדעת.

האיסור על פגיעה מכוונת במשטרת חמאס הוא שגוי – במשפט הבינלאומי מקובל לראות אנשי כוח שיטור של האויב כמטרה לגיטימית אם כוח השיטור משולב בכוח הלוחם של האויב. במובן הזה, קשה שלא לראות באנשי המשטרה של חמאס בעזה לוחמים לכל דבר בארגון הצבאי של חמאס. מדובר בכוח חמוש ומאורגן שממונה על ידי חמאס וסר למרותו. הכוח אינו נראה ככוח שיטור קלאסי, ואנשיו חמושים לא אחת ברובי סער ארוכים ובציוד צבאי ולא כשוטרים טיפוסיים. ישראל נהגה במלחמות קודמות, וגם במלחמה הזו, לפגוע באנשי משטרת חמאס בעזה. מכת הפתיחה של מבצע עופרת יצוקה כוונה למסדר סיום של קורס של משטרת חמאס. גם במהלך המלחמה האחרונה, ישראל כיוונה מתקפות אל קצינים בכירים של משטרת חמאס. ההצדקה הישראלית בכל המקרים הייתה שמדובר בכוח מסונף באופן מובהק לכוח הצבאי של חמאס[8].

אבל, ביחס למשטרת חמאס ניתן לקבוע כי מדובר במטרה לגיטימית אפילו אם הייתה מגבילה את פעילותה ל"אכיפת חוק". כלומר, אפילו לא היה ברור שהיא חלק מהכוח הצבאי של חמאס. ספק רב אם בנוגע לארגון כמו דעא"ש, לדוגמה, הייתה מועלית טענה להפרדה בין כוחותיו הלוחמים ה"רגילים" ובין הכוח המשטרתי שלו. הטעם לזה הוא שאכיפת חוק מטעם ארגון טרור, להבדיל מאכיפת חוק מטעם מדינה, היא לעולם אינה אכיפת חוק אלא אכיפת טרור[9]. משטרת חמאס היא מכשיר שליטה של ארגון הטרור בשטח. לכן, גם היעדים הצבאיים במלחמה מול ארגון טרור שונים מאלו שמול מדינה. לדוגמה, הם כוללים בנוגע לחמאס את מיטוט שלטונו האזרחי. שדה השלטון האזרחי הוא שדה הקרב האמיתי של ארגון החמאס. מיטוטו הוא מהלך חיוני למיגור חמאס כארגון צבאי. ארגון החמאס נלחם על המשך שליטתו בשטח, וארגון חמוש שמאפשר לו שליטה טרוריסטית בשטח הוא מטרה שבהשמדתה יש ערך צבאי חשוב, ולכן היא מטרה לגיטימית למתקפה ישירה.

מסקנות

כל מי שהשתתף בפעולות טרור במסגרת מתקפת ה-7/10 הרי הוא לוחם בלתי חוקי, או לכל הפחות אזרח המעורב בפעילות עוינת באופן נמשך. ככזה, הרי שלפי דיני המלחמה הוא יעד לגיטימי למתקפה בכל עת, אלא אם נכנע. אין היגיון בהגבלת היכולת לכוון מתקפה רק לחברים בארגונים מסוימים, "מוכרזים" או לא. מגבלה כזו אינה עולה מדיני המלחמה. מסקנה ברורה נוספת היא כי יש לראות בשוטרי המשטרה של חמאס לוחמים בלתי חוקיים, המהווים חלק מהכוח הלוחם של חמאס. ככאלו, הם מטרה לגיטימית למתקפה ישירה.

חשוב לעמוד על נקודה אחרונה לסיכום. ישראל, שלא ברצותה, היא חלוצה בתחום המלחמה בטרור. לא אחת היא מהראשונות הנתקלות באיומים חדשים, ומכאן שישראל היא גם לא אחת חלוצה בטיפול המשפטי בטרור. הטיעונים המשפטיים החלוציים שישראל מעלה נתקלים לא אחת בהתנגדות בזירה הבינלאומית-המשפטית. אבל חלק מהטיעונים הישראליים החלו זוכים להסכמה גוברת כשאיומי הטרור שעימם התמודדה ישראל התרחבו למדינות מערביות אחרות[10]. אחד התחומים הבולטים שבהם נדחתה העמדה הישראלית בתחילה וזכתה לקבלה רחבה יותר בהמשך הוא דווקא נושא ה"חיסולים" של פעילי טרור. מדינות מערביות שביקרו את חוקיות הפרקטיקה הישראלית אימצו פרקטיקה והצדקות דומות בהמשך[11]. המסקנה מכל זה כפולה: 1. כשהמציאות משתנה או מחמירה, ישראל יכולה וצריכה לגבש עמדות משפטיות מתאימות יותר; 2. כל עוד העמדה הישראלית צודקת ומבוססת, אין להירתע מכך שהיא נענית בהתנגדות. כשיובן בעתיד האתגר המעשי שישראל מתמודדת עימו, העמדה הישראלית עשויה להפוך לעמדה מקובלת בהרבה.

[1] ראו לדוגמה את הפרסום ברשת X של העיתונאי עמית סגל (1/7/2027) https://x.com/amit_segal/status/1807828966776131648.

[2] Ex part Quirin, 317 U.S. 1, 14 (1942). "Our Government has thus recognized the existence of a class of unlawful belligerents".

[3] בג"ץ 769/02 הועד נגד עינויים נ' ממשלת ישראל, פ"ד סב(1) 507.

[4] על קביעה זו מתחתי ביקורת בסמוך לנתינתה: רפאל ביטון, דיני המלחמה כמסגרת כוללת להסדרת הריגה מוסדית, משפט וצבא 19 (תשס"ז), 245.

[5] Article 51(3), Geneva Convention Relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War of August 12, 1949, 75 U.N.T.S. 287.

[6] מעשית, אפשר שבין שתי הגישות הפער אינו גדול בשאלת פרק הזמן שבו היעד מותר לתקיפה. כדי להיות לוחם בלתי חוקי פעיל הטרור עדיין נדרש להיות לוחם. וכדי להיות לוחם, הוא נדרש לפעילות נמשכת. ואם נגדיר אותו כאזרח המעורב בפעילות עוינת, הרי שאובדן חסינותו הנמשך, לפי הנשיא ברק, הוא תולדה של פעילותו הנמשכת.

[7] חוק המאבק בטרור, תשע"ו-2016, 2א-19.

[8] Miriam Berger and Bryan Pietsch, What to know about Gaza’s police force, which Israel is targeting, The Washington Post (21/3/2024), https://www.washingtonpost.com/world/2024/03/21/gaza-police-aid-hamas.

[9] ראו לדוגמה, בנוגע לדעא"ש, כמה שירותי המשטרה שלו היו מכשיר חיוני לשליטתו בשטח ולשלטון הטרור שלו: Charles C. Caris & Samuel Reynolds, ISIS Governance in Syria, 22 Middle East Security Report (2014), https://www.understandingwar.org/sites/default/files/ISIS_Governance.pdf.

[10] לתיאור חלק מהשינויים בתפיסה הרווחת לאחר מתקפות ה-11/9, ראו: Cohen, A. and Bitton, R., 2015. The Threshold Requirement in Asymmetric Conflicts: A Game Theory Analysis. Chi. J. Int'l L., 16, p. 43, 51–53.

[11] רפאל ביטון, דיני המלחמה כמסגרת כוללת להסדרת הריגה מוסדית, משפט וצבא 19 (2007) 245, 247–249.

חמאס יצא למתקפה ב-7 באוקטובר 2023 במטרה לפגוע קשות בישראל ולהביאה לסף קריסה. חזונם, כפי שהוצג על ידי מנהיגים כמו ח'אלד משעל, הוא יצירת פלסטין חופשית מיהודים, מהנהר לים. לפי דיווחים, בידי המודיעין הישראלי קיימות תכניות של חמאס ליום שאחרי, כולל פירוט המחוזות בחליפות האסלאמית העתידית ומעמדם של היהודים תחת שלטונה.

יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה, תכנן את המתקפה בהשראת לימודיו עם מרוואן ברגותי בכלא. ברגותי אמר לא פעם כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אלימות.

בידי שירותי המודיעין של ישראל קיימת תכנית העבודה של חמאס ליום שאחרי, שכוללת הסבר איזה מחוזות יהיו בחליפות האסלאמית שתקום על חורבותינו, כיצד יתקיים השלטון ואיזה זכויות יהיו ליהודים. סינוואר הבין את חשיבות שמירת אופציית נסיגה, ולכן התמקד בלקיחת חטופים כקלף מיקוח. מטרתו הייתה להציג את המתקפה כמחיר הכרחי לשחרור אסירים פלסטינים.

סינוואר ווידא כי לפני כל דבר אחר מטרת הפשיטה הנפשעת תהייה חטיפת חיילים, נשים זקנים וטף כדי שישמשו תעודת הביטוח של משטרו האפל. העסקה אותה הוא מציע מלמדת שהוא רוצה לממש את הביטחונות, אבל עדין חולם לממש רווחים.

הצעת חמאס לעסקת שחרור חטופים כוללת שני שלבים עיקריים: ראשית, הפסקת אש של שישה שבועות, שחרור חלק מהחטופים תמורת אסירים פלסטינים, נסיגה חלקית של צה"ל, והגברת הסיוע ההומניטרי לעזה. בשלב השני, שחרור שאר החטופים החיים תמורת אסירים נוספים, ונסיגה מלאה של צה"ל מעזה.

ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת: הסכמה לתנאי חמאס עלולה לאפשר לארגון לשקם את כוחו ולהתכונן למתקפה עתידית, בעוד דחיית התנאים עלולה לסכן את חיי החטופים. קבלת התנאים עלולה גם לאפשר לחמאס, חיזבאללה ואיראן להתכונן למתקפה נוספת בעתיד.

האתגר העומד בפני ישראל הוא להשיג את שחרור כל החטופים בהקדם האפשרי, תוך מניעת יכולתו של חמאס להתחזק ולהוות איום עתידי. על ישראל לשקול בקפידה את צעדיה הבאים, כדי להבטיח את ביטחונה הלאומי לטווח הארוך.

לסיכום, ישראל חייבת לזכור כי כל הסכמה שתאפשר לחמאס לשמר את כוחו ולהציג הישגים עלולה להוביל להתקפה נוספת ואף חמורה יותר בעתיד. לפיכך, על ראש הממשלה לשאוף לשחרור כל החטופים בפעימה אחת, תוך הימנעות מהחזרת תושבי הרצועה לבתיהם ללא פתרון כולל שיבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך.

המאמר פורסם במעריב, בתאריך 11.07.2024.

בשעה שבישראל גובר השיח על סיומו הקרב של שלב הלחימה העצימה ועל המעבר לשלב ג' של המלחמה,  שוגרו מח'אן יונס כ-20 רקטות לעבר ישובי חבל אשכול וברפיח התנהל קרב קשה נוסף.

רחוק משם, באזור טול כרם שוב הופעל מטען חבלה נגד כוחות צה"ל שפעלו במחנה הפליטים נור א שמס.  "אנו פועלים כעת כדי להגביר ולפתח את ההתנגדות בגדה" הסביר חוסאם בדראן כשהציג את אסטרטגיית חמאס בעקבות המלחמה בעזה. בראיון אחר, הבהיר חאלד משעל כי ההתקפה ב-7 אוקטובר יצרה לפלסטינים הזדמנות לחזור אל החלום הישן : מדינה פלסטינית אחת מהים ועד הנהר.

לא ברור מהו הצורך שאותו נועד לשרת השיח על סיומה הקרוב של הלחימה העצימה. הסיכונים ממנו ברורים: הוא מייצר תקווה לאויבינו ולהבדיל עלול להרפות את המתח המבצעי אצל כוחותינו.

המכה שישראל הנחיתה על חמאס עד כה היא כואבת, אך לחלוטין לא אנושה ולא בלתי-הפיכה. לרשות חמאס נותר סד"כ לא קטן של לוחמים, אמצעי לחימה רבים, עשרות (ואולי מאות) קילומטרים של מנהרות, הנהגה מגובשת בחו"ל שכמעט ולא נפגעה ומנהיגות כשירה גם בתוך השטח. חמאס עדיין שולט בכל מוקדי הכוח באזורים שבהם צה"ל לא נמצא ברצועה. עמדתו העיקשת במשא ומתן על עיסקת שיחרור החטופים מעידה לא רק על יכולתו לתאם את עמדותיו למרות התנאים הקשים של המלחמה, אלא גם על ביטחונו העצמי ותחושתו כי הזמן לא פועל לרעתו.

כל עוד לא הושגו מטרות המלחמה ולא גובשה עסקה לשחרור החטופים בפרמטרים שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, אין כל סיבה להפחית את הלחץ על חמאס. ההיפך הוא הנכון. כוחותינו בשטח הוכיחו שהם יודעים להשיג את יעדיהם, צריך לתת להם את כל מה שדרוש להם לשם כך, לרבות הרשאות להפעיל אש עצימה ככל שנידרש כדי לשמור על ביטחונם ולהימנע  ממסרים שמייצרים הססנות או בלבול.

הגיע הזמן לפעול לסיכולם של בכירי חמאס בחו"ל הנהנים מתחושת חסינות לא מוסברת.

ישראל חייבת לשמר בידיה כמנופי לחץ על חמאס וכאמצעים להכבדה על מאמצי התאוששותו את המרכיבים הבאים:

• שליטה בסיוע ההומניטארי ובחלוקתו בתוך השטח.
• מניעת חזרתם של עקורי עזה וצפון הרצועה לבתיהם.
• שליטה בציר פילדלפי ובמעבר רפיח.
• ביתור הרצועה.
• פרימטר הביטחוני רחב עם משטר מיוחד בתחום הפעלת האש .
• העצורים הפלסטיניים (בשום אופן אין להסכים למצב של שיחרורי עזתים בגלל מחסור במקומות כליאה וכיוצ"ב)

הצלחתנו ברצועת עזה חיונית כדי למנוע מחמאס לממש את שאיפותיו גם ביו"ש וכדי  שהטיפול בצפון בבוא העת ייעשה מתוך עמדת עוצמה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 01.07.2024. 

בזמן שרוחות מלחמה מנשבות בחזית הצפונית ובעוד כוחות צה"ל ממשיכים את פעילותם ברפיח ובמזרח העיר עזה, מספקת גזרת ג'נין תזכורת כואבת נוספת למציאות הביטחונית שהתפתחה בצפון השומרון ולאתגרים שהיא מציבה לישראל.

עליית המדרגה בהכנת מטעני החבלה ובהפעלתם נגד כוחות צה"ל בצירי הגישה לישובים הפלסטיניים ולמחנות הפליטים בשומרון, ממחישה את תהליכי ההתעצמות והלמידה של גורמי הטרור באזור הזה. האיומים שהם משגרים גם כלפי הישובים הישראליים בקו התפר, מלמדים על מגמתם.

תהליך ה"עזתיזציה" שעובר על האזור הזה החל אמנם זמן רב לפני ה-7 באוקטובר, אך בהשראת המלחמה בעזה ולאחר ההסתגלות לדפוסי הפעולה של צה"ל. הוא עלול לצבור תאוצה ולהעצים את אתגרי הלחימה הרב-זירתית, אם לא יגדע במהירות.

לג'נין היסטוריה של מרחב אלים. זוהי פריפריה גיאוגרפית, פוליטית, חברתית וכלכלית. מאז ומעולם, אחיזת השלטון המרכזי בה הייתה רופפת. כך היה כבר בשנות ה־30, בימי המנדט הבריטי, שכוחותיו חיסלו באזור הכפר יעבד בגזרה זו את עז א־דין אל־קסאם, מי ששמו נישא ברבות השנים כהשראה וכסמל לחוליות הטרור של חמאס.

במהלך האינתיפאדה השנייה הצטייר מרחב זה כמעוז ההתנגדות הפלשתינית. הקרב במחנה הפליטים ג'נין נחשב לאחד האירועים הקשים במבצע "חומת מגן". כבר אז בלט שיתוף הפעולה המוכר כיום בין הקבוצות השונות במחנה הזה. גם השימוש במטעני חבלה ובמלכודות נפץ, וההסתייעות באוכלוסייה ובמתקנים אזרחיים להסתתרות ולאחסון אמצעי לחימה. אתוס ההתנגדות של ג'נין הפך סמל לארגוני הטרור, וסיפק השראה למחבלים פלשתינים מכל האזורים.

בעשור השני  שלאחר "חומת מגן" חזר מרחב זה והתבסס כמעוז הטרור בשומרון וכמוקד ליצוא מפגעים ופיגועים ברחבי יו"ש ובישראל.

בדיוק לפני שנה, פתח צה"ל במבצע רחב בגזרה זו שנועד לבלום את התעצמות הטרור ולקזז מיכולותיו. המטרה היתה ליצור תנאים שיאפשרו לכוחותינו לבצע פעולות סיכול באופן שוטף  בלי להידרש לסדר כוחות גדול ולמאמצים מיוחדים. המבצע נחל הצלחה, אך כדרכה של התמודדות כזו, סיומה של פעולה אחת הוא יריית הפתיחה בתחרות על ההתעצמות ולקראת המבצע הבא.

מאז פרוץ המלחמה עצרו כוחות צה"ל יותר מ-4,200 פעילי טרור מיו"ש. ממוצע של כ-16 פעילים ביממה. 1,750 מבין העצורים הם פעילי חמאס. נתונים אלה יכולים ללמד על האינטנסיביות של מאמצי הסיכול מצד מערכת הביטחון. לא פחות חשוב מכך – גם  על פוטנציאל הטרור המבעבע ביו"ש.

ממצאי הסקר הרבעוני של מכון PSR בראשות ח'ליל שקאקי, שפורסמו בתחילת יוני, הצביעו על התחזקות מעמד חמאס ביו"ש. כך,   73% מתושבי אזור זה הביעו תמיכה בהתקפת חמאס ב-7 אוקטובר, 79% העריכו כי חמאס ינצח במלחמה בעזה. בשיעור הכללי של התמיכה בחמאס בקרב תושבי יו"ש נרשמה עלייה ביחס לסקר הקודם.

אם ג'נין תבחר להתנהג כמו עזה – היא גם תראה כמו עזה.

תמונה זו מחייבת את מערכת הביטחון לאמץ גישה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי הטרור ביו"ש. תהליך העזתיזציה צריך לפעול גם מצד ישראל כלפי מוקדי הטרור ולהגביר את הלחץ עליהם. אם ג'נין תבחר להתנהג כמו עזה – היא גם תראה כמו עזה.

נכון להגביר את המאמצים לסיכול מעבדות חבלה ולהרוס מבנים שלגביהם קיים חשד כי משמשים להכנה או לאיחסון של מטענים. נכון לשלב בכך גם תקיפות מהאוויר, בין השאר כדי לצמצם את הסיכונים לכוחותינו. יש להמשיך בפעילות למניעת הברחות של חומרי נפץ ובתוך כך גם לעצור את הכנסתם של חומרים דואליים שמשמשים לכך.

יש לשקול הגדרתו של משטר מיוחד במרחב התפר לרבות הוראות מיוחדות לפתיחה באש. זאת, כדי לעקור מן השורש רעיונות לביצוע התקפות על הישובים בהשראת ה-7 באוקטובר.

אזור יו"ש מוגדר כזירה משנית במערכה הרב-זירתית שישראל מנהלת. הצלחת המאמצים מולו, תאפשר לשמר את ההגדרה הזו ותימנע את הידרדרותו של אזור זה למציאות שאיראן, חיזבאללה וחמאס היו רוצים לראות.

קווים אדומים להתנהלות בעזה כדי למנוע חזרה ל-6 אוקטובר

בתהליך זוחל ובשיטת "הצפרדע המתבשלת" נהיה עלולים למצוא את עצמנו חוזרים למציאות ששררה בעזה לפני ה-7 באוקטובר, אם לא יוצבו קווים אדומים ברורים להתנהלות המערכת הישראלית, בסוגיות הקשורות בעזה, ובדילמות הרבות שהן מעמידו ועוד יוסיפו להעמיד בפניה.

כל עוד לא הושגו מטרות המלחמה ולא גובשה עסקה לשחרור החטופים בפרמטרים שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, אין כל סיבה להפחית את הלחץ על חמאס ובודאי שלא לאמץ גישה מתונה יותר בהתנהלות הביטחונית, בתחומים שעלולים להשפיע על השגת המטרות. ההיפך הוא הנכון.

מוצע כי במסגרת העקרונות והקווים-המנחים להמשך פעילותה של ישראל בעזה, יקבעו ע"י הדרג המדיני והביטחוני גם "קווים אדומים" להתנהלות המערכת הישראלית, בסוגיות שלגביהן קיים סיכון לכרסום זוחל ושהשפעתן המצטברת עלולה להכשיל את השגת המטרות, כולן או חלקן.

כך לדוגמה: כללי המשטר המיוחד בפרימטר הביטחוני (לרבות גודל השטח שיוגדר כ"מרחב ביטחוני"), מדיניות הפעלת האש לפגיעה במאמצי המשילות של חמאס, המדיניות נגד משתתפי הטבח וההתקפה ב-7/10 שאינם משתייכים באופן רשמי לאירגוני הטרור, הסרת גורמי איום אפשריים מרצועת עזה על יעדים בישראל (במקום למגן את הרכבת או לחשוש למבנים הגבוהים בשדרות), מדיניות הכנסת סיוע הומניטארי: כמה, ממי, אופן התיאום והבידוק. המדיניות ביחס להכנסת אמצעים דו-שימושיים לרצועת-עזה (לרבות למתקנים הומניטאריים) וביחס לעבודות הנוגעות לתשתיות בעזה (כגון חיבור מתקן ההתפלה בעזה לחשמל)

ביחס לתמונה הגדולה של המלחמה הדיון בסוגיות אלה עלול להצטייר כעיסוק בזוטות ואולם השפעתם המצטברת על משילות חמאס, סיכויי התאוששותו ועל שינוי המציאות הביטחונית באזור, מחייבת את הדרג המדיני לצלול גם לעומקם של נושאים אלה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 28.6.2024.