עיקרי הדברים

• פירוק חמאס מנשקו, ממנהרותיו ומאחיזתו באוכלוסייה הוא תנאי לנסיגת ישראל, להקמת ממשל חלופי ולתחילת שיקום הרצועה.
• על מועצת השלום, בראשות הנשיא דונלד טראמפ, להקים באמצעות כוח השלום מקלט הומניטרי זמני בשטח שיוחכר ממצרים באזור רפיח.
• הפרדת האוכלוסייה מחמאס תאפשר לצה״ל לטהר את הרצועה בהדרגה; לאחר שיושלם הטיהור תועבר הרצועה בפעימה אחת.
• מהלך זה עשוי לשבור את מעגל ההתשה, למנוע מחמאס להשתקם בחסות הסיוע ההומניטרי ולהפוך את פירוז הרצועה והשיקום ליעד מעשי.

מבוא

לכולם בוער ברצועת עזה. לחמאס בוער לנצל את ההפוגה כדי להשתקם ולהתעצם; לניקולאי מלאדנוב ולאנשי מועצת השלום בוער לפרקו מנשקו, כדי שיוכלו להתקדם להקמת ממשל חלופי ולשיקום; למשקיעים ולמממנים בוער להניע את מפעל השיקום העצום; לתושבי העוטף בוער להסיר את האיום, שעפיפוני התבערה ששבו לעופף מן הרצועה מזכירים להם כי עודנו קיים; ולאזרחי הרצועה בוער שלא לעבור חורף רביעי תחת יריעות ניילון.

אלא שכל התבערות הללו ניזונות מפקק אחד: חמאס טרם פורק מנשקו, ממנהרותיו ומאחיזתו באוכלוסייה.

כל עוד חמאס חמוש ושולט בחלקים מן הרצועה, ישראל לא תוכל לסגת בבטחה; כוח השלום לא יוכל למלא את משימתו; ממשל חלופי לא יוכל לשלוט; והשיקום יהפוך את חומרי הבנייה, הכסף והסיוע למקורות התעצמותו הבאה. לכן אין זה ויכוח על סדר הפעולות בלבד. פירוק חמאס הוא התנאי המאפשר את כל יתר הפעולות.

הגורם היחיד המסוגל לפרק את חמאס בכוח, להשמיד את מנהרותיו ולטהר את הרצועה מאמצעי לחימה הוא צה״ל. אולם בדרכו ניצב אותו מחסום שהכביד עליו לאורך המלחמה: אוכלוסייה אזרחית צפופה, שחמאס מטמיע בתוכה את לוחמיו, מסתיר מתחתיה את מערכיו, משתמש בה כמגן אנושי וגוזל ממנה את הסיוע ההומניטרי להזנת מנגנונו הלוגיסטי.

לכן פתיחת הפקק מחייבת תחילה פתרון הומניטרי: הפרדה בין חמאס לבין האוכלוסייה שבצילה הוא נלחם.

שני המפתחות לפתיחת הפקק

לפקק המעכב את פירוז הרצועה ושיקומה יש שני מפתחות. הראשון נמצא בידי חמאס: להתפרק מרצונו מנשקו, ממנהרותיו ומשלטונו הצבאי. אולם אם הוא מסרב להשתמש בו, המפתח השני נמצא בידי מועצת השלום, בראשות הנשיא טראמפ: לעבור מהצגת דרישות לישראל לנשיאה פעילה באחריות למימושן, באמצעות כוח השלום הפועל בפיקודה.

אין זו בקשת טובה מן הנשיא טראמפ, אלא דרישה שימלא את התפקיד שנטל על עצמו כיו״ר מועצת השלום: להפוך אותה מגוף המציג דרישות לישראל לגורם הנושא באחריות פעילה למימוש המנדט שהעניקה לו החלטה 2803 של מועצת הביטחון. הפנייה צריכה להיות מכוונת אליו באופן אישי – הרי הוא נטל על עצמו את ראשות המועצה בדיוק כדי שיוכל לפתוח פקקים כאלה. חלוקת העבודה המתבקשת פשוטה: על טראמפ לפתוח במהירות, באמצעות כוח השלום, את הפקק ההומניטרי; ועל צה״ל לפרק במהירות, במקומו של חמאס המסרב להשתמש במפתח שבידיו, את מה שחמאס עצמו נמנע מלפרק.

לשם כך על המועצה להשיג את הסכמת מצרים – הריבונית על השטח ושותפה מרכזית למנדט כוח השלום באזור הגבול – להחכרה זמנית של שטח בחלק המצרי של רפיח. בשטח זה יקים כוח השלום מקלט הומניטרי זמני לאזרחי הרצועה, ינהל אותו ויאבטח אותו באמצעות החיילים העומדים לרשותו. המעבר אליו יהיה זמני ומבוקר, ומלווה בהתחייבות מפורשת להשבת התושבים לרצועה לאחר טיהורה.

כאן טמון ההבדל בין המצב שלפני המלחמה לבין ההזדמנות שנוצרה כיום. אז נדרשה מצרים לסייע למהלך ישראלי שנועד לאפשר לצה״ל להסיר את האיום. כיום היא שותפה מוסדית להסדר הבין־לאומי סביב הרצועה – מכשירה את כוח המשטרה הפלסטיני ומתאמת עם כוח השלום את אבטחת הגבול מכוח החלטה 2803 של מועצת הביטחון – ומעוניינת בהצלחתו. אלא שהכוח לא יוכל לממש את משימתו, הממשל החלופי לא יוכל להתבסס והשיקום לא יוכל להתחיל כל עוד חמאס חמוש ומוסיף להשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי.

העמדת שטח זמני ברפיח המצרית תאפשר אפוא למועצת השלום לעבור מהצגת דרישות לישראל לנשיאה פעילה באחריות למימושן, באמצעות כוח השלום הפועל תחתיה. במקום להסתפק בפיקוח ובביקורת, יהיה על הכוח לנהל ולאבטח את המקלט ההומניטרי, להפריד בין האוכלוסייה לחמאס ולפתוח בכך את הדרך לפירוז הרצועה ולשיקומה. המפתח השני נמצא אפוא בידי המועצה, והאפשרות להשתמש בו נמצאת במידה רבה בידי מצרים.

גם המפתח השני טרם נעשה מבצעי: חמש מדינות כבר התחייבו להעמיד חיילים לכוח השלום, אך הכוח טרם נפרס בפועל ברצועה. דווקא משום כך עשוי מקלט זמני ברפיח המצרית – הרחק מזירת הלחימה הפעילה ותחת ריבונות מצרית ברורה – לשמש לו זירת הקמה והפעלה ראשונה, בלי להמתין להשלמת ההסדרים המורכבים הנדרשים לפריסתו בתוך הרצועה.

השתתפותה של מצרים בניהול המקלט ובאבטחתו תבטיח את ריבונותה עליו ותבהיר כי אין מדובר בעקירה, אלא במהלך זמני שנועד לאפשר את טיהור הרצועה ואת השבת תושביהם אליה. כוח השלום יקבל את הסיוע הבין־לאומי ישירות ויספק לתושבים מחסה, מזון, מים, רפואה וחינוך. כך יופסק השימוש באוכלוסייה כמגן אנושי, והסיוע יגיע אל האזרחים במקום לזרום דרך מנגנוני חמאס.

במקביל יוכל צה״ל לפעול ברצועה: להשמיד את הכוחות החמושים, לפרק את התשתיות הצבאיות, לחשוף את המנהרות ולחסלן, לפנות נפלים ומטענים ולבצע טיהור הנדסי יסודי של המרחב. לאחר השלמת טיהור הרצועה, ייכנסו אליה צוותי השיקום שבחסות מועצת השלום, יקימו בה במהירות תשתיות ומגורים ויאפשרו לתושבים לשוב אליה.

כך יוחלף מעגל הקסמים – אוכלוסייה, מגן אנושי, לחימה, הרס ושיקום המזין את חמאס – בתהליך חד־כיווני: פינוי זמני ← טיהור ופירוז ← שיקום מהיר ← שיבת התושבים.

אין זו תוכנית לעקירת תושבי הרצועה, אלא הדרך המעשית להבטיח את חזרתם למרחב שאיננו נשלט עוד בידי ארגון חמוש ואיננו בנוי מעל רשת מנהרותיו.

התחבולה שלא הוכנה

הערכת מצב תחבולנית הייתה צריכה לזהות כי שליטתו של חמאס באוכלוסיית הרצועה והשימוש בה כמגן אנושי הם נכס חיוני במערכת הלחימה שלו, ואולי אף מרכז הכובד המאפשר את הישרדותה. האוכלוסייה מסתירה את לוחמיו ואת מנהרותיו, מזינה בעקיפין את המערכת הלוגיסטית שלו, מכבידה על פעולת צה״ל והופכת את שחיקתה שלה למכשיר לשחיקת מעמדה הבין־לאומי של ישראל. הפרדת האוכלוסייה מחמאס הייתה אפוא צריכה להיות הרעיון התחבולני המארגן של המערכה.

אילו לא היה צה״ל מוסב מצבא הכרעה לצבא התשה הוא היה נערך, כמתחייב מתפיסת ההגנה הלאומית, לנצל הזדמנות להסרת האיום שהתפתח ברצועה במלחמת מנע. לשם כך היה עליו להכין מראש תוכניות מגירה שהתחבולה העומדת ביסודן היא הפרדת אזרחי הרצועה ממערכת הלחימה של חמאס.

בתכנון המבצעי – ולכל המאוחר במשחקי המלחמה השוטפים שהיו צריכים לבחון את התוכניות – היה מתברר כי מימוש התחבולה הצבאית תלוי בהישג מדיני מקדים: שכנוע הממשל האמריקני לסייע לישראל להקים מחוץ לרצועה מקלט הומניטרי זמני לאוכלוסייתה. המקלט איננו אפוא תוספת הומניטרית לתוכנית הצבאית, אלא נכס חיוני למימושה.

בלעדיו, ובהתחשב במפלצת הצבאית שחמאס בנה מאז 2014 – לאחר שהאיום לא הוסר בטרם נעשה מפלצתי וקשה מאוד להסרה – היה נכון לשקול הימנעות מכיבוש הרצועה בידי צה״ל שלא הוכן לכך. פעולה בתוך אוכלוסייה שחמאס מחזיק בה כמגן אנושי הייתה צפויה לגרום שחיקה משולשת: שחיקת לוחמי צה״ל; שחיקת אזרחי הרצועה, שסבלם משרת את חמאס; ושחיקת מעמדה של ישראל במערכת הבין־לאומית. זה בדיוק מה שאירע.

אולם על טיעון זה חלה הסתייגות מכרעת: אם כיבוש הרצועה, חרף חוסר מוכנותו של צה״ל לכך, היה הדרך היחידה לשחרור החטופים – הייתה החובה להשיבם גוברת על השיקול להימנע מן הכיבוש. במקרה כזה היה על צה״ל לצאת למערכה גם בתנאים הקשים שנוצרו, ובמקביל לעשות כל שניתן כדי לצמצם את השחיקה שנבעה מהיעדרה של התחבולה הנדרשת – דבר שללא ספק נעשה ככל האפשר.

הזירה הראשונה שבה תישבר ההתשה

לפתיחת הפקק חשיבות אסטרטגית נוספת מבחינת ישראל. רצועת עזה היא כיום הזירה הראשונה – והיחידה – שבה ישראל יכולה להיחלץ ממלחמת ההתשה שנגזרה עליה בעקבות הסבת צה״ל: מצבא התקפה שנועד לנהל מלחמות הכרעה קצרות, שתכליתן להשיג ניצחון חרוץ בשדה הקרב ולאפשר לישראל להכתיב לאויב המוכרע את התנאים לסיום המלחמה, לצבא הכלה המנהל מלחמות התשה שאין לו שליטה במשכן ובעיתוי סיומן, ושתכליתן להביא את האויב, בעודו מסוגל להמשיך להילחם, אל שולחן המשא ומתן. בהיעדר הכרעה בשדה הקרב, ישראל אינה מכתיבה את תנאי הסיום, אלא נאלצת להתפשר על הסדר מדיני צולע המשאיר את המלחמה פתוחה.

את מחירה הכבד ביותר של ההסבה משלם צבא המילואים. כוח שנועד להתגייס לזמן קצר כדי להכריע את האויב ולשוב הביתה הפך לצבא המגויס שוב ושוב – ולמעשה כמעט דרך קבע – למלחמת התשה שמעצם טבעה אינה יכולה להסתיים בהכרעה. הסרת שלטונו הצבאי של חמאס, השמדת מנהרותיו ופירוקו מנשקו – הישג שאינו ניתן להשגה כיום בזירת חיזבאללה – יאפשרו אפוא לא רק לשקם את הרצועה ולהסיר את האיום מעל תושבי העוטף, אלא גם להשיב לצה״ל את תכליתו המקורית ולצבא המילואים את ייעודו: להתגייס לזמן מוגבל כשותף להכרעה מהירה ולשוב הביתה, במקום לשאת שוב ושוב בעולה של מלחמה שלא הוכרעה ולכן הפכה למלחמת התשה ללא קץ.

במקום עוד סבב של פגיעה, הפוגה, התעצמות וחזרה ללחימה, ייקבע יעד צבאי סופי: מיטוט מערכת הלחימה של חמאס, שלילת יכולתו להשתקם והעברת השטח המטוהר לממשל אזרחי ולשיקום. זה יהיה המעבר הראשון מניהולו המתמשך של האיום להסרתו.

התבערות המשתוללות כיום ברצועה והפקק המונע את כיבוין מעניקים לישראל הזדמנות לתקן את אשר התקלקל: להציב בפני הנשיא טראמפ הצעה שתשלב מקלט הומניטרי זמני מחוץ לרצועה, הפרדת האוכלוסייה מחמאס, הכרעת מערכת הלחימה שלו ושיקום מהיר של השטח המטוהר. זוהי למעשה המציאות שאליה שואפים כל המעורבים בפרויקט שיקום הרצועה – למעט חמאס. ההצעה אינה משנה אפוא את מצב הסיום המבוקש, אלא מספקת את התחבולה החסרה להשגתו.

החורף הרביעי מתקרב. לאזרחי הרצועה בוער לצאת מתחת ליריעות הניילון; לתושבי העוטף בוער להסיר את האיום; למועצת השלום ולמדינות המממנות בוער להתחיל בשיקום. רק לחמאס בוער להשאיר את הפקק במקומו, מפני שהוא המאפשר לו להשתקם בחסות האוכלוסייה והשיקום.

התכנסות אינטרסים נדירה זו מעניקה לישראל הזדמנות שלא תישאר פתוחה לעד. אם חמאס אינו משתמש במפתח שבידיו ומתפרק מרצונו, על מועצת השלום להשתמש במפתח שבידיה: להפעיל את כוח השלום להקמת מקלט הומניטרי זמני, להפריד את האוכלוסייה מחמאס ולאפשר לצה״ל לפרק בכוח את מה שחמאס מסרב לפרק בעצמו.

זו ההזדמנות להכריע את חמאס במהירות, במקום להשיג עוד הפוגה פריכה שתאפשר לו להצית מחדש את הרצועה ואת סביבתה.

המלצות מדיניות

• לגבש הצעה מדינית-מבצעית סדורה המבוססת על פינוי זמני של האוכלוסייה, הפרדתה מחמאס, טיהור הרצועה, שיקום מהיר והשבת התושבים לבתיהם.
• לפנות ישירות לנשיא טראמפ ולדרוש ממנו, כיו״ר מועצת השלום, לעבור מהצגת דרישות לישראל לנשיאה באחריות פעילה למימוש המנדט שניתן למועצה.
• לבקש ממועצת השלום לפעול להשגת הסכמת מצרים להחכרה זמנית של שטח ברפיח המצרית, שבו יוקם מקלט הומניטרי לאזרחי הרצועה.
• לדרוש שכוח השלום יקים, ינהל ויאבטח את המקלט, וכי הסיוע הבינלאומי יועבר אליו ישירות ולא דרך מנגנונים הנתונים לשליטת חמאס.
• להבטיח כי המעבר למקלט יהיה זמני ומבוקר, תחת ריבונות מצרית ותוך התחייבות מפורשת להשבת התושבים לרצועה לאחר טיהורה.
• להכין תוכנית צבאית מפורטת לפעולה, שתכלול השמדת הכוחות החמושים, פירוק התשתיות הצבאיות, חשיפת המנהרות וחיסולן ופינוי נפלים ומטענים.
• להתנות את תחילת השיקום בפירוז השטח ובשלילת יכולתו של חמאס להשתלט על חומרי הבנייה, הכספים והסיוע ולנצלם להתעצמות מחודשת.
• להגדיר כמטרת המהלך את מיטוט מערכת הלחימה של חמאס ושלילת יכולתו להשתקם – ולא להסתפק בהפוגה נוספת שתותיר את האיום על כנו.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"כיום יש הזדמנויות פורצות דרך שרבים יטענו שהן בלתי אפשריות … הפתענו את העולם פעם אחת ואני מאמין שנוכל לעשות זאת שוב, עם מנהיגות נכונה, מיקוד, סבלנות ואומץ", כך כתב ג'ארד קושנר בפוסט שפרסם בסוף השבוע ברשת X במלאת שש שנים לכינון הסכמי אברהם.

חתנו ושליחו המיוחד של הנשיא האמריקני מגיע לביקור באזור וייפגש בישראל עם ראש הממשלה. סוגיית עזה תתפוס מקום משמעותי בשיחות, בהמשך להכרזת נתניהו על שלילת "מתווה 15 הסעיפים" של מועצת השלום.

יחד עם קושנר יגיעו גם ניקולאי מלאדנוב, מנכ"ל "מועצת השלום" וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר המכהן כחבר בכיר במועצה.

מירושלים הם אמנם לא יצליחו לשמוע את הדי התקיפות שהתחדשו ברצועת עזה ובדרום לבנון, אך יש להניח כי הדיווחים על כך לא יפתיעו אותם. הפסקת אש מזרח-תיכונית, כהגדרתו של הנשיא טראמפ.

אתגר כפול

כשקושנר כתב על הספקנות שקיימת אצל רבים ביחס למה שהוא רואה כהזדמנויות פורצות-דרך, ספק אם הוא הכיר את נתוני הסקר העדכני של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) שפורסמו בסוף השבוע.

הציבור הישראלי, כך עולה מהסקר, לא מאמין שההסדר בעזה יתממש במלואו. רק 3% מהישראלים מאמינים שהמתווה בעזה יביא לכך שחמאס יתפרק מכל נשקו וישראל תיסוג מכל הרצועה.

הספקנות ביחס להסדר בעזה היא בגדר קונצנזוס. הציבור הישראלי כולו – משמאל ומימין – מחזיק בעמדה כמעט זהה לגבי היוזמה שהוכרזה על ידי נשיא ארה"ב, ולא מאמין שהיא תצא לפועל.

ולא רק ביחס לרצועת עזה. סקרים שנערכו קודם לכן, כמו זה של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, הראו כי רוב מוחלט של הישראלים אינו סומך על הסכמי הפסקות האש גם בזירה הלבנונית ולא נותן אמון במנגנונים מדיניים ובינלאומיים שנועדו למנוע את התחדשות הלחימה.

כשזהו הלוך הרוחות בישראל, האתגר של קושנר ומלאדנוב איננו להבקיע את חומת ההתנגדות של הדרג המדיני, אלא לשכנע את הציבור, שמבין בחושיו כי מה שמציעים לו כיום לא עומד בדרישות הבסיסיות שהציב לעצמו לאחר 7 באוקטובר. הציבור בישראל לא מוכן יותר להסדרים שמשאירים את האויב על רגליו. וזאת עוד לפני שדווח כי גם גורמי ביטחון רואים במתווה של מועצת השלום עוד "מארב אסטרטגי" של חמאס.

התחושה היא שההסדרים הזמניים, עם המלל הרב, המונחים העמומים והמנגנונים המוזרים שבהם אינם אלא חבל הצלה שיבטיח את שרידות האויב, ויאפשר לו לשקם את יכולותיו לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת הבאה.

פירוז או פיצוץ

מתווה 15 הסעיפים שגובש על בסיס תכנית 20 הנקודות אמנם נשאר מחויב ליעדים, אך שינה את ההגדרות ואת מנגנוני היישום, באופן שמעמיד בספק את סיכויי השגתם.

כך לדוגמה, העברת האחריות לפירוק חמאס לגוף פלסטיני, השמדת אמצעי הלחימה והתשתיות הוחלפה בחלקה ב"הוצאה משימוש" וב"אחסון"; הנשק האישי הועבר להסדרה "על פי הדין הפלסטיני"; הדרישה למנוע את שיקום התשתיות הצבאיות נחלשה; והדה־רדיקליזציה הוחלפה ב"שלום חברתי" בין הפלגים הפלסטיניים . על כל זה נוסף עוד פרס לחמאס – הצהרת כוונות על נתיב שיוביל בסוף התהליך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

הדיונים בקהיר עם משלחת חמאס שנערכים במקביל לביקורו של קושנר בישראל, מלמדים כי השיטה שבה וושינגטון מתכוונת לפעול כדי לצאת מהמבוי הסתום, היא תיקוני נוסח. תהיה זו טעות מצדה של ישראל להסכים לגישה זו. פלפולים משפטיים על הניסוח של כל אחד מהסעיפים לא יסירו את העמימות – אלא רק יגבירו אותה.

העמדה הישראלית חייבת להיות חדה ופשוטה: ישראל לא תסיג את כוחותיה מפריסתם ם הנוכחית ותמשיך בפעילותה היזומה ללא סייג, עד שעזה תפורז לחלוטין מכל אמצעי לחימה ושחמאס יחדל להתקיים כישות צבאית או שלטונית. מה שלא יהיה פשוט – פשוט לא יהיה.

לשמור על המוכנות

אם הזכרנו את הסכמי אברהם – אי אפשר שלא להתייחס להחלטה לשלב כוחות ממרוקו במשימות מטעם מועצת השלום ברצועת-עזה. אין ספק באשר לכוונותיה של מרוקו ולרצון שלה להיתפס כגורם מייצב וחיובי באזור. ואולם, תהיה זו טעות לסכן את מערכת היחסים הרגישה ממילא שמתקיימת בין ישראל למדינת המגרב, על ידי הכנסת כוחות ממרוקו למציאות העזתית הסבוכה. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את פוטנציאל החיכוך המדיני שטמון במהלך כזה. לא צריך לתת לחמאס את ההזדמנות לחבל גם בזה.

הדילמות של טראמפ בסוגיית איראן מוכרות. באופן בסיסי הוא היה מעדיף להגיע לפתרון מדיני, קל וחומר בעיתוי הנוכחי שמציב לו אתגר פוליטי משמעותי בהפעלת האופציה הצבאית. האיראנים מבינים זאת היטב. הם ממשיכים להתריס כלפיו ומשדרים כי אין בכוונתם לתת לו את מבוקשו, בין בעניין הורמוז ובין בנושא הגרעין. אפשר להעריך שככל שיקרב מועד בחירות האמצע הם יוסיפו למשוך את החבל ויגבירו את המניפולציות מולו. תחושת ההיבריס שבה הם מצויים, מגדילה את הסיכויים שהחבל יקרע ויוביל להתלקחות צבאית, גם אם בעיתוי שפחות רצוי לטראמפ. בישראל צריכים לשמר את המוכנות. אנו אמנם בעיצומה של מערכת בחירות – אך אסור שהיא תשתק אותנו מול אתגרים ביטחוניים, קל וחומר – מול איום קיומי. ראוי לאמץ זאת ככלל ברזל , לכל ממשלה ולכל תקופה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 16 באוגוסט, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הלחץ הציבורי הגובר, המורגש היטב סביב המדיניות הביטחונית בעזה ובלבנון, הוא אחד הביטויים לשינוי העמוק שחל בדעת הקהל בישראל. מאז אירועי שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", הממשלה והדרג הצבאי נתונים תחת זכוכית מגדלת ציבורית קפדנית. כל הסדר או תזוזה שאינם מבטיחים שינוי יסודי במציאות הביטחונית, נתפסים כאיום על הישגי המלחמה. התחושה בקרב חלקים נרחבים בציבור היא שהסדרים זמניים אינם אלא חבל הצלה לשרידותו של האויב, המאפשר לו לשקם את כוחותיו לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת הבאה. 

כאשר זהו הסנטימנט המוביל ברחוב הישראלי, אין לצפות מהדרג המדיני שיחתור לכיוון המנוגד לו – בייחוד כאשר גם גורמי ביטחון מזהירים כי המתווה המוצע בעזה הוא "מארב אסטרטגי" של חמאס. 

אין לכחד: חלופת המשך המלחמה כרוכה במחירים לא פשוטים. ואולם, אין להתייחס אליהם במנותק מהקשרם, אלא בהשוואה למחירים שישראל עלולה לשלם בכל חלופה אחרת שתותיר את האויב על רגליו.

אין צורך להפליג בזיכרונות העבר כדי להבין את השלכותיה של "סגירת עסקה" עם אויב נחוש שטרם הוכרע. חזרתו המהירה של חיזבאללה ללחימה אקטיבית נגדנו במרס אשתקד, לצד מסכת ההערמה וההתרסה שמנהלת איראן מול ממשל טראמפ כיום, מספקות המחשה טריה לכך. 

זמן קצר לאחר הצהרתו של נתניהו שדחתה את "מתווה 15 הנקודות" יצא חמאס בהודעה פומבית שחשפה את התקוות הגדולות שהוא תולה באותו מתווה. חמאס אישר את מחויבותו לסיכומים וקרא לקבוע לוח זמנים ברור ליישומם. הוא הדגיש כי העדיפות המוחלטת של התנועה  ב"שלב הנוכחי" היא הפסקת אש קבועה, נסיגה מלאה, פתיחת המעברים ושיקום הרצועה. למי שאינו בקי בטרמינולוגיה של חמאס, צמד המילים "בשלב הנוכחי" מבהיר כי חמאס בשום אופן לא נטש את יעדיו ארוכי הטווח; זוהי רק התאמה זמנית של סדר העדיפויות לנוכח הלחץ הצבאי.

כלי התקשורת בישראל ציטטו בכירים אנונימיים מ"מועצת השלום" שהמעיטו בחשיבותה של הכרזת נתניהו. הם הציעו לשפוט את המדיניות הישראלית דרך המעשים בשטח ולא לפי הדיבורים וההצהרות  וטענו כי בפועל ישראל מקיימת את המתווה: חדלה מהחיסולים הממוקדים ושומרת על הפסקת האש. 

מבחינת חמאס, ריסון הפעילות הצבאית של ישראל, לצד "הרעיונות היצירתיים" שבמתווה, מעניקים לו את מה שהוא צריך יותר מכל: תקווה ואוויר לנשימה. 

אכן, אין דרך טובה יותר להבהיר את המדיניות הישראלית מאשר המעשים בשטח. על ישראל לחדש את הסיכולים הממוקדים והפעילות היזומה, ולא להסתפק במגננה או בהסרת איומים מיידיים. כל רגע שבו גורמי הטרור אינם נרדפים, מנוצל על ידם לשיקום, להתארגנות ולתכנון המתקפה הבאה. מוטב להסתכן בביקורת מדינית מצד וושינגטון על סטייה מהקו שהיא מנסה להוביל, מאשר לשלם את מחיריו של הריסון. 

 אתגר נוסף – לא חלופי

החתימה על "הסכם ההגנה המשותף של מכה" (MJDA) בין טורקיה, ערב הסעודית ופקיסטן, הוא מקור נוסף לדאגותיה של ישראל. על הנייר, מדובר במכפיל כוח הממזג את עוצמותיהן של שלוש מדינות מפתח: ההון היציב, המיקום הגיאופוליטי וההשפעה הדתית של ריאד; הניסיון המבצעי והמטרייה הגרעינית של אסלאמאבאד; והעוצמה הצבאית, התעשייה הביטחונית וחברותה בנאט"ו של אנקרה. 

אולם, בתוך הסינרגיה הזו מקופלים מתחים מובנים ואינטרסים מפוצלים. כל צלע במשולש שקועה במערכה משלה: פקיסטן כבולה ליריבות ההיסטורית עם הודו, טורקיה מעורבת בבוץ הסורי ובסכסוכי מזרח הים התיכון, וסעודיה ממוקדת במאבק הקיומי מול איראן, החות'ים וגרורות הציר השיעי. 

התפתחות זו מסמלת, בראש ובראשונה, האצה של היערכות אזורית לקראת עידן של אי-ודאות. שלוש המדינות מתלכדות לציר סוני עוצמתי השואף להוות משקל נגד לשחקנים אזוריים אחרים. היא משקפת את ההבנה המשותפת כי האיום האיראני פה כדי להישאר, ומחייבת מוכנות לתרחישי קצה. 

מעבר לכך, הברית מבטאת רצון מופגן בשותפות שעוקפת את ישראל ואינה נשענת בלעדית על וושינגטון. הפרדוקס בה בולט: טורקיה היא חברת נאט"ו, פקיסטן מקיימת קשרים צבאיים ארוכי שנים עם הפנטגון, וסעודיה מארחת כוחות של ארה"ב ומסתמכת גם על כלי נשק אמריקניים. לכן, אין מדובר בנטישה מוחלטת של ארה"ב, אלא בגיוון מקורות, הגדלת מרחב התמרון והגמישות האסטרטגית. מסגרת זו עשויה לשמש מנוף לא רק לתיאום ביטחוני, אלא גם לקידום שאיפות מדיניות ומיזמים כלכליים חוצי יבשות – לצד הרחבת השפעתה האזורית של טורקיה תחת חזונו של ארדואן. 

בהקשר זה, מעניין לבחון לא רק מי נכנס לברית, אלא גם מי בחר להישאר בחוץ – ובראשן איחוד האמירויות. יחסיה ההדוקים של אבו דאבי עם ארה"ב, הודו וישראל, לצד חילוקי הדעות בינה לבין ריאד, הכריעו ככל הנראה את הכף לטובת הישארותה מחוץ למשחק. 

עבור ישראל, השורה התחתונה ברורה. במקביל למאמץ העליון והבלתי מתפשר נגד איראן ושלוחותיה, עליה לגלות ערנות להתנהלות הציר הסוני החדש. על ירושלים לפעול להפחתת מעורבותו של ציר זה בסוגיות הליבה שנוגעות לה, ובמקביל, להאיץ ולחזק את שיתופי הפעולה האסטרטגיים עם הודו, איחוד האמירויות ומדינות מזרח הים התיכון. 

"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד"

ההתרגשות שנרשמה השבוע, בעקבות הדיווח התקשורתי על תרגיל ההונאה המדיני שתוכנן נגד ישראל, היא תגובה בריאה של הציבור, על רקע  המלחמה בעזה ולנוכח הזעזועים שפוקדים את מדינות האזור.

לפי הדיווח שעדיין נתון תחת מגבלות הצנזורה, גורם במדינה מסויימת יעץ לגורם ממדינה אחרת שאינה מקיימת יחסים מדיניים עם ישראל, לחתום עימה על הסכם שלום ולאחר תקופת "הרדמה" והכנות חשאיות, ליזום מלחמה בהפתעה.

יש להניח כי תרחיש כזה לא נמצא מחוץ לספקטרום האפשרויות של כל מי שמעורב במגעים מדיניים כאלה או במעטפת המודיעינית סביבם.  

בהשפעת הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977, נחשד על ידי בכירים במערכת הישראלית כמהלך של הונאה, והזהירות בוודאי לא היתה מוגזמת.

את הספקות בנוגע לכוונותיו האמיתיות של בן-השיח היריב, יהיה קשה להכריע. הדרך להתמודד עמן היא לשמר שולי-ביטחון רחבים, לא להמיר נכסים מוחשיים בנייר כזה או אחר, ולדעת שהסכם  – כל הסכם – ניתן להפרה. גם אם ייחתם עם גורם שבאמת ובתמים מעוניין בשלום עימנו, עמדותיו עלולות להשתנות בחלוף הזמן או שהוא בעצמו יוכל להיות מוחלף ע"י גורם שעמדות שונות משלו . 

אין לוותר על שאיפתנו לשלום אך אסור שהשאיפה הזו תעביר אותנו על דעתנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 באוגוסט 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההודעה שפורסמה מטעם תנועת חמאס זמן קצר לאחר הצהרת נתניהו, לימדה על התקוות שארגון הטרור תלה ב"מתווה 15 הנקודות". חמאס, כך נמסר בהודעה, מאשר את מחויבותו לסיכום שהושג במסגרת "חמש עשרה הנקודות" וקורא לקבוע לוח זמנים ברור ליישומו.

חמאס מדגיש כי העדיפות בשלב הנוכחי היא להבטיח את יישום ההסכם באופן שיוביל להפסקת אש מוחלטת, סיום התקיפות על הפלסטינים, השלמת הנסיגה, פתיחת המעברים והכנסת סיוע אזרחי,  וקורא להתחיל בתהליך השיקום ברצועת עזה .

למי שפחות מצוי בטרמינולוגיה החמאסית, המילים "בשלב הנוכחי" נועדו להבהיר כי חמאס לא נטש את דרכו. זהו שינוי זמני של סדר העדיפות בגלל האילוצים שנכפו עליו.

בצד הישראלי, יהיה מי שיטען כי גם לאחר הודעתו של נתניהו אתמול על שלילת מתווה 15 הנקודות, עדיין נותרה עמימות בעמדותיה של ישראל בכמה סוגיות שנוגעות למהלכי "מועצת השלום" בעזה.

הראשונה והמהותית ביותר היא שאלת המשך הפעילות הביטחונית היזומה של ישראל בזירת הרצועה.  ראש-הממשלה אמנם הבהיר כי "צה"ל ימשיך לסכל את האיומים נגד כוחותינו ונגד אזרחינו", אך לא ברור מה לגבי השמדה יזומה של תשתיות טרור, המשך הפגיעה באנשי מנגנוני חמאס או חיסול של נוספים שהיו מעורבים בטבח ה-7 באוקטובר. אמנם אין לצפות מראש הממשלה לפרט את כל התרחישים לפעילות כוחותינו, אך מאחר שהמונח "סיכול איומים" כבר פורש בעבר באופן מצמצם, כדאי היה לומר בפשטות כי מערכת הביטחון תמשיך את פעילותה נגד חמאס, ללא כל שינוי. על כל פנים, אין הבהרה חדה יותר מאשר מעשינו בשטח ולפי שעה טרם דווח על חידוש פעולות החיסול שנעצרו לפני כשבוע.

אשר לדרישת הפירוז, טוב היה לוּ נוספה להבהרה הישראלית,  התביעה שלא להשאיר נשק או אמצעים של גורמי הטרור בשטחי רצועת עזה. כך היו נגנזים רעיונות הזויים שנשמעו בקשר לכך, כמו אחסון הנשק או השארתו בידי "גורמי שיטור" שיפעלו בעזה.

רק לפני שבוע הצהיר בכיר הארגון ראזי חמד – "איננו מתכוונים למסור את הנשק לישראל". והוסיף "לא יבוצע כל מהלך של פירוז לפני שישראל תשלים את נסיגתה מן הרצועה".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו ראזי חמד שכמה ימים לאחר טבח ה-7 באוקטובר הסביר לתקשורת שישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד" והבטיח: "'מבול אל-אקצא' הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו את האיתנות ואת האפשרות להילחם ולשלם את המחיר".

אם למישהו היה ספק, דבריו של חמד הבהירו כי חמאס מתייחס לשיחות המדיניות רק כמנוף לסילוק צה"ל, מבלי לוותר על כוחו הצבאי או על תשתיותיו.

חיזוק לא מפתיע לגישה זו  הגיע מכיוון איראן. משמרות המהפכה ש “מזימת פירוק חמאס מנשקו” לא תצלח והיא נדונה כבר עתה לכישלון. בהודעה, שפרסם לציון יום השנה השני לחיסולו של אסמאעיל הניה, שיבחו משמרות המהפכה את את נחישות לוחמי חמאס להמשיך בדרכו.

ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראלים אמנם טרם השיגה את חמד, אך עדיין לא מאוחר להפגיש אותו עם הניה.

את המנגינה הזו של חמד אפשר לשמוע גם בלבנון. הנהגת חיזבאללה מבהירה בקולה כי ההסדרים המדיניים אינם כובלים את ידיה. מזכ"ל הארגון, נעים קאסם, הצהיר באחרונה כי "לא התחייבנו לאף אחד לא להתנגד לתוקפנות ולא להגיב לה" ופסל על הסף כל ויתור על נשק בעת הנוכחית.

ישראל אמנם נאלצת לשחק את המשחק הדיפלומטי שוושינגטון מובילה כדי להמשיך לזכות בתמיכתה אך אסור לתת לכך לבלבל אותנו .

לחיזבאללה ולחמאס אין שום כוונה להתפרק מנשקם ביוזמתם ואיש לא יעשה זאת עבורנו. מה שמשבש את יכולתם להתעצם או לפגע הוא הלחץ הסיכולי התמידי , ולכן תהיה זו שגיאה אסטרטגית להרפותו.

כל עוד הם נתונים תחת איום מתמיד של ישראל, נאלצים בכירי הארגונים ואנשיהם לנהל את חייהם כנרדפים, במקומות מסתור, בפרופיל נמוך, ותוך נקיטת סידורי אבטחה שמכבידים על התנהלותם.

הנוסחה הישראלית ברצועת עזה ובלבנון צריכה להיות פשוטה: לא מוותרים על חופש פעולה סיכולי, לא נסוגים נמצאים בטרם  יפורקו ארגוני הטרור , ומגיבים בעוצמה לא-מידתית על כל ניסיון לפגוע בנו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 10 באוגוסט 2026 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בזמן שמנכ"ל "מועצת השלום" ניקולאי מלדנוב תמרן בין הניסוחים של תוכנית 20 הנקודות ומתווה 15 הסעיפים כדי לנסח הודעה שתרגיע את ישראל, הבהירו בחמאס בדיוק את כוונתם בהתחייבות שניתנה בהסכמים אלה. "איננו מתכוונים למסור את הנשק לישראל", אמר בכיר הארגון ראזי חמד, והוסיף: "לא יבוצע כל מהלך של פירוז לפני שישראל תשלים את נסיגתה מן הרצועה".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו ראזי חמד שימים מעטים לאחר טבח 7 באוקטובר הסביר בראיונות לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד". הוא גם הבטיח: "'מבול אל־אקצה הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו איתנות ואפשרות להילחם ולשלם את המחיר". זהו גם אותו ראזי חמד שבריאיון השבוע לפירס מורגן התעקש כי חמאס מעולם לא התכוון להרוג אזרחים ב־7 באוקטובר, וניסה לטשטש ואף להכחיש את האירוע המכונן שהצית את המלחמה.

ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראליים אומנם טרם השיגה את חמד, אך עדיין לא מאוחר. כך או אחרת, אם למישהו היה ספק, דבריו של חמד הבהירו כי חמאס מתייחס לשיחות המדיניות רק כמנוף לסילוק צה"ל, בלי לוותר על כוחו הצבאי או על תשתיותיו. בינתיים, בסיוע "מועצת השלום", מחבלי עזה קיבלו בחינם 14 ימי הפוגה מבליץ הסיכולים הממוקדים שהכה בהם עד לפני שבוע.

את המנגינה של חמד אפשר לשמוע גם בלבנון. הנהגת חיזבאללה מבהירה בקולה כי ההסדרים המדיניים אינם כובלים את ידיה. מזכ"ל הארגון נעים קאסם הצהיר לאחרונה בנחישות כי "לא התחייבנו לאף אחד לא להתנגד לתוקפנות ולא להגיב לה", ופסל על הסף כל ויתור על נשק בעת הנוכחית.

מצד ישראל, תגובה על פגיעה בחיילינו צריכה להיות מיידית ולא מידתית. תגובה מתונה, שאינה מכאיבה לאויב, לא רק שלא תרתיע אותו מלשוב ולפגע אלא ההפך – היא תיחשב בעיניו כתג מחיר נסבל ביחס לנזק שגרם לנו.

את השאלה אם המטען הקטלני הונח בידי חיזבאללה לפני ההסכם או אחריו אפשר ללבן לאחר שנגיב. כאשר גורמי הטרור יבינו שזו הגישה הישראלית, הם יצטרכו לשאול את עצמם אם כדאי להם להשאיר בשטח מטענים שהונחו מבעוד מועד או לפעול לפירוקם בטרם יביאו להסתבכות. לעומת זאת, אם ישראל תתחשב בטענה שמטען הנפץ הונח לפני ההסכם, נהיה עלולים חלילה למצוא את עצמנו מול מטענים נוספים שיתפוצצו על כוחותינו, ואף לגביהם יוסבר כי הם "מטעני טרום־הסכם".

לחיזבאללה ולחמאס אין שום כוונה להתפרק מנשקם מיוזמתם, ואיש לא יעשה את העבודה הזאת בשבילנו. מה שמשבש את יכולתם להתעצם או לפגע הוא הלחץ הסיכולי התמידי, ולכן תהיה זו שגיאה אסטרטגית להרפותו. כל עוד הם נתונים תחת איום מתמיד של ישראל, בכירי הארגונים ואנשיהם נאלצים לנהל את חייהם כנרדפים, במקומות מסתור ובפרופיל נמוך, תוך נקיטת סידורי אבטחה שמכבידים על התנהלותם.

יתרה מכך, כדי להימנע מהפתעה נגדנו, חיוני למנוע מהאויב את יכולתו להתארגן להוציאה לפועל. הפסקה או הפחתה ניכרת של פעולות הסיכול תיתן לאויב את הביטחון ותחושת החסינות שחסרים לו ושחיוניים להתארגנותו.

במקום להיכנס להתפלפלות משפטית על נוסחי התוכניות והמתווים השונים, צריך "לפשט את הדברים" בשתי הזירות: לא נוותר על חופש פעולה סיכולי, לא ניסוג מכל שטח שאנו שולטים בו בטרם יפורקו ארגוני הטרור, ונגיב בעוצמה על כל פגיעה או ניסיון לפגוע בנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• בדיקת הרקע של כ-5,000 המועמדים לכוח השיטור החדש בעזה מתמקדת, ככל הידוע, בזיקה לחמאס ובסיכון הביטחוני הנשקף מהם. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק.
• העברת עזתים ממקום למקום, הלבשתם במדים והפקדת נשק בידיהם לא ייצרו כוח חדש באמת, כל עוד יחסם לישראל ותפיסתם את ייעודו של הנשק לא השתנו.
• אין לחמש מועמד שאינו מכיר בעזה כביתו הקבוע, אינו מוותר על תביעת ה״שיבה״ לישראל ואינו מתחייב לסיום הסכסוך ולדו-קיום בשלום עם ישראל.
• מועמד הרשום באונר״א כ״פליט פלסטיני״ יידרש לא רק להצהיר על שינוי בעמדתו, אלא גם לעגן אותו במעשים: לוותר על תעודת הפליט, לבקש את מחיקתו מרשימות אונר״א ולקבל תעודת תושב עזה.
• אם המועמדים יסרבו לתנאים האלה, אין להקל אותם רק כדי לעמוד במכסת הגיוס. עצם הסירוב הוא ממצא חשוב שמקבלי ההחלטות צריכים להביא בחשבון.

מבוא

מועצת השלום השלימה את בדיקתם של כ-5,000 עזתים המיועדים למחזור הראשון של כוח שיטור פלסטיני חדש. יותר מ-200 אלף איש הגישו מועמדות.[1] חלק מההכשרה צפוי להיערך מחוץ לרצועה, וגופי הביטחון בישראל מסרו, ככל הנראה, מידע ששימש לבדיקת המועמדים.

ברור שאין לאפשר לאנשי חמאס להשתלב בכוח. ואולם, העובדה שלא נמצא קשר ארגוני מוכח בין מועמד לחמאס עדיין אינה מלמדת שהוא מקבל את קיומה של ישראל, מוותר על המשך המאבק בה או יימנע בעתיד מלהפנות את נשקו נגדה.

הבעיה אינה מסתכמת בשיוך ארגוני. במשך עשרות שנים הוטמעה בעזה התפיסה שמלחמת 1948 טרם הסתיימה, שתושבי הרצועה הם ״פליטים״ השוהים בה זמנית ושיעדם הסופי הוא ״שיבה״ לישראל. כוח שיגויס בלי לשנות את התפיסה הזאת עשוי לשאת שם חדש ולפעול תחת פיקוד חדש, אך הוא לא ישרת עתיד מדיני אחר.

הסינון הביטחוני נועד לברר אם המועמד השתייך לארגון עוין. לצד זאת נדרשת גם בדיקה מהותית יותר: איזו מטרה אמור לשרת הנשק שיופקד בידיו.

מי שמבקש לקבל סמכות חמושה בעזה שלאחר המלחמה חייב לבחור בין שתי תפיסות שאינן מתיישבות זו עם זו: האם הוא רואה בעצמו פליט השוהה בעזה זמנית וממתין לשיבה לישראל, או תושב קבע המבקש לבנות את עתידו ברצועה.

המלצות לממשלת ישראל

1. לקבוע תנאי סף מדיניים להסכמה ישראלית

על הקבינט לקבוע כי ישראל לא תסכים להכשרתו, למימונו, להצבתו או לחימושו של שוטר, אלא לאחר שיחתום מול מצלמה על הצהרה מחייבת שלפיה:

• עזה היא ביתו הקבוע;
• אין לו תביעה לשיבה לישראל, והוא אינו תובע זכות כזאת מתוקף היותו צאצא לפליטים;
• הוא דוחה את הסיסמה ״מהנהר עד הים״ וכל תוכנית אחרת שמשמעותה חיסולה של מדינת ישראל;
• הוא מקבל את קיומה של ישראל ומתחייב לסיום הסכסוך ולדו-קיום עמה בשלום;
• הוא לא יצטרף לארגון הפועל נגד ישראל ולא יתמוך בו או יסייע לו.

ההצהרה לא תהיה מעשה סמלי וחד-פעמי, אלא תנאי מחייב לקבלה לשירות ולהמשך השירות, וכן לקבלת שכר, לקידום ולהחזקת נשק.

2. לזהות את המועמדים הרשומים באונר״א

ישראל ומועצת השלום צריכות לברר מי מהמועמדים רשום כ״פליט פלסטיני״. רישום זה אינו פרט טכני בלבד. הוא מבטא את הטענה שעזה אינה בית קבוע ומשמר את תביעת השיבה לישראל.

3. להתנות את השירות בוויתור מתועד על מעמד הפליט

לפני שיתקבל לשירות, כל מועמד הרשום באונר״א יידרש:

• למסור למועצת השלום את תעודת הפליט שלו, כדי שתבוטל או תושמד בהליך מתועד;
• להצהיר כי אינו רואה עוד בעצמו ״פליט פלסטיני״ וכי לא יבקש בעתיד לחדש את המעמד;
• לפנות בכתב למטה אונר״א ולבקש להסיר אותו ואת בני משפחתו מרשימות הפליטים;
• להציג אישור שאונר״א קיבלה את פנייתו, גם אם טרם השיבה עליה;
• לקבל ממועצת השלום תעודת ״תושב עזה״, שתגדיר את עזה – ולא את ישראל – כביתו הקבוע.

גם בני משפחה יידרשו למסור הצהרה דומה.

4. להציב קו אדום ישראלי

על ישראל להבהיר למועצת השלום כי אמינותו של הכוח חשובה מהעמידה ביעד מספרי. אם רק מקצת המועמדים יקבלו את התנאים, יש להקים כוח מצומצם שיורכב מהם בלבד. אם אף מועמד לא יקבל אותם, אין להסכים בשלב זה לחימושו של כוח שיטור עזתי.

תוצאה כזאת לא תעיד על כישלון בתהליך הסינון, אלא על כך שהשינוי המדיני הנדרש עדיין לא התרחש. הורדת הרף רק תזרז את העימות הבא, ותעניק למי שישתתפו בו נשק, שכר והכשרה.

סיכום

מדים חדשים אינם יוצרים תפיסה מדינית חדשה. מסירת נשק לעזתים שאינם מקבלים את עזה כביתם הקבוע ואינם מוותרים על רעיון השיבה לישראל תסתכם בהעברת נשק מקבוצה פלסטינית עוינת אחת לאחרת. משום כך, ההתנערות מתפיסת הפליטות הנצחית וההתחייבות לסיום הסכסוך חייבות להקדים את מסירת הנשק.

המבחן אינו רק אם המועמד השתייך בעבר לחמאס. המבחן האמיתי הוא אם הוא מוכן להתחייב היום – בפומבי ובמעשים – לעתיד קבוע בעזה ולסיום הסכסוך עם ישראל. בשל כך, על ישראל להתנות את הסכמתה להכשרת הכוח ולחימושו בהתנערות פומבית ומתועדת מתפיסת הפליטות הנצחית, בהכרה בעזה כבית קבע ובהתחייבות לסיום הסכסוך.

[1] https://www.timesofisrael.com/vetting-of-first-5000-cadets-for-gaza-police-force-complete-says-official/.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בינואר תיארתי כיצד עשרות אלפי כלי נשק מוברחים מדי שנה לישראל דרך גבולות מצרים וירדן באמצעות רשתות הברחה מאורגנות המשתמשות ברחפנים. כלי הנשק זורמים אל הערים המעורבות, ומשם מחלחלים ליהודה ושומרון, שם הם מלבים הן את הפשיעה המאורגנת והן את פעילות הטרור, ומטשטשים את הגבול ביניהן.

היקף עצום זה של הברחת נשק לישראל בידי אויבינו – כנראה כ־160 אלף כלי נשק בשנה, כאשר כנופיות בדואיות פליליות וטרוריסטיות ניצבות בחזית – אינו עוד תופעת פשיעה שולית, אלא איום אסטרטגי מתעצם המחייב מענה לאומי דחוף.

השבוע, במהלך סיור בנגב ובשיחות עם קציני צה"ל, למדתי כי האיום חמור בהרבה, משתי סיבות.

ראשית, מתברר כי הסכנה אינה מסתכמת בהברחת נשק באמצעות רחפנים מעל גבולות ישראל – רחפנים שחלקם מסוגלים לשאת עד 150 קילוגרם של אמצעי לחימה – אלא ברחפנים עצמם. באמצעות אנשי קש, הכנופיות הבדואיות הטרוריסטיות והפליליות רוכשות מאות, ואולי אלפי, רחפנים בחו"ל ואף בישראל – כן, בישראל! – ומטיסות אותם לרצועת עזה, עם או בלי מטען על גבם. חמאס אוגר את הרחפנים הללו, ככל הנראה לקראת מתקפה עתידית על ישראל.

במילים אחרות, תרחיש הייחוס (האיום) שאליו ישראל חייבת להיערך בעתיד הלא־רחוק הוא מתקפה של חמאס באמצעות מסות – אולי אלפי – רחפנים חמושים, שיתפוצצו בו־בזמן וברציפות על מחנות צה"ל, בסיסיו ושדות התעופה שלו, על אתרי תשתית אסטרטגיים ועל שכונות אזרחיות. לאחר שמכת הרחפנים תחריב את היעדים מן האוויר, יוכלו פושטי הנוח'בה להסתער מן הקרקע.

ידוע לכול עד כמה צה"ל מתקשה לסכל אפילו כמה מתקפות חודשיות של רחפני נפץ של חיזבאללה נגד כוחותינו בלבנון ולאורך הגבול.

עתה דמיינו, חלילה, מתקפה בסגנון מלחמת הרחפנים האדירה וההרסנית המתחוללת בין רוסיה לאוקראינה – מלחמה שבה, על פי ההערכות, כ־70% מן הנפגעים, מתוך מיליון עד שני מיליון נפגעים בחמש השנים האחרונות, נגרמו כתוצאה מתקיפות רחפנים.

שנית, מערכת הביטחון הישראלית אינה ערוכה כלל להתמודד באמת עם האיום הזה, והמאמצים שהשקיעה עד כה נעים בין דלים למגוחכים.

לפי הערכת צה"ל עצמו, מדי יום מתבצעים בין עשרה למאה ניסיונות הברחה באמצעות רחפנים לאורך כ־400 קילומטרים של גבול (עזה, סיני ובקעת הירדן). ובכל זאת, במהלך ששת החודשים האחרונים הצליח צה"ל ללכוד בסך הכול 15 חוליות הברחה וכ־300 רחפנים (בעיקר בטיסות לרצועת עזה וממנה). כיום יושבים בבתי הכלא בישראל לא יותר מ־15 מבריחים, רבים מהם קטינים שישוחררו במהירות.

יש סיבות רבות לתפוקה המבצעית והמשפטית העלובה הזו.

הכנופיות הבדואיות בישראל, העומדות מאחורי פעילות הטרור והפשיעה המתוארת כאן, מאורגנות היטב ומפעילות מערכי מודיעין מתוחכמים. הן יודעות בדיוק היכן כוחות צה"ל מסיירים והיכן לא; הן מעסיקות במכוון קטינים – שאינם מעוררים חשד, וגם אם הם נתפסים, הם משתחררים במהירות; ועושרן מאפשר להן לשלם שוחד רב לאורך כל שרשרת הפעילות, לרבות לישראלים תמימים ומושחתים כאחד.

משלוח אחד של רחפנים עשוי להניב רווח של כחצי מיליון שקלים. גם כסף איראני רב מזין את כל המיזם הזה.

ומעל לכל אלה, לישראל אין כיום הטכנולוגיה הדרושה, וגם לא הוקצו לה המשאבים המבצעיים הנחוצים, כדי לעקוב אחר טיסות הרחפנים ולסכלן בזמן אמת, או לחדור אל הכנופיות הבדואיות המפעילות אותן.

לפחות עשרים גופים שונים – צבאיים, מודיעיניים, טכנולוגיים, משפטיים ואחרים – צריכים להיות שותפים למאמץ לאומי מתואם למיגור איום הרחפנים. בפועל, כמעט שאין תיאום כזה.

יתרה מזו, בשלב זה אף אחד מן הגופים הרלוונטיים אינו רואה בסיכול איום הרחפנים את אחריותו המרכזית. לכל אחד מהם שפע משימות אחרות, ולכן – כצפוי – כולם מפנים אצבע מאשימה זה כלפי זה. כך מתנהלות, מטבען, בירוקרטיות ביטחוניות גדולות.

צה"ל, למשל, טוען כי אחריותו ומשימתו העיקרית הן הגנת יישובי עוטף עזה ואזרחי ישראל, לצד חיסול הנהגת חמאס ותשתיותיו הצבאיות ברצועה – ולא מרדף אחר רחפנים וכנופיות בדואיות בנגב.

יתרה מזו, החוק אוסר על צה"ל לירות לעבר אזרחים ישראלים, ובהם בדואים מן הנגב. לכן אין באפשרותו להפעיל מסוקי קרב נגד עבריינים בדואים, אפילו במהלך מרדף חם אחר חוליה המבצעת בזמן אמת הברחת נשק או פעילות טרור. ניסיונות לשנות את הוראות הפתיחה באש ולהעניק לצה"ל חופש פעולה רחב יותר נבלמו בידי הפרקליטה הצבאית הראשית והיועצת המשפטית לממשלה.

גם החוק עצמו היה חלש. עד לאחרונה ניתן היה להעמיד לדין את המעורבים בהברחות המתוארות כאן רק מכוח דיני המס וביקורת הגבולות. רק לפני שלושה חודשים תוקן החוק, כך שהברחות – ובפרט הברחות באמצעות רחפנים – הוגדרו במפורש כפעילות טרור חמורה, תוך החמרת הענישה, זאת הודות ליוזמתו של ח"כ עמית הלוי (ובסיוע רעיוני של מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, שבו אני שותף).

יש להקדיש תשומת לב מיוחדת גם להברחות הנשק לאורך גבול ירדן – גבולה הארוך ביותר של ישראל, וגם הפחות מוגן – שם ייתכן שהמצב חמור אף יותר מאשר בנגב. טוב עושה ישראל כאשר היא מקימה סוף־סוף מכשול ביטחוני בעלות של 5.2 מיליארד שקל לאורך 425 קילומטרים, מהכנרת ועד אילת, אולם מכשול כזה לא יהיה יעיל כאשר רק אוגדה אחת מופקדת על גבול ירדן מן הכנרת ועד ים המלח, ורק אוגדה אחת נוספת מסיירת בערבה מים המלח ועד אילת.

זה המקום להזכיר ולשבח גם את החלטת הממשלה האחרונה להקים כוח משימה לאומי ומפקדה של משרד הביטחון וצה"ל לחיזוק שכבות ההגנה האזרחית בבקעת הירדן, באמצעות עיבוי ההתיישבות, החקלאות והקמת יישובים חדשים לצעירים – על בסיס העיקרון שלפיו "התיישבות היא ביטחון". במסגרת זו יוקמו "מרכזי משימה לאומיים", ובהם מכינות קדם־צבאיות, גרעיני נח"ל חלוציים, כפרי סטודנטים ומסגרות שנת שירות.

השורה התחתונה היא שישראל חייבת להגדיר את איום הרחפנים כבעיה בעדיפות עליונה לביטחון הלאומי, ולהתייחס אליו כאל איום טרוריסטי וצבאי מן המדרגה הראשונה – ולא כאל בעיית "הברחות" גרידא.

יש להקים כוחות משימה ברמת השרים וברמת הביצוע, שינוהלו בידי המטה לביטחון לאומי ויתאמו בין המשטרה, צה"ל, שירותי המודיעין, משרד המשפטים, הפרקליטות ושאר הגופים הרלוונטיים – ולא להסתפק בחמ"ל קטן בדרום.

גם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צריכה להקים ועדת משנה ייעודית שתפקח באופן רציף על הנושא (רעיון שכבר הוצע בידי עמיתיי ליו"ר הוועדה, ח"כ בועז ביסמוט).

ייתכן שגם צעדים תקיפים יותר יהיו נחוצים, ובהם תקיפה של כנופיות ההברחה והטרור הפועלות במדינות השכנות – במצרים ובירדן.

כל אלה מחייבים משאבים מבצעיים וטכנולוגיים, וכן תקציבים שיאפשרו גיוס כוח אדם איכותי, רחב־היקף ובעל יכולות גבוהות. ככל שנקדים לעשות זאת – כן ייטב.

פורסם במקור ראשון, באתריך 12 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"השיח הגובר בישראל על האצת תהליכי בניין הכוח הצבאי של חמאס בעזה נועד רק להצדיק את התוקפנות הישראלית הנמשכת באזור זה" – כך האשים דובר חמאס, חאזם קאסם, בראשית השבוע. הוא הדגיש כי ארגונו ממשיך להיות מחויב להסכם הפסקת האש וקרא למדינות המתווכות ללחוץ על ישראל לעצור את הפרותיה.

בצמרת חמאס מוטרדים מהפניית הזרקור אל הזירה העזתית. המלחמה באיראן ובלבנון שמשכה אליה את עיקר תשומת הלב והיכולות הצבאיות של ישראל, הקלה מעליו חלק מהלחצים. הוא ייצב את מערכיו, הוסיף לבסס את משילותו והגביר את מאמציו לשיקום יכולות צבאיות. רצף החיסולים בשורותיו החזיר אותו אל המציאות העגומה ואת בכיריו למעמקי המנהרות. 

הדיווחים על כך שמועצת השלום נתנה את הסכמתה השקטה למדיניות החיסולים וצמצום השטח על ידי ישראל, מטרידים את ראשיה. הם שולפים את הנוסחאות היצירתיות שהכינו מבעוד מועד כדי לגנוב את דעת הציבור והמדינות המתווכות. אך ללא שום כוונה להתפרק מנשק. אין בכוונתם להיענות אפילו לנוסחה המרוככת של ניקולאי מלאדנוב, שבאופן זמני היה מוכן להסתפק ב"ריכוז, איחסון או הקפאת השימוש בנשק".

הרשימה המתארכת של הפעילים המחוסלים, מספקת להם המחשה לא רק באשר ליכולות המודיעין והסיכול של כוחותינו, אלא גם להצלחתה של ישראל לממש מדיניות זו למרות ההסדרים המגבילים שחמאס והמדינות המתווכות ניסו לכפות עליה.

מנקודת מבטה של ישראל, יש ברשימה הזו גם משהו פחות מעודד: היא ממחישה את האיום הגובר והולך מתוך שטחי הרצועה.

בנוסח הודעותיו של דובר צה"ל על החיסולים, ניתן למצוא רמזים לכך. חלק ניכר מהמחבלים שחוסלו היו כאלה ש"קידמו מתווי טרור נגד כוחותינו הפועלים ברצועת עזה". חלק מהתקיפות  היו נגד תשתית תת-קרקעית שחמאס ניסה לשקם לאחר הפסקת האש ונגד פירי שיגור ומשגרים שהיו בשימוש הארגון. אפשר לצרף גם את אלה לאינדיקציות על מאמצי השיקום של ארגון הטרור.

 איום הרחפנים – לא לאפשר לחמאס לחקות את  חיזבאללה

לאורך השנים, הזירה הלבנונית סיפקה לחמאס אין ספור לקחים אסטרטגיים באשר לבניין כוחו ולהתמודדות הצבאית עם ישראל. כך, בין השאר, הקמת צבא-חמאס, תפיסת "תת-הקרקע" שחיזבאללה היה החלוץ ליישמה במסגרת "שמורות טבע" בדרום לבנון ואימוץ עיקרון העתקת הלחימה לשטח האוייב. חמאס למד את המודלים של חיזבאללה והתאים אותם לאילוציו ולמאפיינים הייחודיים של הזירה העזתית.

לא צריך דמיון מופרע כדי לנחש מה עובר בראשיהם של בכירי חמאס, כשהם רואים את הסרטים שחיזבאללה מפיץ על השימוש הרחפנים וכשהם שומעים על הפגיעות שנשק זה מסב לישראל.

חמאס שהוכיח את יכולותיו בתחום הזה במתקפה ב-7 באוקטובר  ועוד לפניה, עלול למצוא בו את הפתרון המבצעי לאילוצים שבהם הוא נתון כיום. הדרך עד לבנייתו של איום משמעותי מסוג זה, עלולה להיות קצרה, אם נתיבי ההברחות לא יסכרו.  זהו אמצעי המניעה החשוב ביותר נגד בנייתה של יכולת זו. בנוסף לכך, חיוני לתקוף ולהשמיד כל מה שנוגע לתחום הרחפנים: אמצעים, מתקנים ואנשים שקשורים בכך.

במקום להתבשם מהצלחה סיכולית פה ושם בתחום ההברחות, כדאי לשאול מה איננו מצליחים לסכל. ובכלל, על רקע הדיווחים הסותרים בנוגע למצבו של חמאס, טוב יהיה אם תוצג לציבור על ידי גורם רשמי תמונה בהירה ומפורטת לא של הפעילים והיכולות שישראל השמידה, אלא של מה שנותר בידי חמאס:  סדר-הכוחות, כמות המנהרות ואורכן, אמצעי לחימה – סוגים וכמויות, תשתיות ייצור נשק וכו'. לא הכל אנחנו יודעים ולא על כל מה שידוע ניתן לדווח. גם אם התמונה תהיה חסרה, היא עדיין תהיה טובה יותר מקטעי מידע, ספקולציות או פרשנויות מטעם.   

נתניהו מול טראמפ

שלושה אירועים עלולים להשפיע על המדיניות הביטחונית של ישראל בתקופה הקרובה ואולי אף לסכן את הישגיה. הראשון -בחירות האמצע בארה"ב ושאיפתם של טראמפ ואנשיו לשמר יציבות מרבית לפחות עד-3 בנובמבר . השני -המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן על הסכם הגרעין והניסיונות שייעשו מצד המשטר בטהראן להשתמש בכך כמנוף לחץ על ישראל באמצעות האמריקנים ולהגביל את הפעילות הישראלית ואולי אפילו את נוכחותה בזירות השונות. האירוע השלישי הוא מערכת הבחירות בישראל.

השגיאה שאפשרה לארה"ב לחבר את זירת לבנון להפסקת האש עם איראן חייבת לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל, כלקח באשר להתנהלות הנדרשת מול וושינגטון. ביחס לעזה, משמעות הדברים היא כי יש להיזהר מפני כל יוזמה ומהלך שיקשרו בינה לבין סוגיות אזוריות אחרות.

נכון לגלות חשדנות רבה ביחס לסיכויים להפעיל "ועדת טכנוקרטים" או מנגנונים אחרים שכביכול נקיים מחמאס במציאות שבה עזה היא עדיין חמאס.

בזירה שממנה הכל התחיל, ישראל לא יכולה להתפשר על השגת כל מטרותיה.  הסרת האיום מזירה זו – הוא הישג חשוב, אך לא מספק! מניעת בנייתו מחדש של האיום, מיטוט מוחלט של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ופירוז האזור מנשק – הם יעדים שישראל חייבת להשיג.  עד אז, יש להשאיר את עזה כזירה פתוחה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 07 ביולי 2026.  

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

רבים תוהים מדוע ישראל אינה יוזמת מערכה להשמדה מוחלטת של החמאס, בטח כאשר הממשלה חרטה כידוע על דגלה את הנוסחה של "ניצחון מוחלט", המזוהה במידה רבה עם הנוסחה של כניעה ללא תנאי, זו שבנות הברית כפו על מדינות ציר הרשע במלחמת העולם השנייה.

מדוע ישראל אינה מממשת יעד זה למרות שהוא נתון בידה? מדוע היא מוכנה להמשיך ולספוג קיתונות של ביקורת על כך שהיא לא הצליחה להגיע להכרעה בשום זירה, ובעיקר לא בזירת עזה – הזירה שיזמה את המערכה מראשיתה?

חוקר בכיר בשם ג'סר אבו מוסא מציע תזה מעניינת, קצת "מחוץ לקופסה" לגבי מדיניות ישראל  כלפי החמאס. במאמר בכתב העת היוקרתי "פוריין אפרס" הוא מציע פרשנות המייצגת משב רוח רענן בתוך מבול הפרשנויות בנושא.

החוקר טוען שהדימוי של חמאס כארגון שעדיין מסוגל לשלוט בעזה, להשתקם, לאיים על ישראל ולחזור למעמדו הקודם – הוא "פיקציה נוחה".

לטענתו, ישראל השמידה לא רק שכבת הנהגה אחת של חמאס, אלא כמעט את כל מערכת העצבים הארגונית שלו: מנהיגים בכירים, מפקדים בדרג ביניים, תשתיות צבאיות, מנהרות, בתי מלאכה, מערכי תקשורת, קשרי חוץ ומקורות מימון. המדובר בפירוק המנגנון הפיקודי של חמאס כולו.

מאז מות יחיא סינוואר, כך טוען החוקר, החמאס לא מצליח לבחור הנהגה קבועה. מועצת השורא אינה מצליחה לתפקד כבעבר, והנהגת הארגון מפוצלת בין שני קווים: חליל אל חיה, המזוהה עם המשך הקרבה לאיראן ועם מאבק מזוין, מול חאלד משעל, שמעדיף משענת סונית ופרגמטיזם יחסי מול ישראל.

המחבר מביא כדוגמה את שתיקת חמאס במשך שלושה שבועות לאחר שארצות הברית וישראל תקפו את איראן בפברואר 2026. לפי המאמר, עצם העובדה שחמאס לא ידע אפילו לפרסם תגובה אחידה לאירוע כזה מלמדת עד כמה הוא איבד את היכולת לקבל החלטות.

מעבר לכך, החמאס, כך טוען החוקר, איבד את שתי המשענות החיצוניות החשובות שלו: איראן וקטאר. בגזרת יחסי עזה-טהרן, איראן כעסה על כך שחמאס פתח במתקפת הטרור הרצחנית בשמחת תורה בלי תיאום מספק; חמאס מצידו לא קיבל מאיראן סיוע משמעותי בזמן המלחמה; ולאחר מכן גם לא הגיב בצורה ממשית כאשר איראן הותקפה. לכן, לדבריו, שני הצדדים אמנם אינם מכריזים רשמית על קרע, אבל הברית הישנה כבר אינה מתפקדת.

גם מול דוחא, טוען החוקר, חל מפנה: קטאר, שבעבר אירחה את הנהגת חמאס, נתנה לו במה באל ג'זירה והעבירה מאות מיליוני דולרים לעזה, החלה לגרש בכירים של חמאס, במיוחד לאחר רצח הירש גולדברג-פולין ודחיית הצעות להפסקת אש. חלק מן הבכירים עברו לטורקיה, אך שם תנאיהם נמוכים בהרבה.

חמאס כמעט מרושש. הוא עדיין מנסה לשלם משכורות לכ-49 אלף פקידים, אבל תשלומיו אינם סדירים. כדי לגייס כסף, הוא מטיל מיסים כבדים על סוחרים ועל חברות שמורשות להכניס סחורות לעזה. זה מצביע על כך שחמאס אולי עדיין מסוגל להפעיל אלימות מקומית, אך אינו מסוגל לנהל שלטון יציב.

מבחינה צבאית, חמאס כבר אינו מסוגל לשחזר את עוצמתו כפי שהייתה לפני ההפתעה העצומה שהנחית על ישראל. רוב הרקטות ארוכות הטווח נורו או הושמדו; בתי המלאכה, מערכי הייצור, התשתיות הכימיות ומערכות ההרכבה קבורים בהריסות; והמצור הישראלי מקשה מאוד על שיקום.

המחבר מודה שלחמאס עדיין יש נשק קל וכ-20 אלף לוחמים לפי הערכות מודיעין אמריקניות, אבל בעיניו זה מספיק כדי להפחיד סוחרים או להחזיק מחסום – לא כדי לנהל מלחמה של ממש מול ישראל.

מעבר לכך, המחבר טוען שחמאס מאבד את התמיכה של תושבי עזה. רבים בעזה מאשימים את חמאס בכך שפתח במלחמה שהביאה לחורבן עצום: הרס או פגיעה בכ-90% מן הבתים בעזה ומותם של כ-4% מן האוכלוסייה שהייתה ברצועה לפני המלחמה.

לטענת החוקר, בספטמבר 2023, יותר מחצי מתושבי עזה ראו במאבק מזוין את הדרך הטובה ביותר לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית; באוקטובר 2025 הנתון ירד ל-34%. אין זה אומר שתושבי הרצועה רוצים שלטון ישראלי או שלטון חיצוני כפוי, אלא שהם רוצים חשמל, ביטחון, חופש תנועה, עבודה, חינוך, ובעיקר – להפסיק לקבור את ילדיהם.

אם כן, מדוע לפי אבו מוסא נמנעת ישראל מהנחתת מכה שתמוטט לחלוטין את החמאס? כי נתניהו זקוק לדימוי של חמאס כ"איום מתמשך". לדבריו, אם ישראל תכיר בכך שחמאס למעשה קרס, היא תתקשה להצדיק את המשך השליטה הצבאית בעזה, את עיכוב השיקום ואת דחיית הדיון במדינה פלסטינית.

במילים אחרות: לפי המאמר, בעבר נתניהו היה זקוק לחמאס חזק כדי לפצל בין עזה ליהודה ושומרון ולמנוע תהליך מדיני; כיום הוא זקוק ל"רוח הרפאים" של חמאס כדי להצדיק המשך שליטה ישראלית בעזה.

בתוך ים הפרשנויות סביב ישראל והחמאס מוצגת סוף סוף תזה מאתגרת. כאמור קשה להוכיח אותה וקשה גם להפריך אותה. לפיכך היא כל כך מעניינת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 05 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בזמן שעיקר הקשב של ישראל מופנה לאיראן וללבנון, חמאס ממשיך במאמציו לשיקום יכולותיו הצבאיות בעזה. במקביל הוא מבסס את משילותו ומדכא התנגדויות מבית, ומפעיל לחץ באמצעות ה"מתווכות" לרסן את ישראל ולאפשר צעדים אזרחיים בלי להתנות זאת בפירוקו מנשקו.

אומנם משלחת חמאס הגיעה לקהיר כדי לדון עם נציגי "מועצת השלום" על המשך מתווה הפסקת האש, אך עוד לפני הגעתה הבהירו בארגון הטרור כי אין שום כוונה להיענות לתביעה להתפרקות מנשק. בחמאס לא מוכנים אפילו לנוסחה המרוככת של ניקולאי מלאדנוב, שהיה מוכן להסתפק באופן זמני ב"ריכוז, אחסון או הקפאת השימוש בנשק".

יותר מכל דבר אחר, מה שמעסיק את חמאס בעזה כיום הוא הקצב המוגבר של החיסולים ופעולות הסיכול של ישראל. התביעה הראשונה שאנשיו הציגו בקהיר הייתה להפסיק את "ההפרות הישראליות המסלימות ופשעי הרג והחיסול היומיומיים". ואומנם, הרשימה הארוכה של פעילי הטרור מעזה שצה"ל ושב"כ חיסלו בתקופה האחרונה נותנת תימוכין לדאגתם. היא ממחישה לא רק את יכולות המודיעין והסיכול של כוחותינו, אלא גם את הצלחתה של ישראל להמשיך בפעילות זו למרות ההסדרים המגבילים שחמאס והמדינות המתווכות ניסו לכפות עליה.

בזווית הפחות מעודדת, יש ברשימה הזו גם כדי להמחיש את האיום הגובר והולך מתוך שטחי הרצועה. די בנוסח ההודעות של דובר צה"ל על נסיבות החיסולים כדי לשקף זאת. בחלק ניכר מהמקרים מדובר במחבלים ש"קידמו מתווי טרור נגד כוחותינו הפועלים ברצועת עזה". במקרים אחרים צה"ל תקף תשתיות תת־קרקעית שחמאס ניסה לשקם, והשמיד פירי שיגור ומשגרים של הארגון.

השבוע דווח באמצעי התקשורת על דאגה שמביעים במערכת הביטחון לנוכח קצב השיקום המהיר של חמאס. לא נזקקנו לכך כדי להבין שזה המצב. טורים ומאמרים על כך, המבוססים על מידע גלוי, פורסמו גם בין דפיו של עיתון זה. חלק גדול ממהלכי חמאס נעשה ללא מאמצי הסתרה מיוחדים. אם כך הדברים מתרחשים מעל פני הקרקע, אפשר רק להעריך מה קורה מתחתיה.

מדוע לא מסכלים הברחות?
נחזור לפעילות כוחותינו. לצד השבחים על הפעולות המוצלחות, כדאי לשים לב גם למה שחסר: כמעט אי אפשר למצוא הודעות או פרסומים עדכניים על סיכול הברחות משמעותיות לרצועת עזה.

מכיוון שאין להניח שאויבינו נגמלו מכך, נכון לתהות על תמונת המצב בנושא קריטי זה, שמשפיע על כל תהליכי ההתעצמות – ועלול לשנות את המציאות בתחומים כמו איום הרחפנים מרצועת עזה.

הזירה הלבנונית סיפקה לחמאס אינספור תובנות. מהעימותים הצבאיים שישראל ניהלה בה לאורך השנים הוא הפיק לקחים אסטרטגיים באשר לבניין כוחו ולהתמודדות הצבאית עם "הישות הציונית" – מהקמת צבא חמאס ודוקטרינת "תת־הקרקע" שחיזבאללה היה החלוץ ליישמה במסגרת "שמורות טבע" בדרום לבנון, ועד לאימוץ עקרון העתקת הלחימה לשטח האויב. בכל המקרים חמאס למד את המודלים של חיזבאללה, שכלל אותם והתאימם לאילוציו ולמאפייניה הייחודיים של הזירה העזתית.

אין צורך במידע מודיעיני כדי להעריך את המחשבות שחולפות בראשיהם של אנשי חמאס כשהם רואים את הסרטים שחיזבאללה מפיץ על פעולות הרחפנים, וכשהם שומעים על הפגיעות בגוף, בנפש ובשיבוש שגרת החיים שהן גורמות לנו. חמאס, שהוכיח את יכולותיו בתחום זה כבר במתקפה ב־7 באוקטובר ולפניה, עלול למצוא בו את הפתרון המבצעי לאילוצים שנכפו עליו כיום.
הדרך עד לבנייתו של איום משמעותי מסוג זה עלולה להיות קצרה אם נתיבי ההברחות לא ייסכרו. לצד זאת, חיוני לתקוף כל מה שנוגע בתחום הזה: אמצעים, מתקנים ואנשים שקשורים בכך.

להיזהר מיוזמות מדיניות

השגיאה שאפשרה לארה"ב לחבר את זירת לבנון להפסקת האש עם איראן חייבת לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל כלקח להתנהלות הנדרשת במגרש המדיני. הנטייה הרווחת אצל מנהיגים ומתווכים שמבקשים מוצא לבעיה מקומית היא לצאת מהפרטים הקטנים, להמריא לגבהים שיאפשרו לראות את התמונה הגדולה, ולזהות בה מרחבי תמרון ופתרונות יצירתיים. אלא שחיבור מין בשאינו מינו ותפירה לא מהוקצעת של החלקים עלולים רק לסבך את המצב.

ביחס לעזה, משמעות הדברים היא כי יש להיזהר מפני כל יוזמה ומהלך שיקשרו בינה לבין סוגיות אזוריות אחרות. נכון לגלות חשדנות רבה ביחס לסיכויים לכונן מנגנוני ניהול שאינם כוללים את חמאס במציאות שבה ארגון הטרור הוא עדיין גורם הכוח החזק ברצועה.

הדיווחים על כוונת "מועצת השלום" להקים מחסות הומניטריים לתושבי עזה באזורים שיוגדרו כחופשיים משליטת חמאס הם סיבה לדאגה. ראשית, משום שסיכוייה של יוזמה כזו להצליח, כשחמאס במעמדו הנוכחי – קלושים. שנית, משום שתחילתו של שיקום – אפילו סמלי וזמני – לפני פירוק חמאס, יאותת לו ולאוכלוסייה על השלמה מצד ישראל והקהילה הבינלאומית עם קיומו.

בזירה שהכול התחיל ממנה ישראל לא יכולה להתפשר. זירת עזה צריכה להישאר פתוחה עד שיושגו בה כל המטרות שישראל הגדירה.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 03 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.