עיקרי הדברים

• גילויי האנטישמיות בעולם, ובייחוד באירופה ובארה"ב, נמצאים בעלייה מתמדת מאז אירועי השבת השחורה ב-7 באוקטובר.
• תנועת חמאס פרסמה מסמך ארוך ומפורט שפרק שלם בו מוקדש להצגת הנרטיב שלה לאירועי ה-7.10. המסמך רווי בשקרים, בסילופים ובחצאי-אמיתות, ובטיעוניו ניכרים הדמיון וההשראה מטיעוניהם של ארגונים אנטישמיים וגורמי דה-לגיטימציה ו-BDS.
• ישראל צריכה להתייחס למאמצים של חמאס וגורמי דה-לגיטימציה לסלף ולעוות את האמת על אירועי 7 באוקטובר ולגבש מענה הולם. מאמץ זה דומה במידה רבה למעשיהם של מי שמבקשים לעוות את האמת ההיסטורית על השואה.
• יש לשמר את העדויות המצולמות מאירועי השבת השחורה, בנוסף לעדויות הפיזיות בעוטף עזה כמו "בית הקברות למכוניות", כדי להשתמש בהן למלחמה נגד עיוותי הנרטיב. כמו כן, יש לגבש מסמך החושף את השקרים בנייר שפרסם חמאס.

אנטישמיות, אנטי-ישראליות ומתקפות מסוג חדש

אירועי 7 באוקטובר 2023 חוללו עלייה חדה ומדאיגה בגילויי אנטישמיות נגד יהודים במדינות רבות בעולם. דו"ח שהכינו משרד התפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית קובע כי האנטישמיות עלתה מאז המתקפה של חמאס בשיעור של 235 אחוזים. בין היתר, מקרים אלו כוללים תקרית בהולנד, שבה צוירו צלבי קרס על אחד מבתי הכנסת העתיקים במדינה; בניו ג'רזי הואשם אזרח אמריקני בתקיפת חמישה גברים בעלי חזות חרדית; בגרמניה פורסמה מודעה להשכרת דירה שבה הבהיר המשכיר כי היא אינה מיועדת לישראלים; עובדת בכירה של רשת BBC הבריטית פוטרה בפברואר 2024 לאחר שפרסמה פוסטים אנטישמיים והכחישה את השואה, וסירבה להתנצל; בעיר אוקלנד שבקליפורניה מנעו עובדי בית קפה מאישה יהודייה לגשת לשירותים; ובניו-זילנד ננעלו ילדים יהודים בתוך ארונות, הוכו במטאטאים וצלבי קרס צוירו על חולצותיהם. בסך הכול, כמעט 80% מהאירועים התרחשו בארה"ב, בבריטניה, בגרמניה, בצרפת, בקנדה ובאוסטרליה.

לאנטישמיות ברחבי העולם יש ביטויים רבים, כולל תאוריות קשר, הכחשת השואה, ניסיון להאשים את היהודים בהמצאת השואה או בתכנון ובביצוע שלה, ניסיון לגמד את זוועות השואה ולעוות את ההיסטוריה ועוד. בשנים האחרונות, כהמשך ישיר לאנטישמיות הקלאסית, נשמעות האשמות דומות גם כלפי הישראלים, מדינת ישראל ומוסדותיה והציונות. מדובר בתופעה מסוכנת, שצוברת תאוצה רבה אפילו יותר מאז החלה מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר.

תופעה קשורה אחרת, שאף היא בולטת אחרי הטבח באוקטובר, היא הכחשת הנרטיב הישראלי או היהודי באמצעות שלילה של נקודות פרטניות והשלכה מהן על הסיפור כולו. כך למשל, אם מכחישי שואה בוחנים לעומק אירוע אשר התרחש בשנות האימה באירופה ומצליחים לערער את האמינות של אחד הפרטים בו, הם פונים להדהד נקודה חלשה זו וממנה לפסול את קיומו של האירוע עצמו, ולבסוף באמצעותה הם מכחישים את השואה כולה. באופן דומה, מתנגדי ישראל מנסים לאתר דיווחים שקשה להוכיחם או טעויות בדיווח על מאורעות הטבח ב-7 באוקטובר, ובאמצעות נקודות חלשות אלה לשלול את הנרטיב הישראלי או להכחיש את מתקפת חמאס עצמה.

חמאס מתגייס להכחשת הטבח

חמאס פרסם בינואר מסמך באנגלית המכונה "הסיפור שלנו – מבצע מבול אלאקצא", ואשר מיועד לקהילה הבינלאומית. מטרתו היא להציג את זווית מבטו של חמאס על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, להסביר את אופיו ומטרותיו של חמאס, ולספק נרטיב חלופי מטעמו על אירועי 7 באוקטובר. את המסמך סיכם חמאס בקריאה לפתיחה בחקירה בינלאומית נגד ישראל, והוא אף הציע צעדי פעולה נוספים נגדה. במסמך זה חמאס מפגין ניסיון להַבְנות נרטיב אחר לסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, ובאופן דומה לתקוף נקודות פרטניות בדיווחים ישראליים כדי לערער את הנרטיב הישראלי כולו.

השיטה של חמאס ברורה: הוא לוקח פרטי מידע שהתפרסמו באמצעי התקשורת, ומסלף אותם כך שיתאימו לנרטיב שלו. חמאס מתמקד במקרים בודדים ומצערים כמו פגיעה בלתי מכוונת באזרחים ישראלים בעוטף ובחטופים ישראלים ברצועת עזה על ידי כוחות צה"ל, ומנסה להציג אותם כתופעה רוחבית וכוללת. האופן שבו הוא מבקש להציג מציאות חלופית ולקעקע את טענותיה של ישראל על הטבח ועל האכזריות הבלתי נתפסת של מחבליו מזכיר את הניסיונות לעיוות השואה של ידי פעילים אנטישמיים ומכחישי שואה.

כך, הפרק השני במסמך מסביר מה התרחש באירועי 7 באוקטובר מנקודת מבטה של התנועה, והוא מנסה לסתור את הטענות של ישראל על הזוועות שביצעו מחבלי חמאס. לטענת ארגון הטרור, הרבה מההאשמות של ישראל כלפיו שגויות או מומצאות, והוא מביא הוכחות לכאורה מתוך דיווחים באתרי חדשות ישראליים כגון "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", או מכלי תקשורת שעוינים את ישראל כמו אלג'זירה ו-Mondoweiss. הטיעונים שחמאס מעלה מבוססים על אותם עקרונות כמו הטיעונים של האנטישמים המודרניים – הוא משלב בהם חצאי אמיתות, טעויות ואי-דיוקים, הגזמות, וגם דיווחים עיתונאיים ועובדות שהוצאו מהקשרן.

בתחילת הפרק השני נכתב: "הימנעות מפגיעה באזרחים – ובעיקר ילדים, נשים וזקנים – היא מחויבות דתית ומוסרית של גדודי אלקסאם […] הלוחמים הפלסטינים עשו כל שביכולתם כדי להימנע מפגיעה באזרחים, למרות שלהתנגדות (לחמאס) אין נשק מדויק". זהו שקר בוטה: מחבלי חמאס חצו את הגדר, מצוידים בכלי נשק ורכובים על טנדרים, והרגו את כל מי שנקרה בדרכם – יהודים, פועלים זרים ואפילו מוסלמים. במקביל לפשיטה ולטבח, חמאס שיגר מטחי רקטות לכל חלקי הארץ, שהעצימו את הכאוס בישראל. רקטות אלה יוצרות הרס בלתי מובחן ברכוש ובנפש, והוא כוון מלכתחילה כלפי אזרחים.

באמצעות טיעון זה חמאס מנסה להקטין מאחריותו לטבח ולשנות את הנרטיב של אירועי 7 באוקטובר, כאילו לא ביקש כלל לפגוע באזרחים. במקביל, ארגון הטרור טוען כאילו ישראל היא זו שפגעה במרבית האזרחים הישראלים וגרמה למותם. כך, בהמשך הפרק מוזכרת כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-17 בנובמבר 2023 שמייחסת לצה"ל פגיעות באזרחים במהלך הכאוס של ההגנה על היישובים. בכתבה צוין כי "לדברי גורם במשטרה, מתחקיר של האירוע עולה גם כי מסוק קרב של צה"ל, שהגיע למקום מבסיס רמת-דוד, ירה לעבר המחבלים וככל הנראה פגע גם בכמה מהחוגגים ששהו במקום". במסמך שחיבר חמאס, לעומת זאת, הועצם מספר הנפגעים הישראלים מהירי ונאמר כי הם "רבים": "אזרחים ישראלים רבים נהרגו על ידי מסוק צבאי ישראלי", טען ארגון הטרור. באותו עניין כתב חמאס במקום אחר כי "עדויות נוספות של ישראלים מאשרות שהפשיטות והמבצעים של הצבא הישראלי הרגו שבויים ישראלים רבים יחד עם שוביהם". נכון לכתיבת שורות אלה, ידוע על שבויים ישראלים בודדים בלבד שנהרגו מאש צה"ל.

חמאס ניסה להבליט תקרית נוספת שדווחה בתקשורת הישראלית כדי לאתגר את הנרטיב הישראלי כולו. הכוונה היא לתקרית המכונה במסמך "השקר של ארבעים התינוקות שראשם נערף": מקורו של הדיווח בדברים שאמרה כתבת I24News מימי המלחמה הראשונים, שבדבריה ציינה, בין היתר, כי כארבעים תינוקות נטבחו והוצאו בארונות קבורה מיישובי עוטף עזה. אלא שהאמת בסוגיה זו מורכבת: אומנם בימים הראשונים לאחר הטבח הצטברו עדויות על תינוקות אשר ראשם נערף או שנרצחו בדרכים אחרות, אך מספרם המדויק לא אומת. חמאס, מצידו, הסתער על נקודה זו כמוצא שלל רב: "אפילו מקורות ישראליים הכחישו" את הדיווח, טען ארגון הטרור. הוא הוסיף כי זו רק דוגמה לשקרים הישראליים על אירועי השבת השחורה ב-7 באוקטובר, וביחד עם תיאורים לא מדויקים אחרים שנאספו מהשטח בימים הראשונים לאחר הטבח ניסה לנצל זאת להכחשת אירועי הטבח כולם, כאילו אין בסיס לדיווחי התקשורת עליהם.

חמאס אף מכחיש במסמך בתוקף את העדויות הרבות שהצטברו על אונס ופגיעה מינית קשה בנשים ישראליות במהלך המתקפה של ארגון הטרור ב-7 באוקטובר, וטוען כי לא קרו מעשים מעין אלה. באופן דומה, גם ארגונים המקדמים דה-לגיטימציה של ישראל בעולם וארגוני החרם מתכחשים למעשי התקיפה המינית של ישראליות. אומנם נראה שחמאס וארגוני הדה-לגיטימציה אינם פועלים בשיתוף פעולה, אך בה בעת ברשתות החברתיות, וגם באופן ישיר יותר, מתנהל ביניהם שיח. הם ניזונים משיח זה, ומעניקים גיבוי זה לזה במטרה ליצור רשת פעולה שתכליתה להשחיר את ישראל ולשמוט את הבסיס העובדתי של דיווחי הטבח שביצע חמאס.

המגמה שעולה מהמסמך שחיבר חמאס לעיוות ההיסטוריה באה לידי ביטוי גם בתאוריות הקשר הרבות שנפוצו ברשת לגבי השבת השחורה, וממשיכה את הקו של מכחישי השואה – היא מבקשת לעוות, להשכיח ולמחוק את אירועי 7 באוקטובר, ולהטיל את האשמה למעשי הטבח על כתפי ישראל. סוגיה זו הופכת מטרידה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שהזיכרון הבינלאומי הוא קצר, שהלחימה בעזה תימשך עוד זמן רב ותזכה לתשומת לב רבה, ושישראל מבקשת לשקם את יישובי העוטף כדי להחזיר את התושבים לבתיהם. המשמעות היא שעדויות פיזיות לזוועות חמאס עלולות להימחק כחלק ממאמצי השיקום, ובכך ייגרע כלי חשוב מהמלחמה על הנרטיב של אירועי הטבח.

 המלצות

• המסמך שחיבר חמאס נכתב באנגלית רהוטה, וסביר להניח שיוצג בכיתות האוניברסיטאות ובמוסדות אקדמיים בינלאומיים כחלק מהאפשרויות לנרטיב של אירועי 7 באוקטובר. לכן חשוב להכין מענה לכל הטענות השקריות המוצגות בו: אפשרות אחת היא מסמך ארוך ומפורט, הסותר את דברי חמאס, ואפשרויות אחרות הן סרטונים קצרים שיופצו בפלטפורמות הדיגיטליות של גורמי ההסברה הישראליים, ואמצעים נוספים שיוצגו בפורומים בינלאומיים.
• ההקבלה בין הכחשת זוועות 7 באוקטובר ועיוותן לבין הכחשת השואה ברורה, ומדובר במגמה מדאיגה. יש לתת על כך את הדעת ולפעול בהתאם ובמהירות. ישראל חייבת לשמר את הממצאים הפיזיים ואת העדויות לטבח הנורא של השבת השחורה, כדי לדאוג שהוא לא יישכח וכדי שלא יהיה ניתן להכחיש אותו.
• מלבד העדויות המצולמות של הניצולים מהטבח, התמונות והסרטונים מהמסיבה ברעים ומהיישובים בעוטף עזה, התיעודים של צה"ל – שבהם רואים בבירור כיצד חמאס משתמש בבתי ספר, במסגדים ובגני ילדים בתור מחסני אמל"ח – צריך לשמר גם עדויות פיזיות חשובות כגון "בית הקברות למכוניות" וכפר הסטודנטים בכפר עזה.

עיקרי הדברים

• פעמיים במהלך מאה שנות הסכסוך הערבי-ישראלי הפציעה תקווה לשיתוף פעולה וקיום בשלום עם הפלסטינים, אך סוכלה בשל נסיבות פנימיות וחיצוניות.
• זוועות הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מאפשרים כעת לישראל ליצור תוכנית ארוכת-טווח שייתכן שתוביל בסופו של דבר לפתרון הסכסוך.
• במסגרת התוכנית ישראל נדרשת בראש ובראשונה לחסל את כוחו הצבאי של חמאס וארגונים דומים אחרים בעזה, להוציאם אל מחוץ לחוק ולשפוט פושעי מלחמה בפומבי.
• שלב מרכזי הוא חינוך אוכלוסיית עזה לדחיית העקרונות והרעיונות האסלאמיים הקיצוניים, ומעבר לערכי סובלנות, הכלה ודמוקרטיזציה.
• לצורך הצלחת התוכנית ישראל זקוקה לגייס שותפות, ובהן ארה"ב וחלק ממדינות האזור. כך תוכל לייצר בטווח הרחוק, אולי תוך 75 עד 100 שנה, מציאות אזורית חדשה.

רקע

יחסי היהודים בארץ ישראל וערביי הארץ החלו לפני כמאה שנה בתקווה גדולה של שני הצדדים, ששאפו לממש את חלומותיהם הלאומיים בתיווך בריטי. האימפריה הבריטית לחמה אז נגד האימפריה העות'מנית על השליטה האזורית, וביקשה להשיג לעצמה בעלי ברית. הבריטים כרתו ברית עם משפחת האשם הסעודית, מצאצאי הנביא מוחמד, והעניקו לה את דיברתם להגשמת חלומה העתיק: ממלכה ערבית על שטחי עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן ופלשתינה. בין היתר הקימו יחד כוחות צבא ערביים שבראשם עתידים היו הנסיך פייסל ולורנס איש ערב לרכוב יחדיו עד שערי דמשק.

במקביל, היהודים החלו אז לטפח את חלומותיהם לחזור לארץ ישראל אחרי 2,000 שנות גלות, ולחדש שם את לאומיותם בשטחי פלשתינה. התנועה הציונית צברה תאוצה, וב-1917 קיבל פרופ' חיים ויצמן מהבריטים את הצהרת בלפור – הכרזה רשמית על ההסכמה להקמת בית ליהודים בפלשתינה.

הבריטים, אם כן, הבטיחו לשתי תנועות לאומיות לממש את חזונן לבית ומולדת בשטחי המזרח התיכון, כאשר רק חפיפה קלה הייתה ביניהן על אדמת פלשתינה. אף על פי כן, לא רק שההבטחה הזאת לא הציתה סכסוך, אלא שהיא הובילה להבנות בין הצדדים, שכמעט אפילו עלו לכדי שלום של ממש בהסכם בין פייסל לוויצמן ב-1919. מלבד אמון ותקווה, הסיבות לכך נעוצות בעיקר באינטרסים המשותפים של הצדדים, שקיוו להשיג תחת החסות הבריטית רווח גדול בהרבה מאשר יכלו לקבל תחת שלטון טורקי. בנוסף, היהודים והערבים גם יחד הבינו שהשטח מספיק גדול כדי להכיל את שני העמים, וכי אין תחרות או סכסוך דתי בין יהודים למוסלמים, שכן הערבים רבים וחזקים בהרבה מהיהודים – אף אם האחרונים יחזרו לערש מולדתם בארץ ישראל. הנסיך פייסל ופרופ' ויצמן חשבו לפיכך כי מדובר במצב של Win-Win.

ההבנות הללו קרסו שנה מאוחר יותר, כאשר התברר ששושביני ההסכם, הבריטים, הבטיחו חלק משטחי האזור גם לצרפתים. הסכם פייסל-ויצמן נגנז, וסכסוך דמים החל בארץ. חאג' אמין אל-חוסייני העצים את האכזבה הערבית מהמצב החדש, ובעזרת האידאולוגיה שהגה עז-אלדין אל-קסאם הכשיר את לבבות הערבים באזור והוסיף לסכסוך עם היהודים ממדים דתיים וטריטוריאליים.

בתחילת שנות ה-90 נוצרה אפשרות חדשה להבנות בין הצדדים, כאשר ממשלת רבין וארגון אש"ף, בראשות יאסר ערפאת, התניעו דו-שיח בחסות הנשיא האמריקני ביל קלינטון. ישראל סבלה מעייפות לאחר שש שנות אינתיפאדה, הייתה מעוניינת להפחית את הלחץ הבינלאומי עליה בעניין הפלסטיני, ולא האמינה ביכולתו של צה"ל לדכא את המהומות ביהודה, שומרון ועזה. מנגד, הפלסטינים חוו קשיים כלכליים, ביקשו להשיג הכרה בשאיפתם הלאומית למדינה ורצו לשפר את תנאי החיים של אזרחיהם. כל אלה הובילו לחתימת הסכם אוסלו ב-1994 על מדשאות הבית הלבן. אותו הסכם, שהחל בחזון ותקווה למזרח תיכון חדש, הלך וקמל עם השנים. הוא התרסק סופית עם אירועי 7 באוקטובר 2023, בשואת יישובי עוטף עזה ובפרוץ מלחמת חרבות ברזל.

 מסכסוך לשינוי אזורי

הסכמי אוסלו קרסו בשל מגוון סיבות, ובקצרה ניתן להזכיר כמה תהליכים ואירועים בקרב הציבור וההנהגה הפלסטיניים שהובילו לכך: ראשית, הפלסטינים לא חדלו מלהסית את הציבור להמשיך לבצע פעולות טרור נגד ישראלים, ואף השתמשו במערכת החינוך הפלסטינית כדי לחנך דורות שלמים לאתוס הטרור. הרשות שילמה שכר נדיב למחבלים שהורשעו בטרור וישבו בבתי הכלא הישראליים, וכן למשפחות של מחבלים שנהרגו, מבלי שנעשה דבר כדי למנוע ממנה לעשות כן ומבלי שמעמדה נפגע.

ההבנה ברשות שביכולתה להפר את תנאי הסכם אוסלו מבלי לשלם על כך מחיר עודדה אותה לצאת למסע תעמולה בינלאומי נגד "הכיבוש הישראלי". ראשי ההנהגה הפלסטינית אימצו פרקטיקות נאציות ושקרים אנטישמיים, וקידמו חרם אקדמי וציבורי בינלאומי נגד ישראל. שיאו של התהליך היה בשימוש בתנועת החרם העולמית (BDS) נגד ישראל והטמעת "תאוריית ההחלפה" באקדמיה הבינלאומית, שבמסגרתה צוירו היהודים כחלק ממעמד לבן ומדכא. הציונות ומטרותיה הוצגו על ידי הרשות כקולוניאליזם שהמענה הראוי לו הוא "שחרור פלסטין מהים לנהר" – קריאה לטיהור אתני של היהודים המהדהדת דברים שאמר חאג' אמין אל-חוסייני בפגישתו עם אדולף היטלר בזמן מלחמת העולם השנייה.

כאשר זהו המצב התודעתי כיום של הפלסטינים, ובתום שנים של מלחמה והכשרת לבבות בציבור ביהודה, שומרון ועזה לרעיונות הג'יהאד והאומה האסלאמית הגדולה, לא ניתן להגיע למצב של פתרון הסכסוך בעזרת בליץ של שלום מטעם מחלקת המדינה האמריקנית או מדינות האיחוד האירופי. ניתן להמשיל את מצבנו כיום לטעות בניווט, והדרך הנכונה לחזור למסלול היא להגיע לנקודה האחרונה שבה אנו יודעים שהיינו ממוקמים נכון על המפה ביחס לשטח.

מאורעות 7 באוקטובר 2023 מאפשרים לנו כעת הזדמנות ראשונה מזה שלושים שנה ליטול את היוזמה, לחזור לאחור לנקודה המוכרת ולתכנן מחדש את המסלול. הסיכוי היחיד לקידום פתרון אזורי הוא הובלה של שינוי תרבותי וחינוכי, מהלך מתמשך המגובה בקואליציה חזקה שמעוניינת להנחיל תמורה אמיתית. התוכנית הזו תיבנה לפי "מודל עסקי" ותכלול חזון, ייעוד, יעדים ומדדים הניתנים לניטור ובדיקה – בדומה לתוכנית מרשל שבנתה ארה"ב ביפן ובגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה.

כשם שהאופל שהביאו הנאצים לעולם ולאירופה הוכרע, כך ניתן להכניע גם את האופל האסלאמי הקיצוני. כדי להביא את ניצחון בני האור על בני החושך יש צורך במנהיגות מאחדת וחזון של תקווה. מנהיגות כזו יכולה להפוך את המרחב שבין הים התיכון לים האדום לשטח שבו חברות ועמים ישתפו פעולה ויתרמו לשגשוג אזורי.

לצד החשכה הגדולה, שואת יישובי העוטף מאפשרת הזדמנות גדולה לחזון של תקווה לעתיד המזרח התיכון. הסכם אזורי בין סעודיה, ירדן, מצרים וארה"ב יכול לקרב אותנו להגשמת החזון הזה, והדרך למימושו עשויה להתגשם באמצעות מיזם מזרח-תיכוני המקביל לתוכנית מרשל שהגתה ארה"ב לאחר המלחמה בנאצים.

העולם המודרני מתבסס כיום על שיתופי פעולה ושילוביות, המהווים בסיס אפילו בעולם הכלכלי לארגונים מתחרים. פעולה משותפת מאפשרת לשני הצדדים להבליט יתרונות יחסיים ולהפחית עלויות, וכך למצות את הפוטנציאל העסקי שלהם עוד יותר. באזורנו משקיעים האיראנים זה שנים ארוכות, מאז עלייתו של האייתוללה ח'ומייני לשלטון במדינה, משאבים רבים בבניית קואליציות. הם החלו בשיתופי פעולה עם ארגונים קטנים בלבנון, וכך טיפחו את חיזבאללה, ובהמשך בנו שלוחות שלהם בכל רחבי העולם הערבי – ארגוני טרור, רובם שיעיים, שמזנבים בישראל מכל הכיוונים ופוגעים באינטרסים ישראליים בכל העולם.

באחרונה החלה איראן להרחיב עוד את שאיפותיה, וכך גיבשה ברית עם גורמים בזירה הבינלאומית, כולל רוסיה וסין, ופעלה יחד איתם נגד אינטרסים אמריקניים, ומערביים בכלל. אל מול הקואליציה הזאת החלה ארה"ב לגבש קבוצת מדינות משלה, מה שהוביל בין היתר להסכמי אברהם והרחבת שיתופי פעולה עם מצרים וירדן, ואף עם סעודיה. כלל המדינות הללו התגבשו יחד לקואליציה משלהן, על בסיס אינטרסים נפרדים ומשותפים, כולל החשש של כולן מאיראן ומהתעצמותה. אל מול הזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר והמשך הניסיונות האיראניים לעורר מלחמה אזורית, צריכות כעת ישראל וארה"ב להוביל קואליציה של חזון ותקווה, שתסכל את המשך קידום האינטרסים של טהרן.

תוכנית אזורית חדשה

חיסול האידאולוגיה הנאצית באירופה היה תהליך מורכב ורב-פנים, ששילב אמצעים צבאיים, פוליטיים ואידאולוגיים. לצורך יישום תוכנית דומה במזרח התיכון כיום, ניתן להשתמש בכמה מרכיבים מרכזיים שהפעילו האמריקנים בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה.

הבסיס הרעיוני הוא שבמקום לדבר על "מצב הסיום" של הסכסוך, שממילא קיימת לגביו מחלוקת בין ישראל לאמריקנים, אולי גם בין ישראל לסעודיה, ובוודאי בתוך ישראל עצמה, כדאי לדבר על הדרך שבאמצעותה נגיע לשם. לשם כך יש לייצר "מפת דרכים" הבנויה מנדבכים אחדים ושלבי פעולה, שהשלמתם תיצור לבסוף תנאים מתאימים לכל פתרון עתידי של הסכסוך.

נמנה כעת כמה תנאים שיסייעו למיגור האסלאם הקיצוני במזרח התיכון, בתוכנית שתיבנה עם שותפים מארה"ב, ערב הסעודית, מצרים וירדן – כלל המדינות הללו או חלקן.

 העיקרון והתנאי הראשון לתוכנית כזו הוא הבטחת התבוסה הצבאית של שלטון חמאס. כיום ישראל ובנות בריתה, וארה"ב בראשן, צריכות לשאוף לנצח את ארגון הטרור, לפרק את יכולותיו ולמנוע ממנו להמשיך במסעות הקטל שלו. מטרה זו תושג באמצעות סדרת מערכות צבאיות בכל רצועת עזה, כולל דרומה ומרכזה. אין הכוונה לפשיטות נקודתיות של יחידות מיוחדות או קומנדו, אלא לתמרונים לתפיסת השטח לשליטה בו, שלבסוף יביאו לכניעה ללא תנאי של חמאס ולחיסולו – בדומה לאופן שבו חוסל הכוח הצבאי הנאצי בתום מלחמת העולם השנייה.

שלב זה עשוי לארוך זמן רב. ישראל תצטרך להכריע את הכוח הלוחם של חמאס והג'יהאד האסלאמי ברפיח, ולאחריו יתבצע המשך העקירה מהשורש של מחבלי ארגוני הטרור ומפקדיהם במשך שנתיים לפחות. בתום משימה זו יתקיים הארגון כולו, על התשתית הארגונית, הכלכלית והרעיונית שלו במחתרת.

המודל שלאורו בנוי עיקרון זה הוא הפעילות הישראלית בחברון במהלך מבצע חומת מגן: בשנות האינתיפאדה השנייה גרמו מחבלים מחברון למספר הרוגים ישראלים גבוה בפיגועי טרור, וישראל פעלה באופן נרחב בעיר והשמידה את תשתיות חמאס שם. המבצע, שהחל ב-2002 ונגמר ב-2005, גרם לכך שעד היום מתנהלים אנשי חמאס בעיר במחבוא, ואינם פועלים כתשתית מוצהרת ומאורגנת בפומבי.

 העיקרון השני של המיזם הוא בניית תוכניות שיתניעו תהליך של דה-אסלאמיזציה בחברה הפלסטינית, בדומה לדה-נאציפיקציה שנעשתה באירופה כחלק מתוכנית מרשל. ישראל ובנות בריתה צריכות בתום המלחמה נגד חמאס, לאחר שתובטח הכרעתו, להטמיע תוכניות לדה-אסלאמיזציה של החברה הפלסטינית, שמטרתן לטהר את ההשפעה הנאצית והאנטי-יהודית ממנה.

בין היתר יש צורך לפרק ארגונית את חמאס, הג'יהאד האסלאמי ותנועות אחרות המזוהות עם האחים המוסלמים ולהוציאן אל מחוץ לחוק – לא רק בתוך השטחים הפלסטיניים ובישראל, אלא בכל מדינות הברית, כולל ירדן, סעודיה ומצרים. בנוסף, יש להסיר מעמדות כוח והשפעה פקידים המזוהים עם חמאס או עם האידאולוגיה שהוא מקדם, ולמגר את האידאולוגיות האסלאמיסטיות ממוסדות הציבור בעזה, יהודה ושומרון.

העיקרון השלישי הוא העמדה לדין של מנהיגים בולטים בחמאס ומחבלים שביצעו פשעי מלחמה חמורים ופשעים נגד האנושות. תהליך זה, שהמודל שהוא יתקיים לאורו יהיה משפטי נירנברג, יכלול הקמת בתי דין צבאיים והטלת אחריות ישירה על מחבלים שפיקדו וביצעו את זוועות 7 באוקטובר, וכן על ראשי חמאס בכל השנים שחלפו מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 ועד לתום המלחמה.

תהליך זה יוכל לשמש עדות לצביעות האו"ם ובית הדין בהאג, שלא עשו דבר נגד חמאס. מטרתו היא לייצר כתב אישום פומבי נגד חמאס ומפקדיו, וכך להציג לעולם כולו את פשעיו, להוכיח את אמות המידה הגבוהות של שיטות החקירה הישראליות ורדיפת הצדק של ישראל. תהליך דומה אירע עם מרואן ברגותי, מאבות פעילות הטרור של האינתיפאדה השנייה: הוא נשפט בפני הרכב של שלושה שופטים בבית משפט מחוזי בישראל, במשפט שהתקיים בדלתיים פתוחות וסוקר בכלי תקשורת רבים בעולם. פומביות הדיון אפשרה לעולם כולו לראות כיצד ישראל שואפת להגיע לחקר האמת ולמשפט צדק. נוסף על כך, משפט פומבי יכול גם לשמש לסתירת תעמולה פלסטינית המנסים להעלים את הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, ובכך להוות עדות מרשיעה לעולמי עד לחמאס ולמערכת החינוך הפלסטינית, שהעולם כולו לא יצא נגדה במשך למעלה מ-30 שנה.

 שלב רביעי בתהליך הוא הנחלת ערכים דמוקרטיים וליברליים, המנוגדים לאידאולוגיה האסלאמית הקיצונית, בקרב החברה הפלסטינית, באמצעות חינוך והסברה. ישראל ובעלות בריתה, ובעיקר ארה"ב, יוציאו לפועל תוכניות הסברה מפורטות שמטרתן לסתור ולחסל מהיסוד את טענות האידאולוגיה האסלאמית הקיצונית בציבור הפלסטיני.

תוכניות אלה נועדו לחנך לאידאולוגיה שונה את האוכלוסייה הפלסטינית ולהטמיע בה עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם וסובלנות. לשם כך ייעשה שימוש בספרי לימוד, ספרים, סרטים וכלים לתקשורת המונים שיאתגרו את הנרטיב שהפיצו חמאס, חיזבאללה ואיראן, ויציבו לציבור חלופה ראויה.

 חלק חמישי ומהותי בתוכנית הוא שיקום רצועת עזה בתום המלחמה. מאמץ זה יכלול הקמת מוסדות וארגונים בעזה, והוא יהיה מרכיב משלים לשלב הקודם, שכן אותם מוסדות יסייעו לבסס את הדמוקרטיזציה בחברה הפלסטינית.

תוכנית מרשל סיפקה סיוע כלכלי לבנייתן מחדש של מדינות אירופה שסועות המלחמה, תוך טיפוח היציבות והדמוקרטיה בהן. במקביל, הקמת הרפובליקה הפדרלית של מערב-גרמניה סימנה צעד משמעותי לקראת ייסוד גרמניה הדמוקרטית המודרנית. באופן דומה, קואליציה ישראלית-מצרית-ירדנית, שתשקם את עזה ותדאג לבנותה מחדש, תוכל להיות צעד משמעותי לטיפוח היציבות והדמוקרטיה ברצועה, ואולי בשטחי הרשות הפלסטינית כולה.

 עם סיומם של השלבים הללו תתקרב עזה לעיקרון השישי, שבמרכזו שינוי עומק תרבותי ברצועה ותושביה. ישראל ובעלות בריתה נדרשות לעודד את האוכלוסייה הפלסטינית להתנתק מעברה שבו תמכה בחמאס, ולעצב נורמות תרבותיות חדשות: סובלנות, חשיבה ביקורתית, פתיחות ועוד. היעד של השלב הזה הוא שרעיונות אסלאמיים קיצוניים ודוגמות נאציות יידחו על ידי האוכלוסייה עצמה, ובמקום זאת יתחלפו בערכים דמוקרטיים. לשם כך, בין היתר, תיבנה בעזה מערכת חוקתית חדשה שתייצר הפרדה בין מוסדות הדת ומוסדות המדינה, וכן תיבנה כלכלה פתוחה ועצמאית, מערכת חינוך מתקדמת המתבססת על ערכים בינלאומיים ותקשורת ביקורתית ומפרה, שהשיח אשר יתנהל בה ישקף מחויבות לערכים מסוג חדש.

העיקרון השביעי והאחרון הוא הנצחה וזיכרון: ישראל צריכה להנציח באופן מסודר את התיעוד והעדויות לזוועות ומעשי הטבח שביצעו מחבלי חמאס כדי שגם הדורות הבאים יזכרו לנצח את ההשלכות של מעשים הנובעים מאידאולוגיות קיצוניות.

לימודי השואה והקמת אנדרטאות שימשו תזכורת מאז 1945 לזוועות הנאצים, בניסיון למנוע את התעוררותן מחדש בגרמניה. יש להשתמש בכלים דומים באזורים שבהם בוצע הטבח וגם בעזה, בשביל להבטיח שהלקח של האסון שהביא ארגון הטרור על הרצועה יישמר כתזכורת נצחית. בין היתר, ניתן להותיר חלקים גדולים מערי חמאס בעזה כחורבות, כמוזיאון הנצחה.

סיכום

חיסול הרעיונות האסלאמיים הקיצוניים יימשך זמן רב, ויהיה מורכב לאין שיעור. ודאי שהדה-נאציפיקציה של עזה ומיגור האידאולוגיות הקיצוניות שם יוסיפו להיעשות לאחר תום מלחמת חרבות ברזל. לפיכך, אין לבחון את התוכנית הזו לפי לוחות זמנים מוגדרים מראש, כי אם לפי הישגיותם: האם בכל אחד משבעת העקרונות הללו, שייפרטו לכדי תוכנית פעולה מסודרת ויעדים מוגדרים, הושגה המטרה?

גישה זו תסייע ליצור מפת דרכים מעשית, שיש לה כמה יתרונות: ראשית, ניתן יהיה להציג אותה כבר כעת לממשל האמריקני, כדי שהוא יביא אותה לבוחר האמריקני בשנת הבחירות כעדות להישגיו. שנית, תהיה זו תוכנית שתשביע את רצון הסעודים ותענה על הצורך שלהם בתוכנית מעשית להסדרה מול הפלסטינים לצורך התקדמות בתהליך הסדרת היחסים עם ישראל. בנוסף, תוכנית כזו תאפשר הסכמה על הדרך וכיווני הפעולה, מבלי שיהיה צורך בשלב הנוכחי להיקלע לעימותים על היעד הסופי. לבסוף, תוכנית כזו תייצר סיכוי אמיתי לשינוי תרבותי בקרב הפלסטינים, שהמשכו הכרה והכרזה על סיום הסכסוך עם ישראל.

כמה זמן יימשך התהליך? בהערכה גסה, ניתן לחלקו ל-4-3 שלבים ולהניח כי השלב הראשון יימשך כ-25 שנים, וכך גם השני – ובסך הכול בין 75 ל-100 שנה. עלינו להתמיד בעשייה, להגדיר את היעדים הדרושים, ולקבוע שרק עמידה ב-90 אחוזים מהם תאפשר מעבר בין השלבים. כך נוכל בהתמדה ובנחישות לצלוח את התוכנית כולה ולראות מחדש את התקווה באזור.

יש מי שיאמרו כי פרק זמן של 100 שנה הוא ארוך מדי, אך יש לזכור כי המזרח התיכון מורגל לזמנים ולתהליכים ארוכים, וכי זו דרך הפעולה המיטבית כאן. מנגד, דווקא השלום של ויצמן ופייסל, שהיה פרי של תהליך קצר ומהיר, בוזבז והוביל ל-100 שנות מלחמה. אם נתחיל תהליך של 25 שנות תקווה ראשונות, נגיע גם ל-100 שנות שלום.

פרופ' קובי מיכאל: לדעתי זה תהליך- ההתפטרות של הממשלה הפלשתינית זה אחיזת עיניים והתחמקות של אבו מאזן, שנועד לרכך את הדרישות האמריקניות לרפורמות ברשות הפלשתינית. אבו מאזן חושש מאוד מממשלה פלשתינית אפקטיבית ומשמעותית שעלולה להאפיל על סמכויותיו, ולכן הוא רוצה ראש ממשלה בובתי.

הראיון המלא הפרסם בערוץ 7, בתאריך 29.2.2024.

כמו הפיגוע ליד מעלה אדומים לפני שבוע והפיגוע בצומת מסמיה לפני שבועיים, גם הפיגוע בעלי לא אמור להפתיע ברמה הבסיסית. ההשראה שמספקת המלחמה ברצועת-עזה, הקריאות מצד ראשי אירגוני הטרור לתושבי יו"ש להשתלב במאבק ולפתוח חזית פעילה נגד ישראל, המוטיבציה לנקום שמוזנת ללא הרף  ע"י התמונות המשודרות באל-ג'זירה, יוצרות אווירה שמעודדת ביצוע פיגועים. הזמינות של אמצעי הלחימה  והחיכוך המתקיים עם חיילי צה"ל ועם אזרחים ישראלים משלים את שלושת התנאים הנידרשים לכך: מניע, אמצעים ומטרות. מה שריסן עד כה את מימוש הפוטנציאל הוא בעיקר הפעילות האינטנסיבית והתקיפה של כוחות הביטחון:  היקף המעצרים, הריסות הבתים , הסיכולים – לרבות פעולות הסיכול הממוקד והצעדים נגד תשתיות הטרור. אפשר כי  גם ההלם מהתקפת ה-7 באוקטובר והחשש של גורמי הטרור ביו"ש כי הזעם הישראלי בעקבותיה יופנה כלפיהם אם יספקו עילה לכך, תרמו לריסונם.  אם כך הדבר, כי אז יש להניח שנראה ניסיונות נוספים בעקבות התפוגגותה של השפעה זו.

המענה לאתגר זה מחייב את כוחות הביטחון להוריד את רף החשד בנקיטת צעדי מנע, לאמץ מרכיבים מהמדיניות הנוהגת בג'נין ובצפון השומרון גם לגזרות אחרות, לקצר את  הזמנים בביצוע הריסות בתים , להגביר את המאמצים לסיכול ייצור או הברחות נשק ולתפיסת אמצעי לחימה המצויים בשטח. נוכחותם הגבוהה של אנשי ביטחון ואזרחים חמושים – מגדילה את הסיכוי לתגובה מהירה ואפקטיבית לארועים כאלה. טוב יעשו צה"ל והמשטרה אם ישקיעו בהסברה לציבור זה של כללי ההתנהגות בהתרחש אירוע, כדי לצמצם את הסיכונים לירי דו-צדדי .

אסור להתפשר על השגת המטרות בעזה

במלחמה בעזה ישראל זקוקה לניצחון מובהק, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור. ההרתעה שהתרסקה ב-7 באוקטובר לא תשוקם אם ניתן יהיה לטעון שישראל לא הצליחה להשיג את יעדיה, אפילו לאחר טבח כה אכזרי שבוצע נגדה ולמרות הכוחות העצומים שהפעילה. או אז – היא תועמד בפני איום קיומי, יגבר הפיתוי לתקוף אותה וגם מעמדה המדיני יינזק קשות. השחקנים באזור ובמערכת הבינלאומית, בהם  – אויבים, ידידים ומתלבטים, עוקבים אחר המתרחש. עמדתם והתנהלותם ביחס לישראל יושפעו מהתוצאות בעזה. אין זו סיבה יחידה, אך די בה כדי להבהיר שלישראל אין כל ברירה אחרת,  מלבד השגת מטרות-המלחמה במלואן.

הישגי צה"ל עד כה מרשימים. יש בהם, כשלעצמם, כדי להעביר מסר לפחות לחיזבאללה על עוצמת הצבא שבו יתקלו אנשיו, לכשתגיע ההתנגשות. אך נותרה עוד מלאכה רבה: חטיבת חמאס ברפיח על ארבעת גדודיה טרם פורקו. ההנהגה הצבאית וחלק גדול מהסד"כ עדיין כשירים. את היקף הפגיעה בתשתיות המנהור ובאמל"ח קשה לאמוד , אך ברור שעדיין מוקדם להספידם.

בתנאים הללו, התאוששותו של חמאס עלולה להיות מהירה. במיוחד כאשר לרשותו יכולות ומנגנונים רבים של הממשל – שלא ניזוקו. לכן, אין להתפתות להצעות שמטרתן היא להביא לסיום המלחמה, בניסוח שיתאים לאוזן הישראלית או בצירוף תמורות שיקלו על שיווקו לציבור.

אין להתפשר בנושא זה גם לנוכח לחצים מדיניים או מול הניסיון לנצל את סוגיית החטופים כדי לבלום את צה"ל. בעת הזו, יש להניח, חמאס לא יילך ל"עסקה כוללת" שאין בה ערבויות לסיום המלחמה ולהסדרים ביטחוניים ואזרחיים שיבטיחו  את המשך שלטונו ברצועה. ישראל כמובן לא תוכל לתת ידה לעסקה כזו. מאחר שכך, הדרך המעשית להתקדמות, כפי שרואים זאת המתווכים, היא עסקה בשלבים. אם כך הדבר, יש לחתור לשחרורם של כמה שיותר חטופים, בשלב הראשון,  במחיר הנמוך ביותר האפשרי ובכל מקרה –בלי שישראל מוגבלת בחידוש הלחימה.

את המו"מ להשבת החטופים יש להמשיך תוך הגברת הלחץ על חמאס, כולל פגיעה במנהיגיו שבחו"ל ותוך דרישה בלתי פוסקת מוושינגטון למצות את המנופים המשמעותיים שבידיה, מול קטאר.

תחנה בלתי נמנעת בדרך למיטוט ממשל חמאס

עוד בטרם התבהרו נסיבותיה, מהרו גורמים במדינות ערב ובמערכת הבינ"ל להטיל על ישראל את האחריות לתקרית שבה נהרגו פלסטינים במהלך התקהלות סביב משאיות הסיוע שהוכנסו לצפון הרצועה. אין סיבה לפקפק בגרסתו של דובר צה"ל ובממצאי התחקיר הצבאי הראשוני שבוצע, ואולם, יש להניח שאלה ישכנעו בעיקר את המשוכנעים ממילא. מי שמחכך ידיו בסיפוק לנוכח "ההסתבכות" הישראלית הם בכירי חמאס, שבראייתם – מותם של האזרחים  -הוא תשלום סביר עבור הלחץ המדיני הנוסף שיופעל על ישראל, במיוחד לקראת המהלך הצבאי המתוכנן ברפיח הצפופה.

במציאות שנוצרה ברצועת עזה, אין דרך מעשית ובטוחה לאפשר את הגעתו של סיוע אזרחי לאוכלוסיה, בלי שחמאס ישלוט בכך, אלא אם צה"ל יעשה זאת. כפי שלמדנו מתופעת אונר"א – קשה לסמוך על "הנייטרליות" של אירגונים בינלאומיים ואין לצפות שאלה יעמדו איתן מול לחצי חמאס. כך גם לגבי מדינות זרות, מהאזור ובכלל. המחשבה שהרש"פ תוכל לעשות זאת – במנותק מחמאס – מתעלמת מיחסי הכוחות ביניהן בתוך הרצועה.

כדי להתמודד עם אתגר זה, מוצע שוב לבחון את הקמתם של "אזורי דה-אסקלציה", שאליהם לא תהיה גישה לחמאס ובהם – ורק בהם – ינתן סיוע הומניטארי לאוכלוסיה. זאת הדרך להפקיע מחמאס את שליטתה בסיוע –שמאפשר לה לא רק לצייד את אנשיה אלא גם לחזק את מעמדה ומשילותה.

כך או אחרת, אסור שהתקרית אתמול תגרום לנסיגה או להתקררות במאמצים הישראליים למיטוט ממשל חמאס. כפי שפורסם באחרונה ע"י מרכז המידע למודיעין ולטרור, רבים מהמוסדות הממשלתיים והציבוריים של ממשל חמאס ממשיכים לתפקד באופן כמעט מלא או חלקי. זה כולל את  לשכת ההסברה הממשלתית, ומשרד הפנים והביטחון הלאומי שאחראי על הפעלת מנגנוני הביטחון וגורמי העורף. אין כל הגיון להמשיך ולאפשר את פעילותם מוסדות ומנגנונים שבאמצעותם חמאס מבסס את משילותו.

על אף המחירים שתהליך זה עלול לגבות בטווח הקצר, זוהי תחנה הכרחית בדרך להחלפת שלטון חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.2.2024.

מאז 7 באוקטובר העיסוק באיום האיראני מתמקד במרכיב אחד שלו – היכולת המרשימה שכונן "כוח קודס" של משמרות המהפכה לאורך שנים כדי לפגוע בישראל ובמערב, ובראשו ארה"ב, באמצעות ארגוני החסות האיראניים: חיזבאללה, החות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק, חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתיני.

אולם גישה מצמצמת זו משכיחה מעט את שאר מרכיבי האיום האיראני – היכולות ההתקפיות המגוונות והמתקדמות (מגוון טילים וכלי טיס בלתי מאוישים) ויכולות ההגנה המפותחות (מנהור ומערכות הגנה אווירית), ומעל הכל ההתקדמות המתמשכת בבניית היכולת לפרוץ במהירות לעבר הצטיידות בנשק גרעיני, צבירת אורניום מועשר ברמה גבוהה מאוד (60 אחוזים) והפעלת צנטריפוגות מתקדמות.

יושב הראש לשעבר של הסוכנות האיראנית לאנרגיה אטומית, עלי אכבר סאלחי, קבע ב־12 בפברואר כי איראן חצתה כבר את כל הסיפים בתחום הגרעין, ורמז כי ברשותה כל המרכיבים הדרושים לייצור נשק גרעיני. ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, רפאל גרוסי, ציין שאיראן ממשיכה להאיץ את קצב הייצור של אורניום מועשר לרמה גבוהה מאוד. מדברי סאלחי ניתן ללמוד כי הזמן הדרוש לאיראן לצורך המעבר ממצבה כיום כמדינת סף גרעינית למדינה גרעינית, קצר בהרבה מכפי שהעריכו עד לאחרונה שירותי המודיעין של ישראל וארה"ב.

המלחמה הרב־זירתית המתנהלת זה יותר מארבעה חודשים ממחישה עד כמה איראן מסוכנת גם ללא נשק גרעיני, אבל ברור שאם יהיה ברשותה נשק כזה הסכנה לישראל ולעולם כולו תהיה חמורה שבעתיים. לא ברור אם איראן תנסה לממש תוך כדי המלחמה את היכולת לפרוץ במהירות לנשק גרעיני. מבחינתה קיימים שיקולים שונים, ובהם החשש שטראמפ ינצח בבחירות לנשיאות בארה"ב ויאמץ גישה תקיפה מולה, החשש שישראל תשיג את הניצחון שהיא מייחלת לו בעזה, ההנחה שישראל תהסס לפעול באיראן תוך כדי המלחמה, חולשת המערב ועצם הבשלת היכולת.

מול כל אלה עדיין ניצב החשש שאפילו ביידן ינסה לטרפד בכוח מהלך כזה בתמיכת המערב, ושלמרות נטל המלחמה ישראל מסוגלת ומוכנה לפגוע בתשתיות הגרעין של איראן ולהסב נזק כבד לכלכלה ולמשטר, אם איראן תנסה להצטייד בנשק גרעיני. עם זאת, סביר שלארה"ב ולישראל יהיה מספיק זמן לעשות זאת לפני שלאיראן יהיה נשק בר שימוש.

לאיראנים ולכוחות השותפים להם ברור, כאמור, שגם ללא נשק גרעיני הם הצליחו לאיים באופן משמעותי על היציבות באזור, אך הם עלולים לחשוש שללא נשק כזה הם לא יוכלו למנוע מהמטוטלת, שנעה בכיוון הרצוי להם עד 8 באוקטובר, להתחיל לנוע בכיוון ההפוך. זאת בעיקר אם תשלים ישראל את השתלטותה על כל רצועת עזה ותיטול מידי חמאס את השליטה ברצועה. איראן עושה לכן כמיטב יכולתה כדי להרתיע את ישראל מטיהור רפיח, ובמקביל שוקלת את האפשרות של פריצה לגרעין – ונערכת לכך.

חשש תמידי של המשטר האיראני, שמן הסתם גובר לנוכח המלחמה הרב־זירתית, הוא שכישלונות של הגרורות האזוריות ומחירים שאיראן משלמת בעצמה (הפגיעה בצינור הגז, חיסול אנשי משמרות המהפכה בסוריה, מתקפות סייבר ופיצוצים מסתוריים) יעוררו סימני שאלה מבית על תבונת מדיניות המשטר ויסכנו את יציבותו. היד הקשה שהמשטר נוקט נגד כל גילוי של מחאה, הפיצול בשורות האופוזיציה והחשש בציבור מכאוס אם ייפול המשטר ומהתחזקות המיעוטים השונים המרכיבים את פסיפס האוכלוסייה באיראן – מאפשרים למשטר למנוע סכנה ליציבותו, אבל גורמי היסוד המסכנים אותו גוברים. בראשם – מורת רוח ציבורית רחבה מהמצב הכלכלי, מהפגיעה בזכויות האדם ומהכפייה של השריעה בפרשנותה הקיצונית. היעדר תמיכה עממית באיראן במלחמה נגד ישראל הוא ביטוי לכך.

מול מציאות מאתגרת זו אין די בחילופי מהלומות עם זרועות התמנון האיראני. פעולות אלה, המאפיינות את מדיניות ארה"ב, יכולות לייצר הרתעה מקומית וזמנית ולאפשר לוושינגטון לדחות את המלחמה האזורית, אך אין בהן כדי לבלום את התעצמות איראן ואת המשך חתירתה להגמוניה אזורית ולשינוי הסדר העולמי, תוך שיתוף פעולה עם רוסיה וסין.

סיכול היכולת האיראנית להתקדם מצריך קודם כל הכרעה ברורה של חמאס בעזה, שתבהיר כי מתקפת הטרור של 7 באוקטובר היתה טעות, וכי סופה להיות נקודת תפנית נגד איראן. בהקשר זה על ארה"ב להבהיר כי היא תומכת בהשלמת השתלטות ישראל על הרצועה ומתנגדת למעורבות גורמים התומכים בטרור (כולל הרשות הפלשתינית) ביום שאחרי המלחמה.

מעבר לכך יש צורך בהצבת איום צבאי אמין מול איראן לנוכח המשך קידום תוכנית הגרעין שלה ומעורבותה בפעילות גרורותיה המאיימות על ישראל, ארה"ב והיציבות האזורית.

נוסף על כך, חשוב לקדם את המאמץ לחזק הקשרים בין ישראל לבין המדינות הסוניות הפרגמטיות על בסיס הצורך לבלום את האיום האיראני, ללא קשר לסוגיה הפלשתינית.

לבסוף, חיוני לתת גיבוי והכוונה לעם האיראני בניסיונו להשתחרר מלפיתת המשטר האסלאמיסטי הקיצוני. כל עוד מטרת ההרתעה מול איראן היא רק לשכנע את המשטר להימנע מפריצה לגרעין ומהפעלת היכולת הצבאית שלו ושל גרורותיו, קשה יהיה לשכנע את הציבור האיראני ואת האופוזיציה האיראנית המפוצלת להתלכד, להסתכן ולאיים על יציבות המשטר. מהלך כזה מחייב שינוי פרדיגמטי בארה"ב, אבל בסופו של דבר רק שינוי המשטר יפתור את הבעיות שהוא יוצר. האינטרס האמריקני בהקשר זה חורג מההקשר של המלחמה הרב־זירתית באזור ונוגע גם בהשלכות שיהיו למהלך כזה על מאמצי סין ורוסיה, הנעזרת באיראן, לפגוע במעמדה הבינלאומי של ארה"ב.

נכון לעכשיו נראה שהממשל האמריקני (ומדינות אירופה) רחוק מלאמץ מדיניות זו. למעשה, הממשל נוהג בדיוק להפך ומנסה להקשות את השלמת הפעולה בעזה באמצעות מיטוט חמאס ברפיח, ובה בעת מצהיר על רצונו לשלב את הרשות הפלשתינית "המחודשת" בעזה ביום שאחרי. הוא חותר להימנע מעימות עם איראן ולפייס את חיזבאללה, כדי לצמצם את הסיכוי שארה"ב תיגרר למלחמה אזורית. כך טיוטת הצעת ההחלטה שהוא מקדם במועצת הביטחון, הקוראת להפסקת אש זמנית ומזהירה את ישראל שלא לפעול ברפיח בתנאים הנוכחיים.

לפיכך, ישראל נדרשת מצד אחד להגביר ולהעמיק את השיח עם וושינגטון ולעודד מעצבי דעת קהל אמריקנים להביא את הממשל לתמוך במדיניות שתוארה לעיל, ומנגד לקדם ככל האפשר בכוחות עצמה את מרכיביה של מדיניות זו. בין השאר, עליה להיערך להתמודדות ישירה עם סיכול היכולת האיראנית לפרוץ לעבר הגרעין. עליה גם להיזהר מפיתויים בסגנון של נכונות אמריקנית לטפל באיום האיראני תמורת ויתור ישראלי בהקשר הפלשתיני. לאור זאת, חשיבות האחדות בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית המייצגת אותו גדולה מאי־פעם, ויש להימנע מעיסוק מיותר בסוגיות מפלגות.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 28.2.2024.

מאז החל ראש הממשלה נתניהו להשתמש במושג "ניצחון מוחלט" תכפו וגברו קולות ביקורתיים נגד השימוש במושג, ונגד נתניהו. לשיטת חלק מהמבקרים, בחירתו לעשות שימוש במושג "ניצחון מוחלט" היא ניסיון להאריך את המלחמה, להבטיח את שלמות הקואליציה ולהתחמק מהדיון ב"יום שאחרי". הדיון האסטרטגי פינה את מקומו לדיון פילולוגי ופוליטי, כאשר רבים מבין המסתייגים מהשימוש במושג הזה כופרים באפשרות להשיג ניצחון במלחמה, כל ניצחון, ויש מביניהם שאף מנסים לשכנע שכבר הפסדנו, ויש להודות בהפסד.

ב-16 באוקטובר 2023 קבע הדרג המדיני את מטרות המלחמה הבאות: מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל, יצירת תנאים להשבת החטופים, והגנה על גבולות המדינה ואזרחיה תוך סילוק האיום הביטחוני מעזה על אזרחי ישראל. בסיום המלחמה יהיה לצה”ל, כך קבע הדרג המדיני, חופש פעולה מלא ללא מגבלות על הפעלת הכוח; חופש זה יאפשר סיכול תשתיות טרור, סיכול איומי טרור, ויבטיח את האפשרות למנוע שיקום תשתיות הטרור וארגונן מחדש באופן המייצר איום על ישראל. גם אם הדברים לא צוינו במפורש הרי שהחזרת המתיישבים לעוטף ושיקומו הינה מטרה נוספת של המלחמה, ולצורך כך הוקמה על ידי הממשלה מנהלת "תקומה" והוקצו לה התקציבים הנדרשים.

השימוש במושג "ניצחון מוחלט" נדרש כדי לשדר נחישות בנוגע למימוש מטרות המלחמה, ופונה לארבעה קהלי יעד שונים: הציבור בישראל; הלוחמים והמפקדים וכלל גורמי הביטחון השותפים למאמץ המלחמתי; הפלסטינים ומדינות ערב, ולבסוף הקהילה הבינלאומית.

צמד המילים "ניצחון מוחלט" הכרחי, במידה רבה, אל מול כל אחד מארבעת קהלי היעד. הוא נחוץ אל מול הציבור הישראלי כדי לטעת בו את הנחישות והדבקות בצדקת הדרך ובתמיכה בצבא ובמטרות המלחמה. הוא גם מסייע לשמר ולהדק את הלכידות החברתית ואת החוסן הלאומי. הציבור ברובו מבקש לראות הנהגה מדינית מלוכדת ונחושה.

אמירתו של ראש הממשלה נחוצה גם למפקדי הצבא וללוחמים, השרויים בעיצומו של מאמץ מלחמתי קשה, שמחיריו כבדים. מפקדי הצבא ולוחמיו צריכים להיות משוכנעים בתמיכת הדרג המדיני במאמץ המלחמתי ובצדקתו, ונחישות הדרג המדיני בהקשרים אלו הכרחית לרוח הלחימה ולנכונות להקרבה; אלו מובילות להישגים חשובים ומרשימים בשדה המערכה.

"ניצחון מוחלט" הוא גם מסר חשוב לציבור הפלסטיני ולהנהגתו, כמו גם לעולם הערבי. רובו המכריע של הציבור הפלסטיני וחלקים גדולים בציבוריות הערבית תומכים במתקפה הרצחנית של חמאס.[1] זהו מסר חיוני גם להנהגה הפלסטינית, שטרם הסתייגה מאותה מתקפה ולא מצאה את ההזדמנות הנאותה לגנותה. אלה חייבים להפנים את הנחישות הישראלית ואת מחיר ההפסד העצום הכרוך בטרור ובתמיכה בו. מתקפת שמחת תורה היא בחזקת אירוע מכונן בתודעה הישראלית, וחייבת להיצרב ככזו גם בתודעה הפלסטינית. התבוסה הפלסטינית חייבת להיות מוחלטת, והיא תושג רק באמצעות "הניצחון המוחלט" מכיוון שרק תבוסה מוחלטת תוכל לחולל שינוי של ממש.

בנוגע לקהילה הבינלאומית, השימוש במונח "ניצחון מוחלט" מבהיר את הנחישות הישראלית לממש את מטרות המלחמה ואת השינוי היסודי שחל בציבור הישראלי בהקשר של הזירה הפלסטינית בכלל, ושל חמאס בפרט. כל חולשה או הססנות ישראלית תעצים את הביקורת שממילא מוטחת בישראל, ותמריץ עוד יותר את כל הגורמים בקהילה הבינלאומית המבקשים להביא לסיום הלחימה ברצועת עזה, גם במחיר פרס לטרור ולפלסטינים, ולכפות על ישראל את הקמת המדינה הפלסטינית באופן חד-צדדי.

כל המבקרים את השימוש במונח וכופרים באפשרות להשיג את הניצחון שוללים למעשה את התקֵפות של מטרות המלחמה ואת ההיגיון העומד בבסיסן. העדר נחישות בשדה המערכה ברצועת עזה ומול חיזבאללה יוביל בהכרח למערכת לחצים בלתי נסבלת מבחינת ישראל בכל החזיתות, ותעמיד את מדינת ישראל בפני סיכון ביטחוני חמור. הצגת מטרות המלחמה כבלתי אפשריות,

כל המבקרים את השימוש במונח וכופרים באפשרות להשיג את הניצחון שוללים למעשה את התקֵפות של מטרות המלחמה ואת ההיגיון העומד בבסיסן. העדר נחישות בשדה המערכה ברצועת עזה ומול חיזבאללה יוביל בהכרח למערכת לחצים בלתי נסבלת מבחינת ישראל בכל החזיתות, ותעמיד את מדינת ישראל בפני סיכון ביטחוני חמור. הצגת מטרות המלחמה כבלתי אפשריות, הכפירה ביכולת להשיג את מטרות המלחמה שמהותן ניצחון, ובעיקר הקריאה להודות בהפסד מהווים הקרנת חולשה של הדרגים המדיני והצבאי, הססנות או גמגום, ואלה מקרינים באופן שלילי ביותר על הציבור ועל הלוחמים ומפקדי צה"ל.

המפקפקים בחשיבות הניצחון המוחלט ראוי שיצפו בנאומו של רוזוולט בפני הקונגרס האמריקני לאחר פרל הרבור, שם אמר: "לא משנה כמה זמן ייקח לנו להתגבר על הפלישה… העם האמריקני בעוצמתו הצודקת ינצח עד לניצחון מוחלט".[2]

מטרות המלחמה שנקבעו על ידי הדרג המדיני הן מטרות ראויות, וניתנות להשגה מלאה גם אם ייקח זמן להשיגן. השגת חלק מהמטרות נמצאת כבר בשלבים מתקדמים. במרחבים שבהם צה"ל פועל התשתית הצבאית והשלטונית של חמאס פורקה ברובה. החמאס איבד את היכולת לפעול במתכונת מאורגנת במרחבים רבים, ואנו עדים למעבר לדפוסי פעולה של לוחמת גרילה של יחידים וחוליות קטנות תוך שילוב אזרחים בלחימה. השליטה המבצעית והיכולת המודיעינית הגבוהה מאפשרות לצה"ל להתארגן לפעולות ממוקדות בצפון הרצועה ובאזורים שבהם כבר אין לו נוכחות קבועה, ולסכל ביעילות מרשימה איומי טרור או תשתיות טרור חדשות המתגלות בשטח.

היכולת הצבאית השיורית של חמאס בצפון רצועת עזה ובמרחב ח'אן יונס כבר אינה מהווה איום חמור על תושבי עוטף עזה. תפיסת הפעולה ההתקפית וההגנתית של צה"ל והתבססות לאורך הגבול ומרחב החיץ הביטחוני מאפשרות לטפל ביכולות השיוריות האלו באופן יעיל ולהבטיח רמת ביטחון גבוהה לתושבי העוטף. כעת נותר לצה"ל לפעול מול שאריות המערכת הצבאית של חמאס בחלק ממחנות המרכז ובמרחב רפיח, מה שיוביל בהכרח להתפרקות חמאס, בין אם מול ישראל ובין אם מול מצרים. צה"ל נערך לפעולה זו ויוכל להשמיד את מה שנותר מהמערכות של חמאס לאחר הכנה מתאימה ופינוי האוכלוסייה האזרחית מאזורי הלחימה, לשם הגנתה.

אומנם ישראל נתונה ללחץ בינלאומי בכל הנוגע לפעולה צבאית במרחב רפיח, אלא שמקור הלחץ הוא בחשש מפני פגיעה רחבת היקף באזרחים ולא בעצם הצורך בפירוק התשתיות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. לכן, בהיערכות נכונה ובסבלנות המתבקשת תוכל ישראל לייצר את המענה הנדרש, לרופף את הביקורת הבינלאומית ולבצע את שנדרש מבחינה צבאית.

הדרג המדיני והצבאי אינם פוסחים על החזרת החטופים. להפך, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מסבירים שההיגיון שעומד בבסיס הגדלת הסיכוי לשחרור החטופים נשען על הגברת הלחץ הצבאי על חמאס, לצד הגברת הלחץ על המתווכות (קטר ומצרים), במטרה להביא את הנהגת חמאס להגמשת תנאיה למימוש עסקה לשחרור החטופים במחירים אסטרטגיים סבירים מבחינת ישראל. כל מי שמצדד בקידום עסקה לשחרור החטופים בכל מחיר, ובכלל זה במחיר אי מימוש מטרות המלחמה ושחרור המוני של מרצחים, חייב להסביר כיצד מתמודדים עם המשמעויות וההשלכות מול האיום של חמאס לצד התגברות האיום בכל החזיתות האחרות של ציר ההתנגדות, שתשאבנה עידוד ממה שיתפרש כניצחון חמאס.

מבקרי "הניצחון המוחלט" תולים חלק מהביקורת גם בהעדר התייחסות ל"יום שאחרי" ולהכנת החלופה השלטונית לחמאס. אכן ברור שעל ישראל, יחד עם שותפותיה הערביות, ארה"ב והאחרות, לפעול לבניית חלופה שלטונית לחמאס והפעלתה ברצועת עזה. אולם כל עוד הלחימה נמשכת, יידרש להימצא מנגנון רק לניהול הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה. ייתכן שבנקודת הזמן הזו אין ברירה זולת קיום רכיבים של ממשל צבאי זמני, עד להתארגנות של אדמיניסטרציה אזורית או בינלאומית שתקבל לידיה את האחריות לניהול האזרחי ברצועה.

בשלב הזה קשה להניח בניית אדמיניסטרציה מקומית שאיננה מזוהה עם חמאס או נגועה בטרור. גם רעיון חזרתה של הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה מנותק מן המציאות בשל היותה ישות כושלת ומושחתת שאיננה מסוגלת לממש באופן סביר את אחריותה השלטונית, בשל היותה נעדרת לגיטימציה בציבור הפלסטיני, ובשל אוזלת ידה בטיפול בטרור ואף תמיכתה בו באמצעות תשלום כספים למחבלים בבתי הכלא הישראליים, למשפחות מחבלים שנהרגו, בהאדרת שהידים ובהסתה שיטתית.

הפירוק השיטתי של המערכות השלטוניות והצבאיות של חמאס, הכשרת מרחב החיץ הביטחוני, לצד חופש הפעולה המבצעי שישראל תבטיח לעצמה, מניחים את התשתית למניעת התפתחותו מחדש של איום טרור משמעותי מרצועת עזה, ומראים כיצד למעשה מושגות מטרות המלחמה. מימוש מטרות המלחמה הוא הניצחון.

[1] בסקר של "המרכז הפלסטיני למדיניות וסקרים" (חליל שקאקי, 12.12.2023) נמצא ש-72% מהציבור בשטחי הרשות ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה מאמינים שההחלטה של חמאס לתקוף את ישראל הייתה מוצדקת וראויה לשבח. בסקר אחר מטעם אוניברסיטת ביר זית נמצא ש-82% מקרב אזרחי הרשות הפלסטינית תומכים במתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר.

[2] Speech by Franklin D. Roosevelt, New York (Transcript), “No matter how long it may take us to overcome this premeditated invasion, the American people in their righteous might will win through to absolute victory”. Library of Congress.

https://www.loc.gov/resource/afc1986022.afc1986022_ms2201/?st=text

עיקרי הדברים

• ישראל נמצאת בעיצומה של מתקפה משפטית בינלאומית ורב-זירתית.
• בין החזיתות השונות: עתירות מנהליות נגד ממשלות זרות להפסקת אספקה צבאית לישראל; הטלת סנקציות מדינתיות נגד ישראלים; איום מפורש מבית הדין הבינלאומי הפלילי בדגש על קרב רפיח והתקדמות הדיון בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל.
• המטרה הנקודתית של הפעולות השונות – לעצור את מלחמתה של ישראל בעזה, והמטרה הכללית – לצמצם את חופש הפעולה הצבאי של ישראל.
• מקבלי ההחלטות צריכים לראות את כל הפעולות האלו במשולב. אסור לראות בהן מעשה משפטי, אלא מדיני-ביטחוני.
• הפתרון – לייחד בעלי תפקיד מדיני-ביטחוני (ולא משפטי!) לעסוק בנושא. עליהם להפעיל מנופים שבידי ישראל (כמו מערכות נשק חיוניות וגז) למזעור נזקי התופעה.
• גם אז, קרוב לוודאי שישראל לכל היותר תמזער, ולא תעלים את התופעה. אפשר שהתופעה מבשרת את כניסתה של ישראל לעידן של פעולה תחת מגבלות נרחבות של רכש צבאי וסנקציות.
• לכן, יש להכין תוכניות מפורטות להפעלת מערכת הביטחון תחת עולם של אמברגו נשק וסנקציות.

 רקע

נראה שבתחום המשפטי ישראל מצויה במלחמה משפטית רב-זירתית. כמו בתיאום, החלו בעולם הליכים משפטיים נגד ישראל ונגד ישראלים. האמצעים מגוונים. הם מתבצעים במדינות שונות ואינם מוגבלים לבתי דין בינלאומיים. נראה שיש לכולם מטרה אחת: לעצור את מלחמתה של ישראל בעזה; לעצור בכוח המשפט והמנהל את מלחמת המגן של ישראל.

המתקפה המשפטית על ישראל רחבה בהרבה מהתביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק. על זו נוספו הליכים של עתירות מנהליות במדינות מערביות. הם מכוונים לכפות על הממשלות המקומיות להימנע מאספקה צבאית לישראל. פעולות מנהליות נוספות הן כאלו שדווקא יזמו ממשלות מערביות באופן חסר תקדים. לדוגמה, סנקציות נגד אינדיבידואלים ישראליים. בו-בזמן שידר התובע של בית הדין הבינלאומי הפלילי איום חסר תקדים נגד ישראל. הטענה בנייר זה היא כי בעיקרם, המהלכים האלו מיועדים למטרה אחת ממוקדת: לחדול את מלחמת המגן בעזה. עתה, נסקור כל אחד מן האמצעים ונעמוד על הקשרים ביניהם.

עצירת אספקת נשק באמצעים משפטיים

ארגוני זכויות אדם הגישו עתירה נגד ממשלת הולנד.[1] מטרת העתירה היא לכפות על הממשלה ההולנדית לחדול מאספקה צבאית לישראל. מדובר, בעיקר, באספקת חלקי חילוף למטוסי האף-35 שהולנד מחזיקה בשטחה. הטענה המרכזית בעתירה היא שעל ממשלת הולנד יש חובה משפטית להימנע מן האספקה. אחרת, לשיטת העותרים, הולנד עצמה תפר את חובותיה במשפט הבינלאומי.[2] הטעם לזה הוא שלפי העותרים ישראל מבצעת פשעים בינלאומיים במלחמתה בעזה, ושהיא עושה זאת בין היתר באמצעות מטוסי האף-35. בית המשפט ההולנדי בערכאה הראשונה דחה את העתירה. העתירה נדחתה אף על פי שלשיטת בית המשפט ברור שהתגובה הישראלית ל-7/10 "אכן מערבת הפרות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי". ערכאת הערעור הפכה את ההחלטה ואסרה על ממשלת הולנד לספק את החלפים לישראל. ממשלת הולנד כבר הודיעה שתערער.[3] מחלוקת דומה, שאף היא נוגעת לחלקי נשק הקשורים לתוכנית האף-35, עלתה בדנמרק, ובמקביל לעתירה בהולנד החלו הליכים דומים באנגליה על רקע דומה ועם מטרות דומות.[4]

למהלכים האלו יש כמה מאפיינים: הם מתנהלים נגד הממשלות המקומיות, כלומר הם מתנהלים נגד רצונן של הממשלות המקומיות ובדרך כלל ביוזמת ארגונים פרו-פלשתיניים; ההליכים מתנהלים על פי הדין המנהלי הפנימי של אותן מדינות, אבל לדין הבינלאומי יש בהן משקל. במידה מסוימת, ההליכים מזכירים את גל בקשות המעצר נגד ישראלים.[5] גם אז, רוב הפעולות נעשו שלא ברצונן של הממשלות המקומיות.

למאפיינים האלו יש כמה השלכות. הראשונה, ששיח והסכמות של ישראל עם הממשלה המקומית אינו בהכרח יעיל (שהרי ממילא הממשלה הזו כבר מתנגדת למהלך). השנייה, שלאחר פסיקה שיפוטית, ולאור עצמאות מערכת המשפט במדינות המערביות, השיח עם הממשלה המקומית עוד יותר חסר תוחלת. למעשה, המלכוד עמוק עוד יותר. ממשלות עם שליטה בפרלמנט יכולות ליזום תיקון חקיקה לשינוי המצב החוקי, אלא שבמקום שבו בית המשפט יבסס את פסיקתו על חובה בדין הבינלאומי, הרי שבחלק ממדינות אירופה, לדוגמה, ספק אם ניתן להעביר חקיקה מתגברת הן מטעמים משפטיים פנימיים והן מטעמים פוליטיים.

הקשר בין ההליכים האלו ובין המטרה של הפסקת המלחמה הישראלית ברור. הכוונה היא ליצור סחף במדינות המערב כולן (בדגש על מערב אירופה).[6] סחף שכזה עשוי להביא למסה קריטית של השפעה על אורך הנשימה הצבאי והמדיני הישראלי, עד כדי הפסקת האש.

סנקציות מנהליות על ישראלים

 מהלך חסר תקדים נוסף שבא לעולם לאחרונה הוא הפעלת סנקציות בצו נשיאותי אמריקאי נגד ישראלים.[7] הסנקציות הופעלו נגדם על בסיס טענות לפעילותם בשטחי יהודה ושומרון. לא ניכנס כאן לתוכן המסוים של הצו הנשיאותי. יש לו פוטנציאל לתחולה רחבה באופן דרמטי, והוא מעורר שאלות מעוררות דאגה מבחינת ישראל. ניצמד כאן לסוגיה העקרונית. צווים שכאלה יכולים לכלול (מעבר לאיסור כניסה לארה"ב) הוראה על תפיסה והקפאה של נכסים של יעדי הצווים בארה"ב. אבל, ארה"ב נוהגת להרחיב את מוטת הסנקציות שלה על ידי הפניית האיום גם לצדדים שלישיים שיסכלו את הצו, ומכאן שאזרח ישראלי יכול למצוא עצמו כשכספו בבנק ישראלי מוקפא ללא כל דיון שיפוטי. הצו מאפשר להפעילו גם על אנשי ממשל ישראלים. בשלב זה, הוא הופעל על ארבעה אזרחים ישראלים בלבד. ימים אחר כך הכריזו ממשלות צרפת ובריטניה על סנקציות דומות.[8]

בניגוד לעתירות שהצגנו בנושא אספקה צבאית, הסנקציות אינן נכפות נגד רצונן של הממשלות הזרות. להפך, הן יוזמה של הממשלות עצמן. בניגוד לעתירות (שמבקשות צו שיפוטי או פסק דין), הסנקציות הן אקט מנהלי. כלומר, הן נעשות על ידי הזרוע המבצעת בלי הליך שיפוטי בבית משפט. באותה מידה, הן חשופות לתקיפה משפטית בארה"ב. כלומר, מי שנפגע מן הצו יוכל לעתור לבית משפט אמריקאי נגד ההחלטה. הבדל משמעותי נוסף מן העתירות בנושא אספקה צבאית הוא היכולת לשנות את ההחלטה. סנקציות מנהליות פתוחות יותר לשינוי. די בשינוי מדיניות של הממשלה המקומית.

קשה להצביע על קשר של אמצעי-מטרה בין הסנקציות ובין עצירת המלחמה בעזה, אבל ברור שלפחות הסנקציות האמריקאיות הן תוצאה של התארכות המלחמה ושיש בהן כדי לרצות את מי שזועמים על אי-הפסקתה, וברור שהסנקציות יכולות להוות תמריץ לישראל נוסף על שאר אמצעי הלחץ להפסקת המלחמה.

בית הדין הבינלאומי הפלילי מעלה הילוך

הדיון בעניין דרום אפריקה נגד ישראל מתקיים, כאמור, בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ).[9] הדיון הסיט את תשומת הלב מבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC) ומפעילותו בהקשר הישראלי.[10] נראה שזו אולי הסיבה גם להד הנמוך יחסית של התבטאותו החריגה לאחרונה של התובע של בית הדין הפלילי. התובע הוא בעל התפקיד החשוב בבית הדין. הוא מנוע הייזום של חקירות, צווים וכתבי אישום. התובע הנוכחי, קארים ח'אן, לא הסתיר בפתח הודעתו את הקשר שלה ל"דאגתו" מדיווחים על הפצצות ופלישה ישראלית לרפיח.[11] בהודעה ברשת X ("טוויטר") הבהיר ח'אן כי בית הדין מנהל חקירה בנוגע ל"מצב במדינת פלשתין" והבהיר כי חקירה זו מקודמת כעניין של "עדיפות עליונה". התובע הזהיר בהודעתו מהפרת דיני המלחמה או ריקונם מתוכן. החלק הבוטה ביותר בהודעתו היה קביעתו כי מאז הבהיר זאת בשנה שעברה, "לא ראה שינוי מובחן בהתנהגותה של ישראל", ועל זה הוסיף שמי שאינם מקיימים את הדין – אל להם להתלונן אחר כך על פעולת בית הדין "על פי המנדט שלו".[12] את הודעתו חתם ח'אן באיום ברור "לכל המעורבים" ולפיו משרדו חוקר פשעים שבוצעו לכאורה, וכי יבוא חשבון עם האחראים.[13]

הודעת התובע באה באופן מובהק, על פי עיתויה ועל פי מילותיה הברורות, על רקע הרצון למנוע את התרחבות המלחמה הישראלית לרפיח. היא נועדה לשמש כלחץ מפני הרחבת המלחמה, ובהיכשל הלחץ – להביא לריסונה.[14] הודעתו משקפת גם את ההטיה בבית הדין. אומנם ח'אן קורא קצרות בסוף הודעתו לשחרור "כל בני הערובה" ומציין כי זהו עוד "מוקד" של החקירה, ועדיין ח'אן אינו מתייחס כלל לתשתית הטרור חסרת התקדים בעזה בכלל, וברפיח בפרט, ובכללה זו שאחוזה באופן שיטתי במערכות ההומניטריות. התובע נחרץ בדבריו מבלי שיכול להיות לו בסיס עובדתי רציני, שהרי אין לו גישה לשטח הלחימה ואין לו שיתוף פעולה ישראלי. וכאמור, העיתוי והמילים ברורים – המטרה היא ללחוץ את ישראל לעצירת המלחמה או לריסונה מפני כניסה לרפיח.

רגע האמת בהליכים מול דרום אפריקה

בקרוב תצטרך ישראל להחליט על צעדיה בנוגע להליכים שמנהלת נגדה דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ). אחד הצווים שהוציא בית הדין נגד ישראל תחום בזמן. הוא מחייב את ישראל להגיש דו"ח לבית הדין על פעולותיה למימוש שאר הצווים.[15] בין שישראל תיטוש את הדיון ובין שחלילה תמשיך בו, הדיון לגופו של עניין יחל. כלומר, גם בהיעדרה של ישראל. בהעמקת הדיון ב-ICJ אפשר להדגים את הקשר שבין כל שיטות הפעולה המשפטיות נגד ישראל שמוצגות בנייר זה. התפתחות הדיון בבית הדין עלולה להקל על בתי משפט עליונים לכפות על ממשלות שלא לספק נשק וחלקי חילוף לישראל. ממילא ברור שכל אלו יוצרים לחץ על התובע בבית הדין הבינלאומי הפלילי להראות פעילות אפקטיבית נגד ישראל. פעולה במישור הפלילי של ה-ICC תעלה מצידה את הסיכונים שבדיון ב-ICJ, וכך הלאה במעגל שמזין את עצמו. כל זה במשולב יוצר לחץ מדיני-ביטחוני מתגבר על ישראל.

משמעויות ארוכות טווח

אפשר שהמלחמה המשפטית הרב-זירתית בישראל היא רק אינדיקציה למגמה רחבה יותר. כלומר, לדעיכת הלגיטימציה הישראלית לממדים שמזכירים את מעמדה של ישראל בעשורים הראשונים לחייה. יש למגמה הזו, ככל הנראה, קשר למגמות הגירה והקצנה של תפיסות עולם בעולם המערבי. לישראל יש כלי התמודדות שלא היו לה בעבר עם מצב שכזה, אבל יש לה גם רגישויות שלא היו לה בעבר. הפתרון ארוך הטווח חייב לכלול תוכנית מיידית לפעולת מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות תחת משטר נרחב של אמברגו נשק וסנקציות.

המלצות

יש להכיר בזה שהמאבק המשפטי נגד ישראל הפך "רב-זירתי"; שלרוב הזירות מטרה דומה; וחשוב מזה, להכיר בכך שמדובר במאבק שאינו "באמת" משפטי. זהו מאבק על עצם זכותה של ישראל להגן על עצמה. כל תכליתו של המאבק הזה, על רוב זירותיו, היא צמצום החופש הריבוני של ישראל לזכות להגנה עצמית. בהינתן שהמאבק הוא במהותו מדיני-ביטחוני, כך יש לטפל בו – בכלים מדיניים-ביטחוניים. אין להתפתות ולהיגרר אחר פעולות משפטיות נגדיות באותן ערכאות. הסבירות שישראל תקבל בהן צדק נמוכה.

יש לייחד בעלי תפקיד מדיני-ביטחוני שירכזו את המאבק במלחמה המשפטית הרב-זירתית נגד ישראל. לישראל יש אפשרות לרתום את מנופיה. לדוגמה, הפלישה הרוסית לאוקראינה שינתה לחלוטין את מצב הביטחון ותפיסת הביטחון של מדינות מרכז ומערב אירופה. הן נדרשות לפתרונות חימוש שאין עוד בידיהן.[16] הולנד, לדוגמה, זקוקה לנשק ישראלי יותר מכפי שישראל תושפע ממניעת חלקי חילוף דרך הולנד. לישראל יש גם עתודות גז שאירופה נדרשת להן. בנוסף, אחת המדינות המשפיעות באירופה היא גרמניה; לגרמניה מחויבות ייחודית לישראל ולביטחונה, וגרמניה עצמה נדרשת לטכנולוגיה צבאית ישראלית לתקופת הגישור עד לפיתוח אירופי עצמי. כל אלו הן רק דוגמאות.

ועדיין, צריך לומר ביושר: גם מרגע שימונו האנשים המתאימים וגם מרגע שתאומץ בישראל התפיסה הנכונה, גם אז יתאפשר ככל הנראה רק מזעור של הבעיה. למעשה, יש אפשרות ממשית שהבעיה תלך ותתרחב למרות פעולה ישראלית. יש אפילו אפשרות שישראל תיגרר לעידן של פעולה תמידית תחת אמברגו נשק וסנקציות. זה הזמן להכין תוכנית מפורטת – ואם נדרש גם תשתית – להפעלת מערכת הביטחון בעידן שכזה. יעדי התוכנית והתשתית יהיו להבטיח אספקה תקינה ורכש צבאי גם אם המתקפה המשפטית הרב-זירתית תתגבש חלילה לכדי מצור משפטי על ישראל.

[1] C/09/657026 KG ZA 23-991 Oxfam Novibte The Hague Foundation v. the State of the Netherlands (https://uitspraken.rechtspraak.nl/details?id=ECLI:NL:RBDHA:2023:19744).

[2] הטיעונים המשפטיים של העותרים נגד אספקת נשק לישראל סובבים סביב מקורות נורמטיביים חוזרים. לדעתי, אף אחד מהמקורות האלו אינו מלמד על חובה למנוע אספקת נשק מישראל. מקור אחד הוא אמנת האו"ם בדבר סחר בנשק, Arms Trade Treaty (New York, 2 April 2013). מקור נוסף הוא סע' 1 המשותף לארבע אמנות ג'נבה. הוא יוצר מחויבות של המדינות לכבד ולהבטיח כבוד לכללי האמנה (“…undertake to respect and to ensure respect for the present Convention…”). מן החובה הזו להבטיח כבוד יש מי שגזרו מחויבות " 'To ensure respect' means that States, whether engaged in a conflict or not, must take all possible steps to ensure that the rules are respected by all, and in particular by parties to conflict". Laurence Boisson de Chazournes and Luigi Condorelli , Common Article 1 of the Geneva Conventions revisited: Protecting Collective Interests, ICRC (https://www.icrc.org/en/doc/resources/documents/article/other/57jqcp.htm). מקור חובה נוסף הוא האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע "השמדת עם", וההקשר ברור. כאמור, אני סבור שאין באף אחד מהמקורות האלו כדי לבסס חובה על ממשלות שלא למכור נשק לישראל. לעיתים הטענה מבוססת על תנאי רישיון אספקת הנשק המסוים. אלו תנאים שמדינה שמספקת נשק מתנה בהם את המכירה. בדרך כלל יכלול רישיון כזה יכולת להשעותו אם יש חשש שייעשה בנשק פשע מלחמה או פגיעה בשלום וביציבות (תנאי זה, לדוגמה, משמש בסיס לתביעה מממשלת בריטניה שתחדל לספק נשק לישראל). על זה נוספים דיני זכויות האדם במשפט הבינלאומי (מבלי להיכנס לוויכוח על היקפם והיקף תחולתם).

[3] State lodges appeal in cassation against judgment on distribution of F-35 parts to Israel, Government of the Netherlands (12.02.2024) (https://www.government.nl/latest/news/2024/02/12/state-lodges-appeal-in-cassation-against-judgment-on-distribution-of-f-35-parts-to-israel).

[4] Salma Ben Suisi, Human rights groups file legal challenge to stop UK licenses for Israel weapons exports, JURISTnews (10 December 2023)( https://www.jurist.org/news/2023/12/human-rights-groups-file-legal-challenge-to-stop-uk-licenses-for-israel-weapons-exports/(.

[5] אנשל פפר, האלוף (במיל') דורון אלמוג חשש ממעצר – וביטל ביקור בלונדון, הארץ (31 מאי 2012) (https://www.haaretz.co.il/news/politics/2012-05-31/ty-article/0000017f-defe-d3ff-a7ff-fffedfdb0000); המדריך לבכיר הזהיר – בלגיה, ניו זילנד, ספרד ובריטניה כבר איימו לתבוע בכירים ישראלים, "גלובס" (28 ינואר 2010) (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000534424).

[6] אסף אוני, הולנד מצטרפת לאיטליה, ספרד ובלגיה: מסרבת למכור חלקי חילוף ונשק לישראל, "גלובס" (12.02.2024) (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001471013).

[7] Executive Order on Imposing Certain Sanctions on Persons Undermining Peace, Security, and Stability in the West Bank (February 1, 2024) (https://www.whitehouse.gov/briefing-room/presidential-actions/2024/02/01/executive-order-on-imposing-certain-sanctions-on-persons-undermining-peace-security-and-stability-in-the-west-bank/(.

[8] Matthew Mpoke Bigg, France imposes sanctions on West Bank settlers, joining the U.S. and Britain, New York Times (13 February 2024) (https://www.nytimes.com/2024/02/13/world/middleeast/france-israel-west-bank-sanctions.html); James Landale and Andre Rhoden-Paul, UK sanctions four Israeli settlers accused of violence, BBC (13 February 2024) (https://www.bbc.com/news/uk-68274777).

[9] בהליכים האלו כבר ניתנו צווים זמניים נגד ישראל: Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide in the Gaza Strip, (SOUTH AFRICA v. ISRAEL), ORDER (24 January 2024) (https://www.icj-cij.org/sites/default/files/case-related/192/192-20240126-ord-01-00-en.pdf).

[10] לסקירת סטטוס מטעמו של ה-ICC בנוגע לישראל, ראו: https://www.icc-cpi.int/palestine.

[11] https://twitter.com/KarimKhanQC/status/1757081372680700206 (12 February 2024).

[12] “All wars have rules and the laws applicable to armed conflict cannot be interpreted so as to render them hollow or devoid of meaning. This has been my consistent message, including from Ramallah last year. Since that time, I have not seen any discernible change in conduct by Israel. As I have repeatedly emphasised, those who do not comply with the law should not complain later when my Office takes action pursuant to its mandate”.

[13] “To all those involved: my Office is actively investigating any crimes allegedly committed. Those who are in breach of the law will be held accountable”.

[14] אפשר שהודעתו של התובע באה גם כאמצעי להדיפת לחץ על בית הדין וחוסר ה"אפקטיביות" שלו.

[15] סעיף 86 לצו ה-ICJ, הע"ש 9 לעיל.

[16] אסף אוני, למה גרמניה, הולנד ופינלנד רוצות דווקא את הנשק הישראלי, "גלובס" (26.08.2023)

(https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001456144).

כבר למעלה מארבעה עשורים איראן השיעית מתכננת את גאולת העולם, לתפיסתה. בשיטתיות ובעקביות מעוררות פלצות, החל אבי המהפכה האסלאמית באיראן, האייתוללה רוחאללה חומייני, לתכנן את השתלטות השיעה, בהובלת טהרן, על העולם כולו. זה נשמע אומנם כמו סרט אימה דמיוני, אך זו המציאות הבלתי נתפסת שיש להתוודע אליה ולפעול על מנת לעצור אותה כאן ועכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

טהרן יצרה מכלול מפואר של "זרועות" (Proxies) שבאמצעותן היא פועלת ליישום חזונה החשוך. מבחינתה, מדובר בצבאות של "פועלים נחותים" בדמות הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון, שהם כזכור ערבים סונים, בעוד איראן השיעית איננה נמנית עם העולם הערבי.
הפלסטינים ושאיפותיהם הלאומיות מעניינות את איראן כקליפת השום. הסיבה שבגינה היא מעודדת, תומכת, מכשירה ומממנת את הג'יהאד האסלאמי, את חמאס ותנועות קיצוניות דומות נוספות, היא לצורך קידום הכאוס האזורי, שמקל עליה להשתלט על כמה שיותר שטח ולזכות בהשפעה ובמשאבים.

מספיק להעיף מבט על אזור קטן שכמעט אף גורם בעולם אינו עוסק בו, והוא ג'בל דרוז בסוריה. האזור היה מאוכלס באופן מלא על ידי דרוזים סורים בלבד במשך שנים ארוכות, כשהתקיימה הבנה שקטה בין שלטונו של בשאר אסד לבין הדרוזים, ולפיה הם לא יתערבו במעשיו והוא לא ירע להם. וכך היה במשך שנים. אלא שבשנים האחרונות ניתן לראות מגמה של השתלטות שיעית באזורים בבעלות הדרוזים – דבר שהקפיץ את בני המקום וגרם למאבקים עזים בינם לבין השיעים המקומיים, שניסיונות ההשתלטות שלהם מתבצעים בהובלה ובהכוונת איראן. בשקט, בסבלנות, בעקביות ובשיטתיות. כך נוהגת איראן בכל מקום שבו השלטון חלש ונוצרים כאוס וחוסר יציבות.

פועלה של ארה"ב לסילוק סדאם חוסיין, מנהיג עיראק הידוע לשמצה ששלט במדינה עד שנת 2003, יצר ואקום שאליו נכנסה איראן בחדווה. תחילה השתלטה איראן על מאגרי הנפט העיראקיים, מה שמזכה אותה בהכנסה עצומה של מאות מיליוני דולרים ליום. במקביל, החלה איראן בסבלנות ובעקביות לפעול לקידום היעד הבא – הנפט שמוחזק בידי יריבתה האסטרטגית סעודיה, מנהיגת העולם המוסלמי הסוני. בשנים האחרונות, עת התעוררה מהמורה בדמות ארגון דאע"ש הסוני, דאגה הזירה הבינלאומית לייצר קואליציה אפקטיבית ולחסל אותו, הפעם אף בעזרתה האדיבה של איראן. בכך חזרה טהרן להיות כוח בלתי מעורער במרחב, והמשיכה בחתירתה לייצור נשק להשמדה המונית והפקת אורניום לצורך קידום פרויקט הגרעין שלה.

במקביל, הקימה טהרן את חיזבאללה בלבנון, חיזקה את צבא החות'ים בתימן ואת המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. כאן כבר מדובר באוכלוסייה שיעית, הראויה והחשובה יותר לתפיסתה של איראן, ובעיקר נאמנה. לצורך יצירת מיליציות איראניות מוכשרות וחדורות אידיאולוגיה שיעית, נדרשים משאבים וחיילים. את המשאבים פועלת איראן להשיג באמצעות הנפט והברחות סמים מסיביות. את החיילים היא מייצרת באמצעי מטורלל כל כך, עד שקשה להאמין שהוא אמיתי: עידוד ילדות שיעיות במדינות השונות להיקשר ב"נישואי הנאה" – מונח שנטבע בעולם המוסלמי ומעניק היתר דתי הלכתי לנישואים "זמניים".

במסגרת אותם הנישואים ניתן "הכשר" לקיים יחסי אישות, ולאחר זמן קצר לפרק את ברית הנישואים. המולות באיראן אף הפכו את הנושא לחלק אינטגרלי מתוכניות הלימוד בעבור אותן בנות, ומדוע? משום שהילדים שנולדים במסגרת אותם "נישואי הנאה" נלקחים ועוברים אינדוקטרינציה דתית כדי להתגייס בבוא היום לאותן מיליציות שיעיות. אלו אותן המיליציות שפוגעות בנכסים אמריקאיים בעיראק ואותן מיליציות שמוכנות ליום הדין, עת טהרן תקרא להן למלחמה.

ישראל והסכסוך הפלסטיני־ישראלי מהווים תירוץ נוח לרתימת תשומת לב ערבית ומוסלמית, שכן שנאת ישראל ו"הציונים" היא נושא שיחסית בקונצנזוס. כך הצליחה עד כה איראן להרחיק את סעודיה מישראל ומיצירת קואליציה סונית־מערבית אפקטיבית שתפגע בתוכניותיה הגרנדיוזיות. בינתיים היא ממשיכה במאמציה לקידום תוכנית הגרעין, בעוד ארה"ב עסוקה בענייניה הפנימיים בשנת בחירות, וישראל טרודה ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בחזית הצפונית, וכמובן בהשבת החטופים.

הלחץ על ישראל לשרטט בעזה את "היום שאחרי", כמו גם הכוונה האמריקנית להכיר באופן חד־צדדי במדינה פלשתינית, מייצרים מצג מוטעה כאילו הבעיה היא בצד הישראלי.

כאילו ישראל היא זו שפלשה לעזה, רצחה, אנסה וחטפה אזרחים; כאילו היעדרה של מדינה פלשתינית הוא לב הסכסוך, ועליה ניטשת המלחמה, ולא על המדינה היהודית שהוקמה כאן לפני 76 שנה.

עזה נראית כפי שהיא נראית כיום בגלל סדר העדיפויות של העזתים. כל עוד ימשיכו הפלשתינים בעזה להציב בראש מעייניהם את חיסולה של מדינת ישראל – הם ימשיכו לתכנן פיגועים, לחפור מנהרות ולשגר טילים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל.

אין שום משמעות לתוכניות מדיניות כל עוד תושבי עזה לא ישנו את שאיפותיהם. לא תוכניות ישראליות נדרשות בעזה, כי אם החלטה פלשתינית לשנות כיוון ולשים סוף למלחמתם בפרויקט הציוני. או־אז תוכל עזה לעלות על דרך של שגשוג ורווחה.

אותו הדבר נכון לגבי הכרה במדינה פלשתינית – מהלך שלא רק שלא יקדם את סיכויי השלום, אלא גם ירחיק אותם. אם הפלשתינים אכן היו מעוניינים להקים מדינה לצידה של ישראל, ולא במקומה, הם יכלו לעשות זאת ב־1947, ב־2000 וב־2008. הבעיה היא שאם מחיר הקמתה של מדינה פלשתינית היה הכרה בקיומה של מדינת לאום לעם היהודי כעובדה מוגמרת, הפלשתינים לא היו מוכנים לשלם את המחיר.

לכן, ולאחר שצה"ל ישלים את הטיפול הצבאי ברצועת עזה, צריכה ישראל להציב כמה תנאים בפני כל רשות אזרחית שתנהל את הרצועה, ויהיו העומדים בראשה סעודים, אמריקנים או אירופאים.

התנאי הראשון הוא שהרשות החדשה שתנהל את עזה תכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. התנאי השני הוא שלרשות הזאת ולכל מקבלי השירותים ממנה אין תביעות טריטוריאליות כלפי ישראל מחוץ לרצועת עזה, והיא מתחייבת לא לפעול נגד ישראל באלימות.

התנאי השלישי הוא שהרשות החדשה תכריז שבעזה אין עוד פליטים ומחנות פליטים, ולכן אין גם צורך בסוכנות פליטים. אונר"א לא תהיה חלק מעזה ביום שאחרי, והרשות החדשה, יחד עם כל מקבלי השירותים ממנה, מבינים ומאשרים כי אין להם "זכות שיבה" לישראל.

רק נגיעה ישירה ומדויקת בשורשי הסכסוך ובסיבות להימשכותו עשויה לקדם שיפור אמיתי בין ישראל לפלשתינים. הסיכוי היחיד שעזה תעלה על דרך השלום הוא שתנטוש את מאמץ המלחמה. אותו דבר נכון לגבי הכוונה להכיר חד־צדדית במדינה פלשתינית.

הקהילה הבינלאומית צריכה להתנות כל הכרה כזאת בשלוש הדרישות האלה. זה לא צריך להיות קשה לה במיוחד, משום שהדרישות האלה עולות בקנה אחד עם מדיניות החוץ של מרבית מדינות המערב, ובוודאי ארה"ב והאיחוד האירופי.

אם יש רשות פלשתינית שמסוגלת לעמוד בתנאים האלה – מה טוב. אם אין – מוטב לחכות. במצב הנוכחי הכרה כזאת רק תעניק רוח גבית להמשך המלחמה בת 100 השנים של הפלשתינים בישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 19.2.2024.