לקראת סיום כהונתו ממשל ביידן והבחירות לנשיאות ארה"ב (בנובמבר 2024), בהן ינסה להיבחר לכהונה שנייה, נהיר כי מדיניותו מול איראן נכשלה. עמוד התווך במדיניות ביידן, עליו הכריז כבר בקמפיין הבחירות שלו, היה חזרה להסכם גרעין עם איראן. במסגרת זאת, הוא מחזר אחרי ח'אמנהאי, ומפגין מדיניות רכה למדי כלפי טהראן, כדי לקדם חזרה להסכם.

במסגרת מדיניותו הרכה, ממשל ביידן לא העלה כלל את האופציה הצבאית, וזאת חרף ההתקדמות המשמעותית בתוכנית הגרעין של איראן, במסגרתה היא מתבססת כמדינת סף גרעינית. ההתבססות הזו ניכרה היטב בדו"ח סבא"א מדצמ' 2023, לפיו טהראן צברה מספיק אורניום לרמת העשרה מתקדמת בסך 60% שתספיק עבור שלוש פצצות גרעיניות. יתרה מכך, לפי דיוויד אולברייט, מבכירי חוקרי בקרת נשק גרעיני בעולם, במסגרת הזינוק בתוכניתה הגרעינית, איראן תוכל לייצר תוך שבוע מספיק חומר מועשר עבור פצצת הגרעין הראשונה שלה, ותוך חמישה חודשים תוכל לייצר חומר בקיע שיספיק לתריסר פצצות גרעין. בהתאם לכך, הזהיר מנכ"ל סבא"א גרוסי במחצית ינואר, שאיראן "דוהרת קדימה" עם תוכנית העשרת האורניום שלה, וממשיכה להציב מחסומים בפני פיקוח.

ארה"ב הקפידה שלא לתקוף את איראן, למרות שזו שגרה את שלוחיה בעיראק לבצע 159 מתקפות (עדכני ל-29 בינואר) נגד בסיסים ואינטרסים אמריקאים בעיראק ובסוריה מאז פרוץ מלחמת עזה. המדיניות האיראנית נועדה ללחוץ על ארה"ב לדחוף את ישראל להפסיק את המלחמה. גם לאחר שמליצית כתאא'ב חזבאללה, חוד החנית של מערך הטרור האיראני בעיראק, הרגה (28 בינואר) במתקפת כטב"מ שלושה חיילים אמריקאים במוצב אמריקאי בירדן, נראה שממשל ביידן דבק במדיניותו שלא לגבות מאיראן דין וחשבון על אחריותה לכך. תחת ביידן, ארה"ב עושה כל שביכולתה כדי לא לשבור את הכלים מול ח'אמנהאי, ולפייסו באמצעות מסכת ויתורים מפליגים במסגרת חיזור נמרץ.

החיזור האמריקאי הבלתי פוסק אחרי טהראן

ממשל ביידן קידם שורה של צעדים שבטאו את החיזור האמריקאי הנמרץ אחרי ח'אמנהאי, שנועד לשקם את האמון בינו לבין ארה"ב, שנפגע קשות בעקבות פרישת טראמפ מהסכם הגרעין במאי 2018.

ראשית, ממשל ביידן קיים בספטמבר 2023 עסקת אסירים במסגרתם שחררה איראן חמישה אזרחים אמריקאים שעצרה בשטחה בתואנות שונות, במסגרת מדיניותה הסחטנית. בתמורה, שחררה וושינגטון חמישה אזרחים איראנים שנעצרו בארה"ב לאחר שהבריחו לאיראן טכנולוגיות רגישות שעלולות לסייע לתוכנית הטילים והגרעין שלה. במסגרת העסקה, הופקדו בבנק בקטר ששה מיליארד דולר מנכסיה המוקפאים של איראן ממכירות נפט, והם מוגבלים לשימוש עבור רכש אזרחי בלבד.

לצד זאת, במסגרת הנסיגה מקמפיין הלחץ המקסימלי, ממשל ביידן אינו אוכף את הסנקציות במלואן. מדיניות זו אפשרה לטהראן לגרוף רווח בשווי 80 מיליארד דולר (עדכני ל-10 באוקטובר 2023) ממכירות נפט בלתי חוקיות, מאז נכנס ביידן לתפקידו.

שנית, ב-25 בינואר גם נחשף שממשל ביידן הזהיר את איראן מכוונת השלוחה האפגנית של דאעש (המדינה האסלאמית – מחוז ח'וראסאן), לבצע פיגוע באזור קברו של מפקד כח קדס, קאסם סולימאני בכרמאן ב-3 בינואר, יום השנה הרביעי לחיסולו. גורמים אמריקאים מסרו שהמידע שהועבר לגורמים רשמיים באיראן היה "מספיק ספציפי לגבי המיקום ובדיוק בזמן", כך שבכוחו היה לעזור לטהראן לסכל את המתקפה או לפחות להפחית את מניין ההרוגים. טהראן יכולה היתה למנוע את פיגוע התופת הקטלני בו נהרגו 95 איש, אך מסיבה כלשהי (ייתכן חוסר האמון בארה"ב) לא השתמשה במידע הקריטי שקבלה.

שלישית, במהלך מתקפות הגומלין שבצעה ארה"ב בשבועות האחרונים נגד החות'ים בתימן ונגד כתאא'ב חזבאללה בעיראק, היא הקפידה לא לפגוע בנכסים או בגורמים של כח קדס, למרות תפקידם הבכיר בקידום המתקפות נגד ארה"ב. המעורבות המשמעותית של איראן במתקפות החות'ים הובלטו ביתר שאת בחשיפות שפורסמו לאחרונה. במסגרת זאת, נחשף כי מפקדים ויועצים של משה"מ, ובכללם מדריכים בתחומי הטילאות והכטב"ם, נוכחים באדמת תימן, ומעניקים סיוע מגוון, כולל מודיעיני-טקטי לחות'ים, לטובת מתקפותיהם. מאז ה-7 באוקטובר תגבר כח קדס את משלוחי האמל"ח לתימן, הכוללים כטב"מים התקפיים, טילי שיוט שונים ובכללם טילי שיוט נגד אוניות, וטילים בליסטיים לטווח בינוני, בהם ביצעו החות'ים שימוש במתקפותיהם בים האדום. לצד זאת, נחשף כי חזבאללה גם הוא מקיים נוכחות בתימן במסגרת הסיוע לחות'ים. אונית מודיעין של משה"מ, BEHSHAD, שנמצאת בים האדום מאז 2021 ממלאת תפקיד מיוחד בסיוע האיראני, שעוזר לחות'ים באכוונת מתקפותיהם ובמתן מודיעין שמזהה מי מבין האוניות שעוברות בים האדום עושות דרכן לישראל. האוניה האיראנית נמצאת בתנועה, ומלווה את האוניות המותקפות כדי לוודא את הפגיעה בהן. למרות שמיקומה ידוע ופורסם בתקשורת, ממשל ביידן נזהר שלא לכלול אותה במתקפות שביצע עד כה בתימן, כמו גם את גורמי כח קדס וחזבאללה בתימן.

זאת ועוד, ממשל ביידן התעלם מהדיכוי הקשה שמפעיל המשטר האסלאמי נגד דרישת העם האיראני לחופש שהתבטאה במחאת מהסא אמיני (ספטמבר 2022-מרץ 2023), והסתפק בענישה בדמות סנקציות נגד אישים וארגונים באיראן שהשתתפו בדיכוי המשטרי. כך, הממשל הפגין דבקות בשיחות הגרעין עם טהראן, למרות שזו דיכאה ביד קשה את, במסגרתו נרצחו, לפי פעילי זכויות אדם איראנים, לכל הפחות 537 מפגינים בידי כוחות הביטחון האיראנים.

ממשל ביידן לא גיבש אסטרטגיה חלופית מול איראן

למרות כשלון השיחות עם טהראן עד כה, במהלך כהונה שלמה ביידן לא גיבש אסטרטגיה חלופית לשיחות הגרעין. במסגרת החיזור המתמשך, הממשל מתעלם מהפרות אדם קשות שמבצע המשטר, ומחלקו המשמעותי בהתקפות נגד הכוחות האמריקאים באזור, ואף תדלק את טהראן במיליארדי דולרים להם זקוקה כלכלת איראן באופן נואש כדי "להחזיק את הראש מעל המים". אין תמה אפוא, שבעידן ביידן ח'אמנהאי אינו ממהר לשוב למציאות הסכמית וסבור שבכוחה של טהראן לצלוח את המשבר הכלכלי גם ללא חזרה להסכם גרעין.

ראוי שממשל ביידן לכל הפחות יגבש Plan B עוד לפני הבחירות לנשיאות. במסגרת זאת, עליו יפעיל לחצים הולמים על טהראן כדי לאלצה להגמיש את תנאיה לחזרה להסכם גרעין. לשם כך עליו לאכוף את הסנקציות בקפדנות, להעלות את האופציה הצבאית לשולחן ולהעניש את טהראן על תפקידה המשמעותי בקידום מתקפות נגד ארה"ב באזור.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.1.2024. 

עיקרי הדברים:

• האיום המשפטי הישראלי מורכב מארבעה מקורות עיקריים: בית הדין הבין לאומי לצדק (ICJ), בית הדין הבין לאומי הפלילי (ICC), ועדות בדיקה אד הוק והפעלה של מדינות את המשפט הפלילי הפנימי שלהן נגד ישראלים (סמכות אוניברסלית).
• נייר זה יעסוק רק בשני בתי הדין הבין לאומיים למרות שהרציונל שלו רלבנטי במידה רבה גם לשני מקורות האיום האחרים.
• לישראל שלוש טעויות עקרוניות מול האיום המשפטי הבין לאומי: טעות בסיווג האיום. 2. טעות בניהול ההתמודדות מול האיום. ו-3. טעות בהגדרת היעדים הישראליים מול האיום.
• מטרתו של האיום המשפטי הבין לאומי היא לצמצם – ללא סמכות והצדקה –  את זכותה של ישראל להגנה עצמית. ככזה, האיום בהשלכותיו, אינו שונה מניסיון לשבש אספקה צבאית או תנועות צבא. יש לראות בו איום מדיני-ביטחוני ולא משפטי.
• יש להעביר את הובלת הטיפול באיום מן הדרגים המשפטיים אל ההנהגה המדינית-ביטחונית.
• גם בפוזיציה של יועצים, ראוי לגוון את ספקטרום המומחים המשפטיים עמם מתייעץ הדרג המחליט. ספק אם מגוון הדעות ביחס למשפט הבין לאומי וביחס לאיומים המשפטיים הבין לאומיים, נחשף היום למקבלי ההחלטות. אפשר שמקור חלק מהסיווג הלא-נכון של מהות האיום נובע מתפיסת עולמם המשפטית של המשפטנים שמנהלים את ההתמודדות עם האיום.
• ישראל צריכה להציב יעד ברור למדיניות החוץ והביטחון של ישראל: להחליש את בתי הדין.
• ישראל צריכה לגבש חזית מאבק בין מדינות ידידות. מעין ברית הגנה צבאית-משפטית. הברית של הצבאות ושל משרדי ההגנה הידידותיים תגבש סטנדרטים משותפים ללוחמה בטרור, לפעולה ביחס לבתי הדין ולמניעה מאורגנת של הסיכונים למשרתים.
• יש ליזום הסכמים בילטרליים עם מדינות ידידות ליצירת התחייבויות הדדיות להגנה על נושאי תפקיד ולוחמים ובכלל זה למניעת שת"פ עם בית הדין על בסיס אותן התחייבויות.

רקע:

ב26 ינואר 2024, הוציא בית הדין הבין לאומי לצדק (ICJ) צווים זמניים נגד ישראל.[1] בית הדין הכריע בבקשתה של דרא"פ להוציא כנגד ישראל שורה של צווים זמניים במסגרת תביעה נגד ישראל. הצווים שהתבקשו כוללים, בין היתר, הוראה לישראל להפסיק לחלוטין את מלחמתה בעזה. באופן אבסורדי, הצווים התבקשו במסגרת תביעה של דרא"פ נגד ישראל לפיה ישראל מבצעת ברצועת עזה פשע של השמדת עם.

בפועל, בית הדין הסתפק בעיקר בדרישה לעשות כמיטב היכולת להימנע מביצוע פשעים על פי האמנה למניעת פשע השמדת עם ובכלל זה הריגה ופגיעה גופנית בפלסטינים. ישראל נדרשת לנקוט אמצעים להבטיח שכוחותיה אינם מבצעים פעולות אסורות שכאלו. ישראל נדרשת גם למנוע ולהעניש הסתה לביצוע השמדת עם ביחס לפלסטינים בעזה. עוד נדרשת ישראל בצו, לנקוט אמצעים מיידיים ואפקטיביים כדי לאפשר אספקה דחופה של צרכים ושירותים בסיסיים וסיוע המוניטארי הנחוצים לתושבי עזה. חשוב לציין שלשתי הדרישות האחרונות הצטרף השופט ברק באופן מפתיע ומצער.[2] עוד נדרשת ישראל למנוע השמדת ראיות ביחס להאשמות דרא"פ נגדה. וכן, ישראל נדרשת להגיש בתוך חודש דוח ובו תפרט את האמצעים שנקטה כדי לממש את דרישות הצו.[3]

החלטת בית הדין מבהירה את מידת ההטיה האנטי-ישראלית שלו. החלטתו מתייחסת באופן שולי ולאקוני למתקפה של חמאס ב7/10 (אך לא לממד הזוועתי-מפלצתי שבה). היא אינה מבהירה את מידת הסיכון הקיומי שמולו מתמודדת ישראל ואותו היא הודפת בעזה. מנגד, ההחלטה מקדישה חלקים נרחבים לתיאור תוצאות המלחמה בעזה, תוך הסתמכות על מספרים פלסטינים (שהם למעשה מספרים של חמאס). מנהלי אונר"א מצוטטים באריכות כשהם מתארים את המציאות בעזה.[4] אבל, השימוש הטוטאלי במתקני אונר"א למטרות צבאיות-טרוריסטיות, נעלם מן ההחלטה.

התביעה הדרום אפריקאית היא חלק ממגמה לנהל נגד ישראל מאבק משפטי במקביל למאבק צבאי. למעשה, התכלית האמיתית היא שימוש בזירה המשפטית הבין לאומית כדי להגביל את יכולתה של ישראל לעשות שימוש בכוחה הצבאי למטרות הגנה.

לזירה המשפטית הבין לאומית 4 מוקדים שונים. הראשון והמסוכן שביניהם, הוא בית הדין הבין לאומי הפלילי בהאג (ICC). המטרה בשימוש בו היא להביא לחקירה, מעצר, אישום וניהול משפט פלילי נגד אינדיבידואלים ישראלים בגין פעולותיהם במסגרת תפקידם בעימותים שביו"ש וברצועת עזה. אפיק שכזה יכול לתחזק הרתעה אישית ולאומית קבועה של בעלי התפקידים הישראלים הבכירים בדרג המדיני והצבאי.

האפיק השני לפעולה משפטית-בין לאומית נגד ישראל, הוא בית הדין הבין לאומי לצדק בהאג (ICJ). זהו בית הדין בו מתנהלת כרגע התביעה של דרא"פ נגד ישראל. בבית הדין הזה יש שני אפיקי פעולה נגד ישראל. הראשון, הוא להגיש נגד ישראל תביעה. בבית הדין הזה יכולה רק מדינה לתבוע מדינה אחרת. המטרה הראשית בתביעות שכאלו היא לנסות ולקבל צווים מהירים על בסיס דיון מידי וקצר ושיהיה בהם להגביל את יכולתה הצבאית של ישראל. מטרה שניה היא להביא לקביעות של ה-ICJ, שתחייבנה את בית הדין הפלילי (ה-ICC), לפתוח בחקירה משלו. האפיק השני הוא לנצל את תפקידו השני של בית הדין כיועץ למשפט בין לאומי של המוסדות המוסכים של האו"ם. המטרה בניצול האפיק הזה היא להביא את בית הדין להוציא חוות דעת ששוללות את חוקיות הפעולות הצבאיות הישראליות. כך לדוגמא, נעשה בעניין גדר ההפרדה. העצרת הכללית של האו"ם ביקשה חוות דעת בדבר חוקיותה. ה-ICJ הוציא בהתאם חוות דעת שיש בה קביעות קשות מאד במשפט הבין לאומי מבחינתה של ישראל. ולבסוף, חוות הדעת קבעה שכל חלק בגדר שמזרחה לקווי 67, אינו חוקי ויש להורסו מייד.[5]

גם ההחלטה האחרונה שהוציא בית הדין בעניין בקשת דרא"פ לצווים זמניים היא דוגמא מובהקת לעד כמה מגוחך לראות את בית הדין כטריבונל הוגן ביחס לישראל. ההחלטה להוציא צווים זמניים שמא יתרחש רצח עם בעזה, מעניקה וו אחיזה היסטורי לעלילת הדם חסרת הבסיס של דרא"פ. היא מסמך שאין בו אמת ואין בו צדק. ההחלטה מתיימרת להכפיף את מלחמת המגן של ישראל למנגנון פיקוח שיפוטי קבוע בדרישתה מישראל להגיש דוחות על קיומה את הצווים. יש בה כדי לצמצם את חופש הפעולה של הקבינט ושל הצבא באמצעות הרתעה משפטית מיידית ונמשכת.

האפיק השלישי לפעולה משפטית-בין לאומית נגד ישראל, הוא באמצעות ועדות בדיקה וחקירה אד-הוק. כזו לדוגמא, היתה ועדת גולדסטון שהוקמה לאחר מבצע "עופרת יצוקה" או ועדת פאלמר שהוקמה בעקבות משט ה"מרמרה".[6] המטרה באפיק שכזה היא לקבע הרתעה מתמדת, תוך ייצור דוחות חקירה שיהיה בהם לפגוע בלגיטימיות של הפעלת הכוח הישראלית. מטרה נוספת של דוחות כאלו היא להניע תהליכים מדיניים נוספים נגד ישראל, דוגמת החלטות במועצת הביטחון של האו"ם. והן מיועדות ליצירת רצף היסטורי של דה-לגיטימציה לישראל.

האפיק הרביעי הוא על ידי שימוש בסמכות שיפוט פלילית אוניברסלית של מדינות. בדרך כלל, מדינות תגבלנה את הפעלת המשפט הפלילי הפנימי שלהן לאירועים שחלו בטריטוריה שלהן או לאירועים שמחוץ לטריטוריה הריבונית ובלבד שיש להם זיקה לאינטרסים של המדינה השופטת, כמו לדוגמא: פגיעה באינטרס ביטחוני או כלכלי או פגיעה באזרחים של המדינה השופטת. אלא, שיש לזה חריג. לא מעט מדינות מעניקות בקוד הפלילי שלהן סמכות פלילית לעצמן לשפוט עבירות חמורות על המשפט הבין לאומי – כמו לדוגמא פשעי מלחמה – גם במקום בו אין למדינה עצמה זיקה לאירוע. על הבסיס הזה, תלונות ודרישת צווי מעצר נגד בעלי תפקיד ישראליים בבתי משפט כבר התרחשו בעבר בספרד, בלגיה, ארה"ב, אנגליה וניו-זילנד.[7]

מטרתה של רשימה זו היא להאיר את הבעיות בהתמודדות הישראלית הנוכחית עם שניים מארבעה אפיקי הפעולה האלו, כלומר עם שני בתי הדין הבין לאומיים הקבועים (ICJ ו-ICC). הרשימה תציע אסטרטגיית התמודדות חדשה. עיקרה, נטישת ההתבוננות המשפטית על האיום ומעבר לסיווגו כאיום מדיני-ביטחוני. בהתאם, יש להעביר את הובלת הטיפול בבעיה לדרגים המדיניים-ביטחוניים, הנבחרים והממונים. בעיקר, יש לפעול וניתן לפעול לגיבוש קואליציית צבאות ומשרדי הגנה לפעולה משותפת נגד האיום המשפטי-בין לאומי.

הבעיה:

רשימה זו מבקשת לזהות שלוש בעיות עיקריות בהתמודדות הישראלית עם האיום המשפטי הבין לאומי. הראשונה, טעות בסיווג האיום. השנייה, טעות בניהול ההתמודדות עם האיום. השלישית, טעות בהגדרת היעדים לפעולות ההתמודדות הישראלית עם האיום.

טעות בסיווג האיום – ישראל מתבוננת ונוהגת באיום המשפטי הבין לאומי בראש ובראשונה כאיום משפטי. השיח סביבו משפטי – לדוגמא, מה מקורות הסמכות של כל גוף או מה אפיקי הפעולה המשפטיים ביחס אליו. מובילי הטיפול באירוע הם המשפטנים בשירות הציבורי, כמו היועץ המשפטי לממשלה ואנשי המשפט הבין לאומי במשרד המשפטים ובפרקליטות הצבאית. אלא, שהאיום הוא רק בעל כסות משפטית. אבל, הוא אינו באמת איום משפטי. בפועל, האיום הוא מדיני-ביטחוני.

האיום אינו משפטי "אמיתי" מפני שהוא אינו מגיע ממוסדות משפטיים אמיתיים. ובהתאם, הוא אינו עונה לסטנדרטים משפטיים אמיתיים. ראיות "חותכות" לא יפוגגו את האיום. וטיעון משפטי "טוב" לא ימנע אותו. בית הדין הבין לאומי לצדק (ICJ) מוטה פוליטית באופן בוטה. בשנות ה-80, הוא פסק נגד ארה"ב בתביעתה של איראן.[8] וזה, למרבה האירוניה, לאחר שארה"ב מימשה זכות הגנה עצמית בתגובה לטרור ימי איראני נגד אינטרסים אמריקאים. לשם כך, בית הדין החמיר לרמה לא ריאלית את כללי ההגנה העצמית. בשנת 2004, ה-ICJ הוציא חוות דעת מייעצת לפיה גדר ההפרדה אינה חוקית בחלקיה שממזרח לקווי הארבעה ביוני.[9] לשם כך, הוא עיוות שוב את כללי ההגנה העצמית וצמצם הצדקה שכזו לישראל אל מול גל הטרור האכזרי שספגה.

גם ה-ICC סובל מהטיה מובהקת. פרשנותו להתנהלות כוחות הביטחון בפרשת המרמרה, עקבית עם ההטיה של ה-ICJ. נזכיר,  שכוחות צה"ל התמודדו אז עם פריצה מכוונת של מצור ימי חוקי שהטיל חיל הים. הכוחות בחרו בעצירת האונייה המתפרצת בדרך שיש בה כדי לסכן את לוחמי חיל הים, על אף שניתן היה לירות על האונייה ולעוצרה. לוחמי הקומנדו הימי נפלו למארב טרוריסטי אלים. אלא שבית הדין ראה באירוע כמעלה חשש לפשעי מלחמה מצידם של הלוחמים הישראלים דווקא.[10] בעניין אחר, קבע ה-ICC  לבקשת התובעת, שיש לו סמכות לדון ב"פשעים" בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.[11] וזה, למרות שיש לו סמכות שכזו רק ביחס לאירועים בטריטוריה של מדינה שהסכימה לסמכותו או ביחס לחשודים שהם אזרחים של מדינות שהסכימו לסמכותו. הרשות הפלסטינית, שאינה מדינה, שאין לה טריטוריה ולא ריבונות, אינה אמורה להיות מדינה חברה בבית הדין. ובוודאי שהיא אינה יכולה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט (מתוקף ריבונות על שטח) שלה עצמה אין. כידוע, "הסכמי אוסלו" אוסרים על הרשות הפלסטינית לשפוט שיפוט פלילי של ישראלים.[12] ממילא, אפילו היתה יכולה להעניק לבית הדין את הסמכות הזו, הרש"פ אינה מדינה עם גבולות שיש להם אפילו קווים כלליים. ובכל אלו לא היה כדי למנוע מן ה-ICC לקבוע כי מדובר במדינה חברה בבית הדין וכי שיטחה, לצורך קביעת סמכות בית הדין, יהיה כל שטח יהודה ושומרון ורצועת עזה.[13] הנה כי כן, ה-ICC רואה עצמו מוסמך אפילו ביחס לאירועים שיחולו במזרח ירושלים ובכלל זה העיר העתיקה, הכותל ואפילו על שטח משרד המשפטים ברחוב צלאח-א-דין.

שיתוף פעולה משפטי עם בתי הדין האלו הוא לכן טעות. הציפייה לקבלת צדק לישראל ולישראלים בבתי הדין האלו היא תמימות ישראלית שיש בה התעלמות מהטיה מובהקת. ואם יש דבקות ב"קונספציה" מודיעינית, הרי שזו מהווה דבקות ב"קונספציה" משפטית.

טעות בניהול ההתמודדות עם האיום – בהינתן שהאיום צריך להיות מסווג כאיום מדיני-ביטחוני שרק עטוף באריזה משפטית, מן הראוי שלא משפטנים יהיו מי שיובילו את הטיפול בו. משפטנים, מטבעם, רגילים לנתח אירועים משפטית. הם שואלים שאלות של גבולות הסמכות. והם שואלים שאלות של מהם עקרונות הדין. הם מעצבים פתרונות על בסיס שני אלו. הם מציעים לכן פתרונות של "טיעוני סמכות" מהסוג של "אין סמכות באירוע". והם טוענים גם טיעוני מהות מהסוג של "על פי דין, אין אחריות באירוע". כאמור, במסגרות משפטיות מוטות, אין לטיעונים שכאלו אפקטיביות. הטעם לזה פשוט. מלכתחילה, המוטיבציה פוליטית. ההשפעה פוליטית. ואת אלו, טיעון משפטי לא ירפא.

איום מדיני-ביטחוני צריך להיות מטופל בכלים מדיניים-ביטחוניים. ואת אלו, צריכה להוביל לכן הצמרת המדינית ביטחונית של ישראל בדרג הנבחר והממונה. גם עם העברת המשפטנים אל דרג שרק מייעץ למקבלי ההחלטות ביחס לאיום ולא מנהל את ההתמודדות עמו, ראוי לגוון את ספקטרום היועצים. בעולם ובארץ, יש בקרב המומחים למשפט בין לאומי והבין לאומי-פלילי מגוון דעות רחב ביחס למשפט הבינלאומי וביחס לאיומים המשפטיים הבין לאומיים. ספק אם המגוון הזה נשמע היום סביב שולחנם של מקבלי ההחלטות.

טעות בהגדרת היעדים הישראליים – כפועל יוצא של המיקוד המשפטי, ישראל שוגה בהגדרת היעדים ביחס לאיום המשפטי הבין לאומי. לדוגמא, ישראל צריכה להפנים שקיומם של בתי הדין הבין לאומיים והתחזקותם, סותרת את האינטרס הלאומי הישראלי. ולכן, ישראל צריכה להעמיד יעד של פעולה נגד כוחם ומעמדם של בתי הדין. היא צריכה לפעול להצגת ההטיה שבהם. והיא צריכה לשאוף לצמצום החברות של מדינות ב-ICC, לירידה ברמת הלגיטימציה של שני בתי הדין ולירידה ברצון של מדינות לשתף עמם פעולה. מן הבחינה זו, העובדה שישראל משתתפת בהליך בעניין דרא"פ, מציגה את ישראל כנותנת אמון בהליך. מינוי שופט מטעם ישראל הוא טעות קשה שעלולה להיתפס כמעניקה לגיטימציה למוסד. היא חותרת תחת היעד הנכון – שלילת לגיטימציה מהמוסד שמציג עצמו במצג שווא כטריבונל נטול פניות.

יעד שני צריך להיות פעולה משותפת לגיבוש עמדה נורמטיבית חילופית מול שותפים בעלי אינטרסים דומים. טריבונלים בין לאומיים יתקשו לפעול כנגד ישראל כשהם יודעים שהיא מממשת סטנדרטים מוסכמים על צבאות ידידים נוספים, כמו של ארה"ב, בריטניה וגרמניה. במידה מסוימת, יש לצבאות הידידים עניין רב ללמוד את לקחי המלחמה של צה"ל בעזה. המלחמה הזו רושמת פרק חדש בתולדות המלחמה המודרנית לאור היותה מול איום רב-ממדי באופן חסר תקדים ביחס לספקטרום ממדי האיום ולעוצמתו. צה"ל צריך להשתמש בקלף המיקוח רב הערך הזה לקידום שת"פ של פרקליטים צבאיים ושרי הגנה מן המדינות הידידות בהתמודדות מול האיומים המשפטיים הבין לאומיים. דיון מושכל עם הצבאות ועם משרדי ההגנה של מדינות ידידות (ואחרות), ימחיש להן כמה האיום המשפטי הבין לאומי המופנה כנגד ישראל כעת, סותר גם את האינטרסים שלהן עצמן.

יעד שלישי, לדוגמא, צריך להיות גיבוש הבנות מן הסוג שגיבשה ארה"ב על בסיס סעיף 98 לאמנת רומא כך שמדינות תסכמנה מראש עם ישראל על אי-שיתוף פעולה עם צווי מעצר וצווים אחרים של ה-ICC.[14] במסגרת גיבוש ההבנות, טוב תעשה ישראל אם תבהיר למדינות ידידות ואחרות, שכל פעולה נגד ישראלי תיחשב מבחינת ישראל להפעלת כוח לא-חוקית נגד ישראלים. כך עשתה ארה"ב בחקיקה מיוחדת.[15] ומסר מרתיע דומה צריך לצאת מישראל.

המלצות למדיניות:  

1. להגדיר את האיום המשפטי הבין לאומי כאיום מדיני ביטחוני. מטרתו לשבש את יכולתה של ישראל להפעיל את כוחות ההגנה שלה במימוש זכותה להגנה עצמית. ככזה, האיום במהותו אינו שונה מניסיון לשבש אספקה צבאית או תנועות צבא.
2. להעביר את הובלת הטיפול באיום מן הדרגים המשפטיים אל ההנהגה המדינית ביטחונית, בדרג הנבחר והממונה.
3. גם עם העברת המשפטנים אל דרג מייעץ מול האיום ולא זה שמנהל את ההתמודדות, ראוי לגוון את ספקטרום היועצים. ישנו מגוון דעות ביחס למשפט הבין לאומי וביחס לאיומים המשפטיים הבינלאומיים. ספק אם המגוון הזה מגיע היום לשולחן מקבלי ההחלטות.
4. לחדול מיד משיתוף פעולה עם כל אחד מבתי הדין.
5. ישראל צריכה להודיע ל-ICJ שהיא לא מקבלת מעתה ולא תקבל עוד את סמכותו בלי קשר לנאמר באף אמנה.
6. ישראל צריכה להכניס הסתייגויות לכל אמנה שמאפשרת הסתייגות, תוך דחיית סמכות השיפוט של בית הדין שלא בהסכמה מפורשת, על אף כל סעיף "סמכות" באמנה. אמנות שבהן ישנו סעיף סמכות ל-ICJ שלא מאפשר הסתייגות, מחייבות את יציאת ישראל מן האמנה. ישראל צריכה להדגיש שיציאתה מן האמנות היא תוצאה של ניצולן הפוליטי נגדה באמצעות בית הדין.
7. להעמיד יעד למדיניות החוץ והביטחון של ישראל להחליש את בתי הדין, לעודד יציאת מדינות מה-ICC ולקיים קואליציות של מדינות לא חברות בבית הדין.
8. לגבש חזית מאבק – מעין ברית הגנה משפטית-צבאית – בין מדינות ידידות. ברית הצבאות ומשרדי ההגנה תגבש סטנדרטים משותפים למלחמה בטרור שיקשו על בית דין לקבוע קביעות נורמטיביות סותרות. ברית כזו תגבש פעולה משותפת ביחס לבתי הדין ותפעל למניעה מאורגנת של הסיכונים לנושאי תפקיד ולוחמים. יש לעשות שימוש בתובנות הצבאיות מהמלחמה הייחודית כקלף לקבלת שת"פ מצבאות ידידים גם בנושא המשפטי.
9. ליזום הסכמים בילטרליים עם מדינות ידידות ליצירת התחייבויות הדדיות להגנה על נושאי תפקיד ולוחמים ובכלל זה למניעת שת"פ עם בית הדין על בסיס אותן התחייבויות.

[1] Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide in the Gaza Strip, (SOUTH AFRICA v. ISRAEL), ORDER (24 January 2024) (https://www.icj-cij.org/sites/default/files/case-related/192/192-20240126-ord-01-00-en.pdf)

[2] עיקר הנזק בהחלטתו של ברק מבוסס על מספר מרכיבים: הראשון, ברק אינו מערער על הלגיטימיות של החלטתו המוטה של בית הדין. השני, צו מידי אינו ניתן על פי כללי בית הדין אלא כאשר הפגיעה בזכויות שבבסיס התביעה היא לכל הפחות אפשרית. במקרה הזה, עצם מתן הצו מחייב שבית הדין מניח שיש אפשרות שיש או שתהיה הפרה של האמנה למניעת פשע השמדת העם על ידי ישראל וכן שללא צו, הפגיעה בפלסטינים בעזה בהקשר הזה תהיה בלתי הפיכה. ברק אמנם מציין שהוא אינו מאמין בזה. אבל, שופט שבאופן מוחלט סבור שתביעה היא מופרכת, אסור לו להעניק אף צו זמני שמטרתו הבטחה מיידית של הזכויות שלגביהן התביעה הוגשה. הנזק השלישי טמון בזה שעולה ממנו שבישראל מתנהלת הסתה להשמדת עם. והנזק החמור ביותר – ברק מעניק בחתימה של יד ישראלית על צווים זמניים נגד ישראל בתביעה מופרכת, לפיה ישראל מבצעת השמדת עם, נופך של בסיס ראייתי ומשפטי לתביעה. גם הקביעה של ברק לפיה יש לישראל חובה להכניס סיוע ואספקה לרצועה היא מוטעית ומזיקה. היא נעשתה על פי "תפיסת עולמו" את המשפט הבי"ל. אלא שהקביעה הזו נעשתה מבלי דיון מעמיק בזכותה של ישראל לממש מצור צבאי חוקי במסגרת מלחמתה.

[3]   הצווים נגד ישראל מפורטים בסע' 86 לצו, ראו הע"ש 1 שלעיל.

[4] סע' 49-50, 69 לצו, הע"ש 1 שלעיל.

[5]  Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, ADVISORY OPINION OF 9 JULY 2004, (https://www.icj-cij.org/sites/default/files/case-related/131/131-20040709-ADV-01-00-EN.pdf)

[6]    Human Rights in Palestine and Other Occupied Arab Territories, Report of the United Nations Fact Finding Mission on the Gaza Conflict (15 September 2009) (file:///Users/rb-main-dir/Downloads/C363802C3F8559AB852576320070599E-Full_Report.pdf); Report of the Secretary-General Panel of Inquiry on the 31 May 2010 Flotilla Incident (July 2011).

[7]   אנשל פפר, האלוף (במיל') דורון אלמוג חשש ממעצר – וביטל ביקור בלונדון, הארץ (31 מאי 2012) (https://www.haaretz.co.il/news/politics/2012-05-31/ty-article/0000017f-defe-d3ff-a7ff-fffedfdb0000); המדריך לבכיר הזהיר – בלגיה, ניו זילנד, ספרד ובריטניה כבר איימו לתבוע בכירים ישראלים, “גלובס” (28 ינואר 2010) (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000534424).

[8]  Case Concerning Oil Platforms (ISLAMIC REPUBLIC OF IRAN v. UNITED STATES OF AMERICA), JUDGMENT (6 NOVEMBER 2003)( https://www.icj-cij.org/sites/default/files/case-related/90/090-20031106-JUD-01-00-EN.pdf)

[9] ראו הע"ש 5 שלעיל.

[10]  מעמדת בית הדין ברור שאילולא עמדתה של התביעה אז בבית הדין, שלפיה האירוע אינו חוצה את רף החומרה המינימלי לסמכות בית הדין, היה ענין המרמרה הופך לחקירה נגד ישראלים.

[11] ICC-01/18 SITUATION IN THE STATE OF PALESTINE, Decision on the ‘Prosecution request pursuant to article 19(3) for a ruling on the Court’s territorial jurisdiction in Palestine’ (5 February 2021) (https://www.icc-cpi.int/sites/default/files/CourtRecords/CR2021_01165.PDF)

[12]  Israeli-Palestinian Interim Agreement on the West Bank and the Gaza Strip (Oslo II) (28 September 1995), Article XVII(2)(c)

[13] וכל זה תוך התחמקות לא משכנעת מן העובדה שהסכמי אוסלו קובעים ששאלות הסדר הקבע, כמו שאלת הגבולות, תיקבענה במו"מ. חריג בבית הדין הזה הוא השופט ההונגרי קובץ', שגישתו לבעיית הסמכות היתה עניינית והוגנת בהרבה.

[14]  Rome Statute of the International Criminal Court, 17 July 1998, Article 98

[15]  American Servicemembers Protection Act of 2002

פעולתה של ישראל נגד חמאס נדרשת בראש ובראשונה כדי לבנות מחדש את ההרתעה שהתרסקה ב־6 באוקטובר. בלי להשיג במלואן את המטרות שהוגדרו למלחמה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול איום קיומי מצד אויביה השונים, שעוקבים אחר התנהלותה, ולאבד את מעמדה הנשען על עוצמתה הביטחונית. חיוני לשוב ולהזכיר זאת בצל האירועים בשבוע החולף, ולנוכח הדיון הציבורי בנוגע למהלכים הבאים.

האתגר הניצב בפני ישראל קשור באילוץ הזמן. כדי להשיג את המטרות בתנאים הנוכחיים, נדרש צה"ל לפעול באופן שיטתי לתקופה ממושכת. עם זאת, למשך הזמן יש משמעות קריטית בסוגיית החטופים. בהנחה שלא ניתן להשפיע על עצימות הלחימה ולא ניתן לחדש את המצור, נדרשת הצמרת המדינית־ביטחונית לשאלה כיצד להגביר את הלחץ על חמאס ולקצר את הזמן.

מבין האפשרויות, נדמה כי פגיעה שיטתית במנהיגי חמאס היושבים בחו"ל, בד בבד עם המשך הלחימה ברצועה, ישרתו את הצורך הזה ויסייעו בהשגת מטרות נוספות. פגיעה כזו תבהיר לראשי הארגון כי יש מחיר לזמן שחולף. מעבר לכך, פעילות כזו תסייע לשבש את יכולת השליטה של ההנהגה ואת התיאום בין זרועותיו השונות של הארגון כדי למנוע את התאוששותו בעזה.

בלי מפקדה יעילה בחו"ל, ולאחר שיושגו פגיעה אנושה ביכולותיו הצבאיות והשלטוניות בעזה ונטרול תשתיותיו ביו"ש, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים כארגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה ויעד שהאמריקנים היו צריכים לדחוף להשגתו במסגרת מאמציהם לעיצוב סדר אזורי חדש.

בזמן שראשי חמאס בעזה חיים במחתרת וקולם לא נשמע, ממלאים את מקומם בהצגת מדיניות התנועה ובקידום ענייניה בעלי תפקידים הנמנים עם ההנהגה ה"מדינית" של הארגון ומקיימים את מרכז חייהם בחו"ל. הם מחליפים את ההנהגה המסתתרת גם בהופעות התקשורתיות, ברשתות החברתיות, בכינוסים ובשיחות מדיניות.

פעילותם לא מסתכמת בכך: הם שותפים בגיבוש מדיניות ובהסברה ואחראים לגיוס התמיכה המדינית והמשאבים הנחוצים לבניית יכולותיו של הארגון ולפעילותו באזורים שונים. חלקם ממלאים תפקידים מבצעיים – מתיאום בין־אזורי למטרות טרור וכלה בהכוונה של פעילות קונקרטית בזירות שונות. סאלח עארורי, שנפרד מאיתנו לאחרונה, היה מהפעילים המוכרים לציבור, אך לא רק הוא.

חאלד משעל, איסמעיל הנייה, מוסא אבו מרזוק, באסם נעים, סאמי אבו זוהרי, עיזאת רישק, אוסאמה חמדאן וזאהר ג'בארין מוכרים לא רק ל"ותיקי הז'אנר".

פעילותה של המפקדה בחו"ל מהווה מכפיל כוח לחמאס, ולה תרומה מכרעת בהפיכת הארגון לבעל השפעה אזורית, במיוחד לנוכח התנאים הקשים שמגבילים את פעילותו מרצועת עזה או מיו"ש.

התפקיד המרכזי שממלאת מפקדה זו, וכן מאמציה לגרור את ישראל למלחמה אזורית רב־זירתית, מחייבים את המערכת הישראלית לנקוט מאמץ נחוש ושיטתי נגדה עד לנטרול כל מרכיביה – בייחוד לאחר הטבח המפלצתי ב־7 אוקטובר שעליו תפארתה, ולאחר הניסוח הבהיר שסיפק חאלד משעל לגבי מחויבותו המוחלטת של חמאס להשמיד את מדינת ישראל (מהים ועד הנהר, מראש הנקרה ועד אילת).

קשה להתעלם מהסמליות שבסמיכות הזמנים בין מועד החלטת בית הדין בהאג ליום השואה הבינלאומי. האמנה למניעה ולענישה של פשעי רצח עם, שנוסחה על אפר שואת יהודי אירופה, נועדה להבטיח "לעולם לא עוד".

ישראל, שהותקפה ב־7 אוקטובר על ידי פראי חמאס, ממשיכיהם של הנאצים, בדרכים שמזכירות את זוועות השואה, מוצאת את עצמה מתגוננת משפטית נגד האשמות על רצח עם.

חמאס, שהגדיר את השואה כ"סיפור מומצא וללא כל ביסוס", מבצע ללא הרף פשעי מלחמה מכל סוג ומין ועטף את מעלליו בכתב פלסתר של 18 עמודים, שכל תכליתו היא להכחיש את הזוועות של אנשיו, להטיל דופי בישראל ולהטיל עליה רפש.

מדינת ישראל מנהלת מאבקים רבים, כל הזמן, בזירות שונות. העיקרי והחשוב שבהם הוא המאבק על האמת. הטענות המשמשות בו נגד ישראל מחליפות פנים, צורה וניסוח, אך מטרתן היא אחת: ערעור על הלגיטימיות של המדינה, של מנגנוניה, של פעולותיה. אם לאחר הטבח המפלצתי עודנו נתבעים להשיב לטענות מגוחכות כלפינו, אפשר רק להניח מה חושבים עלינו בזמנים אחרים.

הטבח והמלחמה החזירו אותנו אל השורשים, הבהירו כי אנו עדיין נאבקים על קיומנו, והמחישו את חובתה של ישראל להבטיח, שוב: לעולם לא עוד.

פורסם בישראל היום, בתאריך 26.1.2024. 

ראשי הדרג המדיני והצבאי הבטיחו לאזרחי ישראל לאחר זוועות 7 באוקטובר כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה, וכי לא יאפשרו לאירועים המזעזעים לחזור על עצמם. לאחר שהיו אחראים – כולם, מאלופי המטה הכללי ועד שרי הממשלה והעומד בראשה – למחדל הנורא ביותר בתולדותיה של ישראל, המינימום שנדרש מהם הוא לעמוד בהבטחתם ולהמשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה.

הקריאות להפסקת המלחמה כעת הן עדות לחולשת דעת בלתי נתפסת. לא רק עוצמתו הצבאית של צה"ל עומדת למבחן ברחבי המזרח התיכון כולו, כי אם גם עוז רוחו של העם בישראל. אם אכן אנו אומה תאבת חיים, וברצוננו להמשיך להתקיים במרחב האכזרי והאלים שנקרא המזרח התיכון, עלינו להמשיך במלחמה עד למיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס – בדיוק כפי שהבטיחה לנו ההנהגה הישראלית.

בבחירה האכזרית בין שחרור בני הערובה תמורת הפסקת המלחמה (אם הצעה כזאת אכן קיימת) לבין השלמת הלחימה, אפילו במחיר חייהם של יותר מ-100 ישראלים חיים שמוחזקים על ידי חמאס – אין כל ספק כי טובת הכלל גוברת. הנהגה אחראית ושקולה צריכה תמיד לשקול את טובתה של כלל האוכלוסייה. העצב המובן והבלתי נתפס של משפחות החטופים אינו מצפן טוב לקבלת החלטות. קור רוח ושיקול דעת, ובעיקר הבאה בחשבון של האינטרסים של ישראל לטווח הארוך, מכתיבים את המשך הלחימה.

לגורמים רבים בזירה הבינלאומית יש אינטרס להפסיק את הלחימה או לצמצם את היקפה. ארה"ב מעוניינת לתחום את הלחימה ולא לאפשר לה לגלוש לכדי מלחמה כוללת במזרח התיכון, ובעיקר להימנע מעימות ישיר עם איראן. בשנת בחירות מבקש הממשל האמריקני להימנע מעימות גלובלי נרחב, שעשוי גם לערב את סין ורוסיה, אף שאלה כבר מזמן מעורבות בסכסוך.

הניסיון האמריקני המגושם וחסר התוחלת הזה מבטא את האינטרסים שלהם במדיניות החוץ. יש לכבד את האינטרסים של ידידתנו הגדולה והחשובה, אך אין להעדיף אותם על פני האינטרסים הבסיסיים והקיומיים של אזרחי ישראל. אין לנו הלוקסוס לסחור בצרכים הראשוניים ביותר של כל חברה אנושית באשר היא – ובראשם הבטחת החיים עצמם.

גם הדרישה מבפנים ומבחוץ להציג חזון ל"יום שאחרי" מעוררת בתנאים הנוכחיים לא יותר מאשר גיחוך. כל ניסיון לשקם את עזה, או למנוע מהרצועה להפוך שוב ושוב לכן שיגור למתקפות נגד ישראל, מחייב תחילה מיגור מוחלט של חמאס.

מי כמו האמריקנים יודעים זאת. בטרם עיצבו האמריקנים את יפן כאומה שוחרת שלום וידידותית בתום מלחמת העולם השנייה, הם הפילו עליה שתי פצצות אטום, המיטו חורבן בל ישוער על עשרות ערים יפניות והרגו לפי ההערכות כמיליון אזרחים ועוד כ-2 מיליון חיילים, מתוך אוכלוסייה של כ-70 מיליון נפש. אם נחשב את היחס הזה בהתאם לגודל האוכלוסייה ברצועת עזה, נקבל כ-90 אלף הרוגים – יותר מפי שלושה אפילו מהדיווחים (המוגזמים ככל הנראה) של חמאס.

המסקנה צריכה להיות ברורה: לא עסקאות חטופים, לא לחץ בינלאומי ולא תעתועי "היום שאחרי" יכולים לבוא במקום ההכרעה הצבאית של חמאס בשדה הקרב. חובת הנאמנות הבסיסית של ההנהגה הישראלית היא לאזרחים בישראל. ולהנהגה הזאת יש לומר בצורה ברורה: הבטחתם? תקיימו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 22.1.2023.

כמיטב המסורת המשתכללת של חמאס מאז מבצע "עופרת יצוקה", חמאס מיטיב לנצל את הסוגיות האזרחיות וההומניטריות לצורך ניגוח ישראל בזירה הבינלאומית וביסוס אמפטיה, הזדהות ותמיכה בה ובתושבי רצועת עזה כמי שנפגעים מהברוטליות הישראלית. חמאס, שאימץ ושכלל את דוקטרינת הקורבן,[1] פועל כעת לשכלל אותה תוך שהוא מסתייע בגורמים בקהילה הבינלאומית ובתקשורת הבינלאומית. חמאס מקפיד למסגר את פעולותיה של ישראל כפשעי מלחמה, כשהשיא הוא האשמת ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג בביצוע רצע עם, באמצעות דרום אפריקה הפועלת כשליח של חמאס, בתמיכת כספית ופוליטית של קטאר,[2] כמו גם מסיבות של פוליטיקה פנימית לקראת בחירות במדינה.

משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה ודיווחיו לגבי הנפגעים הפלסטינים הם כלי חשוב בהנדסת התודעה שחמאס מבצע ברצועת עזה. המשרד הזה, בדיוק כמו כל מוסד מדינתי ואזרחי ברצועת עזה (ובמידה רבה גם ארגון האו"ם אונר"א), נמצא בשליטה מלאה של חמאס וסר למרותו. לכן ברור לכל בר דעת שדיווחי משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה אינם אובייקטיביים, ניטרליים ומקצועיים, ומטרתם לשרת את האינטרס של חמאס בקיבוע דימוי הקורבן בקרב התקשורת והקהילה הבינלאומית, כחלק מדוקטרינת הקורבן של הארגון.

מעבר לעובדה שבדיווחים המוגזמים בנוגע למספר ההרוגים והפצועים לא נכלל ולו פעיל חמאס אחד (כל ההרוגים מדווחים כאזרחים), הרי שהעובדה שגורמים רבים בתקשורת ובקהילה הבינלאומית נוטים לייחס מהימנות לדיווחים האלו איננה אלא אבסורד מגוחך ועצוב. מספר ההרוגים המדווח עומד על קרוב ל-23,000, ומספר הפצועים עומד על 60,000 (נכון ל-14.1.2024). יתרה מזאת, מדיווחי משרד הבריאות הפלסטיני עולה ש-70% מהנפגעים הם נשים וילדים, והרי ידוע לכול שהפצצות הישראליות יודעות להבחין היטב בין גברים לנשים ולילדים ולכן יודעות לעשות את דרכן לעבר נשים וילדים דווקא, תוך עקיפת כל גבר הנקרה בדרכן.

במאמר קודם שעסק בנושא[3] הוצגו לא מעט שאלות שכל אותם גורמים המייחסים מהימנות לדיווחי משרד הבריאות הפלסטיני-חמאס חייבים היו לשאול את עצמם. כך למשל, היכן בדיוק נקברו כל כך הרבה הרוגים? היכן מאושפזים כל כך הרבה פצועים, כשלפי דו"ח הבנק העולמי מספר מיטות האשפוז בכל בתי החולים ברצועת עזה אינו עולה על 3,000? גם אם נניח שמתקנים אזרחיים כמו בתי ספר הפכו לבתי חולים, שנוספו מיטות אשפוז בבתי חולים שדה שהוקמו בשטח הרצועה, וגם אם צופפו את בתי החולים הקיימים והכפילו את מיטות האשפוז, הרי שהמספר המדווח אינו מתכנס לנתונים המוכרים. יתרה מזאת, כיצד זה שכאשר מדובר במספרים כל כך גבוהים של פצועים ובמצב קשה, כל כך מעט פצועים הועברו להמשך טיפול במצרים?

אלא שמעבר לשאלות אלו ואחרות, נדרש ניתוח נוסף. ראשית נדרש להתייחס להרוגים ולפצועים ברצועת עזה שנפגעו על ידי החמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועה. מניתוח נתוני דובר צה"ל (14.1.2024) עולה שסה"כ נורו לעבר ישראל מתחילת הלחימה כ-13,000 רקטות, כשמתוכן 9,000 חדרו לתוך ישראל. המשמעות היא שכ-4,000 רקטות מסך הרקטות ששוגרו היו רקטות כושלות שנפלו בשטח הרצועה. כך לדוגמה הרקטות הכושלות שפגעו בבתי החולים אלהלי וא-שיפא בעיר עזה. חייבים להניח שכשמדובר במספר גדול כל כך של רקטות כושלות שנפלו בשטח הרצועה, ובהעדר אמצעי מיגון, יהיו נפגעים רבים מקרב הפלסטינים. נוסף לכך, חלק מתושבי עזה נפגעו כתוצאה של ירי ישיר של חמאס לעברם כשניסו למלט עצמם ממרחב הלחימה לדרום הרצועה או כאלו שהוחזקו כבני ערובה ובכפייה כמגן אנושי. לפיכך, גם בכימות שמרני של היקף הנפגעים הפלסטינים על ידי פלסטינים, כתוצאה משלושת הגורמים שהוזכרו, ניתן להניח שכ-1,000 מתושבי עזה נהרגו כתוצאה מפגיעה של חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושאר הארגונים ברצועה.

לפיכך, ובהתייחס לדיווח רשמי של דובר צה"ל (14.1.2024) על יותר מ-9,000 מחבלי חמאס שנהרגו מתחילת הלחימה, עליו יש להוסיף כ-1,000 שנהרגו בידי חמאס (רקטות כושלות או ירי ישיר), נקבל את האומדן של כ-10,000 הרוגים. גם אם נקבל במלואו את הדיווח של משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, הרי שמכך עולה שמספר האזרחים ההרוגים הוא כ-13,000 אלף. משמעותו של נתון זה היא שיחס ההרוגים בין בלתי מעורבים למעורבים במלחמה בעזה עומד על 1/1.3. היחס המוכר בהתייחס לצבאות מערביים שהיו מעורבים במלחמות בעשורים האחרונים בעיראק, בסוריה ובאפגניסטן עומד על 1/3–1/5. המנעד נוצר מכיוון שלא בכל המקומות יש הסכמה לגבי מספר האזרחים / הלא מעורבים שנהרגו. כך למשל, ההערכות לגבי מספר האזרחים שנהרגו במוסול נעות בין 12,000 ל-40,000. בכל מקרה, הנתונים מצביעים על היחס הנמוך ביותר של פגיעה באזרחים / לא מעורבים. גם אם המספרים המוצגים על ידינו הם בחזקת הערכות או אומדן משוער, וייתכן שלאחר המלחמה יתבררו מספרים מעט גבוהים יותר, עדיין מדובר בשיעור נמוך של פגיעה בלא מעורבים. השוואות דומות ניתן לעשות גם לגבי היקף ההרס של מבנים. כך למשל, ההערכות המקובלות בנוגע להיקף ההרס במוסול בעקבות 9 חודשי הפצצה של הקואליציה הבינלאומית בהובלת ארה"ב. המנעד בהערכות אלו הוא בין 65% ל-80% מכלל המבנים בעיר (שמספר תושביה עמד על כ-1.5 מיליון) שנהרסו כליל.

גם בהתייחס לפצועים, חשוב להציג הסבר או ניתוח שאינו קיים בשיח הנפגעים. כאמור, ארגון החמאס אינו מדווח כלל על היקף הנפגעים משורותיו, אך אם מדובר בכ-9,000 הרוגים, ואם היחס המקובל בין הרוגים לפצועים הוא 1 ל-5, כלומר על כל הרוג יש 5 פצועים (היחס במלחמה זו בקרב חיילי צה"ל גבוה הרבה יותר לצערנו), וגם אם נניח שבמקרה של חמאס מדובר רק ביחס של 1 ל-3, הרי שמדובר בכ-30,000 פצועים, כמחצית ממספר הפצועים המדווח על ידי משרד הבריאות הפלסטיני.

נוסף למספרי ההרוגים והפצועים של חמאס, נדרש להתייחס גם לנתונים השגויים בנוגע למספר העקורים ברצועה. בדיווח של האו"ם (שככל הנראה נשען על דיווחי אונר"א המוכתבים על ידי חמאס) צוין שיש ברצועה 1.9 מיליון עקורים.[4] גם נתון זה מופרך, שהרי לפי כל ההערכות סך כל המפונים מצפון הרצועה עומד על כ-800 אלף (מתוך מיליון) ואילו מח'אן יונס וממחנות המרכז עוד כ-200 אלף, הרי שמספר העקורים הוא כמיליון, כמחצית מהמספר המדווח על ידי האו"ם ומצוטט כעובדה על ידי גורמים רבים בקהילה ובתקשורת הבינלאומית. אם נקבל את הנתון המוצג על ידי האו"ם, אזי כמעט כל תושבי הרצועה הם עקורים (1.9 מיליון מתוך 2.2 מיליון). עובדה מופרכת בעליל.

חמאס שׅכלל את אסטרטגיית מלחמת התודעה שלו בכל ממד, וגם בממד הנפגעים. ההיגיון המנחה של האסטרטגיה של חמאס בהקשר זה הוא הגזמה, הסתרה וניצול בורות, במקרה הטוב, והטיות מובנות נגד ישראל, במקרה הרע, של גורמים בתקשורת ובקהילה הבינלאומית. אין ספק שחמאס נוחל הצלחה מרשימה בהקשר זה. כך למשל, הדיווח על 500 הרוגים בבית החולים אלאהלי, בשבוע השלישי של המלחמה, כשברור לאחר חקירות מוסמכות, ולא רק של גורמים ישראליים, שמדובר ברקטה כושלת שפגעה במגרש החנייה של בית החולים ולא בבית החולים עצמו, ושמספר ההרוגים היה כ-30. אולם למרות זאת, המספר 500 הוא עדיין חלק ממניין ההרוגים המדווח על ידי משרד הבריאות ברצועת עזה. מאידך גיסא, אין ספק שישראל לא השכילה עד היום להשיב מלחמה תודעתית שערה ולקעקע את הנרטיב של חמאס, שהופך בהדרגה לאמת מקובלת. הגיעה עת שינוי, ונכון לישראל לגייס את מרב הכישרונות והיכולות כדי להשיב מלחמה תודעתית שערה, ומוטב מאוחר מאשר כלל לא.

אם יש מקום לשאוב ממנו עידוד של ממש הוא העובדה שהיקף הנפגעים – הרוגים ופצועים – בקרב חמאס ושאר הארגונים הוא גדול ביותר, אפילו דרמטי. המשמעות היא שחמאס כבר איננו מתפקד כארגון סמי-צבאי מאורגן, שמקדם השחיקה של פעילי חמאס גבוה מאוד ושהדרך שצה"ל פועל בה אכן מובילה לפירוק היכולות הצבאיות של חמאס. פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות אין פירושו הגעה עד למחבל האחרון או עד לרקטה האחרונה, אלא נטרול היכולת של חמאס לפעול כארגון צבאי ושלטוני אפקטיבי. לחמאס תמיד תיוותר יכולת שיורית שתבוא לידי ביטוי בפעולות טרור וגרילה, אך בסופו של דבר היכולת השיורית הזו צריכה להפוך לשולית ונשלטת כדוגמת יכולות הטרור ביהודה ושומרון, שם צה"ל והשב"כ מצליחים במלאכת "כיסוח הדשא" באופן מרשים ויעיל למדי.

הנחת המוצא והעבודה של כולנו צריכה להיות שכל אימת שאנו חיים במציאות של סכסוך עיקש ומתמשך עם הפלסטינים, ובהעדר יכולת לגשר על פני פערים עמוקים ומהותיים בין הצדדים, נצטרך לחיות עם מוטיבציה פלסטינית לטרור ועם טרור הלכה למעשה. חשוב בהקשר זה גם להפנים את העובדה שגם בתנאים שבהם יתאפשר גישור על פני הפערים, ואפילו בהינתן התקדמות בנתיב של הסדר מדיני ואפילו מימושו, ייוותרו מי שיהיו חדורי מוטיבציה לסכל כל הסדר או הסכם וימשיכו להפעיל טרור נגד ישראל. לכן, ובכל תנאי, ובוודאי במציאות לא הסדרית, מתחייבות שליטה ביטחונית ומודיעינית קבועות ורציפות וגביית מחיר מתמשכת ממחוללי הטרור באשר הם. רק כך נוכל לצמצם במידה ניכרת את פוטנציאל הנזק של הטרור ולהבטיח רמה טובה של ביטחון כתנאי להמשך התפתחותה ושגשוגה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

[1] גבי סיבוני, החמאס ודוקטרינת הקורבן, Jokopost, מרץ 2015.

[2] South Africa's Diplomatic Campaign Against Israel – In Service of Hamas and In Cooperation With Hamas' Patron, Qatar, MEMRI, January 18 2024.

https://www.memri.org/reports/south-africas-diplomatic-campaign-against-israel-%E2%80%93-service-hamas-and-cooperation-hamas

[3] קובי מיכאל, משרד הבריאות הפלסטיני = חמאס; לפיכך מהימנות דיווחיו שקרית בעליל, מעריב, 11.11.2023.

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1051337

[4] Gaza: Forced and protracted displacement of Palestinians would constitute a serious breach of international law and an atrocity crime, National Refugee Council, 23.12.2023.

החודש כתבו צנחנים מחטיבה 55 מכתב למפקדם ובו הצהירו על נכונותם להמשיך את המלחמה בחמאס "עד הניצחון", גם אם זה דורש שירות במילואים עוד חודשים רבים.

המכתב, שזכה לתפוצה רחבה, מסתייג מהחלטת המטה הכללי של צה"ל להתחיל בנסיגה מחלקים ניכרים של עזה לפני השלמת המשימה להשמדת כל יכולות התקיפה של חמאס. "איך נוכל לחזור הביתה למשפחות שלנו לפני שיצרנו את התנאים שיאפשרו לתושבי העוטף לחזור לבתים, ליישובים ולמשפחות שלהם?" הם שואלים, ומבקשים את "הכבוד" להמשיך במערכה.

אם לשים רגע בצד את שאלת ההיערכות מחדש של צה"ל, מה שחשוב במכתב הצנחנים הוא רגש הפטריוטיות והחיוביות האמיץ שמתפרץ מכל פסקה ממנו.

החבר'ה הצעירים, שחתמו על המכתב בשמם המלא ועם המספרים האישיים שלהם, הם אזרחים נאמנים למדינתם, המסורים לעתידה של ישראל ובטוחים ביכולתה להתגבר על כל צרה.

רגשותיהם החיוביים והאמיצים הם חלק מהחוסן שמפגינים חלקים נרחבים בציבור הישראלי, החל מאימהות שמחזיקות בעוצמה את העורף, ועד למאות אלפי ישראלים (ויהודי התפוצות) שמתנדבים בשלל דרכים כדי לפצות על המחסור בידיים עובדות בחקלאות, במפעלים ובבתי חולים.

סקר דעת קהל חדש בקרב הדור הצעיר בישראל שפורסם לפני שבוע מבהיר ללא צל של ספק שישראל בורכה בצעירים הבוטחים ביותר; דור של מנהיגי עתיד אופטימיים וחרוצים מספיק כדי להוביל את ישראל במסלול להצלחה חרף כל האתגרים התובעניים שלפניה.

תוצאות הדוח המעמיק של גליקמן-שמיר-סמסנוב (קבוצת Publicis) שמות קץ לכל הטענות המשמיצות את הצעירים הישראלים כשטחיים, מנותקים מערכים, או חסידים של אוניברסליזם ריקני.

באופן פרדוקסלי, דווקא החיבור של הצעירים לטיק טוק ולאינסטגרם כחלק מהעולם הרחב עודד אותם לתפוס יותר מתמיד בזהות הישראלית והיהודית, כתגובת נגד חדה לזוועות ה-7 באוקטובר ולהשלכות האנטישמיות שלהן בעולם.

אבל הנקודה החשובה היא בהשוואה (או בניגוד) שעולה מהסקר בין דעותיהם של הצעירים הישראלים (בני 16–25, כלומר בני נוער, חיילים, תלמידי ישיבות וסטודנטים) לדעות הוריהם והורי הוריהם.

מסתבר שהצעירים של היום דומים יותר לדור הסבים והסבתות שלהם (אלה שנלחמו על עצמאות המדינה ב-1948) מאשר לדור ההורים. כמו דור מקימי המדינה הם מחוספסים וקשוחים, מציאותיים וחדורים ברוח לחימה, בשעה שהוריהם ממוקדים יותר ב"נורמליות" וב"חיים הטובים".

הצעירים הם הפטריוטיים והאופטימיים הגדולים ביותר של המדינה הזו. 59% מהם מאמינים שישראל חזקה ותנצח בכל המלחמות הנוכחיות, וכי העתיד יהיה טוב. 49% אומרים שהם מגויסים לצבא או מתנדבים במסגרות אזרחיות, וכי הם "מסורים" למדינת ישראל. 42% אומרים שליהודים אין מקום אחר בעולם. (35% מודאגים יותר לגבי עתידה של ישראל; ו-20% אומרים שהתפכחו, וכי אינם רואים את עתידם בישראל.)

עם זאת, הצעירים הישראלים של היום אינם מרכיבים משקפיים ורודים. 57% מכירים בכך שצפויה תקופה קשה, וכי הדרך של ישראל לחדש את העוצמה והצמיחה שלה עוד ארוכה. (29% צופים התאוששות מהירה מהמשבר הנוכחי ומאמינים כי צפויה עלייה המונית בקרוב; מנגד, 14% חוששים שישראל עומדת בפני קשיים שלא ניתן יהיה להתגבר עליהם.)

אין אסקפיזם במבט על המצב הנוכחי. 82% מבני הנוער בישראל מוכנים (במידה מסוימת או במידה רבה) לעצור את "החיים הטובים", מבחינת תוכניות אישיות לעבודה, לימודים או חופשה, ומוכנים לוותר כליל על נסיעות לחו"ל. 61% מסכימים במידה רבה ו-25% מסכימים חלקית שעכשיו זה הזמן להגביל רכישות ולחסוך לעתיד.

ובעת קניות נחוצות, 77% מעדיפים באופן מוחלט לקנות "כחול לבן", ו-84% מעדיפים לקנות מחברות ישראליות או בינלאומיות שתורמות למאמץ המלחמתי/הלאומי.

בניגוד לצעירים ברחבי העולם בגילאים הרלוונטיים, הצעירים הישראלים מבינים היטב את הצורך להתמקד בעבודה ובלימודים (54%), במשפחה (51%), בחברים (34%) ובהתנדבות (21%), על פני מסיבות והנאות.

חשוב לעמת את החשיבה הנלהבת והנמרצת, ובו בזמן הפרגמטית והשקולה, של צעירים ישראלים עם התחושות השחורות והדיכאוניות שמבטא חלק מסוים בעילית הישראלית. למרבה הצער, בשידורים הישראליים שולטת הקדרות; שם הקול הדומיננטי הוא של מעמד פריווילגי של עיתונאים מבוגרים ו"מומחים" ותיקים.

אותה "משמרת ישנה" אומרת לנו שוב ושוב שישראל מפסידה במלחמה עם חמאס, אינה יכולה לנצח את חמאס או חיזבאללה, אין לה החוסן החברתי לשרוד מלחמות ארוכות ואין לה עתיד, וכל זאת על סמך פרדיגמות של ה-6 באוקטובר שעבר זמנן.

פירוש הדבר, לדעת "מומחים" אלו, הוא קבלת כל דרישות חמאס לשחרור החטופים, ובכלל זה סיום מיידי של כל הפעולות הצבאיות בעזה; ויתורים דיפלומטיים מרחיקי לכת לפלסטינים (למרות השחיתות, ההשקעה בטרור ובחינוך אנטישמי והיעדר כל נכונות לפשרה מצידם); וכמובן, סילוק פוליטי של ראש הממשלה נתניהו והקואליציה ה"משיחיסטית-רדיקלית" שלו. כל הדיבורים הפסימיים שלהם פוגעים בעם הזה, בעודו נלחם על חייו.

שניים מעמיתיי במכון משגב, הפרופסורים גבי סיבוני וקובי מיכאל, מכנים את הקולות השליליים הללו בשם "תנועת הדיכאוניסטים". השם הוא על משקל תנועת ה"ביטחוניסטים", שלהבדיל מייצגים אמונה נלהבת בהצלחת העמדה הביטחונית הישראלית הנועזת ובעידוד הזהות הלאומית הישראלית.

מה שניתן לומר בוודאות הוא שקיים פער רחב ועמוק בין השיח הפסימי והדיכאוני שמאפיין את "המשמרת הישנה" לבין האופטימיות והחוסן שמביעים בני ובנות הדור הצעיר בישראל, וחלק גדול מהחברה הישראלית כולה.

אני מקווה ומניח שהאמירות השליליות והטלת הספק העצמי של "הדיכאוניסטים" יינגפו בפני החשיבה החיובית והעמדה הבטוחה של הצעירים הישראלים ושל רבים/רוב הישראלים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שיח פחות חזק או אותנטי מזה.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 25.1.2024.

בהצהרתו לתקשורת, במלאות מאה ימים למלחמה בעזה, עידכן הרמטכ"ל על אישורן של תכניות מבצעיות להמשך הלחימה ולהגברת הלחץ הצבאי על חמאס והדגיש כי "הלחץ הזה, ורק הוא הצליח להביא עד כה להשבתם של חטופות וחטופים רבים". עיון בנסיבות שבהן בוצעה עסקת החילופין הקודמת, יבהיר מדוע חמאס לא נחפז לכך כיום וימחיש את גודל האתגר הניצב בפני ישראל, בדרך להכרעתו.

מה שגרם אז לחמאס להסכים לשחרורם של כ-100 חטופים בתמורה להפוגה ולסיוע הומניטארי, היה לפני הכל, הרצון לבלום את המומנטום של ההתקפה הישראלית ולפתוח נתיב שיוביל, בתהליך הדרגתי, לעצירה מוחלטת של המלחמה. היקף הנפגעים וההרס הנרחב שהסבו ההתקפות האוויריות של ישראל, בתוך זמן קצר יחסית, יחד עם תמונות נהירתם של מאות אלפי התושבים מעזה ומצפון הרצועה, אל הדרום, הגבירו את הלחץ. הצורך בחמאס להבין את תמונת-המצב ולשפר את השליטה והתיאום לקראת ההמשך, הפך להיות קריטי עבורו, ועליו נוסף גם המצור על הרצועה שגרם למחסור קשה באספקת דלק ומזון, והציב איום לא רק על יכולת המשילות של חמאס, אלא גם על שרידותם של אנשיו בתוך המנהרות.

ההתייצבות המלוכדת של החברה בישראל סביב המסר הנחוש – "הפעם הולכים עד הסוף", יחד עם הגיבוי המדיני הבינלאומי לפעולתה, חיזקו בחמאס גם את ההבנה שהפעולה הישראלית לא תהיה קצרה. מספרם הגדול של בני הערובה איפשר לארגון לוותר על חלק מהם מבלי לחשוש לאובדן כושר המיקוח של חמאס בשלבים הבאים. בחמאס אף ראו זאת כהזדמנות לשחרר בני ערובה שהחזקתם מכבידה על הארגון ולזכות בנקודות שיקזזו מהנזק שנגרם לתדמית האירגון בהתקפה הברברית הדאע"שית.

ומה כיום? –  ההלם הראשוני בעזה חלף ותושביה מתחילים להסתגל. כן, גם למציאות הקשה. צה"ל דילל את כוחותיו ברצועה וההתקפה הישראלית ממוקדת יותר, מרוכזת בעיקר בגזרת ח'אן יונס. היא אמנם אינטנסיבית, אך מתנהלת במאפיינים שחמאס התכונן להם היטב. אספקת הדלק, המזון והסיוע הלוגיסטי – חודשה,  כך גם נוכחותם של תושבים ומחבלים באזורים שעד לא מזמן הוגדרו כשטחי לחימה. חמאס מקרין משילות גם אם במופעים לא סדירים, הלחץ המדיני על ישראל – גבר, האחדות הפנימית – נסדקה והחיזורים אחרי חמאס דרך קטאר ומצרים – גברו.

תמונת המצב הזו לא רק שאינה דוחקת בחמאס להגיע לעסקה, אלא שהיא משרתת אותה באסטרטגיית ההשהיה וההתשה, ומספקת לה אופק של תקווה – לעמוד מול ההתקפה הישראלית ולמצות את "קלפי המיקוח" שבידיה כדי להבטיח את המשך קיומה כישות צבאית ושלטונית ברצועה. מבחינתה של ישראל זהו תרחיש בלתי נסבל, שיעצב מציאות בעייתית לא רק מול רצועת עזה, כי אם בכל החזיתות של ציר ההתנגדות, המתוזמרות על ידי איראן.

כיצד נכון לפעול? כדבריו של הרמטכ"ל הלוי בהצהרתו, המטרות שהוגדרו למלחמה מורכבות להשגה ומצריכות אורך רוח. המשך הגיבוי הציבורי לפעילות צה"ל– חיוני, במיוחד בהתמודדות עם אויב שמכיר היטב את החברה הישראלית ומתכנן את מהלכיו מתוך מודעות לרגישויותיה.

הלחץ על חמאס הוא המפתח להתקדמות גם בעניין החטופים. אך לנוכח המשמעות שיש למרכיב הזמן בסוגיה זו, נדרשת התאמה של עוצמת-הלחץ והמוקדים בהם יופעל, כדי להשיג במהירות את האפקט הנדרש. כך, במקום להעדיף עוצמה מתונה (יחסית) לאורך זמן ממושך, כדאי להגביר את העוצמה ולקצר את משך-הזמן.

במישור המעשי, נכון להגביר את ההתקפות מהאוויר ,בכל אזור שבו דוללו כוחות היבשה. אין לאפשר לחמאס לבסס את משילותה באזורים אלה. יש לתקוף פעילי חמאס ואנשי ממשל מטעמה בכל מקום שבו ינסו לחדש את נוכחותם. נכון למנוע את חזרתם של התושבים שפונו מעזה וצפון הרצועה ולהגדיר כאזורי לחימה כל אזור שבו קיימות מנהרות.

בהנחה שאילוצים מדיניים לא יאפשרו לעשות את הדבר המתבקש ולצמצם את הסיוע ההומניטארי –אזי נכון לכל הפחות למנוע מחמאס להשתלט עליו. אנשי האירגון או פעילים חמושים, באשר הם, אמורים להיות יעד לתקיפה ישראלית. לא ניתן יהיה למוטט את ממשל חמאס אם אנשיו ימשיכו לשלוט במשאב כל כך חיוני לציבור בעת הזו.

עדיין לא מאוחר לקבוע אזורי דה אסקלציה לחלוקת הסיוע ההומניטרי – ובכך להפקיע מחמאס את השליטה בסיוע הזה. אפשר יהיה לשלב זאת במסגרת הצעדים שיתוכננו למרחב רפיח.

יש להמשיך בפעולות הסיכול נגד מנהיגי חמאס בחו"ל. מעבר לתועלת ההרתעתית, יהיה בך גם כדי להגביר את הלחץ על חמאס ועל קטאר בסוגיית החטופים.

לא פחות חשוב מכל אלה: התייצבות מלוכדת של החברה בישראל. ברוח קריאתו של מח"ט גולני לחייליו – יש להביא אל העורף את הלכידות שחווינו בחזית. זהו תנאי להשגת מטרות המלחמה בכל החזיתות ולהאצת תהליך השבתם של החטופים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 19.1.2024.

הביקורת, שראוי לה להישמע ולהידון, גם בעת מלחמה, הפכה לאחרונה לקול תרועת נכאים של כמה מובילי דעה, ששיאה בקריאה "להכיר בהפסד", לקבל את תנאי החמאס לעסקת שחרור האסירים ולסיים את המלחמה.

2650 מעצרים ביצעו כוחות צה"ל ביו"ש מאז ה-7 אוקטובר. בממוצע – 26 מעצרים ליממה. מחציתם פעילי חמאס. מספרים אלה, יחד עם הנתונים על היקף המטענים והאמל"ח שנחשף ביו"ש, משקפים חלק מהפוטנציאל הממשי של הטרור הנשקף מיו"ש, ומלמדים על גודל האתגר שמציבה זירה זו לכוחות הביטחון, במקביל למלחמה בעזה ולעימות עם חיזבאללה בצפון.

על הרקע הזה וכשהשמיכה מתוחה עד הקצה, נכון לנקוט מדיניות שתמצה באופן מיטבי את ההיערכות הקיימת ותאפשר איתור מהיר ופעולה אפקטיבית כלפי חשודים, תוך רתימתם של האזרחים.

לצד מאמצי ההגנה במרחב התפר ופעולות הסיכול נגד תשתיות הטרור בתוככי השטח, נכון למצות את מלוא חומרת הדין עם מי שמעסיקים שוהים בלתי חוקיים, מלינים או מסיעים אותם. בנוסף להליכים הפליליים נגדם, יש לנקוט כנגדם בסנקציות מנהלתיות כמו – סגירת בית העסק, ביטול רישיונות עסק והחרמת כלי רכב. נכון לפעול להחמרת הענישה כלפי מי שנוהגים כך, במיוחד בימי מלחמה !

נכון להימנע בעת הזו מחידוש העסקתם של פועלים פלשתינים מיו"ש, בישראל. השיקול העיקרי שמנחה את מערכת הביטחון להמליץ על החזרתם הוא החשש כי המצוקה הכלכלית, התסכול והבטלה יובילו את השטח הנפיץ, להתפרצות נגד ישראל. ואולם, החזרתם של הפועלים עלולה בעצמה להגדיל את היקף הפיגועים בישראל, בין אם ע"י פועלים ובין אם ע"י אחרים שיכנסו לישראל בחסותם. הלחימה בעזה מספקת לא רק השראה אלא גם דחף לפעולות נקם. במיוחד לנוכח התמונות והמסרים המשודרים ללא הרף ב"אלג'זירה".

ולא רק המראות מעזה, גם פעולות הסיכול המוצלחות שבוצעו ביו"ש והותירו אחריהן מספר לא קטן של הרוגים ופצועים – מגבירות את מניעי הנקם. במציאות שנוצרה קשה לשרטט את פרופיל המפגע הפוטנציאלי. בחלק מהמקרים מדובר בפיגועים ספונטניים, שילוב של מוטיבציה והזדמנות. הדרך לצמצם את הסיכונים מפני פיגועים כאלה היא לצמצם את החיכוך בין הפלשתינים לישראלים.

הציבור בישראל כיום נמצא בדריכות גבוהה ומגלה חשדנות כלפי כל פלשתיני מה"שטחים" שנמצא בישראל. יש בכך כדי לתרום למאמצי האיתור והסיכול. לא כך יהיה אם יימצאו בישראל עשרות אלפי פלשתינים. במצב של "סגר" קל יותר לאתר חשודים.

שיקול נוסף שאמנם לא אמור להנחות בקביעת המדיניות אך גם אותו נכון להביא בחשבון הוא תודעת המחיר. חמאס ברצועת-עזה זוכה כיום לאהדה רבה גם בקרב חלק מהציבור ביו"ש. הנזק שמהלכיו הסבו לפרנסת הציבור אפשר כי יגרום לקיזוז חלק מנקודות הזכות שצבר.

במכלול השיקולים דומה כי בשלב הזה הכף נוטה בעד השארת המצב על כנו ואי החזרתם של הפועלים לישראל. במציאות שנוצרה בשטחי הרש"פ ולנוכח היקפי הטרור, לא בטוח שצעד זה של החזרת הפועלים ישנה את המצב באופן דרמטי. נכון להעדיף את שיקולי הביטחון בטווח המיידי.

פורסם בישראל היום, בתאריך 16.1.2024.

ישראל חטפה פגיעה קשה בנפש ובתדמית כמעצמה, אך עדיין יכולה לסיים את הלחימה במצב גיאופוליטי מחוזק ומשופר ביחס למצבה ערב המלחמה. אם נפעל נכון, ניתן יהיה למנף את ההישגים הצבאיים למקפצה גיאופוליטית במספר ממדים.הממד הראשון הוא בלימת הציר האיראני באזור. ברור שאסור לישראל לסיים את המלחמה לפני הכרעה ברורה מול חמאס, אך אסור להסתפק בהסרת האיום מעזה, אלא חייבים להמשיך עד להסרת האיומים האסטרטגיים הנשקפים גם מחיזבאללה ומהחות'ים. השגת הכרעה בשלושת הזירות הללו תהיה בעלת משמעות רחבה בהרבה מעבר להשבת הביטחון לעוטף ישראל בלבד.

ניצחון על חמאס הוא פגיעה בעיקר בציר האיסלאמיזם הסוני שמאיים על מדינות המפרץ מבפנים ומדינות אלו משוועות לראות את ישראל משלימה את המלאכה עד תומה. פגיעה משמעותית בחיזבאללה תשליך על כל הציר האיראני. ב-20 השנים האחרונות, איראן מחוללת שינוי פני האזור על ידי מימון, אימון וחימוש שלוחותיה בעיראק, סוריה, תימן ולבנון. חיזבאללה אינו רק עוד שלוחה איראנית, אלא השלוחה הגדולה והמרכזית ביותר ברשת הטרור האזורית, שיש לה תפקיד משמעותי באימון שלוחות נוספות כמו החות'ים. פגיעה אנושה בחיזבאללה לא רק תשיב את הביטחון לתושבי הצפון, אלא תפגע ישירות בציר האיסלאמיזם השיעי ואף עשויה להציל את לבנון מלהפוך לעוד רפובליקה איסלאמית, בצל הדומיננטיות ההולכת וגוברת של חיזבאללה בפוליטיקה הפנים לבנונית.

המימד השני הוא בזירה הימית. האיום מצד החות'ים חמור בעיקר בשל ההשלכות הכלכליות והוא מחייב את לישראל להיכנס לוואקום שנוצר בביטחון הים האדום. אמנם ישראל יכולה לפעול נגד האיום באמצעות תקיפות ממוקדות וחיסולים, אך עליה לראות במצב שנוצר הזמנה לבניית העוצמה הימית שלה לטווח הארוך. ישראל יכולה ליטול לעצמה תפקיד משמעותי בהבטחת חופש השיט בים האדום וכן בים התיכון וכך למצב את עצמה כשחקן מפתח בנתיבי השייט הללו, שהם בעלי חשיבות עולמית.

המימד השלישי הוא בייצוא ביטחוני. המלחמה מציבה אתגר גדול לכלכלה בישראל, אך בתוכו חבוי גם פוטנציאל חיובי. אתגרי הלחימה מאיצים תהליכי פיתוח של טכנולוגיות צבאיות חדשות, הן בתחום הטקטי קרקעי, והן בהגנה מפני טילים בליסטיים, סייבר ועוד. במקביל, בצל אתגרים ביטחוניים גוברים במקומות רבים עולם, יש כיום ביקוש הולך וגובר להצטיידות צבאית ונכונות להשקעה בביטחון. זו הזדמנות לישראל להפוך למשמעותית יותר כספק בתחומי ביטחון. לישראל יש את ההבנה הטכנית והיצירתיות ההנדסית שיכולה להציב אותה במגרש חדש כספק מערכות נשק בייחוד לזירת אירופה ולמזרח אסיה.

המימד הרביעי הוא דמוגרפי. שונאי ישראל בעולם יצאו מהצללים, והפגיעות ביהודים ברחבי העולם עלו לאין שיעור. התוצאה הצפויה לכך תהיה גל עלייה ממדינות מערביות. ישראל צריכה לעודד מגמה זו, ולדאוג להיות מקום אטרקטיבי גם מבחינה כלכלית לעולים ממדינות מפותחות. התוצאה יכולה להיות קפיצה דמוגרפית יהודית שתסייע לאתגרי ההתיישבות בכל הארץ, ובטווח הארוך – להצלחת המאבק הדמוגרפי בין הים לירדן. הצלחה בתחום זה תוביל לביטול האיום המגולם ברעיון של מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל. במקומו נוכל לעבור לחזון חלופי של שליטה ישראלית עם ממשל עצמי מקומי לערביי יו"ש.

עקרון ברזל ביחסים בין אומות הוא שעוצמה וניצחון מביאים תמיכה ורצון לשתף פעולה מצד ידידים ויראה מצד אויבים. ישראל חייבת לעצמה, לנופלי טבח שמחת תורה וללוחמי צה"ל בחזית, למנף את ההישגים הצבאיים למקפצה מדינית של ישראל בגיאופוליטיקה האזורית והעולמית.

לכתוב פורסם במקור ראשון בתאריך  15.1.2024