עיקרי הדברים

• הוויכוח על זהות הגוף שימנה את ועדת החקירה חשוב לאמון הציבור, אך הוא דוחק הצידה את השאלה החשובה לא פחות: כיצד תתנהל החקירה עצמה.
• מודל ועדות החקירה המקובל בישראל דומה במאפייניו להליך משפטי: בראשו עומדים לרוב שופטים, הוא כולל דיונים פומביים, ייצוג משפטי, אזהרות, עדויות וחקירות נגדיות.
• מודל זה מתאים פחות לחקירת כשל מערכתי בסדר הגודל של מתקפת 7 באוקטובר, משום שהוא עלול להיות מסורבל, איטי וממוקד מדי בשאלות של אחריות ואשמה.
• בחקירה מסוג זה יש להעניק עדיפות לחקר האמת, לשחזור מדויק של השתלשלות האירועים, להבנת הכשלים ולמניעה עתידית – בדומה לחקירת אסונות תעופה.
• שופטים ומשפטנים אינם בהכרח הגורם המתאים ביותר להוביל חקירה כזו, משום שהמתודולוגיה המשפטית האדוורסרית שונה מהותית מתחקיר מערכתי, מדעי ורב-תחומי.
• החלופה המוצעת היא צוות חקירה מקצועי ורב-תחומי, שיפעל במתכונת הדומה לחקירת תאונות אוויריות ולתחקיר מבצעי, וייעזר במומחי מודיעין, טכנולוגיה, מערכות נשק וניתוח ארגוני.
• אין משמעות הדבר ויתור על אחריות אישית או ציבורית, אלא הפרדה בין מנגנון הלמידה והמניעה לבין מנגנונים אחרים שיטפלו בהסקת מסקנות אישיות, פיקודיות או פוליטיות.

 מבוא

מאז מתקפת 7 באוקטובר מתנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלה מי ימנה את חברי ועדת החקירה שתחקור את המתקפה והטבח. אין זה ויכוח סרק; זהו ויכוח חשוב על האמון הציבורי בחוקרים, והאמון הזה חיוני להשגת אמון בחקירה עצמה ובתוצאותיה. בלי האמון הזה, החקירה לא תפיק את הליך הלימוד שיאומץ על ידי ההנהגה המדינית והביטחונית. רק כך יכולה חקירה להיות מתורגמת לשינוי בפועל, שהוא כה חיוני למניעה עתידית.

אלא שהוויכוח הזה מעמעם ויכוח אחר שמוטב היה שיתנהל, והוא איך נכון שתתנהל החקירה. בנייר העמדה הזה אני מבקש לטעון ששיטת החקירה שהורגלנו אליה בישראל, שאני מכנה "המודל השיפוטי", אינה מתאימה לחקירות מן הסוג של חקר מתקפת 7 באוקטובר. עוד אטען, שמוטב שנאמץ מודלים הדומים יותר למוסדות התחקיר המבצעי וגופי חקירת אסונות תעופה, בשינויים המחויבים.

"המודל השיפוטי"

כאמור אני מכנה, לצורך הדיון, את מודל ועדות החקירה בישראל כ"מודל השיפוטי". הסיבה לכך היא הדמיון הרב בין עבודת ועדת חקירה במודל הזה ובין עבודת בית משפט טיפוסי. הדברים נכונים לשני סוגי ועדות החקירה המרכזיים – הן זו המכונה "ממלכתית" (אף על פי ששם זה אינו מוזכר כלל בחוק) והן זו המכונה "ממשלתית" (המכונה בחוק כוועדת בדיקה ממשלתית)^[1].

נקודות הדמיון בין עבודת ועדות החקירה האלו ובין עבודת בתי המשפט, רבות. ראשית, בדרך כלל העומד בראש ועדת חקירה הוא שופט (שופט מכהן או שופט בדימוס)^[2]; הרכבי הוועדה אי-זוגיים, כדרך הרכבי בתי המשפט^[3]; דיוני הוועדות פומביים, כמתחייב וכמקובל בבתי המשפט^[4]; דין עדות שקר בפני הוועדה כדין עדות בבית המשפט^[5]; מי שעלול להיפגע מהכרעת הוועדה זכאי לאזהרה מוקדמת, ומי שעלול להיפגע מן החקירה או מתוצאותיה יכול שיהיה מיוצג על ידי עו"ד^[6]; הנפגע הפוטנציאלי ובאי כוחו אף יכולים לחקור בחקירה נגדית עדים שהעידו בפני הוועדה.

לוועדה יש גם יכולות מקבילות לבתי המשפט בכפיית התייצבות או עדות ובתפיסת חומרים^[7]. גם דוחות הוועדה עשויים, על פי חוק, להיות מפורסמים כשדעת המיעוט, אם ישנה, מהווה חלק מהם. הדמיון בין עבודת הוועדות ובין עבודת בתי המשפט מתפרש גם על עניינים מהותיים. לא אחת יש לדו"חות הוועדות השפעה על גבולות האחריות המשפטית כמעין תקדים משפטי. ועדת כהן, לדוגמה, הציגה מודל של אחריות ישירה ועקיפה של נושאי תפקיד ישראליים^[8].

לנטייה ה"שיפוטית" הזו של ועדות חקירה יש כמה סיבות. היסטורית, מנסחי חוק ועדות חקירה סברו מן הסתם שהעמדת שופט בראש הוועדה תעניק לה ממד של אובייקטיביות ושל ניטרליות. בכך קיוו אולי שיידבק בוועדות ובעבודתן משהו מהאמון בבתי משפט שאז, בניגוד להיום, היה גבוה. נדמה שהנטייה למודל השיפוטי טמונה גם בתחושה אינטואיטיבית שכמו בתי משפט, ועדות חקירה נדרשות להרכיב תמונה ראייתית-עובדתית של אירוע שנוי במחלוקת וממנה הן גוזרות מסקנות של אחריות. גם העובדה שהוועדות מחזיקות בסמכויות כפייה מטה את סגנונן אל עבר סגנון העבודה של בתי המשפט. וכמובן, יש למגמה הזו גם הסברים אפשריים אחרים.

הגיוני להניח שבגוף שבו נותני הטון המובילים הם שופטים ומשפטנים, הלך החשיבה וההתנהלות יתפתחו בהתאם. באותה מידה, לו הייתה נטייה להעמיד בראש הוועדות אנשי הנדסה היו הוועדות מאמצות, קרוב לוודאי, אופי אחר.

מסורבל, לא-יעיל ולא מאפשר את חקר האמת

כאמור, אני טוען שהמודל השיפוטי אינו מתאים לחקירת אירועים מסוג מתקפת 7 באוקטובר והטבח שהתרחש. למען האמת, אפילו ברמה האינטואיטיבית, עוד לפני ניתוח מעמיק, ניתן להבין את מקור הטענה. האם היינו רוצים לטוס במטוסים שרמת הבטיחות בהם מתבססת על חקר אסונות תעופה שהיו מבצעות ועדות חקירה מהסוג המוכר בישראל?^[9]

להשערה האינטואיטיבית הזו ניתן להעלות הסברים מספר. הראשון, שבניגוד לצוותים לחקירת אסונות תעופה, ועדות החקירה במודל השיפוטי נראות מסורבלות. הריתוק לשיטת עבודה מעין-שיפוטית עלול לדון את עבודת הוועדות ליעילות הנמוכה המאפיינת הליכים משפטיים בבתי המשפט. כללי הפרוצדורה, מעורבות עורכי הדין, קביעת הדיונים הפומביים ושמיעת עדים ב"טור" עלולים לסרבל את עבודת הוועדות.

במקור, המרכיבים הדיוניים האלו נועדו לאיזון ההליך בדרך של העמדת ערובות להגינותו, גם אם יהיה בזה כדי להחליש את יכולות חשיפת האמת. אלא שבחקירת אירוע מן הסוג, הגודל והמשמעות של טבח 7 באוקטובר, כמו בחקירת תאונה אווירית, העדיפות צריכה להינתן לחקר האמת. הערובות של הגינות תהליכית מוקצנת צריכות להידחות. כשם שחשוב בהרבה שלא תתרחש תאונה אווירית נוספת שתעלה במאות הרוגים, כך חשוב בהרבה למנוע את הפלישה או ההפתעה הטרוריסטית-אסטרטגית הבאה.

עם כל הכבוד הראוי, גם העובדה שבראש הוועדות במודל השיפוטי עומדים שופטים הופכת אותן לפחות מתאימות לחקר אירועי 7 באוקטובר. ממה שנאמר עד כה ברור ששופטים, המורגלים בתרבות השיפוטית, אינם מתאימים לנהל חקירה בפורמט אחר. מעבר לזה, יש חשש שניהול על ידי משפטנים יוצר אי-התאמה מתודולוגית.

השיטה המשפטית הישראלית היא שיטה אדוורסרית. היא מבוססת על מעמד מעין פסיבי של בית המשפט. הצדדים – ובמשפט פלילי לדוגמה, התביעה והסנגוריה – מתקוטטים לפני בית המשפט המשקיף על העימות. בית המשפט אינו מנהל את החקירה אלא משגיח על ניהולה. אלא שבחקירת נפילת מטוס מצופה מן החוקר הראשי שיהיה מנהל החקירה, ושירכיב בכישרון את הפאזל העובדתי ולא יסתפק בהתבוננות בוויכוח עובדתי חיצוני.

במידה מסוימת, גם המתודולוגיה השיפוטית מאיימת להחליש את פעולות הוועדה במודל השיפוטי. המתודולוגיה שמפעילים שופטים (ולמרבה הצער, גם לא מעט באקדמיה המשפטית) רחוקה לא אחת ממתודולוגיה מדעית קלסית. היא אינה נוטה לעשות שימוש בשיטות מחקר מתקדמות, והיא מוטה לעבר עיסוק בדוקטרינות של אחריות יותר מאשר במתודולוגיות לניתוח ארגונים ואירועים מורכבים, המערבים שילוב של בני אדם וטכנולוגיה.

החלופה: מודל התחקיר

את אי-ההתאמה של מודל הוועדות השיפוטי ניתן להבין גם ממחשבות על האלטרנטיבה. כאמור, אני סבור שהאלטרנטיבה היא הקמה של צוות חוקרים שיפעל במתכונת דומה למוסדות התחקיר של תאונות אוויריות, במשולב עם מוסד התחקיר המבצעי.

מטרתו המרכזית של הצוות החוקר תהיה, בשלב הראשון, חשיפת הכרונולוגיה העובדתית לעומקה. כלומר, בעיקר משימה של בניית הסיפור העובדתי – fact finding. בדומה לחקירת אסון תעופתי, רצוי שלצוות החוקרים יתלוו מומחים ויועצים מתחומים רלוונטיים, כמו – רק לשם הדוגמה – מומחי ייצור של מערכות הנשק הרלוונטיות, מומחי מודיעין וכו'. בדומה לעבודת הגוף החוקר תאונות תחבורה בארה"ב, ה-NTSB, ועדה כזו יכולה גם לנהל דיונים מרובי מומחים ומרובי משתתפים לקבלה מדויקת יותר של תמונה, שהיא גם רחבה ועמוקה יותר.

בדומה לחקירת אסונות תעופה, הרכב הצוות ושיטת העבודה של החוקרים נגזרים מן התכלית העיקרית לחקירה. ככל שהתכלית כוללת בחובה קביעת אחריות במובן של אשמה על האחראים בעיני הוועדה, כך היא תיאלץ לנטות לעבודה במודל השיפוטי, שכן יש בו כדי לספק ערובות למי שעלול להיפגע. אלא, שבהינתן שהתכלית העדיפה היא של לימוד ומניעה, ובהינתן שהתכלית הזו נפגעת מן המודל השיפוטי, הרי שמוטב לזנוח תכליות משניות יותר של הטלת אשמה, שבלעדיהן יתאפשר לעבוד במבנה ובהרכב היעילים יותר.

סיכום

אין בעמדה המוצגת חלילה הצעה להתעלם ממרכיב האחריות לפלישה ולטבח, אלא שיש להותיר את קביעת האחריות האישית למנגנונים אחרים. לדוגמה, בנוגע לצה"ל ולארגוני הביטחון יוכל כל ארגון לבחון את העובדות שתעלינה בנוגע לאנשיו המעורבים, ויקבל את ההחלטות שימצא לנכון. ובנוגע לכאלה שאינם עוד בתפקיד או לכאלה שמנויים עם הדרג המדיני – לגביהם ילמד הציבור את העובדות, ויחליט מה שיחליט.

[1] עם זאת, המודל ה"שיפוטי" רלוונטי הרבה פחות לוועדת חקירה פרלמנטרית.

[2] בנוגע לוועדת חקירה במינוי נשיא בית המשפט העליון, היו"ר יהיה שופט על פי חוק (סעיף 4(ב) לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט- 1969 ("החוק")). בנוגע לוועדת בדיקה ממשלתית, הרי שכדי שהוועדה תיהנה מסמכויות על פי החוק נדרש שיו"ר הוועדה יהיה שופט (סעיף 8א(א) לחוק הממשלה, תשס"א-1981).

[3] סעיף 3 לחוק.

[4] סעיף 18 לחוק.

[5] סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[6] ראו לדוגמה סעיף 15 לחוק.

 [7]לדוגמה סעיפים 9, 11 ו-12.

[8] הגם שהקדימה וקבעה: "אין זה מתפקידנו כוועדת חקירה לקבוע בסיס משפטי מדויק לאחריות עקיפה זו" (דין וחשבון, ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות (סברה ושתילה), התשמ"ג-1983, 65–73.

[9] אינטואיציה דומה הובילה חוקר מוביל במשפט הפלילי, הפרופ' סנג'רו, לנסות לשכנע שראוי לו למשפט הפלילי, לפחות, שיעשה את הדרך ההפוכה. כלומר, שיאמץ אל דרך ההכרעה שלו דווקא שיטות חקר ובטיחות המקובלות בעולם התעופה והרפואה (בועז סנג'רו, בטיחות מפני הרשעת חפים מפשע (2023)).

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 במאי, 2026.

בביקורו של ראש שב"כ דוד זיני באמירויות, שנחשף בישראל החודש, הוא נפגש בין השאר עם מוחמד דחלאן בן ה-64, שהיה מראשי הנהגת פת"ח ברצועת עזה וראש מנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני בה. שמו של האיש – כיום איש עסקים גולה באיחוד האמירויות – הוזכר כאחד המועמדים האפשריים לניהול ענייני הרצועה ב"יום שאחרי", ולפי הדיווחים הפגישה נועדה לבחון את אפשרות שילובו בתרחישים הקשורים לעתיד הרצועה.

דחלאן, יליד חאן-יונס וממקימי ה"שביבה", ארגון הנוער והסטודנטים של פת"ח, גורש לירדן בשל חלקו באינתיפאדה הראשונה ב-1987, ושב לעזה אחרי הסכמי אוסלו. הוא מונה לראש הביטחון המסכל ברצועה ב-1994 והיה מאנשי אמונו של יאסר ערפאת. נטען ששיתף פעולה עם ישראל בתחום הביטחוני, וסייע לה לסכל פיגועים רבים, אך שמו גם נקשר בכמה פיגועים. בין השאר נטען כי הורה על ביצוע מתקפת הטרור נגד "אוטובוס הילדים" בשנת 2000 סמוך לכפר-דרום. דחלאן גם נתבע על חלקו בפיגוע, ובית המשפט המחוזי בירושלים הורה לו לשלם מיליוני שקלים למשפחות הקורבנות.

הוא עזב את עזה בשנת 2007, לאחר שחמאס השתלט עליה והדיח את פת"ח מהשלטון, וב-2011 גורש מהנהגת פת"ח לאחר שנטען נגדו כי ניסה להשתלט על ראשות הארגון. ב-2014 אף נגזר עליו ברשות עונש מאסר למשך שנתיים, לטענתו מתוך ניסיון לרדוף אותו ולמנוע ממנו להתמודד לראשות הרש"פ. מאז שוהה דחלאן באמירויות, והצליח לעשות שם הון רב. הוא נהנה מתמיכת הממשלות באבו-דאבי ובקהיר, שמקדמות את ענייניו מול ארה"ב, ישראל והרשות.

ב-2024 פורסם בארה"ב כי דחלאן נתפס בעיני גורמים בארה"ב, מדינות ערב וישראל כמועמד להוביל את כוחות הביטחון החדשים ברצועה, ואף נטען שחמאס ריכך את עמדתו כלפיו, ועשוי לקבל אותו בתפקיד באופן זמני. היוזמה לא קרמה עור וגידים, ובמקום דחלאן מונתה ממשלה טכנוקרטית, שאינה מקבלת אישור בינתיים להיכנס לרצועה. את הממד האזרחי שם מנהלת בשם ארה"ב וישראל "מועצת השלום", בראשות ניקולאי מלדנוב הבולגרי.

מאז פרסום דבר הפגישה דווח כי דחלאן נפגש בשנים האחרונות עם בכירים אחרים במערכת הביטחון הישראלית; מנגד, גם זיני נועד עם גורמים אחרים בעזה, כולל ראשי חמולות המתנגדות לחמאס. בין השאר, הפגישות הללו התקיימו על רקע התסכול מהתנהלות חמאס מאז החתימה על הסכם הפסקת האש עמו, לצד ההרגשה שהדיונים על פירוקו מנשק הגיעו למבוי סתום.

בעבר הכחיש דחלאן שבכוונתו להיות מעורב בהנהגת הרצועה, וגם השבוע סיפרו מקורביו כי לא יזם את הפגישה עם זיני. "זו הייתה פגישה לא מתוכננת, כמעט מקרית", הם אמרו לכלי התקשורת, והוסיפו שלא התכוון לקדם את מועמדותו לניהול הרצועה או להיות מעורב במשא ומתן על כך. הם אף הדגישו כי בכיר פת"ח לשעבר מתנגד לבידול בין עזה ליהודה ושומרון.

גם מבחינת ישראל אין זה בהכרח תסריט קביל. כמי שהיה מעורב בטרור מאז הסכמי אוסלו, דחלאן צפוי להיתקל בביקורת ציבורית קשה אם הממשלה בירושלים תייעד אותו לתפקידי מפתח ברשות. במובן הזה הוא אינו שונה ממרואן ברגותי, שכלוא בארץ בשל מעורבותו בפיגועים וישראל אינה מוכנה לשחרר אותו ממאסרו אף שהוא זוכה לתמיכה גדולה יותר מחמאס בסקרים העוסקים בדירוג המועמדים הפלסטינים להנהגת הרשות. לפיכך, ספק אם הפגישה היא ניסיון להעניק לדחלאן מעמד מיוחד; אולי היא אכן לא תוכננה מראש. כראש שב"כ זיני מופקד על התיק הפלסטיני, וסביר להניח שפגישותיו באמירויות עסקו בעתיד עזה, וייתכן מאוד שמארחיו ביקשו להציג בפניו את בן טיפוחם מהרצועה, בניסיון לקדמו ולאפשר לו להציג את השקפותיו על עתיד עזה – אפילו בלי להתייעץ עם ישראל או לקבל ממנה קודם לכן רשות לקיום הפגישה.

דחלאן מכוון גבוה יותר ממעורבות ברצועה: ביום שאחרי אבו-מאזן הוא כנראה ישקול להתמודד על הנהגת הרשות הפלסטינית בתמיכת קהיר ואבו-דאבי. צמצום אחריותו לתחום הרצועה בלבד עשוי לפגוע בתדמיתו, וגם לזקוף לחובתו כישלונות שיעיבו על ניסיונו לתפוס את השלטון.

מצד ישראל, סביר שאינה מעוניינת להשליט דמות פלסטינית חיצונית. המצב הנוכחי נוח לנו: אנו חולשים על יותר ממחצית הרצועה, וממשיכים לנגוס בכוחו של ארגון הטרור העזתי. המשך ההתחמשות של חמאס נותן עילה לישראל לתקוף אותו, בברכת ארה"ב או לכל הפחות בעצימת עין שלה. ממילא, כל עוד ישראל עסוקה בלבנון ובאיראן, היא לא נותנת עדיפות עליונה לזירה העזתית – בצדק או שלא בצדק. אם תתפנה מעיסוקיה במעגל הרחב יותר או אם תאתר חשד לאיום מיידי יותר מצד חמאס, היא עשויה לשוב לפעולה נרחבת ותקיפה יותר. לא בטוח שדחלאן משתלב בדרך כלשהי בתוכניות כאלה.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מעבר להשפעותיו המבצעיות והמוראליות על אירגון חמאס, חיסולו של עז א דין חדאד בידי ישראל מבהיר לארגון הטרור ולכל השחקנים המעורבים בסוגיית עזה כי ישראל לא סיימה את המלאכה והיא משכילה לפעול חרף מגבלות הפסקת-האש.

חיסולו של חדאד מגיע ימים ספורים לאחר שדווח כי "מועצת השלום" בראשות ניקולאי מלאדנוב הביעה תסכול עמוק מסירוב חמאס להתפרק מנשקו. בהודעתם על החיסול ציינו  ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ שחדאד "סירב ליישם את ההסכם שהוביל נשיא ארה"ב טראמפ לפירוק חמאס מנשקו ולפירוז רצועת עזה". עמדתו זו, יש להניח, הקלה בהחלטה על סיכולו וסייעה לארה"ב ולגורמי התיווך לעכל את המהלך.

בחמאס לא מנסים להסתיר את המבוכה. במציאות אחרת הם היו מודיעים על הקפאת מחוייבותם להפסקת-האש  או לפחות מעמידים זאת בסימן שאלה. לא כך כיום, כשהם מודעים למאזן הכוחות ולהלכי הרוח בישראל. אתר "אלרסאלה" של חמאס שהזהיר כי החיסול יביא לשחיקת האמון בהסכם ובמתווכים, מהר להבהיר כי למרות זאת מבחינת חמאס "ההסכם לא קרס".

על רקע ההצלחות האחרונות בעזה והאפשרות להפוך את המציאות הזמנית למצב קבוע, יש בישראל כאלה שמהרהרים באשר לנחיצותה של פעולה צבאית, עצימה או רחבה יותר, ברצועה.  על כך יש להשיב כי מבלי לגרוע מחשיבותם של מבצעי הסיכול, אין בהם מענה לתהליכי ההתעצמות של חמאס, שמרביתם מתנהלים מתחת לפני השטח. הם גם לא מנשלים את חמאס מעמדות המשילות וההשפעה בתוך הרצועה. התבססות חמאס שנמשכת בהתמדה, מגדילה גם את הביטחון העצמי ואת התעוזה של פעיליה. ניתן לראות זאת אפילו בהודעות דובר צה"ל על שורת הפעילים שסוכלו בתקופה האחרונה ותוארו כמי ש"הציבו איום מיידי על כוחותינו".

לאחר טבח ה-7 באוקטובר, ישראל חייבת להשיג את כל המטרות שהציבה לעצמה ביחס לחמאס בעזה.  מצב שבו חמאס תישאר כישות שלטונית , כגוף צבאי או כאירגון פוליטי לאחר טבח שמחת-תורה ובתום מלחמה ממושכת עימה, יתן השראה ותקווה לכל מי שיעלה בדעתו לחקות את הטבח הנפשע. הדרך היחדה לסיים את העימות ברצועה היא בהשגתן המלאה של כל המטרות. גם אם יידרש לכך זמן נוסף.

הביטחון הלאומי ומערכת הבחירות

קיומה של מערכת בחירות בתקופה של לחימה רב-זירתית מזמנת אתגרים לא פשוטים, במציאות שגם בלי זאת, היא סבוכה ומורכבת.

ממשלת מעבר או ממשלה שנמצאת בעיצומו של קמפיין בחירות מתקשה לקבל החלטות ארוכות טווח.

כל החלטה מבצעית ומדינית, בין אם הרחבת חזית לחימה או חתימה על הסכם הפסקת אש, נבחנת בחשדנות דרך  פריזמה פוליטית.

פרויקטים אסטרטגיים ארוכי טווח ותהליכי נורמליזציה מוקפאים בדרך כלל, שכן המדינות השותפות לכך, נמנעות מצעדים שיצטיירו כהתערבות למען אחד הצדדים ומעדיפות להמתין ולראות מי יעמוד בראשות הממשלה הבאה. כל זאת בנוסף למתחים היום-יומיים בזירת הפנים, לאתגרי המשילות ולפגיעה בלכידות עקב התחרות וחידוד העמדות.

ועם כל זאת, ישראל לא תוכל להרשות לעצמה להיכנס ל"אס"ק" ("אווירת סיום קורס") במיוחד בתחומי הביטחון. המלאכה לא תמה, באף אחת מהזירות ולא נוכל לצאת להפוגה עד להרכבתה של הממשלה. אסור לתת לאוייבינו את התנאים לאושש את עצמם ולשקם יכולות.  את הדירקטיבה לכך צריך לספק למערכת הביטחון כבר עתה. חרף המחלוקות הקשות, תידרש בנושאים אלה התגייסות של כל הכוחות הפוליטיים כדי להחליט שענייני הביטחון מחוץ למגרש הפוליטי.

פורסם בישראל היום, בתאריך 18 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בפעילות משותפת של צה"ל ושב"כ הושמד בסוף השבוע אתר ליצור אמצעי לחימה של הג'יהאד האסלאמי בצפון רצועת-עזה, כך מסר דובר צה"ל שהוסיף כי האתר היה שייך לג'האד האסלאמי אך שימש בתקופה האחרונה גם את ארגון חמאס, לייצור מטענים ולאיחסון אמצעי לחימה ש"נועדו לפגוע בכוחות צה"ל הפועלים במרחב הקו הצהוב ובאזרחי מדינת ישראל".

בהודעה אחרת מסר דובר צה"ל אתמול כי כוחות בפיקוד חטיבת כפיר השמידו שני תוואים תת-קרקעיים שבהם אותרו מספר חדרי שהייה ואמצעי לחימה וכי במהלך סריקות במרחב, הכוחות איתרו עשרות רקטות ומטעני חבלה.

שתי ההודעות השגרתיות למדיי מספקות אישור רשמי לפרסומים באמצעי התקשורת על תהליכי ההתחמשות ברצועת עזה, שהציבור לא חשוף להם ולא יכול אפילו להעריך את היקפם.
בחסות המלחמה באיראן ובחיזבאללה והפסקת האש ברצועה, נעלמו מהתודעה הישראלית דמויות שעד לא מזמן הוזכרו כמעט מידי יום בדיווחי הכתבים הצבאיים.

כך לדוגמה עז א-דין אל-חדאד שקיבל את הפיקוד על הזרוע הצבאית ברצועה לאחר חיסולם של מוחמד דף וראאד סעד, ונחשב מאדריכלי טבח 7 באוקטובר שנותרו בחיים, מחמד עודה – מפקד החטיבה הצפונית, תאופיק אבו נעים- ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ומדור המייסדים של אירגון הטרור, עלי-עמודי – מבכירי ההנהגה ברצועה ופעילים נוספים, שהורידו פרופיל תקשורתי ופועלים תחת מעטה כבד של חשאיות.

הדד ליין שהוצב לפירוק חמאס מנשקו, פקע והוארך ואיש כבר לא עוקב אחר תוקפו המחודש. באסם נעים חבר הלשכה המדינית של חמאס, הדגיש לפני כמה ימים כי לא ניתן לדון על הסכם הפסקת האש בשל "הפרות מצד ישראל". הוא הבהיר כי ה"התנגדות" היא "זכותו" של העם הפלסטיני וכלי הנשק הם חלק בלתי נפרד מ"ההתנגדות".

קודם לכן טען דובר הזרוע הצבאית של חמאס כי דרישת ההתפרקות מנשק היא "ניסיון שערורייתי של הכיבוש להשיג דרך המו"מ את מה שלא להשיג בשדה הקרב" . את עמדת חמאס בסוגיית הנשק לא צריך לחפש בין השורות.

בד בבד עם השבת המשילות, חמאס ממשיך גם את התבססותו הצבאית. למרות שכרגע הוא משדר רצון בשקט שיאפשר את שיקומו, הוא לא יחמיץ שום הזדמנות שתיקרה בדרכו, לחטוף חיילים או לבצע פעולה התקפית אם יחשוב שסיכויו להצליח הם סבירים.

מאמצי הסיכול הישראלים בעזה רחוקים מלהדביק את קצב השיקום של חמאס ומשקפים הליכה על חבל דק מדיי גם מול האיומים בשטח. חלק גדול מהקשב והמשאבים של צה"ל מופנים בצדק לאיראן וללבנון. למשבצת זו בדיוק יכולים להיכנס השב"כ ופיקוד הדרום, שאינם נושאים בעול המבצעי בזירת איראן והצפון ויכולים להביא לביטוי את יכולותיהם, בזירה העזתית שממנה הכל התחיל.

אין המדובר רק בסיכול הברחות וייצור-נשק או בקטיעת ההשתלטות של חמאס על משאבים שמיועדים לאוכלוסיית עזה, אלא גם בפעולות התקפיות יזומות נגד פעילים, תשתיות, מצבורי נשק, מנהרות, מתקני שלטון וכיוצא באלה. פעולות שיאלצו את חמאס להשקיע את שאביו במילוט ובהסתתרות ולא בשיקום.

רצף של הצלחות סיכוליות ברצועת עזה, בלי להפריע למאמצים בזירות האחרות, זו המשימה שהצמרת המדינית והביטחונית צריכה להטיל על השב"כ ופיקוד הדרום. זה מה שנחוץ ברמה הלאומית. הרווח העקיף מכך יהיה בהשבת המוניטין של שב"כ , בניתוב הכוחות החיוביים שבו למישור המבצעי וגם בהשבת המוניטין שאיבד בזירה הזו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 12 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• חמאס ספג בשנתיים וחצי האחרונות פגיעה קשה ביכולותיו הצבאיות ובמנגנוני שלטונו.
• עם זאת, ההתפתחויות האחרונות מצביעות על מגמה של שיקום הדרגתי של יכולות הארגון ושל משילותו באזורים שבהם הוא מצליח לפעול.
• במקביל מתנהלת מערכה עצימה בזירה הצפונית והאזורית מול חיזבאללה ואיראן הכוללת גם מעורבות משמעותית של ארה"ב.
• מציאות זו יוצרת מגבלות משאבים עבור ישראל, ומחייבת קביעת סדר עדיפויות אסטרטגי ברור.
• האיום המרכזי על ביטחון מדינת ישראל מצוי כיום בזירה הצפונית ובמערכה האזורית מול איראן.
• פתיחה מחדש של מערכה רחבה ברצועת עזה עלולה להסיט משאבים צבאיים ומודיעיניים מהזירה המרכזית, ואף לפגוע בתיאום האסטרטגי עם ארה"ב ובקואליציה האזורית הנבנית מול איראן.
• מומלץ לאמץ אסטרטגיה של לחץ צבאי מתמשך בעצימות נמוכה שמטרתה לשחוק את חמאס, לפגוע בהתעצמותו ולהחליש את משילותו מבלי להיגרר למערכה רחבת היקף נוספת.

 מבוא

המערכה שפרצה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר אינה מתנהלת רק בזירת עזה. מדובר בעימות רחב יותר בין ישראל לבין איראן ובעלות בריתה במסגרת האסטרטגיה האיראנית לבניית טבעת אש סביב ישראל. במסגרת אסטרטגיה זו פועלות שלוחות איראן ליצור לחץ צבאי מתמשך על ישראל מזירות מספר במקביל במטרה לשחוק את יכולת ההרתעה שלה ולפגוע ביציבותה האסטרטגית.

מלחמת "חרבות ברזל" פגעה קשות בחמאס, אך לא הביאה לקריסתו. במקביל התעצמה המערכה בזירה הצפונית והאזורית מול חיזבאללה ואיראן והפכה למוקד האסטרטגי המרכזי של ישראל. במציאות של ריבוי זירות ישראל נדרשת לקבוע סדר עדיפויות ברור ולגבש מדיניות שתמנע את שיקום כוחו של חמאס מבלי להסיט משאבים מן המערכה המרכזית.

 הרקע האסטרטגי

מלחמת "חרבות ברזל" פרצה בעקבות מתקפת הטרור רחבת ההיקף של חמאס ב-7 באוקטובר 2023. במהלך המתקפה חדרו אלפי מחבלים ליישובי הדרום, ביצעו טבח המוני באזרחים ובחיילים וחטפו מאות בני אדם לרצועת עזה. בתגובה פתחה ישראל במערכה צבאית רחבת היקף שמטרותיה היו פירוק היכולות הצבאיות של חמאס, פגיעה במנגנוני שלטונו, השבת החטופים ויצירת מציאות ביטחונית חדשה שתמנע מתקפה דומה בעתיד.

במשך קרוב לשנתיים הפעיל צה״ל תמרון קרקעי רחב בצפון הרצועה, ובהמשך גם בדרומה. במסגרת הלחימה נהרסו תשתיות טרור רבות ובהן מערכי מנהרות, מתקני פיקוד ושליטה ומחסני נשק. אלפי מחבלים חוסלו ובהם מפקדים בכירים, ביניהם יחיא סינוואר ומוחמד דף, וכן מפקדי יחידות הנוחבה שהיו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר.

במקביל יצרה ישראל מציאות ביטחונית חדשה ברצועה. לצה״ל יש כיום שליטה מבצעית בחלקים נרחבים מהרצועה, ומערך מוצבים שהוקם לאורך קו הביטחון החדש במטרה למנוע חדירות עתידיות ולשמר חופש פעולה מבצעי. למרות הפגיעה הקשה שספג הארגון, חמאס לא קרס לחלוטין. בשנה האחרונה ניכרים סימנים לכך שהארגון פועל באופן שיטתי לשיקום יכולותיו.

המצב הנוכחי ברצועת עזה

התמונה ברצועת עזה מורכבת. מצד אחד ישראל ממשיכה להפעיל לחץ צבאי ממוקד המבוסס על מודיעין מדויק. בתקופה האחרונה בוצעו סיכולים ממוקדים שבמסגרתם חוסלו פעילי חמאס ומפקדים מקומיים. צה״ל מחזיק מערך מוצבים לאורך גבול הרצועה החדש וממשיך לפעול מודיעינית וצבאית נגד ניסיונות ההתעצמות של הארגון.

עם זאת, במקביל ניכרים סימני התאוששות מצד חמאס. חטיבת הנוחבה של מחנות המרכז חזרה לפעול ככוח אורגני. הארגון חידש אימונים צבאיים ומתבצעת בנייה מחודשת של מערכי מנהרות ושיקום מנהרות שנהרסו. ישנו מידע המלמד גם על חזרה לייצור רקטות. בנוסף לסימני ההתאוששות האלה, רשויות מקומיות ברצועה חזרו לפעול תחת שליטת חמאס ובאזורים שונים חזרו להופיע סיורי חמושים המפגינים שליטה ומשילות.

 ההקשר האסטרטגי האזורי

המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה אינה יכולה להיקבע במנותק מן המציאות האזורית הרחבה. איראן פועלת מזה שנים לבניית טבעת אש סביב ישראל באמצעות שלוחות אזוריות ובהן חיזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות במזרח התיכון וארגוני טרור נוספים. אסטרטגיה זו נועדה ליצור לחץ צבאי מתמשך על ישראל מכמה זירות במקביל ולשחוק את יכולת ההרתעה שלה, ובו בזמן לאפשר לאיראן להשלים מרוץ לנשק גרעיני. מאז פרוץ המלחמה התעצמו במיוחד הזירה הצפונית והאזורית. העימות עם חיזבאללה והמערכה הרחבה מול איראן הפכו למוקד האסטרטגי המרכזי של ישראל.

במצב עניינים זה, מערכה רחבה נוספת ברצועת עזה עלולה ליצור פיזור מאמץ אסטרטגי ולהסיט משאבים מן הזירה המרכזית – איראן. בנוסף, מהלך כזה עלול לפגוע בתיאום האסטרטגי עם ארה"ב (תוכנית 20 הנקודות של טראמפ) ובשיתוף הפעולה האזורי הנבנה מול איראן.

ההקשר המדיני

לצד השיקולים הצבאיים, ישראל פועלת גם במסגרת מציאות מדינית מורכבת. בזירה הבינלאומית נדונות יוזמות שונות להסדרים אזוריים רחבים ובהן רעיונות הקשורים ליוזמות מדיניות שהוצגו בעבר על ידי ממשל טראמפ. גם אם יוזמות אלו אינן צפויות להתממש בטווח הקצר, עצם קיומן מחייב את ישראל לשמור על מרחב תמרון מדיני ולא לנקוט צעדים העלולים לחסום אפשרויות להסדרים אזוריים עתידיים.

חלופות מדיניות

1. כיבוש מלא מחדש של הרצועה עשוי לפגוע ביכולות חמאס, אך הוא דורש הקצאת משאבים צבאיים ומדיניים רחבים לאורך זמן ואינו מתאים למציאות של ריבוי זירות, וכמובן אינו תואם את ההבנות של מדינת ישראל עם ממשל טראמפ.
2. מדיניות של הכלה וניהול הסכסוך כפי שננקטה בעבר מאפשרת לחמאס לשקם בהדרגה את כוחו, ועלולה לשחזר את התנאים שהובילו למתקפת השבעה באוקטובר.
3. החלופה המועדפת היא לחץ צבאי מתמשך בעצימות נמוכה. מדיניות זו מבוססת על שחיקה שיטתית של חמאס מבלי להיכנס למערכה רחבת היקף.

המלצות מדיניות

ישראל צריכה לאמץ מדיניות ברורה של לחץ צבאי מתמשך ברצועת עזה שמטרתה למנוע את שיקום כוחו של חמאס. יש לשמר חופש פעולה צבאי מלא ברצועה ולפעול באופן שיטתי נגד כל ניסיון להתעצמות צבאית של הארגון. יש להימנע בשלב זה ממערכה רחבת היקף נוספת בעזה שעלולה להסיט משאבים מן המערכה האסטרטגית המרכזית מול איראן וחיזבאללה.

 סיכום

רצועת עזה אינה עוד מוקד הלחימה המרכזי של ישראל, אך היא גם אינה זירה שניתן להתעלם ממנה. חמאס פועל באופן שיטתי לשיקום כוחו, ולכן נדרש מאמץ מתמשך למנוע את התעצמותו מחדש. במציאות של ריבוי זירות האתגר של ישראל הוא למנוע את שיקומו של חמאס תוך שמירה על משאבים צבאיים למאבק האסטרטגי המרכזי בזירה האזורית.

מדיניות של לחץ צבאי מתמשך בעצימות נמוכה מאפשרת להשיג מטרה זו תוך שמירה על חופש פעולה צבאי ועל גמישות מדינית.

האתגר של ישראל אינו רק למנוע את שיקומו של חמאס, אלא גם לשמור על סדר עדיפויות אסטרטגי נכון. מדיניות שקולה תאפשר להמשיך לשחוק את חמאס בעזה, תוך שמירה על עיקר המאמץ הלאומי במאבק האזורי מול איראן.

ארגוני הטרור הפלסטיניים מוצאים את עצמם, בעיצומה של המלחמה עם איראן וחיזבאללה, בעמדה לא מאוד מוכרת. אחרי מעט יותר משנתיים שהם יזמו דרמה אזורית וניצבו במרכזה, כעת הם נדחקו הצידה. חמור מכך, הפטרוניות של ארגוני הטרור הללו נקלעו לעימות ביניהן: מלחמה ניטשת בין איראן לקטאר, וטורקיה ניצבת בצד, ממתינה אולי לראות מה יקרה ואם יהיה צורך בהתערבותה הצבאית. האם ארגוני הטרור יסייעו לטהרן, או שדווקא יצאו בקול נגד המתקפות של הרפובליקה האסלאמית על דוחה או על טורקיה?

תגובה לא זריזה די הצורך, כבר למדו ראשי חמאס, גוררת תוצאות לא נעימות. לפי הדיווחים, קטאר הודיעה לארה"ב כי בכוונתה לגרש את אנשי ארגון הטרור משטחה, לאחר שנמנעו מגינוי המתקפות עליה מצד הרפובליקה האסלאמית. גירוש עתידי מקטאר מותיר לראשי חמאס מעט אפשרויות. איראן ולבנון אינן בטוחות כעת, סוריה לא תקבל אותם בברכה, וגם עזה אינה יעד אפשרי. מלבד אנקרה, אולי, לא יישארו להם הרבה מקומות להתגורר בהם בתנאים ובנוחות שהורגלו להם.

זה מה שקרה במובן מסוים לג'יהאד האסלאמי. בעיתון א־שרק אלאווסט דווח שהתמורות האזוריות, ובפרט המלחמה בין ישראל לאיראן, ערערו את מעמדו של הארגון. הוא סובל מאיומים וקשיים כלכליים בסוריה ובלבנון, וחושש מפגיעה בראשיו באיראן. לפי הדיווח, מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי זיאד נח'אלה נסע שלוש פעמים בלבד לטהרן מאז חיסולו של אסמאעיל הנייה שם בסוף יולי 2024, ופעמיים זה היה לביקור חפוז.

הקשרים בין הרפובליקה האסלאמית לג'יהאד האסלאמי, שהוא קיצוני, חשאי וקטן יותר מחמאס, נמשכים שנים רבות, וגם נחשבים הדוקים בהרבה. אבל טהרן כבר אינה נתפסת כמקלט בעיני אנשי הג'יהאד האסלאמי, וראשיו החלו לפתח קשרים הדוקים יותר דווקא עם מצרים וקטאר. בשנה האחרונה, נטען, נח'אלה שוהה בעיקר בנסיעות על קו דוחה־קהיר.

הדילמה של ראשי הארגונים ניכרת גם ברטוריקה שלהם: ראשי שני הארגונים גינו את המתקפות של ישראל וארה"ב על איראן ואת חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי, אך גורמים עלומים שם הבהירו באותה הנשימה שלא ייכנסו למלחמה למען טהרן משום שהשפעות המלחמה בעזה עדיין מורגשות בקרבם.

בחמאס ובג'יהאד האסלאמי יודעים היטב שהם נמצאים על הכוונת של צה"ל, אף שאינו מעוניין בהכרח לפתוח חזית נוספת. הרי טקטיקה ידועה של איראן היא לעודד את ארגוני הטרור הפלסטיניים להילחם בישראל ולהסיח את דעתה בפיגועים, במטרה להסיט את תשומת הלב שלה מהזירה המרוחקת יותר. לשם כך הוזרמו בשנים האחרונות ליהודה, שומרון ועזה כמויות נשק אדירות מאיראן. כשארגוני הטרור עודם מלקקים את פצעיהם, עימות נוסף עם ישראל יעלה להם ביוקר.

כמה אירועים העלו את הדריכות במערכת הביטחון השבוע. הראשון: בקפריסין נעצר פעיל חמאס שהגיע מלבנון, בחשד שניסה לרכוש אמצעי לחימה ולקדם פיגועים בגרמניה. המתווה של פיגועים נגד מטרות יהודיות וישראליות בחו"ל אינו חדש, ואיראן קיוותה בעבר לתעל תאי טרור רדומים באירופה לשם כך. האירוע השני היה מדאיג יותר: צה"ל תקף ביום שלישי אתר שיגור רקטות סמוך לעיר עזה, אחרי שהתברר כי חמאס שיקם אותו והכין אותו לירי מחודש. בהודעת הצבא נאמר כי המעשה הוא הפרה בוטה של הסכם הפסקת האש. הרמז לחמאס לא היה יכול להיות עבה יותר. בהמשך הותקף אתר נוסף ובו רקטות.

ישראל נוקטת אמצעי זהירות גם במקומות אחרים. היא עיבתה את מערך הכוחות שלה ביהודה ושומרון, ואפילו אסרה על מתפללים להיכנס להר הבית לתפילות יום שישי של חודש רמדאן. השקט יחסית כמעט לא הופר בגזרת יו"ש לפי שעה.

השקט של חמאס מפתיע. חיזבאללה נכנס למלחמה עם ישראל ב־8 באוקטובר 2023 כהפגנת סולידריות עם חמאס, וכעת היה צפוי תורו של הארגון העזתי להחזיר טובה, ליטול סיכון ולאלץ את צה"ל לפצל קשב למערכה רב־זירתית. אבל חיזבאללה גם יצא מהמלחמה בהסכם עם ישראל בלי להתחשב במצבו של חמאס, ובארגון העזתי מבינים היטב שכיום יש חסרונות רבים לפתיחת חזית מול ישראל.

צריך אולי לשים לב גם לאפשרות שהסלמה תתרחש ביד המקרה. הטילים האיראניים לא תמיד פוגעים בכתובת הנכונה, ולפלסטינים אין אמצעי מיגון כפי שיש לישראלים. מצד שני, ההגנה האווירית של צה"ל מחפה גם עליהם רוב הזמן, וטרם ידוע על פגיעות חמורות בכפריהם. אלא שזה יכול להשתנות, ואירוע כזה עשוי ליצור דינמיקה של הידרדרות ביטחונית.

הזמן לא עומד מלכת

למלחמה באיראן יש השפעה ישירה על הזירה העזתית. לפי דיווח שפורסם השבוע ברויטרס, מאז פרוץ המערכה הוקפאו השיחות לקידום תוכנית השלום של הנשיא דונלד טראמפ בעזה, אף שהוא כבר הצליח לחלץ הבטחות של מימון במיליארדי דולרים לשיקום הרצועה. כמו כן בוטל סבב השיחות של חמאס עם המתווכות על פירוקו מנשק, וטרם נקבע מועד חדש. אומנם היו טענות בתקשורת שגם במהלך המלחמה חלה התקדמות במימוש החזון, כולל במכרזים, אך אין זה משנה איזו טענה צודקת: ממילא, שיחות הפירוז לא באמת התקדמו בטרם פרצה המערכה. גם לדברי האמריקנים פירוז עזה (ולו למראית עין) הוא עניין מרכזי בתהליך השיקום, ולכן אם המלחמה תימשך זמן רב ותתקע את הפירוז, תוכנית השלום לא תתקדם.

חמאס מרוויח ממריחת הזמן, וממשיך לבסס את משילותו ברצועה. מצד שני, אין כרגע תאריך יעד לתחילת הליך השיקום. העזתים יושבים רק במחצית חרבה של הרצועה, והחצי השני מצוי בשליטת צה"ל. החטופים כבר הוחזרו לישראל, ונראה שהזירה הבינלאומית שכחה מהסוגיה העזתית. לא לחינם דחק השבוע מנהיג חמאס ח'ליל אל־חיה בפקיסטן שתתמוך בעזה ובשיקומה למרות המלחמה באיראן. כמו כן, אם המשימה הישראלית־אמריקנית תצלח אפילו חלקית, ואיראן תיקלע למצוקה כלכלית, צבאית ומנהיגותית, קרוב לוודאי שהראשונים שייפגעו מכך יהיו ארגוני הפרוקסי של טהרן.

המלחמה גם יוצרת קשיים אחרים ברצועה. לטענת רשתות פרו־פלסטיניות כגון אלג'זירה, מחירי הסחורות עולים – כזכור, במהלך רמדאן – שכן כבר בתחילת המערכה ישראל הגבילה את כניסת הסחורות. מעבר רפיח נסגר, וצפוי להיפתח רק כשהתנאים הביטחוניים יאפשרו זאת. גם הפגיעה בכלכלת מדינות המפרץ, לצד עליית מחירי הנפט והדלק בעולם, לא בהכרח יסייעו לעזתים. כשיש לאחרים פחות כסף, הם לא ירוצו לבזבז את מה שנשאר להם דווקא על חמאס בעזה.

סוגיית עזה מורכבת מאוד גם כשבוחנים אותה בעיניים ישראליות. האם תרצה הממשלה לצאת למלחמה בחזית שלישית ערב הבחירות בארץ, וכאשר היא מתכננת מערכות ארוכות באיראן וגם מול חיזבאללה? לפני המלחמה מזכיר הממשלה יוסי פוקס הקציב לחמאס שישים יום להתפרק מנשקו, וגם טראמפ אמר בפברואר שבמקרה שהארגון העזתי לא יעשה זאת – הרצועה תפורז בכוח. השבוע דווח כי שרי הקבינט דרשו מראש הממשלה בנימין נתניהו להציב אולטימטום לחמאס, ולא לחכות לתום המלחמה כדי להידרש לסוגיה העזתית.

גם ארה"ב וגם ישראל יעמדו בפני לחץ ניכר לא לפתוח חזית נוספת – לא מיד אחרי המלחמה באיראן, ואף לא במהלכה. ארה"ב תספוג גינויים בינלאומיים וגם פנימיים אם לא תבלום את ישראל לפני צעד כזה. כמו כן, אפשרות סבירה למדי היא שבין ארה"ב לישראל נסגרה עסקה בדמות "טהרן תמורת עזה". במצב כזה, וושינגטון עשויה לדרוש מישראל דווקא נסיגות נוספות ברצועה, כמשקל נגד לחלקה במלחמה נגד איראן.

עם זאת, אחרי ההסכמות העקרוניות בסוגיה האיראנית, כאן דווקא עשויה להתגלע המחלוקת בין הבית הלבן לישראל. טראמפ השקיע הרבה מיוקרתו בהפסקת האש ברצועה, ולא ירצה לראות אותה קורסת – במיוחד מכיוון שהיא מהווה אבן פינה בחזון שלו למזרח התיכון. בנוסף, אחרי הפגיעה שספגו מדינות ערב בגלל המלחמה, ובפרט מדינות המפרץ, ייתכן שירצה לנצל את המומנטום כדי לנסות לרצות אותן.

ישראל, מנגד, לא תהמר על ביטחונה, ותרצה לוודא שחמאס לא יהיה מסוגל להזיק לה בעתיד בפשיטה בסגנון 7 באוקטובר. ברור ששתי המדינות יחכו לראות מה תהיה השפעת המלחמה באיראן ואולי גם בלבנון על חמאס, ובעיקר אם ייפגע כלכלית ומבצעית.

טראמפ, שכבר נושא עיניים לבחירות האמצע בנובמבר, לא צריך כיבוש ישראלי של הרצועה, וגם לא את החזרת ההתיישבות לשם. אך ברור שאפילו אם תשלוט ברצועה ממשלה טכנוקרטית וייכנס כוח בינלאומי שתפקידו להפריד בין צה"ל לחמאס, כל עוד ארגון הטרור אוחז בכוח הוא ימשיך לשלוט בנעשה בעזה מאחורי הקלעים.

יש מקום להניח שגם טראמפ עצמו מבין את הסכנה שנשקפת מחמאס ואת האידיאולוגיה הרצחנית שמניעה אותו. לא סתם האשים לאחרונה את איראן בטבח 7 באוקטובר. אבל האילוצים הפוליטיים של הנשיא, שלא גרמו לו לוותר על המערכה נגד טהרן, עלולים להשפיע יותר בעניין עזה. לבחירות האמצע הקרבות בארה"ב יש חשיבות כפולה: גם בגלל החשש להסתבכות של בת הברית העיקרית שלו באזור במלחמה נוספת, שמשכה לא ידוע ומחיריה לא ברורים; וגם בגלל כישלונה של "מועצת השלום", שמרגע שתפרוץ אש הקרב תהפוך לפחות רלוונטית.

אגב, ייתכן שהרצון להתניע מהלך בעזה הוא הרקע לביקור – שתוכנן ואז בוטל – של סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר בישראל. שני הצדדים לא ירצו להפגין מחלוקות בפומבי, וכל עוד לא הותנעו מחדש הדיונים בין איראן לארה"ב, לקושנר יש פנאי להקדיש מאמצים בתיק השני שהופקד עליו. יש סבירות גבוהה שמופעל עליו לחץ מהבית הלבן להציג הישג ברצועה, גם אם כלפי חוץ, כדי לרכך את דעת הקהל שמתנגדת למערכה באיראן.

על הרקע הזה, לא משנה איזה פתרון צפויות ארה"ב וישראל לקדם, דבר אחד בטוח: בעיית עזה לא תיעלם בקרוב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הגיעה העת. לאחר השבת כל חטופינו נדרשת הכרעה בגורלם של פושעי שבעה באוקטובר.

ומדובר כאן בסוגייה שהיא הרבה מעבר למשפטית. עשיית הדין עם מחבלי יום הטבח הנורא היא בראש ובראשונה ערכית ביטחונית. היא מכילה בתוכה ערכים שמשלבים מוסר, ביטחון ומשפט. כמו כן, הטענה השנייה לחשיבות עשיית הצדק אל מול מחבלי שבעה באוקטובר, היא אופיו הקיצוני של הטבח.

טבח בעל מימדים היסטוריים

מתקפת 7.10 אינה עוד תקרית טרור. זוהי פלישה יבשתית שכל מטרתה הייתה ביצוע רצח עם ופשעים המוניים נגד ישראל, אזרחיה וריבונותה, נגד העם היהודי ונגד האנושות. הביצוע המתוכנן של פלישה למטרות רצח, אונס, שריפה, עינוי והרס הוא בעל מימדים היסטוריים. לפיכך, כל מחבל שהשתתף בביצוע המתקפה, ראוי לגמול האולטימטיבי, כלומר לעונש מוות ולעונש מוות בלבד.

מאופי המתקפה נובע כי עונש המוות הוא הבחירה הערכית היחידה. אבל, עונש המוות מתבקש גם מטעמים מעשיים. אסור שבמזרח התיכון יצפו בישראל מהססת לגזור דין מוות על מי שביצעו נגדה טבח המונים אכזרי בשידור חי. אין לאפשר לחמאס תקווה של שחרור מבצעי הטבח, ואין לתת תמריץ לפיגועי מיקוח. 

התנהלות המשפט הפלילי היום-יומית היא בעלת אופי אינדיבידואלי. האחריות על פיה היא אישית, תוך שיש להוכיח את אחריותו של נאשם מסוים למעשה או לתוצאות מסוימות שפגעו בקורבן מסוים. אלא שאסור לנקוט בגישה זו במשפטיהם של מחבלי 7 באוקטובר. גישה כזו תהיה לא צודקת ולא יעילה.

מנגנון השמדה קולקטיבי

מרצחים אלו לא פעלו כבודדים, אלא כחלק ממנגנון השמדה קולקטיבי ומתוכנן למימוש תוכנית השמדה והתעללות המונית. במשפטם של מבצעי הטבח, אין לכן כל הצדקה, מוסרית או משפטית, לנסות ולשרטט קו ישיר בין כל מחבל, כל עבירה וכל קורבן. ברוב המקרים, נוכח רצח הקורבנות, ההרס והשמדת הראיות, משימה זו היא אף בלתי אפשרית.

חשוב מכך: היא אינה נחוצה. כמו שנהג הממתין ברכב מילוט במהלך שוד מזוין בסניף בנק, נושא באחריות לרצח שביצעו חבריו בתוך הסניף (גם אם לא תוכנן לכתחילה), כך גם כאן: מי שיצא למסע השמדת עם זוועתי כחלק מקבוצה, נושא באחריות מלאה לכלל הזוועות שביצעו חבריה – לכל רצח, לכל אונס, לכל שריפה ולכל חטיפה. משפטם של הפושעים צריך שיהא דומה למשפט אייכמן. הוא צריך להיות הזדמנות לתיעוד היסטורי של הזוועה. אסור לו להפוך לדיון טכני-מדעי בדיני הראיות.

לפיכך, יש לקבוע בחקיקה הייעודית להעמדתם לדין של פושעי שבעה באוקטובר ועוזריהם, שני כללים שיקבעו כי: 1. תושב עזה שנתפס בשטח דרום ישראל ב-7/10 או בימים הסמוכים לו (בין שהוא לוחם בלתי חוקי ובין שלא), חזקה עליו שהשתתף במתקפה.

2. לוחם בלתי חוקי שלקח חלק בטבח, נושא באחריות משותפת לכל הפשעים שבוצעו במסגרתה. שני הכללים האמורים הם מהותיים. אבל, יש לכלול בחקיקה הייעודית גם כללים פרוצדורליים ייחודיים. מטרתם לוודא שמתאפשר קיום משפט אחד למספר נאשמים רב, תוך שלילת היכולת לנצלו לתעמולה ואת האפשרות למימון הגנה ישראלי. 

המסקנה מכל הדברים ברורה. יש לחוקק במהירות חוק ייעודי לעשיית דין בפושעי טבח שבעה באוקטובר. החוק צריך להעתיק את העבירות המקבילות בחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם של פשעים נגד העם היהודי ופשעים נגד האנושות. האישום צריך לכלול גם פשע השמדת עם.

יש לוודא כי המדינה תדרוש מוות ועונש זה בלבד, תהא כמות הפושעים אשר תהא. רצוי כי הערכאה אליה ינותב הדיון תהיה ערכאה ייעודית, שתקום לעניין זה בלבד ותפורק אחריו ושיפעל במסגרתה גם תובע מיוחד. למימוש הרעיון של עשיית דין בפושעים כמהלך ערכי-מדיני, כל בעלי התפקידים הרלוונטים ימונו על ידי הממשלה באופן ייעודי וזמני.

ראוי גם שראש הממשלה יאשר את מועד ביצוע גזרי הדין, כמקובל בעולם ובהינתן מכלול השיקולים הרלוונטיים. ערכאה ייעודית נחוצה גם מטעמים של לוגיסטיקה ויעילות ולשם הפרדה ממערכת השיפוט ה"רגילה" על כלל הרגליה. ישנם גם פתרונות משפטיים ביחס להעמדתם לדין של האזרחים שהצטרפו למעשיי הזוועה. אבל, בעניינם של אלו ראוי לעסוק בטור נפרד.

מעל כל הכללים כולם, חשובים הלך הרוח והתפיסה. חשוב לזכור, כי עשיית הדין בפושעי שבעה באוקטובר היא חלק אסטרטגי של המלחמה – ולכן היא מחייבת את אותה נחישות חסרת פשרות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 18 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

איתור גופתו של הלוחם רן גואילי בעזה הוא סיום מהול בשמחה ובעצב של המלחמה ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר הארור לפני יותר משנתיים. זהו אולי רק סיום זמני וחלקי, אבל זהו גם סיום.

לפני הכול מדובר בהישג עצום של מדינת ישראל, אחרי המכה הנוראית שחטפה באותו יום שמחת תורה, ובתום הקרבה של רבים מבניה ולוחמה נוקשה ועיקשת באויב – שאפשרו לה לא להישבר ולהצליח לבצע את המטלה החשובה הזאת עד לרגע האחרון ממש, למרות כל הקשיים.

ברמה המדינית החזרת כל החטופים היא מימוש של אחד מיעדי המלחמה שהגדירה ישראל, וגם סיומו של הסעיף הרביעי בתוכנית החזון של הנשיא דונלד טראמפ לעזה – כזכור, מתוך 20 נקודות בסך הכול. זה אמור היה לקרות אי שם באוקטובר, יום אחרי שמחת תורה, אבל נגרר עד עכשיו. חמאס משך את הזמן כדי להצטייד מחדש, לגייס פעילים ולשקם את כוחו, ולפי הדיווחים ממש גם בימים האחרונים גרר את הסאגה הזאת וניסה לעכב את מציאת הגופה עד שהאירוע הגיע לסיום.

אפילו אז, ברגעים האחרונים, ניסה חמאס לסחוט עד הסוף את המיץ מהלימון הזה, ובאמצעות הודעה שקופה שפרסם בתקשורת ביקש לגנוב לעצמו את הקרדיט על מציאת גופתו של רן גואילי. זאת, אף שהמידע היה כבר מצוי בידי ישראל כבר כחודש, וחמאס ממילא שימש כאן מעין מתווך, שכן גואילי נלקח ונקבר בידי הג'יהאד האסלאמי.

מכל מקום, אף שסיום הפרק ההיסטורי הזה לא יביא ככל הנראה להחלמה ואיחוי של השברים בחברה הישראלית, נוכל להתנחם בכך שלפחות על דבר אחד פחות נוכל להתווכח כאן. אולי אפילו נוכל להודות לרבים וטובים, מכל צדדי הקשת הפוליטית, הדתית והרעיונית, שהקדישו חודשים ארוכים למשימה הזאת. אפשר לתת קרדיט גם לנשיא טראמפ על תיווך העסקה מול חמאס שהביאה להחזרת החטופים, כמובן למפקדי צה"ל ואפילו לממשלת ישראל וראשיה. הם התחייבו שיחזירו את החטופים כולם, ולמרות הקושי וגם ויתורים לא קטנים של ישראל – הם עמדו בכך.

כעת, מבעד לכל הרגש שכרוך במצב הנוכחי צריך להביט נכוחה על המציאות, על העתיד הקרוב ולחשב מה הדרך הטובה ביותר לפעול בשביל לקדם את האינטרסים הביטחוניים של ישראל במאזן הכוחות החדש. אחרי ההכרזה על הקמת ממשלת הטכנוקרטים לעזה והמהלכים הראשוניים ליצירת מועצת השלום בראשות הנשיא טראמפ, כנראה כבר בימים הקרובים יצא לפועל המהלך הבא: פתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים למעבר אנשים וסחורות, כפי שכתוב בסעיף 8 של תוכנית טראמפ – מהלך שגם הוא התעכב עד כה, ואשר מסמל את סיום שלב א' של התוכנית. כעת נשואות העיניים להמשך, לשלב ב' ולאופן היישום שלו בהתאם לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.

תוכנית 20 הנקודות אינה משתמעת לשני פנים באשר לצעד הבא. אחרי החזרת כל החטופים והגופות, ובתום שחרור האסירים הפלסטינים, מופנות העיניים לחמאס: "אנשי חמאס שיתחייבו לדו-קיום בשלום ויוותרו על נשקם, יקבלו חנינה. פעילי חמאס שירצו לעזוב את עזה יקבלו מעבר בטוח". במקביל ייפתח מעבר רפיח, כאמור, וגם יחולק סיוע בהיקפים גדולים לכלל תושבי הרצועה.

השלבים הבאים בתוכנית עוסקים בעתיד עזה (גם כאן עוד נכונה עבודה: לא ברור עד כמה התוכנית האמריקנית מעשית, וכמה היא תדרוש בכל הקשור להמשך הריסות מבנים ברצועה, למשל, על כל העלויות והמאמץ הכרוכים בכך – וזה, כמובן, עוד לפני שנבין עד כמה העזתים עצמם ישתפו פעולה עם התוכנית), בהקמת הממשלה הטכנוקרטית, אזורי מסחר ובייסוד מועצת השלום.

אחרי כל אלה מגיע הקטע הבעייתי: סעיף 13 בתוכנית. סעיף זה מצווה על חמאס לא להיות מעורב, ישירות או בעקיפין, בניהול עזה, ועוסק בפירוז הרצועה מכל "תשתית צבאית, טרור והתקפית, כולל מנהרות, מתקני ייצור נשק… תחת פיקוח של משקיפים עצמאיים, כולל השבתה קבועה של נשק בהליך מוסכם". אלא שהסכנה כעת ברורה – חמאס לא יסכים להתפרק מנשקו, למרות דברי טראמפ או התחייבות של גורמים בינלאומיים, ואולי ינסה לשמור על הנשק בעורמה ולייצר מצג שווא כאילו הוא מוותר עליו.

ואכן, למרות האופטימיות האמריקנית, שאלת הפירוק מנשק אינה פשוטה כל כך כמו שהיו רוצים בבית הלבן. בכל מקרה, נכונו לה עוד מכשולים רבים. המצרים לחצו לפרוס את הכוח הבינלאומי ברצועה עוד לפני פירוק חמאס מנשק, הקטארים אמרו בפה מלא כי לא תהיה הפסקת אש כל עוד צה"ל לא ייסוג מהרצועה. הטורקים בכלל הציעו גרסה שלפיה אין קשר בין פריסת הכוח החמוש בעזה לבין פירוק חמאס מנשק, והכוח אמור להקדים את הפירוז ולסייע לארגון הטרור להתפרק מנשקו, אם יצטרך.

טראמפ, בלחץ כל אותן מדינות שעסוקות לכאורה בתיווך, צפוי אולי לבקש מישראל להפגין גמישות ביחס לתוכנית כולה וליעד של פירוק חמאס מנשק. ייתכן שהוא גם יבקש מצה"ל נסיגות נוספות. כל זאת, אף שגם הוא עצמו הצהיר שהרצועה תפורז וחמאס יפורק מנשקו גם בכוח הרובים של צה"ל אם יהיה בכך צורך.

בעיה אחרת היא שממילא אין מתנדבות רבות לכוח הבינלאומי שטראמפ מבקש לגייס לעזה. אף אחד לא מתלהב להילחם בחמאס, ויש כאלה שהצהירו בפירוש שלא ייכנסו אם זו משמעות הדבר. היחידים שבאמת נלהבים לעשות זאת הם הטורקים, שממילא רוצים כנראה רק בטובתו של חמאס, ואף הצהירו רק השבוע שהם מוכנים לשלוח את חייליהם לרצועה גם ללא הסכמת ישראל. מכאן יוצא שבחלוף פרק הזמן שייועד לפירוק חמאס מנשקו, סביר להניח שישראל היא זו שתצטרך להתמודד עם המטלה החשובה הזאת, שהוגדרה כאחד מיעדי המלחמה.

בינתיים, חשוב לשים לב גם למסגרת הזמן שקושנר הקציב בדבריו בדאבוס בשבוע שעבר למהלך זה: כמה שבועות עד מאה ימים, לכל היותר. העובדה שקושנר הקדיש לוח זמנים מפורט למהלך הזה, וגם דברי טראמפ על כך שאם חמאס לא יתפרק לבד מנשקו הוא יפורק בכוח – אלה הבטחות שעוד נצטרך לראות איך בדיוק הן ייפרעו.

אבל בכל מקרה צריך לנצל את הזמן הזה בשביל להפחית את העומס והקשב, לפחות במידה מסוימת, מהזירה העזתית – כמובן, תוך המשך תכנונים, עמידה על המשמר ועוד. את המשאבים הללו, כולל כוח האדם והמערכות המודיעיניות שיועדו לאיתור החטופים, צריך להקדיש לסכנה הגדולה יותר, זו שנשקפת מאיראן.

לעבוד בעזה גם כשהעיניים על איראן

גם בתסריט הגרוע ביותר, צריך לזכור, בשלב הנוכחי חמאס הוא גרסה חלשה בהרבה משהייתה ערב המלחמה. הוא איבד מפקדים בכירים ומנוסים, ולמרות שמחליפיהם בעצמם מנוסים במלחמה נגד ישראל, הם לא עומדים בשיעור קומה דומה. ארגון הטרור איבד חלק גדול מהשטחים ברצועה, וגם נכסים ויכולות אסטרטגיות. בשלב זה, פוטנציאל ההיזק שלו לישראל קטן בהרבה מבעבר, ועלינו להמשיך לשמור על המצב הזה ואף לפעול להביא לחיסול מוחלט של יכולתו של חמאס לפגוע בנו.

במקביל, גם הפטרונית שלו, איראן, נמצאת במצב קשה ולחוץ – וסיכוי לא קטן שהיא עומדת ערב מלחמה נרחבת עם האמריקנים, אולי גם עם כוחות אחרים, שאיש אינו יודע אם וכיצד תצא ממנה. מצבה הכלכלי, בכל תסריט שהוא, יקשה עליה לתמוך בגורמים חיצוניים כפי שעשתה בעבר, אף שישנו סיכוי סביר שתמשיך לעשות זאת על חשבון האזרח הפשוט ברפובליקה האסלאמית.

בימים הקרובים נדע אם טראמפ אכן יצא למלחמה באיראן, ואם כן – ייתכן שביקש לסיים את הסאגה העזתית כדי לשים את הסוגיה בצד ולהתרכז בדברים חשובים יותר. צריך לזכור שהנקודות שעמדו על הפרק בביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפלורידה לפני כחודשיים עדיין תקפות: איראן עמלה לחדש את תוכנית הגרעין, מפעילה מערכים שלמים כדי לרענן את מלאי הטילים הבליסטיים, ומוסיפה לממן טרור ברחבי העולם. הסיכוי שהנשיא טראמפ לא יעמוד במילתו לטפל באיראן אם תפעל באופן כזה, כמו גם הבטחתו לפגוע בראשי המשטר אם ירצחו מפגינים, הולך וקטן ככל שיוצאים יותר ויותר דיווחים על אכזריות המשטר בדיכוי המחאות ועל המשך ההתחמשות שלו.

לפיכך ישנו תסריט ממשי ומעשי למדי של מלחמה קרובה באיראן, שאולי גם תגיע לפתחה של ישראל ותסיט את הקשב שלה לשם. אפשר לקוות שהאמריקנים, אם יתקפו, יצאו למהלך משולב של פגיעה בשלטון האיראני וגם במערכי הטילים והצבא – כדי לסכל או למזער את האפשרות של ירי בליסטי לעבר ישראל, וגם פגיעה בנתיבי השיט והמסחר העולמיים.

אלא שמלחמה באיראן היא בדיוק מה שחמאס יכול לנצל כדי להמשיך להתחזק בחסות הסחת תשומת הלב העולמית. לפיכך, ישראל אינה יכולה להוריד את העיניים מהכדור גם בעזה, ובטווח הזמן הקרוב והרחוק להמשיך לפעול בשלל כיוונים:

• להתעקש בצורה נחרצת על המשך הנוכחות הצה"לית בקו הצהוב כל עוד חמאס לא מתפרק מנשקו בצורה מוחלטת, בהתאם לסעיפי תוכנית טראמפ. עד השלב הזה, כל נסיגה משמעותה שיציאה אחורה של צה"ל תעמיד בסיכון את תושבי העוטף, תאפשר לחמאס להשתקם עוד ותקרב את כלי הנשק שלו גם ליתר חלקי הארץ. יש לישראל קייס לא לסגת לפי הניסוח של התוכנית, ולכל הפחות היא תוכל לנסות לקיים דין ודברים על כך עם האמריקנים.
• ברמה הטקטית, מערכת הביטחון מוכרחה לעמוד על המשמר, ולא "להירדם בשמירה". חמאס עשוי לנסות לרצות לבצע פיגועים גם באווירה הנוכחית ממגוון סיבות, ויש להקדיש משאבים מבצעיים ומודיעיניים לסיכול מזימותיו. בשיח עם בעלי בריתנו בארה"ב ובאירופה, יש גם לפעול כדי לפגוע במבקשי דמנו בתוך הרצועה אפילו בתוך מאה ימי החסד שהעניק קושנר למחבלי חמאס.
• חובה לגבש תוכנית למאבק בהברחות לעזה והכנסה של חומרים דו-שימושיים, שיאפשרו את התעצמותו ושיקומו של חמאס ומערכי הטרור שלו. זה מהלך אפשרי, גם אם הוא דורש שילוב ידיים של כל מערכות הביטחון ותשומות ניכרות. הוא חיוני בעיקר בשביל להבטיח שחמאס לא יוכל לבנות מחדש נשק רקטי לטווח ארוך ובמספרים ניכרים, שיאיים על כל העורף הישראלי. בפרט, זה יהיה מהלך מורכב במעבר רפיח, שכעת ישראל תצטרך להתיר בו פעילות נרחבת יותר.
• ישראל צריכה לדרוש גם התניה של שיקום עזה בעיצוב מחדש של המנטליות הפלסטינית ברצועה. זו חברה שנגועה בתפוצת נשק ושבטיות כוחנית, ואפילו אם חמאס יסתלק מהזירה תופעה זו לא עתידה להיעלם. אם לא יעמוד כוח מרכזי שיוכל לשלוט בכל המרכיבים החברתיים השונים ברצועה, היא עלולה להידמות במהירות לסוריה ולמלחמה בין-שבטית – תסריט שישראל בוודאי אינה מעוניינת בו.
• בינתיים, כדי לא לגרור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים לנצח, צריך להבהיר כי זניחת רעיון הפליטות וחינוך להידברות בין הצדדים היא האמצעי היחיד שיוכל אולי לתת שביב של תקווה לשלום אזורי. אגב, החזון הזה מסתדר היטב גם עם תוכנית טראמפ כבר מתחילתה: סעיף 1 בתוכנית אומר כי "עזה תהיה אזור נקי מטרור שיעבור דה-רדיקליזציה, ולא יהווה איום לשכנותיו". יש לפעול לקדם את המאמצים הללו במהירות, שכן כל שנה שעוברת משמעותה עוד שנתון מבוזבז של ילדים שמחונכים רק לשנאה ולמלחמה.
• סביר להניח שגם אם נצליח לדחוק את הכוחות הטורקיים בתצורתם הצבאית, אנקרה ודוחה עדיין ימשיכו לשחק תפקיד מהותי בכל הקשור לשלבים הבאים ברצועה. ישראל צריכה למצוא אוזן קשבת אצל שותפים מערביים וערבים כאחד, כולל בארה"ב ובבית הלבן עצמו, כדי לנטרל את ההשפעה הקיצונית של מדינות אלה על האמריקנים – ולוודא שהן לא יפעלו כדי להמשיך להעמיד את חמאס על כוחו, בגלוי או מאחורי הקלעים, בניגוד לחזון טראמפ.
• במקביל, אסור לאפשר לחמאס לצבור לגיטימציה ככוח לגיטימי בעיני הקהילה הבינלאומית. ארגון הטרור, יחד עם בני בריתו, עמלים כבר כיום על כך, ובין היתר מנסים למנף את החזרת החטופים שעונו ונרצחו בשבי או בבתיהם לצורך כך. צריך לזכור עם מי יש לנו עסק, ולהבין גם מה האידיאולוגיה הרצחנית שמניעה את חמאס. כל הפסקת אש תשמש אותו רק לצורך התארגנות מחדש לקראת ניסיון נוסף להשמידנו. בסופו של יום, ארגון הטרור הזה פלש לישראל, ביצע מעשי זוועה, חטף מאות אזרחים ורצח מאות אחרים. אסור לשכוח זאת – וחובתה של ישראל להזכיר זאת לעולם כולו.
• כמו כן, ניתן להמשיך לתמוך בכוחות המקומיים בעזה שמתנגדים לחמאס. כל אותן התארגנויות מאתגרות את הדומיננטיות של חמאס ברצועה באופן נקודתי, ומאפשרות לתושבים לחלום על מעבר לחיים תחת שלטון אחר, מסוג שנהנה מתמיכה ישראלית ואשר מאפשר תנאים טובים יותר בעת הזאת.
• אפשר גם להמשיך לעודד את יציאת העזתים לחו"ל, בין אם במסגרת טיפולים רפואיים או בהגירה מרצון. זו סוגיה שלא מרבים לדבר עליה, אך מתחת לרדאר מאות ואלפי תושבים עזתים עוזבים את מולדתם לחו"ל. זו התפתחות חיובית, שמאפשרת גם להם חיים בטוחים ונורמליים במקומות אחרים בעולם.

כל הדברים הללו מורכבים וקשים, ובוודאי לא ייעשו בנקל. צריך לזכור שבמקביל ישראל גם פוקחת עין על הממשל הסורי, פן ינסה שוב לפעול נגד הדרוזים, מתכננת מערכה לפירוק חיזבאללה מנשקו וכמובן עסוקה בשלל סוגיות אחרות, ואיראן בראשן. המלאכה מרובה, ובשנתיים האחרונות ישראל הוכיחה כי היא מסוגלת לעמוד בה. שעת המבחן לא תמה, אבל שלב חשוב אחד אכן נמצא מאחורינו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 בינואר, 2026.

בינואר 2006 התקיימו בפעם הראשונה והאחרונה הבחירות החופשיות למועצה המחוקקת הפלסטינית. שיטת הבחירות הפלסטינית הייחודית, ששילבה בין בחירה רובנית לבחירה אזורית בצל המחלוקות והפיצול בקרב הפתח, הובילה לניצחונה של חמאס בבחירות ולהקמת ממשלת אחדות פלסטינית בראשות חמאס. בראש הממשלה עמד איסמאעיל הנייה ומקום מושבו היה ברצועת עזה.

הפתח וגורמי הרשות הפלסטינית, בדגש לגבי מנגנוני הביטחון, התקשו לקבל את ניצחון חמאס ואת מרות הממשלה בראשות הנייה, וחיש קל נתגלעו חילוקי דעות חריפים שהתדרדרו לאלימות, שסופה בהשתלטות אלימה של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, לאחר הרג המוני של אנשי הפתח/הרשות הפלסטינית, רובם ממנגנון הביטחון המסכל בפיקודו של מוחמד דחלאן.

האסטרטגיה שהפכה את עזה למבצר צבאי

ההפיכה האלימה הובילה לסילוק הרשות הפלסטינית מרצועת עזה ולקץ שלטונה שם. מאז יוני 2007 ביססה חמאס את שלטונה ברצועת עזה והפכה לריבון האפקטיבי, שניהל את הטריטוריה ואת האוכלוסייה, הפעיל את המוסדות השלטוניים, אכף חוק וסדר, ניהל את הכלכלה והקים כוח צבאי ותשתיות צבאיות רחבות היקף ואפילו ניהל קשרי חוץ עם איראן, קטאר, רוסיה, ונצואלה ומדינות אחרות. למעשה, רצועת עזה הפכה לישות סמי-מדינתית, יש אומרים אף מדינה, מאחר והתקיימו בה ארבעת התנאים המוכרים מאמנת מונטווידאו 1933.

התבססות חמאס ברצועת עזה, ובעיקר לאחר סילוק הנשיא מוחמד מורסי והאחים המוסלמים מהשלטון במצרים, הפכו את רצועת עזה לטריטוריה היחידה המנוהלת על ידי ארגון של האחים המוסלמים. חמאס שזכתה לגיבוי של טורקיה וקטאר, התמסדה ובנתה את היכולות הממשליות ובעיקר הצבאיות, כאשר החל משנת 2017 מתבססים והולכים הקשר ושיתוף הפעולה עם איראן, כשהחזון המשותף הוא השמדת ישראל.

במהלך שנות שלטון חמאס ברצועת עזה התנהלו כמה סבבים אלימים בין ישראל לחמאס, כשמבצע שומר החומות במאי 2021 היה מבחינת חמאס ניסוי הכלים לאסטרטגיית ריבוי החזיתות, שהגיונה התכתב עם אסטרטגיית "טבעת האש" של איראן. הנהגת חמאס ברצועת עזה, שהפכה למרכז הכובד של תנועת חמאס, ביססה את מעמדה ואת דימוייה כמובילת ההתנגדות המזוינת וכאלטרנטיבה לאסטרטגיה המדינית של הרשות הפלסטינית. מעמדה התחזק בעיני הציבור הפלסטיני בכללותו וחמאס ראתה עצמה כאלטרנטיבה לפתח ולרשות הפלסטינית ולא כשותפה שלהם, סירבה לקבל את תנאי אבו מאזן לפיוס בין התנועות והעמידה תנאים שאבו מאזן לא יכול היה לקבל. הפער הפך למשחק סכום אפס בין התנועות ולכן כשלו כל ניסיונות הפיוס מאז 2007.

במהלך כל השנים מאז 2007 פעלה הנהגת חמאס מרצועת עזה ובעיקר מחו"ל לחיזוק תשתית הטרור של הארגון בשטחי הרשות הפלסטינית באיו"שׁ, ולא פסקה מלאתגר את הרשות הפלסטינית ואת ישראל. חמאס הובילה, בעיקר בצפון השומרון, את הרעיון של שיתוף פעולה בין ארגוני הטרור כדי להגביר את הטרור נגד ישראל, להחליש את הרשות ולבנות את מעמדה ככוח מוביל, שיוכל להשלים את מלאכת ההשתלטות על הרשות הפלסטינית. הארגון רשם כמה הצלחות סמליות בולטות, אך מאז מרץ 2022, עת פרץ גל הטרור האחרון בעקבות שני פיגועים רצחניים שבוצעו על ידי ערבים ישראלים בשטח ישראל, וביתר שאת מאז מבצע בית וגן ובעיקר לאחר מתקפת 7 באוקטובר, נחלש הארגון. מנהיגו ההיסטורי צאלח אל-ערורי, שפעל מטורקיה ומלבנון, חוסל ותשתיות הארגון פורקו ברובן, בעיקר לאחר השתלטות צה"ל על חלק ממחנות הפליטים בשומרון – שכם, ג'נין, טולכרם וקלקיליה.

התכנית של חמאס לשמירה על השלטון ביום שאחרי

במהלך 20 השנים מאז הניצחון בבחירות ובעיקר מאז יוני 2007, ההשתלטות על רצועת עזה, ידע הארגון כמה הישגים חשובים מבחינתו, שסייעו לו לבסס תמיכה בקרב הציבור הפלסטיני. מתקפת 7 באוקטובר העצימה מאוד את התמיכה הציבורית בארגון ויחיא סינוואר אף הפך בעיני רבים בקרב הפלסטינים לממשיכו של סלאח א-דין האגדי. התמיכה הציבורית הגדולה בחמאס בעקבות 7 באוקטובר נשחקה, אך חמאס עדיין פופולרית יותר מהפתח בקרב הפלסטינים ויותר ממחצית הציבור הפלסטיני בכללותו עדיין תומך במתקפת 7 באוקטובר.

למרות השחיקה במעמדה של חמאס בקרב הציבור הפלסטיני ולמרות ביקורת ומחאה, בהיקפים לא מרשימים יש לציין, ולמרות האסון הנורא שהביאה על רצועת עזה ועל תושביה, חמאס אינה מתכוונת להיעלם מהזירה. הסכמתה להעביר את הסמכויות השלטוניות האזרחיות לממשלת המומחים שהוקמה, אין פירושה ויתור על כוחה הצבאי ועל השפעתה האמיתית על כל מה שיקרה ברצועת עזה. חמאס רואה למול עיניה את מודל חיזבאללה, נכונה לכופף ראש, לכאורה, בכל הנוגע לסמכויות השלטוניות האזרחיות ולוותר עליהן, אך מסרבת להתפרק מנשקה. כל אימת שחמאס תיוותר כישות צבאית מאורגנת, היא תהיה הגורם שישפיע יותר מכול גורם אחר על התנהלות הרצועה, ללא קשר לזהותו אותו גורם.

במהלך עשרים השנה שמאז הניצחון בבחירות, ידעה חמאס הישגים מאוד מרשימים לצד תבוסות ומפלות, אלא שהארגון על רגליו, פופולרי יותר מהפתח ועדיין רואה עצמו כאלטרנטיבה שלטונית לפתח ולרשות הפלסטינית. השתתפותן של טורקיה וקטאר במועצה המנהלת של רצועת עזה מפיחה תקווה גדולה בחמאס ותסייע כנראה להתחמקותה מהתפרקות מלאה מנשקה. חמאס כאן כדי להישאר. מדובר בארגון מסודר, ממושמע, היררכי ונחוש, המונע מכוח אידיאולוגיה דתית בתוספת רכיב לאומי, שמעולם לא הסכימה להכיר בישראל ועדיין חותרת להשמדתה. הארגון היה ויישאר אתגר לישראל בשנים הקרובות.

פורסם ב-N12, בתאריך 22 לינואר 2026.

גם אם לא גרם לנזק או לנפגעים, שיגורה של רקטה ממרחב העיר עזה לעבר שטח ישראל אתמול, לאחר יותר משנתיים של לחימה נמרצת ברצועה, איננו אירוע שצריך להתקבל בשוויון נפש בארץ. התגובה הצבאית לכך, תקיפה ממוקדת של נקודת השיגור, אינה מתאימה לעידן שלאחר 7 באוקטובר, וגם לא תקיפה נקודתית נוספת על מחבלי חמאס ברצועה. זה מעביר מסר של השלמה עם המציאות, ועלולה לסלול דרך לעיצוב משוואה שתעמוד בניגוד גמור ליעדי מלחמת "חרבות ברזל" ותכרסם בהישגיה.
לא היה מקום לגישה ביקורתית אילו היה זה מקרה חריג. אולם שיגור הרקטה התרחש כ־24 שעות לאחר הפרה קודמת של הפסקת האש, שכללה ירי לעבר כוחות צה"ל באזור שכונת זיתון. לפי הודעת דובר צה"ל, בתגובה לירי "צה"ל ושב"כ תקפו מחבל בכיר מחמאס שקידם מתווי טרור נגד כוחותינו בצפון רצועת עזה". גם על כך יש לתהות: זו התגובה הראויה? מיהו המחבל הבכיר, ומדוע היה צריך לפגוע בו רק בתגובה לירי אם היה ידוע שהוא מקדם מתווי טרור נגד חיילינו?

חמאס לא מאבד זמן

בזמן שבישראל ובעולם מפנים את המבט להתרחשויות באיראן ובחלקו המערבי של כדור הארץ, וכאשר במערכת האזורית גוברת הדריכות לאפשרות של פעולה צבאית ישראלית נגד חיזבאללה בלבנון, בחמאס ממשיכים במרץ במאמצים לביסוס המשילות ברצועה.
משרדי הבריאות והחינוך של ממשל חמאס מנהלים בתי ספר ובתי חולים בסיוען של קטאר וטורקיה. משרד הכלכלה של חמאס ממשיך להפעיל צוותי פיקוח בשווקים ובבתי העסק ולגבות קנסות. בערוץ הטלגרם של משטרת חמאס בח'אן־יונס נמסר דיווח על הפעילות השנתית שלה, שכללה בין השאר אלפי משימות בתחום השמירה על הסדר הציבורי.
חמאס לא מציג דין וחשבון על מאמצי השיקום הצבאי, כמובן. אבל גם בלי להזדקק למודיעין אפשר להניח כי קצב ההתקדמות בתחום לא נופל מזה של המשילות האזרחית.
כל זה אינו מתרחש במנותק מכניסתן של מאות משאיות אספקה מישראל לרצועת עזה. אי הבהירות לגבי אלה נוגעת לא רק למנגנון החלוקה הפנימי ברצועה, אלא אפילו לתהליכי האישור והפיקוח על הפריטים והאמצעים שמוכנסים לעזה. ניסיון העבר מחייב להניח שכל מה שמועבר לרצועה מנוצל בדרך זו או אחרת בידי חמאס, וזה עוד לפני שדיברנו על ההברחות.
בשורה התחתונה: רצועת עזה היא עדיין חמאסטן, גם אם בשטח קטן יותר ותחת מגבלות ואילוצים. ישראל מיישרת קו עם תוכנית טראמפ, נמנעת מפעילות צבאית עצימה ומפגיעה יזומה בבכירי חמאס, ובחסות הסיוע ההומניטרי מאפשרת לארגון הטרור לבסס את משילותו ולהתחזק.
ריבוי הזירות שבהן ישראל מתמודדת בו־זמנית משכיח לעיתים את ההבדלים בין המטרות שהציבה בכל אחת מהן. יעדיה של ישראל ברצועת עזה אינם רק הסרת האיום, אלא גם מיטוט שלטון חמאס, פירוז הרצועה וסיום המערכה שהתחילה ב־7 באוקטובר בתוצאה שתוריד את החשק לכל מי שיחשוב לחקות את טבח חמאס.
מהלכיו של הנשיא טראמפ עד כה מבססים את האמון בהבטחותיו ביחס לפירוק חמאס מנשקו ולעתיד הרצועה. ברם, אפשר להניח שמימוש אמיתי של ההבטחות ייעשה בידי ישראל בגיבוי אמריקני. ואם כך, אין שום סיבה לאפשר לחמאס להתעצם לקראת הבאות.
להלן חמש המלצות מעשיות לגבי המצב הזה:
א. להגיב בעוצמה ובחוסר מידתיות על כל הפרה של הפסקת האש – לא רק כדי לגבות מחיר ולהרתיע, אלא כהזדמנות לפגוע בפעילים וביכולות.
ב. "לעשות סדר" באספקה שנכנסת לרצועה: להסדיר את ההגבלות על אמצעים דו־שימושיים, להבהיר את מנגנון החלוקה ולקבוע כללים לגבי הפיקוח על המעברים.
ג. להאיץ את פעולתו של מנגנון בין־ארגוני למאבק בהברחות, וראשית לכול להבין באיזה היקף הן מתבצעות, מהיכן וכיצד.
ד. לדחות ככל האפשר את פתיחתו של מעבר רפיח.
ה. אין לעבור לשלב ב' לפני השבתו של רס"ר רן גואילי ז"ל והצגת תוכנית מעשית לפירוק חמאס מנשקו.

הבשורה הרעה לטהרן

רבות דובר ונכתב על מאפייניו של גל המחאה הנוכחי באיראן ועל הסיכויים שיתפתח לכדי איום ממשי על יציבות המשטר. המייחלים לכך שואבים עידוד מכל דיווח על מוקד נוסף של הפגנות, התנגשויות אלימות, מעורבות של מנגנון הבסיג' או ניתוק רשת האינטרנט – אירוע שיכול להעיד על עלייה ברמת הטרדה של גורמי המשטר מהמחאות.
האמת ניתנת להיאמר: קשה עד בלתי אפשרי לחזות את התפתחותם של אירועים כאלה בזמן התרחשותם. אין דרך לזהות את הנקודה המדויקת שבה מערכות כאלה צפויות לקרוס עקב המשקל המצטבר של גורמים ונסיבות.
הנוסחה שבחר הנשיא טראמפ להתמודדות בעת הזו עם בעיית איראן היא הצבת קווים אדומים והקרנת איום ברור בעניין ההתחמשות והירי במפגינים. לצד אתגרי הפנים והבעיות הכלכליות הקשות, הנוסחה הזו מעמידה את המשטר בטהרן בפני דילמות קשות לגבי אופן התנהלותו בשני התחומים, ומגבירה את הפוטנציאל להתשה מתמשכת שלו בידי המפגינים.
אזהרת טראמפ כי יתייצב לצד המפגינים אם מנגנוני המשטר יפתחו בירי נגדם משיגה שלוש מטרות. הראשונה היא רוח גבית להמשך המחאות ועידוד צמיחתה של מנהיגות שתוכל להוביל אותן. השנייה היא כבילת ידי מנגנוני הדיכוי. יש להניח כי כוחות המשטר היו מעדיפים לכבות במהירות את האש, ולא להיגרר למאבק התשה שלא ברור מתי וכיצד יסתיים. המטרה השלישית היא בניית לגיטימציה להתערבות חיצונית עתידית.
כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של הגל הנוכחי, חשוב שהמערב יסייע בהבטחת זרימת המידע בתוך איראן וממנה. רשת האינטרנט חיונית כדי לאפשר למוקדי האש להתפתח לשרפה ענקית. שנית, במישור המדיני, ובעיקר מצידו של הנשיא טראמפ, חיוני להותיר את המשטר באיראן בלי יכולת לספק תשובות לאזרחים ובלי אפשרות להצביע על אופק של תקווה. מהבחינה הזו, העובדה שההתפתחות הזאת מתרחשת כשטראמפ עדיין בראשית כהונתו היא בשורה רעה למשטר בטהרן.

לא תתעלם

בפינה כמעט נסתרת באתרי החדשות, רחוק מאוד מהכותרות על ונצואלה ואיראן, צבא, כלכלה ופוליטיקה, הופיע דיווח מעציב: בשנת 2025 אותרו ברחבי הארץ 213 גופות במצב של ריקבון מתקדם. לעיתים הן נמצאו ימים רבים לאחר המוות, ואפילו שבועות.
את הנתונים הללו מסרו גורמי זק"א, שהוסיפו כי מאחורי המספרים מסתתרת מציאות עגומה של בדידות, ניתוק והיעדר קשר אנושי בסיסי עם הנפטרים מצד בני משפחותיהם, שכניהם ומכריהם מהמעגל הקרוב.
כמי שרואים על כל צעד ושעל את מפעלי החסד העצומים שהתברכנו בהם ואת שיעורי ההתנדבות הגבוהים שממלאים אותנו ברגשי סיפוק ונחת, קשה להישאר אדישים מול התמונה שזק"א הניח מול פנינו. הקריאה לציבור לגלות אכפתיות ולהתעניין בשלומם של קשישים ובודדים בהחלט ראויה. שיחת טלפון אחת ליום תשפיע לטובה, לא רק בתחום הזה.
לצד זאת צריך לקוות שבאומת הסטארט־אפ, החסד והחדשנות דיווח כזה יניע גם יוזמות שיסייעו להפוך זאת לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו. אל תשליכי לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 09 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.