ביום שישי האחרון ציינו האומות המאוחדות את יום אמנת האו"ם, 81 שנים מאז החתימה על האמנה. אך כדי להבין עד כמה נשחקו עקרונותיה, די להביט בזהות סגן יושב ראש הוועדה המיוחדת לאמנת האו"ם, הגוף שאמור לשמור על עקרונות היסוד של הארגון: הרפובליקה האסלאמית של איראן.

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לעיוותים האבסורדיים של האו"ם. כאשר ועדת החקירה הבין־לאומית של האו"ם קבעה בשבוע שעבר כי ישראל פוגעת במכוון בילדים במטרה לקדם "רצח עם" בעזה, הדבר כמעט שלא עורר תהודה בישראל. רבים ראו בכך עוד האשמה מופרכת נגד ישראל, המצטרפת לרשימה ארוכה של שקרים ועלילות.

אך גישה כזאת לאו"ם היא טעות. עלילות והחלטות כאלה אינן נשארות בין שורות הדוחות וההצהרות האינסופיים של מועצת זכויות האדם וגופים אחרים של האו"ם. ברגע שהן זוכות לחותמת של גוף הפועל תחת דגל האו"ם, הן הופכות במהירות לתשתית להליכים משפטיים נגד ישראל ונגד חייליה, לחרמות ולרשימות שחורות, לסירוב למכור לנו נשק ולהסתה באוניברסיטאות, בפרלמנטים וברחובות העולם, המרעילה את דור העתיד.

לכן אסור לנו להסתפק במשיכת כתפיים, באמירת "או"ם־שמום" או בפרסום הודעות גינוי בלבד. הגיע הזמן להעלות את המערכה נגד האו"ם מדרגה. לא עוד התגוננות מאוחרת מול כל עלילה חדשה, אלא מאבק יזום ונחוש נגד מנגנון ההסתה והדה־לגיטימציה.

המערכה המתעצמת במזרח התיכון והחשש מפגיעה במעבר האנרגיה דרך מצר הורמוז מציבים מחדש את היחסים המורכבים בין ארצות הברית לאירופה. בשבועות האחרונים מתחדד פער בין דרישתו של הנשיא טראמפ שמדינות אירופה ייקחו חלק פעיל יותר בהגנה על נתיבי האנרגיה, לבין היסוס אירופי להיגרר לעימות צבאי נוסף.

במוקד הוויכוח עומדת גם הסוגיה הרגישה של התקיפה הישראלית במתקני הגז באיראן. טראמפ טען כי לא היה מודע מראש לפעולה, אמירה שנועדה ככל הנראה לצמצם את הביקורת מבית ולהבהיר כי ארצות הברית אינה פועלת אוטומטית בהתאם למהלכיה של ישראל. גם אם וושינגטון תומכת בישראל מבחינה אסטרטגית, טראמפ נדרש במקביל לאזן בין אינטרסים רחבים יותר של יציבות אזורית ושוקי האנרגיה הגלובליים.

מצר הורמוז והחשש ממשבר אנרגיה

מצר הורמוז הוא אחד מצווארי הבקבוק האסטרטגיים בעולם האנרגיה: חלק משמעותי מהנפט והגז המיוצאים מהמפרץ הפרסי עובר דרך המעבר הצר. כל פגיעה בתנועת המכליות או הסלמה צבאית באזור מובילה לעלייה חדה במחירי הדלק והאנרגיה בעולם.

עבור מדינות אירופה, המשמעות דרמטית. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מדינות האיחוד האירופי הפחיתו את תלותן באנרגיה רוסית ומבוססות במידה רבה יותר על יבוא גז ונפט מהמזרח התיכון. לכן, פגיעה בנתיב השיט במצר הורמוז פוגעת ישירות בביטחון האנרגטי שלהן.

דווקא משום כך, טראמפ מצפה שהאירופים ייקחו חלק בהגנה על נתיבי השיט. מבחינתו, אין היגיון בכך שארצות הברית תישא לבדה בנטל הצבאי כאשר אירופה היא אחת הנהנות המרכזיות מהזרמת האנרגיה דרך המצר.

טראמפ והניסיון לעצב מנהיגות גלובלית

מאז תחילת העימות, טראמפ מבקש לבסס את עצמו כמי שמנהל את הזירה הבינלאומית ומנסה לאזן בין השחקניות השונות, כולל מדינות המפרץ, אירופה, ישראל ואף סין.

לצד התמיכה האיתנה בישראל ובזכותה לפעול מול איומים ביטחוניים, הוא מדגיש כי האחריות האמריקנית רחבה יותר – שמירה על יציבות השווקים, על נתיבי הסחר ועל ביטחונן של בעלות בריתו. טראמפ דואג להדגיש כי דואג גם בעקיפין לאינטרסים הכלכליים של סין, בין היתר באמצעות המאמץ לשמירה על מעבר בטוח של מכליות נפט וסחורות.

הטענה כי לא ידע על התקיפה הישראלית במתקני הגז באיראן משתלבת באסטרטגיה הזו. גם אם בפועל היה מודע לה, ההצהרה מאפשרת לו להרחיק את וושינגטון מהאשמות אפשריות, בעיקר מצד מדינות המפרץ ובראשן קטאר, כי ארצות הברית גוררת את העולם להסלמה במלחמה ובתגובה – לפגיעה חסרת תקדים של איראן בהן.

בכך הוא גם מפחית ביקורת פנימית כלפיו בארצות הברית, במיוחד בקרב גורמים החוששים מעלייה נוספת במחירי הדלק. ההתנערות מאפשרת לו להציב איום מפני הסלמה נוספת מצד איראן ומראה לקטאר כי ארצות הברית מגנה עליה.

החשש האירופי והזירה הגלובלית

היסוסן של מדינות אירופה להצטרף למאמץ הצבאי אינו נובע רק משיקולים צבאיים. ביבשת קיים חשש גובר מפני הידרדרות למלחמה רחבה יותר, במיוחד על רקע המלחמה המתמשכת באוקראינה.

בשימוע בסנאט האמריקאי הזהירה ראש המודיעין הלאומי, טולסי גבארד, מפני התהוותו של ציר אסטרטגי בין רוסיה, סין, צפון קוריאה ופקיסטן – שילוב כוחות שעשוי לערער את מאזן הכוחות הגלובלי. מבחינת מקבלי ההחלטות בוושינגטון, השאלה איננה רק המלחמה הנוכחית במזרח התיכון, אלא כיצד הסכסוך משפיע על מערך הבריתות העולמי.

מנקודת מבט אירופית, לעומת זאת, הרחבת הלחימה עלולה להוסיף חזית נוספת בזמן שהיבשת כבר מתמודדת עם איומים ביטחוניים וכלכליים.

עמדתו של טראמפ ברורה: בעלות הברית של ארצות הברית צריכות לקחת אחריות גדולה יותר על ביטחונן. כפי שדרש בעבר ממדינות נאט״ו להגדיל את תקציבי הביטחון שלהן, כך גם כעת הוא מצפה מהאירופים להשתתף בהגנה על נתיבי האנרגיה.

מבחינתו, אין מדובר בתלות אמריקאית באירופה, אלא בניסיון לגייס למאמץ המלחמתי את מדינות היבשת. ארצות הברית יכולה לפעול לבדה, אך טראמפ מעוניין שבעלות הברית יקשיבו לו ויתייצבו לצד וושינגטון כאשר האינטרסים הכלכליים שלהן עצמם עומדים על הפרק.

נקודת מפנה אפשרית בעימות והזדמנות לישראל

העימות הנוכחי עשוי להתקרב לנקודת מפנה. האפשרות של שליחת כוחות קרקעיים ותגבור משמעותי של הכוחות האמריקאיים באזור קרובה מתמיד. במקביל, טראמפ הצליח עד כה לגייס תמיכה מקצה אל קצה בתוך המפלגה הרפובליקנית למהלכים התקיפים יותר, כגון זה.

ככל שהמתיחות סביב מצר הורמוז נמשכת, הלחץ על מדינות אירופה להכריע האם להצטרף למאמץ הביטחוני גדל. עבור טראמפ, זהו גם מבחן למנהיגותו: האם יצליח לא רק לנהל את המשבר, אלא גם לעצב מחדש את חלוקת האחריות בין ארצות הברית לבין בעלות בריתה.

השלכות ההכרעה הזו עשויות להשפיע לא רק על הזירה המזרח־תיכונית, אלא גם על התמיכה מבית בטראמפ ובמהלכיו ובסופו של יום בתוצאות בחירות האמצע בנובמבר.

גם באירופה מבינים זאת, וכשהן לא מתצייבות לצד ארצות הברית וטראמפ, טוב תעשה ישראל אם תיקח חלק משמעותי במאמץ להגן על מצר הורמוז. כשותפה למערכה ולמהלכים ההתקפיים באזור, ובמצב שבו חלק מבעלות הברית נמנעות מהצטרפות למאמץ, יכולה ישראל להציג את עצמה פעם נוספת כשותפה אסטרטגית שעליה ארצות הברית יכולה להישען גם במצבים שבהם אחרות מהססות לפעול.

מעבר להיבט הביטחוני, מעורבות כזו עשויה גם לתרום לייצוב נתיבי האנרגיה ולצמצום הלחץ על מחירי הדלק. ישראל, שמוכיחה לאורך המלחמה את נכסיותה האסטרטגית לארצות הברית פעם אחר פעם, עשויה בכך לחזק עוד יותר את מעמדה כבת ברית מרכזית עבור וושינגטון.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 19 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

תפקידה של המדינאות במלחמה הוא לנצל את ההצלחות הצבאיות כדי להשיג הישגים אסטרטגיים – מדיניים, כלכליים ואזוריים. חלון ההזדמנויות שנוצר כעת במזרח התיכון שייך בדיוק לרמה זו.

אין כמעט ספק כי קטר מילאה תפקיד חשוב במערכת שאפשרה את מתקפת ה־7 באוקטובר באמצעות חמאס. המימון, החסות המדינית והקשרים עם הנהגת הארגון אינם סוד. אך המציאות האזורית השתנתה מן היסוד. במהלך המערכה האזורית הותקפה קטר עצמה בידי איראן. בכך פגעה טהרן לא רק באמירות קטנה במפרץ, אלא בצומת פיננסי, אנרגטי ודיפלומטי מרכזי של המערכת הכלכלית הבינלאומית.

הנשק הכלכלי של קטר

קטר היא אחת מיצואניות ה-LNG הגדולות בעולם. עושרה נשען על השדה הצפוני – מאגר הגז הגדול בעולם מסוגו – ותוכנית ההרחבה שלה נועדה להגדיל את תפוקת הייצוא בשנים הקרובות באופן משמעותי. אך יש לה נקודת תורפה אסטרטגית אחת: עיקר הייצוא הזה נשען על נתיב ימי דרך מצר הורמוז.

כל עוד ייצוא הגז שלה תלוי במצר הורמוז, איראן מחזיקה בידיה מנוף לחץ אסטרטגי על כלכלת האמירות. ויש להניח כי איראן מובסת ומושפלת תנסה לפגוע דווקא בשכנותיה – שאותן תאשים, כדרכם של משטרים מסוג זה, בבגידה ובשיתוף פעולה עם המחנה שהביס אותה. דווקא משום כך הסיכון עשוי אף לגדול לאחר תבוסה: משטר מובס נוטה לחפש אשמים בסביבתו הקרובה – ולעיתים גם לפגוע בהם. מבחינה זו, צינור גז שאיננו תלוי במצר הורמוז איננו רק הזדמנות כלכלית לקטר, אלא גם ביטוח אסטרטגי מפני איראן פצועה ומסוכנת.

אינטרסים משלימים

לישראל אין צורך בגז הקטרי. מאגרי הגז שהתגלו בים התיכון כבר הפכו אותה לשחקנית אנרגיה אזורית. לכן מבחינת ישראל מדובר בתוספת רווח. מבחינת קטר – מדובר בדרך למנוע אובדן רווח עצום. זהו בדיוק סוג המהלכים שמנהיגות הפועלת ברמת הביטחון הלאומי צריכה לדעת לזהות: לא מהלך של נדיבות, אלא מפגש אינטרסים שבו כל צד מפחית את סיכוניו ומגדיל את רווחיו.

צינור גז למערב

פתרון אפשרי הוא יצירת נתיב אנרגיה חדש למערב דרך המזרח התיכון והים התיכון – צינור גז מקטר לישראל. שני נתיבים מרכזיים אפשריים:

הקו הירוק קטר ← ערב הסעודית ← ירדן ← ישראל

• אורך משוער: כ-1,700–2,000 ק״מ
• עלות משוערת: כ-5–8 מיליארד דולר.
• זמן הקמה: שנתיים – שלוש
• יתרונו הגדול הוא בחיזוק ירדן – מרכיב מרכזי ביציבות האזורית.

הנתיב הקצר קטר ← צפון סעודיה ← אילת ← אשקלון

• אורך משוער: כ-1,100–1,300 ק״מ
• עלות משוערת: כ-3–5 מיליארד דולר.
• זמן הקמה: שנתיים – שנתיים וחצי
• זהו כנראה הנתיב היעיל ביותר כלכלית והמהיר ביותר למימוש, והוא יכול להתחבר במהירות יחסית לתשתיות הקיימות בין אילת לאשקלון.

ה"ונהפוך הוא" של המלחמה

סמוך מאוד ל־7 באוקטובר הציגה איראן את מתקפת חמאס גם כמהלך שסיכל את פרויקט המסדרון הכלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה – IMEC שהיה מעניק לסונה את ההגמוניה האזורית. מבחינת טהרן היה זה אחד הישגי המהלך. אך ייתכן כי דווקא כאן מסתתר אחד ההיפוכים האסטרטגיים הגדולים של המלחמה.

אם בעקבות המערכה יואץ דווקא הקמתו של המסדרון הזה, יהפוך מה שנועד להיות הישג איראני להפיכתה להגמון, לתבוסה אסטרטגית. במקום לבלום את התגבשותו של מרחב כלכלי חדש בין הודו, מדינות המפרץ, ישראל ואירופה, המלחמה עשויה דווקא להאיץ אותו.

המשמעות רחבה בהרבה משאלת הצינור עצמו. מסדרון כזה יוצר רצף כלכלי חדש בין הודו, מדינות המפרץ, ישראל ואירופה – רצף המחזק את העולם הסוני המתון ואת שיתוף הפעולה עם המערב. אם יתממש, משמעותו האסטרטגית עמוקה: לא רק שהשיעה האיראנית לא תהפוך להגמון אזורי – המרחב הכלכלי חדש עשוי להיווצר במידה רבה בלעדיה, ואם המשטר באיראן לא יתחלף – ייתכן אף בלעדיה לחלוטין. במציאות זו, ישראל כשותפה להשמדת יכולותיה הצבאיות של איראן היא יותר משומרת סף, היא המגן הצבאי האזורי לכל מי שרק ירצה בכך.

הסימביוזה האסטרטגית: ביטחון תמורת מעגן אזורי

המשוואה האסטרטגית החדשה פשוטה אך מכרעת: ישראל היא המגן הצבאי של מדינות המפרץ ושל נתיבי האנרגיה החדשים, ואילו צינור גז ומסדרון הרכבת ההודי הם המנגנונים שמגינים על מעמדה האזורי של ישראל. כל עוד ישראל מספקת את ההרתעה מול איראן – מדינות המפרץ יכולות להרשות לעצמן להשתלב בפרויקטים אזוריים שאינם תואמים את רצונה של טהרן. במקביל, עצם קיומם של פרויקטי תשתית משותפים מעגן את ישראל כציר מרכזי במרחב הכלכלי החדש, ומבטיח שהמערכת האזורית תישען עליה גם ביום שאחרי המלחמה.

מדוע אין זמן

הכותרת מחייבת הסבר, וההסבר פשוט: הדחיפות איננה טכנית אלא אסטרטגית.

• ראשית, אנקרה: טורקיה רואה בעצמה את הגשר הטבעי לאנרגיה בין אסיה לאירופה, והיא תנסה לבלום כל מסדרון אזורי העוקף אותה. מסדרון שיעבור דרך קטר, סעודיה, ירדן וישראל יעקוף אותה לחלוטין ויחליש את מעמדה האזורי.
• שנית, היתרון האמריקני: דווקא עכשיו נהנית ישראל מיתרון שעשוי להיות זמני: ברית צבאית פעילה עם ארצות הברית במסגרת המערכה נגד איראן. קרבה כזו יוצרת יכולת השפעה מדינית יוצאת דופן, אך היא עלולה להצטמצם לאחר שהמלחמה תסתיים.
• שלישית, אירופה: אירופה היא הנפגעת המרכזית מכל שיבוש מתמשך בזרימת גז דרך המפרץ. היא כבר מפגרת בהכנותיה לחורף 2027 וכל אי-ודאות במפרץ פוגעת ישירות בבטן הרכה שלה.
• רביעית, הודו: השותפה האסטרטגית החשובה ביותר שישראל יכולה וצריכה לגייס למהלך כזה. ככל שהודו תושקע פוליטית וכלכלית במסדרון, כך יגדלו סיכוייו להתממש ויצטמצם מרחב החסימה של אנקרה.

שלושת האתגרים המרכזיים

כדי לממש את ההזדמנות הזאת יש להתגבר על שלושה אתגרים מדיניים מרכזיים.

• קטר: האמירות תצטרך להשתכנע כי נתיב יצוא חדש דרך המזרח התיכון עדיף מבחינה אסטרטגית על התלות הקיימת במצר הורמוז.
• ערב הסעודית: לריאד תפקיד מרכזי. היא יכולה להפוך לנקודת הפתיחה הדרומית של המסדרון באמצעות הקמת הטרמינל הדרומי של פרויקט האנרגיה והסחורות שיתחבר לקו שיגיע מקטר ויאפשר יצוא גז למזרח הרחוק.
• טורקיה: אנקרה תתנגד כמעט בוודאות, משום שהפרויקט עוקף את נתיבי האנרגיה והסחר שהיא מבקשת לשלוט בהם. במאבק מול טורקיה, ישראל תוכל להדגיש את עוצמתה הצבאית ואת הנתיב הרעוע ביטחונית שיעבור הצינור בנתיב הטורקי הקיים, ובכך לשכנע הן את קטר והן את המשקיעים הבינלאומיים להניח את כספם על פרויקט מוגן היטב. עבור המשקיעים, האוהבים ביזור סיכונים, הוספת נתיב אנרגיה דרומי לצד זה הטורקי הקיים מאסיה היא גורם תומך השקעה קריטי. חיבור למסלול האנרגיה והסחורות הדרומי שיעבור באזורים בטוחים ומאובטחים לעילא ולעילא בחסות המגן הצבאי הישראלי הוא האינטרס הכלכלי העליון של מי שמחפש יציבות להשקעתו. יצירת עובדה כלכלית מוגמרת במהירות היא הדרך היעילה ביותר לנטרל התנגדות כזו.

מימון, ביטחון ומשמעת אזורית

מקור מימון אפשרי לפרויקט כזה עשוי להימצא דווקא בנכסים איראניים המוחזקים במערכות פיננסיות במפרץ ובקטר. כספים אלה יכולים לשמש מנוף כפול: מצד אחד מקור מימון ראשוני להקמת צינור הגז, ומצד אחר קלף לחץ מדיני. איראן תוכל לקבל את הכספים חזרה רק אם תימנע מפגיעה בפרויקט ובמדינות המשתתפות בו.

מעבר לכך, הפרויקט מקבע קוד התנהגות אזורי חדש: לכולם אינטרס עליון בשקט ביטחוני כדי להפיק רווחים ולוודא את הצלחת המיזם. במציאות זו, מפירי הסדר – בין אם אלו מדינות או ארגוני טרור – ינודו מהמערכת האזורית והכלכלית ולא ייעזרו שוב, כפי שחמאס נעזר בעבר. זהו מנגנון הרתעה שבו העלות של "יציאה מהשורה" הופכת לבלתי נסבלת עבור כל שחקן.

אם המערכה הנוכחית תביא לשבירת עמוד השדרה של הטרור השיעי, המסדרון הכלכלי החדש עשוי לשנות גם את מערכת האיזונים בתוך המחנה הסוני עצמו. אם קטר תבחר להשתלב בפרויקט רחב הנשען על שיתוף פעולה עם סעודיה, ישראל, הודו ואירופה – היא תידרש כמעט בהכרח לצמצם את קשריה עם רשתות האחים המוסלמים. צעד כזה עשוי גם להרחיק אותה מן הציר הפוליטי בינה לבין טורקיה, מה שיותיר את אנקרה פטרונית בודדת של זרם זה.

ברית אזורית חדשה

עבור ערב הסעודית, פרויקט כזה מאפשר יצירת רצף תשתיות חדש: המפרץ ← סעודיה ← ירדן ← ישראל ← הים התיכון ← אירופה. מסדרון כזה עשוי להפוך את ישראל לצומת תחבורה מרכזי בין האוקיינוס ההודי לים התיכון – ציר יבשתי חלופי לתעלת סואץ כאשר המעבר בה משתבש.

עבור מדינות המפרץ, צינור כזה מצמצם את איום סגירת מצר הורמוז. עבור ישראל הוא מחזק את ירדן, מצמצם את יכולת החסימה של אנקרה ומעניק בסיס כלכלי-אסטרטגי חדש להרחבת ברית אברהם.

הזדמנויות אסטרטגיות אינן נוצרות לעיתים קרובות, והמערכה הנוכחית יצרה מציאות חדשה במזרח התיכון. עתה נדרש מבחן מנהיגות למנהיגי האזור – האם ידעו למנף את הישגי המערכה הצבאית ליצירת סדר אזורי חדש, כלכלי ומדיני גם יחד. על ישראל לפעול בנחישות לקידום המסדרון הכלכלי־אסטרטגי החדש ולרתימת כלל השחקנים המעורבים. אולם נוכח הרגישויות התרבותיות והפוליטיות בזירה האזורית, נכון שלא תעמוד בראש כבמאמץ המלחמתי, אלא במאמץ המדיני-כלכלי תעשה זאת באופן עקיף – באמצעות תיאום הדוק עם ארצות הברית, שתיטול את תפקיד ההובלה הגלויה במאמץ הדיפלומטי־כלכלי. גישה זו תאפשר לישראל לשמור על השפעה מהותית על עיצוב היוזמה, תוך מזעור התנגדויות מיותרות ושימור הלגיטימציה האזורית הרחבה לפרויקט.

פורסם באתר JDN, בתאריך 16 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מבצע שאגת הארי עשוי להפוך לרגע מכונן ביחסי ישראל וארה"ב. אם יושלם בהצלחה, הוא יכול לעצב מחדש לא רק את המציאות האזורית, אלא גם את אופי הברית בין שתי המדינות לשנים רבות קדימה.

המבצע הוא המתקפה הבילטראלית המשולבת ביותר בעת המודרנית בכל הנוגע לשיתוף פעולה מודיעיני ומבצעי. מדובר ברמת אינטגרציה חסרת תקדים בין בעלות הברית – מיזוג מודיעיני עמוק, תכנון משותף וסנכרון מבצעי בזמן אמת. כבר בתחילת המבצע ניתן היה לראות את עוצמת השילוב הזה: תיאום מודיעיני הדוק במיוחד הוא שאפשר את ההישג הדרמטי של חיסול יותר מ־40 בכירים בדקה.

אבל זו לא רק שאלה של מודיעין. שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם באמצעים טכנולוגיים ומבצעיים חסרי תקדים: מטוסי F-22 אמריקניים נפרסו בבסיס חיל האוויר בישראל, ומטוסי תדלוק אמריקניים פועלים משדות תעופה בישראל ומשרתים מטוסים אמריקניים וישראליים כאחד.

לצד זאת, דווח על שיתוף פעולה פורץ דרך בלוחמה אלקטרונית ובאיסוף ושיתוף של נתונים, שסייע לחדירת נחילי כטב"מים עמוק לשטח איראן. המשמעות של כל אלה רחבה בהרבה מהמבצע הנוכחי. למעשה, אנו רואים מעבר הדרגתי ממודל של "סיוע" אמריקני לישראל למודל חדש, של יכולות משולבות.

זהו שינוי תפיסתי חשוב: ישראל אינה רק מדינה שמקבלת תמיכה – היא גם בעלת ברית שיש לה יכולות, יוזמה וערך אסטרטגי. כפי שאמר לאחרונה שר המלחמה האמריקני פיט הגסת', ישראל היא "בעלת ברית אמיתית עם יכולות אמיתיות – בניגוד לחלק מבעלות בריתנו המסורתיות, שרק מתלוננות וקוראות לסיים את המלחמה".

השינוי הזה צריך להוביל לשני תהליכים מקבילים: מצד אחד, ישראל צריכה לפעול לצמצום הדרגתי ומוסכם של הסיוע הצבאי האמריקני עד לאפס בתוך כעשור. מצד שני, ובדיוק במקביל, יש להפוך את ה"סיוע" לשותפות אסטרטגית עמוקה, שמבליטה את התרומה הישראלית ומקבעת תשתיות ארוכות טווח של שיתוף פעולה: מו"פ (מחקר ופיתוח) ביטחוני משותף, שיתוף מודיעיני מתקדם, תרגילים ואימונים משולבים, ייצור משותף וגישה רחבה יותר למערכות המתקדמות ביותר של ארה"ב.

במילים אחרות: מעבר ממודל של "פטרון־נתמך" לברית בין שני בעלי יכולת. את ההון המדיני ואת האמון שנבנו מול הממשל וצבא ארה"ב אפשר וצריך למנף גם להרחבת שיתופי פעולה אזוריים עם מדינות החברות בסנטקום, פיקוד המרכז האמריקני, ולביסוס ארכיטקטורה אזורית של ביטחון, הגנה אווירית, מודיעין וחדשנות.

במסגרת שיתוף הפעולה חסר התקדים, חשוב לשכנע את ידידינו האמריקנים שהמטרה האמיתית של המערכה חייבת להיות שינוי משטר. המשטר האיראני לא יכול להשלים מבחינה אידיאולוגית ודתית עם קיומה של ישראל או עם נוכחות אמריקנית באזור. יצוא המהפכה, החתירה לנשק גרעיני והתמיכה בטרור אינם "מדיניות" שניתן לכוונן – הם חלק אינטגרלי מתפיסת העולם של המשטר. כל עוד משטר האייתוללות יישאר בשלטון, כל הישג צבאי יהיה לכל היותר הפוגה זמנית.

רק העם האיראני יכול

עם זאת, אסור לחזור על טעויות העבר. יש ללמוד את הלקחים מעיראק ומאפגניסטן: שינוי משטר לא יכול להיכפות מבחוץ, באמצעות כיבוש קרקעי או ניסיון לבנות מדינה מחדש על ידי כוחות זרים. יש להיזהר מאוד מהסתבכות במבצע קרקעי רחב.

בסופו של דבר, רק העם האיראני יכול לבנות ממשל חדש. שינוי משטר חייב להגיע מבפנים. אך גם חשוב להדגיש: איראן של 2026 אינה עיראק של 2003. מדובר בחברה משכילה, מודרנית יחסית, עם שכבות רחבות השואפות לעתיד יציב, משגשג ואף דמוקרטי, ולא למלחמות עדתיות או ג'יהאדיסטיות.

תפקידן של ישראל וארה"ב הוא ליצור את התנאים הטובים ביותר לכך שהעם האיראני יחליף את המשטר. פירוש הדבר הוא פגיעה שיטתית במנגנוני השליטה והדיכוי, ניתוק הנהגת המשטר מן הציבור ופגיעה בתשתיות הפיקוד והשליטה שלו. לא רק בטהרן, אלא גם במחוזות.

במקביל, יש להמשיך לסכל גורמי הנהגה חדשים שינסו למלא את מקומם של הבכירים שסוכלו, ולהעניק סיוע לכוחות אופוזיציה איראניים – פוליטיים וחמושים – כדי לשפר תיאום ביניהם ולנצל את חלון ההזדמנויות. אם המשטר יאבד את יכולתו לשלוט ולדכא, העם האיראני עשוי לעשות את מה שכבר ניסה בעבר, בגלי המחאה הגדולים של השנים האחרונות – אבל הפעם, בתנאים טובים בהרבה.

השורה התחתונה ברורה: המערכה באיראן עשויה להיות לא רק נקודת מפנה במאבק נגד משטר האייתוללות, אלא גם הרגע שבו ברית ישראל־ארה"ב עוברת לשלב חדש – של שותפות אמיתית, מכפילת כוח, שמבוססת על יכולות משולבות ועל אינטרסים משותפים. אם נפעל נכון, לא רק נכה באויב המסוכן ביותר של שתי המדינות – אלא גם נקבע מציאות אסטרטגית חדשה לשנים קדימה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 08 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• ביקורו של נרנדרה מודי בישראל השבוע הוא צעד סמלי חשוב, המתקף מחדש את השותפות האסטרטגית בין המדינות, ופותח הזדמנות לשלב חדש ביחסים.
• החלטת הממשלה שהתקבלה השבוע לקראת הביקור מוסיפה לממד הסמלי של הביקור, אך חסרה יעדים מדידים ומנועי ביצוע.
• יש לקבוע יעדים שאפתניים: להציב יעד לחתימה על הסכם אזור סחר חופשי עד סוף השנה, להעלות את היקף הסחר בין שתי המדינות ל-15 מיליארד דולר עד 2030, ולקבוע יעד של מיליארד דולר השקעות הודיות בישראל, בעיקר בהייטק, תוך העמקת הנוכחות העסקית ההדדית.
• תחומי ה-AI, הסייבר, השבבים והחלל צריכים להפוך לליבת השותפות האסטרטגית החדשה, לא כסיסמא אלא כמענה לצורך אסטרטגי משותף.
• במישור הביטחוני, יש למנף את הצלחת התעשיות הביטחוניות הגדולות בכדי לפתוח את השוק ההודי גם לסטארט-אפים וחברות קטנות.
• הצלחה במעבר לשלב חדש ביחסי המדינות תוביל גם להשפעה בינלאומית שאת פירותיה ניתן יהיה לראות גם ביוזמות של חיבוריות בין-אזורית.

מבוא

כשמונה שנים חלפו מאז ביקורו האחרון בישראל של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, תקופה שבה המדינות והשותפות ביניהן עמדה בעיקר בפני אתגרים גלובליים, בדגש על מגפת הקורונה והמלחמה בשבע חזיתות במזרח התיכון. הידידות האסטרטגית עמדה איתנה למול האתגרים, וכעת הבשילו התנאים לעיצוב השלב הבא ביחסי המדינות, בהתאם לחזון שמודי ואנשיו הציגו בביקוריהם הקודמים בישראל ושמתבסס על שני עקרונות:

• "השותפות האסטרטגית בין הודו לבין ישראל צריכה להיות כה עמוקה כך שתהפוך לסוגיה דו-מפלגתית בהודו, גם אם מפלגת השלטון הנוכחית (BJP) לא תהיה בשלטון".
• "פירות השותפות האסטרטגית בין המדינות צריכים לייצר השפעה חיובית לא רק במישור הבילטרלי אלא גם במישור האזורי על מנת לקדם שיתופי פעולה אזוריים".

השאלה המרכזית היא כיצד לתרגם את התנופה המחודשת ביחסים אשר משתקפת בחודשים האחרונים בביקורים רמי דרג בין המדינות ובנראות גבוהה מאוד ליחסים, לעיצוב שותפות איתנה שתניב פירות לא רק במישור הבילטרלי אלא גם תהווה מכפיל כוח בזירה הבינלאומית, שבה הודו מתייצבת כמעצמה מן השורה הראשונה.

החלטת ממשלת ישראל

ביקורו של מודי מהווה צעד סמלי חשוב, כולל נאום מיוחד בכנסת, המבליט את ההכרה באינטרסים המשותפים והרצון לפעול יחד בזירה הבינלאומית. אולם, מעבר לנראות הגבוהה, אין לצפות בביקור זה להישגים משמעותיים.

החלטת הממשלה שהועברה השבוע, טרם הביקור, גם היא בעיקרה סמלית ונותנת תוקף מחודש לחשיבות יחסי ישראל-הודו, אך בפועל אינה מביאה בשורה חדשה. תקציב ההחלטה בסך של 148 מיליון ₪ מחוויר לעומת היקף החלטה דומה שאושרה ביוני 2017, טרם ביקורו הקודם של מודי בישראל. ההחלטה המעודכנת אינה קובעת יעדים ברורים, אינה כתובה בלשון מוכוונת פעולה ובעיקר משקפת כוונה כללית בתחומים שכבר סומנו לפני עשור. אפילו בנוגע להסכם אזור סחר חופשי (אס"ח), אשר משא ומתן לגביו מתנהל מאז מאי 2010, לא נקבע יעד להשלמת המשא ומתן, מהלך חיוני ומתבקש על רקע המומנטום שנוצר לאחר חתימת הודו על הסכמי סחר מקיפים עם ארה"ב והאיחוד האירופי.

בכל זאת יש בהחלטה התייחסות חדשה לאחד התחומים האסטרטגיים ביותר בימינו והוא הבינה המלאכותית. שיתוף פעולה בתחום זה יוצר חיבור בין ערכים משלימים וקריטיים של שרשראות אספקה גלובליות הנוגעות לתחום הבינה המלאכותית. מדינת ישראל היא מובילה טכנולוגית בתחום, בעוד שהודו שואפת לבסס עצמה בתחום ייצור השבבים, ה-Scale up והדאטה. ההצטרפות של הודו לקואליציה בהובלת ארה"ב Pax Silica אשר פועלת להבטיח שרשראות אספקה גלובליות בתחום ה-AI, תוך צמצום התלות בסין, פותחת את הדלת להזדמנויות רבות בתחום ורוח גבית מארה"ב.

מעבר לכך, הערך הטכנולוגי המוסף של מדינת ישראל בתחומי הבינה המלאכותית, הפינטק והסייבר, בעל פוטנציאל להשפיע באופן מיידי על יוזמות חיבוריות בין-אזורית דוגמת IMEC (India-Middle East-Europe Economic Corridor) שללא ספק יהיה נושא חם על שולחן הדיונים. שעה שהנסיבות הגאופוליטיות מטילות צל כבד על האפשרות לקדם תשתיות פיזיות על מנת לחבר את ישראל למדינות ערב, אימוץ טכנולוגיות ישראליות במקטעים אחרים של חיבוריות בין-אזורית מאפשר להתגבר על כך ולמצב את ישראל כשחקנית משמעותית מבלי להיות תלויה בחסדיהן של סעודיה וירדן.

לקראת יחסים משודרגים

על רקע זה, כפי שהביקור ב-2017 הניח את התשתית לעשור של יחסים משודרגים עם הודו, כך הביקור הנוכחי צריך להתניע את המעבר לשלב חדש ביחסים האסטרטגיים, זאת גם לקראת אבני דרך מרכזיות בשנת 2027: עשור לשדרוג היחסים, 35 שנה ליחסים הדיפלומטיים, ו-20 שנה לפני יעד החזון הלאומי ההודי 2047.

על מנת לשקף את עומק היחסים האסטרטגיים ולפעול ברוח שני העקרונות שצוינו לעיל, יש לעבור מהתמקדות בתחומי פיתוח לתחומים הנמצאים בחזית הטכנולוגיה ומשקפים את ההכרה בהודו כמעצמה טכנולוגית. יש להציב יעדים ברורים (AI, סייבר, שבבים, חלל, ביטחון), חתימה על הסכם אס"ח עד סוף השנה, הצבת רף של השקעות הדדיות של מעל מיליארד דולר ועוד.

יעדי מדינת ישראל מול הודו צריכים להיות שאפתניים יותר מאלה שנקבעו ב-2017 (למשל, בעבר נקבע להגדיל את היצוא הישראלי להודו ב-25% ובפועל היצוא הישראלי להודו גדל ב-60% ב-4 שנים מאז ההחלטה וב-56% בשנים שלאחר מכן); כיום הסחר ההדדי מוערך (ללא ביטחוני) ב-3.75 מיליארד דולר בלבד, זאת בשל המלחמה, כאשר בשנים 2023-2022 הסחר חצה את 10 מיליארד דולר[1].

על מנת לחזק את הסחר ההדדי, יש לשנות את תמהיל הסחר ולהגדיל את נתח הסחורות לעומת נתח היהלומים ואבני חן מתוך סך הסחר ל-70% ויותר – שינוי שישקף סחר בריא יותר. כמו כן, לקבוע יעד של 15 מיליארד דולר סחר הדדי עד 2030, באופן שישקף את עומק היחסים ויעקוף את השיא שנקבע ב-2023. חתימה על הסכם אס"ח תאפשר זאת, כמו גם התקדמות ביוזמת IMEC.

באשר להשקעות זרות בישראל, הודו עדיין רחוקה ממימוש הפוטנציאל. סין הייתה מהמשקיעות המובילות בישראל עד לשנים 2019-2018 וקרנה ירד, שעה שיפן נטלה את המקום הראשון מבין מדינות אסיה המשקיעות בישראל, בייחוד בהיי-טק. לאחר 7 באוקטובר המעורבות היפנית הצטמצמה באופן משמעותי. לעומתן, הודו, על אף שהייתה נוכחת בשוק הישראלי מאז תחילת שנות ה-2000, לא הצליחה לבסס עצמה כמשקיעה מובילה בכלכלה הישראלית, ועיקר ההשקעות ההודיות בישראל נעשו בסקטורים יחסית מסורתיים: תעשיות ביטחוניות, חקלאות, רפואה וכן השקעה אסטרטגית של קבוצת אדאני בנמל חיפה.

זאת, למרות שהודו היא שותפת הסחר השביעית בגודלה של ישראל, שותפת הסחר השנייה בגודלה באסיה, והיקף הסחר גדל ביותר מפי 50 מאז כינון היחסים ב-1992. סך הכל הודו השקיעה בחברות ישראליות 443 מיליון דולר בלבד בשנים 2025-2000. על כן יש לקבוע יעד שאפתני של כמיליארד דולר השקעות, בתעדוף למגזר ההיי-טק; וכן להגדיל את מספר הנציגויות של חברות הודיות ומרכזי פיתוח בישראל.

ניתן להעמיק את השותפות גם בענפים המסורתיים: הודו היא המדינה ממנה הגיעו הכי הרבה עובדים זרים לאחר 7 באוקטובר ולפי חלק מהאומדנים מדובר בכ-25 אלף עובדים. אולם, עדיין רוב מוחלט של חברות הביצוע המאושרות לענף הבנייה בישראל הן סיניות ויש לשלב חברות הודיות בענף. לצד זאת, יש לאפשר לעובדים מיומנים מהודו בתחום הבינה המלאכותית ותחומי הנדסה אחרים להשתלב בתעשייה הישראלית, ולשם כך ניתן גם לייצר מסלול עבור סטודנטים מצטיינים מהודו ולאפשר להם לבצע התמחות של 3-2 שנים בחברות הייטק ישראליות מובילות. כיום יש כאלף עובדים מיומנים מהודו ויש להכפיל זאת, תוך תיעדוף תחומים נחוצים לכלכלה הישראלית.

המישור הביטחוני נהנה במיוחד מהפריחה המחודשת ביחסים, הנשענת על שותפות ארוכת שנים כאשר ישראל הוכיחה עצמה כשותפה ביטחונית אמינה של הודו במהלך מלחמותיה נגד פקיסטן ב-1965, 1971, כן במהלך מלחמת קרגיל ב-1999, וגם במהלך מבצע Sindoor.[2]

למעשה, ישראל הייתה מהשותפות הביטחוניות הראשונות של הודו ליישם מודלים של שיתוף ידע וייצור משותף הרבה לפני ההכרזה על מדיניות Make in India ב-2014. ישראל מספקת מגוון טכנולוגיות ביטחוניות ובעיקר טילים ומכ"מים, בהיקף יצוא ביטחוני של קצת יותר מ-4 מיליארד דולר בשנים 2024-2020, ולפי פורבס, מתחילת 2026 נחתמו עסקאות יצוא מישראל להודו בסך של 8.6 מיליארד דולר.

בחודשים האחרונים התקיימו מספר כנסים וחילופי משלחות של תעשיות ביטחוניות וגורמים רשמיים מהודו וישראל (כינוס ה-JWG – קבוצת העבודה המשותפת בנובמבר). מגעים אלה הצביעו על כיוונים חדשים אליהם שיתוף הפעולה הביטחוני צריך לחתור, כולל שיתוף בידע וטכנולוגיות בתחומים שהיו עד כה בלעדיים כמו מערכות הגנה אווירית מסוימות.

עם זאת, למרות הצמיחה המרשימה בהיקפי המכירות והנראות הגבוהה, מוקדם לדבר על מעבר לשלב חדש ביחסים הביטחוניים. באירועים אלה, מי שזכו לתשומת הלב הגדולה ביותר הן התעשיות הביטחוניות הגדולות ביותר (בישראל ובהודו), ולא ניתן מספיק דגש (למעט תוכניות ייעודיות כמו DRISHTI בשיתוף מפא"ת המשקיעה בסטארט-אפים בתחום הביטחוני) על סטארט-אפים וחברות ביטחוניות קטנות יותר שצמחו מתוך הניסיון שנצבר לאחר 7 באוקטובר.

חשוב למנף את ההצלחה של התעשיות הביטחוניות הגדולות על מנת לפתוח את הדלת לשוק ההודי גם לחברות קטנות יותר. ניתן לעשות זאת באמצעות שימוש בהן כקבלני משנה בפרויקטים גדולים, השקעות משותפות לטובת ייצור בהודו, פיתוח משותף, אימוץ טכנולוגיות ישראליות בפלטפורמות הודיות ועוד. בהודו יש כ-12 אלף חברות זעירות, קטנות ובינוניות (MSMEs) ובארבע השנים האחרונות הנתח שלהן בשרשראות האספקה בסקטור הביטחוני בהודו צמח ב-58%.

העמקת והרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני עם הודו חיוניים גם על רקע הכוונה להפסיק את מודל הסיוע הביטחוני מול ארה"ב, והצורך בהרחבת בסיס הייצור התעשייתי-ביטחוני של ישראל. לכך יש למצוא מענה לא רק בתוך ישראל (גם אם יכלול העסקה של מהנדסים הודים), אלא גם הרחבה של הייצור הביטחוני הישראלי בהודו, מעבר לחימושים וכטב"מים. זאת, גם כלקח מהמלחמה.

בנוסף, יש לבחון מודל לפיו ייצור ביטחוני בהודו של טכנולוגיה ישראלית או כזו שפותחה יחד עם הודו תשמש לייצוא עבור מדינות שלישיות – מודל זה יהווה הצדקה נוספת להרחבת הייצור הביטחוני בהודו, כאשר מלאים מוגדרים יישמרו לצורכי צה"ל; יחזק את קשרי ישראל עם מדינות שלישיות (הודו כגשר); וכן יתרום לשאיפה של הודו להפוך ליצואנית אמל"ח מובילה ולהיכנס לפחות לרשימת 20 המובילות בעולם. כיום, הודו עדיין נשענת על יבוא ואינה משמעותית ביצוא ביטחוני.

היבטים מולטילטרליים

במישור המולטילטרלי, יש למנף את הביקור להגברת מעורבות ישראל ביוזמת IMEC  לחיבוריות בין-אזורית, לרבות הצטרפות רשמית להצהרת היוזמה, מינוי שליח מיוחד, הטמעת טכנולוגיות ישראליות בפרויקטים הקשורים ב-IMEC, ובעתיד היותר רחוק אף שדרוג תשתיות סחר בישראל (נמל חיפה ומעבר נהר הירדן). לאור האילוצים הגיאופוליטיים, ישראל צריכה למקד את תרומתה בהיבטים הטכנולוגיים והלא-פיזיים של היוזמה כמו סייבר, אנרגיה ודאטה. במקביל, יש להתאים את שיתוף הפעולה לקואליציית ה-Pax Silica לביסוס שרשראות אספקה גלובליות הקשורות ל-AI ושבבים, תוך צמצום משותף של התלות בסין.

יש לקחת בחשבון שלמרות התמיכה העקרונית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בחיבוריות בין-אזורית, IMEC ספציפית נתפסת בעיניו כיוזמה של ממשל ביידן (בדומה ל-I2U2 שכבר אינה רלבנטית) ועל כן יש להתייחס לחיבוריות בין-אזורית בפרשנות מרחיבה יותר מאשר גבולות IMEC, אך זו בהחלט יכולה לשמש כנקודת פתיחה.

על אף החשיבות הסמלית שבביקור ראש ממשלת הודו בישראל, ההתקדמות האמיתית ביחסים לא נעשית בטקסים. המבחן האמיתי הוא כיצד שתי המדינות ישכילו למנף את השינויים הגאופוליטיים הגלובליים על מנת לצעוד יחד לעידן חדש ביחסים של חדשנות אמיתית אשר גם תייצר אימפקט חיובי בזירה הבינלאומית.

[1] https://www.indembassyisrael.gov.in/pages?id=nel5a&subid=7ax9b לפי שגרירות הודו בישראל:

[2] התגובה ההודית נגד פקיסטן בעקבות הפיגוע באפריל 2025 שבוצע על ידי מיליציות הקשורות לממסד הביטחוני בפקיסטן.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• ארה״ב מגבירה את הקשב הביטחוני למזרח אסיה תוך זהירות מעימות צבאי עם סין, ובמקביל מפגינה נכונות להעניק לישראל חופש פעולה רחב יותר במזרח התיכון – כל עוד ישראל אינה גוררת את ארה״ב לעימותים ממושכים.
• ארה״ב עוברת מתמיכה בניצחון אוקראיני למתווה של הפסקת אש עם רוסיה והעברת נטל הביטחון לאירופה – מהלך עם פוטנציאל להרחבת היצוא הביטחוני הישראלי למדינות אירופה.
• ארה״ב דוחפת לניתוק אירופה מהתלות באנרגיה רוסית ולקידום חלופות – לרבות אמריקאיות – ובכך נוצר חלון הזדמנויות לחיזוק מעמדה של ישראל כספקית אנרגיה משלימה לאירופה.
• ארה״ב מעצבת מחדש את יחסי הכלכלה והסחר העולמיים; ישראל נדרשת למצב את עצמה כשותפה כלכלית-אסטרטגית באמצעות השקעות ושיתופי פעולה עם תועלת ברורה לארה״ב.
• ארה"ב חוזרת להדגיש את הדומיננטיות שלה בחצי הכדור המערבי – ישראל נדרשת לשתף עם וושינגטון פעולה הן נגד חדירה איראנית והן לחיזוק שותפויות אמריקאיות נגד טרור.
• ארה״ב פועלת לצמצום התלות בשרשראות אספקה הנשלטות בידי סין, מה שיוצר הזדמנות לשילוב חברות ישראליות בפיתוח, עיבוד ואבטחת שרשראות אספקה.
• ארה"ב נאבקת במוסדות מושחתים באו״ם ומצמצת את סיוע החוץ; על ישראל לבחון פרישה מארגונים אלה, ולפתח יחד עם ארה״ב מוסדות חלופיים תוך צירוף מדינות ידידותיות.
• ארה״ב מעניקה גיבוי מלא לצרכים הביטחוניים של ישראל, ובכך נפתח חלון הזדמנויות נדיר לשינויים ארוכי טווח במצבה הביטחוני של ישראל.
• בזירה הסורית ניכרת התקרבות לאנקרה ולדמשק, תוך קידום מהלכים אזוריים גם ללא תיאום מלא עם ישראל, מה שמותיר לישראל מרחב פעולה לחיזוק שותפויות עם יריבות אזוריות של תורכיה כגון יוון, קפריסין ואף סומלילנד – מבלי לערער את המסגרת האמריקאית-תורכית.
• הדוקטרינה האמריקאית להפעלת כוח מתבססת על פעולה ממוקדת, מוגבלת בזמן ומוכוונת אינטרס אמריקאי ברור, ועל כן על ישראל להיערך לכך שחלק ניכר מן המאמץ הצבאי והאסטרטגי ארוך הטווח באזור יוסיף להיות מונח על כתפיה.

לקריאת המאמר במלואו

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הנשיא טראמפ הצהיר שהוא רוצה להביא לקץ המלחמות במזרח התיכון, אבל מחר בפגישתו עם ראש הממשלה נתניהו שני המנהיגים יצטרכו לפרק את פצצת הזמן שעדיין מתקתקת בעזה תחת שלטון חמאס. האתגר – כיצד מונעים מעזה להפוך שוב לבסיס טרור שיחולל את המלחמה הבאה.

הנשיא טראמפ כבר הוכיח שהוא מוכן לנפץ את מוסכמות העבר ולאמץ פתרונות יצירתיים. ראש הממשלה צריך הפעם גם הוא להביא לשולחן רעיונות חדשים "מחוץ לקופסה".

ישראל מוכרחה להביט למציאות בעיניים: לאחר העסקה והפסקת הלחימה עדיין נותרו לחמאס בעזה כ־20 אלף לוחמים ועשרות קילומטרים של מנהרות. חמאס כבר פועל לשקם את יכולותיו ולהכשיר דור חדש של מחבלים. לכן, ראש הממשלה חייב להבהיר לנשיא ששיקום הרצועה שווה לשיקום חמאס, ואסור לאפשר שום שיקום של עזה – מעבר למינימום הנדרש.

הסכנה היא מיידית. שלא נטעה – כל מנגנוני הפיקוח על הכנסת חומרים לעזה נכשלו בעבר, וייכשלו בעתיד ביכולת למנוע מחמאס להשתמש בהם לשיקום יכולותיו הצבאיות של ארגון הטרור.

ישראל וארצות הברית חייבות להבהיר לעולם הערבי שכל עוד חמאס שולט בעזה המלחמה הבאה היא עניין של זמן, וכל השקעה תרד לטמיון כפי שקרה בעבר.

בשיחה עם הנשיא ראש הממשלה צריך גם להזהיר מפני אשליית "ממשלת טכנוקרטים". כפי שראינו לגבי "משרד הבריאות של עזה" וגם סוכנות אונר"א, לא יכול לקום בעזה גוף "מקצועי" שלא יישלט על ידי פעילי טרור. כל עוד חמאס הוא הכוח המאורגן החמוש ברצועת עזה, הוא גם זה שישלוט בכל גוף אזרחי שיוקם בה.

גם ממשלת הרש"פ לא יכולה להיות הפתרון. לא רק שהרש"פ ממשיכה לשלם משכורות למחבלים, ונכשלת בלמנוע טרור משטחה, ברור שכפי שחמאס זרק את הרש"פ מעזה ב-2007, כך יקרה גם כעת אם נסמוך על הרש"פ כגורם שאחראי למניעת טרור ברצועה.

יש לומר לנשיא טראמפ שייתכן כי לא יהיה מנוס מממשל צבאי־אזרחי ישראלי ברצועה, ולו באופן זמני. שום גורם אחר חוץ מישראל לא יהיה מוכן להילחם לאורך זמן בחמאס. רק ממשל צבאי ישראלי יוכל להביא לפירוק השליטה המזוינת של חמאס ולייצר חלופה אזרחית מקומית שתתחזק בעתיד.

מניעת שיקום לא רק תקשה על חמאס לבנות מחדש את המערכות הצבאיות שלו, היא גם תבהיר לאוכלוסיית עזה שכל עוד חמאס בשלטון ודבק בטרור אין עתיד ברצועה. בנוסף, היא תעביר מסר לתומכי הטרור האסלאמיסטי, המתעודדים מהישגי חמאס בעסקת החטופים, שיש מחיר כבד למתקפה רצחנית נגד מדינת ישראל.

לשבור מוסכמות

הצעתו של טראמפ לתמרץ ולאפשר לעזתים החפצים בכך לעבור מרצונם למדינות שלישיות היא לא רק מהפכנית – היא אולי הרעיון היחיד שיכול להוביל ליציבות בת־קיימא ולאפשר לתושבי עזה עתיד טוב יותר.

יש שיגידו שהרעיון לתמרץ את תושבי עזה להגר אינו מציאותי. אך יש לזכור כי לפני החתימה על הסכמי אברהם, כל ה"מומחים" דוגמת מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, טענו כי אין סיכוי לקדם הסכמי שלום בין ישראל ומדינות ערביות מבלי לכונן מדינה פלשתינית.

בסופו של דבר, כשיש נשיא אמריקאי נחוש שמוכן לשבור מוסכמות ולקדם אינטרסים משותפים עם מדינות האזור, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי.

ביחס לאיראן, סוגיה בוערת לא פחות, נדרש להגיע להבנות עם ארה"ב על החזרת קמפיין הלחץ המקסימלי, כולל דרישה ממדינות אירופה להפעיל את מנגנון הסנאפ־באק כדי להחזיר את הסנקציות המשתקות על טהרן. אבל הפעם, בנוסף, חיוני לשכנע את הנשיא להציב איום צבאי ומיידי כנגד משטר האייתוללות.

ישראל וארה"ב חייבות בנוסף להגיע להבנה על צעדים משותפים לתמיכה ישירה במתנגדי המשטר בטהרן, הפועלים לשינוי המשטר.

אם נחשוב מחוץ לקופסה ונדבק ברעיונות חדשים יהיה אפשר לחולל בשנים הקרובות מהפך היסטורי שיבצר את ביטחונה של מדינת ישראל לשנים רבות, וייצב את המזרח התיכון כולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03.02.2024.

השבעת הנשיא טראמפ פותחת פתח למפנה היסטורי בברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב – בביצור הביטחון הלאומי של ישראל ובעיצוב מחדש של המזרח התיכון.

תנאי הכרחי למימוש פוטנציאל זה הוא נטישת כל הפרדיגמות הישנות. ישראל חייבת לשים על השולחן רעיונות חדשים ויוזמות פורצות דרך.במהלך שנותיי כשר וכשגריר ישראל לארה"ב ולאו"ם, ראיתי כיצד הבדלי הגישות בין ממשלי טראמפ וביידן השפיעו על ביטחונה של ישראל.

המוכנות של טראמפ לשבור מוסכמות הובילה להישגים משני מציאות, כגון העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונותנו בגולן והחתימה על הסכמי אברהם. "צוות החלומות" שהנשיא טראמפ מינה, מנקודת מבטה של ישראל, והיותו משוחרר מכבלי מוסכמות העבר, הם הזדמנות היסטורית שאסור לישראל להחמיץ.

מאידך, נצטרך לקחת בחשבון את גישתו של טראמפ כדיל־מייקר, סוגר עסקאות, ואת תפיסת העולם שלו "אמריקה תחילה", ולכן כל יוזמה שתוצג בפניו תיבחן גם בהתאם לאינטרסים האמריקניים.

שינוי דחוף באסטרטגיה

לפני הכל נדרש שינוי דחוף באסטרטגיה מול "ראש התמנון" – איראן. טראמפ יפעיל מחדש את קמפיין "הלחץ המקסימלי" שיזם בעבר – אך הפעם הלחץ הכלכלי חייב להיות מלווה באיום צבאי ממשי, הן מצד ארה"ב והן מצד ישראל, ובהצבת יעד ברור להחלפת משטר הרשע בטהרן.

רק שינוי המשטר בטהרן יוביל להשגת היעדים שהציב טראמפ: קץ למלחמות באזור, צמצום הכוחות האמריקניים במזרח התיכון והפנייתם לזירה האינדו־פסיפית, והרחבת הסכמי אברהם.

ביחס לעזה – ישראל קיבלה החלטה לפרק את כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס, אך בפועל לא אימצה אסטרטגיה להשגת יעד זה.

הישארות חמאס פירושה שהמלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. עלינו לאמץ אסטרטגיה חדשה, בתיאום עם הממשל החדש, הכוללת הפסקת העברת מזון ודלק לחמאס, כיבוש והחזקת השטח לאורך הזמן עד לטיהורו המוחלט. כנראה לא יהיה מנוס משלטון צבאי ישראלי בעזה לתקופה מסוימת, עד שיעד הפלת שלטון חמאס יושג. התמונות של ההמון העזתי, שחגג אתמול יחד עם רוצחי חמאס את שחרור המחבלים, ממחישות את הצורך בתהליך דה־רדיקליזציה, שיוכל להתרחש רק לאחר ריסוק חמאס.

יש לנו כעת ההזדמנות היסטורית להחליף את פרדיגמת אוסלו הכושלת בפתרונות חדשים לעתיד יהודה ושומרון, שאינם כוללים את אסון המדינה הפלשתינית. התמיכה שלה זכה חמאס אחרי 7.10 גם ביהודה ושומרון מחייבת אותנו להבהיר לעולם כולו שלא יכולה לקום מדינת טרור פלשתינית לצד מדינת ישראל ועלינו לרתום את הנשיא טראמפ לפתרונות יצירתיים חדשים, כגון "תוכנית האמירויות".

חשוב לשים לב שהנשיא טראמפ דורש בשבועות האחרונים שליטה באי גרינלנד, השייך לדנמרק, בשל חשיבותו לביטחון הלאומי של ארה"ב. בהקבלה, החשיבות של יהודה ושומרון לביטחון ישראל וזכותנו המוסרית וההיסטורית לריבונות בשטח זה – גדולות לאין שיעור.שובו של טראמפ לבית הלבן מאפשר לנו להתמודד לא רק עם האיומים הפיזיים על ישראל, אלא גם עם האיום על הלגיטימציה והמעמד הבינלאומי של ישראל. אויבי ישראל הבינו שלאור הקושי לנצח אותנו בשדה הקרב הם יכולים לנצל את הזירה הבינלאומית, והמבנה המעוות של מוסדות האו"ם, כדי לכבול את ידיה של ישראל ולהפוך אותה ליישות לא לגיטימית.

לקצץ את המימון לאו"ם

חשוב לזכור כי בית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג, ה־ICC, מהווה איום על חיילים ובכירים אמריקנים לא פחות מאשר על חיילים ובכירים ישראלים.האו"ם, שמקבל בכל שנה מימון נדיב של 19 מיליארד דולר מהממשל האמריקני, מקדם לעיתים קרובות סדר יום שהוא לא רק אנטי־ישראלי אלא גם אנטי־אמריקני, והנשיא טראמפ, כמי שחתך לחלוטין בעבר את תקציב אונר"א והוביל לפרישת ארה"ב ממועצת זכויות האדם הצבועה, הוא המנהיג היחיד שיוכל להשתכנע ולקבל החלטה לקצץ לחלוטין את המימון של ארה"ב לאו"ם ולייצר לחץ חסר תקדים לשינוי הנדרש בגוף הרקוב הזה.

עלינו לעבוד יחד עם וושינגטון כדי לחולל שינוי מהותי בזירה הבינלאומית על ידי הטלת סנקציות על ה־ICC ולעודד חקיקה שתקשה מאוד על תנועת החרם ותשלול תקצוב של הממשל האמריקני לאוניברסיטאות המאפשרות הבעת תמיכה בארגוני טרור והפגנות אלימות כנגד ישראל וסטודנטים יהודים.

אם בשנה הקרובה ניזום מהלכים אמיצים ושוברי מוסכמות מול ממשל טראמפ, תוך הירתמות לקידום אינטרסים אמריקניים חיוניים, 2025 יכולה להיות שנה של ביצור ביטחונה של ישראל לשנים רבות. זה תלוי בנו וביוזמות שנציג לנשיא.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.01.2025.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

נפילת משטר אסד יחד עם המהלומות הקשות שהנחיתה ישראל על חיזבאללה, חמאס והחות׳ים מייצרים כיום הזדמנות היסטורית מול נשיא אמריקאי נועז, הפתוח ליוזמות מקוריות, לשנות מהיסוד את המציאות במזרח התיכון, לרסק סופית את ציר הרשע באמצעות הפלת משטר האייתולות ולמנף זאת לטובת יחסי נורמליזציה בין ישראל לכלל העולם הערבי והמוסלמי.

המפתח לשינוי ההיסטורי ולסיום המלחמות באזור הוא הפגנת עוצמה מול האויבים סביבנו, הוכחת נכסיות מול ארה"ב, בניית קואליציה חדשה של מדינות מתונות, וסימון היעד הלאומי הברור – הפעלת כל לחץ אפשרי על משטר האייתוללות בטהראן, כולל איום צבאי אמין, עד להפלת המשטר וזריקתו, כמו אסד, לפח האשפה של ההיסטוריה.

הנשיא טראמפ ייכנס לבית הלבן כשאר הוא מחויב למימוש הבטחתו לסיים מלחמות ולא להתחיל אתן. אך בו בעת, הוא יהיה מוכן להעצים את בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התוכן ובראשן ישראל כדי שאלו יוכלו להגן על עצמן, במיוחד כשהתמיכה האמריקאית תתרום להחלשת הציר האיראני-סיני-רוסי, ותוביל ליציבות בת קיימא והרחבת הסכמי אברהם.

כפי שמשתקף גם מההודעות האחרונות של טראמפ ביחס למצב במזה"ת, הנשיא הנבחר בוחן את ההתפתחויות באמצעות שלושה עקרונות: הוא מבחין בין מדינות ידידותיות לארה"ב לבין אלו שאינן נתפסות כידידות, הוא מעריך מדינות שנוחלות ניצחונות ומצליחות להחליש אויביהן, והוא אינו רוצה לראות מלחמות בלתי נגמרות עם קורבנות רבים בשני הצדדים.

לכן ישראל צריכה להראות נחישות ויכולת להשיג את היעדים שלה מול אויביה בצורה מהרה ככל האפשר. עליה לפעול בעוצמה בעזה כדי להשלים את פירוק החמאס ככח הצבאי והשלטוני הדומיננטי ברצועה. מניעת השתלטות החמאס על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה תסייע בהשגת מטרה זו. ישראל גם צריכה לגבות מחיר כבד מחיזבאללה על כל הפרה של הפסקת האש.

בנוסף, על ישראל להוכיח את נכסיותיה לארה"ב מנקודת המבט של אג'נדת ה- America First  (ארה"ב קודמת) של טראמפ. היא יכולה לעשות זאת על ידי שת"פ הדוק עם ארה"ב לקדם מסגרות צבאיות וכלכליות אזוריות חדשות, יחד עם מדינות הסכמי אברהם ומדינות נוספות באזור, אשר יהוו חלופה לניסיונות של סין להרחיב את השפעתה במזרח התיכון.

על ישראל לפעול מתוך עוצמה, אומץ ועמידה בלתי מתפשרת על צרכיה החיוניים. דווקא הפרשנים הקוראים לישראל לעשות ויתורים לפלסטינים על מנת 'לזכות' בסיוע אמריקאי בקידום הסכמי נורמליזציה, הם אלו שעלולים לשכנע את טראמפ שישראל היא חלשה ועל כן מעמסה לארה"ב במקום נכס.

עיצוב מציאות חדשה במזרח התיכון מחייב טיפול ישיר בראש התמנון- משטר האייתוללות בטהראן. ישראל צריכה לקבוע את היעד הזה כיעד לאומי מקיר לקיר. כמו שארגוני הביון של המערב לא ידעו לצפות את התהליכים במצרים, בסוריה ולצערנו גם בעזה- כך יהיה גם באיראן. יום אחד נתעורר ולאיראן יהיו טילים עם ראשי קרב גרעיניים. כשגריר בארה"ב ובאו"ם קיימתי שיחות רבות עם נציגים ממדינות האזור, כולל כאלו שאין לישראל קשרים דיפלומטיים אתן, והם כולם מבינים שאיראן היא שורש הבעיה.

כיום, לאחר נפילתו של אסד, איראן חלשה מאי פעם. שלוש מזרועותיה נקטעו או נחלשו- משטר אסד, חיזבאללה וחמאס- וגם החות'ים ספגו מכות משמעותיות. ישראל הוכיחה יכולת לפגוע במערכים אסטרטגים של איראן והשאירה אותה חשופה ופגיעה בפני מתקפות אוויריות נוספות.

עכשיו הגיעה העת להשלים את המהלך, בעזרת ארה"ב. יש להתחיל בהפעלת קמפיין של לחץ כלכלי ומדיני מקסימלי, כולל סנקציות ראשוניות ושניוניות על המשטר בתחומים רבים, בהם אנרגיה, המערכת הפיננסית, התעשיות הביטחוניות, תעשיית הרכב ועוד. בד בבד, יש למצוא דרכים לתמוך במתנגדי המשטר, לדוגמה באמצעות הבטחת גישה רציפה לאינטרנט ותקשורת מוצפנת.

אם הלחץ הזה לא מביא לשינוי דרמטי בהתנהגות המשטר או לנפילתו, ישראל צריכה לשכנע את בעלת בריתה שהדרך היחידה להבטחת יציבות, שלום ושגשוג באזור הוא על ידי פגיעה אנושה במשטר האייתוללות. ירושלים וושינגטון יצטרכו לפעול יחד כדי לפגוע במגוון רחב של אתרים באיראן, כולל מתקנים הקשורים לתכנית הגרעין, אתרים אסטרטגים של השלטון, משמרות מהמהפכה והצבא, ואתרים כלכליים חשובים כגון מתקני נפט ונמלים.

בנוסף לאיראן, יש צורך גם לשנות את התנהגותם של שחקנים נוספים התומכים בטרור הרדיקלי ומפיצים שנאה ואנטישמיות, ובראשם קטר. לא ייתכן שמחד ארה"ב מאיימת על חמאס המחזיק בחטופים בעלי אזרחות אמריקאית, בזמן שאותו ארגון טרור מנהל את האימפריה הכלכלית שלה מדוחה, המוגדרת כבעלת ברית של ארה"ב. ולא ייתכן שבזמן שהנשיא טראמפ פועל לחזק את הסכמי אברהם, כלי התקשורת של קטר ימשיך להפיץ תעמולה אנטי-ישראלית ארסית.

יש לפעול מול גורמי ממשל, וגורמים במגזר הפרטי והחברה האזרחית על מנת להעמיד את קטר בפני בחירה ברורה- הפסקת מוחלטת של התמיכה בטרור והסתה, גירוש אנשי החמאס משטחה והפסקת כל סיוע לארגון, או הגדרתה כמדינה תומכת טרור והחלת סנקציות עליה עד כדי הקאתה ממשפחת העמים.

להבטחת עתיד מזהיר למדינת ישראל על כולנו, אזרחי ישראל ויהדות העולם, לאחד כעת כוחות סביב יעד אחד שישנה לטובה את עתידנו- הפלת משטר הרשע באיראן. זה קרוב מאי פעם!

התפרסם בישראל היום, בתאריך 09.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הניצחון המדהים והמובהק של דונלד טראמפ מייצר הזדמנות לחולל שינוי היסטורי במזרח התיכון ובעולם כולו, ולחזק את ישראל בזירה הבינלאומית.

במהלך שנותיי כשגריר ישראל לארה"ב ולאו"ם, ראיתי מקרוב כיצד הבדלי הגישות בין ממשלי טראמפ וביידן השפיעו על הביטחון הלאומי של ישראל.

אכן, הנשיא ביידן ראוי לתודה והערכה על הסיוע הצבאי וההגנה על ישראל במוסדות האו"ם, אולם אין מנוס מלהכיר בכך שממשל ביידן שגה קשות בלחצים שהפעיל על ישראל ובביקורת הפומבית הרבה עלינו. טעויות אלו הקשו על השגת יעדי המלחמה, נטעו תקווה בלב אויבינו והרחיקו את סיום הלחימה, השבת החטופים ואת הסיכוי לקדם שלום אזורי.

בחירתו מחדש של טראמפ, שכבר הוכיח שהוא פתוח לחשיבה ויוזמות פורצות דרך, מאפשרת לבצע תיקון ומפנה אסטרטגי.

לחזור ללחץ

לפני הכל נדרש שינוי דרמטי באוזלת היד של ממשל ביידן כנגד "ראש התמנון" – איראן. ארה"ב חייבת לחזור ולהפעיל את קמפיין ה"לחץ המקסימלי" על איראן שיזם בעבר טראמפ, אך הפעם הלחץ הכלכלי חייב להיות מלווה באיום צבאי ובהצבת יעד ברור להחלפת משטר הרשע בטהרן. זהו המפתח ליציבות ביטחונית במזרח התיכון ולקידום "שלום חם" בין ישראל למדינות האזור.

לצערנו, הרצון העז שהפגין ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן והתעקשותו על הפרידגמה הישנה ביחס לסוגיה הפלשתינית הובילה לתוצאות הפוכות. הפלשתינים התבצרו בסרבנותם והמשיכו להסית לטרור ולממן אותו. חמאס וחיזבאללה קיוו שהלחץ האמריקני להביא לסיום המלחמה יגרום לישראל לוותר על יעדיה וכתוצאה מכך מדינות האזור, בהן אפילו כאלה שחתמו איתנו על "הסכמי אברהם", החלו לפקפק ב"חימום היחסים" עם ישראל. לא במקרה, אף מדינה ערבית נוספת לא הצטרפה למעגל השלום בתקופת ממשל ביידן.

אין לי ספק שהנשיא טראמפ יפעל אחרת. כמי שנרתם בעבר לסייע למאמצי ראש הממשלה בנימין נתניהו ונקט צעדים משמעותיים כמו הכרה בריבונות מרוקו במערב סהרה – זאת כדי לתמרץ מנהיגים ערבים לנרמל יחסים עם ישראל – אני מאמין שחזרת ממשל טראמפ להפעיל לחץ על איראן, בשילוב תמריצים ישירים למדינות האזור, תקרב אותנו מאוד להסכם שלום עם סעודיה ואחריה עם מדינות מוסלמיות רבות נוספות.

טראמפ אמנם הצהיר במהלך הקמפיין שהוא שואף לסיום מהיר של מלחמות, אך אני בטוח שהוא ואנשיו מבינים היטב שסיום המלחמה בעזה ובלבנון מחייב את הבסת חמאס וחיזבאללה והחזרת ההרתעה ההישראלית, אחרת נהיה נידונים למלחמות חוזרות ונשנות באזורנו. טראמפ מבין שרק ניצחון מובהק של ישראל יביא ליציבות ושקט לאורך זמן.

מבנה מעוות ושמו האו"ם

השינוי הגדול לו אני מייחל ושניתן להשיגו בעידן טראמפ הוא בזירת האו"ם. אויבי ישראל הבינו, שלאור הקושי לנצח אותנו בשדה הקרב, הם יכולים לנצל את המבנה המעוות של האו"ם כדי לבלום את ישראל ולהביך את ארה"ב.

האו"ם וארגוניו – בהם מועצת זכויות אדם, בית הדין בהאג, אונר"א ועוד – הידרדרו לשפל חסר תקדים והפכו לנשק בידי ארגוני הטרור.

הנשיא טראמפ אינו חסיד עיוור של "מולטילטרליזם" בכל מחיר. הוא כבר קיצץ בעבר לחלוטין את תקציב אונר"א, כאשר השתכנע שהארגון מנציח את הסכסוך ולא פותר אותו. כעת עלינו לשכנע את הנשיא טראמפ שארה"ב, כמממנת הגדולה ביותר של האו"ם, צריכה לחדול לחלוטין מלהמשיך ולהעביר בכל שנה כ־19 מיליארד דולר לארגון שאיבד את דרכו וערכיו עד שיבוצעו בו הרפורמות הנדרשות. שינוי כזה, יחולל תפנית עולמית שתשפיע ותחזק גם את מעמדה הבינלאומי של ישראל.

אם ממשלת ישראל תפעל בתבונה מול הממשל החדש, כפי שפעלה בעבר מול הנשיא טראמפ בכהונתו הראשונה, הרי שנוכל שוב לחזות בארבע שנים נוספות של הישגים מדיניים וביטחוניים שיבצרו את עתידה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 07.11.2024.

הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.