בזמן שמנהיגי אירלנד, נורבגיה וספרד הכריזו על הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, השלימו כוחות צה"ל מבצע נרחב יעדי טרור במרחב העיר ג'נין. עוד פעולה בשרשרת הבלתי נגמרת של  פעולות -סיכול בבירת הטרור שבשומרון ובאחיותיה. מאז ה-7 באוקטובר ביצעו כוחות הביטחון של ישראל יותר מ-4000 מעצרים בשטחי יו"ש. ממוצע של 18 מעצרים ביממה (!!). זהו המרכיב הבסיסי בתוך שורה של מאמצים שישראל נדרשת להשקיע כדי לאפשר יציבות ביטחונית ולרסן את הטרור באזורים שנתונים לשליטת "הרשות הפלסטינית", אותה "רשות", שיש המבקשים כעת להכיר בה כמדינה. בלי הקביים הללו, של ישראל, נגד ספק אם היא הייתה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה, מול אתגריה.

בחמאס מיהרו לקחת קרידיט. הם הסבירו לראש ממשלת נורבגיה ("הכרה בפלסטין נועדה לתמוך בכוחות המתונים")  ולמנהיגים נאיביים אחרים, את מה שמבינים היטב בציבור הפלסטיני ובעולם הערבי: צעד כזה, לאחר טבח ה-7/10 ,ייחשב כהישג של ארגון הטרור. "ההכרה במדינה הפלסטינית באה בעקבות מלחמת 'מבול אל אקצה' ועמידתה האיתנה של ה'התנגדות'", התגאה חוסאם בדראן – בכיר החמאס.  דבריו פורסמו בזמן שסרטון חטיפתן של התצפיתניות מנחל-עוז מלא את מסכי הטלויזיה בישראל.

מילא הצביעות שיש בצעד הזה, אבל אין בו את ההבנה על ההשלכות העשויות להיות לו על יחסי הכוחות בתוך המחנה הפלסטיני בעצמו:  הכתרתו של חמאס כגורם שבזכותו יקבלו הפלסטינים את ההישג הזה, יחד עם שיעורי התמיכה הגבוהים להם הוא זוכה בציבור הפלסטיני, וכשברקע כבר ניתש מאבק הירושה על כסאו של אבו-מאזן , עלולים לסלול לארגון הטרור את הדרך להשתלט על הרש"פ גם ביו"ש.

ולא רק זאת.  צעד זה שייזקף לזכות חמאס, הוא בהכרח משב רוח-גבית ל"ציר ההתנגדות" כולו וחיזוק דווקא לדרכם של הקיצונים האסלאמיסטיים באשר הם. במקום להתאחד סביב העמדה כי דרך הטרור פסולה ולא תניב הישגים, המסר בצעד הזה הוא הפוך:  הטרור משתלם.

מבחינה מעשית, השפעותיה של ההכרה החד-צדדית מוגבלות למדיי. ההכרה אינה מתייחסת לסוגיית הגבולות ובאופן זה רוב מדינות העולם כבר הכירו במדינה הפלסטינית  כשהתקבלה כמשקיפה באו"ם. השפעת ההצהרות הללו היא בעיקר במישור התודעתי ובסחף שהן עלולות ליצור. בייחוד כשהן מתרחשות במקביל להליכים בבית הדין הפלילי ((ICC ובבית-הדין לצדק ( (ICJבהאג ובשעה שהממשל האמריקני לוחץ על ישראל להסכים לעסקה שאחד ממרכיביה הוא התחייבות לתהליך  שיוביל למדינה פלסטינית.

מבחינה זו, הסתייגותה של ארה"ב ממהלך ההכרה החד צדדית, חשובה מאוד הן כדי למנוע סחף של מדינות נוספות והן כדי שלא לתת לרעיון זה מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל בוושינגטון עצמה.

לאחר המחיר הכבד ששילמה ועודנה משלמת, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתבך בהרפתקאות מדיניות, שיסכנו את ביטחונה. הדרג המדיני לא רק רשאי אלא חייב לנקוט גישה מפוכחת, זהירה וחשדנית, לסמוך רק על עצמנו ולהימנע מכניסה לתהליכים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהם.

במישור הביטחוני, תהא אשר תהא הגדרתם של הפלסטינים, ישראל תצטרך להמשיך את נוכחותה ולעשות למען ביטחונה את כל מה שהיא עושה כיום.  ללא שום פשרות.

יהיה עליה להמשיך ולשמר שליטה מוחלטת ואפקטיבית בגבולות ובקו-התפר, להבטיח חופש פעולה ביטחוני בתוך השטח, ולמנוע תהליכים דוגמת אלה שהתרחשו בעזה.

צה"ל והשב"כ יידרשו להמשיך בפעילותם נגד תשתיות הטרור, לסכל הברחות או ייצור של אמצעי לחימה, לנקוט גישה חשדנית גם ביחס למנגנונים הפלסטינים ולמנוע בכל דרך את האפשרות שחמאס תשתלט על מוסדות השלטון, בין באופן ישיר, בין בשותפות עם גורם פוליטי אחר או באמצעות גורמי "פרוקסי".  זוהי המשמעות של הקביעה – נגן על עצמנו בעצמנו!

פורסם בישראל היום, בתאריך 24.5.2024.

החשיפה כי עובדי אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח הקרוב) נטלו חלק במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר על ישראל אינה מפתיעה. לפחות לא למי שעקב אחר התנהלותו המפוקפקת של הארגון בעשורים האחרונים.

 אין זה מפתיע גם שבמהלך שלושת החודשים האחרונים מצאו חיילי צה"ל אמצעי לחימה ומנהרות טרור של חמאס כמעט בכל מוסד של אונר"א בעזה – בתי ספר, מרפאות, בתי חולים ועוד.

 לא, אין כאן שום הפתעה. אונר"א היא ארגון רקוב עד היסוד. במקום לסייע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הארגון מחזק ומנציח את המלחמה של הפלסטינים בישראל, ומהווה מכשול לשלום.

 ולמרות זאת, קרוב לוודאי שעד מהרה נראה את מנהיגי המערב מחזירים, ואולי אף מגדילים, את המימון לאונר"א, מכיוון שהם שוגים לראות בו ארגון הומניטרי וחיוני שאין לו תחליף.

 אלא שלמרבה הצער, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת! הינה עשרה מיתוסים על אונר"א שיש לנפץ אותם:

 מיתוס מס' 1: אונר"א הוא גוף של האו"ם

 ובכן, אולי זה נכון טכנית, אבל בפועל אונר"א הוא גוף פלסטיני, עם עובדים פלסטינים ומטרות פלסטיניות. 99% מ-13,000 עובדי הארגון בעזה הם פלסטינים, בנוסף למספר זעום של עובדים בינלאומיים שמשמשים כהסוואה לשחיתות פלסטינית ולקיצוניות אסלאמית. זה פרויקט פלסטיני בתחפושת.

 מכיוון שרוב הפלסטינים בעזה תומכים בחמאס, סביר להניח שגם רבים מעובדי אונר"א הם תומכי חמאס. לפי המודיעין הישראלי, לא פחות מ-10% מעובדי אונר"א בעזה הם פעילים מזוהים של החמאס או הג'יהאד האסלאמי, ועוד 190 עובדי אונר"א הם "מחבלים מושבעים" – לוחמים ורוצחים עם עבר טרוריסטי ידוע. עוד מאות אחרים חגגו בגלוי את הרציחות והאונס של ה-7 באוקטובר.

 מדובר בהרבה יותר מ"כמה תפוחים רקובים", כפי שכינו זאת השבוע כמה מתומכי אונר"א.

 מיתוס מס' 2: אונר"א הוא ארגון סעד המסייע לפלסטינים

 כבר שנים רבות שאין זה כך. אונר"א מספק מעט מאוד מזון או סיוע הומניטרי. באופן חריג, שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם, הרוב המכריע של תקציב הארגון מוקדש לבתי ספר ולבתי חולים פלסטיניים.

 אין עוד ארגון של האו"ם שנכנס לנעלי השלטון המקומי ומכסה את עלויות הבריאות והחינוך עבור כמעט אוכלוסייה שלמה. אונר"א מנהל את המוסדות הרלוונטיים ונושא בעלויות בכל רחבי עזה, במקום שחמאס יצטרך לספק בריאות, חינוך ורווחה לבוחריו. חמאס מצידו סומך על כך שאונר"א ותורמי הארגון המערביים יטפלו במשימות היסוד של השלטון בעזה, בעוד החמאס מתפנה לבנות מנהרות טרור, ולהתחפר בבונקרים תת-קרקעיים בעת מלחמה עם ישראל.

 מיתוס מס' 3: אונר"א הוא ארגון ניטרלי

 לא, הוא לא. אונר"א הוא גוף פוליטי, שמטפח את סיפור הקורבנוּת הפלסטינית, משמר ומאריך את הפליטות הפלסטינית ומחנך למלחמה מתמדת בישראל, כולל החלום הפלסטיני להביא לסופה של ישראל באמצעות "זכות השיבה" של הפליטים. כבר 75 שנים שאונר"א מקדם את הנרטיב על פשעים ישראליים, והסוף אינו נראה באופק.

 אונר"א דואג לכך שהסכסוך עם ישראל יישאר לא פתיר באמצעות הענקת מעמד פיקטיבי של פליט למספר עצום, גדל והולך של פלסטינים (פי עשרים מהיקף הפליטות האמיתית!) ותוך סירוב ליישב מחדש ולו פליט בודד אחד ביישוב קבע.

 מיתוס מס' 4: אונר"א הוא כוח ממתן ומרגיע באזור

 אף על פי שגופים בינלאומיים (ואפילו חלק ממערכת הביטחון הישראלית) משמיעים את הטענה הזו כבר שנים, היא פשוט אינה מחזיקה מים. אונר"א נשלט על ידי חמאס, שחדר לעומק הארגון, ובוודאי שלא מילא שום תפקיד מרסן או ממתן לפני, אחרי, או תוך כדי ה-7 באוקטובר. עושה רושם שכולם יסתדרו היטב גם ללא המסרים "הממתנים" של אונר"א.

 ההסתה הנלמדת בכיתות אונר"א כבר תועדה שוב ושוב על ידי ארגוני מעקב שונים. ילדים פלסטינים לומדים שיהודים הם שקרנים ורמאים, וכי יהודים מפיצים שחיתות. מחבלים זוכים לתהילה כמודל לחיקוי. שיעורים המסיתים לאלימות נלמדים בכל הגילאים והמקצועות, כולל בשיעורי מתמטיקה ומדעים. החינוך השיטתי לשנאה ולאלימות במערכת בתי הספר של אונר"א מוביל באופן בלתי נמנע לטרור פלסטיני נגד ישראל.

 מיתוס מס' 5: הפלסטינים בעזה זקוקים למימון בינלאומי עבור הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם

 ממה שצה"ל גילה בעזה בשלושת החודשים האחרונים, לא נראה שהעזתים נזקקים או חסרי אונים בצורה יוצאת דופן.

 למדנו שממשלת חמאס בעזה בהחלט מסוגלת להוציא לפועל פרויקטים גדולים, מתוחכמים ויקרים, החל מרשת של מנהרות תת-קרקעיות ובונקרים המתחרה במערכת הרכבת התחתית של לונדון, דרך תעשיית מפעלי נשק שנבנו בתקנים הנדסיים גבוהים, ועד ליחידות קומנדו מאורגנות, עם יכולות מודיעין מהשורה הראשונה ומיומנות בתכנון מתקפות.

 הפלסטינים בעזה אינם סובלים ממחסור במימון, מחינוך ברמה נמוכה או מהיעדר כוח אדם מיומן, אלא מהרס עצמי הנובע מעיוות סדרי עדיפויות. במשך עשרות שנים הם נתנו עדיפות למלחמה נגד ישראל על פני בניית חברה בריאה. הם זקוקים להכוונה (לחץ) מהמערב לשינוי העדיפויות שלהם, ולאו דווקא ליותר מימון או כל סיוע אחר.

 מיתוס מס' 6: הפלסטינים בעזה לא יוכלו לשרוד ללא אונר"א

 לפי הפלסטינים עצמם – זה לא נכון. לאחר שכמה מהתורמות המערביות של אונר"א השעו את העברת הכספים לארגון בימים האחרונים, הדאגה העיקרית שהביעו הפלסטינים נגעה לפגיעה אפשרית בהכרה העולמית במאבקם. הם מוטרדים הרבה יותר מהפגיעה הפוליטית במעמדם כקורבנות מיוחסים, מאשר מהמחסור בכסף.

 לפי מאות פוסטים ברשתות חברתיות ומעדויות נוספות, עולה שהעזתים אינם רואים באונר"א ספק קריטי של שירותים חברתיים וסיוע חירום, כמו שהם רואים בו גורם שנותן תוקף למלחמה הבלתי נגמרת בישראל, החיוני לזהות הפלסטינית.

 מיתוס מס' 7: אם המימון לאונר"א לא יוחזר במלואו במהרה, יתפשט רעב בעזה

 אין "משבר נורא" בגישה למזון ומים בעזה. אף אחד שם לא נמצא על "סף רעב". למרות המלחמה, מדי יום נכנסות מאות משאיות עם סחורות ודלק, בזכות תרומות ממדינות ערב ו(עדיין) ממדינות מערביות. חמאס מחרים בגלוי אספקה בשווי מיליוני דולרים עבור עצמו ועבור האליטות המקורבות לשלטון, ואונר"א אינו עושה דבר בנושא. גם אם הכיסים של אונר"א קצת פחות מרופדים, הזרימה הקבועה של סחורות לעזה נמשכת.

 מיתוס מס' 8: אונר"א הוא הערוץ היעיל ביותר לספק דרכו סיוע לפלסטינים

 לא, הוא בהחלט לא, ולא רק משום שהוא מאפשר לחמאס להשתלט על חלק גדול מהאספקה. יש סוכנויות סיוע הרבה יותר יעילות, פחות מושחתות, ופחות פוליטיות בצורה כה בוטה, שניתן לגייס להחלפת אונר"א, חלקן כבר פועלות בעזה (ובגדה המערבית). ביניהן ניתן לציין את USAID (הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי), יוניצ"ף (קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים), ואת תוכנית המזון העולמית (World Food Programme). כולם ארגונים שיוכלו לעשות את העבודה מבלי להיכנע לאחיזת העיניים הפלסטינית.

 מיתוס מס' 9: ניתן לשנות את אונר"א

 אונר"א זקוק ליותר מאשר "ביקורת דחופה", כפי שהודה השבוע האיחוד האירופי בחצי פה, ולהרבה יותר מאשר "בדיקת נאותות משופרת ומנגנוני פיקוח נוספים", כפי שניסח באי-רצון חבר קונגרס בלתי ידידותי לישראל.

 את אונר"א צריך לסגור, כדי שעזה תוכל להתנתק מהתלות בסיוע ולעלות על הדרך לפיתוח כלכלי, ולנטוש את הפנטזיות לרצח עם לטובת בניית שלום, ויפה שעה אחת קודם. אין ספק שחלוקת העבודה הנוכחית, שלפיה שירותי אונר"א ניתנים מעל הקרקע בשעה שפעולות הטרור של חמאס מתבצעות מתחת לפני הקרקע ומתוך מתקני אונר"א – לא תוכל להימשך.

 לשם כך יהיה צורך בגורמים בינלאומיים שונים, עם יכולת לפתח תעשייה יצרנית ומקומות עבודה בעזה, ולהוביל בנייה והפעלה של שירותים אזרחיים. ייתכן שעדיין יהיה צורך במימון בינלאומי, אבל הפעם הוא ינוהל ישירות על ידי הממשלות הזרות, ועל ידי ארגונים שיהיו כפופים לפיקוח מתמיד ולדרישה מחמירה לדין וחשבון.

 מיתוס מס' 10: מלחמה אינה הזמן הנכון לסגור את אונר"א

 עכשיו זה הזמן המושלם לעשות זאת. בזמן שישראל משחררת את עזה מחמאס, הקהילה הבינלאומית תוכל לשחרר את הפלסטינים מאונר"א. גם ישראל תוכל לשחרר עצמה מהתלות ההרסנית באונר"א, ומהמקבילה הישראלית הבעייתית של הארגון – משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש).

 או אז יוכל שיקום עזה לצאת לדרך, כשהוא נקי משחיתות שלטונית, אינדוקטרינציה הרסנית, טיפוח טרור וריקבון מוסרי, שזמן כה רב מזהמים את הפוליטיקה של הסיוע הבינלאומי לפלסטינים.

 פורסם במקור ראשון , בתאריך 11.2.2024.

עיקרי הדברים

• אין עוד ארגון כמו סוכנות אונר"א ב-75 השנים האחרונות שאִפשר, הגשים, תמך, הצמיח והעצים את האידאולוגיה הפלסטינית של שלילת הציונות ומדינת ישראל (תפישת "מהים עד הנהר").
• קיימות חלופות להעברת סיוע הומניטרי ושירותי רווחה, בריאות וחינוך, שלא דרך אונר"א.
• הפלסטינים ברצועת עזה מלכתחילה לא היו צריכים להיחשב לפליטים, ואין לקשור בין מתן סיוע לרצועה לבין מעמד פליטות.
• אין להסכים להבטחות בדבר רפורמה באונר"א; ניסיונות כאלה נעשו בעבר – וכולם נכשלו.

מבוא

אחד מבני הערובה הישראלים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר סיפר עם שובו לישראל כי הוא הוחזק בביתו של מורה באונר"א[1]. כוחות צה"ל הציגו בשבועיים האחרונים עדויות להימצאות כלי נשק ותחמושת מתחת לארגזים של אונר"א[2].

ואולם, תהיה זו טעות מצד ישראל לראות במקרים נקודתיים כגון אלה את לב העניין, שכן הבעיה עם אונר"א היא עצם קיומו, ולא עניין מקומי כזה או אחר.

אין עוד גורם ב-75 השנים האחרונות שאִפשר, הגשים, תמך, הצמיח והעצים את האידאולוגיה הפלסטינית כמו סוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א. אידאולוגיה זו שוללת את הציונות ואת מדינת ישראל, מטפחת פליטות נצחית של רוב הפלסטינים, ודורשת שיבה מאסיבית של "פליטים" אלה לתוככי מדינת ישראל (מה שמכונה "זכות השיבה"). החזון הזה הוא שעומד בבסיס הזוועות של 7 באוקטובר.

רקע

סוכנות אונר"א, או UNRWA (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, United Nations Relief and Works Agency), הוקמה בדצמבר 1949[1] כסוכנות זמנית למשך 18 חודשים, כדי לשקם את הפליטים הערבים ממלחמת השחרור. מאז ועד היום הסוכנות פועלת כגוף זמני שהמנדט שלו מוארך מדי שלוש שנים, מבלי שהיא מחקה ולו אדם אחד מרשימות הפליטים. במקום סוכנות לסיוע או לשיקום הפליטים הפלסטינים, אונר"א היא סוכנות להנצחת קיומם של הפליטים הפלסטינים עד שתתאפשר שיבתם לישראל.

לפי רישומי הסוכנות, יש כיום 1.6 מיליון "פליטים פלסטינים רשומים" ברצועת עזה (נכון ל-2022)[2], מתוך מספר כולל של 2.1 מיליון פלסטינים שחיים ברצועת עזה[3], כלומר יותר מ-75%. מכיוון שהפלסטינים ומדינות ערב סירבו מאז ומתמיד לכלול את הפליטים הפלסטינים תחת חסותה של הסוכנות העולמית לטיפול בפליטים (UNHCR), ההגדרה של "פליט פלסטיני" שונה מזו של כל פליט אחר בעולם.

בהקשר של רצועת עזה, יש כמה הבדלים חשובים בין ההגדרות. הראשון הוא שפליט בכל העולם חייב להימצא מחוץ לארצו כדי להיחשב לפליט, ואילו פליט פלסטיני – לא. "פליטים פלסטינים" שחיים כיום ברצועת עזה רואים בה חלק מפלסטין, כלומר הם נמצאים "בפלסטין", ובכל זאת נחשבים ל"פליטים מפלסטין". מצב כזה אינו קיים בשום מקום אחר בעולם. פליטים בכל העולם הם מי שיצאו מארצם וחצו גבול בינלאומי מוכר. הפלסטינים שעברו במהלך מלחמת השחרור מיפו או מאשקלון לעזה לא חצו גבול בינלאומי כזה, ולכן מלכתחילה לא היו אמורים להיחשב לפליטים.

הבדל נוסף בין אונר"א לסוכנות העולמית לפליטים נוגע ליחס לצאצאים. אצל הפלסטינים, מדובר ברישום אוטומטי לכל ילד שנולד ל"פליט רשום". בסוכנות העולמית מדובר בהליך מורכב יותר, שאינו אוטומטי ושבוחן כל מקרה ומקרה לגופו[4]. רק במקרה הפלסטיני נוצר מצב שבו מספר צאצאי הפליטים עולה בהרבה על הפליטים המקוריים. כך יוצא שבעזה חיים מאות אלפי בני אדם שמעולם לא עזבו את בתיהם, חיים במה שהם עצמם רואים כפלסטין, ובכל זאת נחשבים לפליטים מפלסטין. זהו אבסורד מוחלט.

הבעיה

אונר"א מעניקה מעמד פליט פיקטיבי ליותר מ-75% מאוכלוסיית עזה ובכך נותנת להם גושפנקה בינלאומית לתחושתם כי ביתם האמיתי אינו ברצועת עזה כי אם באשקלון, אשדוד או באר שבע. מדובר במעמד פליטות פוליטי, שנועד להנציח את הסכסוך. מעמד הפליטות הזה מאפשר לפלסטינים אמתלה להמשך מלחמתם ביהודים, ודרישת השיבה שלהם לתוככי ישראל היא המנגנון המרכזי שבאמצעותו הם מקווים להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינה ערבית.

אונר"א, שממומנת על ידי הקהילה הבינלאומית בכמיליארד דולר מדי שנה, משדרת לפלסטינים בדיוק את המסר ההפוך מזה שהם צריכים לקבל. במקום לבודד את הפלסטינים ולהעביר להם מסר חד-משמעי שהעולם אינו מתכוון לתמוך בהזיות הפלסטיניות לבוא במקומה של ישראל, העולם עושה בדיוק ההפך. המסרים שמועברים בעצם קיומה של אונר"א, וכמובן במערכת החינוך ובמעטפת הדיפלומטית והציבורית שהסוכנות מעניקה לפלסטינים, הם שהתביעה לחיסולה של ישראל היא לגיטימית. סוכנות אונר"א היא הגרסה הבינלאומית לקריאות האנטישמיות של "מהים עד הנהר", שכן משמעותן זהה: תביעה לחיסול מדינת היהודים והחלפתה במדינה ערבית.

בשביל הפלסטינים, אונר"א אינה סוכנות טכנית שמספקת שירותי חינוך ובריאות, למרות העובדה שזה בדיוק מה שהיא עושה בפועל. עבור הפלסטינים, אונר"א היא תעודת ביטוח שמעניקה להם הקהילה הבינלאומית וגושפנקה הן לתפישתם העצמית כמי שחוו את האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות ("הנכבה") והן כמי שזכאים יום אחד לשוב לתחומי מדינת ישראל. כאשר הממשל האמריקאי החליט ב-2018 להפסיק את המימון לסוכנות, התגובות בקרב הפלסטינים לא היו צער על פגיעה באיכות שירותי החינוך והבריאות שניתנים להם; הם הביעו זעם ותרעומת על כך ש"נוגעים להם" ב"זכות השיבה".

הפתרון

כל עוד פלסטינים בעזה מאמינים שהם פליטים, ושיום אחד הם עתידים לשוב לתחומי ישראל, כל הכסף שניתן לרצועה למטרות בניית בתי קבע ישמש בפועל לחפירת מנהרות ולהגשמת חזון השיבה.

בשל כך, יש לפרק את אונר"א ולדרוש שכל סיוע מכל סוג שהוא שהקהילה הבינלאומית מעוניינת להעביר לעזה ייעשה באמצעים אחרים. האפשרות הטובה ביותר היא באמצעות זרועות הסיוע שקיימות בכל מדינה, ושחלקן פועלות ממילא ברצועת עזה (ובמקומות רבים אחרים בעולם). כך לדוגמה, ארה"ב מעניקה סיוע בכל רחבי העולם, וגם בעזה, באמצעות USAID. סוכנויות ממשלתיות דומות קיימות באיחוד האירופי, בריטניה, נורבגיה, שוודיה, ובמדינות אירופיות רבות אחרות. ניתן גם להשתמש בסוכנויות א-פוליטיות של האו"ם, כגון "תוכנית המזון העולמית" (WFP). בכל מקרה, הסיוע צריך להיות מנותק לחלוטין מכל היבט פוליטי וממעמד הפליטות הפיקטיבי בעזה, בדיוק כמו שהעולם מסייע במקרים של רעידות אדמה או שיטפונות בהאיטי או בטורקיה. הסיוע ניתן ללא שום צורך או קשר למתן מעמד פליטות.

סיכום

סוכנות אונר"א מתדלקת את תודעת "השיבה" הפלסטינית ומהווה נדבך חשוב באתוס הנכבה. מכיוון ששיתוף הפעולה של ישראל עם אונר"א מלכתחילה היה עניין וולונטרי, ישראל יכולה להפסיק את שיתוף הפעולה עם אונר"א.

כל סיוע בינלאומי לרצועת עזה, בתחום שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך או בכל תחום אחר, צריכים להינתן באמצעות ערוצים אחרים, ובשום מקרה לא דרך אונר"א.

אין להסכים בשום פנים ואופן לניסיונות "לתקן" או "לשפר" את אונר"א – זהו ארגון שכל מהותו הנצחת האידאולוגיה הפלסטינית. כל הניסיונות בעבר לערוך רפורמות באונר"א נכשלו – ולא במקרה. זהו הדנ"א של הארגון, ולא ניתן לשנותו.

[1] https://x.com/bokeralmog/status/1729929618742755477?s=20

[2] https://www.mako.co.il/news-military/6361323ddea5a810/Article-b3b05439b5a2c81027.htm

[3] UN General Assembly Resolution 302, Assistance to Palestine Refugees, A/RES/302(IV) (December 8, 1949). https://documents-dds-ny.un.org/doc/RESOLUTION/GEN/NR0/051/21/PDF/NR005121.pdf?OpenElement

[4] “UNRWA in Action” Factsheet.  https://www.unrwa.org/sites/default/files/content/resources/unrwa_in_numbers_eng_1.pdf

[5] CIA World Factbook. https://www.cia.gov/the-world-factbook/countries/gaza-strip/

[6] “Procedural Standards for Refugee Status Determination under UNHCR’s Mandate,” https://www.refworld.org/pdfid/577e17944.pdf.