פרויקט ישראל 2.0 של מכון משגב לביטחון לאומי הוגש ליו"ר הכנסת, אמיר אוחנה.

מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בראשותו של מאיר בן שבת, השיק תהליך לחשיבה ולתכנון רב-תחומי שהביא להובלת גיבוש חזון ואסטרטגיה עדכניים למדינת ישראל.

הפרויקט יצא לדרך לפני כשנה וחצי בהובלתם של עמיתי המכון פרופ' קובי מיכאל ופרופ' אל"מ (מיל') גבי סיבוני. בתהליך השתתפו כל חוקרי המכון וגורמים רלוונטיים נוספים.

כחלק מהפרויקט נוסחו עקרונות יסוד לתפיסת ביטחון לאומי עדכנית במובנה הרחב והכולל. על בסיס עקרונות אלה נותחו המשמעויות והוצגו המלצות לגבי מגוון נושאים, בהם:

• עדכון לתפיסת הביטחון של ישראל.
• היבטים הנוגעים למבנה צה"ל, סדר הכוחות שלו, ותפיסת הפעלתו.
• אסטרטגיה לאומית לביטחון פנים.
• כיווני פעולה בזירה הפלסטינית ובחינת הארכיטקטורה האזורית.
• חיזוק ההתיישבות והחקלאות להגשמת יעדי הביטחון הלאומי
• יחסי רוב ומיעט בחברה הישראלית.
• קליטת עליה ויחסי ישראל עם יהדות התפוצות.
• תקשורת ואקדמיה.

ועוד מגוון היבטים הנוגעים בליבת האסטרטגיה הלאומית.

יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה: ״אני מודה למכון משגב על דו״ח מעמיק, רציני ומקיף. מדובר במכון מחקר חשוב שמנתח את האתגרים וההזדמנויות שנוצרו למדינת ישראל בתקופה הקריטית הזו, ומביא הצעות שונות בנוף מכוני המחקר הישראליים. אני קורא מדי יום את החומרים שלכם ומפיק מהם תובנות שימושיות״.

ראש מכון משגב, מאיר בן שבת: "ישראל שלאחר המלחמה תהיה חייבת לחזור ולאמץ את האתוס הלאומי של "חברה מגויסת" ו"צבא העם" שעליו נשענה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. זאת, מתוך הכרה כי נדרש להיאבק באופן תמידי על קיומה של המדינה ועצמאותה.

יהיה עליה לחזק את החינוך הממלכתי הפטריוטי, להעמיק ולהרחיב את האחיזה בקרקע, במיוחד באזורי הספר ובאזורים חסרי משילות ומעל הכל – לבסס ולהעמיק את  ערכי הערבות ההדדית והסולידאריות החברתי. *האם לעד נחיה על חרבנו? אין לדעת. מה שברור הוא שתמיד נצטרך להיות מוכנים לכך".

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני: ״זהו מיזם רחב היקף וחשוב מאוד שיסייע למקבלי ההחלטות במדינה לגבש מדיניות עדכנית לאור השינויים שהתרחשו. אנו מקווים שאסטרטגיה זו תהווה מפת דרכים רלוונטית לשנים הבאות.״

https://www.youtube.com/watch?v=0P6en4eQ5N0

ראש מכון משגב, מאיר בן שבת בפתיחת כנס ישראל 2.0: קריסת טבעת האש שנבנתה סביבנו על ידי איראן, ונפילת משטר אסד, בישרו על השינוי במאזן-הכוחות במזרח התיכון, והשלימו את תהליך חזרתה של ישראל, למשבצת המעצמה האזורית. המסע לכך, מנקודת השפל האיומה של השבעה- באוקטובר, רק העצים את גודל ההישג. המלחמה הזו ערערה את הנחות-היסוד של אוייבינו ושל השחקנים השונים באזור, ביחס לישראל. היא הפריכה את ההערכות, שישראל תתקשה לנהל מלחמה-ארוכה אפילו בזירה אחת וקל-וחומר בכמה זירות, שישראל תיאלץ להתפשר על מטרותיה לנוכח המחירים הכבדים והלחצים מבית ומחוץ, ושהיא תהיה מרוסנת יותר בסיכונים שתיקח על עצמה במהלכה. הנחות אלה לא לקחו בחשבון את "הטבע האמיתי" של ישראל. רצף ההישגים של ישראל שהסתיים בהשמדה המהירה של יכולות צבא-סוריה כמעט ללא התנגדות, עדיין מעורר השתאות. עמידתו האיתנה של העורף, חוסנה של החברה הישראלית שקודם לכן נמשלה בבוז לרשת של קורי עכביש, הערבות ההדדית והסולידריות שברגע אחד גישרו מעל כל מחלוקת, האחריות שהאזרחים לקחו על המדינה ברגעיה הקשים, דור הגבורה הצעיר שנתגלה במלוא הדרו, עוז רוחם של חיילינו בסדיר ובמילואים, כל אלה הדהימו, ולא רק את אוייבינו.

https://www.youtube.com/watch?v=VpHp-eag1k8&t=11s

רא"ל במיל' ח"כ גדי איזנקוט נשא דברים בכנס ואמר בין היתר: מה שקרה בשבעה באוקטובר היה אירוע מכונן שישפיע על המדינה שנים קדימה. וברור שאחרי המתקפה הזו יצאנו למלחמה צודקת – מלחמת אין ברירה. אמרתי באותם ימים שזה צריך להגימר בדוקטרינת בגין – מי שכובש, רוצח, הורג – צריך להכות אותו מכה ניצחת, גם כמסר לאויבים ולדורות קדימה. 

https://www.youtube.com/watch?v=uyx_VeRxCas

פרופ' קובי מיכאל, אל"מ במיל' ד"ר חנן שי, ד"ר רפי ביטון ויוסף רוזן בדיון על סוגיות מתוך פרויקט ישראל 2.0.

הפאנל דן במשמעותו של השבעה באוקטובר בהתייחס לעצם מהותה של הסביבה הגיאו אסטרטגית של ישראל בדגש על המרחב הפלסטיני, ןוהאם ישראל יכולה להשפיע על ציר המרחב בכיוונים אחרים. בנוסף דיברו בקצרה על החולשות המהותיות ששבעה באוקטובר חשף להבנתם וכן הציעו עקרון שחייב לעמוד בבסיס התיקונים המערכתיים המחייבים אותנו לאחר השבעה באוקטובר. 

https://www.youtube.com/watch?v=dbshRVb3Gnk&t=108s

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני הציג את פרויקט ישראל 2.0 שנעשה במכון בשנה האחרונה. 

"המטרה שלנו זו מדינת ישראל פורחת ומשגמשגת כמדינת הלאום של העם היהודי. 

אנחנו חברה במאבק. חלק גדול מהאתוס שלנו זה אחיזה בקרקע, שהיא כלי כפי שראינו בעוטף עזה ובצפון". 

https://youtu.be/cO5LRyCP6sA

כנס להשקתו של פרויקט ישראל 2.0 בהובלתם של פרופ' קובי מיכאל ואלמ במיל' פרופ' גבי סיבוני שהתקיים במכון משגב לביטחון לאומי. בכנס נשאו דברים ראש המכון, מאיר בן שבת, רא"ל במיל' ח"כ גדי איזנקוט וחלק מחוקרי המכון שלקחו חלק בפרויקט.

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל מסבירים מהו פרויקט ישראל 2.0.

2 באפריל, 2025.

מבוא

מיזם ישראל 2.0 נובע ממשמעותם המכוננת של אירועי שבת שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, שנצרבו בתודעה הלאומית הקולקטיבית הישראלית לשנות דור. מדינת ישראל שלאחר 7 באוקטובר כבר איננה אותה מדינה שהייתה עד אז, ולא תוכל לחזור להיות אותה מדינה שהייתה. האירועים ערערו באחת שורה ארוכה של הנחות יסוד ופרדיגמות היסטוריות שהיו נדבך לתפיסת הביטחון הלאומי. חלקן הגדול כבר אינו רלוונטי למציאות החדשה שאליה נקלעה מדינת ישראל, ואין בהן כדי לאפשר פיתוח כלים ורעיונות להבטחת קיומה, ביטחונה ושגשוגה של המדינה בתנאים החדשים שנוצרו. המיזם צופה פני עתיד ומבקש להתכתב עם שינויים ומגמות בעקבות מה שקרה.

קרא עוד

מטרות המיזם

1) לבחון ולנסח את הנחות היסוד המעודכנות לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל על בסיס ניתוח המציאות הגאו-אסטרטגית שהתפתחה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר.

 2) לאפיין את האתגרים המרכזיים ולמפות את הפערים שבין המצב הקיים למצב הרצוי בהתייחס להנחות היסוד המעודכנות.

 3) לגבש המלצות למדיניות לצורך צמצום הפערים והתקדמות למימוש החזון של ישראל 2.0 בהתייחס להנחות היסוד המעודכנות.

הרעיון המארגן – עדכון האתוס הלאומי

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

המסמך המלא

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

המלצות מרכזיות בישראל 2.0:

פרדיגמת שתי המדינות

פרדיגמת שתי המדינות החיות בשלום זו לצד זו איבדה את הרלוונטיות שלה בעת הזו, ואין לה משפט קיום בתנאים הקיימים בכלל, ובאלו שלאחר 7 באוקטובר בפרט. נכון יהיה לשקול מתן מענה לסוגיה הפלסטינית בשתי חלופות אפשריות:

1) מסגרת מולטילטרלית-אזורית, במסגרת הארכיטקטורה האזורית החדשה שתתעצב.

2) שלטון מקומי על בסיס גאוגרפי וזהותי/שבטי/חמולתי, כשהרשות הפלסטינית תפורק ותוחלף בשלטון פדרלי.

קרא עוד

ביטחון – מדיניות, צבא ותפיסת ההפעלה

בפני הדרג הנבחר אין אמצעים לבקרה אפקטיבית על הפיקוד הבכיר של צה"ל ועל עבודת המטה שלו. יש לבנות שורת מנגנונים לשיפור האחריותיות של הדרג המבצעי, וכן לשנות את מנגנון ההדחה של ראשי ארגוני מערכת הביטחון. כך למשל, מוצע לחזק את מנגנון השימוע הפרלמנטרי הישראלי, ולאמץ חובת התייצבות ואמירת אמת עם סנקציה פלילית.

קרא עוד

ביטחון פנים

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

כלכלה וקיימות ביטחונית

נדרש לאפשר לצריכה הפרטית לגדול, שבתורה תוריד את יוקר המחיה, ובמקביל גם לייעל ההוצאות הממשלתיות. די לשבור את המעגל הזה נדרשת מנהיגות שהעניין הכלכלי נמצא בראש מעייניה והיא מוכנה לשלם על כך מחירים פוליטיים ואישיים, יחד עם אומץ, ידע ויכולת ניהול לביצוע המהלכים השונים.

קרא עוד

משפט, משטר וביטחון לאומי

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

ישראל בזירה הבין-לאומית

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

יחסי ישראל – ארה"ב

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

יחסי ישראל – רוסיה

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

יחסי ישראל – סין

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

יחסי ישראל ומרחב האינדו-פסיפיק

ישראל צריכה לשנות את גישתה למרחב האינדו-פסיפיק, ולאמץ מדיניות רשמית כלפי המרחב שמכירה בחשיבותם של יחסי הגומלין בין האינדו-פסיפיק לבין המזרח התיכון. על ישראל לפעול באסיה במסגרת שיתופי פעולה בתחום הפיתוח הבר-קיימא, וכן בשביל לבלום מגמות אנטי-ישראליות ביבשת.

קרא עוד

יחסי ישראל ואירופה

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

האתגרים האזוריים של ישראל

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

יחסי ישראל – קטר

יש להשיק קמפיין תקשורתי נרחב שיחשוף את פרצופה האמיתי של קטר כמדינה תומכת טרור, ויערער את תדמיתה כמדינה מוסלמית מתונה ומתווכת הגונה. מומלץ לקובעי מדיניות בישראל למקד את מאמציהם גם בדרגים נמוכים בארצות הברית לחשיפת המניעים העומדים מאחורי מדיניות החוץ הקטרית וההשלכות הבעייתיות של השפעתה באקדמיה האמריקנית.

קרא עוד

יחסי ישראל – טורקיה

נכון תעשה ישראל אם תבהיר לטורקיה כי על המשך הענקת החסות לארגוני טרור, ובפרט לחמאס, לא תעבור עוד לסדר היום. חשוב שישראל תתעקש על נוכחות ואף הרחבה של פריסת הכוחות האמריקניים במשולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן. כך תוכל למנוע את התבססותם של אסלאמיסטים פרו-טורקיים וכוחות עוינים אחרים בירדן.

קרא עוד

שיח, אקדמיה ותקשורת

מומלץ לאמץ מדיניות של נייטרליות פוליטית במוסדות האקדמיים. עדיפות תינתן לאימוץ תקנות מתאימות בצורה וולונטרית – כלומר, שהמוסדות האקדמיים יעשו זאת בעצמם – ואם לא אז באמצעות חקיקה או תקנות. הזכות להביע עמדה בנושאים שעל סדר היום תישמר לכל אדם באופן פרטי, אולם לא כחלק מתפקידו האקדמי.

קרא עוד

המגזר החרדי

יש לבחון הקמת גרעינים חרדיים שיישלחו להתיישב בפריפריה ובגבולות כמסגרת אחידה של בני הקהילה החרדית בלבד. חברי הגרעינים יתגייסו לצבא, אך ישרתו רק במסגרת ההיאחזות, בהתאמה לאוכלוסייה החרדית ואורח חייה. הם יקימו יחדיו קהילה של צעירים שיעסקו גם בעבודת הבינוי וההתיישבות, אך במקביל יקפידו על אורח החיים התורני ולימוד התורה.

קרא עוד

המסמך המלא

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

קרא עוד

תקציר

• ישראל צריכה לזנוח את את הגישה המשפטית שקובעת שאת האבטחה על מרחבי הגבול יש לקיים על פי דיני המלחמה בלבד, וכתוצאה מכך להפעיל כוח רק כאשר יש איום ואדם חמוש בקרבת הגבול. יתרה מכך, עליה להפסיק לאכוף את החוק כלפי לוחמים בלתי חוקיים במרחבי הגבול כאילו היו אלה משתתפים בהפגנות "רגילות".
• צה"ל נדרש להכריז על מרחבי גדרות הגבול כאזורים אסורים לכניסה, לאכוף את החוק ולהנהיג שם משטר משפטי ייחודי. ככלל, הצבא צריך להתייחס למרחבים אלה כאל שטחי עימות פוטנציאליים בכל עת.
• יש לשנות גם את המסגרת המשפטית הפרוצדורלית לפיקוח על פעילות הצבא במרחב הגדר. הטיפול המבצעי בסיכוני הגבול מחייב מקצועיות וידע שאין לבית המשפט. הוא מחייב גם נשיאה באחריות, שבית המשפט לא יישא בה.
• ישראל מחילה על עצמה תפיסות של משפט בינלאומי ושל דיני מלחמה שאינן מחויבות המציאות, ומגבילה את עצמה בשל פרשנות לא הכרחית של דיני המלחמה. מכיוון שהמשפט הבינלאומי אינו חד-משמעי ויש בו מחלוקות רבות, עלינו להיזהר מלראות בו מערכת שמכתיבה בצורה ברורה ומוחלטת את גבולות ההגנה העצמית של מדינת ישראל.
• ההנהגה הביטחונית הישראלית חייבת לאמץ גישה הרואה בדיני המלחמה כמעניקים מעמד ראשי לצורך הצבאי. עלינו לאמץ גישה שמאפשרת לנו לנצח בשדה הקרב, תוך שמירה על עקרונות המשפט הבינלאומי על בסיס פרשנות סבירה ולא מחמירה.
• יש לראות את המאבק בארגוני הפשיעה הגדולים בישראל כחלק מתפיסת הביטחון של ישראל. עלינו לעבור ממודל של אכיפה פלילית (פרסונלית) בדיעבד למודל של מאבק מנהלי (קולקטיבי) לפירוק ומניעה מראש.
• יש לבנות שורת מנגנונים לשיפור האחריותיות של הדרג המבצעי, וכן שינוי מנגנון ההדחה של ראשי ארגוני מערכת הביטחון. מוצע לחזק את מנגנון השימוע הפרלמנטרי הישראלי, כך שוועדה בכנסת תוכל לזמן כל אדם וכל בעל תפקיד ממונה או נבחר לשימוע, ואי התייצבות עשויה להיענות בענישה פלילית.
• יש לבחון לייצר מנגנון שיוכל לאפשר לראש הממשלה להפעיל את הצבא באופן ההולם את תפיסת הממשלה ולאפשר לראש הממשלה להדיח כל אחד מראשי הארגונים בהחלטה של ראש הממשלה באישור הקבינט המדיני-ביטחוני או ועדת שרים מצומצמת אחרת שתמונה לצורך כך.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

לקריאת המאמר במלואו

תקציר

המפתח להתמודדות אפקטיבית ומושכלת עם הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית נעוץ בהגדרת הבעיה כאיום חמור על הביטחון הלאומי. ישראל מאבדת משילות וריבונות באזורים רבים. כנופיות וארגונים צצים במהירות בגלל תפוצת האמל"ח הגבוהה. זאת תוך היעדר אכיפה ושיעורי פיענוח נמוכים. האיום הזה מחייב את כלל הגורמים, ובראשם מערכת האכיפה, לשידוד מערכות מתוך תחושת דחיפות והפנמת התהום אשר על סיפה אנו עומדים.[1]

פתיח

מאמר זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון הופצו מאמרים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני פורסמו מאמרים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי מגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

הקדמה

הפשיעה החמורה בחברה הערבית בישראל מאיימת על יסודות הסדר החברתי, מקעקעת את תחושת הביטחון האישי וגובה מחיר דמים גדל וכבד מנשוא, מסבה נזק כלכלי עצום ומאיימת על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. האיום על הביטחון הלאומי הוא איום בשני ממדים עיקריים: האחד, בהאצת תהליכי אובדן אמון של החברה הערבית במוסדות המדינה, מה שמוביל להאצת תהליכי ההתנתקות מהמדינה והתעצמות תחושת הניכור כלפיה,[2] והאחר בזיקות המתפתחות בין ארגוני הפשיעה לבין גורמים דתיים ולאומניים קיצוניים, העלולות להיתרגם להמרה או הסבה של פוטנציאל הקטל הפלילי לטרור.[3] האיום מחמיר ומחריף בתנאי המציאות הביטחונית המאותגרת מאז מאי 2021 ("שומר החומות" והמהומות האלימות בערים המעורבות), וביתר שאת מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר וההסלמה החריפה בזירה הצפונית.[4]

ממשלת ישראל אינה מצליחה, במבחן התוצאה, לאכוף את מרותה הריבונית ולגייס לצורך שיתוף פעולה את כל גורמי מערכת אכיפת החוק ואת המערכת המשפטית והיועמ"שית העומדת בראשה, במטרה להתאים את החקיקה להתמודדות עם אתגר הרה גורל זה. התוצאה החמורה היא התחזקות והתרחבות בלתי מרוסנות של ארגוני הפשע בחברה הערבית, השתלטותם על רשויות מדינתיות (בדגש על הרשויות המוניציפליות), אלימות רצחנית גואה ובלתי נשלטת ופגיעה קשה באושיות שלטון החוק בישראל, תוך הטלת מורא ואימה על ציבור רחב בחברה הערבית ומעבר לה.

השיתוק שאוחז במערכות השלטוניות בישראל, ובעיקר בקרב מערכת אכיפת החוק על זרועותיה, מכרסם במשילות, מוביל להתרחבותם של אזורים שבהם נעדר שלטון החוק ואשר מנוהלים באופן מוחלט על ידי ארגוני הפשע.[5] השיתוק איננו תוצאה של חוסר מעש, רצון או הבנה, אלא של ליקוי מאורות חמור ביותר של המערכת המשפטית, שבוחרת להישרך מאחור ולהימנע משיתוף פעולה, כדוגמת שיתוף הפעולה שהכרנו בימי ממשלת בנט-לפיד, מסיבות שעל פניהן אינן יכולות להיות מובנות או להתקבל כענייניות.

היבטי יסוד של הבעיה שמולה מדינת ישראל מתמודדת

ניתן לאפיין כמה היבטי יסוד שמולם ישראל נדרשת להתמודד. בחלק זה ניתן פירוט לעיקרים שבהם: ראשית ראוי להתייחס לתפוצת אמצעי הלחימה במגזר הערבי. אין מדובר רק בכלי נשק קלים אלא גם באמצעי לחימה נפיצים, מטולי נ"ט, רימונים ומקלעים. לפי הערכות, בחברה הערבית יש מאות אלפים עד חצי מיליון כלי נשק בלתי חוקיים.[6] כלי נשק אלה מוחזקים בידי גורמים עברייניים כמו גם בידי אזרחים פרטיים, לכאורה נורמטיביים. במקרים רבים אמצעי הלחימה מוחזקים כסמל סטטוס, כמו גם לצורך הגנה עצמית. מקור אמצעי הלחימה הינו מגוון. במקרים רבים המקור הינו אמצעים שנגנבו מצה"ל או נמכרו על ידי גורמים שיש להם נגישות לאמצעי הלחימה בצה"ל.[7]

התופעה התגברה במידה רבה אחרי אירועי ה-7 באוקטובר. אמצעי לחימה רבים נגנבו משטחי הכינוס של צה"ל סמוך לרצועת עזה, כמו גם משטחי האימונים במרחב. כתוצאה מכך ניתן לראות עלייה באיכות אמצעי הלחימה שזלגו ובהם טילים מסוגים שונים, רימונים, לבנות חבלה, מטעני כלימגור ועוד.[8]

לצד זה, כמות רבה של אמצעי לחימה מוברחים לתוך מדינת ישראל כתוצאה ממאמץ איראני (בכללו גם חיזבאללה וחמאס) להרוות את השטח באמצעי לחימה כדי לייצר טרור ביהודה ושומרון כמו גם בלב המדינה. אמצעי לחימה רבים מגיעים מהגבול המזרחי הפרוץ, דרך הברחות, בין היתר על ידי רחפנים. לפי ההערכות, יש העברות נשק רבות כאלה בכל שבוע.[9] חלק מכלי נשק אלה מוצאים לבסוף את הדרך אל גורמי פשיעה, בעיקר במגזר הערבי. יש לזכור שמדינות אויב פועלות לחדור לארגונים האלה ומציידות אותם באמצעי לחימה ובכסף כפלטפורמה לפעילות עוינת בעתיד.[10]

בהתאם לכך אנו עדים לירידה במחירי הנשק בשוק העברייני. התופעה אף משנה את מאפייני השימוש. כך למשל, אם בעבר היו זורקים רימון הלם כדי להעביר מסר מאיים, הרי שעם ירידת המחירים אנו עדים לשימוש גובר ברימוני רסס למטרה דומה באופן שהמסר שעובר הינו עוצמתי יותר.[11]

האיום הנגרם כתוצאה מכך הוא היווצרותן של מיליציות חמושות בלב הארץ. אלה פוגעות בעוצמה גדולה יותר ביריביהן. בנוסף, עולה תמיד החשש שהמיליציות הערביות האלה תצטרפנה ללחימה נגד אזרחים ישראליים בתרחישים דוגמת תרחישי "שומר החומות". בנוסף, התפרסם בעבר על אודות פניות לגורמי פשיעה ערביים כדי לבצע פעילות חבלנית עוינת או כדי להתנקש בגורמים ישראליים תמורת תשלום.[12]

ההיבט השני נוגע לאובדן ההרתעה כלפי ארגוני הפשיעה. ארגוני הפשיעה אינם מורתעים מגורמי אכיפת החוק,[13] ובמקרים מסוימים המצב אף הפוך, כאשר ארגוני פשיעה נוטלים אחריות על פעילויות הרג שהם עושים. למעשה, אנו עדים לחצייה של קווים שהיו אדומים בעבר, לדוגמה פגיעה בנשים, ילדים ואוכלוסיות מוחלשות.[14] לעיתים הדברים אף מתבצעים בכוונת מכוון, כאשר לא רק שאין ניסיון למזער נזק אגבי לחפים מפשע, אלא שלפעמים הם עושים זאת מתוך מטרה להגביר את הנזק ואת הטרור שהם יוצרים. כך למשל, פגיעה במשפחה הרחבה של יעד היא לפעמים הדרך הטובה ביותר להגיע אליו ולהשפיע עליו.

אובדן ההרתעה בא לידי ביטוי גם כאשר ארגוני הפשיעה פועלים נגד גורמי אכיפה. כך זוהו עובדי הוצאה לפועל בשכונת ג'ואריש ונפתחה עליהם אש, ואחד מהם נפצע פצעים קשים.[15] ארגוני הפשיעה פועלים גם נגד נבחרי ציבור. אלה מאוימים עד למצב שבו ארגוני פשיעה מצליחים להפעיל נבחרי ציבור ש"נקנו" על ידם.[16] ההרתעה כאן כה רחבה כלפי הקורבנות, עד שהיו מקרים שבהם בני משפחה של נבחר ציבור מאוים שנורו על ידי ארגון פשיעה ניקו את הזירה בעצמם לאחר הירי, מחשש גדול שיפגעו בהם עוד.

גורם משפיע נוסף לאובדן ההרתעה הינו שיעור הפיענוח הנמוך, שמעט גבוה מ-10%, בהשוואה לאחוזי פיענוח גבוהים הרבה יותר במגזר היהודי.[17] זאת גם לצד הענישה המקילה של בתי המשפט. כך במקרים רבים, על אף עבודה מאומצת של המשטרה, הענישה קלה מדי, כך שגם אם גורם עברייני נתפס, הרי שהוא מרצה עונש קל שאינו מרתיע כלל.[18] למעשה הוא עובר השתלמות ב"אקדמיה המקצועית" של הפשיעה בחסות הכלא, ויוצא משם מחוזק.

היבט שלישי של בעיית היסוד נודע לאתגור הריבונות והפעלה של ממשלת צללים. זהו למעשה האירוע האסטרטגי המשמעותי ביותר. ארגוני הפשיעה משתלטים על מרקם החיים בחברה הערבית, והמדינה כבר אינה נתפסת בחלקים רבים של החברה הזאת כגורם הריבון. הארגונים "קונים" נבחרי ציבור, ודרכם משתלטים על תקציבים ומכרזים. ארגוני פשיעה מטילים אימה על כל מי שרוצה לפעול ברשות המקומית במקומם. כך הם שולטים בפינוי אשפה, בהסעות ובפרויקטים של הרשות המקומית.[19]

בנוסף, ניתן לראות פושעים המשמשים כ"בוררים" בחברה הערבית. רבים בחברה הזו נואשו ממערכת המשפט המדינתית ומבקשים סעד במערכת "משפט" אלטרנטיבית המופעלת על ידי ארגוני פשיעה. למערכת זו יש גם יכולת אכיפה לממש את "פסק הדין". גם בכל הקשור להוצאה לפועל, הם אלה שעושים זאת, ומי שאינו מציית – נרצח. זה אפקטיבי מאוד, ומעורר הרתעה כלפיהם. כך אנו עדים לתופעה חדשה יחסית – חדירה של התנועה האסלאמית הצפונית של ראא'ד צלאח לשורות ארגוני הפשע. אחרי שהוצאה אל מחוץ לחוק היא הקימה עמותות קש,[20] ודרכן היא פועלת מול החברה הערבית. ראא'ד צלאח למשל הפך ל"בורר העל" של החברה הערבית, ורק צובר כוח נוסף, למרות ההרשעות נגדו.[21]

ההיבט הרביעי והאחרון נוגע לקשיי שיתוף הפעולה עם מאוימים וקורבנות. היעדר שיתוף פעולה של הקורבנות עם רשויות אכיפת החוק של המדינה, בעיקר בשל פחד, הינו תופעה חמורה במיוחד. מתלוננים ועדים אינם מוכנים להעיד, שכן הפושעים פועלים נגד בני משפחותיהם, כולל כאלה שהם מקרבה רחוקה מאוד. זה מרתיע אותם, וממילא ישראל אינה יכולה להגן על כל בני החמולות שלהם, שמספריהם יכולים להגיע לאלפים.[22] עניין נוסף בהקשר זה הוא הפגיעה בעובדי ציבור, כולל באנשי רשות המיסים. כל מי שמנסה לבצע אכיפה נפגע, ולכן פוחדים לעשות זאת. אין בישראל הגנה מקדימה, ולכן לא מתבצעת אכיפה. יש כבר גופים שבהגדרה אינם מבצעים אכיפה מול גורמים בארגוני פשיעה ערביים. כתוצאה מכך נוצרת תופעה של "ערים מעורבות חדשות", כאשר אזרחים ערבים בורחים למרכזי אוכלוסייה יהודיים, ללא הכנה של המדינה בכל הקשור לרווחה, חינוך או תשתיות – וגם לוקחים איתם חלק מהבעיות איתם, כולל בתחום הפשיעה.

לסיכום חלק זה, ישראל מאבדת משילות וריבונות באזורים רבים. ההתעצמות של ארגוני הפשיעה היא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. כנופיות וארגונים צצים במהירות בגלל תפוצת האמל"ח הגבוהה, היעדר האכיפה ושיעורי הפיענוח הנמוכים. גורמי טרור רואים את ההזדמנות הזאת ומנסים לנצל אותה. בשל העובדה שקשה יותר לפעול נגד ארגוני פשיעה מבחינה משפטית, בניגוד לפעילות טרור, הם יוצרים איתם קשר ומנצלים אותם לפעילות עוינת שמסייעת לקידום מטרותיהם.

הבעיה המרכזית הינה שלממשלה אין כל סמכות פעולה בהקשרי האכיפה. הגורם האחראי על האכיפה במדינת ישראל הינו היועצת המשפטית לממשלה. בחלק מהמקרים, היא אינה רואה עין בעין את מדיניות הממשלה ואת סדרי העדיפות ולכן גם אינה נרתמת, באופן נמרץ ומחייב דיו, למימושה בהקשר של אכיפה. כך, ובאצטלת פרשנותה לחוק, היא מחלישה, הלכה למעשה, את מדיניות הממשלה וקובעת מדיניות אכיפה משל עצמה, שבמקרים מסוימים היא אף לעומתית למדיניות הממשלה. אף כי נכון שבמדינה דמוקרטית הממשלה לא תנחה את גורמי החקירה והאכיפה, הרי שהמצב בישראל הוא קיצוני באופן שבפועל האיום על הביטחון הלאומי הנגרם בשל ארגוני הפשיעה בחברה הערבית אינו מטופל באופן מספק על ידי היועצת המשפטית לממשלה.[23]

מקור הקושי של הטיפול בבעיה

בשנת 2006 התקבלה החלטת ממשלה להקים צוות-על להתוויית מדיניות למאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת ובתוצריהן.[24] בהחלטה נקבע שבראש הצוות יעמוד היועץ המשפטי לממשלה ויהיו חברים בו כלל גורמי האכיפה, בהם: פרקליט המדינה, המפכ"ל, מנהל רשות המיסים ואחרים. מאז התכנס הצוות מעת לעת, בעיקר לאור החלטותיו של היועמ"ש.

בשל התגברות הפשיעה הערבית המאורגנת, הנחה לפני כשנה ראש הממשלה לכנס את הצוות הזה בכל שבוע ולדווח לו על ההתקדמות. הנחייתו לא בוצעה. נהפוך הוא, היועמ"ש קבעה שצוות-העל יתכנס אחת לרבעון. המסקנה המתבקשת היא שדחיפות בעיית הפשיעה כנראה טרם חלחלה למערכת האכיפה באופן הממריץ אותה לפעולה משמעותית יותר. יש להבין שהצוות הזה הינו למעשה הגוף העליון המתווה את מאמצי האכיפה. זהו בפועל קבינט המלחמה בפשיעה החמורה והמאורגנת. לכן, כפי שקשה לדמיין ניהול מלחמה באמצעות דיוני קבינט מדיני-ביטחוני רבעוניים, קשה להבין כיצד ניתן לנהל את המלחמה בפשיעה באמצעות דיונים רבעוניים.

כאמור, לממשלה אין כל סמכות פעולה בהקשרי האכיפה. עצמאות מערכת האכיפה הינה ערך יסוד במדינה דמוקרטית. אלא שבמקרה של הפשיעה המאורגנת והחמורה בחברה הערבית, להבדיל מסוגיות קונקרטיות ושאינן מערכתיות באופיין, מדובר באתגר מערכתי ומדינתי מורכב ביותר המשליך באופן ישיר, מיידי ומסוכן על הביטחון הלאומי ולכן מתחייבת מדיניות ממשלתית כוללת, מתכללת, לכידה, נחושה וארוכת טווח. לממשלה תפקיד חשוב בהקשרי הקצאת המשאבים, חינוך, שילוביות של כלל הגורמים המדינתיים הרלוונטיים לגיבוש המענה ולמימושו ופעולות נוספות הנדרשות לטיפול התשתיתי והמערכתי בתופעת הפשיעה. הגורם האחראי לאכיפת החוק בפועל במדינת ישראל הינו הפרקליטות, בהובלת היועצת המשפטית לממשלה. כשמחויבותה של הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה למדיניות הממשלה ולסדרי העדיפות שזו מגדירה בהקשר של האכיפה אינה מוחלטת, וכשמערכת היחסים בין מערכת האכיפה והיועצת המשפטית לממשלה ולעומד בראשה "נגועה" במשבר אמון עמוק ובלעומתיות הדדית מופגנת, עומדת ליועצת המשפטית העוצמה מכוח הסמכות הנתונה בידיה כפרשנית לחוק לדחות את מדיניות האכיפה של הממשלה, ובמבחן המעשה לקבוע מדיניות אכיפה משל עצמה.

כפי שכבר הבהרנו, נכון שבמדינה דמוקרטית הממשלה לא תנחה את גורמי החקירה והאכיפה. אלא שהמציאות בישראל הפכה לקיצונית ומשברית, באופן המאיים בפועל ובמיידיות על הביטחון הלאומי בשל הטיפול הלא מספק והלא יעיל בארגוני הפשיעה בחברה הערבית כתוצאה מהמגבלות המשפטיות המוטלות על מדיניות הממשלה ויכולתה לפעול.

בניסיון "להיחלץ מהמֵצַר" ולהסיר חסמים המונעים את פעולת צוות-העל באופן הנדרש למימוש החלטת הממשלה להפחתת הפשיעה המאורגנת החמורה תתכנס ועדת החוקה, חוק ומשפט ב-18 בנובמבר 2024 לדיון בנושא: יישום החלטת הממשלה שעניינה "המאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת ובתוצריהן". מטרת הדיון הינה לבצע בקרה על יישום החלטת הממשלה משנת 2006 כאמור לעיל. לצורך הדיון התבקשה היועצת המשפטית לממשלה להתייחס בין היתר לנושאים דלהלן:

מועדי כינוס צוות-העל, תדירות הפגישות והעברת הפרוטוקולים של הדיונים; קבלת המדיניות המשולבת שהותוותה על ידי הצוות ותוכניות העבודה שהוכנו על בסיסה משנת 2019, והאם תוכניות אלה הופצו לגורמי האכיפה, באיזה אופן, כמו גם מעקב הצוות אחר בקרת הביצוע.

היועמ"ש התבקשה גם להתייחס לחובת הדיווח לממשלה (כל חצי שנה) כפי שקבעה החלטת הממשלה משנת 2006, כמו גם להעביר לוועדה את עשרת הדיווחים האחרונים. עוד התבקשה היועמ"ש להתייחס למגוון רחב של היבטים הנוגעים לעבודת צוות-העל ובהם קידום חקיקה נדרשת, היבטי מודיעין, היבטים תקציביים ומנגנוני בקרה ומעקב המחויבים בהחלטת הממשלה.

המלצות לדרכי פעולה אפשריות

המפתח להתמודדות אפקטיבית ומושכלת עם התופעה החמורה והתרחבותה המסוכנת נעוץ בהגדרת הבעיה כאיום חמור על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. בהגדרתה ככזו יתחייבו שינויי חקיקה שיאפשרו נקיטת אמצעים ודרכי פעולה שאינם אפשריים על בסיס החוקים הקיימים.

הגישה המשפטית צריכה להיות גישה מניעתית ולא גישה מאוחרת כמסורת הגישה הפלילית. על פי הגישה הפלילית, הטיפול בעבריינים הוא לאחר מעשה ועל בסיס ראייתי מוצק. לעומת זאת הגישה הביטחונית מאפשרת מענה מניעתי, עוד טרם התרחשות העבירה או הפשע.[25] זאת באמצעות צעדים מנהליים שניתן לנקוט בהינתן התשתית המשפטית המתאימה.[26] כך ניתן יהיה להפעיל אמצעים חריגים כדוגמת הפעלת רוגלות ולפשט הליכי מעקב מודיעיני, להפעיל מעצרים מנהליים, למנוע כניסה של גורמים עבריינים לאזורים מוגדרים ולהרחיקם מאזורי נוחות לפעילות פשע, להחמיר את הענישה הקבועה בחוק ובכלל זה לקבוע עונשי מינימום, המצמצמים את מרחב שיקול הדעת של בתי המשפט בכל הנוגע לחומרת העונש המוטל על מורשעים.[27]

לצד השינוי המתחייב בגישה המשפטית ובחקיקה עצמה, חשוב לייצר את המענים המתחייבים גם במדיניות הכליאה של פושעים מורשעים ולהבטיח תנאי כליאה שלא יאפשרו להם חופש פעולה מתוך בתי הכלא.

שינויים נוספים חשובים חייבים להתבצע במערכים המדינתיים האמונים על הטיפול בפשיעה החמורה. מתגבור המשטרה וחיזוקה בכוח אדם, יחידות מיוחדות, אמצעים ותורת הפעלה, עבור ברתימת כל גופי האכיפה המדינתיים לשיתוף פעולה מערכתי משולב וכלה בהקמת קבינט למלחמה בפשיעה החמורה בראשות ראש הממשלה, שיתכנס על בסיס עיתי לצורך קבלת דיווחים, מתן הנחיות לפעולה לגופים המדינתיים, מעקב ובקרה אחר אופן ביצוע הנחיות שניתנו ועיצוב האסטרטגיה האפקטיבית למאבק בפשיעה החמורה.

בדו"ח מבקר המדינה משנת 2020[28] הוצגו כמה המלצות ובהן: הצורך בגיבוש אסטרטגיית אכיפה כוללת של צוות-העל, הקמת גורם מתכלל שבסמכותו לקבל, לאסוף ולנתח את מלוא המידע הקיים אצל כלל הגופים המשתתפים בשרשרת האכיפה הכלכלית באופן שיאפשר לקבל תמונה שלמה ומהימנה, ולגזור מדדי אפקטיביות למערכת כולה. עוד המליץ המבקר על הקמת מסד נתונים משותף לכלל גורמי האכיפה. המבקר גם המליץ לפתוח את צוואר הבקבוק הנובע מהגידול בתיקי החקירה שנפתחים במשטרה וברשויות חוקרות אחרות ובתפיסות הרכוש הגורם למיעוט היכולת של גופי התביעה ויחידות החילוט לטפל בתיקים אלה, כמו גם לקצר את זמן ההמתנה של תיקים להחלטה בפרקליטות וברשות המיסים. אף שבדו"ח המבקר צוין שהיועמ"ש קיבל את ההמלצות ומינה את המשנה ליועמ"ש (פלילי) לפעול למימוש ההמלצות, הרי שפועל אלו לא יושמו. חובה על היועמ"ש לממש המלצות אלה.

כאמור, המלחמה בפשיעה המאורגנת מחייבת שני צירי פעולה מקבילים. ציר הראשון הוא ציר הממשלה, שעניינו פעולה תשתיתית ארוכת טווח כמו גם הקצאת משאבים לגורמי האכיפה. מעורבותו של ראש הממשלה בציר זה הינה חיונית, אולם אין בה כדי להשפיע על הגברת האכיפה והתמודדות אקוטית עם הבעיה. למרות זאת, למעורבותו של ראש הממשלה יש גם משמעות סמלית והצהרתית הן בהתייחס לגורמי אכיפת החוק ושאר הגופים המדינתיים, הן בנוגע לציבור הרחב והן בנוגע לגורמי הפשיעה ומחולליה. המאמץ חייב להיות מאמץ מדינתי, המגובה בהירתמות אישית של ראש הממשלה ובהקצאת כל המשאבים המדינתיים המתחייבים, לצד ועל בסיס שיתוף פעולה עמוק בין כלל הגופים המדינתיים ובהישען על ההתאמות המתחייבות בחקיקה.

הציר השני הינו ציר מערכת האכיפה בראשות היועמ"ש. ציר זה הינו הציר הקריטי ביותר, כאשר התשתית לפעולתו כבר קיימת בהחלטת הממשלה משנת 2006. צוות-העל בראשות היועמ"ש נדרש לשיתוף פעולה אפקטיבי ולביצוע מלא של הנחיות הדרג המדיני. תפקידו בפועל להוות את קבינט המלחמה בפשיעה החמורה, ומשכך על היועמ"ש לפעול ברוח זו מתוך הבנת דחיפות העניין ומתוך הבנת התהום אשר על סיפה אנו נמצאים.

[1] המחברים מבקשים להודות לאלי קלוטשטיין על סיועו לכתיבת מאמר זה.

[2] ראו למשל את תוצאות הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2023; דרור פייטלסון, האמון של אזרחי ישראל הערבים במוסדות המדינה מתמוטט, דה-מרקר, 26 ביוני 2023; מנאל שלבי, האמון בממשלה יורד, כוח הרשויות עולה – והאלימות בחברה הערבית בשיאה, וואלה, 27 באפריל 2023.

[3] בהקשר זה ראו את כתבתו של ג'וש בריינר בהארץ, שבה הוא מצטט גורמי ביטחון המתריעים מפני "גורמי טרור הרוכבים על הפלטפורמה שיוצרת הפשיעה", ושם גם מוזכר כיצד ראא'ד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, החל לשמש כ"בורר" מטעם ארגוני פשיעה: יהושע (ג'וש) בריינר, ארגוני טרור מנסים להפעיל ארגוני פשיעה בחברה הערבית במטרה לבצע פיגועים בישראל, הארץ, 4 באוגוסט 2024.

[4] שב"כ הזהיר מפני קיצוץ תוכניות החומש למגזר הערבי. במסגרת זו נטען כי פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" העמיקה את המשבר הכלכלי בחברה הערבית, ואף העלתה את החשש להתנגשויות אלימות. עוד נאמר כי העמקת הפערים בין החברות באו לידי ביטוי, למשל, בהתפרצויות שאירעו במהלך מבצע "שומר החומות". בהקשר זה, ראו: שחר אילן, השב"כ מתנגד לקיצוצים בתוכנית החומש לערבים: "פגיעה אסטרטגית בחוסן הלאומי", כלכליסט, 14 בינואר 2024.

[5] ראו בהקשר זה את דבריו של ראש המטה למלחמה בפשיעה הערבית על אובדן המשילות הישראלית בערים וביישובים הערביים: חדשות הכנסת, ראש המטה למלחמה בפשיעה הערבית: "אנחנו במצב של אובדן משילות במגזר ובעיקר בדרום הארץ – הפשיעה הופכת לאיום אסטרטגי משמעותי על מדינת ישראל", 13 בפברואר 2024.

[6] נורית יכימוביץ-כהן, עבירות נשק – נתונים והתמודדות הרשויות, מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 16 באוגוסט 2021. במאמר זה נטען עוד קודם למלחמה כי למשטרה אין נתונים מדויקים על כמות הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, והנתונים העדכניים מבוססים כיום על הערכות מודיעיניות של גופי אכיפת החוק.

[7] ראו עוד בכתבה שקדמה למלחמה: מאיר תורג'מן, גבול פרוץ, מכולות, בסיסי צה"ל: נתיב הדמים של הנשק הלא-חוקי אל הרחוב הערבי, Ynet, 3 באוקטובר 2023. עם פרוץ המלחמה התגברה תופעת גנבת הנשק משטחי כינוס ומאזרחים פרטיים. ראו עוד: אבי כהן, בעקבות המלחמה: יותר אזרחים התחמשו; הבעיה – הנשק מגיע לידיים הלא נכונות, ישראל היום, 22 בפברואר 2024; שלומי הלר, צבא של נשקים: כך ארגוני הפשע מנצלים את המלחמה כדי להתחמש, וואלה!, 24 בפברואר 2024.

[8] ראו למשל את פירוט הנשק שתפסה המשטרה בפשיטה בחודש ספטמבר, שכלל מטעני כלימגור וטיל כתף מסוג מטדור: פלד ארבלי, "בלימת חירום": המשטרה מעלה הילוך במאבק נגד הפשיעה בדרום, מעריב, 18 בספטמבר 2024.

[9] כך, למשל, ראו: שחר קליימן, דיווח: ירדן הצליחה לסכל ניסיון הברחת נשק ע"י מיליציה פרו-איראנית, ישראל היום, 15 במאי 2024. חלק מהנשק שהיה אמור להיכנס לממלכה בהברחה זו יועד להגיע ליהודה ושומרון ולישראל.

[10] ראו את החשש במערכת הביטחון משיתוף פעולה בין גורמי טרור לארגוני פשיעה בישראל: אבי אשכנזי, שינוי משוואה מדאיג: חשש שארגוני פשיעה משתפים פעולה עם גורמי טרור ביו"ש, מעריב, 2 ביולי 2024.

[11] אבי כהן, רימוני רסס, דקירות ואיומים: שלושה חשודים נעצרו בסחיטת בעלי מסעדות בתל אביב, ישראל היום, 4 בנובמבר 2024.

[12] באחרונה חלה עלייה בניסיונות של גורמים איראניים לבצע פעולות חתרניות בישראל, כולל ניסיונות שסוכלו לחיסול בכירים. בהינתן הקשר שאיראן מבקשת ליצור לארגוני הפשיעה, אין מניעה שתנסה לנצל אותם גם לפעילות מעין זו. גם באירופה ניסו האיראנים להשתמש בשיטה זו, וגייסו גורמי פשיעה לצורך חיסול ישראלים. ראו: דניאל דולב, תחקיר: איראן מגייסת עבריינים לרצוח ישראלים על אדמת אירופה, מאקו, 5 בספטמבר 2024.

[13] ראו בהקשר זה את פרשנותו של ג'קי חורי בהארץ, זה לא "סכסוך בין עבריינים", גם לא "על רקע פלילי". זהו טרור אזרחי, מ-15 בספטמבר 2024.

[14] חסן שעלאן, מעגל מדמם של רציחות ופרוטקשן: ארגוני הפשע מטילים טרור בחברה הערבית, Ynet, 23 במרץ 2024.

[15] מאיר תורג'מן, עובדי הוצאה לפועל זוהו בג'ואריש, אש נפתחה ואחד מהם נפצע: "חציית קו שחור", Ynet, 10 בנובמבר 2024.

[16] ראש אגף המבצעים במשטרה, שפרשה באחרונה, הזהירה מפני חדירה של גורמי פשע למנגנוני שלטון לגיטימיים, וכי הם עומדים בראש מועצות מקומיות. ראו: לירן תמרי, האזהרה החריפה של הפורשת מהמשטרה: "עבריינים ישלטו במנגנונים לגיטימיים", Ynet, 18 בספטמבר 2024.

[17] בשנת 2023, למשל, פוענחו רק 17 אחוזים ממקרי הרצח בחברה הערבית. ראו: אבישי גרינצייג, האלימות בחברה הערבית: בשנת 2023 פוענחו רק 17% ממקרי הרצח, כאן 11, 16 ביולי 2024.

[18] אפילו פושעים שביצעו עבריינות לאומית במבצע "שומר החומות" קיבלו עונשים מקילים משופטים. כך למשל, ראו: יאיר קראוס, "לא ייתכן שהשופט חי בוואקום": ערעור על עונש מצית המלון בעכו, והפסיקות הקודמות, Ynet, 18 במרץ 2023. גם ניצב בר-צבי התריעה נגד התופעה בנאום הפרישה שלה מהמשטרה.

[19] ראו: יפעת גליק, עסק מסריח: איך השתלטו ארגוני הפשע על פינוי האשפה בישראל?, כאן 11, 9 בספטמבר 2024. כך גם פועל הצד השני של המשוואה, כאשר ארגוני הפשיעה מחליטים שאיש מלבדם לא יבצע את העבודות הללו: חסן שעלאן, 6 שבועות בלי פינוי אשפה בעיר, בגלל איומי עבריינים: "מי שנכנס לפה חושב שזו עזה", Ynet, 21 ביולי 2024.

[20] ראו בהקשר זה את הסיפור על הקמת עמותות הקש בידי סלאח: קלמן ליבסקינד, עם חיבוק גדול של הנהגת המגזר הערבי, ראאד סלאח, תומך הטרור, חוזר ובגדול, מעריב, 2 במרץ 2024.

[21] ראו לעיל בכתבתו של ג'וש בריינר.

[22] בהקשר זה ראו את מאמר הדעה של פידא שחאדה ב-Ynet מאוגוסט השנה: עכשיו, כשארגוני הפשיעה הגיעו לתל-אביב, אולי המשטרה תתעורר. במאמר זה הכותב מלין כי אזרח שמרגיש מאוים לא יוכל לשתף פעולה עם הרשויות.

[23] בספטמבר האחרון דווח כי היועמ"שית אינה מכנסת את צוות-העל למאבק בפשיעה בחברה הערבית, על אף מספר הנרצחים הגבוה, בשל "אילוצי לו"ז". ראו: אבישי גרינצייג, היועמ"שית ביטלה פעמיים את ישיבת צוות העל למאבק בפשיעה בחברה הערבית, כאן 11, 15 בספטמבר 2024.

[24] החלטת ממשלה מס. 4618, המאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת ובתוצריהן, 01.01.2006.

[25] הרחבה בנושא ראו במאמרו של רפאל ביטון שפורסם באתר מכון משגב בתאריך 8 במאי 2024: משפט, משטר וביטחון הלאומי – אתחול מחדש לאור ה-7 לאוקטובר. מאמר זה הוא חלק ממיזם ישראל 2.0, שכותבי מאמר זה עומדים בראשו, ומטרתו לבחון מחדש את הנחות היסוד של מדינות ישראל בעקבות מאורעות 7 באוקטובר 2023.

[26] הצעת חוק ברוח זו הונחה על שולחן הכנסת ביולי האחרון, ביוזמת חברי הכנסת צביקה פוגל, יבגני סובה, אביגדור ליברמן, עודד פורר, שרון ניר, יוליה מלינובסקי וחמד עמאר. נכון לנובמבר 2024 היא נמצאת בתהליכי הכנה לקריאה שנייה ושלישית.

[27] באחרונה חלה גם הסלמה בהתנהלות של גורמי פשיעה מול המשטרה, שהגיעה לידי ביטוי בחילופי אש גלויים ברחובות. ראו למשל חסן שעלאן, חילופי אש בין עבריינים לשוטרים בגליל התחתון: "הם לא עושים חשבון", תיעוד, Ynet, 3 בנובמבר 2024.

[28] דו"ח שנתי של מבקר המדינה 70ב, המאבק בפשיעה באמצעות אכיפה כלכלית וחילוטים, 2020.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון יופצו מסמכים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני יופצו מסמכים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי יגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

מדיניות ההגנה הלאומית

אחד מיסודותיה של מדיניות הביטחון הלאומי (National security) שעניינה הוא פיתוח כלל העוצמות הלאומיות הנחוצות לאבטחת קיומה של המדינה ושגשוגה, הוא מדיניות ההגנה הלאומית (National defense), שעניינה הוא בניית העוצמה הצבאית להבטחת קיומה של המדינה ואופן ניצולה. בישראל המדיניות הזו קיבלה תוכן מוגדר בסיומה של מלחמת העצמאות, מתוך תפיסה שקביעת מדיניות נכונה תמנע מלחמה ארוכה נוספת ואבדות כבדות בנפש וברכוש כמו ב-1948-9.

ב־20 ביוני 1950 הכריז דוד בן גוריון על מדיניות ההגנה הלאומית מעל בימת הכנסת.[1] כנגזר מהלקח החשוב ביותר ממלחמת העצמאות הוא הודיע שישראל לא תנהל עוד מלחמות להגנת קיומה בשטחה, אלא מעבר לגבול ("מחוץ לגדר"):

"ועוד הערה אחת על דרכי התגוננותנו. אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה – מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף, מלחמה זו לא עושים על־ידי ישובי ספר, אלא על־ידי כוחות ניידים המצוידים בכלי־תנועה מהירים ובעצמת־אש חזקה".

לשם מימושה של מדיניות ההגנה הלאומית (מכונה בטעות מדיניות הביטחון) גיבש המטכ"ל בשנים 1953–1954 תפיסה אסטרטגית צבאית על יסוד חמש הנחות יסוד: 1. האויב עשוי לפתוח בסבבי מלחמה נוספים בכל עת. 2. לעולם אין להעריך את כוונות האויב ומצבו התודעתי ובכלל זה לקבוע את מידת ה"מורתעות" שלו. 3. קו המגע בקרב הגנה לעולם יכול להיפרץ; כדי למנוע הכרעה ותבוסה על המגן להיערך להכלת האויב הפורץ בשטחיו עד להשמדתו בהתקפת נגד. 4. לעולם הצד המגן עלול להיות מופתע מעיתויה או ממקומה של המתקפה או משניהם גם יחד; עליו לנצל את משאביו הנתונים כדי להיערך מראש למניעת הכרעתו חרף ההפתעה הזו. 5. בגלל לחץ בין-לאומי אפשרי, על המלחמות שישראל תנהל להיות קצרות ככל האפשר ועליה לשלוט במשכן ובעיתוי סיומן.

מדיניות ההגנה הלאומית והנחות היסוד הללו, בעיקר העדר עומק להכלת מתקפה בשטחי המדינה, הצמיחו תפיסה אסטרטגית צבאית אופנסיבית־דפנסיבית כהגדרת מעצביה: איומים אפשריים על ישראל יוסרו בעודם באיבם, במלחמת מנע מעבר לגבול. כיוון שעל פי דיני המלחמה מלחמת מנע אסורה, מדיניות כזו חייבת להסתמך על היכולת לפעול במהירות, בחלונות הזדמנויות קצרי טווח.

בהתאמה לאסטרטגיה הצבאית צה"ל נבנה כצבא של הכרעה מהירה ו"זולה" ככל האפשר, ונועד להימצא במוכנות מבצעית תמידית לניצול הזדמנויות להסרת איומים. כך היה במבצע "קדש" ב־56, באבטחה מרחוק של מבצע הסרת האיום הפלסטיני על ידי צבא ירדן ב־69, במבצע "אופרה" (הסרת איום הכור העירקי) ב־81, במבצעי "של"ג" ו"ערצב 19" (חיסול מערכת הנ"מ הסורית) ב־82, במבצע "חומת מגן" ב-2002 (בגלל טעות בעיתוי מאוחר מדי) ובמבצע "מחוץ לקופסא" (הסרת איום הכור הסורי) ב־2007.

למעצבי האסטרטגיה הייתה גם אפשרות אחרת למימוש מדיניות הביטחון שנקבעה – אסטרטגיה דפנסיבית־אופנסיבית. העיקרון המנחה של האסטרטגיה הזו היא מתקפה מקדימה שתמנע מן האויב לתקוף בשטח המדינה כאשר ידוע שהאויב ערוך ומוכן למתקפה כזו.

האסטרטגיה האופנסיבית-דפנסיבית של מלחמת מנע הועדפה בגלל שלושה גורמים ראשיים: 1. מתקפה מקדימה נשענת כולה על התרעה מודיעינית מצבית, תנאי שאי אפשר לצפות שיתקיים תמיד. 2. העדר העומק להכלת מתקפה בשטח ישראל במקרה שלא תתקבל ההתרעה הזו. 3. ייתכן שבנוסף להתקפה האויב ערוך גם להכלת מתקפה מקדימה ישראלית לשטחיו; כך במתקפה המקדימה האויב ייהנה מיתרונות ההגנה ואילו צה"ל, המוכל על ידי האויב, יסבול מכל המגרעות הטבעיות שבהתקפה יזומה.

מדיניות קבועה, אסטרטגיה צבאית משתנה

אף על פי כן, בתקופות ההמתנה להזדמנויות להפעלת מלחמת מנע אימץ צה"ל את אסטרטגיית ההתקפה המקדימה. מעצבי האסטרטגיה הצבאית לא טעו: גם ב־1960 (מקרה רותם) וגם במאי 1967 לא הצליח המודיעין לספק התרעה מודיעינית מצבית מקדימה.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתה ישראל יכולה לנצל את יתרונות ההגנה והעומק הקרקעי שנוסף לה לשם גיבוש אסטרטגיה צבאית חדשה – אסטרטגיה דפנסיבית טהורה. אסטרטגיה זו מבוססת על הכלת האויב התוקף ב"שטחי השמדה" שהוכנו מראש עד להגעת כוחות המילואים; עם הגעתם לחזית, קבלת כניעת האויב המוכל או השמדתו, השבת השטחים שנפלו לידי האויב ("הושאלו" לו להכלתו, בלשון קלאוזביץ) ולבסוף, העברת המלחמה לעומק שטחי האויב המוחלש על מנת לגבות ממנו מחיר על תוקפנותו ולצבור כמה שיותר הישגים לקראת המשא ומתן המדיני לסיום המלחמה. האסטרטגיה הדפנסיבית הזו לא אומצה אולם היא זו שהנחתה את צה"ל, בעל כורחו, במלחמת יום הכיפורים. מכיוון שצה"ל לא נערך לאור אסטרטגיה זו לפני המלחמה, מחיר הניצחון ב־73 היה כבד מאוד.

רלוונטיות מדיניות ההגנה והאסטרטגיה הצבאית במאה ה־21

במאה ה־21 החלה מדינת ישראל להתמודד עם איום חדש: ירי עצים של אש מנגד של צבאות טרור נייחים שממוקמים סמוך לקווי הגבול לעבר העורף האזרחי העמוק של המדינה. מדיניות הביטחון האופנסיבית־דפנסיבית והאסטרטגיה של הסרת איומים במלחמת מנע הפכו לרלוונטיות יותר מאי פעם.

מ־2014 בערך חל שינוי נוסף. בצבאות הטרור הנייחים החלו פועלים גם כוחות מתמרנים-מסתערים, רגליים ורכובים. הוספת הדרג המתמרן הנייד לצבאות האויב החזירה לחיים את האיום של כיבוש שטחים ויישובים – האיום שבגללו נבנה צה"ל מלכתחילה כצבא הכרעה מהירה. הסרת האיומים בדרך של מלחמת מנע בעודם באיבם הייתה לכאורה צו השעה.

מדיניות ההגנה והאסטרטגיה הצבאית: המהפך

מדוע בניגוד למצופה האיומים הצבאיים בגבולות המדינה לא הוסרו כי אם הלכו ותפחו לממדים מפלצתיים? 1) כי מדיניות ההגנה הלאומית השתנתה. 2) כי שינויים פנימיים בצה"ל שללו ממנו את היכולת ליישם את מדיניות הביטחון המקורית והרשמית. מדיניות ההגנה המקורית, שנועדה למנוע מלחמה בתוך שטחי המדינה, הוחלפה במדיניות של הכלת מלחמה (באש מנגד) בתוך המדינה. בניגוד למדיניות המקורית – על המדיניות המהפכנית החליפית הזו איש לא הכריז מעל דוכן הממשלה או הכנסת. היא נודעה רק בדיעבד, ללא הצהרה רשמית כלשהי, וספק אם היא עוצבה בעבודת מטה ממשלית סדורה.

צה"ל של המאה ה־20 נבנה כצבא המיועד להכריע את האויב במהירות, למגר את יכולות הלחימה שלו, להביסו ולהכניעו. צה"ל של המאה ה־21 הוסב לצבא מסוג אחר: צבא שנועד לנצל את עליונותו הטכנולוגית והמודיעינית ואת כוח האש־מנגד הרב שלו לשם הפחדת האויב, הרתעתו והנאתו מן הרצון להילחם. המהפך הזה בדוקטרינת הלחימה הביא את צה"ל לשינוי ארגוני הרה גורל: הדרג המתמרן־מסתער הוסב מדרג לחימה עיקרי למשני, ואת מקומו ירשו גורמי המודיעין והאש שתכליתם הרתעת האויב בירי מנגד מדויק.

בשינויים הרעיוניים והמבניים הללו שהפכו ב-2004 לתפיסת ההפעלה החדשה הרשמית שלו, סתם צה"ל את הגולל על כל אחת מהאסטרטגיות הצבאיות האפשריות: 1. האופנסיבית־דפנסיבית של הסרת איומים במלחמת מנע מקדימה או במתקפה מאוחרת, 2. הדפנסיבית־אופנסיבית של סיכול איומים לכיבוש המדינה במתקפה מקדימה, 3. הדפנסיבית הטהורה, שהייתה אפשרית בסיני ובמידה קטנה יותר בגולן בין 67 ל־73.

מצבא הכרעה המסוגל לתכנן מראש את משך המלחמה ויודע לנהל את זמניה ולקבוע את סיומה בזמן המתאים לישראל צבאית ומדינית הפך צה"ל לצבא מלחמת התשה שמונחה על ידי הצד המתיש השני ולכן אינו שולט בעצימות המלחמה, בגבולותיה, במשכה ויותר מכול לא בעיתוי סיומה.

ערב 7 באוקטובר, ממש כמו בערב מלחמת יום הכיפורים, נסמכה הגנת המדינה על ההנחה שהאויב מורתע ושהמודיעין יספק התרעה מודיעינית מצבית על מתקפה צפויה, כדי לסכלה במתקפה מקדימה. אבל בין מלחמת יום הכיפורים ו־7 באוקטובר היו כמה הבדלים מכריעים. במתקפת שמיני עצרת, בעקבות הסכמי השלום והנסיגות, לא עמד לרשות צה"ל שום עומק קרקעי עורפי להכלת מתקפת פתע של דרג מתמרן־מסתער בשטחיו; היערכות האויב בצמוד לגדר גם מנעה מצה"ל עומק קרקעי קדמי לביצוע מתקפה מקדימה קרקעית "מעבר לגבול"; גדר המערכת בגבולות לבנון ורצועת עזה נועדה לסכל חדירת מחבלים בודדים אך לא נבנתה כמכשול למתקפה של דיביזיות קומנדו מתמרנות־מסתערות, רגליות ורכובות; ולבסוף, הפיכת צה"ל לצבא הרתעה גרעה ממנו את יכולת ההכרעה שהייתה לו ב־73.

היבטים הנדרשים לבחינה בוועדת החקירה הלאומית

שאלת יסוד שצריכה לעמוד לפתחה של ועדת חקירה לאומית היא מדוע מדיניות ההגנה של ישראל בעשורים האחרונים הייתה מנוגדת למדיניות ההגנה הרשמית שנקבעה, להנחות היסוד להגייתה, לאסטרטגיה הצבאית שנועדה לממש את המדיניות הזו וללקח המרכזי של מלחמת יום הכיפורים שלפיו לעולם אין לסמוך על קבלת התרעה מודיעינית מצבית מקדימה.

מחדלים, מחירים ומסקנות

הכישלון החמור של ה־7 באוקטובר נובע אפוא משלושה מחדלים לאומיים מכוננים חמורים: 1. בדרג המדיני, מחדל החלפתה של מדיניות ההגנה הלאומית למניעת מלחמה נוספת בשטחי ישראל במדיניות של הכלת מלחמה (כנראה בירי מנגד בלבד) בתוך שטח ישראל. 2. בדרג הצבאי, הפיכתו של צה"ל מצבא מכריע לצבא מרתיע, שינוי שהוציא מכלל אפשרות יישום של אסטרטגיית הגנה כלשהי. 3. העדר מעורבות מספקת ופיקוח של הדרג המדיני והאזרחי על תהליכי עיצוב הדוקטרינה ובניין הכוח של צה"ל.

המחדלים העיקריים בדרג הצבאי

1. בתהליך שהחל ב־1994 והסתיים ב־2004 (ללא ידיעת הדרג המדיני ובלי קבלת אישורו, כמסקנת ועדת רא"ל שומרון ב-2007) הוחלפה דוקטרינת ההכרעה הקלאוזביצית־מולטקית למימוש מדיניות הביטחון והאסטרטגיה הצבאית הרשמית ב"דוקטרינת" לחימה חדשה. הנחת היסוד לדוקטרינה הייתה שבמלחמות החדשות לא צריך עוד להביס את האויב וייעודה היה כנגזר מכך, הרתעת האויב במטרה לשנות את מצבו התודעתי ואת רצונו להילחם; זאת, באמצעות פרסום "תמונות ניצחון" והנחתה של מכות קשות וכואבות (בכלל זה חיסול ממוקד של בעלי תפקידים) גם בלי להכריע את האויב, למגר את כוחו, להביסו ולהכניעו.
2. לשם יישומה של "הדוקטרינה" החדשה, הדרג המתמרן‏־מסתער של צה"ל, הדרג העיקרי במאמץ הלחימה להסרת איומים במלחמת מנע, הוקטן, נוון וקיבל מעמד משני. גורמי האש והמודיעין שנועדו להכות את האויב מכות קשות וכואבות במסגרת מלחמת התשה (שבמקביל גם התישה את ישראל) הפכו לדרג הלחימה העיקרי.
3. בעקבות הפיכת הדרג המתמרן־מסתער לדרג לחימה משני איבד צה"ל את היכולת להסיר איומים: גם במלחמת מנע מקדימה, גם במתקפה מקדימה, וגם במתקפת נגד מאוחרת.
4. מלחמת התשה ארוכה ושוחקת שמדיניות ההגנה הלאומית נועדה למנוע אותה הפכה, בלי שום דיון מדיני לאשרה, ביוזמת צה"ל והדרג המדיני, לברירת המחדל של ישראל.
5. צה"ל התעלם מהנחיות ועדות וינוגרד ורא"ל שומרון משנת 2007 שהנחו אותו לגנוז את דוקטרינת ההרתעה, לחזור אל דוקטרינת ההכרעה ולפעול מהר להטמעתה בבניין צה"ל, בהכשרות המפקדים ובתוכניות המבצעיות. נכון להניח שגם הדרג המדיני התעלם מדו"חות הוועדות.

להחלפת דוקטרינת הלחימה ושלילת יכולתו של צה"ל להכריע את אויביו במלחמת מנע "מחוץ לגדר" או במתקפה מכל סוג אחר היו כמה השלכות חשובות:

1. מהדרג המדיני נשללה, בין אם היה מודע לכך ובין אם לא, היכולת לממש את מדיניות הביטחון (ההגנה) הלאומית המקורית שנקבעה לישראל, מדיניות, שכעולה מסטנוגרמת הצגת המדיניות על ידי ראש הממשלה רבין בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי ב-1993 לא הוחלפה גם בעידן הסכמי השלום.
2. ישראל חסרה כאמור את העומק הנדרש להכלת מתקפה בשטחיה. כעת, עם שינוי הדוקטרינה ועם ההנחות כי קו ההגנה לעולם יכול להיפרץ וכי לא תמיד תתקבל התרעה מודיעינית, ישראל איבדה את יכולתה למנוע אובדן שטחים ויישובים בעת מתקפת פתע של "דיביזיות" הקומנדו המתמרנות־מסתערות שהוקמו בגבול לבנון וברצועה.
3. ישראל נקלעה לשרשרת של מערכות ומלחמת התשה (2006, 2014, 2023 ואילך) שמדיניות הביטחון ואסטרטגיית צה"ל המקורית נועדו למנוע.
4. הפיכת החשיבה המצביאותית התחבולנית־ההכרעתית היצירתית לחשיבה טכנית לבניית "בנק מטרות" והפעלתו לאור חישובים מתמטיים של חקר ביצועים, לשם "גריעת" יכולות האויב ו"קילופן" ההדרגתי על פי "משוואות" אלגבריות, גרמו לדעיכת המצביאות בצה"ל ולהיעלמה של מנהיגות צבאית כדוגמת מנהיגותם של יגאל אלון, אריאל שרון, אסף שמחוני, אורי בן ארי ומוסא פלד.

מחדלי הדרג המדיני ו"שומרי הסף" הדמוקרטיים

מחדליו הבולטים של הדרג המדיני ושל גופים ממלכתיים וציבוריים היו אלה:

1. החלפה לא רשמית של מדיניות ההגנה הלאומית המקורית, של הרחקת המלחמה מחוץ לגבולות ישראל, במדיניות חדשה של מלחמת התשה בירי מנגד בתוך גבולות המדינה.
2. התעלמות מוחלטת מ"שעון החול המדיני" שלאורו ניהלה ישראל את כל מלחמות המאה הקודמת.
3. חוסר הידיעה של הדרג המדיני על המהפכה האסטרטגית והדוקטרינרית שהתרחשה בצה"ל או ההתעלמות ממנה שללו מהדרג המדיני את היכולת לממש את מדיניות הביטחון המקורית והרשמית (אם אכן ינסה לעשות זאת). המחדל הזה כפול ומכופל אם המחדלים המדיני והצבאי היו מתואמים. בכל מקרה, מדובר בכשל מהותי של הפיקוח האזרחי על הצבא ועל הצבאיות.
4. התעלמות ארוכת שנים של ממשלות ישראל ושל "שומרי הסף" (ועדת החוץ והביטחון, מבקר המדינה והאופוזיציה) מהנחיות ועדות וינוגרד ושומרון, התעלמות שפירושה השלמה עם הכנסת המלחמה לתוך גבולות המדינה והשארת הגנת היישובים הסמוכים לגדר הגבול ביד המקרה והגורל.
5. התעלמות ארוכת שנים של מומחים מקצועיים לצבא וביטחון באקדמיה, במכוני מחקר לצבא וביטחון ובתקשורת ממחדלי הדרג המדיני והדרג הצבאי כאחד.

מסקנות

גם ללא תחקיר מעמיק של המחדלים (שראוי שייעשה על ידי ועדת חקירה לאומית) הדברים עד כה מובילים לכמה מסקנות יסודיות:

1. העובדה שגם ב־7 באוקטובר, כבמלחמות קודמות, "צה"ל לא הרתיע והמודיעין לא התריע", מוכיחה את נכונותן של הנחות היסוד שעיצבו את האסטרטגיה האופנסיבית־דפנסיבית המקורית של צה"ל.
2. אילו הייתה האסטרטגיה המקורית מיושמת וצה"ל היה בכוננות תמידית גבוהה ליישמה, קרוב לוודאי שהאיומים בגבול הלבנון ובגבול הרצועה היו מוסרים בהזדמנויות שנוצרו לכך ב־2006 (מלחמת לבנון השנייה) וב־2014 (מבצע צוק איתן).
3. להנחה הרווחת כי מדיניות הביטחון של ישראל עומדת על שלוש רגליים ("הכרעה", "הרתעה" ו"התרעה") אין רגליים. שתיים מן הרגליים האלה כביכול, "התרעה" ו"הרתעה", סותרות את הנחות היסוד שהביאו לבחירה באסטרטגיה צבאית אופנסיבית־דפנסיבית במקום באסטרטגיה דפנסיבית־אופנסיבית.
4. אסון ה־7 באוקטובר ואסון פינוי הצפון מתושביו מוכיחים כי מדיניות הביטחון (ההגנה) המקורית של ישראל והאסטרטגיה הצבאית שנועדה לממשה נחוצות לנו גם היום, וכי הן נכס לאומי יקר ערך שמקימי המדינה הורישו לדורות שאחריהם.
5. נטישת האסטרטגיה הצבאית המקורית ותוצאותיה הנוראות מראים מעל כל ספק כי מלחמת מנע מקדימה להסרת איומים בעודם באיבם, מעבר לגבול, היא מלחמת אין ברירה, לחלוטין מוצדקת מוסרית.

המלצות

המלצות ליישום מיידי

1. על הדרג המדיני להכריז באופן רשמי כי מדיניות ההגנה של ישראל שהוכרזה מעל דוכן הכנסת ב־20 ביוני 1950 תקפה כיום כביום הצגתה.
2. לאפשר למטכ"ל הנוכחי, שנבנה ועל פי דוקטרינת ההרתעה־התשה, להמשיך את מלחמת ההכרעה הפלנקסית המתנהלת בזירות לבנון והרצועה עד לטיהורן המרבי. זהו תנאי הכרחי לסיום המלחמה בהסדרים מדיניים "חזקים", שיאפשרו למנוע את בניית האיומים מחדש ויקנו לצה"ל את התנאים המבצעיים הנחוצים להסרתם במלחמת מנע קצרה שישראל תיזום, היה ויצמחו מחדש.
3. להקים לאלתר צוות בפיקודו של הרמטכ"ל הבא שיבנה מטכ"ל חליפי מותאם לדוקטרינת ההכרעה. המטכ"ל החליפי יידרש לעצב אסטרטגיה אופנסיבית־דפנסיבית להסרת איומים ביוזמת ישראל, ובהתאמה לה, לאחר אישורה על ידי הדרג המדיני, להכין תוכניות להסבת צה"ל בחזרה לצבא מכריע.
4. להחליף, מהר ככל האפשר, בעיתוי המתאים, את המטכ"ל המכהן (לא על כל קציניו) במטכ"ל החדש.
5. לאייש את המל"ל בגורמים מקצועיים שיוכלו להטמיע את מדיניות ההגנה ואת האסטרטגיה הצבאית למימושה בתוכניות הדרג המדיני. להעניק למל"ל את הכלים המקצועיים לבחון אם תוכניות צה"ל תואמות את מדיניות ההגנה הלאומית והאסטרטגיה הצבאית.
6. כדי למסד פיקוח אזרחי אפקטיבי על צה"ל וגופי ביטחון אחרים, לצייד את ועדת החוץ והביטחון לאלתר בגורמים מקצועיים שיאפשרו לה לפקח על השינויים הגדולים הנדרשים להתבצע במל"ל, בצה"ל ובשאר גופי הביטחון.

המלצות נוספות

1. ליישם, גם אם באיחור של כשני עשורים, את המלצות ועדת רא"ל שומרון, ובכלל זה את ההנחיה לשקם את איכות המצביאות בצה"ל. לבטל במטכ"ל את פונקציית ראש אגף המבצעים שהועתקה מהמטה האמריקני (דוקטרינת הלחימה האמריקנית שונה מהצה"לית) ולהחזיר את פונקציית ראש אג"ם, שבדוקטרינת ההכרעה הקלאוזביצית, אמור לשמש ציר מרכזי לעבודת הרמטכ"ל והמטה על כל אגפיו ועבודת כל מפקדות הצבא.
2. עם השבת פונקציית ראש אג"ם, להחזיר את קצין המודיעין למעמד של קצין מטה מקצועי מייעץ לאג"ם. האג"ם יהיה גורם המטה המצי"ח (ציון ידיעות נחוצות) את המודיעין, והוא שיקבע אילו ידיעות שהמודיעין אסף ייחשבו כמודיעין להערכת מצב מבצעית-פיקודית.
3. לבטל את התפקיד שמעולם לא הוטל על ראש אמ"ן לשמש כ"מעריך לאומי". המעריך הלאומי הוא שר הביטחון הלאומי, שהוא ראש הממשלה. ראש אמ"ן הוא קצין מטה מקצועי, יועץ לראש אג"ם ולרמטכ"ל ותו לא. במל"ל צריכה להימצא פונקציה מודיעינית שתתמקד במודיעין אויב פוליטי-מדיני, תחום שבהנחיית בן גוריון נאסר על צה"ל לעסוק בו.
4. לבסס את הערכות המצב בצה"ל אך ורק על יכולות צבאיות של האויב ועל גורמים משפיעים מדידים אובייקטיבית אחרים כגון קרקע, זמן ומרחב. לקבוע כי ניסיון להעריך (למעשה לנחש) את כוונות האויב ומצבו התודעתי ייחשב כעבירת משמעת מקצועית.
5. מלבד הנחיית צה"ל לעסוק אך ורק ביכולותיו הצבאיות "הקשות" של האויב, לאסור עליו, כפי שקבע בן גוריון, לעסוק בהערכות הנוגעות להנהגה הפוליטית-מדינית של האויב ולמדיניותה. התחום "הרך" הזה, קבע בן גוריון, שייך לדרג המדיני בלבד משום שנדרשת בו חשיבה קברניטית אזרחית, שלאיש הצבא אין אותה. כדי שיוכל למלא את ייעודו על הדרג המדיני להיעזר בפונקציה מודיעינית מדינית שצריכה להימצא במל"ל ולחשוב ככלל לעומתית למודיעין הצבאי.
6. עם תיחומם הברור של גבולות העיסוק באויב, לחזור ולהפריד בין גופי המודיעין השונים שיספקו ככלל מודיעין צבאי לצה"ל ומודיעין פוליטי-מדיני למל"ל, כדי למנוע את חשיבת ה"יחד" המודיעינית שאפיינה את ערב ה-7 באוקטובר.
7. להתאים את תקציב הביטחון המתגבש כעת לאסטרטגיה האופנסיבית־דפנסיבית המעודכנת.
8. להגדיל ככל האפשר את מערך צבא החובה והמילואים לשם שיקומו והגדלתו המהירה של הדרג המתמרן־מסתער.
9. להקים בצה"ל (או מחוץ לצבא) בית ספר אוניברסיטאי לאומנות המלחמה, פרויקט שמימושו הופסק ב-1994, כנראה כדי לאפשר את הכנסת המהפכה האנטי-רציונלית, ולכן האנטי-אקדמית, לתוך צה"ל.

סיכום

צה"ל נכשל ב-7 באוקטובר במשימתו להגן על המדינה ולמנוע נפילת שטחים ויישובים לידי האויב. כישלונו לא נבע מכך שמדיניות ההגנה הלאומית והאסטרטגיה הצבאית ליישומה היו שגויות, אלא מהתעלמות ארוכת שנים הן מהמדיניות, שלפיה ישראל לא תנהל מלחמות בשטחיה אלא "מחוץ לגדר", והן מהאסטרטגיה הצבאית, שלפיה צה"ל יסיר איומים אפשריים על ישראל בעודם באיבם, במלחמת מנע מקדימה "מחוץ לגדר" ביוזמת ישראל.

מראשית המאה הסב צה"ל את עצמו מצבא מכריע שנועד לממש את האסטרטגיה הצבאית הלאומית לצבא מרתיע; זאת, כדי לממש "דוקטרינת" לחימה שמנוגדת לחלוטין לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים, אשר נועדה להרתיע את האויב ולגרום לשינוי רצונו להילחם, גם ללא הכרעתו, מיגור כוחו והבסתו.

בגלל "הדוקטרינה" החדשה נקלע העורף האזרחי הישראלי בעשורים האחרונים לרצף של מלחמות התשה ארוכות ששיאן בתבוסת צה"ל ב-7 באוקטובר ובמלחמה ההתשה הארוכה שישראל נקלעה אליה מאז האסון.

ועדת חקירה לאומית תידרש לברר את התשובה לשתי שאלות מרכזיות: 1. מידת מודעותו של הדרג המדיני למהפכה שהתרחשה בצה"ל אשר מנעה ממנו ליישם את מדיניות ההגנה הלאומית; 2. מדוע צה"ל והפיקוח האזרחי עליו התעלמו מהנחיות ועדות וינוגרד ורא"ל שומרון מ-2007 להסב את צה"ל בחזרה, מהר ככל האפשר, לצבא מכריע שיכול לממש את המדיניות ואת אסטרטגיית ההגנה שנגזרת מהמדיניות.

[1] הישיבה ה־145 של הכנסת הראשונה.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול המערכות המדינתיות בישראל. במסגרת אשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החברה והמדינה בישראל, כולל מערכות הממשל, התקשורת, האקדמיה, השיח החברתי ועוד.

מבוא

מסמך זה מהווה המשך למסמך קודם במסגרת פרויקט ישראל 2.0 שפירט את הכשלים והבעיות בשיח הציבורי בישראל, ושבאו לידי ביטוי בתקופה שהובילה לטבח 7 באוקטובר ובימים שלאחריו.[1]

ניסיונות להשפיע על השיח הציבורי בחברה דמוקרטית טומנים בחובם אתגר. בצורתו האידיאלית השיח מתפתח באופן וולונטרי בחברה, בחופשיות וללא כפייה. ואולם, כאשר מתברר "כשל שוק" והשיח הציבורי נהפך למכשול בפני החברה, במקום להוות אחד הנכסים שלה, נדרשות פעולות לשינוי המצב. תיאור זה נכון לגבי שני סוכני שיח וסוציאליזציה חשובים ביותר, המוסדות החברתיים שעומדים במרכז הדיון במסמך זה – האקדמיה והתקשורת.

אקדמיה

קיים מתח טבוע בין מהותה של האקדמיה כמרחב לחירות מחשבה וחקר אקדמי חופשי לבין ניסיונות שונים לעצב אותה מבחוץ. בעוד שאקדמיה עצמאית ובלתי תלויה מהווה מגדלור ליצירה אינטלקטואלית, התערבות ממשלתית עלולה לחנוק את החדשנות והפלורליזם האקדמי.

ואולם האקדמיה הישראלית, שנועדה לשמש כמרחב לדיון ביקורתי וחילופי רעיונות, נגררה לקיצוניות אידאולוגית, תוך שימוש במנגנוני השתקה המנוגדים לרוח החופש האקדמי. תופעה זו, המזכירה את הקיטוב הגובר באקדמיה האמריקאית, עלולה להוביל בסופו של דבר להרס היצירה האינטלקטואלית ולפגיעה אנושה ביסודות החברה הישראלית.

על מנת לתקן עיוות זה, מוצעים במסמך זה מנגנוני התערבות המיועדים להחזיר את האיזון לאקדמיה, שאותו היא עצמה לא תצליח לתקן מבפנים. מנגנונים אלו מתמקדים בהיבטים שונים של הפעילות האקדמית, החל מתקצוב ומימון, דרך קביעת תנאי קבלה לסטודנטים ועד להתנהלות האקדמית והאוניברסיטאית.

חשוב להדגיש כי מטרת ההתערבות אינה להשתיק את חופש הביטוי האקדמי אלא להבטיח את קיומו של שיח פלורליסטי ומגוון, תוך הגנה על ערכי היסוד של החברה הישראלית. האוניברסיטה, כמרחב לרעיונות אוניברסליים, אינה יכולה להפוך לכלי לקעקוע הערכים שהחברה מושתתת עליהם. על כן, כאשר האוניברסיטה חורגת מתפקידה ומתכחשת לערכי היסוד של החברה, התערבות חיצונית הופכת לצורך חיוני.

חלק זה פותח בהצגת האתגרים העיקריים שעומדים בפני כל ניסיון לטפל באקדמיה הישראלית. לאחר מכן תוצג שורה של הצעות מעשיות העוסקות בצמצום הפוליטיזציה במוסדות האקדמיים; בהגברת השקיפות והבקרה עליהם; בהגברת הגיוון באקדמיה הישראלית; ובהגברת המעורבות של ציבור הסטודנטים. לצד תוכן ההצעה יוצגו גם התועלת הצפויה מההצעה, הערכה לגבי יכולת המימוש של ההצעה, וטווח הזמן שבו השפעת ההצעה תורגש. לבסוף תוצג טבלה מסכמת עם כל ההצעות, ולצד כל אחת מהן הפרמטרים השונים האלה, כדי לסייע בתהליך קבלת ההחלטות ובמתן תשובה לשאלה באילו צעדים כדאי לבחור.

אתגרים

מערכת ההשכלה הגבוהה היא מערכת מורכבת מאוד שנבנתה במשך עשורים רבים. המדינה משקיעה כ-13.5 מיליארד שקל בשנה במערכת זו (נכון לשנת 2023).[2] לומדים במערכת כ-345 אלף סטודנטים לכל התארים,[3] ומועסקים בה כ-37 אלף אנשי סגל אקדמי[4] (נכון לשנת 2023). בעבר מונו ועדות שונות לשיפור היבטים מסוימים במערכת ההשכלה הגבוהה, וגופים שונים עוסקים במחקר ובהגשת המלצות דרך קבע למבנה ולצורת התקצוב הרצויים של ההשכלה הגבוהה.[5] מובן מכך כי לא ניתן ולא רצוי לפעול בפזיזות בבואנו ליישם שינויים במערכת ההשכלה הגבוהה. ההמלצות המובאות במסמך זה הן בגדר הצעה ראשונית שדורשת העמקה, למשל באמצעות הקמת ועדת היגוי שתשלב כמה אישים ותוכל להקדיש זמן ומחשבה רבים יותר לגיבוש המלצות מפורטות.

אתגר נוסף הוא שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל (ובעיקר הנהלות האוניברסיטאות ואישים בכירים בעלי תפקידים) נהפכה בשנים האחרונות לגוף פוליטי שמשמש כאופוזיציה לממשלה המכהנת. הדבר בא לידי ביטוי הן בשנת 2023, בזמן המאבק נגד כוונת הממשלה לחולל שינויים במערכת המשפט, והן מאז 7 באוקטובר. כל ניסיון לבצע שינויים במערכת ההשכלה הגבוהה עשוי בסבירות גבוהה לעורר תגובות מסוג "קץ הדמוקרטיה" ו"פאשיזם". ראשי המערכת צפויים להתנגד לכל שינוי ולהפעיל את כל כובד משקלם כדי לעצור שינויים כאלה. יש להביא בחשבון את ההתנגדות הזאת.

אתגר נוסף הוא דרך הפעולה הרצויה – ממשלתית או פרטית. דרך המלך לטיפול במערכת ההשכלה הגבוהה צריכה הייתה להיות באמצעות המדינה, משום שהיא מתקצבת את המערכת והיא זו שאחראית לה באמצעות המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). ואולם, מכיוון שכל החלטה ממשלתית נתונה לביקורת של בית המשפט העליון, ומשום שבאקלים הפוליטי השורר כיום בית המשפט נוטה להתערב פעמים רבות בהחלטותיה של הממשלה ולפסול אותן, יש סבירות גבוהה שבית המשפט ימנע מהממשלה לבצע שינויים משמעותיים. אם נוסיף את ההתנגדות הצפויה מצד ראשי האוניברסיטאות, יש סבירות גבוהה מאוד שכל ניסיון לחולל שינוי מבני משמעותי במערכת ההשכלה הגבוהה יעורר את התגובות שהתקבלו בזמן "הרפורמה המשפטית". יש סבירות גבוהה של חזרה על התסריט שבו גופים רבי עוצמה בחברה הישראלית יתלכדו נגד הממשלה "הפאשיסטית", כדי להגן כביכול על "החופש האקדמי". תסריט כזה עלול למנוע כל שינוי, ובשל כך יש להביא אותו בחשבון.

האתגרים האלה מתווספים לכך ששינויים בתחום החינוך אינם מניבים בדרך כלל תוצאות בטווח הזמן המיידי. התהליכים שהביאו למצב הנוכחי באקדמיה הם תוצאה של עשורים רבים. בשל כך, גם הניסיון לתקן את המצב עלול לדרוש זמן רב.

לכל אלה מתווסף כמובן האתגר החשוב ביותר, והוא המאמץ לתקן את מערכת ההשכלה הגבוהה מבלי לפגוע בחלקים הטובים שבה. מחקר אקדמי ברמה גבוהה הוא נכס לאומי חשוב, בעיקר במדינה כמו ישראל שנשענת על טכנולוגיה לביצור הכלכלה והביטחון הלאומי שלה.

חשוב לציין: אזכור האתגרים האלה אינו נועד לרפות ידיים. שינוי המצב הנוכחי באקדמיה הישראלית הוא חיוני. ואולם, מכיוון שהמשאבים הלאומיים לטיפול בבעיה הם מוגבלים, ומשום שהמטרה היא להציג הצעות שניתן ליישם בזמן סביר ולא רק אפשרויות תאורטיות שנשמעות טוב אך לא ניתן ליישמן, חשוב להכיר גם במגבלות הקיימות.

הצעות מעשיות

צמצום הפוליטיזציה במוסדות האקדמיים

מומלץ לאמץ מדיניות של ניטרליות פוליטית במוסדות האקדמיים. עדיפות תינתן לאימוץ תקנות מתאימות בצורה וולונטרית, כלומר שהמוסדות האקדמיים יעשו זאת בעצמם, ואם לא – ניתן לעשות זאת באופן מנדטורי, באמצעות חקיקה או תקנות. ניתן לאמץ דוגמה קיימת מהחוקה של אוניברסיטת אוסטין בטקסס, שקובעת כי:

האוניברסיטה, על כלל יחידותיה ומוסדותיה, לא תביע עמדה בעניינים דתיים, פוליטיים או חברתיים… הנהלת האוניברסיטה, הנשיא, הדיקאנים, הסגל האקדמי והסגל המנהלי רשאים להביע את דעתם הפרטית, אבל לא כבעלי תפקידים באוניברסיטה.[6]

בצורה כזאת תיאסרנה תופעות שנפוצו בעת האחרונה בישראל כגון הבעת עמדה קולקטיבית של ועד ראשי האוניברסיטאות (למשל על עסקות חטופים), או של בעלי תפקידים באוניברסיטאות ספציפיות. הזכות להביע עמדה בנושאים שעל סדר היום תישמר לכל אדם באופן פרטי, ואולם לא כחלק מתפקידו האקדמי.

אפשרות נוספת להשגת אותה מטרה היא באמצעות הנהגת קוד אתי במוסדות האקדמיים, שמטרתו להבטיח את ההפרדה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית. המטרה היא למנוע מחברי סגל אקדמי להפוך את הלימודים באוניברסיטה לבמה לאינדוקטרינציה פוליטית, להגן על הסטודנטים ולאפשר פלורליזם וגיוון מחשבתי. בשנת 2017 מינה שר החינוך דאז, נפתלי בנט, את פרופ' אסא כשר לנסח קוד אתי בעניין זה.[7] הקוד האתי הותקף בחריפות על ידי ראשי האוניברסיטאות משום שהוא היווה לדעתם פגיעה קשה בדמוקרטיה. ואולם, היו גם כאלה שיצאו להגנת הקוד, ובהם אישים כגון פרופ' בועז סנג'רו,[8] רם שפע, וחברי סגל אקדמי שאינם חשודים מייד כתומכי הממשלה המכהנת. ייתכן שכדאי לנסות בשלב הראשון להגיע להסכמה עם האוניברסיטאות השונות, אך במקרה הצורך יש ליזום קוד כזה באמצעות המל"ג.

תועלת: גבוהה

יכולת לממש: בינונית

טווח זמן: מיידי

הגברת השקיפות והבקרה

מומלץ שגופים לא-ממשלתיים (התאחדות הסטודנטים למשל, או ארגוני חברה אזרחית אחרים) ינהלו מעקב אחרי רמת הפוליטיזציה וחוסר הגיוון במחלקות הלימודים השונות באוניברסיטאות. דוגמה אפשרית לכך היא המעקב שמקיימת "הליגה נגד השמצה" (ADL) בארצות הברית אחרי רמת האנטישמיות בקמפוסים השונים.[9] יש לבנות לשם כך מתודולוגיה מסודרת, כדי שהמעקב לא ייראה כניסיון לחיסולי חשבונות אישיים או מוסדיים. הכוונה היא להנפיק פעם בסמסטר או בשנה מסמך מסודר שבו כל מחלקה רלוונטית באוניברסיטאות השונות מדורגת לפי רמת ההטיה הפוליטית שבה. כך יוכלו גם הסטודנטים בבואם להירשם למחלקות השונות לדעת מראש מה מצפה להם מבחינת הפוליטיזציה בלימודים. הדעת נותנת שמחלקות שתקבלנה ציונים נמוכים תסבולנה בשל כך ממיעוט נרשמים. פגיעה כזאת, שיש לה גם משמעות תקציבית מבחינת המחלקות והאוניברסיטאות, עשויה לשמש תמריץ להנהלת האוניברסיטה לאפשר גיוון אקדמי רב יותר.

תועלת: בינונית-גבוהה

יכולת לממש: גבוהה

טווח זמן: בינוני

המלצה נוספת היא לחייב את ראשי המוסדות האקדמיים לתת דין וחשבון קבוע בוועדת החינוך של הכנסת, כמו גופים ציבוריים אחרים. הכוונה היא לקיים מדי חצי שנה או שנה מפגש מחייב בכנסת שבו יוכלו חברי כנסת ונציגי ציבור אחרים לקבל דיווח ולשאול שאלות נדרשות את ראשי האוניברסיטאות. אפשרות כזאת תגביר את הלחץ על ראשי המוסדות להשכלה גבוהה ולא תאפשר להם לפעול כבועה מנותקת מהחברה הישראלית. גם הציבור הכללי וציבור הסטודנטים יוכלו להשתתף באירוע כזה ולשאול שאלות.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית-גבוהה (קשורה ליכולתה של הכנסת לקיים שימועים)

טווח זמן: קצר-בינוני

המלצה נוספת היא לקיים בדיקה של מבקר המדינה בעניין פוליטיזציה במוסדות להשכלה גבוהה. מבקר המדינה מוסמך לקיים בקרה על גופי המדינה. מומלץ לדרוש ממנו לבחון את נושא הפוליטיזציה במוסדות האקדמיים, גם כאן כדי לייצר תמריץ שלילי לחברי סגל ולראשי המוסדות להפוך את הלימודים לבמה לאינדוקטרינציה פוליטית.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: בינונית-גבוהה

טווח: בינוני-ארוך

הגברת הגיוון באקדמיה הישראלית

מומלץ לעודד תורמים מישראל ומהעולם להקים קרנות מחקר לטובת החברה הישראלית. הכוונה היא לפנות לתורמים ציוניים על מנת לעודדם להשקיע כסף מדי שנה לעידוד דוקטורטים ועבודות מחקר בתחומים ובנושאים שמקדמים את סדר היום הישראלי, למשל בתחומים כגון המזרח התיכון, יחסים בינלאומיים, מדע המדינה, אסטרטגיה, צבא וביטחון וכו'. הכוונה היא לעקוף את סדר היום הקיים באוניברסיטאות (א-ציוני, פוסט-ציוני או אנטי-ציוני) ולעודד חוקרים בעלי אג'נדה ציונית (מימין ומשמאל) להפיק ידע שהחברה הישראלית יכולה לעשות בו שימוש. מימון חיצוני יכול לייצר תמריץ לשינוי התכנים האקדמיים בישראל.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית (תלויה בתורמים)

טווח: בינוני-ארוך

בנוסף, מומלץ להכשיר ולעודד דור צעיר של מנהיגות ציונית. בדומה לתוכניות תלפיות וחבצלות, המדינה תזהה בני נוער צעירים מגיל החטיבה או התיכון ותבנה עבורם תוכניות לימוד והעשרה אקדמיות. האוניברסיטאות מתחרות בדרך כלל על סטודנטים איכותיים ומצטיינים, ויהיה להן אינטרס לזכות במכרז של המדינה על הזכות להכשיר את הצעירים האלה. צעירים אלה יוכלו להוות את השדרה הבאה של סטודנטים מצטיינים בהשכלה הגבוהה. היתרון הוא שהתחלה של תהליך ההכשרה בגיל צעיר יותר מזה שבו סטודנטים מגיעים בדרך כלל לאוניברסיטה (אחרי צבא) יאפשר להם להיות פתוחים יותר ולא מקובעים לרעיונות ששוררים באקדמיה. המדינה מצידה תתנה את הזכייה במכרז בתכנים מהזרם המרכזי של החברה הישראלית (מהימין ומהשמאל הציוניים). כך ייווצר תמריץ לאוניברסיטאות לחרוג מהתכנים הרגילים שמועברים בלימודים של סטודנטים מן המניין, כדי לזכות בתוכניות יוקרתיות שתעלנה את קרנן.

תועלת: גבוהה

יכולת לממש: גבוהה

טווח זמן: ארוך

הגברת מעורבות של ציבור הסטודנטים

ציבור הסטודנטים מגוון יותר בדעותיו ובעמדותיו מאנשי הסגל האקדמי. בשל כך, מעורבות גדולה יותר של הסטודנטים בתוכניות הלימוד עשויה להשפיע לטובה על האקלים האינטלקטואלי. ניתן להשיג מעורבות כזאת באמצעות התאחדות הסטודנטים, שלפחות בעת הזאת נראית כמי שמסוגלת ומעוניינת להעלות את פרופיל המעורבות שלה באוניברסיטאות. כדי שהיוזמה לשינוי הסגל האקדמי ולהגברת הגיוון לא תבוא מהממשלה, מעשה שייראה כהתערבות פוליטית ויעורר התנגדות עזה, עדיף שנציגי הסטודנטים יפעלו לשם כך. הם יכולים לדרוש גיוון אקדמי משמעותי יותר, להשבית את הלימודים במידת הצורך, לדרוש נוכחות בפורומים של קבלת החלטות באוניברסיטה וכן הלאה.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: גבוהה

טווח: מיידי

בנוסף, מומלץ לתקן את חוק זכויות הסטודנט (התשס"ז-2007)[10] ולקבוע במפורש כי אין לכלול אינדוקטרינציה פוליטית במסגרת הלימודים האקדמיים. נציבי קבילות הסטודנטים במוסדות האקדמיים השונים, שקיימים כבר כיום מתוקף החוק, יוכלו בעקבות כך להתייחס לתלונות סטודנטים על אינדוקטרינציה פוליטית. בנוסף, ייקבע כי נציבי תלונות הסטודנטים לא יהיו מסגל האוניברסיטה, בניגוד למצב כיום שבו הנציבים הם אנשי סגל – עובדה שמהווה הרתעה ברורה בפני הסטודנטים בבואם להגיש תלונות, פן יבולע להם בהמשך דרכם האקדמית.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: בינונית

טווח: בינוני

סיכום

שני המשאבים העיקריים שנדרשים לפעילותו של כל מוסד אקדמי, שהם גם האמצעים שבהם ניתן להשתמש כדי להשפיע על המוסד, הם תקציב וסטודנטים. מוסד אקדמי אינו יכול לפעול ללא תקציב ואינו יכול לפעול ללא סטודנטים. בשל כך, כיווני הפעולה וההצעות במסמך זה נשענים בעיקר על שימוש במקורות מימון חיצוניים ובניסיון להפעיל לחץ על המוסדות האקדמיים על ידי ציבור הסטודנטים הקיים כיום, או זה שיהיה בעתיד.

מכיוון שהאקדמיה הישראלית מתפקדת כיום כמוסד חברתי בעל אג'נדה פוליטית, ולנוכח האווירה המקוטבת כיום בישראל בין תומכי הממשלה למתנגדיה, נראה כי בעתיד הנראה לעין לא ניתן לצפות לפעולה יזומה כלשהי על ידי המוסדות להשכלה גבוהה. לא כדאי להישען על יכולתה של האקדמיה הישראלית לתקן את עצמה. בשל כך, התיקונים חייבים לבוא מבחוץ ומלמטה למעלה. קשה מאוד לראות את אנשי הסגל הבכירים בישראל ואת בעלי התפקידים במוסדות השונים פועלים באופן וולונטרי. יתרה מכך, צפוי מאוד שהם ירימו קול זעקה אל מול כל שינוי ויציגו אותו כפגיעה בחופש האקדמי ובצביונה הדמוקרטי של ישראל.

הפעולה הנדרשת היא פעולה מתוחכמת ורב-ממדית, וסביר מאוד שהיא תידרש להיות חלק מפעולה במישורים אחרים (מערכת המשפט ומערכות המדינה האחרות). ואולם לנוכח חומרת המצב הקיים, ולנוכח העובדה שלא ניתן למצוא פתרון קסם אחד לבעיה, אין מנוס מלנסות לשלב כמה אמצעים כדי לכל הפחות לשפר את המצב הקיים כיום.

תקשורת

ככלל, האתגרים והקשיים שצוינו בתת-הפרק שעוסק באקדמיה נכונים גם לתחום התקשורת. נשמת אפה של התקשורת ככלי חברתי ראשון במעלה, שמסייע בהנגשת מידע לציבור, בבירור עמדות ובקבלת החלטות מושכלת, היא יכולתה לפעול בחופשיות, ללא מעורבות ממשלתית או כפייה של עמדות פוליטיות מכל צד. הפיכת כלי התקשורת במדינה לזרוע תעמולתית ממסדית – של ממסד כלשהו: צבאי, פוליטי או כלכלי – עומדת בניגוד מובהק לסיבת קיומה במדינה דמוקרטית. גופים ומוסדות יכולים לפעול באמצעות דוברים, אבל כלי התקשורת חייבים להיות מסוגלים לפעול כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" או כ"רשות הרביעית". משום כך, מטרתן של ההמלצות בתת-פרק זה אינה לחסום דעות או לצמצם את חופש הפעולה של כלי התקשורת, אלא ליצור את התנאים הדרושים כדי להגביר את הגיוון ולמנוע את הניוון שפשה בתקשורת הישראלית והוביל אותה לתפקד בצורה מונוליטית שמחטיאה את המטרה.

אתגרים

בעולם התקשורת קיימים אתגרים ייחודיים. אחד מהם הוא יכולת ההשפעה על תפקודה, וזאת משום שבניגוד לתחום האקדמיה, מרבית שוק התקשורת בישראל נמצא בידיים פרטיות. בעוד שיותר מ-80% מהמוסדות להשכלה גבוהה בישראל זוכים למימון ציבורי, ורק כ-15% מהמוסדות הם מוסדות פרטיים[11] – הרי שבתחום התקשורת המצב הפוך לחלוטין. למעט תאגיד השידור וגלי צה"ל, שוק התקשורת כולו נמצא בידיים פרטיות. כל תחום העיתונות המודפסת הוא בבעלות פרטית, כך גם הרדיו האזורי, וכך גם ערוצי הטלוויזיה המובילים (12, 13, 14).[12] באופן טבעי, יכולת ההשפעה על גופים פרטיים נמוכה בהרבה מזו שעל גופים במימון ציבורי.

אתגר נוסף שקיים כיום בישראל, והוא חריף במיוחד בתחום התקשורת, הוא אתגר הלגיטימציה. הברנז'ה העיתונאית נוטה לכיוון פוליטי מסוים והיא מקשה מאוד על כניסה של שחקנים חדשים, או כאלה שאינם מתיישרים לפי אותו קו. קובעי סדר היום התקשורתי (גופים דוגמת "ידיעות אחרונות" וערוץ 12) נוטים ללעוג ולזלזל בגופי תקשורת אחרים ואינם מתייחסים אליהם ברצינות. עובדה זו גם מקשה על גיוס כוח אדם איכותי לכלי תקשורת שאינם מתיישרים עם הקו המקובל, שכן הדבר עלול לפגוע בקריירה שלהם בהמשך הדרך.

הצעות מעשיות

רגולציה וחקיקה

שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל מוסדרים באמצעות "הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו".[13] עד השנים האחרונות הוטלו מגבלות רבות על פתיחת ערוצי טלוויזיה שהקשו מאוד על כניסת שחקנים חדשים לתמונה, ושגרמו לכך שהשוק נתון בידי מספר שחקנים מצומצם. בשנת 2023 הציג שר התקשורת, שלמה קרעי, הצעת חוק (הצעת חוק התקשורת [שידורים], התשפ"ג-2023),[14] שביקשה לסגור את הרשות השנייה ולצמצם את הרגולציה הכרוכה בהפעלת שידורי טלוויזיה. באופן לא-מפתיע, ההצעה זכתה לביקורת קשה מצד גופי מחקר וכלי תקשורת. מועצת העיתונות, למשל, ציינה כי מדובר ב"פגיעה אנושה בחופש העיתונות והתקשורת" ובכרסום "ביסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל".[15]

באופן בלתי מתוכנן, דווקא התקדמות הטכנולוגיה עשויה לפתור את בעיית הרגולציה מאליה. כיום השידורים הנתונים לרגולציה הם אלה שמועברים באמצעות כבלים ולוויין בלבד. שידורים המועברים באמצעות האינטרנט אינם נתונים לשום צורה של רגולציה. נתח השוק כיום של שידורי הכבלים והלוויין (חברות HOT ו-YES) הוא כ-40%, בעוד שנתח השוק של חברות המשדרות באמצעות האינטרנט (דוגמת סלקום TV, פרטנר TV וסטינג TV) הוא יותר מ-30%.[16] בסוף שנת 2025 צפויה חברת YES להפסיק את שידוריה באמצעות הלוויין, ולעבור לשידורים דרך האינטרנט בלבד.[17]

משמעות הדברים מרחיקת לכת. הרשות השנייה מוסמכת לפי חוק לעסוק אך ורק בשידורים שמועברים באמצעות כבלים ולוויין, ואין לה שום נגיעה בשידורים באמצעות האינטרנט. ככל שנתח השוק של שידורים באמצעות האינטרנט יגדל, הרשות השנייה (ועימה הרגולציה) יפסיקו להיות רלוונטיות לגבי שוק הטלוויזיה הישראלי. המשמעות היא שיהיה קל יותר לשחקנים חדשים, וכאלה שעדיין אינם מבוססים כלכלית, להיכנס לשוק הטלוויזיה.

בשל כך, ההמלצה המרכזית בעניין הרגולציה היא לתת לזמן ולטכנולוגיה לעשות את שלהם. האנרגיה והמאבקים שיידרשו כדי לשנות את המבנה הקיים אינם מצדיקים את המהלך. ההערכה היא כי בתוך זמן של חודשים או שנים ספורות יועבר שוק הטלוויזיה כולו או בחלקו הגדול באמצעות האינטרנט, והשינוי הזה יאפשר גיוון גדול יותר של התכנים הנראים על המסך. כך תושג המטרה בלי צורך בהתערבות כלשהי.

פיקוח ובקרה

יכולת ההשפעה של נבחרי הציבור בתאגיד השידור הישראלי, שמחליף את רשות השידור מאז שנת 2017, גדולה מזו שבכלי התקשורת הפרטיים. לפי "חוק השידור הציבורי הישראלי, תשע"ד-2014", לתאגיד יש מועצה, וזו אמורה בין היתר לקבוע את מדיניות השידורים, לאשר את לוחות השידורים, ולמנות את מנכ"ל התאגיד.[18] למועצה זו יש השפעה גדולה על שידורי התאגיד.

ההמלצה המרכזית היא להביא למצב שבו תהליך קבלת ההחלטות במועצה ייעשה כאשר יש ייצוג שווה של שמאל וימין ציוניים במועצה, ושהחלטות תתקבלנה בהסכמה רחבה. כדי למנוע תלונות אמיתיות או מדומות על ניסיונות השתלטות פוליטיים, ראוי שעל כל חבר מועצה בעל צביון מצד אחד של המפה הפוליטית ימונה מועמד מהצד השני. המטרה, כזכור, אינה להפוך את תאגיד השידור לגוף פוליטי מונוליטי בעל גוון אחד, אלא למנוע את המצב הקיים שבו יש הטיה קשה לטובת עמדה פוליטית מסוימת. כאשר יש מנגנון פריטטי, יש סיכוי גדול יותר לשכך את החששות מניסיונות השתלטות של פוליטיקאים על מועצת התאגיד.

הטענה תהיה שמדובר בפוליטיזציה של מועצת התאגיד. ואולם, מינויים וקבלת החלטות בתאגיד השידור הם ממילא פוליטיים. דווקא המצב הקיים כיום, שבו גורמים "מקצועיים", א-פוליטיים לכאורה, אחראים למדיניות השידור של התאגיד, הוא זה שיצר את העיוות הניבט על המסך. מינויים בשיטה של 50-50 לכל צד במפה הפוליטית עשויים לחולל שינויים מבורכים ונחוצים.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית

טווח זמן: בינוני

מימון ותקציבים

אחת הדרכים שבהן המדינה מייצרת עיוות בשוק התקשורת היא באמצעות פרסומים ממשלתיים. חלק מהפרסומים האלה הם "פרסומים סטטוטוריים" (או "מנדטוריים") של מודעות שמתפרסמות על פי חובה הקבועה בחוק. מדובר בעיקר במידע בהתאם לחוקים ולתקנות של תכנון ובנייה; מידע על מכרזים של רשויות המדינה; מידע על צוואות, כינוס נכסים ועוד.

בעיתונות הכתובה בלבד מדובר על סכום של כ-10 מיליון שקל בשנת 2023, ובחמש השנים 2019–2023 מדובר על יותר מ-60 מיליון שקל. בראש רשימת העיתונים שבהם מתפרסמות המודעות עומדים "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", כאשר אחריהם נמצאים "גלובס", "הארץ-דה מרקר" ו"מעריב".[19] המשמעות היא שהמדינה מטה את השוק לטובת השחקנים הגדולים (כלומר העיתונים המבוססים והחזקים יחסית) ולרעת שחקנים חדשים ויצרני תוכן מתחרים שאינם זוכים בנתח מהפרסום הממשלתי. במציאות שבה ממילא צריכת העיתונים היומיים יורדת באופן מתמיד, ומשרדי ממשלה שונים ממילא מפרסמים את המודעות הנוגעות להם באתרי האינטרנט שלהם, אין גם שום סיבה עניינית שהמדינה תמשיך ותפרסם מודעות חובה בכלי התקשורת.

ההמלצה היא להפסיק לחלוטין את פרסומי החובה האלה, ולהביא את המידע הנדרש לידיעת הציבור באמצעות אתר אינטרנט ייעודי או אתרי האינטרנט של הגופים השונים. הצעות חוק שנועדו לחייב פרסומי חובה באינטרנט הועלו בשנים האחרונות על ידי שורה ארוכה של חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, ובכלל זה מירב בן-ארי, שרן השכל, תמר זנדברג, אמיר אוחנה ויעל גרמן.[20] בין היתר נטען כי גם במציאות הקיימת, כלי התקשורת שנבחרים על ידי המפרסמים אינם נבחרים לפי תפוצתם אלא לפי שיקולים אחרים.

חשוב להדגיש כי המטרה אינה "להעניש" כלי תקשורת אלא "ליישר את הרצפה", כלומר לא לסבסד ללא צורך את כלי התקשורת הקיימים והחזקים ממילא על חשבון האפשרות ששחקנים חדשים וחסרי מוניטין או גב כלכלי חזק יוכלו להיכנס לתמונה. המטרה המרכזית של המלצה זו היא לעודד גיוון ותחרות, ותמיכה ממשלתית חסרת תכלית חותרת תחת מטרה זו.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: בינונית

טווח: בינוני-ארוך

הכשרת כוח אדם

אחת הבעיות המרכזיות בשיח התקשורתי היא שליטת כמה גורמים מרכזיים בסדר היום באמצעות סיקור מתמשך ("פולו-אפ"). הכוונה היא שמספר מצומצם יחסית של כלי תקשורת (למשל ערוץ 12, "ידיעות אחרונות" ורשת ב') מהדהדים ידיעות שהתפרסמו זה אצל זה ובצורה זאת מביאים לבולטות גדולה יותר של ידיעות אלה. במצב כזה ידיעות שמתפרסמות בכלי תקשורת אחרים נדחקים לקרן זווית ואינם מקבלים חשיפה דומה.

באופן מתמשך, קביעת סדר יום ציבורי בצורה כזאת מקשה מאוד על משיכת כוח אדם איכותי לכלי תקשורת חדשים. גם כאשר קיימים כלי תקשורת מתחרים (למשל בתחום התקשורת המודפסת או הטלוויזיונית), קשה למשוך אליהם עיתונאים או אפילו אנשי צוות טכני ברמה גבוהה משום שהמוניטין של כלי התקשורת האלה נמוך יותר. עיתונאים חדשים ומוכשרים מעדיפים בדרך כלל את כלי התקשורת שיבטיחו להם את החשיפה הגבוהה ביותר ואת היכולת להשפיע על סדר היום הציבורי. התוצאה היא שגם כאשר קמים מתחרים בשיח התקשורתי, רמתם המקצועית נופלת פעמים רבות מזו של כלי התקשורת האחרים. חוסר המקצועיות משפיע מצידו על יכולתו של כלי התקשורת להשפיע לטווח ארוך על השיח.

ההמלצה היא למשוך בעלי הון פרטיים לצורך הקמת בית ספר איכותי לתחום העיתונות שיכשיר את כל בעלי המקצוע (עיתונאים, צלמים, במאים וכו') עם אוריינטציה ציונית-לאומית. באמצעות מלגות ותהליך הכשרה רציני, הכוונה היא לייצר דור צעיר של עיתונאים ובעלי מקצוע שיוכלו להשתלב בכלי התקשורת ולהרים את רמתם המקצועית. הכשרה כזאת תשפר בצורה ניכרת את יכולת התחרות של כלי התקשורת החדשים עם אלה הקיימים.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית (תלויה ביכולת לגייס הון)

טווח: בינוני-ארוך

תכנים

אחת הבעיות המרכזיות בשיח התקשורתי היא הסתמכות על מספר מצומצם של סמכויות אפיסטמיות (דוברים צבאיים, כתבים צבאיים, בכירים לשעבר במערכת הביטחון וכו') והימנעות מדיווח אמיתי על הלכי הרוח והכוונות של שכנינו הערביים. לכאורה זהו תפקידה הקלאסי של התקשורת – להביא לידיעת הציבור את הנושאים שמעסיקים את אויבינו, את דעת הקהל שם, את הדעות המובעות בכלי התקשורת וכו'.

המדינה אינה יכולה להשפיע או להכתיב לכלי התקשורת הפרטיים איך ומה לסקר, אבל לרשותה עומדים כלי תקשורת ציבוריים (התאגיד וגלי צה"ל) שמשוחררים משיקולים מסחריים. גם לפי ההיגיון הפשוט וגם לפי המנדט של השידור הציבורי, היה חשוב מאוד שהציבור הישראלי ייחשף ממקור ראשון לנעשה בצד השני, ולא מגורמים מתווכים למיניהם שיכולות הניתוח שלהם התבררו כלוקות בחסר.

ההמלצה היא לחזק באופן מחייב את המחלקות לענייני ערבים בתאגיד השידור הציבורי ובגלי צה"ל ולהרחיב את התכנים שעוסקים בעולם הערבי. כך, לדוגמה, תיקבע תוכנית קבועה מדי יום של כחצי שעה שבה יובא סיכום של העיתונות בצד הפלסטיני. תוכניות דומות תהיינה על העיתונות במצרים, בלבנון, באיראן וכו'. כל ישראלי יוכל לבחור אם ברצונו לדעת מה מתחולל בצד השני – על מה מדברים, במה עוסקים, מה מטריד אותם, איך הדברים נראים מהצד השני. ניתן להשתמש בכל פלטפורמה אפשרית (רדיו, טלוויזיה, דיגיטל), אך בסופו של דבר הכוונה היא שהמידע הראשוני בדבר המתחולל בצד השני יהיה זמין לכל ישראלי מבלי להזדקק לפילטרים של כל מיני מומחים בעלי הטיות מסוגים שונים.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: גבוהה

טווח: מיידי

סיכום

הניסיון להשפיע על השיח התקשורתי הוא מאתגר ורגיש במיוחד. ככלל, התקשורת מתפקדת בצורה הטובה ביותר כאשר היא משוחררת מכל השפעה מבחוץ. חופש היצירה והביטוי עומדים בבסיס תפקודה של התקשורת במדינה דמוקרטית. בנוסף לכך, מרבית כלי התקשורת בישראל הם בבעלות פרטית, מה שמקשה עוד יותר את יכולתה של המדינה להשפיע על המתחולל בה.

ואולם כאשר כלי התקשורת, לאורך זמן ובצורה משמעותית, אינם משרתים את מטרותיה של החברה הישראלית בצורה מיטבית, אין למדינה ברירה אלא לנסות להשתמש בכלים העומדים לרשותה כדי לכל הפחות לנסות לתקן את המצב. כל ההמלצות שהובאו כאן נועדו למטרה אחת בלבד: לאפשר יתר תחרות בשוק התקשורת, כדי לאפשר לה להגשים את ייעודה המקורי, והוא – להיות כלי יעיל להנגשת מידע לציבור ובמה לשוק חופשי של דעות.

במציאות הקיימת כיום, השיח התקשורתי הוא מונוליטי עד כדי אפשרות של סיכון ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל. נושאים רציניים אינם נידונים לעומק, חלופות אמיתיות אינן נבחנות, והעמדות המוצגות לציבור נוטות להיות חד-צדדיות ולהישמע על ידי "מומחים" למיניהם בצורה פסקנית. יכולתו של הציבור לקבל החלטות מושכלות נפגעת באופן משמעותי. גם מקבלי ההחלטות מקבלים תמונה מעוותת של דעת הקהל ועשויים להיות מושפעים ממנה. מכיוון שהנושאים העומדים על הפרק הם הרי גורל, טעויות בשיקול הדעת סופן לעלות בחיי אדם.

מטרתן של ההמלצות לנסות לעודד שחקנים חדשים להיכנס לשוק התקשורת (המודפסת, המשודרת או הדיגיטלית) באמצעות הסרת חסמים למיניהם וביטול הטבות לכלי התקשורת הקיימים. הכוונה היא להשתמש בכלים שעומדים לרשות המדינה כדי לאפשר תקשורת פלורליסטית יותר וכזאת שמשרתת בצורה טובה יותר את החברה הישראלית.

[1] שורץ, עדי. שיח ישראל 2.0 – מה השתבש? מכון משגב, 7 במאי 2024. https://www.misgavins.org/schwartz-what-went-wrong

[2] "תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה". המועצה להשכלה גבוהה, אוחזר בתאריך 10.7.2024. https://did.li/ukkgT

[3] "השכלה גבוהה בישראל – נתונים נבחרים לשנת הלימודים תשפ"ג (2022/23)". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוחזר בתאריך 10.7.2024. https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2023/423/06_23_423b.pdf

[4] "סגל אקדמי במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, תשפ"ג (2022/23)". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוחזר בתאריך 10.7.2024. https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2023/182/06_23_182b.pdf

[5] כך לדוגמה מונו "ועדת מלץ לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה" בשנת 2000; "ועדת וינוגרד לשכר לימוד" בשנת 2000; "ועדת שוחט לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה" בשנת 2006. בין גופי המחקר שפרסמו בשנים האחרונות המלצות למערכת ההשכלה הגבוהה היו מוסד שמואל נאמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קהלת, מרכז אדוה ועוד.

[6] University of Austion. The Constitution of the University of Austin, Article VI, Sections 5-6, Retrieved on 12 July, 2024. https://shorturl.at/LUpVQ

[7] כשר, אסא. קוד אתי של ההתנהלות הראויה בתחומי חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית. 7 במאי 2017. https://dailynous.com/wp-content/uploads/2017/06/israel-academic-ethics-code-hebrew-kasher.pdf; כשר, אסא. כשהאקדמיה בורחת מן האתיקה, השילוח, 26 במרץ 2018. https://shorturl.at/HQoc8

[8] סנג'רו, בועז. העליהום על אסא כשר אינו מוצדק, הארץ, 15 ביוני 2017. https://www.haaretz.co.il/opinions/2017-06-15/ty-article-opinion/.premium/0000017f-e0e5-d38f-a57f-e6f7aab40000

[9] ADL. Campus Antisemitism Report Card. Retrieved on 13 July 2024. https://www.adl.org/campus-antisemitism-report-card

[10] חוק זכויות הסטודנט, התשס״ז-2007. אוחזר בתאריך 13 ביולי 2024. https://shorturl.at/NajfU

[11] סיני, יובל. אסדרת פעילותם של מוסדות להשכלה גבוהה שאינם מתוקצבים. פורום קהלת, נייר מדיניות מס' 87, פברואר 2023. https://kohelet.org.il/wp-content/uploads/2023/03/KPF0138_Higher_Edu_Ref_Txt_21.2.23.pdf

[12] וינר, אסף ושוורץ-אלטשולר, תהילה. ריכוזיות בשוק התוכן העיתונאי-חדשותי. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות 138, ינואר 2020, עמ' 37–38. https://www.idi.org.il/media/14030/concentration-of-ownership-in-the-news-content-market.pdf

[13] חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש״ן-1990. ספר החוקים הפתוח, https://shorturl.at/qJYVI

[14] הצעת חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ג-2023. https://www.law.co.il/media/computer-law/comm_law_2023_tazkir.pdf

[15] הערות מועצת העיתונות והתקשורת בישראל לתזכיר חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ג-2023. מועצת העיתונות בישראל, 20 באוגוסט 2023. https://www.022.co.il/BRPortalStorage/a/4/66/77/81-OQTdq2WwMU.pdf

[16] נתוני שוק התקשורת הישראלי בראשית 2023: טלוויזיה ושירותי סטרימינג, איגוד האינטרנט הישראלי, ינואר 2023. https://www.isoc.org.il/sts-data/media_streaming_2023

[17] כביר, עומר. הלוויין נחת ברשת: yes בדרך להשלים המעבר לסטרימינג. כלכליסט, 27 בנובמבר 2022. https://www.calcalist.co.il/shopping/article/hkst6kepo

[18] חוק השידור הציבורי הישראלי, תשע"ד-2014. נבו. https://www.nevo.co.il/law_html/law01/501_075.htm#Seif11

[19] נתונים על פרסומי חובה בעיתונות הכתובה בשנים 2019–2023. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 8 ביולי 2024. https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/5e04ac56-cee5-ee11-8162-005056aa4246/2_5e04ac56-cee5-ee11-8162-005056aa4246_11_20618.pdf

[20] הצעת חוק חובת פרסום הודעות באינטרנט, התשע"ו-2016. מאגר החקיקה הלאומי של הכנסת. https://main.knesset.gov.il/activity/legislation/laws/pages/lawbill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=575367

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון יופצו מסמכים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני יופצו מסמכים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי יגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

הקדמה

בדוח מבקר המדינה "תהליכי המינוי של הקצונה הבכירה בצה"ל" נותח בין היתר גם תהליך מינוי אלופים בצה"ל.[1] הדוח מצא כמה ממצאים בעייתיים. ממצאים אלה מצטרפים לתחושות גוברות בציבור לאחר אירועי ה-7 באוקטובר באשר לאיכות הקצונה הבכירה, למונוליטיות בתהליך המינוי ולעובדה שרוב האלופים בצה"ל מייצגים עמדות דומות וברוב המקרים מתיישרים עם עמדת הרמטכ"ל.

בדוח המבקר נקבע שהתהליך למינוי אלופים מתבסס על נוהג לא מובנה ולא מתועד. התהליך מושתת בעיקרו על משא ומתן בין הרמטכ"ל כממנה ובין שר הביטחון כמאשר. תהליך מינוי האלופים שונה גם מתהליך המינוי לתפקידים בכירים בשירות הציבורי ובתאגידים ציבוריים בכך שקודם לקבלת ההחלטה על מינויים אלה מתקיים תהליך מובנה וסדור, שבמסגרתו נותנות ועדות ציבוריות ייעוץ או חוות דעת לממשלת ישראל בקשר למינויים אלה.

עוד קובעת הביקורת שאין בידי שר הביטחון כגורם המאשר בסיס נתונים שיוכל לסייע לו בעת אישור המינויים, למעט פרטים בסיסיים על המועמדים שהם מקבלים מצה"ל. עוד נקבע בביקורת כי הדיונים בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל אינם מתועדים, לכן לא ניתן לבדוק את הסיבות לאישור או לדחיית מועמדים. בנוסף, מקומו של ראש הממשלה [או הקבינט הביטחוני[2]] נפקד מהתהליך.

לצד ביקורת זו, מלחמת חרבות ברזל חשפה לציבור תופעה שבה לרוב המכריע של הקצונה הבכירה בצה"ל עמדות דומות מאוד, עד כדי אחדות דעים, תופעה שתוצאותיה בעייתיות עד הרסניות לצה"ל ולמדינת ישראל. תהליכי המינוי ללא כל בקרה אזרחית אפקטיבית הובילו לשכפול רעיוני של עיצוב תפיסת הפעלת הכוח ובניין הכוח, ולמעורבות הקצונה הבכירה בהיבטים שאינם מענייני הצבא. ברוב המקרים, קידומו של קצין בכיר שיחרוג מהשורות ייעצר, או שבמקרה הטוב הוא ימונה לתפקיד שאינו בליבה המבצעית של צה"ל.

המבקר מביא סדרה של המלצות, אולם אלה אינן נוגעות בליבת הצורך בפיקוח אזרחי על מינוי אלופים בצבא. אלא מתמקדות בעיקר במנגנונים הקיימים. נדמה שלאחר מתקפת ה-7 באוקטובר התבססו ההבנה וההסכמה בדבר ההכרח שבהידוק הפיקוח האזרחי ההדוק על צה"ל, ובכלל זה על מינוי הקצונה הבכירה.

לפיכך, במסמך זה נבקש לבחון היבטים הכרוכים במינוי בכירים בצה"ל ובגופי ביטחון אחרים. כך למשל מהות הצורך והסיבות לפיקוח אזרחי על מינוי בעלי תפקידים בצה"ל ובגופי הביטחון; מיפוי תפקידים בצה"ל ובגופי הביטחון המחייבים פיקוח אזרחי, ולבסוף הצעת מנגנון לפיקוח אזרחי על המינויים.

הצורך בפיקוח אזרחי על מינוי בעלי תפקידים בצה"ל ובגופי הביטחון

העדר פיקוח אזרחי מהותי או אפקטיבי על צה"ל יצר עם השנים בעיות רבות. ההנחה שמשרד הביטחון הינו גוף אזרחי המפקח על הצבא בשם הממשלה ומכוח חוק יסוד הצבא, ואכן זה היה צריך להיות מצב הדברים הנכון, אינה תואמת את המציאות הלכה למעשה. עם השנים התפתחה סימביוזה עמוקה בין משרד הביטחון לבין הצבא, כשברוב המקרים משרד הביטחון מייצג את הצבא בפני הממשלה ולא להפך. במאמר קודם שתיאר את הבעיות של מערכת הביטחון[3] נכתב שבפועל משרד הביטחון מתמקד בעיקר בלוגיסטיקה, בפרויקטים ובתעשיות ביטחוניות. המשרד כמעט אינו מצוי או מעורב בתפיסת הפעלת הכוח ותכנון בניין הכוח.

למעשה, אין בנמצא ולו גורם אזרחי אחד (לא הממשלה, לא משרד הביטחון ולא המל"ל) המנחה את צה"ל באופן מהותי ואפקטיבי לגבי תפיסת הפעולה, ובניין הכוח הנגזר ממנה. באופן הזה, הקצונה הבכירה אינה מאותגרת בשום צורה, ופועלת מכוח חשיבה קבוצתית לאור תפיסת הרמטכ"ל. דוגמה בולטת לכך היא תהליך שינוי תפיסת ההפעלה של צה"ל שגיבש הרמטכ"ל רב אלוף אביבי כוכבי. "תפיסת הניצחון" והתוכנית הרב-שנתית "תנופה" שנגזרה ממנה עברו בסדנאות המטה הכללי ללא התייחסות ביקורתית או מאתגרת של הקצונה הבכירה של צה"ל וללא כל מעורבות, אתגור או פיקוח אזרחי מהותי של הדרג המדיני, שסמך ידיו על תוכנית הרמטכ"ל כלשונה. זאת אף על פי שתפיסה זו הייתה בניגוד גמור לתפישת ההפעלה שהוביל קודמו בתפקיד, שגם היא התקבלה על ידי הקצונה הבכירה באופן גורף, ואף על פי שלתוכנית היו השלכות רוחביות מרחיקות לכת על שורה של ממדים שהם מעבר לממד הצבאי ובשל כך השליכה גם על סדרי עדיפויות מדינתיים (להרחבה ראו הספר "תנופה ותורפה").[4]

דוגמה זו מעידה על העדר שיח מהותי, פתוח, מאתגר וכן בתוך הצבא ובין הדרג הצבאי לדרג המדיני; יש מי שיאמרו אף "התקרנפות" של אלופי צה"ל בשל הבנתם שעליהם ליישר קו שמא יבולע להם, וחולשה מובנית של הדרג המדיני בשיח עם הדרג הצבאי וביכולת לאתגר את החשיבה הצבאית. גם אם נניח שהעדר ביקורת מתוך הצבא מבטאת הסכמה רחבה ומרצון של הקצונה הבכירה לקבל את השינוי, הרי שלא ניתן יהיה להתעלם מן העובדה שפירושה של הסכמה מסוג זה היא בחזקת עדות לאחדות המחשבה בקרב קציני הצבא. כך או כך, הדברים חמורים ומחייבים שינוי.

מאחר שבסביבה רווית איומים, שבה לצבא ולמהלכים צבאיים חשיבות והשפעה החורגות מהממד הצבאי, נחיצותו העקרונית והמהותית של הפיקוח האזרחי גדולה עוד יותר בהשוואה למה שמקובל לראות ולהבין כנורמטיבי בדמוקרטיות שאינן מתפקדות בתנאי דחק אסטרטגי כדוגמת ישראל. חולשת הדרג האזרחי הופכת בתנאים אלו לכשל משילותי ומאפשרת מציאות שבה החשיבה הצבאית וסדרי עדיפויות של הדרג הצבאי מעצבים את סדר היום המדינתי בכל הנוגע לסדרי העדיפויות. המשמעות היא שהדרג האזרחי פועל בסד האילוצים הצבאי באופן המשבש את יכולתו להוביל את סדר היום החשוב והמועדף בראייתו. למעשה, מדובר במציאות שבה נשללת מהאזרחים היכולת האמיתית להשפיע על סדרי העדיפויות באמצעות הבחירה הדמוקרטית. המציאות שנוצרה ברבות השנים חייבת להשתנות בכלל, ובעקבות ה-7 באוקטובר במיוחד. במסגרת תהליך שידוד המערכות המדינתי, מתחייבים התייחסות ומענה לחולשת הפיקוח האזרחי ומענים לחיזוקו הן ברמת הממשלה והמטה לביטחון לאומי שלצידה והן באמצעות הכנסת, כמי שמייצגת את הריבון – את העם.

תפקידים בצה"ל וגופי הביטחון המחייבים פיקוח אזרחי

להבנתנו, נכון יהיה שהפיקוח האזרחי על מינוי הקצונה הבכירה יופעל בשתי רמות או בשני ממדים. הראשון, מינוי לדרגת אלוף. מינוי זה מובא על ידי הרמטכ"ל לשר הביטחון ומחייב את אישורו. מאחר שמבקר המדינה כבר הצביע על בעייתיות במנגנון הקיים המתבסס על שיח שאינו שקוף בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, שיח שהמבקר הגדיר כתהליך של משא ומתן בין הצדדים על משקל תן לי ואתן לך, הרי שיש לייצר מנגנון מהודק יותר של התהליך ברוח הצעות מבקר המדינה, כפי שיפורטו להלן.

הממד השני נוגע לפיקוח פרטני על בעלי תפקידים מסוימים במטה הכללי. מוצע לקיים פיקוח פרטני לגבי בעלי התפקידים הבאים: סגן הרמטכ"ל, מפקדי זרועות אוויר וים, שלושת מפקדי הפיקודים המרחביים, ראש אמ"ן, ראש אגף המבצעים וראש אגף אסטרטגי. תפקידים אלו הם תפקידי ליבה שלהם השפעה מכרעת על גיבוש תפיסת הפעלת הכוח ובניינו.[5] אף ששאר תפקידי האלופים במטה הכללי חיוניים אף הם, הרי שלא מוצע להכפיף אותם לתהליכי הפיקוח הפרטני של הדרג האזרחי. לגישתנו, פיקוח דומה יש להשית גם על בכירים (מקבילים לדרגת אלוף) בשאר ארגוני הביטחון. יש לקבוע מיהם בעלי תפקידים שיידרשו לפיקוח אזרחי גם בארגונים האלה.

הצעת מנגנון לפיקוח אזרחי על המינויים

כאמור, מוצע לקיים את תהליך הפיקוח על מינויי הבכירים בשתי רמות או בשני ממדים: האחד למינוי אלופים בכלל, והאחר פרטני לפני מינוי לתפקידים ספציפיים. מבקר המדינה מציע לקיים תהליך בעל מתכונת מוגדרת ומעוגנת, תוך כדי שמירה על שיקול הדעת הרחב שיש בהקשר זה לרמטכ"ל ולשר הביטחון ועל יכולתם לתת מענה לתהליכי מינוי שיש בהם מצבים חריגים. להבנתו יש להרחיב את מעגל הפיקוח הזה מעבר לשר הביטחון ולכלול בו גם את ראש הממשלה ו/או את הקבינט הביטחוני, או גוף מצומצם יותר מטעמו ובהרשאתו. המבקר אף הציע זאת כשכתב שראוי להגדיר באופן ברור את מקומו של ראש הממשלה בתהליך מינוי האלופים.

באשר למינוי אלופים הרי שמוצע להעביר חומרי רקע על המועמדים לדרגת אלוף לראש הממשלה ו/או לקבינט הביטחוני ולקבע את תפקידו באופן שמינוי אלופים יחייב אישור של ראש הממשלה ו/או הקבינט הביטחוני ולא רק של שר הביטחון. במידת הצורך יוכל ראש הממשלה, כמי שעומד בראש הקבינט הביטחוני, להסתייע בוועדה מייעצת לצורך זה. יובהר שמסגרת התהליך האמור נוגעת רק להעלאה של קצין צה"ל לדרגת אלוף. הפסקה הבא מתייחסת למינויים לתפקידי ליבה בצה"ל.

לגבי המינוי לתפקידים כפי שתואר לעיל, ובאשר למינוי לתפקידים הבאים: סגן הרמטכ"ל, מפקדי זרועות אוויר וים, שלושת מפקדי הפיקודים המרחביים, ראש אמ"ן, ראש אגף המבצעים וראש אגף אסטרטגי, יתקיימו שני תהליכי שימוע חובה. האחד תהליך של הקבינט הביטחוני, והאחר תהליך של הכנסת באמצעות ועדת משנה מיוחדת למינויים של ועדת החוץ והביטחון. שימוע זה יאפשר לקבל תמונה טובה יותר של המועמד וגישתו המקצועית לתפקיד שאליו הוא ממונה. קיים תמיד סיכון בפוליטיזציה של תהליכי השימוע, אולם להבנתנו סיכון זה נסבל בהשוואה לסיכון הקיים של שכפול הקצונה הבכירה וקיבוע החשיבה הקבוצתית בצה"ל.

סיכום

במאמר זה ביקשנו לאתגר את המוסכמות ואת הנוהג הקיים בנוגע למינוי אלופים ככלל, ולמינוי בעלי תפקידי ליבה בצה"ל בפרט ובגופי הביטחון, במטרה להעשיר את השיח הציבורי בכל הנוגע למהות הפיקוח האזרחי על הצבא ועל המערכת הביטחונית בכללותה, וההכרח שבשיפורו בכלל, ובעקבות ה-7 באוקטובר בפרט.

חובה לשפר את הפיקוח האזרחי המהותי והאפקטיבי על הצבא ועל מערכת הביטחון. זאת לנוכח תהליכי אינדוקטרינציה וסוציאליזציה עמוקים שהתרחשו בצה"ל בעשרות השנים האחרונות, תהליכים שגרמו לטיפוח או למיסוד של חשיבת יחד קבוצתית שהובילה לאחדות דעים בקרב רובה המכריע של הקצונה בצבא, ולדיכוי שיח ביקורתי ומאתגר בתוך הצבא ובעיקר ברמת המטה הכללי. נוסף לכך, שיפור הפיקוח האזרחי גם מתחייב לאור חולשת הדרג המדיני כפי שבאה לידי ביטוי במאפייני השיח שבין הדרגים ובהעדר אתגור אזרחי של החשיבה הצבאית. יתרה מכך, כאשר שני מרחבי השיח נעדרים חסר המתח המתחייב שבין השקפות שונות, במובן של "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה".

מאמר זה מתמקד ברמה העקרונית של חולשת הפיקוח האזרחי כפי שהיא באה לידי ביטוי בתהליכי מינוי אלופים ובכירים בארגוני הביטחון לתפקידי הליבה, תוך התייחסות לחולשת הפיקוח האזרחי. שידוד המערכות המתחייב במדינה לאור אירועי ה-7 באוקטובר יחייב ניתוח עומק של הדברים ויצירה של מנגנונים קונקרטיים, ובחלק מהמקרים אף חקיקה מתאימה לצורך כך. כך גם בהקשר של פומביות התהליך. יש לבחון את המתח שבין הצורך בשקיפות לציבור לבין היבטים של ביטחון המדינה כדי שלא "נשפוך את התינוק עם המים".

פיקוח אזרחי מהותי ואפקטיבי על הצבא ועל מערכת הביטחון הינו צו השעה, וכנגזרת מפיקוח זה עולה גם פיקוח אזרחי על מינוי בכירים בצה"ל. נדמה שהתקופה שבה יכול היה כל רמטכ"ל לעצב את המטה הכללי כרצונו ובצלמו אינה יכולה לשוב עוד וכך, כמובן, כך גם בהתייחס לשאר ארגוני הביטחון של המדינה.

[1] דוח מבקר המדינה, תהליכי המינוי של הקצונה הבכירה בצה"ל, ירושלים, אלול התש"ע, אוגוסט 2010.

[2] התוספת של המחברים.

[3] גבי סיבוני, אתגרי הביטחון של ישראל לאור אירועי שמחת תורה, מכון משגב, 25.5.2024.

[4] עפרה בן ישי, יגיל לוי, רינת משה (עורכים), תנופה ותורפה – קריאות חברתיות בדוקטרינה הצבאית של ישראל, פרדס הוצאה לאור, פברואר 2024.

[5] ניתן לחשוב גם על הוספת מפקד זרוע היבשה לרשימה זו, אולם נדמה שפעולתו של זה הינה תוצאתית לתפיסות המתגבשות על ידי אחרים במטה הכללי.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול בינ”ל ואזורי. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא: למה דווקא האינדו-פסיפיק?

מרחב האינדו-פסיפיק הפך בשנים האחרונות למוקד גאופוליטי מרכזי במערכת העולמית, בין היתר בשל השלכות הרוחב של היריבות הבין-מעצמתית בין ארה"ב לבין סין. יריבות זו משתקפת הן במישור הכלכלי והן במישור הביטחוני, כאשר במרחב האינדו-פסיפיק נוסף גם ממד של פוטנציאל חיכוך ישיר בין המעצמות, בעיקר סביב טאיוואן וים סין הדרומי. זו באה לידי ביטוי גם בתחרות על ליבן של מדינות המרחב, שרובן משתייכות ל"דרום הגלובלי", וניסיון למשוך אותן לצד זה או אחר.

אף על פי שבבסיסו המונח אינדו-פסיפיק נועד לחזק שיתופי פעולה בין דמוקרטיות במרחב כנגד השפעת סין באזור, השינויים הגאו-אסטרטגיים בשנים האחרונות הובילו למציאות מורכבת יותר מאשר הפרדה ברורה בין המחנה הדמוקרטי לבין המחנה האוטוקרטי. המרחב כולל מדינות מגוונות זו מזו בגודל פיזי, עוצמה כלכלית וצבאית ובאופי המשטר, ורובן נוקטות גישה פרגמטית המתרחקת מתפיסת "סכום אפס" בניהול יחסיהן המדיניים עם ארה"ב וסין.

הפלישה הרוסית לאוקראינה, וכן המלחמה במזרח התיכון, הגבירו את תחושת חוסר הביטחון במרחב האינדו-פסיפיק. השילוב של ההתנהלות הלעומתית של סין בשנים האחרונות, לצד מגבלות מטריית ההגנה האמריקנית, בדגש על נכונות להפעלת כוח, כפי שבאים לידי ביטוי בשתי הזירות, מובילים את המרחב לנקוט גישה פרו-אקטיבית והגדלה של תקציבי ההגנה כנגד האיומים המתפתחים. בראשם, תרחיש פלישה של סין לטאיוואן והסלמה לכדי מלחמה כוללת בין ארה"ב לבין סין. שנית, הפרעה לנתיבי סחר בינלאומיים ופגיעה בחופש השיט, בייחוד באזור הפיליפינים בים סין הדרומי. איום פוטנציאלי נוסף הוא שימוש אפשרי בנשק גרעיני, כלקח מהרמיזות הרוסיות בנושא במהלך המלחמה נגד אוקראינה, שיגורי הטילים מצד צפון קוריאה (צפ"ק), וכן המשך המאמצים של איראן לפתח נשק גרעיני. יש לזכור כי במרחב האינדו-פסיפיק יש ארבע מדינות בעלות נשק גרעיני (לא כולל ארה"ב ורוסיה): צפ"ק, פקיסטן, הודו וסין. עצם האפשרות לשימוש בנשק גרעיני עלול להוביל למירוץ חימוש גרעיני ולהסרת הרסנים בשימוש בנשק קונבנציונלי להשגת מטרות מדיניות. לתרחיש זה השלכות שחורגות מגבולות האינדו-פסיפיק ורלוונטיות גם לישראל ולמזרח התיכון.

במישור הכלכלי, בעקבות המשבר באירופה, מדינות רבות במרחב האינדו-פסיפיק נפגעו קשות בשל הפרעה לשרשרות אספקה גלובליות של חומרי גלם, מזון ואנרגיה, אשר תורגמו, בין היתר, לאינפלציה גבוהה. לצד זאת, מרחב האינדו-פסיפיק צפוי להיות מנוע הצמיחה המרכזי של הכלכלה העולמית בשנים הבאות. האינדו-פסיפיק מכיל כ-65% מאוכלוסיית העולם (5.265 מיליארד איש), כ-40% מהתמ"ג העולמי (40.5 טריליון דולר) – צפוי לגדול ל-50% עד שנת 2040 – וכמחצית מהסחר הבינ"ל עובר במרחב.[1] נוסף על כך, חלקו של המרחב בשרשרות אספקה גלובליות, ובתוך כך גם של שבבים מתקדמים, הופך את המרחב לחיוני אף יותר לעתיד הכלכלה העולמית.

בנוסף, כנגזרת של המתיחות הבין-מעצמתית ובשילוב מגמה עולמית של היחלשות הדמוקרטיה, מדינות רבות באינדו-פסיפיק, בעיקר בדרום ובדרום-מזרח אסיה, חוות אי-יציבות כלכלית ופוליטית, הצפה של מתחים אתניים ואלימות גוברת על רקע סכסוכים טריטוריאליים ופוליטיים (הודו-פקיסטן, הודו-סין, פרובוקציות בין ים סין הדרומי וים סין המזרחי, מיאנמר והרוהינגה, בנגלדש ועוד).

מאפיינים אלה מחזקים גם את יחסי הגומלין והקשרים בין המרחבים הגאוגרפיים השונים, בדגש על האינדו-פסיפיק והמזרח התיכון. לצד הניסיונות של ארה"ב וסין להרחיב את השפעתן על מדינות "הדרום הגלובלי" במרחבים אלה, ניתן לזהות מאמץ גובר מצד האחרונות לפעול יחד למען אינטרסים משותפים מבלי לבחור צד ביריבות הבין-מעצמתית.

נוכח מציאות גאופוליטית זו, גם מדינות אחרות שאינן ממוקמות גאוגרפית באינדו-פסיפיק, ואף ברית נאט"ו, אימצו ומאמצות אסטרטגיה ייעודית למרחב כולו, המבטאת במידה רבה את הצורך בגישה רב-ממדית בניהול היחסים הבינלאומיים, והכרה גוברת בחשיבות המרחב במערכת העולמית.[2] 

גבולות הגזרה

כיוון שלמרחב האינדו-פסיפיק אין גבולות מוגדרים, וכיוון שאינו מסגרת רשמית, יש המצמצמים או מרחיבים את תחומו הגאוגרפי בהתאם לשיקוליהם האסטרטגיים. אולם בהסתכלות על מכלול האינטרסים של מדינת ישראל, והגישה הפרגמטית של רוב מדינות המרחב, המסוגלת לקיים הבחנה בין שיתופי פעולה קונקרטיים לבין סוגיות מדיניות, נכון להתייחס למרחב האינדו-פסיפיק באופן מרחיב הכולל את מדינות הפסיפיק, צפון-מזרח אסיה, דרום-מזרח אסיה ודרום אסיה, כולל מדינות שאין לישראל יחסים דיפלומטיים עימן.

בנוסף, על מנת לפשט את ההתמודדות עם השונות של המדינות במרחב זה, מוצע לחלק את מדינות המרחב בהתאם ליחסיהן עם מדינת ישראל והיקפם (ראו נספח: פירוט המדינות והמגמות לפי קטגוריות). כך, ניתן להתייחס לשותפות מרכזיות של ישראל במרחב המקיימות קשרים מלאים ומקיפים עם ישראל במגוון רחב של תחומים וגם תומכים בדרך כלל במדינת ישראל, וצריכים לשמש כעוגנים של מדינת ישראל במרחב; קבוצה שנייה כוללת שותפות של מדינת ישראל במרחב שהיקף היחסים עימן אינו מקיף דיו (או ממוקד בסקטורים ספציפיים) או שאינו בא לידי ביטוי בפורומים בינ"ל; ולבסוף, קבוצת מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל וחלקן אף עוין לישראל. 

מרחב האינדו-פסיפיק וישראל

מדינת ישראל שוכנת באסיה, וכמדינת ביניים הקשורה הדוקות במרחב זה נדרשת גם כן לגבש אסטרטגיה עדכנית, פרגמטית ומורכבת הלוקחת בחשבון את מכלול האינטרסים, האתגרים וההזדמנויות הטמונות במרחב זה, על מנת למקסם את הרווחים עבור מדינת ישראל, לייצר נכסיות משמעותית מול ארה"ב במרחב ולחזק את שיתופי הפעולה עם מדינות האזור, בין היתר גם כחלק מהתכנון לחוסנה העתידי של מדינת ישראל לאחר המלחמה.

במישור המדיני, למדינת ישראל נוכחות מכובדת במרחב עם 12 שגרירויות ו-7 קונסוליות, כאשר הנוכחות הישראלית בהודו וסין היא הכי גדולה אחרי ארה"ב, דבר המעיד על חשיבות המרחב עבור ישראל. עם זאת, ישנו אתגר משמעותי לשבור את תפיסת משחק "סכום אפס" בין קשר רשמי ועמוק עם מדינת ישראל לבין הצורך של מדינות במרחב לדאוג לאינטרסים שלהן מול העולם הערבי והמוסלמי, ובחלק מהמקרים גם מול האוכלוסייה המוסלמית המקומית.

אתגר זה החריף בעקבות ה-7 באוקטובר, כאשר מדינות רבות התעלמו מחומרת האירוע והתייחסו למעשי חמאס כאל חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך וראו באירועים בסך הכול סבב אלימות נוסף בין הצדדים. מדינות רבות במרחב, בדגש על המוסלמיות, קראו להפסקת האלימות וקידום פתרון "שתי המדינות לשני עמים", ומעטות הביעו תמיכה ברורה בזכות ההגנה העצמית של ישראל, כאשר הבולטת מכולן הייתה הודו. כמו כן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לקלף מרכזי במאבקי ההשפעה של המעצמות על מדינות המרחב, כאשר סין עושה זאת באופן רחב יותר ומציגה באופן קבוע עמדות פרו-פלסטיניות ובכלל זה חמאס, שבראייתה זוכים לקשב "בדרום הגלובלי".

ככל שהמלחמה התארכה, כך גם גדלה תחושת אי-הנוחות והזהירות בקרב ידידות ישראל במרחב. המציאות הנוכחית יצרה חשש מנראות גבוהה של יחסים עם ישראל בשל דאגה לדעת הקהל הפנימית והאינטרסים מול העולם הערבי, והובילה בפועל לקירור היחסים גם מצד מדינות ידידותיות. בה בעת, נוכח האיומים הגאו-אסטרטגיים במרחב האינדו-פסיפיק, והמאמצים ליצור ארכיטקטורה ביטחונית איתנה מולם, הניסיון הישראלי מהמלחמה בשילוב עם טכנולוגיות חדשניות מותירים מרחב לשיתוף פעולה, ומדגישים עוד יותר את הצורך במציאות הנוכחית באסטרטגיה ישראלית למרחב האינדו-פסיפיק שתסייע בניווט במרחב.

בהיבט הכלכלי, על פי הלמ"ס, בשנת 2022 היה הייצוא לאסיה ללא יהלומים בשיעור של 23% מכלל הייצוא הישראלי, והייבוא הישראלי מאסיה עמד על 27% מכלל הייבוא לישראל. בהפרדה בין סין לבין שאר מדינות אסיה, הייבוא הישראלי מסין עמד על 47% מכלל הייבוא מאסיה, בעוד שהייצוא הישראלי לסין היה 31% מתוך כלל הייצוא הישראלי לאסיה (ירד ל-29% ב-2023).[3] נתונים אלה מעידים על החשיבות של אסיה לכלכלת ישראל גם ללא הסחר עם סין, והגיוון ההולך וגדל בשוקי היעד של מדינת ישראל באסיה. יצוין כי הסחר ההדדי עם סין גדל למרות הצמצום בהשקעות הסיניות בישראל, ובמקביל ישנה עלייה בסחר ההדדי של ישראל עם הודו, יפן וקוריאה. מגמה זו השתנתה מעט ב-2023 נוכח ירידה בהיקף הייצוא הישראלי לאסיה (למעט יפן), אך שימור היקף דומה של ייבוא מהמרחב.[4]

הקשרים הכלכליים משתקפים גם בתשתית ההסכמית של מדינת ישראל עם המרחב: הסכם אס"ח בתוקף עם רפובליקת קוריאה (ההסכם הראשון עם מדינה אסיאתית – נכנס לתוקף ב-1.12.2022), וייטנאם (נחתם), הודו (במו"מ), סין (במו"מ), יפן (סקר היתכנות). כמו כן, שותפות ישראלית בארגונים פיננסיים אזוריים כגון ה-AIIB (הבנק האסיאתי להשקעה בתשתיות) בהובלה סינית, שחברות בו מדינות רבות שהינן שותפות של ארה"ב; וכן חברות ב-ADB (הבנק האסיאתי לפיתוח – בהובלת ארה"ב ויפן). בעקבות ה-7 באוקטובר הצטמצמה הפעילות והנוכחות הכלכלית של מדינות מרכזיות באסיה, והדבר בא לידי ביטוי גם בהיקף ההשקעות הזרות ובאופי ההשקעות המגיעות מאסיה.

שיתוף הפעולה הביטחוני של מדינת ישראל עם מדינות המרחב מהווה עוגן ונכס חשובים בקשרים עם האינדו-פסיפיק וכולל מכירה, העברת ידע, ייצור עם שותפים מקומיים, פיתוח משותף של טכנולוגיות מתקדמות, שירותי תחזוקה ועוד. לצד התחרות הגוברת בין התעשיות הביטחוניות על שוקי האינדו-פסיפיק, לתעשיות הישראליות, בוודאי לאחר הוכחת היכולות המבצעיות מאז ה-7 באוקטובר, יש ביקוש רב ויתרון יחסי ביכולות לבצע התאמות ושדרוגים על פלטפורמות קיימות ואחרות באופן משלים ולא מתחרה. מדינת ישראל זוכה למעמד דומה גם בתחומי הסייבר והלוט"ר, שקיבלו קשב רב בשל האיומים במזה"ת והפנמת הצורך בכלים להתמודדות עם איומים דומים גם במרחב האינדו-פסיפיק. מדינות הייצוא המרכזיות במרחב מבחינת ישראל הן הודו, וייטנאם, הפיליפינים וסינגפור, ולא צפוי שינוי ביחסים אלה. 

היכן ההזדמנויות?

במישור המדיני, אף על פי שדפוס ההצבעה של מדינות רבות באינדו-פסיפיק בסוגיות הקשורות לישראל אינו חיובי, ישנה קבוצה קטנה של מדינות באינדו-פסיפיק שנוקטות עמדה חיובית יותר כלפי מדינת ישראל אשר נעה בין הימנעות לתמיכה, לרוב בהתאם לעמדות ארה"ב והאיחוד האירופי בהצבעה נתונה (בייחוד יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה). למרות זאת, דפוס ההצבעות של מדינות אלה בארגונים בינלאומיים אינו מהווה אינדיקציה משמעותית לתפיסתן הפרגמטית והחיובית כלפי ישראל במישורים אחרים, כולל בקרב מדינות האזור שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל.[5]

דוגמה בולטת לכך גם אחרי ה-7 באוקטובר היא אינדונזיה, שמצד אחד הביעה תמיכה בפלסטינים, מתוקף מעמדה כמדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר ועמדתה המסורתית למען הפלסטינים, אך מנגד הביעה נכונות לתהליך הדרגתי שבסופו כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, במסגרת ה-OECD. לאחרונה אף היו דיווחים על נכונות אינדונזית לתרום כוחות שמירת שלום ליציבות האזור ב"יום שאחרי" ותמיכה בתוכנית שהציג הנשיא ביידן. דוגמה זו מהווה אינדיקציה חזקה יותר באשר לאינטרסים של מדינות במרחב האינדו-פסיפיק מול ישראל והפער בין הרטוריקה האנטי-ישראלית לבין המעשה.[6]

בנוסף, לצד מסגרות אזוריות ובינלאומיות שישראל שותפה להן, דוגמת ה-ADB, CICA (הארגון לשת"פ ובניית אמון באסיה) וה-AIIB, קיימות מסגרות אזוריות במרחב שמדינת ישראל עדיין אינה שותפה להן, וברובן המכריע הן כוללות מדינות ידידותיות לישראל ברמה הבילטרלית. כך למשל ה-QUAD (מסגרת לשת"פ בין ארה"ב, יפן, הודו ואוסטרליה), AUKUS (מסגרת לשת"פ ביטחוני וטכנולוגי בין ארה"ב, אוסטרליה ובריטניה) ו-ASEAN (ארגון מדינות דרום-מזרח אסיה).

מסגרות פוטנציאליות נוספות עבור מדינת ישראל:

• IPEF (Indo-Pacific Partnership Framework)[7] – מסגרת שנוסדה במאי 2022 על ידי ארה"ב וכוללת עוד 13 מדינות חברות. מסגרת זו מתמקדת בארבעה תחומי ליבה: סחר, שרשרות אספקה, אנרגיה נקייה ומיסים. השותפות למסגרת זו יכולות לבחור באיזה תחום לשתף פעולה ואינן מחויבות לעסוק בכולם.
• RCEP (The Regional Comprehensive Economic Partnership)[8] – זהו הסכם אזור סחר חופשי (אס"ח) בין ארגון ASEAN לבין שותפותיו: סין, יפן, אוסטרליה, קוריאה וניו זילנד. בשלב זה, ההסכם מכסה כ-30% מהתמ"ג העולמי ונוגע למגוון סקטורים.
• MRC (Mekong River Commission)[9] – מסגרת אזורית קטנה המתמקדת בפיתוח אזור המקונג וחברות בה 4 ממדינות ASEAN: קמבודיה, לאוס, תאילנד ווייטנאם. מסגרת זו רלוונטית ליכולות הפיתוח של מדינת ישראל.
• BIMSTEC (Bay of Bengal Initiative for Multi-Sectoral Technical and Economic Cooperation)[10] – מסגרת אזורית המתמקדת בפיתוח כלכלי של מפרץ בנגל וחברות בה שבע מדינות (בנגלדש, בהוטן, הודו, סרי לנקה, מיאנמר, נפאל ותאילנד) – כולן שותפות של ישראל מלבד בנגלדש.

המישור הכלכלי

לצד השינויים בסחר הבינלאומי של ישראל, גם תחום ההשקעות נפגע. ראשית, נוכח היריבות הבין-מעצמתית בין ארה"ב לבין סין, היקף ההשקעות הסיניות בהייטק הישראלי וכן בפרויקטים גדולים של תשתיות הצטמצם במידה ניכרת. מי שנכנסו בעבר לוואקום הן שתי האדריכליות של האינדו-פסיפיק: יפן והודו. הראשונה עדיין מובילה את זרם ההשקעות להייטק הישראלי, כולל באמצעות הגדלה ניכרת של נוכחותה הפיזית באמצעות משרדים ומרכזי מו"פ של חברות יפניות מובילות בעשור האחרון. אך במהלך 2023, בשל שילוב של אי-יציבות פנימית בישראל והמלחמה נגד החמאס, היקף ההשקעות היפניות ירד לרמה דומה לזו של 2018, כ-662 מיליון דולר, וגם נפח הפעילות והנוכחות היפנית בישראל הצטמצמה עד מאוד;[11] באופן דומה הודו, שאינה משקיעה בולטת בהייטק הישראלי, ולאורך השנים השקעותיה המועטות התמקדו בסקטורים בודדים הנמצאים בליבת היחסים בין המדינות, דוגמת תשתיות, ביטחון וחקלאות, צמצמה את הפעילות העסקית מול ישראל בשל חוסר היציבות. בולטת במיוחד הפעילות של הודו מול איחוד האמירויות לקידום פרויקטים שיועדו למסגרת ה-I2U2, ולמימוש החלקים בתוכנית IMEC הרחק מישראל. הגם שניכרת ירידה בהיקף המשלחות העסקיות לישראל, וישנה זהירות במתן פרופיל גבוה ליחסים עם ישראל, גם בקרב ידידותיה של ישראל, העניין האסיאתי בטכנולוגיות ישראליות עדיין גדול, והפוטנציאל המשמעותי עבור ישראל נמצא בטכנולוגיות מתקדמות הניצבות בליבת התחרות בין ארה"ב לבין סין. לישראל יש הזדמנות להגביר את נכסיותה ולהשיג דריסת רגל במסגרות בהובלה אמריקנית באינדו-פסיפיק, בתחומי השבבים, AI, מחשוב קוואנטום וביו-טכנולוגיה. 

המישור הביטחוני

בעקבות המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה, וכן המלחמה במזרח התיכון, מרחב האינדו-פסיפיק נמצא במגמה משמעותית של הגדלת הוצאות הביטחון נוכח האיומים המתפתחים, כולל בקרב מדינות פציפיסטיות כמו יפן; קידום תפיסה ביטחונית-אסטרטגית אקטיבית יותר המגלמת השקעות בטכנולוגיות ובניין כוח מהווה הזדמנות אדירה למדינת ישראל. על בסיס הניסיון מזירות אירופה והמזרח התיכון, נראה כי עניין מרכזי של מדינות המרחב נוגע למערכות הגנ"א, כטב"מים, טילים וסייבר. מגמה זו מהווה הזדמנות עבור ישראל למנף את היכולות והניסיון שנצברו במלחמה לטובת הגדלת הייצוא הביטחוני, לצד העמקת הדיאלוג ושיתוף הפעולה עם מדינות מרחב האינדו-פסיפיק.

לצד זאת, מדינות במרחב פועלות לגוון את תמהיל הייבוא הביטחוני שלהן מרוסיה לטובת טכנולוגיות מערביות, דבר המייצר הזדמנויות נוספות לייצוא הישראלי. הדבר נכון הן לגבי העמקת השת"פ הביטחוני עם שותפות ותיקות והן לגבי האפשרות לפתח קשרים ביטחוניים עם מדינות נוספות, זאת למרות רגישות של חלק מהמדינות כלפי הסוגיה הפלסטינית.

המספרים מגבים זאת, כאשר בשנת 2023 שוב שבר הייצוא הביטחוני הישראלי את שיא כל הזמנים, יותר מ-13 מיליארד דולר, השווה כפליים משיעור הייצוא הביטחוני ב-2018. הרכיבים העיקריים בייצוא בשנת 2023 היו מערכות הגנ"א, טילים ורקטות (36%), מכ"מ ומערכות לוחמה אלקטרונית (11%), אמצעי ירי ושיגור (11%), כלי טיס מאוישים (9%) ועוד. כמו כן, עיקר הייצוא הביטחוני הישראלי היה לאסיה והפסיפיק עם 48%, כאשר במקום השני אירופה עם 35%.[xii] 

עקרונות האסטרטגיה המוצעת

לאור המאפיינים לעיל, אין ספק כי נדרשת אסטרטגיה מקיפה של מדינת ישראל מול מרחב האינדו-פסיפיק. אסטרטגיה זו צריכה להיות המסגרת לחיזוק עוצמתה הכלכלית, הביטחונית והמדינית של מדינת ישראל, ויצירת מכפילי כוח יחד עם מעצמות ביניים נוספות במרחב, על מנת לתמוך ולקדם את האינטרסים של מדינת ישראל: גיוון משענות וניהול מדיניות חוץ רב-ממדית, רתימת הקהילייה הבינ"ל לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית, שבירת התפיסה של משחק "סכום אפס" בהקשר של הסוגיה הפלסטינית, והתייצבות בקדמת החדשנות הטכנולוגית בעולם. לאסטרטגיה שכזו יש גם כוח ככלי דיפלומטיה ציבורית שמאותת למרחב האינדו-פסיפיק על החשיבות שמדינת ישראל מייחסת לו.

דווקא בשל היריבות בין ארה"ב לבין סין, והנטייה הישראלית לבחון התפתחויות גאופוליטיות מעיניים אמריקניות ומערביות, חשוב לנקוט גישה פרגמטית בדומה לרוב מדינות המרחב, המתמקדת באינטרסים המיידים של מדינת ישראל וניצול הזדמנויות מול כלל המרחב, בין אם בילטרלית ובין אם במסגרות מינילטרליות ואזוריות, תוך התייחסות לארה"ב ולסין כגורמים מעצבים מרכזיים במרחב, אך כאלה שמחייבים אסטרטגיה נפרדת לאור השפעתה הגדולה של היריבות הבין-מעצמתית על מדינת ישראל. באופן טבעי, העוגנים לאסטרטגיית האינדו-פסיפיק צריכים להיות המדינות הקרובות יותר בזהות האינטרסים לישראל ובהן הודו, יפן, אוסטרליה, קוריאה וסינגפור.

אחת המטרות של אסטרטגיה זו היא ביסוס מדינת ישראל כגשר טכנולוגי בין האינדו-פסיפיק למחנה הפרגמטי במזרח התיכון ואגן הים התיכון. גם אם בשלב זה נראה כי הסיכוי לכך קלוש בשל המלחמה, ישנו מרחב מספיק גדול לקדם זאת בצעדים קטנים אך בטוחים לאורך מתווה תוכנית IMEC, השואפת לחבר את דרום אסיה לאירופה בציר יבשתי דרך המפרציות וישראל.

אסטרטגיה זו צריכה לשמש מכוון מדיני מרכזי בגיבוש מדיניות פרטנית מול מדינות עניין מרכזיות במרחב, דוגמת הודו, יפן וסין. בכל מקרה, מדינת ישראל אינה צריכה להפנות אסטרטגיה זו נגד מדינה כלשהי, אלא להדגשת הנכסיות של מדינת ישראל למרחב בתחומי טכנולוגיה, כלכלה וביטחון. 

המלצות

ההמלצות המובאות בחלק זה מתייחסות למהלכים הנוגעים למרחב כולו או לכמה מדינות במרחב, יכולות לשמש כבסיס לאסטרטגיה הכוללת המוצעת במסמך, ולכן אינן כוללות פירוט של המלצות לפעולה ומדיניות מול כל אחת ממדינות העניין במרחב.

ראשית, בשל החשיבות של מרחב האינדו-פסיפיק למדינת ישראל, ומתוך ראייה מרחבית ולא רק בילטרלית, מומלץ כי ממשלת ישראל תקים פורום בין-משרדי קבוע שיתמקד באינדו-פסיפיק ויהיה בעל אוריינטציה ביצועית. פורום זה צריך לכלול את מרבית משרדי הממשלה בהובלה של המטה לביטחון לאומי או משרד ראש הממשלה, לגבש תמונת מצב עדכנית של התפתחויות (שליליות וחיוביות) במרחב אשר רלוונטיות לישראל, להציף סוגיות לקידום שנמצאות על הפרק ונתקלות בחסמים, להצביע על הזדמנויות מדיניות וכלכליות במרחב, לקדם תשתית הסכמית שתתמוך בפעילות המגזר הפרטי והאקדמיה במרחב, ולהתבסס על עבודת הפורום כדי לקבוע עקרונות יסוד מוסכמים לאסטרטגיה כוללת למרחב האינדו-פסיפיק, שתובא לאישור הממשלה.

במקביל, לסייע ולעודד פרויקטים ומיזמים משותפים עם מדינות המרחב בתחומים שנוגעים לצרכים המיידיים והעתידיים שלהם על רקע המציאות הגאופוליטית המשתנה – ביטחון מזון, מים, חקלאות, בריאות ואנרגיה בת-קיימא. על מנת לצמצם את מידת הרגישות והזהירות שביחס לישראל בעת הזו, רצוי שהמגזר הפרטי והאקדמיה יובילו מאמץ זה, בעוד שהממשלה תסייע מאחורי הקלעים. הדבר רלוונטי במיוחד עבור יעדי הפיתוח של המדינות הפחות מפותחות במרחב, כולל אלה שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך יכולות להסתייע בטכנולוגיות ישראליות משנות חיים. בהקשר זה יש להתמקד בייחוד בשתי המדינות הבאות:

• אינדונזיה: אף על פי שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, לאינדונזיה קשרים עסקיים ענפים עם ישראל. בחירתו של Prabowo Subianto הפרגמטי מהווה שינוי לטובה עבור ישראל, לאחר שגם בתפקידיו הקודמים ניאות להיפגש עם גורמים ישראליים רשמיים, ונראה כי למרות המלחמה בעזה והתמיכה המסורתית של אינדונזיה בפלסטינים קיימת נכונות אמיתית לתהליך הדרגתי שבסופו נורמליזציה עם מדינת ישראל.[xiii]השינויים האזוריים באינדו-פסיפיק תומכים בכך – ראשית, פומביות ושדרוג היחסים בין ישראל לבין סינגפור לא גררו תגובות נזעמות מכיוון אינדונזיה, כפי שחששו תחילה בסינגפור; שנית, הרצון של אינדונזיה תחת סוביאנטו לנהל מדיניות חוץ אקטיבית יותר, ובתוך כך להצטרף ל-OECD, תוך הסכמה לקדם את היחסים עם ישראל; שלישית, אינדונזיה שומרת על מידה רבה של עצמאות מדינית נוכח לחץ המעצמות, ונראה כי למרות היחסים הקרובים עם סין תחת הנשיא הקודם, הממשל החדש באינדונזיה ינסה להתקרב גם לארה"ב.
• בנגלדש: מדינה הנמצאת במשבר פנימי עמוק תקופה ארוכה על רקע מאבקים בין השלטון לאופוזיציה ושחיקת הדמוקרטיה במדינה, כך לטענת ארה"ב. המדינה המוסלמית אומנם נחשבת לאחת המדינות הנחשלות במרחב, אך במגמת צמיחה מרשימה כבר כעשור, כולל במהלך הקורונה, וצפויה להשתדרג לקטגוריית המדינות המתפתחות בשנת 2026.[xiv] אף על פי שאינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, מדובר בשותפה קרובה מאוד של הודו, ובייחוד של ממשלת ה-BJP, וכן של יפן, המובילה במתן סיוע לפיתוח המדינה. יחד עם מיקומה האסטרטגי במרחב, והקשר למדינות ערב, לבנגלדש פוטנציאל למלא תפקיד משמעותי יותר באינדו-פסיפיק. בעקבות ה-7 באוקטובר, עמדת בנגלדש לא חרגה מהקווים המסורתיים ומתמיכתה בפלסטינים, אך לא הייתה קיצונית כנגד ישראל בדומה למדינות מוסלמיות אחרות במרחב, בדגש על מלזיה והמלדיביים. על רקע זה ישראל יכולה וצריכה לפעול מול בנגלדש, תחילה בפרויקטים רלוונטיים לפיתוח המדינה, ובייחוד התמודדות עם פגעי האקלים, ניהול מים וחקלאות.

בכל מקרה, מול שתי מדינות אלה חשוב לפעול Bottom-up ולחזק את האמון מול הקהילות השונות במדינות אלה, ולא להסתמך אך ורק על ניהול מגעים וביסוס קשרים עם האליטות השולטות שם.

שלישית, חיזוק הקשרים של מדינת ישראל עם מסגרות אזוריות באינדו-פסיפיק, באמצעות מדינות העוגן, על בסיס צרכים ויכולות טכנולוגיות, או על בסיס תת-אזורים, למשל מאמץ מול ארה"ב להשתלבות ב-IPEF, וכן במסגרת רובד השת"פ השני ב-AUKUS המאפשר שת"פ טכנולוגי עם מדינות שאינן חברות, ייתכן גם כתמורה מדינית למהלכים של ישראל בזירות אחרות; מינוף הקשר עם הודו בכדי לקדם פרויקטים משותפים בדרום אסיה, ולמלא תפקיד משמעותי ביישום תוכנית IMEC, שבשלב זה מתקדמת ללא ישראל.

כמו כן, יש לפעול לשיתופי פעולה נקודתיים עם ארגון ASEAN – זהו ארגון שכולל את מדינות דרום-מזרח אסיה הכוללים אוכלוסייה של כמעט 700 מיליון איש, ותמ"ג של מעל 4 טריליון דולר – תוך התגברות על חסמים פוטנציאליים מצד מדינות מוסלמיות בארגון. הארגון כולל 10 מדינות, ורובן מקיימות יחסים דיפלומטיים טובים עם מדינת ישראל, בדגש על וייטנאם, הפיליפינים, תאילנד וסינגפור, שחשובות גם במישור הבילטרלי.

בהיבט הטכנולוגי, על מדינת ישראל לבסס דיאלוג אסטרטגי-טכנולוגי עם ארה"ב ושותפותיה באינדו-פסיפיק ובמסגרתו, תחת תשתית הסכמית מתאימה, לאפשר שיתוף מידע הדדי וכן מחקר ופיתוח משותפים של טכנולוגיות העתיד. מדינות המוקד לכך צריכות להיות יפן, סינגפור וקוריאה.

במישור הביטחוני, המרחב ימשיך להיות יעד מרכזי עבור התעשיות הביטחוניות הישראליות, אך לצד מכירות, ועל רקע המלחמה, יש לבחון שיתופי פעולה להרחבת בסיס הייצור הביטחוני של מדינת ישראל ולתמוך זאת בהסכם שיבטיח אחסון ואספקה עבור צורכי מדינת ישראל בקרב שותפות אמינות במרחב.

לבסוף, יש לגבש פעילות ממוקדת מול המדינות המוסלמיות במרחב אשר לא חוו באופן ישיר את השינויים שהסכמי אברהם החלו להוביל במזרח התיכון טרם ה-7 באוקטובר. עמדתן השלילית כלפי ישראל מבטאת תמיכה מסורתית ואוטומטית בפלסטינים, אך נובעת במידה רבה מחוסר היכרות עם המרחב ועם מפת האינטרסים העדכנית במזרח התיכון. על מנת לשנות זאת יש לטפח קשרי קהילות באמצעות אקדמיה ודיאלוג בין-דתי לשינוי התפיסה השלילית כלפי ישראל, ולמקד מאמץ זה מול אינדונזיה ובנגלדש.

מעבר לכך, ישנן המלצות הנוגעות למדינות ספציפיות במרחב, שמימושן בעל פוטנציאל להשפעה ברמה האזורית ועל כן הן מצוינות במסמך זה.

סין: יש לראות בה חלק אינטגרלי מהאינדו-פסיפיק ולשרטט מפת דרכים לניהול היחסים עימה באופן המותאם למדיניותה כלפי מדינת ישראל מאז ה-7 באוקטובר, ונוכח הסימנים להידוק הקשר והתיאום בינה לבין רוסיה והציר האיראני. בתוך כך, יש לגדר את היחסים הכלכליים לתחומים שאינם מהווים סיכון לביטחון הלאומי של ישראל, ולשמר דיאלוג תכוף מולה כדי לבלום הידרדרות נוספת ביחסים. חשוב שגבולות גזרה אלו בנוגע ליחסי ישראל-סין יהיו שקופים ככל הניתן, על מנת לא להלבין את פני הסינים ולמנוע מראש פעילות סינית במגזרים המסכנים את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. ככל שהיחסים הבילטרליים בין המדינות יישמרו, כך גם יהיו למדינת ישראל יותר מנופים פוטנציאליים מול סין, לעומת מצב של נתק מוחלט.

טאיוואן: על אף תמיכתה בישראל, ביתר שאת, מאז ה-7 באוקטובר כתמונת ראי לעמדת סין, אין לשנות את מדיניות ישראל הנוכחית הדוגלת ב"סין האחת" בדומה לארה"ב. ארצות הברית טרם שינתה את מדיניותה כלפי טאיוואן, ועל כן אין כל סיבה למדינת ישראל לקדם שינויים שחורגים מהקו האמריקני בסוגיה זו. עם זאת, יש לפעול להרחבת בסיס היחסים בין ישראל לבין טאיוואן, ולבחון מתן פומביות לחלק משיתוף פעולה זה, כתגובת נגד לתמיכת סין בפלסטינים. 

הודו: מינוף השת"פ הביטחוני לטובת ייצור וייצוא של אמצעי לחימה וטכנולוגיות ביטחוניות מאושרות לצד שלישי במרחב האינדו-פסיפיק. במקביל, עידוד הצד ההודי להגמיש את כללי רכש הגומלין על מנת שניתן יהיה ליישם התחייבויות רכש גומלין בפרויקטים שנוגעים לפיתוח בר קיימא, ביטחון מים, מזון ואנרגיה, אשר יכולים להניב פירות גם למדינות נוספות בדרום אסיה. כמו כן, יש לשדרג את מרכזי המצוינות בחקלאות שמדינת ישראל מפעילה בהודו על מנת להכשיר חקלאים הודים ואף כאלה ממדינות שכנות, לחממות טכנולוגיות בתחומי הפודטק והאגרוטק או למטרות ייצוא תוצרת חקלאית לדרום אסיה. 

יפן: ריכוז מאמץ להסרת החסמים הבירוקרטיים המעכבים את מימוש חלון ההזדמנויות בקידום שת"פ ביטחוני-תעשייתי בין המדינות, אשר יתרום גם לנכסיות ישראל במרחב כגורם שמסייע להגנה. לצד זאת, יש לבחון יחד עם יפן גיבוש מסגרות למחקר ופיתוח עם מדינות חדשניות נוספות במרחב, בתחומי החלל, אינטליגנציה מלאכותית והגנת סייבר. 

סינגפור: אחת מידידותיה הגדולות של מדינת ישראל במרחב האינדו-פסיפיק, המהווה עוגן של חדשנות בשיתוף הפעולה עם מדינת ישראל אשר עשוי לשמש כבסיס להרחבת שת"פ זה עם מדינות נוספות במרחב הנתפסות כמובילות טכנולוגית, כגון יפן, קוריאה וטאיוואן. לצד זאת, עיר-המדינה עוברת שינוי היסטורי בזירה הפנימית הטומן בחוב גם השלכות אפשריות על הקשר עם ישראל. מאמצי השלטון הסינגפורי לשמור על המרקם החברתי העדין בין הקבוצות האתניות השונות ניכר גם בזהירות שמאפיינת את יחסי סינגפור עם ישראל מאז ה-7 באוקטובר. אומנם היחסים הביטחוניים והטכנולוגיים רחבים ואינטימיים ביותר, אך בטווח הארוך לא ניתן להישען רק עליהם כדי לשמר את הידידות בין המדינות, שחיונית גם בזירה המדינית – האזורית והבינלאומית – כגורם משפיע לטובת ישראל. על כן, יש להשקיע בקשרי חינוך ואקדמיה על מנת לחזק את הקשר של הדור הצעיר בסינגפור למדינת ישראל ותפקידה בבניין כוחה של סינגפור מיום היווסדה. כמו כן, הקשר בין המדינות יכול וצריך להוביל לשיתופי פעולה בין-אזוריים בין האינדו-פסיפיק לבין המזרח התיכון.

לסיכום, למרות המלחמה והצורך להתמקד בצרכים המיידיים, ישנן הזדמנויות רבות עבור מדינת ישראל במרחב האינדו-פסיפיק, ומימושן בהקדם הינו אינטרס לביטחון הלאומי, הן בטווח הקרוב והן כחלק מתכנון ארוך טווח. הצעד הראשון לשם כך הוא אימוץ אסטרטגיה רשמית למרחב האינדו-פסיפיק.

נספח: פירוט מדינות לפי קטגוריות

[1] Biswas Rajiv, “The Ascent of APAC in the global economy”, S&P Global. https://www.spglobal.com/marketintelligence/en/mi/research-analysis/the-ascent-of-apac-in-the-global-economy-june22.html

[2] NATO:

https://www.nato.int/cps/en/natohq/topics_183254.htm#:~:text=The%202022%20Strategic%20Concept%20also,challenges%20and%20shared%20security%20interests%E2%80%9D

[3] Central Bureau of Statistics: https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2023/029/16_23_029maz_usd.pdf

[4] Central Bureau of Statistics: https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2024/026/16_24_026maz_usd.pdf

[5] רוזן יוסף, "חרבות ברזל ותמיכת הקהילה הבין-לאומית”. מכון משגב לביטחון לאומי. https://www.misgavins.org/the-support-of-the-international-community

[6] Strangio, Sebastian, “Indonesia ready to send peacekeepers to Gaza”, The Diplomat. https://thediplomat.com/2024/06/indonesia-ready-to-send-peacekeepers-to-gaza-prabowo-says

[7] The White House: https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2022/05/23/fact-sheet-in-asia-president-biden-and-a-dozen-indo-pacific-partners-launch-the-indo-pacific-economic-framework-for-prosperity

[8] Enterprise Singapore: https://www.enterprisesg.gov.sg/grow-your-business/go-global/international-agreements/free-trade-agreements/find-an-fta/rcep

[9] Mekong River Commission: https://www.mrcmekong.org

[10] BIMSTEC: https://bimstec.org/bimstec-charter

[11] אורבך מאיר, "חזרה לרמה של 2018". כלכליסט. https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/r17mqoont

[12] משרד הביטחון, סיב"ט: https://www.mod.gov.il/Service_Business/export/AboutSibat/Pages/exportdata.aspx

[13] רוזן יוסף, "נשיא חדש באינדונזיה". מכון משגב לביטחון לאומי. https://www.misgavins.org/rozen-a-new-president-in-indonesia

[14] Rozen Joseph, “Why the US should be neutral in Bangladesh”. The diplomat.

https://thediplomat.com/2023/05/why-the-us-should-be-neutral-in-bangladesh