פיגוע הדריסה ליד שכם שגבה את חייהם של שני חיילי צה"ל כמו גם אירועי הירי והטסת הרחפנים לעבר ישובים ישראלים ליד קו-התפר, הפנו לרגע את תשומת הלב בציבור, לזירת יו"ש המבעבעת. זו אמנם מוגדרת כזירה משנית במערכה הרב-זירתית שישראל מנהלת אך האיומים ממנה ממשיכים להיות מקור לדאגות צה"ל והשב"כ..

עד כה שני גורמים ריסנו במידת מה את פוטנציאל הטרור מיו"ש. הראשון – הוא ההלם והתדהמה שאחזו בגורמי הטרור ובציבור הפלסטיני באזור הזה, לאחר ה-7 באוקטובר. החשש מפני האפשרות שישראל תכלה את זעמה, על הטבח הנורא,  בכל מי שיתגרה בה, הוריד למדרון אחורי חלק מגורמי הטרור. אפילו ההחמרה במצב הכלכלי בעקבות הסגר המתמשך, לא מוטטה את המחסום הפסיכולוגי הזה. הגורם השני – שבא במקביל לכך, הוא הפעילות האינטנסיבית של מערכת הביטחון. זו התאפיינה במידה רבה יותר של חיכוך יזום ואגרסיביות והובילה לאלפי מעצרים, לסיכול פיגועים רבים ולריסוק חלק מתשתיות הטרור.

ואולם, התעוזה שמפגינים גורמי הטרור ביו"ש בתקופה האחרונה, מעידה כנראה על התפוגגות השפעתו של הגורם הראשון ועל הסתגלות לדפוסי הפעולה הנוכחיים של צה"ל. על הרקע הזה , גורמי הטרור ביו"ש החלו לאמץ גישה של התקפות יזומות כנגד ישובים, כנראה בהשראת התקפת חמאס מה-7 באוקטובר.

גם אם כרגע ביצועיהם נראים רחוקים מלהידמות לאותה התקפה, יש לראות בחומרה את עצם הכוונה לחקות את הדפוס הזה, תוך התאמות מתבקשות, בגזרת יו"ש.

מערכת הביטחון חייבת לנקוט צעדים שיהפכו כיוון זה כחסר סיכוי ותוחלת בעיני הפלסטינים. יש לשקול הגדרתו של משטר מיוחד לרבות הוראות פתיחה באש יחודיות למרחב התפר ולגדוע כל התארגנות או ניסיון לפעול בכיוון זה, גם תוך שימוש באמצעי הסיכול הממוקד.  יש למצות את האכיפה ולהפעיל צעדים מנהליים כנגד כל מי שמעורב בצורה כלשהיא ברעיונות אלה- מחבלים, סייענים, ספקי אמצעים (כגון רחפנים), מסיעי שב"חים ומעסיקיהם. אל מול הדפוס המסוכן הזה, נכון לבחון את השימוש גם בצעדים גורפים כנגד אזורים שמהם מתבצעות ההתקפות או ההכנות לכך. זו חייבת להיות משימה בעדיפות עליונה של כוחות צה"ל, שב"כ , מג"ב ומשטרה בגזרה זו.

                                                                                        ********

הרעיון המסדר: להבטיח את הקיום כדי שנוכל להגשים את החזון.

הצבר הגדול של האירועים שמתרגשים עלינו בו זמנית, משבע זירות גיאוגרפיות (רצועת-עזה, יו"ש, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ומעל כולן – איראן), בזירה המשפטית-הבינלאומית (בתי הדין בהאג) ובזירה המדינית – עלול ליצור את התחושה – "פְלִישְתִים עָלֶיךָ שימשון".  

המלחמה הממושכת, המחירים הישירים והעקיפים ששולמו עד כה, המחלוקות לגבי המשכה, המבוי הסתום בסוגיית החטופים ואי-הודאות של תושבי הצפון המפונים ביחס לעתידם – מוסיפים לתחושת הדישדוש. יוקר המחייה והקשיים הכלכליים כמו גם חזרתן לסדר היום של הסוגיות הפוליטיות והמחלוקת הפנימית – תורמים את שלהם לדאגה הכללית. יש להניח כי באיראן, בחיזבאללה ובחמאס, עוקבים אחר ההתרחשויות בישראל ומקווים כי מגמות אלה יכרסמו באיתנות הלאומית ויביאו לשינוי בעמדותיה. רעיון המלחמה הרב-זירתית עם ישראל, כוון גם לכך. התפיסה הבסיסית בחוגים הללו היא כי נשק ההכרעה כלפי המערב ,וישראל בכללו,  הוא העמידה האיתנה לאורך זמן  . כפי שאמר נסראללה בנאום "קורי העכביש": "החברה הישראלית עייפה ממלחמות ,אין לה את האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים".

ואולם, ההתנהלות הישראלית בשמונת חודשי המלחמה טפחה על פניהם. למרות הקשיים מחוץ ומבית, ישראל ממשיכה להיאבק בנחישות להשגת כל מטרותיה.

בנקודת הזמן הנוכחית ולנוכח האתגרים שעוד נכונו לנו, על הדרג המדיני להשקיע בחיזוקו של החוסן הלאומי, לצד המאמץ הנמשך במישורים הצבאי והמדיני. נכון לצמצם ככל הניתן את אי הודאות בציבור, לחזק את הרציפות המשקית, להקל את העול הכלכלי, להימנע או לדחות את העיסוק בסוגיות מעוררות מחלוקת ולשאוף להסכמות רחבות.

הציבור הישראלי שהורגל לחיות לאורו של חזון גדול זקוק גם לכך. בנקודה זו ההצעה האמריקנית לסדר אזורי חדש פוגשת את הכמיהה אותנטית לרעיון מסדר, אלא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את תג המחיר הנלווה לכך. לעת הזו, הרעיון המסדר להתנהלותה של ישראל, הוא פשוט יותר, אך נאמן למציאות: אנו פועלים להבטיח את הקיום כדי שבבוא העת נוכל להגשים את החזון שיוסכם.   

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 31.5.2024. 

אין ספק באשר לכוונותיו של אלוף (במיל') אליעזר שקדי. לא אחת התרשמתי מהיכרותו המעמיקה עם הציבור החרדי ועם מנהיגיו, כנותו וישרותו. שקדי, וכך כנראה חברי הצוות הנוספים לשילוב חרדים בצה"ל שהגישו את המלצותיהם לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולמנכ"ל משרד הביטחון, פועל מרצון אמיתי לבצע שינויים שייטיבו עם מדינת ישראל. הוא כבר הוכיח את מחויבותו לסוגיות חברתיות בשורת מעשים שהתבטאו היטב בתחנות חייו הציבוריות והאזרחיות.

עם זאת, מהרגע הראשון שנודע כי שר הביטחון יואב גלנט מינה אותו ל"פרויקטור" גיוס חרדים הייתה תחושה של ספקנות באשר לתוצאות הצפויות. אף על פי שמדובר באדם עתיר זכויות, קשה לראות כיצד ההמלצות שפורסמו מהוות פריצת דרך משמעותית בסוגיה החברתית הנפיצה ביותר בישראל.

לפני ההתייחסות לגופן של ההמלצות, מן הראוי היה שצוות הוועדה יִמנה גם נציג רשמי של עולם הישיבות מהממסד החרדי. לפחות לפי השמות שפורסמו אין שם אחד כזה, למעט סא"ל (במיל') הרב רם משה ראב"ד, המזוהה עם צה"ל מתפקידו כרב ראשי של חיל האוויר. גם הוא אדם רב פעלים שהוכיח את עצמו כמי שיודע להוביל מהלכים מורכבים ומוצלחים בממשק המאתגר שבין צה"ל לציבור החרדי. אבל איך שלא מסתכלים על זה, הצוות מורכב מנציגי צבא ומשפט, ולכן מבחינת הזרם החרדי המרכזי מדובר בעוד ועדה שמדברת על המגזר החרדי ולא איתו. לפחות תודעתית.

גם אם התקיימו התייעצויות עם ההנהגה החרדית, העובדה שאין נציג מוצהר של הציבור הזה בצוות מעידה על היאחזות בקונספציה ישנה שלא הוכיחה את עצמה. אם הייתה מוכיחה, לא היינו במצב הנוכחי. עם כל הכבוד, כך לא מייצרים אופק. זה עשוי להיות המשך ישיר של החטא הקדמון שהביאנו עד הלום. כדי לשנות את המצב נדרשת חשיבה מחודשת שכוללת בהכרח נציגות חרדית רשמית בכל גוף מקצועי האמון על נושא הגיוס. זו הדרך היחידה להבטיח את יישומן העתידי של ההמלצות והגברת האמון החרדי בהן.

על אף ההתקדמות החיובית צריך לשאול אילו צעדים יינקטו כדי ליצור אמון בין צה"ל לציבור החרדי שכרגע אינו קיים; כיצד מתמודדים עם התנגדויות להפרדה בגופים ממלכתיים כמו צה"ל? האם לא נכון היה לכלול כבר בשלב גיבוש ההמלצות דמות מקובלת מהממסד החרדי? איך מבטיחים שהמסלולים וההתאמות לא ימותגו בתוך הציבור החרדי (שוב) כמסגרות לנוער שוליים? האם קיימת חשיבה על תיווך חיובי של ההמלצות בתקשורת החרדית? במה שונה התוכנית הנוכחית באופן מהותי מתוכניות אחרות שקודמו בעבר? והשאלה הגדולה: האם בכוחן של ההמלצות החדשות לשנות את התמונה כולה ולענות על הציפייה האזרחית?

במבט מקרו על ההמלצות שהוגשו למקבלי ההחלטות, ניכרת התקדמות משמעותית באופן החשיבה. יש בהן ההבנה שנדרשים מסלולים ייעודיים מהרגע הראשון, הפרדה בין הציבור החרדי הרחב לנוער שאינו לומד ואינו עובד, הרחבת המסלולים המותאמים ומאמצים לאפשר שימור של אורח החיים. הכיוון נכון וחיובי, אך עדיין ניצבים חסמים ניכרים בדרך.

סילוק החסמים, או לפחות היכולת לדלג מעליהם, תלויים בגודל הפסיעה הבאה. כל צעד הוא הרה גורל ועלול להיות החמצה היסטורית של פתרון הסוגיה. כדי לבנות עתיד, הצעד הראשון הוא לא לחזור על משגי העבר. הפעם זה מוכרח להיות שונה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 23.5.2024.

ביום העצמאות ה-76 שלה, על ישראל לעמוד בפני נרטיבים מכוערים של דה-לגיטימציה המתפשטים כנחשולים ברחבי העולם ובפני תכתיבים בינלאומיים שנועדו לחסל את מדינת היהודים.

קשה לראות את מנהיגי המערב ואת המוחות הגדולים כביכול של האקדמיה המערבית נכנעים בשוויון נפש לסדר היום הרצחני של החמאס ולהתנהגות הפלילית באופן ברור שלו.

הם מתעלמים מהשיח האנטישמי של חמאס ומהיסטוריית הדיכוי האסלאמי והפגיעה בזכויות האדם שהוא ביצע. הם מתעלמים מהגיבוי המוחלט שאיראן נותנת לו. הם כמעט אינם מתייחסים לחטיפת האזרחים על ידו, ירי הרקטות, מעשי הטבח ומנהרות הטרור – כשהפלסטינים משמשים כבשר תותחים מחושב. הם מתיימרים לדאוג לזכויות הפלסטינים אך מתעלמים מהדיכוי האסלאמי הקיצוני שהחמאס נוקט כלפי הפלסטינים לצד כוונותיו הרצחניות נגד ישראל.

העמדת הפנים של אנשים כי ההתקפות של חמאס על ריבונותה וביטחונה של ישראל קשורות לדרישות לסיוע הומניטרי או לפתרון שתי המדינות היא מעשה מרגיז ביותר.

שטויות! חמאס פוצץ שוב ושוב את תשתיות האספקה האזרחיות וההומניטריות שישראל הקימה עבור עזה, ובמקום זאת הוציא מאות מיליוני דולרים שהועברו אליו כסיוע ליצירת תשתיות תקיפה צבאיות.

כיצד ייתכן ששרי חוץ וכתבי חוץ אינם מתייחסים לכך שבמהלך 20 השנים האחרונות חמאס דחה את הצעות ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי והערבים לאספקת מיליארדי דולרים ככספי סיוע לתושבי עזה אם רק יתפרק מנשקו, יפסיק את הטרור נגד ישראל, ויכיר בישראל על ידי קבלת הסכמים פלסטיניים קודמים עם ישראל?

מדוע הם מסרבים לתת לישראל את הקרדיט לניסיון לרכך את חמאס באמצעות סיוע בסכום של עשרות מיליוני דולרים קטאריים שהועברו במזומן לחמאס בעזה בעשור האחרון? (למרבה הצער, ברור שזו הייתה אסטרטגיה כושלת).

במקום זאת, הם מתלוננים על כך שבזמן מלחמה ישראל מגבילה שיירות אספקה לעזה, והם מודאגים מאוד מכך שחמאס לא יקבל טיפול בכפפות משי עם סיום הלחימה (כגון אספקת מלט וחומרי בניין אחרים, ששוב יוזרמו ליצירת מתחמי טרור תת-קרקעיים במקום לשיקום אזרחי).

איך ייתכן שהם מכנים את מניין ההרוגים הישראלי-פלסטיני "לא פרופורציונלי", מה שמרמז שלא נהרגו מספיק ישראלים כדי להצדיק את התקפות הנגד הצבאיות של ישראל על חמאס? כמה ישראלים נוספים צריכים למות למען סימטריה מערבית לא מוסרית וחריגה?

איך ייתכן שהם מתעלמים מהעובדה שאלפי רקטות של חמאס שנורו מעזה ונפלו בתוך עזה ככל הנראה הובילו למספר רב של אזרחים פלסטינים הרוגים? כיצד הם יכולים להתעלם מהעובדה שרבים מההרוגים הפלסטינים מזוהים בבירור כאנשי צבא חמאס והג'יהאד האסלאמי, לפי הודאת המחבלים עצמם?

מזעזעת גם העובדה שנדמה שיפי נפש מערביים מחשיבים את "ימי הזעם" הפלסטיניים, את מהומות "יום הנכבה" ואת מטחי הטילים כהתנהגות צפויה וסבירה. כאילו שהפלסטינים אינם יכולים להתאפק מלהתפרץ בהתקפי זעם. כאילו שלא ניתן לדרוש מהפלסטינים התנהגות אחראית והגיונית – כמו משא ומתן, שיח דמוקרטי ושליו ובניית מדינה נורמטיבית.

זוהי הצביעות הרכה של ציפיות נמוכות מהפלסטינים, שהיא המשלימה של הצביעות הקשה – דרישות בלתי אפשריות – המופנות כלפי ישראל.

לתחושתי עמדה זו נובעת מאי רצון להפנים את העובדה שלמרות הוויתורים שישראל ביצעה בהסכמי אוסלו ובהצעות השלום המרובות שהועלו מאז, התנועה הלאומית הפלסטינית בחלקה הגדול לא שינתה את מטרתה להשמיד את ישראל ולהחליפה במדינה פלסטינית "מהנהר ועד לים" או בח'ליפות אסלאמית.

בתגובה, לישראל אין ברירה אלא להקשיח את עמוד השדרה שלה; ובחלק מהנושאים גם להצמיח עמוד שדרה. היום, יותר מתמיד, על ישראל לדחות תכתיבים בלתי אפשריים ודרישות בינלאומיות בלתי אפשריות.

בין הרעיונות המוטעים שיש לדחות ישנה התעקשותה של וושינגטון ש"המטרה העיקרית" של ישראל חייבת להיות מתן סיוע הומניטרי לאוכלוסיית אויב בזמן מלחמה, אבסורד שמעולם לא הועלה בעבר בתולדות הלוחמה העולמית.

יש לדחות את ההתעקשות האמריקנית כי השלב ההכרחי הבא של המערכה הצבאית הישראלית להדיפת חמאס ברפיח ובמסדרון פילדלפי "בלתי מתקבל על הדעת", ו"קו אדום שאסור לחצות". בנוסף יש לדחות את הניסיון של ממשל ביידן לנהל בפרוטרוט את פעולות צה"ל, בית אחר בית, כדור אחר כדור; לאזוק את ידי ישראל על ידי שלילת נשק ודחיקת ישראל לעוד תוצאת תיקו נגד חמאס, שתהיה אסון.

(זאת ממדינה שלא ניצחה במלחמה כבר 80 שנה, למרות הפצצות נרחבות והרג מאות אלפי אזרחים בווייטנאם, קמבודיה, עיראק, אפגניסטן ועוד.)

ישראל חייבת גם להתנגד לשיח המתנשא בבירות המערב על הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית והכתרתה של הרשות הפלסטינית הכושלת ככוח מייצב בעזה. אלו רעיונות מתישים שמעלים את הסיכוי לתבוסה אסטרטגית ארוכת טווח לישראל.

ישראל חייבת לדחות את צורת החשיבה השגויה אסטרטגית הרואה בעסקה רכה ורחבה עם איראן תרופת פלא לכל התחלואים האזוריים. למרבה הצער, נראה שממשל ביידן אובססיבי יותר בניסיונותיו לסכל את הפעילות הנמרצת של ישראל מאשר בעצירת המירוץ של איראן לעבר השגת נשק גרעיני ושאיפותיה ההגמוניות באזור.

השגריר והרב ד"ר יעקב הרצוג (1921–1972) הסביר פעם מדוע ישראל מסרבת לפעמים בעקשנות לקבל חישובים רציונליים של עלות/תועלת דיפלומטית שבעלות בריתה מנסות לכפות עליה, בנימוס או בחוסר נימוס.

ישראלים, הוא הבהיר, יכולים להתנער מהתחזית העגומה שמעלים ידידים ואויבים כאחד וזאת בזכות אמונה שורשית בכוחה של ההיסטוריה היהודית; מתוך אמונה שישראל מונחית על ידי כוחות עליונים שלא תמיד מורגשים. דבר זה, כתב, מחזק את נכונותם של הישראלים להקריב למען עצמאות.

על כן, מי שבוחן את ההיסטוריה רק במונחים של פוליטיקה ויחסים בינלאומיים מזלזל בכוחה של ישראל. הם מיישמים אמות מידה זמניות על ישראל אבל אינם מצליחים להבין את התהליכים הפועלים מאחורי מסך האקטואליה.

הם אינם מבינים שישראל נמצאת בשליחות היסטורית שבה הגבול שבין דמיון למציאות, בין האפשרי לבלתי אפשרי, נעשה מטושטש. וכך, ישראל ממשיכה לנוע קדימה למרות כל המבקרים והיריבים.

וברגע זה ממש, עצמאות אמיתית פירושה שישראל חייבת להתקדם בהתרסה אל מול אלה המבקשים לסרס את כוחה (לשלול ממנה נשק), אלה שימנעו מישראל להשיג את מטרות המלחמה ההכרחיות והמוצדקות שלה – לרסק את חמאס ואת חיזבאללה, להילחם באיראן, ולהשיב את כוח ההרתעה שלה.

זכרו: כל הדיקטטורות האכזריות או האימפריות היהירות שהתקיימו לאורך ההיסטוריה, ושביקשו להרוס את הקיום הפיזי או לדכא את רוחו האלמותית של העם היהודי, נכשלו. הן לא תצלחנה לעשות זאת גם היום.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 15.5.2024.

המצב הביטחוני הלאומי של ישראל קיבל תפנית חדה לרעה, ובעשור הקרוב יהיה צורך בלפחות עוד 7,000 חיילים קרביים מדי שנה. אולם לא משנה מה יקבע בית המשפט העליון או מה תחוקק הכנסת – לא ניתן יהיה לגייס את החרדים בניגוד לרצונם.

ברור לכול שהקהילה החרדית בישראל, החזקה מבחינה פוליטית והצומחת במהירות, לא תוכל עוד להימנע כליל משירות צבאי ו/או לאומי. אף על פי כן מנהיגים חרדים אינם מתכוונים לוותר על המבנה הקהילתי הנוקשה שלהם, של לימוד תורה במשרה מלאה ולאורך כל החיים.

במהלך שלושים השנים האחרונות, כל סוג של פתרון למשבר האידאולוגי והחברתי העמוק כבר נוסה – ונכשל. החל מתמיכה ממשלתית מסיבית בשילוב החרדים בהשכלה הגבוהה ובכוח העבודה כדרך להביא לשירות צבאי בסופו של דבר, ועד לביטול של כמעט כל תמיכה ממשלתית במוסדות חרדיים. משכנוע ועד כפייה. ממקלות ועד גזרים.

היו לנו מתווה ועדת טל ואסטרטגיית ועדת שקד (שתיהן נקבעו בחוק), תוכנית פלסנר, תוכנית פרי ותוכנית שטרן, שהתבססו על ועדות נבונות שדנו במשך שנים ופרסמו חזונות לפתרון הסוגיה.

אולם הניסיונות המרשימים האלו בהנדסה חברתית ובפשרה נבלמו על ידי שופטים ופוליטיקאים חסרי סבלנות, או שזכו מלכתחילה להתעלמות מצד מנהיגים חרדים קשי עורף. הם נכשלו משום שאינטרסים צרים וקצרי טווח גברו על חשיבה ארוכת טווח ועל כל תחושה של אחדות לאומית.

היה ניסיון גם לדיאלוג פנים-דתי בין מנהיגות ציונית-דתית (המעודדת שירות צבאי ולאומי) לבין מנהיגות רבנית-חרדית (שנמנעת ואף נלחמת נגד הרעיון) – אך ללא הועיל.

מהעבר האחד ניצבים רבנים המצטטים בלמדנות טקסטים דתיים מובהקים על החשיבות של שילוב שירות לאומי עם לימוד תורה (ובאותו כיוון, שילוב עבודה עם לימוד תורה), ואילו מהעבר השני ניצבים רבנים המפריכים את עמדתם באמצעות טקסטים המוכיחים את הערך העליון של לימוד תורה בלבד, ואת החשיבות של שמירת מרחק מהחברה החילונית ומהמדינה הציונית.

גם בימים אלה, כאשר צעירים מרשימים בני הציונות הדתית מקריבים את חייהם בשדה הקרב במספרים ובפרופורציות שלא נראו כמותם, וסיפורי הגבורה מעוררי ההשראה, המייסרים וההרואיים שלהם מרעידים את הלבבות גם של חרדים בקהילות המסוגרות ביותר – המנהיגות החרדית אינה זזה מעמדתה.

"אנחנו, החרדים, נעזוב את מדינת ישראל ונעבור לחו"ל אם מישהו יעז לנסות לגייס אותנו לצבא", איים לפני שבוע הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף.

(כדאי לאלץ את הרב יוסף לצפות בסרטון היוטיוב שצולם בתגובה לדבריו המקוממים מאת ראש הישיבה התל אביבית הרב תמיר גרנות, שבנו, תלמיד הישיבה אמיתי, נהרג לאחרונה על גבול לבנון.)

לדעתי, רוב הישראלים אינם מעוניינים שחרדים יברחו מישראל, ואני מאמין שרוב החרדים גם לא יעשו זאת, בשום מצב. פעולה לבניית מדינת ישראל חזקה וטובה היא עדיין מטרה לאומית משותפת.

ועדיין, אין על הפרק פתרונות טובים לסוגיית הפטור החרדי מהגיוס. כולם מבינים שהמצב בלתי נסבל, אבל לאף אחד אין פתרון. אנחנו תקועים במצב שבו גיוס צעירים חרדים לצבא הוא חיוני, ועם זאת בלתי אפשרי; עם מהלך שכבר מזמן היה צריך לקרות, ועם זאת לא סביר שיקרה.

הגיע הזמן לגישה חדשה שתשחרר את הפקק: התוכנית ל"גיוס בין הזמנים". זו תוכנית שתאפשר לגברים חרדים להמשיך ללמוד תורה לצד שירות צבאי או לאומי במהלך חופשות הלימודים שלהם, שמצטברות לעשרה שבועות בשנה.

לפי התוכנית שלי, אף בחור חרדי או אברך כולל לא יחמיץ ולו יום אחד של לימודים בישיבה, בכל עת ובכל שעה. תלמידי הישיבות ישרתו רק בזמן שממילא הם אינם "לומדים עד צאת הנשמה" (או כפי שנהוג לומר אצל החרדים כשהם "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה").

עבור הישראלי החילוני או הדתי המודרני, פתרון כזה לא יהיה ישים. אנשים בשוק העבודה אינם מקבלים מספיק ימי חופשה כדי להתפנות לעיסוק משמעותי נוסף. רוב המועסקים (אפילו הבכירים שבהם) רשאים לקחת, במקרה הטוב, שבועיים-שלושה בשנה כחופשה אישית. פרק זמן כזה אינו מספיק לשירות סדיר בצבא, ובקושי מספיק לשירות מילואים שנתי. (עצמאים לרוב אינם יכולים להרשות לעצמם לקחת אפילו שבוע חופשה!).

אבל כמעט כל ישיבה וכולל פועלים לפי אותו "לוח אקדמי", עם אותם עשרה שבועות של חופשה שנתית.

הלימודים מתחילים בחודש אלול (אוגוסט או ספטמבר) ונמשכים שישה שבועות, עד יום כיפור. זהו ה"זמן" ("סמסטר", בלשון הישיבה) הראשון. התלמידים והמורים יוצאים אז לחופשת סוכות, שנמשכת עד תחילת חודש חשוון. זמן החופשה הכולל המצטבר: שלושה שבועות.

סמסטר לימודי החורף בן חמשת החודשים מסתיים בסוף אדר, ואז הישיבות נסגרות למשך כל חודש ניסן (כולל חג הפסח). זמן החופשה: ארבעה שבועות נוספים. סמסטר הקיץ בן שלושת החודשים מסתיים לקראת תשעה באב, ואז התלמידים יוצאים לחופשה נוספת, שגם היא נמשכת שלושה שבועות.

סך כל החופשות במצטבר, לכל הלומדים הזוטרים והבכירים, בחורי הישיבות ומחנכי הישיבות בכל הדרגות והרמות: עשרה שבועות מדי שנה. החברה החרדית מכנה את תקופות החופשה "בין הזמנים" (בין הסמסטרים).

במהלך תקופות החופשה האלה אפשר לראות נוער חרדי ומשפחות חרדיות מטיילים בארץ, מבקרים בפארקים, קונים בקניונים, ואפילו מטיילים מדי פעם לחו"ל – במקביל להכנות לחגים. וכן, הם לומדים תורה גם בחופשה, במסגרות לא-פורמליות.

אני סבור שלגברים חרדים המקבלים חופשה יש חובה לוותר לפחות על חלק מהזמן שבו הם נמצאים "מחוץ לאוהלה של תורה" כדי לקחת חלק בנטל הלאומי.

וכך זה יעבוד: במשך, נניח, חמישה מתוך עשרת שבועות החופשה שלהם מדי שנה, גברים חרדים יגויסו למסגרות מתונות ומגוננות מבחינה דתית – החל משירותי הצלה וצוותי חירום שפועלים בקהילות שלהם עצמם, ועד ליחידות תמיכה בסיסיות ומתקדמות, ואפילו חיל הרגלים.

הם ישרתו מבלי להחמיץ דקה של "סדר" או "זמן" רשמי, מבלי להחמיץ אף שיעור או מבחן, מבלי לשבש את לימודי התלמוד או את מסלולי ההסמכה לרבנות הארוכים, ומבלי לרוקן את הישיבות (שזה הדבר שממנו הרבנים חוששים יותר מכול). תלמידי ישיבות יוכלו להישאר בישיבות ובכוללים כמה שירצו – עשרים, שלושים או ארבעים שנה, או לכל החיים אם זה מה שהם מעדיפים (ויכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית).

ייתכן שחלק מהגברים החרדים המשרתים ייאלצו לוותר על סדר פסח בבית, ואולי יהיה עליהם לבלות את יום כיפור בצבא, או בבית חולים צבאי בדחיפת כיסאות גלגלים, ולהשאיר את נשותיהם לשאת לבד בנטל ההכנות לחג – אבל זהו מחיר קטן לתשלום בתמורה לאחריות לאומית ולאחדות. מחיר שישראלים שאינם חרדים נושאים בו מזמן, לומדים לעשות זאת בחיוך, ואפילו להפיק ממנו רגעים בעלי משמעות.

התוכנית תיקרא "גיוס בין הזמנים". גם לאחר שירות בן חמישה או שישה שבועות בשנה בצבא (לאורך שנים רבות), עדיין יישארו לגברים החרדים ארבעה עד חמישה שבועות נוספים של חופשה שנתית בממוצע. כאמור, אלה הרבה יותר ימי חופשה ממה שמקבלים ישראלים לא-חרדים.

הערה: התוכנית שלי אינה מחייבת פוליטיקאים או רבנים חרדים לנטוש את העקרונות הגבוהים שלהם (בנוסח העקשני של המנהיגים החרדים: "אין למנוע ממי שרוצה ללמוד תורה לעשות זאת, ללא הגבלות וללא מכסות"). הפתרון שלי גם לא יצריך את המשטרה לגרור ולו צעיר חרדי אחד מהישיבה שלו או מביתו.

במקביל, הפתרון שאני מציע כאן לסוגיה הבעייתית לא ידרוש מישראלים חילונים לוותר על הערכים המוסריים או הפטריוטיים שלהם (כמו "איש אחד, קול אחד, חייל אחד – ללא יוצאים מן הכלל"). אף אחד לא ייאלץ לסבול עוד את חוסר ההגינות של שליחת בנו או בתו לחזית, כשהוא שומע את הטענה שחרדים "ממיתים את עצמם באותה מידה באוהלה של תורה".

ואכן, הפתרון שלי לסוגיית הגיוס החרדי מאמץ את עקרונות הליבה המנוגדים מהמחנה החרדי ומהמחנה הלא-חרדי, ומצליח לרבע את המעגל. הוא מאפשר במקביל את האמונה שיש לתת לעולם לימוד התורה לפרוח ללא הגבלה במדינת ישראל, ואת האמונה שאין זה מוסרי שסקטור שלם של אזרחים ישראלים ישתחרר אוטומטית מהעול (או מהזכות!) של הגנת המדינה.

איני מקל ראש בחשיבות הרוחנית שהציבור החרדי מייחס ללימוד תורה מתמיד, כולל חשיבותה הרוחנית לביטחון המדינה. אבל אני טוען שאם באמת חשוב להם לקחת חלק מלא בנטל הביטחון הלאומי, ולא רק להסתתר מאחורי סיסמאות אידאולוגיות ישנות, אזי יש לגברים חרדים הזמן והיכולת גם לשרת בצבא, ומבלי לקצץ בלימוד התורה או לזנוח את אורח חייהם הייחודי.

במקביל, ישראל המתונה תוכל לסייע בהגברת ההשתתפות החרדית בצבא (ומתוך כך בכלל החברה הישראלית), אם תאמץ פתרונות פשרה מתוחכמים ולא מאיימים ברוח הצעה זו.

ובינתיים, עד ליישום התוכנית ל"גיוס בין הזמנים", מה דעתכם שבמהלך בין הזמנים גברים חרדים ייקחו את ספרי התלמוד שלהם וישבו ללמוד עם חיילי צה"ל בחזיתות עזה או לבנון?

התפרסם בערוץ 7, בתאריך 21.3.2024.

יהיה נחמד אם מוסלמים פלסטינים בירושלים, יהודה ושומרון ועזה יתייחסו לחודש הרמדאן הקדוש שלהם (שהחל השבוע) כפי שהדת שלהם הועידה אותו להיות – כחודש של צום, צדקה, תפילה, חרטה וחשבון נפש.

מוסלמים אדוקים רבים עושים זאת, אבל יהיה גם נכון לומר שרמדאן נחגג לא פעם באלימות מוסלמית, ובייחוד פלסטינית. הרמדאן מנוצל כתירוץ למלחמת קודש מואצת נגד ישראל.

בעלי הזיכרון הארוך יֵדעו לספר שמתקפת הפתע של מצרים וסוריה ביום כיפור הייתה בחודש הרמדאן. בחוגים ערביים רבים היא עדיין נקראת "מלחמת הרמדאן". איכשהו התפילה, החרטה וחשבון הנפש לא הספיקו כדי לעצור בעדם מלהתגנב ולפתוח במלחמה שגבתה את חייהם של 2,700 ישראלים.

וגם הצום לא. חיילים מצריים וסוריים קיבלו פטור מצום כדי שיתפנו לציווי הדתי של הריגת כופרים.

ובעלי הזיכרון הקצר (שרבים בממשל ביידן ובמחלקת המדינה של בלינקן אינם נמנים עימם) יכולים בקלות להיווכח שאויביה של ישראל השתמשו זה מכבר ברמדאן כדי לרצוח יהודים. בשנת 2016, חמאס שמח לכנות את הפיגוע הרצחני בשוק שרונה בתל אביב "מבצע הרמדאן", וחגג אותו כ"פיגוע הראשון של הרמדאן". עד מהרה יצאו לפועל פיגועי טרור נוספים נגד יהודים, והפכו את אותו רמדאן לחודש עקוב מדם במיוחד בישראל.

ההרג ברמדאן אפילו אינו מוגבל ליהודים. ב-2016 וב-2017 ביצע דאע"ש שני פיגועי תופת ברחוב הומה אדם בבגדד במהלך הרמדאן, עם מאות הרוגים מוסלמים. במהלך הרמדאן של 2016, מוסלמי קיצוני תקף את מועדון הלילה "פולס" באורלנדו שבפלורידה ורצח 49 אנשים. אלו אינן דוגמאות בודדות. ערבים נלחמו בעבר במלחמות אכזריות זה נגד זה במהלך הרמדאן.

והשנה, כמה מפתיע, שוב כולם חוששים מ"הסלמה" ברמדאן, בייחוד מכיוון שחמאס, והשופר שלו רשת השידור אל-ג'זירה, קוראים בהתמדה להרחיב את "מבול אל-אקצא" (קרי המלחמה הנוכחית שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר) גם לירושלים ולגדה המערבית, באמצעות טרור והתקוממות.

התוצאה היא שמערכת הביטחון בישראל מתריעה בפני מנהיגי ישראל שיש "לכבד" את הרמדאן, להיות "זהירים במיוחד" במהלך תקופה זו, ולא לעשות שום דבר ש"ירגיז" מוסלמים ברמדאן – בייחוד בהר הבית ובסביבתו, שכן הרגשות המוסלמיים הם כה רגישים במהלך החודש הזה!

הנשיא ביידן אפילו הרחיק לכת עד כדי לרמוז שישראל צריכה לעצור את מלחמתה בחמאס בעזה כדי שיתאפשר למוסלמים לקיים את הרמדאן כהלכתו, ולכאורה להתחבר סוף כל סוף לאותה רוח נדיבות מפורסמת של הרמדאן, שתוביל כמובן את חמאס להתרכך ולהסכים לעסקת חטופים רחבה (הלוואי, הלוואי שזה היה כך).

ליהודי וישראלי רגשות כאלה נשמעים מוזרים, וזה משום שהם אכן מוזרים. כפי שכתב בצורה מבריקה הרב סטיבן פרוזנסקי (לשעבר מהעיר טינק בניו ג'רזי וכיום ממודיעין), "לא זכור לי שאי פעם הרגשתי כה נסער בתקופת עשרת ימי תשובה בין ראש השנה ליום כיפור עד שחשתי דחף לרוץ ולתקוף גויים חפים מפשע, או אפילו כאלה שאשמים במשהו. ומעולם לא שמעתי על אף יהודי שהתשוקה הזו פוקדת אותו".

"ובאותו עניין, אף יהודי – או כל אדם נורמלי, מוסרי, ובעל חשיבה נכונה – לא יעלה על דעתו לצעוק 'אלוהים גדול' רגע לפני שהוא רוצח, אונס, שודד, עורף ראשים, מתפוצץ, דוקר או יורה בחפים מפשע, מכל סיבה שהיא. אולי מוסלמים טובים צריכים לנצל את הרמדאן הנוכחי לחשבון נפש, ולחשוב מה הדרך הנכונה לעקור את הרוע הפראי הזה מקרבם".

זו גזענות רכה של ציפיות נמוכות שבמסגרתה מי שמכונים "מומחי ביטחון", לצד פוליטיקאים, דיפלומטים ומדינאים מהנהנים בראשם ואומרים: "ובכן, כמובן, המתח תמיד גבוה יותר במהלך הרמדאן, ולכן יהודים צריכים להוריד פרופיל ולצפות לאלימות מוסלמית במהלך החודש הקדוש". סנטימנט כזה הוא עלבון לרוב המוסלמים בעולם, וגם לאינטליגנציה שלנו. זו המשמעות של כניעה לבריונים במקום להתעמת איתם ולנצח אותם.

כל זה מוביל אותי לעזות המצח הפלסטינית-ירדנית ולחולשה הישראלית בנושא הר הבית וסביבתו. הביטו כיצד ממשלת ישראל שקעה בשבועות האחרונים בהתייעצויות דחופות בשאלה כיצד והאם להטיל מגבלות על מבקרים ערבים, כדי למנוע מהומות בהר הבית במהלך הרמדאן.

המהלך נולד על רקע האיומים שתוארו לעיל, והגברת מאמצי הירדנים והרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית להתריע מפני "הסכנות שבכל ניסיון לשנות באופן חד-צדדי את הסטטוס קוו במקום הקדוש".

ביקורי ישראלים בהר הבית ומנייני התפילה היהודיים השקטים והלא רשמיים שמתאספים שם לפעמים מתוארים על ידם כ"הסתערות" ו"פלישה אלימה" למסגד אל-אקצא, וכ"ייהוד" של ירושלים והמקומות הקדושים למוסלמים.

היפוך האמת כאן זועק לשמיים! אם יש מישהו ששינה באופן חד-צדדי, בוטה ואלים את הסטטוס קוו בהר הבית ב-25 השנים האחרונות הרי שאלו הגורמים הפלסטיניים והאסלאמיים הקיצוניים, שהפכו את ההר לבסיס של פעולות עוינות נגד ישראל במקום לדאוג שיישמר מתחם שקט לתפילה.

ישראל, לעומת זאת, פעלה באיפוק מרבי מול התוקפנות הערבית.

פרובוקטורים מהווקף ומהתנועה האסלאמית תקפו בעבר מבקרים יהודים בהר, מתפללים יהודים בכותל מתחת להר, ומתפללים יהודים שהיו בדרכם לכותל. הם תקפו אזרחים של האמירויות ושל בחריין שהתפללו במסגד אל-אקצא (משום שמדינות אלו חתמו על הסכמי אברהם), והגבילו מאוד את זכויות הביקור בהר הקדוש של כל מי שאינם מוסלמים. הם מנצלים את דרשות המסגד שעל ההר כדי להטיף לשנאה ולאלימות נגד ישראל.

הווקף גם ביצע פרויקטים עצומים ובלתי חוקיים של בנייה על ההר ומתחתיו, תוך השמדה מכוונת של אוצרות ארכאולוגיים יהודיים בני מאות שנים (ארבע מאות משאיות מלאות בהריסות עתירות בממצאים ארכאולוגיים הושלכו אחר כבוד על ידי הווקף כפסולת בעמק קדרון. מאז נמצאו בהריסות אלפי חפצים מתקופות בית המקדש).

מחמוד עבאס ממשיך לקדם קמפיין רחב היקף נגד זכויותיה ההיסטוריות של ישראל בירושלים. בספטמבר 2015 הוא צווח על רגליים יהודיות "מטונפות" ש"חיללו" אתרים קדושים למוסלמים ולנוצרים בירושלים. "אל-אקצא הוא שלנו וכך גם כנסיית הקבר", שאג. "אין להם (ליהודים) זכות לחלל אותם ברגליהם המטונפות. לא נאפשר להם לעשות זאת, ונעשה כל שביכולתנו כדי להגן על ירושלים".

במקביל, ובניגוד לכל ההבנות, אפשר הווקף שבשליטת הרשות הפלסטינית להניף בהר הבית דגלים של דאע"ש, חמאס, התנועה האסלאמית וטורקיה, ואף כרזות מקפיאות דם עם קריאות להשמדת ישראל והעם היהודי.

והינה, השיח המתסיס והנתעב הזה אומץ על ידי פרוגרסיביים מערביים תמימים (ולא כל כך תמימים) שמקשקשים על פעולות "התגרות בלתי מקובלות" של ישראל בהר הבית, על הכוח ה"מופרז" שישראל מפעילה, ועל "הפרות" של הסטטוס קוו מצידה.

אפילו דוברים מערביים בעלי כוונות טובות, כמו דובר משרד החוץ של ארה"ב, נפלו קורבן לשקר הגדול, עם דברי הבל מפייסים על הצורך של "כל הצדדים להרגיע את המתיחות ולכבד את הקדושה והסטטוס קוו של האתרים הקדושים בירושלים".

כל הצדדים צריכים להרגיע את המתיחות? הסטטוס קוו? על מה הם מדברים? יש רק צד אחד שהסלים במתכוון את האלימות בירושלים וחילל בהתרסה את הר הבית ב-25 השנים האחרונות – הצד הערבי! הפלסטינים הם שהפכו את אל-אקצא ואת רחבת ההר כולה למטה אקסטריטוריאלי להפצת שקרים מקפיאי דם על ישראל.

למעשה, הסטטוס קוו החדש על הר הבית הוא של אלימות פלסטינית והדרה אסלאמית. זה הסטטוס קוו שמנהיגי המערב דורשים מישראל לשמור?

למרבה הצער, נראה שממשלות ישראל נותרו אילמות לנוכח ההשמצות שעומדות במרכז הנרטיב הפלסטיני-אסלאמי בעניין הר הבית והנוכחות היהודית בציון. גם עכשיו, כאשר חמאס ובעלי בריתם ביהודה ושומרון נמצאים במלחמה עם ישראל, מנהיגי ישראל מעדיפים כל העת לשמור על השקט, או "להחזיר את השקט" לאחר כל גל של תקיפה פלסטינית, ונשבעים אמונים ל"סטטוס קוו" שמזמן כבר איננו.

וכאילו כל זה אינו מספיק, לירדן יש חוצפה לבקש מישראל כרגע הקצאת מים נוספת. גם כאשר מלכת ירדן ראניה ממשיכה להכחיש ולהמעיט מחומרת מתקפת ה-7 באוקטובר, וראש הממשלה הירדני בישר אל-ח'סאונה ושר החוץ שלו איימן ספדי משמיצים את ישראל ברטוריקה אנטי-ישראלית ארסית במיוחד, ירדן רוצה 50 מיליון קוב מים נוספים מעבר לכמות שישראל מחויבת לספק במסגרת הסכם השלום מ-1994.

אבל היי, ברוח הפיוס של הרמדאן, מה הם 50 מיליון קוב של מים בין חברים?

פורסם במקור ראשון, בתאריך 13.3.2024.

הר הבית ובכללו מסגד "אל אקצא" וכיפת הסלע, הוא מוקד חיכוך בין מוסלמים ויהודים זה למעלה ממאה שנים. במאה השנים האחרונות היו מספר סוכני כאוס אשר עשו שימוש באל אקצא כנפץ שיהפוך את הקונפליקט בארץ ישראל לסכסוך דתי. בכל פעם שנוצרה הזדמנות לסיום הסכסוך מיהרו סוכני הכאוס האיסלאמי לשפוך את הדלק למדורה. הראשון לעשות זאת היה חג' אמין אל חוסיני, יחד עם שותפו לרעיון השיח' עז אדין אל קסאם, הסלוגן אל אקצא בסכנה רשום על שמם.

מאז התווספו סוכני כאוס נוספים, בעלי אינטרסים להבערת השטח, כמו מרוואן ברגותי שהניף באמצעות הסלוגן את נס אינתיפאדת אל אקצא, אחריו היה זה השיח ראיש צלאח, ואחריהם היה זה חה"כ איימן עודה בשנת 2021.

האחרון לנסות להפוך את האיזור למלחמת גוג ומגוג הינו יחיא סנוואר. האחרון ניסה באמצעות "מבול אל אקצא" – ההתקפה הנפשעת על ישובי העוטף, לגרור את האזור לאירוע לחימה רב זירתי. כעת יחיא סנוואר ישאף לעשות שימוש באל אקצא, ברמדאן ובמצב ההומניטרי בעזה על מנת לכפות על ישראל הפסקת אש ובכך להציל את שלטונו.

סנוואר הוא אדם משיחי, הוא מאמין באמת ובתמים כי רק שפיכות דמים משמעותית תביא לעצמאות של הפלסטינאים, הוא רואה בעצמו צלאח אדין משחרר ירושלים. הוא לא היסס ולא יהסס לגרור את הפלסטינאים לדימום וסבל.

לישראל ישנן מטרות אחרות. היא מעוניינת במיטוט שלטון החמאס, בהכרעה צבאית טוטאלית ושחרור החטופים. כאשר מטרות אלה מול עיני הקברניטים, ברור שאל לנו להסלים את המלחמה הקיימת ממילא. מדינת ישראל גאה ובצדק על כך שחופש הדת נשמר היטב מאז שחרור ירושלים ב- 67 ובכלל זה חופש הדת בהר הבית.

משטרת ישראל פעלה היטב החל מ-7 באוקטובר ועד כה באגן הקדוש. מניסיוני אני יכול להעיד כי קציני ושוטרי משטרת ישראל הם הגוף המיומן ביותר בשמירת הסדר הציבורי בעיר העתיקה. כאשר כוחות מיומנים אלה פועלים בשילוביות עם מודיעין איכותי של שב"כ, עם כוחות מיוחדים של מג"ב, צה"ל ומשטרה, ניתן גם בימי הרמדאן הרגישים של 2024 לאפשר מצד אחד את חופש הפולחן ומצד שני להבטיח את השקט.

אני ממליץ לנקוט בשיטות הבאות על מנת לעשות זאת: מיון והפעלת אמצעים באופן היברידי, כלומר לשנות מינונים של שליטה אל מול חופש תנועה ולמיין אוכלוסיות על פי פרמטרים של אזור מגורים (איו"ש/ישראל/י"ם) וגיל .

שילוב הידע והניסיון שנצבר במשטרה עם יכולות שב"כ וצה"ל בהערכת מצב מתמדת, דרך הקמת  חמ"ל משותף אשר יביא להערכת מצב 24/7 ולקבלת החלטות מושכלות, בהתאם להתנהגות, למודיעין ולהערכת המצב.

בנוסף – הגברת אמצעי ביטחון ביתר חלקי הארץ. כל אותם קנאים מוסלמים אשר יורחקו מהר הבית ינסו לממש את כוונותיהם הזדוניות ביתר האזורי הארץ. יש להיערך באמצעות כל כוחות הביטחון, בשטחי יו"ש, ביישובי קו התפר ובערים הגדולות. יש להגביר את ההגנה האזרחית ביישובים באמצעות כיתות הכוננות, גיוס מילואי מג"ב ופנייה של קברניטי המדינה לאזרחים בעלי נשק אישי לשאת אותו יסייעו אף הם.

המנהיגים צריכים להימנע מהצהרות חסרות אחריות ולבסוף – יש להעיר על מה שמוטב להימנע ממנו. אסור לשחק לידי כל אותם גורמים העושים שימוש בעלילת "אל אקצא בסכנה". אני סבור כי ראש הממשלה נהג נכון כאשר איפשר לאזרחיה המוסלמים של מדינת ישראל את התפילה באל אקצא בימי הרמדאן.

פורסם בישראל היום, בתאריך 10.3.2024.

עיקרי הדברים

• להר הבית ולעלילת "אל אקצא בסכנה" נודע מקום חשוב בסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל כבר מראשיתו, ועובדה זו באה לידי ביטוי גם בעשורים האחרונים, באינתיפאדה השנייה, במאורעות שומר החומות ובשם שהעניק חמאס למלחמה הנוכחית, "טופאן אל אקצא".
• מאז ראשית המלחמה, ולנוכח האיומים הקיימים, נאלצה משטרת ישראל לנקוט אמצעי בידוק ומיון היברידיים שהובילו דה־פקטו לצמצום שיעור המתפללים המוסלמים המגיעים לתפילות בהר הבית. עובדה זו התקבלה כמובנת מאליה על ידי הפלסטינים כחלק מהבנתם כי אחרי ה־7.10 "מה שהיה לא יהיה".
• לקראת חודש הרמדאן מומלץ להמשיך במדיניות זו תוך שיתוף יתר גופי הביטחון, צה"ל ושב"כ, והקמת חמ"ל משותף. כחלק ממדיניות זו מומלץ להשתמש באמצעי מיון וויסות מתקדמים. בין היתר יש להבחין בין קבוצות גיל שונות ובין קבוצות מאזורים שונים. למשטרת ישראל הניסיון, האמצעים והידע הדרושים לטיפול בסוגיה זו.
• במקביל, כדי למנוע מקיצונים מוסלמים לממש את מאווייהם באזורים אחרים, יש להגביר מרכיבי ביטחון ביתר חלקי הארץ – ביו"ש, ביישובי קו התפר ובערים הגדולות – באמצעות מילואי מג"ב וכיתות כוננות, וכן לקרוא לאזרחים בעלי נשק אישי לשאת אותו.
• יש להימנע מאימוץ הנרטיב כאילו מאבק דתי לפנינו. סיסמת "אל אקצא בסכנה" היא עלילת דם, והתייחסות לנושא באופן זה משחקת לידי מנהיגים מוסלמים קיצוניים.

הר הבית: קיצור תולדות הסכסוך

הר הבית, המכונה בפי המוסלמים בארץ ישראל "אל חרם אל שריף", ובכללו מסגד "אל אקצא" וכיפת הסלע, הוא מוקד חיכוך בין מוסלמים ויהודים זה למעלה ממאה שנים.

בשנת 1919 נחתם בלונדון הסכם ויצמן־פייסל, שאמור היה להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית בארץ ישראל ובין הממלכה הערבית הגדולה בראשות האמיר פייסל. הסכם ויצמן־פייסל עיקֵר סממנים של קונפליקטים דתיים ונתן תקווה לשתי התנועות הלאומיות החדשות. אך ההסכם טורפד בתנועת מלקחיים: בידי ממשלת בריטניה, אשר הבטיחה בה בעת חלק מאדמות "הממלכה הערבית" גם לצרפתים, מאחורי גבו של פייסל; ובידי הלאומן המוסלמי הקיצוני חאג' אמין אל חוסייני, אשר במהלך חגיגות נבי מוסא החל בתהליך הסתה שהביא לפרוץ פרעות תר"פ.

ה"עונש" שניתן לחוסייני על המהומות שחולל היה מינויו על ידי המנדט הבריטי למופתי של ירושלים. השיעור שלמד הלה מערוץ הקידום המהיר היה כי ביכולתו "לכופף" את ממשלת הוד מלכותו ולהשליט את רצונו על המנדט בארץ ישראל. ואכן כעבור כעשור, בשנת 1929, הצית חוסייני את המרד הערבי הגדול נגד המנדט והיישוב היהודי, באמצעות הסיסמה "אל אקצא בסכנה". הסיסמה היא כמובן עלילת דם אנטישמית, פרי המצאתו של חוסייני, שבאמצעותה הפך את הסכסוך הטריטוריאלי המקומי לסכסוך דתי.

מאז חוסייני השתמשו ניצים פלסטינים רבים בכוח המניע של "מאגיה" אנטישמית זו. מרואן ברגותי השתמש בעלילת דם זו כדי להצית את אש האינתיפאדה השנייה, "אנתיפאדת אל אקצא". שיח' ראיד צלאח עשה בה שימוש מתמשך עד שנכלא. גם ח"כ איימן עודה השתמש בעלילה זו (או באחד מנוסחיה) בשבועות שקדמו לאירועי "שומר חומות" כדי להתסיס את הרחוב הערבי; ושבועות ספורים אחר כך, במאי 2021, הצית ארגון חמאס, בן אהוב של ארגון האחים המוסלמים, את אש "שומר חומות" באמצעות ירי טילים לעבר ירושלים ושימוש בסיסמה זו.

שנתיים וחצי אחר כך, ב־7 באוקטובר 2023, כאשר פשט חמאס על יישובי עוטף עזה, הוא כינה את מבצע הרצח, האונס והחטיפה הזה בשם "טופאן אל אקצא", דהיינו "מבול אל אקצא".

נוכחות מוסלמים בהר הבית מאז ראשית המלחמה

בשיחות שערך המחבר במהלך השבועות האחרונים עם כמה מתושבי מזרח ירושלים בגילים שונים (26–45), בעלי מקצוע טכנולוגי אשר עובדים בחברות ישראליות, שבה ועלתה סוגיית התפילה בהר הבית. המרואיינים היו מוסלמים אדוקים, המקפידים על מצוות הדת ומתפללים חמש תפילות ביום כנדרש מהם. במהלך השיחה התעניין המחבר היכן הם מקיימים בדרך כלל את מצוות התפילה בכלל – ובהקשרים של הגעה ל"אל חרם אל שריף", מתחם אל אקצא בהר הבית, בפרט. כולם, ללא יוצא מן הכלל, השיבו כי עד ל־7 באוקטובר נהגו להגיע לתפילת יום השישי באל אקצא, ככל שיכלו, ואילו ביתר הימים התפללו בעבודה, בבית או במסגד הקרוב למקום מגוריהם. אחד מן המרואיינים, שהוריו מתגוררים סמוך מאוד למתחם, ציין כי תפילת יום השישי הייתה עבורו הזדמנות פז לביקור הוריו הקשישים.

המשותף לכל המרואיינים היה שמאז ה־7 באוקטובר איש מהם לא הגיע לתפילה במתחם. ההסברים של כולם תאמו זה את זה. תקיפת יישובי העוטף על ידי חמאס, בדרך שבה נעשתה, נתפסה בעיניהם כחציית סף שלאחריה לא תישאר מדינת ישראל המדינה המכילה שהייתה לפני פרוץ המלחמה.

מאז תחילת המלחמה הוצפו רחובות העיר העתיקה, וירושלים בכלל, בכוחות ביטחון, משטרה ומג"ב. נוכחות הכוחות יצרה "צווארי בקבוק" בתנועת הולכי רגל ורכבים, באמצעות מחסומים ובידוק של כל מי שנע בצירים – מהמעגל הרחב ועד למעגל הקרוב להר הבית. עובדות אלו כשלעצמן הבהירו כי "מה שהיה לא יהיה" ומנעו דה־פקטו מצעירים מוסלמים להגיע למקומות אלו, שמא ייווצר חיכוך. דילול קבוצות הצעירים הגביר את יכולתם של כוחות הביטחון להתעמת עימן. גם מבוגרים שלהם כוונה כֵּנה להשתתף בפולחן הדתי נמנעו מלהגיע למתחם מחשש שמא ייווצר חיכוך בין הצעירים ובין כוחות הביטחון, שבמהלכו ימצאו הראשונים את עצמם בין הפטיש לסדן (או כפי שאומרים בערבית "בין חנא ובין מנא").

הלכה למעשה, בתפילות יום השישי האחרונות בהר הבית נכחו כ־20,000 מתפללים בלבד, בעוד שבתפילת יום השישי של ימי הרמדאן ההר מכיל 250,000–500,000 מתפללים. כלומר באמצעות אכיפה אינטליגנטית, ללא הצהרות פומפוזיות על מדיניות מניעת פולחן דתי כלשהו, הצליחה משטרת ישראל למזער דה־פקטו את מקדם החיכוך ומפלס המתח בהר הבית.

רמדאן 2024: המלצות מדיניות

חודש הרמדאן הוא חודש קדוש למוסלמים, ואחד מחמשת עמודי התווך של האמונה המוסלמית. מדינת ישראל מתהדרת בכך שמאז שחרור ירושלים ב־1967 העיר נהנית מחופש מוחלט של הפולחן הדתי בעיר עבור כל בני הדתות. אכן יש במה להתהדר; תחת השלטון הישראלי שלוש הדתות המונותאיסטיות מקיימות חופש פולחן שלא היה דוגמתו בירושלים מעולם. מאידך גיסא, הניסיון מלמד כי חודש הרמדאן בכל אזורי הארץ, ובירושלים בפרט, טומן בחובּו איומי פיגועים. אדי הדלק הסובבים את אוויר המתחם כמו מחפשים ניצוץ שיצית אותם.

כיצד ניתן אפוא לשלב בין הרצון להחזיק בהישג של מתן חופש לפולחן הדתי ובין מתן תחושת ביטחון לבל ייעשה שימוש בפולחן זה כדי להצית את אש הטרור בהר הבית? להבנתי, ניתן לעשות זאת באמצעות ה"מתכון" שמכווין את פעולת כוחות הביטחון על הציר שבין ביטחון ליעילות.

 (1) מיון והפעלת אמצעים באופן היברידי. מהתנהלות משטרת ישראל בחודשים האחרונים – ברחבי מדינת ישראל הריבונית ובשטחי יו"ש, ובירושלים בפרט – ניכר כי הוויסות פועל נכונה. אני סבור כי באמצעות הפעלת אמצעים באופן היברידי ניתן לשנות מינונים של שליטה אל מול חופש תנועה. ניתן למיין אוכלוסיות על פי פרמטרים של תושבי שטחי יו"ש / מזרח ירושלים / אזרחים ישראלים. מיון אפשרי נוסף הוא מיון על פי גיל; לדוגמה, יש לאפשר הכנסת ילדים עד גיל 16 בליווי הורה, ובמקביל למנוע כניסת צעירים (בני 17–40) לשטח ההר. הבחנה אפשרית נוספת היא בין תפילות ימי השבוע לבין תפילת יום השישי.

 (2) שילוב הידע והניסיון שנצברו במשטרה עם יכולות שב"כ וצה"ל והערכת מצב מתמדת. משטרת ישראל מכירה את השטח היטב, ובקרב כוחות הביטחון בישראל אין עוד גוף אשר מיומן בשליטה באזור הר הבית כמו המשטרה. שילוב של המשטרה עם שב"כ וצה"ל באמצעות חמ"ל משותף יביא להערכת מצב 24/7 ולקבלת החלטות מושכלת. כך תוכל המשטרה לאפשר במהלך השבוע כניסה של יותר מתפללים, מקבוצות גיל נוספות, מאזורי מגורים שונים וכדומה. במקביל, בימי השישי, ניתן יהיה להקטין או להגדיל את הכמויות, בהתאם להתנהגות ולמדידת המתח, למאורעות השבוע ולמודיעין והערכת המצב.

 (3) הגברת אמצעי ביטחון ביתר חלקי הארץ. ניסיון העבר מלמד כי כל אותם קנאים מוסלמים אשר יורחקו מהר הבית ינסו לממש את כוונותיהם הזדוניות ביתר אזורי הארץ. לשם כך יש להיערך באמצעות כל כוחות הביטחון, בשטחי יו"ש, ביישובי קו התפר ובערים הגדולות. יש להגביר את ההגנה האזרחית ביישובים באמצעות כיתות הכוננות. גיוס מילואי מג"ב ופנייה של קברניטי המדינה לאזרחים בעלי נשק אישי לשאת אותו יסייעו אף הם.

(4) הימנעות מהצהרות חסרות אחריות. לבסוף יש להעיר על מה שמוטב להימנע ממנו. אסור לשחק לידי כל אותם גורמים העושים שימוש בעלילת "אל אקצא בסכנה". כל המכניס סיסמה זו או פרשנות שלה למשוואה הוא אפוא סוכן כאוס, ויהא זה מוסלמי או יהודי. מטרתם של סוכני הכאוס היא הפקת רווח פוליטי; את המחיר נשלם כולנו. פתגם ערבי עתיק אומר "ח'לי אל ח'ובז לאל חבאז וואלאו אכל נסו", דהיינו הַשאר את אפיית הלחם לאופה, ואפילו יאכל חציו. אני ממליץ: השאירו את הסדר הציבורי למשטרה.

עיקרי דברים

בהחלטתה מ-19 בפברואר 2024 קבעה הממשלה כי "ישראל תתנגד לכפות עליה חד צדדית הקמת מדינה פלסטינית". ימים ספורים לאחר מכן אישרה הכנסת ברוב גדול החלטה זו. לכל אורך שנות קיומה של המדינה היתה ארצות הברית מעורבת, בדרגות משתנות של אינטנסיביות, במאמצים להתוות נוסחאות שיובילו להסדרים בעימות הישראלי-ערבי לגווניו. הפעם בחרה מדינת ישראל להציב קווים למעורבות זו. האם החלטות אלה יהוו ציון דרך ביחסי ישראל-ארצות הברית? לא בהכרח. בסופו של דבר מה שיכריע הן הפעולות בשטח. הכל על פי הכלל: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך".

החלטות הממשלה והכנסת בסוגיית המדינה הפלסטינית

בישיבת הממשלה ב-19 בפברואר 2024 אמר ראש הממשלה נתניהו את הדברים הבאים: ״במשך חמישה חודשים אנחנו מנהלים מערכה מדינית חסרת תקדים. המערכה הזאת אפשרה ללוחמינו את חופש הפעולה כדי להשיג את כל מטרות המלחמה. בתקופה זו הדפנו לחצים בינלאומיים רבים, הם כוונו לעצור את המלחמה לפני השגת כל יעדיה. בימים האחרונים אנחנו עדים ללחצים מסוג חדש: ניסיון לכפות עלינו באופן חד-צדדי הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה של מדינת ישראל. אנחנו דוחים זאת על הסף".

"ולכן", הוסיף ראש הממשלה, "הבאתי לממשלה הצעת החלטה שקובעת שישראל תתנגד לניסיון לכפות עליה חד-צדדית הקמת מדינה פלסטינית. למרות שיש דעות שונות בתוך הממשלה לגבי הסדר הקבע, ההצעה הזאת התקבלה פה אחד על ידי כל המשתתפים בממשלה. כולנו מאוחדים בעמדה שאסור לישראל להיכנע לתכתיב בינלאומי בעניין כל כך קיומי. אני מברך על כך, ואני מביא היום את ההצעה המוסכמת לאישור הכנסת. אני בטוח שהיא תזכה לרוב גורף".

"זה יבהיר לעולם שיש אחדות רחבה מאוד בתוך ישראל נגד הניסיון הבינלאומי לכפות עליה מדינה פלסטינית. אזרחי ישראל, כולם יודעים שאני הוא זה שבלמתי במשך עשרות שנים הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומנו .עמדתי הייתה ונותרה ברורה. היא רק התחזקה אחרי הטבח הנורא של השבעה באוקטובר".

"בכל מצב, עם או בלי הסדר קבע, ישראל תשמור על השליטה הביטחונית המלאה בכל השטח מערבית לירדן. זה כולל כמובן את יהודה ושומרון ואת רצועת עזה. גם אלה שיש להם דעות שונות, מסכימים שאחרי ה-7 באוקטובר עלינו לקבל בעצמנו את ההחלטות שנוגעות לקיומנו ולעתידנו – ולכן אני קורא לכל המפלגות הציוניות להצביע בעד ההצעה שאנחנו מביאים הערב לכנסת״.[1]

ב-21 בפברואר 2024 אישרה הכנסת את הודעת הממשלה ברוב של 99 חברי כנסת מול תשעה מתנגדים. "הכנסת", קבע ראש הממשלה, "התאחדה היום ברוב עצום נגד הניסיון להכתיב לנו הקמת מדינה פלסטינית. תכתיב כזה, לא רק שלא יביא שלום – הוא יסכן את מדינת ישראל, וחברי הבית מאוחדים כפי שהעם מאוחד בצורה שלא הייתה".[2]

אנו סבורים שלהחלטות אלה יש משמעות לא רק בהקשר של סוגיית המדינה הפלסטינית העומדת עתה על סדר היום כסוגיה בעלת אופי קונקרטי; ההחלטות מקרינות אמירה חד-משמעית של מדינת ישראל מול הממשל האמריקני כי מעורבותו המאסיבית של הממשל בסוגיות הנוגעות לגורלה ולעתידה של מדינת ישראל אינה מקובלת על ממשלת ישראל. כמדינה ריבונית ישראל מצפה שיינתן לה מרחב תמרון רחב שבמסגרתו היא זו שתקבל את ההכרעות הנוגעות לאינטרסים חיוניים שלה.

משמעות ההחלטות

החלטות אלה אינן יכולות שלא להתפרש אלא כהתרסה חסרת תקדים של ממשלת ישראל מול הממשל האמריקני בראשות הנשיא ביידן. סוגיית הקמתה של מדינה פלסטינית "ביום שאחרי" הפכה לאבן ראשה בעמדות הממשל סביב המלחמה של ישראל נגד החמאס. ב-29 באוקטובר 2023 קבע הנשיא ביידן ש"צריך להיות חזון (there has to be a vision) לגבי מה שיקרה בתום המלחמה, ולדעתו החזון הוא חזון שתי המדינות לשני העמים".[3] שבועות ספורים לאחר מכן הוא קבע שוב ש"לא יהיה סיום לעימות מבלי שתמומש נוסחת שתי המדינות".[4] ב-9 בינואר 2024 הבהיר מזכיר המדינה בניסוח חד-משמעי את עמדת הממשל: "פתרון בר-קיימא של הסכסוך", הוא קבע, "יכול להתממש רק בראייה של הסדר אזורי שיכלול הקמת מדינה פלסטינית".[5]

ממשלת ישראל מודעת היטב לעובדה שנוסחת "שתי המדינות לשני העמים" הפכה מזה שנים רבות למעין "עיקרון מקודש" בתפיסת הממשל האמריקני לדורותיו באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נוסחה זו הפכה לסוג של אקסיומה שקשה לערער עליה גם במערכת הבינלאומית כולה ובארגונים בינלאומיים. ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק הביע תמיכה בנוסחה זו, וגם נשיא צרפת עמנואל מקרון.[6] גם במדינת ישראל היו חוגים רבים, ועדיין ישנם, המאמצים נוסחה זו מתוך אמונה שהיא תוביל לסיום הסכסוך.

ממשלות ישראל נרתעו משלילה מוחלטת של הנוסחה מחשש שהדבר יוביל לעימות קשה עם הממשל האמריקני. בתקופת הנשיא אובמה אימץ ראש הממשלה נתניהו נוסחה זהירה ומתוחכמת, במסגרת מה שזכה לכינוי "נאום בר-אילן", שלפיה ישראל מקבלת בעיקרון את "נוסחת שתי המדינות לשני העמים". ואולם, הדיון בנוסחה זו מחייב מימושם של תנאים שונים ומגוונים וביניהם: "הכרה של הפלסטינים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי; הסכמה על פירוז מלא של המדינה הפלסטינית; הסכמה על כך שלא יהיה למדינה הפלסטינית צבא; שינוי מהותי בספרי הלימוד הנהוגים ברשות ומחנכים לשנאה רבה כלפי ישראל; שליטה על המרחב האווירי, ועוד.[7]

בשיחות עם הנשיא אובמה הוסיף נתניהו שני טיעונים: א. הקמת מדינה פלסטינית כרוכה בלקיחת סיכון רב מנקודת ראותה של מדינת ישראל. ישראל מוכנה עקרונית לקחת סיכון זה. עם זאת היא אינה יכולה להרשות לעצמה לקחת סיכון כה חמור בשעה שמרחף עליה כענן שחור האיום הקיומי שמציבה בפניה איראן. אין זה הוגן מוסרית, ואין זה נכון פוליטית, לתבוע ממדינת ישראל לקחת על עצמה סיכון חמור נוסף בדמות הקמת מדינה פלסטינית – לאחר הניסיון המר של ישראל בעקבות הנסיגה מלבנון (2000) וההתנתקות (2005). ב. קיימת כבר מדינה פלסטינית ברצועת עזה, לפחות דה פקטו. הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית תיצור מצב חסר תקדים ומסוכן ביותר של שתי מדינות פלסטיניות.

הממשל האמריקני בראשות הנשיא אובמה, במהלך שתי הקדנציות שלו, התקשה להתמודד עם טיעונים אלה. התוצאה הייתה שהחזון שלו, כפי שקיבל ביטוי דרמטי ורב תהודה במסגרת "נאום קהיר", הסתיים בקול ענות חלושה של צעדים שלא ממש קידמו את רעיון המדינה הפלסטינית.

החלטת הממשלה והכנסת מרחיקה הרבה מעבר לכך. הגם שהיא עוסקת ב"סוגיה ספציפית" של הקמת מדינה פלסטינית, באורח ברור היא מקרינה קביעה חד-משמעית השוללת, הלכה למעשה, את עצם זכותה של ארצות הברית לכפות על ישראל נוסחת הסדר שאינה מקובלת עליה. אם תתבסס תפיסה כזאת היא עשויה להביא למפנה משמעותי ב"יחסי הכוחות" בין ישראל וארצות הברית. כל הממשלים בארצות הברית החל מ-1948 פעלו על בסיס של נוסחה שיש לארצות הברית זכות ואף חובה להתערב באורח מאסיבי במציאת הסדר של הסכסוך הישראלי-ערבי. לא אחת הובילה מעורבות הממשל לעימותים קשים עם ממשלות שונות בישראל. נזכיר רק כדוגמה את תוכנית אלפא באמצע שנות החמישים ואת תוכנית רוג'רס בתחילת שנות ה-70.

מה הוביל את ממשלת נתניהו למהלך כה נועז תוך כדי מלחמה קשה, כאשר מדינת ישראל נמצאת במצב של תלות גבוהה בארצות הברית הן במישור המדיני, הן במישור הצבאי והן במישור הכלכלי? אנו סבורים כי הסיבה העיקרית לכך היא ההערכה הרווחת בישראל ולפיה צה"ל  קרוב למימוש המטרה העיקרית של המלחמה – מיטוט יכולות הפעולה של חמאס ברחבי הרצועה. בשבועות האחרונים ישראל פועלת באורח חופשי לחלוטין ברחבי הרצועה (למעט רפיח) מבלי שיש לחמאס יכולת תגובה ממשית נגד העורף הישראלי. האופציה היחידה שלו היא לוחמת גרילה ספוראדית באמצעות לוחמיו הפזורים ברחבי הרצועה.

מעבר לכך, הולכת ומתגבשת ההערכה שחופש התמרון של ממשל הנשיא ביידן מול ישראל אינו רחב כפי שהוא (הממשל) מנסה להציג זאת. בסופו של דבר, ממשל הנשיא ביידן פועל תחת אילוצים מגוונים המובילים אותו ליצור הפרדה ברורה בין הצד של "החזון המדיני", שבו קיימת מחלוקת ברורה בין ישראל וארצות הברית, ובין שיתוף הפעולה במישור הביטחוני, כולל אספקת חימוש לישראל. ההצבעה האחרונה בקונגרס על סיוע נרחב לישראל נתנה, להערכתנו, ביטוי מובהק לתמונת מצב זו.

יתר על כן, לאורך כל תקופת המלחמה השכילה ממשלת ישראל ליצור הבחנה בין סוגיות חיוניות לביטחונה של מדינת ישראל, שסביבן ראוי וצריך להתעקש מול ממשל הנשיא ביידן, ובין תביעות מצד הממשל שיכולות אולי לפגוע במאמץ הצבאי (כמו למשל הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה), שישראל יכולה להפגין בהן גמישות שתקל על הממשל. הבחנה זו ריככה במידה רבה את המחלוקות בין ישראל וארצות הברית בסוגיות שונות הנוגעות למלחמה.

כמו כן חשוב להדגיש כי לאחר למעלה מארבעה חודשי פעילות צבאית מאסיבית הסתבר לישראל שניתן לה חופש פעולה רחב מאוד במלחמה זו מצד המערכת הבינלאומית והאזורית כאחת: פגיעה מאסיבית באלפי מחבלים ובאוכלוסייה אזרחית כנזק אגבי, הרס עצום של מבני מגורים, מוסדות שלטון, מסגדים, מוסדות לימוד, כולל אוניברסיטאות. כל זה נתקל אומנם בביקורת בינלאומית, הגוברת ככל שהמלחמה מתארכת, אך לא היה בכך כדי לצמצם במידה ניכרת את מרחב הפעולה והתמרון הישראלי. גם המחאות בקרב הציבורים הערביים לא הובילו מנהיגים ערבים לנקוט מהלכים מהותיים או דרמטיים נגד ישראל, להוציא את המקרה של החזרת השגריר הירדני. יתרה מזאת, מנהיגים ומובילי דעה חשובים בערב הסעודית אף המשיכו לדבר בזכות הנורמליזציה עם ישראל, תוך התניית המהלך באופק מדיני בכיוון של הקמת מדינה פלסטינית, אך לא הקמת מדינה פלסטינית בפועל, ועכשיו, כתנאי.

איננו משלים את עצמנו שהחלטת הממשלה והכנסת תרתיע את ממשל הנשיא ביידן, וממשלים שיבואו אחריו, מלהמשיך במאמציהם האינטנסיביים לממש את חזון "שתי המדינות לשני העמים". אולם ממשל הנשיא ביידן נתון עתה במערכת בחירות קשה, המעצימה את המחלוקות הפנימיות שהיו קיימות גם קודם לכן. מעבר לכך, הממשל נאלץ להתמודד גם עם סוגיות בינלאומיות קשות, לרבות המלחמה באוקראינה והצורך לגבש מדיניות מרתיעה מול מנהיג רוסיה, פוטין. הנסיבות הקיימות עלולות להשתנות ועימן – מידת האינטנסיביות של מעורבות הממשל  במימוש הסדר מדיני במזרח התיכון על פי תפיסת עולמו.

המלצות

בהחלטות הממשלה והכנסת ובהתבטאויות של ראש הממשלה לאחרונה ניתן ביטוי לעמדה ולפיה "ישראל דוחה על הסף תכתיבים בינלאומיים בענין הסדר קבע עם הפלסטינים. הסדר, ככל שיושג, יהיה אך ורק במשא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים. ישראל תוסיף להתנגד להכרה חד צדדית במדינה פלסטינית. הכרזה כזאת, בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר תעניק פרסם עצום לטרור שלא היה כדוגמתו ותמנע כל הסדר עתידי לשלום".[8]

אנו סבורים שראוי להימנע מחזרה מיותרת מצד מנהיגי ישראל על הצהרה זו. בסופו של דבר היא תיבחן במעשים, ובעיקר בנחישותה של ממשלת ישראל לממש את מטרות המלחמה כפי שנקבעו עם פרוץ המלחמה. במקביל, מן הראוי לחזור ולתת ביטוי לעובדה שמדינת ישראל מוקירה ומעריכה את מעורבותה של ארצות הברית לאורך שנים, וגם בעת הנוכחית, במאמצים לכונן שלום בר קיימא במזרח התיכון, שישרת את האינטרסים של כל הצדדים.

[המחבר מבקש להודות לפרופ' קובי מיכאל על הערותיו המלומדות לנייר זה.]

[1] דברי ראש הממשלה לקראת ההצבעה על ההחלטה להתנגדות ישראל לניסיונות לכפיית מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי, 19 בפברואר 2024.

https://www.gov.il/he/departments/news/spoke-vote190224

[2] הכנסת הצביעה נגד הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית ברוב רחב של 99 מצביעים – מה אמר על כך רה"מ נתניהו?

https://www.knesset.tv/parliament/1307/64642

[3] Mark Landler, Does a 2-State Solution, Long Discounted, Still Have a Future?

[4] Edward Wong, Biden Says a "Real" Palestinian State Must Come After War,

[5] Secretary Antony J. Blinken at a Press Availability Remarks,

[6] Prime Minister Rishi Sunak Says the UK Wants a Two-State Solution for Israelis and Palestinians,

https://www.youtube.com/watch?v=PDxFjZ5JjNs

French President Macron on Need to "Finally Move" towards Two-State Solution, https://www.youtube.com/watch?v=PzhIJjPOWGE

[7] ראו זכי שלום, ישראל, ארצות הברית והמאבק על הקפאת הבנייה בהתנחלויות, 2009–2010, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוקטובר 2015.

[8] החלטות ממשלה: הצהרה בעניין תכתיבים בין-לאומיים.

https://www.gov.il/he/departments/policies/dec1429-2024

הפיגוע ליד מחסום א-זעיים בכביש ממעלה אדומים דומה מאוד במאפייניו לשורת פיגועי ירי מהתקופה האחרונה, שביצעו מחבלים מאזור בית לחם-מזרח ירושלים. במיוחד בולט הדימיון לפיגוע במחסום המנהרות, שגם הוא בוצע בתור למחסום על ידי יותר ממחבל אחד מאזור בית לחם, אך יצוינו גם הפיגועים בצומת ראם, בכניסה לירושלים ובמידה פחותה ברעננה והפיגוע שסוכל בא-דורה. מאפיין נוסף המשותף לרוב הפיגועים הוא שהמחבלים נוטרלו על ידי אזרחים חמושים ומיומנים בהפעלת נשק.

מה ניתן ללמוד מכך?

1. שהמוטיבציה לביצוע פיגועים בקרב חלק מהפלסטינים ביהודה, שומרון וירושלים היא גבוהה מאוד. לא צריך לחכות לרמדאן, הטרור כבר פה. הרצון לפגוע ביהודים, תוך נכונות להקריב את חייך לצורך זה, מוטמע באופן שיטתי במוחם של הפלסטינים על ידי הנהגתם, הן זו של חמאס והן זו של הרשות הפלסטינית. בכל עת, ובמיוחד בעת מתיחות, כאשר ההסתה מתגברת, יימצאו אלה שיחושו צורך לתרגם את מחויבותם למאבק בציונות לשפת המעשה.
2. ניתן להבין שהכיסוי המודיעיני איננו מספק, בין השאר כנראה משום שחלק לא מבוטל ממבצעי הפיגועים אינם תואמים לפרופיל המפגע בעיני שירותי המודיעין. הם מבוגרים יותר, אינם נמנים בהכרח עם פעילי ארגוני הטרור המוכרים ופועלים במידה רבה מתוך מוטיבציה דתית. גם בכל הקשור למאמץ לסכל הצטיידות של המחבלים הפוטנציאליים בכלי נשק, רמת ההישג המודיעיני איננה מספקת.
3. שכל מאמצי הסיכול ההתקפי – הפשיטות על ריכוזי המחבלים ברחבי יהודה ושומרון, החרמת הנשקים הרבים, הריגת מאות מחבלים ומאסר אלפים – תגבור הכוחות בשטח ומימוש צעדי הענישה נגד המחבלים (בדגש על הריסת בתים) אומנם מונעים פיגועים רבים מאוד, אך אינם מספקים כדי להוריד את הטרור לרמה נמוכה עוד יותר.
4. שלא ניתן מענה סיכולי טוב מספיק בנקודות התורפה המוכרות – המחסומים, תחנות ההסעה וכלי הרכב הישראליים הנעים בכבישים.

אז מה צריך ואפשר לעשות?

ראשית, צריך לשפר את תהליכי הלמידה בכל הרמות ובכל מרכיבי המערכת, כדי שניתן יהיה להגביר את היעילות של המאמצים לסיכול טרור. ניתן להקשות באמצעות מחסומים ובדיקות פתע על הכניסה של מחבלים מאזורים בהם שולטים ומתגוררים הפלסטינים לאזורים בהם מתגוררים ונעים הישראלים. אפשר גם להפוך את מרחב הפקק בסמוך לנקודות התורפה, בדגש על המחסומים, לשטח מוגן, כפי שצה"ל החליט לפעול כעת באזור שבו התרחש הפיגוע. צריך גם לשפר את המענה המודיעיני.

לבסוף, צריך להמשיך בכל מאמצי הסיכול שכבר ננקטים ולהכיר בכך שהמערכה נגד הטרור ביו"ש, במקביל ללחימה בזירות האחרות, תימשך לאורך זמן ותגבה מחיר. לא ניתן לסמוך על הרשות הפלסטינית שתפעל לסיכול הטרור, ולמרבה הצער נראה שכבר השלמנו עם המציאות המוזרה הזו. למרות זאת, יש לתבוע זאת ממנה ולנקוט נגדה צעדים כל עוד היא ממשיכה להסית ולעודד טרור באמצעות תשלום משכורות למחבלים, ולהבהיר לפלסטינים באמצעות המשך הבנייה ביו"ש במסגרת החוק, כי הטרור איננו משתלם.

למניעת טרור ביו"ש יש מעבר לחשיבות המיידית של הצלת חיים, גם חשיבות אסטרטגית. זאת, נוכח מאמצי חמאס להתסיס את הפלסטינים ביו"ש, כדי להגביר את הלחץ על ישראל ולהמחיש את התמיכה בה ובהחלטתה לבצע את טבח 7 באוקטובר, ומול מאמצי איראן להגביר את יכולות הטרור מאזור זה. למרות רצף הפיגועים, ניתן לומר כי הדבר לא עלה בידיהן. לאור זאת, ועל רקע רמדאן המתקרב, חשוב שהשיקול הביטחוני יהיה הדומיננטי בקביעת המדיניות בסוגיית ההיתרים לכניסת מתפללים להר הבית ואישורי הכניסה של פועלים פלסטינים מיו"ש לישראל.

התפרסם באתר N12, בתאריך 25.2.2024.

ככל שחולף הזמן מטבח ה-7 באוקטובר, סדקים נפערים במעטה השברירי של הלכידות החברתית בישראל. אחד המחוללים הגדולים לכך הוא גיוס חרדים. אם בשגרה יש המעדיפים להתעלם מהסוגיה הנפיצה, ימי מלחמה מקרבים אותה לנקודת רתיחה.

מצב זה דורש, אפוא, הבאת פתרונות אמיתיים לשולחן שיישומם מחייב להכיר במציאות שאינה תמיד אוטופית. היא מציבה אתגרים, מחייבת הסתכלות מפוכחת ודורשת שינויים תפיסתיים – כל מה שגורם לבעיות להידחות ולהתפתח. וכאן נדרשת מנהיגות אמיצה.

המלחמה הנוכחית יוצרת הזדמנות לניפוץ הקונספציה הישנה שלא הוכיחה את עצמה. עכשיו, כשברור לכולם הצורך בעיבוי המערכות הביטחוניות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשאל את עצמה: האם גיוס חרדי מלא לצה"ל יביא את המזור לתחלואי החברה ויענה בהכרח על צורכי ביטחונה? כנראה שלא. נדרש מטען חורג של נאיביות כדי להאמין בכך.

אם על המרחב הציבורי ניטשות מחלוקות קשות מול המגזר החרדי, ניתן רק לדמיין מה יתחולל בתוך הצבא פנימה. הרעיון הזה רחוק מלספק מענה למלחמות היהודים. אם הוא היה אופטימלי, היו מספיק הזדמנויות לנסות לכפות אותו. גם הפוליטיקאים הניציים ביותר נמנעו מכך, ויש להם כנראה סיבות טובות. הערכה: אף צד לא באמת מעוניין בגיוס המוני של חרדים לצה"ל, שיביא בהכרח גם שינוי בגוף המקודש לחברה הישראלית.

חולשה נוספת של רעיון "גיוס מלא לחרדים", היא התעלמותו מהצרכים הביטחוניים האמיתיים של מדינת ישראל. אם המטרה היא לדאוג לביטחונה, צה"ל לבדו אינו התשובה לכך. בזמן שנאבקים על העיקרון, מאבדים את המהות עם הפסד כוח אדם פוטנציאלי לגופי ביטחון חיוניים. אין טעם להקריב את הביטחון על מזבח העיקרון.

גם החרדים לא יקבלו פתרון מהסוג הזה. כור ההיתוך הצה"לי מרתיע חברה שדוגלת בשמרנות. גם אלה שרוצים להשתלב, לא מעוניינים להשתנות. לשנות אורח חיים או לפגוע בו זו טעות. לכן, הגיע הזמן להשתחרר מהקונספציה.

אם המהות היא לספק ביטחון למדינה, יש לוודא שהיא אכן מקבלת במדויק את מה שהיא זקוקה לו. לכן, הפתרון המתבקש הוא הקמת גוף אזרחי-מקצועי שיורכב מנציגי הקהילות החרדיות וראשי כל מערכות הביטחון, שירכז את מכלול הצרכים הביטחוניים של ישראל ויוכל לתווכם לציבור החרדי באופן שאינו מתנגש עם ערכי הליבה שלו.

הם יגבשו תוכניות בהתאם לצרכי המערכות מתוך היכרותם עמן. במיפוי המכשולים, גוף כזה יספק מענה אולטימטיבי – ניתוק מפוליטיקה למניעת אינטרסים והקמת התנגדויות, תיווך מסגרות ביטחוניות שאינן מעודדות השתנות, רתימת גופי החירום האזרחיים-חרדיים שישתלבו בפעילות הביטחונית הכוללת, הבנה אמיתית של העולם החרדי שתושג בדיבור ישיר ולא מעליו, וכן הבנה הדדית שלא מדובר בלוחמת עקרונות כי אם בהבאת צרכי הביטחון האמיתיים.

גוף כזה יוכל לזכות לאמון מצד המדינה הודות לדמויות שירכיבו אותו, ובסבירות לא מבוטלת – גם מצד הציבור החרדי. הוא יוכל להיות מוכר גם בקרב ההנהגה החרדית כמתווך שלא מחפש לפגוע באורח חייהם, ולכן יידע לייצר חלופות הגיוניות ל"גיוס עיוור" שיהיו מותאמות ויספקו לישראל את המענה שהיא באמת צריכה. בכלל זה, העצמת ההתנדבות והסדרתה במסגרות אזרחיות יעילות כמו כיתות כוננות מורחבות, ארגוני הצלה ומשמר אזרחי, המהוות נדבך משמעותי במעטפת הביטחון של ישראל והקהילות החרדיות עצמן מעוניינות בהן.

בקידום תוכניות ארוכות-טווח נדרשת גם הבנה שעולם הישיבות לא ייפגע מהצעדים הננקטים, שיתקיימו כמסגרת אזרחית לאחר שנות הישיבה. בנוסף, הוא יוכל לשתף פעולה עם הרשויות המקומיות החרדיות לרתימת נוער מתמודד. עם התנהלות רגישה, גוף כזה יוכל לקנות את מעמדו כסמכות העיקרית להידברות שמשילה מעליה את מלחמות העבר ומתמקדת בהבטחת העתיד. הניסיון משתלם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20.2.2024.