״תארזו מזוודות ולכו לאירופה כי נבוא לטבוח בכם שוב ושוב״

מה אויבינו ביקשו להדגיש ביום הזיכרון לטבח, ומה עלינו ללמוד מכך?

"מבול אל־אקצה הוא אבן דרך היסטורית ואפוס לאומי גאה במאבק המתמשך עד לתבוסת הכיבוש ולשחרור הארץ והמקומות הקדושים", כך נכתב בהודעה הרשמית של חמאס במלאת שלוש שנים לטבח. אלרסאלה, ערוץ האינטרנט של התנועה, פינה מקום נרחב לתכנים שנועדו לרומם את הרוח בעזה ההרוסה, ולמסגר את המתקפה כפרק הרואי ומעורר גאווה בהיסטוריה הפלסטינית.

קישורה של המתקפה לחלום השיבה אל הכפרים שננטשו ב־1948 לא היה נסתר. "הנה דמרה, הכפר שעל חלק מאדמתו הוקם קיבוץ ארז. והנה סמסם, בריר, דיר־סניד, נג'ד והוג', שלא נמחקו מהזיכרון", תיארו בהתרגשות חלק מהכותבים.
זיאד נח'אלה, מנהיג הג'יהאד האסלאמי, הבטיח: "העם הפלסטיני לא יפסיק להתנגד בכל האמצעים האפשריים כל עוד הפרויקט הציוני יתקיים על אדמתנו".

לאחר שניצל מארבעה ניסיונות חיסול של ישראל, הוא הסתפק בנאום מוקלט ששיגר ממקום מחבואו, כנראה בטהרן.
קשה לנתק בין המסרים הללו ובין התיאורים שסיפקו חטופים שחזרו משבי חמאס. גם אין צורך לעשות זאת. "תחזור הביתה, תארוז מזוודה וסע לאירופה, כי אנחנו נעשה עוד 7 באוקטובר. כל עוד יש יהודי אחד בארץ ישראל, אנחנו נעשה לכם את זה שוב ושוב", כך אמר לאבינתן אור אחד משוביו לקראת שחרורו במסגרת העסקה.

עדות דומה לזו סיפקה כבר במרץ 2024 חן אלמוג־גולדשטיין, שנחטפה מכפר־עזה עם שלושת ילדיה ושוחררה לאחר 51 ימים. "הם בטוחים מאוד שיבואו שוב", היא סיפרה. כבר באוקטובר הנורא, עוד בטרם הסתיימה הבאתם לקבורה של כל נרצחי הטבח, התגאה בכיר חמאס ע'אזי חמד בביצועו. "עלינו להכות את ישראל בכל הכוח", הוא אמר, "מבול אל־אקצה היה רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו איתנות, רצון ואפשרות להילחם ולשלם את המחיר". במענה לשאלה מה המטרה של חמאס, הוא השיב בפשטות: "ישראל היא מדינה שאין לה מקום על אדמתנו. זו מדינה שאנחנו רוצים להוריד".

גם אם נאמין לסקרים בציבור הפלסטיני, המצביעים על ירידה מתמשכת בתמיכה במתקפת 7 באוקטובר, אין למצוא בכך נחמה. לפי אותם הסקרים, עדיין כ־40 אחוזים מקרב הציבור הפלסטיני מביעים שביעות רצון כללית מחמאס. אחד מכל חמישה פלסטינים בעזה משוכנע כי חמאס מנצח במלחמה. רק 15 אחוזים סבורים שישראל היא זו שניצחה.

לאורך המלחמה ספג ארגון הטרור מכה קשה מידי ישראל, ואיבד יכולות צבאיות רבות. אך לא רק שהוא עומד על רגליו, אלא שהוא עודנו גורם הכוח המשמעותי ברצועה. צה"ל שולט ב־60 אחוזים מהשטח, אך חמאס שולט בכמעט 100 אחוזים מהאוכלוסייה. מתקפת 7 באוקטובר סיפקה לו ולשאר הגורמים במחנה הפלסטיני את מה שלא היה להם קודם: תחושת מסוגלות.

כל זמן שאויבינו יחיו בתודעה שהתקפה נוספת בנוסח 7 באוקטובר אפשרית, הם לא יפסיקו לחלום על כך ולהתכונן לרגע המתאים.

עזה – מדינת חמאס
השיח על עזה, שבעקבות הפולמוס על הסרט "נז"א" גלש לשאלת ההפרדה בין מחבלים לאזרחים שאינם מעורבים, החזיר אותנו לימים שרווחה בהם הטענה ש"חמאס מחזיק בתושבי עזה כבני ערובה".

צריך להזכיר לעצמנו, ולא לאחרים שאוזניהם נאטמו מלשמוע: בבחירות הפרלמנטריות האחרונות שנערכו ברצועה, בשנת 2006, חמאס זכה ב־76 מתוך 132 מקומות באספה המחוקקת, וב־15 מתוך 24 מושבים בחמישה המחוזות בעזה. זו הייתה בחירתו של הציבור.

ב־17 שנות שלטונו רתם חמאס את כל מערכות השלטון להפצת רעיונותיו ולהטמעתם בכל שכבות הציבור. יותר ממחצית התושבים נולדו לתוך מציאות שבה חמאס הוא השלטון, ינקו את האידיאולוגיה החמאסית במוסדות החינוך ששלט בהם, צרכו את תקשורת חמאס, התפללו במסגדים שאנשיו ניהלו, ונעטפו מכף רגל ועד ראש בתעמולת חמאס.
במידה רבה, במאבקו בישראל ראה חמאס את עצמו כשלוחו של ציבור גדול ורחב, שחגג איתו את הצלחותיו. קשה לגלות אופטימיות ביחס לסיכויים לחולל מפנה תודעתי ניכר בציבור הזה בעתיד הנראה לעין. התנאים הייחודיים של רצועת עזה מציבים אתגרים חסרי תקדים, שאינם דומים למקרי עבר מוצלחים של דה־רדיקליזציה.

"זה אנחנו או הם", אמר אבידע בכר, איש קיבוץ בארי ששכל את אשתו ואת בנו, ונפצע קשות בטבח הנורא.

קשה להתנבא על הטווח הארוך, אך בטווח הקרוב ברור ההכרח להשלים את השגתם המלאה של כל היעדים שישראל הגדירה ביחס לרצועת עזה – לפרק את חמאס, להביא לפירוז מוחלט של השטח, לשמר שליטה ביטחונית, ולאפשר הגירה למי שמעוניין להגר אך כרגע אנוס להישאר בתוככי עזה.

לא תשכח
"אנשים כבר שוכחים. הם כבר שוכחים שחמאס פתח בטרור הזה": אלו היו דבריו של ג'ו ביידן, נשיא ארה"ב לשעבר, במאי 2024, חצי שנה בלבד לאחר הטבח המפלצתי, כשבעזה עדיין הוחזקו 128 חטופים ישראלים. בנאום תקיף שנשא אז במוזיאון השואה בוושינגטון התייחס ביידן למחאות בקמפוסים ולגל האנטישמיות בארה"ב, ויצא נגד הניסיונות להכחיש או לגמד את זוועות 7 באוקטובר.

ספק אם ביידן העלה בדמיונו תרחיש שבו בתוך שלוש שנים ראש עיריית ניו־יורק יאשים את ישראל בכיבוש, באפרטהייד ובפשעי מלחמה, ואת הממשל בוושינגטון בשותפות לכך "בכל משלוח נשק".
התשובה של ראש הממשלה בנימין נתניהו מעל בימת האו"ם לא שכנעה את זוהרן ממדאני. יש להניח שהיא לא תשכנע גם את נשיאת אירלנד, קתרין קונולי, שלא היססה לכנות את ישראל "מדינת טרור" והכריזה ש"ההיסטוריה של הסכסוך לא התחילה ב־7 באוקטובר".

היא לא תשכנע גם את עמנואל מקרון, שניסה להיות פלסטיני יותר מהפלסטינים כדי לרצות את הרחוב, ומוצא את עצמו טרוד במהומות המהגרים – או כהגדרתו של הנשיא דונלד טראמפ, "באסלאם שרוצה להשתלט על המדינה". תשובת נתניהו לא תשכנע גם את אד מיליבנד הבריטי, שמחה על הסבל שישראל מחוללת בעזה, או את פדרו סנצ'ס הספרדי, שהאשים את ישראל בהשמדת עם חסר ישע בעזה, וטרוד כעת במשבר הפוליטי שהביא לקריסת ממשלתו.
דבריו של נתניהו נחוצים בעיקר לנו כתזכורת תמידית: "ישראל לא ביצעה רצח עם, אלא מנעה רצח עם. זה מה שבחמאס היו עושים לנו אלמלא עצרנו אותם. הם היו הורגים כל אחד ואחת מאיתנו, עד האחרון".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 09 באוקטובר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




אחרי 7 באוקטובר: ישראל מפוכחת ונחושה – לא מוכת טראומה

אין ספק שזה היה שבוע קודר וכבד בישראל, שבוע גדוש בזיכרונות כואבים ואוהבים מן האזרחים הרבים שנרצחו בידי חמאס במיטותיהם, ומן החיילים שנהרגו מאז בלחימתם במחבלים הפלסטינים הג'יהאדיסטים. אבל לאורך כל השבוע הזה, התחושה הדומיננטית ששמעתי והרגשתי הייתה פטריוטיות, לא התשה; חוסן, לא השלמה עם התבוסה; התרסה, לא מפלה.

למרבה הצער, לא הייתם יודעים זאת מן הנרטיב המחליש והמדכא שליווה חלק ניכר מן הסיקור בתקשורת הישראלית והעולמית במלאת שלוש שנים למתקפת חמאס על ישראל. עיתונאים תיארו את ישראל כמי שלקתה בטראומה מן הטבח וכמי שתשושה משלוש שנות מלחמה; כחברה שבורה ומשותקת.

הדבר מקומם אותי, משום שזו קריאה שגויה, ואפילו זדונית, של הלך הרוח הישראלי. זהו פירוש מרושע ומעליב של הנפש הלאומית הישראלית. המציאות היא שהישראלים אינם מרוסקים ואינם מדוכדכים. אדרבה, הם כועסים כראוי ונחושים לנצח את כל אויביהם. למעשה, אזרחי ישראל רוחם איתנה והם דרוכים ונכונים לפעולה בדרכים חשובות וחיוביות, וכעסם מופנה במרץ הן פנימה והן החוצה.

כעס טוב

במישור הפנימי, הציבור בישראל דורש בזעם ובחריפות ממנהיגיו לתת דין וחשבון על הכשלים המדיניים והביטחוניים של עידן אוסלו, שהובילו ל־7 באוקטובר, ועל הכשלים המודיעיניים והצבאיים שאפשרו לחמאס להפתיע את צה"ל ולהכניעו (באופן זמני).

הם אינם שוכחים ואינם סולחים לקצינים ולפוליטיקאים הנושאים באחריות כבדה לאסון שהלך והתבשל במשך שנים והתרחש לפני שלוש שנים, ובאופן טבעי זהו הנושא המרכזי המעסיק את מערכת הבחירות הישראלית הנוכחית בימיה האחרונים.

במובן הזה, הישראלים אכן כועסים — השמאל נגד הימין, הימין נגד השמאל (וכולם נגד הערבים האנטי־ציונים ונגד היהודים החרדים). אני אומר שהכעס הזה הוא דבר טוב, שכן הוא מחדיר לחיים הציבוריים בישראל אנרגיות חדשות, בזכות צעירים ושחקנים חדשים ורבים, מפיח רוח ומזרים דם חדש בפוליטיקה (ובלבד שנדע גם למתן את השיח במעט נימוס ואחווה).

כל הציבור, מימין ומשמאל, גאה במילואימניקים האמיצים שהשליכו את עצמם למערכה נגד חמאס, ובמתנדבים חסרי האנוכיות שנרתמו לחזק את משפחותיהם, לטפל בפצועים, ביתומים ובמי שנושלו מבתיהם, לעבד את השדות ולנהל את העורף.

אלה הם האנשים הפטריוטים והאמיצים, אנשי הצבא והחברה, שיעניקו לישראל הנהגה איתנה ומבוססת על עקרונות לדורות הבאים. תנו לכעסם הלוהט ולמחויבותם הנלהבת להניע את המדינה קדימה ולמעלה.

דבר אחד ודאי: בחבורה אצילית זו אין ישראלים מותשים־מובסים או משותקים־מוכי־טראומה.

במישור הגלובלי, הישראלים זועמים על העוינות והצביעות של העולם המערבי, שהפנה ברובו את גבו לישראל — מונע ממדינה זו נשק להגנתה, ומאשים אותה ברצח עם ובפשעי מלחמה אחרים, בשעה שחמאס ותומכיו חוגגים את רצח העם שהטרוריסטים שלו ניסו לבצע.

סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, הקובעים כי לעם היהודי יש נטייה לנקמה או צמא לדם ילדים, הרוו את התקשורת המערבית.

אז כן, הציבור הישראלי כועס על כל זה: על התיאורים המרושעים של מלחמותיו הצודקות והמוצלחות נגד איראן ונגד צבאות השלוחים שלה — חמאס וחיזבאללה; על האנטישמיות הגולמית ההופכת שוב לשיח המיינסטרים; ועל האידיאולוגיות המאכלות, כגון האסלאם הרדיקלי, המבקשות לערער את החברות המערביות ובו בזמן להשמיד את ישראל.

הישראלים יתנגדו לכל אלה, בכעס מוצדק; ושוב, זהו כעס טוב. הכעס, וזרמים רבי־עוצמה של זהות יהודית־ציונית, מזינים את החוסן — והחוסן הוא מצרך חיוני להתמודדות עם המציאות הגלובלית הקודרת.

לפיכך, ישראל מתכוונת לצוד את אויביה, ולא להיות הניצודה על־ידיהם או להיות נרדפת על־ידיהם או מכותרת בשל בעלות ברית הפכפכות ומרושעות.

יהיו מנהיגיה הפוליטיים של ישראל אשר יהיו בשנים הקרובות, הם לא יחזרו למדיניות הכלה המעדיפה איפוק על פני הכרעה צבאית. גישה זו אפשרה לאויבים לפתח יכולות תקיפה במהלך מרווחי הנשימה הדיפלומטיים שניתנו להם. תחת זאת, ישראל תשמור על מדיניות הגנה יוזמת, ובכלל זה על עליונות אסטרטגית מול אויבים מקרוב ומרחוק.

נרטיב מרושע נוסף, הנובע מן העלילה הכוזבת שלפיה ישראל עייפה ומותשת, הוא ההאשמה המשפילה בדבר "עיוורון" ישראלי; התפיסה שלפיה הישראלים הלומים מדי מן ההתקפות של חמאס ב־7 באוקטובר מכדי לחשוב בבהירות; שהם מוטרדים מדי מן הטבח מכדי להתקדם בתבונה לעבר "פתרון שתי המדינות" ה"הכרחי והבלתי נמנע".

לפי הסיפור הזה, הישראלים כועסים ונקמניים מדי מכדי להבין שמדינה פלסטינית היא אינטרס עצמי שלהם. בהתאם לכך, המעמד הפוליטיקלי־קורקט של המומחים הבינלאומיים יצטרך לכפות על ישראל הקמת מדינה פלסטינית לטובתה של ישראל עצמה — שהרי, שוב, ישראל "מוכת טראומה" מכדי לראות זאת בבהירות.

ניתוחים מתנשאים ופטרוניים כאלה הפכו למטבע עובר לסוחר בבירות אירופה ובעמודי הניו יורק טיימס. העולם הטוב והמיטיב, אתם מבינים, שמדינאיו חושבים בתבונה — בניגוד למנהיגיה הנחשלים כביכול של ישראל ולציבור המיוסר שלה — חייב "להסיט את תשומת לבם של הישראלים" מן ה"טראומות" של מתקפת חמאס.

עליהם ללטף את רגשות הישראלים, לחבק אותם חיבוק גדול, להציע לישראלים "ערבויות" מרגיעות לפירוז פלסטיני (אף שישראל כבר קיבלה בעבר הבטחות נדיבות ומגוחכות כאלה), ואז לדחוף בעדינות את ישראל "קדימה" לעבר "פתרון שתי המדינות" הישן והטוב, כביכול הפתרון הנבון. ואם זה לא יעבוד, גם מעט סנקציות עונשין על ישראל וחרמות על ישראל עשויים לעזור קצת.

כאן בדיוק נכשלת היהירות המערבית. מה אם הישראלים אינם "מוכי טראומה" בעקבות 7 באוקטובר, אלא דרוכים ומפוכחים? מה אם הישראלים אינם תינוקות פצועים שיש לפתותם או לכפות עליהם לקבל החלטות של מבוגרים, אלא אכן חושבים בבהירות?

אולי לאחר 30 שנה של בגידות בתהליך השלום והתקפות, הגיעו הישראלים למסקנות בוגרות ומציאותיות, השונות מאלה של המוחות האסטרטגיים הגדולים של העולם המערבי — אנשים כמו, נניח, אנדי ברנהם ופדרו סנצ'ס?

אולי הצמרת הישראלית קבעה בשיקול דעת כי לפחות בטווח הקרוב, הקמת מדינה פלסטינית היא המדיניות הלא נכונה; וכי היא תוביל רק לטרור רצחני נוסף?

מה אם הישראלים סבורים שרק לאחר שהאויבים החמושים היטב (בידי איראן) בגבולותיה הדרומי והצפוני של ישראל יובסו באופן מוחץ — ותהליך זה עשוי להימשך עשור של לחימה — יוכל להתגבש שלום של פשרה מתונה?

מה אם הישראלים הגיעו למסקנה צוננת שרק לאחר שהתנועה הלאומית הפלסטינית תעבור תהליך של דה־רדיקליזציה — ותהליך זה עשוי לדרוש עשרות שנים של טיפול נוקשה — יהיה הסכם דיפלומטי אפשרי?

ומה אם אחת המסקנות המרכזיות היא שיש להחליף את מה שמכונה EKP ("פרדיגמת 'כולם יודעים'"), הכרוכה בהקמת מדינה פלסטינית בהיקף מלא וללא בלמים?

אז כן, הישראלים אכן פצועים וכועסים. אולם הדבר חידד את חשיבתם, לא ערפל אותה. יש להם הבנות רלוונטיות ומבוססות היטב באשר לאתגרים ולהזדמנויות המדיניים שלהם.

הגבורה שהפגינו בשמי סעודיה בשבוע שעבר היא מטפורה לשלוש שנות מלחמה. הישראלים בוגרים וחסונים — לא תשושים, משותקים או מבולבלים. רוחם הפטריוטית התחדשה, והם נחושים להביס את כל אויביהם ולבנות מחדש את ישראל באופן מפואר יותר מאי־פעם.

ולכן אני אומר לעולם: רסנו את החוצפה שלכם. אל תנסו להתנשא על ישראל מתוך הנחות מוטעות, פתרונות זחוחים וסנקציות מגעילות. ישראל ראויה שייתנו לה ליהנות מן הספק בשעה שהיא נלחמת על ביטחונה ומקבלת החלטות באשר לטווח הדיפלומטי הנכון. ישראל לא תשלים עם בוז בינלאומי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 08 באוקטובר 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




סקר מכון משגב: רוב בציבור היהודי לא מאמין שתכנית טראמפ תוביל לפירוק חמאס

סקר שערך מכון משגב לביטחון לאומי מצא שרוב גדול מהציבור הישראלי לא מאמין שתוכנית מועצת השלום של הנשיא דונלד טראמפ ברצועת עזה תביא להוצאת כל הנשק החוצה ולפירוקו המוחלט של חמאס. במקום זאת, רוב בקרב משתתפי הסקר מעדיף להמשיך בלחימה עד להשגת היעדים הצבאיים או להקים ממשל צבאי זמני בעזה.

הסקר נערך ב-20 באוגוסט 2026 על ידי "לזר מחקרים", בראשות ד"ר מנחם לזר, ובשיתוף פאנל המשיבים האינטרנטי Panel4All. משתתפי הסקר כללו 501 משיבים, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת במדינת ישראל מגיל 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית היא 4.4%.

רוב מוחלט של משתתפי הסקר, 74%, לא מאמין שתוכנית טראמפ תביא להוצאת כל הנשק מעזה ולפירוק מוחלט של חמאס. רק 16% ממשתתפי הסקר מאמינים בטענה זו, ו-10% נוספים אינם יודעים לענות עליה. ביחס לשאלה זו לא ניכר הבדל בין ישראלים המשתייכים למחנות פוליטיים שונים, אך בחלוקה דמוגרפית נמצא כי חוסר האמון בתוכנית היה גבוה באופן יחסי אצל תושבי תל-אביב והדרום (81% בשתי הקבוצות).

לצד זאת, שני פתרונות אחרים נתפסו כמקובלים יותר בעיני הציבור היהודי בישראל, בהתאם לסקר: הגברת הלחימה עד להשגת המטרות הצבאיות זכתה ל-30% תמיכה (42% בקרב מי שמגדירים את עצמם "אנשי ימין"), והקמת ממשל צבאי זמני ברצועה עזה, עד להשגת כלל המטרות הצבאיות, קיבלה 24% תמיכה של כלל המשיבים.

הגברת הלחימה נתפסה כפתרון מקובל יותר על ידי משיבים דתיים וחרדים (49% ו-40%, בהתאמה), בעוד שהנטייה לאפשרות של הקמת ממשל צבאי זמני  הייתה גדולה יותר אצל נשים  ומסורתיים ומשתתפים בגיל 45-60 (31% בכל אחת מהקבוצות הללו).

פתרון אפשרי של העברת השלטון ברצועה לידי הרשות הפלסטינית מקובל בקרב 10% בלבד ממשיבי הסקר, וזוכה לאהדה גדולה יותר בקרב מי שהגדירו את עצמם "אנשי שמאל" (34%). פתרון זה נתפס חיובי יותר בעיני משיבי הסקר שגילם גבוה מ-60 (20%).

שאלה אחרת שנבחנה בסקר היא היחס של הציבור היהודי בישראל להתיישבות בעזה. בעוד ש-47% ציינו כי הם מתנגדים להתיישבות כזו, 42% תמכו בה. התמיכה בהתיישבות גבוהה בקרוב מי שמגדירים את עצמם "אנשי ימין" (69% בעד, 22% נגד), בעוד ש"אנשי מרכז" ו"אנשי שמאל" מתנגדים לכך ברובם המוחלט (74% בקרב "אנשי המרכז" ו-84% מ"אנשי השמאל").

בחלוקה לפי מגזרים, גילים ושיוך גיאוגרפי נמצא כי התמיכה בהתיישבות מאפיינת יותר משיבים שגילם עד 44 (55%), דתיים (74%), חרדים (84%), תושבי ירושלים, יהודה ושומרון (68%) והדרום (58%). לצד זאת, ההתנגדות למהלך אפשרי כזה בלטה בקרב משיבים בני 60 ומעלה (63%) וחילונים (65%).




לא להוריד את הרגל מדוושת הסיכול

בזמן שמנכ"ל "מועצת השלום" ניקולאי מלדנוב תמרן בין הניסוחים של תוכנית 20 הנקודות ומתווה 15 הסעיפים כדי לנסח הודעה שתרגיע את ישראל, הבהירו בחמאס בדיוק את כוונתם בהתחייבות שניתנה בהסכמים אלה. "איננו מתכוונים למסור את הנשק לישראל", אמר בכיר הארגון ראזי חמד, והוסיף: "לא יבוצע כל מהלך של פירוז לפני שישראל תשלים את נסיגתה מן הרצועה".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו ראזי חמד שימים מעטים לאחר טבח 7 באוקטובר הסביר בראיונות לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד". הוא גם הבטיח: "'מבול אל־אקצה הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו איתנות ואפשרות להילחם ולשלם את המחיר". זהו גם אותו ראזי חמד שבריאיון השבוע לפירס מורגן התעקש כי חמאס מעולם לא התכוון להרוג אזרחים ב־7 באוקטובר, וניסה לטשטש ואף להכחיש את האירוע המכונן שהצית את המלחמה.

ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראליים אומנם טרם השיגה את חמד, אך עדיין לא מאוחר. כך או אחרת, אם למישהו היה ספק, דבריו של חמד הבהירו כי חמאס מתייחס לשיחות המדיניות רק כמנוף לסילוק צה"ל, בלי לוותר על כוחו הצבאי או על תשתיותיו. בינתיים, בסיוע "מועצת השלום", מחבלי עזה קיבלו בחינם 14 ימי הפוגה מבליץ הסיכולים הממוקדים שהכה בהם עד לפני שבוע.

את המנגינה של חמד אפשר לשמוע גם בלבנון. הנהגת חיזבאללה מבהירה בקולה כי ההסדרים המדיניים אינם כובלים את ידיה. מזכ"ל הארגון נעים קאסם הצהיר לאחרונה בנחישות כי "לא התחייבנו לאף אחד לא להתנגד לתוקפנות ולא להגיב לה", ופסל על הסף כל ויתור על נשק בעת הנוכחית.

מצד ישראל, תגובה על פגיעה בחיילינו צריכה להיות מיידית ולא מידתית. תגובה מתונה, שאינה מכאיבה לאויב, לא רק שלא תרתיע אותו מלשוב ולפגע אלא ההפך – היא תיחשב בעיניו כתג מחיר נסבל ביחס לנזק שגרם לנו.

את השאלה אם המטען הקטלני הונח בידי חיזבאללה לפני ההסכם או אחריו אפשר ללבן לאחר שנגיב. כאשר גורמי הטרור יבינו שזו הגישה הישראלית, הם יצטרכו לשאול את עצמם אם כדאי להם להשאיר בשטח מטענים שהונחו מבעוד מועד או לפעול לפירוקם בטרם יביאו להסתבכות. לעומת זאת, אם ישראל תתחשב בטענה שמטען הנפץ הונח לפני ההסכם, נהיה עלולים חלילה למצוא את עצמנו מול מטענים נוספים שיתפוצצו על כוחותינו, ואף לגביהם יוסבר כי הם "מטעני טרום־הסכם".

לחיזבאללה ולחמאס אין שום כוונה להתפרק מנשקם מיוזמתם, ואיש לא יעשה את העבודה הזאת בשבילנו. מה שמשבש את יכולתם להתעצם או לפגע הוא הלחץ הסיכולי התמידי, ולכן תהיה זו שגיאה אסטרטגית להרפותו. כל עוד הם נתונים תחת איום מתמיד של ישראל, בכירי הארגונים ואנשיהם נאלצים לנהל את חייהם כנרדפים, במקומות מסתור ובפרופיל נמוך, תוך נקיטת סידורי אבטחה שמכבידים על התנהלותם.

יתרה מכך, כדי להימנע מהפתעה נגדנו, חיוני למנוע מהאויב את יכולתו להתארגן להוציאה לפועל. הפסקה או הפחתה ניכרת של פעולות הסיכול תיתן לאויב את הביטחון ותחושת החסינות שחסרים לו ושחיוניים להתארגנותו.

במקום להיכנס להתפלפלות משפטית על נוסחי התוכניות והמתווים השונים, צריך "לפשט את הדברים" בשתי הזירות: לא נוותר על חופש פעולה סיכולי, לא ניסוג מכל שטח שאנו שולטים בו בטרם יפורקו ארגוני הטרור, ונגיב בעוצמה על כל פגיעה או ניסיון לפגוע בנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




הצבת תנאים לכוח השיטור החדש בעזה

עיקרי הדברים

  • בדיקת הרקע של כ-5,000 המועמדים לכוח השיטור החדש בעזה מתמקדת, ככל הידוע, בזיקה לחמאס ובסיכון הביטחוני הנשקף מהם. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק.
  • העברת עזתים ממקום למקום, הלבשתם במדים והפקדת נשק בידיהם לא ייצרו כוח חדש באמת, כל עוד יחסם לישראל ותפיסתם את ייעודו של הנשק לא השתנו.
  • אין לחמש מועמד שאינו מכיר בעזה כביתו הקבוע, אינו מוותר על תביעת ה״שיבה״ לישראל ואינו מתחייב לסיום הסכסוך ולדו-קיום בשלום עם ישראל.
  • מועמד הרשום באונר״א כ״פליט פלסטיני״ יידרש לא רק להצהיר על שינוי בעמדתו, אלא גם לעגן אותו במעשים: לוותר על תעודת הפליט, לבקש את מחיקתו מרשימות אונר״א ולקבל תעודת תושב עזה.
  • אם המועמדים יסרבו לתנאים האלה, אין להקל אותם רק כדי לעמוד במכסת הגיוס. עצם הסירוב הוא ממצא חשוב שמקבלי ההחלטות צריכים להביא בחשבון.

מבוא

מועצת השלום השלימה את בדיקתם של כ-5,000 עזתים המיועדים למחזור הראשון של כוח שיטור פלסטיני חדש. יותר מ-200 אלף איש הגישו מועמדות.[1] חלק מההכשרה צפוי להיערך מחוץ לרצועה, וגופי הביטחון בישראל מסרו, ככל הנראה, מידע ששימש לבדיקת המועמדים.

ברור שאין לאפשר לאנשי חמאס להשתלב בכוח. ואולם, העובדה שלא נמצא קשר ארגוני מוכח בין מועמד לחמאס עדיין אינה מלמדת שהוא מקבל את קיומה של ישראל, מוותר על המשך המאבק בה או יימנע בעתיד מלהפנות את נשקו נגדה.

הבעיה אינה מסתכמת בשיוך ארגוני. במשך עשרות שנים הוטמעה בעזה התפיסה שמלחמת 1948 טרם הסתיימה, שתושבי הרצועה הם ״פליטים״ השוהים בה זמנית ושיעדם הסופי הוא ״שיבה״ לישראל. כוח שיגויס בלי לשנות את התפיסה הזאת עשוי לשאת שם חדש ולפעול תחת פיקוד חדש, אך הוא לא ישרת עתיד מדיני אחר.

הסינון הביטחוני נועד לברר אם המועמד השתייך לארגון עוין. לצד זאת נדרשת גם בדיקה מהותית יותר: איזו מטרה אמור לשרת הנשק שיופקד בידיו.

מי שמבקש לקבל סמכות חמושה בעזה שלאחר המלחמה חייב לבחור בין שתי תפיסות שאינן מתיישבות זו עם זו: האם הוא רואה בעצמו פליט השוהה בעזה זמנית וממתין לשיבה לישראל, או תושב קבע המבקש לבנות את עתידו ברצועה.

המלצות לממשלת ישראל

  1. לקבוע תנאי סף מדיניים להסכמה ישראלית

על הקבינט לקבוע כי ישראל לא תסכים להכשרתו, למימונו, להצבתו או לחימושו של שוטר, אלא לאחר שיחתום מול מצלמה על הצהרה מחייבת שלפיה:

  • עזה היא ביתו הקבוע;
  • אין לו תביעה לשיבה לישראל, והוא אינו תובע זכות כזאת מתוקף היותו צאצא לפליטים;
  • הוא דוחה את הסיסמה ״מהנהר עד הים״ וכל תוכנית אחרת שמשמעותה חיסולה של מדינת ישראל;
  • הוא מקבל את קיומה של ישראל ומתחייב לסיום הסכסוך ולדו-קיום עמה בשלום;
  • הוא לא יצטרף לארגון הפועל נגד ישראל ולא יתמוך בו או יסייע לו.

ההצהרה לא תהיה מעשה סמלי וחד-פעמי, אלא תנאי מחייב לקבלה לשירות ולהמשך השירות, וכן לקבלת שכר, לקידום ולהחזקת נשק.

  1. לזהות את המועמדים הרשומים באונר״א

ישראל ומועצת השלום צריכות לברר מי מהמועמדים רשום כ״פליט פלסטיני״. רישום זה אינו פרט טכני בלבד. הוא מבטא את הטענה שעזה אינה בית קבוע ומשמר את תביעת השיבה לישראל.

  1. להתנות את השירות בוויתור מתועד על מעמד הפליט

לפני שיתקבל לשירות, כל מועמד הרשום באונר״א יידרש:

  • למסור למועצת השלום את תעודת הפליט שלו, כדי שתבוטל או תושמד בהליך מתועד;
  • להצהיר כי אינו רואה עוד בעצמו ״פליט פלסטיני״ וכי לא יבקש בעתיד לחדש את המעמד;
  • לפנות בכתב למטה אונר״א ולבקש להסיר אותו ואת בני משפחתו מרשימות הפליטים;
  • להציג אישור שאונר״א קיבלה את פנייתו, גם אם טרם השיבה עליה;
  • לקבל ממועצת השלום תעודת ״תושב עזה״, שתגדיר את עזה – ולא את ישראל – כביתו הקבוע.

גם בני משפחה יידרשו למסור הצהרה דומה.

  1. להציב קו אדום ישראלי

על ישראל להבהיר למועצת השלום כי אמינותו של הכוח חשובה מהעמידה ביעד מספרי. אם רק מקצת המועמדים יקבלו את התנאים, יש להקים כוח מצומצם שיורכב מהם בלבד. אם אף מועמד לא יקבל אותם, אין להסכים בשלב זה לחימושו של כוח שיטור עזתי.

תוצאה כזאת לא תעיד על כישלון בתהליך הסינון, אלא על כך שהשינוי המדיני הנדרש עדיין לא התרחש. הורדת הרף רק תזרז את העימות הבא, ותעניק למי שישתתפו בו נשק, שכר והכשרה.

סיכום

מדים חדשים אינם יוצרים תפיסה מדינית חדשה. מסירת נשק לעזתים שאינם מקבלים את עזה כביתם הקבוע ואינם מוותרים על רעיון השיבה לישראל תסתכם בהעברת נשק מקבוצה פלסטינית עוינת אחת לאחרת. משום כך, ההתנערות מתפיסת הפליטות הנצחית וההתחייבות לסיום הסכסוך חייבות להקדים את מסירת הנשק.

המבחן אינו רק אם המועמד השתייך בעבר לחמאס. המבחן האמיתי הוא אם הוא מוכן להתחייב היום – בפומבי ובמעשים – לעתיד קבוע בעזה ולסיום הסכסוך עם ישראל. בשל כך, על ישראל להתנות את הסכמתה להכשרת הכוח ולחימושו בהתנערות פומבית ומתועדת מתפיסת הפליטות הנצחית, בהכרה בעזה כבית קבע ובהתחייבות לסיום הסכסוך.

[1] https://www.timesofisrael.com/vetting-of-first-5000-cadets-for-gaza-police-force-complete-says-official/.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




זירת עזה צריכה להישאר פתוחה עד שכל המטרות יושגו

"השיח הגובר בישראל על האצת תהליכי בניין הכוח הצבאי של חמאס בעזה נועד רק להצדיק את התוקפנות הישראלית הנמשכת באזור זה" – כך האשים דובר חמאס, חאזם קאסם, בראשית השבוע. הוא הדגיש כי ארגונו ממשיך להיות מחויב להסכם הפסקת האש וקרא למדינות המתווכות ללחוץ על ישראל לעצור את הפרותיה.

בצמרת חמאס מוטרדים מהפניית הזרקור אל הזירה העזתית. המלחמה באיראן ובלבנון שמשכה אליה את עיקר תשומת הלב והיכולות הצבאיות של ישראל, הקלה מעליו חלק מהלחצים. הוא ייצב את מערכיו, הוסיף לבסס את משילותו והגביר את מאמציו לשיקום יכולות צבאיות. רצף החיסולים בשורותיו החזיר אותו אל המציאות העגומה ואת בכיריו למעמקי המנהרות. 

הדיווחים על כך שמועצת השלום נתנה את הסכמתה השקטה למדיניות החיסולים וצמצום השטח על ידי ישראל, מטרידים את ראשיה. הם שולפים את הנוסחאות היצירתיות שהכינו מבעוד מועד כדי לגנוב את דעת הציבור והמדינות המתווכות. אך ללא שום כוונה להתפרק מנשק. אין בכוונתם להיענות אפילו לנוסחה המרוככת של ניקולאי מלאדנוב, שבאופן זמני היה מוכן להסתפק ב"ריכוז, איחסון או הקפאת השימוש בנשק".

הרשימה המתארכת של הפעילים המחוסלים, מספקת להם המחשה לא רק באשר ליכולות המודיעין והסיכול של כוחותינו, אלא גם להצלחתה של ישראל לממש מדיניות זו למרות ההסדרים המגבילים שחמאס והמדינות המתווכות ניסו לכפות עליה.

מנקודת מבטה של ישראל, יש ברשימה הזו גם משהו פחות מעודד: היא ממחישה את האיום הגובר והולך מתוך שטחי הרצועה.

בנוסח הודעותיו של דובר צה"ל על החיסולים, ניתן למצוא רמזים לכך. חלק ניכר מהמחבלים שחוסלו היו כאלה ש"קידמו מתווי טרור נגד כוחותינו הפועלים ברצועת עזה". חלק מהתקיפות  היו נגד תשתית תת-קרקעית שחמאס ניסה לשקם לאחר הפסקת האש ונגד פירי שיגור ומשגרים שהיו בשימוש הארגון. אפשר לצרף גם את אלה לאינדיקציות על מאמצי השיקום של ארגון הטרור.

 איום הרחפנים – לא לאפשר לחמאס לחקות את  חיזבאללה

לאורך השנים, הזירה הלבנונית סיפקה לחמאס אין ספור לקחים אסטרטגיים באשר לבניין כוחו ולהתמודדות הצבאית עם ישראל. כך, בין השאר, הקמת צבא-חמאס, תפיסת "תת-הקרקע" שחיזבאללה היה החלוץ ליישמה במסגרת "שמורות טבע" בדרום לבנון ואימוץ עיקרון העתקת הלחימה לשטח האוייב. חמאס למד את המודלים של חיזבאללה והתאים אותם לאילוציו ולמאפיינים הייחודיים של הזירה העזתית.

לא צריך דמיון מופרע כדי לנחש מה עובר בראשיהם של בכירי חמאס, כשהם רואים את הסרטים שחיזבאללה מפיץ על השימוש הרחפנים וכשהם שומעים על הפגיעות שנשק זה מסב לישראל.

חמאס שהוכיח את יכולותיו בתחום הזה במתקפה ב-7 באוקטובר  ועוד לפניה, עלול למצוא בו את הפתרון המבצעי לאילוצים שבהם הוא נתון כיום. הדרך עד לבנייתו של איום משמעותי מסוג זה, עלולה להיות קצרה, אם נתיבי ההברחות לא יסכרו.  זהו אמצעי המניעה החשוב ביותר נגד בנייתה של יכולת זו. בנוסף לכך, חיוני לתקוף ולהשמיד כל מה שנוגע לתחום הרחפנים: אמצעים, מתקנים ואנשים שקשורים בכך.

במקום להתבשם מהצלחה סיכולית פה ושם בתחום ההברחות, כדאי לשאול מה איננו מצליחים לסכל. ובכלל, על רקע הדיווחים הסותרים בנוגע למצבו של חמאס, טוב יהיה אם תוצג לציבור על ידי גורם רשמי תמונה בהירה ומפורטת לא של הפעילים והיכולות שישראל השמידה, אלא של מה שנותר בידי חמאס:  סדר-הכוחות, כמות המנהרות ואורכן, אמצעי לחימה – סוגים וכמויות, תשתיות ייצור נשק וכו'. לא הכל אנחנו יודעים ולא על כל מה שידוע ניתן לדווח. גם אם התמונה תהיה חסרה, היא עדיין תהיה טובה יותר מקטעי מידע, ספקולציות או פרשנויות מטעם.   

נתניהו מול טראמפ

שלושה אירועים עלולים להשפיע על המדיניות הביטחונית של ישראל בתקופה הקרובה ואולי אף לסכן את הישגיה. הראשון -בחירות האמצע בארה"ב ושאיפתם של טראמפ ואנשיו לשמר יציבות מרבית לפחות עד-3 בנובמבר . השני -המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן על הסכם הגרעין והניסיונות שייעשו מצד המשטר בטהראן להשתמש בכך כמנוף לחץ על ישראל באמצעות האמריקנים ולהגביל את הפעילות הישראלית ואולי אפילו את נוכחותה בזירות השונות. האירוע השלישי הוא מערכת הבחירות בישראל.

השגיאה שאפשרה לארה"ב לחבר את זירת לבנון להפסקת האש עם איראן חייבת לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל, כלקח באשר להתנהלות הנדרשת מול וושינגטון. ביחס לעזה, משמעות הדברים היא כי יש להיזהר מפני כל יוזמה ומהלך שיקשרו בינה לבין סוגיות אזוריות אחרות.

נכון לגלות חשדנות רבה ביחס לסיכויים להפעיל "ועדת טכנוקרטים" או מנגנונים אחרים שכביכול נקיים מחמאס במציאות שבה עזה היא עדיין חמאס.

בזירה שממנה הכל התחיל, ישראל לא יכולה להתפשר על השגת כל מטרותיה.  הסרת האיום מזירה זו – הוא הישג חשוב, אך לא מספק! מניעת בנייתו מחדש של האיום, מיטוט מוחלט של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ופירוז האזור מנשק – הם יעדים שישראל חייבת להשיג.  עד אז, יש להשאיר את עזה כזירה פתוחה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 07 ביולי 2026.  

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




מתקפת 7 באוקטובר – לא רק מי יחקור, אלא איך יחקור

עיקרי הדברים

  • הוויכוח על זהות הגוף שימנה את ועדת החקירה חשוב לאמון הציבור, אך הוא דוחק הצידה את השאלה החשובה לא פחות: כיצד תתנהל החקירה עצמה.
  • מודל ועדות החקירה המקובל בישראל דומה במאפייניו להליך משפטי: בראשו עומדים לרוב שופטים, הוא כולל דיונים פומביים, ייצוג משפטי, אזהרות, עדויות וחקירות נגדיות.
  • מודל זה מתאים פחות לחקירת כשל מערכתי בסדר הגודל של מתקפת 7 באוקטובר, משום שהוא עלול להיות מסורבל, איטי וממוקד מדי בשאלות של אחריות ואשמה.
  • בחקירה מסוג זה יש להעניק עדיפות לחקר האמת, לשחזור מדויק של השתלשלות האירועים, להבנת הכשלים ולמניעה עתידית – בדומה לחקירת אסונות תעופה.
  • שופטים ומשפטנים אינם בהכרח הגורם המתאים ביותר להוביל חקירה כזו, משום שהמתודולוגיה המשפטית האדוורסרית שונה מהותית מתחקיר מערכתי, מדעי ורב-תחומי.
  • החלופה המוצעת היא צוות חקירה מקצועי ורב-תחומי, שיפעל במתכונת הדומה לחקירת תאונות אוויריות ולתחקיר מבצעי, וייעזר במומחי מודיעין, טכנולוגיה, מערכות נשק וניתוח ארגוני.
  • אין משמעות הדבר ויתור על אחריות אישית או ציבורית, אלא הפרדה בין מנגנון הלמידה והמניעה לבין מנגנונים אחרים שיטפלו בהסקת מסקנות אישיות, פיקודיות או פוליטיות.

 מבוא

מאז מתקפת 7 באוקטובר מתנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלה מי ימנה את חברי ועדת החקירה שתחקור את המתקפה והטבח. אין זה ויכוח סרק; זהו ויכוח חשוב על האמון הציבורי בחוקרים, והאמון הזה חיוני להשגת אמון בחקירה עצמה ובתוצאותיה. בלי האמון הזה, החקירה לא תפיק את הליך הלימוד שיאומץ על ידי ההנהגה המדינית והביטחונית. רק כך יכולה חקירה להיות מתורגמת לשינוי בפועל, שהוא כה חיוני למניעה עתידית.

אלא שהוויכוח הזה מעמעם ויכוח אחר שמוטב היה שיתנהל, והוא איך נכון שתתנהל החקירה. בנייר העמדה הזה אני מבקש לטעון ששיטת החקירה שהורגלנו אליה בישראל, שאני מכנה "המודל השיפוטי", אינה מתאימה לחקירות מן הסוג של חקר מתקפת 7 באוקטובר. עוד אטען, שמוטב שנאמץ מודלים הדומים יותר למוסדות התחקיר המבצעי וגופי חקירת אסונות תעופה, בשינויים המחויבים.

"המודל השיפוטי"

כאמור אני מכנה, לצורך הדיון, את מודל ועדות החקירה בישראל כ"מודל השיפוטי". הסיבה לכך היא הדמיון הרב בין עבודת ועדת חקירה במודל הזה ובין עבודת בית משפט טיפוסי. הדברים נכונים לשני סוגי ועדות החקירה המרכזיים – הן זו המכונה "ממלכתית" (אף על פי ששם זה אינו מוזכר כלל בחוק) והן זו המכונה "ממשלתית" (המכונה בחוק כוועדת בדיקה ממשלתית)[1].

נקודות הדמיון בין עבודת ועדות החקירה האלו ובין עבודת בתי המשפט, רבות. ראשית, בדרך כלל העומד בראש ועדת חקירה הוא שופט (שופט מכהן או שופט בדימוס)[2]; הרכבי הוועדה אי-זוגיים, כדרך הרכבי בתי המשפט[3]; דיוני הוועדות פומביים, כמתחייב וכמקובל בבתי המשפט[4]; דין עדות שקר בפני הוועדה כדין עדות בבית המשפט[5]; מי שעלול להיפגע מהכרעת הוועדה זכאי לאזהרה מוקדמת, ומי שעלול להיפגע מן החקירה או מתוצאותיה יכול שיהיה מיוצג על ידי עו"ד[6]; הנפגע הפוטנציאלי ובאי כוחו אף יכולים לחקור בחקירה נגדית עדים שהעידו בפני הוועדה.

לוועדה יש גם יכולות מקבילות לבתי המשפט בכפיית התייצבות או עדות ובתפיסת חומרים[7]. גם דוחות הוועדה עשויים, על פי חוק, להיות מפורסמים כשדעת המיעוט, אם ישנה, מהווה חלק מהם. הדמיון בין עבודת הוועדות ובין עבודת בתי המשפט מתפרש גם על עניינים מהותיים. לא אחת יש לדו"חות הוועדות השפעה על גבולות האחריות המשפטית כמעין תקדים משפטי. ועדת כהן, לדוגמה, הציגה מודל של אחריות ישירה ועקיפה של נושאי תפקיד ישראליים[8].

לנטייה ה"שיפוטית" הזו של ועדות חקירה יש כמה סיבות. היסטורית, מנסחי חוק ועדות חקירה סברו מן הסתם שהעמדת שופט בראש הוועדה תעניק לה ממד של אובייקטיביות ושל ניטרליות. בכך קיוו אולי שיידבק בוועדות ובעבודתן משהו מהאמון בבתי משפט שאז, בניגוד להיום, היה גבוה. נדמה שהנטייה למודל השיפוטי טמונה גם בתחושה אינטואיטיבית שכמו בתי משפט, ועדות חקירה נדרשות להרכיב תמונה ראייתית-עובדתית של אירוע שנוי במחלוקת וממנה הן גוזרות מסקנות של אחריות. גם העובדה שהוועדות מחזיקות בסמכויות כפייה מטה את סגנונן אל עבר סגנון העבודה של בתי המשפט. וכמובן, יש למגמה הזו גם הסברים אפשריים אחרים.

הגיוני להניח שבגוף שבו נותני הטון המובילים הם שופטים ומשפטנים, הלך החשיבה וההתנהלות יתפתחו בהתאם. באותה מידה, לו הייתה נטייה להעמיד בראש הוועדות אנשי הנדסה היו הוועדות מאמצות, קרוב לוודאי, אופי אחר.

מסורבל, לא-יעיל ולא מאפשר את חקר האמת

כאמור, אני טוען שהמודל השיפוטי אינו מתאים לחקירת אירועים מסוג מתקפת 7 באוקטובר והטבח שהתרחש. למען האמת, אפילו ברמה האינטואיטיבית, עוד לפני ניתוח מעמיק, ניתן להבין את מקור הטענה. האם היינו רוצים לטוס במטוסים שרמת הבטיחות בהם מתבססת על חקר אסונות תעופה שהיו מבצעות ועדות חקירה מהסוג המוכר בישראל?[9]

להשערה האינטואיטיבית הזו ניתן להעלות הסברים מספר. הראשון, שבניגוד לצוותים לחקירת אסונות תעופה, ועדות החקירה במודל השיפוטי נראות מסורבלות. הריתוק לשיטת עבודה מעין-שיפוטית עלול לדון את עבודת הוועדות ליעילות הנמוכה המאפיינת הליכים משפטיים בבתי המשפט. כללי הפרוצדורה, מעורבות עורכי הדין, קביעת הדיונים הפומביים ושמיעת עדים ב"טור" עלולים לסרבל את עבודת הוועדות.

במקור, המרכיבים הדיוניים האלו נועדו לאיזון ההליך בדרך של העמדת ערובות להגינותו, גם אם יהיה בזה כדי להחליש את יכולות חשיפת האמת. אלא שבחקירת אירוע מן הסוג, הגודל והמשמעות של טבח 7 באוקטובר, כמו בחקירת תאונה אווירית, העדיפות צריכה להינתן לחקר האמת. הערובות של הגינות תהליכית מוקצנת צריכות להידחות. כשם שחשוב בהרבה שלא תתרחש תאונה אווירית נוספת שתעלה במאות הרוגים, כך חשוב בהרבה למנוע את הפלישה או ההפתעה הטרוריסטית-אסטרטגית הבאה.

עם כל הכבוד הראוי, גם העובדה שבראש הוועדות במודל השיפוטי עומדים שופטים הופכת אותן לפחות מתאימות לחקר אירועי 7 באוקטובר. ממה שנאמר עד כה ברור ששופטים, המורגלים בתרבות השיפוטית, אינם מתאימים לנהל חקירה בפורמט אחר. מעבר לזה, יש חשש שניהול על ידי משפטנים יוצר אי-התאמה מתודולוגית.

השיטה המשפטית הישראלית היא שיטה אדוורסרית. היא מבוססת על מעמד מעין פסיבי של בית המשפט. הצדדים – ובמשפט פלילי לדוגמה, התביעה והסנגוריה – מתקוטטים לפני בית המשפט המשקיף על העימות. בית המשפט אינו מנהל את החקירה אלא משגיח על ניהולה. אלא שבחקירת נפילת מטוס מצופה מן החוקר הראשי שיהיה מנהל החקירה, ושירכיב בכישרון את הפאזל העובדתי ולא יסתפק בהתבוננות בוויכוח עובדתי חיצוני.

במידה מסוימת, גם המתודולוגיה השיפוטית מאיימת להחליש את פעולות הוועדה במודל השיפוטי. המתודולוגיה שמפעילים שופטים (ולמרבה הצער, גם לא מעט באקדמיה המשפטית) רחוקה לא אחת ממתודולוגיה מדעית קלסית. היא אינה נוטה לעשות שימוש בשיטות מחקר מתקדמות, והיא מוטה לעבר עיסוק בדוקטרינות של אחריות יותר מאשר במתודולוגיות לניתוח ארגונים ואירועים מורכבים, המערבים שילוב של בני אדם וטכנולוגיה.

החלופה: מודל התחקיר

את אי-ההתאמה של מודל הוועדות השיפוטי ניתן להבין גם ממחשבות על האלטרנטיבה. כאמור, אני סבור שהאלטרנטיבה היא הקמה של צוות חוקרים שיפעל במתכונת דומה למוסדות התחקיר של תאונות אוויריות, במשולב עם מוסד התחקיר המבצעי.

מטרתו המרכזית של הצוות החוקר תהיה, בשלב הראשון, חשיפת הכרונולוגיה העובדתית לעומקה. כלומר, בעיקר משימה של בניית הסיפור העובדתי – fact finding. בדומה לחקירת אסון תעופתי, רצוי שלצוות החוקרים יתלוו מומחים ויועצים מתחומים רלוונטיים, כמו – רק לשם הדוגמה – מומחי ייצור של מערכות הנשק הרלוונטיות, מומחי מודיעין וכו'. בדומה לעבודת הגוף החוקר תאונות תחבורה בארה"ב, ה-NTSB, ועדה כזו יכולה גם לנהל דיונים מרובי מומחים ומרובי משתתפים לקבלה מדויקת יותר של תמונה, שהיא גם רחבה ועמוקה יותר.

בדומה לחקירת אסונות תעופה, הרכב הצוות ושיטת העבודה של החוקרים נגזרים מן התכלית העיקרית לחקירה. ככל שהתכלית כוללת בחובה קביעת אחריות במובן של אשמה על האחראים בעיני הוועדה, כך היא תיאלץ לנטות לעבודה במודל השיפוטי, שכן יש בו כדי לספק ערובות למי שעלול להיפגע. אלא, שבהינתן שהתכלית העדיפה היא של לימוד ומניעה, ובהינתן שהתכלית הזו נפגעת מן המודל השיפוטי, הרי שמוטב לזנוח תכליות משניות יותר של הטלת אשמה, שבלעדיהן יתאפשר לעבוד במבנה ובהרכב היעילים יותר.

סיכום

אין בעמדה המוצגת חלילה הצעה להתעלם ממרכיב האחריות לפלישה ולטבח, אלא שיש להותיר את קביעת האחריות האישית למנגנונים אחרים. לדוגמה, בנוגע לצה"ל ולארגוני הביטחון יוכל כל ארגון לבחון את העובדות שתעלינה בנוגע לאנשיו המעורבים, ויקבל את ההחלטות שימצא לנכון. ובנוגע לכאלה שאינם עוד בתפקיד או לכאלה שמנויים עם הדרג המדיני – לגביהם ילמד הציבור את העובדות, ויחליט מה שיחליט.

[1] עם זאת, המודל ה"שיפוטי" רלוונטי הרבה פחות לוועדת חקירה פרלמנטרית.

[2] בנוגע לוועדת חקירה במינוי נשיא בית המשפט העליון, היו"ר יהיה שופט על פי חוק (סעיף 4(ב) לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט- 1969 ("החוק")). בנוגע לוועדת בדיקה ממשלתית, הרי שכדי שהוועדה תיהנה מסמכויות על פי החוק נדרש שיו"ר הוועדה יהיה שופט (סעיף 8א(א) לחוק הממשלה, תשס"א-1981).

[3] סעיף 3 לחוק.

[4] סעיף 18 לחוק.

[5] סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[6] ראו לדוגמה סעיף 15 לחוק.

 [7]לדוגמה סעיפים 9, 11 ו-12.

[8] הגם שהקדימה וקבעה: "אין זה מתפקידנו כוועדת חקירה לקבוע בסיס משפטי מדויק לאחריות עקיפה זו" (דין וחשבון, ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות (סברה ושתילה), התשמ"ג-1983, 65–73.

[9] אינטואיציה דומה הובילה חוקר מוביל במשפט הפלילי, הפרופ' סנג'רו, לנסות לשכנע שראוי לו למשפט הפלילי, לפחות, שיעשה את הדרך ההפוכה. כלומר, שיאמץ אל דרך ההכרעה שלו דווקא שיטות חקר ובטיחות המקובלות בעולם התעופה והרפואה (בועז סנג'רו, בטיחות מפני הרשעת חפים מפשע (2023)).

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




איך לטפל בעזה בלי להסיט את הקשב מאיראן

בפעילות משותפת של צה"ל ושב"כ הושמד בסוף השבוע אתר ליצור אמצעי לחימה של הג'יהאד האסלאמי בצפון רצועת-עזה, כך מסר דובר צה"ל שהוסיף כי האתר היה שייך לג'האד האסלאמי אך שימש בתקופה האחרונה גם את ארגון חמאס, לייצור מטענים ולאיחסון אמצעי לחימה ש"נועדו לפגוע בכוחות צה"ל הפועלים במרחב הקו הצהוב ובאזרחי מדינת ישראל".

בהודעה אחרת מסר דובר צה"ל אתמול כי כוחות בפיקוד חטיבת כפיר השמידו שני תוואים תת-קרקעיים שבהם אותרו מספר חדרי שהייה ואמצעי לחימה וכי במהלך סריקות במרחב, הכוחות איתרו עשרות רקטות ומטעני חבלה.

שתי ההודעות השגרתיות למדיי מספקות אישור רשמי לפרסומים באמצעי התקשורת על תהליכי ההתחמשות ברצועת עזה, שהציבור לא חשוף להם ולא יכול אפילו להעריך את היקפם.
בחסות המלחמה באיראן ובחיזבאללה והפסקת האש ברצועה, נעלמו מהתודעה הישראלית דמויות שעד לא מזמן הוזכרו כמעט מידי יום בדיווחי הכתבים הצבאיים.

כך לדוגמה עז א-דין אל-חדאד שקיבל את הפיקוד על הזרוע הצבאית ברצועה לאחר חיסולם של מוחמד דף וראאד סעד, ונחשב מאדריכלי טבח 7 באוקטובר שנותרו בחיים, מחמד עודה – מפקד החטיבה הצפונית, תאופיק אבו נעים- ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ומדור המייסדים של אירגון הטרור, עלי-עמודי – מבכירי ההנהגה ברצועה ופעילים נוספים, שהורידו פרופיל תקשורתי ופועלים תחת מעטה כבד של חשאיות.

הדד ליין שהוצב לפירוק חמאס מנשקו, פקע והוארך ואיש כבר לא עוקב אחר תוקפו המחודש. באסם נעים חבר הלשכה המדינית של חמאס, הדגיש לפני כמה ימים כי לא ניתן לדון על הסכם הפסקת האש בשל "הפרות מצד ישראל". הוא הבהיר כי ה"התנגדות" היא "זכותו" של העם הפלסטיני וכלי הנשק הם חלק בלתי נפרד מ"ההתנגדות".

קודם לכן טען דובר הזרוע הצבאית של חמאס כי דרישת ההתפרקות מנשק היא "ניסיון שערורייתי של הכיבוש להשיג דרך המו"מ את מה שלא להשיג בשדה הקרב" . את עמדת חמאס בסוגיית הנשק לא צריך לחפש בין השורות.

בד בבד עם השבת המשילות, חמאס ממשיך גם את התבססותו הצבאית. למרות שכרגע הוא משדר רצון בשקט שיאפשר את שיקומו, הוא לא יחמיץ שום הזדמנות שתיקרה בדרכו, לחטוף חיילים או לבצע פעולה התקפית אם יחשוב שסיכויו להצליח הם סבירים.

מאמצי הסיכול הישראלים בעזה רחוקים מלהדביק את קצב השיקום של חמאס ומשקפים הליכה על חבל דק מדיי גם מול האיומים בשטח. חלק גדול מהקשב והמשאבים של צה"ל מופנים בצדק לאיראן וללבנון. למשבצת זו בדיוק יכולים להיכנס השב"כ ופיקוד הדרום, שאינם נושאים בעול המבצעי בזירת איראן והצפון ויכולים להביא לביטוי את יכולותיהם, בזירה העזתית שממנה הכל התחיל.

אין המדובר רק בסיכול הברחות וייצור-נשק או בקטיעת ההשתלטות של חמאס על משאבים שמיועדים לאוכלוסיית עזה, אלא גם בפעולות התקפיות יזומות נגד פעילים, תשתיות, מצבורי נשק, מנהרות, מתקני שלטון וכיוצא באלה. פעולות שיאלצו את חמאס להשקיע את שאביו במילוט ובהסתתרות ולא בשיקום.

רצף של הצלחות סיכוליות ברצועת עזה, בלי להפריע למאמצים בזירות האחרות, זו המשימה שהצמרת המדינית והביטחונית צריכה להטיל על השב"כ ופיקוד הדרום. זה מה שנחוץ ברמה הלאומית. הרווח העקיף מכך יהיה בהשבת המוניטין של שב"כ , בניתוב הכוחות החיוביים שבו למישור המבצעי וגם בהשבת המוניטין שאיבד בזירה הזו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 12 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




תפיסת ביטחון חדשה לישראל


לקריאת המאמר במלואו

מאמר זה מתמודד עם השאלה מהי תפיסת הביטחון המתאימה למדינת ישראל בעת הזו, כאשר היא נכנסת לרבע־המאה הרביעי של קיומה ובייחוד לנוכח מאורעות ה־7 באוקטובר 2023 והמלחמה המורכבת והרב־זירתית שפרצה לאחריהם ועודנה מתחוללת. המאמר מבקש לענות על שאלה זו מ"מרומי ההר" – דהיינו במבט־על מקיף ולא בהקשר ספציפי של זירה מסוימת ומצבה העכשווי. כדי להתמודד עם אתגר זה, נוקט המאמר מתודולוגיה היורדת לשורשי התפיסה ההיסטורית (המוכרת כתפיסת "שלוש הרגליים", תפיסה שעודנה מושלת בכיפה), הנחות היסוד שלה והסביבה האסטרטגית שלפיה עוצבה, ובוחן אילו מהן קיימות כיום ואם ואילו שינויים חלו בהן, ובהתאם יוצר תפיסה חדשה, בבחינת "טאבולה ראסה", המתאימה להנחות היסוד התקֵפות כיום ולסביבה האסטרטגית הנוכחית.

תפיסת הביטחון החדשה המוצעת כאן שונה מהתפיסה ההיסטורית ומן הנדבכים שנבנו על גבה במהלך השנים במספר היבטים. ראשית, התפיסה מורכבת מעשרה עקרונות יסוד, המחולקים לשתי קבוצות: חמישה עקרונות יסוד רעיוניים וחמישה עקרונות יסוד לבניין כוח אסטרטגי. שתי הקבוצות משלימות זו את זו והעקרונות השונים מתפקדים בהדדיות – ויחד הם בונים תפיסה חדשה ועדכנית. שנית, מוצעים דגשים שונים במימוש התפיסה בהתאם לזירות שונות, להוציא מתפיסה גנרית אחת כמקובל, כלומר כזו שאינה מבדילה עקרונית בין הזירות משום שפותחה בעיקרה למדינות אויב סמוכות גבול. היבט שלישי המייחד את ההצעה הוא התייחסות לסביבה האסטרטגית הטכנולוגית הגלובלית המשנה סדרי עולם ביחסים הבינלאומיים, כמרכיב המשפיע על עצם תפיסת הביטחון ולא רק על יישומה. ולבסוף, התפיסה המוצעת מבוססת גם על החוזקות והעוצמות שפיתחה ישראל ברבות השנים ואשר מאפשרות לה לעבור מתפיסה מוטית איומים והפעלת כוח לתפיסה שממוקדת בהפעלת עוצמה בראייה אסטרטגית של התחרות האזורית ומקומה של ישראל במארג המורכב של המזה"ת.

חמשת עקרונות היסוד הרעיוניים המוצעים הם כדלהלן:

(1) מניעה של בניין כוח אסטרטגי אצל האויב, לנוכח השינויים בסביבה הטכנולוגית הגלובלית, המאפשרים לו בניין כוח בעל יכולת היזק גבוהה ביותר, שמוטב למנוע מראש, וזאת בכלים מגוונים – לא רק צבאיים אלא גם כלכליים ודיפלומטיים, ובהתאם למחיר המניעה לעומת תוחלת הנזק הצפוי.

(2) כפייה – כדילוג קבוע בין הרתעה ובין אכיפה "עצבנית" ובלתי פרופורציונית כפי שמאפשרות עוצמתה וחוזקותיה של ישראל ובדגש על התנועה המתמדת בין הרתעה לאכיפה.

(3) ניהול שיתופי פעולה ותחרות אזוריים בראייה סמי־מעצמתית, לנוכח העובדה שלישראל כיום ישנן עוצמות כלכליות, טכנולוגיות וצבאיות שלא היו לה בעבר והללו מאפשרות להמיר בעיות שנפתרות בדרך כלל בהפעלת כוח – בתחרות, בסכסוך, ובשת"פ מתוך עוצמה.

(4) עוצמה צבאית להכרעה מהירה מלווה ביכולת לנהל מלחמה לאורך זמן ולגבות מחיר כבד מכל אויב בהתאם לאופיו.

(5) הישענות על ארה"ב – עקב הצורך במעצמה תומכת בעולם של מאבקי מעצמות ובריתות שישראל אינה חלק מהן.

לצד עקרונות אלו מוצעים חמישה עקרונות לבניין כוח אסטרטגי:

 (6) המשכיות והתאמה של מודל השירות בדגש על שירות חובה ארוך ושירות מילואים לאימון, לחירום ולמלחמה בלבד – כדי להתאים את מרכיב המילואים לצורכי הצבא הגדלים ומנגד לחברה האזרחית ולכלכלה המפותחת.

(7) עצמאות חימושית – מרכיב חיוני בסביבה הגלובלית הנוכחית שבה המערב נרתע מעימותים ובמיוחד מעימותים התקפיים, לנוכח תהליכי הדה־לגיטימציה המתגברים שמהם סובלת ישראל וכדי להגדיל את חופש הפעולה שלה.

(8) עליונות טכנולוגית־מבצעית כמענה מיטבי לבניין כוח להכרעה, בהינתן הא־סימטריה הכמותית הקטסטרופלית של ישראל ביחס לאויביה; עליונות זו גם מאפשרת בניית עוצמה ותדמית לכפייה ולשיתוף פעולה אזורי, ובהיבט הרחב ביותר היא מרכיב חיוני ביציבה האסטרטגית של ישראל.

(9) יתירות אסטרטגית למערכות ולתשתיות מדינתיות וביטחוניות החיוניות בעת חירום; יתירות זו חשובה במיוחד למדינה קטנה כישראל שנעדרת עומק אסטרטגי, פיזי ותשתיתי.

(10) שרידות תשתיות קריטיות – מרכיב חיוני במיוחד למדינה קטנה התלויה במעט תשתיות, המרוכזות באזור לא גדול; שרידות זו היא אבן יסוד ביכולתה של המדינה להתנהל בחירום.


לקריאת המאמר במלואו

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**




בין מימוש מלא לקיפאון מסוכן: על רקע תכנית טראמפ – 3 תרחישים אפשריים לעתיד עזה

הפסקת האש שנכנסה לתוקף  על בסיס תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שהובילה לשחרור כל החטופים החיים ו-26 חטופים חללים מתוך 28, היא בחזקת הישג משמעותי עבור ישראל. תוכנית 20 הנקודות, שגובתה בהמשך בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון, מותירה 53% משטח הרצועה בשליטת צה״ל, מחייבת את פירוק חמאס מנשקו, את פירוז הרצועה, הקמת ממשלת טכנוקרטים בגיבוי כוח ייצוב בינלאומי ובהנחיית מועצת השלום ושלילת השתתפות חמאס בשלטון ובתהליך שיקום הרצועה.

על הנייר, מימוש התוכנית מוביל למימוש מטרות המלחמה כולן. אלא שהסיכוי למימוש התוכנית והחלטת מועצת הביטחון על בסיס שיתוף פעולה של חמאס ובאופן שלומי, כמעט ואינו קיים. המשמעות היא שישראל ניצבת בפני שלושה תרחישים אפשריים:

בתרחיש הראשון, תכנית טראמפ מיושמת רק לאחר חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס – בפועל הקפאה של שלב ב׳ בתכנית – כאשר צה״ל, בהעדר כל גורם אחר שיש לו את הרצון ואת היכולת, הופך לגורם הבלעדי האחראי לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה והכשרת התנאים למימוש התוכנית, תוך מימוש חופש פעולה ביטחוני מירבי.

בתרחיש השני, התכנית מיושמת בהדרגה על ידי התנעת תהליכי שיקום והקמת מנגנון הייצוב במזרח הרצועה, ובמקביל חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס במערב הרצועה לצורך פירוקו ופירוז הרצועה, עד להכשרת התנאים להרחבת אחריות המנגנון על כל שטח הרצועה.

התרחיש השלישי הוא מימוש חלקי ולא מספק של התכנית כאשר על ישראל מוטלים ריסון ומגבלות בלחימה נגד חמאס, מה שיוביל לחלוקה בפועל בין מזרח הרצועה למערבה, להותרת חמאס בשלטון ממערב לקו הצהוב, תוך קיבוע הלכה למעשה של קו גבול חדש וללא התקדמות במימוש התוכנית.

כל התרחישים מייצרים אתגרים ומתחים למול אינטרסים חיוניים של ישראל. מאחר ויש במימוש תוכנית 20 הנקודות כדי להביא להשגת כל מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל, הרי שהתרחיש המועדף מבחינת ישראל הוא התרחיש השני –  כל עוד ניתן יהיה להגיע אליו בפרק זמן קצר ועל בסיס גיבוי אמריקאי לחידוש הלחימה.

אך במידה וארה״ב לא תמהר להגיע למסקנה שלא ניתן יהיה לפרק את חמאס מנשקו ולהביא לפירוז הרצועה בשיתוף פעולה איתו או באמצעות הפעלת לחץ טורקי וקטרי, אלא רק באמצעות חידוש הלחימה על ידי צה״ל, עדיף יהיה לישראל התרחיש הראשון. המשמעות במקרה זה היא חידוש לחימה עצימה נגד חמאס במטרה לפרקו מנשקו ולהביא לפירוז מלא של הרצועה תוך סיכון בהידרדרות למשבר עם וושיגנטון.

להערכתנו, התרחיש המתייחס לקיבוע מציאות של חלוקת הרצועה למזרח בשליטת צה״ל ולמערב בשליטת חמאס, הוא התרחיש הסביר ביותר והבעייתי ביותר, שכן הוא צפוי להוביל בוודאות לעימות נוסף, אליו יגיע חמאס מעמדה מחוזקת, לאחר שיצליח לשקם את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות בשטח שבשליטתו ולנגוס בחלק מההישגים שישראל צברה במהלך שנתיים של לחימה.

ולכן, בנקודת הזמן הזו וכדי להכשיר את התנאים לסבירות גבוהה יותר של התרחיש השני, המועדף, נכון יהיה מבחינת ישראל לאפשר לארה״ב את מרחב הפעולה והזמן לפעול בדרכה עד להתפכחותה בנוגע לחמאס והגעתה למסקנה שלא ניתן יהיה להוביל לפירוקו מנשקו ולפירוז הרצועה במאמצי שכנוע. עד אז, צריכה ישראל שלא להיות למכשול, אלא להדק ולהעמיק את שיתוף הפעולה וההבנות עם האמריקאים ובכללן צמצום תפקידן והשפעתן של טורקיה וקטר ומניעת נוכחות טורקית צבאית בשטח הרצועה, לשמר את הגיבוי לתגובות בלתי פרופורציונליות להפרות של חמאס את ההסכם ולבנות את הלגיטימציה לחידוש הלחימה נגד חמאס לצורך השלמת המשימה ומימוש מטרות המלחמה והכשרת התנאים למימוש מלא יותר של תוכנית טראמפ.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 01 לדצמבר 2025.