היעד האסטרטגי: פֵּרוּז

תפקידו של הכוח פשוט וברור גם כשהתוכנית הכללית מורכבת – זו משמעותו של עיקרון ה"פַּשְׁטוּת", שנקבע כאחד מעקרונות הלחימה של צה"ל. הוא נכון בכל הרמות וחשיבותו עולה ככל שהמורכבות גדלה. במציאות הסבוכה שנוצרה ברצועת עזה, כשסוגיות הסכם הפסקת-האש, חידוש הלחימה, השבת החטופים, ו"היום שאחרי" מעורבבות זו בזו, בְּהִירוּת היא תנאי הכרחי להשגת המטרות הצבאיות והמדיניות ולביסוס לגיטימציה מבית ומחוץ. את היעד הביטחוני האסטרטגי שישראל צריכה להשיג ברצועת עזה ניתן להגדיר במילה אחת: פֵּרוּז. בלי להתפלפל ולהתבלבל.

הסכם הפסקת-האש הפיח רוח קרב מחודשת בהנהגת חמאס ובאנשיו. "זוהי התוצאה של העמידה האיתנה של עמנו לאורך יותר מ-15 חודשים" הצהיר ח'ליל אל-חיה, ראש הלשכה המדינית של חמאס שעמד בראש צוות המשא ומתן מטעם הארגון. הוא הבטיח שהמאבק יימשך עד לניצחון המלא.

צריך להניח שחמאס בעזה אינו שוקט על שמריו וכבר התחיל את תהליך השיקום של כוחו הצבאי. הפסקת האש תנוצל על ידו כדי לאושש את אנשיו, להבריח ולייצר אמצעי-לחימה, להשיב לידיו את  השליטה באוכלוסייה ולמצות את הרווח הפוליטי משחרור המחבלים, בעזה, ביו"ש ובזירה האזורית.

בכל מציאות שתהיה, ישראל לא תוכל לאפשר את קיומם של כוח לוחם, אמצעים ויכולות צבאיות שיאיימו על ביטחון אזרחיה. פירוז מלא של רצועת עזה משמעו שלילת יכולת הפעולה הצבאית של חמאס וארגוני הטרור האחרים. אין זה מייתר את המאמצים למיטוט שילטון חמאס, אלא מבהיר כי רעיונות מסוג "ממשלת אחדות לאומית" או "ועדת ניהול בינלאומית" , שיוצגו כחלופות לשלטון הזה, לא יהיו מקובלים על  ישראל כל עוד לא הושג פירוז. תפקידה של מערכת הביטחון יהיה להשמיד את היכולות הקיימות ולמנוע לאורך זמן את חידושן. החתירה לפירוז תהיה המצפן שלפיו יכוונו  כל המאמצים בזירה הזו. לפחות בעתיד הנראה לעין.

ולא רק בעזה. מבצע "חומת ברזל"  המתנהל בימים אלה בגזרת  ג'נין מזכיר לנו את תהליך העזתיזציה שעבר על האזור הזה. בפעם המי יודע כמה, צה"ל חוזר אל חממת-הטרור כדי להסיר איומים שמגבילים את חופש הפעולה שלו, לפגוע בתשתיות טרור ולעצור פעילים. הפעם זה מגיע זמן קצר לאחר שמנגנוני "הרשות הפלסטינית" ניהלו באזור הזה מבצע  חריג בהיקפו, "להגנה על המולדת", במשך כשישה שבועות. השתתפו בו יחידות עילית של ה"רשות" ומההצהרות סביבו אפשר היה להתרשם ששחר של יום חדש עומד להפציע בג'נין. המבצע הסתיים בסולחה של המנגנונים עם "גדוד ג'נין" וסיפק הוכחה נוספת ליכולותיה המוגבלות של "הרשות הפלסטינית". כזכור, זו אותה "רשות" שיש מי שסבור שב"מהדורה משופרת" היא יכולה להיות פתרון לבעיית עזה.

על כל פנים, מה שקורה בג'נין משקף את עליית המתח בכל אזור יו"ש, לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בעזה. דוברי חמאס רוכבים על גל השמחה והתרוממות הרוח בעקבות שחרורם של המחבלים מישראל וקוראים "להסלמת ההתנגדות" מיו"ש. העובדה שהמשוחררים נמנים על כל ארגוני הטרור תורמת לתדמית הלאומית שחמאס מתאמץ לשוות לעצמו. לתוך המדורה הזו , שופכים שמן נוסף, אותם הבכירים בחו"ל ,שידה של ישראל לא השיגה אותם במלחמה הזו, כמו  זאהר ג'בארין שהכריז ב"אל ג'זירה": כמו שהבסנו את נתניהו בעזה, נביס אותו בגדה המערבית.

למרות הפסקת-האש שהוכרזה בזירות השונות, הימים שלפנינו רחוקים מלהבטיח שקט. בתוך השמחה על חזרת החטופים ובמקביל לפעלתנות המדינית מול ממשל טראמפ, לריענון ולהתארגנות של הכוחות הלוחמים, נכון לשמר את הדריכות ואת חַדּוּת הפעולה שאימצנו ב-15 החודשים שחלפו. אפשר להניח שנזדקק להן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 23.01.2025.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**




התנאים השתנו לטובת ישראל אך זה עדיין לא מבטיח התגמשות חמאס

האזהרה ששיגר הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ברשת Truth לפיה אם החטופים לא ישוחררו עד השבעתו ב-20 בינואר  יהיו לכך "השלכות מהגיהינום במזרח התיכון"  חשובה בגלל ארבע סיבות:

ראשית, משום שהיא מעידה על עומק מחויבותו לפתרון הסוגייה ועל נכונותו לשים על כך את כל כובד משקלו ויוקרתו. ההודעה אתמול על המינוי של אדם בוהלר –מקורבו של הנשיא, כשליח לנושא החטופים, מחזקת את הרושם הזה.

שנית, משום שהפעם היא מציבה גם לוח זמנים ברור ומהיר לפתרון.

שלישית – בגלל המסר התקיף שלה שנועד להבהיר כי זמנה של הדיפלומטיה המעודנת מימי ממשל ביידן עומד להסתיים, ורביעית – משום שהיא פוגשת את חמאס באחת מנקודות השפל הקשות שלו במלחמה.

בדד. בלי עתיד. בלי תקווה. בלי שלטון. 

מנקודת המבט של ארגון הטרור הפלסטיני, רצף האירועים וההתפתחויות במערכת האזורית והעולמית, מחמיר את התנאים שבהם חמאס פועל . "אחדות הזירות" נגד ישראל הולכת ומתפוגגת:  חיזבאללה – הפר את הבטחותיו, נצר את האש, והשאיר אותו לבד במערכה. איראן – טרודה בבעיותיה, מנסה להגיע להבנות עם ארה"ב לקראת כניסת ממשל טראמפ ולכן –גם היא מרוסנת יחסית. המלחמה בסוריה – דוחקת את עזה ממוקד תשומת הלב ובנוסף לכך מושכת אליה חלק מכוחותיו של "ציר-ההתנגדות". החות'ים מתימן הם כרגע בגדר מטרד לישראל יותר מאשר איום ממשי עליה וזירת יו"ש – אמנם מבעבעת אבל תחת שליטה. מצרים, קטאר ושאר מדינות האזור מעוניינות לשאת חן בעיני טראמפ ולכן יתאמצו לרַצות אותו. צה"ל יכול להרשות לעצמו להפנות משאבים רבים יותר לזירת עזה ובקרוב מאוד – גם להגביר עוצמה ולהשליך מעל רגליו את המשקולות שממשל ביידן הניח. כל זה קורה כשחמאס בעזה נאבק על שרידותו, הנהגתו בחו"ל – נתונה תחת איומי הרחקה, תנאי המחיה ברצועה מחמירים ומשקלו של הלחץ הבינלאומי על ישראל – פוחת. בנתונים אלה הקלף היחיד שנותר בידי חמאס לחולל שינוי במצב, הוא החטופים.

יש להניח שבחמאס מבינים כי המשמעות המעשית של הצהרתו של טראמפ היא לכל הפחות אור ירוק לישראל (כשיכנס לתפקידו), לשלוט בחלוקת הסיוע ההומניטארי ולהעמידו על המינימום המחוייב לפי דין ולהגביר את עוצמת הלחימה בעזה. זאת בנוסף להפשרת אמצעים שממשל ביידן מעכב ותוך מתן גיבוי מלא לפעילותה מול מהלכים שיינקטו ע"י מוסדות בינלאומיים.

בנוסף, לכך, בחמאס מבינים שטראמפ  גם יכול להפעיל לחץ כבד על מדינות שמארחות את מנהיגי חמאס ואף לנקוט צעדים נגד האחרונים.

ההחלטה של חמאס לפרסם סרטוני חטופים תוך מתן אות חיים לישראל בלי לקבל על כך שום תמורה, יכולה ללמד כי גם בארגון הטרור קוראים כך את תמונת המצב ומעוניינים בעסקה שתחלץ אותו מהמצוקה . האם זה יגרום להגמשה בעמדותיו?

ארבע דרישות העמיד חמאס מתחילת המלחמה, כתנאי לשחרור החטופים.  הראשונה: הפסקה מוחלטת וכוללת של המלחמה עם ערבויות בינלאומיות לכך. השנייה: הוצאת כוחות צה"ל אל קווי ה-6 באוקטובר. השלישית: הסכמה ישראלית לתהליך שיקום ולחזרת העקורים לבתיהם ברצועה. הרביעית: שחרור מחבלים-כלואים  בתמורה לחטופים שישוחררו, על פי מפתח שיסוכם בין הצדדים.

תמציתה של הדילמה שעמדה ועדיין עומדת בפני ממשלת ישראל היא איך להציל את החטופים בלי להציל את חמאס.

אי-ההסכמות לגבי סיום המלחמה ונסיגת צה"ל הובילו לרעיון העסקה הרב-שלבית, שהשלב האחרון בה אמנם אמור לציין את סיום המלחמה, אך עד להגעה אליו תהיה לישראל לכאורה הזדמנות להשיג את מטרותיה. גם אם חמאס יסכים לעיקרון, עדיין נדרש מו"מ מורכב על הפרטים ועל תהליך היישום וזאת עוד לפני הדיון הפנימי בישראל בשאלת המחיר.

כך או אחרת, כדי לשפר את הסיכויים לעסקה ולהקטין את המחיר, נכון מצד ישראל להתגמש ואולי אפילו ליזום נכונות לתת תמורות בחו"ל (לשם דוגמה: הסכמה להעברת מספר מסויים של מחבלי חמאס לקטאר לצמיתות) כדי להפחית מהתמורות המבוקשות בשטח. השפעתן של אלה האחרונות על שרידות שלטון חמאס ועל מעמדו ויכולותיו בעזה וביו"ש, תהיה קשה יותר לישראל.  

אין בישראל מי שלא מייחל לשחרורם של החטופים מידי חמאס, כשם שאין מי שלא רוצה בהכרעתו המוחלטת של ארגון הטרור המפלצתי. הכרעה במתח שבין שני היעדים היא בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". כל החלטה שתקבל הממשלה היא לגיטימית, ובלבד שמחיריה יהיו ברורים היטב.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 06.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**




יש להפחית את הבלבול ואי הוודאות: הבהרת יעדי המדינה היא צורך חיוני

לאן פנינו. נדמה כי שאלה זו מעסיקה בימים אלה את אזרחי ישראל, יותר מכל עניין אחר. מלחמת ההתשה המתמשכת עם חיזבאללה כשתושבי הצפון מחוץ לבתיהם, יחד עם השגרה הביטחונית המתבססת ברצועת-עזה ואי-ההתקדמות בסוגיית החטופים, יוצרים רושם של סטגנציה ודשדוש. ההסלמה ביו"ש, במעורבותה העקיפה של איראן וכשהנהגת חמאס דוחפת לחידוש פיגועי ההתאבדות, מעלה את מפלס המתח ואת הקשב לזירה הזו.

הגבול המזרחי לא שקט וסכנת הפלישה השיעית לירדן לא פחתה. דוברי המשטר בטהרן ממשיכים להבטיח נקמה על חיסול אסמאעיל הניה ומן העבר השני -מנהיג החות’ים בתימן שב ומתחייב להגיב קשות על התקיפה הישראלית בנמל חודידה. במגרש הבינלאומי -התובע בהאג ממשיך ללחוץ להוצאת צווי מעצר לצמרת הישראלית.

הזירה המדינית מאטה קצב ועוברת בהדרגה למצב המתנה לבחירות באמריקה. מתחת לפני השטח, נמשכים ניסיונות התיווך לחידוש המגעים בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין ובמישור הגלוי נמשכים הלחצים לקידום "עסקה" ברצועת-עזה. אם לא די בכל אלה, גוברת הדאגה מהשפעותיה של המלחמה על הכלכלה, מהקצנת השיח בין חלקי החברה ומהקיטוב הפנימי.

על רקע זה, הבהרת יעדי הממשלה, "הרעיון המסדר" להשגתם ודיווח (כללי) על ההתקדמות בכך, הם בגדר צורך חיוני, כדי לכוון ולדייק את פעילות המערכות השלטוניות כל אחת בתחומה, לרתום את הציבור או למצער להפחית את הבלבול ואי הודאות, במציאות הדינאמית, לנוכח המספר הגדול של האתגרים וזירות הפעולה ולאור המתחים וזיקות הגומלין שביניהם.

תמונת המציאות שאליה יש לשאוף בטווח של שנה, אמורה לכלול את המרכיבים הבאים:

רצועת-עזה: מפורזת צבאית, תחת שליטה ביטחונית ישראלית, ללא יכולות שלטוניות ואירגוניות של חמאס ולאחר השבת החטופים (מוקדם ככל האפשר).  "תכנית האלופים" היא דרך אחת , ולא יחידה, שעשויה להתמודד עם המתח הקיים בין החתירה למיטוט חמאס לבין הרצון להשיב את החטופים בהקדם. מוצע לדרג המדיני לאמצה או לגבש חלופה אחרת שתשיג אפקט זהה.

יהודה ושומרון: לאחר טיפול שורש לפירוק מעוזי הטרור, ריסוק העוצמה האירגונית והכלכלית של חמאס, חיזוק ההגנה על מרחב-התפר, ומיצוי מנופי הלחץ על הרש"פ בעניין עידוד טרור ופעילות לעומתית לישראל.

החזית הצפונית: הוצאת חיזבאללה מחוץ לטווח האיום הישיר על יישובי הצפון והחזרת התושבים לבתיהם בבטחה.

איראן : בעיצומה של מערכה בין-לאומית מדינית-ביטחונית וכלכלית להסגתה מהגרעין הצבאי ולפירוק טבעת האש שבנתה סביב ישראל.

ישראל: בתהליך יישום של תכנית לאומית להתעצמות חסרת תקדים בכל התחומים והממדים, תוך רתימה של כל הכוחות לשיכוך המתחים הפנימיים ולהגברת הלכידות וההסכמה.

היכולת להשיג את היעדים הללו, לפחות את חלקם, תלויה במידה לא מבוטלת במדיניותו של הממשל האמריקני. האמת ניתנה להיאמר: חלק מהדברים שנשמעו השבוע מצד המתמודדים על כס הנשיאות, צורמים לאוזן הישראלית ומחדדים גם את האתגר המונח לפתחו של הדרג המדיני בחיזוק התיאום והשותפות האסטרטגית עם בת בריתנו שמעבר לים, ובהבהרת נכסיותה של ישראל לארה"ב. במסגרת זו נכון להבהיר: ישראל לא תתפשר על השגת מטרותיה בעזה ובצפון. קיומה מחייב מאבק עיקש שהיא נכונה לו. הוא לא נתון בסימן שאלה. כי נצח ישראל לא ישקר.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 15.09.2024.




לא על פילדלפי לבדו

בעוד בישראל נמשך הוויכוח על החלטת הקבינט להתנגד לדרישה להסגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי, הזכיר ח'ליל חיה, סגן ראש החמאס בעזה, כי סוגיה זו היא רק אחת מתוך רשימת התמורות שחמאס הציג כתנאי לעסקה: "אנו מדגישים שכל הסכם חייב לכלול הפסקה כוללת של התוקפנות, נסיגה מוחלטת מרצועת עזה, כולל ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חזרה חופשית (ללא בידוק) של העקורים לבתיהם, סיוע והקלות לפלסטינים, שיקום הרצועה ועסקת חילופי שבויים". עמדה זו אינה חדשה. מה שבלט בהצגתה הוא הביטחון העצמי שהפגין בכיר חמאס, בשבוע שבו הוא ואנשיו היו אמורים להיות "מכווצים" מהחשש מפני התגובה על רציחתם של ששת החטופים. ואולם, ההתייחסות לכך בישראל ובארה"ב, עוררה אצלם תגובה הפוכה. לדידם, לא רק שהם לא שילמו כל מחיר על הפשע הנתעב, אלא שבאמצעותו  הם הצליחו להגביר את המתח ואת המחלוקת הפנימית בישראל וגם להוביל את וושינגטון לדון באפשרות להציג מתווה שיוגדר כ"הצעה סופית, ללא אפשרות לשינויים" ("Take it or leave it").  הם מיהרו למנף את הזעזוע הציבורי מרצח החטופים, בקמפיין הסברתי שהזהיר כי זו תהיה התוצאה של לחץ צבאי ישראלי והציגו עמדה נוקשה ביחס לדרישותיהם במו"מ.

בחמאס מניחים כי הצעה אמריקנית סופית תבוא בהכרח על חשבון העמדה הישראלית. עיקר הלחץ להגיע לעסקה מופעל ממילא על ההנהגה בישראל. חמאס לא משלם מחיר על משיכת הזמן וכל עוד הוא מחזיק בחטופים, תמיד יוכל להמשיך במשא-ומתן, מהנקודה שבה הוא נעצר!

מהנשיא ביידן שהבטיח כי חמאס ישלם מחיר על רציחתם של החטופים, אפשר לצפות לפני הכל, שלא לתת פרס לחמאס! הפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי לאלץ אותה להתגמש מול דרישות חמאס, היא פרס לארגון הטרור. אדרבה, הצעד המתבקש הוא תמיכה אמריקנית בעמדתה הצודקת של ישראל. אפשר כי תמיכה כזו אף תסייע לקידום המשא ומתן.

ועוד, הגיעה העת שארה"ב תמצה את מנופי הלחץ שיש לה מול חמאס. אחד מהם הוא סילוק מנהיגי הארגון מקטאר. וושינגטון צריכה לתבוע זאת מדוחא. הנהגה זו אחראית במידה שווה לזו של ההנהגה בעזה להתקפת הטרור ב-7 באוקטובר וגם לפשעי המלחמה. זאת אותה הנהגה שבימים אלה דוחקת באנשיה ביו"ש לצאת ולבצע פיגועי התאבדות!  הדרישה לסילוק ההנהגה מקטאר והטלת סנקציות אישיות על אנשיה הם המינימום המצופה מצד ארה"ב. ישראל כבר תדע לבוא חשבון עם ראשי הנחש.

מבחינתה של ישראל, צעדיה הבאים בעזה אמורים לשרת שלוש מטרות: המשך הפגיעה ביכולות הצבאיות השיוריות של חמאס, פגיעה ביכולות השלטוניות שלו  והגברת הלחץ עליו לקידום שחרור החטופים.  כדי להשיג זאת צריך להפקיע מחמאס לחלוטין את השליטה באספקה שנכנסת לרצועה. זה החמצן שלה וגם האמצעי העיקרי שמשמר את משילותה. נכון לשקול את ביתורה של הרצועה באזורים נוספים מעבר למה שקיים כרגע.

נכון לשקול בחיוב גם את דרך הפעולה שהוצעה על ידי ראש המל"ל לשעבר האלוף (במיל') גיורא איילנד. פינוי צפון הרצועה מהתושבים שבו, סגירתו כשטח צבאי והפסקת האספקה אליו. חסרונותיה של הצעה זו נעוצים בהתנגדות שהיא צפויה לעורר בארה"ב ובקהילה הבינלאומית ובכוחות הרבים שנדרשים לצורך ביצועה. כמובן, ניתן לבצעה באזורים אחרים, בהיקף שונה. על כל פנים, יתרונותיה הרבים מצדיקים את הדיון בה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 06.09.2024.




הסכנה בשחרור מחבלים תמורת חטופים

לפי מקורות ממשלתיים, העסקה הנידונה כעת בין ישראל לחמאס תביא לשחרור של בין 500 ל-1,000 מחבלים פלסטינים מבתי כלא ישראליים, 100 מהם נחשבים למחבלים "כבדים" (כלומר, רוצחים צמאי דם), בתמורה ל-22 חטופים ישראלים חיים, בעיקר נשים ואזרחים אחרים, לצד גופותיהם של עוד כתריסר בני ערובה מתים.

העסקה גם מדמיינת פעימה שנייה ושלישית של חילופי טרוריסטים תמורת בני ערובה, אם כי מעטים מאמינים שהדבר אכן יתממש. ככל הנראה, השלבים הבאים כוללים תנאים רבים מדי, החל מפיקוח בינלאומי על גבולות עזה (בניגוד לרצון חמאס) ועד לנסיגת צה"ל. בנוסף, איש בישראל אינו יכול לומר בוודאות שחטופים נוספים נמצאים עדיין בחיים או יהיו בחיים עד לשלב שני או שלישי.

ישראלים רבים יאמרו שהעסקה הנדונה עצובה אך הכרחית; שחובתה המוסרית של הממשלה היא לשחרר כמה שיותר בני ערובה, בהקדם האפשרי, למרות המחיר הגבוה; שהסבל של החטופים ובני משפחותיהם בלתי נסבל ברמה האישית והלאומית; שלתת לחטופים חיבוק לאומי אמיתי יהיה הניצחון הגדול מכולם, דבר שכל כך הכרחי לרוח הקולקטיבית של ישראל ולחוסנה בטווח הארוך.

ייתכן שישראלים רבים חשים כך גם אם העסקה כרוכה בנסיגה מוחלטת של צה"ל מעזה. במילים אחרות, גם אם חמאס ישמור על השלטון ובעצם ינצח במלחמה.

חלק מהישראלים יטענו כי ניתן יהיה להפעיל מחדש את צה"ל להמשך ריסוק החמאס בעזה לאחר ביצוע העסקה (אם כי לי ברור שהאילוצים המדיניים לא יאפשרו זאת). יש שיגידו שהצורך בתקיפות נוספות יתייתר בזכות טכנולוגיות גבול טובות יותר, תוספת כוחות הגנה של צה"ל, וכוחות זרים של בעלות הברית (אם כי רעיון זה מגוחך לגמרי בכל הנוגע לטווח הקרוב). יש שיוסיפו שהעסקה מועילה למיטוט ממשלת ישראל (מה שלדעתם עשוי להיות חשוב יותר משחרור בני ערובה).

אכן מצב נורא! איך הלב יכול שלא לדמם מכאב?

אולם לא משנה איך ננסה לשקלל את הדילמות המוסריות והאסטרטגיות, ישנו מחיר ביטחוני גדול נוסף שנעדר מהשיח הציבורי, וזהו המחיר הגבוה של שחרור כל כך הרבה מחבלים פלסטינים.

המחבלים המשוחררים ללא ספק יתקפו שוב, כאשר רק אלוהים יודע לכמה נפגעים ישראלים הם יגרמו בעתיד. שחרורם יהווה תמריץ לחטיפות עתידיות, יתדלק את שרפות הטרור שכבר משתוללות ביהודה ושומרון, ויזניק את חמאס לקראת השתלטותו המיועדת גם על יהודה ושומרון.

אני משוכנע כי זו תהיה התוצאה, מאחר שזו הייתה התוצאה בכל שחרור מחבלים קודם. ישראל שגתה שוב ושוב כשהתירה לטרוריסטים להשתחרר ואפשרה להם לרצוח עוד ישראלים.

ובכל פעם, לפני כל עסקה, "הממסד הביטחוני" הישראלי הבטיח לפוליטיקאים הישראלים ולציבור ביהירות ובאופן מטעה כי הוא "ידע לנהל את המצב", כלומר לעקוב אחר המחבלים ולמנוע כל ניסיון חזרה שלהם לפעילות טרור מבלי שייגרם יותר מדי נזק.

אבל גישה זו נכשלה שוב ושוב. כל עסקה של שחרור מחבלים הובילה לשפיכות דמים נוספת שתוכננה ובוצעה על ידי אותם המחבלים המשוחררים.

אין נתונים סטטיסטיים מדויקים על כך (כי באופן לא מפתיע מערכת הביטחון מסרבת לפרסם סטטיסטיקה שכזו), אבל לפי ההערכות, בין 10 ל-50 אחוז מהמחבלים המשוחררים חוזרים במהירות לפעילות טרור עם השפעה הרסנית.

1,150 האסירים הפלסטינים ששוחררו על ידי ישראל בעסקת ג'יבריל ב-1985 (בתמורה לשלושה חיילים ישראלים) תדלקו את האינתיפאדה הראשונה. לפי נתוני משרד הביטחון, כעשרה אחוזים מהמחבלים הפלסטינים המשוחררים חזרו לפעילות טרור.

ואז הגיע הסכם אוסלו כשישראל אפשרה בטעות ליותר מ-60,000 (!) פלסטינים מ"חו"ל" לחזור לשטחים, כולל 7,000 מחבלים שהיו חברים באש"ף. בין השנים 1993 ו-1999 שחררה ישראל מחבלים פלסטינים רבים נוספים כ"מחוות" לאש"ף, ואלו הזינו את האינתיפאדה השנייה.

בשנת 2004 שחררה ישראל יותר מ-400 אסירים פלסטינים וכ-30 אסירים לבנונים, כולל מנהיגי חיזבאללה, עבור שבוי אזרחי אחד, אלחנן טננבאום, וגופותיהם של שלושה חיילי צה"ל. מלחמת לבנון השנייה נגד חיזבאללה הגיעה זמן לא רב לאחר מכן.

העסקה מסביב לגלעד שליט ב-2011 הייתה המופקרת והגרועה ביותר. בין יותר מ-1,000 האסירים הביטחוניים הפלסטינים ששוחררו בתמורה לחייל זוטר אחד היו יחיא סינוואר, רווחי מושתהא, אחמד ע'נדור, עבדאללה ברגותי, עז א-דין שיח' ח'ליל, מוסא דודין, ג'יהאד יע'מור וחסן סלאמה – מנהיגי חמאס של היום. למעשה, כמעט כל השדרה הפיקודית של חמאס שתכננה בשנה שעברה את ההסתערות על ערים ויישובים ישראליים בשמחת תורה, שבה נהרגו למעלה מ-1,200 ישראלים ביום אחד, הייתה מורכבת ממחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

מחבלים פלסטינים אחרים ששוחררו בעסקת שליט המשיכו לבצע את רציחות הטרור הידועים לשמצה ב-13 השנים האחרונות: ברוך מזרחי שנרצח על ידי זיאד עוואד, מלאכי רוזנפלד על ידי אחמד נג'אר, הרב מיקי מרק (אב לעשרה ילדים) על ידי מוחמד פאקיה ועוד.

מחמוד קוואסמה, מחבל נוסף ששוחרר בעסקת שליט, תכנן ב-2014 את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגלעד שער בגוש עציון. ג'אסר ברגותי, ששוחרר גם הוא מהכלא הישראלי בעסקת שליט, ניהל מעזה את הרציחות של יוסף כהן ויובל מור יוסף ושל הילד עמיעד ישראל.

לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, פעל צה"ל לעצור מחדש רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקת שליט. אל"מ (מיל') מוריס הירש, שהיה ראש התביעה הצבאית באיו"ש, אומר כי 50% מ-130 המחבלים ה"כבדים" ששוחררו ליהודה ושומרון בעסקת שליט חזרו לפעילות טרור ונעצרו מחדש.

לדבריו, רבים אחרים גם עסקו בטרור בשטחים ו/או עסקו בפעילות תמיכה בטרור מחוץ לישראל – אבל גורמי הביטחון לא תמיד הצליחו להגיע אליהם מסיבות מבצעיות או משפטיות.

ד"ר גדי חיטמן מאוניברסיטת אריאל, שחקר שחרור מחבלים, אומר שיש משמעות למספרים ולא רק לזהותם של מחבלי "מפתח" בעלי עבר מוכר בתחום הטרור. ככל שישוחררו יותר מחבלים, אפילו זוטרים, כך יגדל הסיכוי שחלקם יהפכו בעצמם ל"מחבלים מרכזיים" ויציתו את השטחים.

המומחים חלוקים בנוגע לשאלה האם לישראל יש סיכוי טוב יותר לעצור פעילות טרור של מחבלים משוחררים בשטחים או בחו"ל, כלומר האם עדיף להשאיר מחבלים תחת מעקב בעזה וביהודה ושומרון (שם ניתן לחסל אותם, במידת הצורך), או "להגלות" טרוריסטים לטורקיה, ללבנון ולסוריה (שם קשה יותר לטפל בהם מבחינה מדינית ומבצעית).

סא"ל (מיל') ברוך ידיד, לשעבר היועץ לענייני ערבים של פיקוד מרכז, ומשה ("מופז") פוזאילוב, לשעבר סגן ראש אגף חקירות בשב"כ, אומרים כי החופש שממנו נהנים היום המחבלים בג'נין ובטול כרם, למשל, מוכיח כי יש לגרש מחבלים משוחררים כמה שיותר רחוק. אחרת, הם יחזקו את המכונה הצבאית החזקה ממילא שהמחבלים בנו באזורים הללו ושנתמכת על ידי איראן, ואף ירחיבו אותה.

כך או כך, הסכנה משחרור המוני של מחבלים פלסטינים ברורה. עסקה המשחררת רוצחים אכזריים של יהודים ישראלים (כולל רוצחים ואנסים מהנוחבה שהשתתפו במתקפת ה-7 באוקטובר) כדי להקל על סבלם של בני הערובה הישראלים החפים מפשע מסכנת עוד יותר חיים ישראליים בהמשך הדרך, והדרך הזו אינה ארוכה במיוחד.

דבורה גונן, שבנה דני נרצח סמוך לדולב ב-2015 על ידי מחבל ששוחרר בעסקת שליט, אמרה בחודש שעבר לעיתונאי והתחקירן נדב שרגאי כי "ההבדל בין בני הערובה המוחזקים כיום בעזה לבין הדור הבא של קורבנות ישראלים שיירצחו על ידי המשוחררים בעסקת בני הערובה הממשמשת ובאה – הוא שלחטופים יש פנים ושמות, בעוד שזהות הקורבנות העתידיים עדיין אינה ידועה".

גונן: "מצד שני, לדור הקודם של קורבנות טרור כמו בני דני, שנרצח על ידי מחבלים פלסטינים ששוחררו בעסקאות קודמות, יש גם פנים וגם שמות".

מה שדבורה גונן אומרת, אני חושב, הוא: היזהרו והיו מודעים. שחרור חטופים המוחזקים בעזה כעת עשוי להיות הדבר ההומניטרי וההכרחי ביותר שניתן לעשות מבחינה מוסרית, אך הוא גם עלול להיות הדבר המסוכן והאסוני ביותר שישראל יכולה לעשות. את המחיר מדינת ישראל תשלם על פני תקופה ממושכת, והוא יהיה גבוה. אכן דילמה קשה לישראל.

המאמר פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 19.08.2024.




לא לסמוך על המגעים המדיניים. להיערך בהגנה וגם בהתקפה

בזמן שההכנות לקראת עימות צבאי בין איראן וגרורותיה לישראל מגיעות לשיאן, ובמקביל להעצמת יכולותיה הצבאיות באזור, מגבירה ארה"ב גם את מאמציה המדיניים, לגיבוש נוסחה מוסכמת, שתסייע לקידום הפסקת-אש כללית ולכל הפחות תמנע הידרדרות למלחמה אזורית.

בוושינגטון, כך נראה מבקשים לנצל את המתיחות עם איראן כדי להאיץ את קידומה של הסדרה אזורית שתכלול גם את עזה. גורמי הממשל, כך ניתן להעריך, מנסים להשיג הסכמה ישראלית להפסקת המלחמה ברצועה, באופן שיוכל לאפשר לאיראנים לשווק זאת כהישג בעקבות מעורבותם ובתמורה להסכמתם להקפיא או למתן את פעולת הנקם על חיסול אסמעיל הניה. לדידם של האמריקנים, נוסחה כזו, בצירוף החששות האותנטיים של המשטר בטהראן מפני הסתבכות במלחמה רחבה (ואולי יחד עם הבטחות נוספות מצד ארה"ב), עשויים לספק לאיראנים סולם מכובד,  לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו. נוסחה כזו עשויה לסלול את הדרך להרגעת המתיחות האזורית והיא תכלול: מפת-דרכים לסיום המלחמה בעזה, שחרור החטופים, פתרון מוסכם בחזית הצפונית ורגיעה גם מול החות'ים. חיזוקים לכיוון-החשיבה הזה ניתן למצוא בדבריו של מזכיר המדינה האמריקני-אנתוני בלינקן, שבהצהרתו השבוע דיבר בנשימה אחת על המאמצים לשיכוך המתיחות עם איראן ועל התקדמות המגעים להפסקת-אש בעזה.

סיכוי קלוש לנוסחת הרגעה

ואולם, הסיכויים להגיע להסדרה כזו – קלושים. ראשית – מצד איראן – ספק רב אם התמורה בעזה תספק את תאוות הנקם של האיראנים לאחר הפגיעה הקשה בכבודם הלאומי ולאחר ההצהרות הלוחמניות שהשמיעו גורמי המשטר, זה אחר זה. יתרה מכך, בראייתם נוסחה כזו לא עונה גם על הצורך לחדש את "משוואת ההרתעה" מול ישראל. שנית, בנוגע לחיזבאללה. אם איראן לא תגיב בעצמה על חיסול הניה, כי אז היא תצפה שחלק מהמחיר על כך ייגבה באמצעות מתקפת-הנקם של חיזבאללה על חיסול פואד שוכור. בנסיבות כאלה קשה לראות את נסראללה מסתפק בתגובה מתונה על שני החיסולים ואחר כך עוד נכון לדון בהסגת כוחותיו מהגבול עם ישראל. שלישית – בשאלה האם ויתורים בעזה נכונים מצידה של ישראל והאם נכון להשתמש בהם כ"תמורה". בהנחה שהדרג המדיני בישראל דבק בעמדותיו, כי אז הפסקת האש בעזה אמורה להיות מוגבלת בזמן ובלי לוותר על השליטה הישראלית בציר פילדלפי ובמסדרון נצרים. בנקודת הזמן הנוכחית, ויתורים מעבר לכך מצדה של ישראל יספקו חבל-הצלה לחמאס ויאפשרו לו להתאושש, לבסס את משילותו ולחדש גם יכולות צבאיות. בהנחה שההתעקשות (המוצדקת) על עמדות אלה, עדיין תאפשר הגעה ל"עיסקה", לא בטוח שבעיני האיראנים "עסקה" כזו היא תמורה מספקת.

אסמעיל הניה הוא רק הקש שעל גב הגמל

רביעית ומעל הכל: תפיסת המאבק עם איראן. ההתנגשות הנוכחית של ישראל עם הרפובליקה האסלאמית אמנם מתרחשת בעקבות ההאשמות על חיסול הניה, אך שורשיה עמוקים יותר וסיבותיה נעוצות במהלכים האגרסיביים שהמשטר נוקט כדי לממש את חזונו, להשגת הגמוניה אזורית ולהשמדת ישראל. טבעת האש שמשטר זה בנה סביב ישראל באמצעות כוחות הפרוקסי הרבים, היא רכיב אחד. משמעותו הומחשה היטב במלחמה הנוכחית. הרכיב הנוסף – הוא מאמציו המתקדמים של המשטר להשיג נשק גרעיני. פתרונות שלא יתייחסו לבעיות השורש הללו, לא יחזיקו מעמד ומבחינתה של ישראל, כלל לא בטוח שהשגת שקט במחיר כזה, היא כדאית.

מול האיומים העכשוויים מצד איראן והחיזבאללה, המערכת הישראלית מתנהלת עד כה באחריות, בכובד ראש ובביטחון. מהלכיה של איראן מעמידים את ישראל בפני איום קיומי ולאחר שהדגישה זאת בראש כל חוצות, ישראל נוהגת כפי שמתבקש לנהוג מול איום כזה, תוך הפגנת נחישות, ביטחון עצמי ויכולות מודיעיניות ומבצעיות גבוהות. באיראן ובלבנון מודעים היטב לנזק שישראל יכולה לגרום לתשתיות הקריטיות שלהן. מן הסתם הן מביאות זאת בחשבון בתכנון צעדיהן. כך גם את האפשרות להידרדרות שתיאלץ את ארה"ב להגביר את מעורבותה בלחימה.  האיום האיראני הוא אתגר מרכזי לישראל, אך לא רק לה. איראן היא שחקן מפתח בגיבוש ציר המדינות המתנגד לארה"ב ולמערב. השפעתה ומהלכיה אינם נעצרים בגבולות המזרח התיכון. אפשר לראותם במלחמה באוקראינה, מול מדינות באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה ובאזורים נוספים בעולם. וזה עוד בלי שהיא מחזיקה בנשק גרעיני. לארה"ב תפקיד מפתח לא רק בריסונה של איראן אלא גם בטיפול בבעיית השורש- משטר האייתולות. הרצון בוושינגטון למנוע מלחמה אזורית והציפיה שלהם מישראל להימנע ממהלכים שיגררו את ארה"ב למלחמה כזו, מחייבים מענה יסודי ומהיר לאיומים שאיראן מציבה. מאמץ אפקטיבי בהובלה של ארה"ב נגד התמנון האיראני – זוהי גם ההעדפה האסטרטגית של ישראל, אם כי ישנם קווים אדומים שחצייתם תחייב את ישראל לפעול . את זה מבינים היטב בטהראן, בביירות וגם בוושינגטון.

פורסם בישראל היום, בתאריך 09.08.2024. 




מינוי סינוואר הוא הפתעה מוחלטת – והזדמנות דרמטית לישראל

חמאס פרסם אמש (שלישי) באופן רשמי את דבר בחירתו של יחיא סינוואר לראש הלשכה המדינית של הארגון, ולמעשה כמנהיגו, במקום איסמעיל הנייה. מדובר בהפתעה: שמו של סינוואר לא הוזכר כמועמד אפשרי בבורסת השמות, הניחושים וההשערות לגבי מחליפו של הנייה. על פניו, זו בחירה תמוהה, שכן לא ברור כיצד יצליח סינוואר להוביל את הארגון ולנהלו כשהוא ספון במנהרה או במחבוא אחר ברצועת עזה, נרדף ומנסה למלט נפשו מפני צה"ל.

הנהגת חמאס ידעה מתחים ויריבויות זה שנים, עוד במהלך כהונתו של חאלד משעל כראש הלשכה המדינית ובעיקר בשלהי כהונתו. היריבות אך העצימה לאחר שחרור סינוואר ב-2011 במסגרת עסקת שליט, ובעיקר עם התבססות מעמדו כמנהיג חמאס ברצועת עזה ובחירתו הרשמית ב-2017 לתפקיד. היריבות בבסיסה התקיימה בין הנהגת החוץ, גם כשבראשה עמד אסמעיל הנייה ממחנה הפליטים א-שאטי ברצועת עזה, לבין הנהגת הארגון ברצועת עזה.

עזה נתפסת כמרכז הכובד של הארגון ולכן הנהגתה, בוודאי כשמדובר ביחיא סינוואר, ראתה עצמה כמשמעותית וחשובה יותר בתהליכי קבלת ההחלטות, בוודאי בכל הנוגע לנעשה ברצועה. המתח רק החריף מאז 7 באוקטובר ותחילת המו"מ בנושא החטופים. מי שנתנה את הטון וקיבלה את ההחלטות היתה הנהגת עזה בהובלת סינוואר ולא הנהגת החוץ. סינוואר, שמתמקד במצרים כמתווכת עיקרית, לא הסתיר בהתנהלותו את זלזולו בהנייה, ששם מצידו את יהבו על קטאר. לפיכך, למצרים גם השפעה משמעותית יותר על מי שהיה עד אתמול מנהיג הארגון בעזה, בעוד השפעת קטאר עליו קטנה הרבה יותר.

היריבות הפנימית בחמאס באה לידי ביטוי גם ביחסים בין הנהגת הגדה המערבית לבין הנהגת עזה. המאבק בין הגישות ניכר גם בנוגע לשיתוף הפעולה של הארגון עם איראן, שאותו עודד הנייה, בעוד סינוואר התייחס אליו באופן תכליתי ואינסטרונמטלי (בדומה ליחסה של איראן עצמה לחמאס). חאלד משעל הפך לפרסונה נון גרטה עבור איראן וסוריה, בגין מה שנתפס בעיניהן כבגידתו האולטימטיבית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, תפיסה שגם הובילה לגירושו מהמדינה ב-2012. לפיכך, בעת הזו, משעל לא היה יכול לעמוד שוב בראש הלשכה המדינית.

ובכל זאת, מינוי סינוואר לתפקיד הפתיע רבים. הוא אמנם התכוון להתמודד בבחירות לראשות הלשכה המדינית ב-2025, אך הבחירה בו בעיצומה של המלחמה, כשהוא נרדף וספון במקום מחבואו, מעוררת תהיות רבות. בתנאים כאלה, קשה להעריך כיצד יצליח לתפקד כמנהיג הארגון, לייצגו כלפי חוץ ולמלא את המשימות הנדרשות ממנו.

קיימת אפשרות שהבחירה בסינוואר נועדה לקדם את עסקת החטופים ולהוביל להפסקת המלחמה בעזה. ייתכן שהמצרים, היחידים שנמצאים בקשר עם סינוואר, סייעו בקידום המהלך באמצעות הידברות עם הנהגת חמאס. אם איסמעיל הנייה אכן ייצג עמדה נוקשה יותר במגעים לעסקה, בהשוואה לקו פרגמטי יותר של סינוואר, הרי הוסר כאן מכשול. עתה, משנבחר סינוואר לתפקיד, ייתכן שירצה לממש את תפקידו כמנהיג הארגון ולהבטיח את בחירתו בבחירות 2025, ואת זה יוכל לעשות רק כשתושלם עסקת חטופים – שגם תוביל לסיום המלחמה, ולערבויות, שאותן הוא דורש, לכך שלא יתנקשו במנהיגי חמאס. כעת, כשישמש בו בזמן כראש הלשכה המדינית וכמנהיג הארגון בעזה, יכולתו של סינוואר לקדם עסקה אף עשויה לגדול.
.
אם זה אכן המתווה שעל הפרק, יוכל סינוואר לבסס את מעמדו כמנהיג הארגון ואת מעמד חמאס כחלופה לפת"ח, בדרך להשתלטות על הרשות הפלסטינית ועל אש"ף. זאת, בזכות העמידה האיתנה ומה שלבטח יוצג כניצחון האולטימטיבי, כשישראל לא תצליח למגר את שלטון הארגון ברצועה, והוא יחזור לתפקיד הריבון בעזה.

כך או אחרת, אפשר להבין את בחירת סינוואר לתפקיד כמעין הכרה והוקרה של הנהגת הארגון לרצועת עזה על הובלת המאבק, ועל המחיר הכבד ששילמה. בה בעת, בעצם הבחירה – שפורסמה זמן קצר מאוד לאחר הסתלקותו של הנייה – יש כדי להעיד על יכולת התפקוד שעוד נותרה לארגון. סביר להניח שבראיית חמאס עצמו, המהלך הוא בחזקת מסר מאוד חשוב לפלסטינים, לישראל ולעולם. אין בכך כדי למחות את המחנאות והיריבות שעדיין קיימת בצמרת הארגון, אך עולה מכך הוכחה נוספת להתנהלות חמאס כארגון היררכי וממושמע, שגם במציאות של מחלוקות קשות, יודע לצופף שורות ולאחדן בשם המטרה.

והערה לסיום: כמו חוקרים ומומחים רבים העוסקים בחמאס שנים ארוכות, לא העליתי בדעתי את התרחיש של בחירת סינואר לתפקיד. יש בכך משום עדות נוספת למגבלות הדמיון שלנו כחוקרים ולעובדת נצחיותה של ההפתעה באשר היא. ויש כאן גם לקח מתחייב: לשמור על צניעות מחקרית.

פורסם בוואלה, בתאריך 7.8.2024.




איך להציל את החטופים בלי להציל את חמאס

ישראל נמצאת במומנטום חיובי במלחמה בעזה.

במישור הצבאי – מערכת הביטחון רושמת רצף של הישגים מבצעיים שהתחיל עם ההתקפה על מרחב רפיח וכלל את כיבוש ציר פילדלפי – עורק החמצן של חמאס, חילוצם של ארבעת החטופים במבצע ההירואי בנוסיראת, חיסולם של "רמטכ"ל חמאס"- מחמד ד'ף  (אם אכן חוסל) ומח"ט ח'אן-יונס- ראפע סלאמה, ביסוס השליטה במסדרון נצרים, פשיטות בעיר עזה ובמרחב ח'אן יונס והחזרת גופותיהם של חמשת החללים שנרצחו ונחטפו לרצועה. מיעוט ההישגים המבצעיים של חמאס במקביל לאירועים אלה או בתגובה להם, הוא עדות להשפעה המצטברת החיובית שיש לכך.

ולא רק זאת, התגובה המהירה והנועזת נגד החות'ים בתימן , כמו גם המשך הצַיִיד השיטתי של מפקדי השטח בחיזבאללה והמכות הניחתות ללא הרף על התארגנויות הטרור ביו"ש, מספקים עדות לא רק ליכולות המבצעיות הגבוהות של ישראל אלא גם לנחישותה ולוִיטָאלִיּוּת של מערכיה. העמידה האיתנה מול אתגרי הלחימה הרב-זירתית במשך תקופה כה ארוכה, למרות הלחצים והמחירים הכבדים, מערערת חלק מהנחות המוצא של אוייבינו ומתחילה להעלות אצלם הרהורים על תוחלתה של אסטרטגיית ההתשה.

גם בזירה המדינית, שלא פעם סיפקה בסיס לתקוותיהם, ניכרת הסתגלות למציאות החדשה. הקשב העולמי מופנה לסוגיות בוערות נוספות מלבד עזה, הביקורת על ישראל אמנם נמשכת אך השפעותיה על המלחמה מוגבלות, בתי הדין בהאג לא עצרו את ישראל מלפעול, מדינות הסכמי-השלום שימרו את יחסיהם עמה למרות הזעם ברחובות, ופה ושם אפילו נמשכו הדיבורים על הסכמי נורמליזציה עתידיים.

מנקודת מבטם של מנהיגי חמאס, ההתפתחויות הפוליטיות בארה"ב אינן בשורה טובה לארגון. לא בטוח שהלחץ על ישראל מצד הממשל הנוכחי יימשך באותה עוצמה ואילו את עמדתו של טראמפ – אם יבחר לנשיאות – הם שמעו היטב. הקריאה לישראל להביא לסיום מהיר של המלחמה ו"להשלים את העבודה מול חמאס" מתפרשת כציפייה להגברה משמעותית של הלחץ מצידה. על הרקע הזה, יש להניח, כי בחמאס מבינים שהזמן כבר לא פועל לטובתם.

מבחינתה של ישראל – למימד הזמן השפעות מנוגדות. מצד אחד –הוא מאפשר להעמיק את ההישגים, לשחוק את חמאס ולהגיע לשחרור החטופים בתנאים נוחים יותר, מצד שני – הוא מגביר את הסכנה לשלומם של החטופים שבידי חמאס ומגדיל את המחירים והסיכונים גם בזירה הצפונית (שמושפעת גם מהמצב בעזה).

הדילמה שבפניה ניצב הדרג המדיני , נובעת מהמתח שמימד הזמן גורם בין חשיבות מיטוטו של חמאס לבין דחיפות שחרורם של החטופים.

דרישות חמאס במסגרת העסקה המתגבשת, מיועדות להביא לסיומה של המלחמה תוך שימור מעמדו כגורם הכוח המרכזי בעזה ובתנאים שיאפשרו לו לשקם את יכולותיו ברצועה ולממש את רווחיו הפוליטיים מהעסקה, גם ביו"ש.

התעקשותה של ישראל לחזור ללחימה לאחר השלב הראשון, אמורה להוות מענה לחשש זה, אלא שהיא מתעלמת מהדינאמיקה של תהליכים כאלה. לאחר שמכונת המלחמה תיכבה, לא ניתן יהיה לחדש אותה בלחיצה על המתג. העולם יתנגד לכך וגם מבית יהיה קשה לגייס תמיכה, לנוכח המחירים והאתגרים הנוספים שיעמדו על הפרק. המשמעות המעשית איפוא היא שהמלחמה בפועל תסתיים ללא השגת המטרות.

עניין נוסף הוא דרישת חמאס כי צה"ל יסוג מהרצועה, לרבות מציר פילדלפי ו"מסדרון נצרים".

השליטה בציר פילדלפי היא אחד ההישגים המערכתיים של ישראל במלחמה הנוכחית. שליטה זו היא תנאי הכרחי כדי למנוע מחמאס להשתקם. בלעדיה ישראל תתקשה למנוע את התחמשות עזה ואת הפיכתה לבסיס טרור בעתיד. ניסיון העבר לא מאפשר להסתמך על גורמים זרים, תהא זהותם אשר תהא. נסיגה ישראלית מהציר הזה היא מהלך כמעט בלתי הפיך, שיזמין עליה לחצים גם בכל משא ומתן עתידי בסוגיה הפלסטינית.

נסיגה ממסדרון נצרים או הפקדתו בידי גורמים אחרים משמעה חזרת חמאס לצפון הרצועה. במציאות הנוכחית, קשה לדמיין גורם אכיפה כלשהו (זולת צה"ל) שיוכל למנוע מחמאס לנייד את אנשיו : לא מדינות ערב, לא כוחות זרים וגם לא מוחמד דחלאן. אפילו אם יימצא הפטנט לכך אין שום משמעות לקביעה כי "לא תורשה חזרתם של חמושים לצפון הרצועה" כשבאזור זה יש קילומטרים רבים של מנהרות שאיש לא יודע מה יש בתוכן.

קיומן של מנהרות מתחת לשכונות בעיר עזה, דווקא מבסס הצדקה שלא להחזיר את העקורים לבתיהם ולהמשיך להגדיר מרחבים אלה כ"אזורי לחימה".  זהו מנוף לחץ מצד אוכלוסיית העקורים על חמאס. ויתור בסוגיה הזו, משמעו הסכמה ישראלית למציאות שעומדת בסתירה  לרעיון הפירוז הביטחוני.

ועדיין לא דיברנו על הסכנות הנשקפות משחרורם של המחבלים שחמאס ידרוש במסגרת העיסקה: עידוד השימוש בדפוס החטיפה, השתלבותם של המשוחררים בפעולות טרור וחיזוק פוליטי של חמאס ביו"ש וברש"פ.

אין בישראל מי שלא מייחל לשחרורם של החטופים כשם שאין מי שלא רוצה בהכרעתו המוחלטת של ארגון הטרור המפלצתי. הכרעה במתח שבין שני היעדים היא  בבחינת  "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". כל החלטה שתקבל הממשלה היא לגיטימית ובלבד שלא נסמא את עינינו מלראות את מחיריה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 26.07.2024.




גם אחרי האסון הגדול: הגבולות של ישראל פרוצים לכל עבר

גבולותיה של מדינת ישראל חדירים מדי. המאבקים על קיומה של ועדת חקירה ממלכתית באשר למחדלי 7 באוקטובר, והעיתוי המדויק לקיומה, כבר החלו. עם זאת, כבר כעת ניתן לומר די בבירור שאמצעים טכנולוגיים – מתקדמים ככל שיהיו – חייבים להיות מגובים בנוכחות פיזית של חיילים, במטרה לאבטח את הגבולות. אסור לאפשר עוד מצב שבו אזרחי מדינת ישראל שוכנים מאות מטרים ממחבלים פוטנציאליים, כפי שהיה ב־7 באוקטובר.

אזור חיץ משמעותי בגודלו ובלתי עביר, שכל גורם שנכנס לתוכו – יהיה אשר יהיה – מטווח מיידית, הוא כורח המציאות, ונדמה שהדבר אינו מיושם ביותר מאזור אחד במדינה. יישובים רבים בצפון המדינה, למשל, חווים את אותה מציאות בדיוק רק אל מול החיזבאללה. ע'ג'ר, למשל, ממוקם על גבול ישראל־לבנון, ותושביו, במקור מוסלמים סורים, הם כיום בעלי אזרחות ישראלית. חלקם חיו עד לאחרונה ומדי יום במציאות בלתי נתפסת, שבמסגרתה מחבלי חיזבאללה הורשו להתקרב עד למטרים ספורים ממש מבתיהם.

יישובים יהודיים רבים חיים באותה מציאות בדיוק. כוחות האו"ם, שתפקידם לוודא שאזור החיץ ריק ממחבלים, אינם ממלאים את תפקידם – אם מהיעדר רצון ואם מהיעדר יכולת אמיתית לעמוד אל מול חיזבאללה.

מעבר הגבול במותניה הצרים של מדינת ישראל, באזור צפון השרון, היה עד ל־7 באוקטובר 2023 כמעט פרוץ לחלוטין ושימש גן עדן לכניסתם של שוהים בלתי חוקיים. יישובי קו הגדר דוגמת בת חפר, יד חנה, קיבוץ בחן ועוד ממוקמים בסמיכות של ממש לחומה (היכן שהיא ישנה) וחיו בידיעה שלפיה קיימות אין־ספור פרצות בגדר. בעקבות אירועי 7 באוקטובר, כוחות צבא משמעותיים אבטחו את האזור ופעילות ענפה התבצעה, וממשיכה להתבצע, על ידי כוחותינו בגזרה, במטרה למגר את חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופעילי טרור נוספים שנתמכים כבר שנים בידי איראן.

ועדיין – מעבר הגבול אינו הרמטי כלל וכלל, ואנו עדים למקרים רבים מדי של הסתננות של שוהים בלתי חוקיים לתוך המדינה בעזרת אזרחים ישראלים, ברובם ערבים, בעלי תעודת זהות כחולה. רובם מסתננים לטובת עבודה בחקלאות ובבניין, אולם הניסיון כבר מלמד שכלל לא ניתן להיתלות בכך כערובה לביטחון. אם באור יום צולמו לפני כחודשיים עשרות שוהים בלתי חוקיים מטפסים מעל החומה שמפרידה בין היישוב הפלסטיני שוויקה לבין בת חפר, ספק אם נדרשות מילים נוספות על מנת להמחיש את המצב. קיים משנה חשיבות לקיומו – ואכיפתו – של אזור חיץ משמעותי בצדו השני של קו הגבול ויש לטווח כל גורם שיעבור בו במיידי. שיטות האויב מגוונות וכוללות גם שימוש בבעלי חיים ובילדים כדי לבחון את רמת המיגון והאכיפה של צה"ל בהקשר זה.

בין ישראל לירדן גבול ארוך ביותר של למעלה מ־300 ק"מ. מדובר בגבול שעד לאחרונה אובטח ברובו כמעט אך ורק בידי כוחות הביטחון הירדניים, שמנעו ניסיונות חדירה של גורמי טרור לשטח מדינת ישראל. הפעילות האיראנית בירדן והחתרנות כנגד שלטון המלוכה ההאשמי נמשכות כבר כמה שנים, הגם שהנושא לא זכה לתהודה תקשורתית כמעט בכלל. מכשול משמעותי, אזור חיץ דרקוני ונוכחות צבאית ישראלית הם הכרח.

לראשונה, לפני כחודש, יצא המלך הירדני עבדאללה בקריאה פומבית יוצאת דופן כנגד החתרנות האיראנית והעידוד מטהרן לחמאס לנסות לבצע הפיכה פלסטינית במדינה הקטנה והשברירית. הצעת האיראנים לשלוח לירדן מיליציות שיעיות מעיראק "לסייע" בידי המלך כנגד המורדים הפוטנציאליים נענתה בשלילה שאינה משתמעת לשתי פנים – ונראה כי סוף־סוף הוסרו הכפפות, ומתק השפתיים הירדני הפך לראשונה לתוקפני ובלתי מתפשר.

אך האם תוכל ירדן לעמוד, לבדה, כנגד ניסיונות חוזרים ונשנים של איראן לרתום את האוכלוסייה הפלסטינית בירדן לצעוד אל תוך מדינת ישראל? האם תוכל ירדן למגר את השאיפות האיראניות ליצור כאוס בתוך הממלכה תוך שיסוי האוכלוסייה בשלטון ההאשמי? שהרי זו שיטת העבודה של איראן – למוטט מדינות מבפנים, לשסות אוכלוסיות זו בזו ולייצר ריב ומדון במטרה לגרור אי־יציבות קיצונית שמכשירה את הקרקע לשליטתה באמצעות שלוחותיה באותו האזור. הניסיונות הללו בירדן מסוכנים במיוחד, שכן השתלטות איראנית בירדן תייצר רצף טריטוריאלי של איראן – דרך עיראק – ובפוטנציאל דרך ירדן לגבולה המזרחי של מדינת ישראל.

גם היעדר האכיפה נגד תופעת הפוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב הובילה בעשרות השנים האחרונות לריבוי נשים פלסטיניות מרצועת עזה ואזור דרום הר חברון לחיות בקרבנו ולגדל את ילדיהן, תוך הישענות על ערכיה של עזה ולא ישראל. ייתכן שיש צורך להזכיר, בהקשר זה, שפוליגמיה אסורה על פי החוק במדינת ישראל, אולם בתי המשפט השריעיים במדינה – המורשים להכריע בענייני אישות ודיני משפחה בקרב המוסלמים – מאפשרים זאת. הקושי ליצור חיץ ממשי באזור בין דרום הר חברון לבין ישראל חייב להיות מטופל במיידי, ושום הסבר או דחייה אינם יכולים להתקבל על רקע הסיכון המשמעותי שכרוך בתופעה.

הרבה לפני אירועי 7 באוקטובר, וביתר שאת בעקבותיהם, לא יכולה להיות כל לגיטימציה להיעדר טיפול משמעותי, קפדני ומחמיר מאוד בכל הנוגע לאבטחת הגבולות. הציבור חייב לדרוש זאת, ללא משוא פנים, ומקבלי ההחלטות במדינה מחויבים לתת מענה לסוגיה ללא כחל ושרק.

התפרסם במעריב, בתאריך 19.07.2024.




שליטה ישראלית בציר פילדלפי חיונית למניעת התחמשותם של גורמי טרור ברצועה

עיקרי העמדה

  1. שליטה ישראלית בציר פילדלפי נדרשת לשם השגתן של שתיים ממטרות המלחמה: שלילת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ומניעת הפיכתה של עזה לבסיס טרור בעתיד. ויתור על השליטה בציר יתפרש כהישג של חמאס, יאפשר לו להתחמש מחדש ויחזק את סיכוייו לשרוד ככוח השולט ברצועה בתום המלחמה. לעומת זאת, אובדן השליטה של חמאס על הציר הזה יהווה חלק משמעותי במחיר שארגון הטרור משלם על הטבח ב-7/10 וצעד חשוב נוסף בדרך להכרעתו. זהו מסר גם לחיזבאללה.
  1. שליטה ישראלית בציר פילדלפי חיונית למניעת התחמשותם של גורמי הטרור ברצועת עזה, ביחוד לאחר הידלדלות מלאי האמל"ח שברשותם. השתלטות צה"ל על הציר ועל מעבר רפיח, מעמידה בפני מדינת ישראל הזדמנות לשלוט בצינור החמצן העיקרי של חמאס ושאר גורמי הטרור ברצועה, שדרכו עוברים לא רק נשק ואמצעי ייצור, אלא גם שליחים, מאמנים, מומחים ואמצעים ייחודיים, גם במעורבותה של איראן.זוהי הזדמנות לתקן גם את אחת החולשות היסודיות שהשפיעה על המציאות הביטחונית ששררה ברצועת עזה בשני העשורים האחרונים וליישם את העיקרון "נגן על עצמנו בעצמנו". 
  1. תהליכי ההתעצמות וההתחמשות מתנהלים הרחק מעין הציבור, בקצב איטי ותוך כרסום זוחל בנחישותו של הגורם האוכף, הן משום מורכבות הטיפול בהם והן בשל ההסתגלות אליהם (תסמונת ״הצפרדע המתבשלת״). לכך תורמת גם ההנחה שפעילות זו היא חלק מבניין הכוח של האויב שהסיכון ממנו הוא עתידי ולא מיידי. מכאן, החשיבות כי המדינה תגבש לאיומים אלה פתרונות נוקשים אשר יחזיקו מעמד לאורך זמן ולא יישַׁחקו עם השנים. 
  1. מכשול ואמצעים טכנולוגיים לגילוי אינם מספיקים כדי למנוע הברחות! בנוסף להם נדרשת יכולת מבצעית עצמאית וזמינה, שתוכל לפעול בשטח ולסכל את הניסיונות שייעשו. הסתמכות על גורמים בינלאומיים ומדינות אחרות, כחלופה לכך, לא הוכיחה את עצמה לאורך השנים ואין להניח כי הפעם זה יהיה שונה. 
  1. ויתור על השליטה בציר פילדלפי, שהושגה לאחר המחיר הנורא שישראל שילמה, היא צעד כמעט בלתי הפיך. אם ישראל תיסוג ממנו – היא תתקשה בעתיד לגייס את הלגיטימציה (מבית ומחוץ) לחזור ולשלוט בו.
  1. ויתור על השליטה בציר זה והסתמכות על גורמים בינלאומיים יעמידו בעתיד את ישראל בפני לחצים לאמץ גישה דומה גם ביחס ליו"ש ולגבול המזרחי עם ירדן.
  1. שליטה ישראלית בציר פילדלפי טומנת בחובה אתגרים רבים לישראל: מדיניים, משפטיים ומבצעיים. קשה לאמוד את מחיריהם של אלו ולהעמידם כנגד מחיר ויתור השליטה עליו. ברי כי עצם הנוכחות בציר מציבה את ישראל בעמדת כוח שמאפשרת לה ליצור פתרונות משופרים לאתגרים הללו. כך לדוגמה, ככל שנדרשות עבודות הנדסיות כדי לשפר את התנאים המבצעיים ולהקטין את הסיכונים לביטחון כוחות צה"ל לאורך הציר, זהו העיתוי המתאים לכך. 
  1. להערכתנו, עמדה נוקשה של ישראל בסוגיה זו עשויה לסייע גם בהעצמת הלחץ הפנימי בחמאס לרעיונות שיקדמו פתרון שלם לסוגיית שחרור החטופים. 

נכתב ע"י מאיר בן שבת, רונן לוי (מעוז), אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, משה פוזיילוב, רותי פינס-פלדמן, אשר פרדמן, ואלי קלוטשטיין.