בין מימוש מלא לקיפאון מסוכן: על רקע תכנית טראמפ – 3 תרחישים אפשריים לעתיד עזה

הפסקת האש שנכנסה לתוקף  על בסיס תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שהובילה לשחרור כל החטופים החיים ו-26 חטופים חללים מתוך 28, היא בחזקת הישג משמעותי עבור ישראל. תוכנית 20 הנקודות, שגובתה בהמשך בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון, מותירה 53% משטח הרצועה בשליטת צה״ל, מחייבת את פירוק חמאס מנשקו, את פירוז הרצועה, הקמת ממשלת טכנוקרטים בגיבוי כוח ייצוב בינלאומי ובהנחיית מועצת השלום ושלילת השתתפות חמאס בשלטון ובתהליך שיקום הרצועה.

על הנייר, מימוש התוכנית מוביל למימוש מטרות המלחמה כולן. אלא שהסיכוי למימוש התוכנית והחלטת מועצת הביטחון על בסיס שיתוף פעולה של חמאס ובאופן שלומי, כמעט ואינו קיים. המשמעות היא שישראל ניצבת בפני שלושה תרחישים אפשריים:

בתרחיש הראשון, תכנית טראמפ מיושמת רק לאחר חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס – בפועל הקפאה של שלב ב׳ בתכנית – כאשר צה״ל, בהעדר כל גורם אחר שיש לו את הרצון ואת היכולת, הופך לגורם הבלעדי האחראי לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה והכשרת התנאים למימוש התוכנית, תוך מימוש חופש פעולה ביטחוני מירבי.

בתרחיש השני, התכנית מיושמת בהדרגה על ידי התנעת תהליכי שיקום והקמת מנגנון הייצוב במזרח הרצועה, ובמקביל חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס במערב הרצועה לצורך פירוקו ופירוז הרצועה, עד להכשרת התנאים להרחבת אחריות המנגנון על כל שטח הרצועה.

התרחיש השלישי הוא מימוש חלקי ולא מספק של התכנית כאשר על ישראל מוטלים ריסון ומגבלות בלחימה נגד חמאס, מה שיוביל לחלוקה בפועל בין מזרח הרצועה למערבה, להותרת חמאס בשלטון ממערב לקו הצהוב, תוך קיבוע הלכה למעשה של קו גבול חדש וללא התקדמות במימוש התוכנית.

כל התרחישים מייצרים אתגרים ומתחים למול אינטרסים חיוניים של ישראל. מאחר ויש במימוש תוכנית 20 הנקודות כדי להביא להשגת כל מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל, הרי שהתרחיש המועדף מבחינת ישראל הוא התרחיש השני –  כל עוד ניתן יהיה להגיע אליו בפרק זמן קצר ועל בסיס גיבוי אמריקאי לחידוש הלחימה.

אך במידה וארה״ב לא תמהר להגיע למסקנה שלא ניתן יהיה לפרק את חמאס מנשקו ולהביא לפירוז הרצועה בשיתוף פעולה איתו או באמצעות הפעלת לחץ טורקי וקטרי, אלא רק באמצעות חידוש הלחימה על ידי צה״ל, עדיף יהיה לישראל התרחיש הראשון. המשמעות במקרה זה היא חידוש לחימה עצימה נגד חמאס במטרה לפרקו מנשקו ולהביא לפירוז מלא של הרצועה תוך סיכון בהידרדרות למשבר עם וושיגנטון.

להערכתנו, התרחיש המתייחס לקיבוע מציאות של חלוקת הרצועה למזרח בשליטת צה״ל ולמערב בשליטת חמאס, הוא התרחיש הסביר ביותר והבעייתי ביותר, שכן הוא צפוי להוביל בוודאות לעימות נוסף, אליו יגיע חמאס מעמדה מחוזקת, לאחר שיצליח לשקם את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות בשטח שבשליטתו ולנגוס בחלק מההישגים שישראל צברה במהלך שנתיים של לחימה.

ולכן, בנקודת הזמן הזו וכדי להכשיר את התנאים לסבירות גבוהה יותר של התרחיש השני, המועדף, נכון יהיה מבחינת ישראל לאפשר לארה״ב את מרחב הפעולה והזמן לפעול בדרכה עד להתפכחותה בנוגע לחמאס והגעתה למסקנה שלא ניתן יהיה להוביל לפירוקו מנשקו ולפירוז הרצועה במאמצי שכנוע. עד אז, צריכה ישראל שלא להיות למכשול, אלא להדק ולהעמיק את שיתוף הפעולה וההבנות עם האמריקאים ובכללן צמצום תפקידן והשפעתן של טורקיה וקטר ומניעת נוכחות טורקית צבאית בשטח הרצועה, לשמר את הגיבוי לתגובות בלתי פרופורציונליות להפרות של חמאס את ההסכם ולבנות את הלגיטימציה לחידוש הלחימה נגד חמאס לצורך השלמת המשימה ומימוש מטרות המלחמה והכשרת התנאים למימוש מלא יותר של תוכנית טראמפ.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 01 לדצמבר 2025.




ככה מפילים משטר: ישראל יכולה להפוך את אירוע המחבלים ברפיח לתמונת ניצחון

הדיון בגורלם של מחבלי חמאס הנצורים ברשת המנהרות באזור שבשליטת צה"ל בגזרת רפיח, נראה כאירוע זניח בתוך שטף האירועים הפוקדים אותנו, אך לתוצאותיו עשויה להיות השפעה מכרעת באשר לאופן שבו אוייבינו, וכן מדינות-האזור ושאר הגורמים במערכת-המדינית, יעריכו את רצינות כוונותיה של ישראל, למוטט את יכולות הטרור ולפרז את האזור מנשק.

הזרוע הצבאית של חמאס הבהירה בראשית השבוע כי כניעת לוחמיה או ויתור על נשקם אינם אופציה. מוחמד נזאל, מבכירי הארגון בחו"ל, שלל גם את האפשרות להגליית המחבלים אל מחוץ לרצועת עזה וקרא למתווכים לפעול.

תורכיה לא נזקקה לקריאה זו כדי לזהות את האירוע כהזדמנות לעשיית רווח פוליטי  נוסף ובשם גורם מטעמה נמסר כי היא "פועלת להבטיח את מעברם הבטוח של כ־200 'אזרחים עזתים' שנתקעו במנהרות ברפיח", ככה סתם – 200 אזרחים שנתקעו במנהרות…

ההסלמה ביחסים בין אנקרה לירושלים, בעקבות צווי המעצר שהוצאו בתורכיה והתגובה הישראלית לכך ולנוכח ההתנגדות הישראלית למעורבות תורכיה בכוח הרב-לאומי שיפעל בעזה, יתפסו מקום גם בסדר היום לפגישותיו של ג'ארד קושנר עם נתניהו, אך הם לא יעמדו במרכזה.

מבחינת וושינגטון המטרה העיקרית היא לייצב את הפסקת האש. השגת יעד זה מחייבת לעבור לשלב השני בתכנית-טראמפ וליצור מומנטום של יישום התכנית. כך כולם יהיו עסוקים בתהליך ובמנגנונים, בשטח תתקבע מציאות של אי-לוחמה וזו תאפשר לטראמפ לממש את תכניותיו המדיניות הגדולות.

ואולם, מנקודת מבטה של ישראל, הפסקת-האש איננה המטרה. במיוחד לא עתה, לאחר השבתם של החטופים החיים ושל מרבית החללים. פירוק יכולות האוייב ופירוז השטח מנשק– הן עדיין המטרות העיקריות של ישראל ולכן היא לא יכולה לשעבד אותן להפסקת-האש או להסתפק לגביהן בפתרונות למראית עין.

יתרה מכך, גישתה של ישראל ביחס לסוגיות אלה בגזרת עזה, תשפיע גם על ההסדרים מול חיזבאללה (ובכיוון ההפוך) ולכן אין היא יכולה לאפשר פתח למתווים יצירתיים בנוסח – ללכת עם ולהרגיש בלי….

גם בלי זאת, אפשר לזהות בשיח המתקיים באזורינו, נוסחאות כאלה. כך , לדוגמה, ניסיון לצמצם את הגדרת הפירוז לנשק התקפי בלבד – ובכך להוציא מהדיון את המנהרות, את הנשק האישי ואמצעים נוספים או במקרה אחר – הקמת "ועדה מנהלית" שתנהל את העניינים האזרחיים של הרצועה, לא מעורבות חמאס, כשלמעשה אירגון הטרור כבר מעורב בבחירת אנשיה וכשבפועל ברור מהלכיו של שלטון כזה יהיו כפופים לרצונו של חמאס – כל עוד הוא גורם הכוח החזק ברצועה.

נחזור לסוגיית הנצורים ברפיח. מספרם של אלה אינו ברור. דיווחים בתקשורת, שנסמכים על מקורות ישראלים, מעריכים כי מדובר בין 150 ל-200. בעיתונות זרה צויינו מספרים נמוכים יותר ואילו באתרי חמאס צויין בפשטות כי הזרוע הצבאית לא מוסרת מידע על כך מפאת רגישותו, אך מדובר ב"אליטה של אנשי קסאם" שנמצאים בסיכון גבוה "ומתמודדים עם מחסור באספקה ​​רפואית ובחשמל וצורך לאבטח את המנהרות לאחר שחלק גדול מהן נהרסו במהלך המלחמה".

עד כה לא נשמעו מצד דוברי חמאס טענות להפרת הבטחות כלשהן בעניין זה. את הקישור בין סוגיה זו להשבת גופת של חלל צה"ל הדר גולדין הי"ד, הם מבססים על ההיבט ההומניטארי ועל האינטרס של ביציבות.

לישראל את כל התנאים להפוך את האירוע הזה לסמל. התוצאה צריכה להיות מובהקת, רצוי גם מתועדת: כניעה המונית, מעצר או מוות של המחבלים. ככה מפילים משטר.

אם כך הם הדברים, הרי שיש לישראל את כל התנאים להפוך את הארוע הזה לסמל לנחישותה לפירוק חמאס. הזמן במקרה הזה פועל לטובתינו וכל עוד כוחותינו ערוכים לבלום התקפה מצד הנצורים או מכיוונים אחרים, אין שום סיבה להיחפז. כך או אחרת, תוצאתו של אירוע זה צריכה להיות מובהקת: כניעה המונית, מעצר או מוות של המחבלים. יש ערך לצילום ולפומביות. ככה מפילים משטר. פתרון של הגליה, כהצעתם של חלק מהמתווכים, איננו פסול מעיקרו, אך ניתן לקבלו רק כשלב נוסף לאחר כניעה ומעצר ולא במקום זאת.

מאמר המערכת של אתר חמאס – אל רסאלה (יום ב') הגדיר את סוגיית הנצורים כמבחן ליכולתו של חמאס להתמודד עם אתגרי היום שאחרי המלחמה. "היא משלבת היבטים צבאיים, מדיניים והומניטריים ומעבירה מסר חשוב לציבור הפלסטיני ולעולם בנוגע ליכולתו של חמאס להגן על אנשיו ולנהל משברים הומניטריים, בסביבה מורכבת ביותר ותחת פיקוח בינלאומי." זהו מבחן גם לנחישותה של ישראל ואלה הן סיבות נוספות לכך שישראל לא יכולה להתפשר על פתרון שייחשב הישג של חמאס.

פורסם בישראל היום בתאריך 10 לנובמבר 2025.




חמאס מתפרק – אבל בלי תבוסה

בנאומיו האחרונים של ראש הממשלה, הוא מדגיש כי השלב השני ביישום מתווה טראמפ-נתניהו, פירוק חמאס מנשקו יכול להיעשות באחת משתי הדרכים הבאות: א. “בדרכי שלום”; דהיינו שחמאס יתפרק מנשקו מרצונו הטוב, ללא צורך בהפעלת כוח נגדו. ב. החמאס יסרב להתפרק מנשקו “בדרכי שלום”, וישראל תכפה זאת עליו בכוח.

ראוי להזכיר שכבר בימים הראשונים שלאחר מתקפת החמאס הבהיר ראש הממשלה שאנו נמצאים ב"מצב מלחמה" ולא בעוד "סבב" של עימותים כבעבר. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה הוא חזר והדגיש כי היעד של הפעילות הצבאית של ישראל הוא ניצחון מוחלט: "הציפייה העיקרית שלי" הוא אומר בינואר 2024, "היא ניצחון מוחלט. לא פחות מזה. אין תחליף לניצחון".

"ניצחון" במערכה צבאית, בוודאי "ניצחון מוחלט" איננו מונח ערטילאי. יש לו פרמטרים מובהקים כמו למשל: כניעה ללא תנאי של הצד המובס; שינוי המשטר; שינוי המבנה החוקתי של המדינה המובסת; הטלת עיצומים על יכולת השיקום של המדינה המובסת; שינוי מגמה של המדינה המובסת ממדינה לוחמנית מיליטריסטית למדינה שוחרת שלום. כך נראו פני הדברים לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה.

במלחמה הנוכחית מול החמאס, לאחר למעלה משנתיים של לחימה אינטנסיבית רווית דמים, טרם הצליחה ישראל להשיג ניצחון, וודאי שלא – "ניצחון מוחלט". קביעתו הנחרצת של שר הביטחון ב2-בנובמבר 2025 כי "אנחנו ניצחנו את החמאס", ספק אם יש לה בסיס במציאות הקיימת.

למרות המכות הקשות שקיבל, החמאס רחוק מתמונת מצב של "כניעה ללא תנאי". הוא מפגין יכולת עמידה מול ישראל. הוא שולט בחלקים נרחבים של הרצועה. הוא נחשב לפרטנר לגיטימי למשא ומתן. הוא מרשה לעצמו אפילו "להתל" פה ושם בישראל בנושא גופות החללים.

במצב הנוכחי נמצאת ישראל במעין עימות סמוי עם הממשל. לנו נראה שממשל הנשיא טראמפ שותף במידה זו או אחרת למגמה של "המדינות המתווכות" לשלול מישראל את מימוש היעד של ניצחון כולל, ולהשאיר אותה ואת אזרחיה בתחושה של החמצת היעד המרכזי של מלחמה זו – כפיית תבוסה חד משמעית ומהדהדת של החמאס.

על רקע זה יש לראות את הדגשת הנשיא טראמפ בנאומו בכנסת ב-13 באוקטובר 2025, ש"ישראל השיגה את כל יעדיה בכוחה הצבאי. אתם ניצחתם". עתה העת, הוא המשיך, ללכת בכיוון השלום.

להערכתנו בנסיבות הקיימות מימוש השלב של פירוק החמאס מנשקו ב"דרכי שלום" תיתפס אולי כהישג ישראלי חשוב אך בוודאי לא – כניצחון ישראלי. "כתר הניצחון" יוצב, במידה רבה של צדק, על ראשו של הנשיא טראמפ. ישראל תצא מן המערכה בתחושה שהיא לא הגשימה במלואו את היעד העיקרי שלה – השגת ניצחון מוחלט על החמאס.

המסקנה המתגבשת, ככל הנראה, בממשלת ישראל בנסיבות הקיימות היא זו: כדי שישראל תגשים את מטרתה להשיג "ניצחון מוחלט" במערכה מול החמאס היא חייבת להמשיך במהלך הצבאי, רצוי כמובן על רקע סירוב של החמאס לממש את מחויבותו "להתפרק מנשקו".

מערכת יחסיה של ישראל עם ארצות הברית תלויה עתה במידה רבה בהתנהלותו של החמאס: אם יסרב לאורך זמן להתפרק מנשקו סביר להניח שתהא "הרשאה" של הממשל לישראל לחדש את המלחמה, כך שתינתן לישראל אופציה להשיג "ניצחון מוחלט".

אם לעומת זאת, יסכים החמאס להתפרק מנשקו בדרך שתספק את הממשל, תעמוד מדינת ישראל בפני דילמה קשה: האם לחדש את המלחמה כדי לכפות תבוסה ממשית על החמאס תוך הסתכנות בעימות עם הממשל או לצאת מן המלחמה כש"חצי תאוותה בידיה" ולפנות ל"דרך השלום" לאור חזונו, הנראה מקרטע למדי, של הנשיא טראמפ.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 04 לנובמבר 2025.




ללא כללים ברורים – המפקדה הבינלאומית תהיה נטל ולא נכס

המפקדה הבינלאומית לרצועת עזה, שהוקמה במהירות בקריית גת, הופכת לאתר עלייה לרגל לאח"מים האמריקנים המבקרים בישראל ומעוררת עניין גם בהרכב המגוון של המדינות שמיוצגות בה. עם זאת, לחלוטין לא ברור כיצד היא אמורה לסייע להשגת מטרותיה העיקריות של ישראל ביחס לעזה.

אפשר להעריך כי עיקר עיסוקה יהיה בתיאום הכנסת הסיוע האזרחי לרצועה ובמניעת התלקחויות שיסכנו את הפסקת האש. בשני התחומים תהיה ישראל, כנראה, הכתובת העיקרית ללחצים. לעומת זאת, קשה לראות את המפקדה הזו עושה משהו מעבר להצהרות בנוגע לתחומים היותר חשובים לישראל: פירוק חמאס מנשקו, מניעת הברחות ופירוז הרצועה.

בראיון ל"אל־ג'זירה" בסוף השבוע התייחס חליל אל־חיה, ראש חמאס בעזה, לתפקיד הכוחות הבינלאומיים כהפרדה וכפיקוח על הגבולות, וכניהול המעקב אחר הפסקת האש. הוא ציין כי ארגונו שואף לקיום בחירות שיובילו לממשלה אחת, ובינתיים לא מסתייג מהעברת "השליטה המנהלית" לידי ועדה מוסכמת ומניהול הרצועה על ידי "דמות לאומית שמתגוררת בעזה". לא צריך להיות מומחה כדי להבין אילו אופציות נשללו על ידי הקריטריון הזה.

אל־חיה הוסיף לבכות על מצבה ההומניטרי של עזה והדגיש כי היא זקוקה ל־6,000 משאיות סיוע מדי יום, וגם להכנסתם של חומרים מסוימים שישראל אינה מאפשרת. אפשר להעריך שזה המסר שייצא מחמאס למדינות המתווכות ולכל גורם בינלאומי. עם בוא החורף יתלווה לכך גם קמפיין "בעזה מתים מקור".

חמאס מסרב להתפרק מנשקו

מה באשר לפירוק חמאס מנשק? אל־חיה משיב בדיפלומטיות: "הנושא עדיין בדיונים עם הפלגים והמתווכים", וכדי שלא נטפח ציפיות הוא מבהיר: "כלי הנשק של חמאס קשורים לקיומם של כיבוש ותוקפנות. אם הכיבוש יסתיים, כלי הנשק יועברו למדינה (הפלשתינית)".

דברים ברוח זו אפשר היה לשמוע לאורך התקופה האחרונה מפי דוברי הארגון ובכיריו. הם שבו והדגישו: הנשק שבידינו הוא לגיטימי, לא נתפרק ממנו. אמנם בהודעות הרשמיות הם מקפידים להדגיש את מחויבותם להסכם ולהיזהר מאמירות מתריסות שיקימו עליהם את הנשיא טראמפ ואנשיו או את המדינות המתווכות, אבל בנוגע לסעיף ההתפרקות מנשק הם לא משאירים ספק בעמדתם.

בזמן שהמפקדה בקריית גת עדיין מתגבשת ומבררת לעצמה את תפקידיה ודרכי פעולתה, חמאס בעזה חזר לעמוד על רגליו. הוא מקיים מנגנונים יעילים של פיקוד ושליטה, מחזיר את הסדר לרחובותיה ההרוסים של עזה, מדכא את מתנגדיו, מרתיע ושולט. הוא נותן לכולם להתפלפל בפרשנות לפרטי ההסכם ולכוונות של מנסחיו ומתעסק במהות: ביסוס מעמדו, חידוש השורות, הכנסת אספקה, תוכניות שיקום.

הוא מניח כי עזה תקועה כעצם בגרונם של טראמפ ושאר מנהיגי האזור, שמבקשים להיפטר ממנה מהר ככל האפשר כדי לגשת ליישום התוכניות האזוריות הגדולות. תקוותו היא כי בנסיבות הללו הם יסתפקו בנוסחה שתספק מראית עין של פתרון ויאפשרו לו לנצל את ה"חורים" שבה ואת העייפות מהעיסוק הבלתי נגמר בפרשנויותיה.

למרות הרצון העז לקדם את חזון השלום, אסור לוותר בסוגיות הקריטיות עבורנו ברצועת עזה. צריך להסיר את העמימות ביחס למפקדות ולגופי התיווך והתיאום, ולהבהיר גם לציבור מה בסופו של דבר תהיה תרומתם של אלה בהשגת מטרותיה של ישראל.

סוגיית ההתחמשות בחסות האספקה ההומניטרית ואמצעי השיקום מחייבת פיקוח מיוחד של ועדת החוץ והביטחון ודיווח לציבור, כדי שלא נאפשר לעצמנו לטמון את הראש באדמה ולנצל את מעטה החשאיות שאופף בדרך כלל את הפעילות הזו.

הודעתו הפומבית של ח"כ עמית הלוי על ההחמרה במדיניות הפעלת האש מצד כוחות צה"ל כלפי חשודים ברצועה מחייבת התייחסות והבהרות מצד צה"ל. בשום אופן לא נכון להגדיל את הסיכונים רק משום החשש מפני קריסת הפסקת האש. גם מי שחרד לכך אמור להבין שפגיעה בחיילינו עלולה גם היא להביא לכך, מעבר למחיר הישיר שנשלם.

יתרה מזו, במקום להמתין להסכמים ולמנגנונים צריך לעצב את המציאות בשטח. מנהרות של חמאס צריך לתקוף לא רק כתגובה לפגיעה בנו. אם רוצים להימנע מפגיעה בנפש, אפשר להתריע מראש. צריך לנצל את העובדה שחמאס בעמדת חולשה ושכל החטופים החיים כבר בישראל. גישה כזו תוכל לשפר את עמדת המיקוח של ישראל ושל המתווכות בסוגיית פירוק הנשק.

אשר למפקדה הבינלאומית לרצועת עזה – יש להכיר בסיכונים שיש במנגנון זה וגם בעובדה שעצם ההשתתפות בו עלולה לרסן את צה"ל ולנתב אותו להעדיף כברירת מחדל את אפיק ההידברות על פני הפעילות המבצעית. צריך להבהיר מה ישראל מקבלת מהמנגנון הזה, ובמקביל לקבוע כבר כעת כללים להתנהלותנו בו, באופן שיפחית את הסיכונים ממנו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27 לאוקטובר 2025. 




המלצות למדיניות מול האתגרים הביטחוניים המיידים

מסמך זה לא עוסק במאזן הרווח וההפסד של ההסכם שהושג, באשר הוא מעשה עשוי וגם לא בעמדות ובמכניזם להמשך הדיונים במסגרתו. מטרתו היא להמליץ על הדרכים להתמודד עם האתגרים הביטחוניים שמציאות החדשה צפויה להעמיד למערכת-הישראלית.

האתגר הראשון: התאמה והבהרה של מדיניות הפעלת הכוח הצבאי ברצועת עזה בשלבים

המעבר החד ממצב לחימה להפסקת אש בזמן שכוחותינו עדיין פרוסים בשטחי הרצועה, עלול לגרום לחוסר בהירות, לשבש את יכולת הכוחות להגיב לתרחישים השונים וגם לסכן את חיילינו. חשוב לקבוע ולהבהיר לכוחות כי בכל מצב – השיקול המוביל הוא ביטחון כוחותינו. 

נכון לסכם מראש את המענים לתרחישים הסבירים הבאים: כיצד יש לפעול כאשר מזהים פעילים חמושים של חמאס, מנהרות, נשק. כיצד יש להגיב לירי רקטות "סורר" או מול פעילות שחמאס מבצע לתיקון או להכשרה של יכולות צבאיות.

האתגר השני: הגנה על המרחב הביטחוני ומניעת שחיקתו בשיטת הכרסום הזוחל

את הוראות הפתיחה באש צריך לקבוע באופן שיאפשר את השגתו של היעד הזה ולא רק את מניעת הסיכון הישיר לחיילינו. אין לאפשר לחמאס או לגורמי הטרור האחרים, לשחוק את ההגנה על המרחב הזה, על ידי הרגלת כוחותינו להגעתם של ילדים, נשים או זקנים לאזורים אלה, בתואנות שונות.

האתגר השלישי: מניעת ניסיונות לשקם את היכולות הצבאיות של חמאס בחסות המאמצים ההומניטאריים.

בתוך מאות משאיות האספקה שתועבר לרצועת עזה, יהיו גם אמצעי לחימה וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת. הטענה כי הסחורות מועברות לעזה רק לאחר שיקוף ובידוק, אפילו הייתה נכונה, אין בה מענה לחומרים הדו-שימושיים. יריעות פיברגלס, אלקטרודות, דבקים וכד' יוצגו כמיועדים לשימוש אזרחי לגיטימי ולא לשימושים האחרים שלהם בתעשיות הנשק.

האתגר מורכב עוד יותר כשמדובר בטרקטורים וציוד מיכני כבד, שהכנסתו נדרשת לכאורה לצורך פינוי הריסות ותיקון דרכים, אך כל בר דעת מבין שבאותם כלים גם מכשירים את המנהרות. במציאות שתשרור בעזה לא ניתן יהיה לקיים פיקוח אפקטיבי בתחום הזה. כל שניתן יהיה להשיג הוא האטה והכבדה על מאמצי האויב, באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שניתן יהיה להכניס לעזה.

האתגר הרביעי: המדיניות הישראלית האזרחית מול רצועת עזה.

בעת הזו, תרחישים כאלה נראים דמיוניים, אולם די מהר נהיה עלולים למצוא את עצמנו מול מבול של בקשות מצד הפלסטינים בעזה בעידוד גורמי התיווך, לאפשר כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי בבתי החולים או מעבר ליו"ש. כדי שלא נתוודע לכך רק לאחר שזה יקרה, כדאי שהדרג המדיני יחליט כבר עתה באופן שלא מותיר מרחב לפרשנות: בשום מקרה לא יורשו פלסטינים מעזה להיכנס לישראל. בהקשר לכך, יש מקום לחשוש כי חמולות מעזה שנאבקו בחמאס, יבקשו מקלט בישראל. גם לגביהן הפתרון לא צריך להיות בתחומי מדינת ישראל.

האתגר החמישי, לא מבחינת חשיבותו, הוא ההתמודדות עם מגמות הטרור בזירת יהודה ושומרון

 סיומה של המלחמה כשחמאס על רגליו ועם שחרורם של רבי מחבלים מבתי הכלא בישראל, צפוי להעצים את התמיכה בחמאס ולהגדיל את פוטנציאל הטרור משטחי יו"ש, שגם כך נמצא במגמת החרפה. על הרקע הזה נדרשת החמרה מיידית במדיניות הביטחונית של ישראל בזירה זו. נכון להמשיך בגישה ההתקפית שאומצה בראשית המלחמה, בכלל זאת שימוש באמצעי הסיכול הממוקד .לשב"כ תפקיד מפתח בפיקוח אחר כל אחד מהמחבלים שישוחררו. אין לגלות כלפיהם שום סובלנות.

יהיו מי שיאמרו שהמלצות אלה מקדימות את זמנן ודיה לצרה בשעתה. ואולם, ניסיון העבר מלמד כי אם לא נקבל כעת את ההחלטות בתחומים הללו, המציאות תחליט עבורנו.




מה לעשות עם ספינות המשט?

מאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הביא שלום מקיף למזרח התיכון – שהחל בשחרור החטופים הישראלים מידי חמאס – נותרו רק כמה פרטים קטנים להסדיר.

אחד מהם: מה עושים עם כל ספינות הטרור? הכוונה לספינות ה“משט” שנשארו מאחור, אותן השאירו אנרכיסטים, אנטישמים ופעילי פרו-חמאס קיצוניים שניסו לפרוץ את המצור הימי ההכרחי של ישראל על רצועת עזה.

זוכרים את ה“מאווי מרמרה”? הספינה ההיא הובילה בשנת 2010 את הניסיון הטורקי (כביכול) להאיר את הצרכים ההומניטריים בעזה. בפועל, “משט החירות לעזה”, שעמד מאחוריו ארגון הטרור התורכי “הקרן לזכויות אדם וסיוע הומניטרי” (IHH), לא היה אלא התקפה אלימה על ישראל, שנועדה לחזק את חמאס.

מאז, נאלצה ישראל להתמודד עם “משטים” דומים – עמוסים פעילים עוינים ומעט מאוד סיוע אמיתי – בשנים 2011, 2015, 2016, 2018, וגם השנה. בניסיון האחרון לפרוץ לעזה בשם התמיכה בחמאס השתתפו למעלה מ-50 ספינות, שכולן יורטו בשבוע שעבר על ידי חיל הים הישראלי. הצי המקרטע של תומכי הטרור הגיע מאלג'יריה, יוון, איטליה, לוב, ספרד ותוניסיה, עם משתתפים מ-16 מדינות “אוהבות שלום” כמו אירלנד, פורטוגל, דרום אפריקה, שוודיה וונצואלה.

את הפעילים האנטי-ישראליים הזדוניים היה קל לגרש – אף שניתן היה בהחלט לשקול לכלוא את כולם באשמת פשע ולזרוק את המפתח.

הבעיה הקשה יותר היא מה לעשות עם כל אותן “ספינות תקיפה הומניטריות”. ישראל לא זקוקה לסירות המטרידות הללו שיציפו את נמלי הים שלה, ואין שום סיבה להחזיר את הספינות למפעיליהן ובעליהן המרושעים.

אז אחרי שנחזיר את החטופים הביתה, ולפני שצה"ל יתחיל בנסיגות גדולות מעזה או שייחתמו הסכמי שלום אזוריים רחבים יותר – הגיע הזמן לגבות מחיר קטן מהשחקנים המרושעים שבחוץ. הנה עשר הצעות ענייניות ונוקבות למה שישראל יכולה לעשות עם ספינות הטרור.

1. להעמיס את הספינות בציוד הומניטרי (ואולי גם בכמה כלי נשק) לטובת הארמנים הנרדפים והכורדים המדוכאים, ולהפליג לעבר חופי מדינתם המדכאת – טורקיה. בנמלי מרסין, מרמריס ואנטליה נפרוק כיסאות גלגלים, פלסטרים, שוקולדים, צעצועי תינוקות, קליעים, קלעים, מסורים חשמליים, סכינים ושאר “תרומות” מאזרחים ישראלים אוהבי שלום. במקביל, נקים בכל עיר תערוכה נודדת על רצח העם הארמני ועל זכותם הטבעית של הכורדים למדינה עצמאית.

2. לקרוא לספינות בשמות החטופים הישראלים שהוחזקו שנתיים בשבי הברברי של חמאס בעזה, ואז להעמיס עליהן מאות מחבלי חמאס הכלואים בישראל. (גם אחרי העסקאות הצפויות, יישארו עוד רבים – כולל פושעי נוח'בה הנאציים של 7 באוקטובר.) נגרור את הספינות אל חופי קטאר וטורקיה, נשמור עליהן היטב – בלי אוכל ובלי ביקורי הצלב האדום – ונודיע לרודנים מדוחה ואנקרה: קבלו את החברים שלכם ואת הספינות – רק אחרי שתפסיקו כל תמיכה מדינית וכלכלית בחמאס. נחכה כמה שצריך.

3. למתג מחדש את הספינות כ-“קרין איי”, “קרין בי” וכול', ולהשיק “משט שלום ישראלי”. נפליג לנמלי דוחה, איסטנבול, ג’דה ואימאם חומייני, ונשדר משם קריאות לפיוס ודמוקרטיה. תחנת הרדיו “קול השלום” תשדר מהספינות אל כל בית בים התיכון ובים הערבי. החדשות יאירו את הישגי ישראל באקדמיה, תרבות, היי-טק ורפואה, לצד דיווחים על גזענות, עבדות, טרור ואנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי.

4. להכתיר את הספינות כ-“דונלד ג’יי טראמפ 1”, “טראמפ 2” וכן הלאה – כספינות מילוט לפליטים מעזה, המבקשים חיים חדשים הרחק מאזור ההרס שחמאס הפך לשדה קרב מחורר של מאות קילומטרים של מנהרות תקיפה ובונקרים לייצור נשק מתחת לכל בית, בית ספר ובית חולים.

5. לאחר שהספינות יובילו בבטחה את הפליטים למדינות אירופה כה אהובות הפלסטינים, ניתן להסב אותן לבתי קזינו צפים, במסגרת “תוכנית הריביירה” של טראמפ. הן יעוגנו מול עיר הנופש המחודשת בעזה. אצילים אירופיים, נסיכות קטאריות ושותפיהן האמריקנים יזכו בזכויות VIP על שולחנות ההימורים.

6. לקרוא לחלק מהספינות “אקסודוס 1”, “אקסודוס 2” וכן הלאה, ולהפליג אל נמלי איראן – בנדר-עבאס ובושהר – כדי לדרוש את שחרור היהודים האחרונים שנותרו שם. עם ליווי תקשורתי נרחב, משלחת רב-דתית ודוקטורים וחתני פרס נובל על הסיפון, נוכל להביך את האייתולות של טהרן ולכפות עליהם לאפשר הגירה חופשית ליהודים. ואם כבר בבושהר – נבקר גם בכור הגרעיני “ההומניטרי” שלהם לייצור איזוטופים רפואיים.

7. לקרוא לספינות בשמות 50 יישובים וקהילות חקלאיות בישראל שנחרבו על ידי חמאס, ולהפליג איתן למפרץ הערבי (שפעם נקרא “הפרסי”) כדי לחסום את אי ח’ארג – שדרכו עוברות 90% מיצוא הנפט האיראני. כך תתרום ישראל ל“סנאפבק” של הסנקציות הבינלאומיות על תוכניות הגרעין והטילים של איראן. סין תיפגע מכך יותר מכולם – ובצדק.

8. להסב את הספינות למעבורות לנוסעים חרדים שמעדיפים להגר מאשר לשרת בצה"ל או בשירות לאומי. הראשון שיעלה לסיפון יהיה הרב יצחק יוסף, הרב הראשי הספרדי לשעבר, שמאיים לעזוב את הארץ במחאה על מה שהוא מכנה “שמד” – כלומר, שיתוף החרדים, חלילה, בנטל הלאומי. אני עצמי אעזור לו לארוז.

9. למכור את הספינות בשוק הבינלאומי כדי לממן את טיפולם של הפצועים הישראלים ואת משפחות הנרצחים של 7 באוקטובר. יתרת הכסף תשמש לשיקום יישובי הדרום והצפון שנחרבו. לחלופין, אפשר לחתוך את הספינות לחתיכות ולמכור אותן למזכרת ב-eBay – למימון שיקום נפשי ופרנסה לאלמנות ויתומי המלחמה הרבים.

10. ולבסוף – להטביע את הספינות מחוץ למים הטריטוריאליים של בריטניה, קנדה, צרפת, אירלנד וספרד – כמחאה על היוהרה, הצביעות והעוינות שלהן כלפי ישראל. פשוט לפוצץ להן את זה בפנים.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 12.10.2025.




המענה להכרה במדינה פלסטינית: ריבונות ישראלית

הכוונה של מדינות מערביות מרכזיות, בהן צרפת, בריטניה וקנדה, להכיר במדינה פלסטינית בעצרת הכללית הקרובה של האו"ם, מהווה לא רק אתגר דיפלומטי לישראל – אלא גם הזדמנות אסטרטגית. במקום להגיב רק בגינויים, על ישראל לנצל את הרגע כדי להוביל מדיניות חלופית וברורה: ביטול האפשרות למדינה פלסטינית וקידום ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ושומרון, לצד הצעת אופק של ממשל עצמי לערבי המקום.

אין להקל ראש במהלך האירופי – גם אם אינו משנה את המציאות בשטח. אמנם אין בידי הרשות הפלסטינית את התנאים המינימליים הדרושים לקיום מדינה – אין לה גבולות, שליטה ביטחונית או יכולת לנהל יחסים בינלאומיים – אך עצם ההכרה בה עשויה להשפיע במישור התודעתי והפוליטי לאורך זמן. מבחינת ישראל, מדובר בצעד עוין שעלול להשפיע לרעה על מעמדה הבינלאומי והאזורי.

לכן, ישראל צריכה להגיב בצעדים ממשיים ולא להסתפק בהצהרות. הכרזה על כוונה להחיל ריבונות בכל שטחי יהודה ושומרון, ובאופן מיידי לפחות באזורים אסטרטגיים כמו בקעת הירדן, מבשרת אדומים (שטח E1) וגושי ההתיישבות – תבהיר שאין יותר מקום לתסריטים של מדינה פלסטינית.

מדובר לא רק בתגובה הכרחית למהלך האירופי, אלא גם במהלך מתבקש לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר. כשם שצעדים לקידום מדינה פלסטינית יהיו פרס לטרור וניצחון אסטרטגי עבור חמאס, כך צעדים שמסירים מהשולחן כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית מהווים עבורה תבוסה אסטרטגית. מאז המתקפה, הקונצזוס בציבור הישראלי השתנה וכיום יש מיעוט קטן בלבד שמוכן לתמוך ברעיון של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. שכן ברור לכולם שמדינה כזאת תהווה סכנה ביטחונית חמורה בהרבה מזו של עזה טרום המלחמה.

אך לא פחות חשוב מהשלילה היא ההצעה החיובית: ישראל אינה מעוניינת לשלוט ישירות על חיי היום-יום של ערביי יו"ש, ולכן נכון לקדם מבנה של ממשל עצמי מבוזר, לפי חלוקה עירונית ואזורית – במקום השלטון ריכוזי ומושחת של הרשות הפלסטינית כיום. במודל כזה תינתן לפלסטינים מידה ניכרת של הגדרה עצמית אך מבלי להקים מדינה עצמאית.

האם צעד כזה יחבל בנורמליזציה עם סעודיה? חשוב להבין כי סעודיה מזמן הקשיחה את התנאים שלה לנורמליזציה עם ישראל ודורשת התחייבות למסלול שתוביל למדינה פלסטינית. כך, שמכל מקרה, כיום הסעודים דורשים באופן נחרץ משהו שישראל פשוט לא יכולה לתת וזה לא הולך להשתנות גם לאחר סיום הלחימה בעזה.

דווקא מהלך חד-צדדי מצד ישראל שמבטלת כל אפשרות למדינה פלסטינית ריבונית בהמשך, יחד עם קידום תוכנית לממשל עצמי פלסטיני, עשוי לאפשר לסעודיה לרדת מדרישותיה במעלה הדרך. בטווח הקרוב, הוא עלול לעורר ביקורת גדולה, אך כעבור זמן, הוא עשוי לאפשר לסעודים לרדת מהעץ ולהתקדם עם נורמליזציה בכל זאת.

יש לזכור שאחרי ההישגים בלבנון, סוריה, איראן, ולאחר שישראל תשיג ניצחון בעזה, נשארה חזית שלמה של מלחמה ביו"ש. המצב הנוכחי אינו יציב, הרש"פ עלולה להתפרק, יש איומי טרור יומיומיים ויש השלתטות נרחבת על שטחים. ראוי שהמלחמה שהתחילה במידה רבה כתוצאה מהסכמי אוסלו והנסיגה מעזה, תסתיים בשינוי כוון היסטורי ממסלול אוסלו והכנסת מסמר לארון הקבורה של רעיון המדינה הפלסיטינית. רק אם זה יהיה ברור לנו, יש סיכוי שזה יתברר לצרפתים, הבריטים והקנדים.

פורסם באתר מידה, בתאריך 05.08.2025. 




במבחן המוסר של המערב, ישראל חייבת להוביל

בספטמבר 2025 צפויה העצרת הכללית של האו״ם להצביע על מהלך לשדרוג מעמד האוטונומיה הפלסטינית – צעד הנראה דיפלומטי, אך למעשה הוא הכרעה מוסרית עמוקה: האם המערב מתגמל דפוס פעולה מזוויע שמקדש את המוות, או שבשם הדמוקרטיה הוא שב אל עמוד־השדרה המוסרי שממנו צמח?

הניתוח שלהלן, מטבעו, עושה שימוש בהכללות רחבות – בתקווה שיעוררו את הדיון העמוק והכן שחסרונו במערב זועק לשמים, ושהוא דרוש כיום כחמצן לנשימה.

לכאורה, מדובר בהצבעה שגרתית: החלטות העצרת הכללית אינן מקנות חברות מלאה באו״ם, הנדרשת למועצת הביטחון. אך מאז שהוענק לפלסטינים ב־2012 מעמד של "מדינה משקיפה", כל שדרוג במעמדם נושא משמעות סמלית אדירה. בפועל, זו תהיה הכרזה מוסרית של המערב – ובמובנים מסוימים, הצבעה על חיסולה העצמי של הציוויליזציה המערבית.

האבסורד המוסרי: תגמול הזוועה

האכזריות מוכרת במלחמות המערב, אך מעולם – גם לא אצל הקימברים, המונגולים ואפילו הנאצים – לא נראתה אכזריות כשל הפלסטינים: שימוש באזרחיהם, כולל ילדיהם, כנשק נגד אויביהם.

באינתיפאדה השנייה פצצות אדם, בהן ילדים, הופעלו במסעות התאבדות המוניים – ודווקא על כך תוגמלו הפלסטינים באוטונומיה שבבחירות דמוקרטיות העלתה את חמאס לשלטון.

ב־2023–2025 השיטה שודרגה: חמאס הפלסטיני משתמש בילדים ונשים כמגינים אנושיים, גוזל מזון מאזרחיו להזנת הטרור, ומנצל חטופים כאמצעי סחיטה לשחרור טרוריסטים נתעבים מכלאם.

בספטמבר 2025 תעמוד על במת האו״ם שאלה אחת: האם המערב מוכן להגן על מורשתו, או לחתום על חיסולו העצמי?

על ישראל לא להסתפק בהתרעה, אלא ליזום מהלך אופרטיבי:

ראשית, נדרשת הקמה של כוח משימה אמריקאי-ישראלי עוד לפני העצרת, שיגבש קודקס מוסר דמוקרטי-ליברלי המבוסס על ערכי תרבות קדושת החיים.

ובמקביל, הצגת ברירה חדה לעולם:

  • מורשת המהפכה האמריקנית – דמוקרטיה עם מוסר מחייב, שהתגייסה להצלת העולם מאסונות שנולדו מניסויים חברתיים נטולי מוסר;
  • מול מורשת המהפכה הצרפתית – ליברליזם נטול מוסר, שהצמיח רעיונות חברתיים מסוכנים והוליד את האסונות הללו וכיום, כפרס לאובדן צלם אנוש, יזמה צרפת הכרה במדינה פלסטינית.

הציביליזציה המערבית הביאה לעולם את שלוש הדתות המונותאיסטיות שמקדשות חיים ואת הטוב. כעת היא ניצבת על פי תהום: האם לשוב לייעודה ההיסטורי – לצמצם מוות ורוע בעולם – או להעניק פרס לרוע, ובכך לחתום על חיסולה העצמי.

ממרום בירתה ירושלים, ישראל היא שומרת הסף של עמוד השדרה המוסרי הזה, ולכן עליה לפעול במלוא כוחה שבספטמבר הקרוב ייקבע בעצרת: אין ריבונות ועצמאות למקדשי מוות.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 04.08.2025.




בחמאס מעריכים שאפשר לכופף את ישראל ולכן לא יתפשרו

מקרון לא היה צריך להמתין זמן רב עד שזה יבוא. ע'אזי חמד, בכיר בלשכה המדינית של חמאס, היושב בקטאר, מיהר לקחת בשם חמאס את הקרדיט ליוזמת ההכרה במדינה פלסטינית. בראיון לאל גזירה (מוצ"ש) הוא טען כי התפתחות זו היא "אחד הפירות של מתקפת השבעה באוקטובר" והבהיר כי "נשק ההתנגדות הוא מהות הסוגיה הפלשתינית, אנחנו [בחמאס] מחויבים לכך ולא נמסור אפילו כדור ריק אחד ".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו ע'אזי חמד שימים מעטים לאחר טבח ה-7 באוקטובר הסביר בראיונות לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד" והבטיח: "'מבול אל-אקצא' הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו את האיתנות ואת האפשרות להילחם ולשלם את המחיר". קשה להבין מדוע ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראלים לא פגשה בו, אך עדיין לא מאוחר.

כך או אחרת, בחמאס שואבים עידוד רב מהצלחת קמפיין "רעב בעזה" ומהתגובות שהוא עורר בעולם ובישראל.  הם מאושרים גם מהחיבור הלא מתוכנן שנעשה בין יוזמת ההכרה במדינה פלסטינית לבין המלחמה ברצועה. עיתוי השקתה כמו גם הזיקה שיצרו חלק מהמנהיגים המערביים בינה לבין המצב בעזה, הפכו את היוזמה הזו בעיני הציבור, להישג משמעותי של חמאס, הפעם במגרש המדיני. אם נוסיף לזכך את ההקלה בלחץ הצבאי של ישראל ואת הצינורות שנפתחו להצפת הרצועה במזון ובאספקה אזרחית, אפשר יהיה להבין את פשר הזחיחות שמגלים מנהיגי חמאס בימים הללו.

כאשר אלה הם פני הדברים וכשההנהגה בישראל מותקפת מכל עבר, הם לא רואים כל סיבה להתגמש. האיומים הנדושים לפתוח עליהם את שערי הגהינום, מעוררים גיחוך. לעומתם, הלחץ הגובר בישראל, במיוחד לאחר פרסום סרטוני החטופים המורעבים, יוצר את הרושם כי ההתעקשות הישראלית נסדקת. לשם חמאס מכוון את מאמציו.

למרות הטלטלות במשא ומתן לאורך חודשי המלחמה, ארבע הדרישות הבסיסיות שחמאס הציב כתנאי להחזרת כל החטופים, לא השתנו. הראשונה– ערבות בינ"ל להפסקה כוללת ומוחלטת של הלחימה מצד ישראל. השנייה – נסיגת כוחות צה"ל לקווי ה-6 באוקטובר. השלישית: פתיחת מעברי הגבול ויצירת תנאים שיאפשרו את שיקומה של הרצועה. הדרישה האחרונה – שחרור מחבלים שכלואים בישראל בהתאם למפתח שעליו יוסכם.

אם ישראל תיענה לדרישות הללו היא תסיים את המלחמה בלי שהשיגה את מטרותיה ולא רק תשאיר את חמאס כגורם הכוח המרכזי ברצועה, אלא גם תאפשר לו להתחמש ולהתעצם מחדש ותסלול את דרכו להשתלט גם על יו"ש , שבה הוא כבר זוכה לפופולריות רבה.

לצד חלופה זו – סיום המלחמה בתנאים של חמאס – עומדות בפני ישראל שתי חלופות נוספות: כיבוש הרצועה והחלת ממשל צבאי זמני או להמשיך במאמצים לשחרור חלק מהחטופים, ע"י שילוב של לחץ ומו"מ, מבלי לוותר על מיטוט חמאס ופירוזו מנשקו. הקבינט לביטחון לאומי יידרש להכריע בין שלוש החלופות.

בפניה פומבית לאזרחי ישראל בסוף השבוע, הציע ג'ייק סאליבן – היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן, להגיע להסכם שבמסגרתו חמאס יעביר את השליטה המנהלית בעזה לגוף פלסטיני שנתמך על ידי מדינות האזור, והקהילה הבינלאומית תסייע במשימת שיקום עזה. זהו מרכיב אחד בהצעתו, שאמור לכאורה לאפשר לישראל להשיג את מיטוט שלטון חמאס וגם לפתור את אתגר שיקומה של עזה ההרוסה.

מי שעוקב אחר עמדות בכירי חמאס, יודע כי רעיון הויתור על השלטון האזרחי, עלה לא פעם אפילו מבין שורות הארגון. שם יודעים היטב כי כל עוד חמאס ישאר גורם הכוח החזק ברצועה, על פיו יישק כל דבר, תהא אשר תהא זהותו או הגדרתו של הגוף השלטוני. במצב כזה, חמאס לא רק ימשיך להתעצם צבאית, תוך ניצול מאמצי השיקום, אלא שישראל תוגבל בפעילותה נגדו כדי לא למוטט את השלטון החדש ולא להפריע לשיקום….

טענה אחרת היא שישראל יכולה להונות את חמאס: להגיע עמו להסכם, לשחרר את החטופים ואז למצוא עילה  שתאפשר לה לחדש את הלחימה ולהשלים את כל מטרותיה. חמאס לא זקוק לדוברים הישראלים כדי להביא בחשבון תרחיש כזה. ההנחה הבסיסית שלו היא כי ישראל זוממת לפעול כך ולכן הוא מתעקש על מנגנון יישום מרובה שלבים, התניות ושחקנים, שיכבול את ידיה של ישראל מלבצע זאת ושיותיר בידיו קלפי-מיקוח עד להגעת היישום לנקודת אל-חזור. 

בגישתה הנוכחית, ישראל מבקשת למתן את הלחץ הבינלאומי גם במחיר הרפיית הלחץ מחמאס. אלא שזה מביא לקיבעון של המצב בשטח, משאיר בידי חמאס את היוזמה, מחזק את ביטחונו גורם לבלבול בצד הישראלי וגם לא נותן מענה לסוגיית החטופים. עד שהדרג המדיני יבחר בין החלופות האסטרטגיות שבפניו ובתכניות הצבאיות המתאימות,  עדיין יש בידיו אמצעים  שבאפשרותו לנקוט, בלי לסטות מהמדיניות הנוכחית.  כך לדוגמה, פגיעה בהנהגת חמאס בחו"ל שממשיכה להינות מחסינות דה פקטו ולנהל את הפעילות המדינית של האירגון באין מפריע. ניטרולה נחוץ גם כדי להגביל מאוד את יכולת השיקום של חמאס ביום שאחרי המלחמה. כיוון פעולה נוסף, קטיעה מוחלטת של האינטרנט, הרשתות והתקשורת בעזה. אלה הם הכלים שדרכם חמאס שומר על משילותו גם כיום. באמצעותם הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב , מעביר מידע והנחיות לציבור. בנוסף לכך ,האצת הקמתה של העיר ההומניטארית וקידום יוזמת טראמפ להגירה מרצון של האוכלוסיה.  מלבד העובדה שזהו הפתרון האמיתי לבעיות היסוד בעזה ומענה לרצונם של פלסטינים רבים מעזה – כפי שמלמדים סקרים שונים – זהו המהלך שחמאס חושש מפניו יותר מכל. יש בו גם כדי לפתור את המצוקה ההומניטארית ולספק מענה למבקריה של ישראל בעניין הזה.

לנוכח ההרעבה המכוונת של החטופים ולמרות ההנחה שלחמאס יש אינטרס למנוע את מותם, ישראל צריכה להציב תג מחיר ממשי ולהבהיר כי מותו חלילה של מי מהחטופים יגרור הפעלה אוטומטית של צעדים כדוגמת גירוש מאות  פעילי חמאס (ששמותיהם יפורסמו) ומשפחותיהם.

ולא פחות חשוב מכל זאת, הסברה לציבור בישראל. כדי לרתום אותו למאמץ הנמשך בזירות הלחימה, בעורף וגם בשדה המדיני, צריך להסביר לו לאן פנינו, לשכנע אותו בשיקולים ולחזק את ביטחונו בצדקת הדרך. או אז, רבים ממנו גם יהיו ביוזמתם שגרירי ההסברה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04.08.2025. 




הפתרון: יוזמת ההגירה של טראמפ

בעת כתיבת שורות אלה, בישראל "בוחנים את התשובה המעודכנת שחמאס העביר ביחס להצעת המדינות המתווכות". זאת לאחר גרירת רגליים, הקשחת עמדות ואפילו הערות מלגלגות פומביות מצד דוברי האירגון, לאורך הימים האחרונים.

בחמאס שואבים עידוד רב מגל התגובות שמעורר קמפיין "רעב בעזה" בדעת הקהל בעולם ומתכוונים למצות את הפוטנציאל שבו כדי לאלץ את ישראל להגמיש את תנאיה לסיום המלחמה. בינתיים הם משתמשים בו כדי להשיג שלושה יעדים מיידיים: ריסון הלחץ הצבאי שישראל מפעילה בשטח, חידוש שליטתו של חמאס על הסיוע האזרחי שמיועד לרצועה, חיזוק מעמדה הציבורי של התנועה על ידי ליכוד השורות במאבק העממי וההסברתי, בחסותה.

בהודעתה הרשמית קראה תנועת חמאס לקיים פעילות מחאה נרחבת "בכל הבירות והערים ברחבי העולם בימים שישי, שבת וראשון  עד לשבירת המצור וסיום הרעב." יש להניח שהיא לא תאפשר להזדמנות הזו לחמוק מבין ידיה ותעדיף שתמונות המצוקה מעזה ימשיכו לככב במהדורות החדשות בעולם, גם במחיר ויתור על פתרונות מיידים להקלה על האוכלוסייה.

הצלחתו של חמאס להעלות את סוגיית עזה לסדר היום העולמי, לאחר שזו נדחקה לזמן מה מפני המלחמה באיראן וההתפתחויות האחרונות בדרום-סוריה, מחזקת בהנהגת אירגון הטרור את התחושה שהמגמה הכללית משתנה לרעת ישראל ולטובת חמאס.

"אנחנו בעיצומה של מלחמת התשה, האמצעים שחמאס מפעיל יחד עם אמונתנו הדתית מאזנים את העוצמה של צה"ל. הזמן וההתשה פועלים לטובתנו" – כך אמר ל"אלגז'ירה", מוחמד אל הנדי -בכיר הג'יהאד האסלאמי, לפני ימים אחדים. אמנם הוא לא נמנה על שורות חמאס, אך דבריו משקפים נאמנה גם את הלך הרוחות בצמרת ארגון זה.

בחמאס שומעים את הדיווחים בישראל על השחיקה וערים לרגישות הגוברת בציבור לנפגעים מקרב חיילי צה"ל. הם מזהים סימנים של קוצר רוח גם מצד הנשיא טראמפ ומניחים שהמלחמה בעזה נתפסת בעיניו כמכשול שצריך להסיר במהירות כדי שיוכל לממש את תכניותיו האזוריות הגדולות. מנהיגי אירגון הטרור קשובים גם להתרחשויות הפוליטיות בישראל, רואים כאפשרות סבירה את הקדמת הבחירות ומניחים שנתניהו ירצה להגיע אליהן עם הישג בנושא החטופים ועם הסכמי נורמליזציה נוספים. התנייתם של ההישגים הללו בהפסקת המלחמה מחזקת את עמדת המיקוח של חמאס.

רשת ביטחון מנטאלית לחמאס

לפעילי השטח של חמאס המצב ברצועת-עזה אמנם לא קל, אך גם לא בלתי נסבל. משימתם העיקרית היא לשרוד את התקופה הזו, בסיוע המנהרות והאספקה ההומניטארית. מנהיגי הארגון יודעים שבכל עת שירצו הם יכולים לעצור את הסבל: להסכים לעסקה, לקנות עוד זמן להתרעננות. ידיעה זו, כשלעצמה, מספקת להם רשת ביטחון מפני שבירה מנטאלית.

לפי התנהגותו, חמאס כנראה מעריך שהסכנה לקיומו, גם אם טרם חלפה, היא פחתה. למרות הקשיים הוא עדיין מתפקד כארגון, מצליח לקיים תיאום אפקטיבי בין מרכיבי הנהגתו ובין זרועותיו השונות.

הוא עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועה, שולט בתמונת המצב בסיוע אנשיו ודיווחי התקשורת, מעביר מידע והנחיות לציבור בערוצי הטלגרם,  ואוכף את מרותו, גם אם במידה חלקית,  ע"י מנגנונים אלימים חצי רשמיים  שהוא מפעיל בשטח. אין אלטרנטיבה לשלטונו ולמרות המצב הוא עדיין זוכה לפופולריות גבוהה. החטופים שבידיו הם הבסיס לתקווה שהוא מעניק לעצמו ולנאמניו לחזור לשליטה מלאה בכל רצועת-עזה ולשקם את הריסותיה.

המסקנה שאליה מגיעים בחמאס מניתוח המרכיבים הללו היא שלא כדאי להתפשר כעת. הם מניחים שככל שהסוגיה העזתית תסבך את ישראל, הלחצים על נתניהו, מבית ומחוץ, יובילו דווקא אותו להתגמש. את זה מבקשים להשיג ע"י מאמצים משולבים: בשטח – באמצעות הגברת המאמצים לפגיעה בחיילי צה"ל וניסיון לחטוף נוספים, בשדה המדיני – ע"י הגברת המחאה העממית והביקורת הבינלאומית על ההרג וה"הרעבה" ובמערכת הישראלית – באמצעות לוחמה פסיכולוגית ולחץ בסוגיית החטופים.

"צומוד" ישראלי

כיצד על ישראל לפעול לנוכח זאת? – ראשית ומעל לכל, לקדם באופן מעשי את יוזמת טראמפ להגירה מרצון של האוכלוסייה. מלבד העובדה שזהו הפתרון האמיתי לבעיות היסוד בעזה ולסקרים שמצביעים על שיעור גבוה של פלסטינים מעזה שמבקשים לממש אפשרות זו,  זהו המהלך שחמאס חושש מפניו יותר מכל. יש בו גם כדי לפתור את המצוקה ההומניטארית ולספק מענה למבקריה של ישראל בעניין הזה.

שנית, קטיעה מוחלטת של האינטרנט, הרשתות והתקשורת בעזה. רבות דובר על כך אך רק מעט נעשה. אלה הם הכלים שבאמצעותם חמאס שומר על משילותו גם כיום. באמצעותם הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב , מעביר מידע והנחיות לציבור , מנהל את הקמפיינים ההסברתיים ומפעיל את מנגנוני האכיפה.

שלישית, הפעלת מרחבים הומניטאריים שבהם ורק בהם יינתן סיוע אזרחי נרחב. משמעות הדברים היא כי יש למנוע באופן מוחלט העברת סיוע לאזורים שבהם ניתנו הוראות פינוי לאזרחים, לכתר את השטחים הללו ולשחוק את מחבלי חמאס שיישארו בהם.

רביעית, פגיעה פיסית במנהיגי חמאס בחו"ל.  באופן לא מוסבר ההנהגה זו ממשיכה להנות  מחסינות דה פקטו ולנהל את הפעילות המדינית של הארגון באין מפריע. נטרולה נחוץ גם כדי להגביל מאוד את יכולת השיקום של חמאס ביום שאחרי המלחמה.

לא פחות חשוב מכל זאת, יש לצמצם ככל האפשר את הסיכונים לחטיפה או לפגיעה בחיילי צה"ל שפועלים בעזה. מול הביקורת הבינלאומית, נכון לגבות את צה"ל בפעילותו העצימה ובשום אופן לא לנקוט ריסון שיגדיל את הסיכון לחיילינו רק בשביל לשכך את הביקורת.

"צומוד" – עמידה איתנה ונחושה – זהו שם המשחק מבחינת חמאס. נחישות היא גם המפתח להצלחתה של ישראל. ההישגים הרבים של "חרבות ברזל", שנקנו במחיר יקר, קרבו אותנו למטרות. בתחבולה, בעיקשות ומתוך אמונה בצדקת המלחמה, אפשר להשיג את כולן.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25.07.2025.