פתיחת מבצע "מרכבות גדעון" בעזה השבוע נגד חמאס סימן שלב נוסף במערכה הממושכת נגד ארגון הטרור ברצועה, שמתנהלת לסירוגין, למעט הפסקות האש, כבר כמעט שנה ושמונה חודשים. דא עקא, אחד הדברים שאין בידיה של ישראל הוא עודף זמן, שכן המלחמה הממושכת מכבידה על העורף ועל מערך המילואים, שוחקת את האשראי המדיני שלה, פוגעת בכלכלתה וגם מפחיתה את הנחישות והחוסן הציבוריים לצאת לקרב מול המחבלים העזתים.

השאלה כיצד הגיע צה"ל למצב הזה, כאשר הזמן שבידיו הולך ואוזל, מתחדדת שבעתיים כאשר משווים את הנעשה ברצועה עם הלחימה של צה"ל מול חיזבאללה בלבנון – מערכה שמרגע שהתחילה באופן עצים נגמרה תוך חודשים ספורים. איך יכול להיות שצה"ל הביס את ארגון הטרור שנחשב לחזק במזרח התיכון במהירות, בעוד שהוא מתבוסס בבוץ העזתי כבר זמן רב, ומתקשה מול ארגון טרור חלש יותר? מה ההבדלים בין שתי הזירות שגרמו לכך?

אכן, הרבה מאוד דמיון קיים בין שתי הזירות שנפתחו נגד ישראל ב-7 וב-8 באוקטובר. בשתיהן נלחם צה"ל נגד ארגון טרור אסלאמיסטי, הנתמך על ידי איראן, וחיילינו הצליחו לחסל כמעט את כל הנהגתו המדינית והצבאית. יתרה מכך, בשני המקרים ישראל נתנה מכה צבאית ניצחת נגד אויביה, יצאה ממשבר מולם ופגעה קשות ביכולת הרקטית שלהם, וכך במידה רבה נטרלה את האיום ארוך הטווח עליה. לוחמים רבים של היריב נקטלו בלבנון ובעזה, והוא נדחק מקו הגבול שלו איתנו בשני המקרים.

לצד זאת, יש גם הרבה מאוד הבדלים בין הזירות, שקשורים בתנאים אובייקטיביים, בהתנהלותנו מולם, ביעדים שהצבנו ועוד. נביא רשימה חלקית בלבד של ההבדלים הללו, אך יש בהם כדי ללמד על האתגר הגדול שעומד בפני ישראל בעזה – וגם להסביר עם מה אנו עוד צריכים להתמודד כדי לסיים את המערכה שם.

עוד לפני שצוללים לעומק הניתוח, צריך להזהיר ולומר שכל מדידה של מערכה כזאת לא יכולה לייצר משוואה בינרית, ניצחון או הפסד מוחלט. ייתכן שגם הממשלה שגתה כשניסתה להציג את היעד ברצועה באופן כזה. חיסול של חמאס, פעיליו ונשקו הוא תוצאה בינרית – כן או לא. אך "ניצחון" הוא מושג מעורפל הרבה יותר, וקשה להגדיר אותו באופן ברור.

לכן, ייתכן שגם במבט על הנעשה בעזה – בדומה לבחינה של יתר הזירות שישראל נלחמת נגדן – צריך להודות ביושר שהמצב ברצועה אינו דומה למה שהיה ערב המלחמה, ואפילו לא שלושה שבועות לאחר פתיחתה. צה"ל עבד קשה מאוד בעזה, והמצב שם שונה מאוד משהיה – ומבחינת ישראל חיובי יותר במובנים רבים. בשורה התחתונה, האיום האסטרטגי של חמאס על ישראל הוסר, הוא כמעט לא מסוגל לשגר רקטות לעברנו, לא מממש פיגועי חדירה, ולא מסכן את האזרחים בעורף. אין משמעות הדבר שחמאס הובס, אבל ודאי שיש כאן שינוי.

ניצחון או שלילת האיום?

ניתן לחלק את ההבדלים בין המצב הבסיסי בלחימה בעזה ובין המערכה מול חיזבאללה לכמה סוגים: סיבות גיאוגרפיות, הצבת יעדים מסוג אחר, שוני בפוליטיקה הפנימית של היריב, תודעה שונה אצלנו בישראל, חלופה מדינית ועוד.

ראשית כול, המוכנות: ישראל הגיעה למלחמה מול חיזבאללה אחרי שנערכה לכך במשך שנים רבות. במובנים מסוימים, אחרי הפנמת הלקחים של מלחמת לבנון השנייה החלו צה"ל והמערכת כולה להכין את השטח לקראת עימות חוזר מול ארגון הטרור השיעי, ולשם כך בנו תסריטים מורכבים, הקימו מערכים מודיעיניים, כתבו תוכניות מבצעיות ועוד. חמאס, מנגד, נתפס תמיד כאויב שתתנהל מולו לכל היותר מערכה קצרת-טווח, בניסיון להגיע מולו להבנות שיובילו להכלה ורגיעה. זה לא שמערכת הביטחון התעלמה מקיומו ולא התכוננה אליו, ולראיה הניסיון לפגוע ב"מטרו" בעזה במאי 2021, אולם לא הייתה לכך אותה גישה כמו לחיזבאללה. למערכה בלבנון צה"ל התכונן, ובעזה הוא ניסה לקנות שקט באמצעות שגשוג ורווחה.

יתרה מכך, יש הבדל בהתמודדות המבצעית מול חיזבאללה וחמאס: הארגון הלבנוני נבנה בשנים האחרונות עם מאפיינים רבים של צבא מאורגן, ולכן קל יותר לזהות את האתרים והיעדים שלו, מסתורי הנשק שלו ונכסים אסטרטגיים – וכמובן, כך ניתן לבנות תוכניות לפגוע בהם. חמאס, לעומת זאת, הקים לעצמו מסגרת לוחמת של חטיבות וגדודים, אולם מהר מאוד היא התפוררה, לוחמיו התחפרו במנהרות ועברו למלחמת גרילה. הארגון מחביא את מערכיו מתחת לבתי חולים, בתוך מרפאות ובתי ספר, ובקרב האוכלוסייה האזרחית. כך הרבה יותר קשה לפגוע בו, ומתקפות רבות גם מבוטלות בשל החשש לפגיעה בחפים מפשע.

פער הגדול אחר בין הרצועה לדרום לבנון קשור למאפיינים הגיאוגרפיים של אזורים אלה: עזה היא רצועה צרה, סגורה מסוגרת, שחתומה מצד אחד על ידי הגבול המצרי מדרום – שההנהגה בקהיר לא ששה לפתוח אותו בפני נהירה פלסטינית המונית – הים התיכון ממערב וישראל מצפון וממזרח. לתושבים שם אין לאן לברוח, ואיש אינו נותן להם לצאת. בלבנון, מנגד, התושבים בדרום המדינה הצפינו ועברו למקום מבטחים, וכך יכלו להימנע מההפצצות של צה"ל או מהכניסה הקרקעית.

חמאס כמובן מבין את העניין הזה. הוא מתחבא בתוך האוכלוסייה האזרחית, ולכן ישראל פוגעת פעמים רבות גם בתושבים שאינם חמושים. עקב כך, מספר האזרחים שנהרגו בעזה גבוה לאין שיעור מהתושבים בלבנון – מאות אזרחים בזירה הצפונית, לעומת אלפים רבים ברצועה. צה"ל נאלץ גם למצוא פתרונות יצירתיים לאוכלוסייה תוך כדי הלחימה: שינוע שלה, פינוי לאזורים מתוחמים ואפילו לחימה בתוך מבנים מאוכלסים.

זה גם הרקע לשאלת המצור על עזה וקמפיין "ההרעבה" שמתנהל בחו"ל נגד צה"ל. חמאס אוגר מזון במכוון ואינו מחלק לתושבים, ולאזרחים פעמים רבות אין מקורות אחרים לרכישת אוכל. אף שיש רבים שטוענים כי עדיין אין באמת מחסור אמיתי במזון בעזה, הקמפיין הזה הפעיל לחץ על ישראל עקב העובדה הבסיסית שהרצועה סגורה ואין יציאה או כניסה ממנה. בלבנון קמפיין כזה לא יכול היה להתקיים. אם חוזרים עוד יותר אחורה, זהו גם מקור הטענה המשפטית של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג שישראל עדיין "כובשת" בעזה, אף שפינתה משם את חייליה בהתנתקות: השופטים סברו כי השליטה של ישראל על היציאה והכניסה מהרצועה הופכים אותה בפועל לכוח כובש.

הבדל משמעותי נוסף בין שתי המערכות נגד חמאס וחיזבאללה קשור ליעדים שהציבה ישראל: בלבנון לא ניסה צה"ל לחסל את חיזבאללה, אלא רק לדחוק אותו מאזור הגבול ולסכל את היכולת שלו להוות איום על ישראל, במטרה להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. הנגזרת של מטרה זו לא הייתה בסופו של דבר השתלטות על דרום לבנון או ניסיון לשהות שם לאורך זמן, וגם לאחר הפסקת האש כללה רק שהייה בחמש נקודות אסטרטגיות לאורך הגבול.

בעזה, לעומת זאת, המצב אחר: הממשלה שואפת לצאת עם "ניצחון מוחלט" על חמאס, שכולל פירוק מנשק של הארגון, חיסול שלו כמערך לוחם פעיל, הריגת מפקדיו או הסכמתם לצאת מעזה לגלות. זו משימה שאפתנית בהרבה, מורכבת יותר, ודורשת משאבים גדולים יותר מאשר דחיקת המחבלים מהגבול ושלילת יכולת ההיזק שלהם.

מאבק פוליטי ומדיני

אופי הפעילות של צה"ל בעזה ובלבנון שונה מאוד, ונגזר בין היתר מהבדלים במאפיינים פיזיים ומבצעיים בין שתי הזירות. יש כמובן עוד סיבות לכך, וניתן למשל להתמקד בטעמים שלקוחים מעולם הפוליטיקה הפנימית והבינלאומית.

כך למשל, בלבנון הצליח צה"ל להגיע למצב שעמדה כנגד חיזבאללה חלופה מדינית: הקרבות שניהלה ישראל בלבנון הפרו את האיזון הפוליטי ששרר במדינה עד אז, ולפתע התברר כי קיימת בביירות כתובת אחרת שניתן לפנות אליה כדי לנהל את העניינים. המלחמה למעשה התניעה שינוי חברתי רב-עוצמה בלבנון, שבסופו ייתכן כי אולי אפילו יתגלה כי מוסדות המדינה החדשים, אלה שקמו בתגובה להרס הרב שחוותה המדינה במלחמה, יצליחו לפרק את חיזבאללה מנשקו.

בעזה המצב שונה מאוד. הרש"פ אינה נתפסת כאפשרות רלוונטית לניהול הרצועה בעיני הממשלה בישראל, וכל עוד לא נמצא גוף בינלאומי אחר שייקח על עצמו את ניהול הרצועה – משימה שאיש אינו מעוניין בה כל עוד חמאס מחזיק די כוח כדי להפגין את נחת זרועו כלפי כל גורם כזה – לא תקום חלופה פוטנציאלית לשלטון של ארגון הטרור על התושבים. חמאס לא מסכים להרפות מהשליטה בעזה, בין אם מאחורי הקלעים ובין אם בגלוי, ולא ייאות לקבל גוף שאינו נענה לסמכותו כגורם לניהול העניינים שם.

עניין אחר קשור ללחץ הבינלאומי שמופעל על ישראל. לא רק שהממשלה בירושלים ניצבת מול טענות, איומים וגינויים של מדינות בעניינים פרטניים, כגון הכנסת סיוע או פגיעה באזרחים, אלא שבאופן כללי תופסת הקהילה הבינלאומית את הסכסוך מול הפלסטינים באורח אחר מהמאבק בזירה הצפונית. חיזבאללה לא נמצא בקונצנזוס של מדינות זרות, ואפילו ההפך. מלחמתו בישראל אינה נראית בעין יפה, ונתפסת כמאבק שסופו להביא הרס על לבנון. הזירה הצפונית לא עמדה לפיכך בלב העתירות שהוגשו לבתי הדין בהאג נגד מערכת הביטחון והממשלה.

המאבק הפלסטיני זוכה בעולם ל"לגיטימיות", לפעולה שיש הצדקה לה בשל "הכיבוש" הישראלי. תומכיהם של הפלסטינים בעולם המערבי מרובים מאוד, והם רואים לנגד עיניהם את הדימוי שמשווק היטב בידי גורמים אינטרסנטיים בדבר ה"התקרבנות" הפלסטינית, המסכנות והתפיסה שהם דוד הנלחם בגוליית. המצב הזה מעמיד את ישראל בפני לחץ דווקא בפעולותיה בזירה זו, ואפילו הקרדיט שצברה ישראל כתוצאה מהזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר הלך ונשחק במהירות. זהו הרקע כעת, למשל, לקמפיין ההרעבה נגד המצור על עזה, שעורר מסרים אפילו מהבית הלבן נגד ישראל. עקב כך מצטמצמות אפשרויות הפעולה של ישראל, והיא נלחמת תמיד כשמרחף מעליה שעון חול מדיני.

מדינות העולם גם מנסות לשמר פעמים רבות את תוכנית המסגרות שנדבקו אליה באזור, ובעיקר פתרון שתי המדינות לשני העמים. כך, כאשר צרפת למשל מדברת עם ישראל על המלחמה בעזה, היא עדיין פועלת מתוך הנחה שברצונה לקדם הכרה בפלסטינים. לכן באמצע המלחמה, כאשר חטופים רבים עדיין הוחזקו במנהרות החשוכות של חמאס, אירלנד, נורבגיה וספרד הודיעו רשמית על הכרה במדינה פלסטינית. תודעה כזאת יכולה להסביר, למשל, מדוע ההודעה השבוע של צרפת, בריטניה וקנדה נגד ישראל, תוך איום בעיצומים עליה, כרכה כאחד את המשך המלחמה בעזה ואת "הבנייה בהתנחלויות". זו גם הסיבה לכך שבמקביל להודעה הבריטית על הפסקת הדיונים על הסכם סחר עם ישראל בשל המבצע בעזה, הוטלו עיצומים אישיים על אנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון עקב התנכלות לכאורה לפלסטינים.

המגמה הזאת מתחברת גם למחלוקת הפוליטית הפנימית בישראל: רבים בישראל עדיין דבקים בפתרון שתי המדינות וסבורים כי זו הדרך הנכונה לצאת מהמבוי הסתום מול הפלסטינים. הם נותנים במובן מסוים גיבוי למהלכים אירופיים בעניין, והופכים להצדקה לפעולות שתכליתן לנסות לשמר את הרעיון הזה כאפשרות מעשית. מנגד, אין בישראל תנועה הקוראת להגיע לפתרון מדיני מול חיזבאללה, בין היתר בשל ההבנה של חוסר התוחלת במעשה כזה – במיוחד אחרי שישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000, והעובדה שנראה כי הארגון השיעי רק מחפש תירוצים להצדיק את התוקפנות שלו כלפי צה"ל.

הניתוח עד כה לא נגע באחת הנושאים אולי הכי חשובים שמהווים את ההבדל בין המצב בזירה הצפונית לדרומית: סוגיית החטופים. חמאס לא סתם לקח אזרחים וחיילים ישראלים למנהרות החשוכות בעזה כבני ערובה, אלא הוא הבין היטב את ההשלכות שיהיו לכך על אפשרויות הפעולה של ישראל. בממד המבצעי, למשל, משמעות הדבר היא שצה"ל אינו פנוי לפעול בחופשיות בכל תאי השטח של עזה, שכן יש מקומות שבהן יש חשש שפעילותו תביא לפגיעה בחטופים – בין אם מהפצצות, בין אם כנקמה בידי חוטפיהם. החיילים גם פועלים בכל שטח הרצועה עם משימה כפולה: מצד אחד להפוך כל אבן כדי לשחרר את החטופים, ומצד שני להשמיד תוך כדי כך את חמאס. מדובר במשימות שלעיתים מתנגשות זו בזו, ובתוך ישראל יש מחלוקת בין הדרג המבצע לדרג מקבלי ההחלטות בשאלה איזה יעד קודם.

הדילמה הזאת משתקפת גם בדעת הקהל בארץ, ובלחץ הפוליטי שהיא יוצרת בקרב ההנהגה. לא הייתה תנועה פנימית גדולה בציבור הישראלי לעצור את הלחימה נגד חיזבאללה, אך לא כך הם פני הדברים בעזה. חלקים נרחבים בחברה הישראלית מאמינים כי שחרור החטופים קודם להמשך המלחמה, וסבורים שיש להגיע להסכם – גם אם לא ברור איך – מול חמאס על עצירת המערכה, נסיגה מעזה, שיקומה ומתן אפשרות לארגון הטרור להתחמש מחדש, והכול בתמורה להשבתם של החטופים לבתיהם או לקברם.

השפעה מצטברת

יש הבדלים רבים בין עזה ללבנון, והאויב אינו אותו אויב. השונות בין המשוואה הבסיסית בשתי הזירות עומדת ביסוד העובדה שצה"ל לא הצליח עדיין להשיג הכרעה סופית בעזה, אך מנגד היא לא מהווה תירוץ למצב הנוכחי, שבו המערכה ברצועה התאפיינה יותר מדי פעמים מאז תחילת המלחמה בעיקר בדשדוש.

מצד שני, אין משמעות הדבר שישראל לא תגיע בסופו של יום לניצחון על חמאס, או לפחות במודל דומה לתבוסה שהנחלנו לחיזבאללה. המערכה לא הסתיימה, וקשה לנבא לאן היא תתפתח. זה גם תלוי בין היתר בהגדרה סופית ככל האפשר של היעדים, במתח שנמצא בין הדרג הצבאי למדיני, בהצלחות נקודתיות שיחלו אינרציה של אירועים ועוד. חיסול מוחמד סנואר, למשל, אם אכן התרחש, עשוי להיות אירוע כזה: אחיו של הוגה המתקפה ב-7 באוקטובר נחשב סמן קיצוני בחמאס, לצד היותו המפקד הבכיר והמוח המבצעי בעת הנוכחית, וסילוקו מהזירה עשוי להוביל את הדרך לפשרות מצד ארגון הטרור – גם אם לפי שעה מסתמן כי השיחות בין הצדדים על שחרור חטופים נוספים נתקעו.

צריך להבין שהמלחמה גם יוצרת השפעה מצטברת אצל אויבינו, ופעולותיה ניכרות לעיתים רק בטווח הארוך. הנה למשל נקודה אחת מעניינת מהימים האחרונים: באחת השיחות שערך "בכיר פלסטיני" לא מזוהה עם העיתונות הזרה, הוא הזכיר תנאים שהציב חמאס לישראל כדי לסיים את המלחמה. בתנאים הללו נכללה, בפעם הראשונה למיטב זיכרוני, דרישה למעבר בטוח מעזה בשביל בכירי חמאס.

לפני חגיגות השמחה צריך לזכור שיש לקחת את האמירה הזאת בעירבון מוגבל מאוד, ולא ברור מי אמר אותה, מה השיוך הארגוני והפוליטי שלו, ומה בדיוק ראה בחזונו. אך בכל זאת יש בדרישה הזאת חידוש, הדהוד ליעד ישראלי שקודם לכן לא הופיע בצד הפלסטיני. היא אולי מלמדת שהלחץ עובד גם על חמאס ותושבי ועזה, וכי ייתכן שבעתיד ניתן יהיה להגשים את המטרות שהצבנו לעצמנו.

המשמעות היא שיש כאן אפשרות לבצע שינוי של המציאות, אבל היא תלויה גם בהרבה מאוד מובנים בנו. האם נשכיל להמשיך עד הסוף ולהתמיד בלחץ? האם מנהיגינו יהיו אמיצים מספיק לקבל החלטות קשות, על אף הקשיים והמגבלות? האם יהיו לנו משאבים מדיניים, צבאיים ואנושיים בשביל הגשמת יעדינו? בשאלות הללו תיבחן ישראל בחודשים הקרובים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 במאי, 2025

הרחבת הפעילות הקרקעית של צה"ל בדרום הרצועה, תוך פינוי האוכלוסיה לאזור ההומינטרי באל-מואסי ותפיסת "ציר מורג" שחוצץ בין ח'אן-יונס לרפיח, נועדה להגביר את הלחץ על הנהגת חמאס להיענות לדרישה הישראלית בנושא החטופים, ובד בבד גם תסייע לתמרון הגדול שצפוי במקרה שהמשא ומתן לא יצלח. היא משרתת גם את המטרות הנוספות של המלחמה – מיטוט שילטון חמאס והשמדת יכולותיו.

ביחד עם הפעילות שהתרחבה בגזרות בית להיה ובית-חנון, הגברת התקיפות האוויריות הממוקדות בכל רחבי הרצועה והמצור שמתחיל לתת את אותותיו על הציבור בעזה, פעולה זו אמורה לדחוק בחמאס לאפשר פעימת שחרור נוספת, עם מספר גדול יותר של חטופים חיים (מזה שבהצעת חמאס) וללא התחייבות ישראלית לסיום המלחמה.

לפי שעה, התנהלות חמאס, לפחות כלפי חוץ, מקרינה דאגה מהמצב, אך לא יותר מכך. דוברי חמאס ממשיכים להאשים את ישראל בהכשלת המשא ומתן ומדגישים – גם לנוכח מהלכיה האחרונים – את נכונותם להגיע להסכם. בראייתם, החטופים הישראלים שבידי הארגון הם הנשק היחיד שנותר לו כדי לכפות עליה את ארבע דרישותיו:  התחייבות מגובה בערבויות בינלאומיות לאי-חידוש הלחימה, נסיגת צה"ל לקווי ה-6 באוקטובר, מחוייבות לאפשר את שיקום הרצועה ושחרור מחבלים נוספים מבתי הכלא בישראל, כנגד החזרת החטופים, לפי מפתח שיוסכם בין הצדדים.

לכאורה, כוונתה של ישראל לקבל את החטופים וגם להמשיך בלחימה עומדת בניגוד גמור לאינטרס של חמאס. מהו איפוא היסוד למחשבה שהלחץ יוכל להניע את חמאס לשנות את עמדתו?  ניתן להניח שההערכה בישראל היא כי יש לחמאס מרחב גמישות שטרם מוצה. הוא נובע מהמספר הגדול של החטופים שבידיו, שמאפשר לו לממש עיסקאות נוספות מבלי לוותר על כל הקלפים שבידיו. לכך כנראה מכוונים מאמציה הנוכחיים של ישראל.

בכל הקשור למישור הפנימי בעזה, יש להניח כי מהלכיה של ישראל יגבירו את הזעם ויעודדו את המחאות נגד חמאס מצד חלק מהציבור. ואולם, אין לתלות בכך תקוות מוגזמות. המחאות האותנטיות שהתפתחו בשבועיים האחרונים, לא יצרו אתגר ממשי לשלטון חמאס,  המפגינים  אינם מאורגנים תחת הנהגה מגובשת, אין להם יכולות ואמצעים  כדי להרחיב ולהסלים את מאבקם  ומולם ניצב חמאס – כוח גדול, חזק מיומן וחמוש שגם במציאות הנוכחית אנשיו נמצאים בכל האזורים ויש לו את היכולת לדכא כל התארגנות המהווה איום כלפיו.

"האויב לא ישיג באמצעות מלחמה והרס את מה שלא הצליח להשיג במשא ומתן" – הבטיח עיזאת אל רישק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, עם חידוש הלחימה בפרק הנוכחי. יש להודות: האתגר שישראל ניצבת בפניו אינו פשוט, אך האלטרנטיבה שחמאס מעמיד בפניה – להיכנע לתכתיביו ולהותירו כגורם הכוח המרכזי בעזה – מצמצמת את ברירותיה.

התנאים שבהם ישראל נדרשת לפעול כיום כדי להשיג את יעדיה, טובים לאין ערוך מאלה שהיו בראשית המלחמה: הגיבוי מצד ממשל טראמפ והמטריה שהוא מעניק מול המערכת המדינית והמוסדות הבינלאומיים, השינוי במאזן-הכוחות במזרח התיכון ,המצב בזירות-הלחימה האחרות, הניסיון והביטחון שצברו כוחות צה"ל ולהבדיל – גם מצבו של חמאס.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 03.04.2025.

המתקפה הישראלית על רצועת-עזה נועדה בראש ובראשונה לשבור את הקיפאון שנוצר בעקבות המבוי הסתום במשא ומתן על שחרור החטופים, קיפאון שבמסגרתו חמאס נהנה מהארכה בפועל של הפסקת-האש, אירגן מחדש את כוחותיו וחיזק את משילותו, בלי להחזיר חטופים נוספים או לשלם על כך כל תמורה אחרת.

מטרה נוספת היא לשמר את המחויבות הישראלית להשגת כל מטרות המלחמה, לנוכח סימני השאלה שהוצבו בקשר לכך, בעקבות הפסקת-האש הממושכת והפער בין האיומים לחולל גהנום לבין המציאות.

עיתוי ההתקפה, עוצמתה והיקף הנפגעים בה, הפתיעו את חמאס. בכיריו כנראה עדיין תוהים אם מדובר בפעולה מוגבלת שנועדה לזעזע ולאותת או בתחילתו של מהלך מתמשך. הודעת בכיריו שקושרת בין חידוש הלחימה לבין גורל החטופים, מרמזת על הדרך שבה הוא עלול לפעול כדי לבלום את ישראל. איום זה מחייב את הדרג המדיני לגבש שורה של צעדים דרקוניים ולהכריז כי הם יבוצעו, אם חמאס יפגע בחטופים.

ההתקפה הלילה על רצועת עזה בישרה על כישלון מאמציה הנוכחיים של ישראל במסגרת המשא ומתן, להביא את חמאס להסכים לשחרור נוסף של חטופים בתנאים ובמחירים של שלב א'. חמאס, שביטחונו העצמי ויכולותיו התחזקו מאוד מאז תחילתה של הפסקת-האש, דחה את דרישת ישראל. בראייתו, החטופים שבידיו הם הנשק היחיד שנותר לו כדי לכפות עליה את ארבע דרישותיו,  סביב סיום המלחמה:

א. התחייבות ישראלית עם ערבויות בינלאומיות לאי-חידוש הלחימה.

ב. נסיגת צה"ל לקווי ה-6 באוקטובר.

ג. התחייבות ישראלית לאפשר תהליך שיקום הרצועה.

ד. שחרור מחבלים נוספים מבתי הכלא בישראל, כנגד החזרת החטופים,  בהתאם למפתח שיוסכם.

לכאורה, האינטרס של ישראל לקבל את החטופים ולהמשיך בלחימה עומד בניגוד גמור לזה של חמאס, אך בפועל יש לחמאס מרחב גמישות שטרם מוצה. הוא נובע מהמספר הגדול של החטופים שבידיו, שמאפשר לו לממש עסקאות נוספות על חלקם ולכך ישראל כיוונה את מאמציה.

בחמאס בשלב זה נערכים לכל האפשרויות. הנהגת הארגון משקיעה מאמצים לרסן את ישראל באמצעות לחץ מדיני בינלאומי, על רקע מספרם הגדול של הנפגעים ותוך שהיא מבהירה את רצונה להמשיך בנתיב הפסקת-האש לעבר סיום המלחמה. לא מן הנמנע כי היא גם תעביר ל"מתווכות" איתותים חיוביים על נכונות להמשיך לדון בעסקאות "קטנות", כטקטיקה לשבירת המומנטום ההתקפי של ישראל.

"האויב לא ישיג באמצעות מלחמה והרס את מה שלא הצליח להשיג במשא ומתן" – הבטיח עיזאת אל רישק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, בתגובה להתקפת צה"ל. יש להודות: האתגר שישראל ניצבת בפניו אינו פשוט, אך האלטרנטיבה שחמאס מעמיד בפניה – להיכנע לתכתיביו ולהותירו כגורם הכוח המרכזי בעזה – מצמצם את ברירותיה.  התנאים שבהם היא נדרשת לפעול כדי להשיג את יעדיה כיום, טובים לאין ערוך מאלה שהיו בראשית המלחמה: הגיבוי מצד ממשל טראמפ והמטריה שהוא מעניק מול המערכת המדינית והמוסדות הבינלאומיים, השינוי במאזן-הכוחות במזרח התיכון ,המצב בזירות-הלחימה האחרות, מצבו של חמאס ולהבדיל -הניסיון והביטחון שצברו כוחות צה"ל.

הידוק והחמרה משמעותית של המצור יחד עם הגברת הלחץ ע"י תקיפות מהאוויר, פינוי שטחים ותפיסתם, עשויים לאלץ את חמאס להגמיש את עמדותיו. בנוסף לכך, נכון להשבית את פעילות האינטרנט בעזה – שמסייעת למנגנוני חמאס לשלט בתמונת המצב ולשמר את משילותם ולהמשיך במאמצי הסיכול גם נגד בכירי הארגון בחו"ל.

לנוכח הסכנה לשלומם של החטופים ובמקביל לצעדים שננקטים מן הסתם בפעולותיה היזומות של ישראל, נכון כי הדרג המדיני ישקול לאשר מיידית שורה של צעדים דרקוניים (כדוגמת הגלייתם לצמיתות של מנהיגי חמאס גם מיו"ש והטלת עונש מוות על מחבלי-נוחבה) ולהכריז כי הם יבוצעו, אם יאונה רע לחטופים.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 18.03.2025.

תפקידו של הכוח פשוט וברור גם כשהתוכנית הכללית מורכבת – זו משמעותו של עיקרון ה"פַּשְׁטוּת", שנקבע כאחד מעקרונות הלחימה של צה"ל. הוא נכון בכל הרמות וחשיבותו עולה ככל שהמורכבות גדלה. במציאות הסבוכה שנוצרה ברצועת עזה, כשסוגיות הסכם הפסקת-האש, חידוש הלחימה, השבת החטופים, ו"היום שאחרי" מעורבבות זו בזו, בְּהִירוּת היא תנאי הכרחי להשגת המטרות הצבאיות והמדיניות ולביסוס לגיטימציה מבית ומחוץ. את היעד הביטחוני האסטרטגי שישראל צריכה להשיג ברצועת עזה ניתן להגדיר במילה אחת: פֵּרוּז. בלי להתפלפל ולהתבלבל.

הסכם הפסקת-האש הפיח רוח קרב מחודשת בהנהגת חמאס ובאנשיו. "זוהי התוצאה של העמידה האיתנה של עמנו לאורך יותר מ-15 חודשים" הצהיר ח'ליל אל-חיה, ראש הלשכה המדינית של חמאס שעמד בראש צוות המשא ומתן מטעם הארגון. הוא הבטיח שהמאבק יימשך עד לניצחון המלא.

צריך להניח שחמאס בעזה אינו שוקט על שמריו וכבר התחיל את תהליך השיקום של כוחו הצבאי. הפסקת האש תנוצל על ידו כדי לאושש את אנשיו, להבריח ולייצר אמצעי-לחימה, להשיב לידיו את  השליטה באוכלוסייה ולמצות את הרווח הפוליטי משחרור המחבלים, בעזה, ביו"ש ובזירה האזורית.

בכל מציאות שתהיה, ישראל לא תוכל לאפשר את קיומם של כוח לוחם, אמצעים ויכולות צבאיות שיאיימו על ביטחון אזרחיה. פירוז מלא של רצועת עזה משמעו שלילת יכולת הפעולה הצבאית של חמאס וארגוני הטרור האחרים. אין זה מייתר את המאמצים למיטוט שילטון חמאס, אלא מבהיר כי רעיונות מסוג "ממשלת אחדות לאומית" או "ועדת ניהול בינלאומית" , שיוצגו כחלופות לשלטון הזה, לא יהיו מקובלים על  ישראל כל עוד לא הושג פירוז. תפקידה של מערכת הביטחון יהיה להשמיד את היכולות הקיימות ולמנוע לאורך זמן את חידושן. החתירה לפירוז תהיה המצפן שלפיו יכוונו  כל המאמצים בזירה הזו. לפחות בעתיד הנראה לעין.

ולא רק בעזה. מבצע "חומת ברזל"  המתנהל בימים אלה בגזרת  ג'נין מזכיר לנו את תהליך העזתיזציה שעבר על האזור הזה. בפעם המי יודע כמה, צה"ל חוזר אל חממת-הטרור כדי להסיר איומים שמגבילים את חופש הפעולה שלו, לפגוע בתשתיות טרור ולעצור פעילים. הפעם זה מגיע זמן קצר לאחר שמנגנוני "הרשות הפלסטינית" ניהלו באזור הזה מבצע  חריג בהיקפו, "להגנה על המולדת", במשך כשישה שבועות. השתתפו בו יחידות עילית של ה"רשות" ומההצהרות סביבו אפשר היה להתרשם ששחר של יום חדש עומד להפציע בג'נין. המבצע הסתיים בסולחה של המנגנונים עם "גדוד ג'נין" וסיפק הוכחה נוספת ליכולותיה המוגבלות של "הרשות הפלסטינית". כזכור, זו אותה "רשות" שיש מי שסבור שב"מהדורה משופרת" היא יכולה להיות פתרון לבעיית עזה.

על כל פנים, מה שקורה בג'נין משקף את עליית המתח בכל אזור יו"ש, לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בעזה. דוברי חמאס רוכבים על גל השמחה והתרוממות הרוח בעקבות שחרורם של המחבלים מישראל וקוראים "להסלמת ההתנגדות" מיו"ש. העובדה שהמשוחררים נמנים על כל ארגוני הטרור תורמת לתדמית הלאומית שחמאס מתאמץ לשוות לעצמו. לתוך המדורה הזו , שופכים שמן נוסף, אותם הבכירים בחו"ל ,שידה של ישראל לא השיגה אותם במלחמה הזו, כמו  זאהר ג'בארין שהכריז ב"אל ג'זירה": כמו שהבסנו את נתניהו בעזה, נביס אותו בגדה המערבית.

למרות הפסקת-האש שהוכרזה בזירות השונות, הימים שלפנינו רחוקים מלהבטיח שקט. בתוך השמחה על חזרת החטופים ובמקביל לפעלתנות המדינית מול ממשל טראמפ, לריענון ולהתארגנות של הכוחות הלוחמים, נכון לשמר את הדריכות ואת חַדּוּת הפעולה שאימצנו ב-15 החודשים שחלפו. אפשר להניח שנזדקק להן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 23.01.2025.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

האזהרה ששיגר הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ברשת Truth לפיה אם החטופים לא ישוחררו עד השבעתו ב-20 בינואר  יהיו לכך "השלכות מהגיהינום במזרח התיכון"  חשובה בגלל ארבע סיבות:

ראשית, משום שהיא מעידה על עומק מחויבותו לפתרון הסוגייה ועל נכונותו לשים על כך את כל כובד משקלו ויוקרתו. ההודעה אתמול על המינוי של אדם בוהלר –מקורבו של הנשיא, כשליח לנושא החטופים, מחזקת את הרושם הזה.

שנית, משום שהפעם היא מציבה גם לוח זמנים ברור ומהיר לפתרון.

שלישית – בגלל המסר התקיף שלה שנועד להבהיר כי זמנה של הדיפלומטיה המעודנת מימי ממשל ביידן עומד להסתיים, ורביעית – משום שהיא פוגשת את חמאס באחת מנקודות השפל הקשות שלו במלחמה.

בדד. בלי עתיד. בלי תקווה. בלי שלטון. 

מנקודת המבט של ארגון הטרור הפלסטיני, רצף האירועים וההתפתחויות במערכת האזורית והעולמית, מחמיר את התנאים שבהם חמאס פועל . "אחדות הזירות" נגד ישראל הולכת ומתפוגגת:  חיזבאללה – הפר את הבטחותיו, נצר את האש, והשאיר אותו לבד במערכה. איראן – טרודה בבעיותיה, מנסה להגיע להבנות עם ארה"ב לקראת כניסת ממשל טראמפ ולכן –גם היא מרוסנת יחסית. המלחמה בסוריה – דוחקת את עזה ממוקד תשומת הלב ובנוסף לכך מושכת אליה חלק מכוחותיו של "ציר-ההתנגדות". החות'ים מתימן הם כרגע בגדר מטרד לישראל יותר מאשר איום ממשי עליה וזירת יו"ש – אמנם מבעבעת אבל תחת שליטה. מצרים, קטאר ושאר מדינות האזור מעוניינות לשאת חן בעיני טראמפ ולכן יתאמצו לרַצות אותו. צה"ל יכול להרשות לעצמו להפנות משאבים רבים יותר לזירת עזה ובקרוב מאוד – גם להגביר עוצמה ולהשליך מעל רגליו את המשקולות שממשל ביידן הניח. כל זה קורה כשחמאס בעזה נאבק על שרידותו, הנהגתו בחו"ל – נתונה תחת איומי הרחקה, תנאי המחיה ברצועה מחמירים ומשקלו של הלחץ הבינלאומי על ישראל – פוחת. בנתונים אלה הקלף היחיד שנותר בידי חמאס לחולל שינוי במצב, הוא החטופים.

יש להניח שבחמאס מבינים כי המשמעות המעשית של הצהרתו של טראמפ היא לכל הפחות אור ירוק לישראל (כשיכנס לתפקידו), לשלוט בחלוקת הסיוע ההומניטארי ולהעמידו על המינימום המחוייב לפי דין ולהגביר את עוצמת הלחימה בעזה. זאת בנוסף להפשרת אמצעים שממשל ביידן מעכב ותוך מתן גיבוי מלא לפעילותה מול מהלכים שיינקטו ע"י מוסדות בינלאומיים.

בנוסף, לכך, בחמאס מבינים שטראמפ  גם יכול להפעיל לחץ כבד על מדינות שמארחות את מנהיגי חמאס ואף לנקוט צעדים נגד האחרונים.

ההחלטה של חמאס לפרסם סרטוני חטופים תוך מתן אות חיים לישראל בלי לקבל על כך שום תמורה, יכולה ללמד כי גם בארגון הטרור קוראים כך את תמונת המצב ומעוניינים בעסקה שתחלץ אותו מהמצוקה . האם זה יגרום להגמשה בעמדותיו?

ארבע דרישות העמיד חמאס מתחילת המלחמה, כתנאי לשחרור החטופים.  הראשונה: הפסקה מוחלטת וכוללת של המלחמה עם ערבויות בינלאומיות לכך. השנייה: הוצאת כוחות צה"ל אל קווי ה-6 באוקטובר. השלישית: הסכמה ישראלית לתהליך שיקום ולחזרת העקורים לבתיהם ברצועה. הרביעית: שחרור מחבלים-כלואים  בתמורה לחטופים שישוחררו, על פי מפתח שיסוכם בין הצדדים.

תמציתה של הדילמה שעמדה ועדיין עומדת בפני ממשלת ישראל היא איך להציל את החטופים בלי להציל את חמאס.

אי-ההסכמות לגבי סיום המלחמה ונסיגת צה"ל הובילו לרעיון העסקה הרב-שלבית, שהשלב האחרון בה אמנם אמור לציין את סיום המלחמה, אך עד להגעה אליו תהיה לישראל לכאורה הזדמנות להשיג את מטרותיה. גם אם חמאס יסכים לעיקרון, עדיין נדרש מו"מ מורכב על הפרטים ועל תהליך היישום וזאת עוד לפני הדיון הפנימי בישראל בשאלת המחיר.

כך או אחרת, כדי לשפר את הסיכויים לעסקה ולהקטין את המחיר, נכון מצד ישראל להתגמש ואולי אפילו ליזום נכונות לתת תמורות בחו"ל (לשם דוגמה: הסכמה להעברת מספר מסויים של מחבלי חמאס לקטאר לצמיתות) כדי להפחית מהתמורות המבוקשות בשטח. השפעתן של אלה האחרונות על שרידות שלטון חמאס ועל מעמדו ויכולותיו בעזה וביו"ש, תהיה קשה יותר לישראל.  

אין בישראל מי שלא מייחל לשחרורם של החטופים מידי חמאס, כשם שאין מי שלא רוצה בהכרעתו המוחלטת של ארגון הטרור המפלצתי. הכרעה במתח שבין שני היעדים היא בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". כל החלטה שתקבל הממשלה היא לגיטימית, ובלבד שמחיריה יהיו ברורים היטב.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 06.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

לאן פנינו. נדמה כי שאלה זו מעסיקה בימים אלה את אזרחי ישראל, יותר מכל עניין אחר. מלחמת ההתשה המתמשכת עם חיזבאללה כשתושבי הצפון מחוץ לבתיהם, יחד עם השגרה הביטחונית המתבססת ברצועת-עזה ואי-ההתקדמות בסוגיית החטופים, יוצרים רושם של סטגנציה ודשדוש. ההסלמה ביו"ש, במעורבותה העקיפה של איראן וכשהנהגת חמאס דוחפת לחידוש פיגועי ההתאבדות, מעלה את מפלס המתח ואת הקשב לזירה הזו.

הגבול המזרחי לא שקט וסכנת הפלישה השיעית לירדן לא פחתה. דוברי המשטר בטהרן ממשיכים להבטיח נקמה על חיסול אסמאעיל הניה ומן העבר השני -מנהיג החות’ים בתימן שב ומתחייב להגיב קשות על התקיפה הישראלית בנמל חודידה. במגרש הבינלאומי -התובע בהאג ממשיך ללחוץ להוצאת צווי מעצר לצמרת הישראלית.

הזירה המדינית מאטה קצב ועוברת בהדרגה למצב המתנה לבחירות באמריקה. מתחת לפני השטח, נמשכים ניסיונות התיווך לחידוש המגעים בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין ובמישור הגלוי נמשכים הלחצים לקידום "עסקה" ברצועת-עזה. אם לא די בכל אלה, גוברת הדאגה מהשפעותיה של המלחמה על הכלכלה, מהקצנת השיח בין חלקי החברה ומהקיטוב הפנימי.

על רקע זה, הבהרת יעדי הממשלה, "הרעיון המסדר" להשגתם ודיווח (כללי) על ההתקדמות בכך, הם בגדר צורך חיוני, כדי לכוון ולדייק את פעילות המערכות השלטוניות כל אחת בתחומה, לרתום את הציבור או למצער להפחית את הבלבול ואי הודאות, במציאות הדינאמית, לנוכח המספר הגדול של האתגרים וזירות הפעולה ולאור המתחים וזיקות הגומלין שביניהם.

תמונת המציאות שאליה יש לשאוף בטווח של שנה, אמורה לכלול את המרכיבים הבאים:

רצועת-עזה: מפורזת צבאית, תחת שליטה ביטחונית ישראלית, ללא יכולות שלטוניות ואירגוניות של חמאס ולאחר השבת החטופים (מוקדם ככל האפשר).  "תכנית האלופים" היא דרך אחת , ולא יחידה, שעשויה להתמודד עם המתח הקיים בין החתירה למיטוט חמאס לבין הרצון להשיב את החטופים בהקדם. מוצע לדרג המדיני לאמצה או לגבש חלופה אחרת שתשיג אפקט זהה.

יהודה ושומרון: לאחר טיפול שורש לפירוק מעוזי הטרור, ריסוק העוצמה האירגונית והכלכלית של חמאס, חיזוק ההגנה על מרחב-התפר, ומיצוי מנופי הלחץ על הרש"פ בעניין עידוד טרור ופעילות לעומתית לישראל.

החזית הצפונית: הוצאת חיזבאללה מחוץ לטווח האיום הישיר על יישובי הצפון והחזרת התושבים לבתיהם בבטחה.

איראן : בעיצומה של מערכה בין-לאומית מדינית-ביטחונית וכלכלית להסגתה מהגרעין הצבאי ולפירוק טבעת האש שבנתה סביב ישראל.

ישראל: בתהליך יישום של תכנית לאומית להתעצמות חסרת תקדים בכל התחומים והממדים, תוך רתימה של כל הכוחות לשיכוך המתחים הפנימיים ולהגברת הלכידות וההסכמה.

היכולת להשיג את היעדים הללו, לפחות את חלקם, תלויה במידה לא מבוטלת במדיניותו של הממשל האמריקני. האמת ניתנה להיאמר: חלק מהדברים שנשמעו השבוע מצד המתמודדים על כס הנשיאות, צורמים לאוזן הישראלית ומחדדים גם את האתגר המונח לפתחו של הדרג המדיני בחיזוק התיאום והשותפות האסטרטגית עם בת בריתנו שמעבר לים, ובהבהרת נכסיותה של ישראל לארה"ב. במסגרת זו נכון להבהיר: ישראל לא תתפשר על השגת מטרותיה בעזה ובצפון. קיומה מחייב מאבק עיקש שהיא נכונה לו. הוא לא נתון בסימן שאלה. כי נצח ישראל לא ישקר.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 15.09.2024.

בעוד בישראל נמשך הוויכוח על החלטת הקבינט להתנגד לדרישה להסגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי, הזכיר ח'ליל חיה, סגן ראש החמאס בעזה, כי סוגיה זו היא רק אחת מתוך רשימת התמורות שחמאס הציג כתנאי לעסקה: "אנו מדגישים שכל הסכם חייב לכלול הפסקה כוללת של התוקפנות, נסיגה מוחלטת מרצועת עזה, כולל ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חזרה חופשית (ללא בידוק) של העקורים לבתיהם, סיוע והקלות לפלסטינים, שיקום הרצועה ועסקת חילופי שבויים". עמדה זו אינה חדשה. מה שבלט בהצגתה הוא הביטחון העצמי שהפגין בכיר חמאס, בשבוע שבו הוא ואנשיו היו אמורים להיות "מכווצים" מהחשש מפני התגובה על רציחתם של ששת החטופים. ואולם, ההתייחסות לכך בישראל ובארה"ב, עוררה אצלם תגובה הפוכה. לדידם, לא רק שהם לא שילמו כל מחיר על הפשע הנתעב, אלא שבאמצעותו  הם הצליחו להגביר את המתח ואת המחלוקת הפנימית בישראל וגם להוביל את וושינגטון לדון באפשרות להציג מתווה שיוגדר כ"הצעה סופית, ללא אפשרות לשינויים" ("Take it or leave it").  הם מיהרו למנף את הזעזוע הציבורי מרצח החטופים, בקמפיין הסברתי שהזהיר כי זו תהיה התוצאה של לחץ צבאי ישראלי והציגו עמדה נוקשה ביחס לדרישותיהם במו"מ.

בחמאס מניחים כי הצעה אמריקנית סופית תבוא בהכרח על חשבון העמדה הישראלית. עיקר הלחץ להגיע לעסקה מופעל ממילא על ההנהגה בישראל. חמאס לא משלם מחיר על משיכת הזמן וכל עוד הוא מחזיק בחטופים, תמיד יוכל להמשיך במשא-ומתן, מהנקודה שבה הוא נעצר!

מהנשיא ביידן שהבטיח כי חמאס ישלם מחיר על רציחתם של החטופים, אפשר לצפות לפני הכל, שלא לתת פרס לחמאס! הפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי לאלץ אותה להתגמש מול דרישות חמאס, היא פרס לארגון הטרור. אדרבה, הצעד המתבקש הוא תמיכה אמריקנית בעמדתה הצודקת של ישראל. אפשר כי תמיכה כזו אף תסייע לקידום המשא ומתן.

ועוד, הגיעה העת שארה"ב תמצה את מנופי הלחץ שיש לה מול חמאס. אחד מהם הוא סילוק מנהיגי הארגון מקטאר. וושינגטון צריכה לתבוע זאת מדוחא. הנהגה זו אחראית במידה שווה לזו של ההנהגה בעזה להתקפת הטרור ב-7 באוקטובר וגם לפשעי המלחמה. זאת אותה הנהגה שבימים אלה דוחקת באנשיה ביו"ש לצאת ולבצע פיגועי התאבדות!  הדרישה לסילוק ההנהגה מקטאר והטלת סנקציות אישיות על אנשיה הם המינימום המצופה מצד ארה"ב. ישראל כבר תדע לבוא חשבון עם ראשי הנחש.

מבחינתה של ישראל, צעדיה הבאים בעזה אמורים לשרת שלוש מטרות: המשך הפגיעה ביכולות הצבאיות השיוריות של חמאס, פגיעה ביכולות השלטוניות שלו  והגברת הלחץ עליו לקידום שחרור החטופים.  כדי להשיג זאת צריך להפקיע מחמאס לחלוטין את השליטה באספקה שנכנסת לרצועה. זה החמצן שלה וגם האמצעי העיקרי שמשמר את משילותה. נכון לשקול את ביתורה של הרצועה באזורים נוספים מעבר למה שקיים כרגע.

נכון לשקול בחיוב גם את דרך הפעולה שהוצעה על ידי ראש המל"ל לשעבר האלוף (במיל') גיורא איילנד. פינוי צפון הרצועה מהתושבים שבו, סגירתו כשטח צבאי והפסקת האספקה אליו. חסרונותיה של הצעה זו נעוצים בהתנגדות שהיא צפויה לעורר בארה"ב ובקהילה הבינלאומית ובכוחות הרבים שנדרשים לצורך ביצועה. כמובן, ניתן לבצעה באזורים אחרים, בהיקף שונה. על כל פנים, יתרונותיה הרבים מצדיקים את הדיון בה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 06.09.2024.

לפי מקורות ממשלתיים, העסקה הנידונה כעת בין ישראל לחמאס תביא לשחרור של בין 500 ל-1,000 מחבלים פלסטינים מבתי כלא ישראליים, 100 מהם נחשבים למחבלים "כבדים" (כלומר, רוצחים צמאי דם), בתמורה ל-22 חטופים ישראלים חיים, בעיקר נשים ואזרחים אחרים, לצד גופותיהם של עוד כתריסר בני ערובה מתים.

העסקה גם מדמיינת פעימה שנייה ושלישית של חילופי טרוריסטים תמורת בני ערובה, אם כי מעטים מאמינים שהדבר אכן יתממש. ככל הנראה, השלבים הבאים כוללים תנאים רבים מדי, החל מפיקוח בינלאומי על גבולות עזה (בניגוד לרצון חמאס) ועד לנסיגת צה"ל. בנוסף, איש בישראל אינו יכול לומר בוודאות שחטופים נוספים נמצאים עדיין בחיים או יהיו בחיים עד לשלב שני או שלישי.

ישראלים רבים יאמרו שהעסקה הנדונה עצובה אך הכרחית; שחובתה המוסרית של הממשלה היא לשחרר כמה שיותר בני ערובה, בהקדם האפשרי, למרות המחיר הגבוה; שהסבל של החטופים ובני משפחותיהם בלתי נסבל ברמה האישית והלאומית; שלתת לחטופים חיבוק לאומי אמיתי יהיה הניצחון הגדול מכולם, דבר שכל כך הכרחי לרוח הקולקטיבית של ישראל ולחוסנה בטווח הארוך.

ייתכן שישראלים רבים חשים כך גם אם העסקה כרוכה בנסיגה מוחלטת של צה"ל מעזה. במילים אחרות, גם אם חמאס ישמור על השלטון ובעצם ינצח במלחמה.

חלק מהישראלים יטענו כי ניתן יהיה להפעיל מחדש את צה"ל להמשך ריסוק החמאס בעזה לאחר ביצוע העסקה (אם כי לי ברור שהאילוצים המדיניים לא יאפשרו זאת). יש שיגידו שהצורך בתקיפות נוספות יתייתר בזכות טכנולוגיות גבול טובות יותר, תוספת כוחות הגנה של צה"ל, וכוחות זרים של בעלות הברית (אם כי רעיון זה מגוחך לגמרי בכל הנוגע לטווח הקרוב). יש שיוסיפו שהעסקה מועילה למיטוט ממשלת ישראל (מה שלדעתם עשוי להיות חשוב יותר משחרור בני ערובה).

אכן מצב נורא! איך הלב יכול שלא לדמם מכאב?

אולם לא משנה איך ננסה לשקלל את הדילמות המוסריות והאסטרטגיות, ישנו מחיר ביטחוני גדול נוסף שנעדר מהשיח הציבורי, וזהו המחיר הגבוה של שחרור כל כך הרבה מחבלים פלסטינים.

המחבלים המשוחררים ללא ספק יתקפו שוב, כאשר רק אלוהים יודע לכמה נפגעים ישראלים הם יגרמו בעתיד. שחרורם יהווה תמריץ לחטיפות עתידיות, יתדלק את שרפות הטרור שכבר משתוללות ביהודה ושומרון, ויזניק את חמאס לקראת השתלטותו המיועדת גם על יהודה ושומרון.

אני משוכנע כי זו תהיה התוצאה, מאחר שזו הייתה התוצאה בכל שחרור מחבלים קודם. ישראל שגתה שוב ושוב כשהתירה לטרוריסטים להשתחרר ואפשרה להם לרצוח עוד ישראלים.

ובכל פעם, לפני כל עסקה, "הממסד הביטחוני" הישראלי הבטיח לפוליטיקאים הישראלים ולציבור ביהירות ובאופן מטעה כי הוא "ידע לנהל את המצב", כלומר לעקוב אחר המחבלים ולמנוע כל ניסיון חזרה שלהם לפעילות טרור מבלי שייגרם יותר מדי נזק.

אבל גישה זו נכשלה שוב ושוב. כל עסקה של שחרור מחבלים הובילה לשפיכות דמים נוספת שתוכננה ובוצעה על ידי אותם המחבלים המשוחררים.

אין נתונים סטטיסטיים מדויקים על כך (כי באופן לא מפתיע מערכת הביטחון מסרבת לפרסם סטטיסטיקה שכזו), אבל לפי ההערכות, בין 10 ל-50 אחוז מהמחבלים המשוחררים חוזרים במהירות לפעילות טרור עם השפעה הרסנית.

1,150 האסירים הפלסטינים ששוחררו על ידי ישראל בעסקת ג'יבריל ב-1985 (בתמורה לשלושה חיילים ישראלים) תדלקו את האינתיפאדה הראשונה. לפי נתוני משרד הביטחון, כעשרה אחוזים מהמחבלים הפלסטינים המשוחררים חזרו לפעילות טרור.

ואז הגיע הסכם אוסלו כשישראל אפשרה בטעות ליותר מ-60,000 (!) פלסטינים מ"חו"ל" לחזור לשטחים, כולל 7,000 מחבלים שהיו חברים באש"ף. בין השנים 1993 ו-1999 שחררה ישראל מחבלים פלסטינים רבים נוספים כ"מחוות" לאש"ף, ואלו הזינו את האינתיפאדה השנייה.

בשנת 2004 שחררה ישראל יותר מ-400 אסירים פלסטינים וכ-30 אסירים לבנונים, כולל מנהיגי חיזבאללה, עבור שבוי אזרחי אחד, אלחנן טננבאום, וגופותיהם של שלושה חיילי צה"ל. מלחמת לבנון השנייה נגד חיזבאללה הגיעה זמן לא רב לאחר מכן.

העסקה מסביב לגלעד שליט ב-2011 הייתה המופקרת והגרועה ביותר. בין יותר מ-1,000 האסירים הביטחוניים הפלסטינים ששוחררו בתמורה לחייל זוטר אחד היו יחיא סינוואר, רווחי מושתהא, אחמד ע'נדור, עבדאללה ברגותי, עז א-דין שיח' ח'ליל, מוסא דודין, ג'יהאד יע'מור וחסן סלאמה – מנהיגי חמאס של היום. למעשה, כמעט כל השדרה הפיקודית של חמאס שתכננה בשנה שעברה את ההסתערות על ערים ויישובים ישראליים בשמחת תורה, שבה נהרגו למעלה מ-1,200 ישראלים ביום אחד, הייתה מורכבת ממחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

מחבלים פלסטינים אחרים ששוחררו בעסקת שליט המשיכו לבצע את רציחות הטרור הידועים לשמצה ב-13 השנים האחרונות: ברוך מזרחי שנרצח על ידי זיאד עוואד, מלאכי רוזנפלד על ידי אחמד נג'אר, הרב מיקי מרק (אב לעשרה ילדים) על ידי מוחמד פאקיה ועוד.

מחמוד קוואסמה, מחבל נוסף ששוחרר בעסקת שליט, תכנן ב-2014 את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגלעד שער בגוש עציון. ג'אסר ברגותי, ששוחרר גם הוא מהכלא הישראלי בעסקת שליט, ניהל מעזה את הרציחות של יוסף כהן ויובל מור יוסף ושל הילד עמיעד ישראל.

לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, פעל צה"ל לעצור מחדש רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקת שליט. אל"מ (מיל') מוריס הירש, שהיה ראש התביעה הצבאית באיו"ש, אומר כי 50% מ-130 המחבלים ה"כבדים" ששוחררו ליהודה ושומרון בעסקת שליט חזרו לפעילות טרור ונעצרו מחדש.

לדבריו, רבים אחרים גם עסקו בטרור בשטחים ו/או עסקו בפעילות תמיכה בטרור מחוץ לישראל – אבל גורמי הביטחון לא תמיד הצליחו להגיע אליהם מסיבות מבצעיות או משפטיות.

ד"ר גדי חיטמן מאוניברסיטת אריאל, שחקר שחרור מחבלים, אומר שיש משמעות למספרים ולא רק לזהותם של מחבלי "מפתח" בעלי עבר מוכר בתחום הטרור. ככל שישוחררו יותר מחבלים, אפילו זוטרים, כך יגדל הסיכוי שחלקם יהפכו בעצמם ל"מחבלים מרכזיים" ויציתו את השטחים.

המומחים חלוקים בנוגע לשאלה האם לישראל יש סיכוי טוב יותר לעצור פעילות טרור של מחבלים משוחררים בשטחים או בחו"ל, כלומר האם עדיף להשאיר מחבלים תחת מעקב בעזה וביהודה ושומרון (שם ניתן לחסל אותם, במידת הצורך), או "להגלות" טרוריסטים לטורקיה, ללבנון ולסוריה (שם קשה יותר לטפל בהם מבחינה מדינית ומבצעית).

סא"ל (מיל') ברוך ידיד, לשעבר היועץ לענייני ערבים של פיקוד מרכז, ומשה ("מופז") פוזאילוב, לשעבר סגן ראש אגף חקירות בשב"כ, אומרים כי החופש שממנו נהנים היום המחבלים בג'נין ובטול כרם, למשל, מוכיח כי יש לגרש מחבלים משוחררים כמה שיותר רחוק. אחרת, הם יחזקו את המכונה הצבאית החזקה ממילא שהמחבלים בנו באזורים הללו ושנתמכת על ידי איראן, ואף ירחיבו אותה.

כך או כך, הסכנה משחרור המוני של מחבלים פלסטינים ברורה. עסקה המשחררת רוצחים אכזריים של יהודים ישראלים (כולל רוצחים ואנסים מהנוחבה שהשתתפו במתקפת ה-7 באוקטובר) כדי להקל על סבלם של בני הערובה הישראלים החפים מפשע מסכנת עוד יותר חיים ישראליים בהמשך הדרך, והדרך הזו אינה ארוכה במיוחד.

דבורה גונן, שבנה דני נרצח סמוך לדולב ב-2015 על ידי מחבל ששוחרר בעסקת שליט, אמרה בחודש שעבר לעיתונאי והתחקירן נדב שרגאי כי "ההבדל בין בני הערובה המוחזקים כיום בעזה לבין הדור הבא של קורבנות ישראלים שיירצחו על ידי המשוחררים בעסקת בני הערובה הממשמשת ובאה – הוא שלחטופים יש פנים ושמות, בעוד שזהות הקורבנות העתידיים עדיין אינה ידועה".

גונן: "מצד שני, לדור הקודם של קורבנות טרור כמו בני דני, שנרצח על ידי מחבלים פלסטינים ששוחררו בעסקאות קודמות, יש גם פנים וגם שמות".

מה שדבורה גונן אומרת, אני חושב, הוא: היזהרו והיו מודעים. שחרור חטופים המוחזקים בעזה כעת עשוי להיות הדבר ההומניטרי וההכרחי ביותר שניתן לעשות מבחינה מוסרית, אך הוא גם עלול להיות הדבר המסוכן והאסוני ביותר שישראל יכולה לעשות. את המחיר מדינת ישראל תשלם על פני תקופה ממושכת, והוא יהיה גבוה. אכן דילמה קשה לישראל.

המאמר פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 19.08.2024.

בזמן שההכנות לקראת עימות צבאי בין איראן וגרורותיה לישראל מגיעות לשיאן, ובמקביל להעצמת יכולותיה הצבאיות באזור, מגבירה ארה"ב גם את מאמציה המדיניים, לגיבוש נוסחה מוסכמת, שתסייע לקידום הפסקת-אש כללית ולכל הפחות תמנע הידרדרות למלחמה אזורית.

בוושינגטון, כך נראה מבקשים לנצל את המתיחות עם איראן כדי להאיץ את קידומה של הסדרה אזורית שתכלול גם את עזה. גורמי הממשל, כך ניתן להעריך, מנסים להשיג הסכמה ישראלית להפסקת המלחמה ברצועה, באופן שיוכל לאפשר לאיראנים לשווק זאת כהישג בעקבות מעורבותם ובתמורה להסכמתם להקפיא או למתן את פעולת הנקם על חיסול אסמעיל הניה. לדידם של האמריקנים, נוסחה כזו, בצירוף החששות האותנטיים של המשטר בטהראן מפני הסתבכות במלחמה רחבה (ואולי יחד עם הבטחות נוספות מצד ארה"ב), עשויים לספק לאיראנים סולם מכובד,  לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו. נוסחה כזו עשויה לסלול את הדרך להרגעת המתיחות האזורית והיא תכלול: מפת-דרכים לסיום המלחמה בעזה, שחרור החטופים, פתרון מוסכם בחזית הצפונית ורגיעה גם מול החות'ים. חיזוקים לכיוון-החשיבה הזה ניתן למצוא בדבריו של מזכיר המדינה האמריקני-אנתוני בלינקן, שבהצהרתו השבוע דיבר בנשימה אחת על המאמצים לשיכוך המתיחות עם איראן ועל התקדמות המגעים להפסקת-אש בעזה.

סיכוי קלוש לנוסחת הרגעה

ואולם, הסיכויים להגיע להסדרה כזו – קלושים. ראשית – מצד איראן – ספק רב אם התמורה בעזה תספק את תאוות הנקם של האיראנים לאחר הפגיעה הקשה בכבודם הלאומי ולאחר ההצהרות הלוחמניות שהשמיעו גורמי המשטר, זה אחר זה. יתרה מכך, בראייתם נוסחה כזו לא עונה גם על הצורך לחדש את "משוואת ההרתעה" מול ישראל. שנית, בנוגע לחיזבאללה. אם איראן לא תגיב בעצמה על חיסול הניה, כי אז היא תצפה שחלק מהמחיר על כך ייגבה באמצעות מתקפת-הנקם של חיזבאללה על חיסול פואד שוכור. בנסיבות כאלה קשה לראות את נסראללה מסתפק בתגובה מתונה על שני החיסולים ואחר כך עוד נכון לדון בהסגת כוחותיו מהגבול עם ישראל. שלישית – בשאלה האם ויתורים בעזה נכונים מצידה של ישראל והאם נכון להשתמש בהם כ"תמורה". בהנחה שהדרג המדיני בישראל דבק בעמדותיו, כי אז הפסקת האש בעזה אמורה להיות מוגבלת בזמן ובלי לוותר על השליטה הישראלית בציר פילדלפי ובמסדרון נצרים. בנקודת הזמן הנוכחית, ויתורים מעבר לכך מצדה של ישראל יספקו חבל-הצלה לחמאס ויאפשרו לו להתאושש, לבסס את משילותו ולחדש גם יכולות צבאיות. בהנחה שההתעקשות (המוצדקת) על עמדות אלה, עדיין תאפשר הגעה ל"עיסקה", לא בטוח שבעיני האיראנים "עסקה" כזו היא תמורה מספקת.

אסמעיל הניה הוא רק הקש שעל גב הגמל

רביעית ומעל הכל: תפיסת המאבק עם איראן. ההתנגשות הנוכחית של ישראל עם הרפובליקה האסלאמית אמנם מתרחשת בעקבות ההאשמות על חיסול הניה, אך שורשיה עמוקים יותר וסיבותיה נעוצות במהלכים האגרסיביים שהמשטר נוקט כדי לממש את חזונו, להשגת הגמוניה אזורית ולהשמדת ישראל. טבעת האש שמשטר זה בנה סביב ישראל באמצעות כוחות הפרוקסי הרבים, היא רכיב אחד. משמעותו הומחשה היטב במלחמה הנוכחית. הרכיב הנוסף – הוא מאמציו המתקדמים של המשטר להשיג נשק גרעיני. פתרונות שלא יתייחסו לבעיות השורש הללו, לא יחזיקו מעמד ומבחינתה של ישראל, כלל לא בטוח שהשגת שקט במחיר כזה, היא כדאית.

מול האיומים העכשוויים מצד איראן והחיזבאללה, המערכת הישראלית מתנהלת עד כה באחריות, בכובד ראש ובביטחון. מהלכיה של איראן מעמידים את ישראל בפני איום קיומי ולאחר שהדגישה זאת בראש כל חוצות, ישראל נוהגת כפי שמתבקש לנהוג מול איום כזה, תוך הפגנת נחישות, ביטחון עצמי ויכולות מודיעיניות ומבצעיות גבוהות. באיראן ובלבנון מודעים היטב לנזק שישראל יכולה לגרום לתשתיות הקריטיות שלהן. מן הסתם הן מביאות זאת בחשבון בתכנון צעדיהן. כך גם את האפשרות להידרדרות שתיאלץ את ארה"ב להגביר את מעורבותה בלחימה.  האיום האיראני הוא אתגר מרכזי לישראל, אך לא רק לה. איראן היא שחקן מפתח בגיבוש ציר המדינות המתנגד לארה"ב ולמערב. השפעתה ומהלכיה אינם נעצרים בגבולות המזרח התיכון. אפשר לראותם במלחמה באוקראינה, מול מדינות באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה ובאזורים נוספים בעולם. וזה עוד בלי שהיא מחזיקה בנשק גרעיני. לארה"ב תפקיד מפתח לא רק בריסונה של איראן אלא גם בטיפול בבעיית השורש- משטר האייתולות. הרצון בוושינגטון למנוע מלחמה אזורית והציפיה שלהם מישראל להימנע ממהלכים שיגררו את ארה"ב למלחמה כזו, מחייבים מענה יסודי ומהיר לאיומים שאיראן מציבה. מאמץ אפקטיבי בהובלה של ארה"ב נגד התמנון האיראני – זוהי גם ההעדפה האסטרטגית של ישראל, אם כי ישנם קווים אדומים שחצייתם תחייב את ישראל לפעול . את זה מבינים היטב בטהראן, בביירות וגם בוושינגטון.

פורסם בישראל היום, בתאריך 09.08.2024. 

חמאס פרסם אמש (שלישי) באופן רשמי את דבר בחירתו של יחיא סינוואר לראש הלשכה המדינית של הארגון, ולמעשה כמנהיגו, במקום איסמעיל הנייה. מדובר בהפתעה: שמו של סינוואר לא הוזכר כמועמד אפשרי בבורסת השמות, הניחושים וההשערות לגבי מחליפו של הנייה. על פניו, זו בחירה תמוהה, שכן לא ברור כיצד יצליח סינוואר להוביל את הארגון ולנהלו כשהוא ספון במנהרה או במחבוא אחר ברצועת עזה, נרדף ומנסה למלט נפשו מפני צה"ל.

הנהגת חמאס ידעה מתחים ויריבויות זה שנים, עוד במהלך כהונתו של חאלד משעל כראש הלשכה המדינית ובעיקר בשלהי כהונתו. היריבות אך העצימה לאחר שחרור סינוואר ב-2011 במסגרת עסקת שליט, ובעיקר עם התבססות מעמדו כמנהיג חמאס ברצועת עזה ובחירתו הרשמית ב-2017 לתפקיד. היריבות בבסיסה התקיימה בין הנהגת החוץ, גם כשבראשה עמד אסמעיל הנייה ממחנה הפליטים א-שאטי ברצועת עזה, לבין הנהגת הארגון ברצועת עזה.

עזה נתפסת כמרכז הכובד של הארגון ולכן הנהגתה, בוודאי כשמדובר ביחיא סינוואר, ראתה עצמה כמשמעותית וחשובה יותר בתהליכי קבלת ההחלטות, בוודאי בכל הנוגע לנעשה ברצועה. המתח רק החריף מאז 7 באוקטובר ותחילת המו"מ בנושא החטופים. מי שנתנה את הטון וקיבלה את ההחלטות היתה הנהגת עזה בהובלת סינוואר ולא הנהגת החוץ. סינוואר, שמתמקד במצרים כמתווכת עיקרית, לא הסתיר בהתנהלותו את זלזולו בהנייה, ששם מצידו את יהבו על קטאר. לפיכך, למצרים גם השפעה משמעותית יותר על מי שהיה עד אתמול מנהיג הארגון בעזה, בעוד השפעת קטאר עליו קטנה הרבה יותר.

היריבות הפנימית בחמאס באה לידי ביטוי גם ביחסים בין הנהגת הגדה המערבית לבין הנהגת עזה. המאבק בין הגישות ניכר גם בנוגע לשיתוף הפעולה של הארגון עם איראן, שאותו עודד הנייה, בעוד סינוואר התייחס אליו באופן תכליתי ואינסטרונמטלי (בדומה ליחסה של איראן עצמה לחמאס). חאלד משעל הפך לפרסונה נון גרטה עבור איראן וסוריה, בגין מה שנתפס בעיניהן כבגידתו האולטימטיבית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, תפיסה שגם הובילה לגירושו מהמדינה ב-2012. לפיכך, בעת הזו, משעל לא היה יכול לעמוד שוב בראש הלשכה המדינית.

ובכל זאת, מינוי סינוואר לתפקיד הפתיע רבים. הוא אמנם התכוון להתמודד בבחירות לראשות הלשכה המדינית ב-2025, אך הבחירה בו בעיצומה של המלחמה, כשהוא נרדף וספון במקום מחבואו, מעוררת תהיות רבות. בתנאים כאלה, קשה להעריך כיצד יצליח לתפקד כמנהיג הארגון, לייצגו כלפי חוץ ולמלא את המשימות הנדרשות ממנו.

קיימת אפשרות שהבחירה בסינוואר נועדה לקדם את עסקת החטופים ולהוביל להפסקת המלחמה בעזה. ייתכן שהמצרים, היחידים שנמצאים בקשר עם סינוואר, סייעו בקידום המהלך באמצעות הידברות עם הנהגת חמאס. אם איסמעיל הנייה אכן ייצג עמדה נוקשה יותר במגעים לעסקה, בהשוואה לקו פרגמטי יותר של סינוואר, הרי הוסר כאן מכשול. עתה, משנבחר סינוואר לתפקיד, ייתכן שירצה לממש את תפקידו כמנהיג הארגון ולהבטיח את בחירתו בבחירות 2025, ואת זה יוכל לעשות רק כשתושלם עסקת חטופים – שגם תוביל לסיום המלחמה, ולערבויות, שאותן הוא דורש, לכך שלא יתנקשו במנהיגי חמאס. כעת, כשישמש בו בזמן כראש הלשכה המדינית וכמנהיג הארגון בעזה, יכולתו של סינוואר לקדם עסקה אף עשויה לגדול.
.
אם זה אכן המתווה שעל הפרק, יוכל סינוואר לבסס את מעמדו כמנהיג הארגון ואת מעמד חמאס כחלופה לפת"ח, בדרך להשתלטות על הרשות הפלסטינית ועל אש"ף. זאת, בזכות העמידה האיתנה ומה שלבטח יוצג כניצחון האולטימטיבי, כשישראל לא תצליח למגר את שלטון הארגון ברצועה, והוא יחזור לתפקיד הריבון בעזה.

כך או אחרת, אפשר להבין את בחירת סינוואר לתפקיד כמעין הכרה והוקרה של הנהגת הארגון לרצועת עזה על הובלת המאבק, ועל המחיר הכבד ששילמה. בה בעת, בעצם הבחירה – שפורסמה זמן קצר מאוד לאחר הסתלקותו של הנייה – יש כדי להעיד על יכולת התפקוד שעוד נותרה לארגון. סביר להניח שבראיית חמאס עצמו, המהלך הוא בחזקת מסר מאוד חשוב לפלסטינים, לישראל ולעולם. אין בכך כדי למחות את המחנאות והיריבות שעדיין קיימת בצמרת הארגון, אך עולה מכך הוכחה נוספת להתנהלות חמאס כארגון היררכי וממושמע, שגם במציאות של מחלוקות קשות, יודע לצופף שורות ולאחדן בשם המטרה.

והערה לסיום: כמו חוקרים ומומחים רבים העוסקים בחמאס שנים ארוכות, לא העליתי בדעתי את התרחיש של בחירת סינואר לתפקיד. יש בכך משום עדות נוספת למגבלות הדמיון שלנו כחוקרים ולעובדת נצחיותה של ההפתעה באשר היא. ויש כאן גם לקח מתחייב: לשמור על צניעות מחקרית.

פורסם בוואלה, בתאריך 7.8.2024.