סקר שערך מכון משגב לביטחון לאומי מצא שרוב גדול מהציבור הישראלי לא מאמין שתוכנית מועצת השלום של הנשיא דונלד טראמפ ברצועת עזה תביא להוצאת כל הנשק החוצה ולפירוקו המוחלט של חמאס. במקום זאת, רוב בקרב משתתפי הסקר מעדיף להמשיך בלחימה עד להשגת היעדים הצבאיים או להקים ממשל צבאי זמני בעזה.

הסקר נערך ב-20 באוגוסט 2026 על ידי "לזר מחקרים", בראשות ד"ר מנחם לזר, ובשיתוף פאנל המשיבים האינטרנטי Panel4All. משתתפי הסקר כללו 501 משיבים, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת במדינת ישראל מגיל 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית היא 4.4%.

רוב מוחלט של משתתפי הסקר, 74%, לא מאמין שתוכנית טראמפ תביא להוצאת כל הנשק מעזה ולפירוק מוחלט של חמאס. רק 16% ממשתתפי הסקר מאמינים בטענה זו, ו-10% נוספים אינם יודעים לענות עליה. ביחס לשאלה זו לא ניכר הבדל בין ישראלים המשתייכים למחנות פוליטיים שונים, אך בחלוקה דמוגרפית נמצא כי חוסר האמון בתוכנית היה גבוה באופן יחסי אצל תושבי תל-אביב והדרום (81% בשתי הקבוצות).

לצד זאת, שני פתרונות אחרים נתפסו כמקובלים יותר בעיני הציבור היהודי בישראל, בהתאם לסקר: הגברת הלחימה עד להשגת המטרות הצבאיות זכתה ל-30% תמיכה (42% בקרב מי שמגדירים את עצמם "אנשי ימין"), והקמת ממשל צבאי זמני ברצועה עזה, עד להשגת כלל המטרות הצבאיות, קיבלה 24% תמיכה של כלל המשיבים.

הגברת הלחימה נתפסה כפתרון מקובל יותר על ידי משיבים דתיים וחרדים (49% ו-40%, בהתאמה), בעוד שהנטייה לאפשרות של הקמת ממשל צבאי זמני  הייתה גדולה יותר אצל נשים  ומסורתיים ומשתתפים בגיל 45-60 (31% בכל אחת מהקבוצות הללו).

פתרון אפשרי של העברת השלטון ברצועה לידי הרשות הפלסטינית מקובל בקרב 10% בלבד ממשיבי הסקר, וזוכה לאהדה גדולה יותר בקרב מי שהגדירו את עצמם "אנשי שמאל" (34%). פתרון זה נתפס חיובי יותר בעיני משיבי הסקר שגילם גבוה מ-60 (20%).

שאלה אחרת שנבחנה בסקר היא היחס של הציבור היהודי בישראל להתיישבות בעזה. בעוד ש-47% ציינו כי הם מתנגדים להתיישבות כזו, 42% תמכו בה. התמיכה בהתיישבות גבוהה בקרוב מי שמגדירים את עצמם "אנשי ימין" (69% בעד, 22% נגד), בעוד ש"אנשי מרכז" ו"אנשי שמאל" מתנגדים לכך ברובם המוחלט (74% בקרב "אנשי המרכז" ו-84% מ"אנשי השמאל").

בחלוקה לפי מגזרים, גילים ושיוך גיאוגרפי נמצא כי התמיכה בהתיישבות מאפיינת יותר משיבים שגילם עד 44 (55%), דתיים (74%), חרדים (84%), תושבי ירושלים, יהודה ושומרון (68%) והדרום (58%). לצד זאת, ההתנגדות למהלך אפשרי כזה בלטה בקרב משיבים בני 60 ומעלה (63%) וחילונים (65%).

בזמן שמנכ"ל "מועצת השלום" ניקולאי מלדנוב תמרן בין הניסוחים של תוכנית 20 הנקודות ומתווה 15 הסעיפים כדי לנסח הודעה שתרגיע את ישראל, הבהירו בחמאס בדיוק את כוונתם בהתחייבות שניתנה בהסכמים אלה. "איננו מתכוונים למסור את הנשק לישראל", אמר בכיר הארגון ראזי חמד, והוסיף: "לא יבוצע כל מהלך של פירוז לפני שישראל תשלים את נסיגתה מן הרצועה".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו ראזי חמד שימים מעטים לאחר טבח 7 באוקטובר הסביר בראיונות לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד". הוא גם הבטיח: "'מבול אל־אקצה הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו איתנות ואפשרות להילחם ולשלם את המחיר". זהו גם אותו ראזי חמד שבריאיון השבוע לפירס מורגן התעקש כי חמאס מעולם לא התכוון להרוג אזרחים ב־7 באוקטובר, וניסה לטשטש ואף להכחיש את האירוע המכונן שהצית את המלחמה.

ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראליים אומנם טרם השיגה את חמד, אך עדיין לא מאוחר. כך או אחרת, אם למישהו היה ספק, דבריו של חמד הבהירו כי חמאס מתייחס לשיחות המדיניות רק כמנוף לסילוק צה"ל, בלי לוותר על כוחו הצבאי או על תשתיותיו. בינתיים, בסיוע "מועצת השלום", מחבלי עזה קיבלו בחינם 14 ימי הפוגה מבליץ הסיכולים הממוקדים שהכה בהם עד לפני שבוע.

את המנגינה של חמד אפשר לשמוע גם בלבנון. הנהגת חיזבאללה מבהירה בקולה כי ההסדרים המדיניים אינם כובלים את ידיה. מזכ"ל הארגון נעים קאסם הצהיר לאחרונה בנחישות כי "לא התחייבנו לאף אחד לא להתנגד לתוקפנות ולא להגיב לה", ופסל על הסף כל ויתור על נשק בעת הנוכחית.

מצד ישראל, תגובה על פגיעה בחיילינו צריכה להיות מיידית ולא מידתית. תגובה מתונה, שאינה מכאיבה לאויב, לא רק שלא תרתיע אותו מלשוב ולפגע אלא ההפך – היא תיחשב בעיניו כתג מחיר נסבל ביחס לנזק שגרם לנו.

את השאלה אם המטען הקטלני הונח בידי חיזבאללה לפני ההסכם או אחריו אפשר ללבן לאחר שנגיב. כאשר גורמי הטרור יבינו שזו הגישה הישראלית, הם יצטרכו לשאול את עצמם אם כדאי להם להשאיר בשטח מטענים שהונחו מבעוד מועד או לפעול לפירוקם בטרם יביאו להסתבכות. לעומת זאת, אם ישראל תתחשב בטענה שמטען הנפץ הונח לפני ההסכם, נהיה עלולים חלילה למצוא את עצמנו מול מטענים נוספים שיתפוצצו על כוחותינו, ואף לגביהם יוסבר כי הם "מטעני טרום־הסכם".

לחיזבאללה ולחמאס אין שום כוונה להתפרק מנשקם מיוזמתם, ואיש לא יעשה את העבודה הזאת בשבילנו. מה שמשבש את יכולתם להתעצם או לפגע הוא הלחץ הסיכולי התמידי, ולכן תהיה זו שגיאה אסטרטגית להרפותו. כל עוד הם נתונים תחת איום מתמיד של ישראל, בכירי הארגונים ואנשיהם נאלצים לנהל את חייהם כנרדפים, במקומות מסתור ובפרופיל נמוך, תוך נקיטת סידורי אבטחה שמכבידים על התנהלותם.

יתרה מכך, כדי להימנע מהפתעה נגדנו, חיוני למנוע מהאויב את יכולתו להתארגן להוציאה לפועל. הפסקה או הפחתה ניכרת של פעולות הסיכול תיתן לאויב את הביטחון ותחושת החסינות שחסרים לו ושחיוניים להתארגנותו.

במקום להיכנס להתפלפלות משפטית על נוסחי התוכניות והמתווים השונים, צריך "לפשט את הדברים" בשתי הזירות: לא נוותר על חופש פעולה סיכולי, לא ניסוג מכל שטח שאנו שולטים בו בטרם יפורקו ארגוני הטרור, ונגיב בעוצמה על כל פגיעה או ניסיון לפגוע בנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• בדיקת הרקע של כ-5,000 המועמדים לכוח השיטור החדש בעזה מתמקדת, ככל הידוע, בזיקה לחמאס ובסיכון הביטחוני הנשקף מהם. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק.
• העברת עזתים ממקום למקום, הלבשתם במדים והפקדת נשק בידיהם לא ייצרו כוח חדש באמת, כל עוד יחסם לישראל ותפיסתם את ייעודו של הנשק לא השתנו.
• אין לחמש מועמד שאינו מכיר בעזה כביתו הקבוע, אינו מוותר על תביעת ה״שיבה״ לישראל ואינו מתחייב לסיום הסכסוך ולדו-קיום בשלום עם ישראל.
• מועמד הרשום באונר״א כ״פליט פלסטיני״ יידרש לא רק להצהיר על שינוי בעמדתו, אלא גם לעגן אותו במעשים: לוותר על תעודת הפליט, לבקש את מחיקתו מרשימות אונר״א ולקבל תעודת תושב עזה.
• אם המועמדים יסרבו לתנאים האלה, אין להקל אותם רק כדי לעמוד במכסת הגיוס. עצם הסירוב הוא ממצא חשוב שמקבלי ההחלטות צריכים להביא בחשבון.

מבוא

מועצת השלום השלימה את בדיקתם של כ-5,000 עזתים המיועדים למחזור הראשון של כוח שיטור פלסטיני חדש. יותר מ-200 אלף איש הגישו מועמדות.[1] חלק מההכשרה צפוי להיערך מחוץ לרצועה, וגופי הביטחון בישראל מסרו, ככל הנראה, מידע ששימש לבדיקת המועמדים.

ברור שאין לאפשר לאנשי חמאס להשתלב בכוח. ואולם, העובדה שלא נמצא קשר ארגוני מוכח בין מועמד לחמאס עדיין אינה מלמדת שהוא מקבל את קיומה של ישראל, מוותר על המשך המאבק בה או יימנע בעתיד מלהפנות את נשקו נגדה.

הבעיה אינה מסתכמת בשיוך ארגוני. במשך עשרות שנים הוטמעה בעזה התפיסה שמלחמת 1948 טרם הסתיימה, שתושבי הרצועה הם ״פליטים״ השוהים בה זמנית ושיעדם הסופי הוא ״שיבה״ לישראל. כוח שיגויס בלי לשנות את התפיסה הזאת עשוי לשאת שם חדש ולפעול תחת פיקוד חדש, אך הוא לא ישרת עתיד מדיני אחר.

הסינון הביטחוני נועד לברר אם המועמד השתייך לארגון עוין. לצד זאת נדרשת גם בדיקה מהותית יותר: איזו מטרה אמור לשרת הנשק שיופקד בידיו.

מי שמבקש לקבל סמכות חמושה בעזה שלאחר המלחמה חייב לבחור בין שתי תפיסות שאינן מתיישבות זו עם זו: האם הוא רואה בעצמו פליט השוהה בעזה זמנית וממתין לשיבה לישראל, או תושב קבע המבקש לבנות את עתידו ברצועה.

המלצות לממשלת ישראל

1. לקבוע תנאי סף מדיניים להסכמה ישראלית

על הקבינט לקבוע כי ישראל לא תסכים להכשרתו, למימונו, להצבתו או לחימושו של שוטר, אלא לאחר שיחתום מול מצלמה על הצהרה מחייבת שלפיה:

• עזה היא ביתו הקבוע;
• אין לו תביעה לשיבה לישראל, והוא אינו תובע זכות כזאת מתוקף היותו צאצא לפליטים;
• הוא דוחה את הסיסמה ״מהנהר עד הים״ וכל תוכנית אחרת שמשמעותה חיסולה של מדינת ישראל;
• הוא מקבל את קיומה של ישראל ומתחייב לסיום הסכסוך ולדו-קיום עמה בשלום;
• הוא לא יצטרף לארגון הפועל נגד ישראל ולא יתמוך בו או יסייע לו.

ההצהרה לא תהיה מעשה סמלי וחד-פעמי, אלא תנאי מחייב לקבלה לשירות ולהמשך השירות, וכן לקבלת שכר, לקידום ולהחזקת נשק.

2. לזהות את המועמדים הרשומים באונר״א

ישראל ומועצת השלום צריכות לברר מי מהמועמדים רשום כ״פליט פלסטיני״. רישום זה אינו פרט טכני בלבד. הוא מבטא את הטענה שעזה אינה בית קבוע ומשמר את תביעת השיבה לישראל.

3. להתנות את השירות בוויתור מתועד על מעמד הפליט

לפני שיתקבל לשירות, כל מועמד הרשום באונר״א יידרש:

• למסור למועצת השלום את תעודת הפליט שלו, כדי שתבוטל או תושמד בהליך מתועד;
• להצהיר כי אינו רואה עוד בעצמו ״פליט פלסטיני״ וכי לא יבקש בעתיד לחדש את המעמד;
• לפנות בכתב למטה אונר״א ולבקש להסיר אותו ואת בני משפחתו מרשימות הפליטים;
• להציג אישור שאונר״א קיבלה את פנייתו, גם אם טרם השיבה עליה;
• לקבל ממועצת השלום תעודת ״תושב עזה״, שתגדיר את עזה – ולא את ישראל – כביתו הקבוע.

גם בני משפחה יידרשו למסור הצהרה דומה.

4. להציב קו אדום ישראלי

על ישראל להבהיר למועצת השלום כי אמינותו של הכוח חשובה מהעמידה ביעד מספרי. אם רק מקצת המועמדים יקבלו את התנאים, יש להקים כוח מצומצם שיורכב מהם בלבד. אם אף מועמד לא יקבל אותם, אין להסכים בשלב זה לחימושו של כוח שיטור עזתי.

תוצאה כזאת לא תעיד על כישלון בתהליך הסינון, אלא על כך שהשינוי המדיני הנדרש עדיין לא התרחש. הורדת הרף רק תזרז את העימות הבא, ותעניק למי שישתתפו בו נשק, שכר והכשרה.

סיכום

מדים חדשים אינם יוצרים תפיסה מדינית חדשה. מסירת נשק לעזתים שאינם מקבלים את עזה כביתם הקבוע ואינם מוותרים על רעיון השיבה לישראל תסתכם בהעברת נשק מקבוצה פלסטינית עוינת אחת לאחרת. משום כך, ההתנערות מתפיסת הפליטות הנצחית וההתחייבות לסיום הסכסוך חייבות להקדים את מסירת הנשק.

המבחן אינו רק אם המועמד השתייך בעבר לחמאס. המבחן האמיתי הוא אם הוא מוכן להתחייב היום – בפומבי ובמעשים – לעתיד קבוע בעזה ולסיום הסכסוך עם ישראל. בשל כך, על ישראל להתנות את הסכמתה להכשרת הכוח ולחימושו בהתנערות פומבית ומתועדת מתפיסת הפליטות הנצחית, בהכרה בעזה כבית קבע ובהתחייבות לסיום הסכסוך.

[1] https://www.timesofisrael.com/vetting-of-first-5000-cadets-for-gaza-police-force-complete-says-official/.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"השיח הגובר בישראל על האצת תהליכי בניין הכוח הצבאי של חמאס בעזה נועד רק להצדיק את התוקפנות הישראלית הנמשכת באזור זה" – כך האשים דובר חמאס, חאזם קאסם, בראשית השבוע. הוא הדגיש כי ארגונו ממשיך להיות מחויב להסכם הפסקת האש וקרא למדינות המתווכות ללחוץ על ישראל לעצור את הפרותיה.

בצמרת חמאס מוטרדים מהפניית הזרקור אל הזירה העזתית. המלחמה באיראן ובלבנון שמשכה אליה את עיקר תשומת הלב והיכולות הצבאיות של ישראל, הקלה מעליו חלק מהלחצים. הוא ייצב את מערכיו, הוסיף לבסס את משילותו והגביר את מאמציו לשיקום יכולות צבאיות. רצף החיסולים בשורותיו החזיר אותו אל המציאות העגומה ואת בכיריו למעמקי המנהרות. 

הדיווחים על כך שמועצת השלום נתנה את הסכמתה השקטה למדיניות החיסולים וצמצום השטח על ידי ישראל, מטרידים את ראשיה. הם שולפים את הנוסחאות היצירתיות שהכינו מבעוד מועד כדי לגנוב את דעת הציבור והמדינות המתווכות. אך ללא שום כוונה להתפרק מנשק. אין בכוונתם להיענות אפילו לנוסחה המרוככת של ניקולאי מלאדנוב, שבאופן זמני היה מוכן להסתפק ב"ריכוז, איחסון או הקפאת השימוש בנשק".

הרשימה המתארכת של הפעילים המחוסלים, מספקת להם המחשה לא רק באשר ליכולות המודיעין והסיכול של כוחותינו, אלא גם להצלחתה של ישראל לממש מדיניות זו למרות ההסדרים המגבילים שחמאס והמדינות המתווכות ניסו לכפות עליה.

מנקודת מבטה של ישראל, יש ברשימה הזו גם משהו פחות מעודד: היא ממחישה את האיום הגובר והולך מתוך שטחי הרצועה.

בנוסח הודעותיו של דובר צה"ל על החיסולים, ניתן למצוא רמזים לכך. חלק ניכר מהמחבלים שחוסלו היו כאלה ש"קידמו מתווי טרור נגד כוחותינו הפועלים ברצועת עזה". חלק מהתקיפות  היו נגד תשתית תת-קרקעית שחמאס ניסה לשקם לאחר הפסקת האש ונגד פירי שיגור ומשגרים שהיו בשימוש הארגון. אפשר לצרף גם את אלה לאינדיקציות על מאמצי השיקום של ארגון הטרור.

 איום הרחפנים – לא לאפשר לחמאס לחקות את  חיזבאללה

לאורך השנים, הזירה הלבנונית סיפקה לחמאס אין ספור לקחים אסטרטגיים באשר לבניין כוחו ולהתמודדות הצבאית עם ישראל. כך, בין השאר, הקמת צבא-חמאס, תפיסת "תת-הקרקע" שחיזבאללה היה החלוץ ליישמה במסגרת "שמורות טבע" בדרום לבנון ואימוץ עיקרון העתקת הלחימה לשטח האוייב. חמאס למד את המודלים של חיזבאללה והתאים אותם לאילוציו ולמאפיינים הייחודיים של הזירה העזתית.

לא צריך דמיון מופרע כדי לנחש מה עובר בראשיהם של בכירי חמאס, כשהם רואים את הסרטים שחיזבאללה מפיץ על השימוש הרחפנים וכשהם שומעים על הפגיעות שנשק זה מסב לישראל.

חמאס שהוכיח את יכולותיו בתחום הזה במתקפה ב-7 באוקטובר  ועוד לפניה, עלול למצוא בו את הפתרון המבצעי לאילוצים שבהם הוא נתון כיום. הדרך עד לבנייתו של איום משמעותי מסוג זה, עלולה להיות קצרה, אם נתיבי ההברחות לא יסכרו.  זהו אמצעי המניעה החשוב ביותר נגד בנייתה של יכולת זו. בנוסף לכך, חיוני לתקוף ולהשמיד כל מה שנוגע לתחום הרחפנים: אמצעים, מתקנים ואנשים שקשורים בכך.

במקום להתבשם מהצלחה סיכולית פה ושם בתחום ההברחות, כדאי לשאול מה איננו מצליחים לסכל. ובכלל, על רקע הדיווחים הסותרים בנוגע למצבו של חמאס, טוב יהיה אם תוצג לציבור על ידי גורם רשמי תמונה בהירה ומפורטת לא של הפעילים והיכולות שישראל השמידה, אלא של מה שנותר בידי חמאס:  סדר-הכוחות, כמות המנהרות ואורכן, אמצעי לחימה – סוגים וכמויות, תשתיות ייצור נשק וכו'. לא הכל אנחנו יודעים ולא על כל מה שידוע ניתן לדווח. גם אם התמונה תהיה חסרה, היא עדיין תהיה טובה יותר מקטעי מידע, ספקולציות או פרשנויות מטעם.   

נתניהו מול טראמפ

שלושה אירועים עלולים להשפיע על המדיניות הביטחונית של ישראל בתקופה הקרובה ואולי אף לסכן את הישגיה. הראשון -בחירות האמצע בארה"ב ושאיפתם של טראמפ ואנשיו לשמר יציבות מרבית לפחות עד-3 בנובמבר . השני -המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן על הסכם הגרעין והניסיונות שייעשו מצד המשטר בטהראן להשתמש בכך כמנוף לחץ על ישראל באמצעות האמריקנים ולהגביל את הפעילות הישראלית ואולי אפילו את נוכחותה בזירות השונות. האירוע השלישי הוא מערכת הבחירות בישראל.

השגיאה שאפשרה לארה"ב לחבר את זירת לבנון להפסקת האש עם איראן חייבת לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל, כלקח באשר להתנהלות הנדרשת מול וושינגטון. ביחס לעזה, משמעות הדברים היא כי יש להיזהר מפני כל יוזמה ומהלך שיקשרו בינה לבין סוגיות אזוריות אחרות.

נכון לגלות חשדנות רבה ביחס לסיכויים להפעיל "ועדת טכנוקרטים" או מנגנונים אחרים שכביכול נקיים מחמאס במציאות שבה עזה היא עדיין חמאס.

בזירה שממנה הכל התחיל, ישראל לא יכולה להתפשר על השגת כל מטרותיה.  הסרת האיום מזירה זו – הוא הישג חשוב, אך לא מספק! מניעת בנייתו מחדש של האיום, מיטוט מוחלט של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ופירוז האזור מנשק – הם יעדים שישראל חייבת להשיג.  עד אז, יש להשאיר את עזה כזירה פתוחה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 07 ביולי 2026.  

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• הוויכוח על זהות הגוף שימנה את ועדת החקירה חשוב לאמון הציבור, אך הוא דוחק הצידה את השאלה החשובה לא פחות: כיצד תתנהל החקירה עצמה.
• מודל ועדות החקירה המקובל בישראל דומה במאפייניו להליך משפטי: בראשו עומדים לרוב שופטים, הוא כולל דיונים פומביים, ייצוג משפטי, אזהרות, עדויות וחקירות נגדיות.
• מודל זה מתאים פחות לחקירת כשל מערכתי בסדר הגודל של מתקפת 7 באוקטובר, משום שהוא עלול להיות מסורבל, איטי וממוקד מדי בשאלות של אחריות ואשמה.
• בחקירה מסוג זה יש להעניק עדיפות לחקר האמת, לשחזור מדויק של השתלשלות האירועים, להבנת הכשלים ולמניעה עתידית – בדומה לחקירת אסונות תעופה.
• שופטים ומשפטנים אינם בהכרח הגורם המתאים ביותר להוביל חקירה כזו, משום שהמתודולוגיה המשפטית האדוורסרית שונה מהותית מתחקיר מערכתי, מדעי ורב-תחומי.
• החלופה המוצעת היא צוות חקירה מקצועי ורב-תחומי, שיפעל במתכונת הדומה לחקירת תאונות אוויריות ולתחקיר מבצעי, וייעזר במומחי מודיעין, טכנולוגיה, מערכות נשק וניתוח ארגוני.
• אין משמעות הדבר ויתור על אחריות אישית או ציבורית, אלא הפרדה בין מנגנון הלמידה והמניעה לבין מנגנונים אחרים שיטפלו בהסקת מסקנות אישיות, פיקודיות או פוליטיות.

 מבוא

מאז מתקפת 7 באוקטובר מתנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלה מי ימנה את חברי ועדת החקירה שתחקור את המתקפה והטבח. אין זה ויכוח סרק; זהו ויכוח חשוב על האמון הציבורי בחוקרים, והאמון הזה חיוני להשגת אמון בחקירה עצמה ובתוצאותיה. בלי האמון הזה, החקירה לא תפיק את הליך הלימוד שיאומץ על ידי ההנהגה המדינית והביטחונית. רק כך יכולה חקירה להיות מתורגמת לשינוי בפועל, שהוא כה חיוני למניעה עתידית.

אלא שהוויכוח הזה מעמעם ויכוח אחר שמוטב היה שיתנהל, והוא איך נכון שתתנהל החקירה. בנייר העמדה הזה אני מבקש לטעון ששיטת החקירה שהורגלנו אליה בישראל, שאני מכנה "המודל השיפוטי", אינה מתאימה לחקירות מן הסוג של חקר מתקפת 7 באוקטובר. עוד אטען, שמוטב שנאמץ מודלים הדומים יותר למוסדות התחקיר המבצעי וגופי חקירת אסונות תעופה, בשינויים המחויבים.

"המודל השיפוטי"

כאמור אני מכנה, לצורך הדיון, את מודל ועדות החקירה בישראל כ"מודל השיפוטי". הסיבה לכך היא הדמיון הרב בין עבודת ועדת חקירה במודל הזה ובין עבודת בית משפט טיפוסי. הדברים נכונים לשני סוגי ועדות החקירה המרכזיים – הן זו המכונה "ממלכתית" (אף על פי ששם זה אינו מוזכר כלל בחוק) והן זו המכונה "ממשלתית" (המכונה בחוק כוועדת בדיקה ממשלתית)^[1].

נקודות הדמיון בין עבודת ועדות החקירה האלו ובין עבודת בתי המשפט, רבות. ראשית, בדרך כלל העומד בראש ועדת חקירה הוא שופט (שופט מכהן או שופט בדימוס)^[2]; הרכבי הוועדה אי-זוגיים, כדרך הרכבי בתי המשפט^[3]; דיוני הוועדות פומביים, כמתחייב וכמקובל בבתי המשפט^[4]; דין עדות שקר בפני הוועדה כדין עדות בבית המשפט^[5]; מי שעלול להיפגע מהכרעת הוועדה זכאי לאזהרה מוקדמת, ומי שעלול להיפגע מן החקירה או מתוצאותיה יכול שיהיה מיוצג על ידי עו"ד^[6]; הנפגע הפוטנציאלי ובאי כוחו אף יכולים לחקור בחקירה נגדית עדים שהעידו בפני הוועדה.

לוועדה יש גם יכולות מקבילות לבתי המשפט בכפיית התייצבות או עדות ובתפיסת חומרים^[7]. גם דוחות הוועדה עשויים, על פי חוק, להיות מפורסמים כשדעת המיעוט, אם ישנה, מהווה חלק מהם. הדמיון בין עבודת הוועדות ובין עבודת בתי המשפט מתפרש גם על עניינים מהותיים. לא אחת יש לדו"חות הוועדות השפעה על גבולות האחריות המשפטית כמעין תקדים משפטי. ועדת כהן, לדוגמה, הציגה מודל של אחריות ישירה ועקיפה של נושאי תפקיד ישראליים^[8].

לנטייה ה"שיפוטית" הזו של ועדות חקירה יש כמה סיבות. היסטורית, מנסחי חוק ועדות חקירה סברו מן הסתם שהעמדת שופט בראש הוועדה תעניק לה ממד של אובייקטיביות ושל ניטרליות. בכך קיוו אולי שיידבק בוועדות ובעבודתן משהו מהאמון בבתי משפט שאז, בניגוד להיום, היה גבוה. נדמה שהנטייה למודל השיפוטי טמונה גם בתחושה אינטואיטיבית שכמו בתי משפט, ועדות חקירה נדרשות להרכיב תמונה ראייתית-עובדתית של אירוע שנוי במחלוקת וממנה הן גוזרות מסקנות של אחריות. גם העובדה שהוועדות מחזיקות בסמכויות כפייה מטה את סגנונן אל עבר סגנון העבודה של בתי המשפט. וכמובן, יש למגמה הזו גם הסברים אפשריים אחרים.

הגיוני להניח שבגוף שבו נותני הטון המובילים הם שופטים ומשפטנים, הלך החשיבה וההתנהלות יתפתחו בהתאם. באותה מידה, לו הייתה נטייה להעמיד בראש הוועדות אנשי הנדסה היו הוועדות מאמצות, קרוב לוודאי, אופי אחר.

מסורבל, לא-יעיל ולא מאפשר את חקר האמת

כאמור, אני טוען שהמודל השיפוטי אינו מתאים לחקירת אירועים מסוג מתקפת 7 באוקטובר והטבח שהתרחש. למען האמת, אפילו ברמה האינטואיטיבית, עוד לפני ניתוח מעמיק, ניתן להבין את מקור הטענה. האם היינו רוצים לטוס במטוסים שרמת הבטיחות בהם מתבססת על חקר אסונות תעופה שהיו מבצעות ועדות חקירה מהסוג המוכר בישראל?^[9]

להשערה האינטואיטיבית הזו ניתן להעלות הסברים מספר. הראשון, שבניגוד לצוותים לחקירת אסונות תעופה, ועדות החקירה במודל השיפוטי נראות מסורבלות. הריתוק לשיטת עבודה מעין-שיפוטית עלול לדון את עבודת הוועדות ליעילות הנמוכה המאפיינת הליכים משפטיים בבתי המשפט. כללי הפרוצדורה, מעורבות עורכי הדין, קביעת הדיונים הפומביים ושמיעת עדים ב"טור" עלולים לסרבל את עבודת הוועדות.

במקור, המרכיבים הדיוניים האלו נועדו לאיזון ההליך בדרך של העמדת ערובות להגינותו, גם אם יהיה בזה כדי להחליש את יכולות חשיפת האמת. אלא שבחקירת אירוע מן הסוג, הגודל והמשמעות של טבח 7 באוקטובר, כמו בחקירת תאונה אווירית, העדיפות צריכה להינתן לחקר האמת. הערובות של הגינות תהליכית מוקצנת צריכות להידחות. כשם שחשוב בהרבה שלא תתרחש תאונה אווירית נוספת שתעלה במאות הרוגים, כך חשוב בהרבה למנוע את הפלישה או ההפתעה הטרוריסטית-אסטרטגית הבאה.

עם כל הכבוד הראוי, גם העובדה שבראש הוועדות במודל השיפוטי עומדים שופטים הופכת אותן לפחות מתאימות לחקר אירועי 7 באוקטובר. ממה שנאמר עד כה ברור ששופטים, המורגלים בתרבות השיפוטית, אינם מתאימים לנהל חקירה בפורמט אחר. מעבר לזה, יש חשש שניהול על ידי משפטנים יוצר אי-התאמה מתודולוגית.

השיטה המשפטית הישראלית היא שיטה אדוורסרית. היא מבוססת על מעמד מעין פסיבי של בית המשפט. הצדדים – ובמשפט פלילי לדוגמה, התביעה והסנגוריה – מתקוטטים לפני בית המשפט המשקיף על העימות. בית המשפט אינו מנהל את החקירה אלא משגיח על ניהולה. אלא שבחקירת נפילת מטוס מצופה מן החוקר הראשי שיהיה מנהל החקירה, ושירכיב בכישרון את הפאזל העובדתי ולא יסתפק בהתבוננות בוויכוח עובדתי חיצוני.

במידה מסוימת, גם המתודולוגיה השיפוטית מאיימת להחליש את פעולות הוועדה במודל השיפוטי. המתודולוגיה שמפעילים שופטים (ולמרבה הצער, גם לא מעט באקדמיה המשפטית) רחוקה לא אחת ממתודולוגיה מדעית קלסית. היא אינה נוטה לעשות שימוש בשיטות מחקר מתקדמות, והיא מוטה לעבר עיסוק בדוקטרינות של אחריות יותר מאשר במתודולוגיות לניתוח ארגונים ואירועים מורכבים, המערבים שילוב של בני אדם וטכנולוגיה.

החלופה: מודל התחקיר

את אי-ההתאמה של מודל הוועדות השיפוטי ניתן להבין גם ממחשבות על האלטרנטיבה. כאמור, אני סבור שהאלטרנטיבה היא הקמה של צוות חוקרים שיפעל במתכונת דומה למוסדות התחקיר של תאונות אוויריות, במשולב עם מוסד התחקיר המבצעי.

מטרתו המרכזית של הצוות החוקר תהיה, בשלב הראשון, חשיפת הכרונולוגיה העובדתית לעומקה. כלומר, בעיקר משימה של בניית הסיפור העובדתי – fact finding. בדומה לחקירת אסון תעופתי, רצוי שלצוות החוקרים יתלוו מומחים ויועצים מתחומים רלוונטיים, כמו – רק לשם הדוגמה – מומחי ייצור של מערכות הנשק הרלוונטיות, מומחי מודיעין וכו'. בדומה לעבודת הגוף החוקר תאונות תחבורה בארה"ב, ה-NTSB, ועדה כזו יכולה גם לנהל דיונים מרובי מומחים ומרובי משתתפים לקבלה מדויקת יותר של תמונה, שהיא גם רחבה ועמוקה יותר.

בדומה לחקירת אסונות תעופה, הרכב הצוות ושיטת העבודה של החוקרים נגזרים מן התכלית העיקרית לחקירה. ככל שהתכלית כוללת בחובה קביעת אחריות במובן של אשמה על האחראים בעיני הוועדה, כך היא תיאלץ לנטות לעבודה במודל השיפוטי, שכן יש בו כדי לספק ערובות למי שעלול להיפגע. אלא, שבהינתן שהתכלית העדיפה היא של לימוד ומניעה, ובהינתן שהתכלית הזו נפגעת מן המודל השיפוטי, הרי שמוטב לזנוח תכליות משניות יותר של הטלת אשמה, שבלעדיהן יתאפשר לעבוד במבנה ובהרכב היעילים יותר.

סיכום

אין בעמדה המוצגת חלילה הצעה להתעלם ממרכיב האחריות לפלישה ולטבח, אלא שיש להותיר את קביעת האחריות האישית למנגנונים אחרים. לדוגמה, בנוגע לצה"ל ולארגוני הביטחון יוכל כל ארגון לבחון את העובדות שתעלינה בנוגע לאנשיו המעורבים, ויקבל את ההחלטות שימצא לנכון. ובנוגע לכאלה שאינם עוד בתפקיד או לכאלה שמנויים עם הדרג המדיני – לגביהם ילמד הציבור את העובדות, ויחליט מה שיחליט.

[1] עם זאת, המודל ה"שיפוטי" רלוונטי הרבה פחות לוועדת חקירה פרלמנטרית.

[2] בנוגע לוועדת חקירה במינוי נשיא בית המשפט העליון, היו"ר יהיה שופט על פי חוק (סעיף 4(ב) לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט- 1969 ("החוק")). בנוגע לוועדת בדיקה ממשלתית, הרי שכדי שהוועדה תיהנה מסמכויות על פי החוק נדרש שיו"ר הוועדה יהיה שופט (סעיף 8א(א) לחוק הממשלה, תשס"א-1981).

[3] סעיף 3 לחוק.

[4] סעיף 18 לחוק.

[5] סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[6] ראו לדוגמה סעיף 15 לחוק.

 [7]לדוגמה סעיפים 9, 11 ו-12.

[8] הגם שהקדימה וקבעה: "אין זה מתפקידנו כוועדת חקירה לקבוע בסיס משפטי מדויק לאחריות עקיפה זו" (דין וחשבון, ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות (סברה ושתילה), התשמ"ג-1983, 65–73.

[9] אינטואיציה דומה הובילה חוקר מוביל במשפט הפלילי, הפרופ' סנג'רו, לנסות לשכנע שראוי לו למשפט הפלילי, לפחות, שיעשה את הדרך ההפוכה. כלומר, שיאמץ אל דרך ההכרעה שלו דווקא שיטות חקר ובטיחות המקובלות בעולם התעופה והרפואה (בועז סנג'רו, בטיחות מפני הרשעת חפים מפשע (2023)).

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בפעילות משותפת של צה"ל ושב"כ הושמד בסוף השבוע אתר ליצור אמצעי לחימה של הג'יהאד האסלאמי בצפון רצועת-עזה, כך מסר דובר צה"ל שהוסיף כי האתר היה שייך לג'האד האסלאמי אך שימש בתקופה האחרונה גם את ארגון חמאס, לייצור מטענים ולאיחסון אמצעי לחימה ש"נועדו לפגוע בכוחות צה"ל הפועלים במרחב הקו הצהוב ובאזרחי מדינת ישראל".

בהודעה אחרת מסר דובר צה"ל אתמול כי כוחות בפיקוד חטיבת כפיר השמידו שני תוואים תת-קרקעיים שבהם אותרו מספר חדרי שהייה ואמצעי לחימה וכי במהלך סריקות במרחב, הכוחות איתרו עשרות רקטות ומטעני חבלה.

שתי ההודעות השגרתיות למדיי מספקות אישור רשמי לפרסומים באמצעי התקשורת על תהליכי ההתחמשות ברצועת עזה, שהציבור לא חשוף להם ולא יכול אפילו להעריך את היקפם.
בחסות המלחמה באיראן ובחיזבאללה והפסקת האש ברצועה, נעלמו מהתודעה הישראלית דמויות שעד לא מזמן הוזכרו כמעט מידי יום בדיווחי הכתבים הצבאיים.

כך לדוגמה עז א-דין אל-חדאד שקיבל את הפיקוד על הזרוע הצבאית ברצועה לאחר חיסולם של מוחמד דף וראאד סעד, ונחשב מאדריכלי טבח 7 באוקטובר שנותרו בחיים, מחמד עודה – מפקד החטיבה הצפונית, תאופיק אבו נעים- ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ומדור המייסדים של אירגון הטרור, עלי-עמודי – מבכירי ההנהגה ברצועה ופעילים נוספים, שהורידו פרופיל תקשורתי ופועלים תחת מעטה כבד של חשאיות.

הדד ליין שהוצב לפירוק חמאס מנשקו, פקע והוארך ואיש כבר לא עוקב אחר תוקפו המחודש. באסם נעים חבר הלשכה המדינית של חמאס, הדגיש לפני כמה ימים כי לא ניתן לדון על הסכם הפסקת האש בשל "הפרות מצד ישראל". הוא הבהיר כי ה"התנגדות" היא "זכותו" של העם הפלסטיני וכלי הנשק הם חלק בלתי נפרד מ"ההתנגדות".

קודם לכן טען דובר הזרוע הצבאית של חמאס כי דרישת ההתפרקות מנשק היא "ניסיון שערורייתי של הכיבוש להשיג דרך המו"מ את מה שלא להשיג בשדה הקרב" . את עמדת חמאס בסוגיית הנשק לא צריך לחפש בין השורות.

בד בבד עם השבת המשילות, חמאס ממשיך גם את התבססותו הצבאית. למרות שכרגע הוא משדר רצון בשקט שיאפשר את שיקומו, הוא לא יחמיץ שום הזדמנות שתיקרה בדרכו, לחטוף חיילים או לבצע פעולה התקפית אם יחשוב שסיכויו להצליח הם סבירים.

מאמצי הסיכול הישראלים בעזה רחוקים מלהדביק את קצב השיקום של חמאס ומשקפים הליכה על חבל דק מדיי גם מול האיומים בשטח. חלק גדול מהקשב והמשאבים של צה"ל מופנים בצדק לאיראן וללבנון. למשבצת זו בדיוק יכולים להיכנס השב"כ ופיקוד הדרום, שאינם נושאים בעול המבצעי בזירת איראן והצפון ויכולים להביא לביטוי את יכולותיהם, בזירה העזתית שממנה הכל התחיל.

אין המדובר רק בסיכול הברחות וייצור-נשק או בקטיעת ההשתלטות של חמאס על משאבים שמיועדים לאוכלוסיית עזה, אלא גם בפעולות התקפיות יזומות נגד פעילים, תשתיות, מצבורי נשק, מנהרות, מתקני שלטון וכיוצא באלה. פעולות שיאלצו את חמאס להשקיע את שאביו במילוט ובהסתתרות ולא בשיקום.

רצף של הצלחות סיכוליות ברצועת עזה, בלי להפריע למאמצים בזירות האחרות, זו המשימה שהצמרת המדינית והביטחונית צריכה להטיל על השב"כ ופיקוד הדרום. זה מה שנחוץ ברמה הלאומית. הרווח העקיף מכך יהיה בהשבת המוניטין של שב"כ , בניתוב הכוחות החיוביים שבו למישור המבצעי וגם בהשבת המוניטין שאיבד בזירה הזו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 12 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לקריאת המאמר במלואו

מאמר זה מתמודד עם השאלה מהי תפיסת הביטחון המתאימה למדינת ישראל בעת הזו, כאשר היא נכנסת לרבע־המאה הרביעי של קיומה ובייחוד לנוכח מאורעות ה־7 באוקטובר 2023 והמלחמה המורכבת והרב־זירתית שפרצה לאחריהם ועודנה מתחוללת. המאמר מבקש לענות על שאלה זו מ"מרומי ההר" – דהיינו במבט־על מקיף ולא בהקשר ספציפי של זירה מסוימת ומצבה העכשווי. כדי להתמודד עם אתגר זה, נוקט המאמר מתודולוגיה היורדת לשורשי התפיסה ההיסטורית (המוכרת כתפיסת "שלוש הרגליים", תפיסה שעודנה מושלת בכיפה), הנחות היסוד שלה והסביבה האסטרטגית שלפיה עוצבה, ובוחן אילו מהן קיימות כיום ואם ואילו שינויים חלו בהן, ובהתאם יוצר תפיסה חדשה, בבחינת "טאבולה ראסה", המתאימה להנחות היסוד התקֵפות כיום ולסביבה האסטרטגית הנוכחית.

תפיסת הביטחון החדשה המוצעת כאן שונה מהתפיסה ההיסטורית ומן הנדבכים שנבנו על גבה במהלך השנים במספר היבטים. ראשית, התפיסה מורכבת מעשרה עקרונות יסוד, המחולקים לשתי קבוצות: חמישה עקרונות יסוד רעיוניים וחמישה עקרונות יסוד לבניין כוח אסטרטגי. שתי הקבוצות משלימות זו את זו והעקרונות השונים מתפקדים בהדדיות – ויחד הם בונים תפיסה חדשה ועדכנית. שנית, מוצעים דגשים שונים במימוש התפיסה בהתאם לזירות שונות, להוציא מתפיסה גנרית אחת כמקובל, כלומר כזו שאינה מבדילה עקרונית בין הזירות משום שפותחה בעיקרה למדינות אויב סמוכות גבול. היבט שלישי המייחד את ההצעה הוא התייחסות לסביבה האסטרטגית הטכנולוגית הגלובלית המשנה סדרי עולם ביחסים הבינלאומיים, כמרכיב המשפיע על עצם תפיסת הביטחון ולא רק על יישומה. ולבסוף, התפיסה המוצעת מבוססת גם על החוזקות והעוצמות שפיתחה ישראל ברבות השנים ואשר מאפשרות לה לעבור מתפיסה מוטית איומים והפעלת כוח לתפיסה שממוקדת בהפעלת עוצמה בראייה אסטרטגית של התחרות האזורית ומקומה של ישראל במארג המורכב של המזה"ת.

חמשת עקרונות היסוד הרעיוניים המוצעים הם כדלהלן:

(1) מניעה של בניין כוח אסטרטגי אצל האויב, לנוכח השינויים בסביבה הטכנולוגית הגלובלית, המאפשרים לו בניין כוח בעל יכולת היזק גבוהה ביותר, שמוטב למנוע מראש, וזאת בכלים מגוונים – לא רק צבאיים אלא גם כלכליים ודיפלומטיים, ובהתאם למחיר המניעה לעומת תוחלת הנזק הצפוי.

(2) כפייה – כדילוג קבוע בין הרתעה ובין אכיפה "עצבנית" ובלתי פרופורציונית כפי שמאפשרות עוצמתה וחוזקותיה של ישראל ובדגש על התנועה המתמדת בין הרתעה לאכיפה.

(3) ניהול שיתופי פעולה ותחרות אזוריים בראייה סמי־מעצמתית, לנוכח העובדה שלישראל כיום ישנן עוצמות כלכליות, טכנולוגיות וצבאיות שלא היו לה בעבר והללו מאפשרות להמיר בעיות שנפתרות בדרך כלל בהפעלת כוח – בתחרות, בסכסוך, ובשת"פ מתוך עוצמה.

(4) עוצמה צבאית להכרעה מהירה מלווה ביכולת לנהל מלחמה לאורך זמן ולגבות מחיר כבד מכל אויב בהתאם לאופיו.

(5) הישענות על ארה"ב – עקב הצורך במעצמה תומכת בעולם של מאבקי מעצמות ובריתות שישראל אינה חלק מהן.

לצד עקרונות אלו מוצעים חמישה עקרונות לבניין כוח אסטרטגי:

 (6) המשכיות והתאמה של מודל השירות בדגש על שירות חובה ארוך ושירות מילואים לאימון, לחירום ולמלחמה בלבד – כדי להתאים את מרכיב המילואים לצורכי הצבא הגדלים ומנגד לחברה האזרחית ולכלכלה המפותחת.

(7) עצמאות חימושית – מרכיב חיוני בסביבה הגלובלית הנוכחית שבה המערב נרתע מעימותים ובמיוחד מעימותים התקפיים, לנוכח תהליכי הדה־לגיטימציה המתגברים שמהם סובלת ישראל וכדי להגדיל את חופש הפעולה שלה.

(8) עליונות טכנולוגית־מבצעית כמענה מיטבי לבניין כוח להכרעה, בהינתן הא־סימטריה הכמותית הקטסטרופלית של ישראל ביחס לאויביה; עליונות זו גם מאפשרת בניית עוצמה ותדמית לכפייה ולשיתוף פעולה אזורי, ובהיבט הרחב ביותר היא מרכיב חיוני ביציבה האסטרטגית של ישראל.

(9) יתירות אסטרטגית למערכות ולתשתיות מדינתיות וביטחוניות החיוניות בעת חירום; יתירות זו חשובה במיוחד למדינה קטנה כישראל שנעדרת עומק אסטרטגי, פיזי ותשתיתי.

(10) שרידות תשתיות קריטיות – מרכיב חיוני במיוחד למדינה קטנה התלויה במעט תשתיות, המרוכזות באזור לא גדול; שרידות זו היא אבן יסוד ביכולתה של המדינה להתנהל בחירום.

לקריאת המאמר במלואו

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הפסקת האש שנכנסה לתוקף  על בסיס תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שהובילה לשחרור כל החטופים החיים ו-26 חטופים חללים מתוך 28, היא בחזקת הישג משמעותי עבור ישראל. תוכנית 20 הנקודות, שגובתה בהמשך בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון, מותירה 53% משטח הרצועה בשליטת צה״ל, מחייבת את פירוק חמאס מנשקו, את פירוז הרצועה, הקמת ממשלת טכנוקרטים בגיבוי כוח ייצוב בינלאומי ובהנחיית מועצת השלום ושלילת השתתפות חמאס בשלטון ובתהליך שיקום הרצועה.

על הנייר, מימוש התוכנית מוביל למימוש מטרות המלחמה כולן. אלא שהסיכוי למימוש התוכנית והחלטת מועצת הביטחון על בסיס שיתוף פעולה של חמאס ובאופן שלומי, כמעט ואינו קיים. המשמעות היא שישראל ניצבת בפני שלושה תרחישים אפשריים:

בתרחיש הראשון, תכנית טראמפ מיושמת רק לאחר חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס – בפועל הקפאה של שלב ב׳ בתכנית – כאשר צה״ל, בהעדר כל גורם אחר שיש לו את הרצון ואת היכולת, הופך לגורם הבלעדי האחראי לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה והכשרת התנאים למימוש התוכנית, תוך מימוש חופש פעולה ביטחוני מירבי.

בתרחיש השני, התכנית מיושמת בהדרגה על ידי התנעת תהליכי שיקום והקמת מנגנון הייצוב במזרח הרצועה, ובמקביל חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס במערב הרצועה לצורך פירוקו ופירוז הרצועה, עד להכשרת התנאים להרחבת אחריות המנגנון על כל שטח הרצועה.

התרחיש השלישי הוא מימוש חלקי ולא מספק של התכנית כאשר על ישראל מוטלים ריסון ומגבלות בלחימה נגד חמאס, מה שיוביל לחלוקה בפועל בין מזרח הרצועה למערבה, להותרת חמאס בשלטון ממערב לקו הצהוב, תוך קיבוע הלכה למעשה של קו גבול חדש וללא התקדמות במימוש התוכנית.

כל התרחישים מייצרים אתגרים ומתחים למול אינטרסים חיוניים של ישראל. מאחר ויש במימוש תוכנית 20 הנקודות כדי להביא להשגת כל מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל, הרי שהתרחיש המועדף מבחינת ישראל הוא התרחיש השני –  כל עוד ניתן יהיה להגיע אליו בפרק זמן קצר ועל בסיס גיבוי אמריקאי לחידוש הלחימה.

אך במידה וארה״ב לא תמהר להגיע למסקנה שלא ניתן יהיה לפרק את חמאס מנשקו ולהביא לפירוז הרצועה בשיתוף פעולה איתו או באמצעות הפעלת לחץ טורקי וקטרי, אלא רק באמצעות חידוש הלחימה על ידי צה״ל, עדיף יהיה לישראל התרחיש הראשון. המשמעות במקרה זה היא חידוש לחימה עצימה נגד חמאס במטרה לפרקו מנשקו ולהביא לפירוז מלא של הרצועה תוך סיכון בהידרדרות למשבר עם וושיגנטון.

להערכתנו, התרחיש המתייחס לקיבוע מציאות של חלוקת הרצועה למזרח בשליטת צה״ל ולמערב בשליטת חמאס, הוא התרחיש הסביר ביותר והבעייתי ביותר, שכן הוא צפוי להוביל בוודאות לעימות נוסף, אליו יגיע חמאס מעמדה מחוזקת, לאחר שיצליח לשקם את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות בשטח שבשליטתו ולנגוס בחלק מההישגים שישראל צברה במהלך שנתיים של לחימה.

ולכן, בנקודת הזמן הזו וכדי להכשיר את התנאים לסבירות גבוהה יותר של התרחיש השני, המועדף, נכון יהיה מבחינת ישראל לאפשר לארה״ב את מרחב הפעולה והזמן לפעול בדרכה עד להתפכחותה בנוגע לחמאס והגעתה למסקנה שלא ניתן יהיה להוביל לפירוקו מנשקו ולפירוז הרצועה במאמצי שכנוע. עד אז, צריכה ישראל שלא להיות למכשול, אלא להדק ולהעמיק את שיתוף הפעולה וההבנות עם האמריקאים ובכללן צמצום תפקידן והשפעתן של טורקיה וקטר ומניעת נוכחות טורקית צבאית בשטח הרצועה, לשמר את הגיבוי לתגובות בלתי פרופורציונליות להפרות של חמאס את ההסכם ולבנות את הלגיטימציה לחידוש הלחימה נגד חמאס לצורך השלמת המשימה ומימוש מטרות המלחמה והכשרת התנאים למימוש מלא יותר של תוכנית טראמפ.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 01 לדצמבר 2025.

הדיון בגורלם של מחבלי חמאס הנצורים ברשת המנהרות באזור שבשליטת צה"ל בגזרת רפיח, נראה כאירוע זניח בתוך שטף האירועים הפוקדים אותנו, אך לתוצאותיו עשויה להיות השפעה מכרעת באשר לאופן שבו אוייבינו, וכן מדינות-האזור ושאר הגורמים במערכת-המדינית, יעריכו את רצינות כוונותיה של ישראל, למוטט את יכולות הטרור ולפרז את האזור מנשק.

הזרוע הצבאית של חמאס הבהירה בראשית השבוע כי כניעת לוחמיה או ויתור על נשקם אינם אופציה. מוחמד נזאל, מבכירי הארגון בחו"ל, שלל גם את האפשרות להגליית המחבלים אל מחוץ לרצועת עזה וקרא למתווכים לפעול.

תורכיה לא נזקקה לקריאה זו כדי לזהות את האירוע כהזדמנות לעשיית רווח פוליטי  נוסף ובשם גורם מטעמה נמסר כי היא "פועלת להבטיח את מעברם הבטוח של כ־200 'אזרחים עזתים' שנתקעו במנהרות ברפיח", ככה סתם – 200 אזרחים שנתקעו במנהרות…

ההסלמה ביחסים בין אנקרה לירושלים, בעקבות צווי המעצר שהוצאו בתורכיה והתגובה הישראלית לכך ולנוכח ההתנגדות הישראלית למעורבות תורכיה בכוח הרב-לאומי שיפעל בעזה, יתפסו מקום גם בסדר היום לפגישותיו של ג'ארד קושנר עם נתניהו, אך הם לא יעמדו במרכזה.

מבחינת וושינגטון המטרה העיקרית היא לייצב את הפסקת האש. השגת יעד זה מחייבת לעבור לשלב השני בתכנית-טראמפ וליצור מומנטום של יישום התכנית. כך כולם יהיו עסוקים בתהליך ובמנגנונים, בשטח תתקבע מציאות של אי-לוחמה וזו תאפשר לטראמפ לממש את תכניותיו המדיניות הגדולות.

ואולם, מנקודת מבטה של ישראל, הפסקת-האש איננה המטרה. במיוחד לא עתה, לאחר השבתם של החטופים החיים ושל מרבית החללים. פירוק יכולות האוייב ופירוז השטח מנשק– הן עדיין המטרות העיקריות של ישראל ולכן היא לא יכולה לשעבד אותן להפסקת-האש או להסתפק לגביהן בפתרונות למראית עין.

יתרה מכך, גישתה של ישראל ביחס לסוגיות אלה בגזרת עזה, תשפיע גם על ההסדרים מול חיזבאללה (ובכיוון ההפוך) ולכן אין היא יכולה לאפשר פתח למתווים יצירתיים בנוסח – ללכת עם ולהרגיש בלי….

גם בלי זאת, אפשר לזהות בשיח המתקיים באזורינו, נוסחאות כאלה. כך , לדוגמה, ניסיון לצמצם את הגדרת הפירוז לנשק התקפי בלבד – ובכך להוציא מהדיון את המנהרות, את הנשק האישי ואמצעים נוספים או במקרה אחר – הקמת "ועדה מנהלית" שתנהל את העניינים האזרחיים של הרצועה, לא מעורבות חמאס, כשלמעשה אירגון הטרור כבר מעורב בבחירת אנשיה וכשבפועל ברור מהלכיו של שלטון כזה יהיו כפופים לרצונו של חמאס – כל עוד הוא גורם הכוח החזק ברצועה.

נחזור לסוגיית הנצורים ברפיח. מספרם של אלה אינו ברור. דיווחים בתקשורת, שנסמכים על מקורות ישראלים, מעריכים כי מדובר בין 150 ל-200. בעיתונות זרה צויינו מספרים נמוכים יותר ואילו באתרי חמאס צויין בפשטות כי הזרוע הצבאית לא מוסרת מידע על כך מפאת רגישותו, אך מדובר ב"אליטה של אנשי קסאם" שנמצאים בסיכון גבוה "ומתמודדים עם מחסור באספקה ​​רפואית ובחשמל וצורך לאבטח את המנהרות לאחר שחלק גדול מהן נהרסו במהלך המלחמה".

עד כה לא נשמעו מצד דוברי חמאס טענות להפרת הבטחות כלשהן בעניין זה. את הקישור בין סוגיה זו להשבת גופת של חלל צה"ל הדר גולדין הי"ד, הם מבססים על ההיבט ההומניטארי ועל האינטרס של ביציבות.

לישראל את כל התנאים להפוך את האירוע הזה לסמל. התוצאה צריכה להיות מובהקת, רצוי גם מתועדת: כניעה המונית, מעצר או מוות של המחבלים. ככה מפילים משטר.

אם כך הם הדברים, הרי שיש לישראל את כל התנאים להפוך את הארוע הזה לסמל לנחישותה לפירוק חמאס. הזמן במקרה הזה פועל לטובתינו וכל עוד כוחותינו ערוכים לבלום התקפה מצד הנצורים או מכיוונים אחרים, אין שום סיבה להיחפז. כך או אחרת, תוצאתו של אירוע זה צריכה להיות מובהקת: כניעה המונית, מעצר או מוות של המחבלים. יש ערך לצילום ולפומביות. ככה מפילים משטר. פתרון של הגליה, כהצעתם של חלק מהמתווכים, איננו פסול מעיקרו, אך ניתן לקבלו רק כשלב נוסף לאחר כניעה ומעצר ולא במקום זאת.

מאמר המערכת של אתר חמאס – אל רסאלה (יום ב') הגדיר את סוגיית הנצורים כמבחן ליכולתו של חמאס להתמודד עם אתגרי היום שאחרי המלחמה. "היא משלבת היבטים צבאיים, מדיניים והומניטריים ומעבירה מסר חשוב לציבור הפלסטיני ולעולם בנוגע ליכולתו של חמאס להגן על אנשיו ולנהל משברים הומניטריים, בסביבה מורכבת ביותר ותחת פיקוח בינלאומי." זהו מבחן גם לנחישותה של ישראל ואלה הן סיבות נוספות לכך שישראל לא יכולה להתפשר על פתרון שייחשב הישג של חמאס.

פורסם בישראל היום בתאריך 10 לנובמבר 2025.

בנאומיו האחרונים של ראש הממשלה, הוא מדגיש כי השלב השני ביישום מתווה טראמפ-נתניהו, פירוק חמאס מנשקו יכול להיעשות באחת משתי הדרכים הבאות: א. “בדרכי שלום”; דהיינו שחמאס יתפרק מנשקו מרצונו הטוב, ללא צורך בהפעלת כוח נגדו. ב. החמאס יסרב להתפרק מנשקו “בדרכי שלום”, וישראל תכפה זאת עליו בכוח.

ראוי להזכיר שכבר בימים הראשונים שלאחר מתקפת החמאס הבהיר ראש הממשלה שאנו נמצאים ב"מצב מלחמה" ולא בעוד "סבב" של עימותים כבעבר. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה הוא חזר והדגיש כי היעד של הפעילות הצבאית של ישראל הוא ניצחון מוחלט: "הציפייה העיקרית שלי" הוא אומר בינואר 2024, "היא ניצחון מוחלט. לא פחות מזה. אין תחליף לניצחון".

"ניצחון" במערכה צבאית, בוודאי "ניצחון מוחלט" איננו מונח ערטילאי. יש לו פרמטרים מובהקים כמו למשל: כניעה ללא תנאי של הצד המובס; שינוי המשטר; שינוי המבנה החוקתי של המדינה המובסת; הטלת עיצומים על יכולת השיקום של המדינה המובסת; שינוי מגמה של המדינה המובסת ממדינה לוחמנית מיליטריסטית למדינה שוחרת שלום. כך נראו פני הדברים לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה.

במלחמה הנוכחית מול החמאס, לאחר למעלה משנתיים של לחימה אינטנסיבית רווית דמים, טרם הצליחה ישראל להשיג ניצחון, וודאי שלא – "ניצחון מוחלט". קביעתו הנחרצת של שר הביטחון ב2-בנובמבר 2025 כי "אנחנו ניצחנו את החמאס", ספק אם יש לה בסיס במציאות הקיימת.

למרות המכות הקשות שקיבל, החמאס רחוק מתמונת מצב של "כניעה ללא תנאי". הוא מפגין יכולת עמידה מול ישראל. הוא שולט בחלקים נרחבים של הרצועה. הוא נחשב לפרטנר לגיטימי למשא ומתן. הוא מרשה לעצמו אפילו "להתל" פה ושם בישראל בנושא גופות החללים.

במצב הנוכחי נמצאת ישראל במעין עימות סמוי עם הממשל. לנו נראה שממשל הנשיא טראמפ שותף במידה זו או אחרת למגמה של "המדינות המתווכות" לשלול מישראל את מימוש היעד של ניצחון כולל, ולהשאיר אותה ואת אזרחיה בתחושה של החמצת היעד המרכזי של מלחמה זו – כפיית תבוסה חד משמעית ומהדהדת של החמאס.

על רקע זה יש לראות את הדגשת הנשיא טראמפ בנאומו בכנסת ב-13 באוקטובר 2025, ש"ישראל השיגה את כל יעדיה בכוחה הצבאי. אתם ניצחתם". עתה העת, הוא המשיך, ללכת בכיוון השלום.

להערכתנו בנסיבות הקיימות מימוש השלב של פירוק החמאס מנשקו ב"דרכי שלום" תיתפס אולי כהישג ישראלי חשוב אך בוודאי לא – כניצחון ישראלי. "כתר הניצחון" יוצב, במידה רבה של צדק, על ראשו של הנשיא טראמפ. ישראל תצא מן המערכה בתחושה שהיא לא הגשימה במלואו את היעד העיקרי שלה – השגת ניצחון מוחלט על החמאס.

המסקנה המתגבשת, ככל הנראה, בממשלת ישראל בנסיבות הקיימות היא זו: כדי שישראל תגשים את מטרתה להשיג "ניצחון מוחלט" במערכה מול החמאס היא חייבת להמשיך במהלך הצבאי, רצוי כמובן על רקע סירוב של החמאס לממש את מחויבותו "להתפרק מנשקו".

מערכת יחסיה של ישראל עם ארצות הברית תלויה עתה במידה רבה בהתנהלותו של החמאס: אם יסרב לאורך זמן להתפרק מנשקו סביר להניח שתהא "הרשאה" של הממשל לישראל לחדש את המלחמה, כך שתינתן לישראל אופציה להשיג "ניצחון מוחלט".

אם לעומת זאת, יסכים החמאס להתפרק מנשקו בדרך שתספק את הממשל, תעמוד מדינת ישראל בפני דילמה קשה: האם לחדש את המלחמה כדי לכפות תבוסה ממשית על החמאס תוך הסתכנות בעימות עם הממשל או לצאת מן המלחמה כש"חצי תאוותה בידיה" ולפנות ל"דרך השלום" לאור חזונו, הנראה מקרטע למדי, של הנשיא טראמפ.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 04 לנובמבר 2025.