• חמש הדרישות שחמאס מציג במשא ומתן לעסקת שחרור החטופים, מיועדות לשמר את מעמדו כגורם הכוח המרכזי ברצועת-עזה, לאפשר לאנשיו לצאת ממקומות המסתור ולחזור לשגרת פעילותם בלי לחשוש מפעולות סיכול של ישראל, לאפשר את שיקום יכולותיו הצבאיות, ולממש גם בזירת יו"ש, את רווחיו הפוליטיים מהמלחמה.
• התעקשות חמאס לקבל ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפר את התחייבויותיה בעסקה, נועדה לשמר את המעורבות הבינלאומית בסכסוך ומניחה שהלחצים מהכיוון הזה יופנו בעיקר כלפי ישראל וישרתו בכל שלב את האינטרסים של חמאס.
• העמדה הגורסת כי ניתן יהיה להסכים להפסקת המלחמה לצורך ביצוע העסקה ולאחר מכן לחדש את הלחימה בתּוֹאֲנָה כלשהי ולהשלים את השגת המטרות, מתעלמת מהדינאמיקה שקיימת בתהליכים כאלה, שלא תאפשר זאת.
• המחירים העיקריים שישראל נדרשת לשלם בעסקה המוצעת: סיום המלחמה ללא מיטוט חמאס, מתן אפשרות לשיקום יכולותיו הצבאיות ברצועה ותנאים שיאפשרו את שדרוג מעמדו גם ביו"ש, העצמת הסיכונים כתוצאה מהצטרפותם למעגלי הטרור והלחימה של מאות מחבלים משוחררים ומהאפשרות שגורמי הטרור יגבירו את השימוש בפיגועי חטיפה בעקבות התוצאות במקרה הנוכחי. מעבר לכך, במישור התודעתי – העסקה תיתפס כסיום מוצלח של חמאס למלחמה שאותה הוא כפה על ישראל וככישלון של ישראל בהשגת מטרות המלחמה, למרות הלחימה הממושכת.
• כל החלטה של הממשלה, לתמוך בעסקה או להתנגד לה, היא לגיטימית ובלבד שתתקבל לאחר ראיה מפוכחת של מכלול היתרונות והסיכונים הנשקפים ממנה.

בתגובה להאשמתו ע"י מזכיר המדינה האמריקני- אנתוני בלינקן בהכשלת המאמצים להשגת עסקה, הציג ארגון חמאס פעם נוספת, את הדרישות העיקריות שלו בתמורה לשחרור החטופים: "הסכם כולל שמתבסס על הפסקת אש סופית, נסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, חזרת תושבי-רצועת-עזה העקורים אל בתיהם, שיקום הרצועה ועסקה רצינית לחילופי שבויים". חמש הדרישות שפורטו בהודעה זו, מלמדות גם על המטרות האסטרטגיות שלו, ליום שאחרי המלחמה.

מבחינת חמאס, אבן הראשה של כל עסקה הוא הסכמה על סיום מלא וסופי של המלחמה, שיביא בתהליך לא ארוך, לנסיגת צה"ל מהרצועה אל קווי ה-6 באוקטובר ולהגבלתה של ישראל מלבצע פעולות סיכול בתוך הרצועה. כך יתאפשר לאנשי חמאס לצאת בבטחה ממקומות המסתור, להתארגן, לחדש את משילותם ולשקם את יכולותיהם.

בד בבד עם הפסקת הלחימה ויציאת כוחות צה"ל, יבוצע שחרור של החטופים כנגד שחרור מחבלים מבתי כלא בישראל, תתאפשר חזרתם של תושבי הרצועה שנעקרו מבתיהם  , ויותנע תהליך לשיקום הרצועה במימון בינלאומי.

ישראל לא תוכל לחדש את הלחימה לאחר הפסקתה 

במציאות כזו ולאחר שמכונת המלחמה של צה"ל תיכבה, לא ניתן יהיה להרים את המתג ולחזור ללחימה כאילו לא קרה דבר. גם כשיהיו הפרות מצד חמאס, העולם ילחץ על ישראל להסתפק בתגובה מידתית ולא לחדש את המלחמה. ולא רק העולם: גם מבית, יהיה קשה לגייס תמיכה לחידוש המלחמה לנוכח המחירים ובהתחשב באיומים ובאתגרים הנוספים שיהיו על הפרק. המשמעות המעשית אפוא היא שהמלחמה בפועל תסתיים וזאת כשחמאס עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועה, בתנאים שיאפשרו לו שיקום מהיר של יכולותיו הצבאיות ועם הישגים שישדרגו את מעמדו אפילו ביו"ש וברש"פ.

חמאס לא יפורז מנשקו

לרשות חמאס יעמדו לא רק היכולות השיוריות מהמלחמה ובכללן מנהרות בהיקף של עשרות קילומטרים, אלא גם אמצעים שיוכלו לאפשר חידוש מהיר של תעשיית ייצור האמל"ח המקומית. אם נוסיף לכך את האמצעים הרבים שיוכנסו לצורך השיקום האזרחי, אפשר להעריך שבזמן לא ארוך, חמאס יוכל למלא את חוסריו בתחום האמל"ח.

כל עוד חמאס הוא בעל הזרוע והשליט בפועל לא יהיה גורם שיוכל לפקח באופן אפקטיבי ולמנוע את הסיכונים הללו. לא מדינות ערב ולא אירגונים בינלאומיים.

הברחות מסיני

בכל הקשור למניעת הברחות מסיני לעזה – ללא שליטה ישראלית אפקטיבית בציר "פילדלפי" ובמעבר רפיח, ישראל תיאלץ להתבסס על הסדרים בינלאומיים, בדגש על התיאום הביטחוני עם מצרים. ניסיון העבר בתחום הזה לא מבסס אופטימיות לגבי העתיד. יתרה מכך, העובדה שהתעצמות צבאית מטבעה מתרחשת טיפין טיפין, רחוק מאור הזרקורים, תקשה על הפעלת לחצים בתחום זה ותאפשר השלמה והסתגלות הדרגתית למציאות שתתפתח.

החזרת העקורים היא השלמה עם קיום מנהרות בעזה

קיומה של רשת מנהרות עניפה מתחת לשכונות בעיר עזה, מספק לישראל הצדקה שלא להחזיר את העקורים לבתיהם ולהמשיך לראות את המרחבים האלה כ"אזורי לחימה".  זה יכול היה לשמש מנוף לחץ משמעותי של אוכלוסיית העקורים – המבקשת לחזור לשגרה – על חמאס. ויתור ישראלי בסוגיה הזו, לא רק שמבטל את מנוף הלחץ הזה אלא שהוא עשוי להתפרש כהסכמה ישראלית למציאות זו, שעומדת בסתירה  לרעיון הפירוז הביטחוני.

חמאס יבסס את כוחו גם ביו"ש וברש"פ

התעקשות חמאס על כך שמחבלים מיו"ש אשר ישוחררו במסגרת העסקה, יוחזרו לבתיהם ולא לעזה, מלמדת לא רק על עמדת הכוח שממנה חמאס מנהלת את המשא ומתן אלא גם על כוונתה למנף את שחרורם כדי לשדרג את מעמדה הפוליטי ביו"ש וברש"פ וכמובן גם להשתמש בכישוריהם כדי לחזק את תשתיותיו של הארגון במרחב זה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14.6.2024. 

פיגוע הדריסה ליד שכם שגבה את חייהם של שני חיילי צה"ל כמו גם אירועי הירי והטסת הרחפנים לעבר ישובים ישראלים ליד קו-התפר, הפנו לרגע את תשומת הלב בציבור, לזירת יו"ש המבעבעת. זו אמנם מוגדרת כזירה משנית במערכה הרב-זירתית שישראל מנהלת אך האיומים ממנה ממשיכים להיות מקור לדאגות צה"ל והשב"כ..

עד כה שני גורמים ריסנו במידת מה את פוטנציאל הטרור מיו"ש. הראשון – הוא ההלם והתדהמה שאחזו בגורמי הטרור ובציבור הפלסטיני באזור הזה, לאחר ה-7 באוקטובר. החשש מפני האפשרות שישראל תכלה את זעמה, על הטבח הנורא,  בכל מי שיתגרה בה, הוריד למדרון אחורי חלק מגורמי הטרור. אפילו ההחמרה במצב הכלכלי בעקבות הסגר המתמשך, לא מוטטה את המחסום הפסיכולוגי הזה. הגורם השני – שבא במקביל לכך, הוא הפעילות האינטנסיבית של מערכת הביטחון. זו התאפיינה במידה רבה יותר של חיכוך יזום ואגרסיביות והובילה לאלפי מעצרים, לסיכול פיגועים רבים ולריסוק חלק מתשתיות הטרור.

ואולם, התעוזה שמפגינים גורמי הטרור ביו"ש בתקופה האחרונה, מעידה כנראה על התפוגגות השפעתו של הגורם הראשון ועל הסתגלות לדפוסי הפעולה הנוכחיים של צה"ל. על הרקע הזה , גורמי הטרור ביו"ש החלו לאמץ גישה של התקפות יזומות כנגד ישובים, כנראה בהשראת התקפת חמאס מה-7 באוקטובר.

גם אם כרגע ביצועיהם נראים רחוקים מלהידמות לאותה התקפה, יש לראות בחומרה את עצם הכוונה לחקות את הדפוס הזה, תוך התאמות מתבקשות, בגזרת יו"ש.

מערכת הביטחון חייבת לנקוט צעדים שיהפכו כיוון זה כחסר סיכוי ותוחלת בעיני הפלסטינים. יש לשקול הגדרתו של משטר מיוחד לרבות הוראות פתיחה באש יחודיות למרחב התפר ולגדוע כל התארגנות או ניסיון לפעול בכיוון זה, גם תוך שימוש באמצעי הסיכול הממוקד.  יש למצות את האכיפה ולהפעיל צעדים מנהליים כנגד כל מי שמעורב בצורה כלשהיא ברעיונות אלה- מחבלים, סייענים, ספקי אמצעים (כגון רחפנים), מסיעי שב"חים ומעסיקיהם. אל מול הדפוס המסוכן הזה, נכון לבחון את השימוש גם בצעדים גורפים כנגד אזורים שמהם מתבצעות ההתקפות או ההכנות לכך. זו חייבת להיות משימה בעדיפות עליונה של כוחות צה"ל, שב"כ , מג"ב ומשטרה בגזרה זו.

                                                                                        ********

הרעיון המסדר: להבטיח את הקיום כדי שנוכל להגשים את החזון.

הצבר הגדול של האירועים שמתרגשים עלינו בו זמנית, משבע זירות גיאוגרפיות (רצועת-עזה, יו"ש, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ומעל כולן – איראן), בזירה המשפטית-הבינלאומית (בתי הדין בהאג) ובזירה המדינית – עלול ליצור את התחושה – "פְלִישְתִים עָלֶיךָ שימשון".  

המלחמה הממושכת, המחירים הישירים והעקיפים ששולמו עד כה, המחלוקות לגבי המשכה, המבוי הסתום בסוגיית החטופים ואי-הודאות של תושבי הצפון המפונים ביחס לעתידם – מוסיפים לתחושת הדישדוש. יוקר המחייה והקשיים הכלכליים כמו גם חזרתן לסדר היום של הסוגיות הפוליטיות והמחלוקת הפנימית – תורמים את שלהם לדאגה הכללית. יש להניח כי באיראן, בחיזבאללה ובחמאס, עוקבים אחר ההתרחשויות בישראל ומקווים כי מגמות אלה יכרסמו באיתנות הלאומית ויביאו לשינוי בעמדותיה. רעיון המלחמה הרב-זירתית עם ישראל, כוון גם לכך. התפיסה הבסיסית בחוגים הללו היא כי נשק ההכרעה כלפי המערב ,וישראל בכללו,  הוא העמידה האיתנה לאורך זמן  . כפי שאמר נסראללה בנאום "קורי העכביש": "החברה הישראלית עייפה ממלחמות ,אין לה את האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים".

ואולם, ההתנהלות הישראלית בשמונת חודשי המלחמה טפחה על פניהם. למרות הקשיים מחוץ ומבית, ישראל ממשיכה להיאבק בנחישות להשגת כל מטרותיה.

בנקודת הזמן הנוכחית ולנוכח האתגרים שעוד נכונו לנו, על הדרג המדיני להשקיע בחיזוקו של החוסן הלאומי, לצד המאמץ הנמשך במישורים הצבאי והמדיני. נכון לצמצם ככל הניתן את אי הודאות בציבור, לחזק את הרציפות המשקית, להקל את העול הכלכלי, להימנע או לדחות את העיסוק בסוגיות מעוררות מחלוקת ולשאוף להסכמות רחבות.

הציבור הישראלי שהורגל לחיות לאורו של חזון גדול זקוק גם לכך. בנקודה זו ההצעה האמריקנית לסדר אזורי חדש פוגשת את הכמיהה אותנטית לרעיון מסדר, אלא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את תג המחיר הנלווה לכך. לעת הזו, הרעיון המסדר להתנהלותה של ישראל, הוא פשוט יותר, אך נאמן למציאות: אנו פועלים להבטיח את הקיום כדי שבבוא העת נוכל להגשים את החזון שיוסכם.   

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 31.5.2024. 

עוד בשנת 2013 פרסם הרמטכ"ל תוכנית רב-שנתית עבור צה"ל בשם "תעוזה". תוכנית זו כללה ירידה ניכרת במימון הכולל לצה"ל ושינתה את סדרי העדיפויות מתיעדוף כוחות היבשה לטובת יכולות חיל האוויר והסייבר, המודיעין, כוחות המבצעים המיוחדים וירי מדויק ארוך טווח. כל זאת על רקע קיצוץ של 25% בתקציב הכוחות הקרקעיים בין 2002 ל-2006.

הרמטכ"ל בתקופה זו היה רא"ל בני גנץ.

לדברי אמיר רפפורט, מו"ל ועורך מגזין Israel Defense שעוסק בנושאי התעשייה הצבאית, גנץ קיבל את החולשה היחסית של יכולות התמרון של כוחות היבשה כעובדה מוגמרת. הוא לא חשב שצה"ל יצטרך להילחם עם כוחות הצבא הקונוונציונליים בעתיד הנראה לעין, והאמין שצה"ל לא יצטרך לבצע תמרונים קרקעיים רחבי היקף בשטח האויב.

ברור שגנץ, קודמיו וממשיכיו (מופז, חלוץ, יעלון, אשכנזי, אייזנקוט וכוכבי) – שכולם היו שותפים לקונספציה שגויה זו במידה זו או אחרת – טעו לחלוטין. די ברור שבמהלך העשור הקרוב ישראל תילחם ככל הנראה בכמה מלחמות בשטחי אויב.

בתגובה לתוכנית השגויה של גנץ ב-2013, הזהירו ד"ר איתן שמיר וד"ר אדו הכט ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים כי "הזנחת כוחות היבשה של צה"ל מהווה סיכון לביטחון ישראל. אנו עומדים בפני קרבות אמיתיים כנגד הצבאות המאורגנים היטב של חמאס וחיזבאללה". אבל בזמן ההוא אף אחד לא הקשיב להם.

היום ברור שצה"ל צריך להכריע את הצבאות האיראניים והמיליציות הג'יהאדיסטיות האורבות לפתחנו. הוא צריך לעבור בית אחר בית ומנהרה אחר מנהרה כדי לחסל חוליות טרור ביהודה, שומרון ורצועת עזה. ייתכן שיהיה עליו "לנטרל" את מתקני ההעשרה הגרעיניים וייצור הפצצות של איראן.

חשבו על המצב בלבנון. כדי לנטרל את חיזבאללה ולהרוס את מצבורי הטילים שלו במלחמה הקרובה ישראל תצטרך לכבוש מחדש את דרום לבנון. גם כאשר חיל האוויר הישראלי פועל באינטנסיביות (כולל פגיעה קשה בתשתיות של לבנון), ישראל עלולה לעמוד בפני חודשים של לחימה קרקעית אמיתית ובלתי פוסקת בעמקים ובהרים התלולים של לבנון, שבהם חיזבאללה מבוצר היטב. (צבא הטרור שנוצר וממומן על ידי איראן חולש על מערך מנהרות ובונקרים שלפי הדיווחים גורם לתשתית הצבאית של חמאס בעזה להיראות כמו משחק ילדים).

בהתחשב בנסיגה המהירה של אמריקה מהתחייבויות מעבר לים, הביטול ההדרגתי על ידי הנשיאים אובמה וביידן של ההגנה הדיפלומטית האמריקאית שהוענקה לישראל, וההגבלות האחרונות על השימוש בנשק אמריקאי – ייתכן שישראל תיאלץ להילחם לגמרי בכוחות עצמה.

הבנה זו רלוונטית במיוחד בזמן שישראל מתכוננת להחליף את ההנהגה הצבאית והמודיעינית שלה.

ראש המודיעין הצבאי, האלוף אהרן חליוה, התפטר בימים אלו בשל חלקו בכישלון האדיר של ה-7 באוקטובר, כפי שהיה ראוי שיעשה. בקרוב צפויים להתפטר מתפקידם או להיות מפוטרים הרמטכ"ל הרצי הלוי, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן, ראש המוסד דוד ברנע, ראש שירות הביטחון הכללי רונן בר ועשרות בכירים נוספים במערכת הביטחון, שוב, כפי שראוי שיקרה.

השאלה היא לא רק מי יחליף אותם, אלא איזה סוג של תפיסות עולם מבצעיות יביאו המחליפים שלהם למשימה, ואילו תפיסות מושגיות יניחו בפניהם הפוליטיקאים בישראל (גם את הפוליטיקאים יש להחליף בחדשים!). וגם, מהם התקציבים שיקצו ראש ממשלת ישראל ושרי הביטחון והאוצר למערכת הביטחון.

להלן רשימה קצרה של תיקונים נחוצים:

* כוח אדם: במהלך 40 השנים האחרונות הצטמק צה"ל מ-15 ל-10 אוגדות. כעת הוא צריך לגדול לפחות בשלוש אוגדות. מדובר על 50,000 חיילים נוספים, וכמות עצומה של ציוד צבאי.

* הכשרה: יש צורך בעלייה ניכרת של הכשרת כוחות החזית. סוד גלוי הוא שרבים מכוחות החי"ר והשריון שנכנסו לעזה בחצי השנה האחרונה לא היו מאומנים מספיק ללחימה בשטח בנוי.

למעשה ההצלחה של צה"ל במלחמה בעזה היא סוג של נס, כאשר מפקדים צבאיים מדרג הביניים בשטח (מג"דים ומח"טים) לומדים תוך כדי תנועה ומביאים במהירות את חייליהם לכשירות הנדרשת. הם בין הגיבורים האמיתיים של המלחמה הנוכחית.

אימונים עולים כסף רב, בייחוד אימונים של כוחות משולבים ללוחמה בעצימות גבוהה, שבהם זרועות מספר של הצבא פועלות יחדיו. אימון כוחות המילואים יקר אף יותר. למרבה הצער, תקציב האימונים הוא בדרך כלל הדבר הראשון שמקוצץ כאשר התקציב הצבאי הכולל נחתך, כפי שהיה בעשורים האחרונים.

* כלים משוריינים: הצבא צריך לחדש את יכולות הניוד של הכוחות המזוינים ולרכוש יותר נגמ"שי "נמר" המצוידים במערכת ההגנה האקטיבית "אגרוף הברזל"; טנקי "מרכבה" עם מערכת "מעיל רוח"; ותומ"תים (תותחים מתנייעים) עם מערכת "רועם". לצורך זה יידרשו מאות מיליוני שקלים.

* תחמושת: צה"ל כילה חלק ניכר ממאגרי התחמושת שלו בחצי השנה האחרונה, בעיקר ממלאי הפגזים שהיו לרשותו עבור כוחות היבשה וטילים מונחים מדויקים לחיל האוויר.

בעוד שארה"ב סיפקה לישראל נשק רב, וושינגטון עיכבה אספקה חוזרת של חלק מהתחמושת הזו בזמנים מסוימים, ובכל מקרה יש מחסור עולמי באמצעי לחימה מסוימים, כגון פגזי ארטילריה 155 מ"מ (מאחר שהמלחמה באוקראינה חיסלה חלק גדול מהנשק הזמין). כאמור לעיל, גם ישראל עומדת כעת בפני הגבלות הולכות וגוברות על השימוש שלה בנשק שסופק על ידי ארה"ב.

התוצאה היא שישראל צריכה לייצר תחמושת באופן עצמאי ושצה"ל צריך לאגור מצבורי נשק גדולים בהרבה עבור המלחמות הממושכות העתידיות עם חיזבאללה וחמאס. וגם כאן, נדרש כסף רב יותר עם מימון מובטח לאורך תוכנית רב-שנתית.

לפי הדיווחים, ראש הממשלה נתניהו הורה על הצטיידות מסיבית, פי שמונה מיכולת הייצור הנוכחית של התעשיות הביטחוניות הישראליות. ימים יגידו אם הצו הזה מיושם ומתוקצב כראוי על ידי ממשלות ישראל הבאות.

* חיל הים: ארגוני אסלאם קיצוני משתלטים על אגן הים התיכון המזרחי, מלוב ועד סוריה וטורקיה. ישראל ויוון הן המדינות היחידות בעלות אוריינטציה מערבית באזור.

מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל') אליעזר (צ'ייני) מרום, טוען שישראל זקוקה לצי הרבה יותר חזק, עם טווח ארוך, כדי להתמודד עם ההיערכות האסטרטגית המתגבשת בימים אלו, וכדי להגן על עצמה מפני התקפות טרור על שדות הגז הטבעי שגילתה בים.

לצורך זה, חיל הים הישראלי מבקש יותר מ-5 מיליארד דולר עבור ספינות חדשות, צוללות, מערכות נשק ואנשי צוות במהלך העשור הבא.

* הגדה המערבית: בהתחשב בכך ששיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית קרס בפועל, ושכוחותיו של מחמוד עבאס אינם יכולים לחמאס ולמיני-צבאות טרור האחרים שהתבצרו ברחבי יהודה ושומרון, ישראל צריכה להזרים כוחות שיטור נוספים לשטח. הדבר יצריך הקצאת משאבים ניכרת מהמערכת הצבאית, אך אם לא יבוצע, אף אדם בתל אביב או בירושלים רבתי לא יהיה בטוח.

עובדה היא שהטרור הפלסטיני כולל היום מספר עצום של גדודי קומנדו מאורגנים הפועלים בגלוי בעשרות ערים ומחנות פליטים. קחו, למשל, את נור שמס, מחנה פליטים הצמוד לטול כרם במרכז ישראל, ממש מעבר לגדר הביטחון. צה"ל פעל בתוכו במשך ארבעה ימים בשבוע שעבר ונתקל בו כמויות מדהימות של כוח אש פלסטיני.

(חסל סדר חלומות על רשות פלסטינית "מתחדשת" שלא רק תילחם באמת בטרור בגדה המערבית, אלא גם תיטול על עצמה אחריות לניהול, פירוז ושינוי מגמת ההקצנה של רצועת עזה. הצחקתם אותי!)

* עמק הירדן: קולות רבים במערכת הביטחון קוראים לבניית גדר ביטחון מבוצרת היטב לאורך הגבול הארוך עם ירדן, כפי שנעשה לאורך הגבול עם מצרים, לבנון ורמת הגולן; זאת לצד הצבתם הקבועה של כוחות נוספים לאורך קו תפר אסטרטגי זה.

איראן מבקשת לערער באופן פעיל את יסודות הממלכה ההאשמית של ירדן ולנצל את הגבול החדיר שבין ישראל לירדן למשלוחי נשק להודה ושומרון. נזילות המצב המדיני והביטחוני בגבול המזרחי מחייבת צבירת כוח צבאי בבקעת הירדן, ויש לתקצב זאת במהירות.

* איראן: אם יכלו כל הקיצין (ונראה שכל יום חדשות רעות יותר מגיעות מאיראן בנוגע להתקדמותה הגרעינית, ומוושינגטון בנוגע לכניעתה האסטרטגית לאיראן), ייתכן שצה"ל וחיל האוויר ייאלצו לפעול נגד מתקני הגרעין והטילים של איראן. במקרה זה תצטרך ישראל להתמודד עם השלכות פעולת התגמול האיראנית, ומוטב שהמדינה תהיה מוכנה הן מבחינה צבאית והן מבחינת העורף.

מתקפת המל"טים והטילים האיראנית חסרת התקדים על ישראל החודש מוכיחה שישראל זקוקה לתוספת לא קטנה של מערכי הגנה נגד טילים מסוג חץ 2 ו-3. לכך דרוש כסף רב.

עצמאותה של ישראל תלויה במוכנות של הגנה איתנה, ובמנהיגים צבאיים-מודיעיניים חדשים עם הבנה ברורה של המצב.

מהתקשורת הישראלית והעולמית מתקבל הרושם שהחודש ישראל השיגה את הניצחון הגדול ביותר שלה מאז מלחמת ששת הימים, כשמנעה בהצלחה מתקפת טילים איראנית מסיבית.

באמצעות עשרות סרטונים וסיפורים על מעללי הטייסים הגיבורים, צה"ל עסוק ביחצון יכולותיו הטכנולוגיות. בחוגים דתיים מופצת אלפי ממים ומאמרים הטוענים לנס משמים, לא פחות.

מדובר בהפרזה מוחלטת. במקרה הטוב, ישראל יכולה לרשום הישג טקטי הגנתי, מבורך אמנם, אבל לא ניצחון אסטרטגי. במישור האסטרטגי, ישראל ספגה הפסד צורב כאשר איראן פרצה את מסגרות ההרתעה האמריקאיות והישראליות.

נשיא ארה"ב בוושינגטון נבח "אל" (Don’t!), וירושלים לא האמינה שאיראן תעז לתקוף ישירות את ישראל. אבל איראן העזה למרות הכול. האייטולות השיקו התקפה אדירה בסגנון רוסי שנועדה לגרום נזק רב; מטח המל"טים והטילים בלילה אחד מהגדולים ביותר ששוגרו בהיסטוריה האנושית כנגד מדינה כלשהי.

העובדה שהתקיפה נכשלה – כאשר 50% מהטילים נכשלו בשיגור או התרסקו לפני שהגיעו ליעדם ו-49% נוספים יורטו על ידי ישראל ובעלות בריתה – אינה רלוונטית מבחינה אסטרטגית.

המציאות האסטרטגית הברורה היא שאיראן העלתה את מלחמת 40 השנים שלה נגד ישראל
(מלחמה שהתנהלה דרך שלוחות מאז המהפכה האסלאמית ב-1979) לרמה חדשה, סטרטוספירית (פשוטו כמשמעו, עם טילים בליסטיים שהגיעו מאדמת איראן דרך החלל כדי לפגוע בישראל).

כשמבינים באיזו פרשת דרכים דרמטית מדובר, העובדה שהפגיעה גרמה נזק קטן להפליא מתעמעמת ברקע. אין לכך רלוונטיות לענין כיצד ובאיזה עוצמה ישראל צריכה להגיב.

לכן העצה שלפי הדיווחים העביר הנשיא ביידן לישראל "להסתפק בניצחון", כביכול, להכיל את זעמה, להסתמך על סנקציות מערביות נגד איראן בלבד כ"תגמול חכם", ובאופן כללי "להימנע מהסלמה" – היא שטות מקוממת ומסוכנת.

בנוסף לכישלונו להרתיע את איראן מלתקוף ישירות את ישראל, ביידן תרם כעת לקריסה הפוטנציאלית של ההרתעה כולה נגד איראן בכך שהכריז שהוא לא מחפש עימות עם איראן ושהוא לא ישתתף בשום מתקפת תגמול ישראלית באיראן. זהו טירוף אסטרטגי מהמעלה הראשונה!

כאשר אמריקה חוששת מהסלמה יותר מאשר איראן, הדרך לתבוסה מערבית סלולה. אם ישראל חוששת מהסלמה יותר מאיראן, טהראן תתקדם עד לירושלים עם התקפות נרחבות וחזקות ויותר.

אפשר להיות בטוחים שטהרן תיצור בעתיד מתקפות מוצלחות יותר במטרה להכריע את ההגנות של ישראל. המשטר האירני ינסה לעשות זאת שוב ושוב, בדיוק כפי שחמאס שיגר מתקפות רקטות חוזרות ונשנות כנגד ישראל במהלך 20 השנים האחרונות, כל פעם עם מספר גדול יותר של רקטות ועם רקטות ארוכות טווח ומדויקות יותר.

תארו לעצמכם שרק אחד משמונת הטילים הבליסטיים (מתוך 120) שהצליחו לחדור את ההגנות של ישראל במוצאי שבת האחרון היו נופלות על בניין רב קומות בתל אביב, ולא בבסיס אווירי ממוגן היטב בנגב ובסביבתו. מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה פוגע בכור הגרעיני בדימונה שנמצא ליד הבסיס האווירי המדובר? מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה מצייד בראש נפץ גרעיני? מה אם לישראל לא הייתה התראה מוקדמת על עוד מתקפה איראנית שכזו (כפי שהייתה לה הפעם) כדי שתוכל ליצור תוכנית הגנה אווירית מבעוד מועד?

זכרו שכל מטוס קרב בארסנל הישראלי היה באוויר במשך שמונה שעות רצופות במוצאי שבת 14 באפריל, בנוסף למטוסי קרב ומערכי מודיעין אוויריים של ארבעה חילות אוויר מערביים ולפי הדיווחים גם כמה חילות אוויר ערביים מבעלות בריתה של ישראל. בנוסף כל כוחות המילואים של מערך ההגנה האווירי של ישראל (כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2 ו-3 וכדומה) היו בכוננות. בוודאי שלא מדובר במצב שיתקיים בכל פעם שאיראן תחליט לתקוף ישירות, ללא הודעה מוקדמת, את ישראל.

הרתעה היא משימה מסובכת וקשה להשגה, תוצאה של פעולות הגנה ודיפלומטיה. היא מהווה מבנה שדורש תחזוקה מתמדת או שתתפוגג. מבחינה פסיכולוגית, הרתעה נמדדת ב"התנהגות שלאחר מכן", כלומר המתקפה האיראנית תיחשב מוצלחת אם תניא את ישראל מהתקפות עתידיות נגד מנהיגים ונכסים איראנים.

לעומת זאת, התקיפה האיראנית תיחשב ללא מוצלחת – לא בגלל שהנזק שהיא התכוונה לגרום נמנע – אלא אם ישראל תמשיך לפגוע במנהיגים ובנכסים איראנים בתוך איראן ובאזור. התקפות שכאלה נחוצות כדי למנוע את השאיפות ההגמוניות והמאמץ הצבאי הגרעיני של טהרן.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות להרתעה הישראלית הוא שהתפיסה שישראל "תקועה" תכה שורשים בטהרן או ברחבי העולם. המצב הכי לא בריא שייתכן הוא שישראל תהיה "תקועה", ללא התקדמות מבחינת ריסוק חמאס בעזה (רפיח), בעימות עם חיזבאללה בלבנון, בדיכוי חוליות טרור ביהודה ושומרון, בפגיעה במאחזי משמרות המהפכה בסוריה ובחבלה במתקני הגרעין באיראן.

קיפאון, או מצב שבו ישראל נפגעת מדינית או צבאית מכל כיוון ע"י בעלי ברית חלשות (גם אם לאלו כוונות טובות), או על ידי אייתולות שיעיות מלאות ביטחון ובת בריתם הרוסית – הוא עמדה בלתי מתקבלת על הדעת ומסוכנת עבור ישראל.

במקום זאת, ישראל צריכה להשתחרר מהפרדיגמות האסטרטגיות המיושנות ומהמגבלות הדיפלומטיות הבלתי אפשריות ששלטו לפני 7 באוקטובר ו-14 באפריל – שני תאריכים המהווים קווי פרשת מים עבור ישראל.

באופן כללי, המטרות האסטרטגיות של ישראל הפכו בעשורים האחרונים למצומצמות מדי לתחושתי, עקב פגיעה מתהליך השלום הכושל של אוסלו עם הפלסטינים ותהליך השלום הכושל של אובמה עם האיראנים. מהלכים אלו תיעדפו שקט, שיתוף פעולה, הנמכת קומה, והישרדות – על חשבון עקרונות, דומיננטיות, וניצחון. הם הובילו לעמדות פחדניות במקום לעמדות ההתקפיות הנחוצות לאור המצב.

כתוצאה מכך, בימים אלו ממש ידידיה רכי הלב של ישראל דוחקים בה לנטוש את מטרתה לחסל את חמאס; במקום זאת היא נדחפת לעבר תיעדוף צעדים הומניטריים לטובת אוכלוסיית האויב; לצמצם את זעמה על הפלישה, הרצח, ההתעללות וההשפלה של אזרחיה כולל ישראלים חטופים המוחזקים כבני ערובה במשך יותר משישה חודשים; ולהסכים עם שחרור מחבלים פלסטינים (כולל פושעי הנוחבה של חמאס).

על ישראל מופעל גם לחץ לספוג את המכות המתמשכות של חיזבאללה, לרבות פינוי האוכלוסייה מצפון ישראל ולהסתפק בעוד "הסדר" דיפלומטי חסר ערך, שלא יחזיק מים ורק ינציח את האיום האיראני מדרום לבנון. ובנוסף מופעל עליה לחץ להימנע מ"פעולת תגמול שתוביל להסלמה" כתגובה להתקפה האיראנית חסרת התקדים.

אם תאומץ, מדיניות זו מסתכמת בתבוסה אסטרטגית גדולה לישראל. היא תעמיד בספק את כוחה של ישראל להתקיים כאומה עצמאית במזרח התיכון.

הקמפיין הנוכחי של ממשל ביידן שמבקש לעכב, להניא ובסופו של דבר למנוע כיבוש צבאי נוסף בעזה, ולעכב, להניא ולבסוף למנוע עימות נוסף עם איראן – מלווה באיומים מתמשכים לשלול גיבוי דיפלומטי ואספקת נשק לישראל אם ירושלים לא תקשיב לאזהרות שמגיעות מוושינגטון –מהווה נוסחה לתבוסה גדולה. ככזה, חובה להתנגד לו.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 26.4.2024.

בדיווח שמסר הוושינגטון פוסט ב-14 בפברואר 2024 נמסר שממשל הנשיא ביידן וכמה מדינות ערביות, ביניהן מצרים, ירדן, קטר, סעודיה והאמירויות, פועלים במרץ כדי להציג מתווה מפורט ומקיף של הסדר שלום בין ישראל והפלסטינים, שיכלול גם לוח זמנים להקמת מדינה פלסטינית. העיתון מוסר שייתכן שהודעה על כך תימסר בשבועות הקרובים. המתווה, לפי העיתון, קשור למאמצים האינטנסיביים להשיג הסכם בין ישראל והחמאס שיוביל להפסקת אש ולשחרור החטופים.

ההערכה היא שהפסקת האש תימשך לפחות שישה שבועות ובמהלכם ניתן יהיה להודיע על התוכנית ולנקוט צעדים קונקרטיים למימושה, כולל הקמת ממשלה פלסטינית זמנית. בעלי היוזמה מקווים שניתן להגיע להסכם בין ישראל והחמאס לפני חג הרמדאן, המתחיל ב-10 במרץ 2024. בעלי היוזמה חוששים שמתקפה ישראלית ברפיח תביא לעצירת היוזמה.

"הפיל שבחדר", אומרים בעלי היוזמה, הוא כמובן ממשלת ישראל. הסיכוי שהיא תסכים לפינוי יישובים, להקמת עיר בירה פלסטינית במזרח ירושלים, לשיקומה של רצועת עזה ולאיחוד הגדה המערבית עם הרצועה אינו גבוה. כדי לעודד אותה שלא להשליך את ההצעה לפח מציעים בעלי היוזמה להעניק לישראל ערבויות ביטחוניות ונורמליזציה עם סעודיה ומדינות ערביות אחרות.

שרים בממשלה, ביניהם השר סמוטריץ' והשר קיש, הזדרזו לדחות את היוזמה מכול וכול. ראש הממשלה, נתניהו, שהתראיין ל-ABC ונשאל על עמדתו בסוגיית המדינה הפלסטינית נקט גישה מתוחכמת יותר: "כשמדברים על מדינה פלסטינית", הוא אמר למראיין, "אני שואל למה בדיוק מתכוונים בכך? האם הם ימשיכו ללמד את ילדיהם על בסיס של ספרי לימוד המחנכים לטרור ולהשמדת ישראל? לזה אני בוודאי אומר: לא. הדבר החשוב ביותר שחייב להישאר בידי ישראל הוא שליטה ביטחונית על השטח שממערב לנהר הירדן".

מסעו האחרון של מזכיר המדינה בלינקן לאזור, כותב העיתון, וביקוריהם של מלך ירדן וראש ממשלת קטר בארצות הברית לאחרונה, התמקדו ב"צעדים מעשיים שאין חזרה מהם שיש לנקוט לצורך הקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל". היוזמה של בלינקן זכתה לתמיכה, ישירה ועקיפה, של מדינות אחרות. שר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, הביע עניין בהכרה מוקדמת במדינה פלסטינית.

התבטאות דומה באה מפיו של סוון קופמאן, הנציג המיוחד של האיחוד האירופי לתהליך השלום במזרח התיכון. המדינות שגיבשו יוזמה זו מקוות לקדמה במפגשים עם נציגי מדינות בעולם שישתתפו וועידת מינכן שנפתחה ב-16 בפברואר 2024.

אישים בממשל הבהירו כי קיימת אפשרות של הכרה מוקדמת של ארצות הברית במדינה פלסטינית, מתן ערבויות ביטחון לישראל ולפלסטינים, קידום נורמליזציה ושיקום הרצועה.

אישים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית הביעו ספקנות רבה אם היוזמה הזו תוכל להתממש. הם מזכירים את העובדה שיוזמות דומות בעבר, ובייחוד תחת ממשל הנשיא אובמה, לא צלחו. במהלך המלחמה הנוכחית, הם הדגישו, לא הראה הנשיא ביידן נכונות לעמוד בתקיפות מול צעדיה המאסיביים וההתקפיים של ישראל ברצועת עזה, למעט הדרישה לסיוע הומניטרי ולהימנעות ככל האפשר מפגיעה באזרחים.

מנקודת ראותה של מדינת ישראל וממשלת ישראל, יוזמה זו מציבה סיכונים לא מעטים. היא תהיה כרוכה, קרוב לוודאי, בתביעה מישראל להפסיק לחלוטין את הלחימה מבלי שיעדי המלחמה הושלמו. מהלך כזה יפגע באורח אנוש בדימויה ההרתעתי של מדינת ישראל ויציג אותה כמדינה שספגה מהלומה צבאית קשה ב-7 באוקטובר ובמשך למעלה מארבעה חודשים לא הצליחה להתמודד נגדה באורח החלטי.

בעיני מדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, ובעיקר מדינות ברית אברהם, תצטייר ישראל כמדינה שאין לה יכולת עמידה מדינית מול ארצות הברית. כוח המשיכה של ישראל כבעלת ברית יספוג מכה קשה, ומדינות אסלאמיות אחרות שאולי שקלו להצטרף לתהליך השלום תירתענה מכך.

השאלה היא כיצד ישראל צריכה להגיב על כך. אנו סבורים שדרך התגובה של ראש הממשלה נתניהו, "כן, אבל", כפי שבאה לביטוי תחת ממשל אובמה בעיקר במסגרת מה שכונה "נאום בר-אילן", נכונה יותר משלילה חד-משמעית של היוזמה וחוסר נכונות להשתתף במהלכים הקשורים בה.

בעת הנוכחית ישראל יכולה להעלות טיעונים כבדי משקל ומוצדקים עניינית שיעמידו את בעלי היוזמה במצב של מגננה. כך למשל ישראל יכולה לטעון שהיא תתקשה לקחת עליה סיכון של מדינה פלסטינית כל זמן שהיא צריכה להתמודד מול האיום הקיומי שמציבה בפניה איראן. היא יכולה לטעון שהדיון בסוגיית המדינה הפלסטינית חייב להידחות עד לאחר שהאיום האיראני יוסר מעל הפרק. היא יכולה גם לתבוע הכרזה פומבית של ההנהגה הפלסטינית על הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. נכונות של ההנהגה הפלסטינית לרפורמה מאסיבית בספרי הלימוד ברשות הפלסטינית וברצועת עזה, והפסקת התשלומים למבצעי טרור.

ברובד עמוק יותר, ומעבר לכל התנאים החשובים האלו, ישראל צריכה להבהיר שהדרך למדינה פלסטינית חייבת לעבור בשינוי יסודי של הרש"פ ובהוכחת יכולתה לפעול כריבון אחראי לשטח ולאוכלוסייה שתחת אחריותו. מאחר שהרשות הפלסטינית חייבת לעבור כברת דרך ניכרת הכרוכה בשינויים בהנהגתה לצד שינוי עומק במאפייני תפקודה, אין בשלות להקמת מדינה פלסטינית אלא בסיומו של התהליך ולא בתחילתו. חשוב עוד להדגיש שהמציאות המאוד מורכבת ברצועת עזה מחייבת מענה ייחודי ומורכב כשלעצמו, לכן כל חיבור בעת הזו בין רשות פלסטינית כושלת בגדה המערבית לרצועת עזה יוביל לכישלון מוחלט בשני המקומות.

על כן, נכון לחשוב ולדבר במונחים תהליכיים והסדריים על בסיס הוכחת יכולות ביצוע ולאפשר לשתי היחידות הטריטוריאליות הפלסטיניות להשתקם במקביל ובאופן עצמאי, ורק אז לחשוב במונחים של חיבור ביניהן. כל זה נכון יהיה לעשות במסגרת המעטפת של הארכיטקטורה האזורית החדשה, שתתבסס על הנורמליזציה בין ישראל לבין המדינות הערביות, בדגש על ערב הסעודית. הארכיטקטורה האזורית החדשה יכולה לספק את המעטפת התומכת לתהליכים הנדרשים בזירה הפלסטינית ולייצר מרחבי הזדמנויות חדשים, כאלו שיאפשרו לישראל ולפלסטינים מרחבי גמישות גדולים יותר.

אנו סבורים שנכון מבחינת ישראל להציג יוזמה משלה הנשענת על סדר פעולה המתחיל במעטפת האזורית, עובר דרך תהליכי השינוי המתחייבים ברשות הפלסטינית ושיקום הרצועה, כשני תהליכים במקביל וללא חיבור ביניהם, ואת כל אלו להתנות בפירוק המערכות השלטונית והצבאית של החמאס ברצועת עזה והשבת כל החטופים, לצד דרישה לחופש פעולה ביטחוני מלא.

אנו סבורים שהצגת הצעה ישראלית המתכתבת עם ההצעה המתרקמת תתקבל בצורה אוהדת יותר ומבינה יותר מאשר שלילה מוחלטת של ההצעה. היא נכונה מבחינה עניינית ומבחינה טקטית בעת ובעונה אחת, ומשרתת את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל.

רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, שמשרדיה בקטאר, היא אימפריית רשע. היא מאדירה את חמאס, כולל את מעשי הטבח ה"הירואיים" שלו ב-7 באוקטובר, את "ההתנגדות" המתמשכת נגד ישראל, ואת כל פעולות הטרור של כוחות הפרוקסי האיראניים נגד ישראל. הערוץ מסייע לחמאס באמצעות דיווח על תנועת כוחות צה"ל בעזה ועל ריכוז כוחות צה"ל לאורך גבול עזה. היא אף מעודדת טרור נגד ישראלים בתקופת הרמדאן הקרובה.

יש דרכים לחסום את השידורים של אל-ג'זירה מתוך גבולות ישראל ומהשטחים ואת קליטת הערוץ בישראל ובשטחים. אבל ישראל צריכה לאזור את האומץ לעשות זאת חרף מעמדה של קטאר כמתווכת בינה לבין חמאס בנושא החטופים.

בזירה הבינלאומית, כבר מזמן הגיעה השעה שגם מדינות המערב תפעלנה על מנת לכווץ את אל-ג'זירה. בסופו של דבר, הרשת מארחת את המטיפים האסלאמיים האנטישמיים הרדיקליים ביותר, שמרעילים את מוחותיהם של מיליונים נגד ישראל והמערב.

סגירת הפעילות של אל-ג'זירה בישראל באמצעות שלילת תעודות העיתונאי של הכתבים שלה נמצאת על הפרק מאז ששר התקשורת בשעתו, איוב קארה, העלה את הסוגיה ב-2017, בעקבות צעדים שנקטו ירדן, ערב הסעודית, מצרים, בחריין ואיחוד האמירויות לסגירת משרדי אל-ג'זירה וחסימת אתרי האינטרנט שלה במדינותיהן.

(מדינות אלה מהוות מטרה לחיצי הרעל של אל-ג'זירה מכיוון שהן אינן חלק מהמחנה הפרו-איראני או מהאסלאם הראדיקלי. אל-ג'זירה תמכה בקריאותיו של אוסאמה בן לאדן להפיל את המלוכה בסעודיה, בהפלת הנשיא מובארק במצרים על ידי האחים המוסלמים, במרד החות'ים בתימן, במערכה שמנהל ארגון ג'בהת א-נוסרה, שהוא שלוחה של אל-קאעידה, נגד הנשיא אסד בסוריה, ועוד).

שר התקשורת הנוכחי, שלמה קרעי, החליט לשים את עצירת ההסתה של אל-ג'זירה בראש סדר העדיפויות שלו מיומו הראשון בתפקיד. הוא פעל רבות כדי לשכנע בכך את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, את השב"כ, את המוסד, את משרד המשפטים ואת משרד הביטחון.

בשבוע שעבר הצביעו בקבינט הרחב בעד תקנות שתאסורנה על "פעולת שידור של ערוץ זר הפוגעת בביטחון המדינה", ועל אחת כמה וכמה בזמן המלחמה הנוכחית (שכאמור, במהלכה שידר ערוץ אל-ג'זירה מידע רגיש על פעולות צה"ל לאויבי ישראל, במקביל לתרומה הקבועה שלו לליבוי האלימות).

ניתן וצריך להרחיב את האיסור גם לערוץ אל-ערבי שבבעלות קטאר, ולערוץ אל-מיאדין המופעל על ידי חיזבאללה.

אלא שהקבינט הביטחוני וקבינט המלחמה המצומצם טרם החליטו להוציא לפועל את סגירת אל-ג'זירה, למרות השלמת כל ההתייעצויות הביטחוניות והמשפטיות הנדרשות והצבעת הממשלה בעד המהלך. כנראה קשה להרגיז את התומך המרכזי של חמאס והבעלים והמממן של אל-ג'זירה, השייח' תמים בן חמאד אל-תאני, אמיר קטאר, בימים שבהם ישראל מסתמכת עליו (בטעות לדעתי) להשגת עסקה לשחרור בני הערובה.

יגאל כרמון, בעברו יועץ לוחמה בטרור לראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין, ומי שייסד את המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממרי), התריע זה מכבר כי אל-ג'זירה ואל-ערבי הם "ערוצים במתכונת תעמולת גבלס, שמתפקדים כמגפון למסרים הצבאיים, המבצעיים והתעמולתיים של איראן וחמאס, עם השפעה עצומה הן במישור האידאולוגי והן במישור המבצעי".

בשנת 2020 פרסם מכון המחקר של כרמון מחקר רחב היקף (עם אינדקס של למעלה מ-700 קטעי וידאו) המוכיח באופן חד-משמעי ובשורה של היבטים את הרשע של אל-ג'זירה לאורך שני עשורים של דיווח. המחקר מעלה כיצד סיקור כזה מהווה איום אסטרטגי על יציבות המזרח התיכון, ועל אינטרסים מערביים בפרט. ערוץ אל-ג'זירה הוכח כפלטפורמה לג'יהאד עולמי, לאנטישמיות ולהכחשת שואה, ולתמיכה בוטה בטרור נגד ישראל.

מכון ממרי גם עקב וחשף כיצד נראה הדיווח של אל-ג'זירה משני צידי הגבול של עזה בעימות הנוכחי, דיווח שגם מסכן את כוחות צה"ל וגם חוגג את מתקפת המגה-טרור של חמאס.

ב-7 באוקטובר, יום הטבח, חגג כתב אל-ג'זירה תאמר אלמישל את האירועים, כשכתב: "עזה מייצרת ניצחון וכבוד למולדת ולאומה שלה". אחמד מנצור, מגיש באל-ג'זירה, הפיץ סרטון שבו נראים מחבלי חמאס גוררים שני חיילים ישראלים על הקרקע, וכתב: "התמונה ההיסטורית הזו שווה לא פחות ממאות מיליארדי הדולרים שציוני העולם השקיעו בישראל בעשורים האחרונים".

בפוסט תגובה לאמירתו של הנשיא ג'ו ביידן כי חמאס "אינו מייצג את השאיפות של העם הפלסטיני", כתבה מגישת אל-ג'זירה גאדה אואסיס: "ברצינות? האם אחינו [ביידן] עשה משאל על דעתנו בעניין?".

בחודש שעבר חשף צה"ל כי שני "עיתונאים" של אל-ג'זירה שנהרגו על ידי צה"ל בעזה היו חברים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. לפני שבוע נחשף עוד כי כתב אל-ג'זירה בשם איסמעיל אבו עומר, שנפצע בתקיפה אווירית של ישראל ליד רפיח, הוא מפקד בחמאס, וממלא תפקיד של סגן מפקד פלוגה בגדוד ח'אן יונס המזרחי של חמאס. איסמעיל אבו עומר היה בין הפולשים לישראל מעזה ב-7 באוקטובר, וצילם מתוך קיבוץ ניר עוז במהלך ההסתערות של חמאס. גם כתב בשם מוחמד ווישה התגלה כ"עיתונאי אל ג'זירה ביום ומחבל חמאס (ביחידה נגד טנקים) בלילה".

זה מחזיר אותנו למדיניות הישראלית. הפעולה נגד אל-ג'זירה היא דחופה בשל הרמדאן המתקרב והמשמש כל שנה תירוץ/הזדמנות להגברת מעשי הטרור נגד ישראלים יהודים בירושלים, ביהודה ושומרון ובמרכז הארץ. חמאס קורא בגלוי לפלסטינים באזורים אלה להצטרף למתקפת "מבול אל אקצא" שלו על ישראל באמצעות הוצאה לפועל של פיגועי טרור, ואל-ג'זירה מהדהדת ומעצימה את המסר.

חסידי "חופש הביטוי" ואלה שפועלים בשירות הפלסטינים טוענים שאיסור הפעילות של כתבי אל-ג'זירה בישראל הוא מדרון חלקלק לעבר דיקטטורה (כאילו שהדיקטטורה בעזה או בקטאר הטרידה אותם אי פעם), וכי בכל מקרה מהלך כזה יהיה בלתי יעיל, שכן אל-ג'זירה תמשיך לשדר בחופשיות מעזה.

זו בדיוק הסיבה שישראל צריכה ללכת רחוק יותר, ולחסום את הגישה לאל-ג'זירה בעזה. על ישראל להשתלט על אתרי האינטרנט של אל-ג'זירה ולהשבית אותם בכל מקום שהיא יכולה, ולכל הפחות להקפיא את הגישה לאתרי אל-ג'זירה בערבית בישראל ובגדה המערבית ובעזה.

כן, אני יודע שאל-ג'זירה משדרת את החדשות שלה לבתים פלסטיניים גם דרך שידורי לוויין ולא רק דרך האינטרנט, אבל אני משוכנע שבהיותה "סטארט-אפ ניישן" ואלופת היי-טק, ישראל תדע גם כיצד לחסום את הקליטה הלוויינית של אל-ג'זירה.

מהלך ישראלי נחוש לסגירת אל-ג'זירה יפעל גם כאיתות ברור למנהיגים בוושינגטון ובמקומות אחרים לפעול סוף סוף בהחלטיות במדינתם נגד הערוץ המסוכן. אין לי ספק שאם כוחות הביטחון והמשטרה בארה"ב, קנדה ואירופה יעשו בדיקה מעמיקה, הם יגלו כי אל-ג'זירה מלבה את הלהבות של ההפגנות האנטי-ישראליות והאנטי-מערביות עתירות השנאה והתוקפנות, שמתפשטות כה מהר בערים הגדולות שלהם.

גם אלה במערב ובישראל שחולמים על רשות פלסטינית "מחודשת", אשר יום אחד בעתיד הרחוק תקים מדינה שוחרת שלום לצד ישראל, בוודאי מבינים כי פעולה מיידית לבלימת ההשפעה החתרנית של אל-ג'זירה – שהיא רצחנית גם כלפי ישראל וגם כלפי הרשות הפלסטינית הנתמכת על ידי המערב – היא לא פחות מצו השעה.

המאמר פורסם בערוץ 7, בתאריך 23.2.2024. 

פעולתה של ישראל נגד חמאס נדרשת בראש ובראשונה כדי לבנות מחדש את ההרתעה שהתרסקה ב־6 באוקטובר. בלי להשיג במלואן את המטרות שהוגדרו למלחמה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול איום קיומי מצד אויביה השונים, שעוקבים אחר התנהלותה, ולאבד את מעמדה הנשען על עוצמתה הביטחונית. חיוני לשוב ולהזכיר זאת בצל האירועים בשבוע החולף, ולנוכח הדיון הציבורי בנוגע למהלכים הבאים.

האתגר הניצב בפני ישראל קשור באילוץ הזמן. כדי להשיג את המטרות בתנאים הנוכחיים, נדרש צה"ל לפעול באופן שיטתי לתקופה ממושכת. עם זאת, למשך הזמן יש משמעות קריטית בסוגיית החטופים. בהנחה שלא ניתן להשפיע על עצימות הלחימה ולא ניתן לחדש את המצור, נדרשת הצמרת המדינית־ביטחונית לשאלה כיצד להגביר את הלחץ על חמאס ולקצר את הזמן.

מבין האפשרויות, נדמה כי פגיעה שיטתית במנהיגי חמאס היושבים בחו"ל, בד בבד עם המשך הלחימה ברצועה, ישרתו את הצורך הזה ויסייעו בהשגת מטרות נוספות. פגיעה כזו תבהיר לראשי הארגון כי יש מחיר לזמן שחולף. מעבר לכך, פעילות כזו תסייע לשבש את יכולת השליטה של ההנהגה ואת התיאום בין זרועותיו השונות של הארגון כדי למנוע את התאוששותו בעזה.

בלי מפקדה יעילה בחו"ל, ולאחר שיושגו פגיעה אנושה ביכולותיו הצבאיות והשלטוניות בעזה ונטרול תשתיותיו ביו"ש, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים כארגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה ויעד שהאמריקנים היו צריכים לדחוף להשגתו במסגרת מאמציהם לעיצוב סדר אזורי חדש.

בזמן שראשי חמאס בעזה חיים במחתרת וקולם לא נשמע, ממלאים את מקומם בהצגת מדיניות התנועה ובקידום ענייניה בעלי תפקידים הנמנים עם ההנהגה ה"מדינית" של הארגון ומקיימים את מרכז חייהם בחו"ל. הם מחליפים את ההנהגה המסתתרת גם בהופעות התקשורתיות, ברשתות החברתיות, בכינוסים ובשיחות מדיניות.

פעילותם לא מסתכמת בכך: הם שותפים בגיבוש מדיניות ובהסברה ואחראים לגיוס התמיכה המדינית והמשאבים הנחוצים לבניית יכולותיו של הארגון ולפעילותו באזורים שונים. חלקם ממלאים תפקידים מבצעיים – מתיאום בין־אזורי למטרות טרור וכלה בהכוונה של פעילות קונקרטית בזירות שונות. סאלח עארורי, שנפרד מאיתנו לאחרונה, היה מהפעילים המוכרים לציבור, אך לא רק הוא.

חאלד משעל, איסמעיל הנייה, מוסא אבו מרזוק, באסם נעים, סאמי אבו זוהרי, עיזאת רישק, אוסאמה חמדאן וזאהר ג'בארין מוכרים לא רק ל"ותיקי הז'אנר".

פעילותה של המפקדה בחו"ל מהווה מכפיל כוח לחמאס, ולה תרומה מכרעת בהפיכת הארגון לבעל השפעה אזורית, במיוחד לנוכח התנאים הקשים שמגבילים את פעילותו מרצועת עזה או מיו"ש.

התפקיד המרכזי שממלאת מפקדה זו, וכן מאמציה לגרור את ישראל למלחמה אזורית רב־זירתית, מחייבים את המערכת הישראלית לנקוט מאמץ נחוש ושיטתי נגדה עד לנטרול כל מרכיביה – בייחוד לאחר הטבח המפלצתי ב־7 אוקטובר שעליו תפארתה, ולאחר הניסוח הבהיר שסיפק חאלד משעל לגבי מחויבותו המוחלטת של חמאס להשמיד את מדינת ישראל (מהים ועד הנהר, מראש הנקרה ועד אילת).

קשה להתעלם מהסמליות שבסמיכות הזמנים בין מועד החלטת בית הדין בהאג ליום השואה הבינלאומי. האמנה למניעה ולענישה של פשעי רצח עם, שנוסחה על אפר שואת יהודי אירופה, נועדה להבטיח "לעולם לא עוד".

ישראל, שהותקפה ב־7 אוקטובר על ידי פראי חמאס, ממשיכיהם של הנאצים, בדרכים שמזכירות את זוועות השואה, מוצאת את עצמה מתגוננת משפטית נגד האשמות על רצח עם.

חמאס, שהגדיר את השואה כ"סיפור מומצא וללא כל ביסוס", מבצע ללא הרף פשעי מלחמה מכל סוג ומין ועטף את מעלליו בכתב פלסתר של 18 עמודים, שכל תכליתו היא להכחיש את הזוועות של אנשיו, להטיל דופי בישראל ולהטיל עליה רפש.

מדינת ישראל מנהלת מאבקים רבים, כל הזמן, בזירות שונות. העיקרי והחשוב שבהם הוא המאבק על האמת. הטענות המשמשות בו נגד ישראל מחליפות פנים, צורה וניסוח, אך מטרתן היא אחת: ערעור על הלגיטימיות של המדינה, של מנגנוניה, של פעולותיה. אם לאחר הטבח המפלצתי עודנו נתבעים להשיב לטענות מגוחכות כלפינו, אפשר רק להניח מה חושבים עלינו בזמנים אחרים.

הטבח והמלחמה החזירו אותנו אל השורשים, הבהירו כי אנו עדיין נאבקים על קיומנו, והמחישו את חובתה של ישראל להבטיח, שוב: לעולם לא עוד.

פורסם בישראל היום, בתאריך 26.1.2024. 

החודש כתבו צנחנים מחטיבה 55 מכתב למפקדם ובו הצהירו על נכונותם להמשיך את המלחמה בחמאס "עד הניצחון", גם אם זה דורש שירות במילואים עוד חודשים רבים.

המכתב, שזכה לתפוצה רחבה, מסתייג מהחלטת המטה הכללי של צה"ל להתחיל בנסיגה מחלקים ניכרים של עזה לפני השלמת המשימה להשמדת כל יכולות התקיפה של חמאס. "איך נוכל לחזור הביתה למשפחות שלנו לפני שיצרנו את התנאים שיאפשרו לתושבי העוטף לחזור לבתים, ליישובים ולמשפחות שלהם?" הם שואלים, ומבקשים את "הכבוד" להמשיך במערכה.

אם לשים רגע בצד את שאלת ההיערכות מחדש של צה"ל, מה שחשוב במכתב הצנחנים הוא רגש הפטריוטיות והחיוביות האמיץ שמתפרץ מכל פסקה ממנו.

החבר'ה הצעירים, שחתמו על המכתב בשמם המלא ועם המספרים האישיים שלהם, הם אזרחים נאמנים למדינתם, המסורים לעתידה של ישראל ובטוחים ביכולתה להתגבר על כל צרה.

רגשותיהם החיוביים והאמיצים הם חלק מהחוסן שמפגינים חלקים נרחבים בציבור הישראלי, החל מאימהות שמחזיקות בעוצמה את העורף, ועד למאות אלפי ישראלים (ויהודי התפוצות) שמתנדבים בשלל דרכים כדי לפצות על המחסור בידיים עובדות בחקלאות, במפעלים ובבתי חולים.

סקר דעת קהל חדש בקרב הדור הצעיר בישראל שפורסם לפני שבוע מבהיר ללא צל של ספק שישראל בורכה בצעירים הבוטחים ביותר; דור של מנהיגי עתיד אופטימיים וחרוצים מספיק כדי להוביל את ישראל במסלול להצלחה חרף כל האתגרים התובעניים שלפניה.

תוצאות הדוח המעמיק של גליקמן-שמיר-סמסנוב (קבוצת Publicis) שמות קץ לכל הטענות המשמיצות את הצעירים הישראלים כשטחיים, מנותקים מערכים, או חסידים של אוניברסליזם ריקני.

באופן פרדוקסלי, דווקא החיבור של הצעירים לטיק טוק ולאינסטגרם כחלק מהעולם הרחב עודד אותם לתפוס יותר מתמיד בזהות הישראלית והיהודית, כתגובת נגד חדה לזוועות ה-7 באוקטובר ולהשלכות האנטישמיות שלהן בעולם.

אבל הנקודה החשובה היא בהשוואה (או בניגוד) שעולה מהסקר בין דעותיהם של הצעירים הישראלים (בני 16–25, כלומר בני נוער, חיילים, תלמידי ישיבות וסטודנטים) לדעות הוריהם והורי הוריהם.

מסתבר שהצעירים של היום דומים יותר לדור הסבים והסבתות שלהם (אלה שנלחמו על עצמאות המדינה ב-1948) מאשר לדור ההורים. כמו דור מקימי המדינה הם מחוספסים וקשוחים, מציאותיים וחדורים ברוח לחימה, בשעה שהוריהם ממוקדים יותר ב"נורמליות" וב"חיים הטובים".

הצעירים הם הפטריוטיים והאופטימיים הגדולים ביותר של המדינה הזו. 59% מהם מאמינים שישראל חזקה ותנצח בכל המלחמות הנוכחיות, וכי העתיד יהיה טוב. 49% אומרים שהם מגויסים לצבא או מתנדבים במסגרות אזרחיות, וכי הם "מסורים" למדינת ישראל. 42% אומרים שליהודים אין מקום אחר בעולם. (35% מודאגים יותר לגבי עתידה של ישראל; ו-20% אומרים שהתפכחו, וכי אינם רואים את עתידם בישראל.)

עם זאת, הצעירים הישראלים של היום אינם מרכיבים משקפיים ורודים. 57% מכירים בכך שצפויה תקופה קשה, וכי הדרך של ישראל לחדש את העוצמה והצמיחה שלה עוד ארוכה. (29% צופים התאוששות מהירה מהמשבר הנוכחי ומאמינים כי צפויה עלייה המונית בקרוב; מנגד, 14% חוששים שישראל עומדת בפני קשיים שלא ניתן יהיה להתגבר עליהם.)

אין אסקפיזם במבט על המצב הנוכחי. 82% מבני הנוער בישראל מוכנים (במידה מסוימת או במידה רבה) לעצור את "החיים הטובים", מבחינת תוכניות אישיות לעבודה, לימודים או חופשה, ומוכנים לוותר כליל על נסיעות לחו"ל. 61% מסכימים במידה רבה ו-25% מסכימים חלקית שעכשיו זה הזמן להגביל רכישות ולחסוך לעתיד.

ובעת קניות נחוצות, 77% מעדיפים באופן מוחלט לקנות "כחול לבן", ו-84% מעדיפים לקנות מחברות ישראליות או בינלאומיות שתורמות למאמץ המלחמתי/הלאומי.

בניגוד לצעירים ברחבי העולם בגילאים הרלוונטיים, הצעירים הישראלים מבינים היטב את הצורך להתמקד בעבודה ובלימודים (54%), במשפחה (51%), בחברים (34%) ובהתנדבות (21%), על פני מסיבות והנאות.

חשוב לעמת את החשיבה הנלהבת והנמרצת, ובו בזמן הפרגמטית והשקולה, של צעירים ישראלים עם התחושות השחורות והדיכאוניות שמבטא חלק מסוים בעילית הישראלית. למרבה הצער, בשידורים הישראליים שולטת הקדרות; שם הקול הדומיננטי הוא של מעמד פריווילגי של עיתונאים מבוגרים ו"מומחים" ותיקים.

אותה "משמרת ישנה" אומרת לנו שוב ושוב שישראל מפסידה במלחמה עם חמאס, אינה יכולה לנצח את חמאס או חיזבאללה, אין לה החוסן החברתי לשרוד מלחמות ארוכות ואין לה עתיד, וכל זאת על סמך פרדיגמות של ה-6 באוקטובר שעבר זמנן.

פירוש הדבר, לדעת "מומחים" אלו, הוא קבלת כל דרישות חמאס לשחרור החטופים, ובכלל זה סיום מיידי של כל הפעולות הצבאיות בעזה; ויתורים דיפלומטיים מרחיקי לכת לפלסטינים (למרות השחיתות, ההשקעה בטרור ובחינוך אנטישמי והיעדר כל נכונות לפשרה מצידם); וכמובן, סילוק פוליטי של ראש הממשלה נתניהו והקואליציה ה"משיחיסטית-רדיקלית" שלו. כל הדיבורים הפסימיים שלהם פוגעים בעם הזה, בעודו נלחם על חייו.

שניים מעמיתיי במכון משגב, הפרופסורים גבי סיבוני וקובי מיכאל, מכנים את הקולות השליליים הללו בשם "תנועת הדיכאוניסטים". השם הוא על משקל תנועת ה"ביטחוניסטים", שלהבדיל מייצגים אמונה נלהבת בהצלחת העמדה הביטחונית הישראלית הנועזת ובעידוד הזהות הלאומית הישראלית.

מה שניתן לומר בוודאות הוא שקיים פער רחב ועמוק בין השיח הפסימי והדיכאוני שמאפיין את "המשמרת הישנה" לבין האופטימיות והחוסן שמביעים בני ובנות הדור הצעיר בישראל, וחלק גדול מהחברה הישראלית כולה.

אני מקווה ומניח שהאמירות השליליות והטלת הספק העצמי של "הדיכאוניסטים" יינגפו בפני החשיבה החיובית והעמדה הבטוחה של הצעירים הישראלים ושל רבים/רוב הישראלים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שיח פחות חזק או אותנטי מזה.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 25.1.2024.

היקף העקורים בישראל כתוצאה מהתקפת חמאס על ישראל והמלחמה הנוכחית, וכנראה גם הארוכה, אינו מדווח דיו ואינו מובן כהלכה.

לפחות חצי מיליון ישראלים הפכו פליטים במולדתם, לאחר שנעקרו מבתיהם עקב המלחמה. בתוכם נמצאים ישראלים שבתיהם בעוטף עזה נהרסו על ידי האויב במתקפה הראשונית, ישראלים שפונו למרכז הארץ בפקודת הצבא מיוֹתר ממאה יישובים הסמוכים לגבול הדרומי והצפוני, וישראלים מדרום וצפון הארץ שנמלטו על דעת עצמם לקרובי משפחה במרכז – אזור מעט בטוח יותר.

יש גם משפחות רבות שבעקבות גיוס האב לצבא עברו זמנית להתגורר עם סבא וסבתא או עם קרובי משפחה, כדי להגביר את הביטחון.

הינה כמה נתונים סטטיסטיים חלקיים, רק לשם דוגמה: למעלה מ-36,000 תושבי שדרות ו-18,000 ישראלים שהתגוררו ב-29 יישובים הנמצאים בין ארבעה לשבעה ק"מ מגבול עזה, "נחים ומתרעננים" בלמעלה מ-50,000 בתי הארחה וחדרי מלון בסבסוד המדינה. כ-65,000 מפונים/פליטים "מצאו מקלט" כעת באילת, הרחק מהלחימה (אף על פי שהחונטה החות'ית של איראן בתימן שיגרה השבוע טילים לעבר אילת), כשהם רחוקים מבתיהם, מבתי הספר של הילדים וממקומות עבודתם.

מדובר בשיבוש עצום, ולחלוטין בלתי מתקבל על הדעת, של שגרת החיים. יהודים הפכו פליטים בארצם ותחת ריבונותם! זו מציאות מזעזעת.

היקף העקירה ואי הוודאות לגבי משך הזמן הצפוי שלה הם שילוב טראומטי שקשה לעכל. מצב כזה מעורר שורה של בעיות נלוות, כמו היעדר מסגרות חינוך לילדים או קיומם של פתרונות חינוך מינימליים בלבד, חוסר יכולת להגיע למקום העבודה ולעיתים אפילו לפנות זמן לעבודה (מכיוון שהילדים אינם בבית הספר או משום שבני הזוג במילואים), היעדר הכנסה שוטפת או קיומה של הכנסה מינימלית בלבד, כשהמשמעות היא חוסר יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא לבית או להחזיר הלוואות שניתנו לעסקים, ועוד ועוד.

הערכה רשמית של משרד העבודה גורסת כי מאז תחילת המלחמה, 764,000 ישראלים איבדו את מקום עבודתם, פוטרו, או נפלטו בדרך כזו או אחרת משוק העבודה. מדובר בכ-18% מכוח העבודה!

קרוב ל-40% מהעסקים בישראל פועלים במתכונת מצומצמת, עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם. בדרום ישראל, 60% מהעסקים פועלים ברמה הזו, ובקושי שורדים.

ענף הבנייה כמעט מושבת, ופרויקטים גדולים של תשתיות כמו בניית מסילות רכבת ופרויקט הרכבת קלה הוקפאו (כמעט כל פועלי הבניין הזרים מיהרו לעזוב את הארץ, וערביי יהודה ושומרון נמצאים בסגר). ענף האירוח/תיירות ספג מכה קשה, ענף החקלאות מתקשה להחזיק מעמד, ובענף ייצור המזון והענפים הכלליים 62% פועלים במתכונת מצומצמת – עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם ועם ירידה של 50–80 אחוזים בפעילות העסקית. בלמעלה מ-40% מכלל העסקים בישראל, העובדים הצעירים והכשירים ביותר גויסו בצו 8 לצבא.

הנפגעים הקשים ביותר הם בעלי עסקים עצמאיים שהוזעקו לשירות צבאי וכתוצאה מכך נאלצו לסגור את העסקים שלהם. מתוכם, בייחוד תושבי דרום הארץ אינם בטוחים שיהיה להם עסק לחזור אליו, בין אם משום שעד מהרה יפשטו את הרגל, ובין אם משום שהאוכלוסייה הכללית אינה צפויה לחזור הביתה בקרוב, ולכן לא יהיו להם לקוחות.

לצה"ל ולמוסד לביטוח לאומי יש נוסחת פיצויים שתאורטית אמורה לשלם לעצמאים ולבעלי עסקים בין 6,000 ל-47,000 ש"ח בחודש. אולם זה ייקח עוד חודשים, לאחר שאותם עסקים יצטרכו לשלם מס הכנסה או מס חברות לשנת 2023, כך שעד אז זה עלול להיות מאוחר מדי.

בנוסף, 9,500 ישראלים כבר הגישו תביעות לפיצויים בגין נזקים פיזיים לבתיהם ולעסקיהם כתוצאה מפגיעת רקטות או טילים ששיגר חמאס או מנפילת רסיסים. הנזק הגדול ביותר התרחש בבתים ובמפעלים באשדוד, באשקלון, בנתיבות ובתל אביב, בנוסף לעוטף עזה כמובן.

ומעל לכל הנטל הלוגיסטי והפיננסי הזה, עומד אתגר ההתמודדות עם הטראומות הפסיכולוגיות בעקבות זוועות החמאס ובקרב משפחות החיילים שנפלו, וכן הצורך בשיקום אלפי הפצועים הישראלים, כולל מאות רבות שעדיין מאושפזים בבית החולים.

בסופו של דבר, לאחר שהחמאס ימוגר ואיום הטרור מעזה יסולק, יהיה (חובה!) על ישראל לבנות מחדש את הקהילות המפוארות של דרום הארץ, משימה המוערכת בלמעלה מ-5 מיליארד שקל. (הממשלה הקצתה כהתחלה מיליארד שקל למועצות האזוריות שער הנגב, שדות נגב ואשכול ולעיריית שדרות.)

מיותר לומר שדבר מכל אלה לא היה אמור לקרות. אחת ההבטחות, או לפחות השאיפות, של הציונות המודרנית הייתה שעם חזרתו למולדתו וארץ אבותיו, העם היהודי "ישכון לבטח" במדינת ישראל הריבונית, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע" (מלכים א, פרק ה פסוק ה).

ברור לכולנו שאנחנו עדיין לא שם, אבל לכל הפחות גבולות ישראל היו צריכים להיות מוגנים טוב יותר, ולא היינו צריכים להגיע למצב שבו חצי מיליון ישראלים נאלצים לעזוב את בתיהם בִן לילה.

החדשות הטובות הן שהחברה הישראלית (והקהילה היהודית העולמית) התגייסה למשימה בצורה יוצאת דופן, עם רוח התנדבות אדירה שעושה רבות לתמוך בנפגעים. אנשים נענו לקמפיינים של תרומות בנדיבות ורוחב לב שמעניקים שביב תקווה בימים קשים אלה. אבל בסופו של דבר ישראלים אינם מעוניינים ברחמים. הם משתוקקים לקהילתיות וזקוקים לסולידריות, כל הדרך עד לניצחון על האויב.

חבר חכם שלי שאל אותי מדוע אני כותב את הטור הזה. בסופו של דבר, אמר לי, זה לא מה שיביא ליותר אהדה לישראל בזירה הבינלאומית. הפלסטינים סובלים מטרור החמאס ומהפצצות ישראליות הרבה יותר מכפי שהישראלים סובלים מהטרור ומהטילים של חמאס – גם אחרי הזוועות של 7 באוקטובר. (ולמרבה הצער כך זה חייב להיות אם ישראל מתכוונת לשקם את ההרתעה שלה כדי לשרוד במזרח התיכון העוין, מקום שבו איראן וכוחות הפרוקסי שלה עוסקים בליבוי האש נגד ישראל.)

ההערה של הקולגה שלי נכונה. ישראל אינה יכולה להתחרות בפלסטינים בכמות הקורבנות. היא גם אינה רוצה לעשות זאת. ישראל אינה רוצה ואינה יכולה לזכות באף תחרות על "מי ספג את המכה הקשה ביותר", לא מהאו"ם ולא מהאקדמיה לקולנוע.

המטרה של מאמר זה אינה להכריז על היותנו קורבנות או לייצר לנו סימפטיה, אלא לצייר לידידי ישראל תמונה ברורה על המכה שספגו הישראלים, הזעם הרב בתגובה, ועל החוסן המופלא שלהם! השבר הוא עצום וכנראה יחמיר לפני שישתפר, אבל אף אחד אינו מתכוון להרים ידיים.

הניצחון במלחמה ידרוש עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית וכן עתודות כלכליות – אבל ישראל תדע למצוא אותן. עם ישראל מגויס ברמה החברתית הגבוהה ביותר, ולכן יוכל למשימה.

לי חשוב שגם ידידי ישראל בעולם יחושו זעם דומה ומוטיבציה דומה לעמוד איתן. שגם הם יכינו לעצמם עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית, להמשך הדרך הארוכה.

פורסם במקור באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 03.11.2023 וב-ישראל היום 05.11.2023.

עיקרי הדברים

 על אף הטענות שנשמעות כאילו מרבית הציבור בעזה חפץ שלום ושבוי בידי חמאס, נתונים משני העשורים האחרונים מוכיחים בעקביות את ההפך. חמאס זוכה לגיבוי פוליטי נרחב מצד אוכלוסיית הרצועה, שבחרה בו בעבר וככל הנראה הייתה בוחרת בו שוב.

• בבחירות הפרלמנטריות ב-2006, האחרונות שנערכו גם ברצועה, זכה חמאס ב-76 מתוך 132 מקומות באספה המחוקקת. מתוך 24 מושבים בחמשת המחוזות בעזה, חמאס זכה ב-15.
• סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מעידים על המשך תמיכת הציבור בעזה בחמאס. לפי ממוצע סקרי מכון הסקרים הפלשתיני PCPSR ל-2022, כ-60% מתושבי הרצועה בממוצע תמכו בשנה זו במאבק המזוין בישראל, לעומת כ-40%–50% מתושבי הגדה. לפי סקר ממרץ 2023, בבחירות תאורטיות בין יו"ר הרש"פ אבו מאזן למנהיג חמאס אסמאעיל הנייה, בקרב תושבי הרצועה אמרו 61% שיתמכו בהנייה לעומת 35% באבו-מאזן.
• במהלך הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר, גלים של אזרחי עזה נכנסו לישראל והשתתפו בפרעות. בתיעוד ממצלמת אבטחה בקיבוץ בארי נראים אזרחים עזתיים רבים נכנסים לקיבוץ לצורכי ביזה. אזרחים עזתיים גם השתתפו בגל השני של חטיפת אזרחים ישראלים לעזה.
• מספר 2 בהנהגת חמאס, צאלח ערורי, טען אף הוא בריאיון בערוץ אלג'זירה כי מי שחטפו נשים וילדים לעזה היו "אזרחים רגילים של עזה". עיתונאים מקומיים בעזה תיארו תמיכה ציבורית רחבה במעשי הטבח בישראל.

התמיכה הרחבה בחמאס ברצועת עזה

 קמפיין הטרור של חמאס נגד ישראל הובל אומנם על ידי אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, אך הארגון זוכה לתמיכה רחבה מהאוכלוסייה האזרחית ברצועה, בשני העשורים שלפני הטבח שביצע בישראל ב-7 באוקטובר 2023, וכן במהלכו.

בבחירות הפרלמנטריות ב-2006, האחרונות שנערכו גם ברצועה, זכה חמאס ב-76 מתוך 132 מקומות באספה המחוקקת.[1] בבחירות השתתפו 70% מבעלי זכות ההצבעה בגדה ובעזה, מתוכם 44.45% הצביעו בעד רשימת חמאס, יותר מכל רשימה אחרת. מתוך 24 מושבים בחמשת המחוזות האלקטורליים ברצועת עזה, חמאס זכה ב-15 (62%), ועוד 3 לעצמאים (כל ששת המושבים שבהם זכה הפת"ח היו ברפיח).[2] [3]

בעקבות סירוב הפת"ח להכיר בתוצאות בחירות אלה השתלט חמאס על רצועת עזה, ומאז לא נערכו בה בחירות כלליות. עם זאת, סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מעידים על המשך תמיכת הציבור בעזה בחמאס. לפי ממוצע סקרי מכון הסקרים הפלשתיני PCPSR ל-2022, כ-60% מתושבי הרצועה

בממוצע תמכו בשנה זו במאבק המזוין בישראל, לעומת כ-40%–50% מתושבי הגדה.[4] במרץ 2023 עלתה התמיכה במאבק בקרב תושבי הרצועה ל-68%.[5] לפי אותו סקר, בבחירות תאורטיות בין יו"ר הרש"פ אבו מאזן למנהיג חמאס אסמאעיל הנייה בקרב תושבי הרצועה אמרו 61% שיתמכו בהנייה, לעומת 35% באבו-מאזן. בבחירות פרלמנטריות תאורטיות אמרו 45% כי יצביעו לחמאס, לעומת 32% שיצביעו לפת"ח (והשאר למפלגות אחרות).

בסקר של יוני 2023 עלתה התמיכה בהנייה ל-65% לעומת 30% לאבו מאזן, ואילו התמיכה במאבק המזוין הייתה 64%. 38% מתושבי הרצועה סברו בסקר זה כי עליית התנועות האסלאמיות החמושות כמו חמאס וגא"פ והמאבק המזוין שלהן נגד ישראל הן הדבר הטוב ביותר שקרה לעם הפלשתיני ב-75 השנים האחרונות (לעומת 16% בגדה, או יותר מכפליים).[6] בסקר האחרון בספטמבר 2023, 64% מתושבי הרצועה היו מצביעים להנייה לעומת 33% לאבו מאזן, והתמיכה במאבק המזוין עמדה על 63%.[7]

לפי סקר ה-PCPO עבור ה-Washington Institute for Near East Policy ביולי 2023, 62% מתושבי הרצועה היו בעד שמירה על הפסקת אש בין חמאס לישראל. 50% תמכו בטענה שעל חמאס להפסיק לקרוא להשמדת ישראל. עם זאת, ל-57% הייתה דעה חיובית על חמאס (לעומת 52% בגדה). ל-64% הייתה דעה חיובית על פת"ח, וללמעלה מ-75% על הגא"פ וארגון הטרור גוב האריות.[8] מכאן יש להניח שמיעוט הדעה החיובית על חמאס בתקופה זו היה דווקא על רקע אי השתתפותו בהתקפות נגד ישראל באותה תקופה, בניגוד לשני הארגונים האחרים.

לאחר תחילת הטבח ב-7 באוקטובר 2023 נכנסו גלים של אזרחי עזה לישראל והשתתפו בפרעות.[9] בתיעוד ממצלמת אבטחה בקיבוץ בארי נראים אזרחים עזתיים רבים, כולל נשים וילדים, נכנסים לקיבוץ לצורכי ביזה.[10] [11] אזרחים עזתיים גם השתתפו בגל השני של חטיפת אזרחים ישראלים לעזה.[12] מספר 2 בהנהגת חמאס, צאלח ערורי, טען אף הוא בריאיון בערוץ אלג'זירה כי מי שחטפו נשים וילדים לעזה היו "אזרחים רגילים של עזה".[13]

עיתונאים מקומיים בעזה תיארו תמיכה ציבורית רחבה במעשי הטבח בישראל. "זה אולי נגד החוק הבינלאומי, אבל לראשונה אנחנו לא מרגישים חסרי אונים", אמרה העיתונאית הינד ח'ודרי לעיתון CSMonitor.[14] העיתונאי אחמד דרמלי תיאר גם הוא "תחושת אופוריה" בעקבות האירועים.[15]

סיכום

נראה כי באופן עקבי למדי, כ-60% מאוכלוסיית הרצועה תומכת פוליטית בחמאס ובמאבקו המזוין בישראל, כאשר רוב מוחלט של התומכים מתייצבים גם מאחורי היעד של השמדת מדינת ישראל. תמיכה זו באה לידי ביטוי בסיוע לפעילי החמאס ובהשתתפות פעילה במעשי הטרור שלו. כ-30% מהאוכלוסייה בעזה מתנגדת הן לחמאס והן למטרותיו הקיצוניות, בעוד שהנותרים תומכים בחמאס באופן כללי אך מסתייגים מחלק ממטרותיו. מכאן ניתן להגיע למסקנה הברורה שלטענות שלפיהן קיימת הבחנה אידאולוגית או פוליטית ברורה בין מרבית תושבי עזה לחמאס אין אחיזה במציאות.

[1] https://www.elections.ps/Portals/0/pdf/The%20final%20distribution%20of%20PLC%20seats.pdf

[2] https://hamas.ps/en/page/7/Hamas-victory-in-2006-Palestinian-legislative-elections

[3] https://www.iemed.org/publication/the-year-of-the-victory-of-hamas

4] https://www.terrorism-info.org.il/he/%D7%9E%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%99-%D7%A1%D7%A7%D7%A8%D7%99-%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%A7%D7%94%D7%9C-%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%AA-2022-%D7%9E%D7%A6%D7%91/

[5] https://pcpsr.org/en/node/938

[6] https://pcpsr.org/sites/default/files/Poll%2088%20English%20full%20text%20June%202023.pdf

[7] https://pcpsr.org/sites/default/files/Poll%2089%20English%20Full%20Text%20September%202023.pdf

[8] https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/polls-show-majority-gazans-were-against-breaking-ceasefire-hamas-and-hezbollah

[9] https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/566195

[10] https://t.me/hotnews1/295905

[11] https://www.youtube.com/watch?v=XsSa5PJjAuI

[12] https://www.tiktok.com/@nitpas2/video/7288674114489896199

[13] https://www.now14.co.il/%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%94%D7%9C%D7%9A-%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%9E%D7%93%D7%99-%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%A1-%D7%9E%D7%AA%D7%97/

[14] https://www.csmonitor.com/World/Middle-East/2023/1010/In-Gaza-a-different-view-of-the-Hamas-raid-on-Israel

[15] https://electronicintifada.net/content/genocide-against-silenced-people/38796