החודש כתבו צנחנים מחטיבה 55 מכתב למפקדם ובו הצהירו על נכונותם להמשיך את המלחמה בחמאס "עד הניצחון", גם אם זה דורש שירות במילואים עוד חודשים רבים.

המכתב, שזכה לתפוצה רחבה, מסתייג מהחלטת המטה הכללי של צה"ל להתחיל בנסיגה מחלקים ניכרים של עזה לפני השלמת המשימה להשמדת כל יכולות התקיפה של חמאס. "איך נוכל לחזור הביתה למשפחות שלנו לפני שיצרנו את התנאים שיאפשרו לתושבי העוטף לחזור לבתים, ליישובים ולמשפחות שלהם?" הם שואלים, ומבקשים את "הכבוד" להמשיך במערכה.

אם לשים רגע בצד את שאלת ההיערכות מחדש של צה"ל, מה שחשוב במכתב הצנחנים הוא רגש הפטריוטיות והחיוביות האמיץ שמתפרץ מכל פסקה ממנו.

החבר'ה הצעירים, שחתמו על המכתב בשמם המלא ועם המספרים האישיים שלהם, הם אזרחים נאמנים למדינתם, המסורים לעתידה של ישראל ובטוחים ביכולתה להתגבר על כל צרה.

רגשותיהם החיוביים והאמיצים הם חלק מהחוסן שמפגינים חלקים נרחבים בציבור הישראלי, החל מאימהות שמחזיקות בעוצמה את העורף, ועד למאות אלפי ישראלים (ויהודי התפוצות) שמתנדבים בשלל דרכים כדי לפצות על המחסור בידיים עובדות בחקלאות, במפעלים ובבתי חולים.

סקר דעת קהל חדש בקרב הדור הצעיר בישראל שפורסם לפני שבוע מבהיר ללא צל של ספק שישראל בורכה בצעירים הבוטחים ביותר; דור של מנהיגי עתיד אופטימיים וחרוצים מספיק כדי להוביל את ישראל במסלול להצלחה חרף כל האתגרים התובעניים שלפניה.

תוצאות הדוח המעמיק של גליקמן-שמיר-סמסנוב (קבוצת Publicis) שמות קץ לכל הטענות המשמיצות את הצעירים הישראלים כשטחיים, מנותקים מערכים, או חסידים של אוניברסליזם ריקני.

באופן פרדוקסלי, דווקא החיבור של הצעירים לטיק טוק ולאינסטגרם כחלק מהעולם הרחב עודד אותם לתפוס יותר מתמיד בזהות הישראלית והיהודית, כתגובת נגד חדה לזוועות ה-7 באוקטובר ולהשלכות האנטישמיות שלהן בעולם.

אבל הנקודה החשובה היא בהשוואה (או בניגוד) שעולה מהסקר בין דעותיהם של הצעירים הישראלים (בני 16–25, כלומר בני נוער, חיילים, תלמידי ישיבות וסטודנטים) לדעות הוריהם והורי הוריהם.

מסתבר שהצעירים של היום דומים יותר לדור הסבים והסבתות שלהם (אלה שנלחמו על עצמאות המדינה ב-1948) מאשר לדור ההורים. כמו דור מקימי המדינה הם מחוספסים וקשוחים, מציאותיים וחדורים ברוח לחימה, בשעה שהוריהם ממוקדים יותר ב"נורמליות" וב"חיים הטובים".

הצעירים הם הפטריוטיים והאופטימיים הגדולים ביותר של המדינה הזו. 59% מהם מאמינים שישראל חזקה ותנצח בכל המלחמות הנוכחיות, וכי העתיד יהיה טוב. 49% אומרים שהם מגויסים לצבא או מתנדבים במסגרות אזרחיות, וכי הם "מסורים" למדינת ישראל. 42% אומרים שליהודים אין מקום אחר בעולם. (35% מודאגים יותר לגבי עתידה של ישראל; ו-20% אומרים שהתפכחו, וכי אינם רואים את עתידם בישראל.)

עם זאת, הצעירים הישראלים של היום אינם מרכיבים משקפיים ורודים. 57% מכירים בכך שצפויה תקופה קשה, וכי הדרך של ישראל לחדש את העוצמה והצמיחה שלה עוד ארוכה. (29% צופים התאוששות מהירה מהמשבר הנוכחי ומאמינים כי צפויה עלייה המונית בקרוב; מנגד, 14% חוששים שישראל עומדת בפני קשיים שלא ניתן יהיה להתגבר עליהם.)

אין אסקפיזם במבט על המצב הנוכחי. 82% מבני הנוער בישראל מוכנים (במידה מסוימת או במידה רבה) לעצור את "החיים הטובים", מבחינת תוכניות אישיות לעבודה, לימודים או חופשה, ומוכנים לוותר כליל על נסיעות לחו"ל. 61% מסכימים במידה רבה ו-25% מסכימים חלקית שעכשיו זה הזמן להגביל רכישות ולחסוך לעתיד.

ובעת קניות נחוצות, 77% מעדיפים באופן מוחלט לקנות "כחול לבן", ו-84% מעדיפים לקנות מחברות ישראליות או בינלאומיות שתורמות למאמץ המלחמתי/הלאומי.

בניגוד לצעירים ברחבי העולם בגילאים הרלוונטיים, הצעירים הישראלים מבינים היטב את הצורך להתמקד בעבודה ובלימודים (54%), במשפחה (51%), בחברים (34%) ובהתנדבות (21%), על פני מסיבות והנאות.

חשוב לעמת את החשיבה הנלהבת והנמרצת, ובו בזמן הפרגמטית והשקולה, של צעירים ישראלים עם התחושות השחורות והדיכאוניות שמבטא חלק מסוים בעילית הישראלית. למרבה הצער, בשידורים הישראליים שולטת הקדרות; שם הקול הדומיננטי הוא של מעמד פריווילגי של עיתונאים מבוגרים ו"מומחים" ותיקים.

אותה "משמרת ישנה" אומרת לנו שוב ושוב שישראל מפסידה במלחמה עם חמאס, אינה יכולה לנצח את חמאס או חיזבאללה, אין לה החוסן החברתי לשרוד מלחמות ארוכות ואין לה עתיד, וכל זאת על סמך פרדיגמות של ה-6 באוקטובר שעבר זמנן.

פירוש הדבר, לדעת "מומחים" אלו, הוא קבלת כל דרישות חמאס לשחרור החטופים, ובכלל זה סיום מיידי של כל הפעולות הצבאיות בעזה; ויתורים דיפלומטיים מרחיקי לכת לפלסטינים (למרות השחיתות, ההשקעה בטרור ובחינוך אנטישמי והיעדר כל נכונות לפשרה מצידם); וכמובן, סילוק פוליטי של ראש הממשלה נתניהו והקואליציה ה"משיחיסטית-רדיקלית" שלו. כל הדיבורים הפסימיים שלהם פוגעים בעם הזה, בעודו נלחם על חייו.

שניים מעמיתיי במכון משגב, הפרופסורים גבי סיבוני וקובי מיכאל, מכנים את הקולות השליליים הללו בשם "תנועת הדיכאוניסטים". השם הוא על משקל תנועת ה"ביטחוניסטים", שלהבדיל מייצגים אמונה נלהבת בהצלחת העמדה הביטחונית הישראלית הנועזת ובעידוד הזהות הלאומית הישראלית.

מה שניתן לומר בוודאות הוא שקיים פער רחב ועמוק בין השיח הפסימי והדיכאוני שמאפיין את "המשמרת הישנה" לבין האופטימיות והחוסן שמביעים בני ובנות הדור הצעיר בישראל, וחלק גדול מהחברה הישראלית כולה.

אני מקווה ומניח שהאמירות השליליות והטלת הספק העצמי של "הדיכאוניסטים" יינגפו בפני החשיבה החיובית והעמדה הבטוחה של הצעירים הישראלים ושל רבים/רוב הישראלים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שיח פחות חזק או אותנטי מזה.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 25.1.2024.

אתגר קשה מצפה לכל מי שמבקש לשרטט חזון ריאלי לרצועת עזה, לעשור הקרוב וכנראה אף לטווח זמן רחוק יותר. הוא יצטרך לבחור בין חזון ללא תקווה לבין תקווה חסרת בסיס. בעמדותיו ביחס ליום שאחרי יצטרך הדרג המדיני בישראל לאמץ את הגישה הריאליסטית, ולהיצמד לנתונים ולעובדות הקשות על היישות המפלצתית שצמחה באזורנו, ונאחזה עמוקות בכל מערכות החיים ושכבות האוכלוסייה. יהיה עליו לפעול מתוך הנחה שלא ניתן לחולל בה שינוי תרבותי עמוק, לפחות בדור הזה. הוא יידרש להציב את הפירוז הביטחוני כתנאי סף לכל מציאות שתתגבש בעזה, להתנגד לכל יוזמה ומהלך שיסכנו זאת ולא לתת אמון במנגנוני פיקוח זרים. הגעת שר החוץ של ארה"ב, אנתוני בלינקן, לישראל בימים הקרובים תספק הזדמנות לתיאום ציפיות עם הממשל האמריקני גם ביחס לכך.

בעוד השיח בסוגיית "היום שאחרי" נסב סביב השאלה "מי יהיה" (ביום שלאחר מיטוט ממשל חמאס), חשובה לא פחות מכך היא השאלה מה יהיה. התשובה הפומבית לשאלות אלה מצד הדרג המדיני בישראל ניתנה על דרך השלילה והדגישה את מה שלא יהיה ברצועה: ממשל חמאס, רשות פלשתינית, יכולות צבאיות שמאיימות על ישראל ומגבלות על חופש הפעולה הביטחוני שלה. כך שרטט הדרג המדיני קווים למסגרת הכללית, אך לא יצק את תוכנה.

למרות הביקורת שנמתחה על כך, טוב עשה הדרג המדיני כשהחליט לדחות את הדיון המעמיק בפרטים. ראשית, כדי למקד את הקשב בלחימה. שנית, כדי שלא ליצור רושם של קוצר רוח והתארגנות לסיומה (ובכך לרפות את ידי כוחותינו ולחזק את תקוות האויב). שלישית, כדי שלא לעורר מחלוקת פנימית. רביעית, כדי לדחות ולהפחית את החיכוך המדיני בנושא זה עם הממשל האמריקני. וחמישית, משום שהקביעה ביחס ל"יום שאחרי" תלויה גם בהישגיה של הלחימה ב"יום שלפני", ונכון לקיים את הדיון בכך מעמדה של כוח, כאשר מחזיקים בנכסים ובמנופים, ולא לפני כן.

שיקום ההרתעה והפירוז הביטחוני הם העיקר

אף שפעולת צה"ל עדיין בעיצומה, נכון לסטות מהקו הזה ולהעמיק כעת באחד ממאפייני "היום שאחרי" דווקא משום שהדיון בו יוכל לספק מענה לאחת הדילמות הקשות בשלב הזה של הלחימה: ההתמודדות עם אתגר המנהור.

תמצית הדילמה: מצד אחד, לאחר המחיר ששילמה ב־7 אוקטובר, ישראל אינה יכולה להרשות את קיומה של רשת המנהרות המפלצתית על כל תכולתה ברצועת עזה. מנגד, כבר כיום המחיר שישראל משלמת על חשיפת הרשת הזו והשמדתה הוא גבוה. המשך המאמץ לחשיפה שיטתית של המנהרות יאריך את הלחימה, יגבה מחירים נוספים מכוחותינו וגם יגביר את הלחץ המדיני על ישראל. מה לעשות?

כל אזור שבו יש מנהרות יוכרז כאזור לחימה ללא הגבלת זמן. ראשית, צריך להבהיר כי כל עוד יתקיימו מנהרות – יימשך מצב הלחימה! נכון להביא (בעיקר את ארה"ב) להסכמה כי קיומן של מנהרות ברצועה סותר את עקרון הפירוז הביטחוני וכי לא ניתן יהיה לאפשר לתושבים הפלשתינים לקיים את חייהם במרחבים שבהם יש מנהרות. משמעות הדברים היא כי מרחבים אלה יוגדרו כ"אזורי לחימה", ומי שיימצא בהם ייחשב אויב ויטופל כך. כל זאת עד לפירוק המנהרות, בלי הגבלת זמן.

המתנגדים לרעיון הזה יעלו, מן הסתם, את שאלת הפתרונות לאוכלוסייה שנמצאת כיום מחוץ לאזורי הלחימה כמצב זמני עד לחזרתה לשגרה.

במציאות אחרת, נוכח התנהלותה של עזה כ"מדינת חמאס" ולאור שיעורי התמיכה הגבוהים בארגון זה ובהתקפה הפראית נגד ישראל, אין מקום לשאלה זו כלל. ואולם, נוכח העמדות הרווחות כיום, יש להניח כי מענה שכזה רק יגביר את ההתנגדות. במקום זאת נכון לרתום את ארה"ב לפתרונות הומניטריים, שיוגדרו ממושכים אך לא קבועים, מחוץ לאזור הלחימה. טיעון נוסף באשר לכך הוא ההרס הקיים ברוב השכונות בעזה. לרוב האוכלוסייה ממילא אין לאן לחזור. מי שרואה את מפעל המנהרות של חמאס – שהתבסס על חומרי הבנייה שיועדו למטרות אזרחיות – צריך להנמיך גם את ציפיותיו לבינוי ולשיקום בעתיד הנראה לעין. גם בעניין הזה ישראל לא תוכל לטעות שוב.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.12.2023.

"חמאס הוא איום קיומי על ישראל. אין שאלה לגבי הצורך בחיסולו. לישראל יש את מלוא הזכות לעשות זאת", הכריז הנשיא ביידן פעם נוספת השבוע, בנאום שנשא במסגרת אירוע קמפיין לקראת הבחירות לנשיאות.

בניסיון להדוף את הדיווחים על הלחץ שמופעל מצד וושינגטון הבהיר הנשיא: "איננו מתכוונים לעשות דבר מלבד להגן על ישראל". בהמשך, עם זאת, הביע את דאגתו מפני היחלשות התמיכה בה, מצד שאר מדינות העולם, "בעקבות ההפצצות חסרות ההבחנה שהתרחשו".

יש להניח כי מסרים דומים לאלה יעבירו גם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, המבקר בישראל, וכן רמטכ"ל צבא ארה"ב ומזכיר ההגנה האמריקני שצפויים להגיע לביקורים בימים הקרובים.

המטרה הערכית של ביידן

אין לפקפק בכנות הצהרותיהם של הנשיא ביידן ואנשיו. גם אם חזונם ביחס לעזה לא יחפוף לעמדה המתגבשת בישראל, הם רואים איתה עין בעין את הצורך למוטט את חמאס ולהשמיד את יכולותיו הצבאיות. מבחינתם זהו לא רק תנאי הכרחי להתנעת יוזמות לשינויים באזור, אלא מטרה ערכית בפני עצמה, כחלק מהמאבק בכוחות הרשע.

גם את זאת יש להזכיר לטובה: תמיכת ממשל ביידן בישראל לא באה לידי ביטוי רק בהצהרות ובנאומים, שגם להם ערך לא מבוטל, אלא בצעדים מעשיים משמעותיים – החל מהטלת וטו במועצת הביטחון, דרך הסדרת סיוע כספי מיוחד ואספקת תחמושת, וכלה בצעדים מרתיעים כלפי איראן וגרורותיה. התנהלות זו מספקת המחשה נוספת לחשיבות היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

ואולם לצד אלה אי אפשר להתעלם מהמשקולת הכבדה שוושינגטון מניחה על רגליה של ישראל, בציפיותיה הנוגעות להתנהלות המלחמה, גם אלה שאינן מנוסחות כדרישות מפורשות.

נחזור על הראשונות: הדרך הפשוטה למיטוט שלטון חמאס, בזמן הקצר ביותר ובמחיר הנמוך ביותר בחיי חיילינו, היא על ידי שילוב של לחימה בעצימות גבוהה עם מצור הדוק, שתפקידו לקצר את אורך הנשימה של האויב, לצד מהלכים שימנעו מגורמי חמאס לשלוט במצב ולהפעיל את המנגנונים השונים של הממשל (מכאן החשיבות של פגיעה באמצעי התקשורת, תקיפת מוסדות ממשלתיים שאחראים על תיאום, שליטה וסדר ציבורי, כולל רשויות מוניציפליות).

כדי לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה ראוי היה מלכתחילה לאפשר את יציאתה באופן זמני אל מחוץ לזירת ההתגוששות, כפי שקרה באופן טבעי בכל הקרבות שניהלו האמריקנים ובעלי בריתם בעיראק ובסוריה. ואולם ההתנגדות לכך הובילה לפתרונות חלופיים מאולצים, כדוגמת המחנות שהוקמו בשטחי המואסי.

אלא שהלחץ המדיני בסוגיה זו לא פחת, ובעקבות זאת הוגדלו משמעותית הסיוע ההומניטרי וכמויות הדלק שנכנסים לרצועה, שבפועל מזינים את צורכי האויב. בד בבד, הורגשה גם הפחתה בעצימות הלחימה מצד ישראל ומעבר לפעולות ממוקדות יותר. כל זה קורה בזמן שחמאס התאושש קמעא והרים ראש בעקבות ההפוגה הזמנית ובשעה שהוא מחזיק בידיו בני ערובה, בידיעה שהם מנוף הצלה עבורו לכשתונף החרב אל צווארו.

כשלעצמו, שילוב של עצימות מופחתת בלחימה עם סיוע הומניטרי מוגבר עלול להביא להארכת משך הלחימה, בוודאי אם נוסיף לכך גם את העידוד המורלי שחמאס יכול לשאוב מהפגיעות שהסב לכוחותינו, מהלחץ המדיני על ישראל ומקלפי המיקוח שבידיו. במצב כזה ישראל עלולה למצוא את עצמה מידרדרת לתרחיש של דשדוש מתמשך, שבהכרח יביא גם להגדלת הסיכון לחיילינו.

לדאוג לביטחון החטופים

כדי להימנע מכך, וכל עוד קיימת לגיטימציה לפעולתה של ישראל, נכון לנהל את הלחימה בעצימות גבוהה, בדומה לזו שאפיינה את השלב הראשון של המלחמה. כך אפשר יהיה להגביר את האפקטיביות של המאמצים למיטוט שלטון חמאס. תהיה לכך תרומה גם לקידום הסיכויים לשחרור החטופים, בדומה להשפעה שהיתה למרכיב זה בעסקה הקודמת. ממילא, בהיעדרו יפחת הלחץ על חמאס גם בתחום הזה. חזקה על צה"ל ושב"כ כי ישכילו להביא בחשבון גם את השיקולים הנוגעים לביטחון החטופים.

את המשכה של הלחימה בשלבים מאוחרים יותר, לאחר מיטוט שלטון חמאס, אפשר יהיה לעשות בעצימות מופחתת. הצורך בכך והלגיטימציה לכך ימשיכו להתקיים במסגרת המאמץ הממושך עד להשמדת כל היכולות הצבאיות של חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.12.2023.

"ידה של ההתנגדות ארוכה והיא תגיע לכל מי שינסה לפרק אותה מנשקה"-  אִייֵם אחמד בחר, באחד מהנאומים המתוקשרים שנשא, ביושבו על כסא יו"ר המועצה המחוקקת בעזה. אחמד בָּחַר – בן דור המייסדים של חמאס – וחבריו האחרים לפרלמנט, לא היו שם השבוע כשלוחמי גולני הגיעו.  במקום השמור לו, ליד שולחן הנשיאות, הסתדרו חיילי גדוד 13 לצילום מזכרת קבוצתי, בטרם יהפוך גם המבנה הזה לגל של אבנים. הגדוד ש-41 מלוחמיו נהרגו בהתקפת הפתע בשמחת-תורה, רשם ציון-דרך נוסף, במערכה למיטוט ממשל חמאס.

ההשתלטות על מבנה הפרלמנט, היתה יכולה להיחשב כצעד בעל משמעות סמלית בלבד, כמו ההגעה לביתו של אסמעיל הניה ופיצוצו, או הנפת דגל ישראל במוצב נטוש של חמאס. אלא ,שבמאמץ המלחמתי כיום, חשיבותה רבה יותר. ראשית, משום שזוהי אחת מתוך מאות פעולות דומות, שמשקלן המצטבר  מעצב מציאות חדשה ושנית -משום שהיא לא מסמלת את סוף המסע אלא רק את תחילתו. כמו בפשיטות המוצלחות על בתי החולים רנטיסי ושיפאא, גם כאן, פעולת צה"ל ממחישה את נחישותה של ישראל ומבהירה למחבלי חמאס: אין חסינות לשום מקום.

לצד ההשתלטות על מפקדות, חמ"לים, ומתקנים ביטחוניים מגבירים בצה"ל את ההתקפות גם נגד משטרת חמאס וגופי השלטון המקומי. שיתוקם של אלה חיוני כדי לשלול מחמאס את יכולתו לשלוט במצב, לתת שירותים לציבור ולאכוף את הנחיותיו.

יש חשיבות לכך שמתקני-הממשל לא רק נתפסים על ידי צה"ל, אלא גם מושמדים כליל, לאחר סריקתם. זו הדרך לנפץ את תקוות חמאס, שעזה תחזור לימים שלפני ה-7 באוקטובר.

את התקווה הזו צריך לנפץ לא רק באמצעות הפעילות הצבאית. אי אפשר להשאיר את מעברי הגבול בכרם-שלום ובארז, כשהם עומדים על תִּלם, ולחשוב שמישהו לוקח ברצינות את האפשרות שישראל לא תפתח יותר את שעריה לאוכלוסיית עזה. כך גם באשר לפונקציית המת"ק (מוקד התיאום והקישור בין ישראל לפלסטינים) שעדיין קיימת, ולמעורבות הישראלית באספקת הצרכים ההומניטאריים לתושבי-עזה. ישראל צריכה לבטל כל פרקטיקה שמחשקת אותנו למציאות הקודמת. מה שהיה – לא יהיה.

להגביר לחץ על חמאס וקטאר כדי לקדם את סוגיית החטופים

היעד המיידי של חמאס הוא להביא להפסקת הלחימה מצד ישראל תוך יצירת מסלול שיאפשר לו להפיק רווח מקסימאלי מבני הערובה שברשותו. הוא תולה תקוות בערוץ המו"מ לעסקת חילופין, בלחץ הפנימי בישראל בסוגיה זו ובלחצים שהמערכת הבינלאומית תפעיל על ישראל בסוגיה ההומניטארית.

בראייתו, מכת הפתיחה שהנחית על ישראל יחד עם שרידותו מולה והרווחים שיפיק מהמיקוח על החטופים, יקנו לו תהילת עולמים ויפרמו את תדמיתה של ישראל כ"בלתי מנוצחת".

מבחינתה של ישראל, תנאי הפתיחה הקשים שבהם היא נכנסה למלחמה, לא משאירים לה כל ברירה זולת מיטוט ממשל חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות. אם היא לא תשיג זאת, יהיו לכך השלכות על מאזן ההרתעה גם מול אוייביה האחרים, באופן שיהיה עלול להעמיד אותה בפני איום קיומי. הישגיה במלחמה עד כה טובים, אך אינם מספיקים מול האתגר הזה.

כצפוי, בסיועה של קטאר, שהאינטרס העיקרי שלה הוא להבטיח את שרידותו, הניחו גורמי חמאס את הפיתוי והתחילו להשתמש בקלף  שבידיהם, כדי להשיג את מטרותיהם. על הדרך הם ינסו למחוק מעט מהכתם שדבק בהם על הברבריות הלא אנושית  וגם להגביר את המחלוקת ואת הלחצים הפנימיים בישראל.

אין לקנא בשרי הממשלה ובראשי מערכת הביטחון, שעה שיידרשו להכריע בעסקה לשחרורם של תינוקות ואמותיהם, בתמורה לשחרור מחבלים ולהפסקת-הלחימה למשך מספר ימים. 

לב מי יוכל לעמוד מול תמונותיהם של החטופים או מול שוועת בני משפחותיהם המיוסרים ? ומנגד  המחיר הכבד של השחרור: סיכון חיילינו. הפסקת האש תאפשר לחמאס להעריך את המצב, להתארגן מחדש, לזהות נקודות תורפה בצד הישראלי, למגן, למלכד, ולפגוע. גם הדלק שיוכנס יסייע לו מאוד. חמאס יתחיל את השלב הבא של הלחימה מעמדה משופרת מאוד ביחס למצבו הנוכחי.

בכל מקרה ,מאחר שהעסקה שעל הפרק לא נותנת מענה לכל החטופים, הרי שיידרשו מהלכים נוספים עד להשבתם כולם. באשר לכך ראוי לזכור כי מה שהוביל להצעה הנוכחית הוא הלחץ שהופעל על חמאס ולכן כדי להגדיל את הסיכויים וההזדמנויות ולהקטין את המחירים, חיוני להמשיכו ובה בעת להגביר את הלחצים גם על קטאר. זו האחרונה, לא רק שאינה משלמת מחירים על תמיכתה המתמשכת בחמאס ועל אירוח מנהיגי אירגון הטרור בשטחה,  היא מחוזרת בעקבות הקשרים הללו ומנצלת את המצב לשידרוג מעמדה המדיני.

הגיע הזמן לשנות את המדיניות מולה. לדרוש מארה"ב להפעיל כלפיה גם "מקלות" ולא רק "גזרים".  לשקול מחדש את יחסיה עמה, לרבות ביטול או צמצום קשרים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים (אחד הבסיסים הצבאיים החשובים ביותר של ארצות הברית במזה"ת נמצא במרחק של פחות מ-20 מיילים מהמקום שבו מקיימים מנהיגי חמאס את פגישותיהם), והטלת סנקציות על כל הישויות הקטאריות המעורבות במתן תמיכה לחמאס. 

יש לתבוע מקטאר לגרש לאלתר את מנהיגי חמאס שבשטחה ולראות את אלה כיעדים לפגיעה ממוקדת מצד ישראל.

פורסם בישראל היום בתאריך 17.11.2023. 

לזכרו של לוחם סיירת גבעתי יונדב לוינשטיין ז"ל.

גובר הלחץ על ישראל מכיוון וושינגטון ובירות מערביות אחרות לצמצם את המערכה להשמדת חמאס בגלל המחיר ההומניטרי שהיא גובה בעזה.

על ראשי ממשלת ישראל להתנגד ללחצים הללו בכל הכוח. עליהם להתמיד בריסוק חמאס-דאע"ש לרסיסים עד לחיסול אחרון המפקדים בארגון, עד להריסת מנהרת הטרור האחרונה ועד למחיקת בונקר הטילים האחרון של חמאס.

זו ההצדקה היחידה לכהונתה של הממשלה הנוכחית; זו ההבטחה שלה לחברה הישראלית. רק כך תוכל ישראל להשיב את הביטחון הבסיסי לציבור כואב ומוכה טראומה, רק כך היא תוכל לשכנע ישראלים לחזור לבתיהם בנגב ובגליל.

זוהי הדרך היחידה שבה תוכל ישראל לשקם ולו חלקית את ההרתעה שלה כדי לשרוד במזרח תיכון שבו כָּל דַּאֲלִים גָּבַר. זה הסיכוי היחיד של ישראל להדוף את הניסיון של האסלאם הקיצוני להדק את טבעת החנק סביבה ולהשיג הגמוניה אזורית.

המלחמה אינה יכולה, ואסור לה, להסתיים עד שישראל תשיג את מטרותיה הצבאיות הלגיטימיות במלואן, ללא הסחות דעת, ללא סטיות וללא היסוסים. ישראל לא תוכל להרשות לעצמה הפסקות אש לאורך הדרך. בלי הפסקות אש, בלי שביתות נשק, בלי נסיגות ובלי מגבלות על השימוש שלה בכוח (מכריע ובו בזמן מדויק), עד להשגת ניצחון מוחלט.

המטרה היא הכנעה או השמדה מוחלטת של חמאס, לא פחות. לא עוד חמאס בעזה, ולא ביהודה ושומרון (הגדה המערבית). גם במקומות אחרים בעולם לא יהיו עוד מחבלי חמאס. יש לרדוף ולחסל את כולם.

אין מערכה צבאית מוצדקת מזו בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית. רק מערכה שנועדה לשים קץ מוחלט לאיום חמאס על ישראל תוכל להצדיק את האבדות הכבדות שישראל כבר ספגה, ואת כאב האבדות הנוספות שלא ניתן למנוע.

למנהיגים ישראלים אין מנדט מהציבור הישראלי לבטל או לצמצם את ההתקפה על חמאס. אם יעשו זאת, בלחץ של בעלות ברית בעלות כוונות טובות אך הססניות, הציבור הישראלי יגיב בהתפוצצות זעם, ואין ספק שיֵצא בהמוניו לרחובות של כל עיר בארץ כדי להפגין בדרישה להמשיך במלחמה נגד חמאס בכל הכוח. פשרה עם חמאס פירושה תבוסה. התכופפות מול הנשיא ביידן (שעד כה היה איתן בגיבוי שלו לישראל) תיחשב לקריסה.

בשבועיים האחרונים קברה ישראל יותר מ-40 לוחמים אמיצים, יותר מ-40 צעירים עשויים ללא חת שנאלצו להתגייס לשירות צבאי כדי להגן על ארצם, רבים מהם בעלי נשים צעירות וילדים רכים, שנותרו עתה יתומים.

אחד מהם היה חברי הצעיר והאהוב יונדב לוינשטיין הי"ד. יונדב היה ענק בגופו (וכונה "הוויקינגי" של סיירת גבעתי), עם נשמה של זמר. הוא לחם בגבורה בנחל עוז ב-7 וב-8 באוקטובר, ולאחר מכן בג'בלייה ושאטי בעזה, עד שנהרג בידי ברברים פלסטינים שהגיחו ממנהרת טרור.

רק לפני חודשיים רקדתי איתו בחתונתו עם בחירת לבו הדר קרוואני, ושרנו ביחד על ששון ושמחה ברחובות ירושלים.

יונדב היה בנם הצעיר של זוג חבריי הקרובים, ליאורה וד"ר מרדכי (מיכאל) לוינשטיין ממעלה אדומים, שכמוני עלו מקנדה לפני שנים רבות. למרבה הצער, מרדכי נפטר מסרטן לפני שלוש שנים.

לילה לפני שנפטר, בקשתו האחרונה של מרדכי אליי הייתה שאסייע ליונדב להגשים את רצונו לשרת ביחידה קרבית. מרדכי ידע ששאיפתו העמוקה ביותר של יונדב (ובדיעבד מסתבר שזו הייתה משימת חייו) היא להילחם למען חירותו וביטחונו של העם היהודי בארץ ישראל.

גם אחיו הבכור של יונדב, אלנתן, עורך דין מבטיח ודמות עולה בקהילה, הוא לוחם למען העם היהודי. לאחר שירות צבאי ביחידת קומנדו מובחרת וסודית בגבולה הדרומי של ישראל, הוא גויס החודש ליחידת מילואים מובחרת בגבול הצפון. אני רואה באלנתן ובחבריו את הדור הבא של מנהיגי ישראל, דור חדש של מנהיגים חכמים ואנשי עקרונות, שהמדינה כה זקוקה להם.

אלנתן שכב במארב נגד חיזבאללה כאשר הגיעה אליו הידיעה שעליו לשוב הביתה, להלווייתו של יונדב בהר הרצל בירושלים. בעמידה מעל קברו הטרי של אחיו הצעיר, אלנתן השמיע קול רם וצלול התובע מממשלת ישראל לעמוד איתן בחתירה למטרות המלחמה מבלי להירתע.

ואלה דבריו של אלנתן:

"יונדב: הכרת כל פרט בהיסטוריה של העם שלנו. אהבת את הארץ הזו בכל ליבך. בנית את עצמך במו ידיך ונלחמת כדי להגיע להיות לוחם בסיירת גבעתי, וגם את זה עשית בהצטיינות.

עכשיו גם אתה חלק מההיסטוריה. לצערנו. חלק ממלחמה עקובה מדם שלא נשכח לעולם. מלחמה קשה אך הכרחית. מלחמה על עתיד עמנו בארצנו. מלחמה שהייתה אמורה להסתיים כבר מזמן, שהדור שלך בכלל לא היה אמור להילחם.

במבצע עמוד ענן ב-2012, היינו אני והיחידה הצבאית שלי, ביחד עם כל צה"ל, כשירים וערוכים להשלים את המשימה. היו לנו תוכניות קרב מפורטות וקיבלנו הנחיות ברורות, אבל התוכניות והפקודות הללו בוטלו שוב ושוב ברגע האחרון. במהלך השנים מאז היו עוד הזדמנויות (למחוץ את האויב) שלא נוצלו.

ועכשיו אתה, יונדב הקטן, בן הזקונים של המשפחה שלנו, נאלצת להילחם את המלחמה הזו בשם כולנו.

המלחמה הזו חייבת להיות המלחמה האחרונה של ישראל! אחרת המחיר גבוה מדי. יונדב, אתה ואחיך לנשק לא נפלתם בקרב כדי שאחרים יצטרכו למות בעוד מלחמה בעוד שנתיים או חמש שנים. המחיר ששילמה החברה הישראלית מאז אותו יום טבח אכזרי ונורא ב-7 באוקטובר, בשמחת תורה תשמ"ד, הוא בלתי נסבל. לא עוד!

לכן אני קורא מכאן לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשאר שרי הממשלה ולמקבלי ההחלטות: אל תעזו לעצור! אל תעזו להסס! אל תעזו להתקפל!

אל תעזו להכניס ולו מיליליטר אחד של דלק לעזה הארורה, עד שהעכברושים – הטרוריסטים המרושעים של חמאס-דאע"ש, אותם רוצחי תינוקות יהודים ואונסי ילדות יהודיות, אלה שממטירים רקטות על כל הישראלים ללא אבחנה – יֵצאו מהחורים שלהם ויחוסלו. אל תעזו!

זו חובתה של ממשלת ישראל להבטיח שכל ישראלי יוכל לחיות בשקט בשלום ובביטחון, מבלי לחשוש שמחבלים יחדרו לביתו או יירו עליו טילים.

דוד בן גוריון אמר פעם ש"עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים, מדינות העולם, אלא במה שיעשו היהודים". ועכשיו זה הזמן לעשות, לפעול בנחישות. לא רצינו לאבד בקרב את יונדב או מי מהצעירים והצעירות האמיצים שלנו. אבל מלחמה זו נכפתה על ישראל, ועלינו לסיים אותה אחת ולתמיד.

אני אומר לממשלתנו: עם ישראל עומד נחוש מאחוריכם למען המטרה הזו, מניח בצד את כל חילוקי הדעות הפנימיים. אנחנו, המשפחה שלנו, כבר שילמנו את המחיר הגבוה ביותר באבל. החיים שלנו לעולם לא יהיו אותו הדבר. כעת עליכם לסיים את העבודה, עבורנו, עבור החיילים שנפלו, עבור העם שלנו, למען הדורות הבאים.

ואם אינכם יכולים לעמוד במשימה, אם אין לכם אומץ לנצח במלחמה – זוזו הצידה, פנו את מושבכם ליד שולחן הממשלה, כדי שאחרים, מנהיגים טובים יותר, יוכלו לתפוס את מקומכם".

פורסם ב-ניוז 1 15.11.2023

היקף העקורים בישראל כתוצאה מהתקפת חמאס על ישראל והמלחמה הנוכחית, וכנראה גם הארוכה, אינו מדווח דיו ואינו מובן כהלכה.

לפחות חצי מיליון ישראלים הפכו פליטים במולדתם, לאחר שנעקרו מבתיהם עקב המלחמה. בתוכם נמצאים ישראלים שבתיהם בעוטף עזה נהרסו על ידי האויב במתקפה הראשונית, ישראלים שפונו למרכז הארץ בפקודת הצבא מיוֹתר ממאה יישובים הסמוכים לגבול הדרומי והצפוני, וישראלים מדרום וצפון הארץ שנמלטו על דעת עצמם לקרובי משפחה במרכז – אזור מעט בטוח יותר.

יש גם משפחות רבות שבעקבות גיוס האב לצבא עברו זמנית להתגורר עם סבא וסבתא או עם קרובי משפחה, כדי להגביר את הביטחון.

הינה כמה נתונים סטטיסטיים חלקיים, רק לשם דוגמה: למעלה מ-36,000 תושבי שדרות ו-18,000 ישראלים שהתגוררו ב-29 יישובים הנמצאים בין ארבעה לשבעה ק"מ מגבול עזה, "נחים ומתרעננים" בלמעלה מ-50,000 בתי הארחה וחדרי מלון בסבסוד המדינה. כ-65,000 מפונים/פליטים "מצאו מקלט" כעת באילת, הרחק מהלחימה (אף על פי שהחונטה החות'ית של איראן בתימן שיגרה השבוע טילים לעבר אילת), כשהם רחוקים מבתיהם, מבתי הספר של הילדים וממקומות עבודתם.

מדובר בשיבוש עצום, ולחלוטין בלתי מתקבל על הדעת, של שגרת החיים. יהודים הפכו פליטים בארצם ותחת ריבונותם! זו מציאות מזעזעת.

היקף העקירה ואי הוודאות לגבי משך הזמן הצפוי שלה הם שילוב טראומטי שקשה לעכל. מצב כזה מעורר שורה של בעיות נלוות, כמו היעדר מסגרות חינוך לילדים או קיומם של פתרונות חינוך מינימליים בלבד, חוסר יכולת להגיע למקום העבודה ולעיתים אפילו לפנות זמן לעבודה (מכיוון שהילדים אינם בבית הספר או משום שבני הזוג במילואים), היעדר הכנסה שוטפת או קיומה של הכנסה מינימלית בלבד, כשהמשמעות היא חוסר יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא לבית או להחזיר הלוואות שניתנו לעסקים, ועוד ועוד.

הערכה רשמית של משרד העבודה גורסת כי מאז תחילת המלחמה, 764,000 ישראלים איבדו את מקום עבודתם, פוטרו, או נפלטו בדרך כזו או אחרת משוק העבודה. מדובר בכ-18% מכוח העבודה!

קרוב ל-40% מהעסקים בישראל פועלים במתכונת מצומצמת, עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם. בדרום ישראל, 60% מהעסקים פועלים ברמה הזו, ובקושי שורדים.

ענף הבנייה כמעט מושבת, ופרויקטים גדולים של תשתיות כמו בניית מסילות רכבת ופרויקט הרכבת קלה הוקפאו (כמעט כל פועלי הבניין הזרים מיהרו לעזוב את הארץ, וערביי יהודה ושומרון נמצאים בסגר). ענף האירוח/תיירות ספג מכה קשה, ענף החקלאות מתקשה להחזיק מעמד, ובענף ייצור המזון והענפים הכלליים 62% פועלים במתכונת מצומצמת – עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם ועם ירידה של 50–80 אחוזים בפעילות העסקית. בלמעלה מ-40% מכלל העסקים בישראל, העובדים הצעירים והכשירים ביותר גויסו בצו 8 לצבא.

הנפגעים הקשים ביותר הם בעלי עסקים עצמאיים שהוזעקו לשירות צבאי וכתוצאה מכך נאלצו לסגור את העסקים שלהם. מתוכם, בייחוד תושבי דרום הארץ אינם בטוחים שיהיה להם עסק לחזור אליו, בין אם משום שעד מהרה יפשטו את הרגל, ובין אם משום שהאוכלוסייה הכללית אינה צפויה לחזור הביתה בקרוב, ולכן לא יהיו להם לקוחות.

לצה"ל ולמוסד לביטוח לאומי יש נוסחת פיצויים שתאורטית אמורה לשלם לעצמאים ולבעלי עסקים בין 6,000 ל-47,000 ש"ח בחודש. אולם זה ייקח עוד חודשים, לאחר שאותם עסקים יצטרכו לשלם מס הכנסה או מס חברות לשנת 2023, כך שעד אז זה עלול להיות מאוחר מדי.

בנוסף, 9,500 ישראלים כבר הגישו תביעות לפיצויים בגין נזקים פיזיים לבתיהם ולעסקיהם כתוצאה מפגיעת רקטות או טילים ששיגר חמאס או מנפילת רסיסים. הנזק הגדול ביותר התרחש בבתים ובמפעלים באשדוד, באשקלון, בנתיבות ובתל אביב, בנוסף לעוטף עזה כמובן.

ומעל לכל הנטל הלוגיסטי והפיננסי הזה, עומד אתגר ההתמודדות עם הטראומות הפסיכולוגיות בעקבות זוועות החמאס ובקרב משפחות החיילים שנפלו, וכן הצורך בשיקום אלפי הפצועים הישראלים, כולל מאות רבות שעדיין מאושפזים בבית החולים.

בסופו של דבר, לאחר שהחמאס ימוגר ואיום הטרור מעזה יסולק, יהיה (חובה!) על ישראל לבנות מחדש את הקהילות המפוארות של דרום הארץ, משימה המוערכת בלמעלה מ-5 מיליארד שקל. (הממשלה הקצתה כהתחלה מיליארד שקל למועצות האזוריות שער הנגב, שדות נגב ואשכול ולעיריית שדרות.)

מיותר לומר שדבר מכל אלה לא היה אמור לקרות. אחת ההבטחות, או לפחות השאיפות, של הציונות המודרנית הייתה שעם חזרתו למולדתו וארץ אבותיו, העם היהודי "ישכון לבטח" במדינת ישראל הריבונית, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע" (מלכים א, פרק ה פסוק ה).

ברור לכולנו שאנחנו עדיין לא שם, אבל לכל הפחות גבולות ישראל היו צריכים להיות מוגנים טוב יותר, ולא היינו צריכים להגיע למצב שבו חצי מיליון ישראלים נאלצים לעזוב את בתיהם בִן לילה.

החדשות הטובות הן שהחברה הישראלית (והקהילה היהודית העולמית) התגייסה למשימה בצורה יוצאת דופן, עם רוח התנדבות אדירה שעושה רבות לתמוך בנפגעים. אנשים נענו לקמפיינים של תרומות בנדיבות ורוחב לב שמעניקים שביב תקווה בימים קשים אלה. אבל בסופו של דבר ישראלים אינם מעוניינים ברחמים. הם משתוקקים לקהילתיות וזקוקים לסולידריות, כל הדרך עד לניצחון על האויב.

חבר חכם שלי שאל אותי מדוע אני כותב את הטור הזה. בסופו של דבר, אמר לי, זה לא מה שיביא ליותר אהדה לישראל בזירה הבינלאומית. הפלסטינים סובלים מטרור החמאס ומהפצצות ישראליות הרבה יותר מכפי שהישראלים סובלים מהטרור ומהטילים של חמאס – גם אחרי הזוועות של 7 באוקטובר. (ולמרבה הצער כך זה חייב להיות אם ישראל מתכוונת לשקם את ההרתעה שלה כדי לשרוד במזרח התיכון העוין, מקום שבו איראן וכוחות הפרוקסי שלה עוסקים בליבוי האש נגד ישראל.)

ההערה של הקולגה שלי נכונה. ישראל אינה יכולה להתחרות בפלסטינים בכמות הקורבנות. היא גם אינה רוצה לעשות זאת. ישראל אינה רוצה ואינה יכולה לזכות באף תחרות על "מי ספג את המכה הקשה ביותר", לא מהאו"ם ולא מהאקדמיה לקולנוע.

המטרה של מאמר זה אינה להכריז על היותנו קורבנות או לייצר לנו סימפטיה, אלא לצייר לידידי ישראל תמונה ברורה על המכה שספגו הישראלים, הזעם הרב בתגובה, ועל החוסן המופלא שלהם! השבר הוא עצום וכנראה יחמיר לפני שישתפר, אבל אף אחד אינו מתכוון להרים ידיים.

הניצחון במלחמה ידרוש עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית וכן עתודות כלכליות – אבל ישראל תדע למצוא אותן. עם ישראל מגויס ברמה החברתית הגבוהה ביותר, ולכן יוכל למשימה.

לי חשוב שגם ידידי ישראל בעולם יחושו זעם דומה ומוטיבציה דומה לעמוד איתן. שגם הם יכינו לעצמם עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית, להמשך הדרך הארוכה.

פורסם במקור באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 03.11.2023 וב-ישראל היום 05.11.2023.