פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 באוגוסט, 2026.

ה"די־דיי" הכלכלי נגד איראן, משטר העיצומים הנרחב שהממשל האמריקני הכריז עליו השבוע, הוא בשורה חשובה לישראל – אך לא לגמרי ברורה. מובילי התוכנית, ובהם הנשיא דונלד טראמפ ומזכיר האוצר סקוט בסנט, ציינו כי יפעילו עיצומים משניים נגד מדינות שיסחרו עם איראן, אבל לא פירטו מה כוללת ההכרזה הזאת, ומה הצעדים שינקטו.

עוד בטרם ההכרזה על הסנקציות המשניות הודיעה איחוד האמירויות, אחת משותפות הסחר העיקריות עם איראן, כי לא תקיים עוד סחר עם טהרן בשל ירי הטילים עליה בשבוע שעבר. שותפת הסחר הגדולה ביותר עם איראן, סין, התריסה ואמרה שלא תחדל מהקשרים הכלכליים בשל העיצומים. סביר להניח שגם רוסיה, המקיימת קשרי מסחר נרחבים עם הרפובליקה האסלאמית, לא תציית להכתבות מוושינגטון. עדיין לא ברור מה תעשה טורקיה, שותפה עיקרית אחרת של האיראנים, שנקלעה בין הפטיש לסדן. אם האמריקנים יהיו רציניים במהלכי הענישה, אנקרה עלולה להתמודד עם בעיה לא פשוטה.

בכל מקרה, ה"די־דיי" נלווה למשטר החנק ההדוק שהאיראנים מתמודדים איתו זה שנים, וכבר מצאו דרכים רבות לעקוף אותו. אם המהלך יועיל, מה טוב. אם לא, ואפילו אם הוא ספין בלבד, האיראנים הגיבו בלחץ ניכר.

אחת הסיבות לכך היא הצלחת המצור הימי האמריקני במצרי הורמוז. גם נגיד הבנק המרכזי באיראן, המתי, הודה כי טהרן אינה מצליחה לייצא נפט בשל פעילות צבא ארה"ב. תמונות לוויין מאזורי ייצוא הנפט האיראניים במפרץ הפרסי מאשרות כי מקורות ההכנסה שלה יבשו.

על הבור הכלכלי מעיד השפל בערך המטבע האיראני. שער הדולר לעומת הריאל עלה השבוע ל־2 מיליון ריאל לדולר. בפברואר, ערב המלחמה, עמד השער על כ־1.3 מיליון ריאל לדולר, וביוני 2025, ערב מבצע "עם כלביא", נסחר הדולר בשוק הפתוח באיראן בשער של 800 אלף ריאל לדולר. בתוך כשנה איבד בסך הכול המטבע האיראני יותר מ־50 אחוזים מערכו.

במקביל האינפלציה משתוללת ברחובות הרפובליקה האסלאמית. מחירי המזון והתרופות, סחורות בסיסיות ומוצרים רבים אחרים זינקו בעשרות ולעיתים אף מאות אחוזים, והכלכלה המקומית צפויה להתכווץ ביותר מ־2 אחוזים השנה. משק החשמל מקרטע, והרשויות צופות שבקרוב ייאלצו התושבים לסבול הפסקות חשמל נרחבות במחוזות רבים. תושבים מבכים ברשתות החברתיות על האתגר ברכישת מוצרי מזון, וההערכות הן שמשכורת בסיסית מספיקה לפעמים כדי להתקיים רק בדוחק.

אחד הסממנים הבולטים למצב החמור הוא המחסור בדלק. תיעודים במדינה מאשרים את המחסור בתחנות, את התורים הארוכים של מכוניות שמבקשות למלא את המכלים, בצל הגבלה של 20 ליטר לכל תדלוק. מקורות בממשלה מסרו לאתר האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל" שמאגרי הדלק המקומיים אזלו כמעט לגמרי בשל המצור, וכי אולי יתייבשו לחלוטין תוך כמה ימים. בינתיים הממשלה דנה, לפי הדיווחים, באפשרות של העלאת מחירי הדלק לציבור – נושא רגיש במיוחד, המעיד על המצב הנואש באיראן. ב־2019 צעד דומה הצית גל מחאות שנהרגו בו מאות בני אדם. אם האייתוללות שוקלים שוב לחזור לאפשרות הזאת, כנראה אין להם ברירה.

תשישות אמריקנית

מתווה העיצומים הנרחב שחשפו האמריקנים השבוע אינו מקרי. לפי דיווחים בארה"ב, זו צפויה להיות צורת העבודה של הממשל בחודשים הקרובים. צבא ארה"ב אינו נערך בשלב זה למתקפה, לפי טענת בכירים שם, לפחות עד בחירות האמצע. לעת עתה יסתפקו האמריקנים בניסיון להוריד את איראן על ברכיה באמצעות חנק כלכלי.

גם אם אין לשלול את האפשרות שהדיווחים הללו הם חלק מהטעיה מכוונת, בסגנון המלחמה הפסיכולוגית שקדמה למבצעים הצבאיים הקודמים, זה מתיישב עם הקו הכללי שנוקטים האמריקנים בחודשים האחרונים. הם נמנעים מאוד מחידוש האש בקנה מידה נרחב, ומתרכזים בפוליטיקה הפנימית שלהם. באתר החדשות אקסיוס דווח שמזכיר המדינה מרקו רוביו אמר למדינות באזור שלא צפויה מתקפה אמריקנית לפחות עד נובמבר.

בינתיים מנצלת וושינגטון את הזמן כדי לרענן את כוחותיה באזור. אחרי הפרסומים על המורל הנמוך בקרב מלחי נושאת המטוסים אברהם לינקולן, שהוצבה באזור במשך חודשים, נשלחה להחליף אותה נושאת המטוסים ג'ורג' וושינגטון. החיילים על סיפון הלינקולן, שלפי הדיווחים התמודדו עם תנאי היגיינה קשים וחלקם אף ניסו לשלוח יד בנפשם, החלו את דרכם הביתה. בינתיים הם קיבלו "פינוק" בדמות עגינה בתאילנד וחופשה קצרה שם. אולי כלקח מהאירוע, הצי האמריקני כבר ייעד מחליפה גם לנושאת המטוסים וושינגטון, והכריז כי כוח המשימה של נושאת המטוסים תיאודור רוזוולט יגיע לאזור למשימה שתימשך שבעה חודשים.

עניין אחר הוא המשך נטרול מנוף הלחץ האיראני במצרי הורמוז. האמריקנים טענו פעמים אחדות השבוע כי הם מצליחים להעביר בחשאי, תחת ליווי צבאי כבד, מיליוני חביות נפט ביום מהמפרץ הפרסי אל האוקיינוס ההודי, על אף האיומים האיראניים, באמצעות מכליות שנעו בשיירה וכיבו את מכשירי האיתור שלהן. מצרי הורמוז, הדגיש טראמפ פעמים אחדות, פתוחים.

קשה לאמת את הטענה הזאת, אך צילומי לוויין הראו 15 מקרים שבהם מכליות קטנות יצאו אל מחוץ למצרי הורמוז והעמיסו את תכולתן על מכליות גדולות יותר – עדות שמאששת במידת מה את השיטה האמריקנית. גם מחיר חביות הנפט מסוג ברנט, שירד השבוע לרמתו הנמוכה מזה חודש, משקף את האמון של השוק בטענות הממשל. לצד זאת, מומחים מציינים כי אין עדיין הוכחה לכך שהנפט שיצא מהמפרץ אכן הגיע לשווקים, ושזהו בלון שעוד עשוי להתפוצץ.

עבודה אחרת של הצי האמריקני היא נטרול המוקשים הימיים שזרעה טהרן במצרי הורמוז. השבוע טען טראמפ כי המלאכה הושלמה, וכי כל המוקשים פונו. גם לכך טרם ניתנה עוד הוכחה, וברור כי ספינות רבות יסרבו לקחת את הסיכון של שיט במצרים ללא ליווי צבאי, גם אם איום המוקשים הוסר.

אפילו אם הטענות האמריקניות נכונות, צריך לראות איך הן תואמות את ההסדר שאיראן מנסה להגיע אליו עם עומאן על פתיחת המצרים. השבוע הודיעו משמרות המהפכה כי המשא ומתן הושלם, וכי יוגדר נתיב ימי שם בהתאם לסיכומים ביניהן. הם הזהירו את ארה"ב שהמצרים ייפתחו רק אם תסכים לתנאים שהציבו, אך קשה לראות את טראמפ נכנע לדרישותיהם.

ייתכן גם שהדיווח כולו הוא תעמולה ומלחמה פסיכולוגית: בכיר איראני שהתראיין בעילום שם לרויטרס זמן קצר לאחר הודעת משמרות המהפכה הודה כי ההליך עדיין בעיצומו, וכי המשא ומתן טרם הסתיים.

הפתרון: שעיר לעזאזל

החשש העיקרי בטהרן כרגע הוא מהשפעות המצור הימי של ארה"ב. אף שלאיראן יש גבולות יבשתיים עם שבע מדינות, היא מתקשה להסתדר ללא האפשרות לייצא נפט וסחורות נוספות.

המצב הכלכלי מוביל את המשטר לחשש מפני התחדשות המהומות. בכירים במדינה, כולל הנשיא מסעוד פזשכיאן ויושב ראש המג'לס מוחמד קאליבאף, הזהירו שיש לסיים את המלחמה, ושללא אפשרות לצמיחה כלכלית המדינה לא תוכל להחזיק מעמד. "אנו נמצאים במצב הגרוע ביותר של מלחמה כלכלית", אמר פזשכיאן.

במקביל ניכר חשש מפורש של בכירים איראנים ממהומות רחוב על רקע האינפלציה והקושי של האזרחים לרכוש מוצרים בסיסיים. האוכלוסייה המקומית עדיין שרויה בטראומה מהדיכוי האלים של מהומות ינואר, וסובלת מהיעדר אמון בסיוע חיצוני – ובפרט סיוע אמריקני, אחרי שהנשיא טראמפ לא עמד בהבטחתו לסייע למפגינים – והפחד ממיליציות זרות שיבואו לסייע למשטר בפיזור המחאות בכוח רב.

דוברי המשטר הקיצונים מזהירים תכופות מפני חידוש המלחמה, מאיימים שיתקפו מדינות שישתפו פעולה עם האמריקנים ועם משטר העיצומים שלהם, ואפילו משרטטים תרחיש שבו איראן לא תמתין ל"פרובוקציה" אלא תיטול את היוזמה כדי לתקוף בעצמה מדינות באזור. דיבורים כאלה משקפים את רמת הלחץ במחנה האיראני, ומהווים בלוני ניסוי הבוחנים את היעילות של מנגנוני פריקת המתח הציבורי.

ראשי משטר האייתוללות מבינים שבשלב הזה, כאשר הציבור זקוק נואשות למשהו לכלות בו את זעמו, שעיר לעזאזל עשוי להיות הפתרון המוצלח. אם יגיעו למסקנה שאין להם ברירה אחרת, ושבקרוב עשוי להיווצר איום על שלטונם, הם בהחלט עלולים לנסות ליזום עימות – אפילו בקנה מידה לא גדול – כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית.

סביר מאוד שישראל לא בהכרח תעמוד על הכוונת, משום שהאיראנים יבקשו בעיקר להפחית את הלחץ האמריקני ולהפיג את הזעם הפנימי, ולשוב לשולחן המשא ומתן בתנאים נוחים יותר. מטרתם אינה להצית מלחמה אזורית מול יריב שרק מחכה לתירוץ להיכנס בהם בכל הכוח.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהסיכון הזה. האיראנים תאבי נקם, ומעוניינים להחזיר לישראל ולארה"ב מנה אחת אפיים על חיסול מנהיגיהם. מתקפות הסייבר וניסיונות הפגיעה בבכירים בארץ ובבני משפחותיהם לא הצליחו עד כה לספק את הסחורה. בשלוש השנים האחרונות איראן החליטה פעמים רבות על קו אסטרטגי שבסופו של דבר פגע בה, והכוח שלקח לעצמו המחנה הקיצוני ביותר במדינה לא הסיט אותה מדרך זו.

את הפצצה המתקתקת הזאת מנסות לנטרל המדינות המתווכות. בכירים עומאנים, פקיסטנים וקטארים נחתו השבוע בטהרן, וחלקם גם העבירו מסרים מארה"ב לראשי השלטון שם. אולם הבית הלבן הכחיש אתמול כי מתקיים משא ומתן עם הצדדים, ונראה שהוא לא מעוניין לספוג ביקורת על הסכם תבוסתני רגע לפני בחירות האמצע. גם האיראנים לא מתלהבים לקבל את הדרישות האמריקניות, ובפרט בתחום הגרעין ומצרי הורמוז.

הווקטור הנוכחי מוביל לפיצוץ, גם אם מבוקר, ולא ברור אם יש מי שיצליח לקטוע את הפתיל הבוער לפני שיגיע לחומר הנפץ. באופן אירוני, הקמפיין האמריקני שנועד דווקא להכניע את האיראנים עשוי להיות זה שיצית מחדש את האש.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 באוגוסט, 2026.

מומחי הסייבר האיראנים שהצליחו ביולי להשבית תחנת כוח בבריטניה למשך ארבעה ימים, לפי פרסום במדינה השבוע, העלו שוב לכותרות את הממד החשאי של המאבק בין הרפובליקה האסלאמית למערב, שמתנהל בשדה קרב דיגיטלי, עמוק בתוך הרשת הווירטואלית.

באותה עת ממש, לפי החשד, פתחו פצחנים בשירות טהרן במתקפת סייבר נרחבת על מערכות מים בארה"ב, בין היתר במינסוטה ובמישיגן. בניו-יורק טיימס דווח כי לפחות שבע מדינות היו על הכוונת האיראנית בתקרית הזאת, שאומנם לא נגרם בה נזק לאספקת המים, אך ככל הנראה ניזוקו בעקבותיה מחשבים המפקחים על איכות המים ועל רמות הכימיקלים השונים שנמצאים בהם. יש לציין שאומנם לוקח זמן רב לאתר במדויק את התוקפים ולהצביע עליהם, ולעיתים גם מנסים התוקפים להזדהות כגורמים אחרים כדי לפגוע ביחסים בין מדינות יריבות, אך החשד המיידי בהחלט נפל על טהרן.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שההאקרים ששולח משטר האייתוללות מנסים לפגוע במאגרי מי השתייה. לפני שש שנים, ב-2020, פורסם כי ישראל הצליחה לסכל מתקפת סייבר על מתקני מים בארץ, ובעיקר עצרה את הניסיון להעלות את כמות הכלור שמצוי במים לרמה מסוכנת. הגורמים המוסמכים בישראל הזהירו כי הצלחה של מתקפה כזו יכולה להוות גם סיכון לחיי אדם, ובנוסף לעכב הזרמת מים בצינורות.

מתקפות הסייבר בתקופה האחרונה הן עדות אחת מני רבות לכך שלא חלו תמורות משמעותיות בהיגיון שמדריך את טהרן ובאופן הפעולה שלה במהלך השנים. עם זאת, מאז שעבר הסכסוך בין ישראל וארה"ב לאיראן למישור הגלוי ולעימות צבאי ישיר מסתמנת מגמה של החרפה, שכלול והתרבות של השימוש בסייבר לקידום היעדים האיראניים, באופן שמדאיג עד מאוד גורמים רבים במערב.

בשבוע האחרון, לדוגמה, הזהירו כמה רשויות ממשל בארה"ב כי מתנהל ניסיון איראני לפרוץ למערכות מחשוב מתוצרת חברת "סימנס", שמשמשות לפיקוח על מתקני מים ותשתיות חיוניות אחרות. המערכות הללו רווחות במגזרי תעשייה רבים, כולל אנרגיה, מים, ביוב, מעבדות כימיות, מפעלי מזון וחקלאות ועוד. ההתרעה, שפורסמה במשותף על ידי גורמים כמו הבולשת הפדרלית, מחלקת האנרגיה, המחלקה לביטחון המולדת ועוד כמה גופים ממשלתיים בכירים, גורסת כי המתקפות עשויות לאתר נקודות חולשה במערכות של "סימנס", וכך להוביל לשיבוש של הליכים קריטיים, תקריות אבטחה ובטיחות, נזק לציוד והשבתה של מחשבים, גניבת מידע והשפעה ארוכת טווח.

בנוסף, מחלקת המשפטים האמריקנית הגישה לאחרונה כתב אישום נגד 17 מומחי מחשבים איראנים שפעלו במשך שנים רבות בשליחות משמרות המהפכה. לפי כתב האישום, הפצחנים תקפו אוניברסיטאות בארה"ב ומחוצה לה, מערכות ממשל אמריקניות וארגונים פרטיים, פרצו לאלפי חשבונות חברתיים, דוא"ל ומחשבים, ומשכו מהם עשרות טרה-בייט של מידע, מסמכים ועוד.

בין היתר הצליחו מומחי הסייבר לגנוב מחקרים, מאמרים וקניין רוחני, השתמשו בחלקם וניצלו אותם לטובת ההתקדמות המדעית של איראן, ואחרים נמכרו למרבה במחיר באמצעות האינטרנט. בנוסף גם הציעו ההאקרים למכירה גישה לחשבונות של אנשי הסגל ולספריות האקדמיות שלהם.

הפרשה הזאת, שתחילתה בשנת 2013, מראה כי איראן ותומכיה אינם ממקדים את פעילותם רק בפגיעה פיזית או קיברנטית באויב, וכי הם מגוונים את המתקפות שלהם לטובת צרכים שונים אחרים.

אין חוקים למלחמת סייבר

על מתקפות הסייבר האיראניות הראשונות נגד מטרות אמריקניות אפשר להצביע כבר בתחילת העשור שעבר. מחלקת המשפטים הגישה כתבי אישום אז נגד חברות הקשורות לממשל בטהרן, שנחשדו כי השביתו עשרות מערכות כלכליות ובנקאות בארה"ב החל משנת 2011. המתקפות נטרלו את אתרי האינטרנט של אותם בנקים, ועלות הנזק הגיעה בסך הכול לעשרות מיליוני דולרים. באותה עת גם הצליח פצחן אחד בשירות איראן להיכנס למערכות הבקרה על סכר באזור ניו-יורק, אף שמערכות השליטה שלו היו מנותקות, והוא לא הצליח לגרום נזק.

בשנת 2014 הותקפה חברת הקזינו "לאס-וגאס סנדס" שבראשות איל ההון היהודי-אמריקני שלדון אדלסון (גילוי נאות: אדלסון היה בעלי קבוצת ישראל היום ומקור ראשון עד מותו, והיא עודנה בשליטת משפחתו), ונגרם לה נזק ניכר. דיסקים קשיחים שלמים נמחקו, הרשת הארגונית שלה נפגעה, אתרי האינטרנט של המלונות בבעלותה הושבתו, ומידע אישי על לקוחות רבים נגנב.

בשנים הבאות הרבה גורמי ממשל עמדו על הכוונת האיראנית, כולל מחלקות המדינה והאוצר, חברות ביטחוניות בארה"ב, וגם ארגונים רבים. בין היתר השתמשו האיראנים גם במתקפות כופרה וסחיטה רבות, וכך הצליחו לגרוף מיליונים רבים של דולרים לכיסם.

בסוף העשור הקודם הגיע השיא עד אותה עת במתקפות הסייבר מטהרן, כשנפרץ חשבון הדוא"ל של היועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארה"ב, ג'ון בולטון. במקביל נעשה ניסיון להתערב בבחירות לנשיאות ארה"ב, במהלכים שונים שמטרתם הייתה להשפיע על דעת הקהל בארה"ב ולכוון אותו נגד הנשיא דונלד טראמפ, שהתמודד על כהונה נוספת.

בדומה ללוחמה פסיכולוגית, שימוש בלחץ דיפלומטי ואפילו חסימת מצרי הורמוז, האפשרויות השונות שהציעו מתקפות סייבר שימשו את איראן – עוד הרבה לפני המלחמה – כאמצעי נוסף שיסייע לה למנף את המערכה הא-סימטרית שהיא מנהלת נגד האמריקנים כדי להביא אותה לעמדת יתרון גם במציאות העולמית. אלא שבחודשים האחרונים, ודווקא על רקע התבוסות שספגה הרפובליקה האסלאמית בשדה הקרב, נראה כי המתקפות הללו מתעצמות, תופסות אופי מתואם ומתוכנן יותר, והופכות לכלי מרכזי שמשמש את האיראנים כדי לפצות על חסרונות אחרים.

יתרה מכך, בעולם שבו הסייבר הוא כלי מלחמתי חדש יחסית, טרם התגבשו עד הסוף תפיסות, עקרונות פעולה ונורמות הקשורות לשימוש בו ולתגובה שיש לנקוט אחרי שנגרם נזק ממנו. כך למשל, כיצד תגיב ישראל על שימוש באמצעים קיברנטיים כדי להשבית תשתיות אזרחיות בארץ, ללא נפגעים ורק נזק כלכלי? וכיצד ניתן בקלות להפנות את האצבע המאשימה כלפי איראן, ובאיזה מחיר? מה התשובה הראויה למתקפה שאכן גובה נזק ממשי בעולם האמיתי, שאפילו מביא להרוגים ונפגעים? העמימות בתחום הזה, בשלב הנוכחי, משחקת היטב לידי האיראנים.

מומחים מסבירים כי האסטרטגיה הזאת משתלבת היטב בתפיסת העולם המלחמתית של איראן בחודשים האחרונים, הכוללת ניסיון להרתיע את האויב במנותק מכוחה האמיתי של טהרן, וכן שימוש ברשתות פרוקסי וארגוני שלוחה מרוחקים. משמרות המהפכה, שחולשים על המבצעים הקיברנטיים של איראן, מתאמים ומתכננים כך מערכה רחבה שחורגת מהפרעה לרשתות, גניבת כסף והטרדה. יתרונותיה הגדולים הם במחיריה הנמוכים, השפעותיה הגדולות והיעדר הצורך לחצות גבולות גיאוגרפיים. בהתאם, גם היקף המטרות מתרחב מאוד, והיעדים מגוונים.

מאז תחילת המלחמה בסוף פברואר 2026 נצפית עלייה גדולה בפעילות הסייבר האיראני, שכוללת מטרות רבות: ריגול, גישה למערכות אויב, שיבוש, דליית מידע, פשיעה, גניבה כלכלית ועוד. בחודש מרץ, דווח בישראל, היו יותר מחמישים אירועי פריצה למערכות ארגוניות שונות בארץ, והם נעשו באופן מאורגן ומסודר.

הפצחנים האיראנים, מעירים מומחים, מונחים על פי אסטרטגיה ברורה המתיישרת היטב עם מטרות המלחמה של איראן, ואף מסייעות להן – בעיקר בכל הקשור לריגול ואיסוף מידע, ניתוח כוונות של האויב ועוד. התפתחות הבינה המלאכותית עוזרת מאוד למתקפות הסייבר האיראניות, והמומחים של איראן משתמשים בה, לפי ההערכות, לכתיבת דו"ח, ניתוח הנזק לאויב, פעולות הנדסה חברתית, מניפולציה או יצירת תוכן בקלות. הטכנולוגיה הזאת גם מגדילה בכמה מונים את אפשרויות המהירות, הטווח, הפגיעה והיכולות של הסייבר האיראני.

שילוב ידיים בין הקינטי לקיברנטי

המהלומה הראשונה שהנחית מערך הסייבר האיראני במלחמה הנוכחית נגד ארה"ב, לפי מה שפורסם עד כה, אירעה ב-11 במרץ. היא כוונה נגד חברת הטכנולוגיה הרפואית "סטרייקר", היושבת במישיגן, ואשר מפעילה סניפים רבים ברחבי העולם, כולל בישראל. האיראנים ניצלו פרצות בתלות של החברה בשירותי ענן, חדרו למערכות מבית "מיקרוסופט", ושלחו "נוזקת מחיקה" שפקדה על יותר מ-200 אלף שרתים, מחשבים וטלפונים של החברה להתאפס.

את המבצע הובילה קבוצה "הנדלה" המפורסמת, הנשלטת בידי משרד המודיעין האיראני, שלטענתה הצליחה למחוק יותר מ-50 טרה בייט של נתונים. היא טענה כי עשתה זאת כנקמה על המתקפות נגד איראן, והגדירה את החברה "ציונית". אף שבמתקפה לא נפגע ציוד רפואי, היא הזיקה מאוד ליכולתה של החברה לקבל ולשלוח הזמנות, ציוד רפואי ומכשירים שונים. יתרה מכך, ההצלחה כבר עשתה את שלה: כעת היה ברור לאזרחים האמריקנים כי איראן תנסה לפגוע גם בהם בביתם, וכי יש ביכולתה גם להצליח בכך.

אך לצד זאת, מתקפות הסייבר גם לבשו אופי אחר, ובפועל הרימו תרומה של ממש למאמץ המלחמתי של טהרן. ביולי, למשל, פורסם כי איראן הצליחה לפרוץ לפרוטוקול טכני שמנתב מידע ברשתות תקשורת, וכך גילתה וזיהתה מיקומים של חיילים אמריקנים, כוחות ובסיסים ברחבי המזרח התיכון – מה שדייק את מתקפות הטילים האיראניות והגביר את האבדות בקרב צבא ארה"ב. בנוסף, הסוכנים של הרפובליקה האסלאמית הצליחו לחדור למצלמות אבטחה במדינות האזור, מה שנתן להם יכולת לבצע הערכות נזק, לקבל תמונה של אזורי הפגיעה ולשפר את דיוק הטילים והכטב"מים.

במידת מה, אגב, זה מזכיר את הפעולות שביצעה ישראל, לפי הדיווחים, כדי לאתר את מיקומו של מנהיג איראן עלי ח'מינאי לפני שחוסל במכת הפתיחה של המלחמה. החדירה למצלמות רחוב, במובן זה, יכולה לשמש את שני הצדדים – והאיראנים הבינו זאת היטב.

מהכיוון ההפוך, איראן כיוונה חלק מהתקיפות הקינטיות שלה למטרות שקשורות לעולם הווירטואלי, ומשלימות את הנזק הקיברנטי. מיד בתחילת המלחמה, ב-1 במרץ, תקפה איראן בטילים וכטב"מים מרכזים של אמזון בבחריין ובאמירויות, וכך השביתה את שירותי הענן של החברה ושירותים נוספים שלה. חשיבותם של מרכזי מידע כאלה, לפי ההערכה, עלתה בשל השימוש הגובר בבינה מלאכותית, וייתכן שמנהיגי איראן ביקשו לשבש אמצעים שלהבנתם מסייעים לארה"ב וישראל לתקיפות נגדם.

בסוף אותו חודש פרסמה איראן אזהרה שתתקיף חברות אמריקניות מרכזיות בתחום הטכנולוגיה והמחשוב, כולל גוגל, אפל, מטה, אורקל ועוד. בתקשורת המקומית דווח על עוד מתקפות נגד מרכזים של אמזון בתחילת אפריל, ופגיעה נוספת במרכז של אורקל בדובאי ב-2 באפריל.

לצד התועלת הצבאית, המתקפות הללו נועדו גם למטרות אחרות. בין היתר, כוונתן הייתה ליצור משוואה בין מטרות שישראל וארה"ב תקפו, ובהן מרכזי תעשייה ומחשוב איראניים, ובין יעדים דומים במערב. טהרן גם ביקשה לשלוח מסר לבנות הברית של ארה"ב באזור שאף תעשייה – חשובה ככל שתהיה – לא תחמוק מהנשק האיראני. בנוסף, מדובר ביעדים יחסית קלים לאיתור ולפגיעה, כך שהרווח מתאזן היטב עם העלות הקטנה.

באותו אופן, גם מטרת מתקפות הסייבר של איראן לא הייתה רק יצירת נזק פיזי או וירטואלי. לדברי חוקרים באוניברסיטת רייכמן, המתקפות של קבוצת "הנדלה", למשל, שירתו את היעד של כל פעולת טרור אחרת – זריעת פחד, ערעור החוסן הציבורי והשפעה על התודעה. לכן נלוו למתקפות הללו קמפיינים מתוזמנים, שכללו איומים, התרעות, מניפולציה ועוד. דוגמה שאולי אפשר להתחבר אליה יותר בקלות היא המסרונים שקיבלו רבים בישראל מאיראן, ובהם איומים מפורשים. הם נועדו לשמש אותה מטרה. היעד הוא זריעת פאניקה, דה-מורליזציה, ערעור תחושת הביטחון של האזרחים ועוד.

זה גם היעד, פעמים רבות, של חלק ממתקפות ה"פישינג" והפריצה למכשיריהם של בכירים ביטחוניים. "הנדלה", כזכור, הצליחה לחדור למכשירו של ראש הבולשת הפדרלית קאש פאטל ולפרסם משם תמונות אישיות שלו. ההאקרים האיראנים ניסו להגיע לאנשי תקשורת בארץ, וזכורות היטב הטענות לפריצות למכשירי הטלפון של הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט והרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בני גנץ.

בהנחה שרוב האנשים הללו אכן מצייתים לכללי ביטחון שדה, ולא מאחסנים על המכשירים האישיים שלהם מידע סודי, מבצעים כאלה נועדו בעיקר להביך אותם, להדגים שוב את עומק החדירה של טהרן, ולנסות לדוג חומרים אישיים מביכים או פוליטיים. האיראנים עשויים לשמור חלק מהדברים הללו, אגב, למועד מאוחר יותר, ולשלוף אותם בתזמון מתאים, או לנצל אותם למטרות סחיטה.

בארה"ב החשד היה גם שהמתקפות על מערכות המים במדינות השונות לא נועדו באמת לפגוע באספקה, אלא להוות "פיצוח תודעתי" (או פיגוע תודעתי), ולהדגים לאזרחים האמריקנים – בדומה למתקפה של "הנדלה" על חברת הטכנולוגיה הרפואית בתחילת המלחמה – את ידה הארוכה של טהרן, לעורר פאניקה וחשש מפגיעה בתשתיות הכי בסיסיות שמשמשות אותם.

היתרון הגדול של טקטיקה כזו הוא שהיא קלה וזולה, ומנגד מניבה רווחים רבים. לא צריך לפרוץ את כל מערכות ההגנה של היריב, אלא רק להיכנס פנימה, לצלם תמונות, לפרסם אותן בליווי איומים – ולהניח לאויב לדמיין את הגרוע מכול. המוח שלו כבר יעשה את יתר העבודה. ברמה ההסברתית, פעולה מוצלחת כזו יכולה גם להאדיר את הדימוי של איראן כמעצמה טכנולוגית שיכולה לפגוע במטרות הרחק מגבולותיה, ובה בעת שוחק את התדמית של העליונות האמריקנית בתחום הטכנולוגיה.

גם כעת, לאור הגברת הלחץ הכלכלי של ארה"ב ותוצאות המתקפות על מרכזי טכנולוגיה איראניים בתחילת המלחמה, מתקפות סייבר נותרו עדיין אחת האפשרויות האמינות, הזולות והמועדפות על האיראנים, שלא יעלו את סף ההסלמה של הסכסוך כל עוד לא יצטברו למסה קריטית או יפגעו במטרה רגישה במיוחד. הן גם מהוות תשובה טובה לכך שאיראן אינה יכולה להגיע פיזית בהכרח למקומות כמו בריטניה, שמסייעת לאמריקנים, ולגרום לה לשלם מחיר על מעורבותה במלחמה.

כבר כעת ניכר כי יש תוצאות למאמץ האיראני. חברות טכנולוגיה גדולות מתחילות לשקול, לפי הטענה, את בניית המרכזים הבאים שלהן במקומות בטוחים יחסית, ולא למשל במדינות המפרץ. אף שקשה למצוא מקומות "בטוחים" בעולם – במיוחד לאור ההסלמה במלחמת אוקראינה-רוסיה בעניין הפגיעה במגזר האזרחי – סומנו עד כה מדינות כגון מרכז ומזרח אירופה כיעדים מועדפים. מגמה כזו עלולה להיות מכה משמעותית לארצות המזרח התיכון, וזו בדיוק הכוונה של ההנהגה בטהרן. לברית עם ארה"ב, הם מדגישים, יש גם מחירים – ואנו נגבה אותם.

לא ניחשף להיקף הפעילות הנסתרת

ישראל וארה"ב אינן שוקדות על השמרים גם בממד הסייבר. לצד המתקפות שנועדו לשבש יכולות איראניות, שתי המדינות עסוקות מאוד בהגנה, פועלות ישירות נגד הפצחנים בשירות טהרן ומטות הסייבר של המשטר, ומפגינות בעצמן מומחיות בתחום הקיברנטי.

דוגמה אחת, למשל, לפעולת הגנה שבוצעה במלחמה היא ההשתלטות של הבולשת הפדרלית על תשתיות של "הנדלה" ימים ספורים לאחר המתקפה על חברת סטרייקר במרץ. אירוע קיצוני יותר הוא החיסול – שוב, לפי דיווחים באיראן – של מפקד יחידת "הנדלה" בתקיפה ישראלית ושל סגן שר המודיעין האחראי על תיק הסייבר נגד ישראל.

במקביל, תקיפות סייבר על תשתיות איראניות נועדו גם הן לפגוע בחיי היומיום של האזרחים, לנטרל חלק מהאמצעים הצבאיים של טהרן ואפילו לדחוף עוד את הכלכלה המקומית לקראת האפשרות של נפילתה. התקלה הנרחבת שהשביתה את השירותים של ארבעה בנקים גדולים במדינה, לפי הטענה, נבעה ממתקפת סייבר שהצליחה במשך שבועות לגרום להם לא לתפקד באופן משמעותי.

כמו כן, ישראל עשתה שימוש במלחמה בלוחמה פסיכולוגית שנעזרה בסייבר, כששלחה הודעות למכשירי הטלפון של אנשי צבא איראנים, פרצה לשידורי הטלוויזיה במדינה ולאתרי החדשות שלה, ואף ביצעה פעולות נוספות. סביר להניח שאת רוב הפעילות הזאת אנו לא מכירים, ואולי לעולם לא ניחשף אליה. לא אלמן ישראל.

המאבק הזה אולי נסתר מעין, אך נראה שהוא יצרי, נחוש, נרחב ומסוכן מאוד. הוא אינו נח גם כשמוכרזת הפסקת אש, וההתפתחויות הטכנולוגיות מגדילות את היכולות ההתקפיות כל העת. כאזרחים במדינה שנמצאת כל העת על הכוונת האיראנית, חשוב לנו לסגל אמצעים ושגרת פעילות שיסייעו להפחית את החשיפה שלנו לפגיעה נרחבת, לא לפרוץ את גבולות ביטחון השדה ולהקפיד על כללים פשוטים שיעזרו להגן עלינו מפני היד הווירטואלית הארוכה של איראן. מכיוון שקו ההגנה תמיד יכול להיפרץ, וזה נכון גם בממד הסייבר, חשוב לנו להתכונן לכך במרחב הפרטי שלנו. את יתר העבודה יעשו אנשי המקצוע – ויש על מי לסמוך.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההיסטוריה מלמדת כי הפוגה במלחמה היא דבר שכיח, המשרתת דווקא את הצד החזק – זה שנמצא ביתרון על היריב – ומשמשת אותו להתארגנות, הצטיידות בנשק וגיוס כוח אדם נוסף ואם תנוצל נכונה, יכולה להיות המפתח לפריצת דרך אסטרטגית מול איראן.

הדוגמה, אולי הכי משמעותית לגבי ישראל, היא שתי ההפוגות שהיו במלחמת יום העצמאות. ההפוגה הראשונה, שהייתה מ-11 ביוני עד ה-8 ביולי 1948, שימשה את ישראל לגיוס לוחמים מקרב עולים חדשים – כולל אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) וגח"ל (גיוס חוץ לארץ) – וכן להתארגנות ולקליטת ציוד ונשק רב מחו"ל ובעיקר מצ'כוסלובקיה. במשך ההפוגה הזו התבסס והפך צה"ל מארגון ה"הגנה" לצבא סדיר ומאורגן.

ההפוגה השנייה החלה ב-18 ביולי 1948 ולא נקבע לה מועד סיום רשמי, כך שהמלחמה נמשכה לאחר מכן באופן לא רציף. בארץ הייתה בזמנו התנגדות לא קטנה להפסקת הלחימה הזמנית שנכפתה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, מתוך מחשבה שהיא תועיל יותר לצבאות ערב הסדירים. אך לאמיתו של דבר, ההפוגות הועילו מאוד לישראל לנצח באופן ברור במלחמת השחרור, לכבוש שטחים מעבר לגבולות הסכם החלוקה ולהביא להקמת מדינת ישראל בגבולות 1949 (קווי שביתת הנשק) שהיו רחבים בהרבה מהצעת החלוקה.

במלחמת העולם השנייה, האנגלים והצרפתים למעשה לא נלחמו, והיו בהפוגת מלחמה כחצי שנה מהכרזת המלחמה עם גרמניה. הגרמנים – שבתחילת הדרך היה להם צבא קטן יותר ולא מוכן כראוי למלחמה מול צרפת – ניצלו את ההפוגה הזו (שכונתה "המלחמה המדומה", מאחר שמעולם לא הוכרזה באופן רשמי).

הם ניצלו את הזמן להתארגן, להמשיך להצטייד ולתכנן מתקפה אסטרטגית שהפתיעה את האנגלים והצרפתים. מתקפה זו הביאה להכרעה מהירה, לכניעת צרפת ולפינוי חיל המשלוח הבריטי מדנקרק – תוך השארת כל ציודו מאחור וכניעת עשרות אלפי החיילים שאבטחו את הפינוי.

תקופת ההפוגה הזו היא תקופה שיכולה להביא לישראל תועלת רבה. זה הזמן להסיק את המסקנות על האסטרטגיה שננקטה עד כה. המפתח לניצחון במערכה יכול מאוד להיות ניצול נכון של ההפוגה שבה היא מצויה כעת, כפי שנאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" – לא רק כוח צבאי, אלא קודם כל מחשבה אסטרטגית נכונה. עליה לנצל את חלון הזמן הזה בצורה מרבית לגיבוש אסטרטגיות לחימה חדשות – כאלו שאולי יביאו להפלת המשטר האיראני.

משום כך, אין לישראל סיבה להתאכזב מכך שהעימות בין ארה"ב לאיראן אינו מסלים כעת, אל מול מדיניות אמריקאית שאינה החלטית; הסלמה כזו הייתה עלולה להוביל למערכה רחבה יותר ומבלי שיש בידינו פתרון שמוביל להכרעת משמרות המהפכה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 3 באוגוסט, 2026.

אירועי הימים האחרונים, ההתפתחות הטרייה במערכה בת חמישה החודשים בין איראן לארה"ב, לימדו אותנו שוב דבר אחד ברור: משלל סיבות, טובות יותר או פחות, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אינו באמת מעוניין בשלב הזה לפתוח את שערי הגיהנום על איראן.

לא יעזרו הגרפיקות הצבעוניות שנעשו בעזרת בינה מלאכותית, האיומים המפוצצים שמהדהדת התקשורת או אפילו ההדלפות על מבצע קרב ובא. נראה שהנשיא ממוקד בעיקר במריחת הזמן מול האיראנים – בתקווה שהמצור הכלכלי יעשה את שלו ושטהרן לבסוף תסכים לוויתורים שהוא יוכל לקבל. אם הוא ישיג באופן כזה גם מחירים שיצליח לבלוע, הוא יוכל לצאת מהמלחמה הזאת בכבוד.

במשחק הזה טראמפ לא לבד, ומשתתפים בו שני הצדדים. גם טהרן מנהלת כעת את תחרות משיכת החבל מול האמריקנים כדי להרוויח זמן. היא מבינה שאין ביכולתה לנצח צבאית את ארה"ב, וכי ככל שחולף הזמן מצבה הכלכלי יחמיר, אך היא גם מהמרת שאורך הרוח שלה גדול משל הבית הלבן.

חשוב להדגיש: טראמפ כבר הוכיח שהוא מסוגל להביא את עצמו לתקוף באיראן. בהחלט ייתכן שהכוננות למתקפה בסוף השבוע בארץ, בארה"ב ובכל מדינות האזור הייתה אמיתית, אף כי לא בהכרח היא מעידה על טיב היעדים שצבא ארה"ב שם לעצמו על הכוונת. לפי שעה טראמפ לא אישר – בחלוף חודשים רבים, ועל אף הפצרות של לא מעט גורמים – פגיעה בתשתיות אזרחיות נרחבות או מתקני אנרגיה, למרות ההשפעה החמורה שתהיה לכך על ההנהגה האיראנית. המתקפות השונות שראינו באיראן מהרגע שתם השלב העיקרי במבצע "זעם אפי" היו רק עוד מאותו דבר.

אין משמעות הדבר שטראמפ לא יעשה משהו אחר, אך ברור שההעדפה שלו היא לשמור את השמדת התשתיות באיראן כאפשרות אחרונה. מופעלים עליו הרבה מאוד לחצים מבית ומבחוץ, כולל מצד בכירים במפלגה הרפובליקנית והזרם הבדלני שמוביל סגנו ג'יי. די ואנס, וגם מכיוון של מנהיגים במפרץ הפרסי. בנוסף, הסברה היא שהדבר העיקרי שמעסיק אותו כעת הוא בחירות האמצע והרצון למנוע מפלה רפובליקנית גדולה מדי, שתשתק אותו ביתרת כהונתו. לכן הוא מנסה להרוויח כמה שיותר זמן מבלי שייאלץ להורות על המכה שתשנה לחלוטין את כללי המשחק הנוכחי.

ברור שאת הנשיא מנחים גם שיקולים רבים אחרים, שאין לזלזל בחשיבותם. הללו כוללים, למשל, את ההשפעות ההומניטריות שייפלו על האוכלוסייה האזרחית באיראן בעקבות מתקפה כזאת, התגובה האיראנית, היעדר די כלים מספקים בהתקפה או טילים מיירטים בהגנה, הרצון להימנע מהכורח לשקם הריסות עשנות במדינה אפילו במקרה של ניצחון במלחמה, החשש מנפגעים בקרב תושבי איראן, מחירים פוליטיים שטראמפ עלול לשלם, חוסר הוודאות באשר ליכולת להשיג את המטרות כגון השמדת תוכנית הגרעין ועוד. אלה שיקולים חשובים, ובוודאי שהם נכנסים לתמונה של החישובים האמריקניים.

בצד השני, האיראנים פועלים גם הם לפי היגיון ברור. הם יודעים שמשטר במדינה דמוקרטית כמו ארה"ב הוא דבר מתחלף. מבחינתם כל יום שעובר אומנם מחליש את הכלכלה שלהם, אבל גם מאפשר להם להתחמש עוד, ובמקביל מקרב את קץ הכהונה של טראמפ.

בכלל, ההימור של ראשי משטר האייתוללות – שהוא די הגיוני – הוא הפסד רפובליקני צורב בבחירות האמצע בארה"ב. משמעות הדבר היא שטראמפ יהיה הרבה יותר מוגבל במלחמה מולם, ואף ייאלץ לפנות זמן רב להדיפת מתקפות מבית, חקירות וניסיונות הדחה.

האיראנים גם מניחים, כנראה גם זאת די בצדק, שרמת ההתגרות הנוכחית שלהם לא תעורר את האמריקנים בשלב זה למתקפה נרחבת. לכן הם מרשים לעצמם להתריס, אפילו לבצע מתקפות פתע, לפגוע בספינות במצרי הורמוז, לאיים בסגירת מצרי באב-אלמנדב ועוד, אבל להישאר בשלב זה מוגנים יחסית. ארה"ב לא צפויה, בראייתם, לשבור את הכלים.

גם למצור יש חסרונות

המעגל שבו לוכד טראמפ את עצמו בחודשים האחרונים התקבע יחסית בצורה סדורה. ראשית הוא מאיים בתקיפה על איראן, ואז הוא מוסיף דימויים נרחבים של ההרס הרב שיגרום, בעיקר לתשתיות נרחבות בכל המדינה. בהמשך משוחח הנשיא עם מנהיגי האזור ובכירים אמריקנים, ואז מבטל את התקיפה בתואנה של אפשרות לפתרון מדיני באמצעות משא ומתן והתקדמות במגעים לקראת פתרון לסוגיות הגרעין ומצרי הורמוז. אחר כך המתיחות בין הצדדים גואה שוב, וחוזר חלילה.

הבעיה כעת איננה רק שהריטואל הזה כבר הפך לקבוע ולא אמין, אלא שגם במידה מסוימת הוא צפוי ושקוף. בפעם הראשונה והשנייה זה אולי עוד עבד, בפעם השלישית זה כבר לא היה מאיים באותה מידה. בפעם הרביעית – ובמיוחד כשזה נשמע בכמה זירות (זוכרים את האיומים על עזה?) – זה נשמע רציני פחות.

חמור מכך, במובנים רבים התנהלותו של טראמפ הפכה להיות מושא ללעג, לפחות בעיני האיראנים. בימים האחרונים, מיד אחרי ביטול המתקפה, בטהרן החלו צוחקים ומזלזלים על הנשיא ברשתות תקשורת רשמיות. לאחר מכן טהרן פרסמה הכחשות פומביות לסיכומים עם האמריקנים או אפילו לעצם קיום השיח איתם, וגם הקפידה לתקוף עוד ספינות בנתיב הדרומי של מצרי הורמוז, הסמוך לעומאן. לא רק שטראמפ התקפל, היא אמרה, אלא שהוא מדבר רק עם עצמו.

בשורה התחתונה, התוצאה היא שגם אם המתקפה הזאת אכן עמדה לצאת לפועל ובהמשך בוטלה מסיבות טובות – אחרי כל כך הרבה פעמים, ההרתעה של ארה"ב נשחקת. הנשר האמריקני הגדול נדמה כאילו הוא פוחד לעשות את מה שהוא נדרש לעשות ומה שהוא מצהיר בקול גדול שהוא יעשה. בכל פעם מחדש הוא מתקפל.

לא מדובר בטענה פשוטה, שכן גם כאשר טראמפ מבטל את המתקפות – הוא עדיין שומר על המצור הכלכלי על איראן במקומו. מדובר באמצעי יעיל, שמורגש היטב בטהרן, והוא מכאיב מאוד לרפובליקה האסלאמית. הוא מונע ממנה להפיק רווחים שנחוצים לה מאוד ממכירת נפט, מסייע להגביר את התסיסה הפנימית, ויש עדויות רבות לכך שהמשבר הפיננסי במדינה מעמיק מאוד. האינפלציה הולכת וגדלה, פועלים אינם מקבלים את שכרם, ומחירה של ארוחה בודדת מאמיר פלאים.

אבל גם לטקטיקה הזאת יש חסרונות לא מעטים. לפני הכול, כדי שהשפעתה תורגש בצורה מלאה, יש צורך להתמיד בה לאורך זמן, לסתום כמה שיותר פרצות, ולנקוט מאמץ סיזיפי כדי למנוע הברחות פנימה והחוצה של משאבים שיעזרו להישרדותו. במקרה של איראן, המצור עבד היטב. האיראנים הם יריב קשה, ואומנם כבר התמחו בהתחמקות מעיצומים בינלאומיים, אבל ההערכות בארה"ב היו, לפי הדיווחים, שהמצור מסב מכה אנושה לטהרן ומוריד אותה בהרבה מובנים על הברכיים.

אלא שמזכר ההבנות עם האיראנים – שאולי נחתם מתוך מחשבה שהם כבר הגיעו למצב של כניעה – הגיע מוקדם מדי. הרפובליקה האסלאמית ניצלה את פסק הזמן הזה לצורך התארגנות, מכירה של כמה שיותר נפט והארכה של מרווח הנשימה שלה. אם היא הצליחה, לפי הדיווחים, להשיג לעצמה יותר מ-10 מיליארד דולר, היא תשתמש בהם כדי להאריך את הזמן שבו תחזיק מעמד אל מול המצור האמריקני. כעת היא ניצבת שוב על הרגליים, ומתריסה יותר מתמיד. היא משוכנעת שהיא הכניעה את ארה"ב, ואינה מתכוונת להתקפל.

בין היתר, זה נובע גם מהעובדה שכשמצור כזה נותן את אותותיו על היריב, האחרונים שמרגישים זאת בדרך כלל הם בדרך כלל ראשי ההנהגה. מי שסובלים בהתחלה הם כמובן האזרחים הפשוטים, ואילו אלה שאוחזים בשלטון נהנים עדיין ממטעמים ששמורים למי שהכוח מצוי בידיו. במקרה האיראני, הכסף המועט שעוד נותר בידי המשטר משמש אותו לשיקום יכולות צבאיות, ולא לצורך שיפור חיי התושב או תיקון תשתיות אזרחיות. בטהרן עשויים גם לנסות בינתיים לפרוץ לגרעין, למשל במתקן הר המכוש המבוצר, שסמוך לנתנז.

כמו כן, המצור הנוכחי מתנהל אל מול אמצעי לחץ נגדי שמפעילים האיראנים, בדמות פגיעה במתקני אנרגיה אזורים, שיבוש התעבורה הימית באזור המפרץ הפרסי ובאחרונה גם בים האדום. לא רק שמצרי הורמוז משמשים להובלת חמישית מהנפט העולמי ורבע מהגז, אלא שדרכם גם מייבאות מדינות המפרץ כגון האמירויות, קטאר, בחריין וכוויית רוב גדול מאוד של תצרוכת המזון, התעשייה והמוצרים שונים לשווקיהן. לא פלא שהן נמצאות בחזית הלחץ על טראמפ בעניין המתקפות על איראן, כל אחת בדרכה.

לבסוף, חשוב להגיד שגם מבחינה פנימית הטקטיקה הזאת לא עוזרת לטראמפ. היא אינה מביאה לו קולות של מצביעים, שכן היא לא משיגה למענו את הניצחון המוחץ שהוא רוצה או אפילו את היעדים שהציב לעצמו בתחילת הדרך. היא לא מסיגה את הכוחות שלו מהמזרח התיכון, ואינה מאפשרת לו בשלב זה מוצא לבעיית החסימה על הורמוז והעלייה במחירי הדלק שנגזרת ממנה.

בשורה התחתונה, מצור כזה הוא כלי יעיל גם כעת, אבל הוא מורגש במיוחד כאשר הוא נמשך לאורך זמן, כשהאויב מתנהג בצורה רציונלית וגם כאשר נלווה לו איום ממשי של שימוש בכוח. בהיעדר איום כזה, בשלב הנוכחי זה אומנם האמצעי הטוב ביותר של האמריקנים – אבל בטווח הקצר הוא לא כנראה מה הדבר שיוריד את האיראנים בקרוב על הברכיים. במקביל, המצב הנוכחי הפך גם למרוץ שבו המנצח יהיה זה שיגלה יותר סבלנות, ובזה האיראנים מצטיינים.

לצד זאת, השאלה הכי חשובה בהקשר של האסטרטגיה האמריקנית באיראן עדיין לא נענתה: לשם מה טראמפ ממתין? האם הוא צובר עוד כוחות קרקעיים, למשל, על רקע החשש שאולי יצטרך לצאת למבצע מיוחד להוצאת האורניום? האם הוא מאפשר ליועציו הצבאיים לתחבל תוכנית חדשה להכנעת המשטר או לפצח את הבונקר העמוק בהר המכוש?

או שאולי הוא עושה את זה רק בשביל להגיע להסדר מדיני שרק יותיר את המשטר האיראני על כנו, אולי עם ויתורים אחדים, אך נכון להשתקם ולנקום כשטראמפ כבר יעזוב את הבית הלבן? האם הסדר כזה – וכבר ראינו שהאיראנים מנהלים משא ומתן קשוח, ולא צפויים להתפשר על נקודות רבות – ישדר מסר של עוצמה מצד ארה"ב או ההפך?

כשלוקחים את כל זה, ומוסיפים לכך את העובדה שטראמפ מאיים ללא הרף במבצעים אדירי ממדים אך מתקפל בכל פעם, המסקנה שבהחלט עשויה להיות מתבקשת היא שארה"ב ניצבת אובדת עצות. היא לא יודעת מה לעשות מול האיראנים כעת. הדלפות בדבר מזכרים פנימיים של הצבא האמריקני, שמבקש מאנשיו "דרכים יצירתיות" נגד האיראנים, או על חילופי צעקות בין הנשיא ליועציו, לא מסייעים לדימוי הנוכחי של הבית הלבן. ההרתעה שלו נשחקת – בעיני טהרן, בעיני מדינות האזור האחרות, ובעיני יתר מנהיגי העולם.

הקשר עולמי רחב יותר

הנקודה החשובה ביותר, אולי, בעניין מצב ההרתעה האמריקנית בכלל לא קשורה לאיראן. המערכה הנוכחית הרי אינה מתחוללת בחלל הריק. האמריקנים עצמם מסתכלים על המערכה מול איראן בהקשר רחב יותר, ובעיקר בעניין המאבק להחלשת סין. כמוהם מביטות על כך מדינות אחרות רבות בעולם. איראן היא יריבה חשובה, אך היא משנית. המלחמה האמיתית מתנהלת מול בייג'ינג. היא סמויה מעין בשלב זה, ואינה כוללת מתקפות צבאיות, אך היא מכרעת הרבה יותר בעיני הבית הלבן.

אלא שסין צופה היטב על המערכה מול האיראנים, ולומדת ממנה רבות. זה נכון במישור הצבאי, המודיעיני, וגם במישור הדיפלומטי והתודעתי. סין מנצלת כל פרצה להחליש את האמריקנים בעת הזאת (כמו למשל עסקי הטילים נגד מטוסים שסגרה עם האיראנים או סיוע במודיעין באמצעות תמונות לוויין, ככל שיש כזה), וגם לומדת על מערכי הקרב של ארה"ב, יכולותיה, חולשותיה ומגבלות הכוח שלה. במקביל, בזירה הבינלאומית מנסים הסינים לגרוף כמה שיותר רווחים מהמבוי הסתום במפרץ, וכן להשיג נקודות בינלאומיות ולמצב את מעמדם כהנהגה חלופית לארה"ב.

העמדה שמשדרים האמריקנים מול איראן חשובה, לפיכך, לא רק מול טהרן עצמה, אלא גם בהקשר רחב יותר. מדינות העולם שמביטות ביריבוּת בין שתי מעצמות הענק ומתלבטות במי לתמוך, מבחינות כי האמריקנים מהססים, מתקשים, מתבוססים בבוץ האיראני. המסקנה שרבות יכולות לגזור מכך היא שהתמיכה בבית הלבן עשויה להיות לא פשוטה.

בינתיים הסינים ממשיכים להתכונן, ובאופן פרטני מול האפשרות לפלוש לטייוואן. הכוח שהפגינו האמריקנים במלחמה לא הרתיע אותם, ואפילו ההפך נכון. הרי מבט על המצב הנוכחי במפרץ הפרסי יכול בקלות לנבא מה עשויה להיות תגובתו של טראמפ אם בייג'ינג תשלח את חייליה לפלוש לטאיפיי בעת הזאת. ההיסוס האמריקני רק מעצים אותם, ולכן לא פלא שהתעוזה הסינית מול טייוואן גוברת באחרונה.

לכן חשוב לזכור – גם בוושינגטון, גם בירושלים – שמשיכת הזמן האמריקנית לא רק משפיעה כאן באזור. יש לה השלכות מכריעות בזירות רחוקות יותר, ואת אדוותיהן נרגיש היטב בעתיד גם בארץ במסגרת המאבק הבין-מעצמתי. חודש נובמבר עוד רחוק מאיתנו, ואם ההתנהלות של הבית הלבן תימשך כך עד לבחירות האמצע, המגמה הזאת שלילית מאוד מבחינת ארה"ב וישראל כאחד.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

שטף ביטויי לעג ומהלומות מילוליות מצד שופרות המשטר בטהרן תפס את מקומן של המהלומות הקינטיות שתכננה ארצות הברית להנחית בסוף השבוע על איראן.
"כולם מבינים עכשיו שמדובר בפייק ניוז; טראמפ נסוג", צייץ מוחמד מרנדי, מי ששימש בעבר כיועץ לצוות המשא ומתן האיראני, בשעה שבמשמרות המהפכה מיהרו להכחיש בתוקף קיומו של הסכם כלשהו לפתיחת מצרי הורמוז.

"איראן מתחננת מדי יום לעסקה, ואז מתהפכת", כך תאר לאחרונה מזכיר המדינה מרקו רוביו את התהפוכות בעמדת המשטר. כעת, קולות דומים נשמעים דווקא כלפי הנשיא טראמפ עצמו.
קשה לקבוע מה הניע אותו להקפיא את הפעולה הצבאית ברגע האחרון. יש הטוענים כי אין לראות בכך ביטוי של הססנות וכי מדובר במרכיב מחושב ומובנה באסטרטגיה שהוא מנהל מול טהרן, לפחות עד שיסתיימו בחירות האמצע בארצות הברית. גורמים אחרים מייחסים זאת ללחץ הלא מתון מצד סעודיה, קטאר, פקיסטן ועומאן שחששו מהשלכות הרחבת הלחימה ומיהרו לבלום אותו.

באיראן לעומת זאת, ראו בכך חיזוק לדיווחי התקשורת על מחסור במיירטים ועל חשש אמריקני מהסתבכות צבאית. השורה התחתונה: הנשיא האמריקני נתפס כמי שממש לא רוצה. לפחות לא בעת הזו.

מנקודת מבטה של ישראל, על אף המתח השוחק ותחושת הדה-ז'וו המוכרת, לא בטוח שהאכזבה מהחלטת טראמפ אכן מוצדקת. המשך הפעלת הלחץ המסיבי על טהרן, כאשר האופציה הצבאית מוסיפה לרחף ברקע, עשוי להעמיק את המשבר הכלכלי באיראן וללבות תסיסה פנימית – תהליכים שמשרתים את היעד העליון שאיננו מוצהר: שינוי המשטר מבפנים.
מתקפה עצימה אך מוגבלת בזמן, שתבוצע בטרם נוצרו התנאים לכך, גם אם תביא להשמדת תשתיות ויכולות משמעותיות, תהיה עלולה להסתיים בחזרתם של הצדדים לשולחן הדיונים ובהסדרים שיאפשרו למשטר להתאושש.
ההיסטוריה מלמדת כי הסדרים שמסיימים מלחמות-התשה עוצרים את האש, אך בדרך כלל לא מסלקים את מקור האיום. כאשר המערכת הצבאית והמדינית של האויב נותרת על כנה, ההסדר מקפיא את המלחמה יותר משהוא מסיים אותה.
כמובן, השהיית הלחימה באה בחשבון רק אם ניתן להבטיח שהאיראנים לא ינצלו את הזמן כדי לפרוץ לעבר פצצה גרעינית, או לשנות מהותית את המאזן שהתקבע בעקבות מבצע "שאגת הארי".

לפי שעה, האיראנים לא רק הסתגלו למציאות החדשה אלא שביטחונם העצמי גבר. המשטר מעריך כי אורך הנשימה שלו ,ברמה הנוכחית של הלחצים שמופעלים עליו, גדול מזה של הנשיא טראמפ מול האילוצים שבהם הוא נתון. המשטר מבסס את מערכי הפיקוד והשליטה שנפגעו בלחימה ומגדיל את אפשרויות הפעולה שלו בין באופן ישיר ובין באמצעות אירגוני הפרוקסי.

תחושת ההיבריס שאופפת כעת את ארמונות המשטר, דווקא היא עלולה להיות בעוכריו ולדחוק בטראמפ לתקוף מוקדם משתיכנן.

בעקבות ארועי סוף השבוע, בישראל צריכים להניח כי הסיכויים להתקפה עוצמתית לא רק שלא פחתו, אלא שהם אף גברו. כך גם באשר למעורבותה הפעילה של ישראל בלחימה עם איראן ועם אירגוני הפרוקסי שלה. אתגר השמירה על המוכנות במציאות של אי ודאות מתמשכת – איננו פשוט. המלחמה הממושכת, כך נדמה, הכשירה את כולנו גם לכך.

ביניים: לא לוותר על הסיכול
לא רק מותר, אלא חובה לגלות ספקנות ביחס להסכמות על פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת-עזה. רק לפני שבועיים, בנאומו הראשון כראש הלשכה המדינית של חמאס, התחייב ח'ליל אל-חיה, להמשיך את דרכם של מנהיגיו השאהידים – "עד לשחרור מסגד אל-אקצא ופלסטין" והבהיר שהתנועה לא תזנח את "דרך ההתנגדות". בישראל לא צריכים להתלבט בשאלה האם להאמין להתחייבות זאת או לדיבורים על התפרקות מנשק ועל הפסקת הפעילות הצבאית .

יהיה מי שיטען : גם ביחס להחזרת החטופים כולם היו ספקניים ובסופו של יום המציאות טפחה על פניהם והחטופים אכן חזרו.
שתי תשובות יש לכך. הראשונה – אין דין הוויתור על חטופים -שמראש הוחזקו כדי להפעיל לחץ ולהשיג באמצעותם אינטרסים אחרים, כויתור על "דרך ההתנגדות" – שהיא מהותו ומטרת קיומו של האירגון. שנית, גם חמאס למד משהו מהוויתור על החטופים.

בכל הסדר, לישראל אסור לוותר על שני מרכיבים: שליטה בשטח בהתאם לחלוקה הנוכחית וחופש פעולה סיכולי.
הכלי העיקרי שמגביל כיום את יכולת חמאס לבנות את כוחו הצבאי הוא חופש הפעולה הסיכולי של ישראל. כל עוד הם נתונים תחת איום מתמיד של ישראל, נאלצים מחבלי חמאס לנהל את חייהם במנהרות ובמקומות מסתור, בפרופיל נמוך, ותוך נקיטת סידורי אבטחה שמכבידים על התנהלותם.

ולא רק זאת, כדי להימנע מהפתעה נגדינו חיוני למנוע מהאוייב את יכולתו להתארגן לביצועה. הפסקה או הפחתה משמעותית של פעולות הסיכול תתן לאוייב את הביטחון ותחושת החסינות שחסרים לו וחיוניים להתארגנותו.

טוב עשתה המערכת הישראלית כשביצעה בסוף השבוע שורה של תקיפות נגד מחבלים, תשתיות ומחסני נשק ברצועת-עזה. זה היה איתות ברור להתנגדותה לוותר על חופש הפעולה הסיכולי. המבחן האמיתי לנחישותה של ישראל ביחס לכך יהיה בהתמדתה בכך.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03 באוגוסט 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

דפוס ההתנהלות של הנשיא דונלד טראמפ מול איראן חוזר על עצמו במידה שכבר כמעט אינה יכולה להפתיע. הנשיא משמיע איומים חריפים, מציג אפשרות של פגיעה נרחבת בתשתיות איראניות ומקרב כוחות לאזור. ואז, ממש על סף התהום, הוא נעתר לפניותיהן של מדינות מתווכות – פקיסטן, טורקיה, קטאר ומצרים – ומעניק לטהראן פרק זמן נוסף למשא ומתן.

בישראל נוטים לפרש התנהלות זו כזגזוג, כחוסר יציבות או כחוסר נכונות לממש איומים. לדעתי, זו פרשנות פשטנית מדי. טראמפ רציני בכוונותיו. הוא מאמין בעליונותה הצבאית של ארצות הברית ובצורך להשתמש בה כדי להכניע את איראן ולמנוע ממנה יכולת גרעינית. עם זאת, הוא מודע גם למערכת של אילוצים וסיכונים המחייבת אותו לנהוג בזהירות רבה.

השיקול הראשון הוא החשש ממשבר הומניטרי נרחב. פגיעה בתחנות כוח, במערכות מים, בגשרים, ברכבות ובתשתיות אנרגיה אינה נשארת בגדר הישג צבאי מופשט. בתוך שעות היא עלולה לייצר תמונות של בתי חולים חשוכים, מחסור במים, ילדים פצועים וגלי פליטים. גם כאשר היריב הוא משטר טוטליטרי, אכזרי ורדיקלי, החברה האמריקאית תתקשה להתעלם ממראות כאלה.

הניסיון בעזה ממחיש זאת. אף שארצות הברית הזדעזעה ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, היא הפעילה על ישראל לחץ כבד להרחיב את הסיוע ההומניטרי. קשה להניח שהממשל והציבור האמריקאי יישארו אדישים כאשר חיל האוויר האמריקאי עצמו ייתפס כאחראי להפסקות חשמל, למחסור במים או לפגיעה נוספת בשוגג בבית ספר או בבית חולים באיראן.

שיקול שני הוא החשש מנפילתם של אנשי צוות אוויר אמריקאים בשטח איראן. בכל מערכה הכוללת מאות או אלפי גיחות קיימת אפשרות שמטוס יופל בשל אש נ"מ או בעקבות תקלה טכנית. די בכך שטייס אמריקאי פצוע, בבגדים קרועים ודם על פניו, יוצג בטלוויזיה האיראנית כדי לשנות את מצב הרוח הציבורי בארצות הברית ולהגביל במידה ניכרת את חופש הפעולה של הנשיא. זיכרון משבר בני הערובה בטהראן והכישלון הצורב של מבצע החילוץ בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר עדיין טבוע עמוק בתודעה הלאומית האמריקאית.

שלישית, מתקפה אמריקאית רחבת היקף, זמן קצר לאחר פגישה ידידותית בין טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו, עלולה לחזק את הרושם כי ישראל היא ששכנעה את הנשיא להסלים את המערכה. כאשר שר הביטחון ישראל כ"ץ מתאר מטוסים ומתדלקים אמריקאיים הממריאים מישראל בדרכם לתקיפות באיראן, ואף מדגיש כי איראן פוגעת בבסיסים אמריקאיים במדינות אחרות אך נמנעת לפי שעה מלתקוף את ישראל, הדבר עלול להתפרש בטהראן כהתגרות מכוונת וכהשפלה פומבית.

מבחינת ארצות הברית, זהו סיכון ממשי. הנהגת איראן עלולה להגיע למסקנה כי אינה יכולה להמשיך ולספוג את ההשפלה, ולהגיב בתקיפה ישירה נגד ישראל. תגובה כזאת תעניק לישראל עילה למתקפת נגד רחבה ועלולה לגרור את ארצות הברית להסלמה שממנה ביקש טראמפ להימנע. האיראנים אף יוכלו לטעון כי ישראל ניסתה לפתות אותם להגיב, כדי לכפות על וושינגטון מלחמה כוללת.

גורם נוסף הוא אי-הוודאות סביב מלאי האורניום המועשר של איראן. גם אם מתקפה תשמיד מתקני גרעין, אין ודאות שהיא תביא להשמדת האורניום עצמו. החומר עשוי להיות מפוזר, מוסתר או מאוחסן באתר תת-קרקעי שמיקומו אינו ידוע במדויק. ניתן אפוא להרוס צנטריפוגות, מנהרות ומבנים, אך להותיר בידי המשטר את הנכס הגרעיני החשוב ביותר.

קיימת גם בעיה נפרדת: אפילו אם ייוודע מיקומו של האורניום, אין פירוש הדבר שניתן יהיה להוציאו משם. אם החומר נמצא עמוק באדמה, בתוך מנהרות או מתקנים ממוגנים, חילוצו ידרוש גישה פיזית, ציוד מיוחד, אבטחה, ידע טכני ואולי אף שיתוף פעולה איראני. תקיפה מן האוויר יכולה להרוס אתר או לחסום את הכניסה אליו, אך אינה יכולה בהכרח להשתלט על החומר, לפנותו או להבטיח שלא יוסתר מחדש.

לבסוף, הפלת המשטר או החלשתו הקיצונית עלולות להביא לכאוס. איראן היא מדינה רב-אתנית, ובה מיעוטים רבים. קריסת השלטון המרכזי עלולה לעורר מאבקים טריטוריאליים והתקוממויות המזכירים את התפרקות יוגוסלביה. לכך עלולים להתלוות גל פליטים גדול לעבר אירופה ואובדן שליטה על נשק, אורניום ותשתיות אסטרטגיות.

לכן אין הכרח לראות בהתנהלותו של טראמפ סימן לחולשה. הוא מבקש לשמר איום צבאי אמין, אך מעדיף שהלחץ הכלכלי, המצור והבידוד המדיני יביאו את איראן לוויתורים, בלי שארצות הברית תישאב למלחמה שאת סופה אין איש יכול לחזות. זו אינה בהכרח מדיניות של זגזוג. זו מדיניות של עוצמה, המלווה בהכרה מפוכחת במחיר האפשרי ובסכנותיו של היום שאחרי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• ישראל יצאה מהמלחמה חזקה יותר מבחינה צבאית, אך ההישגים המבצעיים עדיין לא תורגמו למציאות מדינית ואזורית חדשה.
• ניצחון אמיתי אינו מסתכם בפגיעה בכוחם של האויבים. עליו לסכל את המטרה שלשמה יצאו חמאס ואיראן למערכה: בידוד ישראל, בלימת הסכמי אברהם והקמת "טבעת אש" סביבה.
• המהלך הישראלי צריך להתחיל בזירה הפלסטינית: קידום רשות פלסטינית מחודשת, לאחר רפורמות עמוקות ובכפוף לפירוז, לפיקוח ביטחוני ולעמידה ביעדים מעשיים.
• במקביל, על ישראל לשקם את התיאום האסטרטגי עם ארה"ב, לקדם הסדר עם סוריה, להפעיל מנופים לפירוק חיזבאללה מנשק ולבנות קואליציה שתבלום את השפעת טורקיה.
• לשם כך נדרש להקים צוות משימה בין-משרדי, לפתוח ערוצים מול ריאד ורמאללה, להאיץ את המשא ומתן עם דמשק ולגבש תוכנית "כסף תמורת ריבונות אפקטיבית" בלבנון.
• אם ישראל תחבר בין הזירות ותעבור ממדיניות תגובתית ליוזמה אזורית, "טבעת האש" שביקשה איראן להקים סביבה עשויה להפוך לטבעת חנק מדינית ואסטרטגית סביב טהרן.

 מבוא

ישראל של 2026 חזקה צבאית מכפי שהיתה ב-2023. העורף הישראלי הוכיח חוסן מרשים והכלכלה הישראלית הוכיחה עצמה ככלכלה חזקה, יציבה ומתפתחת למרות שנות המלחמה והעומס התקציבי בגינה. צה"ל רשם הישגים מרשימים מול חמאס וחיזבאללה, ואפילו תקדימיים במבחן ההשוואה לעימותים אורבאניים בעת החדשה, ובזירה מורכבת יותר מכל זירה אחרת שבה התנהלו מלחמות בעת החדשה.

הן חמאס והן חיזבאללה נהפכו לצל חיוור של מה שהיו טרם 7 באוקטובר, ואף ששני הארגונים עדיין מהווים איום על ישראל והם טרם פורקו מנשקם, מדובר באיום מסדר גודל שונה לחלוטין בהשוואה לתקופה שעד 7 באוקטובר. גם מול איראן רשמה ישראל, לצד שותפות תקדימית היסטורית במלחמה של ״כנף לצד כנף״ עם ארה״ב, הישגים מרשימים. איראן שאחרי ״עם כלביא״ ו״שאגת הארי״ חלשה, חבולה ופגיעה יותר, ומפעל חייה – ציר ההתנגדות – הוחלש במידה רבה.

נפילת משטר אסד והשמדת נכסיו העיקריים של הצבא הסורי, לצד השתלטות ישראלית על שטח של כ-440 קמ״ר המוגדרים כמרחב ביטחון ושליטה אפקטיבית בדרום סוריה, מיתנו במידה רבה את האיום הסורי והניחו את התשתית להסכם ביטחוני עם סוריה החדשה, שטבעה עוד צריך להתברר בעתיד, לאחר השתלטות המיליציות הג׳יהאדיסטיות בהנהגת אל-ג׳ולאני (א-שרע) על המדינה.

לצד הישגים אלו, ראוי להזכיר את שיתוף הפעולה ההדוק עם פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM), ובכלל זה שיתוף פעולה עם מדינות ערביות במרחב, שאיפשר מערך מתואם ויעיל ליירוט טילים וכטב״מים ששוגרו על ידי איראן, חיזבאללה והחות׳ים, ואת מזכר ההבנות שנחתם בין ישראל לבין לבנון, בניגוד מוחלט לרצון איראן וכוונותיה, ושיש בו כדי להניח את התשתית להסכם שלום עתידי בין המדינות.

למרות רצף ההישגים המרשימים הזה, ישראל עדיין נתונה במלחמה פעילה מול זירות אחדות. חמאס וחיזבאללה טרם פורקו מנשקם, איראן ממשיכה להיות האיום המרכזי והמשמעותי על ישראל, כשמשא ומתן המתנהל בינה לבין ארה״ב מסכן חלק מההישגים שהושגו ומצמצם את מרחב התמרון הישראלי. ישראל טרם הצליחה לתרגם את ההישגים המרשימים לכדי תוחלת אסטרטגית רצויה ולהגיע למקום שבו היא צריכה להיות. למעשה, מדובר בפער שנפער בין הרמה האופרטיבית לבין הרמה האסטרטגית. הניצחון הצבאי (wining) לא תורגם לניצחון מדיני (victory). הפער שנפער איננו פער בין היכולות הישראליות לבין יכולות אויביה במרחב, אלא פער בין המעשה הצבאי למעשה המדיני, שנוצר כתוצאה מהיתוך לא מספק בין השניים.

יותר משנתיים אחרי 7 באוקטובר, זירות הלחימה שבהן ישראל מעורבת עדיין מדממות. בעזה מתנהלת מלחמת התשה מבוזרת; בגבול הצפון מפונים עדיין עשרות אלפי תושבים, וישראל מרוסנת מול חיזבאללה בשל הלחץ האמריקאי הקשור למו"מ מול טהרן; ביהודה ושומרון השטח רותח ומחייב הקצאת כוחות קבועה; מול סוריה אין משא ומתן ביטחוני של ממש, והוואקום הזה מאפשר לטורקיה להרחיב שם השפעה; גם ההסכם החשוב שנחתם עם ממשלת לבנון בוושינגטון ב־26 ביוני 2026 אינו תחליף למהלך משלים נגד חיזבאללה. ולצד אלה – שחיקה חסרת תקדים במעמדה הבינלאומי של ישראל, מבידוד דיפלומטי ועד איומי אמברגו.

הפגיעה החמורה ביותר היא בציר החיוני מכולם: יחסי ישראל-ארה"ב. המחלוקת הפומבית סביב "היום שאחרי" (בכל הזירות, ובדגש על איראן) ושחיקה באמון ההדדי פוגעות בהרתעה הישראלית ומצמצמות את חופש הפעולה של ירושלים. התוצאה: ישראל תגובתית וממוקדת במישור האופרטיבי קצר הטווח בעוד יריבותיה, ובראשן איראן, ממוקדות בטווח הרחוק בהתייחסות רב-מימדית, המחברת בין הזירות והמאמצים (כך למשל המאמץ האיראני לחבר במסגרת הסכם ההבנות עם ארה״ב בין הזירה האיראנית ללבנון, והכוונות לכלול בהמשך גם את רצועת עזה ואת תימן). ישראל מתמקמת במרחב הטקטי, בעוד אויביה מתמרנים באסטרטגי. זהו חוסר איזון שלא נכון יהיה להמשיך להכיל.

למה יצא סינוואר למתקפה – ולמה זה קובע את הניצחון האמיתי

כדי לתרגם נכון את ההישגים הצבאיים לתוחלת אסטרטגית, יש ראשית להבין את תוכנית המערכה של האויב. אחת הסיבות המרכזיות ליציאתו של יחיא סינוואר למתקפת 7 באוקטובר היתה הרצון לסכל את תהליך הנורמליזציה המתקדם בין ישראל לערב הסעודית. בעיני "ציר ההתנגדות" בהובלת טהרן, המתקפה נועדה לקבור את הסכמי אברהם, להצית מחדש את הסכסוך הישראלי-ערבי ולכלוא את ישראל, מבודדת מהמרחב ונטולת לגיטימציה, ב"טבעת אש" שתתיש את כוחה ותוביל להקרסתה.

התוחלת האסטרטגית מחייבת הגדרה ברורה יותר של המושג ״הניצחון המוחלט״. את ההגדרה יש לתלות בקעקוע ההיגיון המארגן של היריב (ציר ההתנגדות כולו), ופירוק מרכז הכובד של האסטרטגיה המנחה שלו. לפיכך, פירוק הכוח הצבאי של חמאס וחיזבאללה הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. כך גם החלשת איראן.

הניצחון האמיתי מחייב סוג של ״זינוק אסטרטגי" (strategic leap), והוא יושג רק כאשר המטרות שלשמן יצא האויב למלחמה תתבררנה ככישלון מהדהד: השלמת הנורמליזציה עם ערב הסעודית, הרחבת הסכמי אברהם, ניתוק לבנון מציר ההתנגדות והתקדמות במשא ומתן לשלום ולהצטרפותה להסכמי אברהם, ושלילת האחיזה האיראנית בסוריה במקביל להאצת המשא ומתן הביטחוני עימה כתשתית למשא ומתן מדיני, שבסיוע אמריקאי וסעודי יוכלו אולי לאפשר גם את הצטרפותה של סוריה להסכמי אברהם. זו התבוסה שתבהיר לחמאס, לחיזבאללה ובעיקר לטהרן שהאסטרטגיה התוקפנית שלה וחזון ציר ההתנגדות הובילו בדיוק להפך ממה שביקשו להשיג. הדרך לשם צריכה להתחיל במהלך ישראלי מעצב בזירה הפלסטינית.

מ"חזון שתי המדינות" ל"מפת דרכים פונקציונלית"

הדרך למימוש התוחלת האסטרטגית עוברת דרך ניהול נכון של הסוגיה הפלסטינית, לא דרך התעלמות ממנה. המשך הסטטוס קוו – סירוב ישראלי להציג אופק מדיני לצד מדיניות שמחלישה את הרשות הפלסטינית עד כדי קריסתה – משרת בפועל את חמאס, השואף להיכנס לנעליה ביהודה ושומרון. ישראל נדרשת ליזום: להגדיר מתווה לרשות פלסטינית "מחודשת", שעברה רפורמת חינוך אמיתית, הפסקת תשלומים למחבלים ופירוק כל כוח צבאי שברשותה. בתמורה, ובתיאום עם וושינגטון, ריאד ואבו דאבי, תסכים ישראל לשילוב מדורג של הרשות בניהול האזרחי של עזה ב"יום שאחרי", כשכל התקדמות מותנית בביצועים בפועל.

הממשל האמריקאי הוא גורם המפתח להסדרה אזורית ברוח הארכיטקטורה האזורית החדשה, ובכלל זה הסוגיה הפלסטינית. לכן, מול הממשל האמריקאי, ישראל זקוקה לשינוי עמוק בשיח: לא עוד מגננה אידאולוגית מדוע "המודל האמריקאי מסוכן", אלא יוזמה ביטחונית-פונקציונלית – כיצד יוצרים יציבות בשטח וכיצד מכשירים תנאים לשיקום ולהתקדמות בעזה וברשות הפלסטינית. ישראל צריכה להפסיק להצטייר כ"סרבנית שלום" כרונית, ולאמץ ריאליזם מותנה ביטחונית: להבהיר שהיא אינה מתנגדת לניהול עצמי פלסטיני ואף לא לחזרת הרשות לעזה, וגם לא לאופק מדיני של ישות מדינתית פלסטינית – אלא ללוחות זמנים אוטופיים, לריבונות שאינה נתמכת ביכולת משילות ולדרישות הפלסטיניות לגבי המדינה הפלסטינית.

ישראל צריכה להבהיר שהדרך למדינה פלסטינית עדיין ארוכה ומחייבת מתן מענה משכנע לשורת דרישות, המקובלות גם על ארה״ב, הקהילייה הבינלאומית והעולם הערבי הפרגמטי. את דמותה של המדינה הפלסטינית בעתיד צריך יהיה לעצב במסגרת הארכיטקטורה האזורית החדשה. לכן לא נכון בנקודת הזמן הזו להתוות את הקווים לדמותה של אותה מדינה עתידית, אלא רק להסכים על העיקרון.

הטיעון המרכזי מול הבית הלבן חייב להיות מבחן התוצאה: ריבונות פלסטינית חסרת רסן, ללא ארכיטקטורה ביטחונית קשיחה, תוביל לקריסת הרשות הפלסטינית, לעליית חמאס ביהודה ושומרון ולהפיכת האזור לבסיס קדמי איראני – תרחיש שיפגע בכל האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, כולל הנורמליזציה עם ערב הסעודית עצמה.

 תנאי סף שאינם ניתנים למשא ומתן

על ישראל להציג לוושינגטון, בשפה מבצעית-ביטחונית ולא פוליטית, אבל כן על בסיס אופק מדיני מוצהר, רשימת תנאי סף קשיחים: חופש פעולה מבצעי מלא לצה"ל ולשב"כ בכל השטח שבין הירדן לים וללא הגבלת זמן בעת הזו; פירוז מוחלט וקבוע של השטח הפלסטיני; שליטה ישראלית מלאה על בקעת הירדן, ציר פילדלפי והמרחב הימי-אווירי; ושינוי מבני עמוק במנגנוני הרשות הפלסטינית – הפסקת תשלום המשכורות למחבלים, רפורמה במערכת החינוך והסרת ההסתה, והקמת מנגנון ביטחוני פלסטיני חדש שיוכשר ויפוקח בידי גורמים אמריקאים ומפרציים. הקצב על הקרקע ייקבע אך ורק לפי עמידה ביעדים – גישת "Performance-Based Approach", לא הבטחות.

 המנוף הסעודי: להפוך את הלחץ

נקודת התורפה של המדיניות האמריקאית היא השאיפה ההיסטורית להשיג עסקת נורמליזציה מונומנטלית עם ערב הסעודית לפני חילופי הממשל הבאים. ישראל צריכה להפוך את הלחץ הזה למנופה שלה, ולא להישאר במגננה. מוחמד בן סלמאן זקוק להצהרה מדינית שתאפשר לו להצדיק נורמליזציה בעולם הערבי, אך בסתר חושש לא פחות מישראל ממדינת טרור רדיקלית בשער ביתו. הנוסחה הנדרשת: תמיכה עקרונית ופומבית באופק מדיני מותנה בפירוז ובקריטריונים ביטחוניים נוקשים לצד רפורמות משמעותיות ומתחייבות ברשות הפלסטינית – כך שהכדור עובר למגרש האמריקאי-הסעודי, שיצטרכו ללחוץ על רמאללה ולא על ירושלים.

 סוריה, לבנון וטורקיה: שלוש זירות משלימות

חידוש מהיר של המשא ומתן הביטחוני עם משטר א-שרע בדמשק משרת חמישה אינטרסים בו-זמניים: תמיכה בחזון הנשיא טראמפ להרחבת הסכמי אברהם; דחיקת ההשפעה הטורקית בסוריה; חיתוך נתיבי האספקה האיראניים לחיזבאללה; פינוי משאבים צבאיים ישראליים מהגזרה הצפונית; ושיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל.

בלבנון, הדרך להחליש את חיזבאללה אינה עוברת רק דרך תקיפות אוויריות, אלא דרך האצת המשא ומתן עם ממשלת לבנון הלגיטימית והפיכת המנוף הכלכלי לכלי לחץ מרכזי: תמיכה כספית מפרצית וסיוע לשיקום, ובכלל זה שיקום הצבא הלבנוני וחיזוקו, בתנאי מפורש של נסיגת חיזבאללה מעבר לליטני ופירוק נשקו – "כסף תמורת ריבונות אפקטיבית". אסטרטגיה כזו מציבה את חיזבאללה במלכוד: אם יסרב – הוא ייחשף כמי שמחריב את לבנון בשליחות טהרן.

טורקיה, לעומת זאת, עלולה לפעול כ"ספוילר" אזורי מסוכן – להסית את ריאד, להעניק מקלט לבכירי חמאס ולתמוך בתשתיות טרור ביהודה ושומרון. נטרולה מחייב מהלך משולב: מינוף הערוץ הסורי, רתימת מצרים וערב הסעודית לריסון קולקטיבי, הידוק הברית עם יוון וקפריסין והרחבתה הן כברית העומדת בזכות עצמה והן כתשתית לארכיטקטורה אזורית מורחבת הכוללת פרויקט דגל כדוגמת IMEC, והפעלת מנופים כלכליים אמריקאיים על אנקרה.

 המלצות מעשיות

האתגר הגדול ביותר אינו נמצא בבירות ערב – הוא נמצא בבית. המבנה הקואליציוני הנוכחי, עם תלותו בגורמי ימין קיצוני, מייצר שיתוק קונספטואלי שבו כל אזכור של "רפורמה ברשות הפלסטינית" או "אופק מדיני" נתפס ככניעה. זהו הפרדוקס הישראלי: הצורך האסטרטגי הדחוף ביותר – חבירה לציר הסוני, הסדר בלבנון, ערוץ מול סוריה ותיקון היחסים עם וושינגטון – מתנגש עם שיקולי הישרדות פוליטית קצרי טווח. מנהיגות שרוצה בטובת המדינה תצטרך להכיר בכך שהמחיר הפוליטי הנדרש – הסכמה עקרונית למסלול מדיני מבוקר – זעיר לעומת הרווח האסטרטגי העצום שבפירוק ציר הרשע האיראני. המשך ההתמקדות ברמה האופרטיבית והיצמדות עיקשת להיגיון תגובתי במקום להיגיון יוזם ומעצב, כדי לרצות בסיסים פוליטיים, יותיר את ישראל מבודדת ומותשת במערכה הגדולה.

הפער שבין האופרטיבי לאסטרטגי, המשית על ישראל שורת אילוצים ומסיגה לאחור, אינו גזרת גורל – הוא תוצאה של ניהול האתגר בגישה ליניארית וקצרת טווח/רואי, שאינה מתרגמת הישגים צבאיים למהלכים מדיניים. כדי להביס את אויביה ולממש את מה שצריך להיות ״הניצחון המוחלט״ בהגדרתו הרלוונטית והעכשווית, על ישראל לעשות את הדבר הנכון באופן הנכון. עליה להרים את המבט מהמנהרות בעזה וממאחזי חיזבאללה, אל עבר לוח המשחק האזורי כולו. נדרש מהלך אחד, משולב וסימולטני, תוך שימור רמת התיאום ושיתוף הפעולה האינטימי וההדוק עם ארה״ב: פריצת דרך מול רשות פלסטינית מחודשת שתפתח את השער לריאד; השלמת הנורמליזציה עם ערב הסעודית; פתיחת ערוץ ביטחוני מול סוריה שיחליש את איראן וטורקיה גם יחד; והאצת מהלך מדיני-כלכלי מול לבנון לשחיקת הלגיטימציה של חיזבאללה.

ברמת היישום, נדרשים ארבעה צעדים מיידיים:

1. הקמת צוות משימה בין-משרדי בהובלת ראש הממשלה לגיבוש האסטרטגיה ואופן מימושה;
2. פתיחת ערוץ חשאי מול ריאד ורמאללה לגיבוש הסכמות למתווה של רשות פלסטינית מחודשת ואופן השתלבותה ברצועת עזה, בכפוף למימוש תוכנית עשרים הנקודות וברוח ההבנות לגבי ישות מדינתית פלסטינית בעתיד כחלק מהארכיטקטורה האזורית ובכפוף לרפורמות המתחייבות;
3. האצת ערוץ ביטחוני מול דמשק בגיבוי אמריקאי, לצד קואליציית ריסון נגד טורקיה;
4. וגיבוש תוכנית "כסף תמורת ריבונות אפקטיבית" מול ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת בנוגע ללבנון.

כאשר הארכיטקטורה האזורית החדשה הזאת תתממש, טבעת האש שאיראן ניסתה לכפות על ישראל תהפוך לטבעת חנק סביב טהרן ושלוחותיה. ארכיטקטורה אזורית חדשה תאפשר חיבור בין המזרח הרחוק (הודו) לבין אירופה דרך רכיבי הארכיטקטורה, כשישראל היא רכיב מרכזי ומשמעותי בה. למעשה, את התרגום של ההישגים הצבאיים לתוחלת אסטרטגית ניתן יהיה למצוא בהנחת התשתית למימוש חזון המשושה של ראש הממשלה נתניהו. בהינתן מציאות אזורית שונה, ייפתחו מרחבי הזדמנויות חדשים שיאפשרו לרעיונות יצירתיים גם בהתייחס לסוגיה הפלסטינית להגיח לאוויר העולם, כאשר הארכיטקטורה האזורית מספקת לישראל ולפלסטינים מרחבי גמישות חדשים, כאלה שאינם קיימים היום. זהו הניצחון האמיתי ולא רק בשדה הקרב.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

האיראנים שוב לא הפתיעו. ההזדמנות הנוספת שנתן הנשיא דונלד טראמפ לקידום ההבנות עם טהרן התנגשה בהסלמה כמו קודמותיה. שיגור הטילים האיראניים לעבר הכוחות האמריקניים נענה בגל התקיפות שביצע אתמול פיקוד המרכז של צבא ארה"ב נגד עשרות מטרות של משמרות המהפכה. האיראנים, מצידם, הבטיחו להעניש את התוקפן "עוד היום".

קודם לכן דווח על תקיפות אמריקניות וסעודיות נגד מיליציות פרו־איראניות בעיראק בתגובה לניסיונות פגיעה באתרי נפט של ערב הסעודית, וכן על תקיפה עלומה, כנראה באמצעות כטב"מים, נגד מכליות אחסון בנמל דמיאט במצרים. כל זה עוד בלי שחישבנו את פעילות החות'ים ואת הכטב"ם שחיזבאללה שיגר לעבר כוח צה"ל באזור הבופור.

כך התפוגגה לה הפוגת ששת הימים. צבר האירועים מאתגר אפילו את הגדרתו המפוכחת של הנשיא טראמפ, שבמזרח התיכון הפסקת אש פירושה פחות אש. במציאות הנזילה הזו, גם אם הצדדים הניצים אינם מעוניינים בהתלקחות – המערכה עלולה לשוב ולהתרחב.

בישראל תוהים מה השיג ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישתו עם טראמפ. לפני הכול, וגם אם זוהי קלישאה מוכרת, לפגישה יש חשיבות בעצם קיומה. נסיעה לוושינגטון בלי להתקבל לפגישה אצל הנשיא האמריקני, או מנגד ביטול הנסיעה וההשתתפות בטקס ההלוויה של הסנאטור המנוח לינדזי גרהאם, הן שתי חלופות קשות לישראל.

לעומתן, קיומה של פגישה שמינית בין שני המנהיגים בתוך פרק זמן קצר כל כך נושאת מסר של שותפות ותיאום אסטרטגי דווקא בשעה של התלבטויות גורליות בקשר למערכה. הנשיא טראמפ אומנם אמר לפני הפגישה כי אינו זקוק לנתניהו כדי לדעת מה מתרחש בהר המכוש, אך הוא מבין את חשיבותו של השיח המשותף על התרחישים ודרכי הפעולה.

מעל לכול, חשיבות הפגישה הייתה באשרור המחויבות האמריקנית לטיפול שורש בסוגיות הגרעין על רקע הפיתוי שיוצב בפני הנשיא, או שכבר כעת מוצב מולו, להתמקד רק בעימות על חופש השיט שמאיים להתפשט גם לבאב אל־מנדב ולתעלת סואץ – ולהניח לדיווחים על מאמצי השיקום של היכולות הגרעיניות באיראן.

טראמפ, בחושיו העסקיים המפותחים, מבין שמשחקי איראן בסוגיית הורמוז הם רק המבוא למה שצפוי בדיונים על הגרעין. התפשרות בעניין הורמוז לא רק תחזק את נחישותה של טהרן בנושא הגרעין, אלא גם תעודד בריונות וגביית דמי חסות בידי שחקנים שמשפיעים על חופש התעבורה הימית באזורים אחרים של העולם.

האיראנים הסתגלו למציאות החדשה שנכפתה עליהם. מלחמת ההתשה אומנם גובה מהם מחיר כבד, אך המשטר מעריך כי אורך הנשימה שלו בעמידה מול לחצי הלחימה גבוה מזה של הנשיא טראמפ מול הלחצים המדיניים, הכלכליים והפוליטיים הפנימיים שמופעלים עליו.

האיראנים מנצלים את תקופת הלחץ המתון כדי לבסס את מערכי הפיקוד והשליטה שנפגעו בלחימה, ובמקביל להגדיל את אפשרויות הפעולה שלהם – בין באופן ישיר, בין באמצעות ארגוני הפרוקסי.

כדי לצאת מהסחרור, וושינגטון תיאלץ לזנוח את דפוס פעולתה הנוכחי. הרעיונות שהנשיא טראמפ היטיב לסכם במליצותיו ובסרטוני הבינה המלאכותית יצטרכו להיתרגם לתוכניות מעשיות.

כפי שתיאר עמיתי ד"ר חנן שי במאמרו על דוקטרינת המלחמה האמריקנית באיראן, ההיסטוריה אינה מקלה על טראמפ בבחירה בין החלופות שלפניו. היא מלמדת כי הסדרים שמסיימים מלחמות התשה עוצרים את האש, אך בדרך כלל אינם מסלקים את מקור האיום. כאשר המערכת הצבאית והמדינית של האויב נותרת על כנה, ההסדר מקפיא את המלחמה יותר משהוא מסיים אותה.
"התשובה הטובה ביותר לכל הבעיות שאיראן יצרה היא שינוי משטר. כאשר זה יקרה, יהיה מזרח תיכון חדש" – כך אמר במהלך מבצע שאגת הארי הסנאטור גרהאם המנוח. בוושינגטון, כך נדמה, כבר מבינים זאת.

הקושי להודות בכך נובע מהמסקנה המתבקשת: להמשיך לחתור להחלפת המשטר. ככל שההחלטה על כך תידחה, המחירים שישולמו יהיו גבוהים יותר.

לא לוותר על הסיכול
לא רק מותר אלא חובה לגלות ספקנות ביחס להסכמות על פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה. רק לפני עשרה ימים, בנאומו הראשון כראש הלשכה המדינית של חמאס, התחייב ח'ליל אל־חיה להמשיך את דרכם של מנהיגיו השאהידים "עד לשחרור מסגד אל־אקצה ופלסטין", והבהיר שהתנועה לא תזנח את "דרך ההתנגדות". בשאלה אם להאמין להתחייבות הזאת או לדיבורים על התפרקות מנשק ועל נכונות חמאס "להפסיק את כל הפעילות הצבאית שלו, כולל התעצמות וגיוס פעילים", אין שום התלבטות.

יהיה מי שיטען: גם ביחס להחזרת החטופים כולם היו ספקנים, אבל המציאות טפחה על פניהם. יש לכך שתי תשובות. הראשונה היא שלא הרי הוויתור על חטופים – שמראש הוחזקו בידי ארגון הטרור כדי להפעיל לחץ ולהשיג באמצעותם אינטרסים אחרים – כוויתור על "דרך ההתנגדות", שהיא מהותו ומטרת קיומו של הארגון. שנית, גם חמאס למד משהו מהוויתור על החטופים.

על כל פנים, אפילו אם בחמאס יחליטו להתגייר, לישראל אסור לוותר על שני מרכיבים. הראשון הוא שליטה בשטח לפי החלוקה הנוכחית. השני – חופש פעולה סיכולי. לפי דיווחי התקשורת, ניתנה לכאורה הסכמה לנוסחה שמאפשרת לסכל רק "איומים מתהווים", ומשמעות הדבר היא שישראל לא תוכל להמשיך ולסכל מחבלים שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר אם אינם ממשיכים לפעול נגדה. כך גם לגבי פעילים שאינם נמנים על המעגל הצבאי, או שהאיום מהם אינו קונקרטי.

הגבלת חופש הפעולה של ישראל תספק לחמאס את התנאים שהוא משווע להם כדי לבסס שגרה בטוחה לאנשיו לצורך שיקומו. חופש פעולה סיכולי הוא המרכיב המשלים להמשך החזקתו של השטח. אסור לוותר עליו – במיוחד לא מול האויב ומול הזירה שמהם הכול התחיל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.