עיקרי הדברים

למרות המכות שספגו איראן ושלוחיה, בכירי המשטר ממשיכים להציג את חיסול ישראל כיעד אסטרטגי ולהאדיר את מתקפת 7 באוקטובר כצעד בדרך למימושו.

מפגשי התיאום בין גורמי הציר וההתבטאויות בטהראן מצביעים על שאיפה לשפר את הסנכרון בין הזירות. יש בכך אות אזהרה המחייב מעקב והיערכות.

נכונותם של איראן וארגוני הציר לשאת במחירים כבדים למען יעדיהם האידיאולוגיים מחייבת להימנע מההנחה שההרס שספגו יביא לזניחת שאיפותיהם.

מתקפת 7 באוקטובר מלמדת כי עליונות צבאית אינה ערובה למניעת הפתעה – יש לשמור על מרחבי ביטחון ועל היוזמה המבצעית, ולסכל הכנות למתקפה בטרם יבשילו.

מבוא

המסרים שעלו מצד בכירי המשטר בטהראן והתקשורת האיראנית לרגל ציון שלוש שנים למתקפת 7 באוקטובר ביטאו את המשך קידום השאיפה האיראנית להשמדת ישראל. המסרים שעלו במסגרת השיח הזה, על רקע התחדדות המאבק החזיתי בין איראן לישראל, אינם מייצגים רק מסרי תעמולה אלא כוללים גם תכנים מובהקים שצריכים להדליק בישראל נורות אדומות.

חזון ההשמדה נותר בעינו

הפרשן סעדאללה זארעי כתב ב-10 באוקטובר במאמר המערכת בעיתון "כיהאן", הידוע כשופר תעמולה ראשי של המשטר האיראני, שציר ההתנגדות בראשות איראן הצליח להישאר על תלו למרות המכות שספג ואילו "לדעת משקיפים צבאיים רבים בעולם, מלחמה זו תביא לנקודת הסיום של ישראל". האתר החדשותי "תסנים", הידוע כשופר הראשי של משמרות המהפכה, כתב שלושה ימים קודם לכן שמתקפת 7 באוקטובר ניפצה את המיתוס שלפיו לא ניתן להביס את ישראל וחשפה את חולשותיה הביטחוניות, הצבאיות והכלכליות, כאשר המלחמה המתמשכת מאז ושחיקתה של ישראל מהווים הזדמנות לקדם את יעד השמדתה, באמצעות המשך המאבק המזוין נגדה.

הקולות האלה אינם מבטאים רק תעמולה. הצהרות הבכירים האיראנים ביטאו במפורש את המוטיבציה שלהם להשמיד את ישראל. יו"ר המג'לס קאליבאף, שהוא כיום מבכירי המשטר, אמר במסר ב-4 באוקטובר כי גם בתמיכה אמריקאית חסרת התקדים בהיקפה, לא הצליחה ישראל לפצות על אותה תבוסה, והיא "מתקדמת לעבר השמדה מוחלטת", לאחר ש"יסודות דוקטרינת הביטחון הלאומי שלה קרסו, ושום מבצע או תקציב לא יוכלו לשקמם".

ראש מטה הכוחות המזוינים באיראן, עלי עבדאללהי, כתב במסר לציון 7 באוקטובר כי מתקפת חמאס שינתה את האסטרטגיה של חזית ההתנגדות מהגנתית להתקפית, והאיצה את שקיעתה ישראל. הוא צפה כי המשך המאבק בהובלת חזית ההתנגדות יביא לחיסולה של ישראל. לצד אלה, בהצהרה שפירסמו משמרות המהפכה באותו יום, הודגש כי דרך ההתנגדות תימשך עד לשחרור ירושלים והשמדתו המלאה של "המשטר הציוני הכובש". "פלסטין תשוחרר מהנהר ועד הים", נכתב, על ידי ציר ההתנגדות ש"כיום הוא מאוחד, עוצמתי ומוכן יותר מאי פעם", ולכן על "אויבי האיסלאם והאנושות לדעת ששום מעוז לא יוכל להצילם לנוכח רצונם הנחוש של עמי האזור החופשיים".

בהקשר זה בולט גם המסר שפירסם מנהיג המשטר האיראני, מג'תבא ח'אמנהאי, במאי 2026 לרגל החג' (העלייה לרגל למכה). במסר חזר על התחזית שהשמיע אביו, עלי ח'אמנהאי, בשנת 2015, ולפיה ישראל לא תתקיים עוד כעבור 25 שנה, כלומר עד 2040. מג'תבא אף קבע כי ישראל מתקרבת ל"שלבים האחרונים של קיומה". אין בכך הוכחה לכך שהמשטר האיראני קבע את 2040 כמועד מבצעי להשמדת ישראל, אך הישנות המסר מפי המנהיג הנוכחי עשויה להעיד שחזון ההשמדה ממוסגר גם באופק זמן אסטרטגי, ולא רק כסיסמה תעמולתית או כיעד מופשט.

הנדבך האנטישמי הוא אחד מששת המניעים של חזון השמדת ישראל במשטר האיראני. בהתאם לכך, פירסם אחד היומונים המובילים של המשטר, "ג'מהורי אסלאמי", מאמר מערכת רווי באנטישמיות מובהקת שהסביר את הרציונל ברדיפת הציונות והשמדתה. המאמר ציטט בהרחבה אמירות המיוחסות להיטלר על היהודים, ובהן תיאר אותם כ״חייתיים ושטניים״ ואימץ את טענותיו בדבר היותם חסרי מולדת ובדבר שאיפתם להשתלט על העולם. הכותב השתמש במלחמה בעזה כדי לבסס את טענותיו, ציין כי ישראל הרגה יותר מ-75 אלף בני אדם והרסה את התשתיות ברצועה, והציג זאת כהוכחה כביכול לאופיים ה״חייתי״ של היהודים, תוך האשמת אירופה בכך ש״הקיאה אותם ושלחה אותם לפלסטין כדי להיפטר מרשעותם".

המאמר שאב מוטיב מובהק מהגות ח'מיני ומ"הפרוטוקולים של זקני ציון" וטען שישראל זוממת להתפשט ולהקים את "ישראל הגדולה", במסגרת שאיפת היהודים להשתלט על העולם. לבסוף, המאמר הכריז שהיהודים הם "סכנה חמורה לעולם" וקרא להגביר את השנאה בקרב עמי העולם כלפי הציונים עד ש"הגידול הסרטני של הציונות ימוגר לחלוטין".

מאחורי האמירות מסתתרות הכנות והיערכות

מבין הלקחים המובהקים שניתן ללמוד ממתקפת הטבח של חמאס הוא שאסור לישראל להתעלם או לזלזל בקריאות אויביה להשמיד אותה. כפי שניתן ללמוד מהמגעים בין בכירי חמאס, חיזבאללה והמשטר באיראן לפני 7 באוקטובר, מאחורי הקריאות האלה מצד איראן וציר ההתנגדות עמדו פגישות תיאום בין בכירים משלושת הצדדים.

כך למשל, כפי שנחשף ממסמכי שלל שצה"ל תפס ברצועת עזה, ב-1 ביולי 2022 עידכן הנייה את סינוואר בתוכן פגישה חשאית שקיים מפקד גיס פלסטין בכוח קודס, סעיד איזדי, עם נסראללה ונציגי חמאס, שבה הציגו האחרונים את התרחישים למערכה נגד ישראל. לפי הנייה, נסראללה הביע תמיכה באחד התרחישים שהוצגו תחת הכותרת "המערכה האסטרטגית הגדולה", והוסכם שהנושא יוצג בפני המנהיג האיראני עלי ח'אמנהאי.

מפגשי תיאום בין איראן למערך שלוחיה מתקיימים גם לאחר 7 באוקטובר וכנראה עד היום, הגם שלא ברור אם עסקו בקידום מתקפת טבח רב-זירתית נגד ישראל. כך, במאי 2024, נערכה באיראן בשולי הלווייתו של הנשיא דאז רא'יסי (שנהרג בתאונת המסוק) פגישה משותפת בהשתתפות מפקד כוח קודס אסמאעיל קאא'ני, מפקד משמרות המהפכה דאז חוסין סלאמי, סגן מזכ"ל חיזבאללה דאז נעים קאסם, מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה, ואחד מבכירי ההנהגה הפוליטית של החות'ים מוחמד עבד אל-סלאם, שהוקדשה לתיאום המשך הלחימה נגד ישראל.

לצד זאת, העיתון "ניו יורק טיימס" דיווח באוגוסט 2026 שבמהלך הפסקת האש באפריל 2026 קיימו בכירים בכוח קודס שיחות ועידה מקוונות עם מפקדים בחיזבאללה, במיליציות השיעיות בעיראק ובתנועת החות'ים, במטרה להעלות ככל האפשר, באמצעות מערך השלוחים, את מחיר המלחמה עבור טראמפ, מבלי לגרור את טהראן לעימות ישיר שלא תוכל לשלוט בו.

עם זאת, בראשית ספטמבר דווח בתקשורת הישראלית, שלפי הערכות בישראל, איראן נערכת למתקפה רחבת היקף ומתואמת נגד ישראל בכמה חזיתות במקביל. מדובר בכוחות האיראניים, לצד חיזבאללה בלבנון, חמאס, החות'ים בתימן והמיליציות הפרו-איראניות בעיראק. התרחיש מזכיר מתקפה עתידית בסגנון 7 באוקטובר, אך נועד למנוע פעילות התקפית לא מתואמת מצד אחד מגורמי ציר ההתנגדות, כלקח מהיוזמה שנטל סינוואר ב-7 באוקטובר. אירועים אלה מצביעים על קשרים מתמשכים בין גורמי הציר, על מנגנוני תיאום ועל אפשרות שהלקחים מ-7 באוקטובר יובילו לניסיון לשפר את הסנכרון בין הזירות.

אף שאין זה אומר שאיראן ושלוחיה מתכננים בטווח הזמן הקרוב מתקפת פשיטה רב-זירתית, השיח הפומבי באיראן, שבמסגרתו דנים חוגי המשטר באופן המתקפה הרצוי, צריך להדליק בישראל נורות אדומות. אחד הדוברים הבולטים בטהראן בהקשר זה הוא מהדי מוחמדי, אנליסט בכיר ויועצו של קאליבאף. מוחמדי כבר התבטא בשנתיים האחרונות כמה פעמים בעד קידום מתקפת טבח רב-זירתית במטרה להשמיד את ישראל.

בכמה מהתבטאויותיו האחרונות במרוצת ספטמבר 2026, הוא שירטט את אחד התרחישים למתקפת השמדה איראנית נגד ישראל. במסגרת זאת, ציין שלישראל יש 6 מתקני התפלת מים, 13 תחנות כוח, 2 בתי זיקוק לנפט, וגם כור גרעיני אחד בדימונה, ולפיכך, במלחמת תשתיות בין ישראל לאיראן, על האחרונה להחריב את כל התשתיות הישראליות האלה כדי "שהשטחים הכבושים יהיו בלתי ראויים למגורים עבור הציונים". מוחמדי גם הדגיש שטהראן נחושה להשלים את מלאכת השמדת ישראל באמצעות הכרעתה הצבאית, וכי עליה להמשיך במערכה הממושכת נגדה, תוך שמירת היוזמה ותכנון העימות במקום להיגרר אליו.

הפערים התרבותיים בין הצדדים כמחסום להבנת כוונות האויב

בין ישראל לחברות המוסלמיות במרחב הסובב אותה חוצצים פערים תרבותיים, דתיים, מנטליים וחברתיים, שמקשים על הבנת כוונות האויב. קשה לרבים להבין כיצד באיראן מקדמים שיח השמדה, למרות המשבר הכלכלי המתמשך והמחירים ששילמה במלחמה, וכן בעוד שברצועת עזה ובדרום לבנון נמצאים עיי חורבות ממתקפות צה"ל, ואילו ישראל מפגינה עליונות צבאית, טכנולוגית ומודיעינית על אויביה.

כדי לגשר על הפער הזה, יש להפנים את החתירה האידיאולוגית המושרשת של השמדת ישראל, שמעוגנת בבסיס קיומם של ארגוני ציר ההתנגדות ובהגות המשטר האיראני. לצד זאת, חשוב להטמיע את מרכזיות ההקרבה העצמית והנכונות לשאת במחירים כבדים למען יעדים אידאולוגיים. במסגרת זאת, המשטר באיראן וארגוני הטרור בציר ההתנגדות, וכן תומכיהם בחברות האיסלאמיות באזור, מוכנים לספוג את הפגיעה ברמת החיים, ואף את "מות הקדושים" של גיבוריהם, ובלבד שלא יוותרו על חזון השמדת ישראל ואף יקדמו אותו, לקראת ביצוע לכשיבשילו התנאים באזור.

נראה שגם פערי השפה משמשים חסם נוסף, המונע מהשיח הישראלי התקשורתי, ולעתים אף המחקרי, להטמיע כראוי את תרבותם ואת תפיסות עולמם של איראן וציר ההתנגדות. יתר על כן, כפי שהוכיחה מתקפת 7 באוקטובר, העליונות הצבאית והטכנולוגית של ישראל עלולה לאבד מיתרונה למשך שעות קריטיות כאשר האויב עושה שימוש באמצעים פשוטים יחסית, כמו מצנחי רחיפה, ומנצל את יתרון ההפתעה והיוזמה.

כלקח מכך ובהמשך ללקחי 7 באוקטובר, ישראל אינה יכולה לחזור למציאות של 6 באוקטובר, שבה ישבו מפלצות הטרור של חמאס וחיזבאללה בגבולותיה. עליה להמשיך ולהחזיק בשוליים ביטחוניים רחבים, ולשקול מתקפת מנע אם תזהה שתוכנית ההשמדה נגדה מבשילה. כמו כן, כלקח נוסף, עליה לשמור על היוזמה בידיה, ולקדם בעת הראויה חיסול של דמויות מפתח בחזון ההשמדה. כך, חיסול סינוואר לפני מתקפת הטבח היה עשוי לשבש את מימושה. לצד זאת, אל לישראל להסתפק בצעדי בלימה כאלה, ובטווח הרחוק עליה לשקוד ולטפח את חזון הדחת המשטר באיראן.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כל הסכם עם האיראנים, אפילו אם יענה על המדדים שקבע הממשל האמריקני, יהיה בסופו של דבר גלגל הצלה למשטר בטהרן. הוא יממן את התאוששותו, ויגלגל את האיום לשנים הבאות.

לא לשם כך פתחנו במערכה הזו. המטרה הסופית לא צריכה להיות הגעה להסכם, אלא יצירת תנאים שיציבו את המשטר האיראני על מסלול שיוביל לקריסתו. את העמדה הבהירה והנחרצת הזו השמיע שלשום ברשת פוקס ניוז הגנרל ג'ק קין, לשעבר סגן ראש מטה צבא ארה"ב. הגנרל המוערך, שלפני שש שנים קיבל מידי דונלד טראמפ את מדליית החירות הנשיאותית, הגדיר במדויק את המלכודת האסטרטגית המונחת לפתחו של הנשיא האמריקני.

צוּמוּד, עמידה איתנה ונחושה – זו תמצית המסר שביקש נשיא איראן מסעוד פזשכיאן להעביר מעל בימת העצרת הכללית של האו"ם. המנהיג האיראני ניצל את הבימה שהועמדה לרשותו במסגרת שבוע המנהיגים של הכינוס כדי להבהיר: איראן אינה ניצבת על סף שבירה.

הוא אומנם התריס כלפי הקהילה הבינלאומית כשהדגיש כי מצרי הורמוז יישארו חסומים וסגורים אם תנאיה של איראן לא יתקבלו, אך נדמה שקהל היעד העיקרי שאליו כיוון את דבריו היה דווקא מאזיניו באיראן. הוא ביקש לפרוט אצלם על מיתרי הכבוד הלאומי, ולחזק את הלכידות ואת כושר העמידה מול לחצי האויב החיצוני. "לעולם לא נרכין את ראשינו ולא נכרע ברך", הוא הכריז, והזהיר: "עיצומים, לחץ גובר ובריונות כלפינו רק יגבירו את התנגדותנו".

גם הפעם ההתרחשויות מחוץ לאולם הדיונים היו חשובות לא פחות ממה שקרה בתוכו. השיחות הלא ישירות שהתנהלו בשולי הכינוס בין שליחיו המיוחדים של הנשיא טראמפ, סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, לבין הבכירים האיראנים בראשות שר החוץ עבאס עראקצ'י חשפו את הפער העמוק בין הרטוריקה הפומבית

להתנהלות המעשית. שני הצדדים העבירו מסרים דרך מתווכים קטארים בניסיון להנדס מתווה רב-שלבי להפסקת הלחימה. באופטימיות מדאיגה תיאר זאת הנשיא טראמפ כ"תנופה משמעותית לקראת הסכם עם איראן".

התנופה שעליה מדבר טראמפ היא בדיוק המדרון החלקלק של המלכודת שמפניה מזהיר קין. למרות המציאות המאתגרת שניצבת בפניו, הרושם הוא שהמשטר באיראן עדיין לא נמצא עם הגב לקיר. אם נמשיל זאת בעזרת הגדרות רפואיות, מצבו קשה אך לא אנוש.

האיראנים מזהים את הלהיטות האמריקנית להגיע להסכם. הם מבינים שהמפתח למצוקתם נמצא בכיסם ללא הגבלת תוקף. הם גם מניחים שעל ההפסדים שנגרמים להם כעת בגין עקשנותם הם יכסו באמצעות התמורות שיקבלו בעתיד, כאשר ייחתם הסכם.
כשזו תמונת המצב, וכל עוד נותר אוויר בריאותיהם, אין מבחינתם כל דחיפות שתצדיק ויתורים – מה גם שהזמן עובד גם לטובתם, כפי שהוכיחו החות'ים בהישגיהם בתימן ובים האדום.

בסופו של דבר המערכה הזו לא תוכרע בנאומים מעל בימת האו"ם, אלא בנחישות שיפגינו הצדדים מחוצה לו. מי שתמצמץ ראשונה – תפסיד. כדי שזו לא תהיה ארה"ב, עליה לאמץ את עצתו של הגנרל קין: לחדול מהחיפוש אחר נוסחאות פשרה זמניות, ולהתחייב לאסטרטגיה של הכרעה. לא צריך להתרשם מדברי הרהב של פזשכיאן ושותפיו או ממסרי הנחישות שהם מפזרים. הלחץ הכלכלי המוגבר, יחד עם המצור הצבאי, עושים את העבודה.
אסור לתת לאיראן לשקם את היכולות שנהרסו, ובוודאי לא לפרוץ לגרעין תוך ניצול הקשב המוסט לבחירות בישראל או לבחירות האמצע בארה"ב. צומוד, התמדה ונחישות, יביאו לשינוי המיוחל.

צדיקים יותר מהאמריקנים
"אחרי שלושים שנה של תוצאות הפוכות ממה שקיווינו להשיג, הגיע הזמן לשנות מדיניות" – כך קרא ד"ר יחיאל לייטר במאמר שפרסם בקובץ שיצא לאור ב-2023, במלאת שלושה עשורים להסכמי אוסלו.

לייטר טען כי מאז החתימה על ההסכמים ממשלות ישראל דבקו לאורך השנים במדיניות של סובלנות, הבלגה ואיפוק מול הפרות בוטות ומתמשכות שלהם מצד הרשות הפלסטינית. ההנחה ביסוד הדברים הייתה שהחלופה תהיה גרועה יותר, ולכן יש להיזהר מצעדים שעלולים לעודד את קריסת הרשות.

במאמרו קרא לייטר להסיר את הכפפות לנוכח ההסתה והחינוך לשנאה, מדיניות ה"כסף תמורת רצח", קידום האנטישמיות העולמית והדה-לגיטימציה של ישראל, ושורה ארוכה של השלכות נוספות.

הדברים נכתבו ערב אירועי 7 באוקטובר, שהביאו להתפכחות כואבת ועמוקה בכל רובדי החברה הישראלית, וניפצו חלק מהיסודות שעליהם נשענה מדינת ישראל במשך שנים.

מדיניותה הביטחונית של ישראל אומנם השתנתה, וכך גם המציאות בשטחי יהודה ושומרון, אך בעניין אחד לא חל שינוי: מעמד הסכמי אוסלו והרשות הפלסטינית. הממשלה הנוכחית אכן הבהירה כי לא תהיה מדינה פלסטינית, אך מנגד לא נטשה את מחויבותה להסכמי אוסלו ולמסגרות שנוצרו בעקבותיהם.

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שזו אינה בחירתה האידיאלית של הממשלה, אלא אילוץ הנובע ממקומה של סוגיה זו בתוך מדרג הסוגיות שעל סדר היום המדיני-ביטחוני, לצד הבנת ההשלכות והמחירים של נטישת מסלול אוסלו.
השגריר יחיאל לייטר שוהה כעת ליד מיטת בנו, נריה דב, שנפצע קשה בפיגוע הדריסה שלשום. לב כולנו איתו בתפילה להחלמה מהירה ולרפואה. קריאתו מ-2003 ממשיכה להדהד: במאבק מול הרשות הפלסטינית ישראל לא יכולה לנקוט קו מתון יותר מזה של הממשל האמריקני. כאשר וושינגטון מטילה עיצומים ומגבילה בכירים ברשות הפלסטינית בגלל חלקם בעידוד הטרור, ירושלים לא יכולה לצמצם את צעדיה רק למחבל ולהתארגנות הטרור, תוך התעלמות ממחוללי האווירה.
חמאס זקוק לקלפי מיקוח
שר הביטחון ישראל כ"ץ הזהיר השבוע פומבית כי אם ייחטף חייל או אזרח ישראלי, העיר עזה תפונה ממיליון תושביה ותטופל ביד קשה. בתקשורת דווח כי אזהרות אלה באו על רקע התרעות שהשמיעו גורמי ביטחון.

לא פעם בחודשים האחרונים התרענו גם מעל דפי עיתון זה על סכנת החטיפה. חמאס זקוק נואשות לקלפי מיקוח כדי לכפות על ישראל משוואה שתגביל אותה מהמשך החיסולים, ותאלץ אותה לנקוט צעדים מעשיים לקידום תוכנית טראמפ מבלי שחמאס יפורק מנשקו. חמאס זקוק לקלפי מיקוח גם כדי להקל את תנאי מאסרם של מחבליו בבתי הכלא בישראל.
בנוסף להגברת הערנות המודיעינית ומאמצי הסיכול, התמודדות יעילה עם סכנה זו עוברת דרך פעילות בלתי פוסקת נגד האויב, שתמנע ממנו את התנאים לתכנן ולבצע פיגוע כזה.

זירת עזה אומנם מועדת לפורענות, אך איום זה תקף גם בזירות האחרות שבהן קיימת נוכחות צבאית ישראלית – ולמרבה הצער גם בירושלים ובישראל. לא צריך להיכנס לפאניקה, אך בשום אופן גם לא לשאננות.

מכונת הרעל נגד ישראל
מחקר חדש ופורץ דרך של עמיתיי במכון משגב לביטחון לאומי חשף את היקפו ואת דרכי הפעילות של המנגנון האנטי-ישראלי המסועף במוסדות האו״ם. יותר משלושים גופים ובעלי תפקידים של הארגון פעלו נגד ישראל מאז 7 באוקטובר.

אין מדובר רק בסדרה של גינויים בעצרת הכללית ובמוסדות האו"ם, אלא בשורה של ועדות, סוכנויות מקצועיות, גופי תעמולה ומומחים מטעם האו״ם, שמייצרים זרם בלתי פוסק של דו"חות, החלטות וקביעות נגד ישראל. גם גופים העוסקים בדיור עירוני או בתחומים כמו בריאות נשים התגייסו לקמפיין ההשחרה נגד ישראל.

כל פרסום כזה היה יכול להיתפס בפני עצמו כזניח או כבעל נזק נסבל, אך צבר הפרסומים, היקף התחומים ו"הביסוס" של הטענות מקדם דמוניזציה של ישראל, ומזין את המערכה המדינית והמשפטית נגדה. זו אותה מערכה שמובילה גם לניסיונות לעצור חיילי צה"ל ולקידום חרמות ועיצומים נגד המדינה.

מבלי להמעיט בחשיבותם, ישראל לא יכולה להסתפק במחאות ובקמפיינים של הסברה. עליה לפעול בנחרצות מול המנגנונים האלה: לחשוף את פעילותם ואת תקציביהם; לדרוש ממדינות ידידות כגון ארה"ב, מדינות אמריקה הלטינית, מדינות מרכז ומזרח אירופה ועוד להפסיק את המימון הרחב לגופי או"ם אנטי-ישראליים; ולהתנות מימון ושיתוף פעולה בשינוי אמיתי בהתנהלותם.

ישראל אומנם אינה מעצמה עולמית, אבל יש ביכולתה להצמיד תג מחיר להטיה השיטתית הזאת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25 בספטמבר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נשיא איראן מסעוד פזשכיאן ינאם מחר (רביעי) בפני מליאת האו"ם, במסגרת מה שמכונה "שבוע המנהיגים" של המושב. לפני שיצא לארה"ב הוא עוד הספיק לחתום על צו נשיאותי שמורה לכל גופי הממשל והמגזר הציבורי באיראן לאפשר לאנשיהם לעבוד מרחוק ככל שאפשר. זאת כנראה בניסיון לצמצם שימוש בדלק, שמחירו ממשיך להאמיר. לפזשכיאן תהיה זו ההופעה השלישית במעמד זה. הפעם היא תעמוד בצל המלחמה המתמשכת מול ארצות הברית וישראל, כשהנהגה בטהרן בהרכב אחר מזה שאיתו הוא התחיל את כהונתו, כשכלכלת מדינתו בשפל חסר תקדים וכשראש הממשלה נתניהו מצהיר בקול ברור שהיעד הסופי הוא להפיל את המשטר בטהרן.

אין לצפות להפתעות בנאומו. הוא יטיל על וושינגטון וירושלים את האחריות המלאה למלחמה ולהשלכותיה, יציג את איראן כמי שמגנה על עצמה מפני תוקפנות ויצדיק את התקפות הכטב"מים והטילים על בסיסים אמריקניים באזור ונגד כלי שיט במפרץ, בטיעון של "הזכות לתגובה לגיטימית".

עניין אחד שעליו ידבר מעסיק מאוד את ההנהגה בטהראן – המאמצים שהיא מפעילה בסיוע רוסיה ואיראן להפקיע את תוקפו המשפטי של תהליך ה "Snapback" , אותו מנגנון שהחזיר אוטומטית את כל עיצומי האו"ם נגד איראן, בגלל הפרותיה בתחום הגרעין. דיון גורלי בנושא הזה צפוי להתקיים בסוף החודש ולקראת זאת הוא יחזור ויצהיר כי לא מעוניינת בנשק גרעיני "אך תעמוד על זכויותיה".

"העולם כיום עֵד לטבעה האמיתי של ישראל"’ אמר פזשכיאן בנאומו לפני שנתיים. זה היה עוד לפני "עם כלביא" ו"שאגת הארי".

הוא רצה לקלל ויצא מברך. כוונתו הייתה להאשים את ישראל בפשעי-מלחמה ובפשעים נגד האנושות, אך הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל שלאחר 7 באוקטובר, מציגה את טבעה האמיתי: מאמינה, יוזמת, נועזת, מתוחכמת והתקפית מול כל הקמים עליה. בלי רהב ובלי שחץ, אך עיקשת ונחושה.

ההנחה שחברה מערבית ומפולגת כמו ישראל תקרוס תחת שלוש שנים של מתקפות טילים התבררה כשגויה – כך נכתב בנייר עמדה שפורסם בתחילת החודש ע"י "מדא אל-כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי", היושב בחיפה. לשיטתו, הנתונים מראים כי הציבור היהודי בישראל מפגין עמידות ממושכת, תומך ברובו בהמשך המערכות הצבאיות ומגלה נכונות לשאת במחיר הדמים והכלכלה מתוך תפיסת איום קיומית משותפת וללא קשר למידת שביעות רצונו מהממשלה.

אין זו הפעם הראשונה בה מוצגת הערכה מחמיאה כזו על חוסנו של העורף הישראלי. כבר בינואר 2025, במאמר שפרסם החוקר והסופר-הפוליטי הוותיק מאג'ד כיאלי, במגזין הנחשב אל-מג'לה (Al Majalla) הוא תאר את התרסקות "אשליית קורי העכביש" ואת "השקר וההונאה של המונח אחדות הזירות". הכותרת של מאמרו אז סיפקה את תמצית הסיפור: "קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל".

דברים דומים השמיע גם ד"ר עבד אל-מונעם סעיד – יו"ר הוועדה המייעצת של "המרכז המצרי למחשבה ומחקרים אסטרטגיים (ECSS)". שעמד על שני כשלים תפיסתיים של ראשי חמאס וציר ההתנגדות האיראני. הראשון, הערכה שגויה של השפעות הקרע הפנימי על התנהלות החברה הישראלית. הכשל הנוסף הוא אשליית "אחדות הזירות" וההסתמכות על השחקנים האזוריים.

אפשר להניח כי המסקנות ביחס לישראל משקפות גם את הלך מחשבתם העכשווי של מי שנותרו להנהיג את ציר-ההתנגדות או של שחקנים אחרים באזור, שמסיבות מובנות לא נותנים לכך ביטוי מפורש. קשה להפריז בחשיבותה של הכרה כזו.

האופן שבו האזור תופס את ישראל – לא רק את יכולותיה הצבאיות בהגנה ובהתקפה אלא גם את עוצמתה הכלכלית ואת איתנות העורף – מבסס אופטימיות ביחס לאפשרות לשינוי תודעתי. יהיו מי שיטענו כי מדיניותה בהפעלת הכוח וגישתה ביחס להסדרים מדיניים מתפרשות ככוחנות וכחתירה להגמוניה והן מעצימות את בידודה. בשכונה שבה אנו חיים אין לנו ברירה אחרת.

טראמפ אמר לאחרונה כי "איראן גמורה". לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שמצבו של המשטר בכי רע, אך גם מומחים גדולים יתקשו להעריך מתי בדיוק תתרחש קריסתו. האמת ניתנה להיאמר: השינוי היסודי לו אנו מייחלים באזור יתרחש רק כאשר המשטר בטהראן יסיים את דרכו. בלי זאת, כל הישגי המערכה עלולים להיות זמניים בלבד.

זהו בדיוק המסר המרכזי שראש הממשלה נתניהו צריך להציב על בימת האו"ם: להבהיר לעולם כי שינוי המשטר באיראן איננו רק קריטי להבטחת שלום העולם, אלא שהוא בר השגה. הלחץ המשולב – המדיני -הצבאי והכלכלי – עושה את שלו. התמדה, נחישות וסבלנות הן מה שנדרש כעת כדי להשלים את המלאכה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 22 בספטמבר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נשיא איראן מסעוד פזשכיאן ינאם השבוע בפני מליאת העצרת הכללית של האו"ם, במסגרת מה שמכונה "שבוע המנהיגים" של המושב. זו תהיה הופעתו השלישית במעמד הזה מאז נכנס לתפקידו, אך הפעם היא תתקיים בצילה של מלחמה פעילה ומתמשכת מול ארצות הברית וישראל, עם הנהגה חלופית לזו שאיתה התחיל את כהונתו, כשכלכלת איראן מצויה בשפל חסר תקדים, כשהנשיא טראמפ מכריז ש"איראן גמורה" וכשראש הממשלה נתניהו מצהיר בקול ברור על היעד הסופי: להסיר את האיום ולהפיל את המשטר בטהרן שנלחם חייו.

לא ברור עד כמה תמשיך להשפיע עליו דמותו של המנהיג העליון, שמינה אותו לתפקידו, את הנסיבות שבהן אותו עלי חמינאי ירד לשאול הוא בוודאי לא ישכח.

אין לצפות להפתעות בנאומו. הוא יטיל על וושינגטון וירושלים את האחריות המלאה למלחמה ולהשלכותיה, יציג את איראן כמי שמגנה על עצמה מפני תוקפנות ויצדיק את התקפות הכטב"מים והטילים על בסיסים אמריקניים באזור ונגד כלי שיט במפרץ, בטיעון של "הזכות לתגובה לגיטימית".

עניין אחד שעליו ידבר מטריד מאוד את ההנהגה בטהראן – המאמצים שהיא מפעילה בסיוע רוסיה ואיראן להפקיע את תוקפו המשפטי של מנגנון ה"Snapback", התהליך שהחזיר אוטומטית את כל עיצומי האו"ם נגד איראן, בגלל הפרותיה בתחום הגרעין. דיון גורלי בנושא זה צפוי להתקיים בסוף החודש ולקראת זאת הוא יחזור ויצהיר כי לא מעוניינת בנשק גרעיני "אך תעמוד על זכויותיה".

"העולם כיום עֵד לטבעה האמיתי של ישראל…" אמר פזשכיאן בנאומו לפני שנתיים. זה היה עוד לפני "עם כלביא" ו"שאגת הארי".

הוא רצה לקלל ויצא מברך. כוונתו הייתה להאשים את ישראל בפשעי-מלחמה ובפשעים נגד האנושות, אך הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר, מציגה את טבעה האמיתי: מאמינה, יוזמת, נועזת, מתוחכמת ונחושה, מול כל הקמים עליה. בלי רהב ובלי שחץ, אך עם הרבה אופטימיות והכרת תודה.

ההנחה שחברה מערבית ומפולגת כמו ישראל תקרוס תחת שלוש שנים של מתקפות טילים התבררה כשגויה – כך נכתב בנייר עמדה שפורסם בתחילת החודש ע"י "מדא אל-כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי", היושב בחיפה. לשיטתו, הנתונים מראים כי הציבור היהודי בישראל מפגין עמידות ממושכת, תומך ברובו בהמשך המערכות הצבאיות ומגלה נכונות לשאת במחיר הדמים והכלכלה מתוך תפיסת איום קיומית משותפת וללא קשר למידת שביעות רצונו מהממשלה.

אין זו הפעם הראשונה בה מוצגת הערכה מחמיאה כזו על חוסנו של העורף הישראלי. כבר בינואר 2025, במאמר שפירסם החוקר והסופר-הפוליטי הוותיק מאג'ד כיאלי, במגזין הנחשב אל-מג'לה (Al Majalla) הוא תאר את התרסקות "אשליית קורי העכביש" ואת "השקר וההונאה של המונח אחדות הזירות". הכותרת של מאמרו אז סיפקה את תמצית הסיפור: "קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל".

דברים דומים השמיע גם ד"ר עבד אל-מונעם סעיד -יו"ר הוועדה המייעצת של "המרכז המצרי למחשבה ומחקרים אסטרטגיים" (ECSS). בסדרת מאמרים ופרשנויות הוא עמד על שני כשלים תפיסתיים שהיו בעוכריהם של ראשי חמאס וציר ההתנגדות האיראני. הראשון, הערכה שגויה של השפעות הקרע הפנימי על התנהלות החברה הישראלית: זו התלכדה וגילתה איתנות שהפתיעה את מקבלי ההחלטות בעזה ובטהראן ואפשרה פעולה עוצמתית ורחבת היקף ששינתה את פני האזור.

הכשל השני, שעליו עמד ד"ר סעיד הוא אשליית "אחדות הזירות" וההסתמכות על השחקנים האזוריים. לדבריו, הציר בנה על כך שהתלקחות בזירה אחת תפעיל אוטומטית חזית אזורית כוללת שתכריע את ישראל. בפועל, המדינות הערביות המובילות בחרו לשמור על האינטרסים הלאומיים שלהן והותירו את איראן ושלוחותיה להתמודד לבדן עם המכה שניחתה עליהן.

אפשר להניח כי מסקנות אלה ביחס לישראל משקפות גם את הלך מחשבתם העכשווי של מי שנותרו להנהיג את ציר-ההתנגדות או של שחקנים אחרים באזור, שמסיבות מובנות לא נותנים לכך ביטוי מפורש. קשה להפריז בחשיבותה של הכרה כזו.

מלחמתה של ישראל אמנם טרם נסתיימה והיא מתנהלת במישור הפיזי-הגשמי, אך הניצחון בה יהיה מובהק אם היא תחולל מפנה תודעתי אצל האויב ולא רק שינוי ביכולותיו. הכרה פנימית כי לא יוכל להכריע בכוח את ישראל וכי ניסיון לעשות זאת – לא יהיה כדאי.

האופן שבו האזור תופס את ישראל – לא רק את יכולותיה הצבאיות בהגנה ובהתקפה אלא גם את עוצמתה הכלכלית ואת איתנות העורף – מבסס את האופטימיות ביחס לאתגר ההכרעה התודעתית. יהיו מי שיטענו כי מדיניותה בהפעלת הכוח וגישתה ביחס להסדרים מדיניים מתפרשות ככוחנות וכחתירה להגמוניה והן מעצימות את בידודה. בשכונה שבה אנו חיים אין לנו ברירה אחרת.

ונתנה תוקף קדושת היום

דריכות רוחנית ורצון פנימי עמוק להתכנסות ותיקון, ממלאים אותנו בערבו של יום הכיפורים. בעוד הלב מבקש להתעלות אל גודלו של היום הזה, המציאות היום-יומית תובעת את שלה. הזיכרונות הטריים של הפתעת שמיני עצרת נשזרים בנוראותיה של מלחמת יום הכיפורים ומחייבים לעמוד על המשמר. גם זו היא קדושת היום.

פורסם בישראל היום, בתאריך 19 בספטמבר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

משבר אנרגיה, זינוק במחירי הדלק , לחץ בינלאומי כבד ותגובה ציבורית קשה מצד הבוחר האמריקאי – זו כנראה תמציתה של התשובה שההנהגה בטהרן הייתה נותנת לשאלה כיצד בכוונתה לנצל את בחירות האמצע בארה"ב כדי להסיר מעליה את לחציו של טראמפ.

שליטה אפקטיבית של החות'ים על מצר באב אל מנדב, בנוסף לשליטה האיראנית שעדיין קיימת במצר הורמוז, עלולה לתת למשטר בטהראן מנוף לחץ והשפעה משמעותי, מהסוג שהוא ייחל לו.

הנשיא האיראני מסעוד פזשכיאן אמנם מיהר להבהיר: "אנחנו לא במלחמה עם סעודיה. לחות'ים יש עניינים משלהם", אך לא יהיה זה מופרך להעריך שהידיים של משמרות המהפכה נמצאות עמוק גם בתוך ההתפתחויות בים האדום. כבר ביולי השנה איימו בטהראן לחסום את באב אל מנדב, אם ארה"ב תתקוף את מתקני האנרגיה האיראניים. ע"פ הדיווחים אז, החות'ים הונחו להכין את האופציה הזו. ארה"ב אמנם לא תקפה את מתקני האנרגיה, אך מהלכיה האחרים במפרץ החלישו את עמדת המיקוח של איראן ואילצו אותה לחפש אמצעי לחץ נוספים. בין אם כך תוכנן ובין אם לאו, הישגי החות'ים הגיעו בזמן הנכון מבחינתה של טהראן.

להשתלטות על מצר באב אל מנדב , אפילו בפני עצמה וקל וחומר כצעד משלים להורמוז, עלולה להיות השפעה שלילית גדולה על הכלכלה העולמית. בנוסף להשפעה המיידית על מחירי הדלק, התפתחות זו תשפיע על נתיבי הסחר והאספקה, תייקר את פרמיות הביטוח, ותאלץ ספינות להקיף את אפריקה – מה שיוביל להתייקרות נוספות של מוצרים . ניתן להעריך שהחות'ים לא יחסמו את המצר לחלוטין כדי שלא להיכנס לעימות עם הודו וסין.

באופן מיידי, הצד הנפגע ביותר מההתפתחויות הללו הוא סעודיה, שנמצאת באחת מנקודות השפל הביטחוניות שלה. מלבד ההישג בבאב אל מנדב החות'ים נמצאים במומנטום חיובי של הישגים צבאיים, הם תוקפים מתקנים אסטרטגיים בממלכה. בתימן גובר החשש מחידוש המלחמה בהיקף מלא; ולמעגל האיום מצטרפות מצפון גם המיליציות הפרו-איראניות בעיראק. כל זאת כשייצוא הנפט מריאד מגיע לשפל חדש עם כ- 3 מיליון חביות ביום.

יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, נועד אתמול (ראשון) בג'דה עם אדמירל בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב. תוכן השיחה ביניהם לא דווח. אפשר להעריך כי בשיחה עלו בקשות לצעדים מעבר לאלה שבמנדט הקבוע של מפקד הפיקוד.

מהבית הלבן עדיין לא נשמעה תגובה וגם זו היא תגובה. הנשיא טראמפ כך כבר למדנו, מעריך עוצמה ותעוזה – לא בטוח שהוא מוצא זאת בהתנהגות הממלכה הסעודית המדושנת שמצוידת במיטב הנשק והאמצעים. טראמפ לא רווה נחת גם ממהלכי בן סלמאן לגיוון משענות – שנתפסים כהתרסה כלפי ארה"ב או לכל הפחות כאי הבעת אמון בה. על כל אלה אפשר להוסיף גם את אכזבתו מעמדת בן סלמאן בסוגיית הנורמליזציה עם ישראל.

למרות זאת, ההתפתחויות סביב הים האדום מציבות את הנשיא האמריקני, בפני דילמות לא קלות. מדיניותו הנוכחית נמנעת מהתערבות צבאית ישירה בתימן, אך הישגי החות'ים עלולים להפריע למערכה נגד איראן ולטלטל את האזור.

יש להניח כי בשלב הראשון הוא יעדיף שילוב של תמיכה מודיעינית מוגברת לסעודיה ולצבא תימן, מיצוי היכולות הזמינות של הצי האמריקני ושותפיו לשמירה על נתיבי שיט פתוחים, וניהול ערוץ תקשורת מול השחקנים בתימן כדי להגביל את המשבר.

תהיה זו טעות קשה מצד האמריקנים להיכנס לשיח עם האיראנים בסוגיה זו. בטהראן רק ממתינים להזדמנות למנף לטובתם את הצלחת החות'ים .

ומה בנוגע לישראל? עלינו להזכיר לעצמנו תחילה כי מדובר בסוגיה עולמית. עמדתינו צריכה להיגזר משיקולים קרים של רווח והפסד. גם פניה סעודית, ישירות או דרך ארה"ב, להגשת סיוע צבאי ישיר, צריכה להישקל כך. אמנם לא ניתן לכונן נורמליזציה מתוך אילוץ, אך הורדת הסוגיה הפלסטינית מסדר היום של ריאד, היא לא דרישה מוגזמת.

מה שנשאר לאויב חשוב יותר

האדישות שנרשמה בעקבות הדיווח על חיסולו של מפקד חטיבת חאן יונס בחמאס, בערב ראש השנה, היא עדות לשינוי שחל בתודעת הציבור הישראלי בעקבות המלחמה: פגיעה בבכירי האויב כבר לא נתפסת כאירוע חריג, אלא כחלק בלתי נפרד משגרת הפעילות המבצעית השוטפת.

מוחמד יאזורי, דמות אנונימית עבור רוב הישראלים, היה שותף במשך שנים לפעילותם של מוחמד סינואר ומחליפו ראפע סלאמה. היידע והניסיון שצבר הם נכס יקר ערך לארגון הטרור. גריעתו ממצבת המפקדים של חמאס לא פוגעת רק ביכולותיו ובמורל אנשיו אלא ממחישה את נחישותה של ישראל לרדוף אותם עד חורמה. בנוסף לכל אלה, כדאי לשים לב לדברים שנכתב בנוסח הודעתם של צה"ל והשב"כ: בנוסף למאמציו של יאזורי לבנות מחדש את יכולות החטיבה "בתקופה האחרונה הוא פעל לקידום עשרות מתווי טרור נגד כוחותינו". היקף הפעילות המיוחס לו יכול להעיד על מה שעדיין מתרחש מתחת לפני השטח, בלי שאנו– הציבור בישראל – מודעים לכך.

לצד השבחים הרבים שמגיעים למערכת הביטחון ולדרג המדיני על נחישותם במימוש מדיניות הסיכול, כדאי שגם הציבור יידע מה מצבו האמיתי של האויב. השאלה "מה נשאר לו" חשובה יותר מהשאלות "מה או מי לקחנו לו". מטבע הדברים,התמונה שבידי ישראל אינה תמיד שלמה או מדויקת ויש סיבות טובות להימנע מפרסומה, אך כשמדובר בתמונה כללית – ניתן יהיה למצוא את נקודת האיזון. הצגה של סדרי גודל ומאפיינים של אמצעי הלחימה שנותרו לאויב, יכולות ייצור, מנהרות, לוחמים ומסגרות לחימה, חשובה במיוחד על רקע הדיון הציבורי שמתקיים כל העת בסוגיית הפתרון לבעיית עזה. מבלי להמעיט בחשיבותו של מה שהושג עד כה, נכון להדגיש את מה שעלול להמשיך לאיים עלינו ואת המרחק שנותר לנו עוד לעבור עד להשגתו המלאה של יעד הפירוז.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14 בספטמבר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 4 בספטמבר, 2026.

טהרן ליקקה אתמול את פצעיה וספרה את הרוגיה. באמצע השבוע, בתגובה לירי נוסף של משמרות המהפכה לעבר מכליות נפט במפרץ, יצא צבא ארה"ב למבצע הפצצות ברפובליקה האסלאמית, בעיקר באזורי החוף. תחילה ניסו האיראנים להמעיט בעוצמת הנזק ודיברו על נפגעים ספורים בלבד, אך אתמול נחשף שוב כי ממדי ההרס גדולים. מספר ההרוגים מתקרב לעשרים.

אבל אסור לזלזל באנשי משמרות המהפכה. אתמול לפנות בוקר החרידו אזעקות את כוויית והאמירויות, אחרי שטהרן תקפה בסיסים אמריקניים שם, לטענתה. המבצע הזה, דווקא לאחר לילה שבו ארה"ב לא תקפה בשטחי הרפובליקה האסלאמית, מעיד על הרצון לנקמה בעקבות ההרס במתקפות האמריקניות השבוע. מלבד התקיפה הזאת שיגרה איראן 13 טילים לעבר ירדן זמן קצר לאחר המתקפה, בלילה בין שלישי לרביעי.

עד כה טרם ידוע על נפגעים בקרב הכוחות האמריקניים השבוע, אך איראן איימה בשבועות האחרונים שחייל אמריקני יומת בתגובה לכל אחד מאנשי משמרות המהפכה שארה"ב תקטול. ייתכן שהמשך המתקפות הוא ניסיון לממש את המשוואה הזאת.

פיקוד המרכז של צבא ארה"ב, אגב, הודיע שיירט עשרה מהטילים ששוגרו לירדן, וכי שלושה מהם נפלו בשטחים פתוחים. אך צילומי לוויין שנפוצו אתמול ברשת רמזו כי מסלולי ההמראה והנחיתה בבסיסים האמריקניים נפגעו. קשה לאמת את אמינות הצילומים, אך לא תהיה זו הפעם הראשונה שטהרן הצליחה לפגוע בנכסי ארה"ב באזור, לאתר נקודות פגיעות ולחדור את ההגנות עליהן – כך שלא נופתע לשמוע שהאיראנים נחלו הצלחה מסוימת.

ההתלקחות הזאת, המוגבלת לעת עתה, התמקדה כמו בכל השבועות הקודמים במשיכת החבל בין איראן לארה"ב במצרי הורמוז. אולם ככל שעובר הזמן, נדמה שאפשר להכריז על מנצחת בתחרות. השבוע הצליחו האמריקנים, לטענתם, להעביר בלילה אחד – בחסות המתקפות על אזורי החוף – 40 מכליות, שנשאו כמעט 20 מיליון חביות נפט. הכמות הזאת שווה להיקף תעבורת הנפט במצרים לפני המלחמה, מה שאִפשר להנהגה האמריקנית להכריז על ניצחון. רשת CNN אימתה את הטענה בעזרת מקורות בצבא ארה"ב, שאישרו את ההערכה הזאת.

הצלחה מרשימה בלילה אחד עדיין אינה השבת המצב לקדמותו, והממוצע היומי של חביות נפט שיוצאות מהמצרים עדיין נמוך משהיה לפני המלחמה. אך ככל שנוקפים הימים מתברר כי האמריקנים אינם מכזבים, והם אכן מצליחים להוציא מהמפרץ מכליות, על אף כל המאמצים האיראניים.

סוכנות מודיעין ימי ומעקב אחר ספינות עדכנו השבוע את הערכותיהן ביחס להצלחה האמריקנית במבצע הגנבת המכליות, והודו כי הנתונים טובים משחשבו קודם לכן. חברת TankerTracker, למשל, ציינה כי הממוצע בחודש האחרון עלה ל־7.5 מיליון חביות נפט ביום שחלפו במצרים, וסוכנות המודיעין העסקי קפלר נקבה במספר גבוה אף יותר: 8.6 מיליון חביות ביום מאז החתימה על מזכר ההבנות במאי.

זה אומנם רחוק מהמספרים של 20־15 מיליון חביות שיצאו מאזור הורמוז לפני המלחמה, אך חלק גדול מהפערים נובע גם מהאופן שבו סופרים את היצוא, מדינות המוצא ועוד.

בינתיים, מכל מקום, האמריקנים ומדינות האזור עמלים על חלופות אחרות. נמלים בעומאן ובאמירויות עובדים שעות נוספות כדי להוציא נפט מאזור האוקיינוס ההודי, וגם הסעודים מייצאים דרך נמל ינבוע בים האדום. ביחד, לפי ספירת קפלר, הם מוציאים מהאזור כ־15 מיליון חביות נפט ביום. גם זה עדיין לא מגיע למספרים הקודמים, אבל זה נותן מענה הולך וגובר למצוקה העולמית.

להסתער על הכבלים

המאמץ האמריקני במצרי הורמוז עמד השבוע גם במרכז המתקפות של צבא ארה"ב באיראן. המטרות לא נבחרו באקראי, ולפי הפרסומים מטרת ההפצצות הייתה בעיקר לבלום את הניסיונות האיראניים לבנות מחדש את אמצעי המעקב ומערכות המכ"ם שלהם באזור המפרץ הפרסי.

בגל המתקפות הקודם הושמדו רבות מהמערכות האלה, שסייעו לאיראנים לזהות מכליות שחוצות את המצרים כשמכשירי האיתור שלהם כבויים. נטרולם אפשר לארה"ב להגביר את זרימת הנפט מחוץ למפרץ, והיא לא מעוניינת להניח לאיראנים לשבש שוב את כוונותיה.

המצב הזה מדגיש עוד יותר את התסכול בטהרן. מדברי בכירים איראנים גם השבוע ומנתוני חברות המודיעין העסקי עולה שוב שהם לא מצליחים לייצא כלל נפט דרך הים. היעדר ההכנסות והמצור מחריפים את המצב במשק המקומי, והריאל ירד שוב לשפל חדש – יותר מ־2.2 מיליון ריאל לדולר אחד.

אבל חמורה מכול היא ההפנמה האיראנית שמנופי הלחץ שלהם נשחקים. ככל שהאמריקנים מחזירים את ייצוא הנפט לרמתו המקורית, לא יהיה תמריץ למדינות העולם לדרוש מארה"ב לסיים את המלחמה. מנגד, דווקא האיראנים עצמם לא מצליחים לייצר הכנסות מהפקת הנפט.

מפלס הלחץ עשוי לעלות גם לנוכח קריאתו של הנשיא דונלד טראמפ השבוע לעם האיראני, לראשונה זה חודשים, לצאת לרחובות להתקומם. נוספים לכך הדברים של מזכיר המדינה שלפיהם מזכר ההבנות באסלאמבאד מת, וגם ההדלפה שהנשיא טראמפ עצמו כבר לא מעוניין לחזור להסכם ברוח כזו, על כל הוויתורים שבו.

טהרן מאבדת את הישגיה לקראת השיבה האפשרית לשולחן המשא ומתן. לא עוזרים גם הדיווחים בתקשורת הבינלאומית על שיועצי הנשיא טראמפ מבקשים לשכנע אותו לעצור את ההסלמה "בינתיים", ושיש אפשרות שהמתקפות יחודשו כבר לאחר בחירות האמצע, בעוד חודשיים פחות יום.

אין פלא, לפיכך, שהשבוע נשמעו במשטר האייתוללות קריאות לנקוט טקטיקות חדשות, התקפיות יותר. הן באו לידי ביטוי באיום של סגן הנשיא האיראני, למשל, שקרא לאזרחי ארה"ב לאגור דלק ונפט, שכן טהרן תפגע קשות, לדבריו, בכלכלה האמריקנית. עורך העיתון השמרני "כיהאן", הנחשב למקורב למשמרות המהפכה, הציע לתקוף ישירות את כבלי התקשורת התת־ימיים במצרי הורמוז, שאחראים לנפח גדול מתעבורת האינטרנט העולמית – כטקטיקה חדשה שתפעיל לחץ על המערב.

אפשרות אחרת של איראן היא להתיר כל רסן, להשתולל על כל מדינות המזרח התיכון ולהצית מלחמה אזורית חדשה. הלחץ הגובר, מעריכים בישראל, דורש מאיתנו להיערך לאפשרות שטהרן תבקש לשגר טילים לעברנו.

שר הביטחון ישראל כ"ץ התייחס לכך אתמול, כשציין ש"יש סימנים" שאיראן עלולה להידחף לצעדי ייאוש, בין השאר גם בשל החשש מנפילת המשטר. הוא הזהיר את ההנהגה בטהרן כי תקיפה איראנית תשחרר את צה"ל מכל מגבלה, והבטיח שנתקוף את כל תשתיותיה של הרפובליקה האסלאמית, כולל מתקני אנרגיה, "ונחזיר את איראן לתקופת האבן והחושך".

המאחז האסטרטגי במוקד

החשש מהתלקחות מחודשת מול איראן העסיק אתמול את צה"ל גם ביחס לחזית אחרת – לבנון. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה אתמול כי הפעילות הישראלית בלבנון מעוררת לחץ באיראן, ושהאיראנים העבירו לארה"ב ולישראל, דרך עומאן, מסרים המזהירים כי מתקפה קרקעית של צה"ל על הרכס תביא לחידוש המלחמה ולירי טילים לצפון הארץ. לפי הדיווח, מקור הלחץ האיראני הוא הימצאות של קצינים איראנים במתחם, ובהם שני בכירים.

אולם אמש הודיע צה"ל שהסתיים טיהור התשתיות התת־קרקעיות של חיזבאללה ברכס עלי טאהר. חלק מהמחבלים חוסלו וחלק נמלטו מהמרחב, לפי הודעת הצבא, ולאחר השלמת נטרול התשתיות עצמן – בפיצוצים ובאטימות – "צה"ל ייערך בהגנה מחודשת בהתאם להערכת המצב".השבוע צולמו כלים הנדסיים כבדים ברכס, המעידים על הפעולות שמבצע צה"ל באזור.

בישראל, אגב, הכחישו את הימצאותם של בכירים איראנים בבונקר התת־קרקעי בעלי טאהר, ובדיווחי החדשות בארץ נטען כי ייתכן שמקור הפרסום הזה בכלל בחיזבאללה עצמו, שחושש לאבד את המאחז האסטרטגי שלו בעלי טאהר ומעוניין לגרור לצידו את טהרן למלחמה בישראל וכך אולי למנוע את נפילתו בידי צה"ל.

פרסומים נוספים בארץ גרסו כי ההערכה במערכת הביטחון היא שטהרן ממילא לא תמהר להצטרף למערכה רק בשביל חיזבאללה, בין השאר בשל האפשרות לתגובה ישראלית עוצמתית. ייתכן שהפרסום על כיבוש הבונקר אתמול נועד לאותת לאיראנים כי הפרשה כבר נסגרה, ושאין טעם לצאת עליה למלחמה.

במקביל, חיזבאללה סופג תבוסות גם בזירות אחרות. המשא ומתן בין ישראל ללבנון ממשיך להתקדם, למורת רוחו של הארגון. עד כה טרם נקבע מועד חדש לשיחות בין הצדדים, אך אתמול ניאותה הממשלה בירושלים לשחרר ללבנון חמישה עצורים, שניים מהם אזרחים סורים. לפי הודעת משרד ראש הממשלה, המחווה נעשתה בתמורה לסיוע והמאמצים של ממשלת לבנון באיתור שרידיהם ובירור גורלם של ראשי הקהילה היהודית בלבנון בשנות השמונים, שנרצחו בידי ארגוני טרור במדינה.

ראש ממשלת לבנון נואף סלאם הודה לארה"ב, ולשגריר בביירות מישל עיסא בפרט, על התיווך בהשבת האסירים. הוא הדגיש שימשיך לפעול להחזיר עוד אסירים למדינה ולהסיג את צה"ל מכל שטחי לבנון.

בד בבד המשיכה ביירות להפעיל לחץ מדיני בכיוונים אחרים. השבוע יצא ליוון נשיא לבנון ג'וזף עאון, ונועד עם מקבילו באתונה שעות ספורות לאחר חתימת ההסכם הביטחוני ההיסטורי עם ישראל להקמת מערכת הגנה אווירית ביוון. עאון ביקש מממשלת יוון לסייע ללחוץ על ישראל ליישם את הסכם המסגרת ולסגת משטחי לבנון.

במרכז הדיונים של נציגי לבנון עם מדינות אירופה השבוע עמדה סוגיית הארכת המנדט של כוח יוניפי"ל במדינה. אחרי ההתנגדות האמריקנית להמשך פעילותו, נדמה שהדיון שנערך במועצת הביטחון נתן את האות הסופי לכך שהוא יפסיק לפעול בדרום לבנון בסוף השנה הקרובה.

רבות ממדינות אירופה התנדבו להחליף חיילים ולשלוח כוחות כדי למלא את מקומו, אף שישראל מטילה וטו על מעורבותן של מדינות שאינן ידידותיות, כגון ספרד או צרפת. איטליה מסתמנת לפי שעה כגורם מרכזי שעשוי להשתתף במאמץ הזה, אם אכן יקרום עור וגידים.

בביירות כמובן תומכים בהצבת כוחות רב־לאומיים חלופיים ליוניפי"ל, כולל גורמים כמו יושב ראש בית הנבחרים נביה ברי, מנהיג תנועת אמל השיעית. ברי מקורב לחיזבאללה ולאיראן, ומעוניין בנוכחות כוחות זרים שיחצצו בין השיעים לצה"ל.

אגב, עמדה אחרת שהשמיע השבוע הייתה כי יש להרחיב את אזורי הפיילוט בלבנון שבהם נמסרת האחריות הביטחונית לידי הצבא המקומי וצה"ל נסוג. קשה לומר שמדובר בהפתעה, שכן העמדה הזאת דווקא מתכתבת היטב עם כוונותיו הגלויות והנסתרות של ברי לשקם את כוחה של העדה השיעית ושלוחיה החמושים במדינה. ישראל תנסה כמובן למנוע מצב כזה, ולוודא שכל כוח שיפעל בדרום לבנון לא יבלום אותה או יפריע לה להילחם בארגוני הטרור שמפעילה איראן במדינה.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"יש סימנים שאנחנו רואים, שמעידים כי הלחץ הכלכלי הכבד שבו הם נתונים והחשש מהתקוממות ומנפילת המשטר עלולים לדחוף אותם לצעדי ייאוש" – כך אמר אתמול שר הביטחון ישראל כ"ץ ביחס לאפשרות שאיראן תתקוף את ישראל. הניסוח הזהיר מתוך הכתב מלמד כי המילים נבחרו בקפידה.

דבריו של שר הביטחון מגיעים בעיצומה של הסלמה בעימות שבין וושינגטון לטהרן, לאחר החרפה משמעותית של הצעדים הכלכליים נגד איראן והתכתשות צבאית נוספת סביב מצרי הורמוז.
הנשיא דונלד טראמפ אמר השבוע כי הלחץ המשולב, הצבאי והפיננסי, הביא את כלכלת איראן ל"נפילה חופשית", וכי הכנעתה של טהרן היא רק עניין של זמן. תרומה לא מבוטלת לכך יש לייחס להצלחתו של הצבא האמריקני לשחוק את מנוף הלחץ המרכזי של איראן במצרי הורמוז, להחזיר חלק ניכר מתנועת הנפט ולכפות בפועל נתיב שיט מאובטח. ובנוסח ציוצו של טראמפ אתמול, "הנפט של הורמוז – חוזר". גם אם קריאתו החוזרת של הנשיא לעם האיראני להתקומם לא הוציאה את האזרחים לרחובות, היא הראתה להנהגה בטהרן לאן הוא עלול לכוון כעת.

שינוי המשטר הוא פתרון הקבע היחיד שיביא סוף לאיום האיראני, אך מוקדם עדיין לשמוח. המשטר בטהרן טרם מיצה את כל האפשרויות שברשותו כדי להיחלץ ממצוקתו. הוא מניח כי ויתורים מסוימים מצידו יחדשו חיש מהר את המגעים להסכם מדיני. כל עוד לא הגיע לכך, החרב עדיין רחוקה מצווארו.

בינתיים הוא בוחר לפעול נגד שותפותיה של ארה"ב באזור, ובמקביל לבנות את כוחו ולייצב את יחסיו עם הזרועות שנגדעו: המיליציות בעיראק, החות'ים, חמאס ומעל כולן – חיזבאללה.
מנקודת מבטה של ישראל, הימנעותה של איראן עד כה מלשגר לעברה טילים במסגרת התגובות על המתקפות האמריקניות יכולה להעיד על ההתנהלות המחושבת של המשטר בטהרן ביחס לכניסה לעימות צבאי ישיר עמה. על רקע זה אפשר להבין גם את ההערכות שנשמעות בארץ בעניין כוונתה של איראן לגרור את צה"ל למערכה בלבנון, תוך כדי ניצול מוקדי החיכוך בין ישראל וחיזבאללה, שקיימים ממילא בזירה זו.
הגברת המעורבות האיראנית בענייני לבנון בעת הזו עשויה לשרת מבחינתה מטרה חשובה נוספת: הכשלת המגעים המדיניים בין ישראל לממשל עאון. קשה לקבוע את המשקל שהאיראנים נותנים למטרה הזו במכלול שיקוליהם.

מה שלא יהיה, העלאת פרופיל המעורבות האיראנית בזירת לבנון דווקא עתה, והאזהרה כי היא תגיב בעוצמה אם צה"ל יתקוף את מתחם רכס עלי טאהר – שכידוע מטופל זה זמן בידי ישראל – משרתות את מטרותיה של טהרן. אם ישראל תימנע מלתקוף, טהרן לא תציל רק את הנכס האסטרטגי הזה, אלא גם את הזיקה שביקשה ליצור בהבנות שהושגו באסלאמבאד בין זירת איראן ולבנון. היא תציג זאת כעיגון בפועל של המשוואה שלפיה תקיפה ישראלית שווה תגובה איראנית.

בתרחיש השני, אם ישראל תתקוף בלבנון למרות האזהרות, המשטר בטהרן יפיק לפחות את הרווח שיש במתיחות שמהלך כזה יעורר בין ירושלים לוושינגטון. יתרה מזאת, מתקפה כזו תאפשר לאיראן לשסות את חיזבאללה בישראל ולנצל את התלקחות האש כדי לשפר את עמדת המיקוח שלה במגעיה עם ארה"ב. בתרחיש כזה טהרן תשמור לעצמה גם את החופש להחליט על מעורבות ישירה שלה בלחימה.

העובדה שעד כה איראן הסתפקה בהעברת אזהרותיה בערוצים מדיניים, ולא באופן פומבי, מלמדת על רצונה לשמר מרחב גמישות מרבי בהחלטותיה ביחס לזירה הלבנונית, ולא להתחייב מראש על דרך פעולתה. בצד השני, השיטה שבה ישראל התנהלה עד כה בסוגיית מתחם רכס עלי טאהר אפשרה לגרוע מיכולות חיזבאללה מבלי לחצות את הרף של מתקפה רחבה. גישה זו הקטינה את הסיכונים לכוחותינו, הפחיתה את הלגיטימציה של איראן לממש את איומיה למתקפה ישירה, וגם התקבלה בהבנה על ידי וושינגטון.

על כל פנים, אם טהרן תחליט להשתמש בזירה הלבנונית כדי לחפש מוצא למצוקתה, או שכבר החליטה לעשות זאת, סוגיית רכס עלי טאהר היא רק עילה מזדמנת לכך. גם אם היא תוכרע, בטהרן ימצאו סיבה אחרת.

אזהרותיה של ישראל, שכוונו לא רק לאוזני המשטר בטהרן, בהחלט במקומן. האתגר של מערכת הביטחון הוא לזהות מבעוד מועד מהלכים שאיראן ושלוחיה עלולים לבצע מתוך ייאוש, ולהיערך להם. במידת הצורך אין להסס להקדים מכה למכה.

להכניס לפרופורציות
מבצע המעצר הנועז של מועין אל־עראביד, ראש מנגנון ביטחון הפנים של חמאס, מצדיק את הסופרלטיבים שקצר. מלבד תרומתו המיידית לשחיקת ההגבלות שמועצת השלום ביקשה לקבוע על פעילות צה"ל ברצועה, הוא ממחיש את מחויבותה של ישראל לפעול נגד מנגנוני חמאס ותשתיותיו, ולא רק להסיר איומים מיידים.

במישור הפנים־עזתי מחזקת פעולה זו את ביטחונם העצמי של אנשי המיליציות וסודקת את דימוי השליטה המוחלטת של ארגון הטרור. היא מגבירה את החשדנות הפנימית בשורות חמאס ומחזקת את תחושת החדירות המודיעינית והנרדפוּת של אנשיו. לבסוף, המעצר הזה צפוי לספק לגורמי הביטחון מודיעין בעל ערך רב, שחלקו ישמש בסיס לתכנון מבצעים חשאיים וסיכולים נוספים בעתיד.

אחרי כל זאת, יש להציב את הדברים בפרופורציה הראויה: העובדה שלאחר שלוש שנות לחימה מבצע מעצר כזה עדיין נתפס כמהלך מורכב ויוצא דופן, מלמדת שהדרך לעיצובה של "עזה 2.0" עוד ארוכה. בתוך כל שאר יעדיה, מערכת הביטחון צריכה לעצב את המציאות הביטחונית באופן שפעולות כאלה יהיו דבר שבשגרה.

הרשימה עדיין ארוכה
הרשימה המתארכת של סיכולי מחבלי חמאס בעזה מלמדת על האחיזה המודיעינית ועל הנחישות שקיימת במערכת הביטחון. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מהמוטיב שחוזר על עצמו כמעט בנוגע לכל אחד מהם: מעורבותו בקידום מתווי טרור עדכניים. גם ניסיונות החצייה של "הקו הצהוב" בימים האחרונים מעידים על התעוזה הגוברת אצל חמאס.

בארגון הטרור לא מאבדים זמן. כל רגע פנוי מנוצל לשיקום היכולות ולחשיבה על הדבר הבא שיוכל לחלץ את חמאס מטבעת החנק שמתהדקת סביבו, ואולי אף לשנות מעט את מאזן הכוחות הנוכחי. לא צריך להיות מומחה כדי להעריך שהוא חושק באפשרות החטיפה יותר מאי פעם. בקרב המפקדים ומחבלי חמאס בשטח יש לא מעטים שצברו ניסיון בתחום זה.

מניעת תרחיש כזה היא יעד בעדיפות עליונה. לצורך זה חיוני לשמר את תחושת הנרדפוּת בחמאס. רשימת היעדים לחיסול צריכה להתרחב, ולכלול גם את שדרת מפקדי הגדודים והפיקוד הבכיר. הרשימה אומנם התקצרה, אך היא עדיין ארוכה מדי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 04 בספטמבר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 באוגוסט, 2026.

ה"די־דיי" הכלכלי נגד איראן, משטר העיצומים הנרחב שהממשל האמריקני הכריז עליו השבוע, הוא בשורה חשובה לישראל – אך לא לגמרי ברורה. מובילי התוכנית, ובהם הנשיא דונלד טראמפ ומזכיר האוצר סקוט בסנט, ציינו כי יפעילו עיצומים משניים נגד מדינות שיסחרו עם איראן, אבל לא פירטו מה כוללת ההכרזה הזאת, ומה הצעדים שינקטו.

עוד בטרם ההכרזה על הסנקציות המשניות הודיעה איחוד האמירויות, אחת משותפות הסחר העיקריות עם איראן, כי לא תקיים עוד סחר עם טהרן בשל ירי הטילים עליה בשבוע שעבר. שותפת הסחר הגדולה ביותר עם איראן, סין, התריסה ואמרה שלא תחדל מהקשרים הכלכליים בשל העיצומים. סביר להניח שגם רוסיה, המקיימת קשרי מסחר נרחבים עם הרפובליקה האסלאמית, לא תציית להכתבות מוושינגטון. עדיין לא ברור מה תעשה טורקיה, שותפה עיקרית אחרת של האיראנים, שנקלעה בין הפטיש לסדן. אם האמריקנים יהיו רציניים במהלכי הענישה, אנקרה עלולה להתמודד עם בעיה לא פשוטה.

בכל מקרה, ה"די־דיי" נלווה למשטר החנק ההדוק שהאיראנים מתמודדים איתו זה שנים, וכבר מצאו דרכים רבות לעקוף אותו. אם המהלך יועיל, מה טוב. אם לא, ואפילו אם הוא ספין בלבד, האיראנים הגיבו בלחץ ניכר.

אחת הסיבות לכך היא הצלחת המצור הימי האמריקני במצרי הורמוז. גם נגיד הבנק המרכזי באיראן, המתי, הודה כי טהרן אינה מצליחה לייצא נפט בשל פעילות צבא ארה"ב. תמונות לוויין מאזורי ייצוא הנפט האיראניים במפרץ הפרסי מאשרות כי מקורות ההכנסה שלה יבשו.

על הבור הכלכלי מעיד השפל בערך המטבע האיראני. שער הדולר לעומת הריאל עלה השבוע ל־2 מיליון ריאל לדולר. בפברואר, ערב המלחמה, עמד השער על כ־1.3 מיליון ריאל לדולר, וביוני 2025, ערב מבצע "עם כלביא", נסחר הדולר בשוק הפתוח באיראן בשער של 800 אלף ריאל לדולר. בתוך כשנה איבד בסך הכול המטבע האיראני יותר מ־50 אחוזים מערכו.

במקביל האינפלציה משתוללת ברחובות הרפובליקה האסלאמית. מחירי המזון והתרופות, סחורות בסיסיות ומוצרים רבים אחרים זינקו בעשרות ולעיתים אף מאות אחוזים, והכלכלה המקומית צפויה להתכווץ ביותר מ־2 אחוזים השנה. משק החשמל מקרטע, והרשויות צופות שבקרוב ייאלצו התושבים לסבול הפסקות חשמל נרחבות במחוזות רבים. תושבים מבכים ברשתות החברתיות על האתגר ברכישת מוצרי מזון, וההערכות הן שמשכורת בסיסית מספיקה לפעמים כדי להתקיים רק בדוחק.

אחד הסממנים הבולטים למצב החמור הוא המחסור בדלק. תיעודים במדינה מאשרים את המחסור בתחנות, את התורים הארוכים של מכוניות שמבקשות למלא את המכלים, בצל הגבלה של 20 ליטר לכל תדלוק. מקורות בממשלה מסרו לאתר האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל" שמאגרי הדלק המקומיים אזלו כמעט לגמרי בשל המצור, וכי אולי יתייבשו לחלוטין תוך כמה ימים. בינתיים הממשלה דנה, לפי הדיווחים, באפשרות של העלאת מחירי הדלק לציבור – נושא רגיש במיוחד, המעיד על המצב הנואש באיראן. ב־2019 צעד דומה הצית גל מחאות שנהרגו בו מאות בני אדם. אם האייתוללות שוקלים שוב לחזור לאפשרות הזאת, כנראה אין להם ברירה.

תשישות אמריקנית

מתווה העיצומים הנרחב שחשפו האמריקנים השבוע אינו מקרי. לפי דיווחים בארה"ב, זו צפויה להיות צורת העבודה של הממשל בחודשים הקרובים. צבא ארה"ב אינו נערך בשלב זה למתקפה, לפי טענת בכירים שם, לפחות עד בחירות האמצע. לעת עתה יסתפקו האמריקנים בניסיון להוריד את איראן על ברכיה באמצעות חנק כלכלי.

גם אם אין לשלול את האפשרות שהדיווחים הללו הם חלק מהטעיה מכוונת, בסגנון המלחמה הפסיכולוגית שקדמה למבצעים הצבאיים הקודמים, זה מתיישב עם הקו הכללי שנוקטים האמריקנים בחודשים האחרונים. הם נמנעים מאוד מחידוש האש בקנה מידה נרחב, ומתרכזים בפוליטיקה הפנימית שלהם. באתר החדשות אקסיוס דווח שמזכיר המדינה מרקו רוביו אמר למדינות באזור שלא צפויה מתקפה אמריקנית לפחות עד נובמבר.

בינתיים מנצלת וושינגטון את הזמן כדי לרענן את כוחותיה באזור. אחרי הפרסומים על המורל הנמוך בקרב מלחי נושאת המטוסים אברהם לינקולן, שהוצבה באזור במשך חודשים, נשלחה להחליף אותה נושאת המטוסים ג'ורג' וושינגטון. החיילים על סיפון הלינקולן, שלפי הדיווחים התמודדו עם תנאי היגיינה קשים וחלקם אף ניסו לשלוח יד בנפשם, החלו את דרכם הביתה. בינתיים הם קיבלו "פינוק" בדמות עגינה בתאילנד וחופשה קצרה שם. אולי כלקח מהאירוע, הצי האמריקני כבר ייעד מחליפה גם לנושאת המטוסים וושינגטון, והכריז כי כוח המשימה של נושאת המטוסים תיאודור רוזוולט יגיע לאזור למשימה שתימשך שבעה חודשים.

עניין אחר הוא המשך נטרול מנוף הלחץ האיראני במצרי הורמוז. האמריקנים טענו פעמים אחדות השבוע כי הם מצליחים להעביר בחשאי, תחת ליווי צבאי כבד, מיליוני חביות נפט ביום מהמפרץ הפרסי אל האוקיינוס ההודי, על אף האיומים האיראניים, באמצעות מכליות שנעו בשיירה וכיבו את מכשירי האיתור שלהן. מצרי הורמוז, הדגיש טראמפ פעמים אחדות, פתוחים.

קשה לאמת את הטענה הזאת, אך צילומי לוויין הראו 15 מקרים שבהם מכליות קטנות יצאו אל מחוץ למצרי הורמוז והעמיסו את תכולתן על מכליות גדולות יותר – עדות שמאששת במידת מה את השיטה האמריקנית. גם מחיר חביות הנפט מסוג ברנט, שירד השבוע לרמתו הנמוכה מזה חודש, משקף את האמון של השוק בטענות הממשל. לצד זאת, מומחים מציינים כי אין עדיין הוכחה לכך שהנפט שיצא מהמפרץ אכן הגיע לשווקים, ושזהו בלון שעוד עשוי להתפוצץ.

עבודה אחרת של הצי האמריקני היא נטרול המוקשים הימיים שזרעה טהרן במצרי הורמוז. השבוע טען טראמפ כי המלאכה הושלמה, וכי כל המוקשים פונו. גם לכך טרם ניתנה עוד הוכחה, וברור כי ספינות רבות יסרבו לקחת את הסיכון של שיט במצרים ללא ליווי צבאי, גם אם איום המוקשים הוסר.

אפילו אם הטענות האמריקניות נכונות, צריך לראות איך הן תואמות את ההסדר שאיראן מנסה להגיע אליו עם עומאן על פתיחת המצרים. השבוע הודיעו משמרות המהפכה כי המשא ומתן הושלם, וכי יוגדר נתיב ימי שם בהתאם לסיכומים ביניהן. הם הזהירו את ארה"ב שהמצרים ייפתחו רק אם תסכים לתנאים שהציבו, אך קשה לראות את טראמפ נכנע לדרישותיהם.

ייתכן גם שהדיווח כולו הוא תעמולה ומלחמה פסיכולוגית: בכיר איראני שהתראיין בעילום שם לרויטרס זמן קצר לאחר הודעת משמרות המהפכה הודה כי ההליך עדיין בעיצומו, וכי המשא ומתן טרם הסתיים.

הפתרון: שעיר לעזאזל

החשש העיקרי בטהרן כרגע הוא מהשפעות המצור הימי של ארה"ב. אף שלאיראן יש גבולות יבשתיים עם שבע מדינות, היא מתקשה להסתדר ללא האפשרות לייצא נפט וסחורות נוספות.

המצב הכלכלי מוביל את המשטר לחשש מפני התחדשות המהומות. בכירים במדינה, כולל הנשיא מסעוד פזשכיאן ויושב ראש המג'לס מוחמד קאליבאף, הזהירו שיש לסיים את המלחמה, ושללא אפשרות לצמיחה כלכלית המדינה לא תוכל להחזיק מעמד. "אנו נמצאים במצב הגרוע ביותר של מלחמה כלכלית", אמר פזשכיאן.

במקביל ניכר חשש מפורש של בכירים איראנים ממהומות רחוב על רקע האינפלציה והקושי של האזרחים לרכוש מוצרים בסיסיים. האוכלוסייה המקומית עדיין שרויה בטראומה מהדיכוי האלים של מהומות ינואר, וסובלת מהיעדר אמון בסיוע חיצוני – ובפרט סיוע אמריקני, אחרי שהנשיא טראמפ לא עמד בהבטחתו לסייע למפגינים – והפחד ממיליציות זרות שיבואו לסייע למשטר בפיזור המחאות בכוח רב.

דוברי המשטר הקיצונים מזהירים תכופות מפני חידוש המלחמה, מאיימים שיתקפו מדינות שישתפו פעולה עם האמריקנים ועם משטר העיצומים שלהם, ואפילו משרטטים תרחיש שבו איראן לא תמתין ל"פרובוקציה" אלא תיטול את היוזמה כדי לתקוף בעצמה מדינות באזור. דיבורים כאלה משקפים את רמת הלחץ במחנה האיראני, ומהווים בלוני ניסוי הבוחנים את היעילות של מנגנוני פריקת המתח הציבורי.

ראשי משטר האייתוללות מבינים שבשלב הזה, כאשר הציבור זקוק נואשות למשהו לכלות בו את זעמו, שעיר לעזאזל עשוי להיות הפתרון המוצלח. אם יגיעו למסקנה שאין להם ברירה אחרת, ושבקרוב עשוי להיווצר איום על שלטונם, הם בהחלט עלולים לנסות ליזום עימות – אפילו בקנה מידה לא גדול – כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית.

סביר מאוד שישראל לא בהכרח תעמוד על הכוונת, משום שהאיראנים יבקשו בעיקר להפחית את הלחץ האמריקני ולהפיג את הזעם הפנימי, ולשוב לשולחן המשא ומתן בתנאים נוחים יותר. מטרתם אינה להצית מלחמה אזורית מול יריב שרק מחכה לתירוץ להיכנס בהם בכל הכוח.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהסיכון הזה. האיראנים תאבי נקם, ומעוניינים להחזיר לישראל ולארה"ב מנה אחת אפיים על חיסול מנהיגיהם. מתקפות הסייבר וניסיונות הפגיעה בבכירים בארץ ובבני משפחותיהם לא הצליחו עד כה לספק את הסחורה. בשלוש השנים האחרונות איראן החליטה פעמים רבות על קו אסטרטגי שבסופו של דבר פגע בה, והכוח שלקח לעצמו המחנה הקיצוני ביותר במדינה לא הסיט אותה מדרך זו.

את הפצצה המתקתקת הזאת מנסות לנטרל המדינות המתווכות. בכירים עומאנים, פקיסטנים וקטארים נחתו השבוע בטהרן, וחלקם גם העבירו מסרים מארה"ב לראשי השלטון שם. אולם הבית הלבן הכחיש אתמול כי מתקיים משא ומתן עם הצדדים, ונראה שהוא לא מעוניין לספוג ביקורת על הסכם תבוסתני רגע לפני בחירות האמצע. גם האיראנים לא מתלהבים לקבל את הדרישות האמריקניות, ובפרט בתחום הגרעין ומצרי הורמוז.

הווקטור הנוכחי מוביל לפיצוץ, גם אם מבוקר, ולא ברור אם יש מי שיצליח לקטוע את הפתיל הבוער לפני שיגיע לחומר הנפץ. באופן אירוני, הקמפיין האמריקני שנועד דווקא להכניע את האיראנים עשוי להיות זה שיצית מחדש את האש.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 באוגוסט, 2026.

מומחי הסייבר האיראנים שהצליחו ביולי להשבית תחנת כוח בבריטניה למשך ארבעה ימים, לפי פרסום במדינה השבוע, העלו שוב לכותרות את הממד החשאי של המאבק בין הרפובליקה האסלאמית למערב, שמתנהל בשדה קרב דיגיטלי, עמוק בתוך הרשת הווירטואלית.

באותה עת ממש, לפי החשד, פתחו פצחנים בשירות טהרן במתקפת סייבר נרחבת על מערכות מים בארה"ב, בין היתר במינסוטה ובמישיגן. בניו-יורק טיימס דווח כי לפחות שבע מדינות היו על הכוונת האיראנית בתקרית הזאת, שאומנם לא נגרם בה נזק לאספקת המים, אך ככל הנראה ניזוקו בעקבותיה מחשבים המפקחים על איכות המים ועל רמות הכימיקלים השונים שנמצאים בהם. יש לציין שאומנם לוקח זמן רב לאתר במדויק את התוקפים ולהצביע עליהם, ולעיתים גם מנסים התוקפים להזדהות כגורמים אחרים כדי לפגוע ביחסים בין מדינות יריבות, אך החשד המיידי בהחלט נפל על טהרן.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שההאקרים ששולח משטר האייתוללות מנסים לפגוע במאגרי מי השתייה. לפני שש שנים, ב-2020, פורסם כי ישראל הצליחה לסכל מתקפת סייבר על מתקני מים בארץ, ובעיקר עצרה את הניסיון להעלות את כמות הכלור שמצוי במים לרמה מסוכנת. הגורמים המוסמכים בישראל הזהירו כי הצלחה של מתקפה כזו יכולה להוות גם סיכון לחיי אדם, ובנוסף לעכב הזרמת מים בצינורות.

מתקפות הסייבר בתקופה האחרונה הן עדות אחת מני רבות לכך שלא חלו תמורות משמעותיות בהיגיון שמדריך את טהרן ובאופן הפעולה שלה במהלך השנים. עם זאת, מאז שעבר הסכסוך בין ישראל וארה"ב לאיראן למישור הגלוי ולעימות צבאי ישיר מסתמנת מגמה של החרפה, שכלול והתרבות של השימוש בסייבר לקידום היעדים האיראניים, באופן שמדאיג עד מאוד גורמים רבים במערב.

בשבוע האחרון, לדוגמה, הזהירו כמה רשויות ממשל בארה"ב כי מתנהל ניסיון איראני לפרוץ למערכות מחשוב מתוצרת חברת "סימנס", שמשמשות לפיקוח על מתקני מים ותשתיות חיוניות אחרות. המערכות הללו רווחות במגזרי תעשייה רבים, כולל אנרגיה, מים, ביוב, מעבדות כימיות, מפעלי מזון וחקלאות ועוד. ההתרעה, שפורסמה במשותף על ידי גורמים כמו הבולשת הפדרלית, מחלקת האנרגיה, המחלקה לביטחון המולדת ועוד כמה גופים ממשלתיים בכירים, גורסת כי המתקפות עשויות לאתר נקודות חולשה במערכות של "סימנס", וכך להוביל לשיבוש של הליכים קריטיים, תקריות אבטחה ובטיחות, נזק לציוד והשבתה של מחשבים, גניבת מידע והשפעה ארוכת טווח.

בנוסף, מחלקת המשפטים האמריקנית הגישה לאחרונה כתב אישום נגד 17 מומחי מחשבים איראנים שפעלו במשך שנים רבות בשליחות משמרות המהפכה. לפי כתב האישום, הפצחנים תקפו אוניברסיטאות בארה"ב ומחוצה לה, מערכות ממשל אמריקניות וארגונים פרטיים, פרצו לאלפי חשבונות חברתיים, דוא"ל ומחשבים, ומשכו מהם עשרות טרה-בייט של מידע, מסמכים ועוד.

בין היתר הצליחו מומחי הסייבר לגנוב מחקרים, מאמרים וקניין רוחני, השתמשו בחלקם וניצלו אותם לטובת ההתקדמות המדעית של איראן, ואחרים נמכרו למרבה במחיר באמצעות האינטרנט. בנוסף גם הציעו ההאקרים למכירה גישה לחשבונות של אנשי הסגל ולספריות האקדמיות שלהם.

הפרשה הזאת, שתחילתה בשנת 2013, מראה כי איראן ותומכיה אינם ממקדים את פעילותם רק בפגיעה פיזית או קיברנטית באויב, וכי הם מגוונים את המתקפות שלהם לטובת צרכים שונים אחרים.

אין חוקים למלחמת סייבר

על מתקפות הסייבר האיראניות הראשונות נגד מטרות אמריקניות אפשר להצביע כבר בתחילת העשור שעבר. מחלקת המשפטים הגישה כתבי אישום אז נגד חברות הקשורות לממשל בטהרן, שנחשדו כי השביתו עשרות מערכות כלכליות ובנקאות בארה"ב החל משנת 2011. המתקפות נטרלו את אתרי האינטרנט של אותם בנקים, ועלות הנזק הגיעה בסך הכול לעשרות מיליוני דולרים. באותה עת גם הצליח פצחן אחד בשירות איראן להיכנס למערכות הבקרה על סכר באזור ניו-יורק, אף שמערכות השליטה שלו היו מנותקות, והוא לא הצליח לגרום נזק.

בשנת 2014 הותקפה חברת הקזינו "לאס-וגאס סנדס" שבראשות איל ההון היהודי-אמריקני שלדון אדלסון (גילוי נאות: אדלסון היה בעלי קבוצת ישראל היום ומקור ראשון עד מותו, והיא עודנה בשליטת משפחתו), ונגרם לה נזק ניכר. דיסקים קשיחים שלמים נמחקו, הרשת הארגונית שלה נפגעה, אתרי האינטרנט של המלונות בבעלותה הושבתו, ומידע אישי על לקוחות רבים נגנב.

בשנים הבאות הרבה גורמי ממשל עמדו על הכוונת האיראנית, כולל מחלקות המדינה והאוצר, חברות ביטחוניות בארה"ב, וגם ארגונים רבים. בין היתר השתמשו האיראנים גם במתקפות כופרה וסחיטה רבות, וכך הצליחו לגרוף מיליונים רבים של דולרים לכיסם.

בסוף העשור הקודם הגיע השיא עד אותה עת במתקפות הסייבר מטהרן, כשנפרץ חשבון הדוא"ל של היועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארה"ב, ג'ון בולטון. במקביל נעשה ניסיון להתערב בבחירות לנשיאות ארה"ב, במהלכים שונים שמטרתם הייתה להשפיע על דעת הקהל בארה"ב ולכוון אותו נגד הנשיא דונלד טראמפ, שהתמודד על כהונה נוספת.

בדומה ללוחמה פסיכולוגית, שימוש בלחץ דיפלומטי ואפילו חסימת מצרי הורמוז, האפשרויות השונות שהציעו מתקפות סייבר שימשו את איראן – עוד הרבה לפני המלחמה – כאמצעי נוסף שיסייע לה למנף את המערכה הא-סימטרית שהיא מנהלת נגד האמריקנים כדי להביא אותה לעמדת יתרון גם במציאות העולמית. אלא שבחודשים האחרונים, ודווקא על רקע התבוסות שספגה הרפובליקה האסלאמית בשדה הקרב, נראה כי המתקפות הללו מתעצמות, תופסות אופי מתואם ומתוכנן יותר, והופכות לכלי מרכזי שמשמש את האיראנים כדי לפצות על חסרונות אחרים.

יתרה מכך, בעולם שבו הסייבר הוא כלי מלחמתי חדש יחסית, טרם התגבשו עד הסוף תפיסות, עקרונות פעולה ונורמות הקשורות לשימוש בו ולתגובה שיש לנקוט אחרי שנגרם נזק ממנו. כך למשל, כיצד תגיב ישראל על שימוש באמצעים קיברנטיים כדי להשבית תשתיות אזרחיות בארץ, ללא נפגעים ורק נזק כלכלי? וכיצד ניתן בקלות להפנות את האצבע המאשימה כלפי איראן, ובאיזה מחיר? מה התשובה הראויה למתקפה שאכן גובה נזק ממשי בעולם האמיתי, שאפילו מביא להרוגים ונפגעים? העמימות בתחום הזה, בשלב הנוכחי, משחקת היטב לידי האיראנים.

מומחים מסבירים כי האסטרטגיה הזאת משתלבת היטב בתפיסת העולם המלחמתית של איראן בחודשים האחרונים, הכוללת ניסיון להרתיע את האויב במנותק מכוחה האמיתי של טהרן, וכן שימוש ברשתות פרוקסי וארגוני שלוחה מרוחקים. משמרות המהפכה, שחולשים על המבצעים הקיברנטיים של איראן, מתאמים ומתכננים כך מערכה רחבה שחורגת מהפרעה לרשתות, גניבת כסף והטרדה. יתרונותיה הגדולים הם במחיריה הנמוכים, השפעותיה הגדולות והיעדר הצורך לחצות גבולות גיאוגרפיים. בהתאם, גם היקף המטרות מתרחב מאוד, והיעדים מגוונים.

מאז תחילת המלחמה בסוף פברואר 2026 נצפית עלייה גדולה בפעילות הסייבר האיראני, שכוללת מטרות רבות: ריגול, גישה למערכות אויב, שיבוש, דליית מידע, פשיעה, גניבה כלכלית ועוד. בחודש מרץ, דווח בישראל, היו יותר מחמישים אירועי פריצה למערכות ארגוניות שונות בארץ, והם נעשו באופן מאורגן ומסודר.

הפצחנים האיראנים, מעירים מומחים, מונחים על פי אסטרטגיה ברורה המתיישרת היטב עם מטרות המלחמה של איראן, ואף מסייעות להן – בעיקר בכל הקשור לריגול ואיסוף מידע, ניתוח כוונות של האויב ועוד. התפתחות הבינה המלאכותית עוזרת מאוד למתקפות הסייבר האיראניות, והמומחים של איראן משתמשים בה, לפי ההערכות, לכתיבת דו"ח, ניתוח הנזק לאויב, פעולות הנדסה חברתית, מניפולציה או יצירת תוכן בקלות. הטכנולוגיה הזאת גם מגדילה בכמה מונים את אפשרויות המהירות, הטווח, הפגיעה והיכולות של הסייבר האיראני.

שילוב ידיים בין הקינטי לקיברנטי

המהלומה הראשונה שהנחית מערך הסייבר האיראני במלחמה הנוכחית נגד ארה"ב, לפי מה שפורסם עד כה, אירעה ב-11 במרץ. היא כוונה נגד חברת הטכנולוגיה הרפואית "סטרייקר", היושבת במישיגן, ואשר מפעילה סניפים רבים ברחבי העולם, כולל בישראל. האיראנים ניצלו פרצות בתלות של החברה בשירותי ענן, חדרו למערכות מבית "מיקרוסופט", ושלחו "נוזקת מחיקה" שפקדה על יותר מ-200 אלף שרתים, מחשבים וטלפונים של החברה להתאפס.

את המבצע הובילה קבוצה "הנדלה" המפורסמת, הנשלטת בידי משרד המודיעין האיראני, שלטענתה הצליחה למחוק יותר מ-50 טרה בייט של נתונים. היא טענה כי עשתה זאת כנקמה על המתקפות נגד איראן, והגדירה את החברה "ציונית". אף שבמתקפה לא נפגע ציוד רפואי, היא הזיקה מאוד ליכולתה של החברה לקבל ולשלוח הזמנות, ציוד רפואי ומכשירים שונים. יתרה מכך, ההצלחה כבר עשתה את שלה: כעת היה ברור לאזרחים האמריקנים כי איראן תנסה לפגוע גם בהם בביתם, וכי יש ביכולתה גם להצליח בכך.

אך לצד זאת, מתקפות הסייבר גם לבשו אופי אחר, ובפועל הרימו תרומה של ממש למאמץ המלחמתי של טהרן. ביולי, למשל, פורסם כי איראן הצליחה לפרוץ לפרוטוקול טכני שמנתב מידע ברשתות תקשורת, וכך גילתה וזיהתה מיקומים של חיילים אמריקנים, כוחות ובסיסים ברחבי המזרח התיכון – מה שדייק את מתקפות הטילים האיראניות והגביר את האבדות בקרב צבא ארה"ב. בנוסף, הסוכנים של הרפובליקה האסלאמית הצליחו לחדור למצלמות אבטחה במדינות האזור, מה שנתן להם יכולת לבצע הערכות נזק, לקבל תמונה של אזורי הפגיעה ולשפר את דיוק הטילים והכטב"מים.

במידת מה, אגב, זה מזכיר את הפעולות שביצעה ישראל, לפי הדיווחים, כדי לאתר את מיקומו של מנהיג איראן עלי ח'מינאי לפני שחוסל במכת הפתיחה של המלחמה. החדירה למצלמות רחוב, במובן זה, יכולה לשמש את שני הצדדים – והאיראנים הבינו זאת היטב.

מהכיוון ההפוך, איראן כיוונה חלק מהתקיפות הקינטיות שלה למטרות שקשורות לעולם הווירטואלי, ומשלימות את הנזק הקיברנטי. מיד בתחילת המלחמה, ב-1 במרץ, תקפה איראן בטילים וכטב"מים מרכזים של אמזון בבחריין ובאמירויות, וכך השביתה את שירותי הענן של החברה ושירותים נוספים שלה. חשיבותם של מרכזי מידע כאלה, לפי ההערכה, עלתה בשל השימוש הגובר בבינה מלאכותית, וייתכן שמנהיגי איראן ביקשו לשבש אמצעים שלהבנתם מסייעים לארה"ב וישראל לתקיפות נגדם.

בסוף אותו חודש פרסמה איראן אזהרה שתתקיף חברות אמריקניות מרכזיות בתחום הטכנולוגיה והמחשוב, כולל גוגל, אפל, מטה, אורקל ועוד. בתקשורת המקומית דווח על עוד מתקפות נגד מרכזים של אמזון בתחילת אפריל, ופגיעה נוספת במרכז של אורקל בדובאי ב-2 באפריל.

לצד התועלת הצבאית, המתקפות הללו נועדו גם למטרות אחרות. בין היתר, כוונתן הייתה ליצור משוואה בין מטרות שישראל וארה"ב תקפו, ובהן מרכזי תעשייה ומחשוב איראניים, ובין יעדים דומים במערב. טהרן גם ביקשה לשלוח מסר לבנות הברית של ארה"ב באזור שאף תעשייה – חשובה ככל שתהיה – לא תחמוק מהנשק האיראני. בנוסף, מדובר ביעדים יחסית קלים לאיתור ולפגיעה, כך שהרווח מתאזן היטב עם העלות הקטנה.

באותו אופן, גם מטרת מתקפות הסייבר של איראן לא הייתה רק יצירת נזק פיזי או וירטואלי. לדברי חוקרים באוניברסיטת רייכמן, המתקפות של קבוצת "הנדלה", למשל, שירתו את היעד של כל פעולת טרור אחרת – זריעת פחד, ערעור החוסן הציבורי והשפעה על התודעה. לכן נלוו למתקפות הללו קמפיינים מתוזמנים, שכללו איומים, התרעות, מניפולציה ועוד. דוגמה שאולי אפשר להתחבר אליה יותר בקלות היא המסרונים שקיבלו רבים בישראל מאיראן, ובהם איומים מפורשים. הם נועדו לשמש אותה מטרה. היעד הוא זריעת פאניקה, דה-מורליזציה, ערעור תחושת הביטחון של האזרחים ועוד.

זה גם היעד, פעמים רבות, של חלק ממתקפות ה"פישינג" והפריצה למכשיריהם של בכירים ביטחוניים. "הנדלה", כזכור, הצליחה לחדור למכשירו של ראש הבולשת הפדרלית קאש פאטל ולפרסם משם תמונות אישיות שלו. ההאקרים האיראנים ניסו להגיע לאנשי תקשורת בארץ, וזכורות היטב הטענות לפריצות למכשירי הטלפון של הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט והרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בני גנץ.

בהנחה שרוב האנשים הללו אכן מצייתים לכללי ביטחון שדה, ולא מאחסנים על המכשירים האישיים שלהם מידע סודי, מבצעים כאלה נועדו בעיקר להביך אותם, להדגים שוב את עומק החדירה של טהרן, ולנסות לדוג חומרים אישיים מביכים או פוליטיים. האיראנים עשויים לשמור חלק מהדברים הללו, אגב, למועד מאוחר יותר, ולשלוף אותם בתזמון מתאים, או לנצל אותם למטרות סחיטה.

בארה"ב החשד היה גם שהמתקפות על מערכות המים במדינות השונות לא נועדו באמת לפגוע באספקה, אלא להוות "פיצוח תודעתי" (או פיגוע תודעתי), ולהדגים לאזרחים האמריקנים – בדומה למתקפה של "הנדלה" על חברת הטכנולוגיה הרפואית בתחילת המלחמה – את ידה הארוכה של טהרן, לעורר פאניקה וחשש מפגיעה בתשתיות הכי בסיסיות שמשמשות אותם.

היתרון הגדול של טקטיקה כזו הוא שהיא קלה וזולה, ומנגד מניבה רווחים רבים. לא צריך לפרוץ את כל מערכות ההגנה של היריב, אלא רק להיכנס פנימה, לצלם תמונות, לפרסם אותן בליווי איומים – ולהניח לאויב לדמיין את הגרוע מכול. המוח שלו כבר יעשה את יתר העבודה. ברמה ההסברתית, פעולה מוצלחת כזו יכולה גם להאדיר את הדימוי של איראן כמעצמה טכנולוגית שיכולה לפגוע במטרות הרחק מגבולותיה, ובה בעת שוחק את התדמית של העליונות האמריקנית בתחום הטכנולוגיה.

גם כעת, לאור הגברת הלחץ הכלכלי של ארה"ב ותוצאות המתקפות על מרכזי טכנולוגיה איראניים בתחילת המלחמה, מתקפות סייבר נותרו עדיין אחת האפשרויות האמינות, הזולות והמועדפות על האיראנים, שלא יעלו את סף ההסלמה של הסכסוך כל עוד לא יצטברו למסה קריטית או יפגעו במטרה רגישה במיוחד. הן גם מהוות תשובה טובה לכך שאיראן אינה יכולה להגיע פיזית בהכרח למקומות כמו בריטניה, שמסייעת לאמריקנים, ולגרום לה לשלם מחיר על מעורבותה במלחמה.

כבר כעת ניכר כי יש תוצאות למאמץ האיראני. חברות טכנולוגיה גדולות מתחילות לשקול, לפי הטענה, את בניית המרכזים הבאים שלהן במקומות בטוחים יחסית, ולא למשל במדינות המפרץ. אף שקשה למצוא מקומות "בטוחים" בעולם – במיוחד לאור ההסלמה במלחמת אוקראינה-רוסיה בעניין הפגיעה במגזר האזרחי – סומנו עד כה מדינות כגון מרכז ומזרח אירופה כיעדים מועדפים. מגמה כזו עלולה להיות מכה משמעותית לארצות המזרח התיכון, וזו בדיוק הכוונה של ההנהגה בטהרן. לברית עם ארה"ב, הם מדגישים, יש גם מחירים – ואנו נגבה אותם.

לא ניחשף להיקף הפעילות הנסתרת

ישראל וארה"ב אינן שוקדות על השמרים גם בממד הסייבר. לצד המתקפות שנועדו לשבש יכולות איראניות, שתי המדינות עסוקות מאוד בהגנה, פועלות ישירות נגד הפצחנים בשירות טהרן ומטות הסייבר של המשטר, ומפגינות בעצמן מומחיות בתחום הקיברנטי.

דוגמה אחת, למשל, לפעולת הגנה שבוצעה במלחמה היא ההשתלטות של הבולשת הפדרלית על תשתיות של "הנדלה" ימים ספורים לאחר המתקפה על חברת סטרייקר במרץ. אירוע קיצוני יותר הוא החיסול – שוב, לפי דיווחים באיראן – של מפקד יחידת "הנדלה" בתקיפה ישראלית ושל סגן שר המודיעין האחראי על תיק הסייבר נגד ישראל.

במקביל, תקיפות סייבר על תשתיות איראניות נועדו גם הן לפגוע בחיי היומיום של האזרחים, לנטרל חלק מהאמצעים הצבאיים של טהרן ואפילו לדחוף עוד את הכלכלה המקומית לקראת האפשרות של נפילתה. התקלה הנרחבת שהשביתה את השירותים של ארבעה בנקים גדולים במדינה, לפי הטענה, נבעה ממתקפת סייבר שהצליחה במשך שבועות לגרום להם לא לתפקד באופן משמעותי.

כמו כן, ישראל עשתה שימוש במלחמה בלוחמה פסיכולוגית שנעזרה בסייבר, כששלחה הודעות למכשירי הטלפון של אנשי צבא איראנים, פרצה לשידורי הטלוויזיה במדינה ולאתרי החדשות שלה, ואף ביצעה פעולות נוספות. סביר להניח שאת רוב הפעילות הזאת אנו לא מכירים, ואולי לעולם לא ניחשף אליה. לא אלמן ישראל.

המאבק הזה אולי נסתר מעין, אך נראה שהוא יצרי, נחוש, נרחב ומסוכן מאוד. הוא אינו נח גם כשמוכרזת הפסקת אש, וההתפתחויות הטכנולוגיות מגדילות את היכולות ההתקפיות כל העת. כאזרחים במדינה שנמצאת כל העת על הכוונת האיראנית, חשוב לנו לסגל אמצעים ושגרת פעילות שיסייעו להפחית את החשיפה שלנו לפגיעה נרחבת, לא לפרוץ את גבולות ביטחון השדה ולהקפיד על כללים פשוטים שיעזרו להגן עלינו מפני היד הווירטואלית הארוכה של איראן. מכיוון שקו ההגנה תמיד יכול להיפרץ, וזה נכון גם בממד הסייבר, חשוב לנו להתכונן לכך במרחב הפרטי שלנו. את יתר העבודה יעשו אנשי המקצוע – ויש על מי לסמוך.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההיסטוריה מלמדת כי הפוגה במלחמה היא דבר שכיח, המשרתת דווקא את הצד החזק – זה שנמצא ביתרון על היריב – ומשמשת אותו להתארגנות, הצטיידות בנשק וגיוס כוח אדם נוסף ואם תנוצל נכונה, יכולה להיות המפתח לפריצת דרך אסטרטגית מול איראן.

הדוגמה, אולי הכי משמעותית לגבי ישראל, היא שתי ההפוגות שהיו במלחמת יום העצמאות. ההפוגה הראשונה, שהייתה מ-11 ביוני עד ה-8 ביולי 1948, שימשה את ישראל לגיוס לוחמים מקרב עולים חדשים – כולל אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) וגח"ל (גיוס חוץ לארץ) – וכן להתארגנות ולקליטת ציוד ונשק רב מחו"ל ובעיקר מצ'כוסלובקיה. במשך ההפוגה הזו התבסס והפך צה"ל מארגון ה"הגנה" לצבא סדיר ומאורגן.

ההפוגה השנייה החלה ב-18 ביולי 1948 ולא נקבע לה מועד סיום רשמי, כך שהמלחמה נמשכה לאחר מכן באופן לא רציף. בארץ הייתה בזמנו התנגדות לא קטנה להפסקת הלחימה הזמנית שנכפתה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, מתוך מחשבה שהיא תועיל יותר לצבאות ערב הסדירים. אך לאמיתו של דבר, ההפוגות הועילו מאוד לישראל לנצח באופן ברור במלחמת השחרור, לכבוש שטחים מעבר לגבולות הסכם החלוקה ולהביא להקמת מדינת ישראל בגבולות 1949 (קווי שביתת הנשק) שהיו רחבים בהרבה מהצעת החלוקה.

במלחמת העולם השנייה, האנגלים והצרפתים למעשה לא נלחמו, והיו בהפוגת מלחמה כחצי שנה מהכרזת המלחמה עם גרמניה. הגרמנים – שבתחילת הדרך היה להם צבא קטן יותר ולא מוכן כראוי למלחמה מול צרפת – ניצלו את ההפוגה הזו (שכונתה "המלחמה המדומה", מאחר שמעולם לא הוכרזה באופן רשמי).

הם ניצלו את הזמן להתארגן, להמשיך להצטייד ולתכנן מתקפה אסטרטגית שהפתיעה את האנגלים והצרפתים. מתקפה זו הביאה להכרעה מהירה, לכניעת צרפת ולפינוי חיל המשלוח הבריטי מדנקרק – תוך השארת כל ציודו מאחור וכניעת עשרות אלפי החיילים שאבטחו את הפינוי.

תקופת ההפוגה הזו היא תקופה שיכולה להביא לישראל תועלת רבה. זה הזמן להסיק את המסקנות על האסטרטגיה שננקטה עד כה. המפתח לניצחון במערכה יכול מאוד להיות ניצול נכון של ההפוגה שבה היא מצויה כעת, כפי שנאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" – לא רק כוח צבאי, אלא קודם כל מחשבה אסטרטגית נכונה. עליה לנצל את חלון הזמן הזה בצורה מרבית לגיבוש אסטרטגיות לחימה חדשות – כאלו שאולי יביאו להפלת המשטר האיראני.

משום כך, אין לישראל סיבה להתאכזב מכך שהעימות בין ארה"ב לאיראן אינו מסלים כעת, אל מול מדיניות אמריקאית שאינה החלטית; הסלמה כזו הייתה עלולה להוביל למערכה רחבה יותר ומבלי שיש בידינו פתרון שמוביל להכרעת משמרות המהפכה.