על חזונו ההיסטורי של בנימין נתניהו לא צריך להכביר מילים. האיש, בנו של היסטוריון, חי למען רגעים כאלה. למרות המכה הקשה מנשוא שספגה ישראל במתקפת הפתע של חמאס לפני קצת יותר משנתיים, תחת הנהגתו הצליחה ישראל לקום מעפר ולהשתקם – ואף להכות את אויביה במקומות הרחוקים ביותר.

אבל אם יש משהו שלמדנו ביממה האחרונה שוב הוא עד כמה גם לנשיא האמריקני דונלד טראמפ יש מבט משקיף לרחוק על קורות ההיסטוריה. זה לא רק הרצון שלו להביא טוב לעם האמריקני בכהונתו ולשפר את מעמדו ולהציב אותו שוב בבכורה העולמית, אלא זהו גם דחף אמיתי לתקן בעיות בעולם כולו שהוזנחו זמן רב. באומץ רב הוא לוקח סיכונים ומוכן לעשות דברים שאחרים לא עשו לפניו, גם במחיר של ביקורת פנימית ובינלאומית. המתקפה על איראן היא אחד מהדברים האלה.

הכוח האדיר שריכזו האמריקנים באזור הצטרף למאמץ ישראלי עילאי, וכן לפיצוח מודיעיני שאפשר רק לעמוד ולהצדיע לו – שהוביל למתקפה משותפת מרשימה מאוד על האיראנים. העובדה שהצליחו שוב להפתיע את ראשי המשטר וההנהגה הצבאית, ולתקוף אותם פעם נוספת במהלך התכנסות של כמה מהם במוקדים אחדים, לפי הדיווחים, מדגימה את גודל ההישג המודיעיני. בצירוף ליכולות האוויריות, מעט מאוד צבאות בעולם יכולים להתגאות בהצלחות כאלה.

בינתיים, התגובה שמגיעה כמעט רק מאיראן (אולי טיפה מעיראק) יכולה ללמד על בלבול והיעדר תיאום בהנהגה של "ציר ההתנגדות" כולו. אומנם האיראנים תקפו כמה בסיסים אמריקניים באזור, אבל עשרות הטילים ששיגרו לעבר מדינות באזור בעיקר פגעו באזורים מאוכלסים. זה לא מסייע להם, זה לא פועל לטובתם. אם בחודשים האחרונים החל תהליך של התקרבות בין איראן ובין ערב הסעודית, למשל, הרי שהמתקפה על ריאד בהחלט יכולה לסכל או להסיג אותו לאחור אפילו אם המשטר בטהרן ישרוד את המלחמה הזאת. אם הפגיעות במדינות המפרץ וערב יימשכו ויביאו גם לנפגעים רבים, הרי שזה עשוי אף לגרור אותן למלחמה. כך גם סגירה של מצרי הורמוז, שתזיק לא רק לאמריקנים אלא בראש ובראשונה למדינות המפרץ.

אגב, מאות מהטילים והכטב״מים ששיגרה איראן, שכמובן התכוננה למתקפה מבעוד מועד ובכל זאת הופתעה, יורטו. חלקם התפרקו בדרך, לפי צילומים מהאזור, מה שמעיד על איכות השיקום של מערך הטילים מאז הסבב הקודם ביוני. מן הסתם סייעו לכך גם יכולות ישראליות חסויות, אולי אפילו מתקפות הסייבר הנרחבות שעליהן דווח מאז פתיחת המבצע.

הבלבול אצל האיראנים כמובן ברור לאור רשימת החיסולים המדהימה במכת הפתיחה; לצד המנהיג העליון ח'מינאי חוסלו גם שר ההגנה האיראני, מפקד משמרות המהפכה, יועצו הבכיר של ח'מינאי עלי שמח'אני – אבי תוכנית הגרעין האיראנית – ובכירים נוספים. זה מאפשר גם את ההישג המדהים בהגנה, כאשר עד כה לא נפגעו בנפש ישראלים או אמריקנים בתקיפות האיראניות, ומעטים מאוד נפצעו בצורה חמורה יותר מפגיעות קלות.

עם זאת, נצטרך כנראה עוד לחכות ולראות מי הותקף וחוסל במכת הפתיחה – מה שישפיע על יכולות ההתאוששות האיראניות וגם על הפיקוד.

אם לדון שנייה בשמות, הרי שוודאי שחיסולו של מנהיג איראן, ח׳מינאי – כפי שדווח בישראל כעובדה מוגמרת – הוא השלמתה של משימה חשובה מאין כמוה. אך לא פחות גדול יהיה ההישג אם חוסלו בנו ויורשו מוג׳תבא (גם אם לא מונה לכך, ולא ברור סופית עד כמה באמת היה מקבל את השלטון). שמות בכירים אחרים שעל הכוונת כוללים את מפקד הצבא (שגם הוא אולי הותקף), הנשיא פזשכיאן (עוד התקפה) וכמובן עלי לריג׳אני, שמונה בפועל בידי ח׳מינאי לניהול המדינה (ולא יודע אם הותקף). לפי הטענה, גם מפקד כוח קודס אסמאעיל קאאני, שר הפנים עלי אכבר וליאתי ומפקד הבסיג׳ היו יעד לחיסול.

ניתן להניח כי השניים האחרונים, בעיקר, הם הזמנה אישית של הנשיא טראמפ. הוא הבטיח לבוא לעזרת המפגינים, ואלה היו מהראשים של מי שטבחו בהם. אם חוסלו, זה בוודאי היה מעשה צודק.

שימו לב לטורקיה

התפתחות המשא ומתן בימים האחרונים מוכיחה כי למרות כינוס הכוחות האדיר של ארה"ב בשבועות האחרונים, ועל אף התיאום הצפוף בין ארה"ב לישראל, האיראנים בכל זאת לא ציפו בכלל לסוג של מתקפה כזה, בשיתוף פעולה הדוק ובעוצמת אש מעין זו. ייתכן שהייתה זו זחיחות והמחשבה שהם יכולים לסובב את האמריקנים על אפם ללא הרף באמצעות מריחת המשא ומתן, ואולי זה פשוט חוסר אונים מול העוצמה האמריקנית והישראלית – שהיא בין היתר תולדה של הצלחות מבצע עם כלביא והפגיעה במערך ההגנה האווירי והטילים אז.

יש עוד כמה דברים שצריך לשים לב אליהם בימים הקרובים: ראשית, מה יהא על ארגוני הפרוקסי, והאם יצטרפו למלחמה? שעות אחדות לפני פתיחת המבצע, שכידוע נבחר לו השם "שאגת הארי", ביצעה ישראל סדרת הפצצות על יעדים של חיזבאללה בלבנון. לפי שעה הארגון לא הודיע על כוונתו להצטרף לקרבות, למרות חדירה של כטב"מ מלבנון בשעות הערב, והוא הסתפק בגינוי חלוש יחסית. לא ברור עד כמה הוא גם יכול להרשות לעצמו מעורבות מלאה במלחמה, שרק תספק תירוץ לישראל להכות אותו בעוצמה. ייתכן שגם האיתות שנשלח לו כמה שעות לפני המתקפה נקלט היטב בדאחייה, שם במילא עסוקים בהדיפת ביקורת ולחץ של ההנהגה במדינה מגרירת לבנון למלחמה נוספת.

המיליציות בעיראק, שלא ידוע אם ניסו בכוחן המוגבל לירי מרחוק (בעיקר כטב"מים) להצטרף למערכה, הותקפו בעצמן בידי חיל האוויר. בקרוב נראה אם המסר הזה יחלחל אליהן, בנוסף לאזהרות האמריקניות בשבועות האחרונים מתקיפת ישראל, והן יבינו שלטובתן כדאי להן לצפות בהצגה מרחוק. לפי שעה הן פרסמו הודעות מיליטנטיות במיוחד נגד ארה"ב וישראל, אך לא ברור אם אכן גם יממשו אותן.

הדברים נכונים גם לגבי חמאס, שממילא נמצא על הכוונת של וושינגטון וירושלים, על רקע סירובו להתפרק מנשק. אפילו אם יש לו עוד כמות משמעותית של רקטות לטווחים ארוכים, מה שלא ברור, הסיכוי שיאזור אומץ וישגר אותן על ישראל לא גבוה. משמעות הדבר היא שישראל תוכל לתקוף אותו, בתמיכה אמריקנית, בעוצמה רבה, ולמעשה לחדש את המלחמה. כנראה הוא לא ירצה זאת.

הפרוקסי האחרון שרלוונטי בנקודת הזמן הנוכחית, אם כן, הוא החות'ים. אף שאי אפשר לזלזל במורדים השיעים בתימן, ולפי הסימנים המוקדמים הם בהחלט נכונים להיכנס למערכה, צריך לזכור שלא מדובר בסכנה אסטרטגית למדינת ישראל. חודשים על גבי חודשים של ירי לישראל הוכיחו שהם אפילו לא מהווים איום גדול כמו חיזבאללה. אם הם ינסו לשגר כוחות קרקעיים לישראל, מה שלא עשו עד כה בצורה רצינית, המצב עלול להשתנות, אבל עד עכשיו זה לא בוצע. עם זאת, גם הצטרפות שלהם למלחמה וירי על כוחות אמריקניים או על ישראל באמצעות טילים וכטב"מים יאפשרו לשני הצבאות גם יחד להכניס אותם לסל המטרות ולהכות בהם נחרצות.

נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב. איך יגיב מנהיג טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן? בינתיים הוא הסתפק בגינוי חריף, כולל לבן בריתו טראמפ, וכמובן טען שארה"ב תקפה בעקבות ההסתה של נתניהו. האם הנשיא האסלאמיסטי יעשה יותר מכך, ולא יסתפק רק בגינוי, בשל הסכנה להצפת ארצו בפליטים מאיראן? האם זה יהיה קו השבר בינו לבין ארה״ב? חשוב לעקוב.

יעדים להמשך

בסיכום ביניים של היום הראשון למלחמה, לפחות לפי המידע שפורסם עד כה, ניכר ששלושה יעדים עיקריים היו על הכוונת של ישראל וארה"ב: הבכירים האיראנים בדרג המדיני והצבאי, ההגנה האווירית המשתקמת של משטר האייתוללות ויכולות הטילאות של טהרן – בסיסים, משגרים, מצבורי דלק ועוד. לפי דיווחים בתקשורת, החלוקה בין הצבאות ברורה למדי: צה"ל מטפל בעיקר באיום הטילים, בעוד שהאמריקנים פוגעים בגרעין, בסמלי השלטון ובהנהגה. ברור שזו לא חלוקה הרמטית, ולראיה – ניסיון החיסול של ח'מינאי בידי צה"ל. חיסול ח'מינאי, ככל שאירע, כבר מציב את היום הראשון כהצלחה מסחררת.

בימים הבאים יש כמה יעדים שיהיו על הכוונת של ארה"ב וישראל להמשך המלחמה: ראשית כול, צריך "לנקות" את הדרך ולפגוע בכל יכולות הקרב האוויריות של איראן – מעט מטוסי הקרב שנותרו ברשותה – וההגנה האווירית שלה. מצב כזה יאפשר למפציצים כבדים יותר להשתלב בהפגזות, כולל על אתרי הגרעין. ראינו כבר מה הם מסוגלים לעשות ביוני.

במקביל, המטרה הדחופה ביותר היא חיסול של כמה שיותר משגרים, בסיסי טילים, מאגרי דלק ומפקדות שיגור של האיראנים. ריכוזי כטב"מים חשובים גם הם, אך פחות מהטילים. ככל שיכולת השיגור האיראנית תיפגע, ולאור העובדה שמספר המטרות שהם מטווחים גדול יותר, כך קטן הסיכוי לנזק משמעותי בארץ.

אבל בנוסף יש עוד כמה יעדים: הבכירים האיראנים שטרם חוסלו או שלא נעשה ניסיון לפגוע בהם יהיו מטרה חשובה במיוחד. סביר להניח שישמרו על משנה זהירות בשלב הנוכחי, אך צריך לחכות לפריצות דרך מודיעיניות ולהזדמנויות מבצעיות ולהכות בכל מי שחשוב בהנהגה האיראנית. ככל שישרור בלבול ומהומה שם, כך ייטב לנו אל מול התגובה של טהרן וגם בשלב הבא, כאשר האופוזיציה אולי תרצה לקום וליטול את השלטון. העובדה שלא ברור מי יהיה בשלטון אחרי ח'מינאי מועילה לנו בהקשר זה.

מטרה חשובה אחרת היא כמובן הגרעין האיראני. אף שבסיבוב הקודם נפגעו כמה מהאתרים הגדולים של תוכנית הגרעין ויכולות רבות קוזזו, האיראנים החלו לשקם אותם בחודשים האחרונים. כזכור, גם האתר המבוצר בסמוך לנתנז, שאיראן החלה לבנות אותו בשנים האחרונות, לא הותקף כלל במלחמה הקודמת, ולפי ההשערה קיימות בו תשתיות ראשוניות להעשרה.

טראמפ הזכיר כיעד למלחמה גם את הצי האיראני, ואמר שיושמד כולו. זה חשוב במיוחד על רקע האיום – ואולי אפילו התחלתו של הניסיון, לפי הדיווחים – לחסום את מצרי הורמוז, מעורקי תעבורת הנפט החשובים בעולם. חשוב מאוד שהאמריקנים יגיבו בתקיפות גדולה לכל ניסיון כזה, וימנעו את מימושו. כך גם לגבי כל יכולת אחרת איראנית להזיק ליעדים אסטרטגיים באזור, כולל אפשרות לתקיפת מתקני אנרגיה. יש לעצור את היכולות הללו בעדיפות גבוהה.

איום אחר שנמצא בעדיפות גבוהה הוא סיכול יכולות פיגועי הטרור של איראן בחו"ל. טהרן התמחתה בהקמת תאים רדומים במדינות שונות במערב, ושמרה אותם ליום פקודה. כאן זו לא רק משימה של ישראל וארה"ב, אלא כל מדינות אירופה, אוסטרליה, קנדה ועוד יצטרכו להתגייס לכך. זה נכון לגבי יעדים ישראליים, אבל גם לגבי יעדים מערביים בכלל.

שתי נקודות חשובות לסיום: אסור לנו לזלזל באיראנים. הם הוכיחו את עצמם כיריב מפתיע ומאתגר, וינסו להזיק לנו בכל דרך אפשרית. במקביל, הפעם גם אסור לעצור עד השגת כל היעדים שהצבנו לעצמנו. טראמפ כבר רמז שניתן יהיה אולי לעצור בהינתן נכונות איראנית לקבל את הדרישות האמריקניות, וסביר להניח שהלחץ גם עלינו וגם על ארה"ב – מצד מדינות המערב, האו"ם, בירות באזור, האופוזיציה האמריקנית וקהילות מוסלמיות – רק ילך ויגבר. חשוב מאוד שנעמוד בלחץ הזה, ונמשיך במשימה עד הסוף. זמן הוא מרכיב חשוב בהתמודדות הזאת, והאיראנים יודעים זאת. אפילו אחרי חיסול המנהיג הם מתכוננים "לנצח" במערכה באמצעות כוח העמידה שלהם, וצריך להוכיח להם שהנחישות המשולבת של שני הצבאות חזקה מכך.

לבסוף, כמו במתקפה ביוני, גם הפעם ההצלחה תימדד בין היתר ביכולת של האופוזיציה האיראנית לגייס את העם ולהעמיד חלופה אמיתית לשלטון הרודני באיראן. חשובה מאין כמוה העובדה שנתניהו הציב זאת כיעד גלוי וגם טראמפ התחייב לספק לכך תנאים אידיאליים, ולמעשה בפועל סימן גם הוא את המצב הזה כאחת ממטרות המלחמה.

השאלה הגדולה היא אם מאמצי המשטר לשבור את האופוזיציה במהלך המחאות ואחריהן, באמצעות מעצרים ורצח, אכן צלחו. האם העם יוסיף לצאת לרחובות, בהמשך למחאות באוניברסיטאות בימים האחרונים? האם יצליח לעמוד בפרץ של מהלכי המשטר לדכא את המחאות, כפי שמראים כבר סימנים ראשוניים מאיראן – כולל כוחות בסיג' שנשלחו לרחובות? גם כאן, חיסול המנהיג יכול לתת למפגינים זריקת מרץ משמעותית.

כמו שאמר בנו של השאה בהודעה מוקלטת היום, זה תלוי כעת בעם האיראני. טראמפ התחייב לעזור לו וינסה לעמוד במילתו. כעת האיראנים יצטרכו להוכיח את יכולתם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 1 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בעת כתיבת שורות אלה השיחות בז'נבה בין המשלחות של ארה"ב ואיראן עדיין נמשכות. משרד החוץ בטהרן תיאר אותן כ"אינטנסיביות ורציניות". המתווך העומאני יצא במסר אופטימי שלפיו "יש פתרונות יצירתיים", ובורסת הניחושים באשר לאפשרות המלחמה שוב גועשת.
מתוך שברי המידע והרמזים בתקשורת, נראה כי גם סבב השיחות הנוכחי לא כלל נושאים נוספים מלבד הגרעין. סוגיית העשרת האורניום ומעמדו של החומר המועשר עמדה במרכזן. מול העמדה האמריקנית, המבקשת לשלול מאיראן לחלוטין ולצמיתות את החומר המועשר ואת יכולת ההעשרה בשטחה, הועלו הצעות המסייגות זאת בכל הקשור לרמת ההעשרה, כמות החומר המועשר או תחולתן של ההגבלות.
כדרכו של כל משא ומתן מורכב, הפרטים המרובים משמשים להגדלת מרחב האפשרויות באמצעות הצעות המבוססות על "טרייד־אוף" – ויתור על דרישות מתחומים מסוימים בתמורה ליתרונות שיינתנו בתחומים אחרים.
לאן כל זה יוביל? קשה לדעת. מבחינת המשטר בטהרן, עצם קיומו של המשא ומתן הוא כבר הישג, על אחת כמה וכמה אם יצליח להכניס את וושינגטון לדיון מתמשך בפרטי הצעות הפשרה.
תיאורו הפומבי של סטיב ויטקוף את תמיהותיו של הנשיא דונלד טראמפ בנוגע להתעקשות האיראנית הנמשכת אפילו מול ההיערכות האימתנית של צבא ארה"ב היה יכול לספק חיזוק למי שראה בהיערכות הזאת אמצעי הפחדה ותו לא. נאום מצב האומה של הנשיא ונאום המלחמה שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת איזנו את ההערכה הזו.
אומנם הנשיא טראמפ עצמו אמר כי האיום הצבאי נועד לתת תוקף לדרישותיו בערוץ המדיני, אך גם בטהרן מבינים שהנוסחה לא תהיה תקפה לעד. מה שברור הוא שכל עוד ההנהגה באיראן תבין שהדרך להסכם פתוחה בפניה, חששותיה מפני מלחמה לא ידחפו אותה להיענות לדרישות ארה"ב.
לשיטתו של מי שמעדיף פתרון הסכמי, הדרך היחידה להוביל אותה לכך היא להכריז כי ברגע שהאש תיפתח, אופציית ההסכם לא תתקיים עוד.

איום הטילים הופנם

על רקע ההתפתחויות הללו שבה ועלתה שאלת חומרתו של איום הטילים הבליסטיים. לפי התיאורים שמסר ראש הממשלה נתניהו בהצהרותיו לתקשורת במהלך מבצע עם כלביא, ההנהגה באיראן תכננה לבנות את מערך הטילים הבליסטיים שלה בכמות, באיכות ובטווח שיוכלו לאיים על קיומה של ישראל. באותה העת צה"ל פגע ביכולות הללו ובלם את התפתחותו של האיום, אבל איראן חידשה את מאמציה בתחום.
עד לאחרונה, בדברים הפומביים של הנשיא טראמפ בנושא, היה אפשר להבחין שהתייחסותו לסוגיית הטילים הבליסטיים אינה דומה לזו שנתן לסוגיית הגרעין. דבריו בנאום מצב האומה על מאמצי איראן בתחום ועל טווח האיום, שעתיד להגיע גם לארה"ב, שיקפו הפנמה של הסכנה הנשקפת מכך. המסקנה הברורה גם לו היא שאסור להמתין לכך שהאיום יגיע לממדים כאלה.
האם אפשר להגיע לפתרון מוחלט בתחום הזה? המטרה היא להביא את האיראנים למסקנה שאין תוחלת להשקעתם.
היעד הצבאי צריך להיות פגיעה ביכולת: במרכיבים חיוניים של תעשיית הייצור, במשגרים ובטילים, כך שהשיקום ייארך זמן רב, יצריך משאבים ולא יהיה פשוט. בה בעת, היכולת השיורית לא תוכל לבדה להוות איום משמעותי על ישראל.
כל עוד משטר האייתוללות ימשיך לשלוט באיראן, אין לצפות לכך שישנה את שאיפותיו. המאבק נגד התעצמותו לא יהיה בשיטת "זבנג וגמרנו", אלא פעילות מתמשכת תוך התחקות אחר מאמצי ההסתרה וטיפול בכל מרכיבי שרשרת הערך. כל זאת במקביל לשימור העליונות של ישראל ולשכלול אמצעי ההגנה, כדי להוביל את ההנהגה האיראנית לפקפק בכדאיות ההשקעה בכיוון הזה.
באשר לאירופה, מערך הטילים שאיראן בונה צריך להטריד אותה. התרומה האיראנית למלחמת רוסיה באוקראינה הייתה צריכה כבר אז להדליק נורה אדומה במדינות אירופה. קנצלר גרמניה מרץ אבחן נכון את המצב כשאמר ש"ישראל עושה את העבודה השחורה בשביל כולנו".

הרתעה עכשיו

בשנתיים שחלפו חשף שב"כ יותר משלושים פרשיות ריגול חמורות של ישראלים שהופעלו בידי גורמי מודיעין איראניים. נדמה שהתרגלנו לקבל אחת לחודש הודעה של שב"כ על עוד חשיפה ועוד מעצרים.
מי שעסק בריגול יודע שהיקף כזה של גיוסים והפעלות מעיד על מאמץ חריג מצד היריב. האיראנים מגבירים את ניסיונותיהם בכל האזורים ובכל התחומים, ואף מבלי לדקדק בבחירת המגויסים. המלל היבש שמתאר את המשימות שהוטלו על חלק מהמופעלים יכול לרמז גם על כוונות שולחיהם. אין מדובר רק באיסוף מידע, שכן חלק מהמשימות הן בעלות אופי מבצעי מובהק – בין למטרה נקודתית, בין לצורך בניית תשתית שתשמש לפעילות עתידית. הרושם הוא שהאיראנים פועלים בחזית רחבה והולכים על כמות, מתוך הנחה שגם אם ישראל תחשוף את הרוב, הסטטיסטיקה בסוף תנצח. אלה שלא ייחשפו יספקו את הסחורה.
הלקחים שאיראן הפיקה לאחר מלחמת 12 הימים מחייבים את ישראל לשנות גישה גם ביחס לפרשיות הללו. אלו לא "מבצעי חסמב"ה", ולעולם אין אנו יודעים מה איננו יודעים. הגיעה העת להחמיר את הענישה, תוך התבססות על סעיף הסיוע לאויב בעת מלחמה, לשלול אזרחות, להחרים רכוש ולקצר את ההליכים המשפטיים כדי להביא להשפעה מיידית.
כאשר אנו בפתחה של מלחמה אפשרית עם איראן – זה הזמן להכריז שישראל תמצה את מלוא חומרת הדין עם מי שיסייע לאויב, על כל המשתמע מכך.

"הודו לשֵם כי טוב"

ביקור ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל הוא ביטוי נוסף לידידות החמה וליחסים המיוחדים בין המנהיגים ובין המדינות, בעיצומה של שעה גורלית לישראל.
הצהרתו מעל בימת הכנסת ש"הודו עומדת לצד ישראל ברגע זה ולתמיד" לא כוונה רק לקהל המקומי. היא נשמעה באזור כולו, ואף מעבר לו.
שורת המחוות ההדדיות שהוסיפה נופך רגשי למרכיבים הרשמיים של האירוע העלתה אצלי זיכרונות בלתי נשכחים מהביקור ההיסטורי שקיים ראש הממשלה נתניהו בהודו בינואר 2018, בהשתתפותי כראש המטה לביטחון לאומי. כיכרות הבירה ניו־דלהי והרחובות במחוזות האחרים שביקרנו בהם נתמלאו בכרזות ברכה ובדגלי ישראל. עשרות אלפים הריעו לשיירת הרכבים שנסענו בה, מנופפים בדגלי כחול־לבן. ביטויי ההערכה לישראל – שלא לומר הערצה – נשמעו מכל עבר. כך גם ההצבעה על קווי הדמיון בין התרבויות והמדינות. מעל לכול בלטה התקווה להידוק היחסים ולמיצוי הפוטנציאל העצום שגלום בהם בכל התחומים.
רוחו של הביקור ההוא שרתה גם על הביקורים הרשמיים הנוספים שקיימתי מאז בהודו. במהלכם התקבלתי בחום אצל ראש הממשלה מודי, שהתמיד בגישתו האוהדת. הצהרות התמיכה של מנהיג תת־היבשת עמדו במבחנים הרבים שהמציאות זימנה מאז. השותפות הוכיחה את עצמה, וסיפקה תימוכין להחלטה לראות בה "שותפות אסטרטגית מיוחדת".
תחת המטרייה האמריקנית, השותפות הזאת משלימה את תהליך השינוי של מערך יחסי הכוחות באזור, ומעניקה לו משמעות וטווח רחבים יותר. היא טומנת בחובה הזדמנויות אדירות ביחס לצירי הסחר העולמיים, ופוטנציאל להרחבה ולהעמקה נוספת של שיתופי הפעולה בתחומי הביטחון, החלל, החדשנות הטכנולוגית, וכן בשורה של נושאים־אזרחיים. "הודו – כי טוב".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הדילמה שניצבת לפתחו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשאלה האיראנית – לחסד או לשבט – אינה רק מדינית. למנהיג האמריקני, הרגיש מאוד לדימויו, ברור גם שכל החלטה תקבע את מורשתו האישית בדפי ההיסטוריה.

אם "יתקפל" ויסתפק בהסכם חלקי וזמני במשא ומתן עם טהרן, שהתחדש אתמול בז'נבה, או שיבחר במתקפה סמלית בלבד על איראן – על אף המומנטום שבנה בשבועות האחרונים, ההצהרות הפומביות וההבטחות לסייע למפגינים ברפובליקה האסלאמית – הוא ייתפס כאיש חלש שלא עמד בהבטחתו לטפל בסוגיה הזאת אחת ולתמיד. 

מכיוון שיש סיכוי נמוך להגיע להסכם שישביע את רצונו באופן מלא וייגע בכל הבעיות שעל הפרק למשך זמן ארוך, הוא יידרש אולי לפנות לאופציה הצבאית. הפעלת כל העוצמה שריכזה ארה"ב באזור כדי לחסל את תוכניות הגרעין והטילים של איראן, ואולי גם להפיל את משטר האייתוללות, נראית לנו כאן בישראל כדבר הנכון והמוסרי, אך היא מעמידה את הנשיא בפני לא מעט בעיות. הפעולה בוונצואלה, ההתנגשויות האלימות בארה"ב בין כוחות אכיפת החוק ובין מיעוטים, ואפילו ההתערבות של ארה"ב במלחמה עם איראן ביוני כיוונו לעבר הנשיא הרבה חיצי ביקורת, בעיקר בטענה להפרזה בשימוש בכוח והסטת משאבים שנחוצים לארה"ב מבית.

לא מעט אישים במעגל הפנימי של טראמפ מבינים את הסכנה שנושבת מכיוון טהרן, ובכל זאת דוחקים בו להגיע לפתרון דיפלומטי. כך גם מדינות ערב, שמקפידות לדבר בשני קולות – מצד אחד מצהירות שיצטיידו בגרעין בעצמן אם איראן תשיג יכולת כזו, ומצד שני נאבקות לבלום את רוחות המלחמה המנשבות באזור.

לכן לא מפתיע לגלות, לפי הדיווחים, שלקראת השיחות אתמול דרש טראמפ מנציגיו, השליחים סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, לבוא בתביעה מקסימלית רק בעניין הגרעין, עוד לפני שמטפלים בסוגיות אחרות כגון הטילים והמימון של כוחות הפרוקסי. 

עמדה כזו, שאין כמעט סיכוי שהאיראנים ייענו לה, הופכת את הדילמה של טראמפ קלה יותר, במובן מסוים. במידת מה היא אפילו מפצה על הנסיגה האמריקנית מהכוונה לקיים שיחות גם על נושאים אחרים, ולהסכים לבקשת טהרן לדון רק בתוכנית הגרעין.

שני השליחים האמריקנים הגיעו לסבב השלישי של השיחות העקיפות עם האיראנים אתמול בז'נבה לאחר שהתבקשו להציג לשר החוץ עבאס עראקצ'י (דרך המתווך העומאני) דרישות לפירוק שלושת אתרי הגרעין העיקריים בנתנז, אספהאן ופורדו, להעברתו של האורניום המועשר לרמה גבוהה לארה"ב, ולהפסקת ההעשרה של האורניום לרמה גבוהה. בתמורה האמריקנים הסכימו לתת רק דברים סמליים, כולל הסרה של מעט עיצומים, ואולי גם אפשרות להעשרה לרמה נמוכה מאוד לצרכים רפואיים. ההסכם הזה, דרש טראמפ, יימשך ללא הגבלת זמן וללא סעיפי שקיעה שיאפשרו את פיחות ההגבלות שמצויות בו לאורך זמן.

הקו הנוקשה הזה נוסף לעובדה שבנאומו לאומה השבוע דאג טראמפ להזכיר את איום הטילים ואת העובדה שאיראן היא המממנת הגדולה ביותר של טרור ברחבי העולם. עוד קודם לכן הוא שוב חישק את עצמו בעניין הסיוע למפגינים באיראן, כשהצהיר בגלוי – על אף המשך ההכחשות בטהרן – שהרפובליקה האסלאמית רצחה 32 אלף מפגינים. דברים ברורים נגד חוסר הנכונות האיראני להתפשר שאמרו בכירים אחרים בממשל, כולל מזכיר המדינה מרקו רוביו וסגן הנשיא ג'יי־די ואנס, רק חיזקו את הרושם שהאמריקנים לא מתכוונים לסגת מדרישותיהם.

ואכן, לא פלא שהעמדה האמריקנית גרמה לכך שהחלפת המסרים בין הצדדים לא נמשכה זמן רב בטרם יצאו להפסקה "לצורך התייעצות". העומאנים ניסו לשדר לתקשורת לקראת חידוש המגעים בשעות הערב וגם בתום השיחות רוח טובה, והודיעו על "התקדמות" ועל אפשרות לשיחות נוספות בשבוע הבא. אך האיראנים שוב לא התאפקו ועשו לנו ולטראמפ את העבודה: בכיר איראני שהתראיין לאלג'זירה דחה באופן מוחלט את התביעה האמריקנית, ומשרד החוץ בטהרן פרסם הודעה רשמית שקבעה כי בשיחות ידונו רק בגרעין, וכי דבריהם הסותרים של בכירים אמריקנים מעוררים ספקות באשר לרצינות כוונותיהם. 

השבוע סיפק עראקצ'י רמז להלך הרוח האיראני בעניין הגרעין לבדו: בריאיון לתקשורת המערבית, בעקבות תהייתה של המראיינת מדוע לא נסוג טהרן בעניין העשרת האורניום למרות האיום במלחמה – מעין הד לדברים שאמר ויטקוף עצמו יום קודם לכן לגבי תמיהתו על העמדה האיראנית הלא מתפשרת – הסביר שר החוץ מטהרן שזוהי שאלה של כבוד לאומי. אחרי ששילמנו בדם, כסף ומדענים, הוא אמר, לא נוותר על זכותנו להעשרה.

לנוכח כל זאת, ההתכנסות מחדש תחת החסות העומאנית ל"החלפת המסרים", כפי שכינו זאת המתווכים, לא צפויה להביא לפריצת דרך מזהירה, למרות האופטימיות ששידרו. סביר להניח שיתברר שוב כי הדרישות המינימליות של ארה"ב לא מגיעות לסף המרבי של מה שאיראן מוכנה לתת. לכל היותר השיחות רק ידחו בשעות אחדות או בכמה ימים את הקץ – והוא יגיע כשהסבלנות של טראמפ תפקע.

חלון הזמנים של הנשיא ממילא עשוי להצטמצם: מנהיג המיעוט הדמוקרטי בקונגרס, האקים ג'פריס, מוביל מהלך להגבלת סמכויות הנשיא להכריז מלחמה מבלי היוועצות בקונגרס. אם צעד כזה יתממש, הוא עשוי לדחוק את טראמפ לפעולה מוקדם משרצה.

ניצבים בהצגה

יש לא מעט משקל לטענה כי שני הצדדים נכנסו לשיחות בידיעה שמדובר במובנים רבים בהצגה. האיראנים ביקשו למשוך את הזמן ככל שיוכלו, ולנצל אותו כדי להתגונן ולהתבצר, לשרטט תוכניות להצלת המשטר, להוציא כמה שיותר כספים מהמדינה ולגייס לצידם את דעת הקהל העולמית והאזורית. למרות האיומים החוזרים ונשנים בשבועות האחרונים, הם יודעים שאין להם באמת יכולת לעצור את הנחשול האמריקני כשיתנפץ על חופיהם.

האמריקנים נדרשו לספק לכל הפחות מראית עין של ניסיון כן לפתור את המחלוקות בדרכים דיפלומטיות בטרם יפנו לאמצעים הצבאיים. זה מהותי, למשל, בשביל הקהל בבית לפני בחירות האמצע בסוף השנה, וזה חשוב לטראמפ מול מדינות ערב. זה אפילו חיוני לישראל, כדי שלא תיראה כמי שדחפה את הנשיא למלחמה באזור.

גם צבירת כוחות הצבא האמריקני באזור הייתה מעין הצגה, אמצעי נוסף להפעלת לחץ פסיכולוגי על האיראנים. מדי יום נפוצה ידיעה על עוד משחתת, עוד להק מטוסים, עוד מטוס עם אמצעים מיוחדים שמגיע לאזור. אפילו אם זה לא הרשים את ההנהגה בטהרן עד כדי כך שתוותר, בשאר העולם התרשמו מצבירת הכוחות הגדולה ביותר מאז 2003 לפחות.

אתמול הצטרף לחגיגה כלי המשחית הגדול ביותר, אולי, של האמריקנים: נושאת המטוסים ג'רלד פורד, שיצאה מכרתים והפליגה בדרכה לכיוון חיפה. במקביל דווח במקורות גלויים על עוד מטוסי אף־35 שיצאו מארה"ב לכיוון אירופה, עמדה קרובה יותר לזירת המלחמה מול הרפובליקה האסלאמית, וגם על מטוסי קרב שהחלו להיאסף בבסיס דייגו גרסייה באוקיינוס ההודי. אמצעים מיוחדים אחרים שהביאו לפה האמריקנים מדגישים את רצינות הכנותיהם לקרב.

ריבוי הכוחות באזור מעניק לטראמפ לא מעט אפשרויות כבר בשלב הראשוני של התקיפה, אם תצא לדרך. הוא צפוי תחילה לטפל באיומים המיידיים: הטילים הבליסטיים שיכולים לפגוע בכוחות האמריקניים, בישראל ובמדינות אחרות באזור שחברו לארה"ב; בסיסי כטב"מים והכוחות הימיים שיבקשו אולי לחסום את מצרי הורמוז, מעורקי התעבורה העיקריים של הנפט בעולם. אף שבאפשרותו לשים למטרה גם את מתקני הגרעין בשלב הראשוני, הוא כנראה יוכל להגיע אליהם גם לאחר מכן.

גם אם אפשר לפקפק בדיווחים על חוסר נכונותו של יושב ראש המטות המשולבים בארה"ב לצאת למתקפה, ברור שלא יהיה זה בהכרח מבצע מהיר וקל. אף על פי שהאיראנים לא יוכלו לצבא האמריקני, יש למלחמה פוטנציאל לסיבוכים. כדאי לקחת בחשבון את האפשרות שהמתקפות לא יצליחו להביא לתוצאה הרצויה, ואף יחשפו את בנות הברית של ארה"ב באזור למתקפות קשות. גם אבדות אמריקניות הן לא תסריט מופרך.

ובכל זאת, דווקא תוכנית הטילים האיראנית ספגה מכה קשה ביוני 2025, וקשה להאמין שהצליחה להתאושש לרמה שהייתה אז. שיקום מהיר של תוכנית מורכבת כל כך דורש מומחיות וזמן, וכן אמצעים כגון דלק מוצק ומשגרים שספק אם הרפובליקה האסלאמית הצליחה להצטייד בהם.

בהנחה שאיראן תנסה לתקוף גם את הכוחות האמריקניים באזור, תהיה לה יכולה פחותה יותר לשגר מטחים גדולים לישראל בהיקף ששיגרה במבצע עם כלביא. האפשרות של ישראל וארה"ב יחד לשגר עשרות – אם לא מאות – כלי טיס לשמי איראן יכולה לסייע לסכל את השיגורים בעוד מועד. אנו בישראל מחויבים לא לזלזל באיום הזה ולהישמע להוראות כוחות הביטחון, אך אולי יש מקום לתקווה כי הפעם יהיה לנו קל יותר.

רק פתרון אפשרי אחד

עד רגעים אלה ממש לא הגדירו האמריקנים את הפלת השלטון בטהרן כמטרת המלחמה. טראמפ הרהר באפשרות הזו בגלוי, אולם עד כה לא ניתן לכך פומבי בדירקטיבה לצבא. כלפי חוץ מטרת המהלומה הצבאית היא לשכנע את האיראנים לוותר לדרישות האמריקניות או לחסל את הסכנה מהשורש באמצעים קינטיים.

סביר להניח שהמפגינים באיראן לא יחכו לדירקטיבה אמריקנית. מהלומה עוצמתית של צבא ארה"ב יכולה בהחלט להוציא המונים לרחובות. המשטר, שמודע למצבו הנואש וחושש משילוב של הלחץ הפנימי והחיצוני, מכין תוכניות לשימור השלטון. המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, לפי דיווחי התקשורת, אף הטיל זאת כמשימה אישית על אחד ממקורביו, עלי לריג'אני. 

אם תצטרף ישראל למערכה, עליה להציף בפני האמריקנים מסר אחד ברור: האיראנים לא יוותרו על האידיאולוגיה הקיצונית שלהם גם אם יספגו מכות רבות וקשות. כדי להסיר את האיום מעל ישראל, מעל העולם המערבי ומעל מתנגדי השלטון באיראן עצמה יש רק פתרון אחד – סיום שושלת השלטון של האייתוללות והחלפתה בגורם נוח יותר. כל סיום אחר למערכה יהיה דומה למה שמתנהל כיום מול חמאס בעזה: פתרון חלקי וזמני לבעיה רק יקרב אותנו לסיבוב נוסף בעתיד הקרוב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 בפברואר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

שליחו של הנשיא, סטיב וויטקופ, ציטט את הנשיא באומרו כי הוא “מאוכזב מכך שאיראן לא הורתעה”. מאחורי הניסוח המדוד מסתתרת אולי – ובצדק – תמיהה עמוקה יותר: אם הופעל לחץ כלכלי כבד, ובמסגרת דיפלומטיית ספינות התותחים הוצגה עוצמה צבאית בלתי רגילה – מדוע הם לא נכנעו עד כה? והאם מלחמה ללא מהלך קרקעי מכניע יכולה בכלל להניב לאמריקנים הכרעה והכנעה – ובכך ניצחון – בעימות עם איראן?

השאלה הזו איננה הערת אגב. היא קו פרשת מים.

ההרתעה האמריקנית הניחה – כפי שהניחה גם ההרתעה הישראלית ערב 7 באוקטובר – שהצד השני מחשב עלות מול תועלת כפי שאנחנו מחשבים. כאשר היריב פועל לפי היגיון שונה – דתי, אידאולוגי, או כזה הסובל מעיוות בהערכת הסיכון – ההרתעה נכשלת לא משום שהכוח חסר, אלא משום שהיריב נקרא באופן שגוי.

כאשר ההנחה על רציונליות משותפת קורסת, גם ההרתעה קורסת עמה. מרגע זה ואילך, השאלה איננה עוד כיצד להרתיע – אלא כיצד להכריע ולהכניע את האויב בתנאינו, על מנת להשיג ניצחון מוחלט.

יעד המלחמה ומבחן ה”ניצחון המוחלט”

מלחמות נמדדות לא בעוצמת המהלכים הפותחים אלא במצב הסיום שהן מייצרות.

לפיכך, “ניצחון מוחלט” איננו מחווה סימבולית אלא תוצאה אסטרטגית:

מימוש יעדי המלחמה בזמן ובמחיר סביר – ובעיקר שינוי אמיתי ובר־שמירה של המציאות האסטרטגית.

כדי לקבוע אם הושג ניצחון כזה, יש להגדיר מראש יעדים מדידים וברורים.

ככל שניתן להבין כיום, יעדי ארצות הברית עשויים לכלול:

1. סילוק היכולת הגרעינית הצבאית של איראן – שלילה אפקטיבית של המסלול לגרעין.
2. הגבלה משמעותית של היכולת הבליסטית – צמצום מערך הטילים ארוכי־הטווח המאיים על ארצות הברית ובעלות בריתה.
3. ניתוק הקשר למערך הפרוקסיס האזורי – שלילת היכולת להפעיל שלוחות צבאיות כזרוע אסטרטגית.
4. אפשרות של שינוי משטר או הנהגה – שכן בלעדי שינוי כזה אין הבטחה ליציבות ארוכת טווח.

לא די בהשגת היעדים; יש להשיגם בזמן סביר ובעלות אסטרטגית נסבלת. מלחמה שמתארכת או מותירה לאויב אפשרות שיקום מהירה איננה ניצחון מוחלט, גם אם ההישג האופרטיבי מרשים.

אם יש לקח מרכזי מן המערכות האחרונות של ישראל ברצועה ובלבנון, הרי שהוא הצורך לתכנן ולנהל מלחמה לאור מצב הסיום המדיני הנדרש בסיומה. ללא הגדרה מוקדמת וברורה של ההישג המדיני המבוקש, גם הישגים צבאיים מרשימים עלולים להתברר כחלק ממעגל שחיקה מתמשך.

ניצחון מוחלט מול איראן עשוי להתקיים בשני דפוסים עיקריים: ניצחון מוחלט זמני – בר־קיימא לעשור ואף לשניים – וניצחון מוחלט ארוך טווח ובר־שימור.

הניצחון הזמני עשוי להתממש באמצעות השגת שלושת היעדים המרכזיים: סילוק אפקטיבי של היכולת הגרעינית הצבאית, הגבלה כבדה ומפוקחת של מערך הטילים הבליסטיים, וניתוק או החלשה משמעותית של רשת הפרוקסי האזורית. שילוב של מהלכים צבאיים מדויקים, לחץ כלכלי מתמשך ואיום צבאי אמין עשוי ליצור שינוי אסטרטגי עמוק – גם ללא התערבות פנימית מכרעת – להבטיח תקופה ממושכת של יציבות יחסית.

לעומת זאת, ניצחון ארוך טווח ובר־שימור מחייב נדבך נוסף: שינוי שלטוני או הנהגתי. ללא שינוי במבנה קבלת ההחלטות ובמחויבות האידאולוגית של המשטר, גם הישגים משמעותיים עלולים להתברר כזמניים בלבד. רק הנהגה חדשה, המחויבת להסכמות ומעוניינת במניעת שיקום היכולות הקודמות, יכולה להבטיח שמצב הסיום לא יהפוך לשלב ביניים לקראת סבב עימות נוסף.

מגבלות דיפלומטיית ספינות התותחים

המודל שנוסה עד כה – סנקציות חריפות בצירוף הצגת עוצמה צבאית וימית – הוא גלגול מודרני של דיפלומטיית ספינות התותחים: הפגנת כוח מתוך הנחה שהיריב יעדיף להימנע מעימות.

היסטורית, מודל זה הביא לכניעה בעיקר של מדינות חלשות וחסרות עומק אסטרטגי, כדוגמת סין במאה ה־19 במסגרת מלחמות האופיום. אולם מול מדינה אזורית מבוססת, בעלת אידאולוגיה מגובשת ומנגנון שלטוני יציב, הפגנת כוח בלבד איננה מבטיחה כניעה.

כאשר היריב איננו רואה בוויתור אפשרות לגיטימית – דיפלומטיית ספינות התותחים מאבדת את כוחה.

מגבלות ירי מנגד בלבד

גם אם תיפתח מערכה צבאית, אין די בירי מנגד לבדו. מתקפה אווירית – ימית – סייברית מדויקת יכולה לשלול יכולות ולגרום נזק כבד, אך בהיעדר חיבור לאיום רחב יותר – ולו בחלקו קרקעי – היא איננה מבטיחה שינוי אסטרטגי מכריע ומכניע, אלא אם הציבור האיראני ימלא את החסר באמצעות פעולה פנימית משמעותית שתערער את המשטר.

שום ניצחון אסטרטגי, למעט על יפן, לא הושג בירי מנגד בלבד. אפילו במלחמת קוסובו – המקרה היחיד שבו האויב הוכנע ללא כיבוש שטחיו – לא הייתה זו ההפצצה לבדה שהכריעה, אלא שילוב של עליונות מוחלטת, איום קרקעי מרומז ובידוד מדיני.

הלקח, כפי שההיסטוריה – ובכלל זה מערכות ישראל האחרונות – מוכיחה בבירור: ירי מנגד שאיננו מחובר למצב סיום קרקעי מוגדר איננו מכריע ובעיקר לא מכניע באופן שמאפשר למכריע להכתיב את תנאי הכניעה.

מסקנה

השאלה “מדוע הם לא נכנעו?” – והאכזבה המרומזת של הנשיא – מסמנות בבירור את קריסת ההנחה ההרתעתית, ואולי גם את הספק ביכולת להשיג ניצחון באמצעות ירי מנגד בלבד, מבלי להיקלע למלחמת שחיקה בלתי מוכרעת – כפי שניכר בזירת ישראל ובזירה האוקראינית – עזה, דרום לבנון ודונייצק מלמדות די והותר.

כאשר היריב איננו פועל לפי ההיגיון שאנו מייחסים לו, מנגנון ההרתעה מתרוקן מתוכנו. ברגע זה מתקרבת האפשרות שמה שמדינאי אמור לשנוא יותר מכל – יציאה למלחמה – יהפוך לאופציה ממשית, ואולי אף יחידה, למימוש האינטרסים הלאומיים.

ואם הוא נדרש לקבל החלטה זו כשהוא מודע ללקחי המלחמות האחרונות – שללא מהלך קרקעי משמעותי אין הכרעה, ללא הכרעה אין הכנעה, וללא הכנעה אין הסדר מדיני בר־שמירה – העול המוטל עליו נעשה כבד מנשוא.

ייתכן שהמלחמה טרם נפתחה לא רק מטעמי היערכות, אלא משום שהנשיא מבין היטב כי מרגע שתיפתח – היא לא תימדד בעוצמת המכות שתונחתנה, אלא במשכה, במחיריה לצבא האמריקני ולידידותיו באזור – ובראש ובראשונה במצב הסיום שיושג.

מצטייר אפוא שהדיון האמיתי איננו אם לתקוף, אלא כיצד להבטיח שסיום המערכה לא יהפוך להפוגה בלבד – אלא לניצחון אסטרטגי: זמני אם המשטר יישאר על כנו, מוחלט אם יוחלף.

פורסם באתר JDN, בתאריך 24 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בעוד שעוני הביטחון הקריטיים מתקתקִים בכל הזירות – מעזה ועד איראן – תושבי ישראל מוצאים עצמם יושבים על קוצים: חיים על סף עצבים, במצב של אי ודאות קיצונית, בציפייה מתוחה.

אנו מתנדנדים בין דיווחים על תקיפה צבאית מסיבית קרבה באיראן (והמתקפה האיראנית הצפויה על ישראל בעקבותיה) לבין דיווחים סותרים המרמזים על תמרונים דיפלומטיים נמהרים שמאפשרים שוב לאיראן לחמוק מן הדין.

אנו תוהים מי יגבר: האגו של נשיא ארה”ב טראמפ או האסכטולוגיה (-תורת אחרית הימים) של המנהיג העליון האיראני אייתוללה ח’אמנאי? נחישותו של טראמפ או ה”סומוד” של ח’אמנאי? כוח העל האמריקני או התחבולות הידועות של איראן?

אנו יושבים ומנסים לשער מה היקף הנזק שעורף ישראל ייאלץ לספוג במלחמת-קץ-המלחמות מול איראן, ומנסים להעריך איזו רמת התערבות אלוקית ניסית תידרש כדי להגן על ישראל כפי שקרה ביוני האחרון.

ובינתיים, אנו מנסים לקבוע תור לתספורת רק כדי לגלות שהספר גויס לשירות חירום במילואים של ההגנה האווירית. אנו מתכננים אירוע משפחתי יקר או כנס מקצועי מורכב, חצי-מצפים לביטולו ולפגיעה כספית ניכרת.

אנו מתכננים מסיבת פורים גדולה, אך יודעים שייתכן שנשתה יין לבד בממ”ד.

אנו מזמינים כרטיסי טיסה לחופשת פסח, או מזמינים מלון לחופשת קיץ, ואז רוכשים כל ביטוח ביטול אפשרי במחירים מופקעים, כי הכול הוא בספק – מוטל בסימן שאלה.

אנו נופלים אל בין השמשות. בהלכה זהו פרק הדמדומים שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, בין יום אחד למשנהו – זמן של הכרעה בלתי מוגדרת ומבלבלת, שבו הכול יכול להתהפך לכל כיוון.

אנו שוקעים במעין קטפלפסיה – מצב נפשי של קיפאון או שיתוק זמני. קשה לתפקד במידה של נינוחות באזור האפור הזה, במרחב הלימינלי הזה. זמן של סיוט.

בקיצור, אי-הוודאות האישית הנוכחי מטלטל. כולנו חשים, בעל כורחנו, שהגיעה השעה למהלכים החלטיים ונועזים.

תקופת העמימות הביטחונית והדיפלומטית הנוכחית טומנת בחובה גם סכנה אסטרטגית. אי-אפשר להאריך יתר על המידה את המצב המעורפל הזה. ההשתהות הרסנית.

מעבר לכך שאיראן מנצלת את הזמן כדי לקדם את תוכניות הגרעין והטילים שלה ולהיערך למתקפה, הסכנה המרכזית כאן היא התפוררות במישור הפוליטי. הארכת-יתר של תקופת ההמתנה עלולה להוביל לקריסה ביחסי ארה”ב-ישראל – בדיוק מה שהאויב מייחל לו.

כבר עתה ניכרים סימני התפוררות בוושינגטון. כוחות פרו-איראניים ובדלניים מפיצים שקרים על ה”אסון” שייגרם כביכול מפעולה צבאית אמריקנית נגד איראן. טאקר קרלסון: “אלפי אמריקנים כמעט בוודאות ייהרגו בבסיסים ברחבי המזרח התיכון”.

פרשנים מרושעים כמו תומס פרידמן מאשימים את ישראל בגרירת ארה”ב למלחמה – “יורקת בפניה של אמריקה” ו”משחקת בטראמפ כפתי וביהודי אמריקה כטיפשים”.

[על טומי פרידמן אפשר תמיד לסמוך שיצוץ ברגעים קריטיים כדי להשמיץ את ישראל ולחתור תחת יחסי ארה”ב-ישראל. השבוע פלט ממערת שנאת-נתניהו התהומית שלו האשמות כי ישראל “מאיימת על אינטרסים אמריקניים רחבים יותר במזרח התיכון ועל ביטחון היהודים ברחבי העולם” בשל גישתה “חסרת האחריות המוסרית”, “המונעת ממשיחיות” ו”הדומה לאפרטהייד” בנושא הפלסטיני, ובשל “השטויות” שלה בעניין איראן. הוא הצליח להשתמש בכינויי גנאי של ישראל – “אפרטהייד”, “מצורעת” ו”טיהור אתני” – שש פעמים בטור דעה אחד.]

כל אלה מכרסמים בכושר ההרתעה של אמריקה מול איראן ובמרחב התמרון של טראמפ.

מה שמותיר את האופציה הצבאית. הגיע הזמן לפעול. להשמיד את מוקדי הכוח הצבאי והדיכוי המהפכני של איראן. אולי לסייע לאיראנים להשתחרר מן האייתוללות, ולשחרר את הישראלים מן המתח, מן הישיבה על הקוצים.

פורסם באתר JDN, בתאריך 23 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לקראת סבב השיחות השני בין ארה"ב לאיראן שיתקיים היום (שלישי) בז'נבה, בתיווך עומאן, הודיע דובר משרד החוץ בטהראן , כי הדיונים יעסקו  "בהיבטים הטכניים, הכלכליים, הפוליטיים והמשפטיים של תיק הגרעין". הוא הבהיר כי הזכות להעשרה נתונה לאיראן במסגרת זכותה הלגיטימית לשימוש בגרעין למטרות שלום. באותה נשימה הזכיר כי המשלחת האיראנית  כוללת גם מומחים טכניים  וכי  הסוגיות הנוגעות לכמות החומר המועשר, רמת ההעשרה ומספר הצנטריפוגות שאיראן תורשה להחזיק – טרם סוכמו.  הפרטים הרבים שסיפק נועדו להעביר שני דגשים. הראשון: טהראן רצינית בהצהרותיה על נכונות להגיע לפשרה בסוגיות הגרעין. השני – איראן נכונה לדבר רק על כך ומצפה לתמורה נדיבה בהסרת הסנקציות נגדה.

בזמן שנושאת המטוסים ג'ראלד פורד תמשיך במסעה לקראת השלמת ההיערכות  הצבאית האמריקנית באזור, תנסה המשלחת האיראנית לקנות זמן נוסף באמצעות השליחים וויטקוף וקושנר.

האיראנים ינסו לקדם הסכמה על תכנית תלת שלבית שתכלול דילול זמני של אורניום מועשר ל-3.67%, החזרת פיקוח הדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית והעברת מאגרי האורניום המועשר למדינה שלישית –כנראה רוסיה.  כל זאת בתמורה להסרה נרחבת של הסנקציות נגדה.

התחייבויות להקלות משמעותיות בתחום הזה נחוצות לטהראן כאוויר לנשימה כדי למתן את ההפגנות נגד המשטר ולשרטט אופק של תקווה.

הצעה זו עדיין מרוחקת מהעמדה האמריקנית החותרת להקפאה מוחלטת של כל העשרה חדשה ומעבר לכך לפירוק תשתיות הגרעין – הציוד והאמצעים המאפשרים את ההעשרה, כדי למנוע לחלוטין את יכולתה של איראן לפרוץ בעתיד לגרעין .  אשר לתוכנית הטילים הבליסטיים – הדוברים האיראנים ממשיכים להדגיש כי זו אינה  עומדת לדיון. התביעות הפומביות בעניין הפעלת אירגוני הפרוקסי ודיכוי המפגינים, נדחקות לקרן זווית. 

בהתרסה כלפי האיום האמריקני החלו כוחות הים של משמרות המהפכה בתמרונים להבטחת "שליטה חכמה במצרי הורמוז".

התמרונים בנתיב הימי הצר שמהווה עורק אנרגיה מרכזי לכלכלה העולמית, כללו תרחישי יירוט של ספינות, פריסת כלי שיט מהירים, והפעלת כלי טיס בלתי מאוישים ונועדו להעביר מסר הרתעתי ברור לאמריקאים.

על כל פנים, הערכת המצב בטהראן כמו זו של מרבית המדינות המעורבות במשבר או עוקבות אחריו, מסתכמת בשלוש מילים: כל האפשרויות פתוחות.

על הנייר ארבעה תרחישים להמשך:  

הראשון – הגעה להסכם מקיף על כל הסוגיות: גרעין, תכנית הטילים, הפעלת אירגוני פרוקסי והפסקת-הדיכוי. זאת, בלי תאריך תפוגה , עם מנגנוני יישום ופיקוח אפקטיביים ותוך הכפפת מתן התמורות להתקדמות ביישום.  לכאורה, הסכם כזה עונה באופן מלא על כל הדרישות מאיראן. חולשתו העיקרית נעוצה בכך שהוא משאיר על כנו  את המשטר האיראני ואפילו מחזק את הלגיטימיות שלו בזירה הבינלאומיתי הסכם כזה הוא כתב כניעה איראני ולכן, סיכויו קלושים.

התרחיש השני –הסכם חלקי בסוגיות הגרעין בלבד. מבחינתה של ישראל, זהו התרחיש הרע מכולם.  הסכם כזה לא רק יספק חבל הצלה למשטר וישחרר לו כספים שיחזקו אותו, אלא ישאיר ברשותו יכולות התקפיות אסטרטגיות שבאמצעותן יוכל לאיים על היציבות ולחזור למגרש בתום כהונת טראמפ כשהוא חזק ומבוסס יותר.

התרחיש השלישי – סיום המגעים באי הסכמה ומימוש האיום הצבאי של טראמפ, מתוך כוונה להביא את המשטר לקריסה או לכניעה. כדי להשיג זאת יידרש הצבא האמריקני לפגוע קשות במרכזי הכובד החיוניים של המשטר האיראני בנוסף לנכסים הקשורים לתכניות הגרעין והטילים.

התרחיש הרביעי – סיום המגעים ללא הסכם אך גם ללא מלחמה. הסנקציות הכלכליות שהובילו לגל המחאות – יימשכו ואולי אפילו יוחרפו ובהיעדר פתרון למצוקה  – הן יניעו מחדש את ההפגנות ויערערו את המשטר. הטיפול בטילים ובספיחי תכנית הגרעין יחייב פעולות צבאיות מצד ישראל ו/או ארה"ב שתצטרך גם לפרוע את הבטחת טראמפ על העזרה למפגינים.

בנקודת הזמן הנוכחית, הנשיא טראמפ ממשיך להעדיף את הפתרון הדיפלומטי. המגעים מסייעים לבסס לגיטימציה לפעולה צבאית. תיגבור הכוחות מעצים את האיום ומבסס את אמינותו. בה בעת הוא גם מכשיר את האופציה הצבאית, לרגע שבו יוחלט על כך.

ישראל נדרשת להיערך לכל האפשרויות. עליה לדבוק בדרישותיה להציב דד-ליין למגעים עם טהראן  להגביל את יכולות הטילים הבליסטיים של איראן, ולהיערך למצב שבו היא תצטרך לפעול בעצמה להשגת מטרה זו, בתאום  עם האמריקנים אם לא בשותפות עימם.  במקביל לכך נכון להגביר את המאמץ לקיזוז יכולות חיזבאללה ולהעצים את הפגיעה בחמאס ברצועת עזה. כל הזירות עדיין פתוחות. גם מצדה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 17 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המשא ומתן שנפתח בסוף השבוע שעבר בעומאן בין ארה"ב לאיראן מגיע בנקודת זמן יוצאת דופן, אולי אפילו חסרת תקדים, שבזכותה התאפשר השיח (העקיף) בין שני הצדדים. שילוב של נסיבות פנימיות, חיצוניות ומבצעיות דחקו את איראן עם הגב לקיר, עד שהשתלם לה לנסות אפילו להעמיד למבחן המשא ומתן את תוכנית הגרעין שלה, אולי לצד גם דברים נוספים. מהצד השני, ייתכן שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מאמין שאותו מצב ייחודי עשוי גם לגרום למנהיגי איראן להבין – נגד כל הסיכויים – שוויתור על דברים כגון הטילים והגרעין הוא האפשרות האחרונה להציל את המשטר מחורבן.

נחזור מעט אחורה בזמן כדי להבין את המצב הנוכחי: התקיפה הישראלית באיראן ביוני, מבצע "עם כלביא", פגעה קשות במערכי ההגנה האווירית של הרפובליקה האסלאמית, ובמקביל דאג צה"ל לסכל מערכים חיוניים בתוכנית הטילים והגרעין של טהרן. ההפצצה האמריקנית על שלושת אתרי הגרעין המרכזיים בנתנז, אספהאן ופורדו, מבצע "פטיש חצות", הוסיפה מכה עוצמתית על מתקני ההעשרה המבוצרים של האייתוללות, וההשפעה המצטברת ככל הנראה הסיגה את תוכנית הגרעין זמן רב לאחור.

בשנים שקדמו לכן התמקדו ישראל, וכן מרבית מדינות המערב, במיזם הגרעין האיראני ובניסיון של טהרן לקדם את בנייתן של פצצות אטום. הסכנה של תוכנית הטילים התבררה רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות ההאצה האיראנית בתחום – שהובילה את ישראל למסקנה כי הרפובליקה האסלאמית בונה מסלול של איום אסטרטגי מקביל, אשר סכנתו לישראל חמורה לא פחות. מטחים של מאות טילים ללב הארץ, אפילו עם מערכות ההגנה הישראליות המצטיינות, יכולים לזרוע הרס נרחב כאן, אולי בהיקף של פצצה לא קונבנציונלית.

הבעיה היא שישראל תפסה את הבעיה הזאת לפני זמן לא רב, ולא היה באפשרותה אולי עדיין להנחיל ולקדם דרך מחשבה דומה לכל בעלי בריתה במערב. היו לכך כמובן ניצנים קודם לכן, כאשר ישראל התריעה שתוכנית הלוויינים והחלל של איראן תאפשר לה לבנות טילים שיוכלו להגיע גם לאירופה או לארה"ב. אך היקף התוכנית וכמות הטילים שיש לאיראן כעת (או שהיו לה ביוני) הם בעיה מסוג שונה ולא נקודתי כמו טיל בודד שנושא ראש נפץ גרעיני, ושיכול לפגוע במדינות המערב.

בשלב הנוכחי יש כמה גורמים בינלאומיים שאולי מפגינים הבנה לכך, כולל מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו שדיבר בעניין, וייתכן שגם הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ. אבל ככלל, לא קשה לראות כי במערב טרם תופסים את הסכנה הזאת באותה רמת חומרה כמו זו שמיוחסת לתוכנית הגרעין של משטר האייתוללות. אגב, העובדה שמערכות ההגנה הישראליות פעלו בדיוק גבוה מ-85 אחוזים עומדים לנו כאן לרועץ: איך אפשר לשכנע שקיימת סכנה כה גדולה כאשר הצלחנו למנוע את פגיעתם של כל כך הרבה טילים?

התקיפות הישראליות ביוני פגעו כאמור בשתי התוכניות, אך מאז עמלה איראן לשקם את המערכים שלה בהגנה, בהתקפה וגם בגרעין ובטילים. יש יסוד הגיוני להניח שקשה להריץ שיקום של תוכנית מורכבת כמו טילים בליסטיים, שדורשת הרבה מאוד עבודה מדויקת ומובחנת, בזמן כה קצר מבלי לוותר על מאפיינים של איכות. משמעות הדבר היא שלא בהכרח יהיה לאיראן כוח אש באותו היקף או רמה כמו במהלך המלחמה ביוני. מה גם שלא ברור מה מצב המשגרים שלה, שמהווים בפני עצמם צוואר בקבוק, ומאות מהם הושמדו אז. טרם גם פורסם אם איראן הצליחה לשקם את מערך ייצור הדלק המוצק שלה, שחיוני לסוג מסוים של טילים.

יש חשיבות גדולה לנקודה הזאת: הזמן הלא רב, יחסית, שחלף מאז העימות הקודם מאפשר לישראל להגיע עדיין לאפשרות של מלחמה מחודשת בעמדת יתרון. ככל הידוע, טרם הוצבו מערכות הגנתיות בסוריה, בעיראק או במדינות אחרות באזור שישבשו את נתיב הטיסה שלנו לאיראן באופן משמעותי. בנוסף, מערכי ההגנה האווירית של טהרן עוד לא שוקמו די הצורך, והצבא של הרפובליקה האסלאמית לא קלט כנראה מטוסי סוחוי 35 מתקדמים שרכש מרוסיה. מכיוון שגם העמדה ההתקפית שלה בכל הקשור לטילים – האיום הגדול יותר על ישראל, בוודאי ביחס לכטב"מים – עדיין לא כשירה עד הסוף, יש כעת חלון הזדמנות מבצעי ומרווח גמישות גדול יותר במתקפה וגם הגנה טובה יותר.

איראן אף מתמודדת עם לחצים נוספים מבית, לאחר המחאות הנרחבות במאות ערים ויישובים בכל חלקי המדינה, שהיא דיכאה אותן בכוח רב ובאכזריות. ההפגנות, תוצאה בין היתר של יוקר המחייה של האזרחים, מדגישות את המצב הכלכלי הקשה של טהרן, שמתמודדת עם עיצומים בינלאומיים נרחבים ועודנה מנתבת כמות אדירה של כספים לתוכניות ההתקפיות הצבאיות שלה ולארגוני השלוחה שלה במזרח התיכון. בשבועות האחרונים המשיך המצב הכלכלי של טהרן להידרדר, וברור כי בהיעדר פתרון של המשטר לבעיה הנוכחית – ואין לו פתרון כזה בנמצא, מלבד האפשרות להסיר מעליו את העיצומים – המצב רק ילך ויחמיר.

מנהיג איראן עלי ח'מינאי קרא השבוע לציבור להשתתף בהפגנות תמיכה במשטר לרגל יום השנה למהפכת 1979 שהעלתה את האייתוללות לשלטון, ואמר כי "יותר מטילים ומטוסים, הכוח הלאומי קשור לרצון ולהתנגדות". אלא שזו בדיוק הצרה של ההנהגה כעת: חלקים גדולים יותר ויותר בעם מפנים לה עורף, כולל שכבות באוכלוסייה שמסורתית תומכות בשלטון.

ההתפתחות האחרונה היא ההתמקדות האמריקנית באיראן במישור הצבאי. הבטחותיו של הנשיא טראמפ לתמוך במפגינים והמצור שהחל להפעיל סביב שטחה העלו את סף הלחץ והחרדה באיראן, באופן שניכר היטב מהתבטאויות הבכירים וקצב האיומים שהשמיעו כלפי חוץ. שילוב כל הגורמים הללו גרם לאיראן לפנות לניסיון של הידברות, וכעת הכדור מצוי גם במגרש האמריקני: איך יתנהל המשא ומתן, על מה בדיוק ידברו הצדדים, וכמה זמן הוא יימשך? כמה סבלנות תהיה לארה"ב בשביל דיבורים כמו המסגרת של הנושאים שיעלו בדיונים או אורך המשא ומתן עצמו? וכמה סבלנות תהיה לישראל לעמוד מנגד?

הטוב, הרע והמסוכן

ניתן לשרטט חמישה תסריטים עיקריים שיתפתחו בתקופה הקרובה בעקבות פתיחת המשא ומתן בין האמריקנים לאיראן וההיערכות של צבא ארה"ב באזור. שניים מהם עשויים להיות בעייתיים מאוד לישראל, ואחד אחר – הגם שיש לו פוטנציאל חיובי – לא נראה סביר במיוחד. ההיתכנות של שני התסריטים האחרונים גבוהה יותר, אולם אין עדיין רמת ודאות מוחלטת גם בעניינם.

התסריט הראשון, שסבירותו בינונית והוא בעל פוטנציאל מסוכן לישראל, הוא שטראמפ וח'מינאי יגיעו להסכם חלקי או חסר. הכוונה היא להסכם שעוסק רק בחלק מהתחומים והבעיות (למשל רק בגרעין, אבל לא בטילים או בפרוקסי), מוגבל בזמן, בעל סעיפי יציאה בעייתיים או שהוא אינו בר-אכיפה. יש טווח רחב להסכמים מהסוג הזה, כולל כאלה שאכן יטפלו בנושא אחד כמו הגרעין בצורה יעילה וטובה, אך לא ייגעו כלל ביתר הסוגיות. מהצד השני ישנם הסכמים שנועדו רק למראית עין, לצאת ידי חובה, ואין בהם שום תועלת לאיש מלבד האיראנים.

הסכנה בהסכם חלקי היא שהוא עלול לאפשר לאיראנים את הסרת העיצומים, מה שייתן להם מרווח נשימה ואולי יסכל את ההזדמנות להפלת השלטון. בנוסף, הלגיטימציה הישראלית לתקוף – אפילו אם ההסכם לא יחול עליה – תצטמצם מאוד. הרי לא יעלה על הדעת שארה"ב תגיע להסכם על הגרעין עם האיראנים, ואילו הישראלים "יחרבו" לה אותו כשיתקפו את הטילים הבליסטיים. אפשרות התגובה האיראנית למתקפה ישראלית ברורה לכול, ובהחלט יכולה לכלול ירי על בסיסים אמריקניים, עירוב של ארה"ב במלחמה וגלגול לאחור של כל מהלך המשא ומתן. האשמה תוטל אז על ישראל, ואולי היא גם תאבד את ההגנה האמריקנית.

אחרי התיאור הפסימי הזה, קשה להאמין שטראמפ הניע את כל מערכת הצבא האמריקני, עם אמצעים מיוחדים שמיועדים לתקיפה מסוג זה ומצויים בכמות קטנה גם בארה"ב, רק בשביל הסכם חסר ערך שהוא ייאלץ לשווק אותו תקשורתית וציבורית כדי לא לצאת נפסד. מצד שני, על טראמפ מופעלים לחצים גדולים בעניין הפעלת הכוח אחרי חטיפת נשיא ונצואלה וההתנגשויות במינסוטה. הוא חושש להסתבך במלחמה ארוכה וקשה יותר, ונראה שיש תומכים בממשל בהתפשרות מול האיראנים, אם תגיע שעת רצון. כנראה הקו שמובילים שליחיו, ג'ארד קושנר וסטיב ויטקוף, נוטה יותר לקבל הסכם.

ובאותה עת, טראמפ למוד ניסיון מיוני, וכבר מבין שהחשש מאיראן לא לגמרי מבוסס. גם בסבבים הקודמים של המשא ומתן, לפני המלחמה ביוני, הוא הוכיח שהסכם חלקי לא נמצא על הפרק מבחינתו.

הסירוב האיראני לדון בנושאים אחרים מלבד הגרעין, לפחות פומבית, וגם חוסר הנכונות שלהם להתגמש בעניין ההעשרה, לא מבשרים טובות לסיכויי ההצלחה של המשא ומתן. בנוסף, הימצאותו בשיחות של מפקד פיקוד המרכזי של צבא ארה"ב, אדמירל ברד קופר, מעידה על הרצינות של האמריקנים לחיפוש מודל שיענה על צרכים ביטחוניים עיקריים שלהם ועל כוונתם לדבוק בפתרון משמעותי ולא חלקי.

לאיראנים יש אינטרס לנסות לחתור למצב כזה, אחרי שכבר הגיעו להישג בעצם קיום המשא ומתן – משום שקודם עמדו תחת איום ממשי של מתקפה. כעת הם עשויים לנסות למשוך את הדיונים זמן רב, אולי אפילו עד תום כהונת טראמפ בעוד שלוש שנים, והאמריקנים צריכים להיזהר מכך. בארה"ב כמובן מבינים זאת, ולא סביר שישחקו את המשחק בצורה הזאת.

סבירותו של התסריט השני במשא ומתן לא גבוהה, אם היא בכלל קיימת. הכוונה היא למצב שבו איראן הלכה למעשה חותמת על הסכם כניעה, ומסכימה לדרישות האמריקניות והישראליות בכל התחומים – הגרעין, הטילים והפרוקסי, אולי גם ביחס למפגינים. יהיה זה הסכם בר-אכיפה, שנמשך לאורך זמן, ואשר יפתור את ישראל והאזור כולו מהסכנה האיראנית לפחות לתקופה ארוכה.

אלא שכאמור, מדובר בהסכם כניעה, ועל כן לא פלא שייתפס חיובי בישראל. רוב ההערכות הן שח'מינאי לא יתפשר אפילו בנושא הגרעין, וההצהרות האיראנית – גם אם נועדו לצורכי פנים – משקפות סירוב מוחלט בכלל לדון על סוגיות אחרות. המצב היחיד שבו אולי ההנהגה תסכים לקבל תכתיב כזה היא אם תחוש שכל אפשרות אחרת תוביל לנפילתה, וגם זה לא לגמרי בטוח. ייתכן שתעדיף למות בלחימה, ולנסות להסב כמה שיותר נזק לאויביה. אם נכונות ההצהרות של מזכיר האוצר האמריקני בדבר הברחת כספים נרחבת של בכירי ממשל מאיראן החוצה, הרי שמשמעות הדבר היא שהם מבינים כי הסוף קרב – ונערכים לכך. תסריט כזה כנראה לא כולל הסכמה לחתימה על כתב כניעה.

אפשרות שלישית היא שטראמפ לא יחתום על הסכם עם האיראנים אך גם לא יניע את הצבא שלו, וימשיך את המצור ואת המצב הקיים עד להתפתחות נוספת. המתנה כזאת יכולה להימשך ימים, שבועות ואפילו חודשים.

הזמן משחק לטובת האמריקנים. אין להם לחץ לתקוף באיראן, שכן הם ממשיכים לצבור כוחות במזרח התיכון להגנה ולהתקפה, לקדם תוכניות פעולה, להדק את הלחץ הכלכלי על האיראנים וגם לאסוף מודיעין מתאים. ייתכן שהם אפילו בונים חלופות שלטוניות לאייתוללות. במצב כזה, לא צריכה להיות להם בעיה לנסות במקביל גם הידברות, בכוונה להגיע לאותה תוצאה מבלי להפעיל כוח. אין משמעות הדבר שהם ייכנעו לרצון האיראני או יתפשרו על משהו פחוּת.

האיראנים באותה עת מתבשלים במיץ של עצמם. אם אנחנו כאן בישראל חשים לחץ כבר כמה שבועות בציפייה להתקפה אמריקנית שלא תגיע, אפשר רק לחשוב כיצד חשים האזרחים וההנהגה ברפובליקה האסלאמית. ככל שהמצב הכלכלי מחריף, כך גם גדל חוסר שביעות הרצון הציבורי (יש על כך כבר דיווחים בתקשורת) – והסיכוי להתפרצות מחודשת של המחאות עולה. בין היתר כדאי לשים לב ל-17-18 בפברואר, תאריך ציון ארבעים הימים לטבח הגדול שביצע המשטר במפגינים, שעלול להתפתח למחאה נוספת. סוחרי הבזאר הגדול בטהרן כבר מתארגנים על שביתה כלל-ארצית בתאריך זה.

ומה בדבר האפשרות שהאמריקנים יתקפו? גם כאן יש מנעד של אפשרויות. התסריט הרביעי, שאינו חיובי לישראל וניתן להעריך את סבירותו כנמוכה עד בינונית, הוא שטראמפ יורה על תקיפה מוגבלת או סמלית, גם היא לצאת לידי חובה. ייתכן שהיא תיעשה בתיאום עם האיראנים ובאופן מוסכם, מעין תמונת מראה לתגובה של טהרן למבצע "פטיש חצות".

הנשיא יוכל לשווק את המבצע כהוכחה לכך שלא עמד מנגד אל מול הסבל של המפגינים, ואולי גם שטיפל בסכנת המשטר האיראנית. בה בעת, התקיפה הזאת לא תעשה דבר במציאות – אך היא תחסוך לארה"ב את הסכנה של הסתבכות במלחמה קשה וארוכה, ותאפשר לה מוצא של כבוד מהמצב הנוכחי, בהיעדר הסכמה בין הצדדים.

גם במקרה זה קל יותר להאמין שטראמפ לא יבכר לפעול כך, גם מתוך הבנה שישראל לא תקבל תסריט כזה ותפעל בעצמה, במגבלות הכוח שלה. כמו כן, הנשיא התברך בהבנה תקשורתית וציבורית טובה, ויודע שיהיה לו קשה לשווק את המהלך הזה כניצחון אמיתי. הרי הוא עמל קשה עד היום לשווק גם את ההפצצה של מתקני הגרעין, שרבים הסיכויים שהייתה מוצלחת מאוד. אז כיצד יוכל לקדם תדמית של מבצע מוצלח הרבה פחות? טראמפ גם כנראה מבין מה האפשרות הזאת תעשה לתדמית האישית שלו, אחרי שצבר כל כך הרבה כוחות והשמיע כל כך הרבה איומים נגד האיראנים "אם לא יעשו הסכם". הוא יודע שיהיו לה השלכות שליליות על כל מגעיו עם גורמים כוחניים בזירה הבינלאומית בעתיד.

ההתפתחות החמישית והאחרונה, שבעיניי הסיכויים להתגמשותה הם הגבוהים ביותר, כוללת תקיפה נרחבת של צבא ארה"ב, אולי בשיתוף פעולה עם ישראל, נגד יעדים איראניים נבחרים, ובהם תוכניות הגרעין והטילים, מבני ממשל וראשי השלטון. אם תימצא הזדמנות מתאימה, ייתכן שהיא גם תנותב באופן ייעודי לניסיון להפיל את המשטר הנוכחי.

תקיפה כזו תבקש לחסל מהשורש את סכנת הגרעין והטילים הבליסטיים, לנטרל את האיום האיראני על מצרי הורמוז, ולהעביר מסר של עוצמה גדולה. ייתכן שהיא תאפשר לאמריקנים להביא את ראשי הרפובליקה האסלאמית לשולחן המשא ומתן ולקבל את הדרישות שיוצגו להם. כך או כך, מדובר במהלומה עוצמתית, שבסבירות גבוהה מאוד לא תכלול מתקפות קרקעיות אלא רק שיגורי טילים, הפצצות מהאוויר ועוד.

הסכנה בתסריט כזה היא תגובת הנגד האיראנית, שתכוון נגד בסיסים וכוחות אמריקניים, נגד ישראל ונגד נתיבי הנפט באזור. סביר להניח שבינתיים צה"ל וצבא ארה"ב מתכוננים לכך, וידעו לתת מענה למתקפות הטילים והכטב"מים של טהרן. אך במלחמה כמו במלחמה – אתה יודע איך אתה נכנס אליה, ולעולם אינך יודע איך אתה יוצא.

להיערך גם לכישלון

נסיעתו של רה"מ בנימין נתניהו לוושינגטון, שהוקדמה בימים אחדים כדי לדון עם טראמפ על המצב מול איראן, משקפת אולי את אי ההסכמות שבין ארה"ב לישראל. ייתכן שמקורה גם ברצון הישראלי לעודד את האמריקנים לא לוותר במשא ומתן העיקש הצפוי מול טהרן, ולבחון את האופציה הצבאית ברצינות.

אך מה הסיכוי שאכן קיימות מחלוקות בין ארה"ב לישראל? טראמפ ונתניהו, כזכור, הפגינו יותר תיאום ממחלוקות, וגם השתמשו בהטעיות. אם יש ביניהם חוסר הסכמה, נראה שהם יודעים לפתור מצב כזה. הנחת העבודה היא שכל מהלך שלא יהיה, ארה״ב וישראל מדברות עליו ביניהן ומבקשות להגיע לתוצאה משביעת רצון.

ערב המשא ומתן ניכר היה שהאיראנים מפחדים. אם לא היה די במצב הפנימי הקשה, צבירת הכוחות האמריקנית והאיתות שמתקפה קרבה הכניסו אותם ללחץ. האיומים ההולכים ומתגברים, בניסיון להרתיע את האמריקנים, נראים בעיקר כתגובה על סף הפאניקה, שמצטרפת לעצם ההסכמה לבצע ויתורים – גם אם מוגבלים, מותנים וחלקיים בתחום הגרעין, תוך בקשת תמורות מרחיקות לכת, כמיטב מסורת ההתמקחות המקומית.

יש סיבה לבהלה האיראנית. בדיונים פנימיים בהנהגה, דווח ברויטרס, הוצגה לח'מינאי האפשרות ששילוב של מחאות פנימיות ותקיפה מבחוץ תפיל את המשטר, ובדו"חות המודיעין האמריקניים הוערך כי איראן מצויה במצב החמור ביותר שלה מאז המהפכה הח'ומייניסטית. מכיוון ששרידות הממשל היא הערך הנעלה ביותר של האייתוללות, ובשבילה הם בין היתר פיתחו את תוכנית הגרעין, ייתכן שיסכימו לעשות יותר מבעבר להצילו.

האם משמעות הדבר שח'מיאני יסכים לקבל את התכתיבים האמריקניים? ספק גדול. במשחק הצ'יקן שהוא מנהל עם טראמפ בניסיון לראות מי יסיט ראשון את מבטו, יש לו הרבה יותר מה להפסיד. לא ברור אם הכניעה לתנאים של ארה"ב גם לא תסכן את מעמדו אל מול תומכיו בהנהגה.

ד"ר יוסי מנשרוף, מומחה לאיראן ועמיתי במכון משגב לביטחון לאומי, לא סבור שזו סכנה אמיתית בשלב הנוכחי. "פנימית לא תהיה לח'מינאי בעיה להצדיק נסיגה", הוא מסביר, "אני לא חושב שמישהו במערכת המשטר ינגח אותו. על רקע המחאות הציבוריות גם לא תהיה לו בעיה עקרונית לסגת מעמדותיו הקשיחות, שהרי אין לו כבר מה להפסיד. מעמדו בשפל, אבל אין מצב שיזיזו אותו מתפקידו. אלא שח'מינאי מפחד שנסיגה תתפרש בידי האמריקנים כחולשה, ואז הוא יידרש לוויתורים נוספים".

אבל בשורה התחתונה, לפחות בעת הזאת נראה שהמרב שמוכנים האיראנים להציע עדיין לא מגיע לדרישות המינימום של האמריקנים. אלא שהתלכדות הנסיבות והלחץ הגדול מבפנים ומבחוץ יכולים עוד לשנות את המצב היסודי הזה במעלה הדרך, וייתכן שזה מה שטראמפ מחכה לו.

מצד שני, הנשיא האמריקני לא יוכל להמתין לנצח, גם בגלל שהאיראנים מנצלים את הזמן להתכונן למלחמה וגם משום שהוא לא יכול להחזיק את הצבא שלו כאן במוכנות גבוהה ולהרחיק אותו מזירות אחרות, או לגרור את הדיונים זמן רב מדי. טוב תעשה ישראל אם בשיח שלה עם האמריקנים תקבע תאריך יעד, לא רחוק מדי, שמסמן את תום שלב הדיבורים, ובמקביל להציב קווים אדומים למשא ומתן ולומר שהיא לא מחויבת להבנות שיסכנו את הביטחון הלאומי שלה.

כמו כן, ישראל וארה"ב גם יחד צריכות להתכונן מראש שההצלחה הכבירה של מבצע המלחמה ביוני לא בהכרח תחזור על עצמה. ייתכן שאנו נפגע באיראנים, אך לא במידה שבה רצינו, אולי אפילו כמעט לא בכלל. בה בעת, עצם הניסיון יביא אותנו לצורך להתמודד עם ההשלכות והתגובה האיראנית. צריך לבנות תסריטים אפשריים גם למצב כזה, ולהיערך אליהם בהתאם – כולל להיתכנות של מלחמה ממושכת וקשה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 10 בפברואר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הנהגת הרפובליקה האסלאמית של איראן ניצבת כיום בפני אחד האתגרים המורכבים והמסוכנים בתולדותיה. זהו אינו רק משבר כלכלי או דיפלומטי, אלא אתגר קיומי, המציב את הישרדות המשטר מול שחיקת הריבונות הלאומית.

למול המציאות הקשה שאליה נקלע המשטר בזירה הפנימית ובמרחב האזורי-בינ"ל, מזהירים מצד אחד קולות פנימיים כי העם הגיע לקצה גבול היכולת. מצד שני, בצמרת המדינית חוששים כי כל נסיגה תהיה תחילתו של "מדרון חלקלק" שסופו כניעה מוחלטת. בשוליים הפוליטיים, המשטר בראשות חמינאי בולם לעת עתה קריאות לצאת למתקפת מנע נגד ישראל, אך מדגיש בה כי "אצבעו על ההדק" ושהוא השלים את ההיערכות למלחמה.

הלחץ מבית: "העם התעייף"

במחנה הרפורמיסטי ניכרת התפצלות לשתי קבוצות: האחת, הכוללת את ראשי "תנועת המחאה הירוקה", מיר חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, קוראת לכינון חוקה חדשה ולהקמת משטר חדש. השנייה, שבה מצויים הנשיא לשעבר מוחמד ח'אתמי ונוספים, קוראת לגמישות מרבית ולחריגה מהקווים האדומים שהגדיר המנהיג חמינאי.

הפעיל הרפורמיסטי הבכיר ע'לאם-חוסין כרבאסצ'י מבטא את התחושה הקשה ברחוב האיראני. לדבריו, הציבור "עייף" מהסנקציות, מהמו"מ עצמו, מחוסר הביטחון ומיוקר המחיה המאמיר. כרבאסצ'י מצביע על אירועי המחאה האחרונים כנקודת שבר "חסרת תקדים לא רק בתולדות המהפכה אלא אף בתולדות איראן", תוך שהוא מבטא זעזוע מהרג כ-3,000 במחאה (בעת שבאופוזיציה טוענים שבמחאה נהרגו 36 וחצי אלף איש).

הפתרון שהוא מציע לנשיא פזשכיאן הוא "מעשה רפסנג'אני": כפי שהאשמי-רפסנג'אני, שניהל את המלחמה נגד עיראק בשנות השמונים, דחק בחומייני לסיים את המלחמה כשהבין שמשאבי המדינה אזלו, והציע לכרוך זאת בקבלת אחריות והתפטרות מצידו, כך על פזשכיאן לקחת על עצמו את המחיר הפוליטי ולהוביל להסכם עם ארה"ב. מבחינת המחנה הזה, המבוי הסתום הוא פצצה מתקתקת חברתית-כלכלית שרק פשרה מדינית יכולה לנטרל.

החשש בצמרת: "חוק הג'ונגל"

לעומת זאת, שר החוץ עראקצ'י שרטט בדבריו בכנס של משרד החוץ האיראני בטהרן (8 בפברואר) תמונת עולם שבה ויתור הוא "רעל קטלני". בראיית צמרת המשטר, שאותה ביטא עראקצ'י, ובצל המבצע האמריקני חסר התקדים בדמות חטיפת נשיא ונצואלה מדורו, העולם חזר ל"חוק הג'ונגל". במסגרת זאת, ארה"ב מובילה מדיניות של "שלום באמצעות כוח" ומזלזלת במשפט הבינלאומי. החשש המרכזי הוא, לפיכך, שכל ויתור מהותי ייתפס כחולשה ויוביל לדרישות נוספות ש"אין להן סוף".

במציאות שבה "החלשים נרמסים", הפתרון של עראקצ'י הפוך לחלוטין: "עמידה איתנה והתחזקות". הדיפלומטיה, לפי התפיסה הזו, לא נועדה לפשרה אלא לשמירה על "דגל איראן מורם" תוך הפגנת כוח. זהו לב המבוי הסתום, ההבנה שפשרה היא הכרחית לשקט פנימי, אך נתפסת כהתאבדות אסטרטגית מול אויב חיצוני.

בתוך הסבך הזה, איראן מנסה לייצר מרחב תמרון. עלי שמח'אני, שמונה לאחרונה כמזכיר "מועצת ההגנה העליונה", הציע בראיון תקשורתי פשרה מוגבלת: צמצום העשרת האורניום מ-60% ל-20% בתמורה ל"תגמול הולם", תוך הדגשה שהמו"מ יוגבל לסוגיית הגרעין בלבד. לאור הצהרות טראמפ ועיבוי הכוחות האמריקניים סביב איראן באופן חסר תקדים, ספק רב אם מסגרת המו"מ הזו תתקבל ע"י ארה"ב. בהתאם לכך, ממשיכים באיראן להיערך לתרחיש מלחמתי.

ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים באיראן, עבד אל-רחים מוסאווי, הצהיר שכוחותיו ערוכים למלחמה ממושכת נגד ארה"ב והדגיש שלמרות שאיראן אינה מעוניינת במלחמה אזורית שתסיג את האזור, ובכלל זה גם אותה, שנים לאחור – היא לא תהסס להגיב בעוצמה.

הבחירה האסטרטגית של חמינאי ומשמעותה ההיסטורית

בסופו של דבר, איראן נקלעה למציאות חסרת תקדים, בעיקר בשל בחירה אסטרטגית של חמינאי עצמו. ההחלטה לסטות מתפיסה המסתמכת בעיקר על הפעלת מערך השלוחים (הפרוקסיז), ולהגיב ישירות לישראל משטח איראן בעקבות חיסול מפקד גיס סוריה ולבנון, חסן מהדוי, באפריל 2024 – הכניסה את טהרן למעגל עימות ישיר, שממנו נמנעה לאורך עשרות שנים. 

זאת, אף שחוגים רפורמיסטיים הפצירו בחמינאי מבעוד מועד שיבליג, בהסבירם שמדובר במלכודת אסטרטגית שטמן נתניהו, שמטרתה לגרור את איראן לעימות ישיר וגלוי. כך, בשם הפגנת עוצמה והרתעה, מצא עצמו המשטר חשוף יותר מאי פעם, ללא חיץ אזורי אפקטיבי, מול לחץ חיצוני גובר ומשבר פנימי מתעצם – צירוף נסיבות שמחדד את עומק המבוי הסתום שבו הוא מצוי כיום. בהתאם לכך, נראה שבביקורו הקרוב בוושינגטון, משימתו של ראש הממשלה נתניהו היא לוודא שטראמפ לא סוטה מהבטחתו למפגינים ש"העזרה בדרך".

פורסם בישראל היום, בתאריך 9 בפברואר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת אחרי הדיכוי האכזרי וחסר המידתיות של משטר האייתוללות בבני עמו בחודש שעבר, הרי שמי שעוקב אחר הנעשה ברפובליקה האסלאמית בימים האחרונים יכול היה להתרשם בצורה מאוד בולטת מדבר אחד: האיראנים מפחדים.

בזמן שארה"ב משגרת עוד ועוד כוחות למזרח התיכון, מעבה את מערכי ההגנה, ההתקפה והמודיעין שלה באזור לקראת מתקפה אפשרית על טהרן, בצד השני ברורה מאוד עליית הטונים של בכירים בטהרן. אומנם איומים על ישראל ועל ארה"ב הם דבר יחסית שגרתי באיראן, אך הקצב, ההיקף, הדרגים השונים והנימה בשבועיים האחרונים – כולם מעידים על החשש האיראני מפני מתקפה קרבה ובאה.

הנה לקט של כמה אמירות מהשבוע האחרון: "האויב יודע שהכוחות המזוינים של איראן מוכנים", אמר מפקד הצבא אמיר חתאמי. מנהיגה הרוחני העליון של טהרן, עלי ח'מינאי, הזהיר כי מתקפה אמריקנית תגרור "מלחמה אזורית". מוחמד קאליבאף, יושב ראש המג'לס האיראני (הפרלמנט), התריע בריאיון ל-CNN שפעולה אמריקנית תביא "להשלכות כבדות על כל האזור". העיתון "כיהאן", המזוהה עם ח'מינאי, הצהיר באופן ברור במיוחד: "נטביע ספינות אמריקניות ונסגור את מצרי הורמוז".

אבל יש גם סימנים אחרים ללחץ האיראני: כל הסימנים מצביעים על כך שכבר השבוע יתרחש מאורע יחסית נדיר – משא ומתן ישיר בין ארה"ב לנציגיה של טהרן. הדיווחים על מפגש אחרון כזה היו במהלך מבצע "עם כלביא" ביוני האחרון, אך לפני כן הצדדים ניסו לקיים כמה סבבים של שיחות על תוכנית הגרעין, מבלי שנפגשו למשא ומתן ישיר, אלא רק לשיחות צדדיות של היכרות. השיחות הללו לא הובילו כמובן לשום דבר, והאמריקנים הפציצו את מתקני הגרעין האיראניים ביוני.

יתרה מכך, נראה שיש גם סימנים המעידים על הנכונות האיראנית לשנות כיוון באופן יוצא דופן. בכיר ברפובליקה האסלאמית אמר לסוכנות הידיעות רויטרס כי לראשונה בטהרן מוכנים להגיע לשיחות מתוך גמישות אפשרית, ואולי אפילו לוותר על העשרה – אם יקבלו אורניום מועשר במסגרת קונסורציום.

האיראנים אף היו פתוחים לדון באפשרות להעביר מחוץ למדינה את האורניום המועשר שהם מחזיקים, אך העמידו לכך תנאי אחד (למרות שאמרו שיגיעו לשיחות ללא תנאים מקדימים): שהאמריקנים יזיזו את הכוחות הצבאיים שלהם מקרבת שטחה של הרפובליקה האסלאמית.

קשה למצוא רמז ברור יותר לחשש האיראני ממתקפה אמריקנית והרצון שלהם לסכל אותה בכל מחיר, כולל ויתורים מרחיקי לכת מבחינתם. האמריקנים, יש לציין – כפי שעולה מדברים שצוינו בפומבי כמה פעמים – באים לטהרן בדרישות גם בתחומים אחרים, כולל בעניין הטילים הבליסטיים ומימון כוחות פרוקסי באזור, כך שלא ברור שהוויתורים האלה יספיקו. אבל הם מעידים על המוכנות של איראן, לפחות מבחינה הצהרתית, לעשות הרבה בשביל להרחיק את החשש ממלחמה.

אלא שאז נחשפה אולי גם הסיבה העיקרית ללחץ האיראני, מלבד החשש הברור מעימות עם מעצמה כמו ארה"ב: בכירים בטהרן הזהירו את המנהיג העליון ח'מינאי בפגישות סגורות כי הזעם הציבורי במדינה הגיעה לרמה חסרת תקדים, ואפילו הדיכוי האכזרי של עשרות אלפים לא מרתיע את הציבור מלהתעמת פעם נוספת עם המשטר.

בהמשך דבריהם, שדומים מאוד לטענות של גורמים אחדים בארץ, קבעו הבכירים ש"מחסום הפחד נשבר", וכי לחץ חיצוני כגון מתקפה אמריקנית עלול להוציא את ההמונים לרחובות – והשילוב של שני הדברים יכול לגרום לקריסה של מנגנון השלטון במדינה.

צריך להבין שמבחינת משטר האייתוללות, השרידות היא הערך העליון של שלטונם, ובשבילו הם יהיו מוכנים לעשות הרבה מאוד. אין משמעות הדבר שהם יוותרו על כל דבר, אך הם כן יפגינו רצון ללכת כברת דרך ארוכה כלפי היריב ולגלות גמישות כדי לשמר את שלטונם, אם ירגישו שהוא מצוי בסכנה.

אלא שזו בדיוק הנקודה שישראל וארה"ב צריכות ללחוץ על טהרן: אין די בוויתור על תוכנית הגרעין אם האיראנים ימשיכו לנסות להשמיד את ישראל ולפגוע בארה"ב באמצעות כוחות פרוקסי; הטילים הבליסטיים הוכחו כבר כאיום משמעותי, ואין לזלזל בחומרתו. שורש כל המלחמות שישראל ניהלה בשנתיים האחרונות – בתימן, בלבנון, בעזה ואפילו בסוריה – קשור למערכה האזורית שהאיראנים מנהלים נגדנו.

לא סתם האיראנים בלחץ, כי יש להם סיבה טובה לכך. הציבור האיראני, שעובר תהליכי החלנה מתקדמים, שבע מהשלטון הדתי הקיצוני, וסובל מהמצב הכלכלי הנוראי במדינה – שגם אין לו שום אופק לשיפור. זה הזמן להלום במשטר הקיצוני בטהרן, להפיל אותו, לשנות את המציאות האזורית, ולהסיר אחת ולתמיד את האיום הזה מעל המפה האזורית והעולמית. אם האיראנים עצמם חוששים מכך, כנראה זה אפשרי.

פורסם במעריב, בתאריך 4 בינואר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"על האמריקאים לדעת שאם הם יפתחו במלחמה, תהיה זו הפעם מלחמה אזורית" . כך הזהיר שילשום (יום א')  עלי חמינאי -המנהיג העליון של איראן. הוא הבהיר כי כל עימות צבאי שארה"ב תיזום, לא ייעצר בגבולות מדינתו.

דבריו כוונו לא רק  לאזניהם של מקבלי ההחלטות ובעלי ההשפעה בארה"ב, אלא לשלושה קהלים נוספים. הראשון – מנהיגי מדינות ערב בדגש על יצרניות הנפט באזור, שחוששים מהשלכותיה של מלחמה אזורית ומנסים למנוע אותה.  השני –הקהילה הבינלאומית – בתגובה על החלטת האיחוד האירופי להגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור. חמינאי ביקש להמחיש את המחיר הכבד שעלול להיות  לבידוד איראן או לתקיפתה. השלישי –הקהל הביתי:  האזרחים, אנשי הצבא ומנגנוני השלטון באיראן– במטרה להקרין עוצמה וביטחון-עצמי מול האויב החיצוני, שמוצג כמי שחותר תחת אושיות השלטון ומנסה להשתלט על משאבי המדינה.

כך או אחרת, נראה שהנשיא טראמפ לא ממש התרשם מהאיומים. "למה שהוא (חמינאי) לא יגיד את זה?" – הוא אמר בביטול והוסיף כי בכוונתו לנסות להגיע לעסקה ואם לא תהיה כזו – "נגלה אם הוא צדק" .

ביטחונו של טראמפ לא נובע רק מהפער ביחסי הכוחות בין הצדדים, אלא גם מהישגיה של "מלחמת 12 הימים", מהצלחתו בוונצואלה וממצבו של המשטר האיראני המתמודד עם קשיים חסרי תקדים, בכל התחומים. הציר האיראני האזורי שספג מאז 7 באוקטובר מכות קשות מאוד,  מצוי במאבק  על עצם יכולתו להתקיים וזרועותיו העיקריות –חיזבאללה, חמאס והמיליציות הפרו-איראניות בעיראק – נתונות תחת לחצים להתפרק מנשקן.

בזמן שהארמדה האמריקנית "היפהפייה", כלשונו של טראמפ, עושה את דרכה לקראת חבירה לכוחות העצומים שכבר נפרסו באזור, בכירי המשטר בטהראן מנסים להפגין שליטה במצב וליצור סימטריה להתנהלות האמריקנית. במקביל לצחצוח החרבות ולהדגשת המוכנות להגנה ולתקיפה, הם מביעים רצון  בפתרון דיפלומטי. אפשר להניח שמאמצי תורכיה, קטאר ומצרים להוביל למשא-ומתן מהיר בדרג בכיר, אינן מנותקות מכך.

מה טראמפ רוצה? ניתן להעריך שהוא עדיין מחפש את הנוסחה להישג מירבי במחיר ובזמן מינימאליים. התנאים שהציב לעסקה עם טהראן מרחיקי-לכת. הם כוללים פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין ע"י הוצאת מלאי האורניום המועשר הקיים אל מחוץ למדינה והפסקה מוחלטת של ההעשרה, הטלת מגבלות על תוכנית הטילים, הפסקת התמיכה בארגוני "פרוקסי" (שלוחים) ברחבי המזרח התיכון, וכן הפסקת ההרג של מתנגדי-המשטר והדיכוי האלים של המחאות באיראן .

"העם האיראני בחר בדרך ההתנגדות ולא בכניעה" הכריז שר החוץ ערקאצ'י ליד קברו של חומייני, באירוע לציון 47 שנים למהפכה האסלאמית. אמנם איש כבר לא מתרגש משטף הצהרות הרהב הנשמעות בימים אלה , ולמרות זאת קשה לדמיין תרחיש שבו ההנהגה האיראנית תיענה לכל תנאיו של הנשיא  טראמפ. לא רק בגלל ההשפלה שבכך, אלא גם משום שקבלתם תזמין לחצים פנימיים תכופים שיערערו את יציבותו.

האיראנים היו רוצים לגרור את הממשל האמריקני למשא ומתן עד אין קץ, אלא שטראמפ ער לכך ומודע גם לקושי לשמר לאורך זמן את ההיערכות הצבאית החריגה. הוא גם לא היה רוצה שידבק בו הכתם של מי  שפנה עורף למפגינים האיראנים ששעו להבטחתו. אפשר להעריך אם כך שטראמפ לא יגלה גמישות בדרישותיו בשני תחומים: הגרעין והדיכוי הפנימי. בנוסף לכך הוא גם יגביל בזמן את המאמצים לשיח המדיני.

מה לגבי הדרישות לגבי הטילים הבליסטיים והפסקת התמיכה בארגוני הפרוקסי? הרושם הוא כי שני הנושאים הללו אינם זוכים להתייחסות זהה לזו שניתנת ע"י הנשיא טראמפ לסוגיות הגרעין ומתנגדי המשטר. ישראל מצידה חייבת להבטיח כי לא תהיה כל התפשרות גם בנוגע לתכנית הטילים. התקפותיה של איראן נגדנו הראו כי ההנהגה בטהראן נעדרת רסנים בהפעלת יכולותיה. הן המחישו את הסכנה הגדולה הנשקפת לא רק מנשק גרעיני אלא גם מקיומו של מערך טילים בליסטיים, גדול, ארוך-טווח ואיכותי. בתפיסתה של איראן, מערך זה נועד גם הוא כדי ליצור אפקט של איום-קיומי על ישראל ומדינות נוספות. אם נגזר על העולם להשלים עם קיומו של משטר האייתוללות בשום אופן אין  לאפשר לו להחזיק ביכולות שמסַכְּנוֹת מדינות.

על כל פנים, עמדות הפתיחה של ארה"ב ואיראן והערכת מרחבי הגמישות של כל אחת מהן בסוגיות שבמחלוקת, לא נותנות סיכויים גבוהים להגעה להסכם. האפשרות  לתקיפה אמריקנית, גם אם לא מיידית, עדיין בעלת סבירות גבוהה.

למרות ההתעקשות שעליה להפגין בסוגיית הטילים, אל לה לישראל להצטייר כמי שדוחפת את ארה"ב למערכה. התיאום הביטחוני ההדוק, שעדות נוספת לקיומו ראינו בביקורו של הרמטכ"ל זמיר בוושינגטון, חייב להישמר .

כך גם הדריכות והמוכנות מול איראן וכל שלוחיה. את הזמן שנותר יש לנצל לא רק לשיפור המוכנות, אלא גם לקיזוז יכולות שעלולות לשמש את חיזבאללה ושאר ארגוני הפרוקסי, אם יחליטו לפעול נגד ישראל.

בהקדמה לספרו "מלחמה. סוף" הזהיר ההיסטוריון הצבאי הנודע – פרופ' ויקטור דייוויס הנסון כי  "המעבר מהשקט הנראה לעין ומהסטטוס-קוו אל מהומה גמורה, כאוס ואי-קיום יכול להתרחש בתוך ימים, אם לא שעות". קשה לקיים חיי שיגרה  עם הנחה כזו, אך מסוכן להתנכר לה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 03 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.