פרשת רצח מסתורית מסעירה בימים האחרונים את רחובות טהרן. לפחות בינתיים נראה כי רב הנסתר על הנגלה, והגורמים הרשמיים מתקשים להסביר את פרטיה. אף שעל פניו מדובר בסיפור פנימי איראני, יש בו כדי להעיד על הקשיים שמתמודדת איתם הרפובליקה האסלאמית בימים אלה.

הסיפור סובב תקרית שאירעה בבניין בית המשפט העליון של איראן בעיר הבירה טהרן בשבת: אדם בשנות השלושים לחייו, שלפי חלק מהגרסאות עובד כשרת בבית המשפט, נכנס לחדריהם של שני שופטים, שלף אקדח וירה למוות בשניים מהם – עלי רזיני ומוחמד מוקייסה, הידועים שניהם בתמיכתם העזה בממשל הדתי-קיצוני ברפובליקה האסלאמית. הוא פצע שומר שהיה במקום, נמלט לקומה גבוהה יותר במבנה וניסה לברוח מהמקום. אז, לפי הדיווחים, הוא התאבד בירייה.

האירוע כולו נמשך כ-15 שניות, וכלל שש יריות מהירות, ככל הנראה מאקדח חצי-אוטומטי. דיווח אחר בכלי התקשורת האיראניים גרס שהתוקף פצע תחילה את השומר בעזרת סכין ששלף ממעילו, תפס את האקדח שלו, וכך ביצע את הרצח של השופטים.

שר המשפטים לשעבר של איראן, מוסטפה פורמוחמאדי, אמר בטלוויזיה כי המתנקש ביקש לפגוע בשופט נוסף בקומה גבוהה יותר, אך לא מצא אותו. משהבין שאין באפשרותו לברוח, הוא התאבד. אמצעי תקשורת המזוהה עם הממשל דיווח לאחר מכן כי כמה מחברי הצוות של בית המשפט נעצרו בהתאם להוראות התביעה האיראנית. הרשויות אמרו עוד כי חקירת התקרית יצאה לדרך, ואפילו הנשיא מסעוד פזשכיאן, שהביע את תנחומיו, קרא לגופי אכיפת החוק לפעול במהירות לאיתור האחראים למעשה "בכל האמצעים הדרושים". ואכן, זמן קצר לאחר מכן דובר הרשות השופטת ציין כי "כמה אנשים זוהו, זומנו לחקירה או נעצרו. בשל רגישות התיקים שבהם עסקו השופטים, החקירה מתרחבת מעבר לאירוע ההתנקשות עצמו".

בתקשורת האיראנית לא ניתנו פרטים מרובים על היורה. לפי הדיווחים, לשרת הצעיר לא היו עימותים או דיונים קודמים עם השופטים, ומרכז המידע של הרשות השופטת מסר כי הוא לא היה קשור לאחד התיקים שהתנהלו בבית המשפט ולא הגיע למקום אי פעם כמבקר, שלא במסגרת תפקידו. אם אכן היה שרת, מה שדיווחים אחרים מפקפקים בו, נראה שתפקידו היה לספק מזון ושתייה לשופטים.

התעלומה הזאת העסיקה רבים באיראן: שר המשפטים לשעבר, פורמוחמאדי, טען בריאיון טלוויזיוני כי היורה קרא במהלך האירוע בשמו של ארגון האופוזיציה מוג'הידין ח'לק, מה שלדבריו מעיד כי המתקפה בוצעה כחלק מניסיון מאורגן, מתוכנן מראש, לבצע נקמה באנשי משטר על חלקם בהוצאות להורג המוניות של אנשי הארגון בשנות השמונים.

מרכז המידע של  הרשות השופטת נראה כתומך בגרסה זו: "הבוקר חדר אדם חמוש לבית המשפט העליון, וביצע התנקשות שתוכננה מראש בשני שופטים אמיצים ומנוסים, שזכו לתהילה על מאבקים בפשעים נגד הביטחון הלאומי, טרור וריגול", נכתב מטעם המרכז.

כיאה לאירוע מתוקשר בפרופיל כה גבוה, המערב אנשים המקורב לממשל, את תפילות האשכבה של השופטים הוביל המנהיג העליון של איראן בעצמו, עלי ח'מינאי. "הם זכו לפרס מאת האל על מותם כקדושים בידי אויבי אללה", אמר המנהיג למשפחות השופטים, מול הארונות של השופטים, שעליהם הונחו כיסויי הראש המסורתיים שלהם. ח'מינאי הוסיף כי "הם ביצעו מעשים גדולים במהלך החיים, שבזכותם קיבלו פרס מאת האל".

התפילות נערכו ביום ראשון, יממה לפני הלוויות עצמן. בתמונות מהלוויה נראות גופות השופטים, עטופות בדגלי איראן, מובלות לקבריהן ברקע היבבות של קרובי משפחות הנרצחים. אך באיראן, כרגיל, גם אירוע כזה אינו עובר בשקט: גולשים שניתחו את המראות מתפילות האשכבה בראשות ח'מינאי הגיעו למסקנה כי המנהיג העליון נראה "מנופח" או "שמן" מהרגיל, וברשת החלו להתרוצץ שמועות שלפיהן הוא עטה על עצמו אפוד מגן. אם ההשערה הזאת נכונה, הרי שמדובר בצעד המעיד על הלחץ שבו נתונים ראשי הממשל בטהרן: המנהיג העליון עצמו נוקט אמצעים להגן על חייו, מחשש שגורם עלום כלשהו ירצה להתנקש בו – בדיוק כמו שקרה לשופטים המקורבים אליו.

השופטים התליינים

שווה להתעכב מעט על הדמויות של השופטים עצמם. פירוט קצר של קורותיהם יכול אולי לספק רמז למניע אפשרי לרציחתם.

לבית המשפט העליון באיראן יש סניפים במחוזות רבים במדינה, ועשרות שופטים נמנים על שורותיו. לדברי אתרי האופוזיציה במדינה, למוקייסה ולרזיני יש היסטוריה ארוכה בבתי המשפט, שכללה הרבה מאוד עונשי מאסר ארוכים ועונשי מוות. שניהם עסקו רבות במשפטים של מתנגדי שלטון, פעילים אזרחיים, תושבים בהאיים ואנשים שביצעו "פשעים ביטחוניים".

הם לקחו חלק פעיל בסדרת הוצאות להורג נרחבות של מתנגדי שלטון ב-1988, ועל כן נודעו בשם מתנגדיהם כ"שופטים התליינים". השניים שימשו גם כסוהרים בכלא אווין, האתר הידוע לשמצה שבו כלואים מתנגדי הממשל בטהרן, ושמם יצא למרחוק בשל העינויים שביצעו ב"אורחים" במקום. מוקייסה, מלבד היותו עוזר תובע בבית הכלא, גם עמד לאחר מכן בראש בית משפט שעסק באופן פרטני בהפרות של חוקי הלבוש הנוגעים לנשים במדינה.

רזיני, יליד 1953, כיהן בכמה משרות רבות השפעה ברשות השופטת של איראן. הוא החל כפקיד בבית המשפט המהפכני של טהרן ב-1980, מיד אחרי המהפכה האסלאמית, בגיל 23 בלבד. הוא התקדם בסולם הדרגות, ובין היתר שימש כראש הארגון השיפוטי של הכוחות המזוינים, ראש מחלקת המשפט של טהרן, הסגן המשפטי של ראש מערכת המשפט ועוד. לבסוף הגיע לתפקידו הנוכחי, ראש ענף 41 בבית המשפט העליון.

ב-1999 רזיני היה יעד להתנקשות נוספת, שאז לא צלחה. שני חברי ארגון "מהדויאת" עקבו אחר רזיני כשהיה ראש מחלקת המשפט בטהרן. הם רכבו על אופנועים, והצמידו פצצה מגנטית לרכבו. הוא נפצע בתקרית, אך לא נהרג.

מוקייסה, יליד 1956, היה שופט ראשי בבית דין מהפכני בטהרן במשך שלושים שנה, ובנובמבר 2020 מונה לראש ענף 53 בבית המשפט העליון במדינה. הוא נודע בשמות רבים, כולל "נסריאן", והיה יעד לעיצומים של מחלקת האוצר האמריקנית בשל הפרות זכויות אדם. בנוסף הוא עמד תחת סנקציות של האיחוד האירופי וקנדה.

הוא נודע באכזריותו הרבה. כך למשל במקרה אחד דן שמונה משתמשי פייסבוק איראנים ל-127 שנות מאסר משותפות בשל "העלבת הדת", ובמקרה אחד העמיד לדין משוררים או תסריטאי קולנוע בשל "תעמולה נגד המדינה". ארגון אמנסטי ציין גם כי הוא גזר את עונשה של פעילת זכויות האדם האיראנית נסרין סוטודה, שנזרקה ל-33 שנות מאסר בכלא אווין, אחרי שכבר "זכתה" לחמש שנות מאסר קודם לכן. נוסף על כך היא נענשה ב-148 מלקות – וכל זאת בשל "הסתה לשחיתות וזנות", "ביצוע בגלוי של מעשי עבירה", "הפרת הסדר הציבורי" ו"הופעה בציבור ללא חיג'אב". מוקייסה, שעוד בשנות ה-80 תואר כאחד הדמויות הקשוחות ביותר בבתי הדין בבתי הכלא, גם זכה במוניטין של שופט שצועק על הנאשמים שעומדים בפניו, ופעמים רבות אף מנע מהם את האפשרות לדבר ולהגן על עצמם.

מתנגדי השניים טענו כי הם עסקו בתיקים כלכליים רבים, כולל כאלה בפרופיל גבוה. הם האשימו אותם בשחיתות, ובין היתר טענו כי הם קיבלו שוחד – מה שלדבריהם עשוי להוות אחד המניעים לרציחתם.

אלא שבתקשורת האיראנית והבינלאומית הובלט בעיקר חלקם של השניים במשפטים הנרחבים שהסתיימו בהוצאות רבות להורג ב-1988, ובעיקר של אנשי הארגון השיעי מוג'הידין ח'לק. האירועים התרחשו בסוף מלחמת איראן-עיראק: לאחר שהתבססה הפסקת האש, אנשי הארגון הזה – בסיוע של סדאם חוסיין, שלפי הטענה חימש אותם כראוי – הסתערו מעבר לגבול במתקפת פתע.

האיראנים הצליחו להדוף את המתקפה, ועצרו רבים מאנשי מוג'הידין ח'לק. זה היה הרקע ל"ועדות מוות" – השם שנודע למשפטי ראווה מבוימים של אסירים פוליטיים, חמושים מהארגון ועוד רבים אחרים, שלא מעטים מהם נידונו למוות. לפי עדי ראייה, שני השופטים שיחקו תפקיד בולט במשפטים אלה.

ארגוני זכויות אדם מעריכים שבמשפטים אלה נגזר דינם למוות של כ-5,000 בני אדם, לכאורה בהוראתו הישירה של אייתוללה רוחאללה ח'ומייני עצמו – בתקופה שבה היה חולה, ופקידי ממשל אחרים מילאו חלק מתפקידיו בראשות המדינה. אנשי מוג'הידין ח'לק טוענים כי מספר הנידונים למוות במשפטים אלה מגיע לכ-30 אלף.

רזיני התייחס לטענות נגדו בריאיון לעיתון מקומי ב-2017. לדבריו, בתי הדין באותה עת פעלו "באופן הגון ובהתאם לחוק". הוא הוסיף כי "אני וחבריי היינו בין עשרים השופטים שכיהנו במדינה, ועשינו כמיטב יכולתנו להבטיח את הביטחון של איראן באותה עת ולאחר מכן. וידאנו שה'צבועים' לעולם לא יזכו בעמדות כוח והשפעה במדינה".

מבצע של ביון זר

הקישור שנעשה בין משפטי הראווה בשנות השמונים ובין ההתנקשות השבוע לא עונה על שאלות רבות שנותרו פתוחות ביחס לרצח השופטים.

ראשונה מתוך כל השאלות הללו היא מי אחראי למעשה הרצח. אף קבוצה או ארגון לא קיבלו אחריות להתנקשות עד כה. אפילו מוג'יהידין ח'לק, שבאתר האינטרנט שלו נכתב כי השופטים הם "תליינים" שהיו אחראים למעשי טבח, לא קיבל אחריות על הרצח. האם הייתה זו פעולה של אדם בודד, או אכן רצח מאורגן, שקדם לו תכנון מדוקדק, ואשר מבצעו הסתייע בגורמים נוספים?

שאלה פתוחה אחרת קשורה לעניין התזמון: השופטים נרצחו בתקופה של שפל כלכלי כמעט חסר תקדים באיראן, יומיים לפני כניסתו של דונלד טראמפ לכהונה נוספת בבית הלבן, וברקע מלחמה עיקשת שניהלה ישראל מול טהרן ושלוחותיה במזרח התיכון – שכללה לראשונה הפצצות של חיל האוויר באיראן עצמה.

אבל חשוב מכך: גם אם מניחים שהמתנקש פעל לנקום בשופטים בשל חלקם במשפטי הראווה של מתנגדי השלטון בסוף שנות השמונים, מדוע הוא חיכה כמעט ארבעים שנה לשם כך? מדוע לא פעל מוקדם יותר, כשהיו השניים בעמדות בולטות ומרכזיות פחות, ובמקום זאת בחר לירות בהם דווקא כשהתברגו לעמדות בבית המשפט העליון – מוסד מאובטח בלב הבירה טהרן?

תהייה זו מובילה לשאלה הבאה: איך הצליח הרוצח לבצע את זממו? כיצד השיג כלי נשק, הבריח אותו לבניין שמור היטב באמצע טהרן, והפגין מיומנות וזריזות לשם ביצוע פעולה כה מדויקת? בית המשפט, יש לציין, מצוי במרחק קצר מאוד מארמונות הממשל של טהרן, וכן מהבזאר הגדול בעיר. הרשויות במדינה עוקבות באדיקות אחרי גורמים מתנגדי שלטון, ומנסות גם למנוע מהם להתחמש – ובוודאי להגיע לקרבת גורמי ממשל בכירים בלב טהרן, סמוך למרכזי הכוח בעיר. אז אחרי כל זה, איך הצליח המתנקש לחמוק מתחת לרדאר של כל הביון האיראני?

בנוסף נותרה פתוחה גם שאלת המניע: מדוע שם לו המתנקש למטרה דווקא שופטים ולא פקידי ממשל אחרים? מדוע דווקא כיוון לשני השופטים הללו, ומה היה הקשר לשופט השלישי, שלכאורה אותו גם חיפש?

הגם שאין תשובה ברורה לשאלות הללו, נראה כי האיראנים מנסים לספק רמזים ולהפנות את האצבע המאשימה לכיוונים מעניינים. דובר הרשות השופטת באיראן אמר כי שני השופטים היו מעורבים "בתיקים של ביטחון לאומי, כולל מקרי טרור וריגול". לדבריו, "בשנה האחרונה הרשות השופטת נקטה מאמצים נרחבים לזהות מרגלים וקבוצות טרור – צעד שעורר טרור ותרעומת בקרב אויבינו".

רשתות התקשורת שמקורבות לממשל השלימו את החסר בדברי הדובר, וציינו כי הוא התייחס ל"גורמים וסוכנים המקושרים למשטר הציוני השנוא". רשתות אחרות טענו כי מלבד ישראל, התיקים נקשרו גם לגורמי אופוזיציה שנתמכים על ידי ארה"ב, גם כאן מבלי שפירטו במה מדובר.

באיראן ציינו עוד כי אופן ביצוע המתקפה מעיד על אירוע נרחב יותר משנאה אישית ונקמה פרטנית. עדויות ראשוניות, הדהדו שופרות הממשל את המסר, מצביעות על שיטות הוצאה להורג מתוכננות היטב, פרי מבצע שנתמך, תוזמר ובוצע על ידי סוכנויות מודיעין זרות.

פרשנים פרו-איראנים הסבירו עוד כי ההתנקשות אינה מתוחמת רק לירי בשופטים, וכי היא חלק מאסטרטגיה נרחבת יותר לערעור הסדר הציבורי באיראן. שני השופטים סימלו את סמכותה של הרשות השופטת, אך המעשה כולו נועד להעביר מסר כלפי כל מוסדות השלטון. יתרה מכך, הוא היה המסד הראשון למהלך עצום לקידום כאוס במדינה. ההיסטוריה האיראנית מלמדת, הוסיפו הפרשנים, כי חיסול של גורמי מפתח בשלטון הם מעשה ראשון שמקדים את המזימה הנרחבת.

קשה קצת לקבל את הטענה שישראל עומדת מאחורי רצח השופטים. בעבר ייחסו למוסד התנקשויות בדמויות מפתח בתוכנית הגרעין או במנהיג חמאס אסמאעיל הניה, ששהה בטהרן. אך מדוע שתשקיע ישראל מאמצים כה רבים בחיסול דמויות במערכת המשפט של איראן, שאין להם יותר מדי נגיעה אליה? קשה גם להאמין שארה"ב או גורמים אחרים יתעדפו את הפגיעה בדמויות כאלה, במקום ניסיונות לסכל גורמים מרכזיים יותר.

אף שסביר יותר להניח שאכן מדובר בפעולה של גורמי אופוזיציה איראניים, עדיין יש שאלות פתוחות – וייתכן שלעולם לא נקבל עליהן מענה. עם זאת, הניסיון של הממשל האיראני להפנות את האצבע לישראל או לארה"ב מלמד על הלחץ שבו נתון המשטר בטהרן, וגם על רצונו להסיח את הדעת של בני עמו ולכוון אותו לשעיר לעזאזל החביב עליו. בהקשר זה, שני השופטים והמתנקש – בדומה לרבים אחרים – הם רק הקורבנות האחרונים בקרב המאסף שמנהל המשטר האיראני על הישרדותו.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 22.1.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

למרות המכות שספגו, החות'ים ממשיכים לתחזק רשת הברחות נשק מחושלת. על מנת לגדוע אותה, יש צורך דחוף בשיפור התיאום הבינלאומי בנושא ובפעולה ישראלית נחרצת באיראן.

מי שקיווה כי הפסקת האש עם לבנון תביא לרגיעה בגזרת החות'ים התבדה. למעשה, רק בחודש דצמבר בוצעו, נכון לכתיבת שורות אלו, 15 מתקפות טילים בליסטיים או כטב"מים משטח תימן לעבר ישראל – רובם יורטו אך מקצתם גרמו נזק כולל פגיעה אנושה בבית ספר ברמת אפעל.

בתגובה ערכה ישראל, בפעם השלישית, תקיפה אווירית נגד מטרות חות'יות שגרמה לשיתוק פעילות של שלושה נמלים והשמידה יעדים של המיליציה התימנית גם בבירה צנעא. אך נדמה שתקיפה זו, בדומה לקודמותיה, אינה צפויה להרתיע את החות'ים שחותרים לבסס את מעמדם כארגון המוביל את ציר ההתנגדות בהובלת איראן, וכעת מסתמן כיחיד שנותר במערכה.

יש לתהות כיצד הצליחו החות'ים להמשיך ולהתעצם, חרף השמדה מתמשכת של האמל"ח שלהם? היינו מצפים שמנגנוני פיקוח בינלאומיים, לצד סיורים של כוחות הקואליציה לכל הפחות, יסכלו את אספקת הנשק השוטפת למיליציה באופן שיקשה על החות'ים לתחזק את המתקפות שלהם במרחב הים האדום לאורך זמן – גם אם לא יוכלו למנוע שיגורים תקופתיים לעבר ישראל.

כיום, למעלה משנה מתחילת המעורבות שלהם ב"חרבות ברזל", ניתן לקבוע כי למרות המכות שספגו, החות'ים ממשיכים להתעצם צבאית. נדמה שהדבר קשור בין היתר בעובדה שהחות'ים עושים שימוש בטקטיקות הברחה מתוחכמות שסייעו להם לעקוף את הפיקוח הבינלאומי וכך לשמר רשת הברחות מסועפת.

שני הנמלים המרכזיים בשליטת החות'ים הם חודיידה וסאליף, השוכנים על חוף הים האדום. בעקבות הטלת אמברגו הנשק על החות'ים ב-2015 והקמת מנגנון הפיקוח של האו"ם ((UNVIM), ספינות משא שעגנו בנמל בג'יבוטי עברו בדיקה מקדימה על מנת לוודא כי הן נושאות סחורות הומניטריות בלבד, לפני שהן מורשות להמשיך לנמלים התימנים שממול.

מנגנון זה, לצד סיורים של הקואליציות הימיות, התגלו כיעילים במידת מה בסיכול הברחה של נשקים, בעיקר גדולים, דרך הים האדום. עם זאת, החות'ים הצליחו להתגבר על המכשול הזה על ידי שימוש בכלי שיט קטנים מסוג "דאו" שמצליחים לחמוק מהפיקוח, וכך הועברו חלקי מל"טים וטילים ישירות לנמלי חודיידה וסאליף. נוסף על נשק, דרך נתיב הים האדום, מוברחים תדיר כימיקלים המשמשים לייצור חומרי נפץ במסווה של דשן.

נתיב הברחה פחות מוכר של החות'ים עובר דרך הים הערבי. על פי דוח של משרד האו"ם לסמים ופשיעה ((UNDOC, בין השנים 2023-2015 נתפסו בים הערבי 16 כלי שיט שנשאו סה"כ כ-2.4 מיליון כלי נשק ותחמושת. המטענים מועברים מנמלים איראניים למפרץ עומאן או לחופי סומליה, ומשם מועמסים על ספינות "דאו" קטנות יותר לחוף הדרומי של תימן והלאה דרך המדבר לאזורים בשליטת החות'ים.

מחביאים טילים מתחת גנרטורים

המיליציה התימנית עושה שימוש גם בנתיבים יבשתיים לצורכי הברחת נשק. בשל העובדה שהגבול הסעודי מצפון מאויש בצבא, וכי חלק מהמעברים היבשתיים נמצאים בשליטת ממשלת תימן, הגבול היבשתי שנותר פרוץ יחסית הוא עם עומאן ממזרח, בעיקר באזור שאהן.

כדי להגיע אליו מאזורים בשליטת החות'ים, צריך לעבור כמה מאות קילומטרים של כבישים בשליטת כוחות הביטחון התימנים. אף על פי כן, החות'ים פועלים להתגבר גם על המשוכה הזו, ויעיד על כך ניסיון הברחה של 52 טילים נגד טנקים תוצרת איראן שהוחבאו תחת גנרטורים חשמליים. במקרים אחרים מועברים מבתי עסק שיושבים בעומאן חומרים דו שימושיים שהחות'ים משתמשים בהם לייצור כטב"מים – בעיקר מנועים ורכיבים אלקטרוניים. אלו מועמסים על משאיות מסחריות ומוסתרים על ידי מוצרי תקשורת.

ומה לגבי הערוץ האווירי? ביולי האחרון חודשו הטיסות מצנעא לרבת-עמון כחלק מהסכמות שהושגו במו"מ מול ממשלת תימן. אף על פי שעד כה לא נמצאו ראיות חד משמעיות לכך, המהלך מעלה את החשש להברחות נשק דרך האוויר.

אם כן, ההתמודדות עם האיום החות'י חייבת לכלול מאמץ מרוכז ומתואם לפגוע אנושות ברשת ההברחות בכל הערוצים הקיימים לרשותם. הקהילה הבינלאומית תידרש להגביר את מאמציה, בין היתר, בכל הקשור להעמדה לדין של מבריחים שנתפסו. לצורך כך, יש צורך בשיתוף הראיות שנמצאו בזירה עם הרשויות התימניות על מנת שאלו יוכלו למצות עמם את הדין.נכון תעשה ישראל אם תנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח לקראת כניסת טראמפ לבית הלבן ותפעל באופן נחרץ באיראן, צינור החמצן הראשי של החות'ים. עוד מומלץ לישראל לקדם שיח מול בכירים בממשל האמריקני החדש על מנת שזו תקדם סנקציות מחמירות יותר על הארגון.התפרסם בישראל היום, בתאריך 24.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

שלט חוצות בעיר איראנית טיפוסית מראה אדם נוסע על אופניו, ומרכיב עליהם את ילדו היחיד. הרוכב מצויר באופן חדגוני ועצוב, והוא נראה משתרך מאחור. בחלק הימני של השלט נראים אופניים ענקיים, ועליהם רוכבת משפחה מאושרת – האב מקדימה, האם מאחורה, ובתווך ארבעה ילדים. הם צבעוניים, אוחזים בלונים, ועוקפים בפער ניכר את הזוג הבודד שמביט עליהם בערגה. על השלט מופיע הכיתוב בפרסית ובאנגלית: "יותר ילדים, חיים שמחים יותר". גרסאות אחרות של השלט כוללות סירת משוטים במקום אופניים, אך העיקרון זהה.

המסר שמעביר השלט נועד להתמודד עם אחת הבעיות הקשות שפוקדות בעשור האחרון את הרפובליקה האסלאמית של איראן: שיעור הילודה של נשות המדינה הלך וירד, ומתקרב כיום במהירות מפחידה לממדים של משבר אמיתי. המצב כה חמור, עד שנראה כי האיראנים מצויים במרחק קצר מאוד מהשלב שבו צמיחת האוכלוסייה תעבור את הסף ותגיע לשלילית – כלומר, מספר מקרי המוות יעלה על הלידות, ומספר האזרחים במדינה ילך ויתמעט.

את הנתונים על היקף התופעה יש לבחון בזהירות הראויה. לא תמיד ברור לחלוטין למה בדיוק מתייחס כל פקיד איראני כאשר הוא מדבר על הסוגיה, ולעיתים מתפרסמים דיווחים סותרים ולא אחידים. עם זאת, דבר אחד ברור לגמרי: הבעיה הזאת מהותית, ומדאיגה מאוד את הרשויות באיראן. אם לשפוט לפי כמות הפעמים שדווח בתקשורת הבינלאומית על השיח של בכירים עליה, על ההתייחסות של ראשי המשטר לעניין ועל ניסיונות ההתמודדות עם הסוגיה הזאת – הרי שזהו עניין חשוב מאוד מבחינת הנהגת הרפובליקה האסלאמית. בנוסף, כתבות התעמולה בתקשורת, הנאומים והדברים שאומרים בכירי הממשל מלמדים גם כי המצב אינו משתפר או מתייצב, אלא רק מחמיר.

בעיית הפריון האיראנית קשורה בשלושה תהליכים משיקים: הראשון הוא הירידה בצמיחת האוכלוסייה, שכאמור מתקרב כבר לקו האפס ועתיד להגיע למאזן שלילי. השני הוא עלייה ניכרת בתוחלת החיים האיראנית, בדומה ליתר מדינות העולם. האחרון, שמדאיג מאוד אף הוא את ראשי המשטר, הוא שהאוכלוסייה האיראנית מזדקנת במהירות – כלומר, יש שכבה גדולה והולכת באוכלוסייה שנכללת בגיל שנחשב "מזדקן". על פי התחזיות האיראניות, תוך כעשרים שנה כשליש מהאוכלוסייה ברפובליקה האסלאמית יהיה מבוגר מגיל שישים, מה שמציב את ההנהגה בטהרן בפני אתגרים לא פשוטים.

ההתבטאות האחרונה בנושא של בכיר איראני מקורה בסגן שר הבריאות במדינה, עלי רזא ראיסי, שבשבוע שעבר סיפק תחזית קודרת למדי: לדבריו, עד שנת 2101 האוכלוסייה האיראנית עלולה להצטמק למחצית מגודלה כיום, ו-50 אחוזים ממי שייוותרו אז בחיים ישתייכו לפלח האוכלוסייה הקשיש. מצב כזה, שבו איראן תידלדל למדינה שבה שוכנים 42 מיליון בני אדם בלבד, ישנה לחלוטין את כל אופייה.

נתונים עדכניים מראים כי העודף במספר הלידות על מקרי המוות באיראן בשנה שעברה הצטמצם לרמה נמוכה ביותר. מספר הלידות בשנת 2023 היה קטן ב-17 אלף לעומת 2022. זו מגמה שנמשכת כבר כמה שנים, כאשר כל שנה פוחתים מספר התינוקות ברפובליקה האסלאמית.

הטווח של שיעור הילודה בקרב הנשים האיראנית משתנה בהתאם לדיווחים: חלקם טוענים כי הוא גבוה מעט יותר משני לידות לאישה, המספר המינימלי הדרוש כדי לשמור על יציבות האוכלוסייה, שכן כל זוג הורים מגדל שני ילדים נוספים. אחרים מציינים שהנתונים נמוכים יותר, ומגיעים לכ-1.6 לידות לאישה. זה היה כנראה הנתון בבירה טהרן בשנה שעברה – והוא נמוך בהרבה ממספר הזהב של שני ילדים בכל משפחה.

התרגום המספרי של הנתונים הללו לשיעור הצמיחה של האוכלוסייה האיראנית מבהיל בהחלט את ההנהגה בטהרן. מדינה שהכפילה את גודלה תוך עשרים שנה צנחה אחרי עשור לצמיחה של פחות מאחוז, ולפני שנתיים רשמה גידול של 0.68 אחוזים בלבד של האוכלוסייה. מכיוון שהמגמה הזאת נמשכת, היא הולכת ומתקרבת במהירות גדולה ל-0 – ומשם כבר תתחיל מגמה שלילית.

לשם השוואה, ב-2022 שיעור הילודה בישראל – מדינה קטנה בהרבה מאיראן ומתקדמת יותר ממנה – עמד על קצת יותר משלושה ילדים לכל אישה, הגבוה ביותר בכל מדינות OECD. באותה שנה צמחה האוכלוסייה ב-1.86 אחוזים. שכנותיה של איראן, פקיסטן ואפגניסטן, נהנות גם הן מצמיחה מרשימה של האוכלוסייה. בכלל, התחזית היא שאם איראן לא תצליח להפוך את המגמה, היא תהיה המדינה עם שיעור הילודה הנמוך ביותר במזרח התיכון תוך שנים ספורות.

יעדים שאפתניים מדי

לפי הנתונים הרשמיים, באיראן מתגוררים כיום כ-89 מיליון בני אדם, ואף יותר. ערב המהפכה האסלאמית במדינה היה מספר התושבים נמוך הרבה יותר, ונאמד בכ-37 מיליון בני אדם. באותה עת הייתה איראן מדינה מערבית הרבה יותר, ותכנון משפחתי היה חלק מדרך החיים הרגילה שם.

שני תהליכים מקבילים אירעו אחרי המהפכה: כוהני הדת שהשתלטו על טהרן עודדו ילודה של מוסלמים נוספים, ומלחמת איראן-עיראק גרמה ל"בייבי בום" חסר תקדים במדינה. בשנות השמונים, לפיכך, שיעור הילודה האיראני היה מהגבוהים בעולם, כאשר כל אישה ממוצעת במדינה ילדה חמש או שש פעמים. הממשלה דחקה באזרחים להביא לעולם "צבא בן 20 מיליון איש", כדי שיילחמו באויביה של הרפובליקה האסלאמית בשם אללה.

הצמיחה הייתה כה מהירה, עד שאוכלוסיית המדינה גדלה כמעט פי שניים תוך 15 שנה. ההנהגה בטהרן הבינה תוך זמן קצר כי אין במדינה תשתיות שיוכלו לתמוך בהיקף נרחב של האוכלוסייה, אשר צומחת בקצב כה מזורז. גם המלחמה מול עיראק הותירה את קופת האוצר ריקה, מבלי יכולת לקדם מיזמי בינוי נרחבים שיספקו את הצרכים של אוכלוסייה הולכת וגדלת.

לפיכך, ב-1988 אירעה תהפוכה פנימית בגישה האיראנית: באותה שנה פסק בית המשפט העליון בטהרן כי אמצעי מניעה ותכנון משפחה מותרים מבחינה דתית. ההנהגה ברפובליקה יצאה בקמפיין שכותרות "פחות ילדים, חיים טובים", וסבסדה אמצעי מניעה, ניתוחים לחיתוך צינור הזרע ועוד. מאז ועד 2010 ירדה הילודה האיראנית בחדות: מספר הלידות הממוצע של נשים במדינה צנח מחמש ושש ל-1.7 או פחות. ב-15 השנים האחרונות הצניחה התמתנה, אך היא עודנה נמצאת בירידה עקבית.

עד מהרה הבינה הממשלה בטהרן לאן הרוח נושבת, וכיצד הקמפיין שלה הצליח מעל ומעבר למצופה – עד שהביא את המדינה לצמיחה הולכת ופוחתת. מאז ועד היום ניסו ראשי הרפובליקה האסלאמית לעודד את האוכלוסייה להפוך את המגמה ולהוליד עוד ילדים, לפי שעה ללא הצלחה כלל.

בין היתר, הממשלה יצאה בסדרת קמפיינים ותוכניות במטרה לעודד את הילודה. היעד המוצהר לחומש הנוכחי, למשל, הוא להעלות את שיעור הלידות לכל אישה ל-2.5. בהתחשב בעובדה שבמשך עשור מהלכים שונים נכשלו, זה קצת שאפתני. מכל מקום, הממשלה מציעה לאזרחים הטבות שונות תמורת הרחבת המשפחה, חופשת לידה מוגדלת, מענקים, מלגות, הלוואות בריבית נמוכה, ביטוחי בריאות, סיוע בדיור ומה לא. איראן ביטלה את הסובסידיות לכל אמצעי המניעה, ומציעה בחינם את כל הטיפולים הרפואיים האפשריים לעידוד פוריות. באוגוסט האחרון, למשל, הממשלה הוציאה לדרך מבצע תעמולה חדש, ובאמצעות מכרז הציעה מלגות מכובדות לכל מיזם לעידוד ילודה בדרכים שונות.

עד כמה הימשכות המצב מדאיגה את ראשי המשטר? הנה דוגמה: אימאם בכיר של אחת הערים בדרום המדינה הגדיר אותה כ"מזיקה יותר לאיראן ממלחמה", שכן לדבריו היא משפיעה על הזהות הלאומית, על הדת, על הכלכלה ועל כלל התושבים. סגן שר הבריאות הזהיר כי אם המצב לא ישתפר בקרוב, "אנו ניפול לחור שחור דמוגרפי, ולוקח כ-150 שנים לפצות על כך".

אחד הגורמים הבכירים שבולטים בהתייחסותם לעניין הוא לא אחר מהמנהיג העליון של איראן, אייתוללה עלי ח'מינאי. האיש שקובע את המדיניות בטהרן תפס בתחילת העשור הקודם להן נושבת הרוח, ויצא בגלוי נגד מדיניות התכנון המשפחתי. הוא כינה אותה "מדיניות מערבית עוינת" שנועדה לפגוע במדינות מוסלמיות, וקרא לכל האימהות האיראניות להתגייס לטובת האומה. כבר ב-2012 הכריז כי הגדלת המשפחה האיראנית היא יעד אסטרטגי, ופרסם סדרת צעדים ותוכניות לעידוד הילודה. היעד של ח'מינאי, שעליו חזר כמה פעמים, הוא להגדיל את האוכלוסייה האיראנית ל-150 מיליון איש עד שנת 2050. היכולת של איראן לתמוך באוכלוסייה כל כך גדולה לא מעניינת את המנהיג העליון, וגם לא רווחת האזרח הפשוט שיצטרך לשאת בנטל של לחץ כה גדול על משאבי המדינה.

למשבר הילודה יש כמה מאפיינים נוספים, שמשליכים גם הם על הפריון האיראני. הראשון הוא עלייה חדה בגיל הנישואין באיראן, שכמובן משליך על הגיל שבו יולדות נשים. ממצאים של סקרים שנעשו באחרונה באיראן מגלים כי גיל הנישואים הממוצע של נשים במדינה הגיע ל-24, בעוד שגברים מתחתנים בממוצע בגיל 28. יתרה מכך, שיעור הנישואין ברפובליקה צנח דרמטית: ב-2010 כמעט 900 אלף זוגות התחתנו, ואילו השנה נרשמו לנישואין קצת פחות מחצי מיליון זוגות. בהתאם, הגיל הממוצע של לידות ראשונות לנשים באזורים העירוניים במדינה נושק ל-28, וגברים מביאים לעולם בטהרן הבירה בממוצע בגיל 34.5 – נתון שמעיד על עומק המשבר. בכפרים המצב טוב יותר, אולם גם שם נשים מתחילות בממוצע ללדת ילדים רק בגיל 24 ומעלה.

הממשלה מנהלת מלחמת חורמה במאפיין אחר של התופעה: הפלות. לפי ההערכות, בכל שנה באיראן מבוצעות למעלה מ-300 אלף הפלות, שרק 10 אחוזים מהן חוקיות – כלומר, נובעות מסיבות בריאותיות. עם כאלף הפלות בממוצע ביום ברפובליקה האסלאמית, הן מהוות כשליש מפוטנציאל הילודה במדינה. בכירים הגדירו את המעשה כ"הוצאה להורג", וטענו כי ההפלות הן מזימה של האויב נגד איראן.

מומחים סבורים כי למשבר הילודה יש סיבות רבות, ובראשן המשבר הכלכלי במדינה – שדחף כמעט שליש מהתושבים מתחת לקו העוני, והעלה את האינפלציה בחדות. במקביל, חשיפה לנורמות של מדינות המערב באמצעים טכנולוגיים לא חוקיים ורצון לקידום אישי שינו את ההעדפות של רבים באוכלוסייה האיראנית, במיוחד במגזרים דתיים פחות. בשורה התחתונה, חלקים נרחבים בציבור האיראני אינו מאמין בעתיד המדינה, וילדים הם לא היעד הראשון במעלה של חייו.

ניכור בין העם להנהגה

ירידת הילודה באיראן מחמירה שבעתיים כאשר היא מתלווה בבעיות ההזדקנות. מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 עלתה תוחלת החיים במדינה באופן משמעותי, בדומה ליתר מדינות העולם. אם ב-1979 היא עמדה על גיל 57, כיום נשים צפויות בממוצע להאריך שנים באיראן עד גיל 78 וגברים עד גיל 76. משמעות הדבר היא שהרפובליקה האסלאמית מתמודדת כיום עם שכבת אוכלוסייה הולכת וגוברת של אנשים המוגדרים "מבוגרים" או "קשישים". כ-10 מיליון מהאוכלוסייה האיראנית, כ-9 מיליון בני אדם, נכללים בקטגוריה הזאת כיום – כלומר, מבוגרים מגיל 60 ויותר.

אך התחזית לעתיד קודרת עוד יותר: לפי ההשערות, עד שנת 2050 תגדל שכבה זו ותהפוך לכשליש מהאוכלוסייה האיראנית, ותהיה הגדולה מסוגה במזרח התיכון. מתוך אותם אזרחים מזדקנים, כמעט 4 אחוזים מהאוכלוסייה ב-2050 צפויה להיות מבוגרת מגיל 80. למעשה, המדינה היחידה בעולם שהבעיה הזאת חמורה יותר אצלה היא דרום-קוריאה, שבניגוד לאיראן אינה מתמודדת עם כלכלה כושלת ועיצומים בינלאומיים נוקשים.

למשבר הזה יש השלכות נרחבות: התרחבות השכבה ה"נתמכת" באיראן תטיל עומס נוסף על המערכת הסוציאלית והכלכלית במדינה בעשורים הקרובים, על שירותי הבריאות והסיעוד, ועוד. הממשלה צריכה לתכנן מחדש את מערכת הפנסיות, שאינה מותאמת לפלח אוכלוסייה גדול כל כך, ולבחון כיצד היא יכולה לסייע למספר גדול במיוחד של קשישים שיזדקקו לעזרה בהתמודדות עם קשיים פיזיים ומנטליים.

למרבה הצער, בגלל הבחירות המדיניות והצבאיות של איראן, היא נתונה תחת לחץ בינלאומי כבד שמשפיע עמוקות על כלכלתה. העיצומים מקשים על הממשלה להקצות כספים לתוכניות ארוכות טווח כאלה, ומחקרים מצאו שהם גם משפיעים ישירות על האזרח הפשוט. כך למשל, סקרים שבוצעו במשקי בית באיראן מצאו כי העיצומים השפיעו לרעה במיוחד על האוכלוסייה המבוגרת, בדגש על מי שאין לו פנסיה מסודרת מהמדינה. בנוסף, מכיוון שפעמים רבות קשישים נשענים על סיוע משפחתי, הפגיעה בכלכלה בכלל המדינה מפחיתה מהיכולת של אזרחים לעזור לקרוביהם הקשישים.

חוקרים מזהירים כי הממשלה נדרשת לנקוט כבר כיום צעדים משמעותיים כדי להתמודד עם המשבר שהולך וגדל, במיוחד בתחום הפנסיות ורשת הסיוע הסוציאלית לקשישים. הממשלה אומנם מנסה להתמודד עם התופעה, אך אמצעיה כאמור מוגבלים. בשנת 2020 גיבשה הממשלה מדיניות מסודרת לאזרח המזדקן, שבמסגרתה התייחסה להעלאת המודעות החברתית לסוגיה, שימור היכולות של אזרחים מבוגרים, חיזוק התמיכה הסוציאלית ותמיכה כלכלית במוסדות שיסייעו לאזרחים מבוגרים. מטרתו העיקרית של המהלך היא לגבש תפקידים וחובות של ארגונים הקשורים בתהליך, למפות את הנקודות החזקות כיום במשק לשם מיקוד והשתפרות, ועוד. על הנייר, מעירים מומחים, מדובר בתוכנית טובה. השאלה היא אם תיושם במלואה, וכמה כסף יש לאיראן להקדיש לה לאור המצב הכלכלי הקשה במדינה, העיצומים הבינלאומיים וההשקעה הנרחבת בתחומים כגון טרור גלובלי ותוכנית הגרעין.

הרבה מאוד גם יכול להשתנות סביב עליית הממשל החדש של הנשיא דונלד טראמפ בארה"ב. אם אכן ינקוט מדיניות נוקשה כלפי איראן, ואפילו יפעיל קמפיין של מקסימום לחץ עליה מתחילת כהונתו "כדי להוריד אותה על ברכיה" – כפי שכבר דווח בתקשורת האמריקנית – זה לא יסייע לממשל בטהרן אל מול אתגרים מסוג זה.

בינתיים, מומחים מציעים שאחת הדרכים להתמודד עם המשבר היא לנצל בצורה נכונה יותר את כוח העבודה הקיים באיראן. הם מתכוונים בפרט לשיעור ההשתתפות הנמוך של נשים במשק, שיכול לסייע להגביר את הייצור המקומי ולהתמודד עם בעיות ההזדקנות בטווח הבינוני. הבעיה, כמובן, היא שמדיניות לקידום נשים אינה בראש סדר העדיפויות של איראן, והיא גם מתנגשת במידה מסוימת עם הרצון לעודד ילודה גבוהה בחברה מסורתית. לא לחינם, לפיכך, יש נשים שהתראיינו לתקשורת הבינלאומית באיראן והביעו חשד כי מדיניות עידוד הילודה בטהרן נועדה בעיני כוהני הדת הקיצונים במדינה לשמור את הנשים "במקום הראוי להן, בבית", כדבריהן.

האמירה הזאת משקפת בכלל את היחס של האזרחים האיראנים כלפי ההנהגה שלהם בסוגיה הזאת, ואת חוסר הנכונות שלהם לציית להפצרות של ח'מינאי או לשתף פעולה עם תוכניותיו לעידוד הילודה. המנהיג העליון עצמו מצהיר שוב ושוב על הבעיה, מגבש תוכניות, מענקים ותמריצים נוספים – אך עמו פשוט מתעלם ממנו. זה מעיד פעם נוספת על ניתוק של חלקים גדולים באוכלוסייה האיראנית מההנהגה השמרנית והקיצונית במדינה, ולהתנכרות שלה משדרות שלמות של העם באיראן.

הנה למשל דברים שאמרה גויה, תושבת טהרן, לרשת תקשורת צרפתית על אחד החוקים החדשים לעידוד ילודה ונגד הפלות: "הוא מגוחך, התערבות בחייהם הפרטיים של האזרחים. במקום לפתור בעיות כלכליות, הרשויות רוצות להתערב עוד בחיינו. זה לא עניינם, זו החלטה שלי. אנחנו מורגלים בהגבלות במדינה הזאת, ונמצא דרך לעקוף אותן".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בחלוף כחודש מאז המתקפה הישראלית חסרת התקדים ברחבי איראן, שממדיה הולכים ומתבהרים, באיראן עדיין ממתינים עם התגובה, כפי הנראה מכורח הנסיבות. כזכור, מערכות ההגנה האווירית של איראן נפגעו בצורה משמעותית במתקפה, וגם הבחירות בארה"ב תרמו לדחיית המתקפה, בשל השאיפה האיראנית לא לסייע לסיכויי טראמפ לנצח.

בכירים איראנים שונים שבים ומצהירים על רצונה של טהראן להגיב לישראל באמצעות מתקפה ישירה שלישית כנגדה, לאחר המתקפות של אפריל וראשית אוקטובר. במסגרת הדיון התקשורתי באיראן סביב הנושא, קרא היומון ח'ראסאן, המזוהה עם המחנה השמרני, במאמרו ביום חמישי (21 בנובמבר) למשטר באיראן לקדם פלישה קרקעית לישראל מהגולן הסורי כמתקפת גומלין למתקפה הישראלית

היומון הסביר שמליציות שיעיות פרו-איראניות כבר נמצאות במרחב הזה, ושאסד צפוי לאשר פעולה שכזו כיוון שעומדת לו הזכות לפעול צבאית כדי לשחרר את רמת הגולן. היומון העריך שמתקפה כזו כבר נמצאת בשלבי תכנון לאור האפשרות שקידום המתווה זה נידון בפגישות האחרונות שנערכו לאחרונה בדמשק ובטהראן, בין שר ההגנה נצירזאדה ועוזרו של מנהיג איראן ח'אמנהאי, עלי לאריג'אני לאסד ובין שר החוץ הסורי לבכירים בטהראן. ח'ראסאן גם הביע חשש לחיי אסד, אם המתווה ייצא לפועל, וקרא לטהראן להקדיש תשומת לב משמעותית להגן עליו למול ישראל.

"ארגז הכלים" של איראן בסוריה הוא עשיר ומגוון, וכולל את "דיוויזית האמאם חוסין", המורכבת מאלפי פעילים בעלי אזרחויות שונות מרחבי המזרח התיכון – והוקמה עוד ב-2016 תחת פיקודו של מפקד כח קדס דאז, קאסם סולימאני. בסוריה גם פועלות המליציות הפרו-איראניות פאטמיון האפגנית, זינביון הפקיסטנית וכמובן חזבאללה. לצד אלו, בחודשים האחרונים דווח על יוזמה של עשרות פעילים חות'ים לפלוש לישראל קרקעית מהגבול הסורי בסיוע כח קדס, ולפיכך אפשר שטהראן תבחר להשתמש בהם, אם אכן תרצה לקדם פלישה קרקעית לישראל.

ראוי לציין שהיומון ח'ראסאן גם טען במאמרו שבכירי חזבאללה בראשות אבראהים עקיל, שחוסל ע״י צה"ל ב-20 בספטמבר, כבר קדמו פלישה קרקעית לישראל מהגולן הסורי כתגובה לחיסול מנהיג חמאס הניה בטהראן ביולי. עם זאת, לפי היומון, המתקפה המתוכננת סוכלה במתקפת מנע שבצעה ישראל. היומון הסביר שמטרת הפלישה הקרקעית לא יכולה להיות 'שחרור' רמת הגולן אלא פעולת לחץ שתכפה על ישראל להפסיק את המלחמה בהתאם לתנאים של חמאס וחזבאללה. כפי שח'ראסאן הודה, המתקפות הטיליות של איראן נגד ישראל נוחלות הישג מוגבל בהקשר זה ואינן יכולות לשרת את המטרה הזו.

כיצד ישראל צריכה להגיב?

כלקח ממתקפת הטבח ב-7 באוקטובר, ישראל אינה יכולה להתעלם מכך שבטהראן משתעשעים, שוב, ברעיון לקדם פלישה קרקעית לישראל. לכן, לצד המשך הפעילות היוזמה של צה"ל בצד הסורי של הגבול, ישראל צריכה להיערך במישור הדיפלומטי והצבאי כדי להבהיר לאיראן ולאסד, שהם ישאו בתוצאות אם המתווה ייצא לפועל.

למרות הפגיעה המתמשכת בבכירי 'תיק הגולן', אותו כוח של חזבאללה שאחראי על הקמת תשתית טרור בגולן הסורי, המוטיבציה באיראן לפעול קרקעית דרך סוריה נגד ישראל עדיין קיימת. לפיכך, לצד המשך הביצורים במרחב הגבול ברמת הגולן, על ישראל להבהיר לראשי המשטר בטהראן, שישראל תוסיף לתקוף את איראן ישירות, ובכלל זה יעדים רגישים ברחבי המדינה ובכירים בכח קדס שפועלים באזור. עליה גם להבהיר לאסד שמשטרו ישלם מחיר כבד על ביצוע פעולה מעין זו, במטרה ללחוץ עליו לסרב לפנייה האיראנית לפעול משטחו נגד ישראל.

ישראל יכולה לפעול גם מול רוסיה כדי שתרסן את אסד ותקשה עליו להתיר לאיראן לקדם מתווה של פלישה קרקעית, ולהסביר לה שהשלכות תקיפה שכזו יביאו לכאוס בסוריה שבעקבותיו היא תאבד את אחיזתה במדינה. מנוף אפשרי נוסף שישראל צריכה לקדם מול אסד היא איחוד האמירויות, שמנהלת קשרים קרובים עם אסד ולפי המדווח כבר העבירה אליו, בתיאום עם ממשל ביידן, מסר מיד לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", לבל יתערב במלחמה בעזה. נראה שמרחב התמרון של ישראל מול אסד הוא רב, כיוון שאכן החזית הסורית היא עד כה הזירה הכי פחות פעילה מבין שבע הזירות שנאבקות נגד ישראל במלחמה הנוכחית.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 24.11.2024.

כאשר אנו חושבים על איראן, לעיתים קרובות קופצת לנו בראש המחשבה כאילו מדובר במדינה מדברית ענקית, מלאה במשטחי חול רחבי ידיים, המאופיינת בחום אדיר. אך בפועל, העיר טהרן למשל שוכנת בגובה של יותר מ-900 מטרים, והיא נמצאת למרגלות רכס הרים גבוה. בחורף פעמים רבות יורד שם שלג, והקור מכה בה בחוזקה.

לכן כבר כעת הרשויות במדינה החלו להיערך לחורף הקפוא, בניסיון לחסוך במשאבי אנרגיה חיוניים לחימום, הנעת תחבורה ועוד. כתוצאה מכך, באחרונה הונהגה בבירה טהרן בכל יום הפסקה יזומה של רשת החשמל למשך שעתיים. בעיר שבה מתגוררים כ-9.5 מיליון בני אדם, בסך הכול כמעט כמו בכל מדינת ישראל, מדובר בגזירה לא פשוטה. אבל טהרן יכולה להתברך בגורלה הטוב: ביתר חלקי המדינה הפסקות החשמל נמשכות שליש מהיממה, כשמונה שעות בכל יום. המצב הזה כמובן משפיע על מגזרים רבים באיראן, ופוגע בתחומי התעשייה, המסחר, התברואה ועוד.

העניין הוא שהתופעה הזאת מפתיעה דווקא בגלל שאיראן היא מעצמת אנרגיה מהגדולות ביותר בעולם. רק שתי מדינות בעולם מחזיקות בעתודות נפט גדולות יותר מזו של הרפובליקה האסלאמית – ונצואלה וערב הסעודית. בנוסף, טהרן התברכה בעתודות הגז הטבעי השניות בגודלן בעולם. חמור מכך: משבר האנרגיה באיראן כה גדול, והדרישה רק עולה ומתגברת, עד שהרפובליקה האסלאמית נאלצת לייבא גז מרוסיה כדי לעמוד בצרכים של תושביה גם בשעות שבהן היא לא מבצעת את ההשבתות היזומות. ביולי סיכמה הממשלה בטהרן עם טורקמניסטן על עסקה אחרת להגדלת הגז שהיא מייבאת מאשגבט, כניסיון להוסיף אפיק אחר של אספקת גז במדינה.

אגב, בקיץ גם סבלו תושבי הבירה מהפסקות חשמל נרחבות. כאשר החום גובר והתושבים מפעילים מזגנים, רשת החשמל אינה עומדת בדרישה – וקורסת. בקיץ שעבר, למשל, הגיעו מידות החום בטהרן כמעט ל-40 מעלות, ומשמעות הדבר היא שרבים הם התושבים שמעוניינים ליהנות ממזגן. ביולי האחרון החליטו הרשויות כתוצאה מהחום הגדול והפסקות החשמל לקצץ את שעות העבודה של מוסדות ציבוריים, בין היתר כדי למנוע מקרי מוות מהתייבשות ומכות חום.

על רקע הקשיים הללו, לא פלא שאזרחים איראנים חשים נפגעים. כמה מהם אפילו הרהיבו עוז והתלוננו בעילום שם לכלי תקשורת שמזוהים עם האופוזיציה הגולה במדינה. אחד מהם, למשל, ציין כי "הבכירים מדברים על מלחמה נגד איראן, אך עם זאת הם בזבזו את המשאבים האיראניים כשהזרימו כספים לקבוצות כמו חמאס וחיזבאללה, והותירו את האומה כולה לסבול את ההשלכות". תושב אחר הוסיף: "במשך שנים ניהלתם מלחמה עולמית על אנרגיה גרעינית, אבל אינכם יכולים להבטיח זרם חשמל יציב לכל המדינה".

אפילו בבושהר, העיר שבה שוכנת תחנת הכוח הגרעינית של המדינה – תחנות כוח גרעיניות נחשבות לאמצעי ייצור חשמל יעיל במיוחד – סובלים התושבים מהפסקות חשמל. אחד התושבים בעיר סיפק תיאור מסכן במיוחד למצבו בחודשי הקיץ: "זה לא רק החום, זו הלחות הבלתי נסבלת של הקיץ", הוא אמר, "באוגוסט הזה החום היה כה עוצמתי, עד שאם היית יוצא החוצה בסנדלים, כמו שרבים עושים בדרום המדינה, העור שברגליך היה סופג כוויות". באותה עת התושבים גם סבלו בבושהר ממכה נוספת: החום הכבד הכריח את הרשויות לקצוב את אספקת המים, נוסף על החשמל.

לפי דיווחי האופוזיציה, משבר החשמל נותר ללא מענה בחודשי הקיץ, והוביל למחאות בערים רבות במדינה, כולל בטהרן הבירה. סוחרים בעיר יצאו לרחובות וחסמו כבישים במחאה על אוזלת ידה של הממשלה.

למשבר הזה יש השלכות רבות בתחומים שונים: כך למשל, מגזר החקלאות נפגע אנושות בשל חוסר היכולת לשאוב מבארות עקב היעדר החשמל, בשילוב הנזקים שנגרמים לו בשל החום הגבוה. מכשירי חשמל התקלקלו בשל הפסקת הזרם הפתאומית, ופקקי תנועה נוצרו בערים רבות שבהן הרמזורים מפסיקים לפעול. מפעלי תעשייה מדווחים על נזקים כלכליים גדולים, ורבים נתקעים במעליות בשל הפסקות החשמל שמגיעות ללא התראה. אם המצב יימשך, הוא עתיד להשפיע גם על תעשיות חשובות וכבדות, כולל תעשיית הפלדה במדינה. בסך הכול, לפי ההערכות, הפסקות החשמל לבדן עלולות לעלות למשק האיראני בתוצר ששוויו נע בין 5 ל-8 מיליארד דולר בשנה.

מדוע נמשך הייצוא?

למה זה קורה? כיצד יכול להיות שמדינה שיש בה כל כך הרבה נפט וגז נאלצת לחסוך בהם לקראת החורף, ועל כן לא מספקת חשמל לאזרחיה – אחד ממוצרי הצריכה הבסיסיים ביותר כיום?

מחסור החשמל בקיץ באיראן היה כה גדול, למשל, עד שהיה צורך בכמות חשמל גדולה פי שניים מזו שמייצרת אזרבייג'ן השכנה כדי לספק את הדרישה של כל תושבי מדינת הענק הפרסית. זה לא נתון סתמי: אזרבייג'ן מייצאת כעשירית מתוצרת החשמל שלה לרוסיה, גיאורגיה, איראן וטורקיה, בעסקאות שנאמדות בסך הכול ביותר מ-400 מיליון דולר. לפי החישוב הזה, ציינו מומחים, עלות הפקת החשמל באיראן שתספיק לכל התושבים במדינה יכולה להגיע רק בחודשי הקיץ ל-8 מיליארד דולר.

הפער בין הביקוש וההיצע בצריכת החשמל עומד כיום על כ-20 אחוזים, לפי חלק מהאומדנים. זה נובע, בין היתר, בשל העומס שנוצר במדינה שבה מתגוררים כמעט 90 מיליון בני אדם, ושסובלת מהזנחה ארוכת שנים והיעדר די תשתיות לחשמל. תחנת הכוח הגרעינית בבושהר יכולה לספק, לפי הערכה אחת, רק אחוז אחד מדרישת החשמל של תושבי איראן, ומשמעות הדבר היא שיש צורך בהרבה יותר מזה רק בשביל לספק את צורכי כל אזרחי המדינה.

יש מגוון גורמים אחרים שעומדים בבסיס הבעיה. הממשלה כאמור לא השקיעה די הצורך בתשתיות החשמל במשך שנים רבות, לא הקימה תחנות כוח מתקדמות בעשורים האחרונים, רשת החשמל ישנה ומחירי הנפט המאמירים הפרו את האיזון שהיה קיים בין היצע וביקוש. הרשויות אינן מתחזקות את רשת החשמל הקורסת, ומצבה הולך ומחריף – מה שמוביל להפסקות חשמל בקיץ.

בחורף יש גם גורמים נוספים שתורמים למשבר: הממשלה מנסה להפחית את התלות שלה במזוט, תוצר של זיקוק נפט שנחשב כבד, איכותו נמוכה והוא מזהם במיוחד. מומחים הסבירו שתדלוק של שלוש תחנות כוח במדינה במזוט גרר סיכונים בריאותיים וזיהום אוויר, ועל כן פעלה הממשלה להפסיק את השימוש בו. כתוצאה מכך, ובשל החלטתה של הממשל לא להשתמש גם בדיזל בתחנות הכוח של אראכ, אספהאן וכרג', יכולה איראן לספק פחות חשמל לאזרחיה.

חמור מכך: התשתיות באיראן כה ישנות ולא יעילות, עד שחלק גדול מפוטנציאל ייצור החשמל אובד ולא מנוצל. 13 אחוזים מהחשמל שמייצרת המדינה, למשל, אובד בתהליך המעבר מתחנות הכוח לרשת המדינתית ומשם לבתים. בנוסף, תחנות הכוח התרמיות באיראן, שאחראיות על ייצור של למעלה מ-90 אחוז מהחשמל במדינה, מתודלקות באמצעות גז טבעי. השימוש בגז באיראן אינו יעיל, וממילא אין לה די גז בשביל לתדלק את התחנות. זו אחת הסיבות, למשל, שהיא מחפשת עוד מקורות לייבוא גז. בחורף הקרוב, סבורים מומחים, איראן תתמודד עם מחסור של 260 מיליון מטר מעוקב של גז ביום.

בנוסף, איראן סובלת מביקוש גדול מאוד לדלק להנעה, מה שגוזל ממאגרי הנפט הקיימים במדינה. עם זאת, זיקוק הדלק למכוניות נעשה באיכות נמוכה מאוד באיראן, ומשמש כלי רכב ישנים ולא איכותיים, שאינם מנצלים אותו די הצורך. כמו כן, תשתית התחבורה הציבורית במדינה אינה מפותחת, כך שמרבית האנשים מסתמכים על כלי רכב פרטיים. האזרחים פונים לאפיק תעבורה כזה גם בשל מחירי הדלק הנמוכים באיראן, שנחשבים לזולים בעולם – 2 סנט לליטר, בערך. הנשיא החדש, מסעוד פזשכיאן, פקפק באחרונה בפומבי בצורך של הממשלה לסבסד את הדלק במדינה. כתוצאה מכך כבר החלו להתפשט במדינה שמועות על כך שמחיר הדלק יעלה, וזה בוודאי לא עוזר למורל של התושבים. ב-2019 כבר פרצו מהומות במדינה סביב העלאת מחירי הדלק, שבהן דווח על מאות הרוגים ואף יותר.

דווקא על הרקע הזה, תמוהה מאוד העובדה שאיראן ממשיכה לייצא גז וחשמל בימים אלה, כולל לשכנותיה עיראק, פקיסטן ואפגניסטן. כמות החשמל שהיא מייצאת, לפי טענת מומחים, אינה גדולה מאוד, ושוות ערך בערך לאחוז אחד מהייצור הכולל שלה. עם זאת, כאשר התושבים סובלים ממחסור כה גדול, מדוע בכלל כל תוצרת החשמל אינה מופנית לצריכה העצמית?

יש לכך כמה סיבות: ראשית, בגלל שמחיר החשמל באיראן עצמה מסובסד, הייצוא שלו מניב רווח גדול כמעט פי שמונה לחברת החשמל האיראנית המרכזית, תואניר. זו אולי אחת הסיבות לכך שחברת החשמל היא ישות שנמצאת תדיר במאזן תזרימי שלילי, מה שמחייב אותה למצוא כל מקור חלופי להכנסה – ומכאן הצורך בייצוא.

בנוסף, אף שבקיץ ובחורף יש צורך גדול בחשמל, בעונות הסתיו והאביב יש לאיראן עודף חשמל, והיא מוכרחה לייצא אותו כדי לשמור על הלקוחות הזרים שלה. מצב דומה, אגב, קיים גם במשק הגז האיראני. לבסוף, פרשנים מעירים כי ייצוא החשמל משמש בידי איראן כאמצעי השפעה מדיני. עיראק, למשל, תלויה באופן משמעותי בחשמל האיראני, וכך יכולה הממשלה בטהרן להשיג לעצמה מנוף מדיני רב-עוצמה על ההנהגה בבגדד.

השלכות משבר הגרעין

משבר האנרגיה של טהרן מועצם גם בגלל העמדה הבינלאומית שלה והסכסוך שלה עם מדינות המערב סביב תוכנית הגרעין. אם בעבר יוחסה לצפון-קוריאה האמירה כי הנהגתה תעדיף שתושביה יאכלו עשב ולא יוותרו על תוכנית הגרעין של פיונגיאנג, הרי שהאיראנים מתקרבים כיום למצב דומה.

מלבד העובדה שטהרן מזרימה כספים אדירים לארגוני השלוחה שלה במזרח התיכון ולתוכנית הגרעין – לפי הערכות, היא מימנה את חיזבאללה, למשל, בסכום של כמיליארד דולר בשנה – העימות בין איראן לארה"ב גרר משטר נוקשה של עיצומים על הרפובליקה האסלאמית, שבחלוף השנים פגע ביכולתה לספק צרכים בסיסיים לאזרחיה.

כך למשל, העיצומים מונעים ממנה פיתוחים בתחום הגרעין, או יכולת לבנות תחנות כוח גרעיניות נוספות מלבד זו שבבושהר. כמו כן, איראן לא יכולה לשפץ את תשתיות החשמל שלה, ואינה מצליחה לבנות תחנות כוח רגילות חדשות. העיצומים גם לא מאפשרים לאיראנים לפתח שדות גז נרחבים במדינה, שנותרים מבלי שאיש כורה בהם את המשאב היקר. הסיבה לכך היא שאיראן גם לא מצליחה למשוך משקיעים שיעזרו לה מבחינה כלכלית, וגם מומחים לידע נרתעים ממנה. בה בעת, היא חסרה חלק מהמרכיבים שדרושים לצורך כל המיזמים האלה, כמו למשל פלטפורמות דחיסה לשדות הגז שלה.

אחד הפתרונות למשבר האנרגיה עשוי להיות טמון במעבר לאנרגיות מתחדשות. כיום אחוז זניח במיוחד של החשמל במדינה מיוצר על ידי מקורות של אנרגיה מתחדשת. יש לה מעט תשתיות לכך כיום, והן לא מחוברות ביניהן באופן שמאפשר לה לחסוך בשימוש בדלק או להוריד את הפחת של החשמל שאובד ברשת הארצית. אם ב-2023 הרפובליקה האסלאמית בנתה תשתיות לייצור של כ-75 מגה-וואט באנרגיות מתחדשות, מדינות אחרות באזור כגון ערב הסעודית או טורקיה הקימו מתקנים שיכולת הייצור שלהם גבוהה פי 40 או 50. היעד שהציבה הממשלה בטהרן היה קידום יכולות ייצור של אנרגיות מתחדשות בהיקף של כמעט 3,000 מגה-וואט, כך שמדובר בכישלון לכל דבר.

יש מחוזות באיראן שבהם השמש אכן מכה במשך 300 יום בשנה, כך שהפקת חשמל סולרי, למשל, אידיאלית במיוחד בשביל האיראנים. אלא שבשביל להשיג ערבויות כלכליות לשם כך היא צריכה הקלה במשטר העיצומים. זהו אחד היעדים שהנשיא פזשכיאן הציב לעצמו כשנכנס לתפקיד אחרי מותו בטרם עת של קודמו, איבראהים ראיסי. הפנים המחייכות שמציג פזשכיאן למערב נועדו בין היתר כדי לקדם את פתרון בעיית החשמל בעזרת גורמים בינלאומיים.

באופן אירוני, דווקא לו הייתה איראן מורשית להקים עוד תחנות כוח גרעיניות, היא הייתה יכולה לשפר את מצב משק החשמל שלה. כמדינה שחתומה על האמנה נגד הפצה של נשק גרעיני (NPT), היא אמורה ליהנות מהידע והמומחיות שצברה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בתחום הגרעין האזרחי. אך מכיוון שאיראן נחשדת כמדינה שמעוניינת לפרוץ לכיוון גרעין צבאי, גם סבא"א וגם מדינות אחרות בעולם לא יעבירו לה טכנולוגיות גרעיניות כגון כורים, דלק ועוד, מחשש שיוסבו מיד לצרכים שאינם אזרחיים.

מכשול אחר שעומד בפני איראן הוא העובדה שהיא נכללת ברשימות השחורות של הלבנת כספים ומימון טרור, מה שמציב אותה בתוך קבוצה של מדינות שנמנעת מהן גישה לטכנולוגיות מתקדמות מסוג מסוים. משמעות הדבר היא שכל עוד איראן ממשיכה לממן את השלוחות שלה באזור, היא תתקשה לספק במקביל רווחה גם לאזרחיה ולחדש את רשת החשמל הארצית שלה.

על כל המצב הזה צריך להוסיף את המציאות החדשה שעימה מתמודדת איראן בימים אלה. אחרי שנים אחדות שממשל דמוקרטי בארה"ב הפחית מעט את נטל העיצומים עליה, בחירתו המחודשת של דונלד טראמפ לבית הלבן מעלה חשש גדול מפני הבאות. ימים ספורים אחרי שנבחר כבר צצו דיווחים על כך שביומו הראשון בתפקיד הוא מתכוון לחדש את "קמפיין הלחץ המקסימלי" על איראן, בניסיון להוריד אותה על ברכיה ביחס לתוכנית הגרעין. מצב כזה לא יתרום להתאוששות הכלכלית של טהרן, כמובן, ובוודאי לא יסייע לה בשיקום תשתיות החשמל שלה. בכהונתו הקודמת ממשל טראמפ הטיל עיצומים בין היתר על התעשייה הפטרוכימית האיראנית, וסביר להניח שהיא תהיה מוקד לעיצומים גם כעת.

בנוסף, אחרי מתקפת הטילים הבליסטיים של איראן על ישראל ב-1 באוקטובר דווח כי בין המטרות שבחן צה"ל כיעד לתקיפה נכללו מתקני זיקוק איראניים ושדות נפט, וכן מתקני גרעין. אף שלא סביר שישראל תתקוף תחנת כוח גרעינית פעילה כמו זו שבבושהר, ובכל מקרה תתמקד באתרים כגון האתרים בפורדו ובנתנז, תשתיות הנפט הן יעד אפשרי אחר. כך, מלבד החשש מתנודות בשוק הנפט העולמי, לפגיעה כזו תהיה משמעויות נרחבות גם על שוק החשמל המקומי במדינה.

גם במקרה כזה, כרגיל מי שיסבלו את השלכות המצב הם האזרחים האיראנים עצמם, ופחות ההנהגה, שבוודאי ספונה לבטח בבונקרים מבוצרים, המצוידים בגנרטורים משוכללים. עם זאת, אחת השאלות שעומדות לנגד עיני ההנהגה האיראנית ביחס להמשך העימות הישיר מול ישראל היא עד כמה תוכל גם למתוח עד הקצה את הסבל של אזרחיה, לפני שיקומו עליה כדי להשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 20.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

המסרים שיוצאים מאיראן מאז ניצחון דונלד טראמפ בבחירות מתחלקים לשתי מגמות עיקריות: חשש מחזרת קמפיין הלחץ המקסימלי, ואיתותים לגבי רצונה של טהרן לקיים משא ומתן עם טראמפ. המשטר האיראני זוכר היטב את נחת זרועו של ממשל טראמפ, כפי שניכר היטב בחיסול מפקד כח קודס, קאסם סולימאני, בינואר 2020.

לצד זאת, החשש בטהרן הוא גם שהתעלמות ממשל ג'ו ביידן מייצוא הנפט תוך עקיפת הסנקציות – תיפסק. דהיינו, טהרן חוששת שייצוא הנפט האיראני, שהאמיר לשיאים משמעותיים בעידן ביידן, יספוג מהלומה קשה. הכנסות הנפט הללו שלשלו לקופת עלי חמינאי מיליארדי דולרים, שהם קריטיים עבורו כדי לנהל את הכלכלה האיראנית המקרטעת, ולהמשיך את החסות המקיפה למערך השלוחים של איראן באזור.

בהתאם לכך, יוצאים מטהרן כבר כעת מסרים מפייסים מצד הכוורת של הנשיא מסעוד פ'זשכיאן, כלפי טראמפ, שלא במקרה מורכבת מאדריכלי הסכם הגרעין עם ממשל ברק אובמה ב־2015. פ'זשכיאן מינה סביבו דווקא את האנשים הללו בהתאם לחזונו לחזור להסכם גרעין, כדי שיסייע לשקם את כלכלת איראן באמצעות משיכת השקעות, ויעזור למשטר לאחות את הקרע המשמעותי בינו למרבית הציבור באיראן.

במסגרת המסרים הללו הצהיר סגן שר החוץ האיראני, מג'יד תח'ת־רואנצ'י, בראיון ל"פיננשיאל טיימס", שטהרן שומרת על דלת פתוחה למו"מ עם טראמפ. לצדו, שר החוץ עבאס עראקצ'י קרא בציוץ לטראמפ להימנע "מטעויות העבר" ובמקום "מדיניות לחץ מקסימלי 2.0", לאמץ מדיניות חדשה של "מקסימום תבונה" שתועיל, לדבריו, לכולם.

גם המסר של מחמד ג'ואד ט'ריף, סגן הנשיא לעניינים אסטרטגיים, לעם היהודי, שהיה רווי בשנאה וארס כלפי ישראל והציונות, נועד לא רק לשמש תגובת מראה למסרי נתניהו לעם האיראני אלא להציג, שוב, את פניה המחייכות של טהרן. כך, הדגיש ט'ריף את הכבוד שמייחסת טהרן לעם היהודי בכלל, וליהודי איראן בפרט, והציג את ארצו כמי ששואפת לשלום אזורי ולהפגת המתיחות, וכמדינה תרבותית המכבדת זכויות אדם.

המסרים המפייסים והפנים המחייכות נועדו לתת מענה לסיוט השני בגודלו, בראיית צמרת המשטר באיראן, אחרי התקוממות אזרחית לאומית באיראן: קואליציה התקפית אמריקאית־ישראלית נגד איראן, שעלולה לרתום אליה גורמים נוספים באזור, ואף לסייע לעם האיראני לממש את שאיפתו לחופש.

טהרן צפויה להיכנס לעידן טראמפ השני במצב הרבה פחות נוח לעומת כניסתה לזה הראשון שהחל ב־2017: חיזבאללה, הזרוע האסטרטגית המובילה שלה באזור וברחבי העולם, הוכה ונחבל קשות בידי ישראל; איראן עצמה מצויה בחילופי מהלומות מתמשכים מול ישראל, שחושפים את נכסיה (ובראשם הגרעין), למתקפה צבאית לאחר שנים רבות בהם הקפיד חמינאי לשומרם מחוץ למעגל האש;

משבר הלגיטימציה הפנימי שלה העמיק, כפי שהתבטאה באחוזי ההצבעה הנמוכים בתולדות המשטר, שהושגו במערכות הבחירות 2020 לפרלמנט ו־2021 ו־2024 לנשיאות; גם הלגיטימציה הבינ"ל שלה מאותגרת לאחרונה בעקבות מתיחות ביחסיה עם מדינות אירופה; מתקפת הטבח של חמאס אומנם הכניסה מכה קשה לישראל והפעילה לראשונה את כלל מערך המשלוחים האיראני בו זמנית במלחמה נגד ישראל, אך היא גם חדדה יותר מתמיד את ההבנה בישראל אודות ההכרח להסיר את האיום מצד מערך המשלוחים האיראני ומהמשטר האיראני עצמו; לבסוף, המכה הקשה שהכניסה ישראל לחמאס ולג'יהאד האסלאמי פגעה בטבעת האש שטהרן הקימה סביב ישראל, והפגיעות במפקדים בכירים בכח קודס מאז פרוץ המלחמה מעידים על שינוי מהותי בהתמודדות הישראלית הישירה מול מובילי מערך השלוחים של איראן.

למול זאת, מאז פרישת טראמפ מההסכם איראן דהרה לקראת נשק גרעינית, כפי שהדגישה סבא"א, והיא שוקלת לשנות את צביון דוקטרינת הגרעין שלה לאור הכרסום המשמעותי בכוח ההרתעה שלה מול ישראל וארה"ב. למרות זאת, נראה לפי שעה שחמינאי מודע לסכנה הגלומה למשטר, אם יאשר מהלך קריטי שכזה, במיוחד לאחר שבתקיפה הישראלית האחרונה נפגע ציוד משוכלל במתקן פרצ'ין, שהוא צוואר בקבוק לייצור נשק גרעיני, כפי שדיווח בימים האחרונים ברק רביד מפי בכירים ישראלים.

הסקרים בארה"ב מעידים כי השנה הבחירות לנשיאות עלולות להיות צמודות מאוד. מעבר להשפעה של התוצאות על אמריקה עצמה – כולל החשש מהתלקחות של מלחמת אזרחים פנימית בעקבות חוסר הנכונות של אחד הצדדים לקבל את ניצחונו של השני – לזהות הנשיא או הנשיאה הבאים של ארה"ב תהיה השלכה על מדיניות החוץ האמריקנית בארבע השנים הקרובות.

זו הסיבה שמדינות רבות נושאות את עיניהן לאמריקה השבוע וממתינות לראות מה מצפה להן בעתיד הקרוב והרחוק, וכיצד עליהן לכלכל את צעדיהן עקב כך. זה נכון לנו בישראל, וזה באותה מידה נכון גם לאירופים, לרוסים ולסינים – וכמובן, גם לאויבים המושבעים שלנו כאן בארץ, האיראנים.

על פניו, דווקא לא ברור מדוע לראשי הרפובליקה האסלאמית אכפת אם הנשיא יהיה דונלד טראמפ או שתהיה זו קמלה האריס. הרי במובן הבסיסי ביותר, ביחס לאיראנים לשניהם יש עמדות דומות: הם מתנגדים לבחישה האיראנית בפוליטיקה האמריקנית, הם הצהירו שימנעו ממנה לפתח נשק גרעיני, הם יצאו בחריפות נגד תמיכתה בקבוצות טרור במזרח התיכון ומעבר לו, ובתקופת הכהונה של שניהם הוטלו עיצומים נוקשים על טהרן.

יתרה מכך, האיראנים מונעים מאידיאולוגיה קיצונית, משיחית כמעט, שבמסגרתה נתפסת ארה"ב כנמסיס המוחלט, כ"שטן הגדול". הבחירות מתקיימות למחרת יום השנה ה-45 למשבר החטופים בשגרירות האמריקנית באיראן, בימים שבהם פרצה המהפכה האסלאמית. בראיית המשטר בטהרן, ארה"ב שאותה תקף אז היא אותה ארה"ב גם כיום: היא מייצגת את התפיסות המערביות שאיראן מתנגדת להן, ועומדת בראש הגוש שמולו היא נלחמת (אנחנו מתכבדים בתואר "השטן הקטן" בגוש הזה, למי שלא מכיר), במטרה בסופו של יום להביא אליו את בשורת האסלאם הקיצוני. כאשר זו תפיסת העולם, אם כך, מה ההבדל הגדול מבחינת האיראנים, ומה חשובה זהותו של העומד בראש המדינה היריבה?

התשובה כנראה קשורה לשני דברים: ראשית, הניואנסים הקטנים והדקים בין העמדות של שני המנהיגים, שעלולים לחרוץ את גורלה של איראן לחסד או לשבט. שנית, טראמפ והאריס מגיעים שניהם עם מטען שונה – האחד עשוי להיכנס לבית הלבן כבר בכהונתו השנייה, ולכן אינו חייב דבר לאיש, והשנייה לעומת זאת תתחיל כהונה ראשונה ותרצה להיבחר מחדש; האחד מגיע עם קהל פרו-ישראלי יותר, והשנייה מרגישה "חייבת" לקהלים פרו-מוסלמים שמהווים כיום חלק מהבסיס של תומכי המפלגה הדמוקרטית.

האיראנים עצמם גם משתמשים בשיטות שונות כדי לקדם את האידיאולוגיה שלהם, ובין היתר שולחים לקדמת הבמה הבינלאומית פנים "מחייכות" שיזכו באהדת מדינות העולם. דמויות כגון הנשיא הנושא מסעוד פזשכיאן או שר החוץ לשעבר מוחמד ג'ואד זריף הן דוגמאות בולטות. הפרצוף מאיר הפנים שהם מציגים לעולם מערבי שרק רוצה שקט ושלווה, ולא מעוניין להאמין בסכנה שנשקפת מהאיראנים, מסייע להם לקנות זמן ולזכות בעוד הישגים – והכול בדרך להמשך גיבוש האמצעים להבטחת שלטון האייתוללות והגברת כוחו האזורי, יחד עם שלוחותיו ועם זרועותיו הדתיות במדינות מוסלמיות שונות. במצב כזה, גם למי שיושב בצד השני מול האיראנים יש חשיבות. האם יקנה את החיוך? האם יגיב במאור פנים משלו? סביר להניח שהאריס או טראמפ יגיבו אחרת לחלוטין להעמדת הפנים האיראנית.

בהערת אגב, פרשנים העירו כי שאלה יותר חשובה יותר ביחס לאיראן אינה קשורה לזהות הנשיא, אלא דווקא ליכולות של טהרן – והיכולות האלה נפגעו במתקפות הישראליות באיראן ובלבנון בעת האחרונה. העובדה שאיראן איבדה הרבה מאוד מיכולותיו של חיזבאללה, למשל, פוגעת בה מאוד, ועלולה להיות מכרעת יותר מהשאלה מי ישב בבית הלבן. ובכל זאת, גם לזהות הנשיא יש נגיעה לסוגיה הזאת: כמו למשל, אילו פעולות יאפשר הממשל החדש לישראל לעשות באיראן או בזירות אחרות, בהתחשב במצבה הנוכחי של איראן? אילו פעולות ישירות יבצע הממשל עצמו, כגון עיצומים, לחץ בינלאומי ואולי אפילו שיתוף פעולה פעיל במתקפה, אם יהיה סבור שמתקפה עליה לא תגרור בהכרח מלחמה אזורית?

בהקשר של תוצאות הבחירות, חשוב לציין, יש הבדל בין עמדות השלטון עצמו לבין אזרחי איראן. יש אזרחים במדינת הענק שלא מתנגדים לראות את טראמפ בבית הלבן. יתרה מכך, חלק מהם אפילו רואים את המועמד הרפובליקני כמישהו שיוכל להביא את המשטר הקיצוני בטהרן אל קיצו, ולשחרר אותם מעולו.

פריבה פג'ו, פרשנית לענייני איראן היושבת בארה"ב, אמרה לרשת תקשורת גרמנית כי "הנסיבות של לחץ מדיני עצום ומשבר כלכלי מתמשך גורמות לאיראנים רבים לרצות שינוי מהותי. רבים מהם רואים את דונלד טראמפ כמישהו שיכול להביא את המערכת הפוליטי של הרפובליקה האסלאמית של איראן לסופה. איראנים רבים מאמינים שהוא יכול להפיל את המשטר באיראן".

לא כולם, כמובן, מייחלים לסופו של השלטון. אזרחים רבים שמדברים עם כלי התקשורת בעולם – רבים מהם בעילום שם, מחשש שהמשטר יתנכל להם – אומרים כי המשטר של הנשיא המכהן ג'ו ביידן והאריס הוכיח כי אינו יכול לטפל בבעיות העולם, וכי לא הצליח להגיע להסכם עם האיראנים. טראמפ, מנגד, הוא מנהיג חזק שיוכל לשבור את הסטטוס-קוו.

לצידם יש אנשים בצד השני של מנעד הדעות, הדבקים התפיסה שאין זה משנה מי הנשיא שיושב בחדר הסגלגל – כולם עוינים את איראן. "לכל הנשיאים שנבחרו מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 הייתה אותה דעה על איראן, ואני לא סבור שזה ישתנה", אמר אזרח איראני לסוכנות הידיעות AP.

מגמות של בדלנות

טראמפ והאריס עשויים לנקוט גישות שונות מול איראן כבר מיומם הראשון בתפקיד. אם האריס ככל הנראה צפויה להמשיך בסטטוס-קוו, בקו הנוכחי של הממשל הדמוקרטי, טראמפ עשוי לבחור כיוון אחר. בעיקר הדברים אמורים ביחס לאפשרות של משא ומתן להסכם כולל מול האיראנים בתחום הגרעין והערעור היציבות האזורית, או מנגד מתן אור ירוק (כנראה לישראל) לתקיפה על טהרן, ומתקני הגרעין בפרט.

האיראנים כבר למודי ניסיון מטראמפ. כהונתו הקודמת נחשבת קשה מבחינתם, ובכל זאת יש לאיראנים רבים תחושה שדווקא איתו אפשר "להגיע לעסקה והסכם במהירות". "אני לא יודע מה העם האמריקני חושב, אבל טראמפ יכול להגיע להסכם מהיר עם איראן", אמר ל-AP מוחמד עלי ראופי, אף הוא תושב הרפובליקה האסלאמית, "ממשל ביידן, שכולל את האריס, נכשל בניסיונו להגיע להסכם עם איראן בשנים האחרונות".

מנגד, החשש הוא שהנשיא לשעבר יפעיל לחץ מרבי על ההנהגה בטהרן וייאלץ אותה לקבל עסקה בתנאים טובים פחות, בשל הפחד מכך שיאפשר לישראל לתקוף. הרי טראמפ אומנם אמר לכתבים בחודשים האחרונים שיש להגיע להסכם עם הרפובליקה האסלאמית כדי לעצור את תוכנית הגרעין, אך לאחר המתקפה על ישראל בתחילת אוקטובר הוא דיבר בעד מהלומה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן.

יתרה מכך, טראמפ עשוי להצליח במקום שבו נכשלו קודמיו בבית הלבן, ולקדם הסכם נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית – מהלך שישנה באופן מוחלט את מאזן הכוחות האזורי, ויעמיד מול איראן מדינה עוצמתית ומרכזית במזרח התיכון, אשר שוכנת בסמוך אליה, בברית עם ישראל.

בצד השני של המשוואה, אם האריס תזכה בנשיאות סביר להניח שתרצה להוכיח שהיא יכולה להביא שינוי אמיתי ולהגיע להסכם עם איראן, כולל אפילו אפשרות של הסכמות בשתיקה. אלא שבמקרה כזה להסכם תהיה צורה שונה לחלוטין, והוא יהיה דומה יותר להסכם הגרעין מ-2015 – ציון דרך שהאריס עצמה מחשיבה כהישג משמעותי של ממשל אובמה. בתפקידה כסגנית הנשיא היא תמכה במאמצים להחיות את ההסכם הישן ההוא ולהפוך אותו לרלוונטי, אחרי שטראמפ הודיעה על פרישתה של ארה"ב ממנו, אף שלא הצליחה בכך.

אם ארה"ב ואיראן אכן יגיעו להסכם, תהיה בכך בעיקר בשורה לאזרחים האיראנים הפשוטים, שכן כל הסכם כזה צפוי לכלול ככל הנראה הסרה של לפחות חלק מהעיצומים האמריקניים והבינלאומיים על האיראנים. טהרן תזכה כך באפשרות למכור את הנפט שלה למדינות העולם באופן גלוי, במחיר השוק. במסגרת האפשרות הזאת, אשר הנשיא החדש פזשכיאן מצדד בה, צפוי ערך הריאל לעלות בחזרה – אחרי שהשבוע רשם שוב שפל חדש של כל הזמנים, ונסחר בטהרן לפי ערך של דולר אחד ל-700 אלף ריאלים.

"שחרור" הכלכלה המקומית יאפשר כאמור מרווח נשימה גדול יותר לאזרח האיראני הפשוט, שסובל מהמשבר הכלכלי החמור שפוקד את ארצו. בה בעת, פתיחת אפיקים פיננסיים חדשים בפני הרפובליקה האסלאמית תאפשר לטהרן להפנות כספים לתוכנית הגרעין, לבניית צבאה – אחרי שהכריזה כי תגדיל את תקציב הביטחון ב-200% – ולשיקום שלוחות הטרור שלה ברחבי המזרח התיכון, כגון חיזבאללה וחמאס.

אבל מה יקרה אם ממשל האריס או ממשל טראמפ לא יצליחו להגיע להסכם מדיני מול טהרן, ובפרט בעניין הגרעין? במקרה כזה אנו חוזרים לתסריטים מיליטנטיים יותר, ואז גם יבלוט הפער בין שני הממשלים העתידיים. אף שלא בטוח שהסברה הזאת תעמוד במבחן המציאות, הטענה היא שכשם שביידן לא אישר לישראל לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, כך גם ממשל דמוקרטי עתידי בראשות האריס יהיה גורם מרסן שלא יזרום עם האפשרות הזאת. טראמפ, מצד שני, לא רק עלול לאשר תקיפה ישירה של חיל האוויר על הגרעין האיראני והרחבת העימות, אלא שהוא עשוי גם להצטרף באופן פעיל יותר למערכה.

פרשנים מעירים שטראמפ עלול להעלים עין מחיסולים ממוקדים של ישראל על ראשי הממשל בטהרן – אפשרות שלא נראית סבירה במיוחד או נחוצה לישראל – או שינקוט צעדים שידחקו את הרפובליקה האסלאמית לבידוד בינלאומי נוקשה, וישיטו עליה עיצומים חמורים במיוחד. בכהונתו הקודמת ביקש הנשיא הרפובליקני "להפיל את איראן על ברכיה" וללחוץ עליה עד שתוותר על הגרעין, וכעת החשש הוא שהוא עשוי להשלים את העבודה. מלחמה בין איראן לארה"ב "תקרה ב-100 אחוזים" אם טראמפ ייבחר, הביע אחמד מורדי מטהרן את דעתו בפני התקשורת הבינלאומית, במה שמדגים את הפסימיות האיראנית במקרה של תסריט כזה.

אגב, בהקשר הזה יש תסריט אימים אפילו גרוע יותר מבחינת האיראנים, שסיכוייו להתממש אפשריים בהחלט: לא רק עלייה של טראמפ לשלטון, אלא במקביל גם ניצחון רפובליקני בשני בתי הקונגרס. משולש כזה עשוי לדחוק את איראן לפינה במגוון אמצעים, כאשר הנשיא נעזר בחקיקה של הקונגרס ובתמיכה שיקבל ממנו לכל מה שירצה לעשות נגד הרפובליקה האסלאמית.

אלא שניתוח כזה מתעלם ממגמות בולטות בארה"ב בתקופה הנוכחית. לא ברור עד כמה ממשל חדש ירצה דווקא בשנתו הראשונה לקדם מעורבות אזורית צבאית גדולה יותר. אם לממשל ביידן היו גם שיקולי בחירות שבגינן בוודאי ניסה להפגין תמיכה בישראל ומחויבות לעמוד לצידה, ממשל עתידי עלול להיות משוחרר משיקולים כאלה.

בנוסף, דווקא בצד הרפובליקני של המפה הפוליטית בארה"ב יש בשנים האחרונות עוד ועוד נטיות בדלניות, שמקורן בגורמים רבי-עוצמה הקוראים לארה"ב להימנע מלהשקיע את משאביה האנושיים, הטכנולוגיים והכלכליים במלחמות רבות ברחבי העולם. הסיבה לכך עשויה להיות הצורך להבריא קודם כול את ארה"ב פנימה, או – כפי שלמשל אמר סגן הנשיא המיועד של טראמפ, ג'יי.די ואנס – כדי לשמור את כל האמצעים הללו לעימותים האמיתיים שארה"ב נדרשת להם, בראש ובראשונה מול סין. ביידן הרי הסיג את כוחותיו מאפגניסטן בתחילת כהונתו, וטראמפ ביקש לעשות זאת בעיראק ובסוריה. היו אלה ביטויים אמיתיים למגמות שרווחות בארה"ב, ולא שיגעון רגעי.

שלום עלי אדמות

האיראנים לא תולים את הכנותיהם לתקופה הקרובה בזהות הנשיא הבא. בכיר איראני ששוחח עם סוכנות הידיעות רויטרס הצהיר כי "טהרן מוכנה לכל תסריט אפשרי". לדבריו, "במשך עשורים מצאנו בעקביות דרכים לייצא נפט, כאשר עקפנו עיצומים אמריקניים חמורים, וחיזקנו את קשרינו עם יתר העולם ללא קשר לזהותו של היושב בבית הלבן".

במובנים רבים, אותו בכיר איראני צודק. אף שטראמפ הצליח להוריד מאוד את ייצוא הנפט האיראני, הוא לא נעצר כלל. מאז שעלה ממשל ביידן, הייצוא גדל מאוד, מה שהחזיר את זרם המזומנים לטהרן. בנוסף, טהרן אכן משמרת יחסים חיוביים עם רבות ממדינות העולם, אף שגם קשרים אלה הם פעמים רבות בבחינת "כבדהו וחשדהו". האירופים מכירים את ניסיונות הביון האיראני לפעול בשטחם, והם מודעים להמשך פיתוח הגרעין האיראני, אבל לפי שעה לפחות הם מעדיפים לא להיכנס איתם לעימות ישיר.

ובכל זאת, בטהרן לא ישמחו לראות את טראמפ זוכה. ניצחון שלו, הצהיר בכיר איראני אחר, "יהיה סיוט. הוא יגביר את הלחץ על איראן לרצות את ישראל, ויוודא שהעיצומים על הנפט נאכפים. הממסד שלנו ישותק מבחינה כלכלית".

כיצד תתמודד איראן עם תסריט כזה? אם האפשרות הזאת עדיין תהיה פתוחה בפניה, היא יכולה למשל לרמוז שהיא מוכנה כבר לבנות פצצה גרעינית ראשונה – זמירות שכבר נשמעות בתקופה האחרונה מכיוון טהרן – או שאפילו תבצע ניסוי בפיצוץ מתקן גרעיני, כסוג של הצהרת כוונות ואזהרה לעולם כולו. אומנם מתקן גרעיני הוא לא פצצה המורכבת על ראש חץ של טיל בליסטי, אבל לרוב יש בכך די בשביל להבהיר לכל מי שצריך שזו מדינה גרעינית ש"אסור להתעסק איתה".

מכל מקום, המועמד הרפובליקני הפתיע את העולם כולו בעבר יותר מפעם אחת, גם כשכיהן כנשיא וגם בהזדמנויות אחרות. לכן, דווקא תכונה זו יכולה להוות פתח לתקווה איראנית, שאולי רומזת שהוא זה שיצליח לשנות גישה ולחשוב מחוץ לקופסה בדרך להסכם שונה ונועז עם האיראנים.

מהכיוון שלנו, כשטראמפ אומר שמבחינתו אפשר לשלב את איראן בהסכמי אברהם ולהביא שלום עלי אדמות במזרח התיכון, כולנו בוודאי מפקפקים ומלאי ספק. אבל העולם מלא הפתעות, ואין לדעת מה יביא המחר – בטח כשבבית הלבן יושב דונלד טראמפ.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 04.11.2024.

התקיפה הישראלית הנרחבת, אך הממוקדת, באיראן היא אבן דרך חשובה נוספת במערכה הארוכה להסרת האיום של איראן וגרורותיה על ישראל. היא מצטרפת לפגיעה הקשה בבעלי בריתה של איראן במערכת הפלסטינית, ובראשם חמאס, ובלבנון. זו הפעם הראשונה שישראל מבצעת תקיפה נרחבת כזו באיראן ומכריזה על כך בגלוי. אין ספק שאלמלא תקפו האיראנים פעמיים את ישראל משטחם, לא הייתה ישראל פועלת בדרך זו. מדובר, אם כן, בניצול הזדמנות והתחושה היא שזו לא נוצלה במלואה, נוכח הצורך להתחשב ברגישויות האמריקניות, במיוחד ערב הבחירות בארצות הברית, וטוב שכך. במערכה הארוכה הזו יהיה צורך בהמשך הגיבוי האמריקני, במיוחד לצורך הסרת האיום הגרעיני האיראני.

גם כך, התקיפה פגעה קשות ביכולות האיראניות בתחום ההגנה האווירית ובמערך ייצור הטילים המבוססים על דלק מוצק, והמחישה לכול הגורמים עד כמה איראן פגיעה לתקיפה ישראלית ואמריקנית. התקיפה הזו הפכה את איראן לפגיעה עוד יותר. המסר המרתיע הוא ברור, הן באשר להשלכות האפשריות של תגובה איראנית והן לגבי הסכנה לאיראן, אם תנסה לפרוץ לעבר נשק גרעיני. התקיפה מחלישה גם את בני חסותה של איראן ועשויה לשפר את הסיכויים לקדם מציאות ביטחונית מקובלת על ישראל בעזה, כולל בהקשר לחטופים, ובלבנון. המשך המערכה תלוי בהחלטה איראנית ובתוצאות הבחירות בארצות הברית.

מכיוון שהצמרת האיראנית מתלבטת עדיין באשר לתגובה הנדרשת, על ישראל להיות ערוכה לכל האפשרויות. איראן עדיין יכולה לשגר לעבר ישראל מטחים גדולים של טילים וכטב"מים מסוגים שונים, להמשיך בניסיונותיה להתנקש באישים ישראלים, לפגוע במטרות ישראליות בחו"ל או להמריץ את שלוחיה, בדגש על חיזבאללה, להגביר את עוצמת הירי על ישראל. הרי, בין השאר, לשם כך בנו האיראנים מערך רקטי עם יתירות רבה בידי חיזבאללה. אומנם יש לאיראנים סיבות טובות מאוד להימנע בשלב זה מתגובה שעשויה לתת לישראל הזדמנות לסבב תקיפות נוסף, שיכול להיות ממושך ומשמעותי יותר ומוכוון למערכות רגישות יותר, בדגש על הגרעין, אך הכישלון בביצוע פעולות כאלה עד כה והרצון שלא להיתפס מבית ומחוץ כחלשים, כמו גם המחויבות לממש את האיומים שקדמו לתקיפה הישראלית, עלולים לגבור על החשש מהשלכות התגובה.

בכל מקרה, הצלחת האסטרטגיה הישראלית של ניצול הנסיבות שכפו עלינו חמאס, חיזבאללה, החות'ים ואיראן עצמה, כדי להסיר את האיום האיראני וליצור מציאות ביטחונית אחרת לזמן ארוך, מדאיגה מאוד את המשטר בטהראן, החושש אפילו מההשלכות על יציבותו. הוא מבין שישראל מתקדמת בהתמדה בדרך להשגת מטרתה, וכי ייתכן שהכלים העומדים לרשותו לבלימת התקדמות זו אינם מספיקים. לא רק שממד ההרתעה שלו מול ישראל נחלש מאוד והומחשה היטב האמינות של האיום הצבאי הישראלי – וכנגזר מכך, האמריקני – על איראן, כולל על תוכנית הגרעין, אלא ששבה ונחשפה החדירות המודיעינית של כל מערכיו. בנתונים אלה ניסיון לפרוץ לעבר נשק גרעיני עלול להיות מסוכן עבורו.

עם זאת, מעבר לארסנל הנשק שברשותו, יש למשטר האיראני כמה נכסים נוספים. ראשית, חמאס ממשיכה להחזיק 101 חטופים שניתן לקדם באמצעותם את סיום הלחימה לפני שישראל תשיג את מטרותיה. שנית, ארצות הברית תמכה אומנם בתקיפה הישראלית המדודה ומחויבת להגן עליה מול תגובה איראנית, אך היא מעוניינת להביא להפסקת הלחימה בכל הגזרות לפני שישראל תשיג את יעדיה ומוכנה ללחוץ על ישראל להימנע מתקיפה משמעותית יותר נגד איראן. בעוד ישראל חותרת להשלים את המלאכה באמצעים צבאיים ולהבטיח את סיכול תוכנית הגרעין, מיטוט חמאס ויצירת מציאות חדשה בלבנון, שתאפשר את שיבת העקורים לבתיהם בביטחה, הממשל האמריקני (כמו גם גורמים בציבוריות הישראלית) איננו שותף לא ליעד הישראלי ולא לדרך הפעולה של ישראל. הוא מעדיף פתרון דיפלומטי שיותיר את האיום האיראני על כנו ולא יביא בהכרח לסילוק חמאס וליצירת מציאות חדשה בלבנון. יתר על כן, אם קמלה האריס תיבחר, ייתכן שארצות הברית תפעיל על ישראל לחצים של ממש כדי לכפות עליה את היעדים האמריקניים. שלישית, ארגוני החסות של איראן ממשיכים להילחם ולהקיז את דמה של ישראל, למרות המחיר הכבד ששילמו. רביעית, רוסיה וסין ינסו לסייע לאיראן לעמוד איתן מול הסיכונים בפניהם היא ניצבת וחמישית, שום גורם איננו מנסה באמת להביא לשינוי המשטר באיראן והציבור האיראני איננו מנסה למנף את המצוקה בה נתון המשטר כדי לאתגר את יציבותו.

האופן בו יתפתחו הדברים תלוי בהחלטה האיראנית, ובתוצאות הבחירות בארצות הברית. ניצחון של טראמפ יכול לטרוף את הקלפים, אם כי גם הוא מעוניין בהפסקת הלחימה מול איראן. בכל מקרה, כל עוד הדבר אפשרי, לא נכון מבחינת ישראל להסתפק בהישגים עד כה ועליה לנצל את ההצלחה ולחתור למינופה להשגת יעדיה – החזרת החטופים תוך כדי הסרת האיום האיראני על כל מרכיביו – טבעת האש של ארגוני החסות, איום הטילים והאיום הגרעיני המתפתח. בדיאלוג עם האמריקנים בנושא, חשוב להדגיש את ההזדמנויות החדשות שיצרו ההישגים האחרונים ואת הפוטנציאל שהם יוצרים לקידום הקשרים בין ישראל למדינות המתונות, למרות הביקורת שמתחו על התקיפה.

המאמר התפרסם ב-N12, בתאריך 30.10.2024. 

הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בצל מתקפת הענק של חיל האוויר וצה"ל על איראן בליל שבת, התמודדו השלטונות בטהרן עם עוד מתקפה על כוחותיהם. אומנם הייתה זו תקרית קטנה יחסית, מתוחמת וממוקדת, אולם מספר ההרוגים האיראנים שבה היה גבוה יותר – לפי הפרסומים הרשמיים – מאלה שנהרגו בהפצצות הישראליות.

עשרה משומרי הגבול האיראנים נהרגו בשבת בלילה במתקפה באזור סיסתאן ובלוצ'סתאן. לפי הטענות האיראניות, המג"בניקים מתו בקרב בכביש מקומי מול אנשי ארגון ג'יש אלעדל ("צבא הצדק"), ארגון טרור סוני מקומי, שמבקש לקדם עצמאות למיעוט הבלוצ'י. לשם כך משתמשים אנשי הארגון במארבים, מטענים ופעולות טרור נגד אנשי כוחות הביטחון באיראן ובפקיסטן, ונלחמים בהם תכופות.

מחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן הוא מוקד מועד לפורענות ברפובליקה האסלאמית, ומבחינת הממשל בטהרן הוא מושא לצרות רבות. רק שבוע קודם לכן הוא עלה לכותרות במדינה, וגם במקומות אחרים בעולם, בעקבות תקרית אלימה שבה קיפחו את חייהם מאות בני אדם: מאות פליטים אפגנים שניסו להיכנס באופן בלתי חוקי לאיראן מפקיסטן נורו בידי אנשי משמר הגבול, ולפי הדיווחים כ-250 מהם נהרגו באירוע.

בעוד שתחילה באיראן הכחישו את עצם קיומו של האירוע, שפורסם לראשונה על ידי קבוצות זכויות אדם מקומיות, שגרירה של טהרן בקאבול הצהיר בהמשך כי תגובה "חוקית" להסתננות למדינה היא "זכות לגיטימית של מדינות, ושוטרי משמר גבול של כל מדינה מחויבים למנוע כניסה של אזרחים זרים שאינם חוקיים". מכיוון שמדובר באזרחים אפגנים, ממשלת טאליבן בקאבול החלה לחקור את אמיתות האירוע, אף כי התרחש מחוץ לגבולותיה. גם האו"ם ביקש לחקור את התקרית, וריצ'רד בנט, הדווח המיוחד לזכויות האדם באפגניסטן של האו"ם, ציין את דאגתו מהשלכותיה.

שני האירועים האלה ממחישים חלק מהבעיות שיש לאיראן בגבולה המזרחי, ובפרט באזור משולש הגבולות עם אפגניסטן ופקיסטן. זו גם לא הפעם הראשונה בחודש האחרון ששומרי הגבול האיראני פתחו באש על פליטים שניסו להסתנן למדינה. בטהרן כמובן לא נותנים פומבי לכל התקריות הללו, ומכחישים אותן בתוקף. לכן ניתן להסתמך רק על דיווחים שונים, כולל צילומים ועדויות, שמהם עולה כי בשתי תקריות באמצע החודש נורו למוות 13 מהגרים לפחות בגבול, בדיוק באותו מחוז.

חשוב להבין שעניין המהגרים הבלתי חוקיים מאפגניסטן הוא סוגיה רגישה באיראן. רבים מהמהגרים ברחו משלטון טאליבן בשנים האחרונות, ולפי ההערכות מאז הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן הסתננו לאיראן למעלה ממיליון איש מהמדינה השכנה. בסך הכול, נטען באיראן, במדינה מתגוררים כ-6 מיליון אפגנים, שברחו לשם במהלך כל השנים שמולדתם הייתה נתונה במלחמה, עוני וקשיים רבים. יש גם הערכות קטנות יותר, כגון זו סוכנות הפליטים של האו"ם, אבל גם היא מדברת על כ-4 מיליון אפגנים באיראן – לא מספר קטן כלל.

הימצאותם של הפליטים במדינה מכבידה מאוד על האיראנים. הכלכלה המקומית נאנקת תחת הצורך להאכיל עוד כמה מיליוני פיות במדינה, היא גם כך נתונה תחת משטר עיצומים בינלאומי והשוק המקומי קורס. ברקע, צריך לזכור, איראן נושאת בנטל ביטחוני רחב היקף, ואף תומכת ברשת של מיליציות וארגוני טרור חמושים בכל רחבי המזרח התיכון והעולם כולו. רבים ממשאביה מופנים למאמצים אלה.

כדי להתמודד עם תופעת הפליטים, איראן אינה מסתפקת רק בפעולות נגד המהגרים בגבול – אלא נוקטת מדיניות פעילה של גירוש מסתננים משטחה לתוך אפגניסטן. בכל יום מאות ואלפים כאלה מגורשים מהמדינה, ולפי ההערכות רק בספטמבר האחרון גירשה איראן למעלה מ-100 אלף איש. רבים מהפליטים מתארים כיצד האיראנים מכים אותם, מונעים מהם כמעט כל גישה למזון ומים, כולאים אותם במחנות מיוחדים ועוד.

לדברי ראשי משטר טאליבן, מתחילת השנה הגיעו לשטח אפגניסטן כחצי מיליון פליטים מהמדינה השכנה, והקצב של גירושם הולך וגובר. כעת שמה לה הממשלה בטהרן יעד שאפתני חדש: הרשויות במדינה גיבשו תוכנית לגירוש של 2 מיליון פליטים אפגנים לא חוקיים מאיראן תוך תקופה של שישה חודשים בלבד.

אגב, חשוב לומר שלא רק איראן נוהגת כך. גם טורקיה ופקיסטן מגרשות את הפליטים האפגנים שהגיעו לשטחן, למרות כל ההשלכות ההומניטריות ובלי לתת יותר מדי משקל לזעקות הנשמעות בעולם. גם הסכנות שמחכות לפליטים בשובם למולדתם, כולל הקשיים הכלכליים והאיום ברדיפה מצד טאליבן, לא מרתיעות את המשטרים בטהרן, באנקרה או באסלאמבאד מלבצע פעולות כאלה. וכך תצא בקרוב לדרך התוכנית הענקית לגירוש המהגרים, שיוחזרו לארצם בכוח הזרוע, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

משבר עם השכנה

כאמור לעיל, במחוז הגובל בפקיסטן ובאפגניסטן מתמודדים האיראנים לא רק עם הפליטים האפגנים, אלא גם עם תנועות בדלניות אתניות דוגמת זו שהרגה את המג"בניקים בשבת.

אותם טרוריסטים של ג'יש אלעדל מייצגים את המיעוט הבלוצ'י באיראן, כ-3 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה ברפובליקה האסלאמית. לצד הכורדים, הבלוצ'ים הסונים נחשבים למיעוט הנרדף ביותר במדינה, שנשלטת על ידי רוב שיעי. הם מתגוררים במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן, בתנאי עוני ואבטלה חמורים במיוחד, ללא תשתיות מספקות או גישה לדי מזון ומים. כתוצאה מכך, רבים מהתושבים שם פונים להברחה של סחורות כגון דלק או מזון, וחלק אף עוסקים בסחר בסמים. יש מי שמשווים את מצב העוני במחוז לתנאים השוררים ב"חלקים מסוימים של אפריקה".

ג'יש אלעדל נחשב אולי לתנועת המחאה והטרור העיקרית של הבלוצ'ים באיראן. בטהרן טוענים כי מאחורי הארגון עומדים גורמים כגון פקיסטן וערב הסעודית, וניתן למצוא גם רמיזות כי ישראל תומכת בו. יש לארגון היסטוריה עקובה מדם מול אנשי כוחות הביטחון האיראניים: בשנת 2019, למשל, טבח הארגון ב-13 קצינים ולוחמים של משמרות המהפכה בזאהדאן, ובהמשך הוסיף פעולות טרור אחרות נגד האיראנים.

רק בספטמבר האחרון נטל הארגון אחריות על שתי מתקפות נגד שוטרים איראנים, שבהן נהרגו שלושה בני אדם. ביוני חטף ג'יש אלעדל תשעה "אנשי רשת של טרור וריגול" שקישור למשמרות המהפכה, ובאפריל ביצע חמש מתקפות מתואמות על בסיסים איראניים ומטרות אחרות.

המתקפות בינואר כנראה הגדישו את הסאה מבחינת הכוחות האיראניים, שהחליטו להסלים את תגובתם באופן מהותי: הצבא האיראני שיגר כטב"מים וטילים לעבר שטח פקיסטן, ושם תקף לדבריו מחנות אימונים של קיצונים חמושים מארגון "הקשורים לישראל". לדברי בכירים באסלאמבאד באותה עת, שני ילדים נהרגו במתקפה, ושלושה נוספים נפצעו. בהודעה הרשמית לא נמסר נגד מי הייתה התקיפה, אולם ברור לכול מה הייתה מטרתה. מכל מקום, הפקיסטנים לא המתינו הרבה, וביצעו מתקפה כמעט זהה על "יעדי טרור" באיראן. לטענת האיראנים, באירוע זה נהרגו שבעה בני אדם.

ההסלמה הזאת ביחסים בין השתיים גררה גם צעדים במישור הדיפלומטי: פקיסטן גירשה את השגריר האיראני והחזירה את נציגה מטהרן, ובפועל שנמכה את הקשר המדיני בין המדינות. עם זאת, עשרה ימים מאוחר יותר המשבר נפתר, השגרירים שבו למקומם – ופקיסטן אפילו הזמינה את שר החוץ האיראני דאז, חוסיין אמיר עבדאללהיאן, לביקור.

לא בטוח שהתקרית הזאת אכן השאירה משקעים בין טהרן לאסלאמבאד, שלמרות הקשרים ההדוקים שלה עם ארה"ב הייתה אחת המדינות באזור שאולי גינו את ישראל באופן החריף ביותר אחרי מתקפת חיל האוויר על איראן בשבת: "ישראל נושאת באחריות מלאה להסלמה במזרח התיכון", מסר משרד החוץ של פקיסטן, שהוסיף כי הוא "מגנה בחריפות את המתקפה של ישראל נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן".

מגמה אזורית ועולמית

אחרי שאיראן כשלה בניסיונה לפגוע ב"מחבלים שחוצים את הגבול" או בהגירה הנרחבת מאפגניסטן באמצעות מתקפה על שכנתה, היא פונה כעת לאפיקים אחרים. ייתכן שהמתקפה על הפליטים החל מאמצע החודש היא שיטה כזו, אולם באופן מוצהר בטהרן פועלים באמצעות חסימת הגבול ונטרול האיום באמצעים פיזיים.

התהליך החל, במובן מסוים, בינואר האחרון, זמן קצר לפני שאיראן החליטה לנסות לפתור את הבעיה באמצעות מתקפה לעבר צידו השני של הגבול. אחרי פיגוע כפול של דאעש שבו נהרגו יותר משמונים בני אדם בעיר כרמאן ב-3 בינואר, בטקס יום השנה לחיסולו של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, הודיעה איראן כי מסיבות ביטחוניות היא חותמת את הגבול שלה עם פקיסטן ועם אפגניסטן. בעבר האשימה איראן את שתי שכנותיה במתן מקלט למחבלים ובכך שאפשרו להם לחמוק מעבר לגבול כדי לבצע פעולות טרור, וסגירת הגבול הייתה התגובה המיידית שלה לפיגוע של דאעש.

המשמעות האמיתית של הכוונות האיראניות החלה להתגלות באחרונה: בחודשים האחרונים איראן פתחה במבצע רחב היקף לבניית מכשול, גדר וחומה בגבולות הענקיים שלה עם שכנותיה ממזרח. מעין גדר הפרדה, אם תרצו. לפי הדיווחים בתקשורת, החומה נועדה להילחם בהברחות סמים ובהסתננות, וגם לשמש כמחסום נגד מחבלים שרוצים לחצות את הגבול.

בשלב ראשון החלה הבנייה, כמובן, במחוז בלוצ'סתאן, ושם הוקמה חומה בגובה של ארבעה מטרים, שאמורה להיפרס על פני 300 קילומטרים. הגבול עם כל אחת מהמדינות משתרע על פני כ-1,000 קילומטרים, כך שמדובר באמת ביוזמה שאפתנית – במיוחד אם לוקחים בחשבון את התכנונים האיראניים להקים מכשול דומה במערב המדינה, בגבול עם אזרבייג'ן.

לפי התכנון, בניית הגדר תעלה כ-3 מיליארד דולר, והקמתה תושלם תוך כשלוש שנים. בגבול עם אפגניסטן נבנו בינתיים כעשרה קילומטרים של חומה, ובקרוב יושלמו הקמתם של מכשולים בחמישים קילומטרים נוספים של הגבול. החומה תצויד באמצעי שליטה, בקרה ומעקב. אחת המטרות המוצהרות של קידום העבודה באזור זה, הצהיר מפקד בצבא איראן באזור, היא "שליטה ביציאה ובכניסה למדינה", כדי להבטיח את הפסקת ההסתננות של פליטים אפגנים לגבולותיה.

פרשנים מעירים כי בניית החומה היא שינוי באסטרטגיית הביטחון האיראנית מול שכנותיה, ובמיוחד מול אפגניסטן. הנסיגה האמריקנית מהמדינה הותירה ריק שלטוני שהתמלא על ידי טאליבן, אך הארגון הקיצוני אינו מסוגל לשלוט בגבולות אפגניסטן באותו אופן כמו ממשלות אחרות – מה שמאפשר לקבוצות טרור כגון דאעש ואל-קאעידה לבצע פיגועי טרור חוצי-גבולות.

בניית הגדר, ציינו הפרשנים, מאפשרת למדינות להמשיך לנהל יחסים דיפלומטיים מבלי לגלוש לעימותים דוגמת זה שבו פקיסטן ואיראן היו מעורבות בתחילת השנה. היא מדגישה את הנכונות של איראן להגן על ריבונותה באמצעים הגנתיים יותר, ולבסוף את רצונה לתרום לייצוב המתח האזורי.

הצעד האיראני משקף מגמה עולמית בשנים האחרונות, המתרחשת במדינות רבות. אף שכיום הסכנות הביטחוניות כוללות לרוב איומים שאינם נעצרים על ידי מכשול פיזי, כגון כטב"מים או רקטות, החומות והגדרות נועדו למנוע סכנות מצד גורמים כגון פעילי טרור, מהגרים ועוד. באזור של איראן, למשל, גם פקיסטן מתכננת אולי מיזם בהיקף דומה בצד הגבול שלה, בדומה למה שעשתה קודם לכן בגבולה עם אפגניסטן.

ואף שמדינות כגון ישראל או ארה"ב ספגו ביקורת על הקמת מכשולים פיזיים כאלה בגבול, נראה כי זו מגמה מתרחבת. על אף העלויות הכלכליות הנרחבות שלה, היא פותרת לפחות באופן חלקי את הבעיות של מדינות שמתקשות לשמור באופן יעיל על גבולות ארוכים מאוד, ומונעת את היווצרותם של משברים שיכולים להידרדר במהירות לעימותים בהיקף נרחב.

הסוגיה הזאת מדגישה גם כי אף שאיראן עוסקת באופן נרחב במאבק מול ישראל, היא מתמודדת עם שלל איומים בחזיתות אחרות, שדורשים ממנה משאבים, תשומת לב, כוח אדם ואמצעי לחימה. כיצד תצליח איראן להשקיע את כל הכספים הדרושים לכל המאבקים הללו, בעידן שבו הסנקציות עליה שוב הולכות ומתהדקות, וכאשר תשומות ניכרות מוקדשות גם לגרעין? כנראה לא לחינם הצהירה טהרן השבוע כי תגדיל את תקציב הביטחון שלה ב-200 אחוזים – גידול עצום במיוחד. מכל מקום, ייתכן שהמשך הלחימה הישירה מול ישראל ממילא תחייב אותה לבחור בקפידה את סדרי העדיפויות שלה בעתיד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 30.10.2024.

משקלול ההצהרות בטהראן, במיוחד של המנהיג ח'אמנאי והנשיא פ'זשכיאן, נראה שהמשטר האיראני מכלכל את צעדיו ונוטה כרגע להכיל את המתקפה הישראלית. בנאומו אתמול, ח'אמנהאי העביר את ההכרעה בסוגיה לבכירי המשטר (המועצה העליונה לבטחון לאומי) ובדבריו בישיבת הממשלה אתמול, הסתפק באמירה לא מחייבת לפיה טהראן תתן "מענה הולם".

יש לזכור שעל הכף מונח איום אפשרי על מתקני הגרעין של איראן, ואף הצטרפות אמריקאית למלחמה, אם אכן טהראן תחליט להיכנס לסבב מהלומות מול ישראל. לפיכך, לפי שעה נראה שהמשטר נוטה להכיל את המתקפה באמצעות הכחשת חשיבותה והצלחתה. לצד זאת, הוא דוחה קריאות כגון זו של עורך כיהאן, חוסין שריעתמדארי, לצאת למתקפה מוחצת נגד ישראל בתגובה. לצד זאת, ייתכן שטהראן תפנה או כבר פנתה לממשל ביידן כדי שירסן את ישראל מולה. ניתן להסיק מדבריו של ציר פרלמנט, מג'תבא יוספי, שקרא אתמול בנאומו בפרלמנט לארה"ב לרסן את ישראל.

מהיקף הפגיעה שספג במתקפה, נראה שהמשטר בראשות ח'אמנהאי חש פגיע כעת וממדי הפגיעה כפי הנראה יסתברו לו ככל שילמד את היקפיה. לצד זאת, המשטר האיראני ממוקד כרגע במאמץ תדמיתי במיוחד מול העם האיראני וכן מול האזור כדי "להוכיח" את חוזקו, חרף המכה שספג מישראל. המאמץ ניכר בהצהרותיו באמצעות בכיריו ושופריו התקשורתיים שמנסים להמעיט בערך המתקפה ולהכחיש את הצלחתה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 28.10.2024.