לשורה הארוכה של הטיעונים בעד ונגד פעולה צבאית יזומה באיראן נוסף בימים האחרונים שיקול משמעותי: ההשפעה שעשויה להיות למהלך כזה על גל המחאות שפוקד את המדינה.

קשה להעריך את עוצמתו האמיתית של הגל הזה ואת הפוטנציאל שטמון בו לחולל שינוי יסודי. מעבר לקושי לספק תחזית לאופן התפתחותם של אירועים כאלה בזמן התרחשותם, וכן למורכבות הזיהוי של הנקודה שבה מערכת קורסת עקב משקל מצטבר של גורמים ונסיבות, בעייתי לקבל אפילו תמונה מלאה ואמינה של המציאות. כל דיווח על ההתרחשויות מושפע מעמדתו של המדווח ומתקוותיו בנוגע להשפעתן על שרידות המשטר.
ועדיין, עם כל הסייגים המתבקשים, אפשר להתרשם כי גל ההפגנות באיראן נמצא במגמת הסלמה. עדות לכך היא הצטרפותם של ארגוני עובדים והתרחבות ההפגנות לאוניברסיטאות, לאזורים ולמגזרים נוספים, לעיתים תוך עימותים אלימים עם מנגנוני הדיכוי. כך גם ניתוק האינטרנט בידי מנגנוני השלטון, כפי שעולה מדיווחים עדכניים. למרות זאת, נראה כי בטהרן עדיין בטוחים ביכולתם להכיל את המחאות ולהימנע מאיבוד שליטה.

ההערכה הרווחת בקרב מומחים לאיראן היא שגל המחאות הנוכחי רחוק מלאיים על יציבות המשטר. העובדה שלא נוצרו בקיעים בנאמנות מנגנוני המשטר, לצד היעדרה של אופוזיציה מאורגנת שיכולה להחליף את השלטון, מעוררים ספקות באשר לסיכויי הגל הזה להסתיים באופן שונה מקודמיו.

אין בכך כדי לפטור את מקבלי ההחלטות מהדילמה. מחד גיסא, פעולה צבאית נגד איראן בשלב שבו הלהבות עדיין נמוכות עלולה לכבות כליל את האש ולהוביל להסכמה ולעמידה משותפת, גם אם זמנית, נגד התוקף החיצוני. מצד שני, פעולה כזו עשויה דווקא לתת רוח גבית למחאות, לגרום לפיצול הקשב במנגנוני הדיכוי, ובכך להפריע למאמצים נגדן. בנוסף, היא יכולה גם להביא להחרפת המשבר הכלכלי שמזין את המחאות הללו.
למה צריך לייחס לכך חשיבות כה רבה? משום שכיום יותר מבעבר ברור כי פתרון יסודי וקבוע לאתגרים שאיראן מציבה למערב ולאיומים הנשקפים ממנה כלפי ישראל יושג רק כשהמשטר יוחלף. כל זמן ש"משטר המולות" יתקיים, הוא ימשיך לחתור להגמוניה אזורית ולמחיקתה של ישראל. הוא ימשיך לבנות את יכולותיו האסטרטגיות להשגת מטרות אלה וגם יפעיל אותן.

בשונה ממשטרים דמוקרטיים, המשטר בטהרן לא מוגבל באורך כהונתו, ולא מחויב לזכות באמון הציבור. הוא יכול להרשות לעצמו לתכנן את מהלכיו לטווח הארוך, מבלי להתחשב בצרכים פוליטיים ובשיקולים קצרי טווח. האטה זמנית או הורדת פרופיל מול מכשולים, כמו זה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מגלם, אינן מהוות חריגה מהמדיניות. אדרבה, זהו מרכיב מובנה באסטרטגיה להתמודדות עם התנגדויות. מבחינתו של משטר כזה, סביר בהחלט "להוריד את הראש עד שטראמפ ילך", ואז לחזור לפעול ביתר שאת להשגת היעדים.

כשכך הם פני הדברים, אסור להחמיץ שום הזדמנות להחלפת המשטר. מאחר שהחלפה כזו תלויה בכוחות הפנימיים באיראן, חיוני למצות כל סיכוי לכך ולבחון את המהלכים הישראליים־אמריקניים גם בזיקה לכך.

אף על פי שבצמרת הישראלית והאמריקנית לא מסתירים את התקווה לכך, הפלת המשטר לא הוגדרה כיעד אסטרטגי במאמציהן מול איראן. אפשר להבין את הסיבות לכך. גורמי המשטר היו שמחים להציג את ההפגנות כתוצר של התערבות חיצונית, וכך לפגוע בלגיטימיות שלהן. גם אם זה המצב, נכון לצפות שבשתי המדינות יראו את הפלת המשטר כמצפן להכוונת המאמצים מול איראן, ויחתרו לכך במלוא המרץ.

אתגר ההתעצמות

הציבור בישראל מתוודע מעת לעת למאמצי אויבינו בכל הזירות להתחמש ולהתעצם, על פי רוב לאחר הישג מבצעי, סיכול או בעקבות תדרוכים רשמיים של מערכת הביטחון לדרג המדיני או תדרוכים לתקשורת. יש להניח שההתעצמות האסטרטגית של יריבינו – גרעין, טילים בליסטיים ונשק שובר שוויון – זוכה להתייחסות מיוחדת. דא עקא, כשמדובר בהתעצמות שאינה במאפיינים כאלה, לא ברור באיזו מידה עניין זה זוכה להתייחסות בפני עצמו בדיוני הדרג המדיני או בוועדות הכנסת, ולא כנספח לתחום אחר.

המציאות בתחומים הללו מחייבת הסתכלות שלמה וכוללת על מאמצי ההתעצמות וההתחמשות בכל הזירות – הרחוקות והקרובות, מכל הצירים ובכל הדרכים, כולל רכש, הברחה וייצור עצמי.
הפיקוח בתחום זה חיוני במיוחד, משום שהשינויים בו מתרחשים בתהליך איטי בשיטת הצפרדע המתבשלת. הם מתנהלים רחוק מאור הזרקורים, והעיסוק בהם לא תמיד נמצא במקום גבוה בסדר העדיפות הלאומי.

טוב יהיה אם במסגרת ועדת החוץ והביטחון תוקם ועדת משנה שתפקח על פעילות גופי הביטחון בנושא זה. לפני הכול תנסה הוועדה להבין את היקף התופעה ואת היעילות של פעילות מערכת הביטחון וגורמי האכיפה, ותגדיר את הקווים האדומים שחצייתם מחייבת פעולה דרסטית לשינוי המצב.

במודל זה נכון יהיה לבחון גם את המצב בגבול ירדן, שפעילות ערה של המבריחים מתנהלת ממנו; את הכנסת האמצעים הדו־שימושיים לרצועת עזה; את ההברחות שמתבצעות בעזרת רחפנים בין מצרים, ישראל ועזה; ובהתאמות הנדרשות יש לבחון גם את המצב במגזר הערבי בישראל.

כל זמן שההתמודדות עם תופעה זו תמשיך להתנהל כמאמצים זירתיים משניים, בלי ראייה הוליסטית וללא מנגנוני פיקוח, ההישגים מולה יהיו זמניים ובעלי תוחלת מוגבלת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בחלוף כחמישה חודשים מ"עם כלביא", חומרת האיום הנשקף למשטר האיראני מצד ישראל הוטמעה היטב. אף שהמלחמה נמשכה 12 ימים בלבד, היא מטלטלת את המשטר, שנדרש לעצב מחדש את דוקטרינת הביטחון שלו ואת היערכותו בעימות האסטרטגי מול ישראל.

במלחמה נפגעו לא רק תוכניות הטילים והגרעין של איראן, אלא גם מוסדות שלטון ואכיפה בטהראן. בהתאם לכך, המשטר חווה טראומה, שעליה הוא מנסה לפצות באמצעות שיקום תדמיתו מול הציבור. ואולם, טראומה זו אינה מובילה אותו – לפחות לפי שעה – לייאוש, אלא אף מגבירה את המוטיבציה של חוגי המשטר לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי.

כך, איראן משקמת את תוכניתה הטילית ומגדילה את טווח טיליה, מקדמת תוכנית שיקום והתעצמות של חיזבאללה, ובכירים במשטר לוחצים על המנהיג חמינאי לאשר פיתוח נשק גרעיני.

נקודה בולטת בשיח הפקת הלקחים בחוגי המשטר היא קריאתו של אנליסט ביטחוני בכיר, מהדי מוחמדי, לקדם מתקפת טבח רב-זירתית נגד ישראל. מוחמדי, המשמש גם יועצו של מוחמד באקר קאליבאף – יו"ר המג'לס וחבר המועצה העליונה לביטחון לאומי – פרסם ב-1 בנובמבר פוסט בתקשורת האיראנית שבו טען שהתנאים בשלו למתקפה כזו.

לדבריו – בלבנון, בתימן, בעיראק ובאיראן "הפציע דור חדש של אנשי ההתנגדות שניחנים בתעוזה, ומוכנים לשלם כל מחיר במאבק נגד ישראל".

עוד ציין מוחמדי כי מדובר במלחמת הישרדות בין ישראל לאיראן, ולכן על המשטר "לחשוב בצורה יצירתית, גדולה ורב-ממדית יותר מכפי שנהג בשלושת העשורים האחרונים" – רמיזה ברורה למתקפת טבח רב-זירתית מתואמת היטב.

גם כותרת מאמרו, "האוקטוברים הבאים: הסיוט החדש של המשטר הציוני", אינה מותירה מקום לספק לגבי כוונתו. אמש (שבת) שב מוחמדי וקידם את קריאתו למתקפה רב-זירתית, וקרא למשטר לקדם מתקפה שבה כל ציר ההתנגדות ישתתף יחד ב"קרב מכריע, ארוך ונרחב". הוא הדגיש שעימות מוגבל לא ישיג את המטרה הרצויה משום שהוא מסייע לישראל.

מוחמדי כבר מוכר מהסערה שחולל ביולי 2025, כשפרסם סטורי בחשבון האינסטגרם שלו שדימה מתקפה גרעינית נגד ישראל; לאחר הביקורת טען שהסטורי פורסם על ידי מנהל הדף שלו, כביכול ללא ידיעתו.

לפי הידוע, מתקפת ה-7 באוקטובר יצאה לדרך לאחר שסינוואר לא תיאם באופן הדוק את מועד פריצתה עם חיזבאללה, טהראן ושאר הגורמים בציר ההתנגדות. שורת הדיווחים האחרונים מדגישה עד כמה פועל ציר ההתנגדות בקדחתנות.

בכלל זה ניתן לציין את חשיפת שר הביטחון כ"ץ על נוכחות החות'ים בסוריה, הדיווחים על תוכנית ההתבססות של חמאס והג'יהאד האסלאמי בסוריה, תוכנית החות'ים לפלוש לישראל מגבול ירדן דרך עיראק או סעודיה, וכן את מאמצי השיקום וההתעצמות של חיזבאללה.

במסגרת קידום ההיערכות הישראלית מול האיום מצד ציר ההתנגדות בהובלת איראן, צה"ל השלים בספטמבר 2025 את הקמת אוגדה 96, שיועדה למנוע חדירות של פלשתינים, מיליציות עיראקיות וחות'ים לישראל דרך הגבול הירדני. האוגדה תתפרס מעין גב ועד למצדה. עם זאת, יש להאיץ את הקמת גדר הגבול במרחב זה ואת הקמת המכשולים ההנדסיים כדי למנוע חדירה אפשרית.

לצד זאת, ישראל חייבת להיערך מול האיום המתהווה ולעקוב בדקדקנות אחר הכנות אפשריות בקרב חוגי המשטר באיראן וציר ההתנגדות למתקפה רב-זירתית. אין לאפשר לטהראן לשקם ולחמש את זרועותיה, שכן הדבר עשוי לשמש זרז למתקפה כזו. הצהרות בכירי המשטר באיראן – מחמינאי ועד דובר הכוחות המזוינים, אבו אל-פצ'ל שכארצ'י – ממחישות היטב שטהראן דבקה בשאיפתה להשמיד את ישראל.

לכן, לצד המעקב המודיעיני והיערכותה המגננתית, מוטב לישראל לגבש מתקפת מנע רב-זירתית מוחצת ולהפעילה בזמן המתאים. בנוסף, כל עוד נמשכת החתרנות מצד גורמי ציר ההתנגדות בסוריה, ומשטר אל-שרע מפגין חולשה כרונית, נסיגה מהשטחים שכבשה ישראל בדרום סוריה תהיה מהלך מסוכן.

פורסם בישראל היום, בתאריך 30 לנובמבר 2025.

התקיפה הכירורגית בדחייה בבירות נגד רמטכ"ל חזבאללה טבטבאא'י היא עדות ברורה למצוקה בה נמצא חזבאללה. מאז חיסול הרוב המכריע של מועצת הג'האד (המטכ"ל של חזבאללה), בדגש על נסראללה וצמרת הפיקוד הצבאי של הארגון, ניסה הארגון לקדם תקופת ביניים של צמיחה מחדש ושיקום. במסגרת התהליך הזה, ניסה חזבאללה לפייס את הבייס החברתי שלו, שניזוק קשות במלחמה ושאותת על מרירותו ועייפותו ממנה. למול זאת, ובהתאם לחשיבותו המשמעותית של הבייס בהיותו ספק כוח האדם והבייס האלקטורלי של הארגון, קידם חזבאללה נרטיב של ניצחון והקרבה. בנוסף, פעל חזבאללה לפצות כלכלית בסיוע איראן את המשפחות המרובות שבתיהם נהרסו או שנאלצו לברוח ממנו מאימת המלחמה. במקביל, חזבאללה קידם פרויקט שיקום אינטנסיבי, בסיוע הברחות מאיראן ועל סמך יכולות ייצור מקומיות. בתקופה שחלפה מאז המלחמה, ביצע הארגון תחקיר כדי לברר את מקורות הדלף שאפשרו את החדירה הישראלית העמוקה לשורותיו. כמו כן, פתח בתהליך רה-ארגון, כדי להתאים עצמו למצב החדש בעימות נגד ישראל, וגייס לשורותיו מתגייסים חדשים.

לפיכך, בניסיון לצאת מהמשבר ההיסטורי אליו נקלע בגלל המלחמה, בחרה הנהגת חזבאללה בראשות המזכ"ל נעים קאסם לאמץ הכלה למול המתקפות הישראליות, חרף התמרמרות ותסיסה שגררה מדיניות זו מצד מפקדי השטח. האקלים הפוליטי החדש בלבנון, ובמרכזו סימני תחייתה של מדינת לבנון ורצונה לצנף את תוצאות המלחמה כדי לסיים את כיבושה בידי איראן וחיזבאללה, השפיעו גם הם על מדיניות ההכלה של הארגון.

ניסיון הסיכול נגד טבטבאא'י תופס את חזבאללה בשעה שעל כף המאזניים מוטלת משוואה מורכבת. אם חזבאללה יבחר לגמול לישראל, הוא עלול להפסיד את ההישגים שקצר מאז הפסקת האש ולשחק לידיה של ישראל שמעוניינת להעמיק את גלי המתקפות נגדו. מאידך, העדר תגובה יקרין חולשה משמעותית, יפגע בתדמית חזבאללה בלבנון ואף עלול לגרור ניצני מרידה פנימית בארגון.

קשה גם לראות את טהראן נחלצת לעזרת חזבאללה ונכנסת שוב ישירות למעגל האש נגד ישראל. בנוסף למשברים השונים שפוקדים אותה (משבר לגיטימציה פנימי, משברי מים ואנרגיה, ומשבר כלכלי) ההחלטה שקבלה מועצת הנגידים של סבא"א, מסבכת את ממבה של טהראן. ההחלטה דורשת מאיראן לעדכן את הסוכנות על מלאי האורניום שלה והמתקנים שהופצצו "עם כלביא", ועלולה לשמש, כפי שארע ימים ספורים לפני "עם כלביא" אמצעי לבניית לגיטימציה בידי ישראל לחדש את המתקפה נגד איראן. החות'ים, אם יצטרפו למערכה לצד חזבאללה לא יוכלו לספק לחזבאללה את המשענת הדרושה מול ישראל. גם חמאס והג'נאד האסלאמי במצבם הנוכחי אינם מעוניינים לחדש את הלחימה נגד ישראל ברצועת עזה. לכן, היותו של חזבאללה לבד במערכה אפשרית, צפויה להשפיע על החלטתו לגבי היקף התגובה הצפויה מצדו.

בהתאם לכך, ובמיוחד לאור הלחצים הפנימיים בארגון, נראה שחזבאללה יבחר להיכנס לכמה "ימי קרב" מוגבלים, אם אכן טבטבאא'י חוסל. כך, הוא יוכל לאפשר לדרגי השטח לשחרר קיטור ולהשיב לישראל על מתקפותיה. מנגד, לאחר המהלומה שהוא צפוי לספוג מישראל, הוא יחדש את תהליך שיקומו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23 לנובמבר 2025.

מפלס המים בכנרת ירד בסוף הקיץ האחרון עד מתחת לקו האדום התחתון, המסמן את הנקודה שבה שאיבה תזיק לאיכות מי השתייה באגם הלאומי. אבל עד כמה שחמור המצב של משק המים בישראל ובמזרח התיכון כולו, נדמה שאין קשה יותר ממשבר המים שאיתו מתמודדת הרפובליקה האסלאמית של איראן.

בתחילת החודש הודו בכירים איראנים כי למאגרי המים המרכזיים של הבירה טהרן נותרו רזרבות לשבועיים בלבד. ראש חברת המים האזורית, בהזד פרסה, אמר כי הסכרים באזור הבירה מחזיקים רק כ-8 אחוזים מהקיבולת שלהם, שכן כמות המשקעים בשנה שעברה צנחה ב-100 אחוזים, והובילה לירידה של 43 אחוזים בזרם המים שנכנס למאגרים סביב הבירה. המצב העגום של מאגרי המים זכה לתהודה בסרטון שומט לסתות של שחיין מקומי, שצילם את עצמו חוצה בהליכה את המאגר, המלא מים בוציים וסמיכים עד לגובה המותניים – עדות למילימטר בודד של גשם שירד באזור עד סוף השבוע האחרון.

המשבר אינו מוגבל רק לטהרן: מצב דומה קיים גם באספהאן, שבה התריעו בכירים בעיר כי מי השתייה עשויים לאזול תוך שבועות אחדים. זעקות מסוג זה נשמעו אף במחוזות אחרים ברחבי המדינה. המצב כה חמור, עד שהיו מי שהגדירו אותו כ"משבר המים החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית של איראן".

כדי להתמודד עם המחסור מנסה איראן שלל רעיונות ואמצעים, בינתיים בלי הצלחה יתרה. השבוע לראשונה יצאה באזור אגם אורמיה טיסה לזריעת עננים, שפעלה בשיטה מתוצרת מקומית. במקביל, לקראת יום שישי התאספו מאות מתושבי טהרן לתפילה מיוחדת לגשם, תוך הקפדה על כל כללי הצניעות האסלאמיים.

שר האנרגיה הציע כי אם המשבר יחמיר ניתן יהיה להתפיל מים מהמפרץ הפרסי ולהעביר אותם לבירה, אף שהדגיש כי הפתרון נועד רק להציל את טהרן אם כלו כל הקיצין, וכי מדובר בצעד שאינו כלכלי ב"זמנים נורמליים". אגב, יש ביקורת גדולה על רעיון זה, שכן לדברי שר התחבורה לשעבר באיראן הוא מתעלם ממגבלות סביבתיות ומעביר את הנטל הכלכלי לציבור. בנוסף, שר האנרגיה גם הציע להשתמש במקלות נגד הציבור, ולנתק את החשמל לתושבים שימלאו בריכות פרטיות על אף המחסור הגדול במים.

גם לשר החקלאות האיראני היה מה לומר: הוא עודד את תושבי המדינה לעבור לשיטות חקלאות יעילות יותר ביחס לצריכת מים, כגון חממות. 90 אחוזים מכל צריכת המים באיראן הולכת לחקלאות, מגזר שהממשלה מגנה עליו בטענה לצורך במשק אוטרקי. אולם ככל שהמים הופכים למצרך נדיר ומזג האוויר מקצין, הנטל של החקלאות על הציבור כולו מכביד. אגב, סביר להניח שלו הייתה לאיראנים אפשרות לקבל את הפלא החקלאי מתוצרת כחול-לבן מסוג טפטפות, היה בכך סיוע מהותי לחיסכון במים.

פינוי של מיליונים

אם מישהו בנה על הגשם בסוף השבוע האחרון כדי שיפתור את המצוקה, הרי שהוא התבדה. למרות שדווח על ממטרים בכמה מחוזות במדינה, ואפילו פורסמו סרטונים של הצפות בעיר אבדנאן שבמערב המדינה – המעידות כנראה גם על איכות הניקוז, ולא רק על כמויות הגשם – נראה שהמים שירדו מהשמיים בטהרן לא מספיקים בשביל "לדגדג" את המאגרים הריקים של העיר. בשבת ציטטה התקשורת המקומית את ארגון המטאורולוגיה הרשמי באיראן, שאמר כי כמויות המשקעים ב-2025 נמוכות ב-89 אחוז מהממוצע הרב-שנתי, וכי זהו הסתיו היבש ביותר מזה חמישים שנה.

באופן פרטני, גם אחרי הגשם בסוף השבוע בטהרן כמות המשקעים היא הנמוכה ביותר במאה השנים האחרונות. יתרה מכך, היובש הכבד של האדמה מגביל את יכולתה לספוג מים בשלב הנוכחי, ומגביר את הסיכון לשיטפונות.

העדות להיקף המשבר שזכתה לתהודה הכי גדולה הייתה דבריו של נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, שאיים להקציב את זרימת המים בטהרן אם המצב של המאגרים לא ישתפר. הוא הצהיר עוד כי אם עד סוף הסתיו לא ירדו גשמים משמעותיים, לא תהיה ברירה – והממשלה תיאלץ לפנות את העיר כולה.

טהרן היא אחת מעשרים הערים המאוכלסות בעולם, ומתגוררים בה כ-10 מיליון בני אדם לפי אומדנים רשמיים. ההערכות הלא רשמיות מדברות על היקף אוכלוסייה גדול בהרבה. מה ייעשה עם כל האוכלוסייה הזאת? היכן היא תתגורר, ומה מקור ההנחה שבאזורים אחרים של המדינה יהיו מספיק מים בשביל כל כך הרבה תושבים? להנהגה האיראנית הפתרונות.

משטר האייתוללות, שמבין כמובן את הקשיים הכרוכים בניתוק המים לבירה, החל לפעול בינתיים בשקט. כמה שכונות בעיר סובלות מניתוקים בלילות מבלי שהייתה על כך הודעה רשמית, ובכל העיר דווח על לחץ מים מופחת. בהיעדר די סחורה, אפילו החנויות בטהרן החלו להגביל את הלקוחות לרכישה של שישיית מים מינרליים אחת, מחשש שיאזלו במהירות.

כמובן, המציאות הזאת מפריעה לשגרת חייהם של התושבים, שמתחילים להתלונן בקול: ""כשהמים מנותקים בלילה, איננו יודעים מתי יחזרו, ואיננו יכולים לתכנן את היום שלנו. אפילו המכלים החלופיים מתרוקנים במהירות", אמר תושב אחד. יש לכך גם סכנות בריאותיות ותברואתיות נלוות, שלפי שעה לא ניתן להן יחס מספק מצד השלטונות.

גם מערים אחרות במדינה מגיעות עדויות על ניתוקי מים בלילות, כולל באזורים בעדיפות נמוכה יותר כמו בלוצ'יסטן, אך גם בערים גדולות כגון כרג' והמדאן. ואכן, ייתכן שהמשבר לא יוגבל לטהרן: מומחים מזהירים כי המשך ניהול כושל של המשבר יוביל להתרוקנות של כל המישור המרכזי באיראן מתושבים.

ניהול אנושי כושל

עד כמה מצב משק המים קשה? הנה כמה נתונים שמדגימים את ההתייבשות של איראן בטווח הארוך: מאז 1990 ממוצע המשקעים ירד ב-30 מילימטרים בשנה, ובמהלך אותה תקופה טיפסו מידות החום ב-1.7 מעלות בממוצע. המשמעות היא קיצים וגם חורפים חמים יותר, ואובדן כמעט מוחלט של השלגים באיראן – שבעבר הזינו את הנהרות ואת המאגרים במדינה.

מכיוון שקיץ 2024 נחשב ל"עונה היבשה מזה עשרים שנה", שבאה אחרי שש שנות בצורת רצופות, רבים מהמאגרים במדינה התייבשו. סך המים שמצויים בסכרים האיראנים ירדו לכ-15 אחוזים פחות מהשנה שקדמה לה. יותר ממחצית מהסכרים אינם מלאים את מחציתם. עד תחילת החודש ירדו רק 2.3 מילימטר גשם בכל המדינה, ותוך פחות משלושה שבועות נוספו עשרה סכרים לרשימה של תשעה שקודם לכן עמדו להתרוקן – כלומר, מלאים ברמה של 5-10 אחוזים. בחלק מהמקומות במדינה, מי התהום שקעו לגובה כה נמוך, עד שכמעט בלתי אפשרי למשוך אותם מעלה, וזה ידרוש מאמץ וזמן רב.

הניצול הכמעט מוחלט של מים במגזר החקלאות משמעותו שאפילו צמצום הצריכה הפרטית לא יעזור הרבה לחיסכון. אך מלבד זאת, כשליש מכל המים של איראן מבוזבזים או מופנים לשימושים שאינם מניבים תפוקה – כולל 16 אחוזים של גניבת מים בלתי חוקית.

אלא שהמשבר אינו רק תוצאה של החלטה שמיימית. ניהול אנושי גרוע הוביל לבעיה מבנית במשק המים האיראני, שסובל בעיקר מבנייה אינסופית של סכרים, כמעט ללא פיקוח. לטענת האופוזיציה באיראן, מיזמי הבנייה הלאומיים של תעלות והרחבות חקלאיות נעשו ללא ביקורת הידרולוגית או סביבתית, וניתנו למפקדת ח'אתם אלאנביא, רשות ההנדסה של משמרות המהפכה, כדי לשמש להאדרת יוקרתם של ראשיה וריפוד כיסיהם. כתוצאה מכך, כלל תשתיות המים במדינה כעת לא מתפקדות.

אבל אם תשאלו את הממשלה בטהרן, אחת הסיבות שהובילו לפגיעה בתשתיות המים היא בכלל המלחמה עם ישראל ביוני, שהאיצה את הנזק לצינורות ותשתיות נוספות. העובדה שחלק מצינורות המים של טהרן, למשל, בני למעלה ממאה שנה, דולפים ואיש לא החליף אותם – לא תפריע לנרטיב של האייתוללות.

אלא שמבחינת האזרח הקטן של איראן, בין אם מדובר בגזירה שמיימית ובין אם זו תוצאה של ניהול כושל – בשורה התחתונה הוא סובל ממחסור במים, שמצטרף ליתר הצרות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות כיום ברפובליקה האסלאמית. אפשר להזכיר, למשל, את בעיות המחסור בחשמל ברפובליקה האסלאמית, שגורמות לניתוקים תכופים למרות היותה של איראן אחת המדינות עם מאגרי האנרגיה הגדולים בעולם; את העלייה החדה (כ-70 אחוזים) במחירי התרופות במדינה עקב ביטולי סובסידיות, שמחריפה את בעיית המחסור שגם כך קיים בטיפולים רפואיים באיראן; בריחת מוחות נרחבת, שבמסגרתה למעלה מ-12 אלף מרצים באוניברסיטאות עזבו את תחומי הרפובליקה האסלאמית בעשור האחרון; או זיהום האוויר החמור במחוזות רבים באיראן, שמשבית את הלימודים ומוסדות ממשלתיים, ותרם למותם של כ-60 אלף איש בשנה האחרונה.

איראן גם סובלת מבעיות כלכליות עמוקות, ובין היתר מפער עמוק בין קצב ועלות ייצור הדלק למכירתו – שמובילים לכך שהממשלה מעוניינת, בלית ברירה, להעלות את מחירו, או לחלופין להסתמך על ייבוא יקר, שמעלה את האינפלציה ומכביד על תקציב הממשלה. אלא שהחשש ממהומות בשל מחירי הדלק, שכבר פרצו בשנים קודמות, גורם לכך שראשי המדינה מהססים אם להעלות את המחיר, ובינתיים סופגים את ההפסדים.

בנוסף, העיצומים הבינלאומיים וההשקעה במיזמים צבאיים, הגרעין והפרוקסי ריסקו את הכלכלה האיראנית וגרמו לאינפלציה לזנק, ומשפחות רבות במדינה מעידות שהן נאלצות לקצץ בצריכת מוצרי מזון בסיסיים. לפי ההערכות, כתוצאה מהקשיים הכלכליים וירידת ערך המטבע, כ-40 מיליון איראנים חיים מתחת לקו העוני. אחד הפתרונות שהמציאה איראן כדי להתמודד עם המצב היה למחוק ארבעה אפסים משטרות הריאל שקיימים במדינה, אך ספק אם התוכנית הזאת – שבפני עצמה עלותה גבוהה – תסייע למצב המידרדר.

שיא בהוצאות להורג

סקר סודי שערך מכון מחקר אשר לרוב עובד עם משרדי הממשלה, ואשר לא נועד לפרסום חיצוני, נחשף בידי אתר חדשות במקומי באיראן. תוצאותיו עשויות בהחלט להטריד את הממשלה: בסקר שבחן את הרגש הציבורי ביחס לכל ממשלות איראן לדורותיה מאז המהפכה, זו הנוכחית קיבלה 92 אחוזי אי שביעות רצון, הציון הנמוך ביותר בסקר. המשיבים, שהגיעו מכל רחבי איראן, הביעו את חששם מהכיוון שהולכת אליו המדינה, ולא היו מרוצים מביצועיה.

"לעיתים אין לנו מים במשך יומיים שלמים, בקיץ החשמל איננו. אין שום סיוע מהממשלה", אמר לאמצעי התקשורת תושב אלמוני של טהרן, ששיקף את הלך הרוח הכללי של רבים ברפובליקה האסלאמית בימים אלה. ניתן אפילו למצוא אזרחים אמיצים שמעיזים להתראיין בגלוי ולהתלונן על המצב, כגון סדר רוואזי, בעל מסעדה בעיר, שאמר כי "הרשויות יודעות על הבעיות כבר שנים, אך לא עשו דבר. במדינה עשירה במשאבים כמו שלנו, עצוב שאין לנו חשמל בקיץ, וכעת שיש גם משבר מים".

אי הנחת בציבור הוא מקור לחשש אמיתי בקרב דרגים בכירים בטהרן, שמודעים לכך שמשבר המים עלול לתדלק אי-שקט חברתי ואף להוביל למהומות. בסוף השבוע שעבר עלו לרשתות סרטונים של סטודנטים באוניברסיטת אל-זהרה בטהרן המוחים נגד משבר המים. מדובר, עם זאת, בתופעה מוגבלת עדיין, שאין לדעת אם תתרחב בהמשך לעוד מחאות או לאזורים אחרים במדינה.

אפילו גל הלאומנות הקצר ששטף חלקים מסוימים בקרב העם האיראני במהלך המלחמה עם ישראל הולך ונמוג, והשלטון חושש שכל הלחצים שמופעלים על העם יתפרצו לבסוף. יש לכך גם תקדימים: ב-2021 פרצו מהומות במחוז קוזסטן בעקבות מחסור במים שכללו זעקות נגד המנהיג עלי ח'מינאי וקריאות כגון "אנו צמאים". הפגנות דומות נחזו גם באספהאן באותה שנה וגם בשנה האחרונה. יש תיעודים נוספים על מחאות מים ברחבי המדינה בשנים האחרונות, ואפילו הפגנות על קיצוץ במים מתחילת שנות האלפיים. חוקרים רבים גם מזכירים תקדים אזורי למהומות מעין זה, ומציינים שחלק גדול מאי שביעות הרצון הציבורית בסוריה לפני פרוץ מלחמת האזרחים היה קשורה לקשיים שנוצרו עקב שינויי האקלים ובצורת נרחבת במדינה.

מומחים סבורים שככל שיעמיקו המשברים הפנימיים באיראן, הסיכוי להתפרצות של מהומות תלך ותגדל. כתוצאה מכך צפוי הממשל האיראני להכביד את ידו עוד יותר על האזרחים, לדכא אותם באופן נרחב, וליזום פרובוקציות שיוכלו לאחד את האזרחים סביב דגל המולדת.

עדות לכך נראתה כבר בכמה ממדים באחרונה: כך למשל, בשבועות האחרונים עוסק משטר האייתוללות בהידוק אכיפת כללי הצניעות, ובפרט בעניין רעלות לנשים. בין היתר, ראש מערכת המשפט הורה לתובעים  בכל רחבי המדינה לעבוד עם המשטרה והשירותים החשאיים כדי לזהות "קבוצות מאורגנות הקשורות לגורמים זרים", שמעורבות ב"אי סדרים חברתיים" – כלומר, גורמים המערערים את הסדר הקיים של חוק חיוב עטיית חיג'אב ורעלות.

במקביל, מספר ההוצאות להורג הולך וגדל, כאשר בתשעה החודשים הראשונים של השנה יישמה איראן עונש מוות ליותר מאלף איש – שיא של ארבעים שנה לפחות, הגבוה יותר מכל השנה שעברה גם יחד. רק בספטמבר הוצאו להורג למעלה ממאתיים אסירים. לא מדובר רק בעונש על עבירות מוסריות, אלא גם בשיטה להיפטר ממתנגדי שלטון בעקבות המלחמה עם ישראל, וההבנה כי אי השקט החברתי הולך ומתגבר גם בעקבות התבוסה שספגה איראן מידי ארה"ב וצה"ל.

אלא שהנקודה שבה מחאות הופכות למהפכה של ממש לא ניתנת פעמים רבות לחיזוי, ולעיתים זה רק עניין של מסה קריטית שמצטברת. השלטון באיראן, שמודע לכך, יעשה כל שלאל ידו כדי לעצור את ההפגנות לפני שיהפכו למשהו גדול. ואכן, יש סימנים לכך שהממשל בטהרן מתכונן. ברשתות אפילו נשמעו חשדות כי הניסוי שערכה איראן באחרונה – שליחת הודעות חירום לטלפונים של אזרחים, בדומה להתרעות בישראל מפני טילים – יסייע להסחת דעת, שיבוש ניסיונות מחאה או המצאת משבר שתעביר את המיקוד הלאומי לנושאים אחרים. יש מי שאפילו טוענים כי בטהרן עשויים לשקול מתקפת מנע נגד ישראל או פרובוקציה מתוכננת אחרת בסדר גודל דומה, בין היתר בשביל למנוע התקוממות עממית.

יש יסוד להניח שאיראן תנקוט בכל השיטות הללו או ברובן. שרידות הממשל הייתה תמיד היעד העיקרי של האייתוללות, והללו לא יבחלו באמצעים לשם כך. אך כשהעם צמא למים, ואם אכן יהיה צורך לפנות מטרופולין ענק כמו טהרן ולהקציב את מי השתייה בחלקים רבים במדינה, איש אינו יודע כיצד המצב עלול להסתיים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19 בנובמבר, 2025.

כאשר שלוש המעצמות האירופיות – גרמניה, צרפת ובריטניה – החליטו בסוף ספטמבר להחזיר את מנגנון ה"סנאפבק" על איראן, בטהרן נשמעו קולות רבים המגנים את ההחלטה, זעקות של פחד ממנה וקריאות שהפעולה הזאת אינה חוקית. ככל הנראה לא בכדי הזדעקו כל כך האיראנים מהצעד החריף נגדם, שכן ברפובליקה האסלאמית חוששים שמשטר העיצומים הכבד ששוב מוטל עליה, שכולל גם אמברגו נשק ואיסורים שנאכפים על ידי החלטות של מועצת הביטחון, עלול לפגוע קשות בכלכלה האיראנית ולהכביד בעיקר על האזרחים הקטנים במדינה.

אך למרות החשש ממהלומה כלכלית, ועל אף החומרה היתרה של העיצומים שכלולים בסנאפבק, צריך להודות ביושר שמשטר האייתוללות מורגל כבר בענישה הפיננסית נגדו, וככל הנראה למד דרכים לעקוף אותה, לרכך אותה ולעיתים אפילו לנצל אותה. ב-2018, לאחר פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, הקימה איראן "מפקדה לפעולות-נגד מול העיצומים", שמייעצת לאישים שהוטלו עליהם עיצומים כיצד לנהוג ולעקוף את הענישה נגדם. בין היתר גם מספקת המפקדה שירותי ייעוץ משפטיים לאישים ולגופים שחוששים מהשלכות הסנקציות עליהם.

באחרונה דווח כי את הסיוע הגדול ביותר לעקיפת העיצומים על איראן מגישה לה סין, ומומחים מציינים כי במידה רבה הפכה המדינה הקומוניסטית ל"מנוע" של אסטרטגיית ההתחמקות של טהרן מהסנקציות. לפי תחקירים שפורסמו בעיתונות, בייג'ינג פיתחה שיטות מיוחדות להקמת מעין מערכת תשלומים ובנקאות "מקבילה" לזו הרגילה, שמאפשרת לסינים ולאיראנים גם יחד ליהנות מסחר משותף מבלי חשש שיוטלו עליהם עיצומים. כך מתאפשר לטהרן לייבא סחורות שנחוצות לה מאוד, אפילו רכיבים לייצור טילים, ובאותה העת לייצא נפט.

כיצד עובדים המנגנונים הללו? ומה עושה איראן כדי לעקוף את העיצומים הכבדים עליה, למרות כל מאמצי המערב? נפרט כעת ארבע דרכים, ככל הנראה מתוך רבות אחרות שבנתה הרפובליקה האסלאמית כדי לנטרל את השפעת הסנאפבק.

בנקאות הצללים

כבר קרוב לעשר שנים מפעילה איראן רשת סבוכה של מוסדות פיננסיים, חלפנים, חברות קש ועוד שלל אמצעים שמטרתם להסוות את טביעות האצבע שלה בפעילות כלכלית. יעדיה של מערכת זו, בסופו של יום, הם לאפשר לה לפעול במערכת הכלכלית המערבית והעולמית מבלי שניתן יהיה להפעיל עליה עיצומים, שכן הגורמים שנמצאים בחזית הפעולות אינם מזוהים עימה.

כך למשל היא מקימה חברות קש במדינות המוכרות כמקלט מס, ואשר הרגולציה שבהן מאוד רופפת, ולא מאפשרת פיקוח בנקאי או חשבונאי הולם. מדינות כאלה כוללות את האמירויות, איים בקריביים, מלזיה, הונג-קונג ועוד. באמצעות חברות הקש האלה, שגם פותחות חשבונות בנק ייעודיים, מוכרת טהרן מוצרים של חברות איראניות המצויות תחת עיצומים בינלאומיים, ובעיקר הכוונה היא לנפט, מוצרי פטרוכימיה, מתכות ועוד.

כדי להסתיר ולטשטש את נתיב העברת הכספים, מקורם ועוד, משתמשים האיראנים בין היתר במסמכים מזויפים, מניפולציה של נתונים, חשבוניות מזויפות, תעודות משלוח שפרטיהן שונו וערבוב של הסחורה עם משלוחים ממקורות לגיטימיים.

חברות הקש מנוהלות באמצעות גורם שמגייסים האיראנים, המשמש כ"פנים" של אותם עסקים, ואשר משתף פעולה עם סוכניה של טהרן ומקבל מהם הנחיות כיצד למכור את הסחורות ולמי. לאחר ביצוע העסקאות הכסף שהרוויחה חברת הקש מהמכירה עובר בדרכים עקלקלות בין חשבונות וחברות שונים, מגיע לחלפנים באיראן, ולבסוף נוחת בטהרן. פעמים רבות הוא אינו מסיים בהכרח ב"קופה" שמשמשת את מקורות התקציב של המשטר, אלא נותר בידיים של גורמים בכירים המקורבים לממשל.

לעיתים כל נתיבי הצללים הללו חוזרים לידי משמרות המהפכה, ומאפשרים להם להשקיע בתחומי פיתוח הנשק, הטילים והגרעין או הפרוקסי השונים שאיראן מטפחת בכל רחבי המזרח התיכון. במקביל הם גם מסייעים לטהרן לייבא סחורות באמצעות חברות הקש, והכספים העודפים שנצברים בחשבונות מאפשרים לה לרכוש את אותן הסחורות באמצעות תשלום "לגיטימי", שאינו צבוע כאיראני.

בנוסף הקימו האיראנים מנגנוני בנקאות "מקבילים", שמשתמשים במערכות ממסור מתוצרת טהרן ואשר אמורים להוות תחליף למערכת העולמית של SWIFT. זו דרך נוספת לעקוף את העיצומים על איראן, אשר אינה יכולה להתחבר למערכת זו. מחלקת האוצר האמריקנית גם חשפה שהבנק המרכזי בטהרן הקים בנק חדש, שאינו מצוי בשטח היבשתי של המדינה אלא באזור שנוי במחלוקת, האי קיש, אך נשלט בידי "הבנק הפרסי" – אחד המוסדות הכלכליים הגדולים בטהרן – משמש כסות לפעולות כלכליות איתו, ומקבל פקודות ממשמרות המהפכה.

לפי חלק מהדיווחים, כשליש מהכלכלה האיראנית מבוסס על אפיקי צללים כאלה, והתעבורה בהם מגיעה לסכומים של עשרות עד מאות מיליארדי דולרים בשנה. ביוני 2024 פרסמו האמריקנים כי איראן חולשת על יותר מחמישים חברות כאלה בכל מיני פינות בעולם.

רק ביוני, למשל – עוד לפני הפעלת הסנאפבק – מחלקת האוצר האמריקנית הטילה עיצומים על כשלושים אישים וישויות כלכליות שקשורים לקבוצת בכירים איראנים, ואשר שימשו להלבנת הון בשווי מיליארדים. העסקאות שביצעה רשת העסקים הזאת אפשרה לאיראן לעקוף את העיצומים עליה, וכדברי מזכיר האוצר האמריקני היא היוותה "צינור חיים חיוני למשטר, שבאמצעותו הוא מקדם ומניח את ידיו על רווחים ממכירת נפט, מניע כספים ומממן את פעילויותיו לערעור הסדר הבינלאומי".

רק כדי להבין בהיקף הסכומים שמדובר בהם, ועד להיכן הם מגיעים, חשוב למשל להדגיש את הפרסום הבא: גוף של מחלקת האוצר האמריקנית, כך דווח בשבוע שעבר, עוקב אחר כ-9 מיליארד דולר שעוברים בפעילות כלכלית בארה"ב, ואשר ככל הנראה משויכים לאיראן. זו נעזרת ברשת של חלפנים מקומיים, ישויות זרות ובנקים כדי לעקוף את העיצומים עליה, ואינה מתביישת גם לבצע עסקאות בלב היבשת האמריקנית.

בגיאורגיה, למשל, נחשף כי כ-13 אלף חברות איראניות נרשמו במדינה, ורובן תחת כמה כתובות בודדות בטבליסי. בבירה הגיאורגית נרשמו בין היתר כ-700 חברות לאותה כתובת ממש, אף שביקור בבניין לא העלה כל ממצאים המעידים על קיום פיזי שלהן במקום. אותן חברות מקושרות למשמרות המהפכה ולצבא האיראני, ועשויות לשמש כנתיב להעברת כספים ולעקיפת העיצומים.

איראן, לפי הדיווחים, טובלת את ידיה עמוקות בסחר בגיאורגיה מאז הסכם הגרעין ב-2015, וחברות מטהרן עוסקות בלוגיסטיקה, בנייה, רכש, פעילות פנאי ועוד. יתרה מכך, הסחר בנפט עם טבליסי נמשך למרות האזהרות האמריקניות מפני עיצומים אפשריים. במקביל, חלק מהחברות האיראניות רושמות את המוצרים שהן מוכרות כאילו יוצרו בגיאורגיה, שוכרות כוח אדם מקומי, ויוזמות שותפות עסקיות עם סוחרים מקומיים כדי להסוות את נתיב המעבר של סחורות.

הסחר בנפט

תגובתו של שר הנפט האיראני להפעלת הסנאפבק הייתה ש"לא מדובר בעניין גדול". ייתכן שהוא יודע על מה הוא מדבר. מלבד העובדה שכדברי השר במהלך השנים הוטלו על איראן כ-25 חבילות שונות של סנקציות, ושקשה למתוח עוד את החבל בעניינה, אין ברירה אלא להודות כי למרות הכול מצליחה טהרן להניב רווחים נאים מנפט גם בימים אלה.

אומנם העיצומים מגבילים ייצוא רשמי של נפט איראני, אך יש לרפובליקה האסלאמית מגוון דרכים להסתיר את המוצא של המכליות ולמכור את תכולתן למרות האיסור. לצורך כך בנתה טהרן רשת שלמה של מכליות "אפלות", "ספינות צללים" ישנות ולא מבוטחות, שעושות את דרכן ליעדים שונים בעולם. בראש אחת מענקיות הספנות הללו עומד למשל מוחמד שמחא'ני, בנו של אחד היועצים הקרובים ביותר למנהיג העליון באיראן, עלי שמח'אני.

מחלקת האוצר האמריקנית הסבירה כי "איראן נשענת על רשת בינלאומית של שחקנים מאורגנים למכור ולשנע נפט", שלטענתה חלק מהם מרוויחים בעצמם סכומים נאים מהסחר הזה. מומחים לנושא, העוקבים יום-יום אחר המכליות שמפעילה הרפובליקה האסלאמית, טוענים כי מספרן מגיע למאות.

מכיוון שחלק גדול מהספינות הללו מוכרות לרשויות ברחבי העולם, במשך כל השנים האחרונות הן כיבו את מכשיר האיתור שלהן (למעט תקרית אחת) והפליגו בים מבלי שיכלו לעקוב אחריהן. לעיתים הן העבירו את המטען השחור מספינה אחת לאחרת כדי להקשות על המעקב, זייפו מסמכים, צבעו ספינות ונתנו להן שמות חדשים, או הסוו את הנפט כתוצר של עיראק, שכנתה של איראן, וכן של מדינות נוספות כגון מלזיה. הספינות החליפו ידיים בין בעלים וחברות שונות שהקימה טהרן, והצהירו על יעד אחד לנסיעה אך בפועל הפליגו ליעד אחר.

רוב גדול של הנפט נמכר לסין, בהיקף כולל של כ-1.5 מיליון חביות ביום, המהווים כ-90 אחוזים מסך הייצוא האיראני. אך גם סוריה של בשאר אלאסד רכשה כמויות נפט גדולות, וכן ונצואלה ואפילו רוסיה. לפי ההערכות האמריקניות, הרווחים מהסחר הלא חוקי בנפט של איראן הניבו לה בשנתיים האחרונות כ-100 מיליארד דולר. למעשה, נטען כי איראן חברה לרוסיה ולוונצואלה כדי לתפעל את הצי הזה יחדיו, והן חולקות את הנטל הלוגיסטי של כל הארמדה הזאת, שכוללת לפי הדיווחים כמעט אלף כלי שיט יחדיו, עם קיבולת של כ-27 אלף טונות.

הנה שתי דוגמאות שנחשפו באחרונה לאופן שבו איראן וסין משתפות פעולה בסחר הבלתי חוקי בנפט: שתי המדינות הגיעו להסכם סודי, כך דווח באחרונה, שלפיו הרפובליקה האסלאמית מוכרת למעצמה הקומוניסטית נפט בזול, ובתמורה זו אינה משלמת בכסף – כי אם בחוזי בנייה בתוך איראן. רק בשנה שעברה, לפי הנתונים שנחשפו, זרמו כך לטהרן תשלומים על סך של כ-8.5 מיליארד דולר.

חשיפה אחרת עסקה בעסקת ברטר של חברות רכבים סיניות עם איראן, שבמסגרתה תמורת הנפט מייצאות החברות – כולל יצרנית הרכב "צ'רי", האהודה למדי בארץ – ערכות רכב חצי-שמישות, ובטהרן מרכיבים אותם הטכנאים המקומיים לרכבים שלמים. במקביל מוכרת כך הרפובליקה האסלאמית לבייג'ינג גם מתכות וחומרים כגון עופרת ואבץ.

מנפלאות עולם הקריפטו

התפתחות עולם הקריפטו והמטבעות הדיגיטליים בשנים האחרונות העמידה לרשות איראן אמצעי נוסף לעקוף את העיצומים הבינלאומיים עליה. במציאות שבה השימוש במטבעות מסוג זה הולך וגובר, והרגולציה לא תמיד מצליחה לעמוד בקצב, גורמים מחתרתיים כמו השלטון בטהרן ינסו תמיד למצוא מקומות שבהם ניתן לנצל את המצב ולייצר אפשרות נוספת להכנסה.

למעשה, זו תופעה כלל-עולמית, שאינה מוגבלת רק לאיראן. בשנים האחרונות מחלקת האוצר האמריקנית הגבירה את מאמציה להילחם בתופעת עקיפת הסנקציות באמצעות קריפטו. בשנה שעברה, כך עולה מהנתונים, ישויות הנתונות תחת עיצומים קיבלו 15.8 מיליארד דולר בהעברות קריפטו, ובסך הכול מדובר כמעט ב-40 אחוזים מכלל העברות המטבעות הדיגיטליים הבלתי חוקיות בעולם ב-2024.

כמדינה הנתונה תחת המיקרוסקופ העולמי בכל הקשור להעברות כספים בין בנקים רשמיים, ועל רקע חוסר היציבות של המטבע המקומי, השימוש במטבעות דיגיטליים רווח מאוד באיראן. באותה נשימה, חוות לכריית מטבעות כאלה רווחות מאוד במדינה, על אף המחסור הגדול שיש בה בחשמל והעומס שהן גורמות לרשתות המקומיות. ב-2021, למשל, איראן כרתה כ-4.5 אחוזים מכלל המטבעות בעולם, בהכנסה שהגיעה לכמיליארד דולר. אפשר להבין, אם כן, מדוע הרשויות מוכנות לסבול את העומס של התופעה על רשת החשמל, ובמיוחד כאשר נודע כי הרבה מאוד מהחוות הללו מקושרות לכמה מגופי השלטון, כולל משמרות המהפכה והבסיג'.

חוקרים במערב חשפו כי גופי הביטחון האיראניים נעזרים במטבעות קריפטו ברכש של ציוד צבאי, סיוע לארגוני הפרוקסי שלהם ועקיפה של העיצומים בתחומי הגרעין והטילים. בלב הפעילות הזאת ניצבת נוביטקס, בורסת מטבעות הקריפטו האיראנית, שמשרתת כ-11 מיליון משתמשים. הבורסה, שהוטלו עליה עיצומים, הפכה לאמצעי מועדף לשימוש בקריפטו באיראן. היא נוסדה ב-2017, ומאפשרת למשתמשים לסחור בה בביטקוין, טתר ועוד.

באמצעות הבורסה הזאת מצליחים גורמים איראניים לעקוף את ההגבלות הכלכליות על המדינה ולסחור עם מדינות זרות, כשהם משתמשים בבורסות של מדינות שהרגולציה שלהן רופפת כדי לעקוף את העיצומים ולהסוות את מקור התשלום. כך למשל, רק בחודש שעבר החרימו הרשויות בארה"ב מעט יותר מחצי מיליון דולר של מטבעות דיגיטליים שלפי החשד שימשו שליח של משמרות המהפכה לרכש ציוד לכטב"מים לאיראן. באפריל נחשפה רשת רכש נוספת לכטב"מים, שהעבירה אותם לאיראן דרך מדינה שלישית, והשתמשה במטבעות קריפטו כדי לשלם ליצרנים סינים. נוביטקס משמשת את איראן גם לצורך העברת כספים לגורמי טרור כגון החות'ים, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי וחמאס.

השימוש בקריפטו אף מאפשר לאיראן למכור נפט לגורמים כגון רוסיה וסין מבלי שתהיה חשופה לעיצומים הבינלאומיים. שני אזרחים איראנים, למשל, רכשו מטבעות קריפטו בשווי 100 מיליון דולר בשנים 2023-2025 כתשלום על מכירת נפט.

ישראל וארה"ב מנהלות מלחמת חורמה בתופעה, ומבקשות לערער את הביטחון האיראני בשימוש בנתיב כלכלי זה. מלבד העיצומים, מסמנות שתי המדינות באמצעות מודיעין גורמים חשודים המשתמשים במטבעות דיגיטליים למימון טרור ועקיפת הסנקציות, ומחרימות מהם כספים. כך למשל, בחודש שעבר המטה הישראלי ללוחמה כלכלית בטרור פרסם כתובות של 187 ארנקים דיגיטליים ששייכים למשמרות המהפכה, ולפי ניתוח של חברות המתמחות בתחום הם קיבלו עד כה כ-1.5 מיליארד דולר במטבעות טתר – סכום המדגים עד כמה התופעה רווחת ומניבה כספים לאיראנים.

במהלך המלחמה נגד איראן ביוני ניכר כיצד המלחמה מתנהלת גם במישורים אחרים: פצחנים המזוהים עם ישראל שיגרו מתקפת סייבר נגד נוביטקס וגנבו 90 מיליון דולר מארנקים בבורסה האיראנית, בטענה כי הם משמשים לעקיפת העיצומים הבינלאומיים נגד הרפובליקה האסלאמית. כתוצאה מכך, דווח, נפגע האמון הציבורי בבורסה, והיקף הסחר במטבעות דיגיטליים כאלה באיראן צנח בחודש יולי ב-70 אחוזים לעומת השנה הקודמת.

פושעים ומחבלים משלבים ידיים

איראן מטפחת כבר שנים ארוכות קשרים עם גורמי פשיעה בינלאומיים, המסייעים לה בשלל פעילויות נגד הסדר העולמי. שילוב האינטרסים של העולם הפלילי והרפובליקה האסלאמית מייצר להם הזדמנות להפיק רווחים שמשמשים את כל הגורמים המעורבים בעניין למטרותיהם הזדוניות. כך למשל, מוכר מאוד השימוש של גורמים פרו-איראניים כגון חיזבאללה ברשתות פשע באפריקה ובדרום אמריקה לצורך הברחת סמים.

שיתוף הפעולה של הפושעים ואיראן נרחב: הם מסייעים לטהרן להלבין הון באמצעות חלפנים ובורסות מקומיות, מאפשרים לה להניב רווחים מהברחת סמים וסחר בלתי חוקי ביהלומים ועוד. הם גם עוזרים לרפובליקה האסלאמית בתחום מכירת הנפט ורכש מטבעות זרים, ועומדים בקשר עם ארגוני השלוחה האיראניים במזרח התיכון כדי לטשטש את טבעית האצבע של טהרן. הפעילות נעשית גם כאן פעמים רבות במדינות שהפיקוח בהן רופף יותר, ונציגי ארגוני הפשע עוברים ממדינה למדינה לאחר שהם נחשפים כדי להמשיך בפעילותם ללא הפרעה.

שילוב הידיים הזה הולך שנים רבות אחורה. שר בכיר לשעבר באיראן, שהיה אחראי על משמרות המהפכה בשנות השמונים, סיפר למשל כיצד המחתרת הבסקית ביצעה התנקשויות בשביל טהרן באירופה לפני שנים רבות.

אך אולי הקשר הזה כלל לא מפתיע, שכן איראן נעזרת ברשתות הפשע העולמיות למשימות מסוכנות עוד יותר: איסוף מודיעין וחיסול מתנגדי שלטון, למשל, או פגיעה בקהילות יהודיות בחו"ל. לפעמים גם הקשרים הללו מתערבבים. במרץ הודיעה מחלקת האוצר האמריקנית על עיצומים נגד ארגון הפשיעה השוודי "פוקסטרוט", שעבד עם הרפובליקה האסלאמית בהברחת סמים אך במקביל גם ביצע מתקפות על יהודים באירופה, וכן ניסה לפגוע בשגרירות ישראל בשטוקהולם.

לחץ מכיוונים שונים

אחרי הפעלת הסנאפבק ניצבת איראן מול משטר עיצומים נוקשה במיוחד, שבוודאי יסב מכה קשה לכלכלה ה"רשמית" שלה. אבל צריך לזכור שמלבד זאת משגשגת באיראן תעשייה שלמה של עקיפת העיצומים הללו. לפי ההערכות היא מגיעה למיליארדי דולרים, ובעיקר מניבה רווח לגורמים המקורבים לשלטון ומאפשרת לאייתוללות לממן את ההתחמשות שלהם ואת ארגוני השלוחה שהם מטפחים בכל רחבי המזרח התיכון.

כתוצאה מכך מצליחה טהרן להמשיך לקדם את מזימותיה נגד המערב, ומי שנפגע מהענישה המערבית הוא בעיקר האזרח הקטן. יש לכך אומנם משמעות בכל הקשור ליכולת של המשטר לשמור על שקט פנימי במדינה, אולם בטהרן כבר מכירים היטב את ההתמודדות עם סגירת מערכת הכלכלה הבינלאומית בפניהם, ולפי שעה הדגימו את יכולתם גם לדכא את חוסר שביעות הרצון של התושבים במדינה.

כל זה לא אומר שאין משמעות לסנקציות, שכן הן צובעות את העסקים עם איראן באופן פלילי ומקשות עליה, אבל צריך להבין שהן איבדו במידה לא מעטה מהעוקץ שלהן. טהרן יודעת איך לעקוף אותן, ומעמידה משאבים נרחבים כדי למצוא דרכים חדשות ואמצעים שונים להסוות את עקבותיה. זה אומנם מחייב אותה להפגין יצירתיות, אבל היא מצליחה לפי שעה לעמוד במשימה בהצלחה יתרה.

מה אפשר ללמוד מזה? שאומנם מדובר בכלי חשוב, שלצד השפעתו הכלכלית יוצר תהודה תקשורתית ופסיכולוגית רבה, ומטיל מגבלות קשות על סחר בנשק עם איראן. בה בעת, אי אפשר לסמוך על העיצומים לבדם כדי לפתור את הבעיה מול הרפובליקה האסלאמית וניסיונותיה לפגוע בישראל ובארה"ב. בוודאי הדברים נכונים במציאות שבה רוסיה וסין אינן משתפות פעולה עם משטר העיצומים הבינלאומי.

כדי לקדם את סיכול המזימות של איראן ואת הפלת השלטון שלה, חובה על מדינות המערב לשלב ידיים ולפעול בכמה מישורים נגדה, כולל בממד הכלכלי – אך לא רק בו. לחץ מכיוונים שונים, חשיבה יצירתית ובעיקר סבלנות ונחישות הם שיעמידו לרשות המערב שוחר החופש את הכלים להילחם במשטר האייתוללות ולשמור על הביטחון האזורי והעולמי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 29 באוקטובר, 2025.

בראיון שפורסם באתר הרשמי של מנהיג איראן, עלי ח׳אמנהאי, ב-15 באוקטובר, פרש יו״ר המועצה האסטרטגית לקשרי חוץ, כמאל ח׳ראזי, אחד מאנשי המשטר הקרובים ביותר ללשכת המנהיג, את משנתו בנוגע ל"סכנה העיקרית שמשקף המשטר הציוני לעולם". דבריו, שהוצגו כניתוח גאו-אסטרטגי, חושפים למעשה אנטישמיות קלאסית ומסוכנת, עטופה בשפה דיפלומטית. הצהרותיו מבטאות את הצביון האנטישמי של המשטר האיראני, ומשקפות פן נוסף בצידוק האידיאולוגי שטהראן מכשירה להשמדת ישראל.

ח׳ראזי התריע שישראל שואפת להקים את "ישראל גדולה" משטחי הנילוס ועד הפרת, הנגזרת מן המובטח לה בתורה. הוא ייחס לישראל תכנית של 24 סעיפים שנוסחה עבורה בידי "הבונים החופשיים" – רמיזה ישירה ל״פרוטוקולים של זקני ציון״, הזיוף האנטישמי מהמאה ה־19 שהצדיק רדיפות יהודים באירופה. כשהוא מוסיף ש"יהודים הם מיעוט קטן המבקש לשלוט בעולם". בכך הוא מאמץ במפורש את השיח הקונספירטיבי על ״היהודי הקוסמופוליטי״ השולט במעצמות.   באזכור "הבונים החופשיים" ח׳ראזי שזר בדבריו את המיתוס האנטישמי הישן על קשר בין היהודים ל״בונים החופשיים״ , חוג פילוסופי אירופי שהוצג בתעמולה  האנטישמית מסוף המאה ה-19 ככוח מסתורי הפועל למען ״השתלטות יהודית עולמית״.

ח׳ראזי גם הקביל בין ישראל לבין דאעש, וטען כי היא דוגלת כמו ארגון הטרור הקיצוני ב״אלימות מקודשת״. זוהי טכניקת דה־הומניזציה מוכרת בשיח המשטר האיראני, שמטרתה להצדיק דיכוי רציני נגד ישראל ויהודים, כהגנה עצמית ואף שירות עבור האנושות. בדרך זו מנסה טהראן להעניק לשנאת ישראל תוקף מוסרי כביכול, ולהכשיר את המאבק בה כג׳האד צודק. ח'ראזי כבר קרא הועידה אזורית בקטר, במאי 2025, למדינות האזור להתלכד סביב שאיפות ההתפשטות של ישראל. כעת נראה שדבריו, שהופצו בהרחבה ע״י לשכת המנהיג באנגלית, יועדו לא רק לעמי הומשלות האזור אלא לרכב על גל האנטישמיות שגבר בעולם לאחר מתקפת ה-7 מה באוק', ולמשוך לאיראן קהל נרחב מקרב מדינות המערב.

הדברים הם מחושבים ואינם פליטת פה. הם נאמרו באתר הרשמי של המנהיג ח'אמנהאי, זירה תקשורתית בכירה, שמיועדת להעביר מסרים מתואמים היטב כלפי פנים וכלפי חוץ. מכאן ברור: האנטישמיות היא  מאפיין בולט של המשטר האסלאמי באיראן, ורכיב חשוב בהגותו. הצידוק ההלכתי שהעניק ח'אמנהאי ובכירי המשטר לטבח ה-7 באוק' נובע גם ממניע אנטישמי, ובהתאם לכך דברי ח'ראזי מכשירים את הקרקע האידיאולוגית לטבח נוסף.

בכך מצטרף ח׳ראזי לשורה ארוכה של בכירים איראנים, ובראשם ח׳אמנהאי, שהפכו את "השאלה היהודית" לכלי מדיני ותעמולתי. במקום לבקר מדיניות ישראלית ספציפית, הם מאמצים נרטיב דתי-מיתי של מאבק קוסמי ב״ישות הציונית״, שהיא בעיניהם המשך ישיר של ״היהודי״ התנ״כי.  גם לאחר מלחמת "עם כלביא" והמהלומה שספג ציר ההתנגדות בהובלת איראן מישראל ב"חרבות ברזל" , המשטר האיראני ממשיך לקדם את חזונו להשמדת ישראל. בנאומיו האחרונים הדגיש ח'אמנהאי את היעד הזה, ובכך העניק "קריאת כיוון" לאנשיו לפעול להשגת היעד, לאחר שתוכנית להשמדת ישראל השתבשה בעקבות חוסר תיאום מלא מצד יחיא סינוואר בהתנעתה.

בעודה טוענת לאבחנה בין יהודים לציונות, איראן מכשירה את הקרקע לפשע מלחמה נוסף כדוגמת השביעי באוק'.

ישראל צריכה לפעול ביתר שאת בזירה הבינ"ל כדי לחשוף ולהדגיש את השיח האנטישמי שמקדם המשטר האיראני. פעילות כזו תחזק את הדה-לגיטימציה של איראן ותציג באור המתאים את שיח המנהיגים ובכירי המשטר באיראן. בנוסף, היא תחזק את הלגיטימציה לפעילות הישראלית נגד איראן.

לצד זאת נראה שדבריו של ח'ראזי עשויים דווקא להעיד על היחלשות המשטר, ונסיונו לרכב על גל האנטישמיות בזירה הבינ"ל כדי לקושש תמיכה בזירה האזורית והבינ"ל. חוסר ההיענות האזורית לקריאת ח'ראזי ממאי, המהלומה שספגו איראן ומערך השלוחים שלה במלחמה,  ובעקבות זאת הטלטלה באזור (כגון עליית ממשלה המתנגדת לחזבאללה בלבנון) מביאים את טהראן לשלוף שנית את "הקלף האנטישמי" בשאיפה לקזז במידה מסוימת את היחלשות המשטר באיראן וההרעה במאזנו האסטרטגי.

פורסם בישראל היום, בתאריך 22.10.2025.

עם תום המלחמה בעזה, טהרן מסכמת שנתיים מטלטלות שהכניסו אותה למעגל הלחימה והאש – בניגוד לאסטרטגיה שתחזקו האיראנים עד למלחמה. כעת, לנוכח המהלומה שספגה מישראל במהלך מבצע עם כלביא, ומהפגיעה הקשה שספג מערך השלוחים שלה, אפשר להעריך שטהרן מבצעת סדרת צעדים בניסיון לחזק את כושר ההרתעה שלה שחטף מכה חסרת תקדים, ומאותתת על כוונתה לחדש את טבעת האש סביב ישראל.

ההחלטה מגיעה על רקע התגברות האיומים נגדה, עם הפעלת מנגנון ה"סנאפ-בק" (סנקציות מועצת הביטחון) והטראומה שאוחזת בה לאחר שהופתעה בידי ישראל.

רחוק יותר ויותר

הצעד המדאיג הראשון מכיוון איראן: נראה שטהרן שוקדת על הגדלת טווח טיליה הבליסטיים לטווח בין-יבשתי, כלומר 5,500 קילומטרים ויותר. ציר הפרלמנט מוחסן זנגנה חשף לאחרונה, בראיון לטלוויזיה האיראנית, ש"האורות הלא מזוהים" שנראו בשמי איראן יומיים קודם לכן ועוררו תמיהה ועניין בציבור – היו ניסוי מוצלח בטיל בין-יבשתי. ייתכן שמדובר בטיל הבליסטי ח'רמשהר-5, בעל טווח של 12,000 קילומטרים, ושלדברי שר ההגנה נציר-זאדה עדיין לא הוכנס לשירות מבצעי

שר החוץ האיראני עראקצ'י הכחיש אמנם את הצהרת ראש הממשלה נתניהו בעקבות הניסוי, שלפיה טהראן שוקדת על פיתוח טילים בין-יבשתיים שיאפשרו לה לאיים על וושינגטון וניו יורק. ואולם, חבר ועדת חוץ ובטחון בפרלמנט האיראני, אחמד בח'שאיש ארדסתאני, אישר את הדברים. בראיון לתקשורת האיראנית, הוא הצהיר שחמינאי הסיר את המגבלה שקבע בעבר, שמסגרתה לא יעלה טווח הטילים של איראן על 2,200 קילוומטרים, ושאיראן "מפתחת כעת את תוכניתה הטילית עד לאן שתרצה", מכיוון שעליה "לחזק את גורם העוצמה הצבאית החשוב ביותר שלה, קרי תוכנית הטילים".

הצעד המדאיג השני מכיוון איראן: בד בבד עם השיח על הטילים הבין-יבשתיים, גובר הלחץ מצד בכירי המשטר על חמינאי לאשר ייצור נשק גרעיני. במסגרת זאת, קרא בשבוע שעבר עלי שמח'אני, יועצו הבכיר של חמינאי ומי שניהל במשך שנים רבות את תוכנית הגרעין האיראנית, למשטר לייצר נשק גרעיני, באומרו שמוטב היה שאיראן היתה מפתחת נשק גרעיני עוד בשנות ה-90. קודם לכן, ב-22 בספטמבר, דווח ש-70 צירי פרלמנט שיגרו מכתב למועצה העליונה לביטחון לאומי – המוסד הבכיר שבו מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות במשטר – ודרשו להתיר פיתוח נשק גרעיני. הצירים הדגישו שבקשתם היא להתיר פיתוח והחזקת נשק זה, "לצורכי הרתעה", אך לא את השימוש בו.

לצד זאת, מדען הגרעין מחמוד-רצ'א אק'אמירי, נשיא אוניברסיטת בהשתי בטהרן (הנתונה תחת סנקציות אמריקניות ואירופיות בשל קשריה עם תוכנית הגרעין), הצהיר בשבוע שעבר כי "אם יום אחד יידרש שנבנה פצצת אטום, נוכל לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. יש לנו את היכולת והמשאבים לפתח נשק גרעיני, אך אין לנו כוונה לכך".

הצעד המדאיג השלישי מכיוון איראן: במקביל לשני הצעדים הקודמים, טהרן מאותתת על נחישותה לשקם את מערך השלוחים, חרף התמורות המשמעותיות שחוללה המלחמה במפת המזרח התיכון. כפי שחשף חשבון המוסד בפרסית ברשת X, עבדאללה צאברי מונה לרשת את מקומו של סעיד איזאדי – שחוסל ב"עם כלביא" – כראש ענף פלסטין בכוח קודס. בתפקידו, צאברי יהיה אחראי על שיקום חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה.

צאברי צפוי להסתייע ביחידה 840 בכוח קודס – היחידה האחראית על מבצעים מיוחדים, שבשנים האחרונות צה"ל ושב"כ סיכלו נסיונות שלה להבריח אמל"ח מתקדם ו"משנה מציאות" לגורמי טרור ביהודה ושומרון; ביחידה 340, יחידת הסיוע הטכנולוגי של כוח קודס, המספקת ידע וציוד טכנולוגי עבור מערך השלוחים של איראן באזור; וביחידה 190, שאמונה על הברחות האמל"ח למערך השלוחים, שמפקדה בהנאם שהריארי חוסל גם הוא במבצע עם כלביא.

טהרן רואה בטיפוח "ציר ההתנגדות" מרכיב יסודי בביטחונה הלאומי. את התפיסה הזו ביטא לאחרונה יו"ר הפרלמנט וחבר המועצה העליונה לביטחון לאומי, מוחמד באקר קאליבאף, שאף הדגיש את השאיפה האיראנית לחדש את טבעת האש סביב ישראל. הוא הסביר כי אם איראן לא תילחם נגד ישראל ברמת הגולן, האחרונה תיאבק בה בגבולותיה שלה. הוא גם הדגיש שדרכה של איראן להעביר סיוע לחיזבאללה עוד פתוחה, אף שהפכה קשה יותר בצל התמורות באזור – סימן למוטיבציה האיראנית לשקם את חיזבאללה ולהפיח בארגון חיים חדשים. באופן דומה התבטא מפקד חיל הים במשמרות המהפכה, עלי-רצ'א תנגסירי, שהתגאה לאחרונה ביכולתה של טהרן לייצא טילים, כטב"מים וספינות קרב.

הטראומה עוד כאן

המגמה הזו ניכרת גם בתגובה של הרפובליקה האסלאמית למסר שהעביר לאחרונה פוטין מנתניהו, שלפיו אין בכוונת ישראל לחדש את המלחמה נגד איראן; שר החוץ האיראני עראקצ'י שכוחותיה של איראן עדיין דרוכים לאפשרות של חידוש המלחמה, מכיוון שסביר למדי שמדובר בפעולת הונאה ישראלית.

עם זאת, במאמץ לצמצם את הצניחה המשמעותית בשער המטבע הלאומי ולהפיג חששות שעלולות להצית מחאה, המשטר שולח מסרי הרגעה לציבור: בכירים ביטחוניים מצהירים בתקשורת ש"האויב לא יעז לחדש את המלחמה", וכי "הסבירות לפריצתה המחודשת קלושה".  רמטכ"ל הכוחות המזוינים מוסווי ומפקד משמרות המהפכה פאכפור אף הדגישו בהצהרה לתקשורת שהכוחות האיראניים "ערוכים לחלוטין" למאבק עוצמתי מול כל סוג של איום או תוקפנות אפשרית.

לאן פניה של טהרן? המאבק על הניווט

ומה אומר בינתיים המנהיג העליון של איראן עצמו? בנאום שנשא בחודש שעבר, חמינאי הציג בהרחבה בנאומו את חששו שחידוש המו"מ עם ארה"ב יהיה מהלך שהנזק בו גדול מהתועלת, משום שיסמל כניעה לטראמפ ויגרור דרישות אמריקניות נוספות בתחום הטילים ובתחומים נוספים. למרות זאת, במחנה המתון ובמחנה הרפורמיסטי מערערים על מדיניותו, כפי שהוכיחה מהביקורת הנוקבת שמתחו על דחיית הזמנת הנשיא פזשכיאן להשתתף בוועידה בראשות טראמפ בשארם א-שייח'. לשיטתם, השתתפותו היתה יכולה לשמש פתח לחידוש המו"מ בין איראן לארה"ב, ולהפגת המתיחות ביניהן. ואולם, בשל החשדנות המרובה וחוסר האמון של חמינאי בטראמפ, נראה כרגע שמנהיג איראן ימשיך להציב תנאים נוקשים לחידוש המו"מ – ויקדם מדיניות שתשאף לצלוח את תקופת טראמפ.

בצל ההתפתחויות החשובות לעיל, על ישראל להיערך לאפשרות שאיראן תחזור לסורה, בדגש על תרחיש שבו חמינאי ישתכנע בצדקת הבכירים הקוראים לפתח נשק גרעיני. נסיונה של איראן לשדרג את תוכנית הטילים ולשקם את ציר ההתנגדות מוכיח שוב שטהרן צריכה להוסיף ולעמוד במוקד האסטרטגיה הישראלית. התמיכה הפנימית בפיתוח נשק גרעיני, הבידוד הבינלאומי של איראן, הטילים שטהרן מנסה לפתח נגד המערב וסיומה (לעת עתה) של המלחמה בעזה – כל אלו מעניקים לישראל אפשרות לחזק את השותפות האסטרטגית עם ארה"ב בהנהגת טראמפ. לכן, יש לפעול להרחבת השותפות הזו גם למדינות המובילות באירופה – מהלך שייצור שיתוף פעולה נרחב נגד איראן, יעמיק את הלחצים נגדה ויעניק לגיטימציה לפעילות קינטית וכלכלית נגדה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.10.2025.

לצד בחינה כדאיותה של תוכנית טראמפ לסיום המלחמה בעזה, יש לבחון את השלכותיה על איראן, ובהתאם לכך את פעילותה הצפויה, אם וכאשר תיושם התוכנית. על פניו, נראה שהתוכנית עשויה לשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל, בכך שהיא אמורה להחזיר את כל השבויים מידי חמאס, לפרק את ארגון הטרור מנשקו, ולכאורה מייתרת את הצורך בכיבוש עזה.

לאור האופי האיראני הקונספירטיבי, והחשדנות הרבה שרוחש מנהיג איראן חמינאי לצעדיה של ארה"ב, סביר שהתוכנית תתפרש בטהרן כמהלך אסטרטגי שמוכוון נגד המשטר באיראן. כך, נראה שצמרת המשטר באיראן עלולה לחשוד שתוכנית טראמפ נועדה להשלים החלשה משמעותית של שלוח נוסף במערך השלוחים האיראני, חמאס. הצעד הזה מצטרף למשבר שפוקד את חזבאללה בלבנון, לחולשתן של המליציות השיעיות בעיראק, ונפילת משטר אסד בסוריה. הכל לקראת התמקדות במשטר באיראן, "היעד הראשי של נתניהו וטראמפ", כפי שהסבירו בשנים האחרונות בכירי המשטר האיראני ושופריו.

התקשורת האיראנית כבר מתארת את תוכנית טראמפ כ"תוכנית אימפריאליסטית שנועדה להנציח את כיבוש פלשתין." התוכנית פוגעת באיראן משום שהיא מחלישה באופן מובהק את חמאס ואת אחיזתו ברצועת עזה. אם חמאס ייענה לתוכנית, השלטון ברצועה יעבור לידי ועדה פלשתינית טכנוקרטית וא-פוליטית שתספק שירותים יומיומיים ותפעל תחת פיקוח "מועצת השלום", גוף מעבר בינ"ל בראשות טראמפ, ואישים נוספים בהם טוני בלייר.

תשובתן החיובית של מדינות ערב ושל ישראל לתוכנית עשויה לפגוע במדיניות האזורית שהובילה טהראן מאז המתקפה הישראלית בקטר. כזכור, בפסגה האסלאמית בדוחה, קראה טהראן להקים חזית אזורית אחידה נגד ישראל, שלא תסתפק בגינויים אלא תבצע פעולות חריפות נגד ישראל. בין הצעדים שבקש חמינאי לקדם הוא הטלת חרם כלכלי ודיפלומטי על ישראל. תוכנית טראמפ הופכת את הקערה על פיה, ומציבה מגמה הפוכה לזו שבקשה איראן לקדם. כעת, בעקבות הצגת תוכנית טראמפ וההיענות הישראלית והערבית לה, ניצבות ישראל ומדינות ערב באותו צד של המתרס. יתרה מכך, אם חמאס יסרב לתוכנית, כפי שהוא אכן צפוי לעשות, האשראי הישיר מצד ארה"ב, והעקיף מצד מדינות ערב, לכיבוש עזה בידי ישראל, מנוגד בתכלית לאסטרטגיה האיראנית באזור.

הערכה: כיצד צפויה איראן להגיב?

מלבד ההכרה במדינת ישראל, מגוון גורמים מזינים את ההתנגדות האיראנית לתוכנית טראמפ: החשדנות הרבה של חמינאי בממשל טראמפ, השאיפה האיראנית לסכל את הסדר האזורי שארה"ב מקדמת, והמוטיבציה האיראנית לנצל את מלחמת "חרבות ברזל" בכלל, והמתקפה הישראלית בקטאר בפרט, לעיצוב סדר אזורי פרו-איראני. סביר להניח שטהרן גם חוששת שישראל מעוניינת לחדש את המתקפה נגד איראן, ולכן מעוניינת ללחוץ על מדינות האזור שלא ישתפו עמה פעולה, גם באופן פאסיבי, בתרחיש כזה.

בראייה האיראנית, תוכנית טראמפ עלולה להיתפס אפוא כמהלך בעל השלכות מסוכנות לבטחונה הלאומי של איראן. לכן, נראה שטהראן תנסה להפעיל לחצים דיפלומטים על מדינות ערב להתנגד לתוכנית טראמפ. מעבר לכך, היא צפויה לקיים שיחות עם חמאס כיצד להערים על התוכנית. מצד אחד, להשתמש בה כדי למנוע תמרון ישראלי עצים בעזה, ולמנוע הגירת פלשתינים (ולו זמנית) מהרצועה. ומאידך, להאשים את ישראל במניעת יישום התוכנית או לשלב גורמים תומכי חמאס בשלטון הטכנוקרטי הפלשתיני שאמור לקום ברצועה. התניית הנסיגה הישראלית בשחרור כל השבויים, מונעת מאיראן וחמאס לקדם תוכנית מרמה בדמות דחיפה ליישום הוויתורים מצד ישראל (כולל הימנעות מכיבוש עזה) תוך התחמקות מביצוע ויתורים מצד חמאס. איראן וחמאס וגם יפעלו מול קטר, שותפתם ובעלת בריתם, כדי לקבל ממנה סיוע כיצד להיחלץ מהמצב הלא פשוט אליה דוחקת תוכנית טראמפ את חמאס ואיראן. אף שחמאס צפויה ככל הנראה לדחות את התוכנית, סביר שטהראן תבקש לחזק את בטחונם של בכירי חמאס בנוגע להכרח להתנגד לה, בשאיפה לקזז את החשש של חמאס בעקבות התמיכה שהביעו שליטי ערב באזור.

בשורה התחתונה, תוכנית טראמפ שומטת לכאורה את הקלף החשוב בידי חמאס, בשעה שהיא דורשת לשחרר בראשית הדרך את כל השבויים, ושואפת לכפות עליו את פירוקו מנשקו. היא גם מנוגדת בתכלית לאסטרטגיה של חמאס לקדם את מתקפת ה-7 באוק' כצעד באופן מקסימלי שישרת את עתיד חמאס, גם אם הוא ייאלץ לוותר על השלטון בעזה בעקבותיו. לפיכך, למרות הלחץ המסתמן מצד מדינות ערב, חמאס צפוי לדחות את התוכנית, או לכל הפחות לפנות לקטר כדי שתסייע להכניס שינויים מהותיים שירוקנו אותה מתוכנה. ישראל כבר נהנית מהתוכנית, עוד בטרם יישומה, מכיוון שהיא צפויה לעקר את המזימה האיראנית להקים חזית אסלאמית אזורית נגדה. עם זאת, התוכנית עלולה להאיץ את החשש בטהראן, שפניהן של ישראל וארה"ב לחדש את המלחמה נגדה, הפעם כדי להשלים את המלאכה ולהדיח את המשטר. לפיכך, האפשרות של מיס-קונספציה מצד איראן, ובעקבות זאת קידום מתקפת פתע מצדה, היא תרחיש שעל ישראל וארה"ב לקחת בחשבון ביתר שאת בתקופה הנוכחית. זאת בהתאם לרושם לפיו קולותיהם של בכירים איראנים, כגון יחיא רחים צפוי, יועצו הביטחוני הבכיר של חמינאי שכבר קראו למשטר במחצית אוגוסט לצאת למתקפת פתע נגד ישראל, עלולים לגבור כעת ביתר שאת, במיוחד מאז הפעלת הסנאפבק, שמגביר את הסיכוי למיסקלקולציה מצדה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 01.10.2025.

לאחר מבצע "עם כלביא" להשמדת תוכנית הגרעין של איראן ביולי האחרון, נותרו כעת שתי שאלות מרכזיות: מה תעשה איראן עם כמות האורניום המועשר שנותרה אצלה, והאם תמשיך בקו הסרבני שלה בסוגיית הגרעין?

חרף הקולות הספקניים שעלו בקרב גורמים מסוימים ובכלי תקשורת שונים, במבצע "עם כלביא" הצליחה ישראל להסיג את תוכנית הגרעין האיראנית שנים אחורה, באמצעות פגיעה קשה מאוד עד השמדה של מתקני הגרעין בנתנז, בפורדו ובאספהאן. תקיפות אלה הרסו את התשתית החיונית של אתרי הגרעין והפכו את המתקנים לבלתי שמישים.

אולם, בידי איראן נותרו עדיין כ-400 קילוגרמים של אורניום שכבר הועשר לדרגה של 60 אחוזים, מרחק קצר מדרגת ההעשרה הנחוצה לפיתוח נשק גרעיני – 90 אחוזים. כמות של אורניום מועשר ברמה כזו יכולה להספיק לתשע פצצות גרעין.

גורמים שונים חלוקים לגבי גורלו של האורניום לאחר התקיפות, כאשר חלקם טוענים שהוא הוסתר או הועבר, ואחרים סבורים שהוא עדיין ברשות איראן.

ואולם, העשרת אורניום היא אומנם תנאי הכרחי לייצור נשק גרעיני, אך לא מספיק. על מנת לייצר פצצה גרעינית נדרשים בנוסף ייצור, התקנה והרכבה של ראשי נפץ, יצירת מנגנוני הפעלה, ובניית אמצעי שיגור (למשל טילים).

המבצע הישראלי פגע בכל "שרשרת הייצור והאספקה" של תוכנית הגרעין האיראנית, לרבות ביכולת המדעית והחשיבתית מאחורי התוכנית (חיסול מדעני גרעין בכירים).

לכן, הישג זה יישמר לאורך זמן רק אם איראן לא תשקם מחדש את כל רובדי התוכנית, ובייחוד אם היא תאבד גישה לחומר הגרעיני שכבר העשירה.

מה איראן תעשה כעת?

ב-28 באוגוסט הודיעו חברות ה-3E (גרמניה, בריטניה וצרפת) למועצת הביטחון של האו"ם על הפעלת מנגנון ה-Snapback, שאמור להטיל מחדש את כל העיצומים הבינלאומיים שהיו נגד איראן עד לחתימה על הסכם הגרעין ב-2015.

צעד זה הינו חשוב ביותר בהמשך הלחץ על איראן, ויש לו משמעות מצרפית משמעותית במיוחד לאחר הפגיעה הצבאית בתוכנית הגרעין של איראן, שביטלה כמעט לחלוטין את מנופי הלחץ של איראן על אירופה וארצות הברית.

אולם, לפי התגובות שנשמעו מאיראן עושה רושם כי בטהרן ימשיכו בטווח הנראה לעין במדיניות הסרבנות שלהם. סביר להניח שאיראן תנסה כעת לנצל את היעדר ההסכמות בין ארצות הברית למדינות אירופה בנושא המלחמה באוקראינה כדי להרחיק ביניהן עוד יותר, ולגרום למדינות אירופה להסכים לוויתורים כלפיה בנושא הגרעין.

נכון לעכשיו, איראן מסרבת להיכנס למשא ומתן עם ארצות הברית, וייתכן שכעת היא תסרב לעשות זאת גם מול מעצמות אירופה, או תסכים לנהל משא ומתן בתנאי של הסרת העיצומים מעליה.

אפשרויות נוספות שיש להיערך אליהן הן פרישתה של איראן מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, והפסקת שיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

המדיניות הישראלית: המשך המערכה באותם אמצעים

לאחר מבצע "עם כלביא", סביר להניח שבישראל ייתנו כעת הזדמנות לדיפלומטיה ולמדינאות בהובלת הממשל האמריקני. הטלת העיצומים, אם אכן יושתו לבסוף על איראן, מהווה "דמי רצינות" של מעצמות אירופה ונכונות אמיתית מצידן לבטל את תוכנית הגרעין האיראנית. לא בטוח כלל שאלמלא התקיפה הצבאית של ישראל היו מדינות אירופה פונות להטלת העיצומים. נראה כי המכה הצבאית של ישראל וארצות הברית על איראן "ניערה" את מעצמות אירופה מתרדמתן והן הבינו כי הן ישראל והן ארצות הברית מחויבות באמת למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, ובכל מחיר.

יש לעמוד על כך שבאירופה ובארצות הברית ידרשו, כחלק מחידוש המשא ומתן, בין היתר פיקוח מלא, הדוק ושקוף של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) על מתקני הגרעין באיראן.

בד-בבד, בישראל יעקבו כעת אחר כמה תחומי מפתח באיראן. ראשית, יש לשער כי בירושלים ינסו לאתר את האורניום המועשר שנמצא בידי איראן, ואם אכן יאתרו אותו, ייתכן שישראל תפעל להשמדתו. שנית, בישראל יצטרכו לשים לב לניסיונות השיקום, אם אלה אכן יתבצעו, של איראן בכל הנוגע לתוכנית הגרעין, ובכל הרבדים: הכשרת מדעני גרעין חדשים, בנייה מחדש או תיקון של מתקני גרעין וסרכזות, שיקום מערך הטילים הבליסטיים, ושיקום מערך ההגנה האווירית של איראן.

התחום האחרון הינו משמעותי ביותר, שכן ישראל תצטרך "לתזמן" את השעון המדיני-צבאי בין יכולת השיקום של תוכנית הגרעין האיראנית לבין יכולת השיקום של מערך ההגנה האווירי שלה, כפונקציה לתזמון וליכולת של ישראל לתקוף מחדש את איראן – דבר שאין להוציא אותו מכלל אפשרות.

מכל מקום, בישראל צריכים להיערך למתקפה צבאית חוזרת על איראן, במקרה של המשך הסרבנות האיראנית והתחלת השיקום של תוכנית הגרעין. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כבר התבטא פעמים מספר לגבי האפשרות של תקיפה אמריקנית נוספת על אדמת איראן, והצהיר כי ארצו תעשה זאת בוודאות אם איראן תמשיך לחתור לגרעין. בכך הוא מעניק תמיכה חסרת תקדים והיסטורית למדינת ישראל, ומקרין – גם באמצעות ישראל – הרתעה אדירה אל מול איראן.

במקביל, בישראל ימשיכו לעבוד באופן חשאי על ניסיונות להפלת המשטר האיראני, מתוך הערכה כי זו היא ככל הנראה האפשרות היחידה למנוע מאיראן אחת ולתמיד השגת נשק גרעיני. חשוב שישראל תגבש מעתה הסכמה ותמיכה מצד ארצות הברית להפלת המשטר האיראני בפעולה צבאית נרחבת לצד ארצות הברית, אם וכאשר לא תהיה ברירה אלא לצאת למתקפה צבאית נוספת בעתיד הקרוב.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

רשת החדשות האמירתית "אלערביה" דיווחה השבוע כי קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, יפנה למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה להפעיל את מנגנון הסנאפבק נגד איראן, שיחזיר באופן אוטומטי את כל העיצומים שהוטלו עליה ערב הסכם הגרעין ב-2015 – ללא אפשרות וטו של בעלות הברית של טהרן במועצה, כולל רוסיה וסין.

הדיווח הזה לא אומת במקום אחר, ופניות למשרד החוץ הגרמני הניבו רק הכחשות גורפות. אולם ככל הנראה גם אם הדיווח שגוי, מדובר רק בעניין של תזמון: בשבוע שעבר אמר שר החוץ הבריטי באופן מפורש כי בשבועות הקרובים עתידות מדינות ה-E3 – צרפת, בריטניה וגרמניה – להפעיל את המנגנון הזה אם איראן לא "תשים קץ לאי הוודאות שסובבת את תוכנית הגרעין, כולל החזרת פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) למדינה".

הסעיף בהסכם הגרעין שקובע את האפשרות להפעיל את הסנאפבק עתיד לפוג באמצע אוקטובר 2025, ולאחר מכן לא נותן יהיה להשתמש באפשרות הזאת. מכיוון שיש גם עניינים טכניים שיש לקדם לצורך הפעלתו, התאריך האחרון להודעה הרשמית שיש להגיש למועצת הביטחון על הסנאפבק הוא אי שם באמצע-סוף חודש אוגוסט. משמעות הדבר כי בכל מקרה הדיווח של "אלערביה" משקף את הלך הרוח שרווח כרגע בקרב האירופיות.

ואכן, זמן לא רב חלף עד ששר החוץ הצרפתי הבהיר כי ההחלטה תתקבל בקרוב. ז'אן-נואל בארו הדגיש במפגש של שרי החוץ באיחוד האירופי כי שלוש המדינות יפעילו את הסנאפבק עד סוף החודש הבא לכל המאוחר אם לא תושג "התקדמות משמעותית" לקראת הסכם גרעין, וללא "מחויבות ברורה, מוחשית וניתנת לווידוא מצד טהרן".

מכל מקום, גם אם יופעל הסנאפבק רק בעוד חודש, התפתחות כזו כנראה תסמל את סוף ההליך הדיפלומטי בין טהרן לבין מערב היבשת, לפחות בכל הקשור לתוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, אמר מפורשות השבוע אחרי פרסום הדיווח ב"אלערביה" כי הפעלת מנגנון העיצומים הדרקוני הזה "יסיים את תפקידה של אירופה בסוגיית הגרעין האיראני".

הטון החריף של עראקצ'י, שבא לידי ביטוי גם בהצהרות אחרות שנשמעו מצד נציגים של טהרן, משקף את הדאגה הגדולה בקרב האיראנים מהסנאפבק. מדובר בשלל איסורים המעוגנים בשש החלטות של מועצת הביטחון בדבר מכירת נשק לאיראן או רכישת אמצעי לחימה ממנה, עיצומים כלכליים, הקפאת נכסים, איסורי כניסה למדינות בעולם ועוד.

התהליך הזה, אגב, החל הרבה לפני המתקפה הישראלית על מתקני הגרעין האיראניים, ובמובן מסוים השיא שלו הגיע ממש כמה שעות קודם לכן. כבר חודשים ארוכים מפרסמת סבא"א דו"חות מדאיגים על מצב העשרת האורניום של הרפובליקה האסלאמית, ועל האופן שבו היא מפרה את הסכם הגרעין מ-2015.

בשורה התחתונה, הסמכות המקצועית הבינלאומית בתחום הגרעין הצהירה קבל עם ועולם שאיראן צברה די אורניום מועשר לרמה גבוהה שיספיק לפצצות אחדות, וכי אין הסבר חלופי לשימוש אזרחי בחומר בקיע המועשר לרמה כזו ובכמות דומה. הדו"ח האחרון של הסוכנות, שפורסם בתחילת יוני, קבע כי איראן לא הצליחה לספק הסברים לשאריות של חומר בקיע שנמצא בכמה אתרים לא מוכרזים ברחבי המדינה, מה שמעיד כי ביצעה ניסויים לקידום נשק גרעיני בניגוד למחויבותה כמדינה החתומה על האמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT). כתוצאה מכך, ערב המתקפה באיראן התכנסה מועצת הנגידים של הסוכנות, ובדחיפה של ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת פרסמה גינוי חריף לאיראן. השלב הבא בתהליך זה, כך היה צפוי, הוא הפעלת הסנאפבק – וזה גם הרקע כעת, לכאורה, להמשך קידומו בידי האירופים למרות שתוכנית הגרעין נפגעה במתקפות של ישראל וארה"ב.

מאיימים על לב היבשת

ככלל, התקופה הנוכחית בקשרים שבין איראן למערב אירופה מתאפיינת בעיקר במתח ובחשדות, ופחות בעשייה דיפלומטית פורצת דרך. במהלך המלחמה נפגשו נציגים של ה-E3 עם עראקצ'י בשווייץ בניסיון למצוא "פתרון מדיני" לתוכנית הגרעין ולהסלמה עם ישראל, אך גם הפגישה הזאת לא הניבה דבר.

התחושה הרווחת בקרב ההנהגה האיראנית, כך נראה, היא שהמהלכים האירופיים – ובפרט בסבא"א – סיפקו לגיטימציה לישראל לתקוף את מתקני הגרעין של הרפובליקה האסלאמית. לכל הפחות, הדגישו בכירים איראנים, התמיכה של ראשי השלישייה האירופית ("הטרויקה") במתקפה פגעה באמינותם בכל משא ומתן עתידי עם טהרן.

אגב, קשה לאפיין את התגובה של שלוש המדינות כאחידה: צרפת, בדומה למתקפות הטילים הקודמות של איראן על ישראל, סייעה לצה"ל בהגנה ואף יירטה כטב"מים ששוגרו לעבר שטח הארץ מאיראן. בגרמניה הקנצלר אומנם דיבר בבוטות נגד תוכנית הגרעין, ואף ציין כי ישראל "עושה את העבודה המלוכלכת" בשביל כולם, אך לא ידוע שבפועל הצטרף למערכה הצבאית. דווקא בריטניה בראשות הלייבור, שבממשלה הקודמת סייעה ליירט כטב"מים וטילים, נקטה גישה הפוכה: היא כינתה את המתקפה הישראלית "צעד מסוכן", לא תמכה בה באמצעים צבאיים, והתובע הכללי במדינה אף פקפק בגלוי בחוקיותה.

המתח בין הצדדים התגבר מאוד באחרונה. אחרי שבכירים צבאיים בארץ הזהירו כי היעד של איראן בטווח הארוך הוא לבנות טילים שיוכלו לפגוע בלב הערים האירופיות ואפילו בחוף המזרחי של ארה"ב, פרסם ה"טיימס" הלונדוני כי צה"ל השמיד במהלך המתקפה באיראן תוכנית סודית לפיתוח ראשי נפץ שיוכלו להגיע גם עד ללונדון. בכך לא תם הסיפור, ורק בימים האחרונים איימו בכירים בטהרן כי "חמישה כטב"מים איראניים יוכלו לפגוע בעתיד הקרוב בערים אירופיות", וכי מדינות המערב לא יוכלו עוד להרגיש בטוחות לאחר המלחמה עם ישראל.

כמובן, אפשרויות הפגיעה האיראניות ביבשת לא מסתכמות רק בירי טילים או כטב"מים. דווקא בבריטניה – שכאמור, התנגדה למתקפה באיראן – פורסם בשבוע שעבר דו"ח שבו נכתב כי האיום האיראני על הממלכה הולך וגובר, בין היתר בכל הקשור לפגיעה במתנגדי הממשלה, ריגול, חתרנות וגם תוכנית הגרעין שלה. במקומות אחרים ביבשת נחשפו ניסיונות של משמרות המהפכה לבצע פיגועים נגד יעדים יהודיים, ישראליים ומערביים. גם חוליות של חיזבאללה להצטיידות בכטב"מים נעצרו במבצע משולב בצרפת, בריטניה וספרד. בתחילת החודש דווח כי בספרד יועמדו לדין שמונה אנשים בחשד לניסיון רצח של פוליטיקאי אירופי, המתנגד לשלטון האיראני.

עוד קודם לכן נקלעו הצדדים לסכסוך בתחום אחר, כאשר התברר שאיראן מספקת לרוסיה כטב"מים מתאבדים לצורך מלחמתה באוקראינה. העניינים הידרדרו במהירות לאחר שדווח כי טהרן אף מכרה למוסקבה טילים בליסטיים, מה שעורר תרעומת גדולה בבירות המערב – ואף עודד את מנהיגי האיחוד האירופי להטיל עיצומים על הרפובליקה האסלאמית ועל חברות התעופה שלה.

יש גם איומים איראניים שיכולים לפגוע באירופה בלי בכלל להתקרב ליבשת. כזה הוא למשל הסיכון שמשמרות המהפכה יחליטו לחסום את מצרי הורמוז וימנעו מעבר באחד מעורקי הנפט המרכזיים של העולם. אפשרות אחרת היא הטלת מצור על הכניסה לתעלת סואץ ותקיפה של ספינות מערביות ששטות שם, כפי שעשו החות'ים בשבוע שעבר לספינות בבעלות יוונית. בנוסף, האיראנים יכולים להמשיך לעצור אזרחים אירופים שמבקרים במדינה ומתעלמים מאזהרות לא להיכנס לשטחי הרפובליקה האסלאמית מחשש שיתנכלו להם.

"מדברים עם האנשים הלא נכונים"

בעת הנוכחית, ולקראת האפשרות של פיצוץ משמעותי מול טהרן, האירופים חשים כי הם במלכוד: מצד אחד הם עדיין אוחזים בנאמנות לדיפלומטיה ולדו-שיח, ומצד שני כנראה נפלה שם ההבנה כי לא בדרך הזו תעצור איראן את תוכנית הגרעין.

לכן מנהיגי היבשת דבקים בעת הזאת בשלושה נתיבים אפשריים: המשך הניסיונות הדיפלומטיים, הכנת הקרקע וההצדקה של משטר העיצומים על משטר האייתוללות, והכנת ההגנות ביבשת.

הצעד האחרון, עניין חיזוק ההגנה, נעשה ממילא במקביל לכלל הצעדים האירופיים להגברת המוכנות הצבאית נגד פלישה רוסית אפשרית. בזירה הדיפלומטית חלו בימים האחרונים תזוזות קטנות בלבד, כאשר למשל נשיא המועצה האירופית שוחח עם מקבילו האיראני, מסעוד פזשכיאן, והצהיר על רצונן של מדינות היבשת לקדם דו-שיח לפתרון המשבר הנוכחי. גם נציבת החוץ האירופית, קאיה קאלאס, הדגישה את הצורך לפתוח מחדש במשא ומתן על תוכנית הגרעין ושיתוף הפעולה עם סבא"א, והציעה את שירותיה כמתווכת לצורך זה. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שוחח עם מקבילו הרוסי ולדימיר פוטין על הסוגיה, בניסיון לקדם הבנות.

אלא שתחושת הזעם האיראנית על האירופים שהוזכרה קודם מצטרפת גם לאכזבה עמוקה מהם בטווח הארוך, מעין הרגשה שממילא הם לא משחקים תפקיד אמיתי במשא ומתן ולא יכולים להשפיע על עמדותיה של השחקנית המשמעותית ביותר בסיפור: ארה"ב.

כבר ב-2018, בכהונתו הראשונה של הנשיא דולנד טראמפ, כאשר החליטה ארה"ב לפרוש מהסכם הגרעין – מדינות ה-E3 הסתפקו בגינוי משותף של הצעד, אך לא נקטו פעולות להסרת עיצומים אירופיים מעל איראן, כפי שהבטיחו קודם לכן. החשש שלהן היה שיחשפו חברות אירופיות לעיצומים כלכליים אמריקניים, וכי זהו סיכון גדול מדי.

כיום יש לאירופים מעט מאוד מנופי לחץ על מדיניות החוץ האמריקנית, ובוודאי אין להם השפעה על הנשיא טראמפ עצמו. הם כמעט לא שיחקו תפקיד במשא ומתן שניהל הבית הלבן עם איראן, באמצעות השליח סטיב ויטקוף. לפני התקיפות של ישראל קיבלו חלק מהמדינות התרעה של שעה בלבד, ואחרות לא קיבלו כלל שום התרעה. הישיבה הקצרה שערכו נציגי שלוש המדינות עם שר החוץ האיראני במהלך המלחמה כאמור לא הניבה דבר.

עראקצ'י לא נענה לניסיונות החיזור האירופיים למשא ומתן רציני, ובמקום זאת העדיף להתרכז במגעים עם וושינגטון. שר החוץ של טהרן נוקט לרוב לשון דיפלומטית, אך בשיחה עם הגארדיאן הבריטי תיאר את הקשרים עם האירופים בפקפוק: "אולי אנו מדברים עם האנשים הלא נכונים", הוא אמר. אגב, בינתיים האיראנים מנצלים את ההתרחקות ממערב אירופה בשביל לתחזק את הקשרים עם גורמים במזרח היבשת, כגון סרביה או בלרוס, שממילא מזוהה מאוד עם הציר הרוסי.

בשלב זה מנסים האירופים בעיקר להוכיח שהם רלוונטיים לסוגיה כולה, משום שהם מבינים ששני הצדדים לא מתייחסים אליהם ברצינות. העניין העיקרי שעומד לזכותם הוא העובדה שבעקבות פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, רק הם נותרו עם היכולת להפעיל את הסנאפבק – והאמריקנים מוכרחים ללחוץ עליהם או לחזר אחריהם כדי לדחוף אותם לכיוון פעולה כזה.

ממילא, האירופים אולי גם פקחו עיניים למציאות והבינו כי משהו בהתנהלות האיראנית אינו ניתן להצדקה: דיפלומטים ביבשת התעקשו בדיעבד כי לא הייתה ברירה אלא להעביר החלטת גינוי במועצת הנגידים של סבא"א נגד טהרן, עקב העובדה שלא ניתן להסביר את הפעולות האיראניות בתחום הגרעין לצרכים אזרחיים. במילים אחרות, גם האירופים מבינים שהאיראנים פיתחו אמצעים שרלוונטיים רק לתוכנית גרעין צבאית, וכי יש לעצור זאת. השלב הבא בתהליך זה יהיה הסנאפבק, ונראה שראשי היבשת כבר השלימו עם הפעלתו.

אך סביר להניח שהאירופים ימשיכו להדגיש כי צעד כזה נועד רק למנוע גרעין צבאי, וכי יש לאיראן זכות לגרעין אזרחי – וניתן לדון על כך, לנהל משא ומתן ולנסות להגיע לפתרון כולל של תוכנית הגרעין, הגם שמדובר ברעיון שתכליתו לא ברורה לאור ניסיון העבר.

בה בעת, די בהפעלת הסנאפבק כדי לעורר חששות בלב האירופים מפעולות נקמה איראניות, וצעד זה לבדו כנראה דורש חלקים ניכרים מאומץ הלב שלהם. לפיכך, לא כדאי לאיש בישראל לצפות שצבאות היבשת יתערבו בפועל בעימות צבאי עם הרפובליקה האסלאמית, והם יעדיפו – כדברי מרץ על "העבודה המלוכלכת" שישראל עושה – שמישהו אחר יעבוד קשה למענם. דברים דומים גם אמר מקרון, שהבטיח אומנם להגן על ישראל בעת הצורך, אך ציין כי אין לו תוכניות לתקוף באיראן.

אבל גם במצב כזה, ואפילו אחרי הפעלה אפשרית של הסנאפבק, יש לראשי המדינות האירופיות עוד כמה אפשרויות פעולה. כך למשל, במקום לנסות למצות שיח בלתי אפשרי עם איראן, הם יכולים להעביר את עיקר מאמציהם לשיח עם הצדדים האחרים בסכסוך, כגון ישראל או ארה"ב, ולראות אם אפשר לקדם מולם משא ומתן שכולל תמורות והבנות, הצעות חדשות ותוכניות פעולה משותפות, בשביל למצוא פתרון דיפלומטי לסוגיה.

במקביל יכולים האירופים לא לעשות דבר מעבר להפעלת הסנאפבק, להישאר בשוליים, ולתת ליתר השחקנים לנהל את הסכסוך הזה לבדם. הם יוכלו לנצל את הזמן בינתיים כדי להתרכז באיומים דחופים אחרים כמו ההתעצמות הרוסית או מלחמת המכסים עם ארה"ב. הבעיה היא שגם עמדה כזו תיתפס כנראה לפחות על ידי האיראנים כשיתוף פעולה כלל-מערבי נגדם, מה שממילא יעודד אותם לבצע פעולות נקם. לכן סביר להניח שייעשה ניסיון כלשהו להפגין לפחות כלפי חוץ רצון לקידום שיח דיפלומטי, גם אם ההבנה היא שלא יצא מכך דבר.

אפשרות נוספת של האירופים היא להתמקד בנושאים שנמצאים בשולי הסכסוך בין ישראל לעולם הערבי, ואשר נתפסים כמרעים את מצבה של ישראל אך אינם קשורים לאיראן. כזה הוא למשל עניין פתרון שתי המדינות: צרפת מקדמת שוב ועידה לדון בו בחסות האו"ם, אחרי שהכינוס שתוכנן לחודש שעבר בוטל בשל המלחמה באיראן. באמצעות פעולה כזו יכולים הצרפתים למשל לאותת לאיראנים שהם מוכנים לשתף פעולה בנושאים שיש להם בהם אינטרס משותף, גם אם לא יסכימו לקבל מציאות של תוכנית גרעין איראנית. בראיית האירופים, זו עשויה להיות דרך שתגשר על הפערים בין הצדדים, תוך עשייה משותפת שתטשטש את המחלוקות.

אלא שהאיראנים הצהירו שוב ושוב שלא יוותרו על תוכנית הגרעין, וספק אם ייפלו לתרגיל דיפלומטי כה פשוט. ממילא, מעטים מאוד במערב כבר סבורים שטהרן אכן התכוונה ברצינות לפתור את המשבר באמצעות שיח מדיני, וכי לא הגבירה בהדרגה את הקצב של תוכנית הגרעין הצבאי. הסנאפבק, אם אכן יקרה, יהיה מכה קשה למאמצי השיקום האיראניים, ובפרט בתחום הטילים והגרעין – וישראל, ארה"ב ויתר מדינות המערב צריכות לשלב ידיים ולפעול במשותף כדי להמשיך להסיר את האיום הזה מעל סדר היום העולמי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 16 ביולי, 2025