מכה קשה וכואבת להנהגת המשטר באיראן

התקיפה הישראלית באיראן היא מהלך היסטורי בעימות רב השנים בין איראן לישראל, ומהווה המתקפה הנרחבת שספגה איראן מאז סוף מלחמת איראן-עיראק ב-1988.

מדובר במכה קשה וכואבת להנהגת המשטר באיראן, שבכיריו שדרו בעת האחרונה סיפוק נרחב ממתקפות הטילים נגד ישראל באפריל ובראשית אוקטובר וזלזלו בפומבי ביכולתה של ישראל להשיב לאיראן כגמולה.

ראשית, ישראל תקפה את מערכות ההגנה האווירית, ובראשם טילי האס-300, גאוות בכירי המשטר, שטענו כי הם יוכלו לספק בטחון עבור המתקנים הרגישים של איראן, ובראשם מתקני הגרעין.

בנוסף, התקיפות הישראליות התמקדו בליבת הפיתוחים של התעשיות הביטחוניות, שעליהן נשענת היכולת ההתקפית של איראן: כטב"מים מתאבדים, טילי קרקע-קרקע, ואתרי פיתוח האמל"ח בפרצ'ין שבבירה טהרן ובעיר כרג' הסמוכה לה, שניצבים בקדמת החזית של איראן בתחום הטילים.

התקיפה היא מכה לאגו של המערכת הביטחונית באיראן, ובראשה המנהיג ח'אמנהאי, שנוכחו לדעת שישראל יכולה לחצות באופן גורף את מסכת ההגנה האווירית שלהם, ולפגוע ביסודיות במתקנים ביטחוניים רגישים במשך כשלוש שעות.

כיצד התקיפה תשפיע על איראן?

נראה שהשלכות התקיפה על איראן מתבטאות בשני מישורים עיקריים: שאלת התגובה האיראנית והשפעת המתקפה על תפיסת הבטחון האיראנית. נראה שהיעדים שהותקפו הם תוצאה של פשרה שהושגה בין ירושלים לוושינגטון, לאור ההתנגדות הנחרצת של ממשל ביידן לתקיפת מתקני הגרעין ומתקני נפט. עם זאת, בטהרן יצטרכו לחשוב היטב אם להגיב למתקפה, בידיעה שישראל תוכל לממש את איומיה לכלול במתקפה הבאה מטרות אלו. לצד זאת, אם תגיב, איראן עלולה לאלץ את ארה"ב להצטרף למערכה, ולהציב את הרפובליקה האסלאמית בפני קואליציה אימתנית.

בנוסף, באיראן כבר מתנהל בחודשים האחרונים ויכוח פנימי נוקב לגבי עדכון תפיסת הבטחון הלאומית, זאת בצל ההשפעה של הפגיעה הקשה שספגו חיזבאללה וחמאס, וההחלטה לתקוף ישירות את ישראל בעקבות החיסולים של בכירים איראניים וחיסולו של איסמעיל הניה בטהרן.

כאמור אחד מיעדי התקיפה התקיפה היה מתקן ביטחוני בפרצ'ין, שבו בוצעו לפי דיווחים שונים ניסויים חשובים בתוכנית הגרעין האיראנית – ובראשם ייצור ראש נפץ גרעיני. תקיפה של אתר רגיש זה משמשת איתות עבור טהרן, שישראל תוכל לצלוח בעתיד שוב את מערכות ההגנה האווירית ולתקוף אתרי גרעין.  עם זאת ההתלבטות האיראנית אם להשיג נשק גרעיני תימשך, כיוון שבעת הזו היא חשופה מתמיד וייתכן כי תרצה לשדרג את כושר ההרתעה שלה מול אוייבותיה.

בינתיים, השכנות הסוניות באזור, אומנם גינו כלפי חוץ את המתקפה הישראלית, אך נוכחו לדעת, שוב (לאחר חיסול בכירים בציר ההתנגדות ובראשם נסראללה וסינוואר), שישראל היא מעצמה אזורית שאינה מתפשרת על בטחונה ומהווה היחידה מוכנה להתייצב ראש בראש נגד איראן.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 27.10.2024.




מבצע "ימי תשובה": בטהרן מבינים את היתרון שהשיגה ישראל, ועשויים להמתין לתוצאות הבחירות בארה"ב

איראן פועלת מזה עשורים לפגוע בישראל, מתוך שאיפה להחלישה ולהפעיל עליה לחצים דרך רשת של ארגוני פרוקסי שמקיפים את גבולותיה, דוגמת חמאס, חיזבאללה ומיליציות שיעיות בעיראק ובתימן.

במקביל, התמקדותה בתכנית הגרעין נתפסת כקלף מנצח עבורה, כזה שישנה את מאזן הכוחות האזורי. אולם, התערבותו של יחיא סינוואר ומעשיו הציתו עימות שונה מכפי שתכננו בטהרן: במקום מלחמה מבוקרת, ישראל מגיבה בעוצמה רבה,

מנקודת המבט של ישראל, זוהי הזדמנות משמעותית לשנות את מאזן ההרתעה ולערער את אחיזת איראן. המהלך מהווה חלק מתכלית אסטרטגית שמטרתה לעכב או אף לסכל את תכנית הגרעין האיראנית. עם מאות מטוסים בשמי האזור, ישראל פוגעת במגוון יעדים שמשמשים את התשתית הצבאית של איראן – גם אם אלו לא כוללים את אתרי הגרעין עצמם, המכה המשולבת לערוצי השפעתה מחלישה אותה.

אני מעריך כי האיראנים, שחקני שחמט מיומנים, מבינים היטב את היתרון שישראל השיגה כעת. במצב זה, הסיכוי שאיראן תנסה לשמר את התוצאה הנוכחית גדל, כדי למנוע פער נוסף שאותו תוכל ישראל לנצל.

הסבלנות האסטרטגית שלהם עשויה להניעם להמתין לשינוי בממשל האמריקני בבחירות 2024, מתוך תקווה שממשל סלחני יותר יאפשר להם להמשיך בתכניתם ללא הפרעה. לעומת זאת, ממשל קשוח יציב מגבלות קשות יותר, גם אם לא יוביל בהכרח להשבתה מוחלטת של פרויקט הגרעין. כך, האיראנים עשויים להמתין על "לוח השחמט" האזורי עד לשנת 2040 כפי שתכננו מלכתחילה, או עד שתיווצר הזדמנות פוליטית מתאימה.

אולם ישנו גם תרחיש אחר – שבו תחושת ההשפלה והאמוציות הגוברות ידחפו את האיראנים לנקוט בפעולה התקפית מהירה, אולי דרך מתקפת טילים נוספת על ישראל. אם תרחיש זה יתממש סמוך לבחירות בארה"ב או מייד אחריהן, ישראל תוכל לנצל את המומנטום לביצוע תקיפות ממוקדות הרבה יותר בפרויקט הגרעין האיראני.

ניתן להניח כי הלילה האחרון הדגיש לאיראנים את עוצמתה של ישראל ואת יכולתה לפעול באין-מפריע באזורים רגישים במזרח התיכון ולעשות בשמיה כבתוך שלה. לוּ לא היה הממשל האמריקני כופה הגבלות דיפלומטיות וצבאיות על ראש ממשלת ישראל, ייתכן שכבר הבוקר היו נראים סימני נסיגה בתכנית הגרעין האיראנית. גם האיראנים מבינים היטב את המסר הזה. אני מניח כי שיקוליהם עשויים להוביל להמשך ההמתנה – אבל מקווה שההשפלה תשלח אותם לנקיטת סיכון נוסף.

פורסם בישראל היום, בתאריך 26.10.2024.




תכנית הגרעין והיחסים עם חמאס: כך עשוי חיסול סינוואר להשפיע על איראן

בתוך חודש, ישראל רשמה הישגים חסרי תקדים מול "טבעת האש" האיראנית: חיסול סינוואר וצמרת חיזבאללה. איראן הגיבה במתקפת טילים שהיתה מוגבלת בהישגיה, אך גם שיקפה את תהליך הלמידה של טהרן.

חיסול סינוואר צפוי להשליך על איראן בשלושה הקשרים:

ראשית – הפגיעה הקשה בחמאס עלולה לחזק את הקולות בטהרן הקוראים לייצר נשק גרעיני. כבר כמה חודשים מתקיים שיח נרחב במסדרונות המשטר ובתקשורת בנושא זה. טהרן מזהה שכושר ההרתעה שלה נגד ישראל נשחק, בעקבות הפגיעה במערך השלוחים האיראני. יתרה מכך, טהרן עצמה נכנסה ישירות לזירת הלחימה נגד ישראל באפריל.

בעקבות התפתחויות אלו טהרן חשה חשופה, ויש במשטר מי שמבקשים לשפר את כושר ההרתעה באמצעות קיום מאזן אימה גרעיני. הביטוי הראשוני לכך ניתן במאי, עם איומו של כמאל חראזי, אחד מיועציו הבכירים של חמינאי, שלפיו שאיראן תפתח פצצה אם ישראל תתקוף את מתקני הגרעין שלה.

הוויכוח בטהרן סביב ייצור נשק גרעיני התגבר מאז ראשית אוקטובר. קולות בחוגים של משמרות המהפכה, הפרלמנט והמחנה השמרני קראו למשטר לפרוש מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) ולייצר פצצה גרעינית. מנגד, סגן הנשיא לעניינים אסטרטגיים, מוחמד ג'ואד טריף, הצהיר שפיתוח פצצה גרעינית לא יביא לאיראן ביטחון או הרתעה, וכי חמינאי עצמו תומך בשימור הדוקטרינה הנוכחית מסיבות אסטרטגיות. עזתאללה יוספיאן מולא, אנליסט המזוהה עם המחנה המתון, הזהיר שהשיח הפומבי סביב הצורך לייצר פצצה גרעינית משחק לידי ישראל, ועלול להוביל לסנקציות קשות.

שנית – הפגיעה בחמאס מעיבה על התוכנית האיראנית לחיסול ישראל, שבה יש לחמאס מקום מרכזי לצד חיזבאללה.

שלישית – חיסול סינוואר עלול להשפיע על יחסי איראן־חמאס. סינוואר היה אדריכל שיקום היחסים בין הצדדים, לאחר הקרע שנוצר בעקבות תמיכת חלק מחמאס במורדים בסוריה. אם חמאס חו"ל בראשות משעל יתבסס בהנהגת הארגון, הדבר עלול לפגוע ביחסים עם איראן.

על ישראל להפנים את הפער התרבותי בינה לבין אויביה בציר ההתנגדות. למרות הפגיעה המשמעותית – הם לא מתכוונים להיכנע, ועל ישראל להיערך למלחמה ארוכה ועיקשת. לצד המשך הלחץ הצבאי, עליה לקדם קמפיין נגד המערך הפיננסי של חיזבאללה וחמאס ברחבי העולם, ולשלב מלחמה תודעתית מקיפה בשאיפה לפורר את הבסיס החברתי שלהם. ישראל צריכה לשקול הצעת תגמולים עבור סיוע מודיעיני, ניהול קמפיין תודעתי נגד הניצול הציני של התשתית האזרחית וחיזוק חוגים מקומיים המתנגדים לארגוני הטרור.

לנוכח הצפי להגברת חילופי המהלומות מול איראן, על ישראל לשקול פיתוח של חיל טילים שישמש זרוע ארוכה לפגיעה ביעדים אסטרטגיים באיראן. כל זאת, תוך גישושים לגלות אם הנהגת חמאס המתגבשת בשלה לעסקה בתנאיה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.10.2024.




מינוף הישגי ישראל לשינוי פני המזרח התיכון

ישראל ממשיכה לפעול כעת בכל זירות המערכה. היא ממשיכה לכתוש את חמאס בעזה, אך נמנעת (בטעות?) מלהכריע את ארגון הטרור שפתח במלחמה כדי שלא להיגרר לממשל צבאי. היא ממשיכה להכות בחזבאללה הן באמצעות פגיעה בשרשרת הפיקוד שלו, בפעיליו וביכולות הצבאיות שלו, הן באמצעות מאמץ למנוע ממנו להתחמש מחדש הודות לסיוע איראני, והן באמצעות פירוק התשתיות שבנה מצפון לגבול, שהיו אמורות לשמש את כוח רדואן בניסיון לממש את רעיון כיבוש הגליל. במקביל, ישראל נערכת לפעולה באיראן בתגובה לירי הטילים האיראני על ישראל.

המכנה המשותף לשלושת המאמצים העיקריים האלה (המגובים במאמצי משנה של טיפול בחות'ים ובתשתיות הטרור ביהודה ושומרון) הוא הניסיון להוציא מתוק מעז, קרי למנף את הישגי ישראל לאחר המכה הקשה שספגה ב-7 באוקטובר ליצירת מציאות חדשה במזרח התיכון, שתהפוך את התוכנית האיראנית לבנות טבעת אש מסביב לישראל להזדמנות להחליש באופן משמעותי את הציר האיראני ולפתח לקידום יחסי ישראל עם גורמים מתונים במרחב. כדי למצות את הסיכויים לממש הישגים פוטנציאליים אלה חשוב להעמיק את השיח עם ארה"ב ולא להתייחס לתקיפה באיראן כאל אירוע חד-פעמי. התחשבות ברגישויות האמריקניות צריכה להיות מותנית בהבנה אמריקאית כי היעד האסטרטגי אינו צריך להיות הימנעות מהסלמה, אלא יצירת מציאות חדשה באזור שתהיה נוחה גם לוושינגטון. בין השאר ישראל צריכה לחלץ מארה"ב, בתמורה לריסון התגובה המיידית, נכונות לספק לה את האמל"ח הדרוש ואת האור הירוק להעמקת הפגיעה בחזבאללה והתחייבות כי כל תגובה איראנית למהלך ישראלי שתואם עם ארה"ב תיענה בנכונות אמריקנית לגבות מהלך ישראלי נגד תשתיות הגרעין האיראני.

התנאים שנוצרו בעקבות החלשת חזבאללה וחמאס עשויים להקל על ישראל לפעול מול איראן. פעולה מול תשתיות הגרעין האיראניות, בהנחה שהיא בעלת התכנות מבצעית, היא חיונית כעת, נוכח ההתקדמות האיראנית לקראת השלמת בניית היכולות לפרוץ לנשק גרעיני (לאיראנים יש כבר כמות של אורניום מועשר לרמה גבוהה שאם תועשר לרמה צבאית תספיק לייצור 15 פצצות אטום בתוך שנה, וברשותם ידע המאפשר הפיכת האורניום המועשר לראשי נפץ לטילים שגם אותם האיראנים כבר הכינו), ולאור החשש שהמשטר בטהראן החרד מאובדן ההרתעה שחזבאללה היה אמור לייצר מול ישראל יחליט לפרוץ לעבר הצטיידות בנשק גרעיני, כמקור חלופי להרתעה וכבסיס מחודש לקידום תוכניותיו לפגוע בישראל ולהתייצב כמעצמה אזורית. יצוין עם זאת שעל אף דיווחים על בחינה של מהלך כזה בצמרת האיראנית, אין לפי שעה סימנים לכך שהתקבלה שם החלטה כזו.

לכל המקוננים על היעדר אסטרטגיה יש לומר שהאסטרטגיה הישראלית היא החלשת הציר האיראני לשם הסרת האיום באופן שיאפשר את חזרת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה, את שחרור החטופים ואת הסרת האיום מעזה על מדינת ישראל ובפרט על העוטף. זה יהיה הניצחון – הדרך אליו עוד ארוכה, והפגיעה בבא"ח גולני תוך המשך ירי הרקטות למגוון יעדים הוא ביטוי כואב לכך, אך קצרה בהרבה ממה שהיה נדמה לפני חודש-חודשיים ואנחנו צריכים, לפי עקרונות המלחמה, לנקוט מדיניות של ניצול הצלחה ודבקות במשימה לאור המטרה. ככל שנצליח יותר כך יגבר הסיכוי שמדינות האזור, ואולי אפילו ארה"ב, יכירו בכך שהמדיניות שלהן לטיפול באיום האיראני (דיפלומטיה ופייסנות) כשלה, בעוד המדיניות הישראלית של נחישות וחתירה להכרעה היא בעלת סיכוי גבוה יותר להביא את התוצאות המיוחלות. זאת בהנחה שסגנית נשיא ארה"ב, האריס, אכן התכוונה לדבריה שאיראן היא האיום הגדול ביותר על ארצה.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 16.10.2024.




האסטרטגיה: לפרק את האיום האיראני שנבנה סביב ישראל

"מבצע "מבול אל-אקצא" החזיר את המשטר הציוני 70 שנים לאחור"  התרברב השבוע מנהיג איראן -עלי חמינאי במלאות שנה לטבח ה-7/10. בעודו מצייץ זאת בעברית, עסק שר הנפט שלו בויסות המיכליות ומתקני האחסון שבמסוף האי חארג', מחשש שיותקפו על ידי ישראל.

במבט איראני מפוכח על התמונה הרחבה של האזור, בחלוף שנה למלחמה, הולכת ומתחדדת בטהראן ההבנה כי רשת אירגוני הפרוקסי שהיא טוותה נגד ישראל הולכת ונפרמת. גם אם עדיין אין לכך ביטוי פומבי, יש להניח שבמסדרונות הממשל כבר נשמעות תהיות באשר לאסטרטגיה זו. התמנון האיראני מאבד את שתי הזרועות שבנה בגבולותיה של ישראל. זרוע נוספת שלו – בתימן – משלמת אף היא מחיר כבד.

יתרה מכך, אירגוני הפרוקסי הפכו להיות סוכני השיווק השלילי של איראן. במזרח התיכון ולא רק בו מתחדדת ההכרה כי לכל מקום שאליו הגיעו האיראנים הם הביאו עימם הרס וחורבן. לבנון, עיראק, תימן ממשיכות לספק עדויות לכך.

ומעל לכל, אירגוני הפרוקסי שנבנו על ידי איראן כדי לפטור אותה מעימות ישיר עם אויביה מסבכים אותה בכך. אמנם היא מתאמצת להבהיר כי התקפותיה הישירות נעשות בתגובה לפגיעה דווקא בריבונותה או באנשיה ואינן מהוות חלק מאירועי הלחימה של אירגוני הפרוקסי, אך ההגדרות המעודנות הללו נבלעות בעשן הסמיך של המלחמה. בערבוביה שנוצרה בין השולחים לשלוחיה ובמיוחד כאשר ההנחיות, הנשק, והמימון ממשיכים למתוח קו ישיר שמחבר ביניהם. איראן שלא רצתה להיות מעורבת במלחמה ישירה, מוצאת עצמה נגררת לתרחיש כזה, כאשר ציפורניה קְטוּמוֹת וכשהתמיכה האמריקנית בישראל אינה מוטלת בספק.

מנקודת מבטה של ישראל הגם שהיא נגררה למלחמה זו ולא יזמה אותה, התכלית האסטרטגית שלה היא לפרק את האיום שאיראן יצרה סביבנו, להחליש ע"י כך גם את  איראן ואת משטרה ולנצל את הנסיבות כדי לקדם מהלכים לבלימת תכנית הגרעין.

עמימות ותיחכום

התקפת הטילים האיראנית על ישראל מחייבת תגובה. אם היא לא תשלם מחיר משמעותי על כך, ייקל עליה להפוך התקפות אלה לדפוס פעולה קבוע ולהעלות את הרף, פעם אחר פעם. יחד עם זאת, ישראל לא צריכה להיחפז בתגובתה. נכון למרוט את עצבי האיראנים בהמתנה דרוכה, לתת לריאל האיראני להמשיך להתרסק ולאפשר את התגברות הביקורת הפנימית על המשטר. חרף הבדלי הגישות נכון להגיע  לתאום עקרוני עם האמריקנים באופן שלא יכבול את ידינו. במישור הפומבי – אין צורך לנדב מידע או רמיזות על המטרות, היעדים, השיקולים או לוח-הזמנים. אמירתו של שר הביטחון – יואב גלנט לפיה התקיפה באיראן תהיה "קטלנית, מדויקת ומפתיעה. הם לא יבינו מה קרה ואיך" משרתת היטב את הגישה הנידרשת. להותיר עמימות, להתכונן לתרחישי מניעה או תגובה, להתנהל בתחכום ולהשאיר למעשים לדבר בעד עצמם.

לפרק את חיזבאללה מנשקו

המטרה המוצהרת העיקרית לפעולת צה"ל בלבנון היא לאפשר את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. כדי להשיג זאת נידרשים שלושה תנאים: הראשון: הסרת איום הפלישה לשטח ישראל- השגתו מחייבת להבטיח שלא יהיו במרחב הגבול מנהרות או כוחות של חיזבאללה. השני -הסרת איום ירי הנ"ט לעבר ישראל משטח לבנון. לשם כך, נדרשת דחיקתם של כוחות חיזבאללה אל מחוץ לטווח האיום. התנאי השלישי הוא היכולת לשמר לאורך זמן את המצב החדש. הדרך האופטימאלית להשיג זאת היא ע"י יצירת אזור חיץ בדרום לבנון,  ריק מאדם ונתון לשליטה -בתצפית ובאש – על ידי ישראל. מודל "אזור חייץ" אינו יחודי למקרה של ישראל. בעשור האחרון תורכיה יצרה אזור כזה בצפון סוריה כדי להגן על עצמה. העולם עבר על כך לסדר היום.

ההישג הצבאי של צה"ל בלחימה בחיזבאללה עד כה, מגדיל את מרחב התימרון המדיני באשר לתנאים ליום שאחרי. מבחינתה של ישראל, היעדים החשובים ביותר שאליהם יש לשאוף הם פירוק חיזבאללה מנשקו ויצירת הסדרי ביטחון שימנעו את התחמשותו מחדש. יעדים אלה עולים בחשיבותם גם על הרעיונות לייצב את השלטון ולהשפיע על הרכבו.

למה הוא עדיין כאן?

בנאום שנשא במלואת שנה לטבח ה-7/10 הפליג חאלד משעל בהישגיו של "מבול אלאקצה". “הקרב הזה השיג בשנה אחת את מה ששנים לא יכלו להביא, אפילו דעת הקהל הציונית איבדה אמון בעצמה”. הוא קרא לפתוח “חזיתות נוספות למלחמה באויב".  ידיה של מערכת הביטחון הישראלית אמנם מלאות עבודה, אך נדמה כי ארכי-מחבל זה ראוי להשתבץ במקום גבוה יותר ברשימת יעדיה.

לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב

מלחמת יום הכיפורים זעזעה את ישראל מהמסד לטפחות. תחת ביטחה מופרזת באו פיקפוקים. הביטחון העצמי התערער. פתע עלו שאלות שנדחקו במשך הזמן: הלעד נחיה על חרבנו?  (זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", 239). 

51 שנים אחרי, שאלה זו ממשיכה לנקר בנו. לא נוכל לנבא את העתיד הרחוק. באשר לטווח הנראה לעין- אין לנו ברירה אלא לנצח!

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.10.2024. 




הדרישה מאיראן: שגרי כוחות ללבנון כדי להילחם בישראל

בשיח התקשורתי באיראן מאז חיסול נסראללה עולות יוזמות מצד גורמים שונים שמבקשים לשגר כוח שיסייע למאמצי הלחימה של חיזבאללה נגד ישראל. המשטר האיראני בולם את היוזמות האלו, כפי הנראה, משום שהוא יודע שהנזק שהצעד יגרור עולה על התועלת שיכולה לצמוח ממנו. האם איראן תשגר כוחות ללבנון ללחימה נגד ישראל?

הקשר האידיאולוגי והרגשי עם נסראללה

מאז חיסול מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, וביחד עמו מפקד כח קדס בלבנון, עבאס נילפרושאן, ב-27 בספטמבר, עולות באיראן יוזמות מצד חוגים במשטר ובקרב הבייס החברתי שלו, שקוראות לרפובליקה האסלאמית של איראן לשגר כוח מתנדבים ללבנון כדי לסייע לחזבאללה בשעתו הקשה.

המהלומות חסרות התקדים שישראל מנחילה לחיזבאללה מציבות לא רק את ארגון הטרור בשעתו הקשה אלא גם מציבות את איראן במצב בעייתי. הזירה הלבנונית בכלל, וחיזבאללה בפרט, הם הדגם המוצלח ביותר של ייצוא המהפכה האסלאמית, וחיזבאללה הוא "היהלום שבכתר" במערך השלוחים שאיראן הקימה וטפחה מאז ראשית שנות השמונים. מעבר לכך שחזבאללה משמש נדבך אסטרטגי חשוב בתפיסת הביטחון הלאומי של איראן, לרבים בקרב המשטר האיראני היה קשר אידיאולוגי-רגשי עם נסראללה, שהתפתח לאורך שנים ארוכות. הקשרים האלו צמחו כשנסראללה למד בסמינרים הדתיים במרכז הרוחני המוביל באיראן, בעיר קום, עוד במחצית השנייה של שנות השמונים, קודם למינויו של נסראלה למהיג חזבאללה, עבאס מוסווי, ב-1992 בידי צה"ל.

מאז, היחסים האישיים עמו צברו תאוצה, וקבלו דחיפה לאור שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם מפקד כח קדס, קאסם סולימאני, שנכנס לתפקידו ב-1998, ההישג חסר התקדים של נסראללה ב-2000 עם הסגת צה"ל מדרום לבנון, והתברגותו כמפקד בכיר במערך השלוחים של איראן, שהתחדד עוד יותר בעקבות חיסול סולימאני ע"י ארה"ב ב-2020.

"איראן אינה יכולה להיות אדישה לנוכח המהלומות שסופג חזבאלה"




ידיה של איראן מגואלות בדם חיילינו הנהרגים בעזה

התמיכה המזוינת שמגישה איראן מזה שנים ארוכות לארגוני הטרור ברצועת עזה, ובראשם חמאס והג'האד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ), ידועה לכל. קיימות הוכחות ועדויות למכביר, שמציגות זאת היטב. מנהיג איראן ח'אמנהאי אף אישר זאת בפומבי .

בהצהרתו ב-23 ביולי 2014 בה הורה לאנשיו לחמש את הגדה המערבית כשם שהם מחמשים את ארגוני הטרור בעזה: "אני מאמין שיש לחמש גם את הגדה המערבית כמו את עזה. כל אלו שדואגים לגורל הפלסטינים, אם אתם רוצים לעשות משהו למענם, זה מה שיש לעשות."

במסגרת העברות האמל"ח לרצועת עזה, הבריחה טהראן לאורך השנים ארסנל משמעותי של כטב"מים, טילים, רקטות, נשקים, ועוד. לצד זאת, היא העבירה למחבלי החמאס וגא"פ הכשרות טרור שונות במחנות אימונים ברחבי איראן, והשתלמויות למומחי חמאס וגא"פ לשם העברת הידע לידי גורמי הטרור בעזה. האמל"ח הרב שנתפס ע"י צה"ל במבצע ההשתלטות על ספינת הנשק קארין A ב-2002, שיקף את המוטיבציה הרבה של איראן לחמש את רצועת עזה בקשת נרחבת של אמל"ח קטלני. האמל"ח שנתפס כלל רקטות, פצצות מרגמה, רובי צלפים, מוקשים ועוד, במשקל כולל של כ-50 טון.

כעת, במלחמת חרבות ברזל, נראה שאחד מכלי הנשק האיראנים הדומיננטים בשימוש חמאס וגא"פ הוא ה"ציאד האיראני". מדובר ברובה שמקורו בחברה האוסטרית Steyr Mannlicher, שמכרה בפברואר 2004 שמונה מאות יחידות של הרובה שטייר HS .50 שהינו רובה צלפים כבד ומודרני בקליבר 0.5 אינץ'. הנשק משווק ככלי לחיסול צלפי האויב וחדירה דרך חומרים קשים בטווח אפקטיבי של 1,500 מטר. המכירה בוצעה בהסכמת ממשלת אוסטריה, שטענה שהנשק יועד ליחידות שנאבקות בסחר בסמים באיראן. למעשה, מאז העברתו לאיראן, הנשק מיוצר שם, תחת השם AM-50 Sayyad  ("ציאד"), ומשם רובי הצלפים מועברים באופן שיטתי והמוני לשלוחיה של איראן. בהתאם לכך, הטילה ארה"ב ב-2005 סנקציות על חברת Steyr Mannlicher.

כך התאפשר לחזבאללה לבצע שימוש ברובה הצלפים הזה נגד המורדים הסורים במסגרת השתתפותו רבת השנים במלחמת האזרחים בסוריה. חזבאללה משתמש ברובה גם במלחמה הנוכחית, והוא מתהדר בו בפרסומיו ומציגו לראווה כנשק יעיל נגד צה"ל. איראן הבריחה את רובה הצלפים גם לידי מערך השלוחים שלה בעיראק, שהסתייעו בו נגד הכוחות האמריקאים במדינה. כמו כן היא הבריחה את הרובה לחות'ים בתימן, באמצעות מערך ההברחות המשוכלל של כוח קדס לתימן, חרף מאמצי האמריקאים לסכלם (האמריקאים הצליחו ליירט לפחות משלוח נשק אחד מאיראן לחות'ים שכלל את האמל"ח הזה, במאי 2021).

איראן הבריחה את ה-AM-50 Sayyad גם לידי ארגוני הטרור בעזה, שעושים בו שימוש נרחב. חמאס לא הסתיר את קבלת רובה הצלפים, ואף הציגו באחד ממפגני הכוח שקיימה הזרוע הצבאית של חמאס, כתאא'ב אל-קסאם, במאי 2021. לפי תיעוד שהתפרסם, המחבלים שבצעו את מתקפת הטבח ב-7 באוקטובר, השתמשו בין היתר גם באמל"ח זה. מאז פרוץ המלחמה, חמאס וגא"פ עושים בו שימוש נרחב נגד חיילי צה"ל שפועלים ברצועה, כפי שניכר בפרסומים שבהם הם מתעדים שוב ושוב את פיגועיהם הקטלניים.

בימים אלו הוגשה בבית המשפט בארה"ב תביעה נגד איראן בידי חלק מנפגעי מתקפת הטבח מה-7 באוקטובר. הסיוע האיראני לחיזוק בניין הכוח של חמאס וגא"פ, כפי שמתבטא בהברחת ה'ציאד' הקטלני, הוא עדות נוספת מדוע איראן צריכה לשלם על חלקה במתקפת הטבח, מבחינות רבות. המלחמה והמציאות הדינמית מחייבת את ישראל לעצב מחדש בדחיפות את האסטרטגיה מול איראן, ששואפת להעצים את מערך השלוחים, ולהדק את מעגל האש סביבה. הברחת רובה הצלפים 'ציאד' מאיראן לעזה, כמו גם ליתר שלוחי של איראן באזור, מתבצעת כחלק מהאסטרטגיה הזו. לאור היעילות של ה'ציאד', אין תמה שהאתר משרק, המקורב לחוגים ביטחוניים באיראן (לפי הנטען לארגון המודיעין במשמרות המהפכה), התגאה בכתבתו ב-4 ביולי על "ציד רוצחי הילדים הציונים באמצעות 'ציאד' האיראני" בידי חמאס. משרק דיווח שהנשק הזה מאפשר לחמאס להתעמת ביעילות מול צה"ל, ומשפר את כוח העמידות שלו מול ישראל. למול הדיון הנוקב שמתנהל סביב שאלת המשך השליטה הישראלית בציר פילדלפי ומעבר רפיח, עורק ראשי בציר ההברחות של חמאס, ראוי לזכור את התוצאה הקטלנית של ההברחה השיטתית של ה'ציאד' האיראני, כמו גם אמל"ח איראני רב אחר, לחמאס לאורך השנים, תוך ניצול הפקרת הגבול בין רפיח למצרים בעיקר מאז הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ב-2005. לצד זאת, בהבט של היערכות כוחותינו, ישראל חייבת לצאת מנקודת הנחה שאמל"ח שמצוי בידי איראן יגיע גם לשלוחיה, בהתאם להיותה גורם ראשי שמציף את האזור באמל"ח מגוון.

פורסם בישראל היום, בתאריך 22.07.2024.




שינוי כללי המשחק בשכונה: האיראנים צריכים להתחיל לכסוס ציפורניים

מאז ההתנקשות באיסמעיל הנייה במתחם מאובטח של משמרות המהפכה בבירת איראן, נדמה שמדינת ישראל והציבור בישראל מתכנסים אל מרחב חרדה מפני התגובה האיראנית, כשהכול כורים אוזן ונושאים עיניים להצהרות איראניות ולפעולת התגמול. השיח התקשורתי מתכנס ברובו אל שרטוט תרחישי אימה ואזהרות מפני הסכנה שבהתדרדרות למלחמה אזורית, לעתיד היחסים עם ארה"ב ולהיקף הנזקים שעלולה ישראל לספוג. הפרוגנוזה, ברוב המקרים ואצל רוב המפרשנים, היא לחתור לסיום המלחמה ברצועת עזה, לממש את עסקת החטופים, להגיע להפסקת אש בחזית הצפונית ולהרגיע את המערכת האזורית הגועשת.

ראשית, חשוב להדגיש כשמדברים על ההתדרדרות למלחמה אזורית, שמדינת ישראל כבר מצויה מאז ה-7 באוקטובר במלחמה אזורית בשבע זירות, עם השפעות והשלכות גלובליות רחובות ביותר. בנוסף, חשוב להבהיר שהתרחיש שמנסים לתאר – שבמסגרתו ישראל מסיימת את הלחימה בעזה עם עסקת חטופים שתרגיע את חיזבאללה, ומשם נוכל להתקדם לעיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה על בסיס תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית ולייצב את המזרח התיכון כולו – הוא תרחיש שאינו מתכתב בהכרח עם המציאות ולא עם מאפייני התנהלותה של חמאס. הסיכוי הסביר יותר הוא ששלב ב' של עסקת החטופים יסוכל על ידה, ולפיכך הפסקת המלחמה בעזה ועסקת החטופים בתנאים הקיימים עלולים להתברר ככשלים מוסרי ואסטרטגי חמורים. סופו של מהלך בתנאים המוצעים כרגע הוא אי החזרתם של כל החטופים, במחיר שיקום חמאס כריבון וככוח צבאי, חזרת האיום על יישובי העוטף ועל ישראל בכלל, והפחת רוח במפרשי ציר ההתנגדות על כל רכיביו באופן שיאפשר את המשך השתוללותה הבריונית של איראן במרחב.

ועתה להקשר האיראני. בעת הזו, חשוב להסביר לציבור בישראל ולעולם כולו, שאיראן היא מדינה פגיעה ביותר. שיכולות ההגנה וההתקפה שלה פחותות משמעותית מאלו של ישראל. שהמציאות הכלכלית והתשתיתית שם רעועה עד כדי קורסת. איראן נטולת יכולות התקפיות אוויריות, ומה שיש לה אינו מאפשר לה לתקוף את ישראל. איראן יכולה לעשות עוד מאותו דבר ובהיקפים יותר גדולים. עוד פריטי תמ"ס וכטב"מ מאלו שכבר הכרנו ב-14 באפריל ועוד פעולות דומות של שלוחיה. ישראל לעומתה, יכולה להכאיב לאיראן הרבה יותר. נדמה שמנהיגי איראן מבינים את כוח ההיזק של ישראל, חוששים יותר משנדמה ושוקלים את דרך תגובתם באופן הרבה יותר זהיר משנדמה.

מצוקת המים באיראן נוראה. אזורים שלמים מתייבשים, הספקת המים אינה סדירה, אזורים חקלאיים מתייבשים ואוכלוסייה כפרית נוטשת את המרחבים החקלאיים ועוברת לערים הגדולות. הספקת המים המצומצמת והמקרטעת נשענת על תשתית מאוד ישנה ורעועה ועל מספר קטן של סכרים ומאגרי מים. סכר מים הוא דבר פגיע מאוד, גם לפגיעה מרחוק, באמצעים שיש לישראל ושאיכותם ורמת דיוקם טובות הרבה יותר מאלו של האיראנים. השבתה של שני סכרי מים תגרום למצוקת מים קשה באיראן. כך גם לגבי תשתיות הנפט, נמלי הים והאוויר, תשתיות החשמל ותשתיות לאומיות אחרות.

ועדיין, ההעדפה האסטרטגית הנכונה בעבור ישראל בעת הזו היא להימנע מהרחבת המלחמה. מאידך גיסא, מלחמה אזורית כזו עשויה להימצא גם כהזדמנות לשינוי כללי המשחק והמשוואות המעוותות, המתקיימות בשכונה האלימה והלא יציבה שלנו כבר יותר מדי זמן. ישראל נדרשת שלא לגרור את ארצות הברית למלחמה אזורית שאזרחיה אינם רוצים בה, ולכן עליה לשקול את פעולתה גם בהקשר הזה. אך בהינתן תגובה איראנית מוגזמת, חייבת ישראל להגיב ובעוצמה מכאיבה שאיננה ניתנת לפרשנות. ואם אז תתרחב אותה מלחמה אזורית, הרי לא ישראל גררה את ארה"ב לתוכה, אלא איראן. במלחמה כזו, כשארה"ב מעורבת ומחליטה להסיר את הכפפות, איראן תמצא עצמה במצוקה קשה מנשוא – ואולי אז יתחילו דברים באיראן להשתנות. אולי אז יתחיל המסע למיגורו של משטר האייתולות.

למול האיומים האיראנים, צריכה ישראל להבהיר שפגיעה איראנית ראשונה בתשתית אזרחית ישראלית, תוביל להשבתת מתקני הנפט שלה; פגיעה שנייה להשבתת מערכת הספקת המים; פגיעה שלישית להשבתת מערכת הספקת החשמל, וכך הלאה. את הציפורניים צריכים לכסוס בטהרן ובכל רחבי איראן, ואת המשטר האיראני יש להעמיד על קרן הדילמה בכל הנוגע לאופי תגובתו.

המחוללת הראשית של המלחמה האזורית שבה ישראל נתונה היא איראן, שגם ממשיכה במאמציה לחזק את שלוחיה. בנפול חמאס ומשהבין המשטר האיראני שאיבד נכס משמעותי, הוא פונה לחיזוק התחליף באמצעות מאמצים לחיזוק ולעיבוי תשתיות הטרור ביהודה ובשומרון. העלייה בהיקף הסיכולים והגידול שבהיקף הנשק וחומרי הנפץ התקניים שברשות תשתיות הטרור באיו"ש, הם בין היתר תולדה של מהלכי החימוש של איראן, ושל מאמציה להגברת הטרור מאיו"ש והפיכתה לעוד שלוחה איראנית פעילה במסגרת אסטרטגיית "טבעת האש".

ההתמקדות הישראלית המתמשכת בטיפול רק בשלוחי איראן ופחות באיראן עצמה, מאפשר לאחרונה מרחב נוחות אסטרטגי, בין היתר בגין הרתיעה האמריקאית מפני פגיעה באיראן ובנכסים שחשובים לה. אלה מאפשרים לאיראן להמשיך להתנהל ולהתנהג כבריון השכונתי ולנסות ולהטיל את חיתתה על ישראל, המרחב והעולם כולו. אם בשלה העת לקפד את ראש התמנון ולפגוע באיראן באופן שירסן משמעותית את התנהגותה הבריונית, הרי מדובר במבחן המנהיגות המורכב והמאתגר ביותר שקם לישראל מזה שנות דור. אם איראן תפעל באופן שיחייב תגובה ישראלית חריפה, שתכליתה כאמור היא שינוי מן היסוד של כללי המשחק בשכונה, תוכל ישראל ותצטרך לעשות את המתחייב. זו תהא שעת אמת של האומה כולה וגם מחיר כבד עלול להיגבות מאיתנו, אלא שחשוב לזכור שמחיר כבד הרבה יותר ייגבה מאיראן, ואת זה חשוב מאוד שהציבור בישראל יבין, המרחב יֵדע והקהילה הבינלאומית תפנים.

ובכל הנוגע לעסקת החטופים – אותה יש לבצע בתנאים ההולמים את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל, ולא כתגובה נפחדת לאיומים איראניים או ללחץ אמריקאי. ואם בשלו העת והתנאים לעסקה, הרי נכון לה לישראל לפעול למימושה ובניתוק מוחלט מהאיומים האיראניים. אחרת, איראן היא שמרתיעה את ישראל ולא להיפך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 04.08.2024.




תום עונת החיוכים: שני החיסולים דוחקים את איראן לפינה

טהרן שפעה חיוכים ביום שלישי. מנהיגים ערבים ומוסלמים רבים באו להשתתף בטקס החגיגי להשבעת נשיא איראן החדש מסעוד פזשכיאן. היו שם בין היתר סגן מנהיג חיזבאללה נעים קאסם, מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי זיאד נח'אלה, ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה, שר החוץ המצרי סאמח שוכרי, דובר החות'ים בתימן מוחמד עבד א־סלאם, ורבים אחרים.

כולם התקבצו ובאו לטקס הנוצץ שבו נכנס פזשכיאן לתפקידו, אחרי שקודמו בלשכת הנשיאות, אבראהים ראיסי, מצא את מותו בהתרסקות מסוקו במאי. הנשיא לשעבר, אגב, השתתף באירוע באופן סמלי: תמונה ממוסגרת שלו הונחה על כיסא לצד מחליפו. סביב הטקס הספיקו כמה מהמנהיגים להיפגש ביחידות עם מנהיגה הרוחני העליון של איראן, עלי חמינאי, ואולי לתאם את המשך המלחמה שלהם בישראל.

סיום האירוע נתן את האות לתום עונת החיוכים. השעות הבאות היו כואבות למדי לראשי הציר האיראני, שאיבד שתיים מהדמויות הבכירות שלו במתקפות פתאומיות. החיסול הראשון בוצע בשעות הערב בלבנון: ישראל תקפה ברובע דאחייה בביירות, בתום חצי שבוע של השערות קדחתניות על תגובתה האפשרית לשיגור הטיל בשבת למג'דל־שמס, שהביא למותם של 12 ילדים ונערים. יעד התקיפה היה האיש הבכיר ביותר בחיזבאללה מלבד חסן נסראללה – פואד שוכר, סיד (או חאג') מוחסן, הנחשב למפקד הצבאי הבכיר ביותר בארגון הטרור השיעי. יש מי שאומרים שהוא חשוב לארגון אפילו יותר מנסראללה עצמו.

התקיפה בוצעה, לפי הדיווחים, באמצעות ירי טילים מכטב"ם ישראלי או ממטוס קרב של חיל האוויר לעבר המבנה שבו שהה שוכר. באופן מפתיע למדי, הוא לא הסתתר בבונקר, וכך התאפשר חיסולו. רק ביום רביעי לפנות ערב דווח בתקשורת כי גופתו של שוכר נמצאה בהריסות המבנה שהותקף. ישראל הזדרזה להודיע כבר בשלישי בלילה על ביצוע המתקפה וכי שוכר אכן חוסל. שר הביטחון יואב גלנט כתב בחשבון X שלו מיד עם הדיווחים הראשונים על התקיפה בביירות, בעברית ובאנגלית, כי "חיזבאללה חצה את הקו האדום". בהמשך הוסיף: "בפעולה קטלנית, מדויקת ומקצועית, כוחות צה"ל חיסלו הלילה את רמטכ"ל חיזבאללה".

שתי מילים על שוכר: מלבד האחריות הישירה שהדביקה לו ישראל לירי על מג'דל־שמס, כמפקד חיזבאללה הוא פיקח ישירות על מעשים שהובילו למותם של מאות ואלפי בני אדם. שוכר פעיל בחיזבאללה כבר 30 שנה. הוא השתתף בתכנון הפיגוע נגד כוחות הנחתים האמריקניים בביירות באוקטובר 1983 – שבו נהרגו 241 חיילי צבא ארה"ב. על חלקו במעשה זה הציבה ארה"ב פרס של 5 מיליון דולר על ראשו. לפי הדיווחים שוכר היה ממונה על פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, וגם יועצו הצבאי הקרוב ביותר של נסראללה. הוא היה מעורב ישירות, לדברי צה"ל, בחטיפת גופותיהם של שלושת חיילי צה"ל בנימין אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד בשנת 2000.

חיסולו של שוכר הוא מכה קשה מאוד לציר האיראני, ולחיזבאללה בפרט. אלא שבכך לא תמו תלאותיהם של מנהיגי איראן: באמצע הלילה, שעות ספורות לאחר מכן, נורה לפי הדיווחים טיל מדויק לעבר חדר האירוח בטהרן שבו לן הנייה, מנהיג חמאס. הנייה, שהתארח בעיר לרגל השבעת פזשכיאן, נהרג במקום עם אחד משומרי ראשו. בדיווחי התקשורת נטען כי גם בכיר הג'יהאד האסלאמי נח'אלה היה בבניין, אך לא דווח עד כה אם נפגע באירוע.

בכירים איראנים סיפרו בעילום שם בתקשורת כי חיסולו של הנייה – שישראל לא קיבלה אחריות עליו – נעשה באמצעות שיגור טיל קרקע־קרקע ממדינה אחרת. פעולה זו, לצד החיסול של שוכר, נטען בניו־יורק טיימס, הותירה את מנהיגי איראן ב"מצב של הלם".

יש לציין כי הדיווחים על אופן חיסולו של הנייה מפתיעים מעט. אם בתקיפה הישראלית בדאחייה נפוצו תוך דקות ספורות בכל כלי התקשורת הבינלאומיים ידיעות על פיצוץ בביירות, הרי שעל הפגיעה בהנייה נודע רק מהצהרות רשמיות של חמאס ומשמרות המהפכה בשעות הבוקר – אף שהתקיפה לכאורה בוצעה בלילה. קצת מוזר שפיצוץ בלב טהרן לא פורסם באמצעי התקשורת קודם לכן, כפי שקורה פעמים רבות במקרים של שיגור טילים לעבר יעד בלב עיר גדולה. ייתכן שהדבר מעיד על מבוכה איראנית, שכן בטהרן לא מבינים לגמרי מה אירע בתקיפה, או כיצד התבצעה.

מכל מקום, מה שחשוב במקרה הזה הוא התוצאות. בין יום שלישי לרביעי בבוקר ספג הציר האיראני שתי מכות משמעותיות, ברמה התודעתית והמבצעית, שנוספו לתקיפה הישראלית – ואחר כך גם האמריקנית והבריטית – על נמל חודיידה בתימן בשבוע שעבר. אלו מהלומות כואבות, שגם מדגימות את כוחה של ישראל להסב נזק לאויביה וגם את החדירוּת היחסית שלהם למתקפות מבחוץ.

אין פלא שהמדינות המזוהות עם הציר פרסמו הודעות גינוי לאחר חיסולו של הנייה. לא מדובר רק בהפגנת הזדהות, אלא אולי אפילו במעט חשש. רוסיה גינתה את המעשה בחריפות. קטר קבעה כי מדובר ב"הסלמה מסוכנת". טורקיה – שנשיאה ארדואן שיגר בתחילת השבוע איום הזוי־משהו כי יפלוש לישראל עם צבאו – הכריזה כי המעשה מוכיח שישראל אינה מעוניינת בשלום. החות'ים הודיעו שיורידו את הדגל לחצי התורן, ואיימו כי יגיבו נגד ישראל. חיזבאללה הצהיר ש"חיסולו של הנייה רק יוסיף לנחישותם של לוחמי הג'יהאד בכל הזירות", ובהמשך אמר אחד מנציגיו ש"ישראל דורשת מלחמה", במה שעשוי לבשר על צעדיו הבאים של הארגון הלבנוני.

כוכב עולה

הנייה, המשמש ראש הלשכה המדינית של חמאס מאז 2017, הוא פעיל ותיק מאוד בתנועה. כבר ב־1987 שהה במעצר מנהלי בישראל בעקבות פעילותו, ושנתיים לאחר מכן החל לרצות עונש מאסר של שלוש שנים. הוא היה ממגורשי חמאס למרג' א־זהור בלבנון ב־1992 – צעד שעליו החליטה ממשלת ישראל בעקבות החטיפה והרצח של השוטר נסים טולדנו. מאות פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי הועברו אז ללבנון, שם התקבצו תקופה לא ארוכה, מעט יותר משנה וחצי. הם החליפו ביניהם ידע, למדו מיומנויות חדשות, ובנו קשרים ששימשו בשנים הבאות לגיבוש תשתיות הטרור ביהודה, שומרון ועזה.

הנייה היה ממקורביו של אחד ממייסדי חמאס, אחמד יאסין, ומונה לראש לשכתו לאחר ששוחרר מהכלא ב־1997. משם ואילך החלה קרנו לעלות בענף ה"פוליטי" של ארגון הטרור, והוא נחשב לאחד מראשי התנועה. הוא ניצל מניסיון חיסול כששהה עם ראשי חמאס האחרים בעזה במבנה שהופצץ במבצע "קטיף כלניות" ב־2003, אך עקב השימוש בפצצה קטנה יחסית, מחשש מפגיעה בחפים מפשע, הוא נפצע קל בלבד. איש מראשי חמאס שהיו שם, כולל הבכירים ביותר, לא נהרג. אגב, לאחר שדובר צה"ל אישר אתמול את חיסול רמטכ"ל חמאס מוחמד דף בעזה, היחיד שנותר בחיים מכל החבורה שהתקבצה באותו בניין ב־2003 הוא מחמוד א־זהאר, שהיה אז סגנו של יאסין.

בינואר 2006 התמודד הנייה בבחירות האחרונות שקיימה הרשות הפלסטינית. חמאס בראשותו הביס את פת"ח והוביל את הנייה להתמנות לראש ממשלת הרשות – תפקיד שבו החזיק עד יוני 2007. הנייה פוטר מראשות הממשלה בידי אבו־מאזן בעקבות העימותים שפרצו בין חמאס לפת"ח בעזה, שבסופם עבר השלטון ברצועה בכוח הזרוע לידי חמאס.

אבו־מאזן מיהר לגנות את החיסול של הנייה מיד ביום רביעי בבוקר, אך סביר להניח שהוא אינו עצוב במיוחד. עד היום זוכה הנייה לאהדה גדולה בסקרים המתקיימים בקרב הפלסטינים, ובשאלה למי להצביע (אם יתקיימו בחירות) הוא זכה לניצחון על פני כל מועמד אחר מלבד מרואן ברגותי.

כמה פעמים היה הנייה יעד לחיסול: מלבד הניסיון הישראלי ב־2003, פעילי פת"ח ביקשו להתנקש בחייו ב־2006 אך לא הצליחו. צה"ל הפציץ את ביתו ב־2014, אך הוא לא שהה בו באותה עת. בשנים האחרונות התגורר הנייה בקטר, אחרי שב־2017 הפסיד בבחירות הפנימיות לראשות התנועה ליחיא סינוואר, ובמקביל החליף את ח'אלד משעל בתפקיד ראש הלשכה המדינית. טקס ההלוויה שלו צפוי להתחיל באיראן ולהמשיך לקטר, שם גם ייקבר.

בשבעה באוקטובר היה הנייה בביקור בטורקיה. באירוע מצולם ומתועד הוא הוביל תפילת הודיה של ראשי חמאס על המתקפה המוצלחת, כשלצידו סגנו סאלח אל־עארורי. אף שבירך על המלחמה, היא גבתה ממנו מחיר אישי כבד: כמה מנכדיו נהרגו, שלושה מילדיו חוסלו על ידי צה"ל, וכך גם אחותו. אחות אחרת, המתגוררת בישראל, נעצרה באפריל בחשד שקיימה קשר עם גורמי טרור.

אחרי מותם של ילדיו באפריל – ימים ספורים לפני המתקפה האיראנית על ישראל – נשמע הנייה מברך את אללה. בהמשך התראיין ואמר "אני מודה על הכבוד שהעניק לי על ששלושה מבניי וכמה מנכדיי הם שהידים". כעת זכה גם הנייה לכבוד והפך לשהיד, ובכך הצטרף לרבים אחרים מראשי חמאס.

חלק ממערכה כוללת

סביר להניח שאיראן לא תעבור בשתיקה על שני החיסולים. במיוחד נכונים הדברים לנוכח העובדה שהחשבון שלה מול ישראל כבר פתוח בעקבות המתקפה על נמל חודיידה, שבו השתמשה איראן לפי הדיווחים כדי להעביר תחמושת לשלוחה התימנית שלה. הדימוי שלה נפגע בעקבות המתקפות הללו, והיא לא תרשה לעצמה כעת להפגין שום חולשה. כבר ב־14 באפריל, למחרת מתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל – שבאה בעקבות חיסולו של מוחמד רזא זהאדי, בכיר משמרות המהפכה בדמשק – הצהירו ראשי הצבא באיראן כי "הצבנו משוואה חדשה". הם התכוונו כי יגיבו על כל פגיעה של ישראל באחד מאנשי שלומה. גם ערב המתקפה בלבנון השבוע איימה איראן שתגיב בחריפות על כל תקיפה ישראלית בביירות, וכי ישראל תשלם על כך מחיר.

כעת נותר לראות מה תנסה טהרן לעשות בתגובה על האירועים האחרונים. אומנם לא מדובר בפגיעה באיראנים אלא בבעלי בריתם, אולם קשה להאמין שמנהיגי הרפובליקה יסתפקו בתגובה סמלית אחרי תקיפה בפרופיל גבוה כל כך בלב בירתם. חמינאי הכריז בבוקר יום רביעי כי מותו של הנייה "על אדמתנו" מחייב נקמה.

איראן, אם כן, כבר הודיעה שהפגיעה שלה בישראל "בלתי נמנעת", וכעת צריך לראות מה בדיוק תהיה היקפה. שעות ספורות אחרי החיסול הכריזה איראן על כינוס חירום בביתו של חמינאי שבו ידונו באפשרויות התגובה. כנראה היא גם ניצלה את הנוכחות של ראשי הציר בטהרן כדי לכנס אותם יחד לשם כך. בהערת אגב, חשוב לשים לב לנוכחות של שר החוץ המצרי בהשבעה ביום שלישי, ערב החיסול. ההתקרבות בין מצרים לאיראן בהחלט צריכה להדאיג לא מעט אנשים בירושלים.

בנוסף צריך להמתין ולראות כיצד ישפיע החיסול על התנהלותו של חמאס. עד כה במהלך המלחמה נמנעה ישראל לרוב מלתקוף את בכירי חמאס בחו"ל, לפחות מאז חיסולו של עארורי בינואר המיוחס לישראל. יש לציין כי על אף תפקידו הרשמי כסגן ראש הלשכה המדינית בארגון, עארורי לא נמנע מלעסוק בעצמו בטרור, כך שקשה לסווג אותו רק כפעיל "פוליטי". אם ישראל תתחיל לפגוע במנהיגי חמאס מחוץ לעזה, תהיה זו חזית חדשה שכוחות הביטחון יפעלו בה, וגם אמצעי לחץ חדש על ארגון הטרור לקראת הסכם אפשרי לשחרור כמה מהחטופים שמוחזקים ברצועה.

ואכן, ייתכן שהחיסול של הנייה ישפיע על התנהלות חמאס במשא ומתן עם ישראל. אומנם למותו של הנייה יש חשיבות סמלית בעיקר, והנזק שלו הוא להנהגת חמאס שאיננה צבאית; עם זאת, הנייה קיים בחודשים האחרונים כמה ביקורים בטהרן וישיבות עם ראשי המשטר האיראני, והוא זה שניהל את הקשרים הפומביים עם חמינאי. היעלמותו מהשטח עשויה לפגוע בדרכי התקשורת של הנהגת חמאס עם טהרן, אף שבוודאי מדובר במכשול שעליו יתגברו בחלוף זמן קצר.

בה בעת, החיסול מותיר ריק בראשות חמאס. סינוואר נשאר כמעט בבדידות מזהרת בראשות ארגון הטרור, ובכירי ההנהגה הנותרים מוכרים פחות מקודמיהם. הידועים שבהם הם משעל וגם מוסא אבו־מרזוק, שלא זכה לאהדה מיוחדת בציבור הפלסטיני. היעדר הנהגה אחרת עשוי לאפשר לסינוואר להקשיח את עמדותיו, והחיסול עצמו בוודאי יביא להשעיית השיחות לפרק זמן כלשהו, אך סביר יותר להניח שמנהיג חמאס בעזה מרגיש את מפלס הלחץ סביבו הולך וגובר. המשך הפעילות ברצועה עשוי לגרום לו לחתור במהירות לעסקה, שלפחות באופן זמני תקל מעליו את הלחץ.

בראיית ישראל, המהלכים האחרונים מאותתים לראשי הציר האיראני שהיא מסירה את הכפפות. אומנם הממשלה בירושלים לא בחרה בהכרח במהלך שיוביל למלחמה אזורית כוללת, אבל סביר להניח שצה"ל מתכונן גם לאפשרות הזאת, ואולי אפילו בטווח הזמן המיידי לתגובה איראנית הדומה למתקפת הכטב"מים והטילים מאפריל. שלשום בלילה נודע מפי מקורות איראניים רשמיים כי חמינאי הורה לתקוף ישירות את ישראל בתגובה לחיסולים, כך שזו אפשרות סבירה בהחלט. ארה"ב מצידה כבר הצהירה פומבית כי תסייע לישראל בהגנה, כמו שעשתה במתקפה הקודמת.

לכן העיניים יהיו נשואות לישראל, לראות כיצד תנהג אם תותקף. בניגוד לאפריל, אז הסתפקה ישראל בתגובה נקודתית, חשוב מאוד להבהיר כעת לאיראנים שאנו לא מוכנים להשלים עם קיומה של משוואה כמו זו שברצונם להציב. כל תקיפה שלהם עלינו – מתימן, מעיראק או מאיראן עצמה – צריכה להיענות בפעולה ישראלית מוחצת ונחושה. אם יש מידע מודיעיני על תקיפה אפשרית, ישראל צריכה אפילו לצאת למכה מקדימה. הדברים נכונים גם לגבי תגובה של חיזבאללה לחיסולו של שוכר.

טהרן שפעה חיוכים ביום שלישי. מנהיגים ערבים ומוסלמים רבים באו להשתתף בטקס החגיגי להשבעת נשיא איראן החדש מסעוד פזשכיאן. היו שם בין היתר סגן מנהיג חיזבאללה נעים קאסם, מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי זיאד נח'אלה, ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה, שר החוץ המצרי סאמח שוכרי, דובר החות'ים בתימן מוחמד עבד א־סלאם, ורבים אחרים.

כולם התקבצו ובאו לטקס הנוצץ שבו נכנס פזשכיאן לתפקידו, אחרי שקודמו בלשכת הנשיאות, אבראהים ראיסי, מצא את מותו בהתרסקות מסוקו במאי. הנשיא לשעבר, אגב, השתתף באירוע באופן סמלי: תמונה ממוסגרת שלו הונחה על כיסא לצד מחליפו. סביב הטקס הספיקו כמה מהמנהיגים להיפגש ביחידות עם מנהיגה הרוחני העליון של איראן, עלי חמינאי, ואולי לתאם את המשך המלחמה שלהם בישראל.

סיום האירוע נתן את האות לתום עונת החיוכים. השעות הבאות היו כואבות למדי לראשי הציר האיראני, שאיבד שתיים מהדמויות הבכירות שלו במתקפות פתאומיות. החיסול הראשון בוצע בשעות הערב בלבנון: ישראל תקפה ברובע דאחייה בביירות, בתום חצי שבוע של השערות קדחתניות על תגובתה האפשרית לשיגור הטיל בשבת למג'דל־שמס, שהביא למותם של 12 ילדים ונערים. יעד התקיפה היה האיש הבכיר ביותר בחיזבאללה מלבד חסן נסראללה – פואד שוכר, סיד (או חאג') מוחסן, הנחשב למפקד הצבאי הבכיר ביותר בארגון הטרור השיעי. יש מי שאומרים שהוא חשוב לארגון אפילו יותר מנסראללה עצמו.

התקיפה בוצעה, לפי הדיווחים, באמצעות ירי טילים מכטב"ם ישראלי או ממטוס קרב של חיל האוויר לעבר המבנה שבו שהה שוכר. באופן מפתיע למדי, הוא לא הסתתר בבונקר, וכך התאפשר חיסולו. רק ביום רביעי לפנות ערב דווח בתקשורת כי גופתו של שוכר נמצאה בהריסות המבנה שהותקף. ישראל הזדרזה להודיע כבר בשלישי בלילה על ביצוע המתקפה וכי שוכר אכן חוסל. שר הביטחון יואב גלנט כתב בחשבון X שלו מיד עם הדיווחים הראשונים על התקיפה בביירות, בעברית ובאנגלית, כי "חיזבאללה חצה את הקו האדום". בהמשך הוסיף: "בפעולה קטלנית, מדויקת ומקצועית, כוחות צה"ל חיסלו הלילה את רמטכ"ל חיזבאללה".

שתי מילים על שוכר: מלבד האחריות הישירה שהדביקה לו ישראל לירי על מג'דל־שמס, כמפקד חיזבאללה הוא פיקח ישירות על מעשים שהובילו למותם של מאות ואלפי בני אדם. שוכר פעיל בחיזבאללה כבר 30 שנה. הוא השתתף בתכנון הפיגוע נגד כוחות הנחתים האמריקניים בביירות באוקטובר 1983 – שבו נהרגו 241 חיילי צבא ארה"ב. על חלקו במעשה זה הציבה ארה"ב פרס של 5 מיליון דולר על ראשו. לפי הדיווחים שוכר היה ממונה על פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, וגם יועצו הצבאי הקרוב ביותר של נסראללה. הוא היה מעורב ישירות, לדברי צה"ל, בחטיפת גופותיהם של שלושת חיילי צה"ל בנימין אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד בשנת 2000.

חיסולו של שוכר הוא מכה קשה מאוד לציר האיראני, ולחיזבאללה בפרט. אלא שבכך לא תמו תלאותיהם של מנהיגי איראן: באמצע הלילה, שעות ספורות לאחר מכן, נורה לפי הדיווחים טיל מדויק לעבר חדר האירוח בטהרן שבו לן הנייה, מנהיג חמאס. הנייה, שהתארח בעיר לרגל השבעת פזשכיאן, נהרג במקום עם אחד משומרי ראשו. בדיווחי התקשורת נטען כי גם בכיר הג'יהאד האסלאמי נח'אלה היה בבניין, אך לא דווח עד כה אם נפגע באירוע.

בכירים איראנים סיפרו בעילום שם בתקשורת כי חיסולו של הנייה – שישראל לא קיבלה אחריות עליו – נעשה באמצעות שיגור טיל קרקע־קרקע ממדינה אחרת. פעולה זו, לצד החיסול של שוכר, נטען בניו־יורק טיימס, הותירה את מנהיגי איראן ב"מצב של הלם".

יש לציין כי הדיווחים על אופן חיסולו של הנייה מפתיעים מעט. אם בתקיפה הישראלית בדאחייה נפוצו תוך דקות ספורות בכל כלי התקשורת הבינלאומיים ידיעות על פיצוץ בביירות, הרי שעל הפגיעה בהנייה נודע רק מהצהרות רשמיות של חמאס ומשמרות המהפכה בשעות הבוקר – אף שהתקיפה לכאורה בוצעה בלילה. קצת מוזר שפיצוץ בלב טהרן לא פורסם באמצעי התקשורת קודם לכן, כפי שקורה פעמים רבות במקרים של שיגור טילים לעבר יעד בלב עיר גדולה. ייתכן שהדבר מעיד על מבוכה איראנית, שכן בטהרן לא מבינים לגמרי מה אירע בתקיפה, או כיצד התבצעה.

מכל מקום, מה שחשוב במקרה הזה הוא התוצאות. בין יום שלישי לרביעי בבוקר ספג הציר האיראני שתי מכות משמעותיות, ברמה התודעתית והמבצעית, שנוספו לתקיפה הישראלית – ואחר כך גם האמריקנית והבריטית – על נמל חודיידה בתימן בשבוע שעבר. אלו מהלומות כואבות, שגם מדגימות את כוחה של ישראל להסב נזק לאויביה וגם את החדירוּת היחסית שלהם למתקפות מבחוץ.

אין פלא שהמדינות המזוהות עם הציר פרסמו הודעות גינוי לאחר חיסולו של הנייה. לא מדובר רק בהפגנת הזדהות, אלא אולי אפילו במעט חשש. רוסיה גינתה את המעשה בחריפות. קטר קבעה כי מדובר ב"הסלמה מסוכנת". טורקיה – שנשיאה ארדואן שיגר בתחילת השבוע איום הזוי־משהו כי יפלוש לישראל עם צבאו – הכריזה כי המעשה מוכיח שישראל אינה מעוניינת בשלום. החות'ים הודיעו שיורידו את הדגל לחצי התורן, ואיימו כי יגיבו נגד ישראל. חיזבאללה הצהיר ש"חיסולו של הנייה רק יוסיף לנחישותם של לוחמי הג'יהאד בכל הזירות", ובהמשך אמר אחד מנציגיו ש"ישראל דורשת מלחמה", במה שעשוי לבשר על צעדיו הבאים של הארגון הלבנוני.

כוכב עולה

הנייה, המשמש ראש הלשכה המדינית של חמאס מאז 2017, הוא פעיל ותיק מאוד בתנועה. כבר ב־1987 שהה במעצר מנהלי בישראל בעקבות פעילותו, ושנתיים לאחר מכן החל לרצות עונש מאסר של שלוש שנים. הוא היה ממגורשי חמאס למרג' א־זהור בלבנון ב־1992 – צעד שעליו החליטה ממשלת ישראל בעקבות החטיפה והרצח של השוטר נסים טולדנו. מאות פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי הועברו אז ללבנון, שם התקבצו תקופה לא ארוכה, מעט יותר משנה וחצי. הם החליפו ביניהם ידע, למדו מיומנויות חדשות, ובנו קשרים ששימשו בשנים הבאות לגיבוש תשתיות הטרור ביהודה, שומרון ועזה.

הנייה היה ממקורביו של אחד ממייסדי חמאס, אחמד יאסין, ומונה לראש לשכתו לאחר ששוחרר מהכלא ב־1997. משם ואילך החלה קרנו לעלות בענף ה"פוליטי" של ארגון הטרור, והוא נחשב לאחד מראשי התנועה. הוא ניצל מניסיון חיסול כששהה עם ראשי חמאס האחרים בעזה במבנה שהופצץ במבצע "קטיף כלניות" ב־2003, אך עקב השימוש בפצצה קטנה יחסית, מחשש מפגיעה בחפים מפשע, הוא נפצע קל בלבד. איש מראשי חמאס שהיו שם, כולל הבכירים ביותר, לא נהרג. אגב, לאחר שדובר צה"ל אישר אתמול את חיסול רמטכ"ל חמאס מוחמד דף בעזה, היחיד שנותר בחיים מכל החבורה שהתקבצה באותו בניין ב־2003 הוא מחמוד א־זהאר, שהיה אז סגנו של יאסין.

בינואר 2006 התמודד הנייה בבחירות האחרונות שקיימה הרשות הפלסטינית. חמאס בראשותו הביס את פת"ח והוביל את הנייה להתמנות לראש ממשלת הרשות – תפקיד שבו החזיק עד יוני 2007. הנייה פוטר מראשות הממשלה בידי אבו־מאזן בעקבות העימותים שפרצו בין חמאס לפת"ח בעזה, שבסופם עבר השלטון ברצועה בכוח הזרוע לידי חמאס.

אבו־מאזן מיהר לגנות את החיסול של הנייה מיד ביום רביעי בבוקר, אך סביר להניח שהוא אינו עצוב במיוחד. עד היום זוכה הנייה לאהדה גדולה בסקרים המתקיימים בקרב הפלסטינים, ובשאלה למי להצביע (אם יתקיימו בחירות) הוא זכה לניצחון על פני כל מועמד אחר מלבד מרואן ברגותי.

כמה פעמים היה הנייה יעד לחיסול: מלבד הניסיון הישראלי ב־2003, פעילי פת"ח ביקשו להתנקש בחייו ב־2006 אך לא הצליחו. צה"ל הפציץ את ביתו ב־2014, אך הוא לא שהה בו באותה עת. בשנים האחרונות התגורר הנייה בקטר, אחרי שב־2017 הפסיד בבחירות הפנימיות לראשות התנועה ליחיא סינוואר, ובמקביל החליף את ח'אלד משעל בתפקיד ראש הלשכה המדינית. טקס ההלוויה שלו צפוי להתחיל באיראן ולהמשיך לקטר, שם גם ייקבר.

בשבעה באוקטובר היה הנייה בביקור בטורקיה. באירוע מצולם ומתועד הוא הוביל תפילת הודיה של ראשי חמאס על המתקפה המוצלחת, כשלצידו סגנו סאלח אל־עארורי. אף שבירך על המלחמה, היא גבתה ממנו מחיר אישי כבד: כמה מנכדיו נהרגו, שלושה מילדיו חוסלו על ידי צה"ל, וכך גם אחותו. אחות אחרת, המתגוררת בישראל, נעצרה באפריל בחשד שקיימה קשר עם גורמי טרור.

אחרי מותם של ילדיו באפריל – ימים ספורים לפני המתקפה האיראנית על ישראל – נשמע הנייה מברך את אללה. בהמשך התראיין ואמר "אני מודה על הכבוד שהעניק לי על ששלושה מבניי וכמה מנכדיי הם שהידים". כעת זכה גם הנייה לכבוד והפך לשהיד, ובכך הצטרף לרבים אחרים מראשי חמאס.

חלק ממערכה כוללת

סביר להניח שאיראן לא תעבור בשתיקה על שני החיסולים. במיוחד נכונים הדברים לנוכח העובדה שהחשבון שלה מול ישראל כבר פתוח בעקבות המתקפה על נמל חודיידה, שבו השתמשה איראן לפי הדיווחים כדי להעביר תחמושת לשלוחה התימנית שלה. הדימוי שלה נפגע בעקבות המתקפות הללו, והיא לא תרשה לעצמה כעת להפגין שום חולשה. כבר ב־14 באפריל, למחרת מתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל – שבאה בעקבות חיסולו של מוחמד רזא זהאדי, בכיר משמרות המהפכה בדמשק – הצהירו ראשי הצבא באיראן כי "הצבנו משוואה חדשה". הם התכוונו כי יגיבו על כל פגיעה של ישראל באחד מאנשי שלומה. גם ערב המתקפה בלבנון השבוע איימה איראן שתגיב בחריפות על כל תקיפה ישראלית בביירות, וכי ישראל תשלם על כך מחיר.

כעת נותר לראות מה תנסה טהרן לעשות בתגובה על האירועים האחרונים. אומנם לא מדובר בפגיעה באיראנים אלא בבעלי בריתם, אולם קשה להאמין שמנהיגי הרפובליקה יסתפקו בתגובה סמלית אחרי תקיפה בפרופיל גבוה כל כך בלב בירתם. חמינאי הכריז בבוקר יום רביעי כי מותו של הנייה "על אדמתנו" מחייב נקמה.

איראן, אם כן, כבר הודיעה שהפגיעה שלה בישראל "בלתי נמנעת", וכעת צריך לראות מה בדיוק תהיה היקפה. שעות ספורות אחרי החיסול הכריזה איראן על כינוס חירום בביתו של חמינאי שבו ידונו באפשרויות התגובה. כנראה היא גם ניצלה את הנוכחות של ראשי הציר בטהרן כדי לכנס אותם יחד לשם כך. בהערת אגב, חשוב לשים לב לנוכחות של שר החוץ המצרי בהשבעה ביום שלישי, ערב החיסול. ההתקרבות בין מצרים לאיראן בהחלט צריכה להדאיג לא מעט אנשים בירושלים.

בנוסף צריך להמתין ולראות כיצד ישפיע החיסול על התנהלותו של חמאס. עד כה במהלך המלחמה נמנעה ישראל לרוב מלתקוף את בכירי חמאס בחו"ל, לפחות מאז חיסולו של עארורי בינואר המיוחס לישראל. יש לציין כי על אף תפקידו הרשמי כסגן ראש הלשכה המדינית בארגון, עארורי לא נמנע מלעסוק בעצמו בטרור, כך שקשה לסווג אותו רק כפעיל "פוליטי". אם ישראל תתחיל לפגוע במנהיגי חמאס מחוץ לעזה, תהיה זו חזית חדשה שכוחות הביטחון יפעלו בה, וגם אמצעי לחץ חדש על ארגון הטרור לקראת הסכם אפשרי לשחרור כמה מהחטופים שמוחזקים ברצועה.

ואכן, ייתכן שהחיסול של הנייה ישפיע על התנהלות חמאס במשא ומתן עם ישראל. אומנם למותו של הנייה יש חשיבות סמלית בעיקר, והנזק שלו הוא להנהגת חמאס שאיננה צבאית; עם זאת, הנייה קיים בחודשים האחרונים כמה ביקורים בטהרן וישיבות עם ראשי המשטר האיראני, והוא זה שניהל את הקשרים הפומביים עם חמינאי. היעלמותו מהשטח עשויה לפגוע בדרכי התקשורת של הנהגת חמאס עם טהרן, אף שבוודאי מדובר במכשול שעליו יתגברו בחלוף זמן קצר.

בה בעת, החיסול מותיר ריק בראשות חמאס. סינוואר נשאר כמעט בבדידות מזהרת בראשות ארגון הטרור, ובכירי ההנהגה הנותרים מוכרים פחות מקודמיהם. הידועים שבהם הם משעל וגם מוסא אבו־מרזוק, שלא זכה לאהדה מיוחדת בציבור הפלסטיני. היעדר הנהגה אחרת עשוי לאפשר לסינוואר להקשיח את עמדותיו, והחיסול עצמו בוודאי יביא להשעיית השיחות לפרק זמן כלשהו, אך סביר יותר להניח שמנהיג חמאס בעזה מרגיש את מפלס הלחץ סביבו הולך וגובר. המשך הפעילות ברצועה עשוי לגרום לו לחתור במהירות לעסקה, שלפחות באופן זמני תקל מעליו את הלחץ.

בראיית ישראל, המהלכים האחרונים מאותתים לראשי הציר האיראני שהיא מסירה את הכפפות. אומנם הממשלה בירושלים לא בחרה בהכרח במהלך שיוביל למלחמה אזורית כוללת, אבל סביר להניח שצה"ל מתכונן גם לאפשרות הזאת, ואולי אפילו בטווח הזמן המיידי לתגובה איראנית הדומה למתקפת הכטב"מים והטילים מאפריל. שלשום בלילה נודע מפי מקורות איראניים רשמיים כי חמינאי הורה לתקוף ישירות את ישראל בתגובה לחיסולים, כך שזו אפשרות סבירה בהחלט. ארה"ב מצידה כבר הצהירה פומבית כי תסייע לישראל בהגנה, כמו שעשתה במתקפה הקודמת.

לכן העיניים יהיו נשואות לישראל, לראות כיצד תנהג אם תותקף. בניגוד לאפריל, אז הסתפקה ישראל בתגובה נקודתית, חשוב מאוד להבהיר כעת לאיראנים שאנו לא מוכנים להשלים עם קיומה של משוואה כמו זו שברצונם להציב. כל תקיפה שלהם עלינו – מתימן, מעיראק או מאיראן עצמה – צריכה להיענות בפעולה ישראלית מוחצת ונחושה. אם יש מידע מודיעיני על תקיפה אפשרית, ישראל צריכה אפילו לצאת למכה מקדימה. הדברים נכונים גם לגבי תגובה של חיזבאללה לחיסולו של שוכר.

ישראל גם צריכה להרים את העיניים מהאירוע הנקודתי הזה ולהביט על המצב כולו מבחינה אסטרטגית: איראן מנסה להדק סביבנו טבעת חנק של מיליציות שמאיימות עלינו מכל הכיוונים, ומלבד זאת מתקדמת בתוכנית הגרעין ומגיעה לשלב מסוכן מאוד שלה. כוחות הביטחון בישראל צריכים לפתח תוכנית לסיכול התוכניות הללו כבר עכשיו, בדרכים שיסירו מעלינו את האיום. חיסול שוכר, למשל, הוא משמעותי מאוד, אבל לא שינה מיסודו את המצב מול איראן, ובוודאי לא אפשר עדיין את חזרת תושבי הצפון לבתיהם. כל תגובה ישראלית למתקפה איראנית עלינו צריכה להיות חלק מתוכנית נרחבת נגד האיום האיראני, וכך לקדם אותנו לשלב הבא במערכה הכוללת נגד טהרן.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02.08.2024.




באיראן מתחילים להבין: בסוף המלחמה – התמנון שלה יאבד לפחות אחת מזרועותיו

מאז 7 באוקטובר ישראל נמצאת במלחמת אין־ברירה שהיעד העיקרי שלה – גם אם אינו מוכרז כך – הוא שיקומה של ההרתעה. אותה הרתעה שנחלשה בתהליך זוחל והתרסקה לחלוטין במתקפת הפתע של חמאס.

הישגי הלחימה הממושכת בעזה כמו גם היכולת לקיימה במקביל להתמודדות בזירות הנוספות ולמאמץ לשחרור החטופים, ולמרות הלחצים המדיניים והאתגרים הכלכליים והחברתיים הסבוכים, הם נדבך מרכזי בבנייתה.

נוספו גם המבצעים הנועזים לחילוץ החטופים, תקיפת חיל האוויר בנמל חודיידה, והחיסולים של בכירי חיזבאללה וחמאס, בביירות ובטהרן (על זה האחרון לא נלקחה אחריות ישראלית). אלה מעידים לא רק על היכולות המודיעיניות והמבצעיות הגבוהות של מבצעיהם, אלא גם על הנכונות להסתכן בפעולות בתוך לוע הארי, כשהוא בשיא דריכותו ולמרות המחירים האפשריים של הצלחה או כישלון. מעבר לכך, הן משקפות אמון של הדרג המדיני ביכולות גופי הביטחון וגם לכך יש השפעה על מעמדה של ישראל בעיני אויביה.

תגובה מתואמת ומתמשכת

מעורבותה העמוקה של איראן ודחיפת ארגוני הפרוקסי לעשות את מלחמתה, מגבירות את הסיכונים להתנגשות ישירה ולהידרדרות למלחמה אזורית. מצד שני, התעסקות עם גרורותיה והשארתה מחוץ למעגל העימות – זהו בדיוק הדגם שאותו היא מנסה לממש. גישה כזו תשפיע גם על ביטחונה העצמי להתקדם בתחום הגרעין הצבאי. ההליכה על הסף מצד ישראל מחייבת מוכנות לתרחישים המחמירים.

בעת כתיבת שורות אלה המתיחות הביטחונית בשיאה. בכירים באיראן דנים יחד עם נציגים של חיזבאללה, המיליציות השיעיות, העיראקיות והחות'ים, בפעולות התגובה נגד ישראל. לכל אחד מהם חשבון פתוח איתה. יש להניח שהתגובה תהיה מתואמת. כלל לא בטוח שהיא תבוצע בשיטה אחת או בפעימה אחת.

מבחינתה של איראן, חיסולו של איסמעיל הנייה הוא מכה קשה לכבוד הלאומי. אם אפשר לפגוע באישיות כזו, ביום חגו של הנשיא, בבית הארחה של "משמרות המהפכה" בטהרן וכשגופי הביטחון האיראניים בשיא דריכותם, איש אינו חסין עוד בשטחה של המדינה.

יתרה מכך, החיסול הזה מגיע שעות ספורות בלבד לאחר חיסולו של פואד שוכר בביירות, וימים לא רבים לאחר ההתקפה האווירית על נמל חודיידה שבצפון מערב תימן ולאחר חיסול מוחמד דף בעזה. מבחינה זו חיסול הנייה מעמיד מעכשיו את איראן בשורה אחת עם גרורותיה, בנות חסותה.

ולא רק זאת: במבט על התמונה הרחבה של האזור מתחדדת בטהרן ההבנה כי בסוף המלחמה הזו התמנון האיראני יאבד לפחות אחת מזרועותיו. חמאס בעזה לא יוכל למלא את הציפיות שניתלו בו על ידי משטר האייתוללות. ישראל תהיה משוחררת יותר בהתמודדותה עם התמנון ועם זרועותיו האחרות ולבסס קואליציה אזורית אנטי־איראנית מתוך עמדת כוח.

ההבנה כי הניסיון הראשון לנהל כמעט־מדינה על יסודותיהם של "האחים המוסלמים" הולך להיצרב בתודעה ההיסטורית ככישלון חרוץ אשר המיט אסון על מוסלמים רבים היא שהוציאה השבוע מארדואן את הצהרתו המיליטנטית ביחס לישראל. אותה הבנה מחלחלת גם באיראן, כשדאגתה נתונה להשלכות התפתחות זו על "ציר ההתנגדות".

עלי חמינאי, מנהיגה של איראן, איים כי ישראל "תיענש בחומרה" על חיסול הנייה. לפי דיווח ה"ניו יורק טיימס" הוא הנחה כי התקיפה תהיה ישירה נגד ישראל. על רקע הרצון העז שקיים בחיזבאללה, בחות'ים ואצל חמאס לנקום בישראל, יש להניח כי הם ישקיעו מאמץ לעודד את איראן לתגובה קשה ולשם כך יהיו מוכנים להירתם ולהסתכן יותר מבעבר.

שיתוף הפעולה הישראלי־אמריקני, שהוכיח את עצמו בהתקפה האיראנית באפריל, יועיל גם לעת הזו. יש לברך על הצהרתו הברורה של שר ההגנה של ארה"ב בעניין זה. הכשלת ההתקפה האיראנית היא אינטרס לא רק של ישראל אלא גם של ארה"ב ושל מדינות האזור שמבינות היטב את מגמותיה של איראן גם ביחס אליהן.

יש להניח כי האיראנים לא יסתפקו בכך וינסו לפעול גם לפגיעה באישים או במוסדות ישראליים. הגברת מאמצי האבטחה והסיכול הם צעד מתבקש בקשר לכך.

יש להיערך גם לאפשרות של ביצוע "פיגועי איכות" בתוככי ישראל מצד חמאס או מצד גורמים בהכוונת זרועותיה השונות של איראן. זהו הזמן גם לשדרג את המענה הביטחוני לתרחישים השונים בגבולה המזרחי של ישראל.

אחר כל זאת, הישגיה של ישראל בזירות השונות לאורך עשרת החודשים שחלפו, ומהלכיה האחרונים, אמורים להבהיר לטהרן ולביירות לא רק את יכולותיה, אלא גם את נחישותה ואת תעוזתה. מן הסתם, הן תבאנה בחשבון גם את זאת.

פורסם בישראל היום, בתאריך 02.08.2024.