איראן מנצלת את הקשב העולמי הנמוך וממשיכה לחצות קווים אדומים אל נשק גרעיני, כפי ששב ומתריע יו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. החול בשעון מגיע לסיומו, ואיראן מסרבת לשתף פעולה עם פקחי הסוכנות ואוגרת אורניום מועשר בכמויות חסרות תקדים.

ישראל הסתמכה בשנים האחרונות על כך שמעצמות העולם, ובראשן ארה"ב, מחויבות למנוע מאיראן נשק גרעיני. ממשלות שרון ואולמרט סברו שסוגיה זו צריכה להטריד את הקהילה הבינלאומית כולה, ולכן ישראל רק צריכה לתמוך במעצמות ולפעול בחשאי לעיכוב הפריצה האיראנית לגרעין.

ב־2009 ממשלת נתניהו הציבה את הנושא האיראני בראש סדר העדיפויות האסטרטגי, והחלה בבניית יכולות לתקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין של משטר האייתוללות. עבודת המטה כללה הקצאת משאבים, ובתוך שנתיים הצליחה ישראל לשכנע את העולם (ואת האיראנים) שהאיומים היוצאים מירושלים בדבר תקיפת מתקני הגרעין הם אמיתיים. מעצמות העולם התייחסו לכך ברצינות, והטילו על האיראנים סנקציות כלכליות חמורות שמדינה אחרת טרם חוותה. אך מאז הסכם הגרעין שנחתם ב־2015, ישראל לא השקיעה די בתחזוק האופציה לתקיפה ישירה ואמינות האיום הישראלי נשחקה.

במבט לאחור, במהלך תקופת ההסכם בין איראן למעצמות, ישראל היתה צריכה להפחית את האיומים על מתקני הגרעין האיראניים – כמו בתקופת ממשל טראמפ, שביטל את ההסכם והחזיר את הסנקציות הכלכליות על שלטונו של חמינאי. אך אין כיום מקום להמשך ההישענות על המעצמות. ישראל נדרשת לחזור ולהציב איום אמין ומיידי לתקיפה כדי לצאת מהשפל ההיסטורי. אין לצפות שארה"ב תתייצב בחזית בסוגיה זו – לא ממשל ביידן הנוכחי ולא ממשל טראמפ העתידי, אם ייבחר.

ממשל ביידן עוד מנסה להגיע להבנות עם איראן, כדי שתימנע מהעשרת אורניום לרמה של 90%. בתמורה, ארה"ב לא תאכוף את האמברגו על יצוא הנפט ותמתן את ההתכתשויות מול הכוחות האיראניים וגרורותיהם במזרח התיכון, אך הסיכוי לכך קלוש. הסיבה היחידה לכך שאיראן הסכימה לקיים מו"מ שהוביל להסכם הגרעין היתה האיומים והסנקציות החריפות שהוטלו על הכלכלה שלה. האיומים בפעולה צבאית ובעיצומים כלכליים לא נתפסים כאמינים בעיניים האיראניות, אם הם לא מלווים בצעדים האוכפים את הסנקציות הקיימות. לאיראן אין אינטרס להגיע להסדר שרק יגביל אותה.

האם הממשל החליט להשלים עם איראן גרעינית? לא בהכרח, אך לאור הגישה הנוכחית של הנשיא ה־46, ניתן להעריך שהמטרה העליונה כרגע היא למנוע עימות צבאי ישיר עם איראן, והסיכוי שיורה על פעולה צבאית כדי למנוע מאיראן את הפריצה לפצצה הוא קלוש ביותר. גם טראמפ (אם יחזור לבית הלבן בנובמבר הקרוב) מבין שעיקר הקשב האמריקני מופנה כלפי התמודדות עם סין ועם רוסיה, ולא מעוניין להיגרר לעימות ישיר מול חמינאי. ניתן להעריך שממשל טראמפ ישוב לאכוף את העיצומים על איראן ולגַבות את האיומים הישראליים.

גיבוי אמריקני לאיום של מתקפה ישראלית תלוי בראש ובראשונה בהצבת איום ישראלי ממשי – ואל לנו לצפות שממשל טראמפ יציב איום כזה בעצמו. ישראל בודדה במאבק מול איראן, שהולכת ומתגרענת לעיני העולם. הדבר היחיד שיכול להרתיע את איראן מלפרוץ לנשק גרעיני הוא איום צבאי ממשי, חד וברור, והמדינה היחידה שמוכנה להעמיד איום כזה היתה ונותרה ישראל.

הניסיונות להציג חזית דיפלומטית אחידה של מעצמות העולם בתמיכה ישראלית כבר לא יועילו – יש לייצר ולחשוף בצורה ברורה את האופציה הצבאית הישראלית אל מול הגרעין האיראני. רק איום אמין יאלץ את מעצמות העולם להטיל ולאכוף מחדש את העיצומים הקשים על טהרן – מתוך רצון למנוע מלחמה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04.07.2024.

עיקרי דברים

• איראן ממשיכה להתקרב לקו הסיום של ייצור פצצה גרעינית, ומקביל סבא"א מתריעה באופן חסר תקדים על פערים במידע וחוסר שיתוף פעולה מצד טהרן.
• ביידן מכוון להימנע מעימות צבאי ישיר בין ארה"ב לאיראן. לאור גישה זו, הסיכוי שיורה על פעולה צבאית כדי למנוע מאיראן את הצעד האחרון בדרך לפצצה קלוש ביותר. גם ממשל טראמפ עתידי לא ימהר להגיע לעימות צבאי עם איראן, אף שאולי יהיה מוכן לאכוף את העיצומים עליה ולגבות איום של פעולה ישראלית.
• המקרה הצפון-קוריאני מוכיח את הכישלון של מאמץ למנוע התחמשות גרעינית בהיעדר איום צבאי אמין, תוך הסתמכות על פעילות דיפלומטית ועיצומים בלבד. לכן, גם חזית דיפלומטית של מעצמות העולם בתמיכה ישראלית לא תועיל נגד הגרעין האיראני.
• במקום זאת, יש לייצר שוב אפשרות ויכולת צבאית ישראלית אמינה – שבפני עצמה תיאלץ את מעצמות העולם לאכוף עיצומים קשים על טהרן. ישראל היא גם המדינה היחידה שמוכנה להעמיד איום כזה.
• במקביל, על ישראל לעבור ממגננה להתקפה וללחוץ על כל נקודות התורפה של המשטר, כולל איום בפעולה צבאית נגד מתקני הנפט של איראן, אוניות איראניות ומתקני ייצור הכטב"מים וטילי שיוט. פעולה התקפית נגד חזבאללה תנטרל מראש את השוט האיראני העיקרי נגד ישראל, שעשוי להרתיע אותה מתקיפה של מתקני הגרעין. 

כישלון האסטרטגיה הישראלית

איראן המשיכה בחודשים האחרונים לחצות קווים חדשים בהתקרבותה לקו הסיום של ייצור פצצה גרעינית. יושב ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), רפאל גרוסי, התריע באחרונה בפורומים שונים שהשעה מאוחרת, שאיראן לא עומדת בהבטחותיה ולא משתפת פעולה עם פקחי הסוכנות, ושהיא צוברת אורניום מועשר בכמויות חסרות תקדים. בתחילת יוני פרסמה מועצת הנגידים של סבא"א הודעת גינוי ודרישה מאיראן לשיתוף פעולה מיידי כדי ליישב את החששות סביב מרכיבים מתוכנית הגרעין שלה. בתגובה לגינוי הכריזה איראן על הרחבת יכולות ההעשרה שלה במתקן התת-קרקעי והמוגן בפורדו. דברים אלה מצטרפים להצהרתו של עלי אכבר סאלחי, ראש הסוכנות הגרעין האיראנית לשעבר, שאמר באופן תקדימי לפני כמה חודשים שאיראן עברה את כל השלבים המדעיים והטכנולוגיים שנחוצים כדי להגיע ליכולת ייצור נשק גרעיני.

במשך זמן רב ישראל הסתמכה על כך שמעצמות העולם, ובראשן ארצות הברית, מחויבות למנוע מאיראן נשק גרעיני. לנוכח התגליות הראשונות של מתקני ההעשרה החשאיים בנתנז ואראכ בתחילת שנות ה-2000 סברה ההנהגה הישראלית דאז, בראשות אריאל שרון, שבניגוד לכור העיראקי שישראל הפציצה ב-1981 – במקרה האיראני מדובר באתגר שישראל לבדה תתקשה להתמודד איתו. במקום זאת, סברה הממשלה, סוגיה זו צריכה להטריד את הקהילה הבינלאומית כולה. תקוותה היחידה של ישראל, הם חשבו, טמונה בגיוס מעצמות העולם נגד השאיפות האיראניות. לצד זאת, וכמאמץ משני, שרון הורה למוסד בראשות מאיר דגן לסכל באמצעים חשאיים את התקדמות של איראן בתחום הגרעין. גישה זו נקטה גם ממשלת אולמרט.

כשבנימין נתניהו חזר לשלטון ב-2009 הוא הגדיר בראש סדר העדיפויות האסטרטגי של ישראל בניית יכולות לתקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין האיראני. לראשונה הוקצו משאבים למאמץ הזה, שאף הניב פירות. תוך שנתיים ממשלת ישראל הצליחה לשכנע את העולם ואת האיראנים שיש סיכוי ממשי שתתקוף ישירות את מתקני הגרעין. כתוצאה מכך, נדרשו המעצמות להתייחס לנושא ברצינות ולבנות נגד טהרן את מערך העיצומים הכבד ביותר שידעה מדינה כלשהי. המאמץ הישראלי המשיך במקביל והגיע לשיא בקיץ 2012, כאשר ישראל שקלה ברצינות להורות על תקיפה. עם זאת, לחץ כבד של ממשל אובמה על הממשלה נגד תקיפה גרם לכך שבקבינט לא היה רוב למהלך מעין זה באותה עת.

בינתיים המשיכו מעצמות העולם במשא ומתן עם איראן, שהתגבש לכדי הסכם הגרעין שנחתם ב-2015. ישראל, מצידה, הלכה וזנחה באותה עת את אפשרות התקיפה ובמקום זאת נשענה על פעילות המעצמות, לצד תמיכה מודיעינית ופעולות חשאיות. כך עשתה בזמן הסכם הגרעין וכך גם אחר כך, בזמן שהנשיא דונלד טראמפ נקט מדיניות של לחץ מרבי וחזרה לעיצומים הנוקשים על איראן.

מאז ישראל המשיכה להצהיר שתפעל כדי למנוע מאיראן לייצר פצצה גרעינית, אולם אמינות האיום הזה הלכה ונשחקה עם השנים. ב-2012 ישראל הגדירה העשרה של 250 קילוגרם אורניום לרמה של 20% כקו אדום שבעקבותיו תפעל נגד איראן. אבל קו אדום זה הלך ונשחק בשנים האחרונות, ולפי הדו"ח האחרון של סבא"א צברה כיום איראן כבר יותר מ-750 קילוגרמים של אורניום מועשר ל-20% ועוד 140 קילוגרמים של אורניום המועשר לרמה של 60%. נראה שהקו האדום הישראלי החדש הוא העשרה של אורניום לרמה צבאית, כ-90% (יצוין כי קיימות אינדיקציות שאיראן כבר העשירה לרמה של 86%).

ייתכן שהיה מקום להפחית מרמת האיומים במתקפה צבאית על איראן לאחר הסכם הגרעין, שהוציא משטחה את מרבית האורניום שהעשירה, ואולי אפילו בזמן שממשל טראמפ אימץ מדיניות של לחץ מרבי. אולם כיום כבר אין מקום להמשך ההישענות על המעצמות ולקוות שהן יביאו את הישועה. ישראל נדרשת לחזור ולהציב איום אמין ומיידי לתקיפה, שכן כיום אמינותה בעניין אפשרות של תקיפה באיראן נמצאת בשפל היסטורי.

ביידן לא מציב איום אמין

ממשל ביידן עדיין מתנגד באופן עקרוני לכך שאיראן תחזיק פצצה גרעינית. אולם למעשה, הממשל בכוונה לא מגדיר קו אדום לתוכנית הגרעין האיראנית, כי הוא לא גיבש עד כה מדיניות מובנית למניעת התגרענותה של איראן. במרץ 2023 אמר יושב ראש המטות המשולבים, גנרל מרק מילי, בשימוע בפני הקונגרס שארה"ב מחויבת למנוע מאיראן "נשק גרעיני מבצעי" – אמירה שהתפרשה כמתן היתר לאיראן להעשיר די אורניום לייצור פצצה כל עוד היא לא מסובבת את הבורג האחרון להרכבת הנפץ הגרעיני. לאחר מכן דוברת המטה לביטחון לאומי בארה"ב הבהירה שהממשל "מחויב לא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני", אך לא סתרה את דבריו של מילי. היא הוסיפה שלדעת הממשל, המסלול הדיפלומטי הוא הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו, אם כי אף אפשרות לא ירדה מהשולחן – כולל אמצעים צבאיים.

הדבר הקרוב ביותר למדיניות סדורה שתמנע מאיראן להשיג פצצה גרעינית הוא תקוות הממשל להגיע להבנות עם איראן, שבמסגרתן היא תימנע מהעשרה ל-90%, ומנגד ארה"ב לא תאכוף את העיצומים על ייצוא הנפט ותפעל בזהירות מול כוחות האיראניים ושלוחיה באזור. האם הממשל החליט להשלים אם איראן גרעינית? לא בהכרח. אבל השאלה מה היא מוכנה לעשות כדי למנוע זאת נשארת ללא מענה. בפועל, הממשל יחליט כיצד לפעול מול איראן בהתאם לנסיבות בכל שלב ושלב. ניתן להעריך אומנם שלאור הגישה הנוכחית של הנשיא ג'ו ביידן, הסיכוי שיורה על פעולה צבאית כדי למנוע מאיראן את הצעד האחרון בדרך לפצצה – קלוש ביותר.

מאז תחילת כהונתו, וביתר שאת מאז תחילת המלחמה, ביידן לא פועל כדי לחזק את אמינות האיום האמריקני על איראן. יתרה מכך, הוא משדר לה בצורה חד-משמעית שהמטרה העליונה ביותר שלו היא למנוע עימות צבאי ישיר בין ארה"ב לאיראן. הנשיא הבהיר שיהיה מוכן לספוג תקיפות ישירות על בסיסים אמריקנים באזור, שישלים אפילו עם איום מתמיד על נתיב סחר עולמי בבאב אל-מנדב מצד שלוחה איראנית, ושהוא מסכים ללחוץ על ישראל לרסן את תגובתה למתקפה האיראנית חסרת התקדים עליה – והעיקר שימנע כל עימות צבאי ישיר מול איראן.

ביידן נוקט כמעט כל צעד אפשרי כדי לאותת לאיראן שאין שום סיכוי שארה"ב תפריע לה גם אם תעשיר אורניום לרמה של 90% ותתקדם משם להרכבת פצצה. בטח ובטח הדברים נכונים אם תעשה זאת מבלי לפרסם זאת בפומבי, ותוך שהיא משאירה מקום לספק בתמונת המודיעין. ביידן עדיין מקווה להצליח להגיע להבנות עם טהרן, אך הסיכוי לכך נמוך מאוד. הסיבה היחידה שאיראן בכלל הסכימה למשא ומתן שהוביל להסכם הגרעין הקודם היא האיום האמין והעיצומים החריפים. כיום אין איום אמין על איראן, לא מצד ארה"ב ולא מצד ישראל, ולא ננקטים צעדים כדי לאכוף את העיצומים הקיימים על ידי סגירת הפרצות הרבות שבהן. לכן אין לאיראן שום אינטרס להגיע להסדר שרק יגביל אותה.

אפילו הנשיא ברק אובמה, שגילה העדפה ברורה לאמצעים דיפלומטיים, הציב נושאות מטוסים במפרץ הפרסי דרך קבע כדי לאותת לאיראן את רצינות האיום הצבאי, ובזמן כהונתו הושתו על איראן העיצומים הקשים ביותר בתולדות הלוחמה הכלכלית.

אבל גם אם טראמפ ייבחר לנשיא, הוא לא ימהר להגיע לעימות צבאי עם איראן. בדומה לביידן, גם טראמפ מבין שהקשב העיקרי של ארה"ב צריך להיות מופנה להתמודדות עם סין ורוסיה, והוא מאוד לא מעוניין להיגרר למלחמה עם איראן. ניתן להעריך שממשל טראמפ יהיה מוכן לחזור לאכוף את העיצומים על איראן, לגבות את האיום של פעולה ישראלית, ולהבהיר לאיראן שבתרחיש כזה תגובה מסלימה נגד מטרות אמריקניות באזור ונגד ישראל תגרור תגובה כואבת מצד ארה"ב. בכל מקרה, היכולת של ממשל טראמפ לתמוך בפעולה ישראלית תלוי בכך שתציב איום אמין לתקיפה. אין לצפות שטראמפ יציב איום כזה בעצמו.

אין מה לצפות מרוסיה וסין

הבעיה אל מול הגרעין האיראני אינה רק עמדתה של ארה"ב. לאורך השנים התייחסו רוסיה וסין באדישות מסוימת לשאיפות הגרעין של איראן. הן היו מוכנות לשתף פעולה עם מערך העיצומים ועודדו את קיום ההליך שהוביל להסכם הגרעין. הסוגיה מעולם לא הייתה בראש מעייניהן, אבל כשארה"ב ביקשה לקדם החלטה של מועצת הביטחון להטלת עיצומים ונגד העשרת אורניום, רוסיה וסין שיתפו פעולה עימה. עמדתן נבעה בעיקר עקב החשש ממלחמה אזורית בשל האיום הישראלי. עם זאת, שתי המעצמות גם רצו לשמר מערכת יחסים מתפקדת עם ארה"ב, לצד העדפה קלה שאיראן לא תשיג נשק גרעיני אשר יעצים אותה במסגרת מערכת היחסים המורכבת שלה מול מוסקבה ובייג'ינג.

שיקולים אלו השתנו משמעותית כיום, ולא נראה שרוסיה תתמוך או אף תאפשר החלטה של מועצת הביטחון נגד איראן, נוכח התמיכה של טהרן במאמץ המלחמתי שלה באוקראינה. כמו כן, במציאות הנוכחית, שבה החריפה התחרות בין ארה"ב לסין, לא נראה שבייג'ינג תראה בעצירת הפצצה האיראנית תמריץ לשיתוף פעולה פורה עם ארה"ב. אם לפני 15 שנה סין העדיפה שאיראן לא תשיג את הפצצה גרעינית, עם חידוד המחנות בגיאופוליטיקה העולמית כיום עלולה סין לראות בכך התפתחות חיובית – שכן היא תעצים את הציר האנטי-מערבי במזרח התיכון ותחזק את האינטרסים הסיניים באזור. עם זאת, דברים אלה נכונים רק כל עוד אין חשש שפריצה איראנית לגרעין תוביל בהכרח למלחמה אזורית.

לעומת זאת, דווקא בקרב מדינות אירופה, ובראש ובראשונה צרפת, יש סימנים לכך שהן מבינות יותר מתמיד את האיום שתהווה פצצה איראנית על הסדר העולמי – ובאופן ישיר על מדינות היבשת. בעשרים השנים הראשונות של האלף הנוכחי האירופיות הובילו קו שהאמין בפתרון דיפלומטי, והסתייגו מכל אזכור של איום צבאי. בשנים 2003-2006 ארה"ב קידמה החלטה בסבא"א שתאפשר לה להביא את הסוגיה למועצת הביטחון ושם לדחוף החלטה משמעותית נגד איראן, ודווקא מדינות אירופה גררו את התהליך הדיפלומטי במשך שלוש שנים ארוכות מתוך תקווה להגיע להבנות עם טהרן. כעת, לעומת זאת, דווח כי צרפת ובריטניה ביקשו לקדם החלטת גינוי בסבא"א שתסלול את הדרך להחזרת הסוגיה למועצת הביטחון, וארה"ב היא זו שהתנגדה ליוזמה. באחרונה צרפת, בריטניה וגרמניה פרסמו הצהרה נגד התקדמות התוכנית האיראנית, לאחר שטהרן הגיבה להודעת הגינוי האחרונה של סבא"א באמצעות הפעלת סרכזות (צנטריפוגות) חדשות, ועקב העובדה שאיראן לא עמדה מחויבויותיה הקודמות.

אולם חרף התעוררותן המאוחרת מאשליית "החופשה מההיסטוריה" שבה חיו שלושים שנה, מדינות אירופה חלשות מדי מכדי לנקוט צעדים משמעותיים נגד איראן. לכל היותר, ניתן לצפות מהן שיתוף פעולה מסוים עם החזרת העיצומים על טהרן, אם וכאשר יהיה נשיא אמריקני שיהיה מעוניין בכך.

הדוגמה הצפון-קוריאנית

על רקע התעקשותו של הממשל שפצצה גרעינית בידי איראן "אינה מקובלת" עליו, יש לזכור שגם המדיניות האמריקנית כלפי צפון-קוריאה (צפ"ק) הייתה ונותרה עד היום שפצצה בידיה "אינה מקובלת". המקרה של צפון-קוריאה מדגים היטב מה קורה כאשר אופן ההתנגדות למדינה שמבקשת להשיג נשק גרעיני מסתכם בדיפלומטיה המבוססת על תמריצים חיוביים בלבד, לצד איומים לכל היותר בעיצומים. ההבדל העיקרי בין המקרה של תוכנית הגרעין של צפ"'ק, שהסתיימה בהפיכתה למדינה בעלת ארסנל גרעיני מבצעי קטן, לבין זה האיראני הוא היעדר איום אמין בפעולת מנע צבאית נגד צפ"'ק.

במשבר הראשון ב-1994 מול פיונגיאנג, כאשר המשטר בצפון-קוריאה ייעד כמות פלוטוניום כדי להכין ממנה פצצה, ממשל קלינטון הוריד מראש את האפשרות של פעולה צבאית מהשולחן. במקום זאת הציע הממשל תמריצים כלכליים תמורת עצירת ההתקדמות בתוכנית הגרעין. כך היה גם במשבר השני ב-2006, כאשר המשטר בפיונגיאנג הודיע שהוא עומד לבצע ניסוי בהפעלת הפצצה: ממשל בוש לא היה מוכן לשקול פעולה צבאית, והקוריאנים ידעו זאת. לפיכך הם ביצעו את הניסוי ופוצצו מתקן גרעיני, וכך נכנסו רשמית למועדון המדינות החמושות בגרעין.

אחת הסיבות לכך שארה"ב לא הייתה מוכנה להעמיד איום צבאי מול פיונגיאנג היא ששכנותיה של צפ"ק, יפן ודרום-קוריאה, אלה שנתונות תחת איום ישיר ממנה, התנגדו לפעולה צבאית אמריקנית. לעומת זאת, במקרה האיראני ישראל נקטה עמדה שאיימה לפעול צבאית בעצמה נגד טהרן, ואף הייתה שמחה אילו ארה"ב הייתה עושה זאת לבדה או ביחד איתה.

 לעבור ממגננה להתקפה

ישראל היא הגורם האחרון עם האצבע בסכר מול האיראנים. אמינות האיום שלה אומנם נפגעה עקב המלחמה הנוכחית, ובמיוחד עקב המתקפה האיראנית באפריל. עם זאת, לא אלמן ישראל. התגובה המינימלית שלה למתקפה האיראנית באפריל בכל זאת שיקמה במידה מסוימת את ההרתעה והבהירה לאיראן את פערי היכולות בינינו: בעוד שהמתקפה האיראנית של 300 כטב"מים וטילים הצליחה לפגוע באתרים בודדים בלבד, ישראל פגעה באופן מדויק במערכות ההגנה של אתר גרעין איראני – ועשתה זאת בהרבה פחות מאמץ, כאשר לאיראן לא הייתה יכולת למנוע את הפגיעה.

בנוסף הבהירה ישראל שבעת המתקפה האיראנית עליה היא נהנתה מרשת תמיכה אזורית ובינלאומית. מנגד, כוחות השלוחים של איראן שפזורים באזור טובים רק בזריעת טרור, אך חסרי יכולת לחלוטין להגן על איראן בעת מתקפה עליה. כמו כן התבהר כי חרף השיתוף הפעולה הגובר בין איראן לרוסיה, ולמרות רצונה של סין לשחק תפקיד דיפלומטי משמעותי יותר באזור, מעצמות הציר לא יבואו לעזרת משטר האייתולות בעת צרה. לכל היותר הן יבקשו לנצל את ההזדמנות של הפניית הקשב המערבי לאיראן כדי לקדם את האינטרסים שלהן, ולא כדי להגן על טהרן.

נוכח תמונת מצב זו, אסטרטגיית הבנאום ששימשה את ישראל בימי שרון, אהוד אולמרט וחלק מממשלות נתניהו, שגרסה כי הובלת ההתנגדות לגרעין האיראני צריכה להיות בידי ארה"ב ומעצמות אחרות, מתגלה כעגלה ריקה. הדבר היחיד שיכול להרתיע את איראן מלפרוץ לנשק גרעיני הוא איום צבאי אמין, והמדינה היחידה שמוכנה להעמיד איום כזה הייתה ונותרה ישראל. חזית דיפלומטית של מעצמות העולם בתמיכה ישראלית לא תועיל נגד הגרעין האיראני. במקום זאת, יש לייצר אפשרות צבאית ישראלית אמינה – שתאלץ את מעצמות העולם לאכוף עיצומים קשים על טהרן, מתוך רצון למנוע מלחמה.

חשוב לציין שבניית היכולת לפגוע במתקני הגרעין של איראן היא רק מרכיב אחד בהתמודדות מול איראן. במקביל, ישראל חייבת לאמץ מדיניות שנועדה ללחוץ על כל נקודות התורפה של המשטר. הכלכלה האיראנית מהווה אחת מנקודות התורפה הגדולות שלה, שכן ייצור הנפט הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של טהרן. כאמור, איום אמין ישראלי הוא מניע עיקרי לעיצומים על איראן, שמושתים בעיקר על ייצוא הנפט מהמדינה. רק במשך שנים מועטות נאלצה איראן להתמודד עם מערך עיצומים מלא על ייצוא הנפט שלה, שפגע בה קשות והגביל את המשאבים שהיא יכלה להעביר לשלוחיה באזור. ככל שהעיצומים נאכפים ופוגעים בכלכלה האיראנית, כך המשטר נאלץ לעסוק בזירה הפנימית כדי לשמור על שליטה באזרחים, וכן להפנות משאבים לעקיפת העיצומים. במקביל, הוא פחות פנוי לקידום חזון ההגמוניה האזורית שלו. כמו כן, יש לזכור כי קיימים גורמים רבים בקרב האוכלוסייה האיראנית שמתנגדים למשטר מסיבות שונות, ויש לבחון דרכים להבטיח שקולם יישמע.

בצד ההתקפי, ניתן להכין את הקרקע לפעולות ישירות נגד מתקני הנפט של איראן. עצם האיום שישראל מסוגלת להציב על מתקני הנפט של איראן במפרץ הפרסי גורם לאפקט הרתעתי נגד תקיפות על ישראל. כמן כן, ניתן לתקוף אוניות איראניות כתגובה על פעולות החות'ים נגד האוניות שעוברות בבאב-אל מנדב. עוד לפני כן יש להניח מראש תשתית משפטית פנימית להגדרת מתקנים מעין אלה כמטרות לגיטימיות. בנוסף, יש להיערך לתקוף את מתקני ייצור הכטב"מים וטילי השיוט האיראניים.

המרכיב האחרון בהיערכות הישראלית הוא פעולה התקפית נגד חזבאללה. בשנים הקרובות ישראל חייבת להיערך לפעולה נרחבת נגד ארגון הטרור הלבנוני, אך בשלב הראשון והמיידי אפילו פגיעה קשה ביכולות שלו תתרום רבות למאבק הרחב יותר נגד איראן. זאת, משום שצמצום יכולותיו של חזבאללה ינטרל מראש את האיום העיקרי לתגובה איראנית נגד ישראל אם תתקוף את מתקני הגרעין.

השעה מאוחרת, והרגע היסטורי. הגרעין האיראני מהווה איום על מדינות רבות באזור ובעולם, ואם תצליח איראן במזימותיה יהיה זה שבר לכל הסדר הבינלאומי למניעת תפוצת כלי נשק גרעיניים. עם זאת, אין לצפות שמאן דהוא יפעל בנחישות נגד איראן, תוך הסתכנות במלחמה, חוץ מישראל. זהו הרגע להובלה ישראלית, ואם ההנהגה בארץ תתעשת ותיטול אותה – העולם יודה לנו, גם אם לא פומבית או באופן מיידי.

מבוא

ממשל ביידן דבק בתוכנית "שתי המדינות לשני העמים" ורואה בה מרכיב מרכזי בעיצוב המזרח התיכון לאור מלחמת "חרבות ברזל". נראה שהשחקנים המרכזיים במערכת הפוליטית הישראלית (ליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד) מבינים את חוסר ההיתכנות, בעת הזאת, של הקמת מדינה פלסטינית, שתהווה פרס לטרור. אולם לא מן הנמנע שבלחץ אמריקאי, ובחלוף העיתים, חלקם עלולים להסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלסטינית. לדעתנו, הקמת מדינה פלסטינית תהווה איום קיומי על ישראל משום שתהפוך במהרה לפלטפורמה לחיסול ישראל בידי איראן וציר ההתנגדות שבהובלתה. לאור הפופולריות של חמאס ביהודה ושומרון הוא צפוי להשתלט על מרחב זה בקלות וללא אלימות, כאשר שליטתו שם תשמש זרז לשיתוף הפעולה שלו עם איראן ולמימוש חזונם המשותף של חיסול ישראל. במאמר זה אנחנו מבקשים להציג את האופן שבו צפויה איראן להשתמש במדינה פלסטינית כדי לקדם את תוכניתה להשמדת ישראל.

א. שיטת הפעולה האיראנית מול ישראל: כיתור ישראל תחת איום קיומי

מאז המהפכה האסלאמית חרטה איראן על דגלה את השמדת ישראל, שאיפה שמהווה עוגן מרכזי בהגות מייסד המשטר, רוחאללה ח'ומיני, ויורשו (מאז 1989) עלי ח'אמנהאי. עם זאת, מההתנהלות האיראנית נראה שמראשית כניסתה לעידן המהפכני ייעדה איראן לעצמה תפקיד תומך לטובת הגשמת החזון, וכיוונה לכך שהמשימה תבוצע בידי שליחיה באזור. להערכתנו היא עודנה דבקה באסטרטגיה הזו, למרות העימות ההיסטורי הישיר בינה לישראל באפריל 2024. זאת, בעיקר מכיוון שהוכח לה שהפעלת מערך השלוחים משתלמת לה, בשעה שהיא אינה משלמת את המחיר על פעילותם, ולאור הפנמתה את הסיכון שגלום במעורבות ישירה במלחמה נגד ישראל. לפיכך, טהרן מקדמת במיוחד בשני העשורים האחרונים שיטת פעולה שנועדה להעצים את שלוחיה מול ישראל, ובמסגרתה היא מכשירה ומחמשת את רשת שלוחיה באמל"ח מתקדם, כגון רקטות עתירות משקל, טילי שיוט וטילים מדויקים, ששדרגו את בניין הכוח והיכולות ההתקפיות של השלוחים. מהצהרות של בכירי משה"מ עולה שבהדרגה התפתחה תוכנית לכתר את ישראל תחת איום קיומי, באמצעות מערך השלוחים. בנובמבר 2014 הצהיר בגאווה מפקד חיל האוויר במשה"מ, חאג'י-זאדה, ש"בזכות תמיכת איראן, תל אביב נמצאת היום תחת שתי וערב של אש מצד לוחמי עזה וחיזבאללה". בספטמבר 2019 הצהיר ראש ענף המבצעים במשה"מ דאז, עבאס נילפרושאן, על הצלחתה של איראן לכתר את ישראל ולאיים עליה מכל צדדיה. זאת לאור התקדמות פרויקט השלוחים, בעיקר בזכות עיבוי התמיכה האיראנית בחות'ים, במערך המליציות הפרו-איראניות בעיראק, בדיוויזיית "האמאם חוסין" בסוריה, והעמקת התמיכה האיראנית בחמאס ובג'יהאד האסלאמי בעזה. בהתאם לכך, בשלהי חודש זה הצהיר מפקד משה"מ סלאמי כי "המשימה הזו של חיסול המשטר הציוני כבר אינה חזון אלא משימה בת השגה". יודגש כי לצד העמקת האחיזה האיראנית בזירות השונות, טהרן גם שוקדת על העמקת דריסת הרגל שלה בירדן, מתוך ראייה שזו מהווה החסם האחרון בפני חימוש יהודה ושומרון.

בזירה הפלסטינית עצמה, חמאס והג'יהאד האסלאמי בולטים בהיותם חוד החנית לקידום תוכניתה של איראן להשמדת ישראל. חמאס, בהיותו הארגון הפופולרי ביותר בזירה הפלסטינית, והריבון ברצועת עזה מאז 2007; הג'יהאד האסלאמי, בן טיפוחיה שנתון במידה רבה יותר להשפעתה לאור הקרבה האידאולוגית בין הצדדים; ברקע, חיזבאללה, בהיותו הזרוע האסטרטגית של איראן באזור, והאיום המשמעותי שהוא מציב על ישראל מדרום לבנון. לצד זאת, איראן גם תומכת בארגונים ובפלגים פלסטיניים אחרים שתומכים במאבק מזוין נגד ישראל, ובראשם החזית העממית לשחרור פלסטין, גדודי חללי אל-אקצא, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, ופת"ח – מוניר אל-מקדח. על שיתוף הפעולה ההדוק של איראן עם גורמים בפת"ח ניתן ללמוד מחקירת עצורי אוניית הנשק קארין-איי, ובמוקדם פואד שובאכי, מי שהיה "שר אוצר" בממשל ערפאת, והמוח מאחורי ניסיון הברחת ספינת הנשק הזו מאיראן לעזה.

לצד הארגונים הללו, איראן מנסה בסיוע חיזבאללה להקים חוליות טרור במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, כדי למקסם את חדירתה ככל האפשר אל הזירה הפלסטינית, ולסייע לגורמי טרור פלסטיניים לפגוע בישראל, להקיז את דמה ולהתישה. בולטת בהקשר הזה פעילותו של מוניר אל-מקדח. מחקירות שביצע שב"כ בחודשים האחרונים עלה כי אל-מקדח, תושב עין אל חלווה שבלבנון, ממוצא פלסטיני, פועל באופן גובר בשירות משה"מ וחיזבאללה מול הזירה הפלסטינית, ובמסגרת זאת הוא מגייס גורמים בשטחי יהודה ושומרון כדי להוציא לפועל פיגועים, מקדם הברחת אמל"ח איראני ומעביר מימון במגוון צירים אל החוליות שגייס לשטחי יהודה ושומרון.

שתי דוגמאות בולטות בהקשר הזה הן כדלקמן: ב-21 ביולי 2020 סיכלו שב"כ וצה"ל חוליית טרור שהשתייכה לחזית העממית ואוכוונה על ידי איראן וחיזבאללה לבצע פיגועים קשים, בהם פיגוע ביישוב חריש וחטיפת חייל לצורך מיקוח לשחרור אסירים מהכלא הישראלי. בחקירת החוליה עלה כי אחד מחבריה היה צפוי לצאת ללבנון לאימונים צבאיים שיאורגנו על ידי חיזבאללה ויכללו ירי, ייצור אמל"ח, הפעלת רחפנים ועוד; בספטמבר 2020 מסר השב"כ כי תושבת מזרח ירושלים, יאסמין ג’אבר, נעצרה בחשד שגויסה בידי חיזבאללה בלבנון וכוח קודס כדי לסייע בגיוס פעילים נוספים מקרב אזרחי ישראל ותושבי יהודה ושומרון. מחקירתה עלה שג'אבר אותרה על ידי אנשי חיזבאללה במסגרת השתתפותה בכנס בלבנון שאליו יצאה בשנת 2015. בביקור נוסף שקיימה בלבנון ב-2016 היא גויסה על ידי מחבל חיזבאללה בשם ג’עפר קביסי, המוכר לשב"כ כמעורב בניסיונות נוספים לגייס גורמים בישראל וביהודה ושומרון לפעילות טרור. מאז גיוסה על ידי חיזבאללה עמדה ג’אבר בקשר חשאי עם מפעילה באמצעות העברת מסרים חשאיים מוסכמים ברשתות החברתיות בהתאם לתדרוך ביטחוני ולהנחיות שקיבלה מחיזבאללה.

ב. מערך הטרור האיראני המתקדם והסכנה לישראל

במסגרת המאבק האינטנסיבי בין איראן לישראל בשנים האחרונות, והפעילות הגוברת של מערך הטרור האיראני, נחשפו יחידות שונות במערך הטרור האיראני שהן ראש החץ בפעילות הטרור האיראני מול ישראל. היחידות הללו אמונות על מתן הכשרות, הברחות אמל"ח, סיוע פיננסי ועוד לשלוחיה של טהרן, ובכלל זה לארגוני הטרור הפלסטיניים השונים. מדינה פלסטינית, אם תקום, תשמש יעד ראשון במעלה עבור היחידות הללו למבצעי הברחת אמל"ח, תכנון וקידום פיגועים, שתכליתם להתיש את ישראל ולחתור להשמדתה. היחידות העיקריות בהקשר הזה הן כדלהלן: 

ענף פלסטין בכוח קודס (ענף 2500) – יחידה מבצעית של כוח קודס האחראית על הסיוע לארגוני הטרור הפלסטיניים, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי. על היחידה מפקד איש הצללים סעיד איזדי, שתועד לאחרונה באופן נדיר. המאמץ שאיזדי משקיע בחיזוק יכולות הטרור של הפלסטינים ביהודה ושומרון התבטא באזהרתו (2019) של שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, כי סעיד איזדי ממלא תפקיד מרכזי בניסיון של איראן ושל צאלח עארורי (שהוביל את מערך הטרור של חמאס ביהודה ושומרון) להפוך את המרחב הזה לחזית רביעית נגד ישראל.

יחידה 840 בכוח קודס – יחידה מבצעית חשאית שאחראית, בין היתר, לתכנון ולהקמת תשתיות טרור, מחוץ לאיראן, נגד יעדים מערביים וישראליים וכן לקידום מבצעים מיוחדים נגד ישראל. היחידה פועלת ברחבי העולם, ובמסגרת זאת סוכל באמצע 2021 ניסיונה לחסל שני אנשי עסקים ישראלים בקולומביה. ראש היחידה הוא אצע'ר באקרי. היחידה מובילה מבצעי טרור מול ישראל, תוך דחיפתם גם ליהודה ושומרון, כפי שבא לידי ביטוי לאחרונה בסיכול ניסיונה, יחד עם אגף 4000 בארגון המודיעין של משמרות המהפכה, להבריח אמל"ח מתקדם ליהודה ושומרון.

אגף 4000 – אגף המבצעים המיוחדים של ארגון המודיעין של משמרות המהפכה. בראש האגף עומד ג'ואד ע'פארי, שהודח במהלך 2021 מהפיקוד על גיס סוריה בכוח קודס. במרץ 2024 סיכלו צה"ל ושב"כ הברחת אמל"ח מתקדם שכלל מוקשי נ"ט, מטולי RPG, מטעני רסס היקפי, 50 אקדחים ועוד, שמקורו באיראן, לשטחי יהודה ושומרון. במסגרת הסיכול נחשף כי הפעילות בוצעה בהובלת אגף המבצעים המיוחדים של ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, אגף 4000, בשיתוף פעולה עם יחידת המבצעים המיוחדים בכוח קודס על אדמת סוריה (18840), אשר נמצאת תחת חסותו של ראש יחידה 840, אצע'ר באקרי.

יחידה 190 – יחידת ההברחות של משה"מ. פועלת בראשות בהנאם שהריארי. היחידה מסתייעת בצירים אוויריים, ימיים ויבשתיים שונים כדי לקדם את מבצעי ההברחות אל מערך השלוחים שפועלים בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון ובזירה הפלסטינית. ההברחות מתבצעות במסווה של סחורות שונות תוך הפרה של כמה החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שאוסרות על איראן לייצא נשק, כולל החלטות 1929 (2010) ו-2105 (2013). היחידה נעזרת בחברות תעופה איראניות ואחרות, רובן ממשיכות לפעול חרף הסנקציות האמריקאיות. היחידה אחראית למבצעי הברחה שונים לרצועת עזה, שבוצעו בין היתר תוך שימוש בספינות אזרחיות שהעבירו אמל"ח בציר איראן-סודאן-מצרים-רצועת עזה. להערכתנו, לא מן הנמנע שהיחידה הסתייעה במהלך השנים לא רק במערך המנהרות שחיברו את רצועת עזה עם חצי האי סיני, אלא גם באגודות הומניטריות לכאורה, ובראשן הסהר האדום האיראני והוועדה לסיוע ע"ש האמאם ח'ומיני, אשר פועלות בעזה ונחשף שהן פועלות בשירות כוח קודס. 

יחידה 340 – יחידת הסיוע הטכנולוגי של כוח קודס המספקת ידע וציוד טכנולוגי עבור מערך השלוחים של איראן באזור. היחידה עוסקת בפרויקטים טכנולוגיים הקשורים לאמצעי לחימה. בראשה עומד חמיד פצ'לי, ד"ר למכניקה מאוניברסיטת שריף לטכנולוגיה בטהרן. לפי המדווח, בין יתר הפרויקטים שהיחידה שוקדת עליהם בתחום הטילאות נמנים שיפור הדיוק, הרחבת הטווח והגדלת יכולות ההרס של הטילים שטהרן מספקת למערך שלוחיה, ובכלל זה הג'יהאד האסלאמי.

כהשלמה ליחידות הללו, הנציגויות הדיפלומטיות של איראן באזור משמשות כיסוי לפעילות כוח קודס. בולט בהקשר זה תפקיד השגריר, שבמדינות מרכזיות באסטרטגיה האיראנית באזור מאויש על ידי איש כוח קודס. בהתאם לכך, ידוע ששגרירי איראן בעיראק מאז הדחת משטר סדאם, חסן כאט'מי-קמי (2005–2010), חסן דאנאיי-פר (2010–2017), אירג' מסג'די (2017–2022) ומחמד כאט'ם אל-צאדק (2022 ואילך) הם למעשה קצינים בכירים בכוח קודס. לצד זאת, איראן משתמשת בתפקידים דיפלומטיים ככיסוי עבור אנשי משרד המודיעין שלה, כפי שהתחוור בצורה בולטת בפרשת אסדאללה אסדי, ששימש יועץ בשגרירות האיראנית באוסטריה בעת שהיה למעשה איש משרד המודיעין האיראני (MOIS). אסדי נידון ב-2020 בבלגיה לעשרים שנות מאסר, אך שוחרר ב-2022 במסגרת עסקת חילופי אסירים בין בלגיה לאיראן. אסדי נעצר ב-2018 בגרמניה והוסגר לבלגיה לאחר שהעביר בלוקסמבורג לידי זוג איראנים-בלגים מכשיר שהוסתרו בו 500 גרם חומר נפץ כדי לבצע פיגוע נגד כינוס של ארגון האופוזיציה האיראנית מג'אהדין ח'לק, באחד מפרברי פריז (Villepinte). יש לציין כי במפגש היה צפוי להשתתף בין היתר רודי ג'וליאני, עוה"ד של הנשיא דאז טראמפ. ניסיון הפיגוע סוכל על ידי המוסד, בשיתוף פעולה עם שירותי הביון הצרפתי, הגרמני והבלגי.

לפיכך, ישראל תתקשה למנוע את נוכחותם של גורמי כוח קודס במדינה הפלסטינית, מכיוון שכבעלי מדינה ריבונית הפלסטינים יהיו זכאים להחליט מי יכהן כשגריר בשטחם. לצד זאת, גם אם יוקם אזור חיץ שיפריד בין ירדן למדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון, כוח קודס ימצא דרך לעקוף את המכשול באמצעות ארגוני קש וכיסויים שונים, לנוכח התשתית האזרחית-לכאורה שמערך הטרור והמודיעין האיראני פועל באמצעותה. תשתית זו כוללת שורה של ארגוני צדקה ואגודות הומניטריות ודתיות, ובהם הסהר האדום האיראני, הוועדה לסיוע ע"ש האמאם ח'ומיני המטה לשיפוץ המקומות הקדושים, אוניברסיטת אל-מצטפא הבינ"ל, אסיפת אהל אל-בית העולמית, ועוד.

בנוסף, יחידה 133 של חיזבאללה, שאחראית על גיוס סוכנים פלסטינים – כולל מקרב ערביי ישראל והכפר רג'ר – והוצאת פיגועים, צפויה גם היא לקדם ביתר קלות את הפח"ע הפלסטיני עם הקמת מדינה פלסטינית. לצד הוצאה לפועל של פיגועים היחידה מקדמת גם הברחות סמים ואמל"ח, וכן איסוף מודיעין. במסגרת היחידה פועל גם ג'וואד, בנו של נסראללה. יחידה 133, הפועלת בראשות מוחמד עטאיא, מבצעת חלק מהפעילות במפגשים פרונטליים בחו"ל, בשיחות טלפון עם קודים ואמצעי הצפנה. לפי ניסיון שרכש השב"כ בהתמודדות מול מאמצי הגיוס של חיזבאללה בזירה הפלסטינית, השיטה המועדפת על חיזבאללה לגיוס פלסטינים, ובכלל זה ערביי ישראל, היא העלייה לרגל לחג' בסעודיה. חלק אחר נעשה דרך תיווך האינטרנט בדגש על הרשתות החברתיות, ובאמצעות מפגשים במדינות סקנדינביה. מאז הוקמה היחידה לפני כשני עשורים, סוכלו על ידי השב"כ וצה"ל מגוון חוליות שגייסה היחידה בקרב הפלסטינים וערביי ישראל.

אחד הסיכולים הבולטים בהקשר זה היה מעצרושל עיתונאי "הארץ", מנכ"ל ארגון אתג'אה ומראשי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, המרגל אמיר מח'ול, שנעצר בשנת 2010 ונכלא ל-9 שנות מאסר בגין ריגול חמור וקשירת קשר לסיוע לחיזבאללה.

ג. ניסיון העבר בעזה: כך סייעה איראן לחמאס להפוך למפלצת טרור

מאז שנות התשעים איראן מסייעת באופן גובר במתן הכשרות צבאיות וטכנולוגיות לחמאס, ומעבירה לארגון מימון ניכר. איראן תמכה בחמאס מאז שחר ינקותו בשלהי שנות השמונים. התמיכה הזו גברה לאחר חיסול מנהיגה הרוחני, השיח' אחמד יאסין, ב-2004, שמתוקף היותו תאולוג סוני הגביל את שיתוף הפעולה של ארגון הטרור עם איראן השיעית. עם זאת, כבר בתקופת יאסין נוסדו הקשרים בין חמאס לאיראן, כאשר פגישת יאסין עם ח'אמנהאי בלשכתו בטהרן ב-1998 מהווה ציון דרך משמעותי, אז החלה איראן לספק סיוע בסך מיליוני דולרים לחמאס, לצד ההכשרות הצבאיות והטכנולוגיות. התמיכה האיראנית גברה באופן ניכר לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה ב-2007, באמצעות מערך הברחות משוכלל, ובמוקדו המנהרות התת-קרקעיות בציר פילדלפי. שני הצדדים גם צלחו את המשבר ביחסים ביניהם בעקבות החתימה (2012) על הקמת ממשלת אחדות בין חמאס לפת"ח ותמיכתו הפעילה של חמאס במורדים בסוריה נגד אסד.

עם כל זאת, לאורך כל הדרך לא הפסיקה איראן לתמוך בזרוע הצבאית של חמאס, כאשר סינוואר נפגש עם ח'אמנהאי בפברואר 2012 (חודשים ספורים לאחר שחרורו מהכלא בעסקת שליט) באיראן במסגרת משלחת פלסטינית בראשות אסמאעיל הנייה, ולמעשה שימש אדריכל העמקת היחסים בין חמאס לטהרן. לאחר שניסיונה (2014) להקים ארגון מתחרה לחמאס ברצועת עזה (אל-צאברין) לא צלח, טהרן גם הבינה ביתר שאת את הבכירות והפופולריות של חמאס בזירה הפלסטינית, וכדברי שיח' אל-אסלאם: "חמאס זקוקה לאמל"ח ולכן אינה יכולה להיפרד מאיראן ואיראן אינה יכולה להתנתק מחמאס". בחירתו של סינוואר ב-2017 בבחירות פנימיות למנהיג חמאס ברצועת עזה סייעה להאיץ את מגמת הידוק היחסים עם טהרן. כפי שהודו בכירים שונים בטהרן לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, כוח קודס נטל חלק בכיר בקידומו ושכלולו של מערך התת-קרקע של חמאס, וראש הזרוע הצבאית בחמאס מוחמד דף אף נהג לתכנן יחד עם מפקד כוח קודס סולימאני מבצעים רבים של חמאס. במקביל שמרה טהרן על קשר רציף עם סגן ראש הזרוע הצבאית מרואן עיסא, "שנהג לבקר בטהרן כל אימת שהתאפשר לו". לצד זאת, במסגרת המאמץ המלחמתי בעזה חשף צה"ל בראשית ינואר 2024 רכיבי ייצור ופיתוח טילים מדויקים של חמאס בהנחיה איראנית בדרג' תופאח שבצפון רצועת עזה. חשיפה זו מחדדת את ההבנה שאיראן הבריחה ידע מתקדם לרצועת עזה, באמצעות הדרכות שהעבירה למומחי חמאס והג'יהאד האסלאמי בשטחה, כפי שהצהיר בפומבי נציג הג'יהאד האסלאמי בטהרן, נאצר אבו-שריף, בריאיון לתקשורת האיראנית (נובמבר 2018). גם ההכשרות שקיבל בטהרן מוחמד זווארי (חוסל ב-2016), ממקימי מערך הכטב"מים של חמאס, ממחישות את נחישותה של טהרן לייצא את הידע שלה לידי חמאס בעזה, כצלע משלימה למערך המנהרות שנתקל בקושי מסוים לאחר שמצרים תחת שלטונו של סיסי פעלה מולו, אם כי באופן חלקי ביותר. 

ד. כיצד תיראה מדינה פלסטינית – ההשתלטות הצפויה של חמאס

להערכתנו, לאור הפופולריות העצומה של חמאס ביהודה ושומרון אין שום ספק שמדינה פלסטינית עתידית תיפול כפרי בשל לידי חמאס. הפופולריות הזו התבטאה היטב בסקר שפרסם ד"ר חליל שקאקי, יו"ר המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים ב-13 ביוני, ואשר נערך ביהודה ושומרון וברצועת עזה בתקופה שבין 26 במאי ל-1 ביוני. בסקר עלה כי 73% מתושבי יהודה ושומרון תומכים בהחלטת חמאס לבצע את מתקפת הטבח ב-7 באוקטובר, 71% מתושבי יהודה ושומרון מעדיפים שחמאס ישלוט בעזה לאחר המלחמה (לעומת 11% שמעדיפים שתשלוט בעזה רשות פלסטינית חדשה עם נשיא נבחר), ו-41% הצהירו שהם תומכי חמאס (לעומת 17% שאמרו שהם תומכי פת"ח).

לפיכך, חמאס צפוי להשתלט ללא קושי וללא אלימות על המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון. מרגע שינצח בבחירות, הוא ישליט את מרותו בכוח הזרוע כדי לדכא ניצני התנגדות, ובמסגרת זאת הוא צפוי להפעיל  אלימות משמעותית גם נגד מנגנוני הביטחון המזוהים עם הפת"ח, בדיוק כפי שביצע ברצועת עזה ב-2007.

במצב כזה, חמאס יסתייע באיראן כדי לקדם את החזון המשותף של השמדת ישראל. איראן תדחף את הפלסטינים לבצע עוד מעשי טבח לפי המתכונת של ה-7 באוקטובר. ניתן ללמוד זאת, בין היתר, מהצהרת מפקד משה"מ, חוסין סלאמי (1 בדצמבר 2023) שלפיה די בעוד פשיטה כזו מדרום, מצפון וממזרח לישראל כדי להשמיד את ישראל, וכן מהצהרת ח'אמנהאי (3 ביוני 2024) שלפיה האזור היה "זקוק מאוד" למתקפה כזו, וכן מהצהרתו (10 באוקטובר 2024) שלפיה "אנו מנשקים את מצחיהם ואת ידיהם של הצעירים שביצעו את המתקפה ושל אלו שתכננו אותה". יודגש כי עוד בטרם ביצוע מתקפת הטבח של חמאס נראו באיראן ניצנים למתקפה מסוג זה נגד ישראל, בשעה שלשכת ח'אמנהאי פרסמה במאי 2020 את האיור תחת הכותרת "הפתרון הסופי" ובו נראים מחבלים ממיליציות שונות שנתמכות בידי איראן (בהן חיזבאללה ואחרות) חוגגות את שחרור מסגד אל-אקצא, כשנשקיהם בידיהם.

להערכתנו, עוד לפני שחמאס יתארגן לביצוע פשיטות ומתקפות טבח, השטחים שיפונו על ידי ישראל ביהודה ושומרון יהפכו לבסיסים קדמיים עבור חמאס כדי להפוך את חייהם של תושבי ישראל באזורים הסמוכים לגבול לבלתי נסבלים, ולשיגורי טילים נגד מתקנים אסטרטגיים בישראל, ובראשם הכור בדימונה, נמל התעופה בן גוריון ובסיסי חיל האוויר. למעשה, כבר ב-20 באוגוסט 2014 קבע היומון כיהאן, המקורב לח'אמנהאי, שחימוש הגדה המערבית ישמש צעד אסטרטגי בידי איראן ש"ישנה את מאזן המלחמה בצורה כוללת", משום ש"האזור הזה נמצא במרכז פלסטין, והוא קרוב מאוד לאזורים הכבושים. לכן, אם ישוגר טיל מהגדה המערבית אל תל אביב, חיפה, אשדוד או אפילו המרכז הגרעיני של המשטר הציוני בדימונה, לא יהיה צורך בטילים לטווח של 80 ו-100 ק"מ, אלא יספיקו טילים לטווח של 15–20 ק"מ".

המדינה הפלסטינית בראשות חמאס תקל אפוא על ח'אמנהאי להגשים את חזונו לחמש את יהודה ושומרון, שאותו הוא קורא בפומבי ליישם מאז 2014. יצוין כי הצהרותיהם של בכירים איראנים במרוצת אוגוסט 2022 – ינואר 2023 מבטאות את השתוקקותה של איראן להעמיק את דריסת רגלה ביהודה ושומרון. חיזבאללה בראשות נסראללה צפוי אף הוא להעמיק ביתר שאת את פעילות הטרור שלו ברחבי ישראל באמצעות המדינה הפלסטינית בראשות חמאס, כדי לממש את שאיפתו של נסראללה להשמיד את ישראל ולהתפלל במסגד אל-אקצא. 

ה. המלצות למדיניות

הלחצים מצד ממשל ביידן, וה"נדוניה" המוצעת בדמות נורמליזציה עם סעודיה, אינם מצדיקים את נטילת הסיכון העצום שטמון בהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ. הפופולריות הרבה שחמאס זוכה לה ביהודה ושומרון, ושיתוף הפעולה המקיף שלו עם איראן, הם מתכונת ודאית לסיכון קיומה של מדינה ישראל. לפיכך, במקום שהמדינה הפלסטינית תשמש מנוף לקידום קץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, היא עלולה לשמש מקפצה משמעותית לקידום השאיפה של חמאס ואיראן להשמיד את ישראל.

ישראל צריכה להילחם מלחמת חורמה בחמאס, ולגבש מאבק עיקש וממושך נגד תשתיות הארגון, בכיריו, מאגר פעיליו, אנשי המערך הכלכלי שלו, ואף מערך הדעוה (הכשרת לבבות) במרחבי עזה ויהודה ושומרון. כפי שהוכיח חמאס בהצהרותיו השונות גם אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, בכוונתו לחזור על מתקפת הטבח, ואין שום ספק שהוא לא ביצע אותה עד כה אך ורק מכיוון שהמלחמה שהשיבה נגדו ישראל מונעת ממנו את התנאים להתניע אותה שוב.

על מערכי ההסברה של ישראל להציג לממשל ביידן ולקהילייה הבינ"ל שמדינה פלסטינית תשמש פרס משמעותי לטרור הפלסטיני שמתבצע בחסות איראנית. על ישראל לקיים הסברה מפורטת על אודות היחידות השונות של כוח קודס וארגון המודיעין במשמרות המהפכה שתפעלנה ביהודה ושומרון ותסייענה לחמאס לקדם את השאיפה המשותפת לחמאס ולאיראן להשמיד את ישראל. יש להסתייע בדוגמאות השונות על אודות הניסיונות השונים של היחידות האיראניות הנ"ל לקדם פעולות טרור נגד ישראל, ולהסביר את הסכנה החמורה הגלומה בכך שמדינה פלסטינית תשמש מנוף משמעותי להחרפת טבעת החנק בהובלת איראן נגד ישראל. על ישראל לחדד בפני מדינות הגוש הסוני באזור שמדינת חמאסתאן בחסות איראן בעזה וביהודה ובשומרון מנוגדת גם לאינטרס שלהן, משום שתחזק באופן נכר את מעמד איראן וציר ההתנגדות באזור, ותפגע בביטחונן. 

לצד זאת, מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה תשלול מישראל את ההישגים שקצרה נגד חמאס במלחמה עד כה. חמאס יוכל לשקם בהדרגה את יכולותיו שנפגעו, ובסיוע איראן להקים מחדש את מערך המנהרות התת-קרקעיות והארסנל הטילי המשוכלל, ואף לשדרגו באמצעות פרויקט הדיוק הטילי. בהיבט הסיכולי, מערך המנהרות התת-קרקעי שקיים חמאס מתחת לציר פילדלפי מוכיח שישראל אינה יכולה לתת לכוח זר לערוב לביטחונה. על ישראל להחזיק בציר פילדלפי, שמשמש עורק נשימה כלכלי-צבאי ראשון במעלה עבור חמאס. לצד זאת, על ישראל לרדוף גם את אנשי המערך הכלכלי של חמאס, ובכלל זה את חלפני הכספים שמסייעים לה לעקוף את הסנקציות, כדי להקשות על חמאס לשקם את כוחו ואת מעמדו.

ישראל איננה יכולה להתמקד ברדיפת חמאס והג'יהאד האסלאמי, ולהתעלם מהחסות שמעניקה להם איראן. הגבלת העימות לשלוחיה הפלסטיניים של איראן לא תיתן מענה לביטחונה הלאומי. לכן, דוקטרינת הביטחון הלאומי המעודכנת של ישראל, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, חייבת להכיל מענה גם לאתגר שאיראן מציבה לישראל באמצעות מערך שלוחיה. ישראל אינה יכולה להשלים עם הברחות האמל"ח שאיראן מבצעת לשלוחיה הפלסטיניים, ולכן עליה לתקוף את מערכי הכטב"מ והטילאות באיראן בטרם יגיעו לידי ארגוני הטרור הפלסטינים. לשם כך, עליה למצוא את הנוסחה שתאפשר הפעלות כוח נגד איראן, בדגש על כוח קודס, תוך הסתייעות בכלל מרכיבי הכוח שפיתחה (קינטי, סייבר, מבצעי השפעה תודעתיים), תוך ניצול יעיל של חולשותיה של טהרן ושאיפתה להימנע מלהיגרר למלחמה ישירה נגד ישראל.

בנוסף, בהתאם לפעילות הגוברת של ציר ההתנגדות בהובלת איראן נגד ישראל מהמרחב הירדני, על ישראל לשפר בהתאם את היערכותה בגבול הזה. זאת באמצעות השלמת גדר הגבול ועיבוי הגדר בנקודות שבהן היא רעועה, בצורה שתקשה על איראן ושותפיה להבריח אמל"ח או פעילי טרור. בנוסף יש להגביר את התיאום הביטחוני עם ירדן, בהתאם לאינטרס החיוני של שני הצדדים, לנוכח הלחצים האינטנסיביים מצד איראן נגד בית המלוכה הירדני.

1,500 ק"מ, פחות או יותר, מפרידים בין ישראל ובין אתרי הפיתוח של תוכנית הגרעין האיראנית. האתרים פזורים ברחבי מדינת האויב המרוחקת, והם מבוצרים וממוגנים. בשבועות האחרונים מדווח שוב ושוב על כך שתוכנית הגרעין ממשיכה להתקדם: הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הזהירה בסוף מאי שיש בידי האיראנים חומר מספק לייצור שלושה ראשי נפץ גרעיניים לפחות. מצד שני, בכירים בישראל מצהירים שצה"ל יודע כיצד לטפל באיום הזה. האמירה שישראל מסוגלת למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני נשמעת זה שנים רבות, כולל מפי ראשי הממשלה בארץ.

"שעון גדול עומד מעלינו, והוא מתקתק", אמר ראש הממשלה מנחם בגין ביוני 1981, בישיבת הממשלה שאושר בה מבצע השמדת הכור הגרעיני בעיראק. גם היום שעון גדול עומד מעלינו ומתקתק. מומחי צבא מעריכים כי חיל האוויר מתאמן בשנים האחרונות למשימות ארוכות טווח, בין השאר כדי להתכונן לצליחה של המרחק הרב; אבל מבחינה טכנית ומבצעית, לא ברור אם תקיפה יעילה של תוכנית הגרעין היא אכן משימה אפשרית. השמדת תוכנית הגרעין האיראנית דורשת פגיעה בו־זמנית באתרים מבוצרים רבים, אתגר מורכב מאין כמוהו. האם יש כיסוי לאמירות הישראליות? ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט העריך רק לפני ארבעה חודשים כי ישראל אינה יכולה להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית, משום שאין לה פצצות מתאימות וכלי טיס עם טווח פעולה גדול מספיק.

השאלה אם הדבר אפשרי רלוונטית מתמיד, כי גם האיראנים מתכוננים לבחירות לנשיאות ארצות הברית. בטהרן זוכרים את היחסים המתוחים עם המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ בכהונתו הקודמת, ומבינים שאם ייבחר, ייתכן שיהיה להם קשה יותר להמשיך לפתח את תוכנית הגרעין. אולי הם יחליטו שהזמן לפרוץ לפצצה הוא דווקא עכשיו. מומחים מעריכים כי זמן הפריצה הוא חודשים ספורים ואפילו שבועות. אם טהרן תרצה להציג בפני הנשיא האמריקני הבא עובדה מוגמרת, היא עשויה לפעול כעת. בהתאם, אם ישראל רוצה לסכל את תוכנית הגרעין, ימים אלה ממש עשויים להיות ההזדמנות האחרונה.

בסוגיה הרגישה הזאת רב הנסתר על הגלוי. ישראל לא חושפת את יכולותיה, ולכן אפשר רק להעריך את המצב לפי אנשים הבקיאים בעניין, נתונים גלויים וניתוחים של דרישות המשימה. אפשר גם להיוועץ במובן מסוים באיראנים: יו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית סיפר באפריל, זמן קצר לאחר מתקפת הטילים האיראנית נגד ישראל, שמחשש לתגובה ישראלית טהרן סגרה את מתקני הגרעין שלה – מה שמעיד שמנקודת מבט איראנית, ישראל עשויה לתקוף אותם, ואולי אפילו בהצלחה. תמיד אפשר לקוות שישראל שומרת בשרוול כמה קלפים שאנחנו לא מכירים, ושיש עוד הפתעות במעלה הדרך.

תקיפה ישראלית על מתקני הגרעין בכל מקרה אינה תוצאה של החלטה רגעית. סביר להניח שאי אפשר למצות את כל ההכנות למבצע רחב היקף כזה בזמן קצר. מלבד זאת, מכיוון שמתקפה כזאת עשויה להיות רק מכת פתיחה במלחמה גדולה הרבה יותר, ישראל תרצה כנראה לשפר את ההגנות שלה לקראת רגע האמת. אולי דווקא עכשיו, כשצה"ל מצוי גם כך בכוננות עליונה, זהו זמן טוב למתקפה כזו.

איך היא עשויה להיראות? באופן כללי, אפשר להניח שיהיה עלינו לשגר לאוויר עשרות ואולי מאות כלי טיס, כדי לפגוע בהצלחה במטרות בעורף האויב. לשם כך עלינו להחזיק מידע מודיעיני מדויק ועדכני על כל האתרים הגרעיניים של איראן ומיקומי המכשירים והחומרים; להגיע לאיראן בלי להתגלות, בלי שמדינות אחרות בדרך יפילו את המטוסים, ובלי שהמתקפה תתגלה; לשלוח מטוסים שמסוגלים לעבור את כל הדרך או לתדלק אותם באוויר ובדרך חזרה, ולהעמיד לטייסים מעטפת סיוע והגנה; וגם להשתמש בפצצות שמסוגלות לגרום נזק בעומק רב מתחת לקרקע. למבצע כזה יידרש תיאום עם כמה מדינות, ובהן כנראה ארה"ב, כדי שישראל לא תקבל Don‘t בזמן שהמטוסים באוויר או כתף קרה לאחר התקיפה.

קצין בכיר ששוחח על הסוגיה בעבר ציין כי הכנות למבצע כזה דורשות חשאיות רבה, ולא ברור אם כוחות הביטחון בארץ אכן יודעים לשמור על סוד כזה לאורך זמן. מעגל שותפי הסוד הנדרש רחב יחסית: צה"ל והמוסד, חברים בוועדה לאנרגיה אטומית, חברי קבינט, אולי אפילו ראש האופוזיציה. כך אירע בעבר בתקיפת הכורים בעיראק ובסוריה. גם אתגר הלגיטימציה מבית ומחוץ גדול במיוחד: מדינות העולם לא יראו בעין יפה תקיפה כזו, וגם חלק מאזרחי ישראל לא יתמכו בה. הרי היום הכול פוליטי; קשה לראות כיצד אפילו הסוגיה הזאת חומקת מחלוקה למחנות "כן ביבי" ו"לא ביבי". כוחנו באחדותנו, וחולשתנו בהיעדרה. כדי להיערך למהלך גדול כל כך, שיכול לגרור את ישראל למלחמה ממושכת וקשה, עלינו לעשות הרבה כדי להגביר את שותפות הגורל מבית.

בונקרים בתוך ההר: יעדי התקיפה

תוכנית הגרעין האיראנית, בניגוד לכור העיראקי ולכור הרוסי, אינה מצויה במתקן אחד. איראן חשפה בפני סבא"א 21 אתרים הקשורים לתוכנית הגרעין, ויש גם אתרים אחרים שהסוכנות דיווחה שנמצאו בהם שאריות של אורניום מועשר ברמה גבוהה. קרוב לוודאי שיש עוד אתרים שאיראן אינה מכריזה עליהם. ייתכן גם שאיראן העבירה חלק מהטכנולוגיה או החומרים לאתרים מבוצרים חשאיים, שישראל צריכה להשתמש ביכולותיה המודיעיניות כדי לגלותם. שימור חלק מהציוד ומהחומרים יאפשר לאיראן להתניע מחדש את תוכנית הגרעין בשלב מתקדם יחסית, אפילו אם ישראל תשיג הצלחה מעבר למצופה.

מספר האתרים הרב מעלה את האפשרות שישראל יכולה אולי לתקוף מראש רק חלק מהאתרים החשובים ביותר, שהם הבסיס העיקרי לתוכנית הגרעין האיראני וליכולות התקיפה הגרעינית שלה. האתרים המוכרים ביותר הם נתנז ופורדו, ולצידם אפשר למנות את מתקן ההמרה באספהאן, את כור המים הכבדים באראכ (שנסגר לכאורה בהסכם הגרעין מ־2015) ואת אתר הניסויים בפרצ'ין.

גם אם תתמקד באתרים החשובים ביותר, תקיפתם היא אתגר גדול. המתקנים ממוקמים בבונקרים מבוצרים: צילומי לוויין הראו שבנתנז נבנה אתר קרקעי לאחסון אורניום בעומק של כמאה מטרים – עומק שאפילו פצצות מפצחות בונקרים אינן יכולות לחדור אליו, כנראה. מאז שנפגע החלק הגלוי באתר בפיצוץ ב־2021, איראן האיצה את בניית המתקן התת־קרקעי שם. מרכז ההעשרה בפורדו נבנה מראש בצלע ההר כדי להגן עליו מתקיפה. גם במרכז המחקר בפרצ'ין, תעלות בטון ובונקרים מובילים לתוך צלע ההר, ושם נערכים הניסויים. גם האתר הזה מוגן לכאורה מתקיפה פשוטה.

גם ההגעה היא עניין מסובך. יש שלוש דרכים עיקריות להגיע מישראל לאיראן: דרך טורקיה, דרך ירדן ואז עיראק, או דרך ערב הסעודית. האפשרות האחרונה תאריך את המסלול ואת דרישות הדלק. האפשרות הראשונה לא נשמעת סבירה, לנוכח יכולות ההגנה הטורקיות; הטורקים לא ישתפו פעולה עם ישראל בסוגיה ביטחונית, אף שגם אנקרה חוששת מההתעצמות האיראנית. אפשרות רביעית היא להמריא מאזרבייג'ן, הסמוכה לאיראן. על פי פרסומים זרים באקו משתפת פעולה עם ישראל בתחומים רבים, כולל בתחומי המודיעין והביטחון, אך הסבירות שהיא תאפשר להוציא משטחה מבצע רחב היקף נגד מתקני הגרעין של שכנתה אינה גבוהה. היא לא תרצה להסתבך בהרפתקה כזאת, שתגרור עליה זעם איראני גדול – ואולי אפילו סיכוי למלחמה.

המטוסים לא רק צריכים להגיע למטרה, אלא גם לחזור ממנה. כלומר, עליהם לצאת מאיראן, גם אם לא באותה הדרך. מלבד זאת, אי אפשר לשגר למשימה מפציצים בלבד. דרושה מעטפת ליווי, הכוללת מטוסים שיתקפו את ההגנה האווירית של האיראנים; מטוסי קרב שילוו את המפציצים ויגנו עליהם מאיומים באוויר; מטוסי שיבוש ולוחמה אלקטרונית; מטוסי ביון והאזנה, ממסר ופיקוד; וכמובן גם כוחות חילוץ, למקרה של פגיעה בכוחות. כדי לתקוף כמה אתרים בלבד יידרשו עשרות עד מאות מטוסים, שכולם יפעלו במרחק גדול מאלף קילומטרים ממדינת ישראל.

כל המבצע הזה צריך לעבור בשמיהן של מדינות זרות או מדינות אויב, או בסמוך לתחומן האווירי, והכוח כולו נדרש לחזור בשלום. ההערכה היא שחיל האוויר יודע כיצד להגיע למטרה בלי להתגלות, אך עליו להישמר בכל זאת. כמו כן, מדינות שנמצאות איתנו בקשר ישיר (בניגוד לעיראק, למשל) צריכות לקבל התראה מראש – גם אם קצרה – על כך שישראל מסתייעת במרחב האווירי שלהן לצורך התקפה, כדי למנוע נזק דיפלומטי חמור, וגם כדי לבטל את האפשרות שמטוסינו יופלו אם יתגלו. גם לארה"ב, לרוסיה ואפילו לטורקיה יש כוחות ביון ותחנות מכ"מ ברחבי המזרח התיכון, וגם הן יכולות לגלות את ישראל ולהסגיר את המתקפה בטרם עת.

בעיות טכניות: דלק, חימוש והגנה

הזכרנו כבר את הצורך בתדלוק. למעט המראה מאזרבייג'ן, כל נתיב טיסה אחר יחייב את מטוסי חיל האוויר לתדלק בעודם טסים. מגבלת המשקל המרבי שיכול מטוס לשאת תאלץ אפילו מטוסי אף־35 לתדלק באוויר אם יישאו את כל החימוש שלהם ויצאו לדרך עם מכל מלא, וכך הסיפור כולו נעשה מורכב הרבה יותר. ישראל, אחרי עיכובים רבים, רכשה מארה"ב את מטוסי התדלוק KC־46, אך הם אמורים להגיע לישראל רק בשנה הבאה. ישראל ביקשה להקדים את אספקתם; לא ברור אם אכן כך קרה. בכל מקרה, לחיל האוויר יש מתדלקים ישנים יותר, והיא יכולה גם להשתמש בנרתיקי דלק נישאים, אך השימוש בהם יהפוך את המבצע המורכב גם כך למסובך ומסוכן עוד יותר.

בהגיעם לאיראן, ייתקלו טייסינו בכוחות ההגנה האווירית. איראן אינה נחשבת למעצמה בתחום, ולפי פרסומים זרים ישראל הצליחה להתגבר על ההגנה האווירית שלה כשתקפה לכאורה באפריל ליד אספהאן. ובכל זאת, איראן כן משתמשת במערכת טילי הקרקע־אוויר הרוסית המתקדמת S-300, שבהחלט יכולה להקשות על הטייסים ואולי אפילו להפיל את מטוסינו. איראן מבקשת לרכוש מהרוסים מערכות מתקדמות יותר, S-400, אך לפי שעה כנראה אין ברשותה כאלה, ומבצוען ידרוש גם הוא זמן נוסף.

הדברים נכונים גם לגבי חיל האוויר האיראני. כיום יש ברשותו מטוסים מיושנים, כגון מיג 29 או אף־14 שרכשה עוד לפני המהפכה, ולא ברור עד כמה היא מצליחה לשמור על כשירותם לנוכח העיצומים הבינלאומיים, אמברגו הנשק והעובדה שמדובר בטכנולוגיה מיושנת, שסובלת ממחסור בחלקי חילוף ובטכנאים. לפני כמה שבועות הכריזה טהרן כי השלימה עסקת רכישה של מטוסי סוחוי 35 מתקדמים מרוסיה: הדבר יגדיל את האיום האווירי על מטוסינו, אבל כנראה הם יוכלו להתגבר על כך, ובכל מקרה ייקח זמן להטמיע את המטוסים החדישים בשירות מבצעי מלא.

הרכיב הטכני הבעייתי ביותר הוא הפצצות. כדי לפגוע באתרים כמו פורדו או נתנז, ובמיוחד בבונקר העמוק שאיראן החלה לבנות שם, ישראל צריכה פצצות מכסחות בונקרים מהדגם החזק ביותר – וייתכן שגם אלה לא יספיקו. הכוונה היא לפצצות מסוג GBU־57, ששוקלות יותר מ־13 טונות ומסוגלות לפגוע בעומק של עד שישים מטרים, לפי הצבא האמריקני. לישראל יש פצצות חודרות בונקרים מסוגים אחרים, GBU־72 ו־GBU־28, שהן קלות בהרבה – כ־2,000 עד 2,500 קילוגרמים – ויכולת החדירה שלהן נמוכה יותר. במהלך המלחמה סיפקה ארה"ב כמה פצצות נוספות, ומערכת הביטחון פיתחה בעצמה פצצות חודרות בונקרים במשקל מאות קילוגרמים כל אחת, אולם לא ברור אם הן יגרמו נזק בעומק רב.

בעיה אחרת היא שגם אם היו לישראל פצצות חודרות בונקרים מהסוג הכבד ביותר, קשה לשאת אותם עד למטרה. לפי ההשערות, ישראל עשויה אולי להצליח להתאים מטוסי אף־15 כך שיצליחו לשאת פצצות GBU־57, לצד דלק וחימוש נוסף. זוהי משימה מורכבת מבחינה טכנית, אבל גם את הבלתי אפשרי מצליחים לעשות לפעמים. מטוסים אחרים, מכל מקום, כנראה לא יצליחו לשאת את הפצצות הגדולות האלה, וגם האף־15 יצטרכו תדלוק אווירי לשם כך.

גם אם נתגבר על כל המכשולים שהוזכרו כאן, צריך לזכור שזוהי משימה עם סיכון גבוה לחייהם של עשרות עד מאות טייסים, ואתגר לוגיסטי חסר תקדים. גם העלות הכלכלית של מבצע כזה היא אדירה, אף שהיא כנראה תהיה פסיק מתוך העלות הכוללת של המלחמה שיכולה להיפתח בעקבותיו.

מלבד תקיפה מהאוויר, יש לישראל לפי ההערכות גם מתווי פעולה אחרים. על פי פרסומים זרים, ישראל יכולה להשתמש בטילים בליסטיים עם ראשי נפץ קונבנציונליים מסוג יריחו 2, שיכולים לשאת ראשי נפץ במשקל 750 קילוגרמים לטווח של 2,500 קילומטרים. הדיוק של הטילים הללו גבוה במיוחד. חוקר טורקי העריך בעבר ששימוש בכמה עשרות טילים כאלה עשוי להשמיד או לגרום נזק כבד למתקנים העיליים בנתנז, באראכ ובאספהאן. היתרונות הלוגיסטיים והבטיחותיים ברורים, אבל יש גם חסרונות: הדיוק לא מושלם, ולא ברור אם הטילים יכולים לגרום נזק לאתרים המבוצרים בעומק הקרקע.

אפשרות אחרת, על פי פרסום ב"פייננשל טיימס", היא ירי טילים מצוללות ישראליות או שימוש בנחילי כטב"מים לתקיפה. לא ברור אם המתווים הללו ישיגו את המטרה, ובעבר צוין כי לישראל אין אולי די צוללות לצורך תקיפה כזו. אפשר כמובן לשלב בין תקיפה מהאוויר, ירי טילים בליסטיים, ירי מצוללות ותקיפת כטב"מים, אך עיקר המשימה ייפול על כתפי הטייסים הישראלים. בכל מתקפה מקיפה כזאת ישראל תחשוף את רוב הארסנל האסטרטגי שלה, ותעקר את ממד ההפתעה; מצד שני, אם לא משתמשים בו כדי לנטרל את האיום הכי גדול עלינו, בשביל מה הוא קיים?

שיקול אסטרטגי: סיכוני הכישלון, ההצלחה והמחדל

ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו מודעת לכל השיקולים הללו, ומכירה לעומק את היכולות, היתרונות והחסרונות. אפילו אחרי שפורסם דבר בניית מנהרות העומק בנתנז הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל תדע לטפל באיום. "אנחנו בטוחים וסמוכים שאנחנו יכולים לטפל בכל איום בכוחות עצמנו, וגם באמצעים אחרים", הוא אמר לפני שנה בדיוק. נתניהו כבר התחייב פעמים רבות שישראל לא תאפשר לאיראן להחזיק בגרעין צבאי. מכיוון שמדובר בעניין שנראה בנפשו של ראש הממשלה, כדאי לא לזלזל או להתייחס בקלות ראש לדברים הללו. ישראל אולי תדע לשלוף את הארנב מהכובע בסופו של דבר. אבל גם אם נעמוד במשימה, לפני שנצא לדרך יש להוסיף למנעד השיקולים הטקטיים והמבצעיים גם ממדים אחרים, אסטרטגיים יותר.

תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין האיראניים משמעותה, קרוב לוודאי, מלחמה אזורית כוללת ורחבה. חיזבאללה – השוט של איראן – בוודאי יתקוף בכל כוחו בתסריט כזה, וישגר לעבר ישראל מאות ואלפי טילים ורקטות מדי יום, ובמיוחד באזורים הסמוכים לגבול לבנון, במרחק של כארבעים קילומטרים ממנו. ואיך יגיבו מדינות העולם? האם יגנו את ישראל, והיא תיקלע לבידוד בינלאומי חמור עוד יותר? האם יוטלו עליה עיצומים? אפשרות אחרת היא ש"הפעולה התוקפנית" תיתן לגיטימציה בינלאומית לתוכנית גרעין איראנית, הפעם באישור ולא בקריצת עין.

התסריט החמור ביותר הוא מתקפה כושלת. במקרה כזה ישראל גם תחשוף את יכולותיה, גם תאבד אמצעי לחימה ואנשים, וגם לא תשיג את מטרתה. היא תאבד את ההרתעה, ואף עשויה לתת צידוק לאיראנים להאיץ את התוכנית, באומרם שאיש לא ימנע זאת מהם כעת. נאכל את הדגים המסריחים, נספוג מלקות וגם נגורש מהעיר.

גם הצלחה לא תשיג בהכרח את מטרת־העל של התקיפה. אם ישראל תצליח להשמיד את כל המתקנים והחומרים הבקיעים, קרוב לוודאי שהידע האיראני יישמר. המתקנים יעלו בלהבות, אך התוכניות שמאוחסנות במחשבים רבים באיראן לא ייפגעו, ומדענים רבים (שטרם חוסלו) יוכלו להתניע אותה מחדש – עם הרבה יותר ידע וניסיון. לכל היותר תדחה ישראל את השלמת מיזם הגרעין האיראני בכמה שנים; ובפעם הבאה איראן תהיה מוכנה ודרוכה יותר, ומראש תבנה את כל האמצעים ברמת אבטחה גבוהה בהרבה.

אם כך, מה הטעם במתקפה כזו?

אפשר להידרש בהקשר זה לעניין ההרתעתי והפסיכולוגי. תקיפה מראה שישראל מוכנה ללכת עד הקצה, ולעשות הכול כדי למנוע את האיום. זוהי הצהרה על קזוס בלי, קו אדום, מעשה שלא ייעשה. זה מה שישראל הצהירה במשך שנים שיקרה, ואם ברגע האמת היא לא תפעל – היא תתגלה במערומיה. ההתרעה שלה, שנשחקה קשות בימים אלה, תיפגע עוד יותר. ייתכן אפילו שההצהרות נועדו מראש לחשק את עצמנו כדי שלא תהיה לנו ברירה אלא לממש את הצהרותינו ויהי מה.

מצד שני אפשר לטעון שפגיעה מוצלחת באתרי הגרעין תסב את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית לנעשה באיראן, תחזק את ההכרה העולמית במחויבות הישראלית למנוע גרעין איראני, וכמובן תבצר את ההרתעה הישראלית. חיל האוויר ידגים את יכולותיו ונחישותו, ויבהיר היטב מהו הקו האדום של מדינת ישראל. בתקיפה האיראנית נגד ישראל בלילה שבין 13 ל־14 באפריל דובר על "משוואה חדשה" שיצרה טהרן כלפינו; תקיפה מוצלחת של תוכנית הגרעין תמחק כל תקדים אחר, ותקבע משוואה חדשה באמת לגבי איראן והסובלנות של ישראל למעשיה.

ויש גם שאלה של עלות חלופית. אם ישראל לא תתקוף, סביר להניח שבתוך שנים אחדות היא תתמודד עם קיומה של פצצה איראנית. המשמעות היא לכאורה מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, ואולי אובדן העמימות הגרעינית שישראל דוגלת בה לכאורה.

מעל הכול ניצבת הסכנה הקיומית למדינת ישראל: מטריית הגנה גרעינית לשלל ארגוני הטרור שאיראן תומכת בהם באזור. חשוב לזכור שהתוכנית האיראנית להניח את ידיה על פצצת אטום אינה תכלית, אלא אמצעי. היא חלק מהחזון הגדול של טהרן למלחמה בישראל ובמערב, וחלק חשוב בחזון הזה הוא מחיקת ישראל מהמפה. בדרך לכך מופעלים כוחות הפרוקסי האיראניים סביב ישראל, איום קיומי לכל דבר. ככל שישראל ממתינה ולא פועלת, אפילו בשל החשש ממלחמה אזורית, היא מביאה בעקיפין להתגברות הביטחון העצמי של האיראנים, שסבורים כי הם חסינים. היעדר יוזמה ישראלית רק יקרב אותנו למלחמה האזורית – בשעה שאיראן מתקרבת יותר ויותר לפריצה המהירה לפצצה.

ברור שלא קל לקבל החלטה להפציץ. המשמעויות גורליות, הדרישות אדירות, ההכנות מרובות. לא פלא שעד כה לא יצאה מתקפה כזו לפועל. היא מציבה אתגר לוגיסטי, מבצעי ודיפלומטי מהמדרגה הגבוהה ביותר, וכרוכה בסיכון חיי אדם רבים. אבל אם לא עכשיו, כשמנהיגי ישראל רואים את התוכנית הזאת כאיום קיומי על מדינת ישראל, אז אימתי?

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15.6.2024.

בזמן שבארץ ובעולם מתמקדים באיומים מכיוון הסהר האיראני – העובר דרך עיראק, סוריה, לבנון, תימן ועזה – משטר האייתוללות מניח בשקט את היסודות לסהר איראני שני, העתיד להוות איום חמור על ישראל והאזור כולו.

בסאהל האפריקני, רצועה אסטרטגית המשתרעת מסודאן על הים האדום ועד למאוריטניה שעל האוקיינוס האטלנטי, איראן מנצלת את חולשת המערב כדי להעמיק את אחיזתה הצבאית והכלכלית ולחבל בתהליכי נורמליזציה בין ישראל למדינות מוסלמיות.

ישראל חייבת לפעול, יחד עם בעלות בריתה במערב, כדי לבלום את ההתפשטות האיראנית, ולהחזיר את המומנטום החיובי לתהליך הסכמי אברהם לפני שיהיה מאוחר מדי.

מאז 2020 אזור הסאהל חווה תקופה של אי-יציבות הכוללת הפיכות במאלי, בורקינה פאסו, גינאה, ניז'ר, גבון, צ'אד וסודאן. לאחר ההפיכות – שבאו בעקבות המצב הסוציו-אקונומי הקשה, חוסר ההצלחה בהתמודדות עם ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים, ותסכול מארה"ב ומצרפת – חיפשו המשטרים החדשים בעלות ברית שיהיו מוכנות לספק סיוע כלכלי וביטחוני. איראן, רוסיה וסין זיהו את ההזדמנות וסיפקו את הסחורה.

לא כל המדינות ששו לפתוח את דלתותיהן בפני המשטר האיראני השיעי. מנהיג סודאן עבד אל-פתח אל-בורהאן, לדוגמה, רצה לקרב את מדינתו לארה"ב ולמערב. כחלק מהמאמץ הזה אף הוביל את הצטרפותה של סודאן, שבעבר שימשה נתיב הברחה של נשק איראני לעזה, להסכמי אברהם.

אך לאחר שאל-בורהאן פיזר את הממשלה בסודאן ב-2021, ארה"ב תחת ממשל ביידן חזרה בה מהבטחות הסיוע ולחצה על ישראל שלא להעמיק את קשריה עם חרטום.

התרחקותה של ארה"ב עודדה את יריביו של אל-בורהאן, אשר פתחו במלחמת אזרחים ב־2023. אל־בורהאן מבין את המשמעות המסוכנת של הכנסת איראן למדינתו, אך לאחר שלא מצא בעלות ברית אחרות שיספקו לו את האמל"ח והתמיכה שנזקק להם, הסכים לקבל סיוע צבאי מטהרן.

נוכחות צבאית איראנית בסודאן תאפשר לטהרן לשלוט בים האדום משני צדדיו, להעביר נשק לעזה ביתר קלות, לערער את היציבות של מצרים, סעודיה והאמירויות ולעצור סופית את תהליכי הנורמליזציה עם ישראל. בנוסף, סודאן היא שער הכניסה של איראן לאזור הסאהל, ובהמשך – ליבשת אפריקה כולה.

גם בניז'ר, מקורה של 5% מתפוקת האורניום העולמית, פועלת איראן להרחיב את קשריה, במקביל לכניסה של רוסיה כשותפה של המשטר הניז'רי במקום צרפת וארה"ב. לפי אינדיקציות, איראן כבר קיבלה שני משלוחי אורניום מניז'ר. תהליכים דומים קורים בבורקינה פאסו, במאלי ובמדינות נוספות באזור.

כעת איראן לוטשת עיניים גם למאוריטניה, מכיוון שהעמקת ההשפעה האיראנית בה תאפשר לטהרן לחסום את גישתה של יריבתה המרה מרוקו ליבשת אפריקה. איראן גם שמה על הכוונת את צ'אד, מדינה שכוננה יחסים עם ישראל ב־2019, אך מאז התאכזבה קשות מאי-העמידה שלנו בהבטחות שנתנו ומהיעדר הסיוע והתמיכה האמריקנית.

מדינות המערב, ובתוכן ישראל, עומדות כעת בפני בחירה גורלית לעתיד האזור. הן יכולות להמשיך להתייחס לממשלות במדינות הסאהל באופן שלילי ולסרב לשתף איתן פעולה, תוך כדי הפרת הבטחות העבר. התוצאה תהיה התבססות של סהר איראני חדש.

הדבר יאפשר לאיראן לאיים על מדינות המפרץ, ירדן, מצרים וישראל על ידי תנועת מלקחיים, באמצעות הסהר האיראני הצפוני וזה הדרומי, תוך כדי שליטה על הים האדום והשתלטות על מרבצי אורניום לטובת תוכנית הגרעין של האייתוללות. הסהר האיראני החדש יהווה גשר להתבססות של הציר האיראני על חלקים רחבים של יבשת אפריקה בהמשך.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 30.4.2024.

השבועה, "לעולם לא עוד", אותה נושאים קברניטי המדינה מדי יום השואה, מאותגרת השנה בעקבות מתקפת הטבח הנוראה מה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, שבאה בעקבותיה. ראשית, מתקפת חמאס כללה זוועות קשים, שהעם היהודי לא חווה מאז ימי השואה. ההבטחה של המדינה להגן על אזרחיה מפני האויב לא קוימה, בגלל אותה השתקעות בקונספציה השגויה של "שקט ייענה בשקט", וש"חמאס מורתע לשנים הקרובות". כבודם של האומה הישראלית ושל העם היהודי חולל, והכתם של זוועות המתקפה יירשם לעד בספרי ההיסטוריה, לצד פוגרומים קשים שחווה העם היהודי במרוצת תולדותיו.

לצד זאת, מדינת ישראל, שמשיבה מלחמה נגד האויב הפלסטיני המר, מתמודדת עם אקלים אזורי ובינלאומי שמקשה עליה להתנהל כמדינה ריבונית ולבצע את כל שלאל ידה כדי לשחרר את חטופיה ולשקם את ביטחונה הלאומי. במציאות ההזויה שנכפתה עליה, נדרשת ישראל לאפשר הכנסה של סיוע הומניטרי לעזה, אף שזה מגיע ישירות לידי חמאס ובכך שולל את מטרות המלחמה, כיוון שמוריד ממנו לחץ באופן משמעותי. ישראל גם נדרשת להקפיד שבעתיים על הפעלת כוחה ברצועת עזה, כדי לא לפגוע( שוב) בפעילי הסיוע ההומניטרי הבינ"ל, ולהביא למינימום את כמות הפלסטינים הבלתי-מעורבים (מושג שנוי במחלוקת) שמוצאים את מותם במלחמה שחמאס כפה על האזור.

זאת ועוד, מתקפת חמאס האכזרית הציתה גל אנטישמיות בארה"ב ובאירופה, שמתבטא ברדיפת יהודים ובתמיכה במעשי הטבח של חמאס ובנרטיב הפלסטיני. המחאה בקמפוסים האמריקאים היא תוצר של תרומות בסך כמה מיליארדי דולרים שהשקיעה קטאר באוניברסיטאות שונות בארה"ב. כך, דרך ההון העצום שלה, קטאר סללה את הדרך להעמקת השפעת הצללים שלה על אוניברסיטאות אמריקאיות ולנוכחות של קבוצות פרו־פלסטיניות שמככבות היום בקמפוסים. אין תמה שההתקפות נגד יהודים זכו לברכתו של מנהיג איראן, עלי ח'אמנהאי, שמוביל ביד רמה את מדיניותה האנטישמית של טהראן.

נראה כי למול גל האנטישמיות הגואה במערב, על ישראל ראשית להקים מערך הסברה מקצועי, שיפעל עם תקצוב מוגבר. המערך הזה יגבש קו הסברתי אחיד וקוהרנטי, ויפעל לרכישת השפעה ברשתות החברתיות במדינות המערב (כולל פייסבוק, טיקטוק, אינסטגרם, יוטיוב וטוויטר), וישתף פעולה עם מובילי דעת קהל בעולם, כדי להגיע אל לבם של יושבי הקמפוסים בארה"ב ואירופה.

לצד זאת, ישראל אינה יכולה עוד לאפשר לאיראן לבסס את השפעתה בגבולותיה, ולהקים ברצועת עזה ובלבנון תשתיות טרור מתקדמות, חמושות לעייפה ומתוקצבות בממון רב. העוינות של המשטר האיראני כלפי ישראל מתודלקת ומתובלת באנטישמיות מובהקת, שמעוגנת בהגותו של מייסד המשטר, רוחאללה ח'ומיני, ומקודמת ביתר שאת בידי יורשו, עלי ח'אמנהאי.

כך, קבע ח'ומיני, שהיהודים מתנגדים לעצם מהותו של האסלאם, ולכן הם מקדמים מראשית דנא מזימות נגד המוסלמים. לשיטתו, היהודים שואפים להשתלט על העולם כולו, 'מאחר שהם אנשים ערמומיים ובעלי תושייה', ויעדם העיקרי הוא לעקור את האסלאם' ולטעת מבוכה ובלבול בלבבות המוסלמים, מפני שהאסלאם וחוקיו, המבוססים על מוסר ורוחניות, הם המכשול העיקרי בפני שאיפותיהם החומריות. לכן, לפי שיטת ח'ומיני, התחברו היהודים עם קבוצות 'שהן שטניות אף יותר מהם' כדי לסלול את הדרך לחדירת האימפריאליזם לארצות האסלאם.

ח'אמנהאי, שמכחיש את השואה בהזדמנויות שונות ומרובות, ומצהיר בפומבי על שאיפתו להשמיד את ישראל, מקדם ביתר שאת את קריאתו של ח'מיני מ-1979, להחריב את ישראל באמצעות מאבק סוני-שיעי משותף. כך, הוא העמיק את התמיכה המזוינת והפיננסית של טהראן לחזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, כדי לקדם, לא פחות ולא יותר, את "הפתרון הסופי", כפי שצוין בכרזה השנויה במחלוקת שפרסמה לשכתו במאי 2020, בה נראים מחבלים מארגוני הטרור השונים שנתמכים בידי איראן צוהלים לרגל 'שחרור' מסגד אל-אקצא.

לאור כל זאת, נדמה שחשבון הנפש הלאומי, שמתקיים ביום השואה השנה תחת העננה הכבדה של מתקפת חמאס, מחייב את הצמרת הישראלית בכללותה לגבש תפיסת ביטחון לאומי חדשה. במסגרת זאת, ישראל תשאף להשיג הכרעות, ולא להיגרר לסבבים, מול מערך השלוחים האיראני; תגבש אסטרטגיה ברורה ויעילה להתמודדות מול איראן; ובעיקר – תתנער מהעמדה הפאסיבית והמגננתית, ותאמץ גישה אקטיבית והתקפית, שהינה רלוונטית ומציאותית יותר מול ציר ההתנגדות בהובלת איראן. כך תוכל כל ממשלה בישראל למלא את חובתה לקיים ביטחון עבור כלל אזרחיה, ולאפשר להם לחיות בבטחה וללא איום חמור שנשקף מחלונם.

במקביל, המחנות הפוליטיים הראשיים חייבים להציב את טובת המדינה מעל האינטרס האישי הצר, ולהגיע להסכמות רחבות ככל האפשר תחת הנושאים השנויים במחלוקת, שטלטלו את החברה הישראלית בשנים האחרונות, ופגעו בחוסנה הלאומי של ישראל. החברה הישראלית מפגינה במלחמה שנכפתה עליה חוסן משמעותי, התעלות נפש והיא ראויה לקאדר פוליטי מוביל שניחן בראייה מפוכחת, חזון מלכד והתכנסות סביב הערכים הבסיסיים עליהם הוקמה המדינה. דומה שאין מתאים יותר מיום השואה השנה, ומהטלטלה שאוחזת באזור ובזירה הבינ"ל, כדי לדרוש התנהלות בוגרת ואחראית מצד הצמרת בישראל, לקראת גיבוש מענה לסוגיות הקריטיות שמונחות לפתחם של מדינת ישראל והעם היהודי בעת ההיסטורית הנוכחית.

פורסם במעריב, בתאריך 6.5.2024.

בתקשורת האיראנית פורסם ביום שלישי תיעוד נדיר של מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, משתתף בפגישה בטהרן במסגרת משלחת חמאס. לפי המדווח ב-12 בפברואר 2012. בתמונה נראים לצדו בין היתר גם ראש ממשלת חמאס בעזה דאז – אסמאעיל הנייה, יועצו הבכיר של חמינאי לעניינים בינ"ל – עלי אכבר ולאיתי, וראש לשכת חמינאי – מחמד מחמדי גולפגיאני.

המפגש התקיים לאחר שכארבעה חודשים קודם לכן, באוקטובר 2011, סינוואר השתחרר מהכלא הישראלי במסגרת עסקת שליט. כזכור, עוד ב-1989 הוא הורשע ברצח פלסטינים שחשד בהם כי שיתפו פעולה עם ישראל, ונידון לחמישה מאסרי עולם. במהלך 2008, בעת שהייתו בכלא בישראל, עבר ניתוח להסרת גידול סרטני במוחו. כפי הנראה, מדובר בפגישה הראשונה שקיים סינוואר עם חמינאי מעודו.

עם זאת, בתחקיר bbc שפורסם בפברואר השנה, נחשפה ראשיתה של מערכת היחסים בין הצדדים. בראיון לתחקיר, אמר חוקר השב"כ לשעבר, מיכה קובי, שחקר את סינוואר במשך שעות ארוכות ומרובות, שכבר ב-2007, בעודו בכלא הישראלי, העביר סינוואר לצמרת המשטר בטהרן בקשה להעמיק את הסיוע הצבאי לחמאס.

איראן מצדה, הבטיחה לסייע ככל יכולתה. יודגש כי ציון דרך משמעותי ביחסי איראן-חמאס החל כבר ב-2004, בעקבות חיסולו של מנהיגה הרוחני של חמאס, השיח' אחמד יאסין. כאיש דת סוני הסתיייג מהעמקת הקשרים עם טהרן השיעית מסיבות תיאולוגיות.

למרות זאת, בתקופת יאסין מוסדו הקשרים בין איראן לחמאס, וכך דווח ב-1999 על מימון בסך 35 מיליון דולר שהעביר מיניסטריון המודיעין האיראני לחמאס, לאחר פגישה שקיים יאסין עם חמינאי בטהרן ב-1998, כאשר עוד ב-1994 דווח על חימוש ואימונים שטהרן מעניקה למחבלי חמאס. בכיר חמאס חסן סלאמה, שעמד מאחורי פיגועי האוטובוסים בפברואר ובמרץ 1996, העיד שקודם לכך הוא עבר הכשרות בסודאן ובאיראן.

מאז פרוץ המלחמה, איראן שבה ומדגישה מסיבות ברורות שלא הייתה שותפה למתקפת הטבח שבצעה חמאס. במקביל לכך, התגאו בכירים איראנים על חלקה המכריע של טהרן בטיפוח תנועת חמאס, בדגש על יכולותיה הצבאיות והמערך התת-קרקעי שלה. הם זקפו זאת לטובת השת"פ המקיף שקיים מפקד כוח קודס במשה"מ, קאסם סולימאני, שהחל את תפקידו ב-1998, עד חיסולו ע״י האמריקאים ב-2020.

עוד דווח מאז פרוץ המלחמה על ביקורים תכופים שקיים מרוואן עיסא, סגן ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שחוסל ע״י ישראל במרץ האחרון, בטהרן. בטהרן גם התרברבו אודות התכנונים המשותפים שקיים בכיר חמאס מחמד דף עם סלימאני לאורך השנים.

תמונת סינוואר בלשכת חמינאי בטהרן משמשת אפוא תיעוד פומבי חשוב, שיכול להעיד על הידוק השת"פ בין חמאס בראשותו למנגנוני הטרור והמודיעין האיראנים, בהנחיית מנהיג איראן חמינאי.

סינוואר שימש לאחר שחרורו אדריכל העמקת היחסים עם איראן, ומכאן ואילך המשיכה חמאס והדקה את השת"פ המקיף שלה עם איראן, עד שהפכה למפלצת הטרור המשומנת שהכתה בישראל באופן חסר תקדים באירועי ה-7 באוק'.

פורסם במעריב, בתאריך 2.5.2024.

בהתמודדות ההיסטורית הישירה שנרשמה בימים האחרונים בין ישראל לאיראן, ידה של ישראל על העליונה. מאז המתקפה המיוחסת לישראל באספהאן, איראן מצויה במאמץ הכחשה, שמטרתו לפטור אותה מלממש את האיומים שהשמיעה, והדבר מלמד על חולשתה.

בניגוד לטענות שהועלו, אין מדובר במלחמה בין ישראל לאיראן, אלא בנקודת שיא, לפחות בינתיים, בהתגוששות ארוכת השנים בין ישראל לאיראן. איראן אבדה בסבב האחרון בעימות הזה שבעה קצינים בכירים, שלפי הדיווחים, הובילו את המערכת הביטחונית שלה בגזרת סוריה-לבנון.

מנגד, טהראן אומנם הצליחה להבקיע באמצעות טילים ספורים את מעטפת ההגנה הרב שכבתית של ישראל, ולפגוע בבסיס חיל האוויר בנבטים. אבל זה עלה לה ביוקר: ראשית, היא דוחפת במו ידיה להקמה, הלכה למעשה, של קואליציה אזורית-מערבית, שכרגע היא הגנתית אבל עלולה להפוך להתקפית, כי איראן מאיימת לתקוף גם את מי שמסייע לישראל.

שנית, היציאה מהארון מסוכנת עבורה באופן משמעותי, ומנוגדת לאסטרטגיה של המשטר האסלאמי מאז כינונו במהפכה האסלאמית. מנהיגי איראן, איתאללה רוחאללה ח'מיני ולאחריו עלי ח'אמנהאי, לא שאפו בחזונם שאיראן תהיה זו שתשחרר את "פלשתין". חמינאי קרא ב-1979 להקמת גוש כלל אסלאמי, שיעי-סוני, להשמדת ישראל. בכרזה המפורסמת שפרסמה לשכת חמינאי ב-2020 תחת הכותרת "הפתרון הסופי", נראים רק פעילי מערך השלוחים של איראן צוהלים לרגל "שחרור" מסגד אל-אקצא, וכוחות איראנים לא נראים שם כלל. הימנעות ממלחמה ישירה היא חלק מתפיסת הביטחון של איראן. 

על פי הדיווחים, במתקפה נגד איראן נפגעה מערכת הנ"מ המתקדמת מסוג s-300 בבסיס צבאי באספהאן שבמרכז איראן, המיועדת להגן מאיומים מהאוויר סביב המתקן הגרעיני בנטנז. אם אכן כך, הרי שמערכת ההגנה האיראנית נתפסה במערומיה, לאחר שזו ההתקפית נחלה בסה"כ כישלון מול ישראל. לכן, טהראן מעבירה מסר ברור שהיא רוצה לסגור את האירוע ומקדישה מאמץ עליון להכחישו.

שר החוץ עבדאללהיאן לא האשים את ישראל בתקיפה בראיון ל-NBC, מפקד בכיר בזרוע היבשה במשמרות המהפכה הצהיר בדרשת יום השישי באספהאן, שמדובר בלוחמה פסיכולוגית ישראלית, ובהודעת המועצה העליונה לביטחון לאומי נמסר שהפרסומים במערב בדבר תקיפת מערכת הגנה מתקדמת באספהאן היא שקר מוחלט, שמנסה לכסות על הפאסיביות הישראלית למול הצלחתה של המתקפה האיראנית. ניכר גם שיח אפולוגטי מצד איראן, במסגרתו אחד הבכירים אמר שאיראן לא הפעילה את מלוא כוחה במתקפתה נגד ישראל.

איראן חוששת להיגרר למלחמה ישירה נגד ישראל. אולם הפעלת כוח משטח איראן גוררת לחץ צבאי מצד ישראל, לחץ מערבי דיפלומטי בדמות סנקציות, ולגיטימציה לתגובה צבאית ישראלית. בנוסף, הלחץ הצבאי הישיר מצדה באזור גורר סחף, שהוא מדרון חלקלק, שעלול לסכן את מתקני הגרעין שלה.

לאיראן יש שתי חוויות מעצבות היסטוריות בהקשר הזה: ראשית, מלחמת איראן-עיראק והקואליציה מקיר לקיר בעולם הערבי נגד איראן. למעט סוריה ולוב, כל העולם הערבי תמך בעיראק, לצד ארה"ב וברה"מ שתמכו בעיקר בעיראק. שנית, תקופת השיא של מדיניות הלחץ נגדה בהובלת ישראל (2009-2011), שהתבטא בסנקציות מצד מועצת הביטחון נגד איראן, לאחר קונצנזוס עולמי שביטא את בידודה של איראן, ודריכת המערכת בישראל לתקיפה בהוראת נתניהו, שנבלמה, כזכור, בגלל התנגדות ראשי מערכת הביטחון בישראל.

נראה כי שני הצדדים עוסקים כעת בתהליך למידה, לקראת הסבב הבא שעשוי להתרחש בחודשים הקרובים. ישראל איננה יכולה לחזור למציאות של 6 באוקטובר, במסגרתה הניחה לאיראן להקיפה סביב טבעת אש ואיום בלתי נסבל. המבחן הוא משלוח אמצעי הלחימה האיראני הבא לכוחות ציר ההתנגדות בסוריה או לידי חיזבאללה, וכן הזדמנות לחסל בכיר בכח קודס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 21.4.2024. 

הפגיעה הממוקדת, המיוחסת לישראל, בבסיסים איראניים הקשורים לתקיפה הנרחבת על ישראל ב-14 באפריל היא המענה המתאים, שמשרת את האינטרסים הישראליים באופן מיטבי. החלופות של הימנעות מתגובה בשטח איראן או של תגובה מאסיבית היו מזיקות ועלולות לפגוע בהשגת המטרות האסטרטגיות של ישראל.

התקיפה הבהירה לאיראן כי לא רק שישראל איננה פגיעה במידה שהאיראנים ציפו, כפי שעלה מהצלחתה לטרפד את ההתקפה האיראנית תוך הפגנת שיתוף פעולה חסר תקדים עם מדינות המערב וחלק מהמדינות הסוניות הפרגמטיות, אלא שאיראן עצמה פגיעה יותר מכפי שהיא סבורה, ולרשות ישראל כמה דרכים יצירתיות להסב לה נזק.

בחירת היעדים לתקיפה הצביעה על כך שישראל יכולה להגיע בכוחות עצמה ליעדי הגרעין הסמוכים, ובה בעת המחישה כי היא איננה מעוניינת בהסלמה, ולפיכך בחרה לפעול נגד יעדים צבאיים מובהקים הקשורים למתקפה האיראנית. ייתכן גם שפגיעה זו תקל על ישראל לפעול בהמשך נגד יעדים חשובים יותר, אם יהיה בכך צורך.

בה בעת, התקיפה הממוקדת ואופן ביצועה מאפשרים לישראל להימנע ממתחים בלתי רצויים עם ארצות הברית ושאר שותפיה המערביים והערביים, שכן הם לא היו מעורבים בתקיפה ומכיוון שדרך הפעולה שנבחרה איננה מובילה להסלמה ולהתדרדרות למלחמה אזורית. האמריקנים הבהירו מלכתחילה שאין בכוונתם ליטול חלק בתגובה הישראלית וכי הם מצפים שהיא תהיה מרוסנת ולא תוביל להסלמה, ולפיכך לא היה מקום לתגובה נרחבת יותר.

אומנם על ישראל לשמר ערנות מול תגובה איראנית, אך עתה היא יכולה לשוב ולהקדיש את מירב מאמציה להשגת היעדים העיקריים של המלחמה, ובראשם השלמת מיטוט חמאס ברצועת עזה על ידי השתלטות על שאר השטח בדגש על רפיח וטיהורו, שחרור החטופים וכינון מציאות שתבטיח שעזה לא תהפוך שוב למוקד טרור. בהמשך, כמובן, נדרשת הסדרת מציאות חדשה מול חיזבאללה, שתאפשר את שיבת תושבי אזור הגבול לבתיהם.

ההרתעה שיצרה הפעילות הישראלית מול איראן, בזכות סיכול המתקפה האיראנית והתגובה המדודה, משפרת את חופש הפעולה מול חמאס וחיזבאללה. במקביל, צריך להמשיך בסיכול המאמץ של איראן לחזק ולחמש את גרורותיה. חשוב לזכור בהקשר זה שמאמצים אלה הובילו לתקיפה הישראלית בדמשק, שגרמה לאיראן לנסות לשנות את כללי המשחק ולפעול נגד ישראל ישירות משטח איראן. המשך סיכול המאמצים הללו הוא הביטוי המעשי לכך שהניסיון לשנות את כללי המשחק כשל וגרם למשטר הקיצוני באיראן מבוכה רבה. יצוין, כי במקביל לתקיפה באיראן הותקפו גם יעדים צבאיים בסוריה, וייתכן גם בעיראק.

בה בעת, על ישראל להגביר את מאמציה להדק את השותפות הבין-לאומית והאזורית נגד איראן, כדי למנף את הצלחותיה לבלימת החתירה האיראנית להגמוניה אזורית, כולל שיבוש השיט בים סוף, ולבלימת תוכנית הגרעין האיראנית. צריך רק לדמיין כיצד היו נראים פני הדברים לו איראן לא הייתה מדינת סף-גרעינית, אלא מדינה בעלת נשק גרעיני. יש מקום לחשש שהמסקנה של המשטר האיראני מהאירועים האחרונים תהיה שעליו לפרוץ לעבר השגת נשק כזה, ולכן חיוני להפעיל מולו מחדש את הסנקציות שהיו בתוקף לפני חתימת הסכם הגרעין ולהכריז על משמרות המהפכה כעל ארגון טרור. הסנקציות עליהן הכריזו ארצות הברית ומדינות אירופה בעקבות התקיפה האיראנית הן מוגבלות מאוד וספק רב אם תתרומנה להרתעת איראן.

לבסוף, נוכח המתקפה הנרחבת על ישראל, ההתקדמות האיראנית לגרעין וחוסר היציבות האזורי שמייצר המשטר האיראני, כמו גם נוכח צעדי הדיכוי שלו כלפי העם האיראני, חובה על ישראל לנסות ולהאיץ בשותפיה, ובראשם ארצות הברית, לסייע לעם האיראני להשתחרר מעולו של משטר אימים זה. כל עוד המשטר האיסלאמיסטי הפנאטי הזה נותר בשלטון, יהיה קשה לשפר את המציאות הבעייתית במזרח התיכון, ואף מעבר לו, בהתחשב בקשרים ההדוקים בינו לבין רוסיה וסין, וביכולתו לבצע פיגועים ברחבי העולם.

פורסם ב-N12, בתאריך 20.4.2024.

כאזרחית ישראלית שהתרגשה לראותך בישראל לאחר אירועי 7 באוקטובר האיומים, ולשמוע אותך מכריז שאדם אינו חייב להיות יהודי כדי להיות ציוני, אני מבקשת היום לפנות אליך בנימה אישית, לא פורמלית, וללא משוא פנים. ראשית, אני חשה שאתה נושא עמך מטען רגשי עמוק, שמקנה לך אפשרות אנושית אמיתית לכאוב את כאבו של העם היהודי.

אני מרגישה שאתה מבין את צדקת הדרך של העם שלי, הגם שהוא כמובן אינו חף מטעויות, ומכיר בו ככזה שהקדוש ברוך הוא בחר בו מכל העמים, בעיקר כדי להאיר את העולם ולפעול לתיקונו. אני גם מבינה ומכירה בקשיים שעמם הינך מחויב להתמודד, למול תומכיך וחלק מחברי מפלגתך באשר לתמיכתך במדינת ישראל ובמאבק הצודק שלה עם אינספור אויבים.

מהמקום הזה, כבוד הנשיא, אני מבקשת לשתף אותך במועקה הגדולה שלי נוכח בחירתך לקרוא לישראל שלא להגיב למתקפה האיראנית על מדינת ישראל כדי להימנע, לדבריך, מלהוביל למלחמה אזורית משמעותית. כבוד הנשיא, אנו כבר במלחמה אזורית! אלא שמשום מה, המערב בוחר להיוותר בחשיכה אל מול חזון האימים שמטפח משטר האייתוללות באיראן. כמי שמיטב יכולות המודיעין עומדות לרשותו, אינני יכולה לדמיין שהאידיאולוגיה והשאיפות הללו נותרות נסתרות מפניך.

חתירתה של טהרן להקמת "תאים" שקטים במערב, לרבות באירופה, בקנדה, באוסטרליה, וכמובן בארה"ב, מזמן הייתה צריכה להדליק נורה אדומה לכל בר־דעת באשר לשאיפותיה. וכמובן החתירה המתמדת מנגד של קטאר, שמטפחת תאי תמיכה משל עצמה ליום הדין, בדמותם של האחים המוסלמים הסונים, הפזורים זה מכבר לאורך ולרוחב המעצמות הגדולות והמשגשגות בעולם, ובראשן כמובן בארה"ב של אמריקה.

אדוני הנשיא, הרי בעקבות מופע האימים של איראן, בדמותם של למעלה מ־300 טילים שכוונו לערי ישראל, קשה לדמיין שהצהרת הכוונות של המשטר האיראני בדבר השמדתה של מדינת ישראל הינה ריקה מתוכן, ושבשילוב תחושת המסוגלות והיכולות האיראניות היא לא תהסס לפעול למימושן. בעיקר, אם היא תחוש את ההיסוס של מדינות המערב לעצור בעדה.