ערב פסח תשפ"ד, ישראל ניצבת בפני שורה ארוכה של אתגרים ביטחוניים ומדיניים, שתוצאת ההתמודדות איתם בטווח המיידי תשפיע על מעמדה ותקבע כיצד תיראה מפת האיומים מולה בטווח הארוך.

מורכבות ההתמודדות נובעת משילוב של חמישה מאפיינים: מספרם הרב של האיומים והאתגרים, פיזורם הגיאוגרפי, זיקות הגומלין ביניהם, מחיר הטעות הגבוה של ההחלטות לגביהם, והקושי לתעדף אותם ולטפל בהם באופן מדורג בשל השפעות ממד הזמן ובהיעדר הסכמה על הקריטריונים לכך. לנוכח זאת נדרשים הדרג המדיני והצמרת הביטחונית להסתכל כל הזמן על התמונה הכוללת ועל כל זירה בפני עצמה, ולדייק את המדיניות תוך ניהוג עדין של המהלכים.

לראשונה בתולדותיה נאלצת ישראל לנהל מערכה כזו גם בצילם של 133 חטופים שמוחזקים בעזה ורבבות מפונים מהצפון – מה שמוסיף למורכבות האתגרים. כדי לעמוד בהצלחה מולם ישראל זקוקה ללכידות הפנימית ולביטויי החוסן מצד הציבור, שאותם ראינו לאחר 7 באוקטובר, נוסף על יכולות בשדה הצבאי ובמגרש המדיני.

מפת היעדים שישראל צריכה להשיג בזירות השונות יכולה ללמד על גודל האתגר שבפניה:

איראן: מניעת התגרענותה הצבאית, שמוגדרת זה שנים כיעד מרכזי לביטחון הלאומי של ישראל, מקבלת משנה תוקף בעקבות התקפתה עלינו. כך גם המאבק בתוכנית הטילים של איראן, בתפוצת הנשק ממנה ובמודל הפעלת כוחות הפרוקסי על ידיה.

כעת – כשכבר לא נדרש דמיון מפותח כדי להבין איך ייראה החיבור בין הטילאות האיראנית לבין נשק גרעיני, ומה היא תוכל לעשות בחסותו – על ישראל לנצל את שעת הכושר: לשאוף לכך שארה"ב תוביל את המערכה העולמית. זהו המסלול המועדף, אך ישראל לא תוכל להשליך את יהבה רק עליו.

סוריה: על ישראל להמשיך בפעולותיה לסיכול ההתבססות האיראנית בזירה זו, ולא לאפשר שינוי בכללי המשחק שהיא הכתיבה עד כה.

לבנון וחיזבאללה: נכון לקבוע תאריך יעד להחזרת תושבי היישובים בצפון לבתיהם, תוך הרחקה פיזית של כוחות רדואן אל מחוץ לטווח האיום, ועד אז – להמשיך באסטרטגיית ההגנה האקטיבית, לפגוע במפקדים וביכולות ולשמר את חופש הפעולה בזירה זו.

רצועת עזה: למעשה, ישראל צריכה להשיג את שלוש מטרות השיא שהגדירה למלחמה, שטרם הושגו: שחרור החטופים, מיטוט ממשל חמאס ופירוק יכולותיו הצבאיות. הגברה משמעותית של הלחץ תשרת את שלושתן. מעבר לפעולה ברפיח, שצריכה לכלול גם את אזור מעבר הגבול וציר פילדלפי, על ישראל לרסק את הוועדות והמנגנונים שבהם חמאס משתמש בתוך השטח, ולחסל באופן שיטתי את מנהיגי חמאס בחו"ל.

אשר לסוגיית "היום שאחרי" – כל עוד חמאס יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה, כל ניסיון להעמיד גורם אחר במקומו, שלא בהסכמתו, צפוי להיכשל. מציאות זו תשתנה רק אם חמאס יובס, ובכך ראוי להתמקד בשלב זה.

יו"ש והרשות הפלשתינית: היעד הראשון של ישראל הוא מניעת פיגועים וריסוק תשתיות הטרור, מכל סוג ומכל גורם. נכון לשמר את הגישה ההתקפית שהפגינה מערכת הביטחון בגזרה זו לאחר 7 באוקטובר ולשפר את המוכנות לתרחישים שעלולים להתפתח בהשראת התקפות חמאס. בראייה ארוכת-טווח ראוי כי לקחי המציאות שהתפתחה בעזה יעמדו לנגד עינינו מול כל לחץ או פיתוי לשדרג את מעמד הרש"פ או להגביל את חופש הפעולה של ישראל בזירה זו.

ירדן: הממלכה ההאשמית הבינה את פוטנציאל האיום האיראני נגדה עוד לפני המתקפה מטהרן. האיום האפשרי מצד "ציר ההתנגדות" בגבול שבין ישראל לירדן מחייב את המערכות משני צידיו להתאים לכך מענה, תוך מיצוי יתרונותיו של התיאום הביטחוני.

הזירה האזורית: ההצלחה של קואליציית המדינות בבלימת המתקפה האיראנית היא הזדמנות למסד ולהרחיב את השותפות. העובדה שהסכמי השלום ממשיכים לעמוד איתן למרות המלחמה, מבססת אופטימיות באשר ליכולת להרחיב ולהעמיק את השותפות.

סעודיה: כינון היחסים עימה ימשיך להיות יעד חשוב לישראל, אך ספק אם ניתן יהיה להשיגו בזמן שנותר עד לבחירות בארה"ב. נכון להמשיך במגעים לכך, אך לא לוותר בעבור זאת על הכרעת חמאס.

סודאן: התקרבותה לאיראן אמורה להדאיג את ישראל – במיוחד לנוכח עברה בעת ששימשה תחנת מעבר להברחות נשק לרצועת עזה, בשירות איראן. ישראל וארה"ב יכולות לבלום מגמה זו גם כעת.

מעל כל אלה, בראש יעדי מדיניות החוץ של ישראל ימשיך לעמוד ביסוס היחסים עם ארה"ב וחיזוקם. הנשיא ביידן הוכיח שוב את מחויבותו לביטחון ישראל, למרות המחלוקות והמתחים. מעבר להוקרה שהוא ראוי לה על כך, נכון לצמצם את המחלוקות לסוגיות המהותיות ולהנמיך את הפרופיל התקשורתי שלהן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 19.4.2024.

למרות ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכה בעקבות המתקפה האיראנית חסרת התקדים נגדה, נראה כי בשלב הנוכחי מוטב לישראל להשיב לאיראן באמצעות מתקפת גומלין שתשים למטרה מרכזים חיוניים שלה אך לא לתקוף את מתקני הגרעין שלה. הסיבות העיקריות לכך הן כלהלן:

ראשית, ישנה חובה על ישראל לקחת בחשבון את ההשלכות של צעד דרמטי שכזה על ביטחונה של ארה"ב. בניגוד לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ובסוריה, תקיפת מתקני הגרעין של איראן תסכן את הכוחות האמריקנים באזור. לפיכך, הדבר מחייב תיאום והיערכות משותפת בין ישראל לארה"ב. ממשל ביידן כבר הוכיח באופן מובהק פעמים רבות את העדפתו שלא לפעול צבאית נגד איראן באופן כללי, ואת דבקותו במישור הדיפלומטי כדי לחזור להסכם גרעין משופר עם איראן.

שנית, נראה שתקיפת מתקני הגרעין באיראן תחזק את הקולות באיראן שכבר כעת קוראים למשטר לפתח נשק גרעיני, כפי שעלו בתקשורת האיראנית בשנים האחרונות. כרגע, האסטרטגיה שמוביל המשטר בראשות המנהיג עלי חמינאי היא ביסוסה של איראן כמדינת סף גרעין. פירוש הדבר הוא שבהעדר פיקוח ממשי מצד סבא"א והסכם כלשהו בתחום הגרעין, איראן מחזקת את התשתית ומקצרת את זמן הפריצה שדרוש לה להשגת נשק גרעיני, ביום שבו חמינאי יורה על כך. אחד הגורמים שמרסנים את הנהגת המשטר מההחלטה הזו, היא כפי הנראה הבנה שמדובר בקו אדום ישראלי, שגם ארה"ב תתקשה להיות אדישה כלפיו. מתקפה כעת נגד מתקני הגרעין תשחרר את איראן ממצבה הנוכחי ותדחוף אותה לפתח נשק גרעיני.

שלישית, היכולת של ישראל לבדה לתקוף ביעילות את מתקני הגרעין מוטלת בספק. נראה כי לישראל דרושים אספקה של מטוסי תדלוק מתקדמים שיקלו על ביצוע המשימה, ובמיוחד פצצות חודרות בונקר, שיוכלו לפגוע משמעותית במתקני הגרעין התת-קרקעיים של איראן.

למרות שמדובר בהזדמנות היסטורית נדירה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראני, כפי הנראה בתנאים האלה מוטב לישראל לפגוע בתשתיות צבאיות חיוניות באיראן. את ריסון התקדמותה של איראן בתחום הגרעין מוטב לישראל לבצע בזמן שתבחר ובאופן עמום, באמצעות מתקפות הסייבר ופגיעה במדעני גרעין, כפי שיוחס לה לאורך השנים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 16.4.2024.

איראן מסכמת את הפרק הזה של ההתגוששות עם ישראל כשמאזן הרווח וההפסד שלה מעורב: מצד אחד, היא חצתה את הרוביקון, התעלמה מאזהרתו המפורשת של הנשיא ביידן וביצעה נגד ישראל, ישירות משטחה, את מתקפת הטילים והכטב"מים הגדולה ביותר שמדינה כלשהי ביצעה נגד מדינה אחרת. בכך, לשיטתה, היא תגרום למקבלי ההחלטות בישראל לחשוב פעם נוספת כשישקלו לאשר תקיפה של גורמים איראניים.

מהצד השני, היא חשפה את עצמה לתגובה ישירה כלפיה, הביאה לגיבושה של קואליציית מדינות נגדה, סיפקה הזדמנות להצגת תכלית מרשימה של יכולות ההגנה האווירית מולה, פתחה פתח להיחלצותה של ישראל מהמצוקה המדינית שאליה נקלעה בגלל המצב בעזה, הובילה את ארה"ב להחמיר את הצעדים נגדה, וגרמה למתיחות ולהחמרה במצבה הפנימי.

נוסף על שימור ההרתעה, יעדיה העיקריים של ישראל מול איראן הם פירוק יכולותיה הגרעיניות ונטרול האיום הנשקף מכוחות הפרוקסי של המשטר האיראני, ובראשם חיזבאללה. במענה ללחץ שוושינגטון מפעילה על ישראל להימנע מתגובה, יש לבחון את נכונותה, בתמורה לכך, להשתלב בתוכנית מעשית עם לוח זמנים מחייב לשם השגתם.

כך או אחרת, ישראל לא צריכה להיחפז בתגובתה. נכון למרוט את עצבי האיראנים בהמתנה דרוכה, לתת לריאל האיראני להמשיך להתרסק ולאפשר את התגברות הביקורת הפנימית על המשטר.

איראן סיימה את הפרק הזה בהתגוששות עם ישראל כשמצבה הגיאו־פוליטי פחות טוב משהיה: היא השקיעה בבנייתם של כוחות פרוקסי, כדי לא להתעמת ישירות עם אויביה, ולבסוף נגררה לעימות ישיר עם ישראל. ההתקפה שביצעה נגד ישראל היתה מרשימה בממדיה, אך נתקלה במערך ההגנה האווירית היעיל שעמד נגדה ולא גרמה נזק של ממש. היא גרמה להתלכדות מדינות האזור וסיפקה להן חוויית הצלחה באשר לשיתוף הפעולה האזורי נגדה – מה שיכול לעודד מגמה כזו, בניגוד לרצונה.

היא סיפקה לגיטימציה לתקוף אותה ישירות, ובניגוד לישראל, היא פחות מוגנת. היא נתנה לישראל מנוף לחץ מול ארה"ב, כך שגם אם לא תתקוף – היא תוכל לחלץ עבור זאת תמורות שיקשו על איראן. רוסיה וסין, בעלות הברית שלה, עמדו מנגד. היא החמירה את המצב הפנימי באיראן, יצרה תחושת מתח וחרדה והשפיעה על ערך הריאל.

מה יש באמתחתה של איראן, שטרם הפעילה מול ישראל? בגדול – חיזבאללה. מכלול שיקוליו של הארגון הוא רחב יותר, ולא כולל רק את האינטרסים האיראניים.

ממשל ביידן, שגם הפעם התייצב באופן מרשים לצידה של ישראל וסייע בגיבושה של קואליציית מדינות שהשתתפו בסיכול ההתקפה האיראנית, חושש מפני התרחבות המלחמה האזורית לנוכח ההשלכות הגיאו־אסטרטגית והכלכלית והאפשרות שתגרור את ארה"ב להתערב, במיוחד בשנת בחירות.

לכן הוא מנסה להעצים את ההישג מול איראן, ולהסתפק בכך ובכמה צעדים מדיניים, שמשמעותם בקשר לנטרול יכולותיה של איראן לא ברורה. מבחינת וושינגטון, ההתפתחויות מחזקות את גישתה למהר לכונן ברית אזורית אסטרטגית, והיא תנסה לדחוף לכך שזה יקרה.

ישראל, מצידה, אף שלא ברורים הסיכויים לכך, חייבת לבחון את האפשרות לנצל את ההזדמנות שנוצרה כדי להתקדם במאמץ העיקרי שלה: סיכול יכולות הגרעין של איראן. אם זו תמורה שניתן להשיגה בעת הזו – האיפוק בשבילה יהיה מוצדק.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.4.2024.

מתקפת הטילים והכטב"מים חסרת התקדים שבצעה איראן נגד ישראל אמש, היא נקודת שיא במערכה המתמשכת בין איראן לישראל, שמתפרשת על פני כמה עשורים, למעשה מאז קום המשטר האסלאמי במהפכת 1979. במשך העשורים הללו, בנתה איראן בהדרגה מערך שלוחים משוכלל, ולמעט נקודות בודדות, העדיפה להיאבק בישראל באמצעות שלוחיה. ההסתתרות הזו מאחורי השלוחים נשאבה מאסטרטגיה מדוקדקת, ששאפה להרחיק את איראן ממלחמה או ענישה כלשהי על פעולות הטרור. זאת למרות חלקה הבכיר באימון, מימון, אכוונה ולעיתים אף שיגור ממשי של שלוחיה.

כעת, בעקבות החובה שחשה לשקם את ההרתעה השחוקה מול ישראל, בעקבות החיסולים המיוחסים לה בדמשק בראשית אפריל, איראן בחרה להתייצב בריש גלי ולתקוף בעצמה את ישראל באמצעות מערך הכטב"מים והטילים המתקדם שהקימה. אין מדובר בשינוי אסטרטגי מקיף מצד טהראן. מיד לאחר תום המתקפה ועוד בטרם התבררו היקפיה, טהראן אותתה בבירור באמצעות שגרירותה באו"ם, שהיא מעוניינת לתחם את האירוע ההיסטורי ולשוב לשגרה.

לישראל אסור לחזור ל-6 באוקטובר! היא אינה יכולה לאפשר לאיראן לכתר אותה בטבעת אש מתהדקת, ותחת כתר של איום בלתי נסבל שפועל תחת פוטנציאל של מטריה גרעינית. אך ישראל איננה פועלת בחלל ריק, והיא חייבת לתאם את מהלכיה עם ממשל ביידן, הן מתוקף הברית האסטרטגית בין שתי המדינות, והן בשל המשמעויות של פעילות ישראלית נגד איראן, על הכוחות והאינטרסים האמריקאים באזור.

נראה שטהראן תופסת את ארה"ב כשחקן החלש בזירה, ולפיכך מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הורתה לשלוחיה לבצע עשרות מתקפות נגד אינטרסים אמריקאים בעיראק ובסוריה, כדי שזו תלחץ על ישראל להפסיק את המלחמה. נראה שהמענה האמריקאי החלקי למתקפת הכטב"ם הקטלנית בראשית ינואר, מצד כתאא'ב חזבאללה, חוד החנית במערך השלוחים האיראני בעיראק, בה נהרגו שלושה חיילים אמריקאים, הרתיע רק באופן חלקי וזמני את טהראן.

ארה"ב שוב בחרה לתקוף את השלוח העיראקי ולא את פטרונו האיראני. לפיכך, מחד, לפי המדווח מפקד כח קדס, אסמאעיל קאא'ני, הורה למליציות השיעיות בעיראק וככל הנראה אף ניסתה להשפיע גם לחות'ים בתימן לחדול את התקפותיהם נגד אינטרסים אמריקאים. מאידך, המליציות העיראקיות חדשו (אם כי לא באופן משמעותי) את מתקפותיהן נגד הכוחות האמריקאים בסוריה, הח'ותים ממשיכים לתקוף אוניות אמריקאיות, וטהראן אף איימה אמש, בעת המתקפה נגד ישראל, לתקוף את הכוחות האמריקאים שיסייעו לישראל לבצע מתקפת גומלין נגד איראן. ניכר לפיכך שלפי תפיסתה של טהראן, ארה"ב היא השחקן הלחיץ והחוליה החלשה.

ישראל מתמודדת בו־זמנית עם מספר לא מועט של חזיתות, אך דווקא אלה שנראות לכאורה כשקטות יותר הן המדאיגות ביותר, ובראשן הזירה הירדנית. מאז היווסדה מורכבת הממלכה מאחוז גבוה של פלסטינים, חלקם אזרחי המדינה בעוד השאר נותרו בסטטוס "פליטים" כבר עשרות שנים. לכך התווספו בשנים האחרונות המוני פליטים סורים שברחו מהטבח שביצע בהם הנשיא הסורי בשאר אסד.

כל זאת, כשהמשטר ההאשמי השולט בירדן, שאינו פלסטיני, מבין היטב את הסכנות הטמונות בהרכב האוכלוסייה לשרידותו וליציבותו. את מה שנעשה כנגד ניסיון ההפיכה המכונה "ספטמבר השחור" ב־1970 ספק אם יוכל המשטר הנוכחי לשוב ולבצע, גם אם במחיר של הממלכה עצמה – הן בשל חולשת המשטר הנוכחי והן מפני שהמלכה הנוכחית פלסטינית.

חרף ההבנה הירדנית באשר לסכנה הפנימית הפוטנציאלית שאורבת מבית, נראה לעתים שהמשטר פועל כמעט בניגוד לאינטרסים שלו עצמו. ראשית, ירדן מתעקשת להמשיך ולדבוק בסילבוס מיושן, שמעודד שנאה ומסית את ההמון הירדני נגד ישראל והיהודים.

כל המבין במרחב הערבי יודע שהמסרים האנטישמיים הבוטים, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממערכת הערכים של כל ירדני בעיקר נוכח החינוך המסית, אומנם מעודדים את ההמון לפרוק מתחים ותסכול מהמצב הכלכלי ומחולאי החברה בזעמם כנגד "האויב הציוני" – אך כל הפגנה אלימה עלולה להפוך במהרה להתנגדות חריפה גם לשלטון עצמו. זה קרה לא אחת במצרים ואף בירדן.

יתרה מזאת, הרי שישראל וארה"ב הכרחיות להמשך שרידותו של המשטר הירדני, אם בסיוע כלכלי ואם בצבאי ו/או מודיעיני. הסתה כנגד ישראל וארה"ב מדרבנת את ההמון הירדני לתקוף את המשטר אם וכאשר הוא נוקט מדיניות המשקפת שיתוף פעולה עם אחת מהן, גם כששיתוף הפעולה הכרחי לביטחון הלאומי של הממלכה.

המלך התחיל להתעורר

וזה מביא אותי לנקודה השנייה – בכך שהמשטר משמר את מערכת החינוך המסיתה הזאת, הוא מחייב את עצמו לדבוק ברטוריקה אנטי־ישראלית חריפה, המנוגדת לעתים קרובות לאינטרס הביטחוני של ירדן. כך, כבר כמעט התרגלנו לשמוע, בכל שנה בתקופת חודש הרמדאן, בכירים ירדנים מתחרים עם חמאס בשאלה מי רדיקלי יותר בשנאתו אל "הישות הציונית", כדי להוכיח לציבור שלו עצמו שהוא אכן ראוי לו.

על פי המסורת המוסלמית, הופקדה בידי הממלכה ההאשמית בירדן האחריות לשמור על מסגד אל־אקצא בירושלים, נכס שהפך במרוצת השנים לכזה שטמון בו הפוטנציאל להלהיט את העולם המוסלמי כולו. לפיכך, "הבעלות" או "ההגנה" עליו נחשקות על ידי קבוצות רבות בעולם המוסלמי, המתחרות זו בזו על הכבוד הזה.

כך החלה בשנים האחרונות תנועת חמאס – בעידוד איראני – לנסות "לתפוס בעלות" על המסגד, במטרה ליצור חוסר יציבות בקרב ערביי ישראל, ערביי מזרח ירושלים ומוסלמים במרחב הערבי. מדי רמדאן בשנים האחרונות, ככל שתנועת חמאס אימצה רטוריקה מסיתה כנגד ישראל, והאשימה אותה בניסיון לפגוע ו/או לכבוש את המסגד – כך החריף המשטר הירדני את הטון כנגד ישראל במעין תחרות על אותה הבעלות.

במקביל לאמור לעיל, הרי שאיראן החלה לקדם, בשיטתיות ובסבלנות אין קץ החל מ־1979, את מדיניות ההשתלטות שלה – ראשית על המרחב הערבי, ובשלב מאוחר יותר – על המערב. זאת, תוך זריעת אי־יציבות וכאוס בכל מדינה שמתאפשר לה לעשות זאת, במטרה לזכות בדריסת רגל והשפעה ולהקים בה נוכחות צבאית כלשהי: לעתים בדמות מיליציות שיעיות ולעתים באמצעות פרוקסי ערבי מקומי.

כך היא מינפה את השליטה של חמאס ברצועת עזה החל מ־2006 כדי לבסס את מעמדה במרחב הדרומי של ישראל, ואף חיזקה את אחיזתה תוך תמיכה גם בג'יהאד האסלאמי ובקבוצות טרור נוספות. כך היא פעלה לאורך השנים גם ביהודה ושומרון באמצעות חיזוק חמאס וחתירת התנועה תחת שלטון אבו מאזן והרשות הפלסטינית, הדוגלת באידיאולוגיה חילונית המנוגדת לתפיסה הדתית של חמאס ותנועות אסלאמיות אחרות.

גם בלבנון חיזקה איראן את חמאס, מעל ומעבר לתמיכתה הבלתי מעורערת בחיזבאללה כעושה דברה במרחב. כל זאת, תוך ערעור לבנון במישור הכלכלי והמדיני עד היסוד. בסוריה העקובה מדם הקימה איראן צבא של מיליציות שיעיות, וכך פעלה גם בעיראק, שהפכה ברבות השנים – ומאז נסיגתה של ארה"ב משם – למעוז איראני על גבולותיה של ירדן הקטנה.

אך טהרן אינה מסתפקת בכל זה, וחותרת ליצור רצף טריטוריאלי במרחב כולו עד הגבול הירדני עם ישראל. כך, בשקט ובערמומיות, פועלת איראן לחיזוק גורמים רדיקליים בקרב הפלסטינים בירדן עצמה, ולחיזוק נוכחות חמאס בשטחה.

ערעור היציבות בממלכה נועד להחליש עוד יותר את השלטון במדינה, ולגרום בבוא העת להמוני פלסטינים לנהור לגבול ירדן־ישראל, 300 קילומטר אורכו, וזה כבר מצב שצה"ל יתקשה לעצור ללא סיוע משמעותי מצבא ירדן, שיתקשה אף הוא לעמוד במשימה. רק בשבועות האחרונים ממש החלה הממלכה "להתעורר" לכאורה, כאשר התבטא המלך בחריפות כנגד ניסיונות בוטים של תנועת חמאס "לערער את יציבות הממלכה", כדבריו.

"הנסיך השחור" מטהרן

כשישראל פגעה ממש לאחרונה במטרה איראנית מובהקת על אדמת סוריה, היא פגעה, למעשה, בתפיסת העולם של שליטי איראן, שלפיה היא תוכל להשתלט על המרחב כולו ועל המערב, באמצעות ניצול גורמים קיצוניים מקומיים, בלי לערב את אנשיה במערכה ותוך הרחקת הלחימה מאדמתה שלה. כל זאת, תוך שהיא ממשיכה כמעט ללא הפרעה בהצטיידות בנשק בלתי קונבנציונלי ובבניית יכולות גרעין למטרות צבאיות.

מעניין לציין שלא נשמעו גינויים חריפים מדי כנגד הפעולה הישראלית מצד מדינות ערביות רבות במרחב, דוגמת מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ועוד. שכן, כל אותן המדינות, חרף הרטוריקה הלא־קלה שלהן כנגד ישראל, מבינות היטב את גודל האתגר שמציבה איראן בפני האזור כולו. מי שממאן להבין אלו מדינות המערב, שהיותן דמוקרטיות הופכת אותן לפגיעות יותר בפני ניסיונות חדירה מצד גורמים עוינים, כגון פעילי ארגון האחים המוסלמים הסוני מחד ותאי חיזבאללה שיעיים מאידך.

ובינתיים, איראן לא עוצרת כלל מלעשות הכל, כולל הכל, כדי לערער את היציבות בתוך ישראל עצמה. היא מזהה את השסעים והקרעים הפוטנציאליים בחברה הישראלית, כמו שזיהתה קרעים דומים בכל המדינות האחרות שערערה ופירקה מבפנים, ונוקטת צעדים שלא היו מביישים את "הנסיך השחור" של מקיאוולי במטרה לשסות איש ברעהו בתוך הבית.

היא עושה זאת באמצעות התחזות לישראלים ממחנות שונים ברשתות החברתיות, שנוקטים עמדות קיצוניות לכאן ולכאן. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים לייצר תאים שיעיים גם בקרב ערביי ישראל הסונים בערים ערביות במדינה, הגם שעד כה, בהצלחה מעטה בלבד. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים להבריח אמל"ח לגורמי פשיעה בחברה הערבית בתוך ישראל, ולמנף את תשתית הפשיעה הענפה שהשתרשה לה בחברה הערבית בישראל במשך העשורים האחרונים, ולא טופלה כראוי עד כה.

אם כן, כדי להבין את אופי וטיב הפעילות העוינת את ישראל בכל אחת מהזירות המדוברות לעיל, יש להבין את התמונה בכללותה ולהפסיק לטמון את הראש בחול.

אין למערב בכלל ולישראל בפרט הנמצאת, לפחות לפי שעה בחזית המאבק, את הפריבילגיה להתעלם מגודל האירוע, ועליהם להבין דבר אחד פשוט: אם איראן הצליחה למוטט את סוריה, לבנון, עיראק וחלקים משמעותיים מתימן וסודן – היא בהחלט בדרכה למוטט גם את ירדן, והיא תנסה בכל כוחה וייתכן שגם תצליח, למוטט את מדינת ישראל מבפנים. זו התוכנית. נותר לנו רק לא לשתף פעולה עם המזימה, ולהבין שאחדות היא יותר מסתם קלישאה נאיבית – אלא עניין של ביטחון לאומי.

פורסם במעריב, בתאריך 13.4.2024.

המתיחות הביטחונית בעקבות חיסולו בדמשק של הגנרל מוחמד רזא זאהדי ("חסן מהדווי") שבה והפנתה את אור הזרקורים לעבר טהרן, אחרי תקופה שבה איראן נהנתה מהסטת הקשב העולמי אל זירות הלחימה ומההתמקדות בשלוחיה העושים את מלאכתה.

ישראל כבר פגעה בשורה של קצינים ו"יועצים" איראנים במסגרת התקיפות שביצעה בסוריה לאורך החודשים האחרונים, אך עד כה מעמדם של הנפגעים אפשר לטהרן לבלוע את העלבון ולהסתפק בתגובות מדודות, שלא יסבכו אותה במערכה.

לעומת אלה, חיסולו של מהדווי, שעליו ישראל לא קיבלה אחריות רשמית, כבר נוגע בפיקוד הבכיר של משמרות המהפכה ונתפס כעליית מדרגה מצד ישראל – מה שמחריף את הדילמה שבפני הנהגת המשטר: כיצד להגיב בלי להסתבך.

מבחינת איראן, תגובה רפה מדי תשדר חולשה. תגובה קשה עלולה להוביל להתרחבות המלחמה, לסכן נכסים אסטרטגיים על אדמתה וברחבי המזרח התיכון, וגם עלולה לדרדר אותה להתנגשות ישירה עם ארה"ב.

אין טעם להכביר מילים על תרחישי התגובה האפשריים. הם מתוארים בהרחבה באמצעי התקשורת ועצם הדיון בהם מאפשר לדוברי המשטר האסלאמי להציג את ישראל כמורתעת וכחרדה, ולראות בכך דמי קדימה למחיר שהיא עוד צפויה לשלם.

למעשה, ההתפתחות הנוכחית מעמידה את הרפובליקה האסלאמית בפני מצב שאותו ביקשה למנוע, כשיצרה את המודל המתוחכם של הפעלת כוחות הפרוקסי. שיטה זו אפשרה לאיראן ליהנות מההצלחות של ארגוני החזית מבלי לשלם את המחיר, או לכאוב את כישלונותיהם, כלשון המליצה העוקצנית – "הצלחתם היא הצלחתנו, כישלונם הוא שלהם לבדם".

איראן הרגילה את העולם להשלים עם מצב שבו השולח לא נושא באחריות למעשיו של השליח. מציאות זו עודדה אותה להשקיע בבניית כוחות כאלה במזרח התיכון ובאזורים נוספים, לאמן אותם, לצייד אותם בנשק ובאמצעים טכניים, לממן אותם ולהפוך אותם לשחקני מפתח במדינותיהם ולכלבי התקיפה שלה מול אויבים משותפים, הנמצאים בשכנות להם. היא עשתה זאת ללא מטרייה גרעינית, ואפשר להסיק מה תרשה לעצמה לעשות אם תהיה לה יכולת כזו.

איראן כבר מזמן אינה בעיה מקומית או אזורית, אלא עולמית. ארה"ב צריכה להוביל את הטיפול בה, בשותפות עם בעלות בריתה, לא רק בהיבטי גרעין אלא גם בנוגע להפצת נשק, לחתרנות, להפעלתם של גורמי חזית, למימון טרור ולהנעתו. ממשל ביידן יכול לראות את ההתפתחות הזו כהזדמנות להציב גבולות חדשים להתנהלותו של המשטר בטהרן גם כעת, בישורת האחרונה שלפני הבחירות לנשיאות.

על רקע המעורבות המתריסה של איראן גם במלחמה באוקראינה ושותפותה הפעילה בציר הנגדי לארה"ב ולמערב, זוהי הזדמנות עבור ארה"ב לשקם את מעמדה במזרח התיכון, לחזק את החזית הפרו־מערבית ולהשפיע על הסדר העולמי.

כנגד החששות בוושינגטון מפני האפשרות שמדיניות כזו תערב את ארה"ב במלחמה שאינה רצויה לה, יש להעמיד את האפשרות שדווקא התרחבותה של המלחמה במזרח התיכון היא שתגרור את ארה"ב לכך. בעיני משטר האייתולות ישראל היא "השטן הקטן". היא עומדת בראש החץ של הציוויליזציה המערבית באזור הזה. לא צריך לנחש מיהו "השטן הגדול".

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.4.2024

ביום שישי הקרוב, יום שישי האחרון לחודש רמדאן, יצוין יום ירושלים העולמי, כפי שנקבע על ידי מייסד המשטר האסלאמי באיראן, האייתוללה חומייני. בתהלוכות, בטקסים ובהצהרות, יציינו אנשי ציר ההתנגדות בהובלת איראן את שאיפתם להשמיד את ישראל.

ביום הזה, המפגינים, מלובים על ידי הצהרות משלהבות החל במנהיג העליון עלי חמינאי, עבור במזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ויתר ראשי מערך השלוחים של איראן, שורפים את דגלי ישראל וארה"ב כדי לבטא את השאיפה הזו. כפי שהדגישו בכירים בצמרת הביטחונית של איראן בשנים האחרונות, השאיפה הזו כבר איננה תיאורטית בעיניהם אלא הפך ליעד בר-מימוש.

1. האם החלה ההתארגנות באיראן לקראת פעולת נקם? בתקשורת דווח שהמועצה העליונה לביטחון לאומי התכנסה אמש ב-9 בלילה וקבלה את ההחלטות הרלוונטיות. המועצה הזו היא הפורום הבכיר לקבלת החלטות באיראן, וחברים בה מפקד כח קדס קאא'ני, מפקד משמרות המהפכה סלאצי, הנשיא רא'יסי, וכמה בכירים נוספים. אחד מחברי הפורום הבכיר, יו"ר הפרלמנט קאליבאף, מסר הבוקר לתקשורת שישראל תיענש בחומרה.

2. נראה שהשלטונות הזדרזו להודיע על כך לציבור כדי לשקף מצג של נחישות לשמור על כבודה ותדמיתה של איראן , שנפגעה בעקבות חיסול זאהדי וששת הקצינים הנוספים שחוסלו ביחד איתו.

כבר למעלה מארבעה עשורים איראן השיעית מתכננת את גאולת העולם, לתפיסתה. בשיטתיות ובעקביות מעוררות פלצות, החל אבי המהפכה האסלאמית באיראן, האייתוללה רוחאללה חומייני, לתכנן את השתלטות השיעה, בהובלת טהרן, על העולם כולו. זה נשמע אומנם כמו סרט אימה דמיוני, אך זו המציאות הבלתי נתפסת שיש להתוודע אליה ולפעול על מנת לעצור אותה כאן ועכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

טהרן יצרה מכלול מפואר של "זרועות" (Proxies) שבאמצעותן היא פועלת ליישום חזונה החשוך. מבחינתה, מדובר בצבאות של "פועלים נחותים" בדמות הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון, שהם כזכור ערבים סונים, בעוד איראן השיעית איננה נמנית עם העולם הערבי.
הפלסטינים ושאיפותיהם הלאומיות מעניינות את איראן כקליפת השום. הסיבה שבגינה היא מעודדת, תומכת, מכשירה ומממנת את הג'יהאד האסלאמי, את חמאס ותנועות קיצוניות דומות נוספות, היא לצורך קידום הכאוס האזורי, שמקל עליה להשתלט על כמה שיותר שטח ולזכות בהשפעה ובמשאבים.

מספיק להעיף מבט על אזור קטן שכמעט אף גורם בעולם אינו עוסק בו, והוא ג'בל דרוז בסוריה. האזור היה מאוכלס באופן מלא על ידי דרוזים סורים בלבד במשך שנים ארוכות, כשהתקיימה הבנה שקטה בין שלטונו של בשאר אסד לבין הדרוזים, ולפיה הם לא יתערבו במעשיו והוא לא ירע להם. וכך היה במשך שנים. אלא שבשנים האחרונות ניתן לראות מגמה של השתלטות שיעית באזורים בבעלות הדרוזים – דבר שהקפיץ את בני המקום וגרם למאבקים עזים בינם לבין השיעים המקומיים, שניסיונות ההשתלטות שלהם מתבצעים בהובלה ובהכוונת איראן. בשקט, בסבלנות, בעקביות ובשיטתיות. כך נוהגת איראן בכל מקום שבו השלטון חלש ונוצרים כאוס וחוסר יציבות.

פועלה של ארה"ב לסילוק סדאם חוסיין, מנהיג עיראק הידוע לשמצה ששלט במדינה עד שנת 2003, יצר ואקום שאליו נכנסה איראן בחדווה. תחילה השתלטה איראן על מאגרי הנפט העיראקיים, מה שמזכה אותה בהכנסה עצומה של מאות מיליוני דולרים ליום. במקביל, החלה איראן בסבלנות ובעקביות לפעול לקידום היעד הבא – הנפט שמוחזק בידי יריבתה האסטרטגית סעודיה, מנהיגת העולם המוסלמי הסוני. בשנים האחרונות, עת התעוררה מהמורה בדמות ארגון דאע"ש הסוני, דאגה הזירה הבינלאומית לייצר קואליציה אפקטיבית ולחסל אותו, הפעם אף בעזרתה האדיבה של איראן. בכך חזרה טהרן להיות כוח בלתי מעורער במרחב, והמשיכה בחתירתה לייצור נשק להשמדה המונית והפקת אורניום לצורך קידום פרויקט הגרעין שלה.

במקביל, הקימה טהרן את חיזבאללה בלבנון, חיזקה את צבא החות'ים בתימן ואת המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. כאן כבר מדובר באוכלוסייה שיעית, הראויה והחשובה יותר לתפיסתה של איראן, ובעיקר נאמנה. לצורך יצירת מיליציות איראניות מוכשרות וחדורות אידיאולוגיה שיעית, נדרשים משאבים וחיילים. את המשאבים פועלת איראן להשיג באמצעות הנפט והברחות סמים מסיביות. את החיילים היא מייצרת באמצעי מטורלל כל כך, עד שקשה להאמין שהוא אמיתי: עידוד ילדות שיעיות במדינות השונות להיקשר ב"נישואי הנאה" – מונח שנטבע בעולם המוסלמי ומעניק היתר דתי הלכתי לנישואים "זמניים".

במסגרת אותם הנישואים ניתן "הכשר" לקיים יחסי אישות, ולאחר זמן קצר לפרק את ברית הנישואים. המולות באיראן אף הפכו את הנושא לחלק אינטגרלי מתוכניות הלימוד בעבור אותן בנות, ומדוע? משום שהילדים שנולדים במסגרת אותם "נישואי הנאה" נלקחים ועוברים אינדוקטרינציה דתית כדי להתגייס בבוא היום לאותן מיליציות שיעיות. אלו אותן המיליציות שפוגעות בנכסים אמריקאיים בעיראק ואותן מיליציות שמוכנות ליום הדין, עת טהרן תקרא להן למלחמה.

ישראל והסכסוך הפלסטיני־ישראלי מהווים תירוץ נוח לרתימת תשומת לב ערבית ומוסלמית, שכן שנאת ישראל ו"הציונים" היא נושא שיחסית בקונצנזוס. כך הצליחה עד כה איראן להרחיק את סעודיה מישראל ומיצירת קואליציה סונית־מערבית אפקטיבית שתפגע בתוכניותיה הגרנדיוזיות. בינתיים היא ממשיכה במאמציה לקידום תוכנית הגרעין, בעוד ארה"ב עסוקה בענייניה הפנימיים בשנת בחירות, וישראל טרודה ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בחזית הצפונית, וכמובן בהשבת החטופים.