כבר מדיווחי המלחמה הראשונים היה ברור שהאכזריות המפלצתית של חמאס איננה נאצית; מהעדויות הנצברות ופקודות המבצע של חמאס מתברר, שהמפלצתיות החמאסית לא הייתה ספונטנית, אלא דוקטרינת הלחימה של ג'ינג'יס חאן.

זו דוקטרינת הכרעה שמבוססת על חשיבתו של סון טסו הסיני – המקביל בחשיבתו הגאונית לקלאוזביץ המערבי.

יסודותיה של הדוקטרינה הם: טקטיקה של גישה עקיפה; הימנעות מקרב סדור, אלא אם כן נערך בתנאים נוחים ביותר; הטרדה מתמדת ושוחקת של האויב; התקפת פתע במבצעי טרור וגרילה; אומנות הסתתרות והסתרת כוונות; לוחמה פסיכולוגית שנועדה לשלוט בכוח הרצון של האויב ולהרדים אויב עשיר ומפונק.

אויב כזה הייתה סין שפתחה את שערי חומתה ואפשרה לאויב להסתובב בה, להכירה על בוריה ואף להיכנס לתחומה ולכובשה כמעט ללא לחימה.

גורם משפיע בדוקטרינה הוא מודיעין מדויק. לשם השגתו הוחדר ליעד התקיפה "גיס חמישי" שאנשיו התגוררו, סיירו וריגלו את הארץ במטרה לאסוף מודיעין וכן להוריד את מוראל האוכלוסייה באמצעות רציחות אכזריות ואקראיות; אלו, נועדו לגרום לתושבי ישוב שאותו עמדו לתקוף, להיסגר בבתיהם, כדי להבטיח שבהתקפה לכיבושו, יחוסלו כל תושביו.

לפי המידע המוקדם שנאסף הפרשים הקלים והמהירים של עוצבות הטומאן, שדאגו להסתיר את נוכחותם ואת הכנותיהם, הפתיעו והממו את היישוב שתקפו ובחסות ההלם והאימה, ערפו, שחטו, שרפו, אנסו, בזזו, החריבו והשמידו כל חפץ מיותר מבחינתם והמשיכו ליישוב הבא. עשרות ואולי מאות שנים אחרי הבליץ הג'ינג'יסחאני, די היה באדם שיצעק מתוך שינה "מונגולים", כדי שעיר שלמה תתרוקן כליל מתושביה.

בהתבסס על הדוקטרינה הסדורה הזו, עוצבות הטומאן של ג'ינג'יס חאן התנפלו במאה ה-13, כסופת הוריקן, על העולם במטרה להשליט בו את תרבותם.

אחרי שהרסו בזמן קצר יחסית את הערים האגדיות בוכרה וסאמארקנד ושמו קץ לתור הזהב של האיסלאם הם פנו לאירופה והגיעו עד לויסלה והסתלקו ממנה ביוזמתם.

ברוסיה הוקמה ממלכת 'הורדת הזהב' ששלטה בה 200 שנה והטביעה "חותם מונגולי בל יימחה על האופי הרוסי".

כמעט וודאי שהמלחמה בישראל משרתת 'ציר מונגולי': רוסיה עם חותם מונגולי וטהרן עם דוקטרינה מונגולית.

האינטרס של רוסיה במלחמה: להיחלץ מהסטיכיה האוקראינית בכבוד; האינטרס האירני: למנוע הכרה של סעודיה בישראל, בידיעה שהיא נועדה לממש את חזון חידושו של תור הזהב האיסלאמי שג'ינג'יס חאן שם לו קץ ב-1258; להסרת המזלג שהסונה תקעה בעיני השיעה, גויסו חמאס וחיזבאללה.

את הציר המונגולי צריך לפרק עכשיו ע"י הוצאת רוסיה שבניגוד לפאנטיות השיעית של טהרן, האינטרסים שלה שונים.

הגיית הרעיון היצירתי לניתוקה הוא מבחנה הגדול של המדינאות האמריקנית.

מבודד מרוסיה שעשויה לממש את האינטרסים שלה בדיפלומטיה, הפלתו של המשטר הנאצו-איראני בטהרן, עשויה להיות קלה יותר. מנותקת מטהרן ומסעודיה – אבן ראשה בסדר האזורי החדש שטהרן חותרת לסכלו, קהיר היא המפתח לסיום המלחמה בהעברת פליטי עזה לשטחה.

הטאבו על רעיון העברתם (העברתם מתנגשת במדיניות הנצחת הפליטות במצבה ב-49) נשבר השבוע ע"י א-סיסי בהצעתו שישראל תעבירם לשיקום בנגב;

את המערכה הצבאית בצפון וגם בדרום, צריך לנהל לאור מידת הצלחתה של המדינאות הישראלית לקבל בעצמה את רעיון 'הציר המונגולי תחילה' ולשווקו לארה"ב. למימושה, אם תתקבל, עשויה להידרש השהייה של המהלך הקרקעי ברצועה.

את ההשהיה צריך לנצל להמשכת 'הכתוש' בתפיסת 'הכתוש וכבוש' של צה"ל, להמשך מאמצי שחרורם של החטופים, לתגובות על תקיפת ישראל בצפון, שישרתו ככל הניתן, את המתקפה בצפון אם היא תתבצע ולמאמץ לטילטולן של הדמוקרטיות הליברליות המפונקות בהפצת סיפורי ג'ינג'יס חאן והדוקטרינה שלו, בדגש על "הגיס החמישי".

פורסם בערוץ 7, בתאריך 25.10.2023.

במשחק השחמט אותו מנהלת נגדנו איראן חמאס הוא פיון, חיזבאללה צריח ומתקני הגרעין הם המלכה. נראה כעת שאיראן החליטה להקריב את הפיון כדי להזיז את המלכה בתנועה ארוכה ומשמעותית קדימה. ישראל ספגה פגיעה אנושה בנפש, אולם לא פחות חמורה מהפגיעה בחיי אדם היא הפגיעה בתדמיתה כמדינה חזקה, מעצמה צבאית שאפשר לסמוך עליה. ההשלכות האסטרטגיות של פגיעה תדמיתית זו הן מרחיקות לכת. רק מדינות חזקות ובטוחות מושכות אהדה, רצון לשיתוף פעולה והתחשבות באינטרסים. מדינות מתקרבנות מושכות חמלה אך לא כבוד. כדי לשקם תדמית זו, התגובה של ישראל חייבת לעשות יותר מאשר להשיב על העוול עצמו. היא צריכה לעלות מדרגה ולהיות עוצמתית, דרמטית, מפתיעה, מרשימה וכמעט בלתי נתפסת. ישראל צריכה לסיים את המלחמה ביציבה אסטרטגית משופרת מאוד כתוצאה של יוזמה ותעוזה. ואם היא לא תעשה זאת, ענן הפגיעה יהפוך לאיום קיומי על החוסן הלאומי העתידי שלנו.

השמדת חמאס היא הכרח מציאות מובן מאליו, אבל זה לא מספיק. חיזבאללה מחזיקה את כולנו כבני ערובה. אנחנו יושבים בבתינו ומרגישים חופשיים, אבל אם יש דבר אחד שצריך ללמוד מאירועי שמחת תורה הוא שאסור לשבת בחיבוק ידיים כשעל הגבול יושבת מפלצת, מתחמשת ומתחמשת, ומכוונת עלינו את הטילים שלה. המלחמה עם חיזבאללה בוא תבוא, אי אפשר להתכחש לזה. ארגון הטרור היושב בלבנון הכין את ארסנל הטילים עבורנו ולא עבור אף אחד אחר. הוא רק מחכה לרגע המתאים להשתמש בו. אם נדמה לנו שמה שחמאס עולל לנו בחג האחרון הוא גרוע, ראוי לדעת שחיזבאללה מתכונן לאירוע גדול פי עשרה, ולא ייתכן שנרדם שוב בשמירה ונמתין שהוא יוציא זממו לפעול בעיתוי הנוח לו. ישראל מגויסת כעת בצורה שלא הייתה בהיסטוריה שלה, ואם היא לא תפעל עכשיו לא בטוח שהמוטיבציה להתגייס בעתיד תהיה דומה בהיקפה. המלחמה הזו צריכה להסתיים בהשמדת חמאס אבל גם איום חיזבאללה.

אולם מעל הכול עומד יציב האיום של הגרעין האיראני. כיבוש הרצועה ואף כיבוש דרום לבנון יהיו חסרי ערך אם בשעה שאנו מפנים את כל תשומת הלב שלנו למעגל הראשון, איראן תנצל את הרגע כדי לטובת פריצת דרך בפיתוח הפצצה. איראן קרובה יותר מאי פעם למטרתה זו, והדבר היחיד שמונע ממנה לדלג קדימה זה שני עשורים היא הידיעה שאם תעשה זאת ישראל תפעל נגדה. לכן, ישראל חייבת לטפל בגרעין האיראני לצד הטיפול בחיזבאללה. ראוי שתפתח במתקפת פתע נגד מתקני גרעין משתפעל כשהיא מצויה בעיצומה של מערכה בדרום לבנון.

מתקפת פתע על מתקני הגרעין של איראן היא המעשה הדרמטי שישראל כה זקוקה לו כעת, שישיר את ההתרעה ואת תדמיתה כמעצמה צבאית. מוטב כמובן לבצע מהלך כזה תוך גיבוי והסכמה מצד ארה"ב, שמתקפה כזו בסופו של יום היא גם אינטרס שלה, אולם בשום פנים ואופן אין להתנות את ביצוע המהלך נגד איראן באישור וושינגטון. אם ישראל תמתין לתשובה אמריקנית בנושא, היא תקבל כרגיל את המענה: "לא עכשיו", זה אופי המשחק. מבחינת האמריקנים, אם אנחנו שואלים ומבקשים רשות כנראה שזה לא קריטי, אז עדיף לחכות. אבל עם נפעל בלי לבקש ואפילו תחת אזהרה שלא לפעול, מבחינת וושינגטון יהא זה סימן שהצעד היה חיוני באמת לישראל, ויעורר יותר כבוד מביקורת. אור ירוק לא יהיה והוא גם לא נצרך. אנחנו עומדים בצומת היסטורית למדינת ישראל, ועתידה מונחת על הכף. רק פעולה מפתיעה בתעוזתה והיקפה תציל אותנו.

פורסם במקור ראשון, 23 באוקטובר 2023.

את החשבון על הטבח בשבת-שמחת תורה יש להגיש לטהרן.  המשטר האירני אחראי להקמת מערכות טרור על גבולותינו והפעלתם.  בכירים אירניים סייעו לחמאס לתכנן את מתקפת הדמים על ישראל.   ההרתעה והמוניטין של ישראל תיפגע קשות אם נאפשר למשטר האירני לפגוע בנו באמצעות גרורותיו ולהישאר בעצמו חסין מפני פגיעות.

אך הדרך לטהרן אינה ישירה או פשוטה.  היא צריכה להתקדם על חרבות שתי הגרורות האירניות, חמאס וחיזבאללה – ועל חורבות הקונספציה האסטרטגית הישראלית הכושלת שאפשרה את הטבח שפתח מלחמה זאת.

תחילת הקונצפציה הזאת היא במחשבה שישראל מסוגלת להתמודד עם ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס בזול.  כשהם מרימים ראש, אפשר להכות בהם, להרתיע אותם ולרכוש תקופה ארוכה של שקט.  תפיסה זאת הייתה מושתתת על הערכה שגויה של המניעים של אויבינו:  הם תוקפים אותנו מתוך עצבים, או בגלל שהם רוצים עוד זכויות דייג או גז, ואפשר לנהל איתם עסקים באמצעות מקלות צבאיים וגזרים מזדמנים.

מולנו עומדים אויבינו חכמים ונחושים הרבה יותר מאשר הנחנו.  במשך עשרות שנים הם פועלים, יחד עם הפטרונים שלהם באירן, עם יעד אסטרטגי ארוך-טווח:  בנייה הדרגתית של כוחותיהם במטרה להשיג עליונות מוראלית וצבאית עלינו – ולהכריע אותנו.  לעומתם ישראל בחרה תמיד בדרך הקלה שהייתה נראית זולה:  להרביץ קצת, לשלם קצת, אך לא להיכנס לעובי הקורה ולעקר איומים אלה מהשורש, דבר הכרוך במאמץ הולך וגובר ומחיר דמים הולך ומאמיר.

באחד הסבבים הקודמים מול עזה, אמרו לנו שכיבוש הרצועה מחדש עלול לעלות ב-500 הרוגים.  500 הרוגים!  מי ירצה לשלם מחיר כזה רק כדי למחוק את החמאס?  אז נרתענו ועברנו הלאה.  האם חסכנו בכך את ההרוגים?  התשובה ברורה.

משך שני עשורים ויותר ישראל התנהגה כאדם המוצא נחש צפע איתו במיטה ומדמה לעצמו שהוא יכול לנהל איתו משא ומתן.

לכן קודם כל, ישראל צריכה להחליף דיסקט אסטרטגי:  הבא להרגך – השכם והורגו.  נכון, המערכה נגד חמאס תגבה אבידות קשות, בנוסף לאבידות שכבר ספגנו.  נכון, מערכה נגד החיזבאללה תגבה אף היא אבידות ותגרום נזק רב.  אך היא תגרום הרבה פחות אבידות והרבה פחות נזק אם ישראל תיזום אותה בהקדם, בזמן ובתנאים שלה.  התובנה העולה מהאירועים הקשים שפתחו מלחמה היא שאין תוחלת מהניסיון להתחמק ממלחמת כלייה נגד אויב אידיאולוגי, אם הדבר רק אפשרי.  כל דחייה רק מגבירה את המחיר שנצטרך לשלם בסוף.

בעת כתיבת שורות אלו האיום של חיזבאללה על העורף הישראלי הוא הגורם העיקרי המרתיע את ישראל מלעשות באירן את השפטים המגיעים לה.  את מכשול זה יש לסלק מהדרך לטהרן בהקדם האפשרי.  עלינו להסתכל למציאות בעיניים ולהבין כי המחיר היום יהיה כבד, אך קל יותר מהמחיר בעוד שנה או בעוד שנתיים.

מול אירן החישוב הוא שונה.  ישראל ואירן רחוקים זה מזה.  המלחמה שלנו נגד אירן לא תסתיים בתמונות הדומות לכיבוש ברלין על ידי הצבא האדום בסוף מלחמת העולם השנייה, עם הטנקים של חטיבה 7 מתקדמים על הריסות טהרן.

עם זאת אפשר להפליג באירן מכות המערערות את יציבות השלטון שם, על תשתיות צבאיות ואזרחיות ובעיקר על ההנהגה המדינית והצבאית.  אם נשחרר את עצמנו מהכבלים שחמאס וחיזבאללה מטילים עלינו כעת, יכולתה של אירן לפגוע בנו בעתיד תיפגע קשות.  בו בזמן נרכוש את החופש להגיש את החשבון שלנו למשטר האייטולות בריבית דריבית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19.10.2023

דבריהם של שר הביטחון ושל ראש המוסד על התעצמות איראן וחיזבאללה בלבנון, ועל הניסיונות הרבים של איראן לבצע פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם מאז ראשית השנה מדאיגים מאוד. כך גם ניתוחו המדויק של ברנע את הבעייתיות של הניסיונות הרפים של ארצות הברית לעכב את הפריצה של איראן לנשק גרעיני, תוך נכונות לשלם מחיר גבוה, וחששותיו שמא רוסיה תגלה נכונות לספק לטהראן יכולות צבאיות שתאיימנה על קיומה של ישראל בתמורה לסיוע הצבאי האיראני למוסקווה במלחמה באוקראינה. אך כל אלה הם רק חלק מהתמונה המלאה של חומרת האתגר שמציבה כעת איראן מול ישראל.

בפועל, איראן ממשיכה בחודשים האחרונים להתבסס כמדינת סף-גרעינית, משפרת את מעמדה האזורי, הבין-לאומי ואת יכולותיה הצבאיות, ומעמיקה את מעורבותה בליבוי הטרור הפלסטיני, תוך שהיא מחזקת את הארגונים הקיצוניים הסרים למרותה וניצבים מסביב לישראל, כדי לקדם אפשרות של מערכה רב-זירתית. היא גם מתמודדת בהצלחה יחסית עם האתגרים מבית ומחוץ ועם הקשיים הכלכליים.

ביטויים בולטים להישגים האיראניים היו זימונה של איראן ליטול חלק בפסגת מדינות BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) וההסכם עם ארצות הברית על שחרור 5 אמריקנים, שהיו עצורים בתואנות שווא באיראן, תמורת שחרור כמה עצורים איראנים בארצות הברית והעברת 6 מיליארד דולר שהיו מוקפאים בדרום קוריאה לאיראן. למעשה, הסכום שמועבר לאיראן גדול אף יותר, שכן ארצות הברית נתנה כנראה את הסכמתה להעברת כמה מיליארדי דולרים לאיראן גם מעיראק. הכספים מדרום קוריאה אמורים אומנם לממן רכש למטרות הומניטריות, אבל הם ישחררו כספים שישמשו את המשטר הקיצוני באיראן לא רק לייצוב מעמדו מבית אלא גם לסיוע לארגוני החסות שלו ברחבי המזרח התיכון, המהווים איום ישיר על ישראל.

ההסכם עם ארצות הברית הוא כנראה רק חלק מהבנות רחבות יותר בנושא הגרעין, המיושמות בפועל גם בהיעדר הסכם פורמלי לגביהן. לפי הבנות אלה, ארצות הברית נמנעת מהגברת הלחצים על איראן באמצעות מימוש הדוק של הסנקציות האמריקניות ומהשמעת איומים בהפעלת יכולותיה הצבאיות נגד איראן, אם זו תעשיר אורניום לרמה צבאית, בתמורה להתחייבות איראנית שלא להעשיר לרמה כזאת ולהאט את קצב הגידול של כמות האורניום המועשר לרמה של 60%. ארצות הברית גם נמנעת בהקשר זה, כנראה, מעידוד מדינות מערב אירופה השותפות להסכם הגרעין (ה-JCPOA) להפעיל מחדש את הסנקציות שלהן על איראן באמצעות מנגנון ה-SNAP BACK (שיפוג בראשית 2026) ולמנוע את הסרת הסנקציות של האו"ם על מערך הטילים האיראני הצפויה ב-18 באוקטובר השנה. עם זאת, בריטניה, צרפת וגרמניה הודיעו (13 ספטמבר) כי הן עצמן תמשכנה להטיל את הסנקציות עד אשר איראן תעמוד בהתחייבויותיה. ארצות הברית תמכה ביעד מוגבל זה ואילו איראן הגיבה בחריפות ואף הודיעה הערב (שבת) על סילוק שליש מהפקחים במתקניה.

מכל מקום, נראה שבמסגרת ההבנות, איראן האטה בתמורה את קצב הצבירה של אורניום מועשר לרמה של 60%, אך גם כך היא צברה כבר למעלה מ-121 ק"ג של חומר מועשר ברמה זו. כמות זו תאפשר לה להפיק אורניום מועשר לרמה צבאית עבור 3 מתקני נפץ גרעיניים בתוך שבועות ספורים. במקביל היא הגבירה את קצב הייצור של אורניום המועשר לרמה של 20% (ברשותה יותר מ-535 ק"ג) שגם אותו ניתן להעשיר לרמה צבאית בתוך זמן קצר באמצעות הצנטריפוגות המתקדמות שאיראן מפעילה, כך שבתוך 3 חדשים יכולה איראן להשיג מספיק חומר בקיע ל-6 מתקני נפץ גרעיניים. כמו כן, היא ממשיכה למנוע פיקוח על פעילותה בתחום הגרעין ומסרבת למסור לסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית מידע על האתרים שבהם נמצאו עדויות לפעילות גרעינית שלא דווחה כלל, בלי שננקטים צעדים נגדה.

בסופו של דבר, בתמורה לנכונות לדחות לפי שעה את הפריצה לגרעין צבאי, שאותה נמנעת איראן לבצע בלאו הכי הן בשל חששה מתקיפה ישראלית או אמריקנית במהלך תקופת הביניים שבין הפריצה לבין השגת הנשק הגרעיני והן משום שמצב העניינים הנוכחי משחק לידיה בלאו הכי ומעמדה הולך ומתחזק, איראן השיגה הסכמה בשתיקה והשלמה בין-לאומית רחבה עם מעמדה כמדינת סף גרעינית. כעת מטרתה העיקרית בהקשר זה תהיה לאו דווקא להמשיך ולצבור אורניום מועשר ברמות גבוהות, אלא יצירת התנאים שיאפשרו קיצור משך הזמן הדרוש להפיכת האורניום המועשר למתקני נפץ גרעיניים, שאותם ניתן להתקין ברש"קים של הטילים שברשותה. יעד זה עלול להיות בר השגה אם רוסיה תעלים עין מהעברת טכנולוגיה רלוונטית לאיראן. לחלופין, התרומה הרוסית, שאליה רמז ראש המוסד, יכולה להיות אמצעי הגנה אווירית מתקדמים שישפרו את יכולתה של איראן להגן על פרויקט הגרעין מפני תקיפה או יכולות תקיפה אוויריות מתקדמות, שטהראן מבקשת זה זמן.

בכל הקשור לביסוס מעמדה האזורי ולהגברת הלחץ על ישראל, בלטו הניסיונות של איראן להחדיר אמצעי לחימה מתקדמים ליהודה ושומרון וללבנון לשימוש ארגוני המחבלים הסרים למרותה ונעזרים בה, ובראשם הג'יהאד האיסלאמי וחמאס, תוך עידודם להגביר את פעילות הטרור שלהם, והמעורבות הגוברת של איראן בהידוק הקשרים בין חיזבאללה לבין ארגונים אלה. בכירים איראנים, ובהם שר החוץ ומפקד כוח-קודס של משמרות המהפכה, ביקרו לצורך זה בסוריה ובלבנון ונפגשו עם ראשי הארגונים.

כמו כן, ממשיכה איראן להדק את קשריה עם סין ורוסיה, שלה היא מספקת אמל"ח לצורכי המלחמה באוקראינה, ועם מדינות במזרח התיכון (כולל סעודיה), באמריקה הלטינית ובאפריקה.

מנגד, איראן ממשיכה להתמודד עם המחאה מבית, שאמורה לגבור בימים הקרובים במלאת שנה להריגתה של מהסא אמיני, שהביאה למחאת החיג'אב. המשטר כבר נערך לדכא גילויי הזדהות עם המחאה. גם מערכת היחסים עם מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, שהשתפרה בחודשים האחרונים, איננה נעדרת קשיים, והחלטות שרי החוץ של הליגה הערבית ושל מדינות מועצת השת"פ של המפרץ הבליטו אותם. הן יצאו נגד ההתערבות האיראנית בענייניהן של מדינות ערב, גינו את המשך "הכיבוש האיראני" של 3 איים שהאמירויות טוענות לבעלות עליהם, הדגישו כי השליטה על שדה הנפט דורה, שאיראן טוענת לבעלות חלקית עליו, צריכה להישאר בידי כווית וסעודיה ויצאו נגד ההתערבות האיראנית בסכסוך בין האסירים לשלטונות בחרין.

נוכח האתגר האיראני הגובר, מתחדדת החשיבות של גיבוש מדיניות ישראלית אפקטיבית לבלימתו, שההתבטאויות האחרונות, ובעיקר פגישת נתניהו-ביידן, הן חלק ממנה. מדיניות זו צריכה לכלול את המרכיבים האלה:

1. הבהרת חומרת המצב לקהלי היעד הרלוונטיים – בראש ובראשונה הממשל האמריקני, ובנוסף מדינות המערב, מדינות ערב השותפות לדאגה מהאיום האיראני, רוסיה וסין, הציבור הישראלי ודעת הקהל הבין-לאומית.
2. התכוננות לפעולה וביסוס ההרתעה הישראלית (והאמריקנית) מול איראן. האיומים שהשמיעו בכירי מערכת הביטחון הם חשובים, אך ההצלחות בסיכול מזימות טרור ופעולות איראניות נוספות (למשל העברת נשק ללבנון ולפלסטינים, ניסיונות התבססות בדרום סוריה) ותרגולים של פעולה נגד איראן, בייחוד כשהם נערכים במשותף עם צבא ארצות הברית, חשובים עוד יותר. המשך ההתעצמות הישראלית ונכונות אמריקנית לספק לישראל אמצעים שישפרו את יכולתה לבלום את התגרענות איראן ולהצהיר כי ארצות הברית עצמה מחויבת לפעול צבאית לשם כך, יתרמו עוד יותר להרתעה וליכולת הפעולה אם יהיה בכך צורך.
3. הגברת המאמצים הדיפלומטיים בכלל הזירות – קידום הנורמליזציה עם סעודיה והידוק היחסים עם מדינות ערב המודאגות מאיראן, ובראשן אלה שיש להן הסכמים עם ישראל, חידוד המסר מול מדינות אירופה באשר לחיוניות הפעלת היכולות שברשותן לבלימת התעצמות איראן, כולל בהקשר של המלחמה באוקראינה, ומינוף היחסים עם סין ורוסיה למיתון הסיוע שהן מעניקות לאיראן בתחומים המאיימים על ישראל.
4. עידוד העם האיראני המוחה נגד המשטר באמצעות המחשת היתרונות האפשריים שאיראן עשויה להפיק משינוי הנהגתה ומדיניותה.
5. העצמת הפעילות החשאית לבלימת ההתעצמות של איראן וארגוני החסות שלה.

ישראל פועלת בכל האפיקים האלה, ובפועל מנהלת מערכה רב-ממדית מול איראן זה זמן. לשני הצדדים הישגים ומפחי נפש במערכה זו, ובסך הכול המאזן נוטה, מאז כניסת ממשל ביידן לתפקידו, לזכות איראן, בשל רתיעת הממשל מעימות עם המשטר בטהראן. המשמעות היא שעל ישראל לסמוך יותר על עצמה ולפעול במרץ רב יותר באפיקי הפעולה שצוינו לעיל, להימנע מגילויי רפיסות מול איראן וגרורותיה ולשקול מהלכים נוספים שעשויים להטות את המאזן לטובתה (גביית מחיר ישירה מאיראן והסכם הגנה עם ארצות הברית בהקשר האיראני הם חלק מהרעיונות המונחים על השולחן). גם כך ברור, שלפגישה בין ראש הממשלה לנשיא ארצות הברית יש חשיבות רבה לצורך קידום כל כיווני הפעולה.

רבים מהמנתחים הביטחוניים מגייסים את האיום האיראני כטיעון המחייב פיוס או לפחות הפוגה ממושכת בעימות הפנימי המכאיב ומעורר הדאגה שאנו בעיצומו. אני לחלוטין בעד הסכמה לאומית רחבה ומציאת מוצא מהמצוקה הפנימית, אבל עלינו להתמודד עם האיום האיראני ללא קשר לוויכוח הפנימי ולהתגייס יחדיו לעמידה מולו גם אם לא תושג פשרה. מי שמחבר בין הדברים מבקש לחזק את ההרתעה, אך שלא במתכוון עלול דווקא להחלישה.

בנאום לא שגרתי, שתוכנו הופץ גם על ידי מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, ראש המוסד איים כי ישראל תגבה מהאיראנים מחיר "בעומק איראן, בלב טהרן", על פגיעה בישראלי או ביהודי או על החדרת אמל"ח איראני לשטחי ישראל. ברנע הבהיר כי המחיר ייגבה מכל הדרגים שיהיו מעורבים בפעילות כזו, אם תבוצע על ידי מנגנוניה של איראן ואם באמצעות שלוחיה, גורמי פרוקסי למיניהם.

בהתייחסו לסכנת הגרעין הצבאי, ברנע חזר על הצהרתו מהעבר: "לא נוכל להרשות שלאיראן יהיה נשק גרעיני לעולם", והוסיף: "איננו יושבים בחיבוק ידיים". למרות השחיקה שחלה במחוזותינו בערך השתיקה, אין לחשוד בו, בראש המוסד, כי נחפז בדיבורו. מילותיו הוקראו מן הכתב, ונאומו, כאמור, הופץ בהרחבה.

פחות דיבורים, יותר מעשים

במילותיו הוא אמנם פרט על מיתרי הכבוד והגאווה הלאומית, שזקוקים לחיזוק בעת הזו, אך אין להניח כי ברנע כיוון את דבריו דווקא לאוזניים הישראליות. הסנטימנט הישראלי מעדיף פחות דיבורים ויותר מעשים, ומסתייג מסגנון האיומים הפומפוזיים שרווח יותר אצל אויבינו בטהרן, בביירות או בעזה.

גם אם יש בדברים מענה מרומז לביקורת על מדיניות ההכלה של פעולות חיזבאללה ויריבים נוספים – עדיין הציבור היה מעדיף כי נדבר במעשים, ולא במילים. איומיו של ברנע לא נדרשים גם מול איראן. היא מודעת היטב למעלליה ולסיכונים שבהם, ותדע לקשור בינם לבין התגובה הישראלית כשזו תגיע.

אם קיים ספק באשר לכך, יש דרכים רבות שבהן ניתן יהיה לשחרר רמזים לאחר מעשה, שיבהירו את הקשר בין הפעולה הישראלית למעשה האיראני. מבחינתה של ישראל, וושינגטון היא שאמורה להיות היעד העיקרי, לדבריו של ראש המוסד.

ממשל ביידן, שביקש להנמיך את פרופיל הבעיה האיראנית ולהרחיק את סכנת העימות הצבאי עימה, רואה כיום באופן מוחשי את תוצאות מדיניותו: ביטחון עצמי גובר מצד איראן, ובעקבותיו פעילות מתריסה בתחום הגרעין, סיוע לרוסיה בכטב"מים ללחימתה באוקראינה והגברה משמעותית של מאמצי הטרור ברחבי העולם, מתוך התחושה שהיא לא תשלם על כל אלה מחיר ממשי.

אצבע מאשימה

החשש האמריקני מפני הסתבכות צבאית במזרח התיכון, שמהווה יסוד משמעותי במדיניות המרוסנת של ממשל ביידן כלפי איראן, עלול להוביל בסופו של דבר לתוצאה ההפוכה: התלקחות אזורית כתוצאה מדינמיקה של פעולה ותגובה, שבה ארה"ב לא תוכל לעמוד מנגד.

נאומו של ראש המוסד, ימים ספורים לפני הגעתו של רה"מאש הממשלה לפגישה עם ביידן ולעצרת האו"ם, מהווה הכנה טובה לקראת שני האירועים הללו. מטעמים מובנים, ברנע לא הפנה אצבע מאשימה כלפי הידידה בוושינגטון, אך כמאמר הפתגם העממי – הוא "צעק אל העץ כדי שהגמל ישמע".

אמירות ישראליות נוקבות בסוגיית איראן אמנם יצרמו באוזניהם של אותם אנשי הממשל, שעמלים כיום גם לכינון נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, אך גם ישקפו נאמנה את המציאות שהתפתחה בחסותן, וגם יבהירו את סדר העדיפויות של ישראל: נטרול האיום הקיומי הנשקף מצד איראן קודם אפילו לנורמליזציה עם סעודיה.

במאי השנה, שר הביטחון יואב גלנט חשף: "איראן צברה חומר מועשר ברמה של 20% ו־60%, שיכול להספיק לחמש פצצות גרעיניות". לפי דבריו באותה העת, "תוכנית הגרעין האיראנית נמצאת בשלב המתקדם ביותר שבו היתה אי־פעם". שתי הקביעות הללו הן העובדות המרכזיות שאמורות לעמוד לנגד עיניהם של קובעי המדיניות בישראל, כמו גם של אנשי ממשל, חברי קונגרס ומובילי דעה אמריקנים, בכל עת שיתייחסו להבנות המתגבשות בין ארה"ב לאיראן.

לפי הדיווחים באמצעי התקשורת, האמריקנים והאיראנים הגיעו בימים האחרונים להבנות על "עסקה" שבמרכזה שלושה מרכיבים: הראשון – שחרור אסירים הדדי. השני – שחרור כספים איראניים בהיקף של כ־6 מיליארד דולר מבנקים בדרום קוריאה ובעיראק. גישתה של איראן לכספים אלה נמנעה בעקבות סנקציות שהוטלו עליה בעבר על ידי ארה"ב. בהתאם להבנות המתגבשות, איראן תורשה להשתמש בכספים אלה למטרות הומניטריות. המרכיב השלישי – הקפאת הפעילות האיראנית להעשרת אורניום. איראן אמורה להתחייב לא להעשיר אורניום מעבר לרמה של 60%, ולא לצבור חומר נוסף ברמת העשרה זו.

מסגורן של הבנות אלה כ"הסכמות לא רשמיות" אמור לפטור את הממשל מהבאתן לאישור הקונגרס – דבר שאינו מובטח בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, ושעלול היה להלהיט את הדיון הציבורי בפרטי ההבנות, ובכלל במדיניותו של ביידן ביחס לאיראן.

בדרך זו מבקש ממשל ביידן "לבעוט את בעיית איראן" אל שנת 2025, ולאפשר שקט זמני בגזרה זו במהלך מערכת הבחירות בארה"ב.

מבחינתה של איראן, הצעדים שנדרשו ממנה במסגרת ההבנות הם מינוריים – בוודאי בהשוואה לרשימת הדרישות שהוצגה לה בתמורה לחזרה להסכם הגרעין המקורי. אמנם היא גם לא תקבל את מלוא התמורות שהובטחו לה בתמורה לחזרה להסכם זה, אך לראשונה היא זוכה להיתר דה־פקטו להעשיר אורניום ל־60%. יתרה מכך, כבעבר גם בעתיד, היא תוכל להפר את התחייבותה לא להמשיך להעשיר ברמה זו או יותר מכך.

מסגרת ההבנות עלולה לקבע את מעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית בהסכמת ארה"ב. בידי איראן תישאר האפשרות לפרוץ ליכולת גרעין צבאית. התפתחות זו מחזקת את החשש כי חרף הצהרותיו על דבקותו באסטרטגיית מניעה של גרעין צבאי, הממשל האמריקני מתנהל כמי שבחר בהכלה של איום זה, לפחות ברמתו הנוכחית.

במקביל להמשך המאמצים לשיפור יכולותיה המבצעיות, על ישראל לדבוק בהתנגדותה הפומבית להסכמות ולוויתורים אלה, ולדרוש מארה"ב צעדים מעשיים מול איראן. זה כלל לא בטוח שישראל צריכה להיות שותפה לשקט שמבקשים אנשי ביידן להשיג, ולמאמצים שהם נוקטים כדי לדחות את העיסוק בסוגיה זו עד לאחר הבחירות. את עמדתה בעניין זה עליה לגבש בהתאם לתוצאות השיח החשאי שמתקיים עם הבית הלבן.

• פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נזף בשבוע שעבר את הנזיפה הקשה ביותר שלו אי-פעם בממשלת נתניהו, והזהיר ש"ישראל אינה יכולה להמשיך בדרך זו" בנוגע להצעות לרפורמה המשפטית וליוזמות חקיקה אחרות, "אנטי-דמוקרטיות" לכאורה. "אני מקווה שהוא (נתניהו) ייסוג מזה", אמר ביידן, והוסיף שאין לו כוונה להזמין את נתניהו לבית הלבן "בזמן הקרוב".

למרבה הצער, ייתכן שנשמע בימים הקרובים דוברים של הבית הלבן ומחלקת המדינה מגבירים את הלחץ על נתניהו בדיבורים מתנשאים על הצורך "להגן על הדמוקרטיה" ו"להימנע מסמכותנות".

דוברים אלה יטענו ש"אנחנו מאמינים שכיבוד זכויות האדם, חירויות היסוד וחברה אזרחית חזקה חשובים באופן קריטי לממשל אחראי וקשוב", ובכך ירמזו שישראל אינה שותפה לאמונה זו משום שהרפורמה המשפטית תגביל כמה סמכויות שנטל לעצמו בית המשפט העליון בישראל.

ואז הם יפליגו בדרשות נגד הרחבת ההתנחלויות "שלגמרי אינן עולות בקנה אחד עם המאמצים להוריד את המתח ולהבטיח רגיעה, ופוגעות בסיכויים לפתרון שתי המדינות…", או משהו כזה.

וכאשר צה"ל או משטרת ישראל יפעלו נגד פורעים פלסטינים בירושלים או בגדה המערבית – אלימות שלמרבה הצער היא די צפויה במהלך תקופת הרמדאן הנוכחית, בהתחשב בהתפרקות הרשות הפלסטינית ובנטייתן של קבוצות אסלאמיות קיצוניות לנצל את חולשתה של הרשות ואת מה שהן תופסות כחולשתה של ישראל – ממשל ביידן יהלום שוב בישראל.

דוברי הבית הלבן ומחלקת המדינה יקראו "לכל הצדדים" לעצור את האלימות, אבל יבהירו שוושינגטון רואה את פעולות הביטחון של ישראל כ"משלהבות במיוחד ולא מידתיות".

ואז הם יתחילו שוב לקשקש על האפשרות לפתוח מחדש את הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים, שלמעשה תהיה שגרירות לרשות הפלסטינית. (הקונסוליה הזו נסגרה בידי ממשל טראמפ, כשהממשל הכיר בריבונותה המלאה של ישראל בירושלים והעביר את שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים.)

מדוע ממשל ביידן מציק לישראל בעניינים אלה? מדוע הוא מתלונן על עניין ישראלי פנימי לגמרי כמו הרפורמה המשפטית, או לגבי ירושלים, הפלסטינים וההתנחלויות, כשאפילו פקידי הממשל הכי פחות פרו-ישראליים יודעים שהרשות הפלסטינית מערימה קשיים ואינה ראויה לשום פרס מוושינגטון, ושאין שום תהליך שלום מציאותי באופק?

באיזה יתרון זוכה הממשל במאבק החשוב הרבה יותר במזרח התיכון – התחרות האסטרטגית האדירה שניצבת בפני ארצות הברית עם התפשטותה של סין והאדרתה העצמית של רוסיה – בכך שהוא חובט בשותפתו הביטחונית החיונית, ישראל?

האם זה משום שביידן באמת חושש לטוהר הדמוקרטיה בישראל? ייתכן שיש לזה איזשהו משקל, אבל לדעתי ההסבר העמוק יותר להסלמה הנוכחית במתח בין ארצות הברית וישראל הוא הכניעה האמריקאית לאיראן.

ביידן מאותת לנתניהו: תפסיק לדבר על פצצת הגרעין האיראנית, ושלא תעז לתקוף את איראן, או שארצות הברית תמרר לך את החיים בחזיתות רבות אחרות.

במילים אחרות, ביידן מדבר בקול רם על שופטים, רפורמה משפטית, ירושלים ושימוש מושכל בכוח בשטחים, בעיקר כדי להכריח את נתניהו להיכנע בנושא איראן.

שלא תטעו: ביידן אינו מתכוון לפעול נגד איראן – למרות ההתקפות האיראניות על כוחות אמריקאים ומטרות אחרות במפרץ, למרות הייצור המורחב והייצוא של רחפני תקיפה (כולל לרוסיה לשימוש באוקראינה), ולמרות ניסיונותיה המתמשכים של איראן לבנות ציר אנטי-אמריקאי במזרח התיכון.

ביידן קרוב יותר מתמיד להסכמה עם טהרן – למרות העשרת האורניום האיראני לרמה שקרובה לייצור פצצה (84% לדברי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, קרוב מאוד ל-90%, הרמה ההכרחית לייצור נשק אטומי), למרות צבירתו של אורניום בדרגת נשק עבור כחמישה כלי נשק גרעיניים תוך שלושה חודשים, ולמרות הבטחתו של ביידן שלעולם לא יאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני.

יושב ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, הגנרל מארק א' מילי, אמר בשימוע בקונגרס בשבוע שעבר שארצות הברית "נשארת מחויבת, כעניין של מדיניות, לכך שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני מוכן לשימוש". שימו לב למושג החדש – "מוכן לשימוש". זה מרמז על כך שממשל ביידן מוכן להשלים עם נשק גרעיני בידי איראן כל עוד הוא אינו "מוכן לשימוש", או במילים אחרות, פרוס בשטח.

זהו שינוי דרמטי במדיניות הממשל – מאסטרטגיה של מניעת נשק גרעיני מאיראן לעמדה מרוככת הרבה יותר, של מניעת פריסת נשק גרעיני בידי איראן, אך לא מניעה של ייצור נשק כזה. כמעט אף אחד לא שם לב לנסיגה המדהימה במדיניות ארצות הברית באחת מסוגיות הביטחון העולמי הגדולות ביותר!

ההתייחסות ל"נשק גרעיני מוכן לשימוש" מבהירה שביידן לא ישתמש בכוח כדי לעצור את איראן מלפרוץ את התחייבויותיה לאי-הפצת נשק ומלייצר פצצה גרעינית אחת או יותר. הוא רק רוצה להוריד את סוגיית הגרעין האיראני מסדר היום שלו ולסלק אותה מדרכו. במילים אחרות, הוא מעוניין לטאטא אותה אל מתחת לשטיח.

ממשל ביידן בהחלט אינו מתכוון לאפשר לישראל או למבקרים אחרים לעמוד בדרכו. הוא אינו רוצה שישראל תתקוף באיראן. הדרך הטובה ביותר להבטיח את היענותה של ישראל למדיניות ארצות הברית בנושא איראן, באופן מעשי אם לא במוצהר, היא באמצעות איום בהתרחקותה של ארצות הברית מישראל בגלל סוגיות של "העיקרון הדמוקרטי" או עניינים הנוגעים לפלסטינים.

מה שעצוב במיוחד הוא שיש דרכים לעצור את התקדמותה העיקשת של איראן לעבר פצצה גרעינית ולעבר הגמוניה אזורית מבלי להגיע בהכרח למלחמה.

במאמר חשוב שפורסם בשבוע שעבר ב"ניוזוויק", שני מומחי ביטחון ישראליים מובילים (מאיר בן שבת ממכון משגב לאסטרטגיה ציונית ולביטחון לאומי, וערן לרמן ממכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון) טענו שאיום אמין מצד צבא ארצות הברית נגד משטר האייטולות יצמצם את הסיכון במלחמה אמיתית. הוא גם יוכל להסיג אחורה את הסחף של שחקניות אזוריות לעבר רוסיה וסין. לדבריהם, בלי איום כזה מצד ארצות הברית הסיכוי להתפרצות אלימה במזרח התיכון יגדל באופן משמעותי.

לדברי בן שבת ולרמן, מפת דרכים אמיתית של ממשל ביידן להתמודדות עם איראן תכלול את הרכיבים הבאים: חזרה מהירה לסנקציות על איראן עם פיקוח הדוק (בייחוד על ייצוא נפט איראני וטכנולוגיות דו-שימושיות), איתור תאי טרור של משמרות המהפכה ברחבי אירופה, השעיית חברותה של איראן בפורומים בינלאומיים, סנקציות ולחץ כלכלי על יחידים וארגונים המעורבים בדיכוי זכויות אדם, עונשים על תעשיות מפתח איראניות, צעדי שיבוש סמויים נגד תוכנית הגרעין של איראן, ובעיקר, הכנה והפגנה של איום צבאי אמין נגד המשטר האיראני.

כדי לדייק את זה עוד יותר, מארק דובוויץ ואורדה קיטרי מהקרן להגנת הדמוקרטיות בוושינגטון מנו יותר ממאתיים אמצעים ספציפיים (בתחומי הצבא, הסייבר, הכלכלה, האנרגיה, החוק והדיפלומטיה) שסוכנויות הממשל של ארצות הברית יכולות לנקוט ב"פריסת אלמנטים מרובים של כוח לאומי" כדי להתמודד עם איומים מצד הרפובליקה האסלאמית של איראן.

אם יינקטו ביחד, אמצעים אלה יגבירו את ההרתעה האמריקאית וימנעו מלחמה. הם ייתרו את הצורך של ישראל להכות באיראן. למרבה הצער, הנשיא ביידן מעדיף לעשות הנחות לאיראן ולנזוף בישראל; לחוס על האייטולות ולגעור בנתניהו.

• המאמר פורסם לראשונה באתר News1 מחלקה ראשונה בתאריך 02.04.2023