לקראת ביקורו המדיני של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון, מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות בישראל ניצבים בפני צומת דרכים קריטי. הדיון האסטרטגי מול הממשל האמריקני מתמקד מטבע הדברים בסוגיות המוכרות: בלימת תוכנית הגרעין האיראנית, מניעת התעצמות מחודשת של מערך השלוחים האיראני, ומציאת מענה לאיום מצד תוכנית הטילים האיראנית.

אולם בעוד המבט הישראלי-אמריקני נישא אל זירות הלחימה, אל ציר ההברחות ואל מתקני הגרעין בנטנז, פורדו והר המכוש, אסור להתעלם מהמרכיב הקריטי ביותר שיכול להכריע את הכף: האפקט הכלכלי המצטבר והשבריריות הפנימית העמוקה בתוך איראן עצמה.

המציאות בטהראן רחוקה מלהיות יציבה. תחת מעטפת האיומים האזוריים והעולמיים של המשטר, הכלכלה האיראנית ממשיכה לדמם. נזקי המלחמה והמצור הימי, הסנקציות, לצד השחיתות המבנית וההשקעה העצומה של משאבי המדינה במימון הטרור האזורי (בין אם בלבנון, בתימן או במערכות הנשק המתקדמות מרוסיה וסין), דוחקים את המשטר אל הקיר. ההשלכות הללו אינן נשארות ברמת המקרו-כלכלה בלבד. הן מחלחלות ישירות לכיסו של האזרח האיראני הפשוט, שמאבד מדי יום את כוח הקנייה שלו ואת אמונו במערכת.

נקודת התורפה המשמעותית ביותר של המשטר מתבטאת כיום בכוונתו לבצע עלייה חדה במחירי הדלק. זהו מהלך שממנו הוא ניסה להימנע במשך שנים בשל רגישותו הציבורית העצומה. העלאת מחירי הדלק תיצור אפקט מסחרר באיראן, משום שתתבטא גם בהעלאת מחירים של התחבורה, מוצרי יסוד והשירותים. בכך היא צפויה להחריף את הלחץ על הציבור באיראן.

עבור השלטון בטהרן, סוגיית סבסוד הדלק אינה רק שאלה תקציבית, אלא של חיים ומוות פוליטיים. הזיכרון הקולקטיבי של אירועי נובמבר 2019 – אז הובילה ההעלאה הפתאומית והדרסטית של מחירי הדלקים לגל מחאה בכל ברחבי המדינה, שדוכא באכזריות תוך הרג של מאות אזרחים – עדיין מרחף מעל הבכירים בהנהגה האיראנית.

המשטר האיראני חושש בצדק שצעד דומה כיום, בתנאים של מצוקה כלכלית קיצונית, אבטלה גואה וזכרונות טבח אלפי המפגינים במחאת ינואר 2026, עלול להצית מחדש את האש ברחובות. הדבר עשוי ללבות גל מחאה עממי שיקבל ממדים נרחבים ויערער את יציבות השלטון באופן שונה לחלוטין מכל לחץ חיצוני. לכן, כל אסטרטגיה מערבית מול טהרן חייבת להביא בחשבון את נקודת הרתיחה הפנימית הזו.

המסר שעל ישראל להביא לוושינגטון חייב להיות ברור: הפעלת לחץ כלכלי מוגבר והידוק הסנקציות אינם רק אמצעי ענישה, אלא מנוף אסטרטגי ממדרגה ראשונה. ככל שהמצוקה הכלכלית תעמיק ותאלץ את המשטר לנקוט צעדים מסוכנים מבחינתו, כמו העלאת מחירי הדלק, כך יגדל הלחץ הפנימי שיאלץ את ראשי המשטר להפנות את הקשב פנימה. המיקוד יהפוך להיות הישרדות במקום ייצוא טרור וחתרנות אזורית.

עלינו לשכנע את הממשל האמריקני שהמאבק באיראן חייב לכלול את יירוט צירי החמצן הכלכליים של המשטר. שילוב בין בלימה אקטיבית של שלוחיו האזוריים לבין העמקת המשבר הכלכלי הפנימי בטהרן – על כל השלכותיו החברתיות הנפיצות – הוא המפתח לערעור אמיתי שלו ושל האיום שהוא מציב על המזרח התיכון כולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 28 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"… התשובה הטובה ביותר לכל הבעיות שאיראן יצרה היא שינוי משטר, כאשר זה יקרה יהיה מזרח תיכון חדש", הדברים הללו שאמר הסנטור המנוח לינדזי גראהם, במהלך מבצע "שאגת הארי", ראוי שיישמעו בטקס הלווייתו, גם אם כרגע נראה שהממשל האמריקני פועל בכיוונים אחרים, לפתרון המשבר עם איראן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ימריא לוושינגטון על רקע ההזדמנות הנוספת שהנשיא טראמפ נותן למסלול המדיני. גם הפעם, את הצעת התיווך מקדמת פקיסטן בדחיפה וגיבוי של סין, במטרה להחיות את הסכם הביניים ולחדש את השיחות הישירות בין ארצות הברית לאיראן. התקיפות האמריקניות אמנם הושהו, אך המצור הימי נמשך וכך גם נזקיו הכלכליים לאיראן.

מטרת העל האמריקנית המוצהרת היא עדיין להגיע להסכם המדיני כולל, ולא לחולל שינוי יסודי במצב, אך ההתנהלות האיראנית מסייעת להתפכחותה.

"איראן מתחננת כל יום לעסקה ואז היא מתהפכת", אמר בסוף השבוע מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו כשתיאר את תעלולי המו"מ של טהרן. גם אם לא יודו בכך, בבית הלבן כבר מבינים שהדפוס הזה לא צפוי להשתנות. את המודל התנ"כי שלו הם יוכלו למצוא בסיפור של פרעה ועשר מכות מצרים. 

בשלב זה, סלע המחלוקת העיקרי הוא עדיין מצר הורמוז. הנשיא טראמפ לא יכול להרשות לעצמו לוותר על חופש השיט, ומצד שני האיראנים לא יכולים להתפשר על מנוף הלחץ הזה. אם תופקע מהם השליטה עליו, הם יהיו נתונים לחלוטין לחסדיו של טראמפ, במיוחד בסוגיות הכלכליות הקריטיות לשרידות השלטון. לכן, הם שבים ומדגישים – "מצר הורמוז שייך לאיראן ולעולם לא יחזור למה שהיה לפני המלחמה".

התרגילים שהאיראנים נוקטים בסוגיית הורמוז, הם הקדימון למה שצפוי בסוגיות הגרעין המורכבות. המוטיבציה של ההנהגה בטהראן להשיג נשק גרעיני גאתה בעקבות המלחמה והסיכויים שהיא תאפשר לטראמפ את הניצחון שהוא מבקש להשיג בסוגיה זו, קלושים.

על הרקע הזה מבינים בבית הלבן יותר מתמיד את אמירותיו של לינדזי גרהאם על הפתרון האמיתי, אלא שהחששות ביחס לסיכויי השגתו ולמחיריו, מנתבים את המאמצים אל המסלול חסר התוחלת של המשא ומתן.

משימתו הראשונה של ראש הממשלה נתניהו תהיה לשכנע את הנשיא טראמפ וצוותו בהערכת-המצב ובחוסר התוחלת של נתיב המו"מ. עמדותיו של סגן הנשיא האמריקני, יציבו בפניו אתגר לא פשוט. אם יצליח בכך, המשכו של הדיון יעסוק בחלופות האסטרטגיות להמשך המערכה.

יש להניח כי ישראל, בשאיפתה לגרום להחלפת המשטר, מעדיפה את חלופת הלחץ הצבאי והכלכלי הממושך על פני התלקחות מוגבלת בזמן. בעוד שלחץ מתמשך יעמיק את המשבר הכלכלי באיראן ויעודד תסיסה פנימית, התלקחות זמנית  גם אם  תשמיד יכולות נוספות של האיראנים, תחזיר לבסוף את היחסים למסלול המו"מ ותספק תנאים להתאוששותו של המשטר.

ואולם, לא בטוח שהנשיא טראמפ יהיה נכון לשאת במחיריה הכלכליים של חלופה זו, שגם לא מבטיחה מענה מובהק לבעיית הגרעין. במצב כזה, החשש הוא שטראמפ יהיה עלול להתפתות ל"הסכם רע" – כזה שיספק פתרונות למראית-עין או לטווח הקצר. כשהבחירה היא בין  הסכם כזה או התלקחות, נדמה כי עמדתה של ישראל היא ברורה.

הגרעין הסעודי

נתניהו, יש להניח, יברך שוב על הודעתו של הנשיא טראמפ לפיה הסכם הגרעין שנחתם בין ארצות הברית לסעודיה לא יכלול העשרה ויהיה "כפוף  לחלוטין להצטרפותה של ערב הסעודית להסכמי אברהם המכובדים והמוצלחים". הודעה זו יכולה להרגיע חלק מהחששות שעלו בעקבות הפרסומים המוקדמים על ההסכם בין המדינות, אך היא גם מעלה כמה תהיות.

ראשית, לא ברור כיצד היא מתיישבת עם הסעיף בהסכם שמשאיר את אופציית ההעשרה בסעודיה כפופה לבחינה משותפת של שתי המדינות.  בהנחה שבוושינגטון יידעו להתמודד עם זאת, התהייה הגדולה יותר היא מה התמריצים שיש לבית המלוכה בריאד להצטרף ל"הסכמי אברהם".  במיוחד לנוכח ההתנגדות הרחבה שקיימת בדעת הקהל הסעודית למהלך כזה.

נורמליזציה עם סעודיה היא אמנם יעד חשוב של ישראל, אך אין לשלם עבורו מחירים מדיניים או ביטחוניים. ישראל הוכיחה את יכולותיה בכל התחומים. הקשר עימה צריך להיות אינטרס מובהק של כל מדינה שמחפשת שותפה חזקה, בעלת עוצמה ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית.

לא להתפתות בסוריה

לא צריך להתפעל מהצהרותיו של ג'ולאני על רצונו להשיג הסכם ביטחוני שיסלול את הדרך להסכם מדיני עם ישראל. אפשר לחשוד בו שהוא פרוקסי של ארדואן או ג'יהאדיסט בחליפה, לא יהיה זה חשד בכשרים. פתגם ערבי חכם מזהיר – "אל-כלאם מא עליהוש ג'מרכ" – מילים שנשפכות לחלל האוויר אינן כרוכות בתשלום מכס.  יש למדוד אותו לפי מעשיו לאורך שנים ולא על פי דיבוריו בתקופת שלטונו הקצרה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

דיווחים מסוף השבוע מלמדים כי הנשיא טראמפ השהה לפי שעה תוכנית להרחבה ניכרת של המתקפה באיראן. מפקדים אמריקנים בכירים הזהירו כי החרפת המערכה עלולה להעמיק את המחסור בטילי הגנה אווירית הנחוצים להגנת הכוחות במזרח התיכון. במקביל, הורה טראמפ שלא לבצע תקיפות נוספות, לאחר כמעט שבועיים של תקיפות יומיות.

אין בכך הפתעה. זו תוצאה צפויה של בחירה במלחמת התשה.

ההיסטוריון הצבאי הַנְס דֶלְבְּרוּק הבחין בין אסטרטגיה המבקשת להכריע את האויב במכה מכרעת לבין אסטרטגיה המבקשת לשחוק אותו בהדרגה, עד שיחליט כי מחיר המשך הלחימה גבוה מן התועלת שבה. ארצות הברית בחרה בדרך השנייה.

מלחמה כזאת מבוססת על גריעה הדרגתית של יכולות האויב באמצעות רצף תקיפות. יתרונה לכאורה הוא השליטה בעוצמתה של כל מכה. חסרונה המכריע הוא שאין אפשרות לדעת מראש כמה תקיפות יידרשו, כמה זמן תימשך המלחמה וכמה חימוש ייצרך עד שהאויב יסכים להסדר.

מי שבוחר בהתשה חייב להתכונן מראש ולהחזיק מלאים המתאימים לא למערכה שתכנן, אלא לזו שהאויב יכפה עליו. ארצות הברית יצאה למלחמה בלי לדעת מתי, אם בכלל, תחליט ההנהגה האיראנית להיכנע או להסכים להסדר. עתה היא מגלה שאפילו מעצמה עולמית אינה יכולה לנהל מלחמה בלתי מוגבלת בזמן באמצעות מלאים מוגבלים.

הישג איראני – לנצח בלי לנצח

היתקעותה של ארצות הברית בשל שחיקת מלאי המיירטים, בשעה שאיראן ממשיכה לשגר טילים, היא הישג אסטרטגי ותדמיתי איראני. איראן לא הכריעה את ארצות הברית מבחינה צבאית ואף ספגה נזקים כבדים. אולם במלחמת התשה השאלה אינה רק מי גרע יותר מיכולות יריבו, אלא, כמו במרוץ רגלי, מי שמר על חופש הפעולה שלו ומי נאלץ להאט או לעצור.

אם איראן ממשיכה לירות וארצות הברית נמנעת מהרחבת המערכה מפני שמלאי ההגנה שלה נשחק, הרי שאיראן גברה, לפחות בשלב זה, על מדרגת הלחץ האמריקנית והתישה את ארצות הברית ראשונה.

זה ההבדל בין גרימת נזק לבין הכרעה. נזק כבד אינו בהכרח הישג אסטרטגי. כל עוד מערכת המלחמה של האויב ממשיכה לתפקד, הוא יכול לספוג, להתארגן מחדש ולפתוח בסבב הבא.

ארצות הברית מצהירה על מטרות מרחיקות לכת: שלילת יכולת הטילים האיראנית, נטרול הצי ומניעת נשק גרעיני. אולם היא מפעילה את כוחה בדפוס של הסלמה מדורגת, המותיר את מערכת המלחמה האיראנית פעילה וממתין לכך שטהרן תתרצה.

הכשל אינו בכך שכל תקיפה אמריקנית אינה חזקה דיה. הוא טמון באי־ההתאמה בין מטרות המחייבות שלילת יכולת לבין שיטה שנועדה להשפיע בהדרגה על רצון האויב.

המחסור במיירטים ממחיש את מחיר הבחירה. הכוח האמריקני לא הופעל במסגרת מהלך שנועד לשלול במהירות את יכולתה של איראן להמשיך במלחמה, אלא פוזר על פני מסע ממושך שמועד סיומו תלוי בהחלטתה של ההנהגה האיראנית. כך הפכה המלחמה, שנועדה להיות מוגבלת ונשלטת, למלחמה שבה ארצות הברית שולטת בעוצמתה של כל אחת ממכותיה, אך לא במשכה הכולל.

במלחמת הכרעה הניצחון מושג בשדה הקרב, ושולחן הדיונים מעגן אותו. במלחמת התשה הסדר מתהפך: מאחר ששדה הקרב לא הוליד מנצח ומנוצח, מבקשים הצדדים להשיג בשולחן הדיונים את התוצאה שלא הושגה במלחמה.

אלא שמשא ומתן אינו יכול לייצר בדיעבד ניצחון שלא הושג בשדה הקרב. אל השולחן מגיעים שני צדדים מותשים, וההסדר משקף את המכנה המשותף הנמוך ששניהם מוכנים לקבל – לא את תנאיו של המנצח.

שיעורים מההיסטוריה

הסדרים שמסיימים מלחמות התשה עוצרים את האש, אך בדרך כלל אינם מסלקים את מקור האיום. כאשר המערכת הצבאית והמדינית של האויב נותרת על כנה, ההסדר מקפיא את המלחמה יותר משהוא מסיים אותה.

הסכם פריז מ־1973 לא הציל את דרום וייטנאם. החלטה 1701 מ־2006 לא פירקה את חיזבאללה. ההסדר אחרי צוק איתן ב־2014 לא שלל מחמאס את היכולת להתעצם. בכל המקרים הושגה הפסקת לחימה, אך מקור האיום לא סולק.

הכרעה צבאית אינה מבטיחה כשלעצמה הסדר מדיני יציב. היא מחייבת גם תכנון של היום שלאחריה ומניעת שיקומה של מערכת האיום. אך בלעדיה אין לצד היוזם אפילו נקודת מוצא שממנה יוכל לכפות הסדר התואם את מטרות המלחמה.

מסין ועד איראן: דוקטרינת קולבי

בחירתה של ארצות הברית במלחמת גריעה אינה מקרית. שורשיה בספרו של אלברידג' קולבי – "אסטרטגיית ההכחשה" קולבי מכהן כיום כתת־מזכיר ההגנה למדיניות והופקד על הובלת גיבושה של אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ממשל טראמפ.

בספרו הוא מציע להתמקד לא בהכרעת סין, אלא בשלילת האפשרות שתשתלט על טייוואן: לבלום, לגרוע ולשחוק עד שבייג'ינג תשתכנע שהמחיר גבוה מדי, ואז להגיע להסדר. זו תפיסה של מלחמה מוגבלת ונשלטת.

אלא שאפשר לשלוט בעוצמת כל מכה – לא במספר המכות שיידרשו עד שהאויב יתרצה. לכן מלחמה שתוכננה להיות מוגבלת עלולה להפוך לבלתי מוגבלת במשכה.

המלחמה באיראן היא מבחן המעשי של התפיסה הזו. במקום לשלול מאיראן את יכולתה להפעיל את מערכת המלחמה שלה במהלך מרוכז, ארצות הברית מנסה לגרוע בהדרגה מיכולותיה ולהעלות את המחיר עד שטהרן תתרצה. אך איראן אינה חייבת להתרצות במועד הנוח לוושינגטון. היא יכולה להאריך את המלחמה ולשחוק גם את היכולות והסבלנות הפוליטית האמריקנית.

כך נחשף הפרדוקס: אסטרטגיה שנועדה לשלול מן האויב את האפשרות להשיג את יעדיו בלי להכריעו, עלולה לאפשר לאויב לשלול מארצות הברית את חופש הפעולה שלה.

המשמעות לישראל

המסקנה חייבת להיות מפוכחת. עם המצב הנוכחי יימשך, אין טעם שישראל תנדב מטוסים, מיירטים וחימושים או תציע ביוזמתה להצטרף למלחמת הגריעה הסיזיפית שמנהלת ארצות הברית.

ישראל כבר התנסתה בתוצאותיה של תפיסה זו – בלבנון ב־2006, בעזה ב־2014 ובמערכות נוספות: תקיפות מדורגות, גריעת יכולות והמתנה לכך שהאויב יסיק שהמחיר כבד מדי. שוב ושוב הסתיימה הלחימה בלי שהאויב הוכרע ובלי שמקור האיום סולק.

עם זאת, ישראל אינה פועלת בחלל ריק. הברית עם ארצות הברית מצמצמת את חופש הבחירה שלה. אם תבוא בקשה אמריקנית מפורשת, ישראל תתקשה לסרב. אך מכאן אין להסיק שעליה להקדים ולהציע את השתתפותה.

כל עוד לא הוגשה בקשה כזאת, עליה לנצור את האש, לשמר מלאים וכשירות ולא ליזום את הפעלתם אלא בתגובה להתקפה ישירה; במסגרת מערכה הכרעתית משותפת – אם ארצות הברית תשנה את דפוס המלחמה מהתשה להכרעה; או במערכה שישראל מסוגלת להכריע באמצעות משאביה שלה.

יש צורך לדיון נוסף במידת מודעותה של הנהגת ישראל – ובראש ובראשונה ההנהגה המקצועית־הצבאית – לדפוס מלחמת ההתשה שתכננה ארצות הברית ואסטרטגיית ההגנה הלאומית שלה. האם משמעויותיה של מלחמת גריעה – אי־הוודאות באשר לאורכה, למלאים שיידרשו ולתנאי סיומה – הוצגו לדרג המדיני לפני הצטרפות ישראל למערכה ובמהלכה?

ההבחנה היא בין חובה הנובעת מן הברית לבין התנדבות אסטרטגית מיותרת. ישראל אינה יכולה תמיד לבחור את המלחמה שאליה תיגרר; היא יכולה וצריכה להימנע מלהזמין את עצמה למלחמה שגויה.

הברית עם ארצות הברית היא נכס ראשון במעלה. דווקא משום כך אסור לטשטש את הכשל הדוקטרינרי שנחשף. נאמנות לברית עשויה לחייב היענות לבקשה אמריקנית; היא אינה מחייבת את ישראל ליזום בקשה להשתתף במלחמת שאין לה מצב סיום בר־השגה.

ישראל צריכה לשמור את כוחה לרגע שבו יהיה אפשר להשתמש בו כדי לשלול מאיראן את היכולת להפעיל את יכולותיה. לא כדי לסייע להביא אל שולחן הדיונים שני מותשים, אלא כדי ליצור בשדה הקרב את התנאי שהופך הסדר מדיני לניצחון: מנצח ומנוצח.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

קשה להגדיר את ההסלמה הצבאית בין ארה"ב לאיראן כהפתעה מרעישה. שני הצדדים הכירו באפשרות שמזכר ההבנות לא ימומש, ושבמקום הפסקת אש יגיעו לכדי החלפת מהלומות ואפילו חידוש מלא של המערכה מהשלב הקודם במלחמה. ניתן להניח כי דרגי הממשל, הצבא והתכנון בארה"ב, כמו גם בישראל, ישבו והתכוננו להתפרצות הלחימה, וכי הכינו תוכניות מבצעיות שונות לרגע כזה בדיוק.

באותה מידה, ברור לחלוטין שגם האיראנים עמלו על הפקת לקחים מהסבב האחרון, תגברו את הגנותיהם, שיפרו וכיוונו את מערכי הירי שלהם, ותכננו את המשך הצעדים שלהם בדרך לאפשרות של מערכה כוללת. אם ארה"ב מתייעצת עם ישראל ומסתייעת בה לצורך בניית תוכנית הקרב שלה, הרי שבצד השני של המשוואה הרפובליקה האסלאמית נשענת על מערך ארגוני השלוחה האזוריים, הפרוקסי, שעל אף המכות הרבות שספגו במהלך שלוש השנים האחרונות עדיין מהווים איום על היציבות והשלום במזרח התיכון.

יחד עם בנות חסותה מבקשת איראן להאריך את המלחמה, לגבות כמה שיותר מחיר מהכלכלה העולמית ולגרום לנשיא ארה"ב להתייאש מהאפשרות לנצח אותה.

למעשה, אפשר לשים אפילו את האצבע על רגע מדויק בעת האחרונה שבו התקבצו יחד בכירי כל ארגוני השלוחה וראשי משמרות המהפכה כדי לדון ביחד באפשרויות השונות שברשותם לקראת הסלמה המאבק מול האמריקנים וישראל. בטקסי הלווייתו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי, שנערכה לפני כשבועיים, השתתפו משלחות של החות'ים, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, שיכלו לנצל את המפגש המרגש כדי לתאם ישירות את המשך האסטרטגיה של "ציר ההתנגדות" נגד ארה"ב, מתוך הנחה מעשית שלא ירחק הזמן שהפסקת האש תסתיים.

באותם ימים ממש, כשאירועי ההלוויה נערכו גם בעיראק השכנה, נצפה שם מפקד כוח קודס, אסמאעיל קאא'ני – האיש שמופקד מטעם משמרות המהפכה על ניהול כל ארגוני הפרוקסי האזוריים. הוא הסתודד שם עם כמה מראשי המיליציות, וברור שלא דן איתם בעניינים חשובים כגון מאכלים אהובים או תבניות מזג האוויר העולמיות.

לא סתם לפני חודש – וגם השבוע, בהצהרה מחודשת – הודיע קאא'ני כי הוא והארגונים שעליהם הוא מפקד נאמנים לדרך "ההתנגדות". הוא גם ציין כי "ממצר הורמוז ועד באב אלמנדב, מהמפרץ הפרסי עד ים סוף, תהיה חגורת ביטחון של התנגדות". ברור שקאא'ני הוא האיש שאמור לומר דבר כזה מתוקף תפקידו, אך בה בעת זהו רמז בולט למדי על תוכניות המלחמה העתידיות של איראן – שיתפרסו בכלל החזיתות האזוריות.

יתרה מכך, בשבועיים האחרונים מתרבים הדיווחים על הוראות מפורשות שיוצאות מטהרן לארגוני השלוחה, המעידות על הגברת המוכנות למלחמה כוללת. במקביל, שלל פעולות של ראשי תנועות הפרוקסי מלמדות כי בשטח נעשות פעולות קונקרטיות לקראת הסלמה.

כך למשל, בתקשורת הלבנונית דווח כי חיזבאללה הכין תוכנית של הסלמה צבאית נגד צה"ל, ואף הכשיר את מערכיו לקראת מתקפות נגד יישובים ישראליים בצפון הארץ. בינתיים הארגון ממתין לאור ירוק מאיראן, ומנצל את הזמן כדי לחזק את ביצוריו, מערכי המנהרות והמחבואים שלו, וכן את מצבורי הנשק שלו מצפון ומדרום לנהר הליטאני. לפי טענה באמצעי תקשורת אחר במדינה, ראשי משמרות המהפכה כבר פנו לחיזבאללה והורו לו להיערך "לעימות עצים ונרחב" אם הלחימה עם ארה"ב תסלים.

בעיראק הודיעו גדודי חיזבאללה, אולי הארגון העוצמתי ביותר מבין כלל המיליציות הפרו-איראניות במדינה, כי אם תפרוץ שוב מלחמה וכללת באיראן – "כוחות ההתנגדות" בעיראק ישתתפו בה באופן "מיידי וחד-משמעי". הדברים באים, לפי הדיווחים, בעקבות הנחיה שהועברה לכלל המיליציות בבגדד מטהרן, שביקשה מהן להתכונן ל"עימות כולל" באזור.

החות'ים הם גם חלק מהמשוואה הזאת. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה כי ארגון הטרור התימני כבר מתכונן להטיל מצור בפתח הים האדום אם העימות עם ארה"ב מסלים, וכך ביחד עם מצרי הורמוז לאפשר ל"ציר ההתנגדות" לחנוק שניים מנתיבי הים המרכזיים ביותר באזור למעבר נפט וסחורות. בינתיים ממילא החות'ים החלו להטיל מצור, לטענתם, על נמלי סעודיה, כך שהם ערוכים להגביר ולהרחיב את הפעילות הנוכחית שלהם. במקביל, אי אפשר לשלול את האפשרות שהמורדים השיעים בתימן יחזרו לשגר טילים לעבר ישראל, כפי שאירע במהלך המלחמה בעזה, וכפי שבעצם עשו גם בסבב ההסלמה האחרון מול איראן.

בכך לא תמו האפשרויות השונות של "ציר ההתנגדות". גם אם, למשל, יש סבירות נמוכה למדי שחמאס יצטרף לעימות מול ישראל מעזה, אין משמעות הדבר שתאים שונים של הארגון בחזיתות אחרות – לבנון, לדוגמה, אולי גם סוריה או ירדן, ובוודאי ביהודה ושומרון – לא ינסו לפגוע בישראל ובאינטרסים שלה. אחת מהנחות היסוד שלנו צריכה להיות שהארגונים לומדים זה מזה, וכי אם יש לחיזבאללה רחפני סיב בלבנון – סיכוי סביר שגם לשלוחות אחרות של איראן יש אמצעים כאלה. תא של חמאס, מצויד ברחפנים קטלניים, שישב על גבול הבקעה – זה תסריט רע למדי.

במקביל, איראן ושלל הארגונים שהיא תומכת בהם בוודאי ינסו – כשם שהם עושים תמיד, בלי באמת צורך בתירוץ מיותר של מלחמה כוללת – להוציא לפועל פיגועי טרור נגד אינטרסים אמריקניים, מערביים וישראליים בחו"ל. חוליות כאלה נתפסות בכל רחבי העולם כמעט כל העת, אך המוטיבציה שלהם לפעול צפויה להיות גבוהה יותר אם המערכה תתפרץ שוב במלוא עוצמתה.

לעולם אסור לנו לזלזל באיראנים, ובוודאי שאין להוציא מכלל אפשרות אף אחד מהתסריטים השונים שעומדים על הפרק בניסיון לפגוע בארה"ב ובנו. מכיוון שבמידה רבה המערכה הצפויה תיבחן בשאלה מי יישבר מבחינה כלכלית צבאית קודם, ועד כמה הנזק המצטבר יכאב יותר, תשאף טהרן להפעיל לחץ על ארה"ב ובנות ברית באמצעות הרחבת המלחמה לחזיתות רבות ככל האפשר, תוך פגיעה משמעותית בשווקים הבינלאומיים.

קשה למצוא פתרון לכל אתגר ואתגר שמציבים האיראנים, אך אם נתכונן לכך מראש ונבנה תוכניות מתאימות, נוכל להתמודד עם כך ביתר הצלחה. כדאי לחשוב על כך מראש.

פורסם במעריב, בתאריך 26 ביולי, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• דוקטרינת הביטחון הישראלית הכירה מראשיתה בכך שמדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי אינה יכולה להותיר בידי אויביה את ההחלטה מתי ובאילו תנאים תיפתח המלחמה.
• הניסיון ההיסטורי מלמד כי היוזמה ב-1956 וב-1967 העניקה לישראל יתרון מכריע, בעוד שההימנעות ממכת מנע ב-1973 המחישה את הסכנה שבהעברת היוזמה לידי האויב.
• השיח הנוכחי של ישראל כלפי איראן מציג את הפעולה הצבאית כתגובה לתקיפה או לאיום מיידי. תפיסה זו מאפשרת לאיראן לבנות כוח בהדרגה, מתחת לסף המחייב פעולה ישראלית.
• ישראל אינה חייבת לפתוח כעת במלחמה כוללת, אך אסור לה לקבל משוואה שלפיה רק פגיעה איראנית קשה מעניקה לה לגיטימציה לפעול.
• מכת מנע ומלחמת מנע הן אפשרויות לגיטימיות כאשר הן מבוססות על מודיעין אמין, צורך אסטרטגי ובחינה מפוכחת של המחיר הצפוי לעומת מחיר ההימנעות.
• התיאום עם ארה"ב חיוני, אך האינטרסים של שתי המדינות אינם זהים. על ישראל להבהיר כי אין לשום גורם חיצוני זכות וטו על פעולתה נגד האיום האיראני או נגד שלוחיה של איראן.
• חלון ההזדמנויות המדיני והמבצעי הקיים כיום אינו מובטח לאורך זמן. לכן על ההנהגה להכין את הציבור גם לאפשרות של פעולה עצמאית לפני שאיראן תפגע ישירות בישראל.
• המתנה למכה הראשונה אינה בהכרח ביטוי לאחריות; בנסיבות מסוימות היא עלולה להיות ויתור מסוכן על היכולת לנטרל את האיום.

 מבוא

דוקטרינת הביטחון של ישראל התבססה מראשיתה על ההכרה שמדינה קטנה, חסרת עומק אסטרטגי, הנתונה דרך קבע לאיומים קיומיים, אינה יכולה להפקיד בידי אויביה את ההחלטה מתי ובאילו תנאים תיפתח המלחמה. כאשר אויביה של ישראל מצהירים שוב ושוב על רצונם להשמידה, יש למדינת ישראל החובה ומלוא הלגיטימציה לפעול באופן יזום לסיכול ולשיבוש איומים מתהווים, בטרם יהפכו לסכנות חמורות. בנסיבות מסוימות עליה לבחור בעצמה את מועד הפעולה, את זירתה ואת אופן הפעלת הכוח, גם אם לא קדמו לכך פעולה עוינת ישירה נגדה או הכנות קונקרטיות ומיידיות לתקיפה.

מבצע קדש היה ביטוי מובהק למלחמה יזומה. הוא יצא אל הפועל על רקע עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית והשינוי הצפוי במאזן הכוחות לטובת מצרים, שנתפס בישראל כאיום אסטרטגי חמור, אף שבאותה עת לא זוהתה היערכות למתקפה מצרית קונקרטית ומיידית. מלחמת ששת הימים, לעומת זאת, נפתחה במכת מנע. לאחר תקופת המתנה, גיוס מילואים, סגירת מצרי טיראן וריכוז כוחות מצריים בסיני החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמה ב-4 ביוני 1967, וחיל האוויר פתח את המערכה למחרת בבוקר.

בשני המקרים העניקה היוזמה המקדימה לישראל יתרון אסטרטגי ומבצעי מכריע. במלחמת יום הכיפורים נמנעה ישראל, בין היתר בשל לחץ אמריקאי כבד, מהנחתת מכת מנע על חילות האוויר של מצרים וסוריה, אף שהרמטכ״ל דוד אלעזר דרש זאת. ההחלטה שלא להקדים מכה לא הייתה הסיבה היחידה לכשל, אך היא המחישה את הסכנה שבהעברת היוזמה לידי האויב ובהמתנה לפעולתו הראשונה.

עם השנים התבססה בישראל גישה מרסנת יותר. היא נשענה במידה רבה על שיקולים משפטיים ומדיניים, על פרשנות מחמירה של כללי המשפט הבינלאומי ועל שינויים בתפיסת הפעלת הכוח של צה״ל. במקום חתירה להכרעה התפתחה לעיתים העדפה להכלה, לשחיקה הדרגתית ולגריעת יכולות, תוך הישענות גוברת על אש מנגד, חיל האוויר, מודיעין וטכנולוגיה, ולעיתים על חשבון תמרון קרקעי וכיבוש שטח (להרחבה ראו את מאמריו של חנן שי). על פי גישה זו, הפעלת כוח נרחבת מצד ישראל מחייבת פגיעה ממשית בה, התגרות ברורה מצד האויב או הוכחה להכנות מיידיות לתקיפה.

לגישה זו יש אומנם יתרונות מדיניים; היא מסייעת בגיוס תמיכה בינלאומית ומציגה את ישראל כמי שפועלת מתוך הגנה עצמית. אולם היא גם יוצרת סכנה אסטרטגית: כאשר האויב יודע שישראל תימנע מפעולה כל עוד לא נחצה סף מוגדר, הוא יכול לפעול באופן מחושב מתחת לסף המלחמה, לבנות בהדרגה את כוחו, לשפר את מערכיו ולהרגיל את ישראל למציאות מאיימת. התרגלות זו עלולה לפגוע ביכולת לזהות בזמן אמת שינוי בכוונות האויב, לשחוק את ההרתעה ולכרסם לאורך זמן בחוסן הכלכלי והלאומי.

הגישה הישראלית הנוכחית

הרטוריקה הישראלית העדכנית כלפי איראן משקפת במידה רבה תפיסה של פעולה תגובתית למהלכים איראניים, ולא יוזמה התקפית שאינה מותנית בפעילות איראנית מקדימה.

שר הביטחון ישראל כ״ץ אמר: ״המלחמה עם איראן תתחדש בשתי אופציות: אם טראמפ יחליט ונצטרף, והאופציה השנייה – אם הם יירו עלינו, זאת תהיה מלחמת איראן השלישית״. עוד אמר: ״אם יהיה לנו מידע מובהק על ההחלטות של האיראנים נעשה בו שימוש; אם איראן תתקוף אותנו בטילים, נגיב בעוצמה, וזה הובהר לאמריקנים״, וכן: ״העמדה של ישראל ברורה: אין מציאות שישראל תאפשר ירי טילים על שטחה״.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר: ״אני אומר לשליטי איראן: אל תבנו על כך שיהיה שקט אם תתקפו אותנו. אל תבנו על שידור חוזר; זה יהיה שידור אחר – עוצמתי הרבה יותר״. בהמשך אמר: ״נגמרו הימים שמישהו פוגע בנו ואנחנו לא מכים אותו מנה אחת אפיים. עשינו את זה לציר הרשע באיראן, ונמשיך לעשות זאת לכל מי שיפגע בנו״. בהזדמנויות נוספות הצהיר: ״אם איראן תעשה את הטעות החמורה ותתקוף את ישראל, אנחנו נגיב בעוצמה שהיא טרם ראתה״; וכן: ״אם משטר האייתוללות יעשה את השגיאה הקשה ויתקוף את ישראל – נגיב בעוצמה שהם לא יכולים לדמיין״.

הרמטכ״ל אייל זמיר אמר לאחר ירי הטילים האיראניים לעבר אזור עקבה: ״לצד הלחימה המתמשכת נגד הטרור ביהודה ושומרון, אנחנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות באיראן ושומרים על דריכות גבוהה״. עוד אמר: ״עקבנו אחר הירי לאזור עקבה היום, ומערך ההגנה האווירית שלנו בכוננות להגנה על אזרחי ישראל. אנחנו ערוכים לחזרה מיידית ללחימה ונפעל בעוצמה רבה מול כל מי שיפגע בנו״.

אין בהצהרות הללו הוכחה חותכת לכך שממשלת ישראל שללה בחדרים הסגורים אפשרות של מכת מנע או מלחמת מנע נגד איראן. אדרבה, כ״ץ אמר כי צה״ל הונחה להיערך ל״מבצע כחול-לבן באיראן״. עם זאת, השיח הפומבי של ההנהגה יוצר משוואה עקבית שלפיה פעולה ישראלית מחודשת תבוא בעקבות אחת משלוש התפתחויות: החלטה אמריקאית לתקוף והצטרפות ישראלית למהלך; פגיעה איראנית בישראל; או מידע מובהק על הכנות איראניות לתקיפה קרובה. בכך ההנהגה נמנעת מלהעניק לגיטימציה פומבית לאפשרות של יוזמה ישראלית עצמאית, שאינה מותנית בתקיפה איראנית קודמת או באיום מיידי ומוכח.

הבעייתיות שבהמתנה

שיגור הטילים האיראניים לעבר עקבה ב-19 ביולי 2026 המחיש את הבעייתיות שבהמתנה לפגיעה ישירה. עקבה מרוחקת קילומטרים ספורים בלבד מאילת. מערכות אמריקאיות יירטו טילים שנורו לעבר העיר הירדנית, וחלק משברי היירוט נפלו בשטח ישראל.

גם כאשר היעד המוצהר אינו ישראלי, עצם שיגור הטילים לאזור הסמוך כל כך לאילת יוצר סיכון ממשי לעיר. הוא גם מאותת כי טהרן נכונה להרחיב את המערכה באופן העלול להביא לעימות עם ישראל. לכל הפחות, איראן מעבירה מסר שהיא מוכנה להסתכן באפשרות שהתנהלותה תוביל לעימות כזה.

ישראל צריכה להביא בחשבון שאיראן הייתה מודעת לאפשרות של סטייה במסלול, של כשל ביירוט או של נפילת שברים בשטח ישראל, ובכל זאת בחרה לבצע את הירי. השלמה ישראלית עם מציאות זו ללא תגובה מדינית או צבאית הולמת עלולה לחזק את ביטחונה העצמי של איראן ולפגוע בדימוי ההרתעתי של ישראל.

המסקנה המתבקשת אינה שישראל חייבת לפתוח מייד במלחמה כוללת, ואין בכך כדי לסתור או לבטל את ההכרח שבפעילות מדינית נמרצת, בניית בריתות וגיוס מאמץ בינלאומי להפעלת כל הלחצים האפשריים על איראן, אלא שאסור לה לקבל משוואה שלפיה רק פגיעה איראנית קשה בישראל מעניקה לה זכות אסטרטגית לפעול. מול משטר המצהיר על עוינותו, משקם את מערכי הטילים והגרעין שלו ומפעיל כוחות ושלוחים נגד ישראל והאזור, ההבחנה בין תגובה לבין מכת מנע אינה תמיד חדה. מכת מנע נועדה לסכל התקפה קרובה כשכל המאמצים האחרים לסיכולה עלו בתוהו; מלחמת מנע נועדה למנוע שינוי עתידי ומסוכן במאזן הכוחות. בשני המקרים ההחלטה חייבת להישען על מודיעין אמין, על מידת הדחיפות, על סיכויי ההצלחה, על המחירים הצפויים ועל מחיר ההימנעות.

הקשר עם וושינגטון

גם היחסים עם ארצות הברית מחייבים הבחנה מפוכחת בין תיאום לבין תלות. האינטרס האמריקאי עשוי להתמקד בפגיעה נקודתית ביכולות צבאיות, בהגנת כוחות אמריקאיים וביצירת מנופי לחץ שיחזירו את איראן למשא ומתן. האינטרס הישראלי רחב יותר: למנוע את שיקום האיום הגרעיני והבליסטי, להחליש את יכולות המשטר ולערער את יכולתו לשקם את ״טבעת האש״ באמצעות שלוחיו ולנהל לאורך זמן מלחמת התשה אזורית. שינוי המשטר עשוי להיות תוצאה רצויה מבחינת ישראל, אך ספק אם נכון להציגו כיעד צבאי ישיר שביכולתה של ישראל להבטיח.

מעבר לכך, ישראל אינה יכולה להשלים עם מציאות השוללת ממנה את היכולת לסכל איומים לאורך גבולותיה – מצד חמאס ברצועת עזה וחיזבאללה בדרום לבנון – בשל הזיקה שאיראן מבקשת ליצור בין המשא ומתן שלה עם ארצות הברית לבין הפסקות אש ונסיגות שתוטלנה על ישראל. דרישות איראניות מסוג זה עלולות לכבול את ידיה של ישראל ולצמצם את חופש הפעולה שלה נגד איומים ישירים בגבולותיה.

לכן על ישראל לתאם ככל האפשר עם וושינגטון. עם זאת, עליה להבהיר, גם בפומבי, כי היא שומרת לעצמה את הזכות לפעול על פי צרכיה הביטחוניים החיוניים וכי אין בידי אף גורם חיצוני זכות וטו על הגנתה.

הכרעה אין פירושה פגיעה מכוונת באזרחים, והיא אינה מתירה התעלמות מדיני המלחמה ומהקודים המוסריים והאתיים של מדינת ישראל ושל צה״ל. אולם מערכה נגד איראן עלולה לחייב פגיעה רחבה ושיטתית בתשתיות המשרתות במישרין את המשטר ואת מאמציו הצבאיים: מערכי אנרגיה ודלק המשמשים את הכוחות, נתיבי אספקה, מסילות ברזל, גשרים, מתקני פיקוד, מערכות תקשורת ותעשייה צבאית. נתניהו עצמו הודיע באפריל 2026 על תקיפת מסילות וגשרים ששימשו את משמרות המהפכה להעברת נשק וכוחות.

ככל שמדובר במטרות צבאיות מובהקות או בתשתיות בעלות תרומה ישירה ואפקטיבית למאמץ הצבאי, הן עשויות להיחשב מטרות לגיטימיות בהתאם לדיני הלחימה, בכפוף לעקרונות ההבחנה, המידתיות והזהירות. ישראל נדרשת לעשות כל מאמץ לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באזרחים. עם זאת, אין מלחמות סטריליות, ובכל מערכה נרחבת קיים סיכון לפגיעה בלתי מכוונת באזרחים.

בנסיבות הקיימות ישראל חייבת להבין שממד הזמן הוא גורם מכריע. המציאות הנוכחית מאפשרת לה עדיין חופש פעולה רחב יחסית, גם כאשר קיימים חילוקי דעות עם הממשל האמריקאי. מדינות מפרץ אחדות רואות אף הן באיראן איום משמעותי, אך מידת נכונותן לתמוך בפעולה ישראלית אינה ברורה ועלולה להשתנות בהתאם להיקף המערכה ולמחיריה. אין ודאות שמרחב הפעולה הקיים יישמר בעתיד. ממשלים מתחלפים, קואליציות מתפרקות, מנהיגים משתנים, מאמצים מדיניים ואפילו אינטנסיביים עלולים להיכשל, והזדמנויות מבצעיות נסגרות.

על הנהגת ישראל להכין את הציבור, המכיר בחומרת האיום ותומך במידה רבה בהסרתו גם במחיר של מערכה – כפי שעולה מסקרים שונים, ובהם סקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי – לאפשרות של פעולה עצמאית גם בטרם תפגע איראן ישירות בישראל.

סיכום

דוקטרינת מנע אינה היתר למלחמות בלתי מוגבלות, ואין בה כדי לייתר את המאמץ המדיני. היא מחייבת שיקול דעת, מודיעין איכותי, בחינה קפדנית של החלופות והערכה מפוכחת של התועלת מול המחיר. אולם במצבה של ישראל, המתנה למכה הראשונה היא הימור מסוכן. היא עלולה להעמיד את המדינה בפני איום חמור בתנאים שיקבע האויב ולשלול ממנה את חופש הפעולה ואת היכולת לעצב את המציאות מראש. לכן אין לראות בהימנעות מפעולת מנע ביטוי לאחריות בהכרח; בנסיבות מסוימות היא עלולה להיות דווקא ויתור מסוכן על האפשרות לנטרל את האיום, או לפחות לצמצמו במידה משמעותית.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"איראן מתחננת כל יום לעסקה, ואז היא מתהפכת. המחיר שתשלם ילך ויגדל מדי לילה עד שתתעשת" – כך אמר אתמול מזכיר המדינה האמריקני, מרקו רוביו. הוא העריך שטהרן עדיין לא מוכנה להסכם, אך "ככל הנראה היא תהיה מוכנה בקרוב".

במענה לדבריו של שר החוץ עבאס עראקצ'י, שהגדיר את המדיניות האיראנית כ"עין תחת עין", הוסיף רוביו בעוקצנות: "המדיניות של טראמפ היא ראש תחת עין".

בחלוף 12 לילות רצופים של תקיפות אוויריות אמריקניות ומצור ימי הדוק על איראן, המערכה במפרץ מתקרבת לעבר נקודת הרתיחה. הצבא האמריקני מתחיל לממש את איומיו של הנשיא דונלד טראמפ ולתקוף גם תשתיות חיוניות דו־שימושיות באיראן – אומנם בקפידה ובמשורה, אך קו המגמה ברור.

איראן מנסה ליצור סימטריה ולעצב משוואת תגובה נגד השותפות האזוריות של ארה"ב, אך עד כה היא לא מצליחה לרסן את האמריקנים באמצעותן. מול איומיו של הנשיא האמריקני להכות באתר הגרעין בהר המכוש, בגשרים ובמתקני אנרגיה, מזהירים האיראנים כי התגובה לכך תהיה "תקיפה מוחצת רחבה והרסנית מאי פעם של תשתיות באזור".

היוזמה המשותפת של קטאר ופקיסטן להפסקת אש בת עשרה ימים לא קנתה אחיזה בוושינגטון. בבירה האמריקנית הבינו כי הפסקת אש כזו רק תפרק את הלחץ שהצטבר בהדרגה על איראן, ובסיומה גורמי המשטר יוכלו לחזור לסורם מעמדה נוחה יותר.

בשלב זה סלע המחלוקת העיקרי ממשיך להיות מצרי הורמוז. הנשיא טראמפ לא יכול להרשות לעצמו לוותר על חופש השיט, ומצד שני האיראנים לא יתפשרו על השליטה שם, שנותרה מנוף הלחץ המשמעותי האחרון בסל האמצעים שבידיה. אם תופקע מהם האחיזה במצרים, הם יהיו נתונים לחלוטין לחסדיו של טראמפ – ובמיוחד בסוגיות הכלכליות, שחיוניות לשרידות השלטון. "מצרי הורמוז שייכים לאיראן, ולעולם לא יחזרו למה שהיו לפני המלחמה", הצהיר עלי אכבר ולאיתי, יועצו של המנהיג העליון.

מבחינת טראמפ, הפסקת האש עם איראן אִפשרה עד תחילת ההסלמה הנוכחית לעבור בשקט את חגיגות יום העצמאות ה־250 לארה"ב, את יום הולדתו ה־80 ואת משחקי המונדיאל. היא הקלה, גם אם באופן זמני, על מצב האנרגיה והכלכלה העולמית. לא פחות חשוב מכך, היא טענה את מצבר הלגיטימציה האמריקני, והוציאה מחוץ למשחק – שוב, גם אם זמנית – את ישראל, שמעורבותה הופכת את המערכה לעצימה ורחבה יותר. עתה הוא משוחרר יותר. ביכולתו לקבל החלטות בסוגיית איראן, הגם שבחירות האמצע הן עדיין שיקול.

אם טראמפ יחליט להרחיב את הלחימה, ויתקוף כהבטחתו אתרי גרעין, תחנות כוח, גשרים, מתקני אנרגיה ותשתיות אזרחיות חיוניות באיראן, תהיה זו נקודת מפנה מכרעת במלחמה. בטווח המיידי, מהלך כזה יוביל להתלקחות אזורית שישראל תהיה חלק ממנה. איראן תנסה לממש את מדיניות "עין תחת עין" מול שותפותיה האזוריות של ארה"ב. מעבר לכך, משמעותה של התפתחות כזו היא מעבר לפגיעה ישירה ביציבותה של איראן ובמרקם החיים האזרחי בה. הנזק התפקודי שמערכה כזו תגרום יערער עוד יותר את עמידות השלטון.

ישראל, יש להניח, הייתה מעדיפה דווקא את חלופת הלחץ הצבאי והכלכלי המתמשך על פני התלקחות כזו. לחץ כזה יביא להיחלשות המשטר, ויגביר את הלחצים עליו מבית. אולם מכיוון שלא בטוח שהנשיא טראמפ יהיה נכון לשאת במחירים הכלכליים של חלופה זו, שגם לא מבטיחה מענה ברור לבעיית הגרעין,

החשש בישראל ממשיך להיות מפני חלופה של הסכם רע. בשאלה מה עדיף לישראל – הסכם רע או התלקחות – נדמה כי התשובה ברורה.

על כל פנים, כרגע ההתבצרות האיראנית בסוגיית הורמוז פותרת את ישראל מהדילמה הזו, ומשרתת את רצונה להמשיך בשחיקת מעמדו של המשטר ויכולותיו. המציאות הנזילה מחייבת את הרחבת שולי הביטחון והעלאת הכוננות בישראל. ההנחה שצריכה להדריך את כל המערכות היא כי במוקדם או במאוחר ישראל תצורף למערכה או תצטרף אליה – בין ישירות מול איראן, בין מול גרורותיה, חיזבאללה בלבנון או החות'ים.

אסור שמערכת הבחירות תשפיע בעניין זה – לא בדחיפה לכך ולא בהימנעות מכך. את חלון הזמן הזה כדאי לנצל להתכוננות מול מגוון התרחישים ולשיפור המוכנות.

סימני שאלה מול הסעודים
הודעתו של הנשיא טראמפ, שלפיה הסכם הגרעין שנחתם בין ארה"ב לסעודיה לא יכלול העשרה ויהיה "כפוף לחלוטין להצטרפותה של ערב הסעודית להסכמי אברהם המכובדים והמוצלחים", יכולה להרגיע חלק מהחששות שעלו בעקבות הפרסומים המוקדמים על כך. עם זאת, היא גם מעלה כמה תהיות.

ראשית, לא ברור כיצד היא מתיישבת עם הסעיף בהסכם שמשאיר את אפשרות ההעשרה בסעודיה כפופה לבחינה משותפת של שתי המדינות. בהנחה שבוושינגטון ידעו להתמודד עם זאת, התהייה הגדולה יותר היא מה התמריצים שיש לבית המלוכה בריאד להצטרף להסכמי אברהם – במיוחד לנוכח ההתנגדות שקיימת בדעת הקהל הסעודית למהלך כזה.

כדי להבין את משמעות החסם הזה, כדאי לעיין בממצאי סקר מקיף שפורסם באוגוסט 2025 על ידי מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. באותו סקר נשאלו אזרחי הממלכה אם כינון "יחסים נורמליים ושלום" עם ישראל יהיה צעד חיובי או שלילי. 99 אחוזים מהנשאלים הסעודים השיבו שמדובר בצעד שלילי. מה התמורה שבאמצעותה בית המלוכה יוכל לחולל שינוי? האם הסכם גרעין אזרחי מוגבל ומרודד יספיק למטרה זו?

אומנם נורמליזציה עם סעודיה היא יעד חשוב של ישראל, אך אין לשלם תמורתו מחירים מדיניים או ביטחוניים. ישראל הוכיחה את יכולותיה בכל התחומים. הקשר עימה צריך להיות אינטרס מובהק של כל מדינה שמחפשת שותפה חזקה, בעלת עוצמה ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית.

צלילי הח'ליל
בנאום הראשון שנשא לאחר בחירתו השבוע כראש הלשכה המדינית של חמאס, התחייב ח'ליל אל־חיה, השוהה בקטאר, להמשיך את דרכם של מייסדי הארגון ושל מנהיגיו, השאהידים שחוסלו – "עד לשחרור מסגד אל־אקצה ופלסטין". הוא הבהיר כי התנועה לא תזנח את "דרך ההתנגדות", הציג בראש סדר העדיפויות את הפסקת המלחמה ברצועת עזה, נסיגה ישראלית מלאה ושיקום הרצועה, ושיגר מסרי תמיכה וחיזוק לפלסטינים בירושלים וביהודה ושומרון.

הזרוע הארוכה של ישראל תצטרך לטפל גם בפונקציה הזאת ובמי שמאייש אותה, גם אם כרגע הקשב והמשאבים נתונים לעניינים אחרים.

בין ט' באב לט"ז בחשוון
"קל להתנהג יפה בימי התשובה מראש השנה עד יום הכיפורים. החוכמה היא להתנהג יפה דווקא בימי השגרה שמיום הכיפורים ועד לראש השנה". בפרפרזה על הדברים הללו, שמיוחסים למורה הדגולה נחמה ליבוביץ', אפשר לומר כי קל יותר להיות מרוסנים בימים שלפני תשעה באב, כשזיכרון ימי החורבן והגלות מציף אותנו, מאשר בתקופה שאחריו.

מסר זה חשוב עוד יותר בשנה הנוכחית, כשאנו יוצאים מהצום ומהאווירה המיוחדת שעטפה אותו ישירות לזירת מערכת הבחירות. הלוואי שנצליח לקחת עימנו את מסרי הימים הללו ולהתנהל בהשפעתם לפחות עד ט"ז בחשוון.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כאשר נשאל הנשיא דונלד טראמפ אם ההפצצות המתמשכות על איראן נעשו ל"שגרה החדשה" של הציבור האמריקני, הוא השיב: "היינו בווייטנאם תשע־עשרה שנה. כאן אנחנו ארבעה חודשים". לאחר מכן מנה את הישגי המערכה באחוזים: לדבריו, ארצות הברית השמידה 92 אחוזים מיכולת ייצור הכטב"מים של איראן ו־89 אחוזים מיכולת ייצור הטילים שלה.

מבחינה כרונולוגית טראמפ צודק. מבחינה אסטרטגית תשובתו מחמיצה את השאלה. מלחמות ארוכות מתחילות תמיד כמלחמות קצרות. מלחמת וייטנאם לא תוכננה להימשך שנים רבות, היא נעשתה ארוכה משום שארצות הברית הפעילה כוח רב בלי לבנות מנגנון המסוגל להביא להכרעה.

תשובתו אף ממחישה את הבעיה. טראמפ נשאל על משך המלחמה והשיב כמה מיכולת האויב הושמד, אך לא הסביר את המשמעות לגבי המשך המלחמה. האם מערכת המלחמה האיראנית הושבתה? האם איראן איבדה את יכולתה להמשיך לפעול באופן אפקטיבי? האם מטרות המלחמה האמריקניות הושגו? ספירת מטרות שנפגעו אינה תחליף לתשובות.

דיווח חדש ב"וושינגטון פוסט" מחזק את האזהרה. לפי הערכת מודיעין אמריקנית בהובלת ה־CIA, גל התקיפות האחרון אינו משפיע באופן ממשי על הנהגת המשטר ואינו מרכך את עמדותיה. למרות הפגיעה הקשה ביכולות הצבאיות ואובדן בכירים, המשטר ממשיך להפגין יציבות מבנית. ארצות הברית ואיראן נקלעו למבוי סתום – מצב ביניים בלתי מוגדר בין שלום למלחמה.

יש להתייחס להערכה הזאת כאל כרטיס אדום לדוקטרינה, לא כאל בקשה לעוד מאותו הדבר. היא מלמדת שהפגיעה מתרחשת, אך המטרות לא מושגות – רצון המשטר אינו משתנה ומערכת המלחמה שלו מוסיפה לתפקד.

ד"ש מווייטנאם

בווייטנאם הפעילה ארצות הברית דוקטרינה של "לחץ מדורג". במקום להפעיל את עוצמתה במהלך שנועד לשלול מצפון וייטנאם את היכולת להמשיך במלחמה, היא הגבירה את הלחץ במדרגות. כל מדרגה נועדה לגרום נזק נוסף, להמחיש שהמחיר יוסיף לעלות ולשכנע את הנהגת האנוי לשנות את רצונה ולפנות למשא ומתן, בלי להסלים למלחמה כוללת עם סין או ברית המועצות.

בזירה היבשתית הופעל אותו היגיון באמצעות דוקטרינת "חיפוש והשמדה". הכוחות האמריקניים ביקשו לאתר יחידות אויב, לפגוע בהן ולגרוע מהן יותר לוחמים ואמצעים מכפי שיוכלו להשלים. ההצלחה נמדדה במספר הגיחות, בכמות הפצצות, במספר המטרות ובאבדות האויב.

אולם ארצות הברית שלטה רק בעוצמתה של כל מכה. היא לא שלטה במספר המכות שיידרשו עד שהאנוי תשנה את רצונה. כל עוד צפון וייטנאם הייתה מוכנה לספוג את הנזק ולהמשיך להילחם, לא היה למלחמה מנגנון סיום אמריקני. הלחץ המדורג אף העניק לאויב זמן ללמוד, להתפזר, להסוות, לשקם ולהתאים את עצמו למדרגה הבאה. כך הפכה סדרה של פעולות קצרות למלחמה ארוכה, יקרה ומתישה.

הדוקטרינה המופעלת באיראן אינה זהה בשמה לדוקטרינת וייטנאם, אך כמעט זהה בהגיונה. היא נשענת על שלילת הישגים וגריעה הדרגתית מיכולות: פגיעה במערכי טילים וכטב"מים, בתשתיות צבאיות, במפקדות וביכולת לפעול בזירות מסוימות. אולם הפגיעה אינה משביתה את מערכת המלחמה האיראנית כמכלול. היא נועדה להצטבר עד שהמשטר יחליט שהמחיר כבד מדי וישנה את רצונו.

דוקטרינת השלילה של אלברידג' קולבי נועדה במקורה למנוע מיריב – בעיקר מסין – להשיג במהירות יעד צבאי מוגדר. היא מבחינה בין שלילת היכולת להשיג יעד מוגדר לבין הכרעת מערכת המלחמה כולה. ביישומה באיראן, נוצר דפוס מתמשך של פגיעות חלקיות בלבד ביכולת האויב. גם כאן כל מכה נשקלת בנפרד, עוצמתה מבוקרת ונשמר פתח למשא ומתן. איראן מקבלת זמן להסתגל, לשנות את דרכי פעולתה וליזום את הסבב הבא. ארצות הברית שולטת במדרגות הכוח, אך משמרות המהפכה שולטות במספר המדרגות שיידרשו. וושינגטון קובעת כמה יכאב בכל סבב; טהרן קובעת כמה סבבים יהיו.

הדפוס ניכר גם בתקיפות הענישה שבאו בעקבות פגיעות איראניות בחיילים אמריקנים: איראן יוזמת ופוגעת, ארצות הברית מענישה, איראן מסתגלת ומגיבה, וארצות הברית משיבה בגל נוסף. כל סבב גורם נזק, אך אינו שולל מאיראן את היכולת ליזום את הסבב הבא. מבחינה טקטית יכולות התקיפות להיות מוצלחות מאוד; מבחינה אסטרטגית היוזמה נשארת בידי טהרן.

גם ריכוז המאמץ סביב מצרי הורמוז אינו בהכרח ריכוז בנקודת ההכרעה. תקיפת תשתיות בדרום איראן עשויה לפגוע קשה ביכולתה לפעול במצר ולהשיג הישג אופרטיבי חשוב, אך ריכוז עוצמה בזירת משנה אינו משבית בהכרח את מערכת המלחמה הארצית. אם התקיפות מופעלות בגלים, הן אף מאפשרות לאיראן להסתגל במקום לספוג הלם מערכתי.

כפי שהסביר יהושפט הרכבי, מלחמה יכולה להיפתח כמוגבלת במטרותיה ובאמצעיה אך לאבד את השליטה בהתפתחותה. המלחמה המצטברת נראית נשלטת מפני שכל מכה נשקלת בנפרד. אולם כאשר אין יודעים איזו מכה תשנה את רצון האויב, אין שליטה במספר המכות, במשך המלחמה או במחירה הכולל.

בשבי הטכנולוגיה

בשתי המלחמות תרמה מהפכה טכנולוגית לאשליה של שליטה. בווייטנאם היו אלה המחשוב, עיבוד הנתונים וחקר הביצועים. רוברט מקנמארה ואנשיו ביקשו להפוך את המלחמה למערכת הניתנת למדידה ולניהול באמצעות גיחות, פצצות, שטחים, מטרות ואבדות. מה שניתן היה לספור החליף את בחינת התוצאה האסטרטגית. כך נולד "כשל מקנמארה": הנטייה להניח שהצטברות מדדים חיוביים מוכיחה התקדמות.

באיראן המהפכה הטכנולוגית שונה, אך הפיתוי זהה. מספר המשגרים, המפקדות ומתקני הייצור שנפגעו מחליף את מספר הגיחות והאבדות שנמנו בווייטנאם. מודיעין מדויק, בינה מלאכותית, איסוף בזמן אמת וירי מדויק מנגד מאפשרים לאתר מטרות ולפגוע בהן במהירות ובעוצמה. אולם הטכנולוגיה אינה משיבה על שתי השאלות המצביאותיות הבסיסיות: מה יכריע את היריב, ואיך ניתן להכריעו במשאבים הנתונים?

דוקטרינת ההכרעה פועלת בהיגיון הפוך. היא אינה ממתינה לכך שהאויב ישתכנע, יתייאש או יעדיף פשרה. רצונו אינו מעניין אותה. היא שוללת את יכולתו לפעול באופן אפקטיבי. אם יאבד את היכולת, ייאלץ להתרצות; ואם לא יתרצה, יימשך הפירוק השיטתי של יכולותיו עד שלא יוכל עוד לתפקד כמערכת מלחמה.

ההבדל הודגם בנחיתת אינצ'ון במלחמת קוריאה. הכוחות הצפון־קוריאניים ריכזו את עיקר כוחם בחזית פוסן, ואילו עורפם החיוני נותר מוגן פחות. הגנרל דאגלס מקארתור לא הוסיף עוד כוח למקום שבו האויב היה חזק. הוא נחת באינצ'ון והפך את המרחב העורפי למרחב הלחימה הראשי. שם יצר עליונות מקומית, ניתק קווי אספקה ונסיגה ומוטט את המערכה בדרום קוריאה.

שלושה עקרונות התלכדו במהלך: תחבולה מחוללת הכרעה, ריכוז המאמץ בנקודת ההכרעה, ומיצוי מיטבי של המשאבים ליצירת עוצמה עדיפה על האויב באותה נקודה. מקארתור לא ניסה לשנות את דעתו של האויב. הוא שלל ממנו את האפשרות שדעתו תוסיף להיות רלוונטית לתוצאת המערכה.

מהו האינצ'ון האיראני?

המערכה באיראן מורכבת משתי מערכות־על משולבות. האחת מדינית־כלכלית: המשטר, מוסדות המדינה, הכלכלה, מקורות המימון, הלגיטימיות הפנימית ומנגנוני השליטה בחברה. הבנייה צבאית־אסטרטגית: הכוחות הקונבנציונליים, משמרות המהפכה, הטילים והכטב"מים, תוכנית הגרעין, התשתיות הצבאיות והפרוקסיז.

החוכמה המצביאותית היא לזהות איזו מן השתיים, או איזה ממשק חיוני ביניהן, הוא מרכז הכובד העליון, שהשבתתו תגרור גם את היחלשותה הקשה של האחרת. זהו "האינצ'ון האיראני": לא מקום שיש לחקות בו נחיתה אמפיבית, אלא נקודת הכרעה מערכתית שפגיעה מרוכזת בה תשבית את יכולת המשטר להוסיף לנהל מלחמה.

לארצות הברית עוצמה אווירית, ימית ומודיעינית אדירה. השתתפות ישראלית אינה תנאי הכרחי להכרעה, אך היא עשויה לשמש מכפיל כוח ולקצר משמעותית את המלחמה. רגישות לנפגעים אינה מחייבת לוותר על הכרעה: אפשר לבסס את עיקר המאמץ על ירי מדויק מנגד ולהשלימו בתמרון קרקעי מוגבל רק במקום שבו האש אינה מספיקה.

אין אפשרות לברוח מאיראן

בווייטנאם יכלה ארצות הברית לבסוף לסגת. הסכמי פריז אפשרו לה להוציא את כוחותיה, וכאשר דרום וייטנאם קרסה כעבור שנתיים, שילמה וושינגטון מחיר תדמיתי ואסטרטגי כבד – אך יכלה להשאיר את הזירה מאחוריה.

מאיראן אי אפשר להסתלק באותה דרך. נסיגה חד־צדדית תשאיר על כנה מערכת המסוגלת לפגוע במדינות האזור, בכוחות אמריקניים, בנתיבי השיט, בתשתיות האנרגיה ובכלכלה העולמית. היא תאפשר למשטר להתאושש, לבנות מחדש את כוחו ולבחור מתי לפתוח את המערכה הבאה. גם הסכם או סנקציות אינם תחליף להכרעה, כל עוד נשארת בידי המשטר היכולת להפר אותם ולשקם את כוחו.

לתוצאה בלתי מכרעת תהיה גם משמעות בזירה העולמית. שרידותה והתעצמותה המחודשת של איראן יחזקו את מרחב ההשפעה של סין, יעמיקו את תלותה של טהרן בבייג'ינג ויחייבו את ארצות הברית לרתק למזרח התיכון כוחות, קשב ומשאבים הדרושים לה בזירה האינדו־פסיפית. איראן שאינה מוכרעת אינה רק איום אזורי; היא גם מנגנון המסייע למתחרה שוושינגטון מגדירה כאתגר הייחוס המרכזי שלה.

לכן מטרת המלחמה צריכה לעבור משינוי רצונו של המשטר לשלילת יכולתו. אין פירוש הדבר בהכרח לפרק את המדינה האיראנית או לשלול מאזרחיה שירותים חיוניים, אלא להשבית את המנגנונים המאפשרים למשטר לשלוט, לממן ולהפעיל את מערכת המלחמה שלו. השבתתם עשויה להביא להתפוררות המשטר ולעליית שלטון אחר; ואם המשטר יוסיף להתקיים, עליו להישאר בלי יכולת לחזור ולכפות את רצונו בכוח.

הערכת ה־CIA היא כרטיס אדום. היא מתריעה כי המלחמה עולה על המסילה שהובילה את ארצות הברית לווייטנאם. ארבעה חודשים אינם תשע־עשרה שנה, אבל כל מלחמה בת תשע־עשרה שנה הייתה פעם מלחמה בת ארבעה חודשים.

עוד אפשר להחליף מסילה. השאלה הקובעת אינה כמה מטרות כבר הושמדו, אלא מה ישלול מן המשטר האיראני את היכולת להמשיך במלחמה, ואיך מרכזים לשם כך את העוצמה שכבר נמצאת בזירה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22 ביולי, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20 ביולי, 2026.

האזעקות שפילחו את האוויר בעיר עקבה שבירדן אתמול בישרו על ארבעה טילים ששיגרה איראן לעבר עיר המפרץ, ששלושה מהם יורטו והרביעי נפל בשטח פתוח. רסיסים של טילי היירוט נפלו באזור העיר אילת בשטח ישראל, ולראשונה מאז החתימה על מזכר ההבנות בין טהרן לוושינגטון הורגשו שוב אדוות המלחמה בארץ.

קשה לומר שהירי הזה הגיע כהפתעה לממשלה בעמאן. מזה כמה ימים מטווחת הרפובליקה האסלאמית את שטחי הממלכה ההאשמית, ובסוף השבוע נהרגו שני חיילים אמריקנים, ואחד נוסף נעדר ושרידיו כנראה נמצאו בהמשך, אחרי שהטילים האיראניים פגעו – ולא בפעם הראשונה בשבוע האחרון – בבסיס מואפק סלטי, המארח כלי טיס של צבא ארה"ב.

שעות ספורות קודם לירי אתמול אף הודיעה שגרירות ארה"ב במדינה לאזרחיה להימנע מנסיעה לנמל הים או לשדה התעופה של עקבה. השגרירות הוסיפה כי הרשויות בירדן פינו את שני הנמלים בעקבות התראה ממוקדת – טענה שגורמים במדינה הכחישו בריאיון לרשת אלג'זירה.

בסך הכול התמודד צבא ירדן בשבוע האחרון עם עשרות כטב"מים וטילים, כאשר בלילה אחד, למשל, הוא יירט עשרה טילים לפחות ששוגרו מאיראן. אף שזו לא המדינה היחידה שניצבת על הכוונת של טהרן, היא אחת הבודדות מחוץ למפרץ שמותקפת כך, ובאופן אובייקטיבי מקבלת נתח נכבד יחסית משיעור הטילים האיראניים.

מדוע יורים משמרות המהפכה בשבוע האחרון באופן ממוקד כלפי ירדן? משום מה "זכתה" הממלכה ההאשמית לכבוד המפוקפק והפכה לברווז במטווח של טהרן? יש להתפתחות הזאת מגוון סיבות אפשריות, ובהן סיבות מבצעיות, סיבות תודעתיות וגם עניינים רגשיים.

סיבה אחת, למשל, היא שירדן מארחת הרבה מאוד מהכוחות האמריקניים באזור, שהועברו אליה כדי להרחיק אותם מטווח הכטב"מים והטילים קצרי הטווח של איראן. בפרק הקודם של המלחמה הכוחות שהו במדינות המפרץ כגון קטאר או ערב הסעודית, אך צבא ארה"ב הזיז אותם לאחור, מתוך תקוות שווא שאולי יהיו מוגנים יותר.

עם זאת, ירדן אינה מחזיקה מערכות הגנה אוויריות מתקדמות כגון טילים נגד טילים – סוללות פטריוט, למשל – כמו שיש בחלק ממדינות המפרץ, ומסתמכת על הכוחות האמריקניים לצורך חלק גדול מהיירוטים. כך טהרן יכולה לפגוע במוכנות האמריקנית למתקפה נרחבת יותר עליה, להרוג גם חיילים מצבא ארה"ב, ובה בעת להעביר מסר לירדנים.

אלא שלאמריקנים כנראה לא הייתה הרבה ברירה. בין כה וכה, מדינות המפרץ לא הסכימו לפי הדיווחים להמשיך לארח את הכוחות האמריקניים, מתוך חשש שהאיראנים ינצלו זאת כאמתלה להוסיף ולתקוף אותן. המתקפה על ירדן מוכיחה כי לפחות כלפי חוץ, טהרן ממשיכה באותו קו: בתור מדינה מארחת של כוחות מצבא ארה"ב, ירדן "מוענשת" בידי משמרות המהפכה, כמסר שמטרתו לדרבן את מנהיגי האזור להיפטר מהנוכחות האמריקנית.

אגב, המתקפות עצמן הן המסר, ואין זה משנה אם הן בהכרח פוגעות דווקא בכוחות האמריקניים. קשה לקבוע, למשל, אם המתקפה על נמלי האוויר והים בעקבה אתמול כוונה דווקא למתקנים או לכלים צבאיים שהיו במקום, או שנועדה רק לפגוע בתשתיות אזוריות, כמו שאיראן עושה בארצות המפרץ. הרעיון אותו רעיון, והעיקר הוא להראות שמשמרות המהפכה ישימו על הכוונת שלהם את מי שעוזר לאמריקנים.

עמאן גם נקטה בסבבים קודמים של המלחמה, בעקבות ירי איראני לשטחה, פעולות ענישה נגד נציגיה של טהרן – ולאנשי משטר האייתוללות יש זיכרון ארוך מאוד. ירדן סירבה להאריך את אשרת השהייה של דיפלומט איראני אחד, ולא הסכימה לקבל את כתב ההאמנה של דיפלומט אחר. מעשה כזה לבדו מצדיק פעולות נקמה נגד בית המלוכה ההאשמי.

יתרה מכך, בניגוד לקטאר או עומאן, למשל, ירדן איננה חלק מ"אחוות המפרץ", והקשרים שלה עם איראן תמיד היו מורכבים. הממלכה ההאשמית מעולם לא הייתה אוהדת גדולה של הרפובליקה האסלאמית או של כוחות הפרוקסי האזוריים שלה, ולמרות רצונה בפתרון דיפלומטי למצב היא לא מצדדת בטהרן. מהצד השני, ברור שהקשרים עם עמאן חשובים גם להנהגת איראן פחות מאשר עם הסעודים או הקטארים, למשל. לפיכך יש למשמרות המהפכה אור ירוק נרחב יותר לתקוף דווקא את ירדן.

המטרה: הפלת המלך

ירי הטילים האיראני לעבר ירדן אינו הניסיון הראשון שלה לפגוע בממלכה. ההבדל – שאולי ניתן להגדירו כסטייה מהגישה המסורתית של טהרן – הוא שעד כה היא לא ניסתה לעשות זאת ישירות, אלא באמצעות ארגוני השלוחה שהיא מחזיקה באזור, כגון חמאס, החות'ים ועוד.

הפעילות שלהם אפשרה לאיראן להמשיך לדחוף את כלל מדינות האזור לגרש את הכוחות האמריקניים, ובה בעת לשמור את ידיה נקיות ולהישאר מתחת לסף העימות. כך גם ממילא הטענה שלה הייתה שמדובר בפעילות צבאית ולא חתרנית, שכן היא כוונה לעבר חיילים אמריקנים ולא לעבר מתקנים אזרחיים של המדינות המארחות.

רק בשנתיים האחרונות, למשל, ירדן פירקה תאים של חמאס בשטחה שביקשו לאגור חומרי נפץ ונשקים. בכירי הארגון גם השמיעו בקול דברים שנועדו לערער את הסדר והיציבות בממלכה, כמו למשל כאשר ח'אלד משעל קרא לתושבים הפלסטינים בירדן לצאת לרחובות עם תחילת המלחמה בעזה ולתמוך בחמאס. דובר הארגון עד מותו, אבו-עוביידה 1, אף הרחיק לכת וקרא לירדנים "להסלים את פעולותיהם" – נאום שהפך ויראלי באינטרנט.

במקביל עמדה עמאן תחת הכוונת של ארגון כתא'אב חיזבאללה העיראקי – שבאפריל שעבר איים לשלוח 12 אלף לוחמים לפלוש למדינה. לטענת בכיר בארגון, סלילת נתיב בירדן באמצעות לוחמים תאפשר לחסום את דרך היבשה לישראל בפני גורמים שאולי ירצו לעזור להא. אלו הם רק שני ארגונים שאיראן מטפחת, ושמאיימים על ירדן, ועוד היד נתונה.

באופן פרטני, איראן סימנה את ירדן כיעד עיקרי לניסיון השתלטות והפיכה כבר שנים ארוכות. יחד עם ארגוניה ניסתה טהרן לערער את היציבות בממלכה ולהסית את ההמון – שרובו פלסטיני – נגד בית המלוכה, וכך להזיז את המדינה מהנתיב שבו היא פוסעת בברית עם ארה"ב וגם עם ישראל. לשם כך היא קראה להמונים לצאת לרחובות להפגנות, מיקדה את הברחות הנשק והסמים לממלכה, ועוד. התפיסה ברפובליקה האסלאמית (שיש לה גם תימוכין לא מעטים במציאות) היא שלמרות שעד כה לא נחלה הצלחה, ירדן היא משטר פגיע ולא יציב – וניתן יהיה בקלות יחסית להפילו.

זו הסיבה, למשל, שבמקביל לירי הטילים האיראני, משמרות המהפכה פנו ישירות לעם בירדן, במטרה להפנות אותו נגד הנהגתו. "ארה"ב משתמשת בשטח ירדן לצורך תקיפות נגד איראן, לבנון והפלסטינים", כתבו ראשי משמרות המהפכה, בניסיון לנגן על הרגש הפרו-פלסטיני של רוב הציבור הירדני, "מלאו את חובתכם ופעלו נגד האינטרסים האמריקניים במדינה". בהמשך פרסמו האיראנים כרוז נוסף, ובו הודו "לתושבי ירדן ולחיילי צבא ירדן על שיתוף הפעולה והמידע המדויק שסיפקתם, שאפשר לפגוע …. באזור בסיס אל-אזרק".

כדי להפנים את עומק המהלך האיראני, צריך גם להבין את מיתרי הנפש שעליהם פורטים ראשי המשטר בטהרן. דברים אלה אינם מגיעים בחלל הריק. בירדן קיימת גם כך דילמה בדרג ההנהגה כיצד לנהוג בעימות הנוכחי, בעיקר על רקע חוסר שביעות הרצון העממי והחשש מישראל.

התפיסה של רבים בעמאן – כולל בדרגי הממשל הבכירים – היא שישראל מנהלת מלחמה מול איראן לטובת האינטרסים שלה, גוררת לשם כך את ארה"ב, וממילא היא אויב לא פחות קטן מהאיראנים. ברקע, לפי ראייה זו, ישראל מערערת את מעמדה של ירדן כנותנת החסות והשומרת של המקומות הקדושים בירושלים, ממשיכה לטבוח בפלסטינים בעזה ולמרר את חייהם ביהודה ושומרון – וחולמת בסתר לגרש את כולם לשטחי הממלכה השכנה.

רבים מתושבי ירדן פקפקו בהחלטה לדבוק בצד "הישראלי" של המלחמה, ולסכן את חייהם של אזרחי המדינה במסגרת המאמץ ליירוט טילים וכטב"מים איראניים. בכירים בממשל אפילו התלוננו כי צעדים כאלה "גוררים את ירדן למלחמה". הרי בליל הטילים האיראני הראשון, באפריל 2024, ירדן השתתפה במסגרת כוחות הקואליציה האזורית שקמה כדי ליירט את הטילים והכטב"מים ששיגרה טהרן. היא זכתה למנת ביקורת נרחבת מהרפובליקה האסלאמית, אך כאמור גם ללא מעט תוכחה פנימית.

ואומנם, אי אפשר לטעות ולחשוב שירדן אינה שמחה על היחלשות הציר האיראני, אך בה בעת היא מתנגדת למדיניות ישראל כמעט בכל תחום, ובפרט במלחמות שהיא מנהלת בלבנון ובעזה. הציבור בכלל לא מזדהה עם הקו הרשמי של הממלכה, ומביע את דעתו ברחובות. לצד החשש שישראל אולי תרחיב את מדיניותה מעבר לסוריה גם לאזורים אחרים, הדילמה הירדנית מועצמת.

המלחמה בעזה גררה מחאות רחבות היקף ברחובות ירדן, אולי הגדולות ביותר בממלכה מאז מהומות האביב הערבי ב-2011. ההמונים קראו לבטל את הסכם השלום עם ישראל ולסיים את הברית האסטרטגית עם האמריקנים, לגרש את כוחותיה של ארה"ב במדינה ולדבוק בעמדה נייטרלית. פרוץ מלחמת "שאגת הארי" ב-28 בפברואר והחשש מפני הפגנות אדירות עוררו את הממשלה הירדנית לנקוט צעדי חירום, והיא אסרה על הבעת התנגדות ציבורית למדיניותה.

גורם נוסף שמדאיג את הירדנים הוא הפחד מתיאוריית "המולדת החלופית" – המחשבה שישראל מבקשת לקדם אפשרות להקמת מדינה פלסטינית בגדה המזרחית, על חורבות הממלכה הירדנית, במקום לאפשר לרשות הפלסטינית לשלוט ביהודה ושומרון. מכיוון שהרוב המוחלט של תושבי ירדן הם אכן פלסטינים, ולא בהכרח אוהדים את השלטון בעמאן, האימה מפני תסריט כזה גוברת כל אימת שבישראל נשמעים קולות בעניין.

ואז עלה שלטון טראמפ החדש בתחילת השנה שעברה, ושוב טרף את הקלפים. כשהנשיא החדש-ישן הצהיר ימים ספורים לאחר תחילת כהונתו שישמח "לנקות את עזה" ולהשליט עליה את ארה"ב, לצד העברת כל אזרחיה למדינות האזור, כולל ירדן – רמת הפאניקה בעמאן עלתה במיוחד. לפתע "המולדת החלופית" נראתה כתוכנית ממשית, ניסיון אמיתי להדיח את בית המלוכה ולהעניק לפלסטינים מדינה אחרת.

יתרה מכך, צעדים אחרים שנקט טראמפ גם כך עוררו את עליו את חמת הירדנים. תחילה הוא נסוג ממימון אונר"א, מה שגם הראה על הקו המדיני שבו הוא נוקט וגם הקשה על ירדן לפעול מול מחנות הפליטים בשטחה. בנוסף, הוא קיצץ משמעותית את התמיכה בתוכניות הסיוע האמריקניות למדינות זרות, USAID, שעמאן הסתמכה עליהן אולי יותר מכל מדינה אחרת באזור. בדומה למדינות אחרות, הסכם הסחר החופשי של ירדן עם ארה"ב לא זכה לחשיבות כלשהי כאשר טראמפ הכריז שיטיל עליה מיסים גבוהים יותר, והוא לא נהג בה כפי שציפו ראשי הממלכה. כאשר המלך עבדאללה הגיע לביקור בבית הלבן, העניק לו טראמפ רשימת דרישות מפורטת, ולא קבלת פנים שאולי המלך ציפה לה. ירדן חשה מושפלת, במיוחד אל מול החיבוק שקיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו מהממשל.

כל זה מתחבר ביחד לנקודה שהאיראנים מנסים להדגיש – האם ארה"ב הפכה למעשה למקור של אי-ביטחון מבחינת עמאן, או שהיא עדיין משענת ביטחונית אמיתית? האם הימצאות הבסיסים שלה בממלכה חיונית לביטחון הלאומי ההאשמי, או שהיא חושפת אותם לתקיפות של הבריון השכונתי? האם הייתה מותקפת לולא היו הבסיסים שם? הרי סוריה הופגזה בטילים איראניים רק השבוע אף שהאמריקנים נסוגו ממנה, ולה אין הגנה אווירית של צבא ארה"ב, שגם תאפשר לה מידת-מה של ביטחון ואפשרות ליירט את המתקפות.

בשורה התחתונה, הירדנים מתמודדים עם השאלה הפשוטה: מה גרוע יותר – הבריונות האזורית של איראן או הנוכחות האמריקנית, שגם ככה הם אינם מזדהים איתה מבחינה אידיאולוגית, ואשר מביאה איתה בעיות אחרות? על זה משחקים האיראנים, וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהם מטווחים ישירות את ירדן באופן נרחב בימים האחרונים.

סוללים את הדרך

ערעור המשטר הירדני באמצעות ירי הטילים נועד לקדם גם יעדים צבאיים נוספים, מלבד הפגיעה הישירה בכוחות האמריקניים. טהרן מנסה לבסס לעצמה כבר תקופה ארוכה דריסת רגל אמיתית במדינה, בדמות כוחות של לוחמים שישמשו כעתודה לקראת פלישה אפשרית לישראל וגם להברחות נשק ליהודה, שומרון והנגב. אם המשטר בעמאן עסוק באיומים פנימיים, הוא יכול להתפנות יותר לאבטחת הגבולות או לדאוג לחוליות שמסתננות לשטחו.

אגב, הרפובליקה האסלאמית לא בהכרח צריכה כוחות רבים בגבול, ומה שחשוב יותר זה מה היא מצליחה להכניס איתם לתוך ירדן. ברור שפלישה של אלפי לוחמים היא סכנה משמעותית, אך כך גם הימצאות של עשרה מפעילי רחפנים שיצליחו לשגר אותם לעבר יישובים בקו הגבול – בבקעה, למשל. בהנחה שלא רק חיזבאללה מחזיק ברחפני סיב בתוך "ציר ההתנגדות", אי אפשר לשלול את האפשרות של גורמים דומים שינסו להתיישב ממזרח אלינו. זה תסריט מפחיד, אבל חשוב להיערך אליו.

מטרה אחרת של האיראנים היא שחיקת ההגנות האמריקניות. לצבא ארה"ב יש מספר מוגבל של מיירטים, וההכרח למקד אותו בהגנה על מדינות נוספות יציב אותו עם מספר קטן יותר של טילים נגד טילים לקראת האפשרות של הרחבת הלחימה. בנוסף, לדברי בכיר לשעבר בצבא ארה"ב שהתראיין ל"ניו יורק טיימס", ההימצאות בירדן מעניקה לאמריקנים מקפצה לפעילות ביטחונית במדינות אחרות באזור, כולל סוריה ועיראק. הפגיעה בכלי הטיס האמריקניים כגון מסוקי הבלק-הוק תסכל חלק מאפשרויות הפעולה של ארה"ב בהקשר זה, וכך גם החשש מהמשך החזקת חיילים אמריקנים שם.

אבל חשוב מזה, לפי טענת העיתון האמירתי "נשיונאל", הירי על ירדן משמש כ"מבצע עיצוב", שמטרתו לסלול את הדרך האווירית לירי מחודש – והפעם על ישראל. ירדן הוכיחה, כאמור, כי היא מוכנה לסייע בהגנה על ישראל, ומשטחה ממילא מבצעים האמריקנים יירוטים. פגיעה בה עשויה לשבש את יכולות ההגנה האווירית, ולהעניק לשיגורי טילים וכטב"מים לעברנו סיכוי גבוה יותר לפגיעה.

מומחים צבאיים העריכו שהירי האיראני כוון לשלושה אזורים פרטניים בירדן, שניים מהם קרובים לישראל, והם גם עומדים בקו ישר אל מול הירי האיראני. זה כמובן נכון יותר בעיקר לטילי שיוט או כטב"מים, אבל הנוכחות האמריקנית בירדן יכולה לסייע גם ביירוט טילים בליסטיים.

חשוב מכך: אם טהרן תחליט, למשל, לשגר מתקפת נחילי כטב"מים, הרי שיש חשיבות גדולה מאוד למספרים שלהם. יתרונם טמון בקושי ליירט בבת אחת מספר גדול כל כך של כלי טיס, ולכן יש משמעות גדולה לשאלה אם כולם יגיעו למטרה. לירדנים יש יכולות יירוט בסיסיות, כגון מטוסים או תותחים נגד מטוסים, ולכן שחיקת ההגנות שלהם בשלב זה יכולה להבטיח שנחילי הכטב"מים שישוגרו לישראל יתאפיינו במספרים גדולים כשיחדרו לשטח הארץ, אם ייעשה בהם שימוש.

בהערת אגב, ההערכה הנוכחית היא שכדי לפגוע ביעדים האמריקניים – בירדן ומחוצה לה – האיראנים נעזרים ביכולות מודיעין רוסי ואולי גם סיני. הם מזהים בעזרתן רדארים ומערכות הגנה אוויריות, ויכולים לתקוף את כל המערכים הללו ישירות. זה לא שולל אפשרות של סיוע מצד "תושבי ירדן ואנשי הצבא", כפי שהודיעו משמרות המהפכה, אבל סביר להניח שזהו לא מקור המידע הראשוני שלהם.

מכל מקום, היעילות של המתקפות מעידה כנראה על יכולת וכישרון ההסתגלות האיראניים, שמצליחים לשכלל את האמצעים שברשותם כדי שיחמקו מההגנה האווירית של ארה"ב ויפגעו במטרתם. ברור שמלבד המודיעין המדויק, מחשבה רבה הופנתה לאופן שבו הטילים יגיעו ליעדם – ויש בכך סימן לחשש גם לנו כאן בארץ. השילוב של אתרי שיגור מבוצרים, יכולות התחמקות ופגיעה, מודיעין איכותי וריבוי טילים הוא מסוכן מאוד.

לדעתי האישית, הטענה שאיראן מתמקדת בירדן כהכנה לקראת מתקפה על ישראל מפוקפקת קצת. לא נראה שהאיראנים אכן נדרשים "לסלול את הדרך" לצורך מתקפה על ישראל. טילי המצרר שלהם הוכיחו יעילות גדולה בסבב הקודם, והיתרון היחיד שעשוי לעלות ממהלך כזה הוא שליחת כטב"מים. אלא שישראל גם יודעת להתמודד איתם לא רע, והנזק שהם גורמים קטן יותר לרוב משל הטילים. ממילא, ישראל גם לא מצאה מענה לערי הטילים האיראניות – כך שלא בטוח שמשהו יעצור את משמרות המהפכה פשוט מלהמשיך לירות ולירות עד שיפגעו.

ברור שבדומה למהלך מול ירדן, איראן מיטיבה את יכולותיה הצבאיות ואת דרכי הפעולה שלה, ולכן יש לה פריווילגיה להתמקד לזמן קצר בירדן לפני שתפנה את כוח האש לאויבת העיקרית שלה עם סיכויי הצלחה גדולים יותר. עם זאת, סביר להניח שזו לא הסיבה.

כפי שדובר בעבר כמה פעמים, איראן כנראה מבינה שתקיפה של ישראל משמעותה חידוש מלא של המלחמה הכוללת במלוא עוזה. היא אולי לא חוששת מתסריט כזה, כפי שהיינו רוצים, אבל גם אין לה שום סיבה למהר בהכרח לממש אותו. בשלב זה היא יכולה לשפוך את זעמה ואת נקמתה על גורמים אחרים באזור, לבסס את מעמדה הבריוני, ובהמשך להתפנות למאבק ב"ישות הציונית".

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

'"השטן הגדול' חשף שוב את פניו האמיתיות, הזדוניות והברוטליות. לעם האיראני ולציר ההתנגדות יש שיעורים בלתי נשכחים ללמד את וושינגטון" – כך איים המנהיג העליון של איראן – מוג'תבא ח'מנאי. לייתר ביטחון הוא שיגר את איומיו  בכתב, ממקום מחבואו. כמו בכירים נוספים, גם הוא הבהיר כי מזכר ההבנות שנחתם עם ארה"ב אינו תקף עוד.

במקביל לדיווחים על התארגנות אמריקנית להזרמת מטוסי קרב ותדלוק נוספים אל האזור, השלים פיקוד-המרכז של צבא ארה"ב את סבב התקיפות השמיני ברציפות נגד מטרות איראניות. התגובה האיראנית על כך לא אחרה לבוא. הפעם היא כוונה גם לעקבה בירדן,  וליחכה את המרחב הישראלי.

איומיו של הנשיא טראמפ לתקוף גם תשתיות חיוניות דו-שימושיות באיראן, מתחילים להתממש. בינתיים במשורה ובקפידה, אך הכיוון ברור. התגובה האיראנית, נגד בנות בריתה האזוריות של ארה"ב, מנסה ליצור סימטריה ולעצב משוואה שתניא את וושינגטון מהחרפה נוספת. עד כה ללא הצלחה. גרף התקיפות מראה מגמה ברורה של הסלמה. גם אם כרגע היא מדודה, שולי הביטחון כבר פחות רחבים והסכנה להתלקחות גדלה.

מול איומיו של הנשיא האמריקני להכות בגשרים ובמתקני האנרגיה מהדהדים בטהראן את אזהרת דובר "הכוחות המזויינים האיראניים" כי התגובה לכך תהיה ב"תקיפה מוחצת רחבה והרסנית מאי-פעם של תשתיות באזור".

למרות  ההסלמה, הנשיא טראמפ עדיין מעוניין בפתרון מדיני. הוא אומר זאת בקולו. זוהי מטרת הלחץ הצבאי-כלכלי המשולב. ואולם, החודש שחלף מאז נחתם "מזכר ההבנות", סייע להתפכחותו מהאופטימיות שהוגי המסמך ניסו לפזר סביבו.

טראמפ אמנם נקב בלוחות זמנים לתקיפת התשתיות באיראן, אך אין צורך לעמוד עם הסטופר ביד. שעון הזמנים בנושאים אלה, גמיש למדיי. תפקידו העיקרי הוא לדרבן את המתווכים, שנראה כי גם הם איבדו תקווה לנוסחת פשרה שתהיה מקובלת. 

בכירים איראניים מדגישים שעמדתם– לא נתונה למשא ומתן. "מצר הורמוז שייך לאיראן ולעולם לא יחזור למה שהיה לפני המלחמה", הצהיר עלי אכבר ולאיטי, יועצו של המנהיג העליון.

בטהרן כמו בוושינגטון לא מעוניינים בהסלמת המלחמה. מבחינתם, מצר הורמוז הוא מנוף הלחץ האפקטיבי היחיד שנותר להם מול ארה"ב. אם תופקע מהם השליטה עליו,  הם יהיו נתונים לחלוטין לחסדיו של טראמפ במיוחד בסוגיות הכלכליות הקריטיות לשרידות השלטון. הם מותחים את החבל ומקווים שלא יקרע. ואולם, לטראמפ אין ברירה מלבד שבירת התנגדותם. עבורו, פתיחתו של המיצר הייתה  הרווח העיקרי אם לא היחיד  שקיבל מ"מזכר ההבנות".  אם ייכנע בסוגיה זו,  אפשר רק לדמיין איך ייראה המשא ומתן על סוגיות הגרעין המורכבות.

מבחינתו של טראמפ, הפסקת האש עם איראן, אפשרה לחגוג בשקט את יום העצמאות ה-250 לארה"ב, את יום הולדתו ה-80 של הנשיא ואת משחקי המונדיאל, היא הקלה – גם אם זמנית – על האנרגיה ועל הכלכלה העולמית. לא פחות חשוב מכך – היא טענה את מצבר הלגיטימציה האמריקני והוציאה מחוץ למשחק – גם אם זמנית – את ישראל, שמעורבותה הופכת את המערכה לעצימה ורחבה יותר.  עתה, הוא משוחרר יותר ביכולתו לקבל החלטות בסוגיית איראן, הגם שבחירות-האמצע עדיין מהוות שיקול. 

אם הוא יחליט להרחיב את הלחימה ויתקוף כהבטחתו  תחנות כוח, גשרים , מתקני אנרגיה ותשתיות אזרחיות חיוניות באיראן תהיה זו  נקודת מפנה קריטית במלחמה. משמעותו של מהלך כזה היא מעבר מתקיפת מטרות צבאיות ושלטוניות לפגיעה ישירה ביציבות המדינה ובמרקם החיים האזרחי בה. הנזק התפקודי  שתקיפה כזו תגרום, יערער עוד יותר את עמידות השלטון. ברמה הגלובאלית – התפתחות כזו תביא להחמרה של המשבר הכלכלי והאנרגטי העולמי. במישור האזורי היא תוביל לתגובת שרשרת ול"מלחמת תשתיות". אשר לישראל, יש להניח, שתקיפה כזו תכניס אותה למערכה.

חלופה נוספת שעומדת לרשות טראמפ היא הפעלת לחץ מתמשך משולב – כלכלי וצבאי בעוצמה קבועה או מסלימה לאורך זמן אך בגבולות ברורים, מבלי לתקוף תשתיות אזרחיות. חסרונה של חלופה זו נעוץ במשך הזמן הארוך שנדרש בה כדי להשיג  תוצאות וכן בסיכונים לאובדן שליטה כתוצאה מאירועים נקודתיים, כמו זה שהיה בתקיפה בירדן. קשה לדעת אם בדרך זו טראמפ יצליח לכופף את ידי המשטר בטהראן עוד לפני בחירות האמצע. מה שברור הוא כי פעולה בדרך זו תסייע להחליש את המשטר ולחדש את המוטיבציות הכלכליות למחאה הפנימית נגדו.

ישראל צריכה להניח שבמוקדם או במאוחר היא תצורף למערכה או תצטרף אליה. בין ישירות מול איראן, בין מול גרורותיה– החיזבאללה בלבנון או החות'ים. אסור ששיקולי הבחירות ישפיעו בעניין זה: לא לדחיפה לכך ולא להימנעות מכך. את חלון הזמן כדאי לנצל להתכוננות מול מגוון התרחישים ולשיפור המוכנות. בהגנה ובהתקפה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

על רקע איומיו של הנשיא טראמפ להרחיב את התקיפות ולפגוע בתשתיות חיוניות באיראן, דובר הכוחות המזוינים של הרפובליקה האסלאמית באיראן הזהיר כי התגובה תהיה תקיפה מוחצת של תשתיות באזור והרחבת זירות הלחימה. "התקיפות יהיו עזות, רחבות והרסניות יותר מאי פעם. להבות האש יקיפו את כל המדינות באזור", הוא הבטיח. הדובר לא נקב בסוג התשתיות ובשמות המדינות שיותקפו, אבל לא קשה לנחש את כוונותיו.

טראמפ עדיין מעוניין בפתרון מדיני. הוא אומר זאת בקולו. "אנחנו נשמיד את כל תחנות הכוח ואת כל הגשרים שלהם, אלא אם הם ישבו ליד השולחן וינהלו משא ומתן". אך החודש שחלף מאז החתימה על מזכר ההבנות סייע להתפכחותו מהאופטימיות שהוגיו ניסו לפזר סביבו.
טראמפ אומנם נקב בלוחות זמנים לתקיפת הגשרים ותחנות הכוח באיראן, אך אין צורך להפעיל את הסטופר או לעצור את הנשימה. שעון הזמנים בנושאים אלה, כבר למדנו, גמיש למדי. תפקידו העיקרי הוא לדרבן את המתווכים.

ואכן, משרד החוץ הפקיסטני מיהר לקרוא לצדדים לשוב לשולחן הדיונים, והודיע כי הוא פועל יחד עם שותפים אזוריים להפחתת ההסלמה. שחרורה של האזרחית האמריקנית דנה קררי מאיראן, לצד תגובתו החיובית של טראמפ למחווה זו, נתנו לפקיסטנים זריקת עידוד בניסיונותיהם לחדש את השיחות בדרג הטכני באסלאמאבאד.

על רקע זה, בכירים איראנים שבו והבהירו כי עמדתם בסוגיית מצרי הורמוז לא עומדת לדיון. "מצרי הורמוז שייכים לאיראן מסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות. נתיב המים הזה לעולם לא יחזור למה שהיה לפני המלחמה", הבהיר עלי אכבר ולאיתי, יועצו הבכיר של המנהיג העליון. מסרים דומים העבירו במקביל שלל דוברים אחרים.

בטהרן כמו בוושינגטון, לא מעוניינים בהסלמת המלחמה. הם מותחים את החבל בתקווה שלא ייקרע. תג המחיר שאיראן הציבה על תקיפת תשתיות האנרגיה שלה אמור להוסיף למשקלה הכבד ממילא של החלטה כזו.
אולם גישתם הנוקשה לא מותירה לטראמפ ברירה מלבד שבירת ההתנגדות האיראנית בסוגיית מצרי הורמוז. פתיחת המצרים הייתה הרווח העיקרי, אם לא היחיד, שקיבל הנשיא ממזכר ההבנות. הוא יודע שכניעה לתכתיב האיראני לא תסיים את המשבר ורק תגביר את תאבונו של המשטר הקיצוני. אם כך הדברים סביב מזכר ההבנות הזמני, אפשר רק לדמיין איך ייראה המשא ומתן על סוגיות הגרעין המורכבות.

האפשרות שטראמפ יבחר להרחיב את הלחימה ולתקוף תחנות כוח, גשרים, מתקני אנרגיה ותשתיות אזרחיות חיוניות באיראן מסמנת נקודת מפנה מכרעת במלחמה. משמעותו של מהלך כזה היא מעבר מתקיפת מטרות צבאיות ושלטוניות לפגיעה ישירה ביציבות המדינה ובמרקם החיים האזרחי שלה. הנזק שתקיפה כזו תגרום יערער את עמידות השלטון.
במישור האזורי, מהלך כזה יוביל לתגובת שרשרת ולמלחמת תשתיות. ברמה העולמית, היא תחמיר משמעותית את המשבר הכלכלי והאנרגטי הבינלאומי. בכל הקשור בישראל, בכירים איראנים כבר איימו כי אם הצבא האמריקני יתקוף תשתיות בארצם, גם ישראל תיכנס למשוואת התגובה. לנוכח כל ההשלכות הללו, האיראנים כנראה לא נותנים סיכויים גבוהים לתרחיש תקיפת התשתיות.
דרך פעולה נוספת בסל האפשרויות של טראמפ היא הפעלת לחץ משולב מתמשך – כלכלי וצבאי – בעוצמה קבועה או מסלימה, אך בגבולות ברורים ולאורך זמן. חסרונה של חלופה זו נעוץ בזמן הממושך יחסית שנדרש עד להשגת תוצאות, וכן בסיכונים לאובדן שליטה כתוצאה מהתנגשויות נקודתיות. קשה לדעת אם בדרך זו טראמפ יצליח לכופף את ידי המשטר בטהרן עוד לפני בחירות האמצע, אך ברור כי פעולה בדרך זו תסייע להחליש את המשטר ולחדש את המוטיבציות הכלכליות למחאה הפנימית נגדו.

הדילמה המיידית של הדרג המדיני בישראל נוגעת דווקא לזירת לבנון: איך להמשיך את פעילותנו בה מבלי לחדש את הזיקה בינה לבין ההתפתחויות עם איראן, ובלי שהקולר על קריסת מזכר ההבנות ייתלה בצווארה של ישראל. הנחת העבודה שצריכה להדריך את כל הגורמים בישראל היא שבמוקדם או במאוחר היא תצורף למערכה או – בין ישירות עם איראן, בין על ידי גרורותיה כגון חיזבאללה בלבנון או החות'ים. נכון לנצל את הזמן כדי לחזק את הברגים ולשפר את המוכנות בהגנה וגם בהתקפה.

חיסול טראמפ: איראן לא מורתעת
"אם הם יעשו משהו, השארתי פקודות להפציץ אותם ברמות שלא ראו מעולם", אמר הנשיא טראמפ בשבוע שעבר בתגובה לקריאות לחסלו. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הזהיר כך את איראן. בפברואר 2025, בעת שחתם על צו נשיאותי לקראת הפעלת לחץ מרבי על המשטר, הוא הזהיר כי במקרה של התנקשות "הם יימחקו, לא יישאר כלום".
מטרת הדברים ברורה: להרתיע את איראן מפני צעד כזה. ההנחה היא כי מי שאמור לקבל את ההחלטה על התנקשות בטראמפ יראה מול עיניו את המחיר, ויחשוב פעמיים אם להיכנס להרפתקה כזו. גישה זו מניחה שהיריב האיראני חושב באופן רציונלי, ושדרך המחשבה שלו דומה לזו שבה אנו מקבלים את החלטותינו. אולם כלל לא בטוח שכך הם פני הדברים.

מסמך שלל שנתפס על ידי צה"ל בעזה במהלך מלחמת חרבות ברזל, ונכתב באוגוסט 2022 על ידי יחיא סינוואר, חושף את הערכותיו באשר לתגובת ישראל לטבח המפלצתי שהגה. לפי חוקרי מכון עמית למחקר טרור ומודיעין שניתחו את המסמך, סינואר העריך שישראל תגיב בעוצמה, ואף לא פסל את האפשרות שייעשה שימוש בנשק גרעיני. זה לא מנע ממנו לדבוק בתוכניתו – שהוא ראה בה מערכה "לחיים או למוות", גם במחיר השמדתה של רצועת עזה.
האם כך רואה ההנהגה בטהרן גם את משימת הנקמה? שאלה זו תהיה רלוונטית רק כאשר תהיה לאיראן תוכנית מעשית לכך. רק אז היא תתלבט בשאלת הכדאיות. קשה לדעת מה תהיה החלטתה, אך ראוי להניח שלפחות אצל חלק מאנשיה צורת החשיבה בעניין הזה תהיה דומה לזו של חמאס.
מה הלקח והמשמעות? מול אויבים כאלה אין לסמוך על ההרתעה. רק מניעה ושלילת יכולות יספקו ביטחון. זה נכון ביחס לאיומי ההתנקשות בנשיא טראמפ ובראש הממשלה בנימין נתניהו, וזה נכון גם באשר להשארת יכולות צבאיות אסטרטגיות בידי משטרים כאלה.

"הם אנשים חולים בראש", אמר הנשיא טראמפ על מנהיגי המשטר בטהרן. ליתר דיוק – הם לא חושבים כמונו. מה שנתפס בעיניים מערביות כהרתעה, לא בהכרח נחשב כך אצל קיצוני האסלאם. מה שנדמה לחלקנו כאיומים מילוליים הוא תוכנית עבודה של האויב, והתוקף שלה אינו מוגבל.

פורסם במקור ראשון בתאריך 17 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.