פורסם במקור ראשון, בתאריך 3 באוגוסט, 2026.

אירועי הימים האחרונים, ההתפתחות הטרייה במערכה בת חמישה החודשים בין איראן לארה"ב, לימדו אותנו שוב דבר אחד ברור: משלל סיבות, טובות יותר או פחות, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אינו באמת מעוניין בשלב הזה לפתוח את שערי הגיהנום על איראן.

לא יעזרו הגרפיקות הצבעוניות שנעשו בעזרת בינה מלאכותית, האיומים המפוצצים שמהדהדת התקשורת או אפילו ההדלפות על מבצע קרב ובא. נראה שהנשיא ממוקד בעיקר במריחת הזמן מול האיראנים – בתקווה שהמצור הכלכלי יעשה את שלו ושטהרן לבסוף תסכים לוויתורים שהוא יוכל לקבל. אם הוא ישיג באופן כזה גם מחירים שיצליח לבלוע, הוא יוכל לצאת מהמלחמה הזאת בכבוד.

במשחק הזה טראמפ לא לבד, ומשתתפים בו שני הצדדים. גם טהרן מנהלת כעת את תחרות משיכת החבל מול האמריקנים כדי להרוויח זמן. היא מבינה שאין ביכולתה לנצח צבאית את ארה"ב, וכי ככל שחולף הזמן מצבה הכלכלי יחמיר, אך היא גם מהמרת שאורך הרוח שלה גדול משל הבית הלבן.

חשוב להדגיש: טראמפ כבר הוכיח שהוא מסוגל להביא את עצמו לתקוף באיראן. בהחלט ייתכן שהכוננות למתקפה בסוף השבוע בארץ, בארה"ב ובכל מדינות האזור הייתה אמיתית, אף כי לא בהכרח היא מעידה על טיב היעדים שצבא ארה"ב שם לעצמו על הכוונת. לפי שעה טראמפ לא אישר – בחלוף חודשים רבים, ועל אף הפצרות של לא מעט גורמים – פגיעה בתשתיות אזרחיות נרחבות או מתקני אנרגיה, למרות ההשפעה החמורה שתהיה לכך על ההנהגה האיראנית. המתקפות השונות שראינו באיראן מהרגע שתם השלב העיקרי במבצע "זעם אפי" היו רק עוד מאותו דבר.

אין משמעות הדבר שטראמפ לא יעשה משהו אחר, אך ברור שההעדפה שלו היא לשמור את השמדת התשתיות באיראן כאפשרות אחרונה. מופעלים עליו הרבה מאוד לחצים מבית ומבחוץ, כולל מצד בכירים במפלגה הרפובליקנית והזרם הבדלני שמוביל סגנו ג'יי. די ואנס, וגם מכיוון של מנהיגים במפרץ הפרסי. בנוסף, הסברה היא שהדבר העיקרי שמעסיק אותו כעת הוא בחירות האמצע והרצון למנוע מפלה רפובליקנית גדולה מדי, שתשתק אותו ביתרת כהונתו. לכן הוא מנסה להרוויח כמה שיותר זמן מבלי שייאלץ להורות על המכה שתשנה לחלוטין את כללי המשחק הנוכחי.

ברור שאת הנשיא מנחים גם שיקולים רבים אחרים, שאין לזלזל בחשיבותם. הללו כוללים, למשל, את ההשפעות ההומניטריות שייפלו על האוכלוסייה האזרחית באיראן בעקבות מתקפה כזאת, התגובה האיראנית, היעדר די כלים מספקים בהתקפה או טילים מיירטים בהגנה, הרצון להימנע מהכורח לשקם הריסות עשנות במדינה אפילו במקרה של ניצחון במלחמה, החשש מנפגעים בקרב תושבי איראן, מחירים פוליטיים שטראמפ עלול לשלם, חוסר הוודאות באשר ליכולת להשיג את המטרות כגון השמדת תוכנית הגרעין ועוד. אלה שיקולים חשובים, ובוודאי שהם נכנסים לתמונה של החישובים האמריקניים.

בצד השני, האיראנים פועלים גם הם לפי היגיון ברור. הם יודעים שמשטר במדינה דמוקרטית כמו ארה"ב הוא דבר מתחלף. מבחינתם כל יום שעובר אומנם מחליש את הכלכלה שלהם, אבל גם מאפשר להם להתחמש עוד, ובמקביל מקרב את קץ הכהונה של טראמפ.

בכלל, ההימור של ראשי משטר האייתוללות – שהוא די הגיוני – הוא הפסד רפובליקני צורב בבחירות האמצע בארה"ב. משמעות הדבר היא שטראמפ יהיה הרבה יותר מוגבל במלחמה מולם, ואף ייאלץ לפנות זמן רב להדיפת מתקפות מבית, חקירות וניסיונות הדחה.

האיראנים גם מניחים, כנראה גם זאת די בצדק, שרמת ההתגרות הנוכחית שלהם לא תעורר את האמריקנים בשלב זה למתקפה נרחבת. לכן הם מרשים לעצמם להתריס, אפילו לבצע מתקפות פתע, לפגוע בספינות במצרי הורמוז, לאיים בסגירת מצרי באב-אלמנדב ועוד, אבל להישאר בשלב זה מוגנים יחסית. ארה"ב לא צפויה, בראייתם, לשבור את הכלים.

גם למצור יש חסרונות

המעגל שבו לוכד טראמפ את עצמו בחודשים האחרונים התקבע יחסית בצורה סדורה. ראשית הוא מאיים בתקיפה על איראן, ואז הוא מוסיף דימויים נרחבים של ההרס הרב שיגרום, בעיקר לתשתיות נרחבות בכל המדינה. בהמשך משוחח הנשיא עם מנהיגי האזור ובכירים אמריקנים, ואז מבטל את התקיפה בתואנה של אפשרות לפתרון מדיני באמצעות משא ומתן והתקדמות במגעים לקראת פתרון לסוגיות הגרעין ומצרי הורמוז. אחר כך המתיחות בין הצדדים גואה שוב, וחוזר חלילה.

הבעיה כעת איננה רק שהריטואל הזה כבר הפך לקבוע ולא אמין, אלא שגם במידה מסוימת הוא צפוי ושקוף. בפעם הראשונה והשנייה זה אולי עוד עבד, בפעם השלישית זה כבר לא היה מאיים באותה מידה. בפעם הרביעית – ובמיוחד כשזה נשמע בכמה זירות (זוכרים את האיומים על עזה?) – זה נשמע רציני פחות.

חמור מכך, במובנים רבים התנהלותו של טראמפ הפכה להיות מושא ללעג, לפחות בעיני האיראנים. בימים האחרונים, מיד אחרי ביטול המתקפה, בטהרן החלו צוחקים ומזלזלים על הנשיא ברשתות תקשורת רשמיות. לאחר מכן טהרן פרסמה הכחשות פומביות לסיכומים עם האמריקנים או אפילו לעצם קיום השיח איתם, וגם הקפידה לתקוף עוד ספינות בנתיב הדרומי של מצרי הורמוז, הסמוך לעומאן. לא רק שטראמפ התקפל, היא אמרה, אלא שהוא מדבר רק עם עצמו.

בשורה התחתונה, התוצאה היא שגם אם המתקפה הזאת אכן עמדה לצאת לפועל ובהמשך בוטלה מסיבות טובות – אחרי כל כך הרבה פעמים, ההרתעה של ארה"ב נשחקת. הנשר האמריקני הגדול נדמה כאילו הוא פוחד לעשות את מה שהוא נדרש לעשות ומה שהוא מצהיר בקול גדול שהוא יעשה. בכל פעם מחדש הוא מתקפל.

לא מדובר בטענה פשוטה, שכן גם כאשר טראמפ מבטל את המתקפות – הוא עדיין שומר על המצור הכלכלי על איראן במקומו. מדובר באמצעי יעיל, שמורגש היטב בטהרן, והוא מכאיב מאוד לרפובליקה האסלאמית. הוא מונע ממנה להפיק רווחים שנחוצים לה מאוד ממכירת נפט, מסייע להגביר את התסיסה הפנימית, ויש עדויות רבות לכך שהמשבר הפיננסי במדינה מעמיק מאוד. האינפלציה הולכת וגדלה, פועלים אינם מקבלים את שכרם, ומחירה של ארוחה בודדת מאמיר פלאים.

אבל גם לטקטיקה הזאת יש חסרונות לא מעטים. לפני הכול, כדי שהשפעתה תורגש בצורה מלאה, יש צורך להתמיד בה לאורך זמן, לסתום כמה שיותר פרצות, ולנקוט מאמץ סיזיפי כדי למנוע הברחות פנימה והחוצה של משאבים שיעזרו להישרדותו. במקרה של איראן, המצור עבד היטב. האיראנים הם יריב קשה, ואומנם כבר התמחו בהתחמקות מעיצומים בינלאומיים, אבל ההערכות בארה"ב היו, לפי הדיווחים, שהמצור מסב מכה אנושה לטהרן ומוריד אותה בהרבה מובנים על הברכיים.

אלא שמזכר ההבנות עם האיראנים – שאולי נחתם מתוך מחשבה שהם כבר הגיעו למצב של כניעה – הגיע מוקדם מדי. הרפובליקה האסלאמית ניצלה את פסק הזמן הזה לצורך התארגנות, מכירה של כמה שיותר נפט והארכה של מרווח הנשימה שלה. אם היא הצליחה, לפי הדיווחים, להשיג לעצמה יותר מ-10 מיליארד דולר, היא תשתמש בהם כדי להאריך את הזמן שבו תחזיק מעמד אל מול המצור האמריקני. כעת היא ניצבת שוב על הרגליים, ומתריסה יותר מתמיד. היא משוכנעת שהיא הכניעה את ארה"ב, ואינה מתכוונת להתקפל.

בין היתר, זה נובע גם מהעובדה שכשמצור כזה נותן את אותותיו על היריב, האחרונים שמרגישים זאת בדרך כלל הם בדרך כלל ראשי ההנהגה. מי שסובלים בהתחלה הם כמובן האזרחים הפשוטים, ואילו אלה שאוחזים בשלטון נהנים עדיין ממטעמים ששמורים למי שהכוח מצוי בידיו. במקרה האיראני, הכסף המועט שעוד נותר בידי המשטר משמש אותו לשיקום יכולות צבאיות, ולא לצורך שיפור חיי התושב או תיקון תשתיות אזרחיות. בטהרן עשויים גם לנסות בינתיים לפרוץ לגרעין, למשל במתקן הר המכוש המבוצר, שסמוך לנתנז.

כמו כן, המצור הנוכחי מתנהל אל מול אמצעי לחץ נגדי שמפעילים האיראנים, בדמות פגיעה במתקני אנרגיה אזורים, שיבוש התעבורה הימית באזור המפרץ הפרסי ובאחרונה גם בים האדום. לא רק שמצרי הורמוז משמשים להובלת חמישית מהנפט העולמי ורבע מהגז, אלא שדרכם גם מייבאות מדינות המפרץ כגון האמירויות, קטאר, בחריין וכוויית רוב גדול מאוד של תצרוכת המזון, התעשייה והמוצרים שונים לשווקיהן. לא פלא שהן נמצאות בחזית הלחץ על טראמפ בעניין המתקפות על איראן, כל אחת בדרכה.

לבסוף, חשוב להגיד שגם מבחינה פנימית הטקטיקה הזאת לא עוזרת לטראמפ. היא אינה מביאה לו קולות של מצביעים, שכן היא לא משיגה למענו את הניצחון המוחץ שהוא רוצה או אפילו את היעדים שהציב לעצמו בתחילת הדרך. היא לא מסיגה את הכוחות שלו מהמזרח התיכון, ואינה מאפשרת לו בשלב זה מוצא לבעיית החסימה על הורמוז והעלייה במחירי הדלק שנגזרת ממנה.

בשורה התחתונה, מצור כזה הוא כלי יעיל גם כעת, אבל הוא מורגש במיוחד כאשר הוא נמשך לאורך זמן, כשהאויב מתנהג בצורה רציונלית וגם כאשר נלווה לו איום ממשי של שימוש בכוח. בהיעדר איום כזה, בשלב הנוכחי זה אומנם האמצעי הטוב ביותר של האמריקנים – אבל בטווח הקצר הוא לא כנראה מה הדבר שיוריד את האיראנים בקרוב על הברכיים. במקביל, המצב הנוכחי הפך גם למרוץ שבו המנצח יהיה זה שיגלה יותר סבלנות, ובזה האיראנים מצטיינים.

לצד זאת, השאלה הכי חשובה בהקשר של האסטרטגיה האמריקנית באיראן עדיין לא נענתה: לשם מה טראמפ ממתין? האם הוא צובר עוד כוחות קרקעיים, למשל, על רקע החשש שאולי יצטרך לצאת למבצע מיוחד להוצאת האורניום? האם הוא מאפשר ליועציו הצבאיים לתחבל תוכנית חדשה להכנעת המשטר או לפצח את הבונקר העמוק בהר המכוש?

או שאולי הוא עושה את זה רק בשביל להגיע להסדר מדיני שרק יותיר את המשטר האיראני על כנו, אולי עם ויתורים אחדים, אך נכון להשתקם ולנקום כשטראמפ כבר יעזוב את הבית הלבן? האם הסדר כזה – וכבר ראינו שהאיראנים מנהלים משא ומתן קשוח, ולא צפויים להתפשר על נקודות רבות – ישדר מסר של עוצמה מצד ארה"ב או ההפך?

כשלוקחים את כל זה, ומוסיפים לכך את העובדה שטראמפ מאיים ללא הרף במבצעים אדירי ממדים אך מתקפל בכל פעם, המסקנה שבהחלט עשויה להיות מתבקשת היא שארה"ב ניצבת אובדת עצות. היא לא יודעת מה לעשות מול האיראנים כעת. הדלפות בדבר מזכרים פנימיים של הצבא האמריקני, שמבקש מאנשיו "דרכים יצירתיות" נגד האיראנים, או על חילופי צעקות בין הנשיא ליועציו, לא מסייעים לדימוי הנוכחי של הבית הלבן. ההרתעה שלו נשחקת – בעיני טהרן, בעיני מדינות האזור האחרות, ובעיני יתר מנהיגי העולם.

הקשר עולמי רחב יותר

הנקודה החשובה ביותר, אולי, בעניין מצב ההרתעה האמריקנית בכלל לא קשורה לאיראן. המערכה הנוכחית הרי אינה מתחוללת בחלל הריק. האמריקנים עצמם מסתכלים על המערכה מול איראן בהקשר רחב יותר, ובעיקר בעניין המאבק להחלשת סין. כמוהם מביטות על כך מדינות אחרות רבות בעולם. איראן היא יריבה חשובה, אך היא משנית. המלחמה האמיתית מתנהלת מול בייג'ינג. היא סמויה מעין בשלב זה, ואינה כוללת מתקפות צבאיות, אך היא מכרעת הרבה יותר בעיני הבית הלבן.

אלא שסין צופה היטב על המערכה מול האיראנים, ולומדת ממנה רבות. זה נכון במישור הצבאי, המודיעיני, וגם במישור הדיפלומטי והתודעתי. סין מנצלת כל פרצה להחליש את האמריקנים בעת הזאת (כמו למשל עסקי הטילים נגד מטוסים שסגרה עם האיראנים או סיוע במודיעין באמצעות תמונות לוויין, ככל שיש כזה), וגם לומדת על מערכי הקרב של ארה"ב, יכולותיה, חולשותיה ומגבלות הכוח שלה. במקביל, בזירה הבינלאומית מנסים הסינים לגרוף כמה שיותר רווחים מהמבוי הסתום במפרץ, וכן להשיג נקודות בינלאומיות ולמצב את מעמדם כהנהגה חלופית לארה"ב.

העמדה שמשדרים האמריקנים מול איראן חשובה, לפיכך, לא רק מול טהרן עצמה, אלא גם בהקשר רחב יותר. מדינות העולם שמביטות ביריבוּת בין שתי מעצמות הענק ומתלבטות במי לתמוך, מבחינות כי האמריקנים מהססים, מתקשים, מתבוססים בבוץ האיראני. המסקנה שרבות יכולות לגזור מכך היא שהתמיכה בבית הלבן עשויה להיות לא פשוטה.

בינתיים הסינים ממשיכים להתכונן, ובאופן פרטני מול האפשרות לפלוש לטייוואן. הכוח שהפגינו האמריקנים במלחמה לא הרתיע אותם, ואפילו ההפך נכון. הרי מבט על המצב הנוכחי במפרץ הפרסי יכול בקלות לנבא מה עשויה להיות תגובתו של טראמפ אם בייג'ינג תשלח את חייליה לפלוש לטאיפיי בעת הזאת. ההיסוס האמריקני רק מעצים אותם, ולכן לא פלא שהתעוזה הסינית מול טייוואן גוברת באחרונה.

לכן חשוב לזכור – גם בוושינגטון, גם בירושלים – שמשיכת הזמן האמריקנית לא רק משפיעה כאן באזור. יש לה השלכות מכריעות בזירות רחוקות יותר, ואת אדוותיהן נרגיש היטב בעתיד גם בארץ במסגרת המאבק הבין-מעצמתי. חודש נובמבר עוד רחוק מאיתנו, ואם ההתנהלות של הבית הלבן תימשך כך עד לבחירות האמצע, המגמה הזאת שלילית מאוד מבחינת ארה"ב וישראל כאחד.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

שטף ביטויי לעג ומהלומות מילוליות מצד שופרות המשטר בטהרן תפס את מקומן של המהלומות הקינטיות שתכננה ארצות הברית להנחית בסוף השבוע על איראן.
"כולם מבינים עכשיו שמדובר בפייק ניוז; טראמפ נסוג", צייץ מוחמד מרנדי, מי ששימש בעבר כיועץ לצוות המשא ומתן האיראני, בשעה שבמשמרות המהפכה מיהרו להכחיש בתוקף קיומו של הסכם כלשהו לפתיחת מצרי הורמוז.

"איראן מתחננת מדי יום לעסקה, ואז מתהפכת", כך תאר לאחרונה מזכיר המדינה מרקו רוביו את התהפוכות בעמדת המשטר. כעת, קולות דומים נשמעים דווקא כלפי הנשיא טראמפ עצמו.
קשה לקבוע מה הניע אותו להקפיא את הפעולה הצבאית ברגע האחרון. יש הטוענים כי אין לראות בכך ביטוי של הססנות וכי מדובר במרכיב מחושב ומובנה באסטרטגיה שהוא מנהל מול טהרן, לפחות עד שיסתיימו בחירות האמצע בארצות הברית. גורמים אחרים מייחסים זאת ללחץ הלא מתון מצד סעודיה, קטאר, פקיסטן ועומאן שחששו מהשלכות הרחבת הלחימה ומיהרו לבלום אותו.

באיראן לעומת זאת, ראו בכך חיזוק לדיווחי התקשורת על מחסור במיירטים ועל חשש אמריקני מהסתבכות צבאית. השורה התחתונה: הנשיא האמריקני נתפס כמי שממש לא רוצה. לפחות לא בעת הזו.

מנקודת מבטה של ישראל, על אף המתח השוחק ותחושת הדה-ז'וו המוכרת, לא בטוח שהאכזבה מהחלטת טראמפ אכן מוצדקת. המשך הפעלת הלחץ המסיבי על טהרן, כאשר האופציה הצבאית מוסיפה לרחף ברקע, עשוי להעמיק את המשבר הכלכלי באיראן וללבות תסיסה פנימית – תהליכים שמשרתים את היעד העליון שאיננו מוצהר: שינוי המשטר מבפנים.
מתקפה עצימה אך מוגבלת בזמן, שתבוצע בטרם נוצרו התנאים לכך, גם אם תביא להשמדת תשתיות ויכולות משמעותיות, תהיה עלולה להסתיים בחזרתם של הצדדים לשולחן הדיונים ובהסדרים שיאפשרו למשטר להתאושש.
ההיסטוריה מלמדת כי הסדרים שמסיימים מלחמות-התשה עוצרים את האש, אך בדרך כלל לא מסלקים את מקור האיום. כאשר המערכת הצבאית והמדינית של האויב נותרת על כנה, ההסדר מקפיא את המלחמה יותר משהוא מסיים אותה.
כמובן, השהיית הלחימה באה בחשבון רק אם ניתן להבטיח שהאיראנים לא ינצלו את הזמן כדי לפרוץ לעבר פצצה גרעינית, או לשנות מהותית את המאזן שהתקבע בעקבות מבצע "שאגת הארי".

לפי שעה, האיראנים לא רק הסתגלו למציאות החדשה אלא שביטחונם העצמי גבר. המשטר מעריך כי אורך הנשימה שלו ,ברמה הנוכחית של הלחצים שמופעלים עליו, גדול מזה של הנשיא טראמפ מול האילוצים שבהם הוא נתון. המשטר מבסס את מערכי הפיקוד והשליטה שנפגעו בלחימה ומגדיל את אפשרויות הפעולה שלו בין באופן ישיר ובין באמצעות אירגוני הפרוקסי.

תחושת ההיבריס שאופפת כעת את ארמונות המשטר, דווקא היא עלולה להיות בעוכריו ולדחוק בטראמפ לתקוף מוקדם משתיכנן.

בעקבות ארועי סוף השבוע, בישראל צריכים להניח כי הסיכויים להתקפה עוצמתית לא רק שלא פחתו, אלא שהם אף גברו. כך גם באשר למעורבותה הפעילה של ישראל בלחימה עם איראן ועם אירגוני הפרוקסי שלה. אתגר השמירה על המוכנות במציאות של אי ודאות מתמשכת – איננו פשוט. המלחמה הממושכת, כך נדמה, הכשירה את כולנו גם לכך.

ביניים: לא לוותר על הסיכול
לא רק מותר, אלא חובה לגלות ספקנות ביחס להסכמות על פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת-עזה. רק לפני שבועיים, בנאומו הראשון כראש הלשכה המדינית של חמאס, התחייב ח'ליל אל-חיה, להמשיך את דרכם של מנהיגיו השאהידים – "עד לשחרור מסגד אל-אקצא ופלסטין" והבהיר שהתנועה לא תזנח את "דרך ההתנגדות". בישראל לא צריכים להתלבט בשאלה האם להאמין להתחייבות זאת או לדיבורים על התפרקות מנשק ועל הפסקת הפעילות הצבאית .

יהיה מי שיטען : גם ביחס להחזרת החטופים כולם היו ספקניים ובסופו של יום המציאות טפחה על פניהם והחטופים אכן חזרו.
שתי תשובות יש לכך. הראשונה – אין דין הוויתור על חטופים -שמראש הוחזקו כדי להפעיל לחץ ולהשיג באמצעותם אינטרסים אחרים, כויתור על "דרך ההתנגדות" – שהיא מהותו ומטרת קיומו של האירגון. שנית, גם חמאס למד משהו מהוויתור על החטופים.

בכל הסדר, לישראל אסור לוותר על שני מרכיבים: שליטה בשטח בהתאם לחלוקה הנוכחית וחופש פעולה סיכולי.
הכלי העיקרי שמגביל כיום את יכולת חמאס לבנות את כוחו הצבאי הוא חופש הפעולה הסיכולי של ישראל. כל עוד הם נתונים תחת איום מתמיד של ישראל, נאלצים מחבלי חמאס לנהל את חייהם במנהרות ובמקומות מסתור, בפרופיל נמוך, ותוך נקיטת סידורי אבטחה שמכבידים על התנהלותם.

ולא רק זאת, כדי להימנע מהפתעה נגדינו חיוני למנוע מהאוייב את יכולתו להתארגן לביצועה. הפסקה או הפחתה משמעותית של פעולות הסיכול תתן לאוייב את הביטחון ותחושת החסינות שחסרים לו וחיוניים להתארגנותו.

טוב עשתה המערכת הישראלית כשביצעה בסוף השבוע שורה של תקיפות נגד מחבלים, תשתיות ומחסני נשק ברצועת-עזה. זה היה איתות ברור להתנגדותה לוותר על חופש הפעולה הסיכולי. המבחן האמיתי לנחישותה של ישראל ביחס לכך יהיה בהתמדתה בכך.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03 באוגוסט 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

דפוס ההתנהלות של הנשיא דונלד טראמפ מול איראן חוזר על עצמו במידה שכבר כמעט אינה יכולה להפתיע. הנשיא משמיע איומים חריפים, מציג אפשרות של פגיעה נרחבת בתשתיות איראניות ומקרב כוחות לאזור. ואז, ממש על סף התהום, הוא נעתר לפניותיהן של מדינות מתווכות – פקיסטן, טורקיה, קטאר ומצרים – ומעניק לטהראן פרק זמן נוסף למשא ומתן.

בישראל נוטים לפרש התנהלות זו כזגזוג, כחוסר יציבות או כחוסר נכונות לממש איומים. לדעתי, זו פרשנות פשטנית מדי. טראמפ רציני בכוונותיו. הוא מאמין בעליונותה הצבאית של ארצות הברית ובצורך להשתמש בה כדי להכניע את איראן ולמנוע ממנה יכולת גרעינית. עם זאת, הוא מודע גם למערכת של אילוצים וסיכונים המחייבת אותו לנהוג בזהירות רבה.

השיקול הראשון הוא החשש ממשבר הומניטרי נרחב. פגיעה בתחנות כוח, במערכות מים, בגשרים, ברכבות ובתשתיות אנרגיה אינה נשארת בגדר הישג צבאי מופשט. בתוך שעות היא עלולה לייצר תמונות של בתי חולים חשוכים, מחסור במים, ילדים פצועים וגלי פליטים. גם כאשר היריב הוא משטר טוטליטרי, אכזרי ורדיקלי, החברה האמריקאית תתקשה להתעלם ממראות כאלה.

הניסיון בעזה ממחיש זאת. אף שארצות הברית הזדעזעה ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, היא הפעילה על ישראל לחץ כבד להרחיב את הסיוע ההומניטרי. קשה להניח שהממשל והציבור האמריקאי יישארו אדישים כאשר חיל האוויר האמריקאי עצמו ייתפס כאחראי להפסקות חשמל, למחסור במים או לפגיעה נוספת בשוגג בבית ספר או בבית חולים באיראן.

שיקול שני הוא החשש מנפילתם של אנשי צוות אוויר אמריקאים בשטח איראן. בכל מערכה הכוללת מאות או אלפי גיחות קיימת אפשרות שמטוס יופל בשל אש נ"מ או בעקבות תקלה טכנית. די בכך שטייס אמריקאי פצוע, בבגדים קרועים ודם על פניו, יוצג בטלוויזיה האיראנית כדי לשנות את מצב הרוח הציבורי בארצות הברית ולהגביל במידה ניכרת את חופש הפעולה של הנשיא. זיכרון משבר בני הערובה בטהראן והכישלון הצורב של מבצע החילוץ בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר עדיין טבוע עמוק בתודעה הלאומית האמריקאית.

שלישית, מתקפה אמריקאית רחבת היקף, זמן קצר לאחר פגישה ידידותית בין טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו, עלולה לחזק את הרושם כי ישראל היא ששכנעה את הנשיא להסלים את המערכה. כאשר שר הביטחון ישראל כ"ץ מתאר מטוסים ומתדלקים אמריקאיים הממריאים מישראל בדרכם לתקיפות באיראן, ואף מדגיש כי איראן פוגעת בבסיסים אמריקאיים במדינות אחרות אך נמנעת לפי שעה מלתקוף את ישראל, הדבר עלול להתפרש בטהראן כהתגרות מכוונת וכהשפלה פומבית.

מבחינת ארצות הברית, זהו סיכון ממשי. הנהגת איראן עלולה להגיע למסקנה כי אינה יכולה להמשיך ולספוג את ההשפלה, ולהגיב בתקיפה ישירה נגד ישראל. תגובה כזאת תעניק לישראל עילה למתקפת נגד רחבה ועלולה לגרור את ארצות הברית להסלמה שממנה ביקש טראמפ להימנע. האיראנים אף יוכלו לטעון כי ישראל ניסתה לפתות אותם להגיב, כדי לכפות על וושינגטון מלחמה כוללת.

גורם נוסף הוא אי-הוודאות סביב מלאי האורניום המועשר של איראן. גם אם מתקפה תשמיד מתקני גרעין, אין ודאות שהיא תביא להשמדת האורניום עצמו. החומר עשוי להיות מפוזר, מוסתר או מאוחסן באתר תת-קרקעי שמיקומו אינו ידוע במדויק. ניתן אפוא להרוס צנטריפוגות, מנהרות ומבנים, אך להותיר בידי המשטר את הנכס הגרעיני החשוב ביותר.

קיימת גם בעיה נפרדת: אפילו אם ייוודע מיקומו של האורניום, אין פירוש הדבר שניתן יהיה להוציאו משם. אם החומר נמצא עמוק באדמה, בתוך מנהרות או מתקנים ממוגנים, חילוצו ידרוש גישה פיזית, ציוד מיוחד, אבטחה, ידע טכני ואולי אף שיתוף פעולה איראני. תקיפה מן האוויר יכולה להרוס אתר או לחסום את הכניסה אליו, אך אינה יכולה בהכרח להשתלט על החומר, לפנותו או להבטיח שלא יוסתר מחדש.

לבסוף, הפלת המשטר או החלשתו הקיצונית עלולות להביא לכאוס. איראן היא מדינה רב-אתנית, ובה מיעוטים רבים. קריסת השלטון המרכזי עלולה לעורר מאבקים טריטוריאליים והתקוממויות המזכירים את התפרקות יוגוסלביה. לכך עלולים להתלוות גל פליטים גדול לעבר אירופה ואובדן שליטה על נשק, אורניום ותשתיות אסטרטגיות.

לכן אין הכרח לראות בהתנהלותו של טראמפ סימן לחולשה. הוא מבקש לשמר איום צבאי אמין, אך מעדיף שהלחץ הכלכלי, המצור והבידוד המדיני יביאו את איראן לוויתורים, בלי שארצות הברית תישאב למלחמה שאת סופה אין איש יכול לחזות. זו אינה בהכרח מדיניות של זגזוג. זו מדיניות של עוצמה, המלווה בהכרה מפוכחת במחיר האפשרי ובסכנותיו של היום שאחרי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• ישראל יצאה מהמלחמה חזקה יותר מבחינה צבאית, אך ההישגים המבצעיים עדיין לא תורגמו למציאות מדינית ואזורית חדשה.
• ניצחון אמיתי אינו מסתכם בפגיעה בכוחם של האויבים. עליו לסכל את המטרה שלשמה יצאו חמאס ואיראן למערכה: בידוד ישראל, בלימת הסכמי אברהם והקמת "טבעת אש" סביבה.
• המהלך הישראלי צריך להתחיל בזירה הפלסטינית: קידום רשות פלסטינית מחודשת, לאחר רפורמות עמוקות ובכפוף לפירוז, לפיקוח ביטחוני ולעמידה ביעדים מעשיים.
• במקביל, על ישראל לשקם את התיאום האסטרטגי עם ארה"ב, לקדם הסדר עם סוריה, להפעיל מנופים לפירוק חיזבאללה מנשק ולבנות קואליציה שתבלום את השפעת טורקיה.
• לשם כך נדרש להקים צוות משימה בין-משרדי, לפתוח ערוצים מול ריאד ורמאללה, להאיץ את המשא ומתן עם דמשק ולגבש תוכנית "כסף תמורת ריבונות אפקטיבית" בלבנון.
• אם ישראל תחבר בין הזירות ותעבור ממדיניות תגובתית ליוזמה אזורית, "טבעת האש" שביקשה איראן להקים סביבה עשויה להפוך לטבעת חנק מדינית ואסטרטגית סביב טהרן.

 מבוא

ישראל של 2026 חזקה צבאית מכפי שהיתה ב-2023. העורף הישראלי הוכיח חוסן מרשים והכלכלה הישראלית הוכיחה עצמה ככלכלה חזקה, יציבה ומתפתחת למרות שנות המלחמה והעומס התקציבי בגינה. צה"ל רשם הישגים מרשימים מול חמאס וחיזבאללה, ואפילו תקדימיים במבחן ההשוואה לעימותים אורבאניים בעת החדשה, ובזירה מורכבת יותר מכל זירה אחרת שבה התנהלו מלחמות בעת החדשה.

הן חמאס והן חיזבאללה נהפכו לצל חיוור של מה שהיו טרם 7 באוקטובר, ואף ששני הארגונים עדיין מהווים איום על ישראל והם טרם פורקו מנשקם, מדובר באיום מסדר גודל שונה לחלוטין בהשוואה לתקופה שעד 7 באוקטובר. גם מול איראן רשמה ישראל, לצד שותפות תקדימית היסטורית במלחמה של ״כנף לצד כנף״ עם ארה״ב, הישגים מרשימים. איראן שאחרי ״עם כלביא״ ו״שאגת הארי״ חלשה, חבולה ופגיעה יותר, ומפעל חייה – ציר ההתנגדות – הוחלש במידה רבה.

נפילת משטר אסד והשמדת נכסיו העיקריים של הצבא הסורי, לצד השתלטות ישראלית על שטח של כ-440 קמ״ר המוגדרים כמרחב ביטחון ושליטה אפקטיבית בדרום סוריה, מיתנו במידה רבה את האיום הסורי והניחו את התשתית להסכם ביטחוני עם סוריה החדשה, שטבעה עוד צריך להתברר בעתיד, לאחר השתלטות המיליציות הג׳יהאדיסטיות בהנהגת אל-ג׳ולאני (א-שרע) על המדינה.

לצד הישגים אלו, ראוי להזכיר את שיתוף הפעולה ההדוק עם פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM), ובכלל זה שיתוף פעולה עם מדינות ערביות במרחב, שאיפשר מערך מתואם ויעיל ליירוט טילים וכטב״מים ששוגרו על ידי איראן, חיזבאללה והחות׳ים, ואת מזכר ההבנות שנחתם בין ישראל לבין לבנון, בניגוד מוחלט לרצון איראן וכוונותיה, ושיש בו כדי להניח את התשתית להסכם שלום עתידי בין המדינות.

למרות רצף ההישגים המרשימים הזה, ישראל עדיין נתונה במלחמה פעילה מול זירות אחדות. חמאס וחיזבאללה טרם פורקו מנשקם, איראן ממשיכה להיות האיום המרכזי והמשמעותי על ישראל, כשמשא ומתן המתנהל בינה לבין ארה״ב מסכן חלק מההישגים שהושגו ומצמצם את מרחב התמרון הישראלי. ישראל טרם הצליחה לתרגם את ההישגים המרשימים לכדי תוחלת אסטרטגית רצויה ולהגיע למקום שבו היא צריכה להיות. למעשה, מדובר בפער שנפער בין הרמה האופרטיבית לבין הרמה האסטרטגית. הניצחון הצבאי (wining) לא תורגם לניצחון מדיני (victory). הפער שנפער איננו פער בין היכולות הישראליות לבין יכולות אויביה במרחב, אלא פער בין המעשה הצבאי למעשה המדיני, שנוצר כתוצאה מהיתוך לא מספק בין השניים.

יותר משנתיים אחרי 7 באוקטובר, זירות הלחימה שבהן ישראל מעורבת עדיין מדממות. בעזה מתנהלת מלחמת התשה מבוזרת; בגבול הצפון מפונים עדיין עשרות אלפי תושבים, וישראל מרוסנת מול חיזבאללה בשל הלחץ האמריקאי הקשור למו"מ מול טהרן; ביהודה ושומרון השטח רותח ומחייב הקצאת כוחות קבועה; מול סוריה אין משא ומתן ביטחוני של ממש, והוואקום הזה מאפשר לטורקיה להרחיב שם השפעה; גם ההסכם החשוב שנחתם עם ממשלת לבנון בוושינגטון ב־26 ביוני 2026 אינו תחליף למהלך משלים נגד חיזבאללה. ולצד אלה – שחיקה חסרת תקדים במעמדה הבינלאומי של ישראל, מבידוד דיפלומטי ועד איומי אמברגו.

הפגיעה החמורה ביותר היא בציר החיוני מכולם: יחסי ישראל-ארה"ב. המחלוקת הפומבית סביב "היום שאחרי" (בכל הזירות, ובדגש על איראן) ושחיקה באמון ההדדי פוגעות בהרתעה הישראלית ומצמצמות את חופש הפעולה של ירושלים. התוצאה: ישראל תגובתית וממוקדת במישור האופרטיבי קצר הטווח בעוד יריבותיה, ובראשן איראן, ממוקדות בטווח הרחוק בהתייחסות רב-מימדית, המחברת בין הזירות והמאמצים (כך למשל המאמץ האיראני לחבר במסגרת הסכם ההבנות עם ארה״ב בין הזירה האיראנית ללבנון, והכוונות לכלול בהמשך גם את רצועת עזה ואת תימן). ישראל מתמקמת במרחב הטקטי, בעוד אויביה מתמרנים באסטרטגי. זהו חוסר איזון שלא נכון יהיה להמשיך להכיל.

למה יצא סינוואר למתקפה – ולמה זה קובע את הניצחון האמיתי

כדי לתרגם נכון את ההישגים הצבאיים לתוחלת אסטרטגית, יש ראשית להבין את תוכנית המערכה של האויב. אחת הסיבות המרכזיות ליציאתו של יחיא סינוואר למתקפת 7 באוקטובר היתה הרצון לסכל את תהליך הנורמליזציה המתקדם בין ישראל לערב הסעודית. בעיני "ציר ההתנגדות" בהובלת טהרן, המתקפה נועדה לקבור את הסכמי אברהם, להצית מחדש את הסכסוך הישראלי-ערבי ולכלוא את ישראל, מבודדת מהמרחב ונטולת לגיטימציה, ב"טבעת אש" שתתיש את כוחה ותוביל להקרסתה.

התוחלת האסטרטגית מחייבת הגדרה ברורה יותר של המושג ״הניצחון המוחלט״. את ההגדרה יש לתלות בקעקוע ההיגיון המארגן של היריב (ציר ההתנגדות כולו), ופירוק מרכז הכובד של האסטרטגיה המנחה שלו. לפיכך, פירוק הכוח הצבאי של חמאס וחיזבאללה הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. כך גם החלשת איראן.

הניצחון האמיתי מחייב סוג של ״זינוק אסטרטגי" (strategic leap), והוא יושג רק כאשר המטרות שלשמן יצא האויב למלחמה תתבררנה ככישלון מהדהד: השלמת הנורמליזציה עם ערב הסעודית, הרחבת הסכמי אברהם, ניתוק לבנון מציר ההתנגדות והתקדמות במשא ומתן לשלום ולהצטרפותה להסכמי אברהם, ושלילת האחיזה האיראנית בסוריה במקביל להאצת המשא ומתן הביטחוני עימה כתשתית למשא ומתן מדיני, שבסיוע אמריקאי וסעודי יוכלו אולי לאפשר גם את הצטרפותה של סוריה להסכמי אברהם. זו התבוסה שתבהיר לחמאס, לחיזבאללה ובעיקר לטהרן שהאסטרטגיה התוקפנית שלה וחזון ציר ההתנגדות הובילו בדיוק להפך ממה שביקשו להשיג. הדרך לשם צריכה להתחיל במהלך ישראלי מעצב בזירה הפלסטינית.

מ"חזון שתי המדינות" ל"מפת דרכים פונקציונלית"

הדרך למימוש התוחלת האסטרטגית עוברת דרך ניהול נכון של הסוגיה הפלסטינית, לא דרך התעלמות ממנה. המשך הסטטוס קוו – סירוב ישראלי להציג אופק מדיני לצד מדיניות שמחלישה את הרשות הפלסטינית עד כדי קריסתה – משרת בפועל את חמאס, השואף להיכנס לנעליה ביהודה ושומרון. ישראל נדרשת ליזום: להגדיר מתווה לרשות פלסטינית "מחודשת", שעברה רפורמת חינוך אמיתית, הפסקת תשלומים למחבלים ופירוק כל כוח צבאי שברשותה. בתמורה, ובתיאום עם וושינגטון, ריאד ואבו דאבי, תסכים ישראל לשילוב מדורג של הרשות בניהול האזרחי של עזה ב"יום שאחרי", כשכל התקדמות מותנית בביצועים בפועל.

הממשל האמריקאי הוא גורם המפתח להסדרה אזורית ברוח הארכיטקטורה האזורית החדשה, ובכלל זה הסוגיה הפלסטינית. לכן, מול הממשל האמריקאי, ישראל זקוקה לשינוי עמוק בשיח: לא עוד מגננה אידאולוגית מדוע "המודל האמריקאי מסוכן", אלא יוזמה ביטחונית-פונקציונלית – כיצד יוצרים יציבות בשטח וכיצד מכשירים תנאים לשיקום ולהתקדמות בעזה וברשות הפלסטינית. ישראל צריכה להפסיק להצטייר כ"סרבנית שלום" כרונית, ולאמץ ריאליזם מותנה ביטחונית: להבהיר שהיא אינה מתנגדת לניהול עצמי פלסטיני ואף לא לחזרת הרשות לעזה, וגם לא לאופק מדיני של ישות מדינתית פלסטינית – אלא ללוחות זמנים אוטופיים, לריבונות שאינה נתמכת ביכולת משילות ולדרישות הפלסטיניות לגבי המדינה הפלסטינית.

ישראל צריכה להבהיר שהדרך למדינה פלסטינית עדיין ארוכה ומחייבת מתן מענה משכנע לשורת דרישות, המקובלות גם על ארה״ב, הקהילייה הבינלאומית והעולם הערבי הפרגמטי. את דמותה של המדינה הפלסטינית בעתיד צריך יהיה לעצב במסגרת הארכיטקטורה האזורית החדשה. לכן לא נכון בנקודת הזמן הזו להתוות את הקווים לדמותה של אותה מדינה עתידית, אלא רק להסכים על העיקרון.

הטיעון המרכזי מול הבית הלבן חייב להיות מבחן התוצאה: ריבונות פלסטינית חסרת רסן, ללא ארכיטקטורה ביטחונית קשיחה, תוביל לקריסת הרשות הפלסטינית, לעליית חמאס ביהודה ושומרון ולהפיכת האזור לבסיס קדמי איראני – תרחיש שיפגע בכל האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, כולל הנורמליזציה עם ערב הסעודית עצמה.

 תנאי סף שאינם ניתנים למשא ומתן

על ישראל להציג לוושינגטון, בשפה מבצעית-ביטחונית ולא פוליטית, אבל כן על בסיס אופק מדיני מוצהר, רשימת תנאי סף קשיחים: חופש פעולה מבצעי מלא לצה"ל ולשב"כ בכל השטח שבין הירדן לים וללא הגבלת זמן בעת הזו; פירוז מוחלט וקבוע של השטח הפלסטיני; שליטה ישראלית מלאה על בקעת הירדן, ציר פילדלפי והמרחב הימי-אווירי; ושינוי מבני עמוק במנגנוני הרשות הפלסטינית – הפסקת תשלום המשכורות למחבלים, רפורמה במערכת החינוך והסרת ההסתה, והקמת מנגנון ביטחוני פלסטיני חדש שיוכשר ויפוקח בידי גורמים אמריקאים ומפרציים. הקצב על הקרקע ייקבע אך ורק לפי עמידה ביעדים – גישת "Performance-Based Approach", לא הבטחות.

 המנוף הסעודי: להפוך את הלחץ

נקודת התורפה של המדיניות האמריקאית היא השאיפה ההיסטורית להשיג עסקת נורמליזציה מונומנטלית עם ערב הסעודית לפני חילופי הממשל הבאים. ישראל צריכה להפוך את הלחץ הזה למנופה שלה, ולא להישאר במגננה. מוחמד בן סלמאן זקוק להצהרה מדינית שתאפשר לו להצדיק נורמליזציה בעולם הערבי, אך בסתר חושש לא פחות מישראל ממדינת טרור רדיקלית בשער ביתו. הנוסחה הנדרשת: תמיכה עקרונית ופומבית באופק מדיני מותנה בפירוז ובקריטריונים ביטחוניים נוקשים לצד רפורמות משמעותיות ומתחייבות ברשות הפלסטינית – כך שהכדור עובר למגרש האמריקאי-הסעודי, שיצטרכו ללחוץ על רמאללה ולא על ירושלים.

 סוריה, לבנון וטורקיה: שלוש זירות משלימות

חידוש מהיר של המשא ומתן הביטחוני עם משטר א-שרע בדמשק משרת חמישה אינטרסים בו-זמניים: תמיכה בחזון הנשיא טראמפ להרחבת הסכמי אברהם; דחיקת ההשפעה הטורקית בסוריה; חיתוך נתיבי האספקה האיראניים לחיזבאללה; פינוי משאבים צבאיים ישראליים מהגזרה הצפונית; ושיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל.

בלבנון, הדרך להחליש את חיזבאללה אינה עוברת רק דרך תקיפות אוויריות, אלא דרך האצת המשא ומתן עם ממשלת לבנון הלגיטימית והפיכת המנוף הכלכלי לכלי לחץ מרכזי: תמיכה כספית מפרצית וסיוע לשיקום, ובכלל זה שיקום הצבא הלבנוני וחיזוקו, בתנאי מפורש של נסיגת חיזבאללה מעבר לליטני ופירוק נשקו – "כסף תמורת ריבונות אפקטיבית". אסטרטגיה כזו מציבה את חיזבאללה במלכוד: אם יסרב – הוא ייחשף כמי שמחריב את לבנון בשליחות טהרן.

טורקיה, לעומת זאת, עלולה לפעול כ"ספוילר" אזורי מסוכן – להסית את ריאד, להעניק מקלט לבכירי חמאס ולתמוך בתשתיות טרור ביהודה ושומרון. נטרולה מחייב מהלך משולב: מינוף הערוץ הסורי, רתימת מצרים וערב הסעודית לריסון קולקטיבי, הידוק הברית עם יוון וקפריסין והרחבתה הן כברית העומדת בזכות עצמה והן כתשתית לארכיטקטורה אזורית מורחבת הכוללת פרויקט דגל כדוגמת IMEC, והפעלת מנופים כלכליים אמריקאיים על אנקרה.

 המלצות מעשיות

האתגר הגדול ביותר אינו נמצא בבירות ערב – הוא נמצא בבית. המבנה הקואליציוני הנוכחי, עם תלותו בגורמי ימין קיצוני, מייצר שיתוק קונספטואלי שבו כל אזכור של "רפורמה ברשות הפלסטינית" או "אופק מדיני" נתפס ככניעה. זהו הפרדוקס הישראלי: הצורך האסטרטגי הדחוף ביותר – חבירה לציר הסוני, הסדר בלבנון, ערוץ מול סוריה ותיקון היחסים עם וושינגטון – מתנגש עם שיקולי הישרדות פוליטית קצרי טווח. מנהיגות שרוצה בטובת המדינה תצטרך להכיר בכך שהמחיר הפוליטי הנדרש – הסכמה עקרונית למסלול מדיני מבוקר – זעיר לעומת הרווח האסטרטגי העצום שבפירוק ציר הרשע האיראני. המשך ההתמקדות ברמה האופרטיבית והיצמדות עיקשת להיגיון תגובתי במקום להיגיון יוזם ומעצב, כדי לרצות בסיסים פוליטיים, יותיר את ישראל מבודדת ומותשת במערכה הגדולה.

הפער שבין האופרטיבי לאסטרטגי, המשית על ישראל שורת אילוצים ומסיגה לאחור, אינו גזרת גורל – הוא תוצאה של ניהול האתגר בגישה ליניארית וקצרת טווח/רואי, שאינה מתרגמת הישגים צבאיים למהלכים מדיניים. כדי להביס את אויביה ולממש את מה שצריך להיות ״הניצחון המוחלט״ בהגדרתו הרלוונטית והעכשווית, על ישראל לעשות את הדבר הנכון באופן הנכון. עליה להרים את המבט מהמנהרות בעזה וממאחזי חיזבאללה, אל עבר לוח המשחק האזורי כולו. נדרש מהלך אחד, משולב וסימולטני, תוך שימור רמת התיאום ושיתוף הפעולה האינטימי וההדוק עם ארה״ב: פריצת דרך מול רשות פלסטינית מחודשת שתפתח את השער לריאד; השלמת הנורמליזציה עם ערב הסעודית; פתיחת ערוץ ביטחוני מול סוריה שיחליש את איראן וטורקיה גם יחד; והאצת מהלך מדיני-כלכלי מול לבנון לשחיקת הלגיטימציה של חיזבאללה.

ברמת היישום, נדרשים ארבעה צעדים מיידיים:

1. הקמת צוות משימה בין-משרדי בהובלת ראש הממשלה לגיבוש האסטרטגיה ואופן מימושה;
2. פתיחת ערוץ חשאי מול ריאד ורמאללה לגיבוש הסכמות למתווה של רשות פלסטינית מחודשת ואופן השתלבותה ברצועת עזה, בכפוף למימוש תוכנית עשרים הנקודות וברוח ההבנות לגבי ישות מדינתית פלסטינית בעתיד כחלק מהארכיטקטורה האזורית ובכפוף לרפורמות המתחייבות;
3. האצת ערוץ ביטחוני מול דמשק בגיבוי אמריקאי, לצד קואליציית ריסון נגד טורקיה;
4. וגיבוש תוכנית "כסף תמורת ריבונות אפקטיבית" מול ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת בנוגע ללבנון.

כאשר הארכיטקטורה האזורית החדשה הזאת תתממש, טבעת האש שאיראן ניסתה לכפות על ישראל תהפוך לטבעת חנק סביב טהרן ושלוחותיה. ארכיטקטורה אזורית חדשה תאפשר חיבור בין המזרח הרחוק (הודו) לבין אירופה דרך רכיבי הארכיטקטורה, כשישראל היא רכיב מרכזי ומשמעותי בה. למעשה, את התרגום של ההישגים הצבאיים לתוחלת אסטרטגית ניתן יהיה למצוא בהנחת התשתית למימוש חזון המשושה של ראש הממשלה נתניהו. בהינתן מציאות אזורית שונה, ייפתחו מרחבי הזדמנויות חדשים שיאפשרו לרעיונות יצירתיים גם בהתייחס לסוגיה הפלסטינית להגיח לאוויר העולם, כאשר הארכיטקטורה האזורית מספקת לישראל ולפלסטינים מרחבי גמישות חדשים, כאלה שאינם קיימים היום. זהו הניצחון האמיתי ולא רק בשדה הקרב.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

האיראנים שוב לא הפתיעו. ההזדמנות הנוספת שנתן הנשיא דונלד טראמפ לקידום ההבנות עם טהרן התנגשה בהסלמה כמו קודמותיה. שיגור הטילים האיראניים לעבר הכוחות האמריקניים נענה בגל התקיפות שביצע אתמול פיקוד המרכז של צבא ארה"ב נגד עשרות מטרות של משמרות המהפכה. האיראנים, מצידם, הבטיחו להעניש את התוקפן "עוד היום".

קודם לכן דווח על תקיפות אמריקניות וסעודיות נגד מיליציות פרו־איראניות בעיראק בתגובה לניסיונות פגיעה באתרי נפט של ערב הסעודית, וכן על תקיפה עלומה, כנראה באמצעות כטב"מים, נגד מכליות אחסון בנמל דמיאט במצרים. כל זה עוד בלי שחישבנו את פעילות החות'ים ואת הכטב"ם שחיזבאללה שיגר לעבר כוח צה"ל באזור הבופור.

כך התפוגגה לה הפוגת ששת הימים. צבר האירועים מאתגר אפילו את הגדרתו המפוכחת של הנשיא טראמפ, שבמזרח התיכון הפסקת אש פירושה פחות אש. במציאות הנזילה הזו, גם אם הצדדים הניצים אינם מעוניינים בהתלקחות – המערכה עלולה לשוב ולהתרחב.

בישראל תוהים מה השיג ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישתו עם טראמפ. לפני הכול, וגם אם זוהי קלישאה מוכרת, לפגישה יש חשיבות בעצם קיומה. נסיעה לוושינגטון בלי להתקבל לפגישה אצל הנשיא האמריקני, או מנגד ביטול הנסיעה וההשתתפות בטקס ההלוויה של הסנאטור המנוח לינדזי גרהאם, הן שתי חלופות קשות לישראל.

לעומתן, קיומה של פגישה שמינית בין שני המנהיגים בתוך פרק זמן קצר כל כך נושאת מסר של שותפות ותיאום אסטרטגי דווקא בשעה של התלבטויות גורליות בקשר למערכה. הנשיא טראמפ אומנם אמר לפני הפגישה כי אינו זקוק לנתניהו כדי לדעת מה מתרחש בהר המכוש, אך הוא מבין את חשיבותו של השיח המשותף על התרחישים ודרכי הפעולה.

מעל לכול, חשיבות הפגישה הייתה באשרור המחויבות האמריקנית לטיפול שורש בסוגיות הגרעין על רקע הפיתוי שיוצב בפני הנשיא, או שכבר כעת מוצב מולו, להתמקד רק בעימות על חופש השיט שמאיים להתפשט גם לבאב אל־מנדב ולתעלת סואץ – ולהניח לדיווחים על מאמצי השיקום של היכולות הגרעיניות באיראן.

טראמפ, בחושיו העסקיים המפותחים, מבין שמשחקי איראן בסוגיית הורמוז הם רק המבוא למה שצפוי בדיונים על הגרעין. התפשרות בעניין הורמוז לא רק תחזק את נחישותה של טהרן בנושא הגרעין, אלא גם תעודד בריונות וגביית דמי חסות בידי שחקנים שמשפיעים על חופש התעבורה הימית באזורים אחרים של העולם.

האיראנים הסתגלו למציאות החדשה שנכפתה עליהם. מלחמת ההתשה אומנם גובה מהם מחיר כבד, אך המשטר מעריך כי אורך הנשימה שלו בעמידה מול לחצי הלחימה גבוה מזה של הנשיא טראמפ מול הלחצים המדיניים, הכלכליים והפוליטיים הפנימיים שמופעלים עליו.

האיראנים מנצלים את תקופת הלחץ המתון כדי לבסס את מערכי הפיקוד והשליטה שנפגעו בלחימה, ובמקביל להגדיל את אפשרויות הפעולה שלהם – בין באופן ישיר, בין באמצעות ארגוני הפרוקסי.

כדי לצאת מהסחרור, וושינגטון תיאלץ לזנוח את דפוס פעולתה הנוכחי. הרעיונות שהנשיא טראמפ היטיב לסכם במליצותיו ובסרטוני הבינה המלאכותית יצטרכו להיתרגם לתוכניות מעשיות.

כפי שתיאר עמיתי ד"ר חנן שי במאמרו על דוקטרינת המלחמה האמריקנית באיראן, ההיסטוריה אינה מקלה על טראמפ בבחירה בין החלופות שלפניו. היא מלמדת כי הסדרים שמסיימים מלחמות התשה עוצרים את האש, אך בדרך כלל אינם מסלקים את מקור האיום. כאשר המערכת הצבאית והמדינית של האויב נותרת על כנה, ההסדר מקפיא את המלחמה יותר משהוא מסיים אותה.
"התשובה הטובה ביותר לכל הבעיות שאיראן יצרה היא שינוי משטר. כאשר זה יקרה, יהיה מזרח תיכון חדש" – כך אמר במהלך מבצע שאגת הארי הסנאטור גרהאם המנוח. בוושינגטון, כך נדמה, כבר מבינים זאת.

הקושי להודות בכך נובע מהמסקנה המתבקשת: להמשיך לחתור להחלפת המשטר. ככל שההחלטה על כך תידחה, המחירים שישולמו יהיו גבוהים יותר.

לא לוותר על הסיכול
לא רק מותר אלא חובה לגלות ספקנות ביחס להסכמות על פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה. רק לפני עשרה ימים, בנאומו הראשון כראש הלשכה המדינית של חמאס, התחייב ח'ליל אל־חיה להמשיך את דרכם של מנהיגיו השאהידים "עד לשחרור מסגד אל־אקצה ופלסטין", והבהיר שהתנועה לא תזנח את "דרך ההתנגדות". בשאלה אם להאמין להתחייבות הזאת או לדיבורים על התפרקות מנשק ועל נכונות חמאס "להפסיק את כל הפעילות הצבאית שלו, כולל התעצמות וגיוס פעילים", אין שום התלבטות.

יהיה מי שיטען: גם ביחס להחזרת החטופים כולם היו ספקנים, אבל המציאות טפחה על פניהם. יש לכך שתי תשובות. הראשונה היא שלא הרי הוויתור על חטופים – שמראש הוחזקו בידי ארגון הטרור כדי להפעיל לחץ ולהשיג באמצעותם אינטרסים אחרים – כוויתור על "דרך ההתנגדות", שהיא מהותו ומטרת קיומו של הארגון. שנית, גם חמאס למד משהו מהוויתור על החטופים.

על כל פנים, אפילו אם בחמאס יחליטו להתגייר, לישראל אסור לוותר על שני מרכיבים. הראשון הוא שליטה בשטח לפי החלוקה הנוכחית. השני – חופש פעולה סיכולי. לפי דיווחי התקשורת, ניתנה לכאורה הסכמה לנוסחה שמאפשרת לסכל רק "איומים מתהווים", ומשמעות הדבר היא שישראל לא תוכל להמשיך ולסכל מחבלים שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר אם אינם ממשיכים לפעול נגדה. כך גם לגבי פעילים שאינם נמנים על המעגל הצבאי, או שהאיום מהם אינו קונקרטי.

הגבלת חופש הפעולה של ישראל תספק לחמאס את התנאים שהוא משווע להם כדי לבסס שגרה בטוחה לאנשיו לצורך שיקומו. חופש פעולה סיכולי הוא המרכיב המשלים להמשך החזקתו של השטח. אסור לוותר עליו – במיוחד לא מול האויב ומול הזירה שמהם הכול התחיל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לקראת ביקורו המדיני של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון, מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות בישראל ניצבים בפני צומת דרכים קריטי. הדיון האסטרטגי מול הממשל האמריקני מתמקד מטבע הדברים בסוגיות המוכרות: בלימת תוכנית הגרעין האיראנית, מניעת התעצמות מחודשת של מערך השלוחים האיראני, ומציאת מענה לאיום מצד תוכנית הטילים האיראנית.

אולם בעוד המבט הישראלי-אמריקני נישא אל זירות הלחימה, אל ציר ההברחות ואל מתקני הגרעין בנטנז, פורדו והר המכוש, אסור להתעלם מהמרכיב הקריטי ביותר שיכול להכריע את הכף: האפקט הכלכלי המצטבר והשבריריות הפנימית העמוקה בתוך איראן עצמה.

המציאות בטהראן רחוקה מלהיות יציבה. תחת מעטפת האיומים האזוריים והעולמיים של המשטר, הכלכלה האיראנית ממשיכה לדמם. נזקי המלחמה והמצור הימי, הסנקציות, לצד השחיתות המבנית וההשקעה העצומה של משאבי המדינה במימון הטרור האזורי (בין אם בלבנון, בתימן או במערכות הנשק המתקדמות מרוסיה וסין), דוחקים את המשטר אל הקיר. ההשלכות הללו אינן נשארות ברמת המקרו-כלכלה בלבד. הן מחלחלות ישירות לכיסו של האזרח האיראני הפשוט, שמאבד מדי יום את כוח הקנייה שלו ואת אמונו במערכת.

נקודת התורפה המשמעותית ביותר של המשטר מתבטאת כיום בכוונתו לבצע עלייה חדה במחירי הדלק. זהו מהלך שממנו הוא ניסה להימנע במשך שנים בשל רגישותו הציבורית העצומה. העלאת מחירי הדלק תיצור אפקט מסחרר באיראן, משום שתתבטא גם בהעלאת מחירים של התחבורה, מוצרי יסוד והשירותים. בכך היא צפויה להחריף את הלחץ על הציבור באיראן.

עבור השלטון בטהרן, סוגיית סבסוד הדלק אינה רק שאלה תקציבית, אלא של חיים ומוות פוליטיים. הזיכרון הקולקטיבי של אירועי נובמבר 2019 – אז הובילה ההעלאה הפתאומית והדרסטית של מחירי הדלקים לגל מחאה בכל ברחבי המדינה, שדוכא באכזריות תוך הרג של מאות אזרחים – עדיין מרחף מעל הבכירים בהנהגה האיראנית.

המשטר האיראני חושש בצדק שצעד דומה כיום, בתנאים של מצוקה כלכלית קיצונית, אבטלה גואה וזכרונות טבח אלפי המפגינים במחאת ינואר 2026, עלול להצית מחדש את האש ברחובות. הדבר עשוי ללבות גל מחאה עממי שיקבל ממדים נרחבים ויערער את יציבות השלטון באופן שונה לחלוטין מכל לחץ חיצוני. לכן, כל אסטרטגיה מערבית מול טהרן חייבת להביא בחשבון את נקודת הרתיחה הפנימית הזו.

המסר שעל ישראל להביא לוושינגטון חייב להיות ברור: הפעלת לחץ כלכלי מוגבר והידוק הסנקציות אינם רק אמצעי ענישה, אלא מנוף אסטרטגי ממדרגה ראשונה. ככל שהמצוקה הכלכלית תעמיק ותאלץ את המשטר לנקוט צעדים מסוכנים מבחינתו, כמו העלאת מחירי הדלק, כך יגדל הלחץ הפנימי שיאלץ את ראשי המשטר להפנות את הקשב פנימה. המיקוד יהפוך להיות הישרדות במקום ייצוא טרור וחתרנות אזורית.

עלינו לשכנע את הממשל האמריקני שהמאבק באיראן חייב לכלול את יירוט צירי החמצן הכלכליים של המשטר. שילוב בין בלימה אקטיבית של שלוחיו האזוריים לבין העמקת המשבר הכלכלי הפנימי בטהרן – על כל השלכותיו החברתיות הנפיצות – הוא המפתח לערעור אמיתי שלו ושל האיום שהוא מציב על המזרח התיכון כולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 28 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"… התשובה הטובה ביותר לכל הבעיות שאיראן יצרה היא שינוי משטר, כאשר זה יקרה יהיה מזרח תיכון חדש", הדברים הללו שאמר הסנטור המנוח לינדזי גראהם, במהלך מבצע "שאגת הארי", ראוי שיישמעו בטקס הלווייתו, גם אם כרגע נראה שהממשל האמריקני פועל בכיוונים אחרים, לפתרון המשבר עם איראן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ימריא לוושינגטון על רקע ההזדמנות הנוספת שהנשיא טראמפ נותן למסלול המדיני. גם הפעם, את הצעת התיווך מקדמת פקיסטן בדחיפה וגיבוי של סין, במטרה להחיות את הסכם הביניים ולחדש את השיחות הישירות בין ארצות הברית לאיראן. התקיפות האמריקניות אמנם הושהו, אך המצור הימי נמשך וכך גם נזקיו הכלכליים לאיראן.

מטרת העל האמריקנית המוצהרת היא עדיין להגיע להסכם המדיני כולל, ולא לחולל שינוי יסודי במצב, אך ההתנהלות האיראנית מסייעת להתפכחותה.

"איראן מתחננת כל יום לעסקה ואז היא מתהפכת", אמר בסוף השבוע מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו כשתיאר את תעלולי המו"מ של טהרן. גם אם לא יודו בכך, בבית הלבן כבר מבינים שהדפוס הזה לא צפוי להשתנות. את המודל התנ"כי שלו הם יוכלו למצוא בסיפור של פרעה ועשר מכות מצרים. 

בשלב זה, סלע המחלוקת העיקרי הוא עדיין מצר הורמוז. הנשיא טראמפ לא יכול להרשות לעצמו לוותר על חופש השיט, ומצד שני האיראנים לא יכולים להתפשר על מנוף הלחץ הזה. אם תופקע מהם השליטה עליו, הם יהיו נתונים לחלוטין לחסדיו של טראמפ, במיוחד בסוגיות הכלכליות הקריטיות לשרידות השלטון. לכן, הם שבים ומדגישים – "מצר הורמוז שייך לאיראן ולעולם לא יחזור למה שהיה לפני המלחמה".

התרגילים שהאיראנים נוקטים בסוגיית הורמוז, הם הקדימון למה שצפוי בסוגיות הגרעין המורכבות. המוטיבציה של ההנהגה בטהראן להשיג נשק גרעיני גאתה בעקבות המלחמה והסיכויים שהיא תאפשר לטראמפ את הניצחון שהוא מבקש להשיג בסוגיה זו, קלושים.

על הרקע הזה מבינים בבית הלבן יותר מתמיד את אמירותיו של לינדזי גרהאם על הפתרון האמיתי, אלא שהחששות ביחס לסיכויי השגתו ולמחיריו, מנתבים את המאמצים אל המסלול חסר התוחלת של המשא ומתן.

משימתו הראשונה של ראש הממשלה נתניהו תהיה לשכנע את הנשיא טראמפ וצוותו בהערכת-המצב ובחוסר התוחלת של נתיב המו"מ. עמדותיו של סגן הנשיא האמריקני, יציבו בפניו אתגר לא פשוט. אם יצליח בכך, המשכו של הדיון יעסוק בחלופות האסטרטגיות להמשך המערכה.

יש להניח כי ישראל, בשאיפתה לגרום להחלפת המשטר, מעדיפה את חלופת הלחץ הצבאי והכלכלי הממושך על פני התלקחות מוגבלת בזמן. בעוד שלחץ מתמשך יעמיק את המשבר הכלכלי באיראן ויעודד תסיסה פנימית, התלקחות זמנית  גם אם  תשמיד יכולות נוספות של האיראנים, תחזיר לבסוף את היחסים למסלול המו"מ ותספק תנאים להתאוששותו של המשטר.

ואולם, לא בטוח שהנשיא טראמפ יהיה נכון לשאת במחיריה הכלכליים של חלופה זו, שגם לא מבטיחה מענה מובהק לבעיית הגרעין. במצב כזה, החשש הוא שטראמפ יהיה עלול להתפתות ל"הסכם רע" – כזה שיספק פתרונות למראית-עין או לטווח הקצר. כשהבחירה היא בין  הסכם כזה או התלקחות, נדמה כי עמדתה של ישראל היא ברורה.

הגרעין הסעודי

נתניהו, יש להניח, יברך שוב על הודעתו של הנשיא טראמפ לפיה הסכם הגרעין שנחתם בין ארצות הברית לסעודיה לא יכלול העשרה ויהיה "כפוף  לחלוטין להצטרפותה של ערב הסעודית להסכמי אברהם המכובדים והמוצלחים". הודעה זו יכולה להרגיע חלק מהחששות שעלו בעקבות הפרסומים המוקדמים על ההסכם בין המדינות, אך היא גם מעלה כמה תהיות.

ראשית, לא ברור כיצד היא מתיישבת עם הסעיף בהסכם שמשאיר את אופציית ההעשרה בסעודיה כפופה לבחינה משותפת של שתי המדינות.  בהנחה שבוושינגטון יידעו להתמודד עם זאת, התהייה הגדולה יותר היא מה התמריצים שיש לבית המלוכה בריאד להצטרף ל"הסכמי אברהם".  במיוחד לנוכח ההתנגדות הרחבה שקיימת בדעת הקהל הסעודית למהלך כזה.

נורמליזציה עם סעודיה היא אמנם יעד חשוב של ישראל, אך אין לשלם עבורו מחירים מדיניים או ביטחוניים. ישראל הוכיחה את יכולותיה בכל התחומים. הקשר עימה צריך להיות אינטרס מובהק של כל מדינה שמחפשת שותפה חזקה, בעלת עוצמה ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית.

לא להתפתות בסוריה

לא צריך להתפעל מהצהרותיו של ג'ולאני על רצונו להשיג הסכם ביטחוני שיסלול את הדרך להסכם מדיני עם ישראל. אפשר לחשוד בו שהוא פרוקסי של ארדואן או ג'יהאדיסט בחליפה, לא יהיה זה חשד בכשרים. פתגם ערבי חכם מזהיר – "אל-כלאם מא עליהוש ג'מרכ" – מילים שנשפכות לחלל האוויר אינן כרוכות בתשלום מכס.  יש למדוד אותו לפי מעשיו לאורך שנים ולא על פי דיבוריו בתקופת שלטונו הקצרה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27 ביולי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

דיווחים מסוף השבוע מלמדים כי הנשיא טראמפ השהה לפי שעה תוכנית להרחבה ניכרת של המתקפה באיראן. מפקדים אמריקנים בכירים הזהירו כי החרפת המערכה עלולה להעמיק את המחסור בטילי הגנה אווירית הנחוצים להגנת הכוחות במזרח התיכון. במקביל, הורה טראמפ שלא לבצע תקיפות נוספות, לאחר כמעט שבועיים של תקיפות יומיות.

אין בכך הפתעה. זו תוצאה צפויה של בחירה במלחמת התשה.

ההיסטוריון הצבאי הַנְס דֶלְבְּרוּק הבחין בין אסטרטגיה המבקשת להכריע את האויב במכה מכרעת לבין אסטרטגיה המבקשת לשחוק אותו בהדרגה, עד שיחליט כי מחיר המשך הלחימה גבוה מן התועלת שבה. ארצות הברית בחרה בדרך השנייה.

מלחמה כזאת מבוססת על גריעה הדרגתית של יכולות האויב באמצעות רצף תקיפות. יתרונה לכאורה הוא השליטה בעוצמתה של כל מכה. חסרונה המכריע הוא שאין אפשרות לדעת מראש כמה תקיפות יידרשו, כמה זמן תימשך המלחמה וכמה חימוש ייצרך עד שהאויב יסכים להסדר.

מי שבוחר בהתשה חייב להתכונן מראש ולהחזיק מלאים המתאימים לא למערכה שתכנן, אלא לזו שהאויב יכפה עליו. ארצות הברית יצאה למלחמה בלי לדעת מתי, אם בכלל, תחליט ההנהגה האיראנית להיכנע או להסכים להסדר. עתה היא מגלה שאפילו מעצמה עולמית אינה יכולה לנהל מלחמה בלתי מוגבלת בזמן באמצעות מלאים מוגבלים.

הישג איראני – לנצח בלי לנצח

היתקעותה של ארצות הברית בשל שחיקת מלאי המיירטים, בשעה שאיראן ממשיכה לשגר טילים, היא הישג אסטרטגי ותדמיתי איראני. איראן לא הכריעה את ארצות הברית מבחינה צבאית ואף ספגה נזקים כבדים. אולם במלחמת התשה השאלה אינה רק מי גרע יותר מיכולות יריבו, אלא, כמו במרוץ רגלי, מי שמר על חופש הפעולה שלו ומי נאלץ להאט או לעצור.

אם איראן ממשיכה לירות וארצות הברית נמנעת מהרחבת המערכה מפני שמלאי ההגנה שלה נשחק, הרי שאיראן גברה, לפחות בשלב זה, על מדרגת הלחץ האמריקנית והתישה את ארצות הברית ראשונה.

זה ההבדל בין גרימת נזק לבין הכרעה. נזק כבד אינו בהכרח הישג אסטרטגי. כל עוד מערכת המלחמה של האויב ממשיכה לתפקד, הוא יכול לספוג, להתארגן מחדש ולפתוח בסבב הבא.

ארצות הברית מצהירה על מטרות מרחיקות לכת: שלילת יכולת הטילים האיראנית, נטרול הצי ומניעת נשק גרעיני. אולם היא מפעילה את כוחה בדפוס של הסלמה מדורגת, המותיר את מערכת המלחמה האיראנית פעילה וממתין לכך שטהרן תתרצה.

הכשל אינו בכך שכל תקיפה אמריקנית אינה חזקה דיה. הוא טמון באי־ההתאמה בין מטרות המחייבות שלילת יכולת לבין שיטה שנועדה להשפיע בהדרגה על רצון האויב.

המחסור במיירטים ממחיש את מחיר הבחירה. הכוח האמריקני לא הופעל במסגרת מהלך שנועד לשלול במהירות את יכולתה של איראן להמשיך במלחמה, אלא פוזר על פני מסע ממושך שמועד סיומו תלוי בהחלטתה של ההנהגה האיראנית. כך הפכה המלחמה, שנועדה להיות מוגבלת ונשלטת, למלחמה שבה ארצות הברית שולטת בעוצמתה של כל אחת ממכותיה, אך לא במשכה הכולל.

במלחמת הכרעה הניצחון מושג בשדה הקרב, ושולחן הדיונים מעגן אותו. במלחמת התשה הסדר מתהפך: מאחר ששדה הקרב לא הוליד מנצח ומנוצח, מבקשים הצדדים להשיג בשולחן הדיונים את התוצאה שלא הושגה במלחמה.

אלא שמשא ומתן אינו יכול לייצר בדיעבד ניצחון שלא הושג בשדה הקרב. אל השולחן מגיעים שני צדדים מותשים, וההסדר משקף את המכנה המשותף הנמוך ששניהם מוכנים לקבל – לא את תנאיו של המנצח.

שיעורים מההיסטוריה

הסדרים שמסיימים מלחמות התשה עוצרים את האש, אך בדרך כלל אינם מסלקים את מקור האיום. כאשר המערכת הצבאית והמדינית של האויב נותרת על כנה, ההסדר מקפיא את המלחמה יותר משהוא מסיים אותה.

הסכם פריז מ־1973 לא הציל את דרום וייטנאם. החלטה 1701 מ־2006 לא פירקה את חיזבאללה. ההסדר אחרי צוק איתן ב־2014 לא שלל מחמאס את היכולת להתעצם. בכל המקרים הושגה הפסקת לחימה, אך מקור האיום לא סולק.

הכרעה צבאית אינה מבטיחה כשלעצמה הסדר מדיני יציב. היא מחייבת גם תכנון של היום שלאחריה ומניעת שיקומה של מערכת האיום. אך בלעדיה אין לצד היוזם אפילו נקודת מוצא שממנה יוכל לכפות הסדר התואם את מטרות המלחמה.

מסין ועד איראן: דוקטרינת קולבי

בחירתה של ארצות הברית במלחמת גריעה אינה מקרית. שורשיה בספרו של אלברידג' קולבי – "אסטרטגיית ההכחשה" קולבי מכהן כיום כתת־מזכיר ההגנה למדיניות והופקד על הובלת גיבושה של אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ממשל טראמפ.

בספרו הוא מציע להתמקד לא בהכרעת סין, אלא בשלילת האפשרות שתשתלט על טייוואן: לבלום, לגרוע ולשחוק עד שבייג'ינג תשתכנע שהמחיר גבוה מדי, ואז להגיע להסדר. זו תפיסה של מלחמה מוגבלת ונשלטת.

אלא שאפשר לשלוט בעוצמת כל מכה – לא במספר המכות שיידרשו עד שהאויב יתרצה. לכן מלחמה שתוכננה להיות מוגבלת עלולה להפוך לבלתי מוגבלת במשכה.

המלחמה באיראן היא מבחן המעשי של התפיסה הזו. במקום לשלול מאיראן את יכולתה להפעיל את מערכת המלחמה שלה במהלך מרוכז, ארצות הברית מנסה לגרוע בהדרגה מיכולותיה ולהעלות את המחיר עד שטהרן תתרצה. אך איראן אינה חייבת להתרצות במועד הנוח לוושינגטון. היא יכולה להאריך את המלחמה ולשחוק גם את היכולות והסבלנות הפוליטית האמריקנית.

כך נחשף הפרדוקס: אסטרטגיה שנועדה לשלול מן האויב את האפשרות להשיג את יעדיו בלי להכריעו, עלולה לאפשר לאויב לשלול מארצות הברית את חופש הפעולה שלה.

המשמעות לישראל

המסקנה חייבת להיות מפוכחת. עם המצב הנוכחי יימשך, אין טעם שישראל תנדב מטוסים, מיירטים וחימושים או תציע ביוזמתה להצטרף למלחמת הגריעה הסיזיפית שמנהלת ארצות הברית.

ישראל כבר התנסתה בתוצאותיה של תפיסה זו – בלבנון ב־2006, בעזה ב־2014 ובמערכות נוספות: תקיפות מדורגות, גריעת יכולות והמתנה לכך שהאויב יסיק שהמחיר כבד מדי. שוב ושוב הסתיימה הלחימה בלי שהאויב הוכרע ובלי שמקור האיום סולק.

עם זאת, ישראל אינה פועלת בחלל ריק. הברית עם ארצות הברית מצמצמת את חופש הבחירה שלה. אם תבוא בקשה אמריקנית מפורשת, ישראל תתקשה לסרב. אך מכאן אין להסיק שעליה להקדים ולהציע את השתתפותה.

כל עוד לא הוגשה בקשה כזאת, עליה לנצור את האש, לשמר מלאים וכשירות ולא ליזום את הפעלתם אלא בתגובה להתקפה ישירה; במסגרת מערכה הכרעתית משותפת – אם ארצות הברית תשנה את דפוס המלחמה מהתשה להכרעה; או במערכה שישראל מסוגלת להכריע באמצעות משאביה שלה.

יש צורך לדיון נוסף במידת מודעותה של הנהגת ישראל – ובראש ובראשונה ההנהגה המקצועית־הצבאית – לדפוס מלחמת ההתשה שתכננה ארצות הברית ואסטרטגיית ההגנה הלאומית שלה. האם משמעויותיה של מלחמת גריעה – אי־הוודאות באשר לאורכה, למלאים שיידרשו ולתנאי סיומה – הוצגו לדרג המדיני לפני הצטרפות ישראל למערכה ובמהלכה?

ההבחנה היא בין חובה הנובעת מן הברית לבין התנדבות אסטרטגית מיותרת. ישראל אינה יכולה תמיד לבחור את המלחמה שאליה תיגרר; היא יכולה וצריכה להימנע מלהזמין את עצמה למלחמה שגויה.

הברית עם ארצות הברית היא נכס ראשון במעלה. דווקא משום כך אסור לטשטש את הכשל הדוקטרינרי שנחשף. נאמנות לברית עשויה לחייב היענות לבקשה אמריקנית; היא אינה מחייבת את ישראל ליזום בקשה להשתתף במלחמת שאין לה מצב סיום בר־השגה.

ישראל צריכה לשמור את כוחה לרגע שבו יהיה אפשר להשתמש בו כדי לשלול מאיראן את היכולת להפעיל את יכולותיה. לא כדי לסייע להביא אל שולחן הדיונים שני מותשים, אלא כדי ליצור בשדה הקרב את התנאי שהופך הסדר מדיני לניצחון: מנצח ומנוצח.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.