ישראל מתמודדת בו־זמנית עם מספר לא מועט של חזיתות, אך דווקא אלה שנראות לכאורה כשקטות יותר הן המדאיגות ביותר, ובראשן הזירה הירדנית. מאז היווסדה מורכבת הממלכה מאחוז גבוה של פלסטינים, חלקם אזרחי המדינה בעוד השאר נותרו בסטטוס "פליטים" כבר עשרות שנים. לכך התווספו בשנים האחרונות המוני פליטים סורים שברחו מהטבח שביצע בהם הנשיא הסורי בשאר אסד.

כל זאת, כשהמשטר ההאשמי השולט בירדן, שאינו פלסטיני, מבין היטב את הסכנות הטמונות בהרכב האוכלוסייה לשרידותו וליציבותו. את מה שנעשה כנגד ניסיון ההפיכה המכונה "ספטמבר השחור" ב־1970 ספק אם יוכל המשטר הנוכחי לשוב ולבצע, גם אם במחיר של הממלכה עצמה – הן בשל חולשת המשטר הנוכחי והן מפני שהמלכה הנוכחית פלסטינית.

חרף ההבנה הירדנית באשר לסכנה הפנימית הפוטנציאלית שאורבת מבית, נראה לעתים שהמשטר פועל כמעט בניגוד לאינטרסים שלו עצמו. ראשית, ירדן מתעקשת להמשיך ולדבוק בסילבוס מיושן, שמעודד שנאה ומסית את ההמון הירדני נגד ישראל והיהודים.

כל המבין במרחב הערבי יודע שהמסרים האנטישמיים הבוטים, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממערכת הערכים של כל ירדני בעיקר נוכח החינוך המסית, אומנם מעודדים את ההמון לפרוק מתחים ותסכול מהמצב הכלכלי ומחולאי החברה בזעמם כנגד "האויב הציוני" – אך כל הפגנה אלימה עלולה להפוך במהרה להתנגדות חריפה גם לשלטון עצמו. זה קרה לא אחת במצרים ואף בירדן.

יתרה מזאת, הרי שישראל וארה"ב הכרחיות להמשך שרידותו של המשטר הירדני, אם בסיוע כלכלי ואם בצבאי ו/או מודיעיני. הסתה כנגד ישראל וארה"ב מדרבנת את ההמון הירדני לתקוף את המשטר אם וכאשר הוא נוקט מדיניות המשקפת שיתוף פעולה עם אחת מהן, גם כששיתוף הפעולה הכרחי לביטחון הלאומי של הממלכה.

המלך התחיל להתעורר

וזה מביא אותי לנקודה השנייה – בכך שהמשטר משמר את מערכת החינוך המסיתה הזאת, הוא מחייב את עצמו לדבוק ברטוריקה אנטי־ישראלית חריפה, המנוגדת לעתים קרובות לאינטרס הביטחוני של ירדן. כך, כבר כמעט התרגלנו לשמוע, בכל שנה בתקופת חודש הרמדאן, בכירים ירדנים מתחרים עם חמאס בשאלה מי רדיקלי יותר בשנאתו אל "הישות הציונית", כדי להוכיח לציבור שלו עצמו שהוא אכן ראוי לו.

על פי המסורת המוסלמית, הופקדה בידי הממלכה ההאשמית בירדן האחריות לשמור על מסגד אל־אקצא בירושלים, נכס שהפך במרוצת השנים לכזה שטמון בו הפוטנציאל להלהיט את העולם המוסלמי כולו. לפיכך, "הבעלות" או "ההגנה" עליו נחשקות על ידי קבוצות רבות בעולם המוסלמי, המתחרות זו בזו על הכבוד הזה.

כך החלה בשנים האחרונות תנועת חמאס – בעידוד איראני – לנסות "לתפוס בעלות" על המסגד, במטרה ליצור חוסר יציבות בקרב ערביי ישראל, ערביי מזרח ירושלים ומוסלמים במרחב הערבי. מדי רמדאן בשנים האחרונות, ככל שתנועת חמאס אימצה רטוריקה מסיתה כנגד ישראל, והאשימה אותה בניסיון לפגוע ו/או לכבוש את המסגד – כך החריף המשטר הירדני את הטון כנגד ישראל במעין תחרות על אותה הבעלות.

במקביל לאמור לעיל, הרי שאיראן החלה לקדם, בשיטתיות ובסבלנות אין קץ החל מ־1979, את מדיניות ההשתלטות שלה – ראשית על המרחב הערבי, ובשלב מאוחר יותר – על המערב. זאת, תוך זריעת אי־יציבות וכאוס בכל מדינה שמתאפשר לה לעשות זאת, במטרה לזכות בדריסת רגל והשפעה ולהקים בה נוכחות צבאית כלשהי: לעתים בדמות מיליציות שיעיות ולעתים באמצעות פרוקסי ערבי מקומי.

כך היא מינפה את השליטה של חמאס ברצועת עזה החל מ־2006 כדי לבסס את מעמדה במרחב הדרומי של ישראל, ואף חיזקה את אחיזתה תוך תמיכה גם בג'יהאד האסלאמי ובקבוצות טרור נוספות. כך היא פעלה לאורך השנים גם ביהודה ושומרון באמצעות חיזוק חמאס וחתירת התנועה תחת שלטון אבו מאזן והרשות הפלסטינית, הדוגלת באידיאולוגיה חילונית המנוגדת לתפיסה הדתית של חמאס ותנועות אסלאמיות אחרות.

גם בלבנון חיזקה איראן את חמאס, מעל ומעבר לתמיכתה הבלתי מעורערת בחיזבאללה כעושה דברה במרחב. כל זאת, תוך ערעור לבנון במישור הכלכלי והמדיני עד היסוד. בסוריה העקובה מדם הקימה איראן צבא של מיליציות שיעיות, וכך פעלה גם בעיראק, שהפכה ברבות השנים – ומאז נסיגתה של ארה"ב משם – למעוז איראני על גבולותיה של ירדן הקטנה.

אך טהרן אינה מסתפקת בכל זה, וחותרת ליצור רצף טריטוריאלי במרחב כולו עד הגבול הירדני עם ישראל. כך, בשקט ובערמומיות, פועלת איראן לחיזוק גורמים רדיקליים בקרב הפלסטינים בירדן עצמה, ולחיזוק נוכחות חמאס בשטחה.

ערעור היציבות בממלכה נועד להחליש עוד יותר את השלטון במדינה, ולגרום בבוא העת להמוני פלסטינים לנהור לגבול ירדן־ישראל, 300 קילומטר אורכו, וזה כבר מצב שצה"ל יתקשה לעצור ללא סיוע משמעותי מצבא ירדן, שיתקשה אף הוא לעמוד במשימה. רק בשבועות האחרונים ממש החלה הממלכה "להתעורר" לכאורה, כאשר התבטא המלך בחריפות כנגד ניסיונות בוטים של תנועת חמאס "לערער את יציבות הממלכה", כדבריו.

"הנסיך השחור" מטהרן

כשישראל פגעה ממש לאחרונה במטרה איראנית מובהקת על אדמת סוריה, היא פגעה, למעשה, בתפיסת העולם של שליטי איראן, שלפיה היא תוכל להשתלט על המרחב כולו ועל המערב, באמצעות ניצול גורמים קיצוניים מקומיים, בלי לערב את אנשיה במערכה ותוך הרחקת הלחימה מאדמתה שלה. כל זאת, תוך שהיא ממשיכה כמעט ללא הפרעה בהצטיידות בנשק בלתי קונבנציונלי ובבניית יכולות גרעין למטרות צבאיות.

מעניין לציין שלא נשמעו גינויים חריפים מדי כנגד הפעולה הישראלית מצד מדינות ערביות רבות במרחב, דוגמת מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ועוד. שכן, כל אותן המדינות, חרף הרטוריקה הלא־קלה שלהן כנגד ישראל, מבינות היטב את גודל האתגר שמציבה איראן בפני האזור כולו. מי שממאן להבין אלו מדינות המערב, שהיותן דמוקרטיות הופכת אותן לפגיעות יותר בפני ניסיונות חדירה מצד גורמים עוינים, כגון פעילי ארגון האחים המוסלמים הסוני מחד ותאי חיזבאללה שיעיים מאידך.

ובינתיים, איראן לא עוצרת כלל מלעשות הכל, כולל הכל, כדי לערער את היציבות בתוך ישראל עצמה. היא מזהה את השסעים והקרעים הפוטנציאליים בחברה הישראלית, כמו שזיהתה קרעים דומים בכל המדינות האחרות שערערה ופירקה מבפנים, ונוקטת צעדים שלא היו מביישים את "הנסיך השחור" של מקיאוולי במטרה לשסות איש ברעהו בתוך הבית.

היא עושה זאת באמצעות התחזות לישראלים ממחנות שונים ברשתות החברתיות, שנוקטים עמדות קיצוניות לכאן ולכאן. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים לייצר תאים שיעיים גם בקרב ערביי ישראל הסונים בערים ערביות במדינה, הגם שעד כה, בהצלחה מעטה בלבד. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים להבריח אמל"ח לגורמי פשיעה בחברה הערבית בתוך ישראל, ולמנף את תשתית הפשיעה הענפה שהשתרשה לה בחברה הערבית בישראל במשך העשורים האחרונים, ולא טופלה כראוי עד כה.

אם כן, כדי להבין את אופי וטיב הפעילות העוינת את ישראל בכל אחת מהזירות המדוברות לעיל, יש להבין את התמונה בכללותה ולהפסיק לטמון את הראש בחול.

אין למערב בכלל ולישראל בפרט הנמצאת, לפחות לפי שעה בחזית המאבק, את הפריבילגיה להתעלם מגודל האירוע, ועליהם להבין דבר אחד פשוט: אם איראן הצליחה למוטט את סוריה, לבנון, עיראק וחלקים משמעותיים מתימן וסודן – היא בהחלט בדרכה למוטט גם את ירדן, והיא תנסה בכל כוחה וייתכן שגם תצליח, למוטט את מדינת ישראל מבפנים. זו התוכנית. נותר לנו רק לא לשתף פעולה עם המזימה, ולהבין שאחדות היא יותר מסתם קלישאה נאיבית – אלא עניין של ביטחון לאומי.

פורסם במעריב, בתאריך 13.4.2024.

המתיחות הביטחונית בעקבות חיסולו בדמשק של הגנרל מוחמד רזא זאהדי ("חסן מהדווי") שבה והפנתה את אור הזרקורים לעבר טהרן, אחרי תקופה שבה איראן נהנתה מהסטת הקשב העולמי אל זירות הלחימה ומההתמקדות בשלוחיה העושים את מלאכתה.

ישראל כבר פגעה בשורה של קצינים ו"יועצים" איראנים במסגרת התקיפות שביצעה בסוריה לאורך החודשים האחרונים, אך עד כה מעמדם של הנפגעים אפשר לטהרן לבלוע את העלבון ולהסתפק בתגובות מדודות, שלא יסבכו אותה במערכה.

לעומת אלה, חיסולו של מהדווי, שעליו ישראל לא קיבלה אחריות רשמית, כבר נוגע בפיקוד הבכיר של משמרות המהפכה ונתפס כעליית מדרגה מצד ישראל – מה שמחריף את הדילמה שבפני הנהגת המשטר: כיצד להגיב בלי להסתבך.

מבחינת איראן, תגובה רפה מדי תשדר חולשה. תגובה קשה עלולה להוביל להתרחבות המלחמה, לסכן נכסים אסטרטגיים על אדמתה וברחבי המזרח התיכון, וגם עלולה לדרדר אותה להתנגשות ישירה עם ארה"ב.

אין טעם להכביר מילים על תרחישי התגובה האפשריים. הם מתוארים בהרחבה באמצעי התקשורת ועצם הדיון בהם מאפשר לדוברי המשטר האסלאמי להציג את ישראל כמורתעת וכחרדה, ולראות בכך דמי קדימה למחיר שהיא עוד צפויה לשלם.

למעשה, ההתפתחות הנוכחית מעמידה את הרפובליקה האסלאמית בפני מצב שאותו ביקשה למנוע, כשיצרה את המודל המתוחכם של הפעלת כוחות הפרוקסי. שיטה זו אפשרה לאיראן ליהנות מההצלחות של ארגוני החזית מבלי לשלם את המחיר, או לכאוב את כישלונותיהם, כלשון המליצה העוקצנית – "הצלחתם היא הצלחתנו, כישלונם הוא שלהם לבדם".

איראן הרגילה את העולם להשלים עם מצב שבו השולח לא נושא באחריות למעשיו של השליח. מציאות זו עודדה אותה להשקיע בבניית כוחות כאלה במזרח התיכון ובאזורים נוספים, לאמן אותם, לצייד אותם בנשק ובאמצעים טכניים, לממן אותם ולהפוך אותם לשחקני מפתח במדינותיהם ולכלבי התקיפה שלה מול אויבים משותפים, הנמצאים בשכנות להם. היא עשתה זאת ללא מטרייה גרעינית, ואפשר להסיק מה תרשה לעצמה לעשות אם תהיה לה יכולת כזו.

איראן כבר מזמן אינה בעיה מקומית או אזורית, אלא עולמית. ארה"ב צריכה להוביל את הטיפול בה, בשותפות עם בעלות בריתה, לא רק בהיבטי גרעין אלא גם בנוגע להפצת נשק, לחתרנות, להפעלתם של גורמי חזית, למימון טרור ולהנעתו. ממשל ביידן יכול לראות את ההתפתחות הזו כהזדמנות להציב גבולות חדשים להתנהלותו של המשטר בטהרן גם כעת, בישורת האחרונה שלפני הבחירות לנשיאות.

על רקע המעורבות המתריסה של איראן גם במלחמה באוקראינה ושותפותה הפעילה בציר הנגדי לארה"ב ולמערב, זוהי הזדמנות עבור ארה"ב לשקם את מעמדה במזרח התיכון, לחזק את החזית הפרו־מערבית ולהשפיע על הסדר העולמי.

כנגד החששות בוושינגטון מפני האפשרות שמדיניות כזו תערב את ארה"ב במלחמה שאינה רצויה לה, יש להעמיד את האפשרות שדווקא התרחבותה של המלחמה במזרח התיכון היא שתגרור את ארה"ב לכך. בעיני משטר האייתולות ישראל היא "השטן הקטן". היא עומדת בראש החץ של הציוויליזציה המערבית באזור הזה. לא צריך לנחש מיהו "השטן הגדול".

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.4.2024

ביום שישי הקרוב, יום שישי האחרון לחודש רמדאן, יצוין יום ירושלים העולמי, כפי שנקבע על ידי מייסד המשטר האסלאמי באיראן, האייתוללה חומייני. בתהלוכות, בטקסים ובהצהרות, יציינו אנשי ציר ההתנגדות בהובלת איראן את שאיפתם להשמיד את ישראל.

ביום הזה, המפגינים, מלובים על ידי הצהרות משלהבות החל במנהיג העליון עלי חמינאי, עבור במזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ויתר ראשי מערך השלוחים של איראן, שורפים את דגלי ישראל וארה"ב כדי לבטא את השאיפה הזו. כפי שהדגישו בכירים בצמרת הביטחונית של איראן בשנים האחרונות, השאיפה הזו כבר איננה תיאורטית בעיניהם אלא הפך ליעד בר-מימוש.

1. האם החלה ההתארגנות באיראן לקראת פעולת נקם? בתקשורת דווח שהמועצה העליונה לביטחון לאומי התכנסה אמש ב-9 בלילה וקבלה את ההחלטות הרלוונטיות. המועצה הזו היא הפורום הבכיר לקבלת החלטות באיראן, וחברים בה מפקד כח קדס קאא'ני, מפקד משמרות המהפכה סלאצי, הנשיא רא'יסי, וכמה בכירים נוספים. אחד מחברי הפורום הבכיר, יו"ר הפרלמנט קאליבאף, מסר הבוקר לתקשורת שישראל תיענש בחומרה.

2. נראה שהשלטונות הזדרזו להודיע על כך לציבור כדי לשקף מצג של נחישות לשמור על כבודה ותדמיתה של איראן , שנפגעה בעקבות חיסול זאהדי וששת הקצינים הנוספים שחוסלו ביחד איתו.

כבר למעלה מארבעה עשורים איראן השיעית מתכננת את גאולת העולם, לתפיסתה. בשיטתיות ובעקביות מעוררות פלצות, החל אבי המהפכה האסלאמית באיראן, האייתוללה רוחאללה חומייני, לתכנן את השתלטות השיעה, בהובלת טהרן, על העולם כולו. זה נשמע אומנם כמו סרט אימה דמיוני, אך זו המציאות הבלתי נתפסת שיש להתוודע אליה ולפעול על מנת לעצור אותה כאן ועכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

טהרן יצרה מכלול מפואר של "זרועות" (Proxies) שבאמצעותן היא פועלת ליישום חזונה החשוך. מבחינתה, מדובר בצבאות של "פועלים נחותים" בדמות הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון, שהם כזכור ערבים סונים, בעוד איראן השיעית איננה נמנית עם העולם הערבי.
הפלסטינים ושאיפותיהם הלאומיות מעניינות את איראן כקליפת השום. הסיבה שבגינה היא מעודדת, תומכת, מכשירה ומממנת את הג'יהאד האסלאמי, את חמאס ותנועות קיצוניות דומות נוספות, היא לצורך קידום הכאוס האזורי, שמקל עליה להשתלט על כמה שיותר שטח ולזכות בהשפעה ובמשאבים.

מספיק להעיף מבט על אזור קטן שכמעט אף גורם בעולם אינו עוסק בו, והוא ג'בל דרוז בסוריה. האזור היה מאוכלס באופן מלא על ידי דרוזים סורים בלבד במשך שנים ארוכות, כשהתקיימה הבנה שקטה בין שלטונו של בשאר אסד לבין הדרוזים, ולפיה הם לא יתערבו במעשיו והוא לא ירע להם. וכך היה במשך שנים. אלא שבשנים האחרונות ניתן לראות מגמה של השתלטות שיעית באזורים בבעלות הדרוזים – דבר שהקפיץ את בני המקום וגרם למאבקים עזים בינם לבין השיעים המקומיים, שניסיונות ההשתלטות שלהם מתבצעים בהובלה ובהכוונת איראן. בשקט, בסבלנות, בעקביות ובשיטתיות. כך נוהגת איראן בכל מקום שבו השלטון חלש ונוצרים כאוס וחוסר יציבות.

פועלה של ארה"ב לסילוק סדאם חוסיין, מנהיג עיראק הידוע לשמצה ששלט במדינה עד שנת 2003, יצר ואקום שאליו נכנסה איראן בחדווה. תחילה השתלטה איראן על מאגרי הנפט העיראקיים, מה שמזכה אותה בהכנסה עצומה של מאות מיליוני דולרים ליום. במקביל, החלה איראן בסבלנות ובעקביות לפעול לקידום היעד הבא – הנפט שמוחזק בידי יריבתה האסטרטגית סעודיה, מנהיגת העולם המוסלמי הסוני. בשנים האחרונות, עת התעוררה מהמורה בדמות ארגון דאע"ש הסוני, דאגה הזירה הבינלאומית לייצר קואליציה אפקטיבית ולחסל אותו, הפעם אף בעזרתה האדיבה של איראן. בכך חזרה טהרן להיות כוח בלתי מעורער במרחב, והמשיכה בחתירתה לייצור נשק להשמדה המונית והפקת אורניום לצורך קידום פרויקט הגרעין שלה.

במקביל, הקימה טהרן את חיזבאללה בלבנון, חיזקה את צבא החות'ים בתימן ואת המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. כאן כבר מדובר באוכלוסייה שיעית, הראויה והחשובה יותר לתפיסתה של איראן, ובעיקר נאמנה. לצורך יצירת מיליציות איראניות מוכשרות וחדורות אידיאולוגיה שיעית, נדרשים משאבים וחיילים. את המשאבים פועלת איראן להשיג באמצעות הנפט והברחות סמים מסיביות. את החיילים היא מייצרת באמצעי מטורלל כל כך, עד שקשה להאמין שהוא אמיתי: עידוד ילדות שיעיות במדינות השונות להיקשר ב"נישואי הנאה" – מונח שנטבע בעולם המוסלמי ומעניק היתר דתי הלכתי לנישואים "זמניים".

במסגרת אותם הנישואים ניתן "הכשר" לקיים יחסי אישות, ולאחר זמן קצר לפרק את ברית הנישואים. המולות באיראן אף הפכו את הנושא לחלק אינטגרלי מתוכניות הלימוד בעבור אותן בנות, ומדוע? משום שהילדים שנולדים במסגרת אותם "נישואי הנאה" נלקחים ועוברים אינדוקטרינציה דתית כדי להתגייס בבוא היום לאותן מיליציות שיעיות. אלו אותן המיליציות שפוגעות בנכסים אמריקאיים בעיראק ואותן מיליציות שמוכנות ליום הדין, עת טהרן תקרא להן למלחמה.

ישראל והסכסוך הפלסטיני־ישראלי מהווים תירוץ נוח לרתימת תשומת לב ערבית ומוסלמית, שכן שנאת ישראל ו"הציונים" היא נושא שיחסית בקונצנזוס. כך הצליחה עד כה איראן להרחיק את סעודיה מישראל ומיצירת קואליציה סונית־מערבית אפקטיבית שתפגע בתוכניותיה הגרנדיוזיות. בינתיים היא ממשיכה במאמציה לקידום תוכנית הגרעין, בעוד ארה"ב עסוקה בענייניה הפנימיים בשנת בחירות, וישראל טרודה ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בחזית הצפונית, וכמובן בהשבת החטופים.

מאבק זהותי בלתי מתפשר

בראייה היסטורית, מתקפת הכטב"ם הקטלנית שהביאה למותם של שלושת החיילים האמריקנים בירדן לא שיקפה בהכרח הסלמה בהתנהלות בין איראן לארה"ב, אף שביטאה הרחבה של המתקפות שמבצעות מיליציות עיראקיות פרו־איראניות נגד ארה"ב בחודשים האחרונים בעיראק וסוריה.

למעשה, מאז שנות ה־80 מקדמת איראן מסע טרור נגד ארה"ב כעוגן מרכזי בשאיפתה להשיג הגמוניה אזורית ולדחוק את ארה"ב. כבר ב־1983 קידמה איראן באמצעות חיזבאללה פיגוע תופת קטלני נגד בסיסי הכוח הרב־לאומי בביירות, שבו נהרגו 241 חיילים אמריקנים ו־58 חיילים צרפתים. חלקה הבכיר בפיגוע נחשף על ידי הסוכנות האמריקנית לביטחון לאומי (NSA) שקלטה תשדורת ממשרד המודיעין האיראני אל שגריר איראן בדמשק שבה הועברה ההוראה לקדם את הפיגוע בביצוע חיזבאללה ובסיוע כוחות משמרות המהפכה.

מאז שכללה איראן את תורת הפעלת השלוחים. בתהליך מדורג שנפרש על פני עשורים היא הקימה וטיפחה במזרח התיכון מערך מרשים של מיליציות וארגוני טרור שיעיים וסוניים, שאותם מימנה, אימנה וחימשה. כך עלה בידה להיאבק בארה"ב (וכן ביריבותיה הראשיות באזור – ישראל וסעודיה) ולא הותקפה על ידה. במלחמת איראן־עיראק (1988-1980) איראן השתמשה במערך השלוחים הזה כדי להילחם בסדאם חוסיין, ולהעניש באמצעות מתקפות טרור את סעודיה וארה"ב בגין תמיכתן בעיראק. בשנות ה־90 מערך השלוחים התרחב אף לאל־קאעידה, שקיבל מטהרן סיוע משמעותי לטובת מתקפות התופת בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה (7 אוגוסט 1998) שבהן נהרגו 224 אזרחים ונפצעו כ־4,000.

לאחר הפלישה האמריקנית לאפגניסטן ב־2001 חסות הטרור האיראנית כללה גם את הטאליבן (אם כי במידה מצומצמת יותר), שקיבל מימון, הדרכות ואמל"ח כדי להילחם באמריקנים. במלחמת עיראק (2011-2003) הפעילה איראן מערך טרור שכלל ארבע מיליציות שיעיות ושתי מיליציות סוניות. זאת במטרה למנוע מארה"ב להקים בסיס קדמי שממנו תפעל צבאית נגד טהרן.

לפי הערכת הפנטגון מ־2019, בשל הפעלת שלוחיה איראן נמצאה אחראית להריגתם של 608 חיילים וקבלנים אמריקנים במלחמת עיראק. עשור שנים אחר כך, במלחמת האזרחים בסוריה, הרחיבה איראן את מערך השלוחים שלה, והצליחה למנוע את הדחת אסד באמצעות שיגור מגוון מיליציות שיעיות עיראקיות, מיליציה אפגנית, פקיסטנית וחיזבאללה הלבנוני לסוריה.

ההצהרות בחודשים האחרונים מטהרן, וכן מצד בכירי מיליציות שיעיות בעיראק, שלפיהן המתקפות נגד האמריקנים בעיראק ובסוריה ייפסקו אם ארה"ב תורה לישראל להפסיק את המלחמה בעזה, אינן מותירות מקום לספק בדבר עמידתה של איראן מאחורי המתקפות הללו. אלו מבוצעות על ידי ההתנגדות האסלאמית בעיראק, שקיבלה אחריות גם למתקפה בירדן. זוהי מסגרת ארגונית הכוללת כמה מיליציות פרו־איראניות בעיראק, ובראשן כתאא'ב חיזבאללה, חוד החנית של המערך האיראני בעיראק.

בתדרוכים שונים לתקשורת האמריקנית מאז אותה מתקפה ממשל ביידן אותת על כוונתו שלא להיכנס לעימות עם איראן. אכן, מייד לאחר המתקפה הזדרזו בכירים איראנים להדגיש שטהרן אינה קשורה אליה, הגם שהיא מברכת עליה. בידול איראן ממתקפות שלוחיה הוא חלק מהותי מתורת הפעלת השלוחים.

לפחות לפי שעה לא נראה שפני האזור להסלמה. סימנים רבים מעידים שארה"ב תחת ממשל ביידן לא תחרוג ממדיניותה, ולא תכה באיראן למרות חלקה הבכיר במתקפה שבה נהרגו שוב חיילים אמריקנים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31.1.2024.

ישראל חייבת לפעול נגד איראן במסגרת דוקטרינת הביטחון הישראלית שהיא נדרשת לגבש מחדש לאחר ה-7 באוקטובר. במסגרת ההגנה על גבולותיה, היא אינה יכולה להסתפק בלחימה נגד שלוחיה של איראן אלא צריכה להציב למטרה את איראן, בהתאם לתפקיד הקריטי שלה בערעור ביטחונה של ישראל.

מאז ה-7 באוקטובר ניטשת מחלוקת באשר למידת מעורבותה של איראן במתקפת חמאס, בדגש על השאלה האם ידעה מראש על המתקפה והייתה שותפה לתכנונה. גם אם טהראן לא ידעה על המתקפה, אחריותה לטבח ולטרור המזוויע מצד חמאס ברורה לכול. למעשה, חמאס לא יכול היה לבצע את המתקפה ללא הסיוע השיטתי שקיבל מטהראן לאורך עשרות השנים.

מבין המידע שפורסם מאז המתקפה, התחדדה האחריות והמעורבות האיראנית. ראשית, ראשי הזרוע הצבאית של חמאס עמדו בקשר שוטף עם ראשי המערכת הביטחונית באיראן, ותכננו איתם את מהלכיהם נגד ישראל. בריאיון לתקשורת האיראנית, ב-8 בנובמבר, הדגיש אסמאעיל כות'רי, כיום חבר ועדת חוץ וביטחון במג'לס האיראני, ובעבר מפקד בכיר במשה"מ (שימש בין היתר כמפקד כוחות משה"מ בטהראן), את שותפות מפקד כוח קודס במשה"מ, קאסם סולימאני (שחוסל ע"י ארה"ב בינואר 2020), בתכנון מתקפות חמאס.

כות'רי הצהיר שמפקד הזרוע הצבאית בחמאס, מוחמד דף, תכנן ביחד עם סולימאני רבים מהמבצעים של חמאס, ולכן "היכולת הדרושה למבצע הזה אינה נוגעת ליום או יומיים אלא חוזרת כמה שנים אחורה". מעבר לתכנון, כות'רי הזכיר את אחריותה של טהראן לבניין הכוח של חמאס באומרו ש"חזית ההתנגדות מילאה את ידיהם של חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, ולכן חמאס ביצעה את המבצע הזה באמצעות יכולות גבוהות". שיתוף הפעולה האינטנסיבי הזה נמשך גם לאחר חיסול סולימאני, ושרד את המשבר ביחסי איראן-חמאס בעקבות תמיכת חמאס במורדים הסורים. כזכור, בשנים הראשונות לפרוץ המלחמה בסוריה פינתה חמאס את מפקדותיה מסוריה לקטר, ומחבלים מהזרוע הצבאית שלה אף השתתפו בקרבות לצד המורדים נגד כוחותיו של אסד.

עם זאת, היא שינתה את מדיניותה בהמשך, וביתר שאת לאחר שהסתבר שאסד הצליח לשרוד בעקבות התמיכה שקיבל מרוסיה ומאיראן. היחסים בין אסד לחמאס לא שוקמו במלואם מאז (למרות הפגישה ההיסטורית בדמשק בין אסד לבכירי חמאס, ח'ליל אל-חיה ואוסמה חמדאן, באוקטובר 2022). עם זאת, מסתמן ששיתוף הפעולה בין איראן לזרוע הצבאית בחמאס נמשך לאורך השנים, למרות ניסיונה של איראן לחתור תחת חמאס ברצועת עזה, בעיקר באמצעות הקמת ארגון מתחרה לחמאס, אל-צאברין, ב-2014.

כך, במאמר שפרסמה בדצמבר הסבירה חוקרת הזירה הפלסטינית, לילא סאורת (Leila Seurat) ממכון המחקר The Arab Centre for Research and Political Studies, שהפגינה את נגישותה לחמאס באמצעות ראיונות שקיימה עם בכירי הארגון בעזה ובלבנון, שבכירי הזרוע הצבאית, ובראשם סגן מפקד הזרוע, מרואן עיסא, שמרו לאורך השנים על יחסים איתנים עם איראן, חרף הפגיעה ביחסי איראן-חמאס בצל המלחמה בסוריה. במסגרת זאת, ציינה, "נהג עיסא לבקר בטהראן כל אימת שהתאפשר לו".

זאת ועוד, הצהרות מטהראן אף חידדו את ההבנה לגבי תרומתה המכריעה של טהראן בפיתוח מערך המנהרות של חמאס. בריאיון לתקשורת האיראנית באמצע נובמבר סיפר הפרשן האיראני אמיר מוסוי, המקורב לחוגי המשטר בטהראן ונחשב לאחד משופריו הראשיים לתקשורת הערבית, שסולימאני הפקיד בידי חמאס טכנולוגיות מתקדמות לטובת קידום מערך התת-קרקע שלו. לדבריו, חמאס קידם את המערך הזה בזכות פיקוח ישיר של סולימאני על הציוד הטכנולוגי שהפקיד כוח קודס בידי חמאס, ושבזכותו הצליחה חמאס להקים ברחבי עזה מערך תת-קרקע משוכלל. בהקשר זה הסביר שמחבלי חמאס בנו את המנהרות כך שתהיינה עמידות בפני הכנסת גזים רעילים או ניסיונות להציפן במים.

לצד זאת, בראשית ינואר חשף צה"ל תשתית טרור ורכיבי ייצור ופיתוח טילים מדויקים של חמאס בהנחיה איראנית בדרג' תופאח שבצפון רצועת עזה. חשיפה זו מחדדת את הידיעה שאיראן הבריחה ידע מתקדם לרצועת עזה, באמצעות הדרכות שהעבירה למומחי חמאס והג'יהאד האסלאמי בשטחה (כפי שהצהיר בפומבי נציג הג'יהאד האסלאמי בטהראן, נאצר אבו-שריף, בריאיון לתקשורת בנובמבר 2018). גם ההכשרות שקיבל בטהראן מוחמד זווארי (חוסל ב-2016), ממקימי מערך הכטב"מים של חמאס, ממחישות את נחישותה של טהראן לייצא את הידע שלה לידי חמאס בעזה, כצלע משלימה למערך המנהרות שנתקל בקושי מסוים לאחר שמצרים תחת סיסי פעלה מולו באופן חלקי.

יחסי איראן-חמאס אינם יחסי מרות אלא שותפות אסטרטגית, שבמסגרתה טהראן מציידת את חמאס במיטב הטכנולוגיות והאמל"ח שברשותה. במסגרת דוקטרינת הביטחון החדשה שישראל נדרשת לגבש, היא אינה יכולה להשלים עם החתרנות האיראנית ברצועת עזה. לפיכך, כאקט משלים לשליטה צבאית ישראלית ברצועת עזה ולהקמת מערך מסכל בציר פילדלפי או בסביבתו, היא חייבת לפעול ישירות נגד איראן. זאת בהתאם לצפי שתשאף לשקם את חמאס לאחר המלחמה, בהיותה "ראש התמנון" והספק העיקרי שמאמן, מממן, מחמש ומצייד את חמאס.

בהתאם לכך, ולאור אחריותה של איראן גם לקידום הטרור בגבולה הצפוני של ישראל, על ישראל לאמץ אסטרטגיה חדשה ועדכנית כהגנה עצמית נגד הפעילות שאיראן מקדמת להשמדת ישראל באמצעות כיתורה תחת איום משמעותי בלתי נסבל. תכליתה תהיה למנוע תקומה והתבססות של מליציה המגובה בידי איראן בגבולות ישראל. במסגרת זאת, נהיר כי לצד מאמציה השוטפים ברצועת עזה, על ישראל לפגוע ישירות בתוך איראן באותן היכולות שאיראן מעניקה לשלוחיה באזור, לצד המשך פעילותה נגד כוח קודס. כך, עליה לקדם מתקפות ממוקדות נגד יכולות הכטב"מ ותוכנית הטילים של איראן, מתוך הנחה מבוססת שאמל"ח שקיים בידי איראן מגיע בסופו של דבר לשלוחיה באזור.

לצד זאת, ישראל אינה יכולה לאפשר את המשך המימון שטהראן מעניקה לחמאס. לכן, לצד מדיניות הסנקציות, שהוכח שאין בכוחה למנוע לחלוטין את המשך המימון האיראני, על ישראל לקדם חנק של המקורות הכספיים שבאמצעותם איראן מעבירה את המימון, כולל חלפני כספים שבאמצעותם מתבצעות עסקאות חוואלה עם חלפנים מרצועת עזה.

הפעילות האינטנסיבית הישראלית המוצעת נגד איראן אינה צפויה להביא למלחמה עם איראן, ראשית משום שטהראן תחשוש שמלחמה כזו תשחק לידי ישראל כיוון שתאפשר לה לתקוף את מתקני הגרעין שלה. שנית, לאור משבר הלגיטימציה המתמשך שהמשטר סובל ממנו ספק רב אם יבחר להכניס עצמו למלחמה שתסכן את שרידותו מבית. שלישית, טהראן מבינה שבתרחיש של מלחמה נגד ישראל תתקשה ארה"ב לעמוד מנגד ותיאלץ להשתתף במלחמה כנגזרת מחשיבותה האסטרטגית של ישראל עבור מדיניות ארה"ב באזור, ושותפות הערכים הקושרת בין ישראל לארה"ב בברית עמוקה.

סיכול בכיר חמאס, רב המחבלים סאלח עארורי (בתעתיק: צאלח עארורי), המיוחס לישראל, העלה שוב לסדר היום את שאלת כדאיות הסיכולים הממוקדים. לאורך שנות קיומה, יוחסו לישראל שורה ארוכה של מבצעי חיסול שהתפרשו על פני מדינות רבות, והותירו רבים בתמיהה ובקנאה עמוקה אודות יכולות הביצוע המתקדמות שהפגינה. מבצעי החיסול מצריכים שליטה מודיעינית שתאפשר את תכנונו וביצוע מיטבי, שמושג באמצעות יכולות התקפיות אנושיות וטכנולוגיות מתקדמות.

מהי מטרתם של מבצעי סיכול ממוקד? האם מבצעים אלו הוכיחו את עצמם? נראה שניתן לשאוב תשובות לשאלות הללו אם נעמיד למבחן תוצאות של חיסולים קודמים המיוחסים לישראל.

המטרה האסטרטגית

ראשית, הסיכולים הממוקדים מבטאים את נכונותה של ישראל למאבק עיקש נגד מקור איום משמעותי. מטרתם העיקרית היא להסיר מתמונת הלחימה אישיות שמשמשת קלף חשוב בידי האויב, בין אם באמצעות מהלכים שהיא מקדמת כדי להקנות לו יכולות שונות, בין אם היא מכשירה מחבלים לקראת פיגועי התאבדות, או בעצמה עומדת לבצע פיגוע התאבדות. מבצעי סיכול הירואים שונים המיוחסים לישראל העידו על נחישותה להבטיח את ביטחונה, ולמנוע מהאויב לקדם צעדים הרסניים משמעותיים מולה, או לכל הפחות לבטא בעקביות וביצירתיות את שאיפתה לכך.

מטרה נוספת של הסיכולים היא להטמיע בקרב האויב את התחושה שבמקביל לפעילותו נגד ישראל, הוא עצמו הופך, במובן מסוים, מרודף לנרדף, כיוון שעליו לעסוק גם בביטחונו האישי. על האויב גם לשקול האם כדאי לו להמשיך ולקדם פעילות משמעותית מסוימת נגד ישראל, ביודעו שסכנת חרב חיסול מונחת על צוואריו.

לא תמיד יש יורש ראוי

מבקרי הסיכולים הממוקדים טוענים כי הסיכולים הממוקדים חסרי תוחלת ממשית. לשיטתם לכל אישיות, בכירה ככל שתהא, יש מחליף, שלעיתים מתעלה על קודמו – כפי שקרה לאחר שנסראללה ירש את מזכ"ל חיזבאללה (בתעתיק: חזבאללה) עבאס מוסאוי ב־1992, וחלק מהחיסולים שבוצעו בעבר גררו פיגועי נקמה קשים שגבו את מותם של ישראלים רבים – כפי שארע לאחר חיסול מהנדס חמאס יחיא עיאש ב־1996.

עם זאת, קיימים מקרים בולטים בהם הסיכול הממוקד הוכח כאפקטיבי. מבין הדוגמאות הבולטות ניתן לציין את חיסול עמאד מוע'ניה, רמטכ"ל חיזבאללה, בפרבר דמשק ב־2008, אשר שלל מארגון הטרור אסטרטג־על בעל יכולות וכישורים נדירים שהוכחו במגוון רחב של פיגועי טרור קשים שהוביל נגד ישראל. בהתאם לכך, עד היום הארגון לא התאושש מחסרונו, ולא מצא בקרבו מחליף ראוי עבורו. כפי הנראה, ספק אם איראן כבר הצליחה להעמיד למחסן פח'רי־זאדה, שהוגדר כ"אבי הפצצה האיראנית", וחיסולו ב־2020 יוחס אף הוא לישראל, יורש ראוי ובעל ידע רלוונטי נרחב. על כל פנים, בנוסף לניסיון להאט את התקדמותה של תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, החיסול שימש מסר לטהראן ולמדעניה שפיתוח התוכנית יסכן את חייהם של מדעניה הבולטים.

מסר לטרור, אך לא רק

לצד זאת, לעיתים קרובות נראה שלישראל לא עמדה אפשרות אחרת, והיא נאלצה לבצע את מבצע החיסול כצעד מנע מגננתי. למשל, חיסול מנהיג חמאס השיח' אחמד יאסין ב־2004, התבצע בעקבות שורה ארוכה של פיגועי התאבדות שבוצעו בהשראתו, לאחר שהכשיר את המחבלים המתאבדים או הטיף לבצע פיגועים כאלה בהם נהרגו מאות ישראלים. חיסוליהם של המחבלים השותפים לטבח הספורטאים במינכן 1972 היה צעד מגננתי חשוב, מכיוון שהעביר מסר ברור הן לטרור הפלסטיני והן לציבור הישראלי, שישראל תבוא בחשבון עם כל מי שיהיה שותף לביצוע פשע נוראי מעין זה.

לכאן בדיוק נכנסת תמיהתם של מבקרי מבצעי הסיכול הממוקד. האם חיסול משתתפי טבח מינכן שינה במשהו את המוטיבציה של המרצחים הפלסטינים להוסיף ולטבוח בישראל? שאלה דומה ניתן להציב גם למול מבצעי חיסול אחרים שיוחסו לישראל ברבות השנים, כדוגמת חיסול מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי (בתעתיק: הג'האד האסלאמי), פתחי שקאקי, במלטה ב־1995, שלאחריהם לא נפגעה המוטיבציה של אויביה להמשיך ולפגע בה, ויכולותיהם שוקמו כעבור זמן מה.

לפיכך, נראה שהתשובה לשאלה הזו נחלקת לשלושה: ראשית, הסיכול הממוקד הוא בבחינת עשיית צדק עם מי שגובה את חייהם של ישראלים. שנית, מבצעי החיסול אינם מהווים ברובם תרופת פלא שלאחריהם אמור להיכון שלום, אלא משמשים צעד מנע הכרחי ואמצעי לשדר לאויב את נחישותה של ישראל להתגונן בתקיפות הדרושה, תהא אשר תהא העמידה האיתנה שתצטרך להפגין לשם כך.

בנוסף, התקפלות והפגנת חולשה מול האויב הינם חסרי תכלית ורק יזמינו עוד לחצים ומסעי הרג מצדו. בסופו של דבר, חשוב גם לזכור כי חמאס וחיזבאללה משקיעים מאמצים אדירים כדי להפעיל מערכת הסתה משומנת שמטרתה להכשיר דורות שלמים שיוסיפו להילחם נגד קיומה של ישראל, ולכן המוטיבציה לפגע בה מחייבת אותה לנקוט בכל האמצעים שעומדים לרשותה כדי להבטיח את ביטחון אזרחיה.

צורך בחשיבה מושכלת

עם זאת, נראה ששאלת כדאיותם של הסיכולים הממוקדים מצריכה בחינה של כל מקרה לגופו. כך, לצורך העניין, החיסולים המיוחסים לישראל בעשור האחרון בסוריה נגד בכירים בכוח קדס במשמרות המהפכה, לא גררו תגובה משמעותית ובלתי נסבלת מצד איראן. גם מגוון הסיכולים הממוקדים שביצעה ישראל בעזה נגד שורה ארוכה של טרוריסטים בכירים בחמאס (עבד אל־עזיז רנתיסי, אחמד יאסין, אסמאעיל אבו־שנב, ג'מאל אבו־סמהדנה, אבראהים מקאדמה, יאסר טה ועוד) במהלך השנים 2003־2005, פגעו קשות בחמאס, שהשתקם בחסות ההתנתקות. לעומת זאת, חיסול מוסאוי ב־1992 גרר לא רק פיגועי תופת קשים מצד חיזבאללה נגד יעדים ישראלים בבואנוס איירס (1992 – 29 הרוגים, 1994 – 85 הרוגים), אלא גם שינוי אסטרטגי במתכונת הפעולה של חיזבאללה, שהאיץ את פעילותו נגד ישראל והחל לשגר קטיושות לעברה.

קשה לחזות מראש כיצד יגיב האויב למול סיכול ממוקד כזה או אחר, אך בכירים מודיעיניים שלמידת האויב על כל מאפייניו ומרכיבי ההתנהלות שלו אמורה להיות לחם חוקם, צריכים להיות כשירים כדי להחליט באשר לכדאיות של מהלך מעין זה, באופן פרטני. בשורה התחתונה, ישראל מוקפת אויבים וממוקמת בסביבה בעלת תרבות קשוחה, ולכן נראה שהחיסולים צריכים לשמש כלי חשוב בארגז הכלים שלנו, ובתנאי שיופעל בצורה נבונה ומושכלת.

פורסם בגלובס, בתאריך 4.1.2024.