במשך שנים הפכה הטענה כי "בעידן המודרני אין עוד ניצחונות מוחלטים" לאחת מהנחות היסוד של החשיבה האסטרטגית המערבית. מלחמות אינן מוכרעות, כך סברו – לכל היותר ניתן להרתיע, לשחוק, להכיל איומים או לנהל סיכונים. מושגים כמו הכרעה, הכנעה וניצחון מוחלט נתפסו כשרידים אנכרוניסטיים של עולם ישן. מלחמת איראן קברה את ההנחה הזו מן היסוד.

ניצחון מוחלט אינו השמדה טוטלית של צבא היריב או חורבן מלא של מדינתו; כך לא הוגדר ניצחון גם אצל גדולי המצביאים בהיסטוריה. אלכסנדר הגדול לא השמיד את הצבא הפרסי בגאוגמלה, נפוליאון לא מחק את צבאות אוסטריה באוסטרליץ, ושוורצקופף לא חיסל את כל הכוחות העיראקיים ב־1991. בכל המקרים הללו הושגה תוצאה אחת מכרעת: היריב איבד את יכולתו לכפות את רצונו, ונכפה עליו רצונו של המנצח. זו ההכרעה. זו ההכנעה. זו מהותו של ניצחון מוחלט.

האמצעי הפך למטרה

המערב אימץ תפיסה שונה. הוא התמקד בגריעת יכולות, חיסול מפקדים, לחץ כלכלי והפגנת עליונות טכנולוגית. ההנחה הייתה ששילוב של מכות כואבות ומתמשכות יוביל את היריב לשנות את התנהגותו, גם בלי הכרעה של ממש. גישה זו עמדה בבסיס מלחמות לבנון השנייה, מבצע "צוק איתן" ומדיניות ההכלה מול חמאס – והיא שהשפיעה גם על ההתמודדות מול איראן.

אלא שהגישה הזו טשטשה את ההבחנה בין אמצעי למטרה. הרתעה, שחיקה וענישה הן כלים מועילים, אך הן אינן מטרת המלחמה. מטרת המלחמה היא לכפות רצון. כאשר האמצעים הופכים למטרה, המלחמה חדלה להיות מכשיר להכרעה והופכת לכלי לניהול סכסוך מתמשך.

איראן, לעומת זאת, פעלה לפי ההיגיון האסטרטגי הנצחי. היא זיהתה את מרכז הכובד של יריביה – מיצרי הורמוז, עורק הדם של הכלכלה העולמית – וריכזה בו את מאמציה. היא ספגה מכות כבדות, אך הצליחה להפוך את פתיחת המיצרים למטרה העליונה של ארצות הברית.

ברגע זה השתנה אופי המלחמה. בתחילתה ביקשה וושינגטון לכפות את רצונה על טהרן; בסופה היא רק ביקשה שאיראן תחדל לכפות עליה את רצונה. זהו המבחן הפשוט והברור ביותר להכרעה: הרגע שבו צד אחד מפסיק לשאול מה הוא יכפה על יריבו, ומתחיל לשאול מה עליו לתת כדי שהיריב יחדל לכפות עליו.

מטכנולוגיה למצביאות

גם לישראל יש כאן מסר מחייב ומדאיג. צה"ל הוכיח עליונות טכנולוגית, מודיעינית ומבצעית מרשימה, אולם עליונות זו לא תורגמה להכרעה אסטרטגית מלאה. הסיבה אינה מחסור באמצעים, אלא חשיבה מצביאותית שטרם חזרה לעקרונות הקלאסיים. הטכנולוגיה כבר קיימת, העוצמה כבר קיימת, העליונות כבר קיימת. צריך רק מצביאות שתכיר בתקלה, תחקור אותה לעומק ותתקן אותה – תפיסה אסטרטגית שמזהה את מרכז הכובד של היריב ומכוונת אליו את כל המאמץ.

הלקח המרכזי של מלחמת איראן אינו קשור רק לגרעין או לטילים. הוא זה: ניצחון מוחלט עדיין קיים. מרכזי כובד עדיין קיימים. מדינות עדיין מסוגלות לכפות רצון. עקרונות המלחמה לא השתנו – מה שהשתנה הוא רק האמונה של חלק גדול מהמערב בקיומם.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן מי שזיהה את מרכז הכובד של יריבו וכיוון אליו את עיקר מאמציו, השיג הכרעה גם מול עליונות מספרית או טכנולוגית. לעומת זאת, מי שמסתפק בצבירת הישגים טקטיים ומדידת הצלחה בנזק שהוא גורם, עלול לראות את כל הישגיו מתפוגגים ברגע אחד.

השאלה העומדת כיום בפני המערב, ובמיוחד בפני ישראל, היא האם נשוב לחשוב במונחים של הכרעה והכנעה, או שנמשיך בדרך של ניהול סיכונים ושחיקה מתמשכת. התשובה לא תקבע רק את תוצאת המערכה הנוכחית; היא עשויה לעצב את מאזן הכוחות העולמי ואת עתיד הציוויליזציה המערבית בשנים הבאות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

איראן מנסה בימים אלה לכפות על ישראל משוואת הרתעה חדשה, שתצמצם את חופש הפעולה הישראלי ותשקם את מעמדה האזורי שנפגע קשות בשנים האחרונות.

על פי משוואה זו, כל פעולה ישראלית משמעותית נגד חיזבאללה בלבנון, ובפרט בדאחיה בבירות, תגרור תגובה איראנית ישירה נגד ישראל. במקביל, טהרן מבקשת להרחיב את המשוואה גם לסוגיית הנוכחות הצבאית הישראלית בדרום לבנון, תוך איום בהסלמה אם ישראל תמשיך את פעילותה הקרקעית ולא תיסוג מהשטח.

מסרים אלה עלו באופן ברור בדברי שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, בפני שגרירים זרים בטהרן, וכן בהצהרת מפקדת ח'אתם אלאנביאא. בהצהרותיהם ביום שלישי (16 ביוני) בקשו שני הגורמים ביקשו להעביר מסר אחיד: איראן רואה עצמה בעלת זכות וטו על היקף הפעולה הישראלית בלבנון, והיא מצפה מישראל להתאים את צעדיה לקווים האדומים שהיא משרטטת.

מנקודת מבטה של טהרן, הצלחתה לכפות משוואה כזו חיונית לשיקום ההרתעה האיראנית. מאז מתקפת 7 באוקטובר ספגו איראן ושלוחיה שורת מכות קשות. חיזבאללה איבד בכירים, תשתיות ואמצעי לחימה, ומצבו הקשה משתקף ביתר שאת בהיחלצות האיראנית להגנתו מפני ישראל; החות'ים נפגעו, גם אם באורח מוגבל; חמאס נפגע באופן חסר תקדים, ומעמד איראן כמי שמובילה את "ציר ההתנגדות" נסדק. בנסיבות אלה, המשטר האיראני מבקש להוכיח כי למרות הפגיעות שספג, הוא עדיין מסוגל להכתיב כללי משחק לישראל ולכפות עליה מגבלות.

אלא שהיסטוריית היחסים בין ישראל לאיראן מלמדת שהתקפלות מול איומים איראניים אינה מביאה לרגיעה, אלא דווקא מעודדת את המשטר להחריף את דרישותיו. הרפובליקה האסלאמית פועלת לאורך השנים מתוך תפיסה שלפיה נחישות מול יריב מניבה הישגים, בעוד שוויתורים נתפסים כחולשה שניתן לנצל. כשאיראן מזהה שהפעלת לחץ מובילה לנסיגה מצד יריביה, היא נוטה להגביר את הלחץ ולהרחיב את דרישותיה.

לפיכך, הסוגיה שעל הפרק אינה רק דרום לבנון או הדאחיה בבירות. מדובר במאבק רחב יותר על עיצוב כללי המשחק באזור. אם ישראל תקבל את העקרון שלפיו איראן רשאית לקבוע אילו מטרות מותר לה לתקוף ובאילו תנאים מותר לה להפעיל כוח, היא תמצא עצמה בעתיד מול שורה ארוכה של קווים אדומים נוספים. היום מדובר בדאחיה ובדרום לבנון, אך חשוב לזכור שאיראן אינה רואה במאבק מול ישראל עימות נקודתי או מוגבל. בכירים איראנים רבים הצהירו שיעדם האסטרטגי הוא חיסולה של ישראל.

לפיכך, התייצבות מחודשת של חיזבאללה על גבול הצפון ושיקום ציר ההתנגדות אינם מהווים בעיני טהרן יעד בפני עצמו, אלא שלב נוסף בבניין הכוח האזורי. מצב כזה עלול להציב את איראן ואת שלוחיה בעמדת זינוק נוחה יותר לקידום חזונם נגד ישראל, כאשר יגיעו למסקנה שהתנאים האזוריים והצבאיים בשלו לכך.

ישראל נאבקת אפוא מול ניסיון איראני לעצב מחדש את מאזן ההרתעה האזורי. מטרתה של טהרן היא להפוך כל פעולה ישראלית משמעותית להחלטה הכרוכה במחיר ישיר מצד איראן, ובכך לצמצם בהדרגה את מרחב הפעולה הישראלי.

עמידה נחושה כאינטרס אסטרטגי

הצלחתה במהלך כזה תעניק לה הישג אסטרטגי חשוב גם ללא עימות צבאי רחב. לכן, לצד המשך הפעלת הלחץ הצבאי על חזבאללה, ישראל חייבת לפעול מול ממשל טראמפ כדי להבהיר כי קבלת המשוואות האיראניות מנוגדת לאינטרסים האמריקאים כיוון שתחזק את איראן ותקדם אותה לקראת התנעה מחודשת של חזון השמדת ישראל. גם הצעת טראמפ להשאיר את הטיפול בחיזבאללה למשטר א-שרע הסורי מסוכנת משום שתחליף את האיום הנוכחי באיום ג'האדי-סוני בגיבוי מעצמתי-טורקי.

דווקא משום כך, עמידה ישראלית נחושה מול האיומים האיראניים היא אינטרס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. אין פירושה בהכרח הסלמה בלתי מבוקרת, אלא דחיית הניסיון האיראני לכפות משוואות חדשות באמצעות איומים.

במזה"ת, ובוודאי מול המשטר בטהרן, ויתור על חופש הפעולה מתוך חשש מהסלמה אינו נתפס כאקט של אחריות, אלא כהזמנה ללחץ נוסף. ההיסטוריה מלמדת שככל שאיראן מזהה נחישות מולה, כך גובר הסיכוי לרסן את שאיפותיה. וככל שהיא מזהה היסוס, כך גובר תיאבונה להרחיב את גבולות הכוח וההשפעה שלה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 17 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"אני חושב שיש גורמים בישראל שאוהבים את ההסכם" עם איראן, טען אתמול סגן נשיא ארה"ב ג'יי. די ואנס, ובהמשך גם הביע את דעתו שישראל תצטרף לבסוף למתווה הביניים שגובש עם טהרן. ואנס אינו טיפש, והוא יודע היטב שההסכמות בין הצדדים התקבלו בתמימות דעים כמעט מוחלט בארץ כהתפתחות שאיננה חיובית. הוא עצמו אמר לפני שבוע כי ייתכן שישראל לא תאהב את ההסכם, ושהוא נועד לשרת את האינטרסים של ארה"ב.

ואכן, הסכם הפסקת האש לא מקדם אפילו מעט את האינטרסים שלנו. אפילו ההפך: הוא עשוי לפגוע ביכולת התמרון שלנו בלבנון, ומעניק לגרועים שבאויבינו חבל הצלה בדמות אשראי של מזומנים בדיוק ברגעים שהם היו הכי זקוקים להם, כשמצבם היה נואש.

אבל משהו מטריד לא פחות מההסדר הזה הוא התנאים שהולכים ונחשפים להסכם הגרעין המתגבש, שהמשא ומתן עליו ייפתח בימים הקרובים. בעוד שבישראל חוששים כי איראן עשויה לנצל את 60 הימים של המגעים לפריצה לגרעין, דאגה לא פחות סבירה היא שהאיראנים יתנהלו באיטיות יותר כעת, ימצאו פרצות בסיכומים ויפעלו מתחת לרדאר במעלה הדרך, כאשר העיניים יהיו פחות ערניות, כדי להתקדם בבטחה ובשקט לעבר הפצצה הגרעינית.

קשה לערוך השוואות בין הסכם שנחתם לפני יותר מעשור, בתנאים טכנולוגיים ומבצעיים אחרים, ובין מזכר הבנות שטרם נחשף וכוונות להגיע למשא ומתן. אך הנכונות האמריקנית לבוא לקראת האיראנים בשורת נושאים מדאיגה במיוחד, ומעלה את החשש מגיבושו של הסכם שעשוי להיות לא פחות גרוע מזה שחתם עליו הנשיא ברק אובמה ב-2015.

יתרה מכך, התנאים הבסיסיים שאיתם מגיעה ארה"ב לשולחן המשא ומתן מניחים את התשתית להסכם שהאיראנים יכולים לחיות איתו היטב, במיוחד בתמורה לתמריצים הנכונים. הם כה דומים לדרישות שהציבה הרפובליקה האסלאמית טרם המלחמה, לפי הדיווחים, עד שהם מעלים את התהייה מדוע בכלל חשוב האמריקנים לצאת לקרב. זו הסיבה להנחה שעל אף רצון לאופטימיות, יש בהחלט סיכוי רב שהצדדים יגיעו להסכם גרעין כלשהו.

עניין אחד נוגע למה שייעשה עם החומר האורניום המועשר לרמה גבוהה שמצוי באיראן, שכ-400 קילוגרמים ממנו, המועשרים לרמה של 60 אחוזים, קבורים כנראה באספהאן. בשבועות האחרונים דיבר על כך טראמפ לא פעם, אך חלה התפתחות בדבריו עם הזמן: במקום להתעקש על הוצאת החומר כולו מאיראן, לצד חומר נוסף שמועשר לרמות נמוכות יותר, הוא מוכן כעת להסכים לדילול מפוקח שלו בתוך שטחי הרפובליקה האסלאמית.

מדען הגרעין הבכיר דיוויד אולברייט, איש סבא"א לשעבר, ציין כי דילול החומר המועשר ל-60 אחוזים בחזרה לרמה של 4-5 אחוזים מותיר פתח נרחב לפריצה מהירה, שכן עיקר העבודה הקשה נעשית בתחילת הדרך, לרמות נמוכות יותר. לדבריו, הרבה יותר בטוח להוציא לחלוטין את החומר מאיראן, מה גם שיש לה המון חומר מועשר לרמות נמוכות יותר – שבפני עצמו מהווה בעיה.

זו גם הבעיה במה שהן הנשיא דונלד טראמפ, הן סגנו ואנס ציינו בימים האחרונים: הם יאפשרו לאיראנים להעשיר ברמות נמוכות יותר. יש בכך כמה בעיות, כולל אפשרות ההסתרה, אך בעיקר הנחת התשתית, הידע והציוד הדרוש להעשרות ברמות גבוהות יותר. יתרה מכך, כאמור, עיקר העבודה של ההעשרה נעשית לרמות הנמוכות, כך שאם יוכלו האיראנים להעשיר לרמה של 3 אחוזים, בערך, הם כבר עשו יותר ממחצית העבודה.

כמו כן, לאחר הביקורת הקשה של טראמפ על ההסכם מ-2015 ו"סעיפי השקיעה" שהוכנסו בו, דווקא כעת הוא מוכן שוב לדון באפשרות של איסור מוחלט על העשרה לפרק זמן מוגבל, בין 20 ל-15 שנה – כשהצהיר שהוא עשוי להתפשר על 15 שנה. אלה תנאים בעייתיים, שכן לאחר 15 שנה יותר לאיראן להעשיר בגלוי, וכל זה עוד מבלי לקחת בחשבון שההסכם הזה בכלל לא עוסק בהגבלות נשק כמו קודמו.

נראה שלפי כל התנאים המקדימים שהאמריקנים מגיעים איתם לשולחן משא ומתן, ושבהחלט עוד יכולים להשתנות לרעה, מדובר בהסכם בעייתי כמו זה של 2015, אם לא יותר. ואכן, דברים שאמר בכיר בממשל הנוכחי לוול סטריט ז'ורנל הלילה משקפים זאת: הסכם הגרעין הזה עשוי לכלול פחות הגבלות מאשר קודמו, הוא הצהיר.

כל זה, אגב, בהנחה שבכלל ניתן להאמין לאיראן. לאורך שנים היא ניסתה להוליך שולל את העולם, פיתחה תוכנית גרעין צבאית בסתר, העשירה אורניום לרמות גבוהות בסתר ועוד. אפילו כעת המודיעין האמריקני, לפי הדיווח הלילה, מעריך שהיא מתנהלת בדו-פרצופיות, אומרת דבר אחד ומתכוונת לאחר, וכי לא באמת תבצע ויתורים כלשהם בתוכנית הגרעין.

לא ברור אפילו מי יעשה את עבודת הפיקוח על טהרן, לאור העובדה שאיראן מגדירה את סבא"א כפרסונה נון גראטה. כמו כן, אפילו בתסריט החיובי הפיקוח של הסוכנות בשנים האחרונים לא מנע מאיראן לפעול להגדלת ההעשרה או לפרוץ בסתר לתוכניות צבאיות.

אז נכון, אי אפשר להשוות בין ההסכם מ-2015 ובין הכוונות להגיע להסכם כעת, שכן הדברים עוד מוקדמים מדי, ולא סגורים. אבל בהחלט אפשר וראוי לדאוג לאור הוויתורים וההצהרות האמריקניות, שמעידים כי פנינו למצב בעייתי מאוד.

התסכול גובר לאור ההצלחה הצבאית נגד האיראנים, לאור ההנחה המבוססת שמצבם הכלכלי הלך והידרדר, וכי ארה"ב לטענתה הצליחה להטיל מצור מוצלח על מצרי הורמוז ובמקביל להוציא החוצה מאות מכליות נפט – וכך נטרלה את מנוף הלחץ האיראני. האכזבה מכך שדווקא מצב של יתרון הפך לחיסרון ברורה, אך היא לא קיימת רק אצל ישראל: בכירים במדינות המפרץ ששוחחו עם הניו-יורק טיימס הלילה ציינו כי הם מתחילים לחפש חלופות לתלות הביטחונית באמריקנים, על רקע המצב החדש. אמג'ד טה, אחד מבכירי העיתונאים במפרץ, הנחשב מקורב לשלטון, ציין כי "אפילו אובמה או ביידן היו מטפלים במצב עם איראן טוב יותר".

ישראל צריכה להבין שעליה לסמוך על עצמה בלבד. אין לה שום אינטרס להצטרף להסכם הזה במתכונת כזו, ועליה לפקוח שבע עיניים ולראות שאיראן אינה פורצת לגרעין או מנהלת תוכנית צבאית סודית בשלב כלשהו. גם אם האמריקנים יחזרו בהם בהמשך הדרך, עלינו לדאוג לכך שרק אנו נוכל לפעול בכוחות עצמנו כדי לסכל את התוכניות האיראניות.

ואחרי הכול, צריך גם לומר: מצבנו האסטרטגי עדיין טוב בהרבה מלפני שנתיים. איראן מוכה, חלקים גדולים מתוכנית הגרעין שלה נפגעו או הושמדו, ואנשי מפתח בתוכנית חוסלו. ישראל הוכיחה שברצותה, היא יכולה לפגוע מהותית באיראן ולבצע שם מבצעים צבאיים מדהימים. אומנם האיראנים ילמדו לקח, ישנו את דפוסי ההתנהגות שלהם, יעבירו מתקנים לאזורים מבוצרים מתחת לאדמה, ויקשו עלינו לפגוע בהם. ובכל זאת, התמודדנו עם קשיים ועם מצבים מורכבים בעבר, ואם נעבוד מאוחדים כאומה אחת, ונדע לשים בצד את חילוקי הדעות למען מטרה משותפת – נדע להתגבר גם על זה.

פורסם במעריב, בתאריך 18 ביוני, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 ביוני, 2026.

ניתן להגיע לשלום מתוך עמדה של עוצמה, ויש לכך דוגמאות רבות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה. אלא שלשם כך יש צורך בהרבה נחישות וסבלנות. עד העת האחרונה – החל במשא ומתן עם איראן על תוכנית הגרעין שלה לפני המלחמה, עבור בהכנות למערכה ובהפצצות ברפובליקה האסלאמית, וכלה גם במגעים בין הצדדים מאז ההכרזה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הפסקת אש – האמריקנים הפגינו המון סבלנות ונחישות לעמוד ביעדים שלהם. אפילו הפסקת האש עצמה דרשה הרבה מאוד עוצמה ונחישות של טראמפ, ואין לזלזל בהחלטה שקיבל לדבוק בה למרות לחצים של מדינות באזור, כולל ישראל. אך כעת, אולי מתברר לבסוף, אזלה הסבלנות הזאת והפור נפל.

קשה מאוד לשפוט הסכם כאשר רק צד אחד מפרסם את תוכנו (באמצעות סוכנויות הידיעות שלו), ואילו הצד השני מסתפק בהכחשות. הנשיא האמריקני תקף בשבוע שעבר את ההדלפות האיראניות וטען שאינן משקפות את המציאות, אך עד כה לא טרח להביא לידיעת תומכיו, האזור והעולם כולו את תוכן ההסכם. זה מותיר אותנו רק עם הגרסה האיראנית הלא רשמית – שהיא בעצם אותה רשימת דרישות שהציגה טהרן פחות או יותר מאז תחילת המשא ומתן, כמעט ללא שינוי.

יש כמה דברים ברורים ששני הצדדים מדגישים: תוכרז סיום המלחמה, לפחות לפרק זמן של שישים ימים, שלאחריה ספק אם תחודש. זה אמור לכלול את כל החזיתות, אף שגם כאן יש עוד פרטים לא ידועים. לא ברור, למשל, מה יעלה בגורל לבנון: האם האיראנים יהיו שם בעלי הדעה, אחרי שהם מכתיבים את הנעשה שם מעל ראשה של הממשלה בביירות? האם ישראל תיישר קו עם האמריקנים אפילו אם חיזבאללה ימשיך בפעילותו? האם תיעשה פעילות לפירוקו מנשק, ברוח ההסכם המקביל עם ממשלת לבנון? שאלה אחרת היא גם מה יקרה עם הזירה התימנית – האם החות'ים צד להסכם, וכעת לא ישבשו את התנועה במצרי באב אל-מנדב?

עניין אחר הוא מצרי הורמוז: שני הצדדים יסירו את ההגבלות שלהם על תנועת ספינות, כולל פינוי מוקשים, ובעתיד הקרוב המצרים אמורים להיפתח לשיט חופשי. גם בסוגיה הזאת יש הבדלי גרסאות. האיראנים טוענים שינהלו את המצרים ביחד עם עומאן – משהו שהנשיא האמריקני תקף בחריפות גדולה, בפומביות שהביכה מאוד את העומאנים, לאחר שאיים עליהם בתקיפה בשל כך – בעוד שארה"ב טוענת להסדר אחר. עם זאת, דברים שאמר טראמפ הלילה לניו-יורק טיימס, שלפיהם "לבסוף מצרי הורמוז יהיו פתוחים באופן קבוע ללא עמלות", מרמזים על שלב ראשוני שבו כן יורשו האיראנים לגבות כסף מספינות שעוברות שם. זה ממש לא מסתדר עם הנרטיב האמריקני או מועיל לעמדתה במשא ומתן.

בנוסף, בשלב הבא יחלו הצדדים משא ומתן על כמה מסוגיות הליבה שנדחו מהסכם המסגרת, כולל תוכנית הגרעין האיראנית, ומתישהו במהלך התהליך הזה – גם כאן יש מחלוקות בין הצדדים – ישתחררו לאיראנים כספים רבים שיצילו אותם מהאפשרות של קריסה. כמו כן, יותר להם לייצא נפט, ויוסרו מהם חלק מהעיצומים שהוטלו עליהם בשנים האחרונות.

מדוע המתנו חודשיים?

קשה מאוד להבין מבחינה אסטרטגית מדוע יסכים טראמפ להסכם כזה, אפילו אם מסתכלים על הדברים מזווית המבט שלו. הרי מבחינה צבאית הוא טען מתחילת המלחמה כי הגיע להישגים אדירים: הוא הטביע את הצי האיראני והשמיד את חיל האוויר שלה, ריסק את ההגנות האוויריות של הרפובליקה האסלאמית, קבר את "האבק הגרעיני" במעמקי האדמה והצליח להסיר את הסכנה של תוכנית הגרעין. כישלונו היחיד הוא שלא הצליח לנטרל את סכנת הטילים שקבורים בערים במעמקי האדמה. אין לזלזל בה, אך זהו לא איום מהותי על האמריקנים – ובכל מקרה, לפי הטענה האיראנית, ההסכם לא מטפל בסוגיה הזאת. הישגים כאלה מעמידים אותו בעמדה של מנצח, וזו לא התחושה שעולה מהתנאים שמפרסמים האיראנים.

בזירה הכלכלית אכן הצליחה איראן לגרום נזק לארה"ב ולעולם כולו כאשר חסמה בתחילת המלחמה את מצרי הורמוז, אך בה בעת השוק הבינלאומי החל להסתגל לכך. מחיר הנפט לא זינק לגבהים שטהרן נופפה בהם כאיום, נמצאו אפשרויות מעקף שונות, ויש תימוכין מהשטח לכך שהצי האמריקני אכן הצליח באחרונה להוציא נפט מהמפרץ באמצעים שונים ולשחרר את השוק התקוע. במקביל, המצור האמריקני עבד בהצלחה גדולה, פגע מאוד בטהרן מבחינה כלכלית, ושיבש את יכולתה לייצא נפט. עדויות מתוך איראן סיפרו על מצבה הכלכלי הקשה, ורק השבוע נודע כי הממשלות ביטלה עוד סובסידיות על דלק – מהלך מסוכן, שבעבר הביא להתקוממות עממית, ונבע רק בשל המצוקה הכלכלית.

בממד הלאומי ההסכם אינו מועיל במיוחד לארה"ב, ואף לא עונה על רבים מהיעדים שהציבה בתחילת המערכה. לכל היותר הוא דוחה את הדיון בכמה מהסוגיות להמשך, מבלי שברור אם בכלל ועד כמה יש סיכוי להגיע לפתרון שלהן. זהו בעיקר הסכם מסגרת שמאפשר תנאים להמשך ההידברות, לצד הפתיחה המיידית של מצרי הורמוז מצד שני הצדדים. הוא אינו עוסק, לדברי האיראנים, בתוכנית הטילים, בפרוקסי או במימון טרור. טראמפ הדגיש במלחמה כי ארה"ב היא יצואנית הנפט הגדולה בעולם, ושמצרי הורמוז מסייעים בעיקר למדינות אחרות. אז מה היה דחוף כל כך לו לפתוח את המעבר הימי?

בשלב זה ההסכם ותוצאות המלחמה יכולות לנסוך ביטחון באיראנים, ולא תהיה להם כעת סיבה לוותר על עמדת הכוח שלהם ולהפגין חולשה בסוגיה הגרעינית – בוודאי כאשר כמה ממנופי הלחץ עליהם, בדמות עיצומים, כספים מוקפאים והמצור הימי, עשויים להיעלם. הם יגיעו להמשך המשא ומתן מחוזקים, בעמדת יתרון, אחרי שהוכיחו כי סבלנותם משתלמת. אף שטראמפ הפתיע בעבר, קשה גם לראות מצב שבו יחדש את המלחמה שוב בעוד חודשיים, במועד קרוב הרבה יותר לבחירות האמצע בארה"ב, אפילו אם לא ישיג את התוצאות שרצה. אסור לנו לשגות באשליות שזה יהיה דבר פשוט כפי שהוא מבקש לתאר.

בזירה הבינלאומית תהיה להסכם הזה השפעה רוחבית, שלא תוגבל רק לאיראן: הסכם לא טוב עשוי לשדר מסר לסינים ולרוסים בדבר חוסר העמידות האמריקני, לצד היכולת לדחוק את ארה"ב לקיר או לגרום לה לעזוב את הזירה ולהסתגר פנימה לאור קשיים. אם זה המצב, ייתכן שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין יתבצר עוד יותר בעמדותיו במשא ומתן מול האוקראינים. בייג'ינג בהחלט יכולה לפרש זאת כרמז לאופן שבו יכולה להתפתח מלחמה שתיזום נגד טייוואן, ומה תהיה התגובה האמריקנית להפגנת עוצמה שלה בטווח הארוך.

בזירה האזורית הסכם רע יקבע את מעמדה של טהרן כבריון מקומי, המשליט מהלכים במדינות כגון לבנון מעל ראשה של הממשלה, וכמי שלא כדאי להתעסק איתו. מבחינת העם האיראני הסכם כזה דווקא יכול להיטיב עם האזרח הפשוט בטווח הזמן הקצר, על רקע האפשרות לשיקום של כלכלת הרפובליקה האסלאמית, אך בה בעת הוא מעניק חבל הצלה לממשל בטהרן ומפחית מאוד את הסיכוי להתגשמות החלום של מפגיני ינואר 2026 להפלת האייתוללות. הוא בוודאי לא עונה על ההבטחה של טראמפ לסייע למובילי המחאות, וגם לא ימנע את הוצאתם להורג בעתיד הקרוב – משהו שהנשיא השקיע בו מאמצים כמה פעמים במהלך המשא ומתן, ככל הנראה לשווא.

בממד האישי, הסכם גרוע עשוי לקבע את מורשתו של טראמפ לצד כמה נשיאים שהוא מתעב וחזר והדגיש את תחושותיו כלפיהם, ובמיוחד ברק אובמה – קודמו בתפקיד שהנשיא הנוכחי כינה "בוגד", וטען כי הגיע להסכם גרעין גרוע עם האיראנים. טראמפ, כזכור, גם נטש את ההסכם הזה בטריקת דלת בכהונתו הקודמת. על הדרך, כדי להגיע להסכם בעת הזאת הסתכסך טראמפ עם מי שהגדיר כ"בת ברית גדולה" פעמים רבות, הילל אותה במהלך המלחמה, וכעת התהפך עליה ותקף אותה ואת מנהיגה בחריפות ובפומבי.

יתרה מכך, אם התנאים שמפרסמת איראן להסכם נכונים, הרי שהיא מצטיירת כמנצחת הגדולה, כזו שמכתיבה הסכם כניעה לצד השני – ולא כמי שיצאה, לפי כל אמת מידה צבאית, כמובסת. לפי הגרסה הזאת, טראמפ יקים לה קרן שיקום, מתחייב לא להתערב בענייניה הפנימיים וישחרר לה באופן מהיר הרבה כספים שמנע ממנה עד כה. כל זה, כזכור, אחרי שרק לפני כמה ימים טען שהיא לא מנהלת משא ומתן בכנות ובתום לב.

לבסוף, אם מדובר באותו הסכם שאיראן דחפה מהרגע הראשון, וטראמפ סירב לקבל אותו כמה פעמים, מדוע היה צריך להמתין חודשיים עד שהחליט ללכת עליו? מה השתנה בפרק הזמן הזה, ומדוע התגבר הלחץ עליו עד שהסכים לקבל כעת את ההסכם? הרי כאמור, מצבו האסטרטגי לכאורה דווקא השתפר, במיוחד בכל הקשור למצרי הורמוז. האם החשש מעצם חידוש המלחמה הביא אותו לבסוף לחתום על ההסכם, או שיש גם דברים אחרים ששיחקו כאן תפקיד?

ההליכה לקנוסה

איך אפשר להסביר מהלך כזה? גם כעת יש כמה אפשרויות על הפרק: הראשונה היא שהערכנו לא נכון את הלחצים הפנימיים שמופעלים על הנשיא האמריקני, בין מצד מקורביו, המצב הכלכלי, הבחירות המתקרבות, האירועים החגיגיים השונים (יום הולדת 80, 250 שנה לייסוד ארה"ב, משחקי גביע העולם בכדורגל ועוד). יש גם לחצים אחרים שמופעלים עליו מבחוץ, כולל מצד קטאר, פקיסטן וטורקיה, לצד עוד כמה מדינות באזור, וכן האירופיות. אולי גם הנשיא עצמו לא העריך נכון את החשיבות של הגורמים הללו.

אפשרות אחרת היא שיש עדיין דברים שאיננו יודעים, שמתרחשים מאחורי הקלעים, ושגרמו לכך שהאמריקנים דבקו בדרך הזאת למרות התנגדות מבית, של ישראל, האופוזיציה האיראנית וגורמים אחרים. במקביל, ישנה גם אפשרות שההסכם, כפי שמציגים אותו האיראנים, פשוט אינו נכון – וכל זה נועד לתעמולה פנימית. נמתין עוד ימים אחדים, אולי אפילו עד החתימה הרשמית או אחריה, כדי לקבל אימות על כך. לא ברור למה האמריקנים לא מפרסמים גרסה משלהם, וזה בהחלט מעורר חשד מהתפתחות לא טובה.

תמיד אפשר עדיין לטעון שמדובר במהלך קונספירטיבי חשאי ומתואם של ארה"ב וישראל, שנועד להונות את האיראנים ובסופו של דבר להכות אותם – אך בשלב הזה נראה כי יותר מכל דבר אחר זו עשויה להיות בעיקר משאלת לב.

וכן, ישנו גם תסריט שאצל הנשיא האמריקני נפלה ההחלטה שעליו לבלוע את הגלולה המרה, לסיים את המלחמה שהוא כבר רצה להיפטר ממנה, וללכת לקנוסה תוך שהוא גורר את כולנו איתו – גם אם משמעות הדבר תהיה הסכם לא טוב, שיפגע בו בכמה חזיתות. אם בראייתו זהו האינטרס האמריקני הנכון – והסגן שלו, ג'יי. די ואנס, כבר הצהיר שההסכם המסתמן לא בהכרח יענה על האינטרסים הישראליים – הרי שהוא אולי מוכן לעשות זאת גם במחירים כואבים.

בראייה עתידית, הרבה מאוד יהיה תלוי באופן שבו תגיע ארה"ב לשיחות ההמשך וכיצד תעמוד על הקווים האדומים שלה גם באכיפת השלב הראשון. האיראנים הם אלופי העולם במריחת זמן, התחמקויות, שקרים ומציאת חורים משפטיים כדי לא לעמוד בהתחייבויותיהם. טראמפ גם עשוי להיות נתון ללחץ בינלאומי לוותר פעמים רבות, כפי שקרה עד כה. הלחץ הזה יתחיל אולי כבר השבוע בוועידת G7 בצרפת, ויימשך גם בוועידת נאט"ו בטורקיה בחודש הבא. המארח רג'פ טאיפ ארדואן הדגיש לא פעם את עמדתו בסוגיה הזו, כלפי ישראל והמלחמה בכלל. ברור לצד מי הוא יעמוד במשא ומתן כזה. מדינות אירופה המובילות כבר הספיקו גם להצהיר כי יסירו עיצומים מעל איראן אם "תבצע צעדים בנוגע לתוכנית הגרעין".

ישראל והנהגתה ניצבת פה על צומת דרכים. ההחלטה לשמור על חופש מבצעי בלבנון עלתה במחיר דיפלומטי ותדמיתי יקר, וייתכן שאף תפגע בנו בעתיד: או שניאלץ לכבול את ידינו גם במחיר פגיעה באינטרסים ביטחוניים שלנו, או שניקלע לעימות עם מנהיגה ההפכפך של ארה"ב, מדינה שגם כך חצויה בשאלת היחס אלינו. סכסוך נוסף, מול ממשל רפובליקני שעד כה הפגין אהדה, עשוי להיות מסוכן. התסכול גדול עוד יותר משום שעל פניו לא הייתה סיבה להיקלע למצב כזה, כאשר רוב הקלפים החזקים והיתרונות היו בידינו ובידי האמריקנים, ואילו האיראנים ניצבו עם הגב לקיר. 

יש כאן הרבה ברירות לא טובות, שצפויות אולי להופיע מחדש גם בזירה העזתית. אחרי שהנשיא "יניח בצד" את איראן, הוא בהחלט יכול לנסות להתפנות גם לשחרר את החסימה בחזית הזאת, שבעבר הניח עליה את יוקרתו, גם אם מישהו בקושי זוכר את זה כעת.

בשורה התחתונה, הרבה מאוד מהדיון הזה עודנו ספקולטיבי, ותלוי בניסוחו הסופי של ההסכם – וגם ביישומו. גורל המהלך כולו ייקבע גם בהתאם לשיגיונותיו של הנשיא האמריקני, שמרבה לדבר ולהפריח לאוויר הצהרות מפוצצות, אך בסוף נשפט לפיו מעשיו. זהו לא סוף פסוק, והרבה מאוד יכול לקרות במעלה הדרך ובמהלך שישים הימים מרגע חתימת ההסכם. בשלב הנוכחי זה לא נראה טוב, אבל נכונו לנו בעבר כבר הפתעות, וגם התגברנו על קשיים לא פשוטים.

אף שאנו מתקרבים לבחירות, וגם הסוגיות כבדות המשקל ביותר נצבעות פה בהתאם לגוון הפוליטי, חשוב להדגיש כי אם אכן מדובר בכישלון אסטרטגי של ישראל – הוא ישפיע על כולנו ויפגע בנו יחד. אי אפשר לתמוך בהנהגה בירושלים ולהפגין אחדות שורות כשהיא יוצאת למלחמה, לקרוא לה לא להבליג מול מתקפות של חיזבאללה, ואז לנתק ממנה מגע ולהטיל עליה את כל האחריות כאשר מתבררות תוצאות המהלך. כולנו יחד בסירה הזאת, ונצטרך להתמודד עם זה ביחד ללא קשר לזהות ראש הממשלה העתידי או המפלגות שירכיבו את הקואליציה.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

 "איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במו"מ" – כך צייץ הנשיא דונלד טראמפ בינואר 2020 אחרי חיסולו של קאסם סולימאני. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השתמש בנוסח הזה כדי לדחוק באיראן להעדיף את ערוץ המו"מ. מזכר ההבנות שצפוי להיחתם עימה, יהיה כנראה עדות משכנעת לכך.

אמנם טרם התבהרו כל פרטי ההבנות שאליהן הגיעו הצדדים, אך די במה שכבר פורסם כדי לבסס את הדאגות בירושלים.

רמז מקדים למה שצפוי, סיפק בשבוע שעבר סגן הנשיא האמריקני ג'יי די ואנס שהבהיר כי "האינטרסים של ארה"ב בהסכם עם איראן עשויים להיות שונים מאלו של ישראל" . הוא הטעים – "ישראל תאהב או לא תאהב את זה, אבל זה האינטרס של ארה"ב".

שרידות, תקווה, שיקום

ייאמר מיד, כל הסכם עם איראן הוא פחות טוב מהאלטרנטיבות משום שהוא מבסס את הלגיטימיות של המשטר הקיצוני ונותן לו את הדבר החשוב ביותר עבורו: שרידות, תקווה ומשאבים לשיקום.  

אם נכונים דיווחי התקשורת, מזכר ההבנות שעומד להיחתם מציע לאיראנים יותר מכך: הוא מבשר את תחילת סופה של המצוקה הכלכלית הקשה,  שהוציאה את המוני האזרחים להפגנות והזינה את האיום הפנימי על שרידותו. פתיחת מיצרי הורמוז לייצוא נפט איראני תאפשר להם הכנסות של מיליוני דולרים מידי יום. על כך יש להוסיף את המיליארדים שהם צפויים עם כניסתו לתוקף של מזכר ההבנות ובמהלך יישומו.

הכנסתה של זירת לבנון למסגרת ההסכם, היא מתנה שאיראן מקבלת. לא רק שבדרך זו היא תבטיח מרחב חסינות לחיזבאללה – ארגון הפרוקסי הכי חשוב בעיניה – אלא שהיא מקבלת הכרה במעמדה כ"שחקן" בזירה הלבנונית. אם הציפיה הייתה לפרק את אחיזתה של איראן בארגוני הפרוקסי, בא ההסכם הזה ודווקא מהדק אותה. וזאת בשעה שממשלו של הגנרל עאון משמיע זמירות חדשות וזקוק באופן נואש להסרת החסות החונקת הזו של משטר האייתוללות.

ולא רק זאת,  ככל שידוע אין בהסכם שום התייחסות לסוגיית הטילים הבליסטיים. כזכור, מהלכיה של איראן בעניין זה יצרו איום אסטרטגי לא רק על שכנותיה ומדינות המזרח התיכון אלא אף על אירופה.

סדר הדברים  שנקבע במזכר ההבנות, מביא לכך שארה"ב משלמת לאיראן במזומן ומקבלת בתמורה לכך צ'יק דחוי שהפרטים בו לא ברורים וספק אם יהיה לו כיסוי. שהרי, סוגיות הגרעין יידונו רק בשלב מאוחר יותר, כאשר המשטר בטהראן כבר לא יהיה נתון במצוקתו הנוכחית וכשיעילות של מנופי הלחץ של ארה"ב, הצבאי והכלכלי, תהיה נמוכה יותר, אם בכלל.

אם כיום, ארבעה חודשים לפני בחירות האמצע, טראמפ נמנע מלחדש את הלחימה, אפשר להעריך כי בתום 60 הימים, כשמרחק הזמן לבחירות אלה יהיה קצר יותר, הוא יהסס עוד יותר ביחס לכך.  את זה יודעים גם בטהראן ולכן הם לא ימהרו להגיע לסיכומים בסוגיות המורכבות ממילא בעניין הגרעין.

טראמפ נכנס למזכר ההבנות כהוא מצטייר בעיני העולם כולו, כמי שלהוט להגיע להסכם, כמעט בכל מחיר. את זאת רואים גם יריביה של ארה"ב וגם מנהיגי המדינות במזרח התיכון.  הדיווחים על התקרבות לאיראן מצד מדינות מסוימות באזור, הם עדות להבנה של מנהיגיהן לכך שארה"ב לא מתכוונת לסיים את המלאכה וכדאי לייצר רשת ביטחון אלטרנטיבית.  אין ספק שהתנהלות וושינגטון סביב ההסכם, תקרין חולשה ותשפיע על מעמד ארה"ב במזרח התיכון ולא רק בו.

על כל אלה יש להוסיף את תחושת הנבגדות מצד מתנגדי המשטר באיראן ששמו נפשם בכפם, שילמו מחירים יקרים  ועדיין ממתינים לאותו "אור ירוק" שהובטח על ידי הנשיא האמריקני במסגרת המאמצים להפלת המשטר. אפשר רק לנחש מה זה עושה לאמינות ממשל טראמפ .

בשום אופן אין לבטל את הישגיה של המלחמה הנוכחית עם איראן, הם רבים ומשמעותיים. התסכול גובר דווקא על הרקע הזה, לאור ההנחה כי הישגים אלה מאפשרים להגיע לתוצאות טובות יותר מול איראן.

באשר לישראל: העולם ומדינות האזור קיבלו הצגת תכלית לא רק באשר ליכולותיה, אלא גם לתעוזתה, לנחישותה ולהתייצבותה המלוכדת במאמצים הממושכים להסרת איום קיומי. ישראל לא צריכה לצאת בהכרזות על כך, אויביה יודעים היטב כי מאפיינים אלה יתקיימו, גם במציאות הסדרית.

 ישראל אינה צד להסכם. עליה לדבוק בעמדתה המסורתית כי היא תעשה את הנדרש כדי להגן על ביטחונה. הדברים אמורים ביחס לכל המרכיבים ובוודאי בנוגע לזירת לבנון.  היא לא צריכה לתקוע אצבע בעינו של טראמפ , להתנצח או להתריס כלפיו. כמאמר הרמטכ"ל אייל זמיר -מעשינו ידברו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14 ביוני 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 ביוני, 2026.

אם נשפוט את סבב המהלומות שישראל ואיראן החליפו בתחילת השבוע בממד הצבאי בלבד, הרי שאפשר לומר בביטחון יחסי כי מדובר בניצחון של צה"ל ואף בנוק־אאוט. רוב הטילים האיראניים יורטו, וככל הידוע לא גרמו כמעט נזק. אף אחד לא פגע במרכזים מיושבים, והתמונות היחידות שהאיראנים יכולים להתהדר בהן הן של טילים שננעצו באדמה בשטחים ריקים.

אלא שכאן בדיוק טמון העוקץ: תמונת הטיל באדמה המדברית באזור יריחו שצולמה בידי הסוכנויות זכתה לתהודה בכל העולם, והפכה במובן מסוים לסמל של הצלחת התוקפנות ושל יכולת העמידה האיראנית – הנה, טהרן שרדה את המלחמה וחזרה לשגר טילים על ישראל.

הדימוי הזה נחרת בזיכרון הקולקטיבי האזורי, ולא תעזור העובדה שישראל הגיבה בתקיפה מוצלחת, השמידה יעדים צבאיים באיראן, פגעה במפעל פטרוכימי גדול ועוד. מטוסי חיל האוויר יצאו שוב למסע הארוך עד הרפובליקה האסלאמית, ביצעו את משימתם וחזרו בלא פגע. זהו הישג הירואי שמתבצע במרחק מאות רבות של קילומטרים מהבית. במקביל צה"ל תקף בביירות, המשיך לכתוש יעדים של חיזבאללה, ואיש לא יכול היה לעצור את ישראל מלצאת לקרב. ובכל זאת, לכל ההצלחות הללו נלוותה תחושה חמצמצה.

העניין הוא שהמערכה הזאת כבר מזמן איננה נמדדת בממד הצבאי בלבד, וחלק גדול ממנה מתרחש במקום אחר – בתודעה, במאבק על הלגיטימיות, בממד האידיאולוגי. ישראל, עם כל ההשקעה בעוצמתה הפיזית, אינה מצטיינת בתחום התודעתי או מצויה בדירוג הגבוה של מדד הלגיטימציה העולמית. למרות התבוסות והמכות שספגה בזירה הזו בשנים האחרונות, היא לא השכילה לשפר את מצבה ולהשקיע בממד הזה. כלי תקשורת רבים בעולם ציירו אותה השבוע כתוקפן, כמי שמציתה תבערה אזורית.

אגב, זו לא הבעיה שלנו בלבד. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חזר והביע תמיהה בחודשיים האחרונים על כך שהתקשורת אינה נותנת לו די קרדיט על הצלחותיו הצבאיות נגד איראן. הטבענו את כל חיל הים שלהם, השמדנו את חיל האוויר של טהרן, הוא חוזר ומדגיש, ואינו מבין מדוע זה בהחלט חשוב אך אין בכך די.

שהרי מה המשמעות של הצלחה צבאית כזו, אם מיד אחריה מנהל הנשיא האמריקני משא ומתן עיקש עם האיראנים במשך שבועות ארוכים, כאשר במובנים רבים הוא מסתמן בו כשחקן שווה כוחות, אם לא חלש יותר? פעמים רבות נוצר הרושם שטראמפ מעוניין מאוד בהסכם, בעוד האיראנים דווקא מאיימים שוב ושוב לנטוש את שולחן הדיונים. ההצהרות החוזרות של הבית הלבן על כך שהנשיא מוכן לחדש את המלחמה בעוצמה יתרה, נתפסות כבר כלא אמיתיות ומאבדות מאמינותן.

למעשה, רשת CNN בדקה ומצאה השבוע שבחודשיים האחרונים, עוד לפני הפסקת האש, טראמפ אמר בסך הכול 37 פעמים שהסכם עם איראן "נמצא ממש מעבר לפינה". אפשר בוודאי להגיע למספר דומה, אם לא גדול יותר, של איומים שהופנו כלפי טהרן בניסיון לאלץ אותה לחתום על ההסכם. בשלב זה לא ברור עדיין אם האיום המחודש שלו שלשום, שלפיו "איראן תשלם את המחיר" על מריחת המשא ומתן, רציני יותר. מסיבה זו, קל גם לקחת בעירבון מוגבל את הצהרתו שלפיה הוא קרוב להכריז על מתקפות נוספות ברפובליקה האסלאמית. אפשר בהחלט לשער שבשלב זה מדובר במהלך צבאי מוגבל, בדומה למתקפה בליל שלישי, שמטרתו לדחוף את האיראנים במשא ומתן.

בשורה התחתונה, טראמפ לא ניצל עד הסוף את היתרון הצבאי שהחזיק בו בשיאה של המלחמה, וביכר לעצור ולא לקחת סיכונים נוספים, מתוך תקווה שיצליח להביא את ההישגים שייחל להם באמצעות משא ומתן כוחני ודחיקת האויב לפינה. אלא שכאן נכונה לו אכזבה גדולה, משום שאחרי תום הקרבות מוקד העניינים אינו נותר בשדה הצבאי אלא עובר לזירת התודעה, ושם האמריקנים, בדיוק כמו ישראל, מצויים בעמדת נחיתות מובנית.

בעזרת מיומנותה האדירה בתעמולה ובתודעה, הצליחה איראן לסובב את הדברים כך שכעת היא נראית כמי שיצאה מנצחת מהמלחמה: היא הצליחה להתיש את האמריקנים, מנעה מהם לממש את יעדיהם – בין שזו הפלת השלטון, שלא הייתה יעד רשמי, ובין שאלו היעדים הרשמיים של חיסול סכנת הגרעין והטילים. היא שרדה כמדינה, ואף שולטת באזרחיה ביד ברזל. עד כה היא גם הצליחה למשוך את המשא ומתן, וההסכם טרם נראה באופק. חידוש הקרבות, אם אכן יקרה, נתפס בעיני טהרן כהודאה מצד ארה"ב בכישלון מאמציה להגיע להבנות כאלה.

לא המשוגע היחידי

דרך כזו אפשר לראות גם את הסבב הנוכחי מול ישראל. בסופו של יום, מטרת האיראנים לא הייתה לנצח את צה"ל במובן הצבאי, אלא להוכיח שטהרן היא השחקן "המשוגע" באזור, בעל העוצמה שיכול ליטול הפעם את היוזמה ולשגר טילים כרצונו – בלי שאיש יוכל באמת לעצור אותו. כך מבקשת איראן להפוך את הקערה על פניה: במקום שישראל תיחשב להגמון האזורי חסר הרסן, זה שניצח אותה במלחמה פעמיים, טהרן נדמית כעת כמי שאין לה מעצורים, והיא מבקשת לכפות עלינו מציאות חדשה.

מנגד, צה"ל עם כל עוצמתו פועל כשידיו קשורות. הוא אינו יכול לממש את יתרון הכוח שלו ולהביא אותו לידי ביטוי, משום שנכפו עליו הגבלות שאינן קשורות לשדה הקרב. איראן ספגה אומנם מכות עוצמתיות, צבאה נפגע מאוד, כלכלתה מתפרקת והנהגתה חוסלה, אבל היא עדיין נתפסת כמי שמצליחה ללחוץ את ארה"ב כדי שזו תכתיב לישראל את התנאים בשדה הקרב.

אך ההישג האיראני גדול עוד יותר: אם טהרן הצליחה למנוע הישג מהמעצמה האמריקנית הגדולה, והחזיקה מעמד למרות המתקפות של נשיא אמריקני עוין ו"שני חילות האוויר הטובים בעולם", כהגדרתו, תוך שהיא מסיבה נזק לכלכלה העולמית ולמדינות האזור כולו – מי יתעסק איתה בעתיד? היא השפילה את ההגמון העולמי, הוכיחה את עליונותה ואת נכונותה ללכת עד הקצה, וכעת איש לא ירצה לנסות אותה שוב.

מכאן נובעת החשיבות הגדולה שיש לייחס למערכה מול איראן: לא מדובר רק במאמץ להשמיד את סכנת הטילים והגרעין, אלא במאבק נגד שאיפתה של מדינה תוקפנית להשליט טרור על כל סביבותיה בלי שום מידתיות או הבחנה, וכך להגיע לעמדת ההגמון חסר המעצורים.

לו היו האמריקנים מגיבים בנחישות ובתקיפות על כל ירי איראני לעבר ספינותיהם, באופן לא מידתי שמעביר מסר בסגנון "אל תתעסקו איתנו" – ספק אם האיראנים היו מעיזים לשגר בהמשך טילים על תחנת כוח גרעינית באמירויות. אם צבא ארה"ב לא היה מתעלם, בפקודת מנהיגיו, מירי על בעלות בריתו באזור ומשיב לאיראנים כגמולם, ספק אם הרפובליקה האסלאמית הייתה מנסה כעת את כוחה בשיגור טילים לעבר ישראל.

אולי טראמפ הבין את המסר כעת, אחרי הפלת מסוק האפאצ'י ביום שלישי באזור מצר הורמוז, ובעקבות סבב הירי בין ישראל לאיראן. בדיווחי התקשורת נטען שתחילה ביקש להבליג גם על יירוט המסוק, שכן הטייסים לא נפגעו, אך בעצת שר ההגנה ומפקד הצבא שינה את דעתו. ובכל זאת, התגובה האמריקנית "ההגנתית" ו"המידתית", מצטיירת נכון לכתיבת שורות אלה כמדודה מאוד, וטראמפ עצמו ציין שלדעתו היא לא תמנע מהאיראנים להמשיך בשיחות. האיראנים אף הקפידו לשגר בתגובה טילים בליסטיים לעבר בסיסים אמריקניים. אם טראמפ לא יורה כעת על חידוש מלא של המלחמה במקום רק מתקפות מזדמנות, ספק אם ההתפתחות הזו תשנה את הלך המחשבה הנוכחי של ראשי משמרות המהפכה.

עין תחת עין

כאן נכנסת לתמונה המילה החדשה־ישנה שהעסיקה רבים מאיתנו במהלך השבוע האחרון: המשוואות. "שיבשנו את המשוואה של הפסקת האש על הנייר", הצהיר השבוע אחד האנשים החזקים באיראן, יושב ראש המג'לס, מוחמד באקר קאליבאף. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הזכיר אותה: "איראן וחיזבאללה ניסו לכפות עלינו משוואה חדשה, בלתי נסבלת ובלתי מקובלת", הוא אמר.

לתורת המשוואות שחזרה לחיינו יש כמה יעדים: ראשית כול, מטרתה ליצור הרתעה. אם תתקוף אותי, אתקוף אותך בחזרה. אך לא מדובר רק בהרתעה צבאית ובחשש מפני הנזק שייגרם לך אם תנקוט פעולה כזו או אחרת, אלא הפחד מפני עצם האפשרות של תגובה. הרי בשלב זה, אחרי שישראל פגעה קשות באיום הגרעין והטילים, היא איננה פוחדת שהטילים האיראניים ישמידו את עריה, אלא חוששת מעצם השיגור של הטילים על כל הכרוך בכך בזירה המדינית, התודעתית והבינלאומית.

שנית, המשוואה נועדה לייצר איזון מדומה, שבו הסלמת המאבק תשפיע על שני הצדדים באופן דומה, ותביא לידי ביטוי כלים שלכל אחד מהצדדים יש בהם נקודות חוזק. חיזבאללה יודע, למשל, שאינו יכול להיאבק בישראל באופן שווה בשדה הקרב, ולכן הוא משתמש בטילים על ערי הצפון כדי לממש את יתרונותיו היחסיים. בנוסף, עוצמתה הגדולה של המשוואה היא הפומביות שבה. אין לה תוקף אם היא לא נאמרת מראש ובבירור. היא משדרת ליריב מסר בקול רם, לעיני כל העולם, שלבחירות הצבאיות שלו יש מחיר, ובמובן מסוים גורמת להשפלתו. "הזהרנו אותך, ולא הקשבת".

מי שאהב מאוד להשתמש במשוואות מעין אלה באזורנו היה המנהיג הנצחי והאלמותי (עד מותו) של חיזבאללה, חסן נסראללה. הוא דיבר עליהן רבות, ביסס באמצעותן מאזן הרתעה מול ישראל, וגיבש תורה מסודרת של "עין תחת עין". בתחילת מלחמת חרבות ברזל, וממש עד מבצע חיצי הצפון וחיסולו של מנהיג הטרור הלבנוני, חיזבאללה אכן דבק במשוואות אלה, ואט־אט הגביר את היקף הירי, הטווח והשימוש בכלים קטלניים יותר.

אירוע זכור היטב של משוואה כזו מול חיזבאללה התרחש בשנת 2019: לפי דיווחי התקשורת, ישראל חיסלה שני פעילי חיזבאללה בסוריה, ואף יוחסה לה תקיפה באמצעות רחפנים של מערבל פלנטרי בביירות – כלי שנועד לשמש את מיזם הטילים המדויקים של ארגון הטרור. במסגרת מלחמת המשוואות, ישראל נכנסה אז לדריכות ולכוננות מתוחה של כמה ימים. התקשורת עסקה בכך בלי הרף, ומנהיגי שתי המדינות ובכירים בקהילה הבינלאומית דיברו ללא הרף על החשש מהסלמה. לבסוף חיזבאללה שיגר שני טילים נגד טנקים לעבר כלי רכב צה"לי סמוך לאביבים, לא היו נפגעים, ובכך הסתיים האירוע. המתח שנמשך כמה ימים בארץ סבב תקרית שלא קרה בה דבר. לא הממד הצבאי שיחק כאן תפקיד, אלא התודעתי.

בחזרה למצב הנוכחי: איראן אינה מקווה להשתמש בטיליה כדי להסב נזק בלתי נסבל לישראל. היא מנסה לשבש את פעילות צה"ל באמצעות הקישור שהיא עושה בין הזירות במשא ומתן עם ארה"ב, במסגרת התודעה שהיא מבקשת לייצר שלפיה היא תפתח מחדש את העימות במקרה שישראל תתקוף בדאחייה. טהרן אומנם ביקשה להרחיב את המשוואה הזאת גם לדרום לבנון, אך לפחות בינתיים לא הצליחה בכך.

חשוב להדגיש שההסלמה השבוע התרחשה דווקא בעקבות הצלחה קודמת של האיראנים: הלחץ שהפעילו על ארה"ב במשא ומתן לסיום המלחמה גרם לבית הלבן לקשור את ידיו של צה"ל בעניין התקיפות בביירות, ועד השבוע האחרון לא התבצעו שם תקיפות במשך שבועות ארוכים. ישראל היא שניסתה לשבור את המשוואה הזאת, מרגע שהבינה שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם המחיר הבלתי נסבל שחיזבאללה גובה מיישובי הצפון היא לשלול את החסינות ממרכז כוחו ומפקדותיו בבירה הלבנונית.

אך בראייה קדימה מדובר במשהו רחב אף יותר: הדבר החשוב שיש לשמר כעת אינו רק הזכות של ישראל להגן על עצמה מפני מתקפות, או החירות לבחור את היעדים שתפגע בהם אפילו אם הם יושבים בביירות, אלא עצם חופש הפעולה שלנו. האיראנים מבקשים לשבש את היכולת הזאת באמצעות לחץ על האמריקנים, כדי שיקשרו את ידינו לא רק בלבנון אלא גם בזירות אחרות. בהצהרות האיראניות השבוע כיכבו עזה, עיראק ותימן. הצלחה שלהם בשלב הזה להגביל אותנו בביירות, תביא בוודאות גמורה להתגברות התיאבון.

לישראל אסור לוותר. יש להבהיר לאמריקנים שהם היו ערבים להסכם הפסקת האש עם לבנון בשבוע שעבר, שתנאיו הם שחיזבאללה יפסיק את המתקפות ואת התעצמותו. יש להדגיש בפני וושינגטון כי איננו חפצים לפגוע בביירות, אך איננו יכולים לסבול מציאות שבה יישובי הצפון מותקפים וראשי חיזבאללה זוכים לחסינות. אנו צריכים להסביר גם שוויתור לאיראן בעניין הזה מעצים את דימוי העוצמה האזורי שלה, ואף מגביר את כוחה במשא ומתן.

בנוסף, ישראל צריכה לחשוב מחוץ לקופסה, לעצב בעצמה את המציאות ולכפות משוואות. הניסיון להעמיד בשורה שווה מתקפה על שטח ישראל והפגזה בדאחייה השבוע היה מהלך כזה, וכך גם הצעתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפגוע בבניינים במעוז חיזבאללה בכל פעם שטהרן תשגר טיל בליסטי לעברנו. גם אם הצעה כזו או אחרת לא תתקבל או שהמהלך לא יצלח, יש חשיבות לניסיון לקדם מדיניות חדשה ושונה – תוך שאנו אלה שנוטלים את היוזמה.

איך יזכרו אותו

בשלב זה של כהונתו השנייה, נשיא ארה"ב מביט גם הוא על המציאות דרך משוואה משלו. רבים תוהים מדוע הוא מוכן לספוג מתקפות איראניות ולמשוך את המשא ומתן, ומדוע הוא בולם את ישראל ואינו מפציץ שוב. הנה הסבר אפשרי לכך. כיום, כאשר הוא מתחיל לראות את סוף דרכו בבית הלבן, טראמפ משקיע הרבה דאגה ומאמץ באופן שבו תיתפס מורשתו ההיסטורית.

לא במקרה הוא אמר כמה פעמים בתקופה האחרונה שהתמשכות המגעים עם טהרן איננה מטרידה אותו בהקשר של בחירות האמצע בארה"ב. הוא גם עסק רבות בקודמיו בתפקיד: "סליפי ג'ו ביידן", למשל, או "העט האוטומטי" כלשונו, הוא הדמות שהוא הכי פחות רוצה להידמות אליה בראייה עתידית. ברק אובמה הוזכר כמי שאחראי לאסון הסכם הגרעין הקודם עם איראן. משבר בני הערובה בשגרירות באיראן בתקופת ג'ימי קרטר צוין כסיבה לכך שטראמפ לא אישר את המבצע לחפירת האורניום המועשר מאספהאן בשלהי המלחמה, שהסיכונים הכרוכים בו היו גבוהים יחסית. בתודעתו נמצאים בוודאי גם נשיאים כמו לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון, שהסתבכו במלחמה קרקעית בווייטנאם.

סיבות אלה, וגם העובדה שהנשיא כבר התבטא בחריפות דומה כלפי האיראנים, גורמות לאנשים רבים לפקפק  בכך שהוא יחדש את המלחמה. הנשיא בוחן את מהלכיו כלפי הרפובליקה האסלאמית גם לפי ההשפעה שתהיה להם על מורשתו העתידית. טראמפ מבקש להצטייר כמנהיג בולט ומוצלח, כמי שעיצב מציאות עולמית חדשה וטובה יותר. הסכם גרוע יפגע בדימויו, ולכן הוא מתאזר בסבלנות ומקווה לתוצאה טובה יותר. מנגד, הסבירות שיצא למערכה רחבה או למבצע קרקעי לא הייתה גבוהה עד כה, ולא בטוח שתעלה גם כעת.

אף שההסכם עוסק בסיום המלחמה ובפתיחת מצר הורמוז, בממד ההיסטורי ההסכם הזה יישפט – אם ייחתם – בעיקר בתחום הגרעין. לפי דיווח בניו־יורק טיימס השבוע, בהתאם לטיוטת ההסכם הנוכחית, איראן חוזרת פחות או יותר למצב שבו עמדה בהסכם עם אובמה. הפרטים עדיין צריכים להתברר, ולכן יש לנקוט זהירות כשאנו אומרים שלא להסכם כזה פיללנו.

מצד שני, צריך לתת קרדיט לטראמפ: למרות רצונו לסיים את המלחמה ואת הסאגה מול איראן, ועל אף הצהרותיו התכופות שעוד רגע יפרוץ השלום, עד כה הוא סירב לחתום על טיוטות שבראייתו אינן טובות מספיק מול הרפובליקה האסלאמית, כאלה שלא עמדו בתנאים שהוא דורש כדי לחסל את סכנת הגרעין. היו לו כמה הזדמנויות כאלה בזמן האחרון, והוא לא נכנע לפיתוי.

טראמפ שומר את המצור על איראן על כנו. אין לו מה למהר, שכן הלחץ עליה גובר, והוא כאמור ממתין לרגע הנכון. הוא גם יודע שמלבד מעמדו ההיסטורי, כל הסכם גרוע ישפיע לרעה על דימויו מול סין ורוסיה – היריבים הגדולים יותר מבחינתו בזירה הבינלאומית.

חשיבות גדולה תהיה גם לאופן שבו יוצג ההסכם, והנשיא צפוי להקדיש לכך תשומת לב רבה. כמו בשדה הקרב כך גם בזירה הדיפלומטית, מה שקורה בממד התודעתי חשוב לא פחות ממה שיתרחש בשטח. אם ההסכם ייתפס בתקשורת ככניעה אמריקנית או כחזרה לנוסחת אובמה, מעמדו ההיסטורי של טראמפ יעוצב בהתאם. הוא ינקוט מאמצים רבים להציג כל הסכם כהישג גדול שלו, גם אם הדבר יצטייר כמשהו שבא על חשבוננו כאן בארץ.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

שורות אלה נכתבות זמן קצר לאחר שהנשיא דונלד טראמפ הודיע אתמול בציוצו כי ארה"ב תכה באיראן שוב, זו הפעם השלישית ברצף, "בעוצמה רבה מאוד". הפעם הוא צירף להודעתו גם איום חריג: "בשלב מסוים בעתיד הלא רחוק נשתלט על האי ח'ארג ועל מוקדי תשתיות נפט נוספים, וניטול שליטה מלאה על שווקי הנפט והגז שלה, בדומה למה שעשינו בוונצואלה – מהלך שמצליח נפלא בשביל ונצואלה ובשביל ארה"ב".

אולם רק ביום שני, לאחר שהוביל לעצירת ההתקפות ההדדיות בין ישראל לאיראן, אמר הנשיא טראמפ לכתבים בניו־יורק כי הסכם עשוי להתגבש "בתוך יומיים־שלושה". כמו סגנו ג'יי־די ואנס, גם הנשיא שידר אופטימיות רבה לגבי חתימה קרובה על "עסקה טובה מאוד, שלא תאפשר בשום אופן נשק גרעיני".

מה גרם לשינוי בגישתו? נראה שטראמפ זיהה את משחקי המשא ומתן של האיראנים, את הביטחון העצמי ואת התעוזה הגוברת שהם מפגינים – לא רק בחדר הדיונים, גם בשטח. בממשל הבינו שבטהרן מפרשים כחולשה את הלהיטות האמריקנית להגיע להסכם, ולכן מקשיחים עמדות ומנסים לסחוט ויתורים נוספים.

עד כה שני הצדדים זהירים בהתנהלותם. הם נוקטים מהלכים מוגבלים ומדודים, מה שמבהיר כי שניהם רואים את הפעלת הכוח כחלק מהמשא ומתן, ולא כתחליף לו. כדי להדק את שליטתם באירועים, בוושינגטון מדגישים כי העימות הצבאי הישיר לא קשור הפעם לישראל, ומנוהל כמאמץ נפרד שנועד להגן על אינטרסים אמריקניים מובהקים, להבטיח את חופש השיט הכלכלי וללחוץ על טהרן לחתום על ההסכם.

המסר שלפיו ארה"ב הצליחה להעביר בחשאי מכליות נפט דרך מצרי הורמוז נועד להציג את ארה"ב כמי שמחזיקה ביוזמה, שולטת בקצב האירועים ואינה תלויה בהסכמתה של איראן. מנגד, בטהרן מפרשים את התנהגות טראמפ דווקא כעדות נוספת ללחץ שהוא שרוי בו ולרצונו להגיע להסכם. האיראנים משדרים קור רוח, ומציגים את הגברת הלחץ האמריקני כעדות לעמידתם האיתנה מול דרישות ארה"ב במשא ומתן.

דברי טראמפ ביממה החולפת מלמדים כי החלופה שבחר היא שילוב של לחץ צבאי שיסלים בהדרגה, לצד הלחץ הכלכלי הקיים. לפעולות הצבאיות עד כה יש היגיון ברור: הפחתת יכולותיה של איראן באזור מצרי הורמוז, ושיפור התנאים לפעולות צבאיות עתידיות של ארה"ב בדרום איראן.

מבחינת ישראל, החלופה הזו טובה לאין ערוך מכל הסכם שארה"ב תוכל להגיע אליו בתנאים הנוכחיים, כשהמשטר בטהרן זחוח ובוטח ביכולותיו. גם בלי פעולה בח'ארג – וקל וחומר אם פעולה כזו תצא לפועל – החלופה הזו מאפשרת להמשיך לשחוק עוד יכולות של המשטר. היא משדרת מסר של עמידה נחושה ואיתנה. סבלנות אסטרטגית וצומוד אמריקני – שפירושו דבקות לא מתפשרת במטרה – במזרח התיכון חשובים לא פחות מעוצמה צבאית או כלכלית.

"מה האסטרטגיה?"

כמו פזמון קבוע עולה השאלה "אבל מה האסטרטגיה?" לאחר כל התרחשות בזירות הלחימה או במגרש המדיני. המסר הסמוי הוא שהמלחמה לא מנוהלת בדרך שמובילה למטרה אסטרטגית בהירה, ארוכת טווח ובת־השגה, אלא כאוסף של מהלכים שתוחלתם לא ברורה. האמת היא שישראל יודעת מה היא רוצה, ואף פועלת להשיג זאת, אלא שהדרך לכך מפותלת ורצופת אתגרים.

"ייתכן שנחזור לעוד כמה סבבים עם איראן" – כך, לפי דיווחי התקשורת, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשרי הקבינט בעקבות יממת ההסלמה השבוע. האמירה נגעה בעצב רגיש בחברה הישראלית, שמטבע הדברים אינה מוכנה עוד ל"תפיסת הסבבים" לאחר 7 באוקטובר. אך דבריו של נתניהו הציגו תרחיש סביר, שאנו עלולים להיקלע אליו מול חלופות רצויות פחות.

מה ישראל רוצה? להחליש את המשטר האיראני, למנוע ממנו להשיג יכולות גרעין צבאיות וליצור תנאים שיעודדו את החלפתו. זהו היעד הראשון של ישראל גם כשהיא מביטה אל לבנון ולשאר הזירות המעסיקות אותה.

כל זמן שאיראן מונהגת בידי משטר המולות ומשמרות המהפכה, היא לא תוותר על שאיפותיה לנשק גרעיני ולהגמוניה אזורית. יתרה מכך, הלקח שלה מהמלחמה יהיה להאיץ את השגת היכולת הזו, לאחר שהבינה כי אין בידיה אמצעים אחרים שמרתיעים את אויביה מלתקוף אותה שוב בעתיד.

קשה לדעת מה מצבו האמיתי של המשטר, ועד כמה הוא קרוב לנפילה, אם בכלל. המחאות הרחבות שפרצו במדינה בינואר סיפקו עדות אותנטית למצוקה הכלכלית ולתסיסה הפנימית שצמחה בעקבותיה. בעיות היסוד של איראן ומצבה הכלכלי רק החריפו מאז, מה שלכאורה אמור להגביר את המוטיבציה של המפגינים. אלא שמנגנוני השלטון נעשו דרוכים ותוקפניים יותר כלפי ביטויי התנגדות מבית, ומתנגדי המשטר ספקניים יותר בנוגע לסיוע מבחוץ – מה שמקשה להעריך נכונותם להיאבק נגד המשטר.

כך או אחרת, האמצעי העיקרי לקידום השגתו של היעד הזה הוא הלחץ הכלכלי, שעלול להיפסק או להיחלש בעקבות הסכם. לא בכדי הדגיש סגן הנשיא האמריקני כי היעד המרכזי שלהם הוא טיפול בסוגיית הגרעין ופתיחת מצרי הורמוז. בדבריו הוא שיגר רמז עבה על הנכונות להתפשר בתחומים אחרים. הבהרתו של טראמפ שלא יופשרו כספים לאיראנים אלא לאחר הסכם סופי מנחמת רק במעט. אם ייחתם הסכם שישחרר לטהרן כספים, הוא יחזק את המשטר, יאפשר לו לשקם את יכולותיו בכל התחומים, וגם יסייע לארגוני הפרוקסי להשתקם.

המבחן היחיד: תקיפות בביירות

יממת ההסלמה בין ישראל לאיראן בתחילת השבוע נסובה על עניין אחד: ביירות. שלא כמו קודמיו, הסבב הזה נפתח ביוזמתה של טהרן, שהחליטה להגיב באופן לא מידתי לתקיפה הישראלית המוגבלת בדאחייה ולשגר 11 טילים בליסטיים לעבר שטחנו.

המשטר ביקש להדק כך את אחיזתו בלבנון, וגם להבטיח חסינות למרכז הכובד של חיזבאללה, הנכס החשוב ביותר שיש לו במדינה. התנהלותו סיפקה עדות נוספת לביטחון העצמי של ראשי המשטר. אפשר להעריך שהם ראו במצב הזה גם הזדמנות לשדר מסר של התאוששות ולספק הצגת תכלית שתמחיש כי חולשות העבר תוקנו. לכן הוכנסו גם החות'ים לתמונה כחלק ממרכיבי התגובה.

התעקשותה של ישראל לתקוף בדאחייה כדי לשבור את הזיקה בין הזירות הייתה הכרחית. כך גם ההחלטה להגיב על שיגור הטילים מאיראן. ויתור או התקפלות מצידנו היו מתפרשים כהשלמה עם החסות שאיראן כופה על לבנון עם הזיקה שנוצרה בין שתי הזירות.

הסכמתה של וושינגטון לאפשר זיקה כזו עוד בהכרזה על הפסקת האש הראשונה שלה עם איראן, הכשירה את הדרך לדרישותיו של המשטר בנושא זה בהמשך. הריסונים שטראמפ ביקש להטיל על ישראל תרמו להקשחת עמדותיה בניגוד לאינטרס שלו. כבילת ידיה של ישראל הייתה עלולה לאפשר לחיזבאללה להתחזק על גבו של ממשל עאון – שארה"ב וישראל חפצות ביקרו.

לאחר שאיראן וחיזבאללה הגיבו בבוז מוחלט להצהרות המאוחרות של וושינגטון על ניתוק הזירות, ואחרי שחיזבאללה התריס וירה לתוך שטח ישראל, דווקא תגובת צה"ל התירה את הפלונטר ונתנה תוקף לעמדה האמריקנית. ישראל לא תוכל להשלים עם קיומו של מרחב חסינות בבירה הלבנונית, שבו חיזבאללה יוכל להיבנות ללא חשש ולשקם את יכולותיו כזרועו של התמנון האיראני.

נצטרך לפעול בביירות וברובע הדאחייה כדי לשבש את תהליכי התעצמות של האויב ולהגביר את הלחץ עליו. לא פחות חשוב, כך נוכל לגבות ממנו מחירים שיגרמו לו לחשוב פעמיים לפני שיפעיל אמצעים זמינים וזולים כמו רחפני הנפץ.

להצהרות על אי קבלתה של המשוואה שאיראן ניסתה לכפות חשיבות מוגבלת. מה שיקבע איך תיראה המציאות הם המעשים. כמאמר הרמטכ"ל אייל זמיר, "מעשינו ידברו".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפגין סבלנות מדהימה בחודשיים האחרונים. על אף הפערים הגדולים במשא ומתן עם איראן, הוא המשיך במגעים הארוכים והמייגעים, עבר על גרסה אחת אחרי השנייה של הסכם, העיר הערות, תיקן ולא נרתע.

טהרן ניצלה את הזמן כדי להצטייד מחדש ולהתכונן לחידוש המערכה, ולא מעט טוענים כי משכה את הזמן במכוון כדי להתארגן ולחדש את האש לצורך שיפור התנאים מול האמריקנים. האם ייתכן שטהרן שיטתה בטראמפ? האם נפל בפח?

גם אם נניח בצד את הטענה שהאמריקנים ניצלו גם הם את התארכות המשא ומתן לצרכים פנימיים, כדי לחדש את מלאי הנשק והתחמושת שלהם או בשביל להגדיל את סדר הכוחות שלהם באזור, הרי שיש סיבה פשוטה יותר להיעדר הלחץ בממשל: המצור האמריקני על מצר הורמוז נמשך במלוא עוזו גם במהלך דיוני המשא ומתן, ולפי הדיווחים הוא מצליח למדי.

איראן, לפי ההערכות, הצליחה לייצא אחוזים בודדים מסך הנפט הגולמי שהייתה מוכרת ערב המלחמה, והמחסור במזומנים מענף התעשייה הזה, הגדול במדינה, מצטרף גם לנזקים העצומים של המלחמה ולהשבתת תחומי ייצור אחרים של הרפובליקה האסלאמית, כגון התעשיות הפטרוכימיות או מפעלי המתכת.

המצב הזה הוריד את הלחץ מעל ארה"ב, שכן כל יום שחולף מפחית את יכולתה של איראן לשקם את נזקי המלחמה, להפנות כספים לתעשיות הצבאיות או לארגוני הפרוקסי, או להקים מחדש את מפעלי הגרעין. בינתיים האמריקנים שומרים על כל כוחותיהם באזור, ואפילו כעת, עם התחדשות הקרבות, יוכלו להצטרף למערכה כרצונם. בהחלט יכול להיות שהלחץ הזה הוא אחד הגורמים שדחפו את טהרן לבחון את הנחישות האמריקנית כעת.

ובכל זאת, מדוע טראמפ לא שבר את הכלים? האם הבית הלבן אינו חושש שאפילו אם ההסלמה תירגע, המגעים לא יוכלו להימשך לנצח? הנשיא טראמפ ציין כמה פעמים בחודשיים האחרונים שאינו פוחד שהמלחמה באיראן או השיחות עם טהרן יפגעו בבחירות האמצע, וכי תסריט כזה אינו גורם המשפיע על מדיניותו. עם זאת, גם הוא עצמו ציין בשבוע שעבר שהדיונים עם איראן נגררים כבר יותר מדי זמן, להערכתו. האפשרות של התפוצצות המשא ומתן כעת בוודאי מטרידה אותו גם היא, והוא אכן עמל כדי לגרום לשני הצדדים לנצור את האש.

יש שני שיקולים יסודיים שמנחים את הנשיא, ושאפשר להצביע עליהם בביטחון יחסי: הראשון הוא חוסר רצונו של טראמפ להצטרף למלחמה עם איראן, ומתן עדיפות למילוי היעדים שהציב לעצמו בדרכים דיפלומטיות. אף שגם בבית הלבן מבינים כי מדובר במהלך שסיכויי ההצלחה שלו לא ברורים, הם העדיפו לתת לו הזדמנות. אפילו כעת האמריקנים לא הצטרפו למתקפות הישראליות.

העניין השני הוא העובדה שהנשיא נחוש – כפי שהצהיר שוב ושוב – לטפל בסכנת הגרעין האיראני, והוא אינו מעוניין להתפשר עליה. מבחינת טראמפ, מדובר ביעד ראשון במעלה של המלחמה, ומראש הוא יצא אליה (גם במרץ השנה וגם ביוני שעבר) כדי לחסל את תוכנית הגרעין של טהרן. הוא אינו מתפשר על הסוגיה הזאת. גם במשא ומתן שקדם למלחמה וגם כעת הוא התעקש שבכל מתווה שלא יימצא, הוא יהיה שבע רצון ומשוכנע שאין עוד סכנה כזו לאיראן.

אך איך יכול להיות שהנשיא אינו לוקח בחשבון את הפוליטיקה הפנימית שלו ואת הבחירות הקרבות, את המצב בשטח או את רוח הקרב האיראנית? את טראמפ מנחה חזון ארוך טווח, שכנוע עמוק ופנימי בדבר הסכנה של הגרעין האיראני.

הוא דיבר עליו כבר לפני שנים רבות, וגם כיום דבק בעמדה הזו. לכן הוא היה מוכן גם לצאת למלחמה – מעשה שאינו נחשב אהוד בקרב נשיאים אמריקנים – לסכן חיילים ולבזבז משאבים חשובים שהיה יכול להפנות לטובת פיתוחה של ארה"ב. זו הסיבה שהוא גם לא קיבל את המתווים לסיום המלחמה במגעים הנוכחיים, אף אם הם ענו על צרכים אחרים שלו.

אך לא פחות מכך, את הנשיא מטריד גם האופן שבו ייתפס בהיסטוריה וייזכר בדברי הימים. פעמים רבות הוא מזכיר שאינו מוכן להידמות לאחד מקודמיו ברק אובמה, ולשחרר מאות מיליוני דולרים (או יותר) לאיראנים, שיפנו אותם לפיתוח נשק וטרור. הוא מזלזל בקול רם בנשיא ג'ו ביידן, וציין שאינו מוכן לעצום עיניים מול סכנות העולם ולהירדם על משמרתו.

בה בעת, טראמפ גם ציין שלא אישר את המבצע להוצאת האורניום מאספהאן משום שלא היה מעוניין להסתבך במבצע חילוץ מסוכן, כפי שקרה לג'ימי קרטר במשבר בני הערובה בטהרן במהלך ההפיכה האסלאמית במדינה. אם להזכיר דוגמאות אחרות, סביר מאוד להניח שטראמפ פוחד להיראות כמו לינדון ג'ונסון או ריצ'רד ניקסון, שטבעו בבוץ של המלחמה הקרקעית בווייטנאם – וזו אולי הסיבה שבינתיים הוא נותר בצד בהסלמה הנוכחית.

בשלב זה של כהונתו השנייה, הנשיא כבר מתחיל לפזול לעבר סיכום המורשת שלו. טראמפ יודע שכל פעולה פזיזה עלולה לעלות לו ביוקר. ואף שהוא נחוש להשיג את יעדיו, הוא לוקח בחשבון את ההשלכות של מעשיו בעת הזאת, מחשש שיפגע בתדמית שהוא מבקש לגבש לעצמו. אין משמעות הדבר שהוא לא נכון לפעולה בעת הצורך, אך גם שיקולים אחרים מנחים אותו.

פורסם במעריב, בתאריך 9 ביוני, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 8 ביוני, 2026.

האיראנים יודעים היטב שירי טילים לעבר ישראל אינו דומה לשיגורים כלפי מדינות המפרץ, או אפילו ניסיון לפגוע בספינות אמריקניות במצרי הורמוז. דין הטילים אינו גם כדין שיגורי הרקטות, הכטב"מים או הרחפנים של חיזבאללה לעבר יישובי הצפון, מבלי להמעיט בחומרתם.

בעוד שהאמריקנים מפגינים איפוק יחסי, ישראל תופסת – במידה רבה של צדק – את הירי האיראני לעברה כאיום אסטרטגי מהותי. היא אינה יכולה למלא את פיה מים מול טילים קטלניים, עמוסים במאות קילוגרמים של חומרי נפץ, שנשלחים לערים בלב הארץ ויכולים להשמיד בתים רבים ולגרום נזק רב ברכוש ובחיים אדם. גם האמריקנים כנראה הבינו שדבר כזה לא יעבור לסדר היום, בייחוד אחרי המגבלות שכפו על צה"ל בלבנון.

ראשי משטר האייתוללות בהחלט יכולים היו לשער מניסיון העבר מה יהיו ההשלכות של הירי לעברנו, וכנראה לקחו זאת בחשבון. תגובה ישראלית נגד איראן "רועשת" הרבה יותר מתקיפה של אחת ממדינות המפרץ נגד הרפובליקה האסלאמית. היא נעשית במכוון מעל הרדאר, מטרתה להבהיר כי ישראל לא תתעלם מהתוקפנות נגדה, וממילא גם זוכה להרבה יותר תשומת לב תקשורתית בעולם.

אז מה גרם לאיראן לשבור את הכלים בצורה כזו? האם ההזדהות והברית שלה עם חיזבאללה, הפרוקסי העוצמתי ביותר שגידלה, שווה מבחינתה את חידוש המלחמה? בעוד שהתקיפה של צה"ל בדאחייה אתמול הייתה באופן רשמי העילה לירי הטילים על ישראל, סיבות אחרות מניעות את טהרן לבחור בדרך של הסלמה – נתיב מסוכן בפני עצמו, שסופו לא ידוע, והוא יכול להסב מחיר לא קטן לרפובליקה האסלאמית.

הפתיחה החלקית של האינטרנט חשפה את תמונת המצב העגומה של הכלכלה האיראנית, שרבים שיערו אותה קודם לכן: האינפלציה משתוללת, המחירים מזנקים בחדות, האזרח הקטן נאנק תחת העול ומתקשה לרכוש לעצמו מוצרים בסיסיים. ההפגנות של סטודנטים סביב תנאי הבחינות באיראן רמזו על חוסר שביעות הרצון בקרב מגזר שתמיד הניע מחאות, וכך צברה תאוצה האפשרות של התחדשות הפגנות בקנה מידה רחב – תסריט שההנהגה הקיצונית החדשה בטהרן לא תיקח סיכון לגביו. מצבה המעורער ממילא חייב אותה למצוא יעד אחר לנתב אליו את הזעם הציבורי וללכד סביבו את העם במצב הקשה של התושבים במדינה.

לכך נוסף המאבק בהנהגה בעת האחרונה בין הזרם הקיצוני יותר, המקורב למשמרות המהפכה ואשר הכתיב קו נוקשה יותר במשא ומתן מול ארה"ב, ובין הזרם "המתון" יותר, שמיוצג בין היתר בידי דמויות כגון הנשיא מסעוד פזשכיאן ואולי גם שר החוץ עבאס עראקצ'י. בעוד שהגורמים הפשרניים, לכאורה, התריעו כי הידרדרות נוספת במצבה של המדינה עשויה להביא אותה לאסון, המחנה הקיצוני מעוניין בעיקר לשמר את אחיזתו בשלטון. הוא מונע פחות משיקולים רציונליים, ולראיה – אפילו המחיר הגדול הכרוך בחידוש המלחמה עם ישראל וארה"ב כעת לא הרתיע אותו מ"לפוצץ את העסק".

אם מישהו היה צריך ראיה נוספת, הרי שבתקשורת האיראנית לא חלפו אפילו שעתיים מאז התקיפה הישראלית הלילה עד שאתר המזוהה עם גופי המודיעין של משמרות המהפכה הצהיר כי "כלי תקשורת של המחנה הרפורמיסטי וגורמים פוליטיים המקורבים אליו כשלו פעם נוספת בניסיון להציג קרע בין ארה"ב לישראל". הכותב באתר טען כי הדיווח על השיחה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ובין הנשיא דונלד טראמפ, שבה ניסה האחרון למנוע את ההסלמה, הייתה הצגה שבוימה לטובת הטעיה של האיראנים והסתרה מכוונת של המתקפה הקרבה ובאה.

צריך לשים לב לעובדה נוספת: על אף האופטימיות ששידרו האמריקנים באחרונה בעניין המגעים עם איראן על הסכם לתום המלחמה, הרי שבטהרן השמיעו בשבוע האחרון קו הפוך בתכלית. כתנאי מקדים לכל הסכם, ראשי הרפובליקה האסלאמית דרשו שחרור של מיליארדי דולרים בנכסים מוקפאים, והנשיא טראמפ סירב בצדק רב לתת להם את חבל ההצלה הזה מבלי שידע שטהרן תעניק לו את מבוקשו בתחום הגרעין. הפערים בעניין הזה, לצד מחלוקות נוספות, יצרו תסכול רב אצל האיראנים, שהצהירו כמה פעמים כי בראייתם המשא ומתן נקלע למבוי סתום. המצור המוצלח של הצי האמריקני, שמנע מהם לייצא נפט ולהתחיל לשקם את המדינה בתום המלחמה, רק הגביר את התחושה הזאת.

התגובה של ארה"ב להתגרויות של משמרות המהפכה בתקופה האחרונה, שהלכו והתרבו, דרבנה אף היא את האיראנים לנקוט בצעד של הסלמה. בראייתם, במקום לשבור את הכלים ארה"ב בחרה להבליג – ככל הנראה, משיקולים של רצון לקידום המשא ומתן לקראת הסכם – אפילו על תקיפות נגד חייליה וספינותיה, יעדים במדינות המפרץ ומתקני אנרגיה אזוריים. טראמפ הביט על המתקפות הללו, ואמר כי הן אינן מצדיקות את חידוש האש. לפיכך התעוזה האיראנית גברה, עלה הרצון להציב תנאים נוספים במשא ומתן כגון דרישה לנסיגת ישראלית מלבנון, וגם פחת החשש מכניסה מחודשת של ארה"ב למלחמה. בניתוח האיראני, במצב כזה חישובי מאזן הרווח וההפסד מעלים שהכף נוטה יותר לצד החיובי.

בין רגיעה מהירה למערכה רחבה

אנו מצויים בנקודת הזמן הנוכחית בשלב מוקדם, וקשה לדעת אם טהרן מעוניינת לחדש את המלחמה בהיקף מלא, על כל המשתמע מכך, או שהיא רק מנסה "לעשות שרירים" ולהציג מנוף לחץ חדש במשא ומתן מול האמריקנים.

למרות חילופי המהלומות בין הצדדים, עדיין ניתן למנוע את ההסלמה. האמריקנים, לפי הדיווחים, פועלים להרגיע את המצב מאחורי הקלעים, ובוודאי יבואו גם בדרישות לישראל בעניין לבנון, כפי שהאיראנים רוצים. ייתכן שטהרן קוראת נכון את טראמפ בהקשר זה, ומבינה שלא היה די באיום בהסלמה, וכי היה עליה להוכיח את רצינותה כדי לדרבן אותו לנקוט צעד כזה. לא בטוח שישראל תשתף פעולה עם מגבלות נוספות, גם אם אנו לא רוצים גם בשלב הנוכחי להיקלע לעימות גדול עם האמריקנים.

מסיבות אלה, אפילו אם האיראנים יוסיפו לשגר עוד כמה מטחים לישראל, וצה"ל יתקוף בתגובה מטרות ברפובליקה האסלאמית, המגעים המדיניים בתיווך מדינות באזור עשויים להניב רגיעה תוך זמן קצר. מבחינת טהרן, תמיד ישנה האפשרות "לסגור" את הסבב באמצעות ירי של אחד מארגוני הפרוקסי, כגון החות'ים מתימן, מה שיענה על דרישות הכבוד שלה במידת מה. התסריט הזה יהיה סביר עוד יותר אם האמריקנים יצליחו לאלץ את ישראל להימנע מתקיפות בדאחיה, מה שיספק את הדרישות האיראניות באופן חלקי.

העובדה שהאיראנים טרם השתמשו ב"כלים הכבדים" שלהם, כגון טילי מצרר, ירי נרחב של מיליציות מעיראק וגם יותר משיגור אחד מתימן, יכולה לרמז על הכיוון הזה. כמו כן, משמרות המהפכה טרם יצאו, ככל הידוע, להטמין עוד מוקשים במצרי הורמוז, ולא ביצעו צעדים שמלמדים כי הולכים שם על כל הקופה. ההצהרות של בכירי המשטר בדבר "ההבטחה שקוימה" או "הלקח שלמדו הציונים" משאירות פתח לאפשרות של סגירה מוקדמת של הסבב הנוכחי. מצידו, צה"ל, טרם שבר את הכלים ויצא למתקפה על מתקני אנרגיה, ולצד התקיפה על מפעל פטרוכימי אחד בעיקר פעל נגד מטרות צבאיות, מרכזי מחקר ומערכות הגנה איראניות.

ובכל זאת, ישנה גם אפשרות שההנהגה הנוכחית באיראן נטולת מעצורים, וכי היא הבינה שמיצתה את המשא ומתן מול האמריקנים. התעמולה שהמשטר משמיע לעם חלחלה גם אליה, והיא מרגישה שכעת היא הצד העוצמתי יותר בעימות בין הצדדים. אומנם שני הסבבים הקודמים מעידים כי אינה יכולה לעמוד מפני המתקפות של ישראל, אך גם צה"ל לא בטוח יוכל לעצור את שיגור הטילים לארץ – ותמונות ההרס נוטעות בראשי איראן תחושה מדומה של שוויון וכוח.

רמז לסבירות של תסריט כזה ניתן הבוקר עם ההודעה החות'ית על חידוש המצור בים סוף ומצרי באב אל-מנדב. צעד כזה, שהשפעתו גדולה הרבה יותר מאשר רק על ישראל, מלמד כי טהרן אולי אינה מסתפקת רק בירי הדדי, ומנסה לשנות מהיסוד את המשוואה מולנו ומול ארה"ב – ולא רק בלבנון. הרי אם סגירת מצרי הורמוז הצליחה לייצר לחץ על האמריקנים, מדוע שצעד דומה במקום אחר – רגיש מאוד גם הוא ביחס לנתיבי הסחר הבינלאומיים – לא יעבוד באופן דומה?

כמו כן, ייתכן שההנהגה האיראנית חשה שלמרות שטראמפ צידד בישראל בעניין לבנון בתקופה האחרונה, השאלה מה לעשות מול המתקפות של חיזבאללה גורמת למתח בינו ובין ראש הממשלה נתניהו. במצב הזה, אולי זו הנקודה החלשה שכעת היא סבורה שכדאי לה לתקוף ולדרוש באמצעותה ויתורים בשיחות. ישראל, שגם מאז ירי הטילים המשיכה לתקוף בלבנון (אבל לא בדאחייה, שכן בינתיים חיזבאללה גם לא ירה לעבר שטח הארץ), לא צפויה בקלות להיענות לבקשה כזו של טראמפ. דרישתו של השר בצלאל סמוטריץ' למוטט בניינים בדאחייה בתגובה לירי איראני רק צפויה לחדד את הדילמה הזאת.

כמו כן, אם טראמפ יכפה את רצונו על נתניהו וייאלץ אותו בכל זאת לוותר בעניין הדאחייה ולבנון בכלל, צפויה להיות לכך השפעה גדולה על היחסים בין השניים בתקופה הקרובה – וגם זו תהיה נקודה שהאיראנים יזקפו לזכותם. הנשיא האמריקני חזר כמה פעמים באחרונה על הטענה שהמשא ומתן עם איראן מתקדם היטב, והוא אף צפה כי יסתיים בהצלחה בזמן הקרוב. בהנחה שהתחושה הזו עשויה להיות אותנטית, טראמפ יכול להחליט שהוא מכוון למהלך מעל ראשה של ישראל, על אף המחיר שישלם על כך והעימות הצפוי.

קשה לדעת מה חולף במחשבותיו של הנשיא האמריקני, שבאחרונה הימר מאוד על הצלחת המגעים ונמנע מחידוש המלחמה. יש סבירות לא קטנה גם לתסריט שבו ינסה לא להיגרר שוב לעימות, ויסתפק במצור על מצרי הורמוז בזמן שחיל האוויר שלנו ממשיך בעבודה. אלא שגם משוואה כזו לא בהכרח תיתקל בהסכמה איראנית, מה שיגביר שוב את האפשרות שינסו לתקוף מטרות אמריקניות. משרד החוץ האיראני כבר הטיל הבוקר את האשמה על המתרחש כעת על האמריקנים, וטען כי הם משתתפים באופן פעיל בהסלמה.

אחרי שתי מתקפות פתע מוצלחות על ראשי הרפובליקה האסלאמית, הפעם טהרן נטלה את היוזמה, מה שמעניק לה שליטה מסוימת במצב הנוכחי ובתסריטים העתידיים. ישראל וארה"ב הבליגו יותר מדי, וכעת נקלעו בעל כורחן לדילמה ויצטרכו לחשב מה יהיה הצעד הבא שלהן.

ובכל זאת, העוצמה המשולבת שלהן, ואפילו זו של צה"ל לבד, גדולה משל האיראנים. אם הסבב הנוכחי יתפתח למערכה רחבה, טהרן צפויה לשלם מחיר יקר – ובטווח הארוך דווקא עשויה להיקלע עוד יותר לפינה. זה גם הופך אותה למסוכנת עוד יותר – כלפי בני עמה, מדינות האזור, מתקני אנרגיה במזרח התיכון, יעדים אסטרטגיים בישראל ועוד – וזה משהו שמקבלי ההחלטות בירושלים ובוושינגטון יצטרכו לקחת בחשבון. אפשר רק לקוות שהתוכניות המבצעיות נבנו בהתאם, ושאף כוללות את האפשרות של מלחמה ארוכה יותר משעות אחדות או ימים ספורים.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הצהרת חג' האחרונה של מוג'תבא חמינאי מאשררת את "דוקטרינת 2040" וממחישה כי חילופי הדורות בטהרן לא יביאו עימם התמתנות. מול השאיפה האמריקאית להסכם דחיינות שיזרים מיליארדים לטהרן, ישראל חייבת לשנות פרדיגמה ולחתור למיטוט אקטיבי של ראש התמנון האיראני.

בעוד שממשל טראמפ שואף לגבש הסכם עם המשטר האיראני, מנהיגו, מוג'תבא חמינאי, מצהיר בגלוי על כוונתו לקדם ולטפח את חזון השמדת ישראל.

במסר שפרסם ביום שלישי האחרון לרגל החג', תיקף מוג'תבא את הצהרת אביו מ-2015 לפיה ישראל, "הגידול הסרטני", לא תשרוד עד שנת 2040.

הצהרת מוג'תבא משמשת אפוא עדות למחויבותו לחוזה ההשמדה שגזר מייסד המשטר האסלאמי, רוחאללה חמינאי, נגד ישראל, בנאומו המפורסם מה-15 באוגוסט 1979.

בהתאם לכך, עוטרה כיכר פלסטין בטהרן בכרזה המציגה את שעון החול לקראת קיצה של ישראל וקובעת שנותרו 5218 ימים לסופה, ושהיא לא תשרוד את 15 השנים הבאות.

אומנם, "קולה של איראן", פרסום מקוון שיוצא לאור מטעם לשכת מנהיג איראן, קבע במאמר שפרסם למחרת, שישראל תושמד מאליה כתוצאה מתהליך של קריסה פנימית מואצת. עם זאת, דפוס הפעולה האיראני מלמד שטהרן חותרת להשמדה אקטיבית של ישראל. 

התוכנית האופרטיבית שהשתבשה

כזכור, בספטמבר 2015, קצב לראשונה מנהיג איראן דאז, עלי חמינאי, את ימיה של ישראל וקבע שהיא תושמד עד 2040. למרות הצהרות באיראן, לפיהן ישראל תושמד מאליה כתוצאה מתהליך חברתי-כלכלי ומשבר פוליטי-ביטחוני פנימי, התבטאות נדירה של בכיר איראני הסגירה היערכות איראנית להשמדת ישראל.

היה זה בכנס בטהרן בפברואר 2018, שעסק בהשמדת ישראל, שחוסין-אמיר עבדאללהיאן, לימים שר החוץ בממשלת רא'יסי, הצהיר שלאיראן יש תוכנית כיצד ליישם את הצהרת חמינאי, אך הוא לא יכול לפרטה בתקשורת. ב-2019, הצהרותיהם של מפקד משמרות המהפכה דאז, חוסין סלאמי, וראש אגף המבצעים במשה"מ עבאס נילפרושאן, הסגירו את התקדמות התוכנית האיראנית להשמדת ישראל.

סלאמי הסביר שחיסול ישראל הפך מחזון למטרה ברת השגה. נילפרושאן הצהיר שאיראן הצליחה לכתר את ישראל מכל צידיה, וברומזו להתלכדות הזירות הוסיף שכל תוקפנות מצד ישראל נגד אחד מרכיבי ציר ההתנגדות, תצית נגדה מלחמה אזורית.

כפי שניתן ללמוד ממסמכי שלל שנתפסו בידי צה"ל ב"חרבות ברזל" בעזה, כח קדס שאב מחזון חמינאי להשמדת ישראל את האסמכתא להקצאת סיוע פיננסי וצבאי מוגדל לזרוע הצבאית של חמאס. זאת בידיעה שהסיוע יופנה למימוש יוזמות התקפיות וגדולות במיוחד נגד ישראל.

במקביל, חמאס יזם את הגברת התיאום עם חיזבאללה וכח קודס לצורך קידומה של מתקפה רב זירתית מוחצת במטרה לחסל את ישראל. אלא שלסינוואר אצה הדרך, והוא פתח במתקפת הטבח מבלי להמתין לתיאום הסופי עם חיזבאללה ואיראן, והניח שאלו יצטרפו אליו למראה תחילת המתקפה.

 תמרור אזהרה לישראל

גם אחרי מתקפת השביעי באוקטובר, קראו בכירים במערכת הבטחונית באיראן לקדם מתקפת טבח רב-זירתית, על בסיס לקחים מהשביעי באוקטובר, כדי לחסל את ישראל. רבים מהם חוסלו ב"עם כלביא" וב"שאגת הארי".

בראשית מאי, שב מהדי מוחמדי (אנליסט ביטחוני בכיר, המשמש גם יועצו של מוחמד באקר קאליבאף – יו"ר המג'לס וחבר המועצה העליונה לביטחון לאומי) על קריאתו מנובמבר 2025, ודחק במשטר לקדם "מבצע קולקטיבי גדול נגד ישראל" מצד ציר ההתנגדות בראשות איראן, להשמדת ישראל.

מוחמדי הסביר שהמלחמה החלישה את ישראל ואיראן הצליחה לדחוק אותה לפינה. על רקע אמירות אלו, שעדיין נשמעות בשיח המשטרי-תקשורתי אודות קידום חזון השמדת ישראל באמצעות מתקפה צירית רב-זירתית, נראה שדבריו של מוג'תבא משמשים מצפן וקריאת כיוון.

המסר של מוג'תבא לחג' תורגם לערבית והופץ גם לקהל הרחב באזור. לפיכך נראה שהוא מבקש להצטייר כמי שמונע בלהט דתי וניחן במוטיבציה רבה להכפיל את מאמצי המשטר לייצא את המהפכה, בזכות ההישגים שצברה איראן במלחמה ולמרות הקשיים שספגה במהלכה.

נראה שבראייתו, איראן נמצאת בעמדת זינוק לקראת מימוש הנצחון הסופי על ישראל, אותו חזה והבטיח אביו במשך שנים. לפיכך, קיצוב הזמן שהעניק מג'תבא להשמדת ישראל, 2040, כהמשך לחזון השמדת ישראל שטיפח אביו, עלול להעניק למשמרות המהפכה ולשחקנים השונים בציר ההתנגדות מסגרת זמנים למימוש תוכנית אופרטיבית להשגת היעד הזה.

מוג'תבא גם פרט את חזונו ביחס לעתיד הנוכחות האמריקאית באזור. הוא ביטא את מחויבותו לחזון שהתווה אביו לסילוק הנוכחות הצבאית של ארה"ב באזור, וקרא למדינות האזור לשתף פעולה עם מאמציה של איראן להוביל סדר אזורי חדש. ואולם למרות זאת, על פי המסתמן, טראמפ מצדד בעסקה שתתמקד בהסרת או דחיית האיום הגרעיני שנשקף מצד איראן, ואינו מתכוון לפעול להדחת המשטר וליישם את הבטחתו לסייע לאופוזיציה האיראנית.

זאת לעומת הגישה הישראלית, שמצדדת בהדחת המשטר, כפי שהשתקף ביעד המלחמה, שנועדה להחליש את המשטר ולאפשר לעם האיראני להדיחו. המשך המגעים בין טהרן לוושינגטון לקראת הגעה להסכם חרף הצהרת מוג'תבא מעניקה משנה תוקף להבדל בין האסטרטגיה הישראלית לאמריקנית מול המשטר האיראני.

מיליארדי הדולרים שישלשל המשטר האיראני כתוצאה מכל הסכם שיושג, יאפשרו לו תחילה להבטיח את המשך קיומו, ובהמשך, לקדם את חזונו להשמדת ישראל. בניגוד לארה"ב, ישראל אינה יכולה לאמץ דחיינות מול האיום האיראני.

היה זה במחצית דצמבר 2022, בטקס בעזה לציון יום השנה ה-35 להקמת חמאס, שסינוואר הצהיר בפומבי "נבוא אליכם במבול שוצף, ובטילים אין ספור. נבוא אליכם במבול של חיילים ללא גבול, נבוא אליכם עם מיליונים מבני אומתנו, גל אחר גל".

ישראל אינה יכולה להתעלם מהאיום הקיומי מצד המשטר האיראני בראשות מוג'תבא. הרחבת התמרון הקרקעי בלבנון וחיסול ראשי הזרוע הצבאית של חמאס, עז אל-דין חדאד ומוחמד עודה, משמשים לפיכך גם הישגים חשובים בתמונה הכוללת למול התוכנית האיראנית להשמדת ישראל.

אם ישראל לא תפעל להדחת המשטר האיראני באמצעות העם האיראני, היא תדמה למתאגרף שבקרב אגרופים נגד יריבו, מנסה רק להחלישו, בעוד זה חובט בו כדי למוטטו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 01 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.