קשה לדעת אם הגברת קצב השיגורים מאיראן לישראל ביממה האחרונה היא תולדה של מזג האוויר החורפי, שמאפשר למשגרי הטילים להרגיש בטוחים ולהעז יותר, אם היא סימן להתאוששות מסוימת במערכי הפיקוד או שזו עדות לכך שגם באיראן מבינים שהמערכה מתקרבת לסיומה. ייתכן שהאיראנים מנסים לחלץ עוד הישגים ולשדר מסר של עמידה איתנה עד לשריקת הסיום.

בזמן שפקיסטן אישרה שחילופי המסרים בתיווכה נמשכים לקראת פסגה אפשרית באסלאמבאד, הודיעה ישראל על חיסול בכירים איראנים נוספים: מפקד חיל הים של משמרות המהפכה וראש מטה המודיעין של החיל – צעד בעל חשיבות מבצעית, בייחוד אם ארה"ב תבחר לפעול צבאית לפתיחת מצרי הורמוז. במקביל איים הנשיא דונלד טראמפ בציוץ חריף: "מוטב שהאיראנים יתחילו לגלות רצינות לפני שיהיה מאוחר מדי".

מה טראמפ רוצה? המסרים של דובריו ואלה שלו ברורים למדי. הוא חותר להסכם שישלים את מה שההישגים הצבאיים המרשימים לא יכלו לספק, וגם ימסגר את הניצחון שלו.

טראמפ מודע לכך שהסכם עם נציגי המשטר איננו רק ויתור על השאיפה להפלתו. הוא יספק למשטר לגיטימציה ומשאבים, ויסלול את הדרך להתחזקותו. מן הסתם הוא גם מניח שכל עוד יתקיים המשטר הזה, יהיו נציגיו אשר יהיו, הוא לא ישנה את שאיפותיו ולא יחליף את דרכו. אדרבה, המלחמה תספק לו הצדקה מובהקת לגישה שרק גרעין צבאי יבטיח את קיומו, ולכן לא יחסוך במאמצים להגיע לכך.

המענה לחששות הללו, לדידו של טראמפ, טמון במצב הירוד שאליו המלחמה הובילה את איראן ובהסדרים שיקַבעו אותו. לכך הוא התכוון באמירה ש"איראן נמחקה צבאית, עם אפס סיכוי לקאמבק".
מנהיגי איראן אינם צריכים להתאמץ כדי לזהות את אילוציו של טראמפ, ולנסות להשתמש בהם כמנופי לחץ. הם מודעים לארבעת החששות הגדולים בארה"ב: התארכות המלחמה, הכנסת כוחות קרקעיים, עליית מחירי האנרגיה והשארת האורניום המועשר בידיים איראניות.
מתוך כך, וגם כדי לעמעם את גודל ההפסד, הם מציבים תנאים מוגזמים לסיום המלחמה. יתרה מכך, האיראנים מוסיפים איומים כדוגמת סגירת מצרי באב אל־מנדב, ולא ממהרים להיענות להזמנה למשא ומתן.

התנאים שאיראן הציבה לסיום המלחמה מרחיקי לכת. היא דורשת ערובות לאי חידושם של מעשי האיבה, סגירת בסיסים צבאיים של ארה"ב באזור, תשלום פיצויים על נזקי המלחמה, הפסקת התקיפות הישראליות נגד חיזבאללה ואכיפת סדר חדש במצרי הורמוז שיגדיל את השליטה הכלכלית של טהרן בהם. בראיית האיראנים, תנאי הפתיחה הללו ישרתו את טקטיקת המשא ומתן, ובנוסף יבהירו שהמשטר לא מגיע למשא ומתן כשהוא זוחל על גחונו.

האתגרים של ארה"ב

לא רק שהשינויים באיראן אינם חילופי משטר, אלא שהם כנראה אפילו לא שינויים משמעותיים במשטר. חשוב לומר זאת לעצמנו ביושר.

האתגר הראשון שיצטרכו להתמודד איתו בוושינגטון בכל הסדר עם איראן הוא מניעת התאוששותו המהירה של המשטר. הרפיית הלחץ הצבאי, כשלעצמה, תספק את התנאים לכך – קל וחומר אם יופשרו הסנקציות הכלכליות שמוטלות עליו כיום, כפי שנכתב בהצעה האמריקנית לפי דיווחי התקשורת.

האתגר השני הוא הגרעין: לא רק הוצאה והשמדה של האורניום המועשר שבידי איראן, אלא גם מניעת העשרה בכל דרגה על אדמת איראן, לצד הסדרי פיקוח שימנעו לצמיתות את האפשרות לייצר או לרכוש נשק גרעיני.

האתגרים הנוספים קשורים להטלת המגבלות על תוכנית הטילים ולהפסקת התמיכה של איראן בארגוני הפרוקסי. גם הם קשורים למשאבים שיימצאו בידי איראן בדרך לשיקום יכולותיה, ומהווים שיקול נוסף נגד הפשרת העיצומים הכלכליים.

אם וושינגטון מעדיפה הסכם, מדוע היא ממשיכה לתגבר את כוחותיה באזור? ראשית, משום שהלחץ הצבאי על ידי תגבור הכוחות הוא חלק מהמשא ומתן. זו המחשה של מה שצפוי בהיעדר התקדמות בשיחות. שנית, התגבורת נחוצה במסגרת הכנתה של האופציה הצבאית, למקרה שהשיחות לא יצליחו.

הדעה הרווחת היא שנכון שהמשא ומתן על סוגיות הליבה יתקיים דווקא בשעה שהלחץ הצבאי בשיאו. או אז יהיה קל יותר לחלץ ויתורים מהאיראנים. ברם, המחיר שעלול להיות לגישה הזו הוא ויתור מוחלט על הסיכויים להפלת המשטר, משום שברגע שייחתם הסדר כולל שיפשיר משאבים לאיראן, יתחיל גם תהליך התאוששותו ושיקומו של המשטר. הדרך להתמודד עם האתגר היא לפצל בין הסכם הפסקת האש להסדר על סוגיית הליבה, ולא לעסוק כלל בשלב זה בסנקציות הכלכליות.

הגישה הזו תפחית את אכזבת המוני האזרחים באיראן, שעדיין מחכים לאור הירוק מטראמפ לצאת לרחובות, וגם את חששותיהן של מדינות המפרץ – שמבינות שעתה הן עלולות להישאר לבד מול החיה האיראנית הפצועה. הסדר בלי אש ובלי שיקום עדיף על הסדר שישמר את המשטר.

בינתיים, כל יום נוסף של תקיפות באיראן מפחית יכולות שיאיימו עלינו בעתיד. יש לדבוק בעיקרון שהמשא ומתן יתנהל רק תחת אש, ולמצות כל משאב כדי לקזז יכולות מאיראן ולהחליש את המשטר.

מלחמת החירות

"לא נוכל לזכות בחירויות ששמנו לנגד עינינו בהכרזת העצמאות אם לא תהיה בנו הנכונות להילחם ולהגן עליהן": דברים אלה של מזכיר המלחמה האמריקני, פיט הגסת', שנאמרו לפני המערכה, מהדהדים בעוצמה מחודשת בצומת הדרכים שאליו היא הגיעה בין הסכם להסלמה.

ערב פסח תשפ"ו, המלחמה הישראלית־אמריקנית במשטר הרשע האיראני ממשיכה לשאת את בשורת הצדק והחירות העתיקה שהביא עמו חג האביב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הטענה שאפשר "להצית מחאה" באיראן באמצעות פעולה חיצונית נשמעת דרמטית – אך באותה מידה היא גם מטעה. מחאה אינה אירוע שאפשר לייצר מבחוץ, ודאי לא בלחיצת כפתור. מי שמכיר את אופן פעולתם של ארגוני מודיעין, יודע: מחאה לא יוצרים, אלא מזהים, מעצימים – ולעיתים מכוונים.

אם נכונים הדיווחים שלפיהם ראש המוסד דדי ברנע הציג את יעד הפלת המשטר כיעד בר-השגה בטווח הזמן הקרוב או הבינוני, ראוי לבחון על אילו תשתיות הוא ביסס את הערכתו. לגישתי, אם  ברנע העריך שהיעד בר השגה, הוא כיוון לטווח הזמן הבינוני ומעבר לו. שהרי משטרים אינם נופלים משום שמישהו החליט להפילם מבחוץ. הם קורסים כאשר מתפתח בהם סדק פנימי – ורק אז שחקן חיצוני, אם הוא פועל נכון, מסוגל להרחיב אותו. לכן, השאלה האמיתית איננה כיצד "מדליקים" מחאה, אלא כיצד מזהים תנאים להבשלתה – ומתי הם עדיין אינם מתקיימים.

כדי להבין זאת, צריך להתחיל מהבסיס. מחאה אינה תוצאה של המון אנונימי שיוצא לפתע לרחובות, אלא של תהליכים מצטברים בתוך קבוצות מפתח: סטודנטים, עובדים, איגודים מקצועיים, דרגי ביניים במנגנוני המדינה, ולעיתים גם מובילי דעה בזירה התרבותית או הדתית. כל אחת מהקבוצות הללו פועלת בתוך נרטיב שמסביר לה מדוע המצב הקיים עדיף – או לפחות נסבל.

להצית מחאה, שלב אחרי שלב

השלב הראשון הוא אבחון: זיהוי נקודות התסכול, תחושות ההשפלה, אובדן המשמעות והפער בין הנרטיב הרשמי למציאות. זהו שלב שקט, כמעט בלתי נראה – אך קריטי. ללא הבנה מדויקת של מוקדי הכאב, אין על מה לבנות.

השלב השני הוא חדירה לרשתות אנושיות – לא במובן הרומנטי של סרטי ריגול, אלא ביצירת קשרים, ערוצי השפעה והיכרות עם דינמיקות פנימיות. לא מדובר בהכרח בגיוס “סוכן”, אלא בבניית יכולת להשפיע מבפנים על קבוצות קיימות.

השלב השלישי הוא תודעתי – וכאן מתחילה העבודה המשמעותית באמת: לא לשכנע אנשים לצאת לרחובות, אלא לגרום להם להבין שהם אינם לבד. מחאה מתרחשת כאשר אדם אחד מבין שיש עוד עשרה שחושבים כמותו – וכאשר אותם עשרה מבינים שיש כבר מאה.

במקביל, נדרש נרטיב חלופי. לא כזה שמיובא מבחוץ ונשמע זר, אלא כזה המעוגן בזהות המקומית: לא "מרד" אלא "הצלה", לא "קריסה" אלא "תיקון". ללא נרטיב כזה, גם תסכול עמוק אינו מתורגם לפעולה.

אך גם כאשר כל התנאים הללו מתקיימים – אין ודאות. מעל הכל מרחף גורם אחד: פחד. משטרים כמו זה האיראני אינם רק מנגנון שלטוני, אלא מערכת משוכללת של פיקוח, דיכוי וענישה. כל אדם שיוצא לרחוב מסכן לא רק את עצמו, אלא גם את משפחתו. במציאות כזו, גם זעם עמוק עלול להישאר כבוש.

הלחץ חזר למערב כבומרנג?

כאן מתחדדת השאלה: מדוע זה לא קורה כעת? ייתכן שהתשובה נעוצה בפער בין ערעור המערכת לבין בניית חלופה. הפעולות הצבאיות האחרונות, מרשימות ככל שיהיו, פגעו בתחושת החסינות של המשטר – אך ערעור לבדו אינו מספיק. כאשר אין תשובה ברורה לשאלה "מה יבוא במקום", הפחד גובר על התסכול.

אלא שהדברים לא מסתיימים כאן. נראה כי בתוך קבוצות המפתח טרם נוצרה תנועה מספקת. מחאה אינה נולדת מן הרחוב בלבד, אלא מההצטלבות בין הרחוב לאליטה. כל עוד דרגי הביניים – קצינים, פקידים, מנהלים – אינם מאותתים על היסוס או סדק, הציבור נותר מבודד. זו תשתית שדורשת שנים של בנייה, ולא מהלך רגעי. ייתכן גם שהלחץ החיצוני עצמו פועל בכיוון ההפוך מהמצופה: במקום לפרק את המשטר, הוא מחזק לכידות פנימית סביב איום משותף; בהקשר האיראני, זהו מנגנון מוכר – ולעיתים יעיל.

כך או כך המסקנה ברורה: לא מציתים מחאה בסיסמאות, ולא מפילים משטרים מבחוץ בלבד. שינוי מתרחש כאשר שלושה תנאים נפגשים – סדק פנימי, נרטיב חלופי והכרה קולקטיבית שהסיכון ביציאה לרחוב נמוך מהסיכון שבהישארות בבית. בהיעדרם, גם מהלכים צבאיים מרשימים יישארו בגדר הישג טקטי. כאשר הם מתקיימים – המחאה אינה זקוקה להצתה, היא מתפרצת מעצמה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 25 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

גודל הישגיה של המלחמה וטווח השפעתם ייגזרו מההסדרים שיעוצבו בסיומה. אולם כבר כעת ניתן לומר כי הריצה האיראנית למשא ומתן תחת אש, ולאחר חיסול מנהיגה העליון וחלק גדול מהנהגתה, יכולה לסמל את תחילתה של כניעה.

"קבלת ההחלטה הזו היא מרה וקטלנית עבורי יותר משתיית כוס תרעלה" – כך אמר מנהיגה העליון של איראן, רוחאללה חומייני, בנאומו המפורסם מ-20 ביולי 1988, שבו הסביר את הסכמתו להפסקת האש עם עיראק ואת נסיגתו מהקריאה להילחם בה עד להבסתה. שמונה שנים של מלחמה עקובה מדם נדרשו כדי לשכנע אותו בכך.

מומחים טענו אז כי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המהפכות החדשות שבה מנהיג מהפכני מבצע תפנית קיצונית בעמדתו בנושא כה מהותי עבורו. הנאום נחשב לרגע מכונן, בגלל המעבר החד מהרטוריקה של מלחמה עד הניצחון לפשרה כואבת. המונח "שתיית כוס התרעלה" הפך מאז למטבע לשון בפוליטיקה האיראנית, לתיאור מצבים שבהם המנהיג נאלץ לקבל החלטה פרגמטית, בניגוד לעמדתו האידיאולוגית, כדי להציל את המדינה או את המשטר.

למרות ההכחשות האיראניות על קיומם של דיונים מתקדמים בין הצדדים, כל הסימנים מצביעים על הרצון האמריקני-איראני להגיע להסכם. הימים הקרובים יראו עד כמה מחליפיו של חומייני בטהראן יצעדו בנתיב התקדימי שהוא סלל.

לפי הדיווחים בערוץ אל-מיאדין הלבנוני, המזוהה עם חיזבאללה, התנאים שאיראן מציבה לסיום המלחמה הם מרחיקי לכת. הם כוללים דרישות להצגת ערבויות לאי-חידושה של המלחמה, לסגירת הבסיסים הצבאיים של ארה"ב באזור, לתשלום פיצויים לאיראן ולאכיפת סדר חדש במיצרי הורמוז, שיגדיל את שליטתה בהם. אפשר להניח כי אלה הם תנאי פתיחה, כטקטיקה במשא ומתן, שנועדו גם להראות לתומכי המשטר שהוא לא מגיע אליו בזחילה על גחונו.

על כל פנים, טראמפ יהיה חייב להניח שכל עוד יתקיים המשטר האיראני, יהיו נציגיו אשר יהיו, הוא לא ישנה את שאיפותיו ולא יחליף את דרכו. אדרבה, המלחמה הנוכחית תספק לו הצדקה מובהקת לגישה שלפיה רק גרעין צבאי יבטיח את קיומו. בעקבות זאת, הוא לא יחסוך במאמצים להגיע לכך.

מניעת התאוששות מהירה של המשטר

האתגר הראשון שאיתו יצטרכו להתמודד בוושינגטון בכל הסדר עם איראן הוא מניעת התאוששותו המהירה של המשטר. הרפיית הלחץ הצבאי, כשלעצמה, כבר תיצור תנאים לכך. כדי שזה לא יקרה, וושינגטון תצטרך להשאיר בתוקף, למשך תקופה לא קצרה, את הסנקציות הכלכליות ואת הבידוד המדיני.

החלטה כזו תפחית הן את אכזבת המוני האזרחים באיראן, שעדיין מחכים לאור הירוק מטראמפ לצאת לרחובות, והן את חששות מדינות המפרץ, שמבינות כי עתה הן עלולות להישאר לבדן מול החיה האיראנית הפצועה.

האתגר השני הוא הגרעין: לא רק הוצאה והשמדה של האורניום המועשר שבידי איראן, אלא גם מניעת העשרה בכל דרגה על אדמת איראן, והסדרי פיקוח אפקטיביים שימנעו לצמיתות את האפשרות לייצר או לרכוש חימוש גרעיני.

אתגר נוסף קשור להטלת מגבלות על תוכנית הטילים: טווח, סוגים וכמויות.

האתגר הרביעי הוא הפסקת התמיכה האיראנית בארגוני הפרוקסי.

גם האתגרים הללו קשורים למשאבים שיימצאו בידי איראן כדי לשקם את יכולותיה, וזו סיבה נוספת לא למהר בהפשרת ההגבלות הקיימות.

בלי אש ובלי שיקום

הגישה הרווחת היא כי נכון שהדיון בסוגיות הליבה יתקיים דווקא בשעה שהלחץ הצבאי בשיאו. או אז יהיה קל יותר לחלץ ויתורים. ברם, המחיר שעלול להיות לגישה זו הוא ויתור על הסיכויים שנותרו להפלת המשטר. ברגע שייחתם הסדר כולל, שישחרר משאבים לאיראן, יתחיל גם תהליך התאוששותו ושיקומו של המשטר.

הדרך להתמודד עם אתגר זה היא לפצל בין הסכם הפסקת האש לבין ההסדר על סוגיות הליבה. כלומר, לא להסתפק בהפסקת הלחימה אם בצדה יינתן למשטר חבל הצלה, אך גם לא למהר להסדר כולל שיאפשר את שיקומו. הפסקת אש בלי שיקום המשטר עדיפה על הסדר שישמר אותו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• יעד העל של ישראל הוא איראן נטולת גרעין וטילים, ללא יכולת שיקום, תוך שימור התיאום האסטרטגי עם ארה"ב.
• קיים ספק באשר ליכולת להביא להפלת המשטר בטווח הקצר, ולכן יש להיערך גם לתרחיש של משטר מוחלש אך שורד.
• יש לשקול פגיעה במוקדי הכוח הכלכליים של המשטר, בעיקר בתחום הגז, תוך הימנעות מפגיעה בשוק האנרגיה העולמי.
• בזירה הלבנונית יש להגדיר מחדש את רעיון אזור החיץ כמרכיב מרכזי במדיניות הביטחון.
• לא נכון לנהל מערכה עצימה בשתי זירות במקביל; יש לתעדף זירה מרכזית ולהכריע בה.
• יש לשמר תיאום הדוק עם ארה"ב ולנצל את המומנטום ליצירת רעיונות אזוריים חדשים בהובלה אמריקאית.
• לצד המאמץ הצבאי, יש לפעול באופן יזום בזירת התודעה וההסברה בגישה אסרטיבית ולא מתנצלת.

 מבוא

ההתפתחויות האחרונות בזירה האיראנית ובחזית הלבנונית מציבות את ישראל מול מערכה מורכבת, רב-זירתית, בעלת השלכות אזוריות ובינלאומיות רחבות. על רקע זה התקיים ביום ראשון 22 במרץ 2026 במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית דיון הערכת מצב שמטרתו לבחון את דפוסי הפעולה הנוכחיים, לזהות מגמות מרכזיות ולגבש כיווני פעולה אפשריים להמשך.

הדיון התמקד בשאלות יסוד הנוגעות לאופי המערכה – האם מדובר במלחמת התשה מתמשכת או בתהליך שניתן להוביל לכדי הכרעה – וכן במתח שבין היעדים הצבאיים לבין היעדים המדיניים. בנוסף, נבחנו המשמעויות של המערכה עבור הזירה הלבנונית, יחסי ישראל-ארה"ב והאפשרות לעיצוב מחדש של הסדר האזורי. הדיון התקיים לפני הודעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על השעיית הכוונה לתקוף אתרי תשתית ואנרגיה באיראן למשך חמישה ימים.[1]

מסמך זה מציג את התובנות המרכזיות שעלו בדיון, תוך ניסיון לחדד את הדילמות האסטרטגיות העומדות בפני ישראל ואת טווח האפשרויות לפעולה בתקופה הקרובה.

 הזירה האיראנית

יעד העל של ישראל מוגדר כאיראן נטולת יכולות גרעיניות וטיליות, ללא אפשרות לשיקום, תוך שמירה על יחסים אסטרטגיים יציבים עם ארה"ב. עם זאת, ההערכה היא כי השגת יעד זה לא תוביל בהכרח להפלה מיידית של המשטר, וכי ייתכן תרחיש שבו המשטר נחלש אך שורד. במצב כזה תידרש ישראל לפעול לאורך זמן למניעת שיקום יכולותיו.

המערכת האיראנית ממשיכה להפגין עמידות, הן במישור הצבאי והן במישור האזרחי. בשלב זה לא ניכרת התקוממות עממית רחבה, ואף ייתכן אפקט של "התכנסות סביב הדגל" (Rally ’round the flag effect). בנוסף, קיימים רכיבים בתוכנית הגרעין, לרבות מאגרי אורניום מועשר תת-קרקעיים, שאינם ניתנים לתקיפה מהאוויר, דבר המגביל את אפקטיביות הפעולה הצבאית בהקשר זה.

האסטרטגיה האמריקאית נתפסת כרב-שלבית, וכוללת פגיעה שיטתית במוקדי הכוח של המשטר – משמרות המהפכה, מערך הבסיג', תשתיות טילים וגרעין ואף מנופים כלכליים ואנרגטיים. ייתכן כי בהמשך יישקלו גם מהלכים הכוללים מעורבות קרקעית מוגבלת לצורך טיפול בתשתיות אסטרטגיות.

בנסיבות אלו צריכה ישראל להמשיך ולתקוף באופן שיטתי את יעדי המשטר ולהחליש באופן מתמשך את כלל יכולותיה של איראן. יש לשקול פגיעה במוקדים הכלכליים של המשטר, בעיקר בתחום הגז המיועד לשוק הפנימי, תוך הימנעות מפגיעה בתעשיית הנפט שעלולה להביא לזעזועים בשוק האנרגיה העולמי. במקביל, יש להביא בחשבון כי שינוי משטר הוא תהליך ממושך, וכי גם אם אינו מתממש בטווח הקצר, ניתן לפעול לסדוק את יציבותו לאורך זמן.

 הזירה הלבנונית

המערכה בלבנון מתנהלת כיום במאפיינים המזכירים את דפוסי הלחימה של 2006 – הסתמכות על אש מנגד, מודיעין ופעולות נקודתיות, ללא תמרון קרקעי רחב. יש להגדיר שתי מטרות מרכזיות בזירה זו: הפסקת הירי לעבר ישראל ומניעת איום ישיר על יישובי הצפון באמצעות תצפיות ואש נ"ט. הודגש כי עדיף להימנע מניהול מערכה עצימה בשתי זירות במקביל (איראן ולבנון), ויש עדיפות משמעותית לזירה האיראנית.

בדיון הוצגו שלוש חלופות פעולה עיקריות:

• החלופה הראשונה היא המשך החלשת חיזבאללה באמצעות פשיטות ממוקדות תוך הישענות על צבא לבנון – חלופה הנתפסת כפחות אפקטיבית.
• החלופה השנייה היא יצירת אזור חיץ מצומצם לאורך הגבול, המשלב פינוי אוכלוסייה ופעילות אווירית – פתרון חלקי שאינו מספק גבול בר הגנה.
• החלופה השלישית היא יצירת אזור חיץ נרחב עד נהר הליטני – מהלך בעל פוטנציאל ליצירת גבול יציב יותר, אך כזה הדורש משאבים משמעותיים ועלול לבוא על חשבון המאמץ בזירה האיראנית.

בהקשר זה עלתה גם ההמלצה למסגר מחדש את רעיון "רצועת הביטחון" כמדיניות לגיטימית, ואף לשקול את הרחבתו בעתיד לזירות נוספות.

 הזירה האזורית והבינלאומית

שמירה על תיאום הדוק עם ארה"ב נתפסת כתנאי יסוד להצלחת המערכה. קשה להאמין שבטווח הזמן הקרוב תיפול לידי ישראל הזדמנות נוספת לערער באופן מסיבי כל כך את המשטר באיראן בשיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב. בנוסף, יש לנצל את המומנטום האסטרטגי לצורך עיצוב רעיונות חדשים לסדר אזורי, ולא להסתפק בשימור המערכת הקיימת.

בין הרעיונות שעלו בדיון: מבנה פדרטיבי סורי-לבנוני במקום שתי מדינות עצמאיות, שבו סוריה תישא באחריות לפירוק חיזבאללה, וכן הקמת ישות כורדית בצפון-מזרח סוריה ועיראק (לא בטורקיה). מימוש רעיונות מסוג זה מחייב הובלה אמריקאית ושיח אינטימי ומתמשך עם וושינגטון.

באירופה ניכרת מגמה מורכבת: הימנעות ממעורבות צבאית ישירה לצד חשש מהשלכות כלכליות ואנרגטיות, אך גם פוטנציאל למעורבות חיובית בתחומים כמו אבטחת מצרי ים. שיגור הטילים האיראניים לעבר דייגו גרסיה עשוי לשמש זרז להגברת המעורבות האירופית.

במקביל, המערכת הפוליטית בארה"ב מתאפיינת בקיטוב גובר סביב המלחמה. התמיכה בקרב הרפובליקנים נותרת גבוהה יחסית, בעוד שבקרב הדמוקרטים ניכרת התנגדות משמעותית. הנשיא טראמפ נושא בעלויות פוליטיות ישירות, והמשך התמיכה תלוי במידת ההישגים שיושגו.

 זירות נוספות

לצד הזירות המרכזיות, יש לפעול גם בזירות משניות כאשר הדבר ניתן לביצוע בעלות נמוכה יחסית ואינו פוגע במאמץ המרכזי.

ביהודה ושומרון קיימות אינדיקציות לבניית כוח התקפי משמעותי מצד הרשות הפלסטינית, ויש להיערך לכך מבעוד מועד.

ברצועת עזה יש להגיב לתהליכים גלויים באמצעים ממוקדים, תוך שילוב גורמי ביטחון רלוונטיים, ולשים לב להעמקת המעורבות האירופית והבינלאומית דרך סיוע הומניטרי.

בזירת התודעה וההסברה יש לאמץ גישה אסרטיבית וברורה, בדומה למודל האמריקאי, ולפעול באופן יזום לעיצוב הנרטיב הבינלאומי.

[1] https://x.com/RapidResponse47/status/2036036830877925719?s=20.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא נראה כאילו הוא עומד לעצור. למרות שיש בתקשורת דיווחים על כך שהוא מחפש דרך לסיים את המלחמה, שהצוות מסביבו מתחיל לחשוב על אסטרטגיית יציאה או שהכוחות האמריקניים "מורידים הילוך" בתקיפות, דווקא בשטח זה נראה אחרת.

לפני הכול, טראמפ עצמו כתב שהוא לא מעוניין להפסיק את המלחמה. יתרה מכך, רק אתמול הוא השמיע אולטימטום שבמסגרתו הקציב לטהרן 48 שעות לפתוח את מצרי הורמוז, ואיים בהשמדת כל תחנות הכוח במדינה אם לא תיענה לדרישתו. בנוסף, צבא ארה"ב עתיד כנראה להעביר כוחות קרקע לפה, ושוקל השתלטות על האי ח'ארג', למשל, או על רצועות קרקע בחופי הורמוז.

מהצד השני, גם האיראנים לא נראים כאילו הם בדרך לעצור. זה הגיוני, כי הכבוד העצמי שלהם נפגע אנושות במלחמה הזאת, אחרי שמנהיגיהם חוסלו, ארצם ותוכניות שהשקיעו בהם הרבה מאוד נפגעו קשות, והם ספגו אלפי מתקפות. כל האירועים שקדמו למלחמה, שגם הם פגעו בכבוד האיראני, הביאו אותם לנקודה הזאת בסדרה מסחררת של החלטות פזיזות ובעייתיות שנבעו ממיס-קלקולציה – החל בירי הטילים והכטב"מים הראשון משטח הרפובליקה האסלאמית לעבר ישראל באפריל 2024, וכל מה שאירע מאותו רגע. במקום לנסות לבלוע את גאוותם ולפעול למען האינטרס שלהם, כמו למשל להגיע להסכם גרעין שיועיל להם, בכל פעם הם עשו את העבודה והניחו לאגו שלהם לחשוף מי הם ומה הם מנסים לעשות.

בשלב הנוכחי האיראנים ממשיכים לפגוע במדינות סביבם ולחבל ביחסים עימן, אחרי שחסמו את מצרי הורמוז, השמיעו איומים      לשתק את כל הפקת החשמל של המפרציות, הגבירו בימים האחרונים את קצב הירי לעבר ישראל ואף חשפו את הקלפים שלהם ביחס לטווח הירי של הטילים שלהם. שיגור הטילים הבליסטיים לבסיס דייגו גרסיה באוקיינוס ההודי, מרחק של 4,000 קילומטרים מהרפובליקה האסלאמית, הוכיח שמשטר האייתוללות פיתח יכולות לפגוע בלב מדינות מערב אירופה – ואת צדקת הטענה הישראלית, שהסכנה הזאת לא מוגבלת רק לנו. הבעיה היא שגם זה לא מעיר את האירופים המנומנמים משנתם הצ'יימברליאנית.

במצב כזה, לאן טראמפ מכוון? מה היעדים שניתן לסמן, שהוא כנראה לא יוותר עליהם – אחרי שהשקיע כבר כל כך הרבה כסף, כוח אדם, זמן, משאבים, יוקרה וכבוד, ואפילו חיילים שנהרגו לצורך המלחמה הזאת?

בסיס הדיון, צריך להניח, הוא מצב הסקרים בארה"ב. אם לפני המלחמה ניתן היה לחשוש כי היא עשויה לפגוע בו אלקטורלית בצורה חריפה לקראת בחירות האמצע בסוף השנה, הרי שדווקא באחרונה הולך ומתברר כי התמיכה בו – לפחות בקרב הרפובליקנים – נותרת איתנה למדי. יתרה מכך, היא אפילו מתגברת. איכשהו הפופולריות של המלחמה לפחות בחלק מהסקרים שהתפרסמו בימים האחרונים כל כך גבוהה, עד שהיא אפילו מאפילה על התמיכה הרגילה בנשיא.

יש לכך, כמובן, השלכה ישירה על מצב הרוח של הנשיא לקראת המשך המלחמה: כל עוד מחיר הנפט לא מזנק מאוד, מספר הנפגעים האמריקנים לא עולה, והוא ממשיך לעמוד ביעדים שהקציב לעצמו מראש, אין לו לאן למהר כדי להפסיק את האש. להפך: הוא צפוי להיראות הרבה פחות טוב אם לא יגשים את המטרות שלו, וזה דווקא עשוי לפגוע בו בבחירות. אם כבר, המצב הנוכחי רק מדרבן אותו להמשיך בכל הכוח.

בעיניי סביר מאוד להניח שטראמפ לא יצא למלחמה הזאת רק למען התועלת האישית שלו. בניגוד לקודמיו בתפקיד, הוא ניחן בראייה היסטורית וברצון לעשייה אמיתית שתותיר חותם בדברי הימים. גם אם זה לא תמיד נראה ככה מהראיונות שלו או מהדברים שהוא אומר בתקשורת, הנשיא האמריקני גם נדמה לי כאדם מאוד נבון. יחד, כל התכונות האלה דוחפות אותו להבנה נדירה על גודל השעה ועל הצורך בפעולה. במצב כזה, רק כורח ולחץ עצומים יעצרו אותו באמצע.

אבל אפילו כך, טראמפ וארה"ב לא יכולים להרשות לעצמם למשוך את המלחמה לנצח. חזקה על צה"ל והצבא האמריקני שהגדירו מראש בשיח ביניהם מה היעדים שינסו להשיג לפני תום המלחמה. גם אז, כמובן, לא בטוח שיהיה מי שיוכלו לדבר איתו בצד השני, אבל מבחינתנו זה לא אמור לשנות דבר. שתי המדינות יכולות לסיים את השלב העצים של הלחימה ולהמשיך לטפל באיומים המזדמנים מרגע שיחליטו שהגיעו לשלב שבו מיצו את המטרות וחיסלו את יכולת התגובה וההיזק האיראנית. אין משמעות הדבר שהאמריקנים ייעלמו מהאזור, אלא רק שיפסיקו את רוב המתקפות.

טראמפ מראש הגדיר את משך המלחמה המינימלי כארבעה שבועות, ואף העריך שהיא עשויה לקחת שישה שבועות. בינתיים הוא עומד בזמנים. אם נוסיף לכך את העובדה שלשני הצבאות יש עוד לא מעט מטרות לתקוף, אולי גם מבצעים קרקעיים להוציא לפועל, הרי שניתן להניח שנלקחה בחשבון האפשרות שמלחמה כזו תימשך זמן רב – ושהאיראנים עדיין יתנגדו בשלב הזה וישגרו טילים וכטב"מים לעבר ישראל או מטרות אמריקניות. אם איש לא חשב על כך, הרי שזו תקלה משמעותית. אך ספק אם כך הדבר.

לגיטימציה בינ"ל גוברת

אז מה המטרות שטראמפ צריך להציב לעצמו? מה ה"אנד-גיים" שלו?

לפני הכול, נראה שבשלב הנוכחי – אחרי מה שהאיראנים הוכיחו מה שהם יכולים ויודעים לעשות – תהיה לגיטימציה בינלאומית ניכרת לחיסול איום הטילים האיראני. אם טהרן הראתה שאין לה בעיה לטווח את כל מדינות המפרץ וגם אחרות, כגון אזרבייג'ן או טורקיה, הרי שהאיום הזה שריר וקיים – ותלוי רק בנכונות של האייתוללות לממש אותו. אף אחד לא רוצה להיות נתון תחת איומים כאלה. הבריון השכונתי מסוכן, וצריך לעצור אותו. אומנם איש לא מעז לעשות זאת מלבד ארה"ב וישראל בשלב הזה, אבל אולי בהמשך יצטרפו כמה מדינות אחרות.

הנגזרת של האיום הזה היא גם תוכנית הגרעין. ברור שמדינות המפרץ משערות בדעתן מה היה קורה לו ישראל וארה"ב היו ממתינות לפני יוני וגם כעת, עד שהרפובליקה האסלאמית הייתה כבר משיגה לעצמה פצצה גרעינית. השילוב של הטילים ההרסניים של איראן עם נשק שקטלניותו כה גדולה בהחלט עשוי להדיר שינה מעיני מנהיגי האזור.

בתחילת המבצע הנשיא האמריקני הזכיר גם את עניין הצי האיראני, ואמר שהוא צריך לנטרל ולהשמיד אותו. אם אז לא היה ברור לכולם על מה דיבר, הרי שהמצור שהטילה איראן על מצרי הורמוז סיפק דוגמה מאלפת להיגיון שהניע אותו. העובדה שטראמפ דיבר על כך מראש גם כנראה מעידה שהאמריקנים כן לקחו את האפשרות הזאת בחשבון, גם אם עדיין לא הצליחו לפתור את הבעיה.

לפיכך, סביר להניח שטראמפ לא יסיים את המבצע כל עוד הצבא האמריקני לא יצליח להביא למצב שלאיראן לא תהיה יכולת לחסום שוב את המצרים. הרי אם מדינה "מרדנית" כזו בזירה הבינלאומית יכולה לקחת את הכלכלה העולמית כבת ערובה כל אימת שמתחשק לה, יש בכך בעיה לא רק לאמריקנים. גם כעת הנזק העיקרי צפוי להיות דווקא למדינות אחרות, שכן ארה"ב הפכה בעצמה בשנים האחרונות ליצרנית הנפט הגדולה בעולם. אם תניח את ידיה על עתודות האנרגיה של ונצואלה, לא צפויה לה בעיה בהקשר זה.

ובכל זאת, מכיוון שטראמפ רואה את עצמו כמנהיג העולם החופשי, הוא כנראה ירצה לסיים את המלחמה רק לאחר שינטרל את הסכנה הזאת לכלכלה העולמית. ארה"ב גם לא יכולה לעצב במו ידיה לבדה את השוק הבינלאומי, ויש לאירועים גדולים השלכות ברורות גם עליה. לפיכך, פתיחת המצרים תחילה, ולאחר מכן ליווי הספינות וכן וידוא שיצליחו לעשות את המסע במפרץ הפרסי, זו עדיפות גבוהה של הנשיא. בהמשך הוא יבקש גם לנטרל את היכולת של טהרן לסגור את המצרים שוב, ולשם כך יש סיכוי טוב שיצטרך להציב חיילים בשטח – באי ח'ארג', בחופי המצרים ועוד.

הבעיה במשימה הזאת היא שלאיראנים יחסית יהיה קל מאוד לחסום את המצרים. לא צריך יותר מכמה מוקשים, טיל מזדמן ממקום מחבוא בחוף, או כטב"מ שמשוגר מלב היבשה לעבר ספינה כדי ליצור תבהלה עולמית. למעשה, לא צריך לפגוע בכלל בכל ספינה שעוברת שם. אפילו אם תשע מכל עשר ספינות יעברו, אפילו יותר, פגיעה בספינה בודדת תקפיץ את מחירי הביטוח, תיצור בהלה ותביא לחשש של הקברניטים לעשות את המסע שם.

לכן ייתכן שזו תהיה המטלה הכי קשה של המלחמה הזאת. אולי היא גם תדרוש נוכחות אמריקנית באזור בטווח הארוך. זו הסיבה שאין להתפלא על כך שטראמפ שלף מהמותן אולטימטום שנראה כמו נשק יום הדין – איום בפגיעה בכל תשתיות ייצור החשמל האיראניות. אחרי שטען כי התנגד לתקיפות על שדות האנרגיה, נראה שיש בכך עמדה לא קוהרנטית. יתרה מכך: היא גם חושפת את הבקיעים בעמדה האחידה נגד האיראנים, לאחר שבנו של השאה המודח, רזה פהלווי, יצא נגד כוונתו של טראמפ לפגוע בתשתיות שלדבריו "שייכות לעם האיראני".

אומנם קיים ספק גדול אם טראמפ מקשיב לפהלווי, אך האיום הנגדי האיראני בעייתי מבחינתו. ממילא, נראה שהאיראנים לא ייכנעו לדרישתו. לפיכך, הדרך הבטוחה ביותר לפתור את בעיית המצרים – בדומה למה שישראל אומרת כבר זמן רב, וזה גם נכון לגבי תוכניות הטילים והגרעין – היא פשוט להחליף את המשטר עצמו. צה"ל והצבא האמריקני עובדים קשה על "יצירת התנאים האידיאליים" לעם האיראני להתקומם. יש עוד הרבה עבודה בהקשר זה, ובינתיים התוצאות מרשימות למדי. ניכר שהוקדשה מחשבה לגורמים השונים שיוכלו להביא את העם האיראני לרחובות. נקווה שיעמוד בציפיות שתולים בו – גם למען עצמו ועתידו.

הפסקת מימון הפרוקסי, מטרה נוספת שהגדירה ארה"ב לעצמה במשא ומתן מול האיראנים, לא נדמית כנגזרת של המלחמה הישירה מול איראן. אם כבר, היא פשוט חלק מהמערכה האזורית הכוללת. ישראל צריכה לעשות את העבודה מול חיזבאללה, חמאס קיבל לפי הדיווחים דרישה לפירוק מנשקו כדי להמשיך בשיקום הרצועה, ובינתיים החות'ים טרם נכנסו למלחמה. המיליציות בעיראק סופגות אש, וייתכן שבהמשך היא גם תרוכז אליהם ביתר שאת. גם כאן, אגב, הפלת המשטר תפתור ממילא חלק גדול מהבעיה. לא שארגוני הטרור האזוריים הללו ייעלמו, אולם הם יתקשו הרבה יותר ללא התמיכה של האייתוללות.

החשש ממלחמת התשה

מה יקרה אם המלחמה תימשך וטראמפ לא יצליח במשימה? מה אם ירי הטילים והכטב"מים לא ייפסק, חלק מהאתרים של תוכנית הגרעין יוכיחו את עצמם כלא חדירים לפצצות הכבדות של האמריקנים והעם לא יתקומם על המשטר?

מבחינת טראמפ זו תהיה, כנראה, דילמה משמעותית. האם ירצה להיגרר למלחמת התשה מול טהרן? גרירה של המלחמה לא תועיל לו בבחירות בארה"ב, ותעלה לו כסף רב. על כך בונים המנהיגים האיראנים.

אך אף שמבחינה פוליטית הלחץ מופעל עליו, צריך להגיד שמבחינה כלכלית – לפחות בשלב הנוכחי, כל עוד השוק לא קורס או מחירי האנרגיה לא מזנקים לרמות בלתי סבירות – דווקא הרפובליקה האסלאמית ניצבת עם הגב לפינה. ככל שנזקי המלחמה יוסיפו להצטבר, ככל שכלכלתה תלך ותידרדר, היא לא צפויים להצליח לקדם את המשק המקומי. האזרח הפשוט באיראן, שגם ככה נאנק תחת העול ולעיתים מתקשה לפי העדויות לקנות אוכל, לא יוכל לשבת בשקט עוד זמן רב. בדיוק עצה ברוח כזו פרסם הסנאטור המקורב לטראמפ, לינדזי גראהם, היום ברשת X.

תוסיפו לזה את העובדה שההנהגה עצמה ברפובליקה האסלאמית מתפקדת רק באופן חלקי, אחרי כל המכות שנחתו עליה והכורח להסתתר ולא לצאת לרחובות או למשרדים; שהמנהיג העליון נוכח-נעדר; שהאינטרנט מנותק ומבטל יכולת של ניהול המשק בחיי היום-יום; ושמעל ראשה של טהרן מרחף כעת איום להשבתת כל משק החשמל – ותקבלו מצב לא פשוט בכלל.

זה התסריט שממנו חששו מראש ראשי השלטון: שילוב של לחץ פנימי וחיצוני, שיזריק אומץ להמונים ויוציא אותם במספרים גדולים לרחובות גם מול האפשרות הסבירה של טבח. זו הסיבה שכבר בשלב מוקדם של המערכה השלטון הוציא את כוחות הדיכוי שלו לרחובות. ההנחה במערב היא שהמצב הקשה ידחוף את האנשים לרחובות בשלב כלשהו. אם לא עכשיו, אז בהמשך. לכן גם הרבה מאוד מהלחץ הישראלי-אמריקני מכוון לשם, כדי להקדים את המאוחר.

ואחרי הכול, צריך גם להודות ביושר: הכי קל לתכנן תסריטים שונים בשולחן הדיונים. כידוע, אתה יודע כיצד אתה נכנס למלחמה, אבל לא תמיד איך אתה יוצא ממנה. העניינים מתפתחים בשטח בקצב ובדינמיקה משלהם, ולא תמיד הם מסתדרים עם מה שאנחנו רוצים או ניתנים לחיזוי. דברים לא צפויים מתרחשים, אסונות והפתעות, תקלות וגם הצלחות מבורכות. נותר רק לקוות שיש מי שניסה לחשוב על כל האפשרויות, וכיסה את כל התסריטים – ולהתפלל שישראל וארה"ב צדקו בהערכת החוסן שלהם אל מול יכולת העמידה האיראנית. בקרוב נדע את התשובה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 23 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"ההתקפה על דימונה פתחה פרק חדש בשינוי מאזן הכוחות" אמר אתמול אלאדין בורוג'רדי, חבר הוועדה לביטחון-לאומי ומדיניות-חוץ של הפרלמנט האיראני ומי שעמד בראשה במשך שנים רבות.

הוא ביקש לייחס את הצלחת השיגורים בסוף השבוע, ליכולתה של טהרן "לעוור את מכ"מי האוייב".

ואולם, למרות רגעי הסיפוק שאירועים אלה הסבו לגורמי-המשטר, ההתייחסות אליהם כנקודת-מפנה, היא משאלת-לב יותר מאשר הערכה מפוכחת של המציאות.

מה אפשר ללמוד מהשיגורים האחרונים לעבר ישראל? ראשית, חיזוק למה שידענו: כשירותו של האוייב נפגעה, אך עדיין לא הושבתה.

שנית, יש יד מכוונת והיגיון מבצעי בהתנהלות האיראנית. דפוס השיגורים ובחירת היעדים, מעיד על כך. המטרה העיקרית של האוייב היא לגרום לשחיקת העורף, ע"י שיגורים תכופים של טילים בודדים, לאורך רוב שעות היממה ובפיזור גיאוגרפי רחב.

טיווח יעדים כמו בתי הזיקוק בחיפה או דימונה, נקשר לתקיפות יעדי אנרגיה וגרעין באיראן כדי להציגן כתגמול בנוסח "עין תחת עין".  אם לא יהיה בכך להרתיע, אז זה לפחות ישדר –  "גם אנחנו יכולים".

דפוס השיגורים הזה, שבו משולבים גם טילי-מצרר, מיועד לחפות על הקושי לשגר מטחים, להרחיב את הפגיעה בריכוזי אוכלוסין ולשחוק מיירטים.

אפשר שההתנהלות הסדורה-יחסית שאנו רואים בתחום ירי הטילים משקפת גם התאוששות מסויימת של מפקדים במערך הזה, תוך ניצול היתרונות שסיפק מזג האוויר החורפי ובחלוף שלושה שבועות מפרוץ המלחמה.

אשר למענה מול מציאות זו, גורמי הביטחון מדגישים בצדק כי אין כיסוי הרמטי! ראינו זאת גם בלחימה בזירות אחרות, וקל וחומר כשמדובר באיראן – מדינה  בעלת שטח עצום, שמערך הטילים שלה הוא הגדול במזרח התיכון ושבנייתו נעשתה מתוך  ראייתו כאמצעי החשוב ביותר להגנתה ולהרתעת אויביה.

ובכל זאת, יש בסיס לאופטימיות באשר לכך.

ראשית, לנוכח המגמה. הירידה בשיגורי הטילים והכטב"מים מאיראן מאז תחילת המלחמה היא בשיעור של 90%. אמנם כל אדם שנהרג הוא עולם מלא וכל פצוע סוחב איתו צלקת גופנית או נפשית, אך הפער בין היקף הנפגעים בפועל לבין  הפוטנציאל מעיד על היעילות הגבוהה של הסיכול והמניעה.

שנית, אובדן יכולתה של איראן לייצר טילים נוספים, כפי שנמסר בהצהרת ראש הממשלה. בהנחה שהמשטר גם יתקשה להבריח טילים ממקורות אחרים, המשמעות היא שהמלאי שברשותו הולך ופוחת, וזה לפני ההתקפות הנוספות הצפויות נגדו מצד ישראל. גם בכך, איפוא, הזמן פועל לטובתינו.

האפקט המצטבר

"סוף המלחמה בידיים שלנו" אמר לפני כשבוע, מוחסן רזאי, דמות מפתח בממסד הביטחוני האיראני, שעמד בראש  משמרות המהפכה במלחמת איראן-עיראק. כיום הוא יועצו הבכיר של המנהיג העליון החדש, מוג'תבא ח'אמני.

השבוע הרביעי למלחמה נפתח בנקודת הסלמה משמעותית כשהיא משנה את פניה ממערכה על הגרעין, הטילים והיכולות האסטרטגיות למערכה אזורית שמשפיעה על שוק האנרגיה העולמי ועל יציבות המזרח התיכון. האיום שהנשיא טראמפ הציב לאיראן לפתוח את מיצרי הורמוז, ושיגור שני הטילים הבליסטיים  האיראניים לעבר הבסיס הצבאי האסטרטגי באי דייגו גרסיה המשיכו את מגמת ההסלמה שהאיצה לאחר  תקיפות מתקני האנרגיה באיראן, קטאר, סעודיה ואיחוד האמירויות. העימות סביב עורק הנפט המרכזי במפרץ הפרסי, הפך לאירוע בעל סיכון מערכתי לכלכלה העולמית ולבריתות הבינלאומיות המסורתיות.

זה הרקע לדגש ששם מזכיר המלחמה האמריקני פיט הגסת' בהצהרתו ולפיו "המבצע ממוקד כמו לייזר, מטרותינו לא השתנו. הן נשארו אותן מטרות כמו ביום הראשון: השמדת הטילים, המשגרים ותעשיות הייצור ומניעת יכולת גרעינית מהמשטר האיראני".   

איך זה מתיישב עם תקיפת מטרות שלא בדיוק שייכות למשפחות האלה? – תשובתו פשוטה: "יש לארה"ב בעלות-ברית במלחמה זו שגם להן יש יעדים" .  רמז עבה לפעילות הישראלית שמיועדת ליצור תנאים להחלפת המשטר.

ואמנם, המכות שישראל וארה"ב מנחיתות על המשטר, שוברות את זרועותיו. הן כוללות השמדה נרחבת של תשתיות גרעין, מערכי טילים, מתקני יצור ופיתוח של התעשיות הביטחוניות, יכולות צבאיות ימיות, יכולות אוויריות, מטות ומפקדות של משמרות המהפכה ומנגנוני הדיכוי , מתקני אנרגיה אסטרטגיים והרשימה עוד ארוכה.  לצד הפגיעה בכוחו הצבאי והכלכלי ובתהליכי הפיקוד והשליטה, המערכה המשולבת מרסקת את הדימוי המאיים והמרתיע שעל בנייתו איראן שקדה במשך שנים. ומעל לכל היא מביאה גם לערעור אחיזתו של המשטר במדינה.

הדיונים המייגעים באולפני-התקשורת בשאלת סיכויי נפילת המשטר, מתעלמים מהלקח החשוב ביותר שלמדנו בקשר לכך: קשה לחזות את נקודת הקריסה של מערכות. כך ראינו ברצף נפילות המשטרים במה שכונה "האביב הערבי" וגם בסוריה.

לקח מעודד נוסף למדנו מתהליכים אלה: למכות, לחולשות ולסדקים יש אפקט מצטבר. לקח זה בהחלט יכול להיות רלוונטי למקרה שלפנינו.

כל יום של תקיפות עוצמתיות שנעשות בשותפות חסרת תקדים עם ארה"ב, גורע מאיראן יכולות אסטרטגיות, מחליש את המשטר האיראני ומקרב אותו אל קצו.

ההישג המינימאלי שנידרש במערכה הזו הוא השגה מלאה או קרוב לכך של כל המטרות הצבאיות שהוגדרו: חיסול יכולות הגרעין, מערך-טילים, תעשיות היצור של הטילים, יכולות אסטרטגיות נוספות וכן החלשת המשטר באופן שיעודד (ולכל הפחות יאפשר) את חידוש המחאות ההמוניות נגדו עד להחלפתו.

אם המלחמה תסתיים כשהמשטר נטול יכולות אסטרטגיות מאיימות ומצליח בכל זאת לעמוד  על רגליו, נכון יהיה לסיימה ללא הסכם. כך שמצוקתו תימשך ותוסיף להזין את המוטיבציות נגדו. מצוקה זו היא  שהוציאה את אזרחי איראן למחאות בגל הקודם ובמקרה כזה היא עשויה לספק את הקש שישבור את גבו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בסיום השבוע השלישי של מבצע שאגת הארי, המלחמה נמצאת בנקודת הסלמה ומשנה את פניה למערכה אזורית שמשפיעה על שוק האנרגיה העולמי ועל יציבות המזרח התיכון. התקיפה הישראלית על שדה הגז הגדול בעולם, דרום פארס, והתגובה האיראנית לכך בתקיפת מתקני גז ונפט בקטאר, בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות, הן עליית מדרגה במלחמת האנרגיה. בתוך כך, העימות סביב מצרי הורמוז הפך לאירוע בעל סיכון מערכתי לכלכלה העולמית ולבריתות הבינלאומיות המסורתיות.
"סוף המלחמה בידיים שלנו", אמר לפני שבוע מוחסן רזאי, מדמויות המפתח בממסד הביטחוני האיראני, שעמד בראש משמרות המהפכה לאורך רוב שנות מלחמת איראן־עיראק. בכובעו הרשמי החדש הוא מוגדר כיועצו הבכיר של המנהיג העליון החדש, מוג'תבא חמינאי.
את האסטרטגיה האיראנית לעצירת המלחמה אפשר לתמצת במילה אחת: כאוס. תקוותה של טהרן היא שהלחצים שיבואו בעקבותיו יגרמו לוושינגטון לנצור את האש. זהו הרקע לדברים שאמר אתמול מזכיר המלחמה האמריקני פיט הגסת' בהצהרתו לציבור. במענה לביקורת על התרחבות המלחמה הוא הדגיש: "המבצע ממוקד כמו לייזר, מטרותינו לא השתנו. הן נשארו אותן מטרות כמו ביום הראשון – השמדת הטילים, המשגרים ותעשיות הייצור, ומניעת יכולת גרעינית מהמשטר האיראני".

איך זה מתיישב עם תקיפת מטרות שלא בדיוק שייכות למשפחות האלה? כדאי לשים לב לתשובות שהגסת' נתן לכך. בהתייחסו לתקיפות שארה"ב ביצעה בעצמה על האי ח'ארג הוא ציין שהן נובעות מהתפיסה שאיראן משתמשת בנפט שלה כנשק, ומטרתן הייתה להבהיר למשטר האיראני כי ארה"ב שולטת בגורל איראן – וגם לאותת על מה שביכולתה להוסיף ולעשות אם טהרן לא תקבל את ההחלטות הנכונות.

את התשובה המעניינת יותר לשאלה זו הוא סיפק קודם לכן: "יש לארה"ב בעלות ברית במלחמה זו, שגם להן יש יעדים". זהו רמז עבה לפעילות שישראל מבצעת תחת ההגדרה "יצירת תנאים שיאפשרו את החלפת המשטר".

המכות שישראל וארה"ב מנחיתות על המשטר שוברות את זרועותיו. הן כוללות השמדה נרחבת של תשתיות גרעין, מערכי טילים, מתקני ייצור ופיתוח של התעשיות הביטחוניות, יכולות צבאיות ימיות ואוויריות, מטות ומפקדות של משמרות המהפכה ומנגנוני הדיכוי, מתקני אנרגיה אסטרטגיים, והרשימה עוד ארוכה. לצד הפגיעה בכוח הצבאי והכלכלי ובתהליכי הפיקוד והשליטה, המערכה המשולבת מרסקת את הדימוי המאיים והמרתיע שעל בנייתו איראן שקדה במשך שנים. מעל לכול היא מביאה גם לערעור אחיזתו של המשטר במדינה.
רצף האירועים בשנתיים האחרונות, וביתר שאת מאז תחילת המלחמה, מציג את המשטר בחולשתו בעיני בני עמו, בעיני כוחות הפרוקסי שעליהם פרס את חסותו ובעיני מדינות האזור. כגודל ההישג הישראלי־אמריקני, כך גודל המבוכה בטהרן.

הדיונים המייגעים באולפנים בשאלת סיכויי נפילת המשטר מתעלמים מהלקח החשוב ביותר שהעבר לימד אותנו בקשר לכך: קשה לחזות את נקודת הקריסה של מערכות. כך ראינו ברצף נפילות המשטרים במה שכונה "האביב הערבי".
לא צריך להרחיק גם עד לשם: אך לפני 15 חודשים העולם עמד נפעם מול קריסתו המהירה של המשטר הסורי בעקבות מתקפת הפתע הקצרה מצד כוחות האופוזיציה. כמובן, תרמו לכך התבוסה שישראל הנחילה לחיזבאללה בלבנון, ועוד קודם לכן התהליך הממושך של התפוררות המשטר מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב־2011.

לצד הלקח באשר לקושי לזהות את נקודת השבירה של משטרים, יש לקח נוסף שיכול להיות רלוונטי גם למקרה שלפנינו: ההשפעה המצטברת שעשויה להיות למכות, לחולשות ולסדקים.

חיה פצועה בפינה

"חיזבאללה הוא מודל להתחדשות ולחוסן. עומק כוח האדם שלו לא יתרוקן במאה השנים הבאות", את הדברים הללו בשבח עמידותו של חיזבאללה אמר הגנרל מוחסן רזאי ב־2024.

אתגר הלחימה בצפון איננו קל – לא רק בגלל חלוקת הקשב והמאמצים מול איראן או בעקבות התעצמות חיזבאללה והלקחים שהפיק מאז ימי "חיצי הצפון", אלא גם משום שבשביל ארגון הטרור הלבנוני מדובר בקרב הישרדות. זו הפעם הראשונה בתולדותיו שבה חיזבאללה מוצא עצמו מבודד, ללא שום תקווה לסיוע חיצוני, מול צבא נחוש ומיומן, וכשרבים בסביבתו מייחלים להתרסקותו.

היוזמות המדיניות למשא ומתן בין ישראל ללבנון מתעלמות מהנתון המשמעותי ביותר לישראל: יכולתה של ממשלת לבנון או של כל גורם אחר זולת צה"ל לספק לה את התמורה הבסיסית ביותר שהיא דורשת: הסרת האיום הביטחוני.
ארגון הטרור השיעי לא יוותר על יכולותיו הצבאיות. לא נזקקנו למלחמה הזו כדי לעמוד על טבעו ועל מחויבותו העמוקה לפטרון האיראני. ממשלת לבנון לא תפרק אותו מנשקו. גם אם תרצה בכך באמת, ספק אם היא תהיה מסוגלת לכך. מנגנונים בינלאומיים שיקבלו על עצמם את המשימה הזו הם משענת קנה רצוץ.
הברירה שנותרה בידי ישראל היא אחת: לעשות בעצמה את העבודה. אם היה מקום כלשהו להתלבטות באשר לכך, הרי שהיא נוגעת רק לשאלת העיתוי. הצטרפות חיזבאללה למערכה וההתפתחויות מאז פטרו גם את זאת.
גישתה של ישראל צריכה לדבוק בעיקרון של מתן מרב המכות לאויב במינימום סיכונים לכוחותינו. המחלוקת בשאלת הפגיעה במטרות תשתית לבנוניות דו־שימושיות לא צריכה להתקיים מול שיקולים הנוגעים לביטחון כוחותינו ולקיצור משך המלחמה.

השיח המדיני, כשיגיע זמנו, חייב להתבסס על ההנחה כי הסכמים מדיניים באזור הזה לא יועילו להסרת האיום, ולא ימנעו התבססות והתעצמות של ארגון הטרור. נוכחות ביטחונית וחופש פעולה הם מרכיבים חיוניים בכל מציאות שתיווצר.

תוקפנות גם בזירה המשנית

רצועת עזה היא זירה משנית במלחמה הנוכחית. זו קביעה נכונה של הדרג המדיני והביטחוני, שנועדה לאפשר את הפניית עיקר המשאבים והמאמצים לאויב הגדול, כדי למצות את ההזדמנות הגדולה שנוצרה מולו.

אולם אין חובה לפרש אותה דווקא כהנחיה מרסנת של פעילותנו בעזה. ייתכן שאפילו ההפך מכך. העובדה שאנו בעיצומה של מלחמה קשה בזירות האחרות לא מאפשרת כרגע את הפעילות הרחבה והשיטתית שנדרשת בזירה הזו, אבל היא מצדיקה תגובה חסרת סבלנות ותוקפנית יותר על התגרויות של האויב העזתי.
כלפי מה אמורים הדברים? ערוץ הטלגרם "אל־סיאד" ("הצייד") פרסם בשבוע שעבר סרטון של מפגן צבאי בהשתתפות שיירת רכבי טויוטה לבנים, שנשאו פעילי חמאס חמושים. ערוץ הטלגרם הזה מזוהה עם מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה, ופרטנית עם "יחידת סהם" ששייכת למשרד הפנים והביטחון הלאומי של הארגון.

בכיתוב שצורף לסרטון צוין שמדובר ב"מפגן צבאי של מנגנוני הביטחון במחוז חאן־יונס במסגרת המאמצים לחזק את הביטחון, להחיל שליטה בשטח ולהתמודד עם כל הפרה של הסדר". זהו רק תיעוד אחד מתוך שורה של פרסומים שבהם חמאס התגאה בפעיליו החמושים, המסתובבים בריש גלי, ומבהירים מי בעל הבית האמיתי.

ישראל לא יכולה לאפשר זאת, גם כשהמאמץ העיקרי ממוקד בזירות אחרות. מפגני כוח שמרמזים ל־7 באוקטובר צריכים להיענות בתקיפה מהירה וקטלנית, שתשמיד את הטנדרים על רוכביהם. אגב, כדאי לתחקר איך ומניין הגיעו הטנדרים הללו לידי חמאס.
אלה הם מקצת מהדברים שמתרחשים מעל פני השטח, ויכולים לרמז על מה שמתחולל מתחתיו. לא יהיה מוגזם להעריך שהארגון כבר פועל ליצור רקטות, משקם מנהרות ובונה מחדש גם מסגרות צבאיות שלו שנפגעו.
צה"ל ושב"כ לא טומנים ידם בצלחת. סדרת התקיפות הממוקדות בשבועיים האחרונים, שבה חוסלו כמה בעלי תפקידים משמעותיים בארגון הטרור, היא עדות לכך. אבל יש להודות: השפעת פעילות זו על מגמת ההתבססות של חמאס אינה משמעותית. התעלמות ממפגני כוח של הארגון משדרת מסר של השלמה עם חזרתו של הארגון למרכז הבימה.

גם אם בכוונתנו לחזור לזירה לאחר שנתפנה מאיראן ומחיזבאללה, אין שום סיבה לאפשר לחמאס להגיע לעימות כשהוא חזק יותר ומבוסס יותר. חזקה על פיקוד הדרום וגורמי שב"כ שאינם מעורבים בלחימה באיראן ובצפון שידעו להפגין תוקפנות רבה יותר, גם אם עזה היא זירה משנית.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 20 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הקשיבו להתבטאויות היהירות היוצאות מבון, לונדון, אוטווה ופריז מאז פרוץ "מלחמת העולם השלישית" – המתקפה שהושקה החודש בידי ארצות הברית וישראל נגד יצואנית הטרור המובילה בעולם, הגמון אסלאמי רדיקלי כמעט גרעיני המבקש להשמיד את ישראל ולהכניע את ארה"ב והמערב.

בשלב הראשון של התגובות למבצעי "זעם אפי" ו"שאגת הארי" טיפסו מנהיגי המערב אל פסגות של התנשאות כלפי ארה"ב וישראל. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הרים את אפו באוויר, בדרכה הטיפוסית של דיפלומטיה צרפתית, כדי להתרחק מנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ומראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שאותם הוא רואה כהרפתקנים חמי-מזג. הוא אמר כי צרפת תישאר "רגועה, מאופקת ונחושה" – כלומר עליונה, מרוחקת ובלתי מעורבת.

ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, מצא אף הוא מחסה בעקרונות "נעלים" כביכול כדי להדוף את המתקפה האמריקנית-ישראלית. "אנו עומדים על עקרונות, אשר אני מאמין כי הם משותפים לעם הבריטי, לבסס את החלטותינו על הערכה רגועה ושקולה של האינטרס הלאומי הבריטי" – כלומר, לונדון מגדירה את האינטרסים של וושינגטון וירושלים כהיסטריים וטיפשיים.

מאחורי הדברים הללו עומדות הכחשה מעוותת של המלחמה בת 47 השנים שמנהלת איראן נגד אמריקה, המערב וישראל; נאמנות מעצבנת למשהו מעורפל ומשתק הקרוי "הסדר הבינלאומי המבוסס על חוק"; עוינות מרה לטראמפ ולמדינת ישראל; וכן התפוררות הזהות והייעוד הלאומיים.

בשלב השני של התגובות, אותם מנהיגים מערביים התכופפו קמעא והחלו לדבר על "הגנת בעלי ברית באזור" – כלומר, למעשה, מדינות המפרץ, אך לא ישראל. ב-1 במרץ הודיעו צרפת, גרמניה ובריטניה כי הן "מזועזעות מהתקפות הטילים הבלתי מובחנות והבלתי פרופורציונליות ששיגרה איראן לעבר מדינות באזור, כולל כאלה שלא היו מעורבות במבצעי הפתיחה של ארה"ב וישראל". אני קורא זאת כ"בעיקר" או "בייחוד" אותן מדינות שלא השתתפו בתקיפה נגד איראן – שוב, תוך הדרה מפורשת של ישראל.

צרפת הוסיפה כי "תהיה אמינה עם בעלי בריתנו", כשהכוונה הברורה היא לבעלות ברית ערביות. פריז התרגזה מעט כאשר אש איראנית פגעה בכוחות צרפתיים בעיראק ובאיחוד האמירויות. ואז, באמצע השבוע, כאשר ישראל תקפה את מתקן הגז הגדול ביותר של איראן ואיראן פגעה במתקני נפט בקטאר ובערב הסעודית – פריז ובון נעשו נסערות במיוחד. זה מה שהניע אותן לפעולה – לא 500 טילים בליסטיים בין-יבשתיים קטלניים ששיגרה איראן לעבר ישראל.

ב-15 במרץ הדגיש משרד ההגנה הבריטי את תפקידה של בריטניה "בהגנה אווירית מעל איחוד האמירויות, קטאר וקפריסין להגנת אזרחים בריטים ואינטרסים בריטיים, ולתמיכה בבעלי בריתנו ברחבי האזור". שוב, אין אזכור לישראל ואין הכרה בסבלם של הישראלים או בנזקים שספגה ישראל במהלך המלחמה.

למעשה, איש בלונדון לא מצא לנכון במשך שלושת השבועות האחרונים לדבר על הגנת ישראל. אולי משום שבריטניה כבר אינה רואה בישראל בעלת ברית של ממש?

האמת היא שישראל אינה זקוקה ואינה מבקשת ממדינות אלו להגן עליה פיזית. נסתפק בהכרה בצדקת המלחמה נגד איראן, במעט הכרה בהקרבתם של אזרחים ישראלים ובגבורה של טייסי ישראל, ובמידה צנועה של סיוע לשיקום ישראל המוכה – ולו מאית מן הסיוע ההומניטרי האירופי והקנדי העצום לאזרחי לבנון. האם מי מן המנהיגים הנ"ל בכלל יודע כי 3,500 ישראלים נותרו חסרי בית כתוצאה מהתקפות טילים איראניות?

גם ראש ממשלת קנדה, מארק קרני, ביטל את ההקשר הרחב של המלחמה ההכרחית ואת יעדיה האסטרטגיים, כשהוא ממלמל רק על "הגנה על קנדים" ו"הגנה על בעלי ברית כאשר הדבר הגיוני" – כאשר פירושו של "הגיוני" לוט בערפל. ומה לגבי סיוע בריסוק איראן? אין סיכוי.

קרני פסק כי "קנדה לא תמלא כל תפקיד התקפי נגד איראן", והבהיר כי אוטווה מתמקדת באומץ בהוצאת קנדים מן האזור ובהבטחת שלומם של הכוחות המזוינים הקנדיים. וכדי לא להישאר מאחור ברטוריקה, שרת החוץ הקנדית אניטה אנאנד הצהירה בנחרצות: "לא התייעצו איתנו לגבי המבצע הצבאי ההתקפי. לא השתתפנו בו, ואין לנו כל כוונה להשתתף בו".

תחת לחץ מוושינגטון, שר ההגנה של קרני, דייוויד מקגינתי, הודה כי קנדה "משאירה את הדלת פתוחה" לתמיכה צבאית באזור – כלומר, "שאלת הסיוע למדינות המפרץ היא דבר שאנו שוקלים". שוב, ללא כל מחשבה על סיוע לישראל. וברגע של כנות נדירה, הודה מקגינתי כי לא עקרונות אסטרטגיים ולא מחויבות ממשית לבעלות ברית עומדים בלב המדיניות הקנדית, אלא השאלה כיצד אוטווה מתמרנת סביב טראמפ. "נמשיך להתייעץ, אך תמיד מצאנו דרך לנהל את יחסינו עם ארצות הברית, ונמצא דרך גם הפעם", אמר, מבלי שמץ של מבוכה.

כל אותם מנהיגים עומדים נגד הלחץ של טראמפ להצטרף לקואליציה ימית בינלאומית שתכפה פתיחת מצר הורמוז, אף שאירופה תלויה הרבה יותר מארה"ב בנפט מהמפרץ, הם אומרים: איראן אינה איום כה גדול על השלום והביטחון העולמיים. ייתכן שישראל וארה"ב הן האיום המשותף הגדול יותר. לכן זו אינה המלחמה שלנו. נגן רק על האינטרסים הצרים ביותר שלנו, במידה מזערית.

קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, ביקש לעטוף את דחיית ארה"ב וישראל במונחים דיפלומטיים גבוהים. "אין לנו מנדט מהאו"ם, מהאיחוד האירופי או מנאט"ו למלחמה", אמר. "דיפלומטיה ודה-אסקלציה" הן הדרך המועדפת להתמודדות עם איראן, הוסיף, כצפוי. כן, בוודאי. כאילו "מנדטים" ממוסדות בינלאומיים חסרי שיניים חשובים יותר מהכרעה במלחמה שכבר מתנהלת. כאילו דיפלומטיה בהובלה אירופית הצליחה אי פעם לפרק מנשקה או להרתיע את איראן מדרכה של תוקפנות רצחנית.

לדעתי, ניטרליות מחושבת זו במאבק הגדול נגד איראן היא שיתוף פעולה עם האויב. כל התירוצים "הרגועים והשקולים" להימנעות ממלחמה זו – למעט, כמובן, "סיוע הגנתי" לכמה ממדינות המפרץ עתירות הנפט – הם קריסה רבתי של עמוד השדרה והעקרונות המערביים.

אני גם דוחה אמירות אנמיות על "הזדהות עמוקה עם כל קורבנות הסכסוך באזור" ושאר הצהרות בינלאומיות חלולות. ללא נחישות לרסן את איראן – ושוב, ללא התייחסות מפורשת להגנה גם על ישראל וישראלים – הרהורים רכים אלו שקולים לכישלון מוסרי עמוק. ואכן, הקרירות שמפגינים המנהיגים שתוארו לעיל מזכירה את האִמרה כי דווקא בשעת משבר מתגלה מי הם חבריך האמיתיים – ומי לא.

למרבה הצער, הרפיון המוסרי והעוינות הפוליטית המתוארים כאן ביחס למאבק באיראן משתלבים בדפוס עולמי רקוב ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי, לאורך עשרות שנים.

תגובתם של מנהיגי האו"ם והאיחוד האירופי לכל התלקחות פלסטינית-ישראלית תמיד הייתה גינוי של "מעגל האלימות המתמשך" – ואז דחיפה למשא ומתן אינסופי תוך העצמת עלילות דם של הפלסטינים על "פשעי מלחמה" ישראליים. כאילו ישראל והפלסטינים עוסקים ברצח מתוך גחמה או מתוך שנאה שקולה. כאילו "שני הצדדים" "סובלים אבדות" ונושאים באחריות שווה ב"מעגל" הלחימה.

מה שחסר בכל האמירות הללו, הן ביחס לזירה האיראנית והן לזו הפלסטינית, הוא אבחון חד וברור של תוקפנות האויב. מעטים מוכנים להזכיר את רקורד התקיפות של טהרן לאורך כמעט חמישה עשורים נגד אינטרסים ערביים לא-שיעיים, מערביים וישראליים. איש אינו מעז לעמוד על התרבות הפוליטית הפלסטינית המהללת מוות, הבוחרת שוב ושוב במלחמה ובטרור במקום במשא ומתן ושלום.

אי-ההזדהות הזו משמרת את הסיפור באזור נוח, כביכול לא-שיפוטי ו"שקול" – אך כזה שחסר כל עמוד שדרה ערכי, חף מכל מחויבות להכיר במפורש ברוע ולהיאבק בו בפועל. למרבה הצער, ניתוק זה שקול לבגידה בישראל ובארה"ב, והוא מעילה בעתידה של הציוויליזציה המערבית.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 19 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

אם יתברר כנכון, חיסולו של עלי לאריגאני הוא מהלך משמעותי שממשיך את תהליך ריסוקה של שרשרת הפיקוד והשליטה האידיאולוגית, המדינית והמבצעית של המשטר האיראני, ומעמיד אותו בנקודת שבר חסרת תקדים.

חיסולו של לאריג'אני לאחר חיסולם של המנהיג העליון ובכירים רבים, מעצים את מבוכתו של המשטר, אבל הוא איננו רק צעד סמלי. לאריג'אני נחשב לאחד האישים המשפיעים ביותר במשטר האסלאמי. רשמית הוא מוגדר כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, אבל מעמדו והשפעתו היו מעבר להגדרת תפקידו.

מתחילת המערכה הוא נתפס כגורם שמוביל את מועצת ההנהגה הזמנית ומתווה את תגובותיה הצבאיות והמדיניות של איראן. למרות איום התקיפות, הוא הרבה להופיע בפומבי ברחובות טהרן, כדי לשדר לציבור מסר של יציבות ושליטה.

לאריג'אני הוא בן למשפחה איראנית משפיעה, חתנו של האייתוללה מורתזא מוטהרי שהיה דמות מפתח במהפכה האסלאמית, שימש כיועצו הקרוב של עלי ח'אמנאי וכאיש אמונו למשימות מיוחדות.

הסתלקותו מהמפה תחמיר את הפגיעה בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות ובמעמדו של השילטון בטהרן. היא תשבש את מאמציו להתאושש, תאלץ את בכיריו להפחית עוד יותר את פרופיל פעילותם ותחליש את התלכדותם. חיסולו במקביל לחיסול בכירים במגנון הבסיג',  מעביר מסר חד וברור למתנגדי המשטר, ולמפגינים: ההזדמנות לחולל שינוי היא אמיתית, אולי אפילו ממש מעבר לפינה!

פורסם בישראל היום, בתאריך 17 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• חזון השמדת ישראל אינו רק רטוריקה איראנית, אלא תוכנית עבודה מעשית שהואצה מאז 2015.
• החזון יונק מאנטישמיות קלאסית ומודרנית עם מוטיב דתי. הוא משלב בין הצגת היהודים כאויבי האסלאם משחר ההיסטוריה לבין תפיסת פלסטין כאדמת וקף (הקדש). בכירים במשטר עיגנו את השאיפה הזו בתאוריה משיחית, ורואים בהשמדת ישראל תנאי לגאולת השיעים באחרית הימים.
• המאבק בישראל משמש כ"כרטיס כניסה" לקונצנזוס הסוני, המאפשר לאיראן לעקוף מחסומים עדתיים ודתיים ולבסס סדר אזורי חדש תחת הנהגתה.
• שנאת ישראל מוזנת גם מזיכרון הדיכוי בתקופת השאה, כאשר ישראל מוצגת כמי שטיפחה את המשטרה החשאית של השאה והדריכה אותה בשיטות עינויים. השמדת ישראל נתפסת אפוא כצדק היסטורי.
• המשטר משליך על ישראל (ועל ארה"ב) את האחריות לכשליו הפנימיים. ללא האויב הציוני, המשטר יאבד את הכלי המרכזי להצדקת אחיזתו האוטוריטרית.
• לנוכח מרכזיותו של חזון השמדת ישראל בזהות המשטר, באידאולוגיה ובאסטרטגיה שלו, קשה לצפות למתינות מצד מוג'תבא ח'אמנהאי. על ישראל לחתור להדחת המשטר כיעד אסטרטגי.

לקריאת המאמר במלואו

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.