בעת כתיבת שורות אלה מתרבים הדיווחים על הגעה להסכם ראשוני ולמזכר הבנות בין ארה"ב לאיראן. לפי הדיווחים, הנשיא דונלד טראמפ טרם נתן את הסכמתו לנוסח שגובש.
רק אתמול העריכו בטהרן את הקרבה להסכם כ"קרובים מאוד ורחוקים מדי". תיאור זה, כמו אמירתו של טראמפ שהוא "עדיין אינו מרוצה" מפרטי העסקה המתגבשת, הוסיפו למסך העמימות שעוטף את המשא ומתן.
טיוטת מזכר ההבנות, שנכתבה בתיווך פקיסטן וקטאר, שימשה בסיס לדיונים בין הצדדים. היא נועדה לייצב את המצב, להאריך את הפסקת האש בשישים ימים, ולפתוח חלון למשא ומתן רחב יותר על מכלול הסוגיות. שלושה נושאים שהתגלעה לגביהם מחלוקת עמוקה הם השליטה במצרי הורמוז, ההעשרה הגרעינית והפשרת הכספים.
בסוגיית פתיחת נתיבי השיט, שזוכה לקדימות מצד טראמפ כדי לייצב את מחירי הנפט ולהסיר לחצים מבית, המחלוקת נסובה על דרישתה של טהרן לשליטה משותפת עם עומאן ואיסור על מעבר של כלי שיט צבאיים. בנוגע לתוכנית הגרעין, לפי דיווחי התקשורת הסוגיה המרכזית שנותרה פתוחה היא אופן ההשמדה או הפינוי של מאגר האורניום המועשר, וכן משך זמן שבו תוכנית ההעשרה תישאר מוקפאת. ביחס לכספים הבהיר הנשיא טראמפ כי לא יעניק הקלות בעיצומים או הפשרת כספים לפני שאיראן תמלא את התחייבויותיה.
"אף אחד לא יודע מה מתרחש בשיחות, חוץ ממני ומעוד כמה אנשים", אמר הנשיא טראמפ השבוע, כשביקש להדוף את הביקורת על ההסכם המתגבש. זה כמובן נכון עובדתית, אך אין לצפות שמי שמבקש להשפיע על עיצוב ההסכם ישמור את הערותיו עד לאחר שהמעשה יהיה גמור וחתום.
עוד לפני שצוללים לפרטים, חשוב להביט בתמונה הרחבה: הסכם עם איראן יעניק לגיטימציה למשטר הקיצוני בטהרן, ויוכיח כי משמרות המהפכה מסוגלים לשרוד אפילו את הלחצים הכבירים שהפעילה עליו המעצמה העולמית. בעקבותיו יוסיף המשטר להטיל את צילו המאיים על המזרח התיכון, תוך שהוא מקבל משנה תוקף לאחיזתו במצרי הורמוז כמנוף לחץ אפקטיבי.
המשאבים שיזרמו למשטר יאפשרו לו לשקם את יכולותיו, ולא פחות חשוב מכך – למכור לאזרחיו את מה שהיה חסר להם קודם לכן והוציא אותם לרחובות: תקווה לשיפור כלכלי. ההסכם אף יעניק למשטר תעודת ביטוח מפני תקיפה צבאית מערבית או ישראלית. אך גם בלי זאת, מרגע שייחתם ההסכם המשטר כבר לא יחשוש מוושינגטון. הרי איזה נשיא אמריקני ירצה להסתבך בעימות עם איראן, כשכך נראה אקורד הסיום במערכה שניהל הנשיא הלעומתי ביותר שידעה טהרן מעודה?
סיום המלחמה בהסכם שיצטייר כהישג של איראן עלול לספק רוח גבית והשראה לכל גורמי האסלאם הקיצוני. הפירוש שיעניקו לו יהיה אחד: המעצמה העולמית שמובילה את המלחמה באסלאם הקיצוני לא מצליחה לכפות עליו את רצונותיה.
הניתוח הזה נכון אומנם לכל תרחיש של הסכם עם המשטר הנוכחי, אך ככל שהישגי איראן בהסכם יהיו נמוכים ולא מובהקים, יהיה בכך כדי לאזן את הרושם הכללי. מכאן עולה החשיבות של ניהול המו"מ כשהיד קמוצה.

החמיצות נובעת מגודל ההישגים

נציגיו של טראמפ חתרו להישג מהיר בדמות פתיחת מצרי הורמוז והרגעת שוק האנרגיה. המחיר שהאיראנים דרשו בתמורה הוא דחיית סוגיות הגרעין לשלב מאוחר יותר, כשמנופי הלחץ עליהם כבר פחות מאיימים, וכשיוקרתו של הנשיא האמריקני מוחזקת כבת ערובה בידיהם. ההתעקשות של טראמפ לא להפשיר כספים הופכת למנוף הלחץ העיקרי שבידיו, ומכאן החשיבות שלא יתפשר על כך.
לפי הפרסומים בתקשורת, נראה כי נושא תוכנית הטילים גם לא נכלל בהסכם. אומנם המערכה קיזזה מהמלאים שבידי איראן וגם פגעה ביכולות הייצור שלה, אולם בעידן הטכנולוגי הזה – ובמיוחד על רקע היחסים בין איראן לסין – קצב השיקום יכול להיות מהיר מבעבר. בתוך זמן לא רב, ישראל ושכנותיה, וכן גם אירופה, יוכלו למצוא את עצמן מאוימות על ידי מערך גדול ומשוכלל של טילים בליסטיים.
אם ההסכם להפסקת המלחמה יכלול גם את זירת לבנון הוא יחזק עוד יותר את השפעתה של איראן בזירה הזו. המרכיב הזה, יחד עם הכספים שאיראן תוכל להפנות לחיזבאללה, ייתנו רוח גבית ניכרת לארגון השיעי בלבנון וישדרגו את מעמדו האזורי. עוד לא דיברנו על המסקנות שיסיקו מדינות האזור בנוגע ליחסיהן עם המשטר האיראני או על השפעת תחושת הבגידה בקרב האזרחים האיראנים, שעדיין ממתינים לאור הירוק מטראמפ לצאת ולהפגין נגד המשטר.
ההסכם המתגבש לא מבטל את ההישגים הכבירים במלחמה עם איראן, ובוודאי לא את אלה של ישראל. תחושת ההחמצה מתחזקת דווקא, לאור ההערכה שמאזן הכוחות מאפשר לסיים את המערכה בתוצאות טובות יותר מאלה שמשתקפות בהסכם.
אם המשבר יסתיים כשארה"ב לא מצליחה למצוא לבעיית הורמוז פתרון שאינו תלוי בהסכמת האיראנים, זה יהפוך את השליטה במצרים שם למנוף לחץ אדיר בידי המשטר בטהרן. עצם האיום בחסימת המצרים בידי איראן יכניס את העולם לתזזית, ויספק לה עמדת כוח מוכחת לניהול יחסיה עם כל הגורמים באזור. אסור לתת את הנשק הזה למשטר שלא יהסס להשתמש בו.
למה ארה"ב מגבילה אותנו?
הנחת המוצא של כל מי שעוסק במדיניות הישראלית בלבנון היא שקיימת מגבלה אמריקנית שמונעת מישראל לתקוף בביירות. אולם ההיגיון שבכך לא לגמרי ברור. אין מדובר בפעולות כירורגיות של סיכול ממוקד, כמו זו שנערכה אתמול, אלא בתקיפת תשתיות ומוסדות – "הפלת בניינים", כלשון הדיווחים בתקשורת.
אם התנגדות ארה"ב נובעת מהאפשרות שהתקפות בביירות יגרמו לאיראן לסגת מהפסקת האש – יש לתהות אם בכלל יש בסיס לחשש כזה. אילו רצתה בכך, איראן הייתה יכולה להיתפס לעילות רבות שנזדמנו לה, כולל התקיפות האמריקניות האחרונות, כדי לקטוע את הפסקת האש. העובדה שלא בחרה בכך מעידה כי האינטרס שלה איננו לחמוק מהפסקת האש, אלא דווקא להבטיח את המשכה.
אם המגבלה האמריקנית נובעת מהרצון לאפשר משא ומתן מדיני ישיר בין ישראל לממשל עאון, הרי שהמעורבות האיראנית בהפסקת האש בלבנון רק מזיקה לנשיא הלבנוני. אדרבה, פגיעה בנכסי חיזבאללה במערב ביירות תחליש את הארגון השיעי, ותספק לעאון הזדמנות להיות זה שמביא בעצמו את בשורת הפסקת האש ללבנון.
הדיון בשאלה איננו אקדמי, אלא בעל משמעות מעשית: הפגיעה בדאחיה היא הדרך לשנות את המשוואה שחיזבאללה מנסה לעצב מולנו באמצעות נשק הרחפנים.
הרחבת הפעילות הקרקעית יכולה אולי לשרת מטרות חשובות אחרות, אבל היא לא תספק מענה לאיום הרחפנים, שכידוע איננו מוגבל לטווח של 15 קילומטרים. כדי להתמודד ביעילות עם האיום הזה צריך לגבות מחיזבאללה מחיר בלתי נסבל על הפעלתו, ואת זאת אפשר לעשות רק ברובע הדאחיה בביירות.
מכיוון שיריבינו בכל הזירות – גם בעזה, ביהודה ובשומרון – עוקבים אחר ההתמודדות עם איום הרחפנים ועלולים להסיק מכך מסקנות לגבינו, התשובה הישראלית לכך חייבת לשכנע אותם שלא יהיה כדאי להם להיכנס להרפתקה מעין זו.

לא ממתיק מלאכותי

קריאתו של הנשיא טראמפ למדינות המעורבות בהסכם המתגבש עם איראן להצטרף להסכמי אברהם עלולה להוזיל את ערכם של הסכמים אלה. ראשית, אסור שהרחבת ההסכמים תצטייר כפיצוי או המתקה של ההסדרים עם איראן. הם גם לא יכולים לבוא על חשבון הצעדים הנדרשים מול טהרן.
שנית, אין לחזר על הפתחים, ובוודאי לא לצפות לתמורות מישראל כדי להביא לכינון יחסים בינה ובין מדינות שעדיין נמנעות מכך. קשרים עם ישראל מזמנים שפע של הזדמנויות כלכליות, טכנולוגיות וביטחוניות לכל מי שבוחר בכך. מי שעדיין סבור שנהיה מוכנים לשלם תמורת זאת בנכסים מדיניים או ביטחוניים, לא התאים את עצמו למהדורה החדשה של ישראל.
לאן ממשיכים מכאן?
ראשית, תמונת המגעים עדיין לא התבהרה. גם אם היא קרובה לזו שעולה מדיווחי התקשורת, זה עדיין לא סוף פסוק. הנושאים הרבים שנותרו פתוחים מספקים לטראמפ אינספור זיזים להיאחז בהם כדי לשנות את התמונה, אם רק יחפוץ בכך.
כך או אחרת, ישראל חייבת להציג את דאגותיה בגישה עניינית ולא מתריסה, אך תוך הבהרה כי היא שומרת לעצמה את הזכות להגן על ביטחונה מפני איומים מתהווים בכל הזירות. חופש הפעולה של ישראל צריך להישאר מחוץ לתחום בכל הסכם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 29 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 במאי, 2026.

עשרות דיווחים על מתווים מסוגים שונים, פרסומים על השתהות במגעים, ציוצים של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על הסכם קרב ובא וניסיונות אינספור של פשרה: בימים האחרונים הרשת משתוללת סביב המגעים בין איראן וארה"ב על הסכם לסיום המלחמה, וקשה לדעת אם מדובר במשהו אמיתי שאכן יקרה בעוד רגע, דיס-אינפורמציה בלתי פוסקת או הטרלה משוכללת. אי אפשר אפילו לשלול את האפשרות של ניסיון הטעיה אמריקני, בדומה לעבר, שבסופו תצא לדרך מתקפה מתואמת עם ישראל במועד מוסכם, אחרי מריחה ארוכה של המשא ומתן.

אז האם יש סיכוי למגעים הללו? מאז החלה ההתקדמות המשמעותית של הימים האחרונים, היה נדמה שקורה כאן משהו שונה מבעבר: הפערים הגדולים בין הצדדים עדיין קיימים, בדיוק כשם שהיו עוד לפני המלחמה, אך נראה שהפעם השינוי המהותי הוא הנכונות להתפשר. זה נכון בהחלט לגבי האמריקנים, אבל כנראה גם ביחס לטהרן. איראן מוכנה להתחייב ברצינות לכל הפחות לדון בגרעין ולהתחייב פומבית שלא תפתח נשק גרעיני כזה (אם מישהו מאמין לה), ואולי אף תסכים ברמה העקרונית לחסל את סכנת האורניום המועשר ולהפסיק את ההעשרה. ארה"ב מצידה תפשיר כספים לאיראנים, תסיר את המצור על מצרי הורמוז ותעניק לרפובליקה האסלאמית את חבל ההצלה שהיא כה נזקקת לו כעת.

יש עוד כמה דברים ברורים: ארה"ב בראשות טראמפ רוצה מאוד להגיע להסדר. היא מוכנה ללכת כברת דרך ארוכה מול האיראנים, לשחרר להם כספים שעד כה נמנעה מלתת להם, ולהסתפק לפחות בשלב הראשון של התהליך רק בהתחייבות כללית בעניין הגרעין ולא בהכרח בצעדים בפועל. היא אפילו מסכימה להסיר את המצור הימי על איראן – שהוא אולי הכלי הכי יעיל כרגע נגד טהרן, ושבלעדיו אין באמת סיבה לראשי ההנהגה שם להתפשר בשלבים הבאים של המגעים.

טראמפ כל כך מעוניין בהסכם, עד שבציוץ שפרסם ביום שני בלילה ברשת החברתית שלו טרות' הוא פירט באילו תסריטים יסכים לקבל את פתרון בעיית האורניום המועשר לרמה גבוהה באיראן: אם עד כה דובר רק על העברתו לארה"ב, כעת הואיל הנשיא האמריקני לדון באפשרות של העברתו למדינה שלישית, ואפילו לדלל את האורניום בתוך שטחי הרפובליקה האסלאמית עצמה, תחת פיקוח של סבא"א. זהו ויתור משמעותי, שכן אף שבסופו של התהליך התוצאה לכאורה זהה, וזה משהו שאפילו יכול במידה מסוימת להיות קביל על ישראל, זהו שינוי מהותי מהצהרות קודמות של טראמפ – וגם לכאורה אולי משהו שהאיראנים יכולים לחיות איתו. אך הוויתור הזה יכול לפתוח גם פתח כלשהו לרמאות איראנית, שכן השליטה בחומר נותרת בידי טהרן, ובעיקר זהו תמרור אדום בוהק שמעיד עד כמה ארה"ב חותרת להסכם.

גם האיראנים משדרים רמזים על כך שהמגעים מתקרבים לנקודה הרצויה להם. כך למשל, ההוראה לשחרר את החסימה על האינטרנט בתום כמעט שלושה חודשים מעידה על אובדן החשש בהנהגה בטהרן מתקיפה נוספת ומהשלכותיה, כמו גם מתסריט של התקוממות עממית.

עניין אחר הוא המסע של נגיד הבנק המרכזי באיראן לקטר, כדי להמשיך לדון בפרטים הקטנים של שחרור הנכסים המוקפאים. הביקור הזה לווה בפרסום שלפיו בדוחא מוכנים להעמיד קו אשראי לאיראנים במקום הכספים שארה"ב לא תשחרר – מה שמיד מעמיד חשש מפני הזרמה משמעותית של כספים לרפובליקה האסלאמית כמעט ללא פיקוח או תנאי. אפשר גם להזכיר את הצעדים שנוקטת איראן להקמת רשות לניהול מצרי הורמוז, שעתידה לגבות כסף מהספינות שעוברות שם. את המס הזה היא ממסגרת כ"דמי שימוש", על אף כל האזהרות האמריקניות, ובינתיים בארה"ב בוחרים לא לשבור את הכלים.

אגב, אם מישהו מנסה לתלות את יהבו על הדיווחים הסותרים ואינספור הפרסומים המפורטים – והשונים זה מזה – על טיוטת ההסכם, חשוב להדגיש שהם לא בהכרח מרמזים על מחלוקות בין הצדדים. זה בהחלט עשוי להיות חלק מהמשא ומתן, בלוני ניסוי שכל אחד מהצדדים מפריח לאוויר, בתקווה שהצד השני ייאלץ להתפשר מרוב רצונו להגיע להסכם. הנכונות של טראמפ לוותר בעניין הטיפול באורניום המועשר מלמדת שהשיטה הזאת אפילו מצליחה.

מדוע ההסכם לא נחתם עדיין?

אז האם ההתקדמות המשמעותית בין הצדדים משמעותה שההסכם אכן עתיד להיחתם בקרוב? ומדוע זה טרם קרה, על אף האופטימיות ששני הצדדים שידרו בסוף השבוע האחרון?

יש כמה נושאים שלפי הדיווחים מעכבים עדיין את המגעים בין הצדדים, ולכאורה פוגעים באפשרות של הסכם. אלה אותם נושאים, אגב, שמראש היוו נקודות מחלוקת מרכזיות, בין אם לפני המלחמה ובין אחרי שפרצה. אין פלא שגם אם הושגה התקדמות בסוגיות אחרות, העניינים האחרונים הללו נותרו לליבון בסוף התהליך. שאלת מיליון הדולר במקרה זה היא אם יהיה מי שייכנע ויוותר, ואם תושג הסכמה על כלל הסוגיות או חלקן, שתאפשר את החתימה על מזכר ההבנות.

הנה כמה סוגיות בעייתיות: הראשונה היא חוסר ההסכמה על עתיד תוכנית הגרעין האיראנית. אותה עילה שבעצם הביאה את האמריקנים לצאת למלחמה עדיין נמצאת במחלוקת בין הצדדים. לפי חלק מהדיווחים, האיראנים מוכנים בשלב הראשון רק להתחייב לדון בסוגיה ולהצהיר שלא יפתחו נשק גרעיני, בעוד שבארה"ב דורשים יותר מכך. טראמפ מעניק להם כעת אפשרות לדלל את האורניום בתוך שטח איראן, או לשלוח אותו למדינה אחרת, ושתי האפשרויות הללו קבילות הרבה יותר בראייה איראנית מהעברתו לארה"ב עצמה.

ההצעות של טראמפ מעידות על ההתקדמות שחלה גם בתחום הזה, אך לא בטוח שהאיראנים יתקפלו – וספק אם הנשיא האמריקני ירשה לעצמו ללכת עוד כברת דרך לקראתם. אם לא יימצא לכך פתרון, הצהיר טראמפ, לא יהיה הסכם. לדעתי אפשר בהחלט להאמין לו, שכן עד היום הוא נקט קו עקבי כשהדברים הגיעו לגרעין האיראני. אין טעם לצאת לשתי מלחמות, לשלוח מפציצים יקרים כדי להשמיד חלקים מהתוכנית ולפרסם הצהרות בלתי פוסקות, רק כדי לסגת ברגע האחרון.

סוגיה אחרת היא קצב והיקף שחרור הכספים המוקפאים לאיראנים, לצד ביטול העיצומים שהוטלו עליהם בגין תוכנית הגרעין. האיראנים דורשים לקבל מיד, לפי הדיווחים, כ-12 מיליארד דולר מהנכסים המוקפאים שלהם בחו"ל ולהסיר חלק מהעיצומים שהוטלו עליהם, ובהמשך לקבל עוד כספים. מנגד, ארה"ב מוכנה לשחרר את הכספים הללו רק בהמשך הדרך ובהדרגה. סכומים כאלה, כמובן, יסייעו מאוד לאיראנים, אחרי חודשים של חנק כלכלי. 12 מיליארד דולר מהווים כ-20 אחוזים מהתקציב השנתי של איראן, כך שמדובר בסכום משמעותי מאוד, שיכול גם לעזור להם בשיקום המערכים הצבאיים שנפגעו במלחמה.

כנראה ניתן לפתור לפחות את סוגיית הנכסים המוקפאים, במיוחד בעזרת סיוע והתחייבויות קטאריות. כזכור, דוחא הייתה זו שהעבירה כספים לחמאס בעזה רק כדי לשבור את המשבר מול הרצועה, וגם אז היו אלה סכומים לא קטנים. ייתכן שבתמורה להטבות שונות, כולל הבטחת חסינות מאיראן, היא תסכים לעשות זאת פעם נוספת. פרסומים על כך בתקשורת האיראנית מחזקים את קו המחשבה הזה.

מכשול אחר הוא אופן הניהול של מצרי הורמוז: האם המצרים ייפתחו, בהתאם לדרישה האמריקנית ובדומה לכל מעבר מים בינלאומי אחר, או שאיראן תצליח לכפות את תנאיה שם ולגבות דמי כופר מכל ספינה? האם יסכימו האמריקנים שכך טהרן "תשופה" על נזקי המלחמה? באופן אירוני, אף שסוגיית המצרים היא העילה המיידית להסכם המתגבש, גם עליה יש עדיין מחלוקות, והיא טרם נפתרה עד הסוף.

שאלת לבנון היא בעיה אחרת, ובכלל הקישור שאיראן מנסה לעשות בין תום הלחימה לבין יתר הזירות באזור. ישראל מתעקשת שלא תנצור את האש בלבנון, וכי חיזבאללה עבר את הגבול ויש לתקוף אותו ביתר עוצמה. איראן, מצידה, הציבה זאת עד כה כקו אדום – ואף הצליחה במטרתה לגרום לאמריקנים לחייב את ישראל במגבלות נוקשות בארץ הארזים. עניין מעמדה של "הפסקת האש" מול ביירות עשוי להיות מכריע במגעים, וההתפתחויות של הימים האחרונים אולי יסכנו את עתיד המשא ומתן.

הסכם הוא לא סוף פסוק

ומה אם יצליחו איראן וארה"ב להתגבר על המחלוקות ולהגיע להסכם? גם אז, חשוב להדגיש, אין זה סוף פסוק. מדובר בינתיים בהסכם מסגרת זמני, קצוב בזמן ל-30 עד 60 ימים, שמתווה מסגרת ראשונית לכל הסדר סופי. הוא מעניק לצדדים הארכה של הפסקת האש, וכן אפשרות לשאת ולתת על הסדרים מוסכמים לדרכי היישום בפועל של הסעיפים השונים. בה בעת, הוא גם עשוי להיות מבחן אמיתי לסבלנות של הצדדים, ובשלב הראשוני בעיקר יספק צינור חמצן משמעותי לאיראן.

אך במהלך התקופה הראשונית המגעים עדיין יכולים להיתקע. בראש ובראשונה, המצב בלבנון יכול להביא כאמור לפיצוץ אם האיראנים ימשיכו להתעקש על הקישור בין הזירות, ואם חיזבאללה לא יפסיק לנסות לפגוע בישראל. בירושלים כבר לא מוכנים להבליג יותר אל מול המחיר שמשלם העורף, הפגיעה בחיילי צה"ל, הלחץ הציבורי הכבד וגם קולות שנשמעים מהצבא. הבכירים האמריקנים שהתבטאו בעניין בתקשורת נראים כמי שנותנים גיבוי ליוזמה התקפית ישראלית נרחבת.

ישראל מתעקשת על חופש פעולה בלבנון, ואף שאיראן הצליחה לגרום לטראמפ לכפות מגבלות על ישראל – יש דברים שגם בירושלים לא יוכלו להבליג עליהם. ממילא, חשוב להדגיש שלא בטוח שהאיראנים ירצו לסכל הסכם רק בגלל הסוגיה הזאת, שעל אף חשיבותה היא עודנה צדדית. בעבר הם איימו לא להגיע לשיחות המשא ומתן בפקיסטן אם ישראל לא תנצור את האש בלבנון, ובכל זאת התקפלו והופיעו אליהן. יכול מאוד להיות שגם כעת יוותרו על הסוגיה הזאת, אם ידחקו אותם לקיר.

מלבד זאת, גם אירועים מתגלגלים בשטח יכולים לייצר הסלמה לא מכוונת. הרי המצור על מצרי הורמוז עודנו בתוקף, ובימים האחרונים היו כמה תקריות באזור – כגון הירי וההרג של אנשי משמרות המהפכה שניסו להטמין מוקשים (גם אם טרם ברור לחלוטין מתי זה קרה), או הטענות האיראניות על ירי לעבר כלי טיס באזור והפלת כטב"מים אמריקניים. ההצהרות הלוחמניות של שני הצדדים, בין מצד טראמפ ובין מצד בכירים איראנים, בוודאי לא מוסיפות לאווירה החשדנית. אם התקריות בשטח יימשכו, זה יכול לייצר דינמיקה לא ברירה למגעים.

לבסוף, אפילו אם ייחתם ההסדר, אי הבנות שונות, חזרה מהסכמות ויישום לא מוצלח של סעיפיו יכולים לדרדר בחזרה את הצדדים לעימות, לעורר את האיבה מחדש ולהביא להסלמה. אם למשל האמריקנים לא ישחררו כספים בקצב שהאיראנים רוצים, הללו יכולים להחליט "לפוצץ את העסק". מהצד השני, אם טהרן לא תעמוד בציפיות של ארה"ב ביחס לתוכנית הגרעין, סביר להניח שלא ניתן יהיה להתקדם להסכם קבע לתום המלחמה. כאמור, אם יוסר מעליה המצור במצרי הורמוז, יפחתו התמריצים שלה לוותר או להיכנע לתכתיבים אמריקניים.

טראמפ רתם את העגלה לפני הסוסים

היה וייחתם הסכם המסגרת המדובר בתקשורת, ראוי לשאול אם מדובר בהישג טוב או בכישלון רע. האם הוא נתפס באופן חיובי מבחינתנו או בראייה אמריקנית? האם הוא טוב לאיראנים? עוד לפני כן, חשוב להדגיש שמטבעו של משא ומתן, קשה למצוא נוסחה מוסכמת שמעניקה ניצחון לצד אחד בלבד. מגעים כאלה מאלצים את הצדדים לוויתורים ופשרות, בניגוד למשל למצב שבו הצד המנצח מכתיב הסכם כניעה.

ואכן, יש דברים חיוביים שאפשר להצביע עליהם בהסכם המסתמן: ראשון לכול הוא פוטנציאל ההסרה או הדחייה המהותית של סכנת הגרעין האיראני. בסופו של יום זה העניין העיקרי שטראמפ יצא בגינו למלחמה, והוא התחייב לפתור אותו בדרך כזו או אחרת. הוא גם הבטיח שלא יקבל הסכם בנוסח ממשל אובמה, ואפשר לקוות שכך אכן יהיה.

ובכל זאת, גם כאן ישראל לא יכולה לנוח על זרי הדפנה, ועליה כל העת לבחון אם טהרן אינה מפתחת בסתר תוכנית גרעין צבאית. לצד זאת, הנזק שנגרם בשני סבבי המלחמה להון האנושי שהפעיל את התוכנית, מתקני ההעשרה ומרכזים חשובים אחרים של הגרעין, יכול להצטרף להגבלות שיוטלו על איראן כעת ולהרחיק מאוד את הסכנה של פיתוח פצצת אטום.

הישג אחר, לפחות בראייה אמריקנית, הוא פתיחת מצרי הורמוז. זו עשויה להקל את הלחץ על טראמפ בזירה הפנימית והבינלאומית, לשחרר את ה"פקק" של מחירי הדלק, ולנטרל את אחד המוקשים העיקריים שכרגע מעיבים על ניסיונות התיווך בין הצדדים.

הרחבת הסכמי אברהם, ניסיון נוסף של האמריקנים לקצור הצלחות מההסכם, בינתיים דווקא לא מסתמנת כמשהו שעתיד להתממש. הרעיון של טראמפ לכפות על מדינות מוסלמיות להצטרף להסכמי אברהם זוכה לכתף קרה, ושתיים משלוש המדינות העיקריות שהנשיא הזכיר – ערב הסעודית ופקיסטן – כבר שפכו מים צוננים על הרעיון. בכיר סעודי תדרך בתקשורת כי ללא שינוי ביחס לסוגיה הפלסטינית והבטחת הקמתה של מדינת הרש"פ מהלך כזה לא יקרום עוד וגידים, ואילו שר ההגנה הפקיסטני הצהיר בגלוי כי אסלאמבאד אינה בוטחת בישראל, וכי לא תצטרף לברית כזו.

בהקשר הזה, ייתכן שטראמפ רתם את העגלה לפני הסוסים. דווקא ברית ביטחונית שקטה יותר, ולא הסכם גלוי, היה מאפשר למדינות כמו ערב הסעודית יותר מרווח לתמרון ואפשרות להצטרף בקלות.

שימו לב לאותיות הקטנות

לצד הנקודות החיוביות, אסור לנו לייפות את המציאות: יש בהסכם הנוכחי הרבה דברים רעים לישראל, לארה"ב ולאזור כולו. לפני הכול, אין כל התייחסות בדיווחי התקשורת לכך שההסכם יכלול את עניין הטילים – כזכור, אחד הנושאים שהוצבו כמטרה של ארה"ב בתחילת המלחמה – או הסיוע האיראני לארגוני הפרוקסי שלה באזור. אף שישראל וארה"ב טענו שהשמידו את מערך ייצור הטילים, וכך נטרלו את יכולתה של איראן לחדש בזמן הקרוב את המלאי שברשותה, סביר להניח שעם הזמן תצליח טהרן לשקם את המערך כולו. הסכנה הזאת, לפיכך, כלל לא נעלמה, והיעדר ההתייחסות אליה מעמיד את ישראל וגם מדינות אחרות באזור תחת איום חמור.

יתרה מכך, במובנים רבים ההסכם לתום המלחמה במתכונת הנוכחית פירושו זניחה של האפשרות להדיח את השלטון האיראני – שכעת מצוי במצוקה קשה שרק הולכת וגוברת. מצבו הכלכלי רע מאוד, ואף שהוא מצליח להחזיק מעמד ומתמחה בהישרדות במצבי לחץ כאלה, לא בטוח שתהיה אפשרות טובה יותר לדחוק את העם להדיח אותו.

ארה"ב וישראל אמרו שייצרו את התנאים המיטביים שיאפשרו לעם האיראני לצאת לרחובות, וזה לא קרה. אם בעבר טראמפ אפילו ניסה להילחם למען המפגינים או למנוע הוצאות להורג שלהם, כעת הופכים עונשי המוות – גם של מי שהשתתפו במחאות ינואר – למאורע יומיומי ברפובליקה האסלאמית, ואיש אינו פוצה פה על כך.

ללא החלפת המשטר, יש להדגיש, טהרן צפויה לנסות לפתח כל העת דרכים אחרות לפגוע בישראל. כל עוד האייתוללות ומשמרות המהפכה הקיצוניים שם, לא צפוי לנו שקט. שחרור הכספים הרבים, לצד מתן קרש הצלה לשלטון עצמו, יאפשרו לאיראן לשקם מחדש את המערכים הצבאיים שלה ולהוציא עוד מימון לפרוקסי – ולהגדיל את הסכנה האסטרטגית שנשקפת לישראל.

אחת הבעיות הקשות של ההסכם היא המסר שחבוי בו, שאומר לאזור כולו כי גורם תוקפן, ששיגר טילים וכטב"מים על כל מדינות האזור ללא אבחנה – כולל לעבר מתקני אנרגיה ואפילו תחנת כוח גרעינית – יוצא לבסוף נשכר. איראן תצא מהמלחמה הזאת ככוח אזורי: היא הצליחה לחסום את מצרי הורמוז ואינה משלמת על כך מחיר בזירה הבינלאומית, שרדה מאבק מול הצבא העוצמתי בעולם שחבר לישראל, וגם הצליחה לכופף את האמריקנים. מצב כזה יבהיר לכל מדינות האזור כי היא גורם שכדאי להתחבר אליו, כי אחרת איש לא יגן עליך מפגיעתו.

יש עוד בעיות בהסכם, אבל חשוב לציין גם כי אלה רק הסוגיות העקרוניות – בעוד שהרבה מאוד תלוי גם באותיות הקטנות. האופן שבו ינוסח ההסכם, בעיקר בתחום הגרעין, יקבל חשיבות מכרעת. כיצד יתבצע תהליך הדילול או ההעברה של האורניום המועשר, ואיזו כמות ממנו תנוטרל? איך סבא"א יהיה מעורב בפיקוח, ואילו מנגנונים ייקבעו כדי לוודא שאיראן אינה מרמה את ארה"ב, וממשיכה לפתח את תוכנית הגרעין בסתר? האם יש דרך למנוע ממנה לנצל את הכספים לקידום טרור ובניית הטילים? עד כמה תיכבל ישראל באפשרויות הצבאיות שלה מול איראן או אפילו בזירות אחרות, ומה תהיה ההשפעה על המאבק נגד הפרוקסי האיראני?

לשאלות האלה יש הרבה מאוד חשיבות, והתשובה להן תסתתר בין סעיפי ההסכם. אם יתברר שבדומה להסכמים אחרים שסגר הנשיא טראמפ מאז תחילת כהונתו הנוכחית הוא מלא ביותר חורים מגבינה, הרי שלא לחינם יצא הקצף של בכירים רפובליקנים בארה"ב נגדו מאז שבת. מצב כזה בהחלט צריך להדאיג אותנו כאן גם בישראל, שכן יש לו השלכות שליליות עלינו.

בשורה התחתונה, ברור שישראל אינה שבעת רצון מההסכם הזה. נראה שיש תמימות דעים כמעט מוחלטת בארץ על כך שהוא אינו טוב, אך מצד שני אנו שומרים על שתיקה ממגוון סיבות טובות. יש לממשלה צורך להכיר טובה לטראמפ על הסיוע שהעניק לנו והמאבק הבלתי מתפשר המשותף נגד הציר האיראני, שעד כה טרם נראה כמוהו. אפילו אם ייחתם הסכם, וכמובן גם במצב שלא, אסור לנו להיקלע לעימות מול האמריקנים. הממשל הזה ידידותי מאוד לישראל, וספק אם נראה עוד כמוהו. כדאי לנצל עד הסוף את ההזדמנות הזאת, שיש לה פוטנציאל בשלל תחומים.

חשוב לא פחות הוא הדימוי הישראלי: אחרי ההאשמות כאילו גררה את ארה"ב למלחמה לא לה, ישראל מעוניינת לא להיראות כמי שמסכלת גם כעת כל אפשרות של פתרון. בירושלים מעדיפים לשבת בשקט, להניח לתהליך להתנהל ולהתבשל, ולקוות שייכשל בשל עומק הפערים בין הצדדים והחשד ההדדי. בכל מקרה אנו מתכוננים לסיבוב נוסף מול האיראנים, בין אם יהיה ממש כעת, או אם יהיה במעלה הדרך, בעוד כמה שנים.

זו לא בהכרח דרך הפעולה הנכונה, ויש יתרונות וחסרונות גם לאפשרויות אחרות. בשלב הזה השתהות המגעים מעוררת תקווה בישראל, וניתן לייחל כי הנשיא טראמפ יעדיף אפילו להמשיך במשא ומתן עקר עוד כמה שבועות, אפילו עד תום המונדיאל, ובלבד שלא יחתום על הסכם גרוע. התסריט הזה טוב עשרות מונים מההסכם שמונח כעת על שולחן הדיונים, וטראמפ הבטיח שלא יחתום על הסכם גרוע. בעבר הוא עמד במילתו, ואפשר להניח שיעשה זאת גם כעת.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

איך לשפוט את ההסכם המתגבש עם איראן, והאם הוא טוב או רע? לפני הכול צריך להדגיש כי כל עוד לא הונחה טיוטה רשמית וסופית, ניתן להביט על הדברים רק בהתאם לדיווחים השונים והסותרים שמתפרסמים בתקשורת. הדיווחים הללו גם הם חלק מטקטיקת המשא ומתן, ובין היתר מהווים ניסיון של שני הצדדים למקסם את הרווחים שישיגו במסגרת הסכם, אם ייחתם כזה.

למה הפעם התחושה שונה, ובניגוד לעבר נראה כאילו אכן אנו עומדים בפני השלמת המגעים? בין היתר, כי הפעם נראה ששני הצדדים מאשרים כי חלה התקדמות, וכי יש אפשרות ממשית לקראת סיכום. בנוסף, מהפרסומים השונים מתברר כי דבר אחד השתנה: אם עד כה היה קשה לגשר על הפערים בין איראן לארה"ב, והיה צורך שמישהו יתגמש ויוותר, נראה שהפעם כך אכן קורה. טהרן מצידה מוכנה להתחייב ברצינות שתוציא את האורניום המועשר מחוץ למדינה ותפסיק את ההעשרה, ואילו ארה"ב תפשיר כספים לאיראנים, תסיר את המצור על מצרי הורמוז ועוד.

החתימה על מזכר ההבנות, אם תקרה, תוביל לעוד 60 ימי דיונים על נוסח סופי, שרק אז תביא את המגעים לסיומם. ובשלב הזה האם ניתן לומר שמדובר בהסכם טוב? ודאי שכל דבר שנעשה במו"מ, מטבע הדברים, אינו יכול להיות רק לטובת צד אחד או מושלם. מכיוון שארה"ב לא הצליחה לכפות על איראן עד כה הסכם שנוח לה, הוא מכיל צדדים שפחות טובים לה, לנו בישראל וגם לאזור כולו.

ובכל זאת, יש הרבה סיבות לכך שרפובליקנים בולטים, בעיקר מהאגף הניצי, זועמים. לפי הפרסומים על ההסכם המתגבש, אין בו התייחסות לטילים או לפרוקסי – מה שמותיר על כנו את האיום לא רק על ישראל ומדינות האזור, אלא גם על מדינות אירופה. במהלך המו"מ האיראנים איימו בפירוש לשגר טילים על אירופה, ואמרו כי יש בידם כאלה שמגיעים לטווח הזה. כזכור, במהלך המלחמה הם ניסו לשגר טילים לכיוון בסיס דיאגו גרסייה באוקיינוס ההודי, שמרוחק כ-4,000 ק"מ מאיראן.

כמו כן, ההסכם למעשה מעביר מסר לאיראן, כמו גם לאזור כולו, כי גורם ש"שובר את הכלים" ותוקף מתקני אנרגיה, תחנות כוח גרעיניות, סוגר מעברי מים בינלאומיים בניגוד לחוק ומשגר טילים ללא אבחנה זוכה לפרס. אם עד כה האיראנים נדחקו לפינה בגלל מצבם הכלכלי, ההסכם הזה עתיד לאפשר להם חבל הצלה שעשוי לחלץ אותם מהצרה, למרות כל מה שעשו. כמו כן, הוא יעודד אותם ואת התומכים שלהם לנהוג באופן דומה בעתיד, ולצאת נשכרים.

יתרה מכך, אחד ההישגים האיראניים – עוד במהלך המו"מ, ובוודאי כעת – הוא ההצלחה לגרור את הדיונים גם לזירה הלבנונית ולכרוך אותה בכל הסכם. המגבלות שהוטלו על ישראל ביחס לתקיפות בביירות, למשל, מתעצמות עכשיו הרבה יותר אם בהסכם הנוכחי תקבע איראן הפסקת אש בארץ הארזים.

ישנו כמעט רק דבר אחד טוב שאפשר להצביע עליו בהסכם, והוא סוגיית הגרעין – אם וכאשר תקרה. הנשיא דונלד טראמפ יצא למלחמה הזאת, וזכה לגיבוי עליה, רק משום שהתחייב להיפטר מהסכנה של פצצה גרעינית בידי האייתוללות. זו הייתה מטרת המו"מ לפני המלחמה, והסיבה העיקרית להפצצות כעת. אם ישיג את מבוקשו, ובצירוף הנזק שנגרם לתוכנית הגרעין ולמדענים, הרי שסכנת הגרעין אכן עשויה לפחות.

לצד זאת, פתיחת מצרי הורמוז בוודאי תסב הקלה לעולם, תוריד את מחירי הדלק, ותיתפס כהישג לטראמפ – שהתחייב לאפשר תנועה במצרים בכוח או בהסכם. אגב, אף שסוגיית הטילים לא נכנסה לטיוטה, לפי שעה, אם טענות ישראל וארה"ב על הפגיעה בשרשרת הייצור נכונות, הרי שגם איום זה נדחק לאחור, לפחות בינתיים, עד שתצליח טהרן לשקם את היכולת התעשייתית לבנות עוד. אומנם, אנו יודעים שהאיראנים עושים זאת בזריזות, והנשק שהוכיח את עצמו בוודאי יקבל עדיפות בעיניהם.

ואחרי הכול, חשוב לומר שטיב ההסכם ייקבע הרבה מאוד גם בהתאם לאותיות הקטנות ולאופן היישום שלו: עד כמה יוגבלו ארה"ב וישראל מהמשך התקיפות נגד איראן או ארגוני הפרוקסי שלה? האם ידיה של ישראל ייכבלו לחלוטין בעזה או בלבנון, והאם תיאלץ להסיג את חיילי צה"ל? איך יוצא החומר הגרעיני מאיראן, ומה יהיה התפקיד של סבא"א בתהליך הזה? איך יתבצע הפיקוח על כך שאיראן לא תמשיך להעשיר אורניום או לפתח גרעין בסתר, ולפי איזה מנגנון ישוחררו לה הכספים לשיקום המדינה וכלכלתה? האם יש דרך למנוע ממנה לנצל את הכסף הזה גם לקידום טרור או בניית טילים?

לשאלות האלה יש הרבה מאוד חשיבות, והתשובה להן תסתתר בין סעיפי ההסכם. אם יתברר שבדומה להסכמים אחרים שסגר הנשיא טראמפ מאז תחילת כהונתו הנוכחית הוא מלא ביותר חורים מגבינה, הרי שלא לחינם יצא הקצף של בכירים רפובליקנים בארה"ב. מצב כזה בהחלט צריך להדאיג אותנו כאן גם בישראל, שכן יש לו השלכות שליליות עלינו ועל האזור כולו.

פורסם במעריב, בתאריך 25 במאי, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במשא ומתן" – כך צייץ דונלד טראמפ בינואר 2020, ימים ספורים לאחר חיסולו של קאסם סולימאני. לא הייתה זו הפעם היחידה שבה התבטא כך לאורך פרקי העימות עם הרפובליקה האסלאמית. אם הפרסומים בתקשורת משקפים נאמנה את פרטי ההסכם המתגבש עמה כעת, נראה כי ההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה, והאיראנים – גם לאחר המכה הקשה שחטפו -מצליחים לתמרן את וושינגטון למתווה שיציל את המשטר.

היכן הבעיות ?

עוד לפני שנצלול לפרטים, חשוב להביט בתמונה הרחבה: ההסכם יעניק לגיטימציה למשטר הקיצוני בטהרן, ויוכיח כי "משמרות המהפכה" מסוגלים לשרוד גם את הלחצים הכבירים שהופעלו על ידי המעצמה העולמית. בעקבותיו, יוסיף המשטר להטיל את צלו המאיים על המזרח התיכון, תוך שהוא מקבל משנה תוקף לאחיזתו במצר הורמוז כמנוף לחץ אפקטיבי. המשאבים שיזרמו למשטר  יאפשרו לו לשקם את יכולותיו, ולא פחות חשוב מכך – למכור לאזרחיו את מה שהוציא אותם לרחובות: תקווה לשיפור כלכלי. ההסכם יעניק למשטר תעודת ביטוח מפני תקיפה צבאית מערבית או ישראלית, אך גם בלי זאת, מרגע שייחתם, המשטר כבר לא יחשוש מוושינגטון. שהרי איזה נשיא אמריקני ירצה להסתבך בעימות עם איראן, כשכך נראה אקורד הסיום במערכה שניהל הנשיא הלעומתי ביותר שידעה טהרן מעודה?

ועכשיו לפרטים:

גרעין: נציגיו של טראמפ חתרו  להישג מהיר בדמות  פתיחת מצר הורמוז והרגעת שוק האנרגיה. המחיר שהאיראנים דרשו על כך הוא  דחיית סוגיות הגרעין לשלב מאוחר יותר, כשמנופי הלחץ עליהם כבר פחות מאיימים וכשיוקרתו של הנשיא האמריקני מוחזקת כבת-ערובה בידיהם. במצב כזה גישתם בדיונים על הגרעין  תהיה – מינימום ויתורים במקסימום תמורות. כפי שנהגו עד כה הם ימשכו את הסכמתם למועד המאוחר ביותר האפשרי וגם אותה יתנו רק לאחר שיסחטו ויתורים נוספים.

יש להניח כי בזמן שנותר לטראמפ עד סיום כהונתו, איראן לא תתגרה בו ולא תתן לו עילה לתקוף אותה. היא תנצל זאת להתארגנות מחודשת בלי לחרוג ממסגרת ההבנות, אבל באופן שיאפשר לה לחדש את מאמציה בתחום הגרעין, מיד כשכהונתו תסתיים.  היידע ויכולות הייצור שישארו ברשותה במסגרת ההסכם, ישמשו אותה בכך. יש להניח שהמערכה הנוכחית חיזקה בטהראן את הדחף להשיג נשק גרעיני, לאחר שראתה כי אין משהו אחר שיוכל למנוע מיריביה לשוב ולהכותה.  

 תוכנית הטילים:  אם לשפוט לפי הפרסומים בתקשורת , הרי שההסכם המתגבש מתעלם לחלוטין מאיום זה. הוא אינו מטיל הגבלות אפקטיביות, בנוגע לטווחים ולכמויות,  על יצור טילים בליסטיים ארוכי טווח ומערכות כטב"מים, המאיימים ישירות על המזרח התיכון ואירופה.

נכון אמנם שהמערכה הנוכחית קיזזה מהמלאים שבידי איראן וגם פגעה ביכולות היצור שלה ואולם בעידן הטכנולוגי הנוכחי ובמיוחד על רקע היחסים בין איראן לסין, קצב השיקום מהיר מבעבר. ישראל ושכנותיה וגם אירופה יוכלו למצוא את עצמן תוך זמן לא רב מאויימות ע"י מערך ומשוכלל של טילים בליסטיים.    

ההשלכות על הזירה הלבנונית: אם נכונים הפרסומים על כך שההסכם על הפסקת המלחמה אמור לכלול גם את זירת לבנון,  כי אז הוא צפוי לחזק את השפעתה של איראן בזירה זו. אם נוסיף לכך את הכספים שאיראן תוכל להפנות לחיזבאללה יש בכך רוח גבית משמעותית לאירגון השיעי הלבנוני ושידרוג במעמדו האזורי, לאחר תקופה לא קלה שעברה עליו מאז נובמבר 2024.

השפעה על חמאס, חות'ים, אירגוני הטרור האסלאמי:

סיום המלחמה בסכם כזה, יספק רוח והשראה לכל גורמי האסלאם הקיצוני. הפירוש שינתן על ידם לסיטואציה הזו יהיה אחד: המעצמה העולמית שמובילה את המלחמה באסלאם הראדיקלי, לא מצליחה לכפות עליו את רצונותיה.

ועוד לא דיברנו על המסקנות שיסיקו מדינות האזור בנוגע ליחסיהם עם המשטר האיראני ועל השפעות תחושת הנבגדות של האזרחים האיראניים  שעדיין ממתינים לאור הירוק לצאת ולהפגין נגד המשטר.   

ההסכם המתגבש לא מבטל את ההישגים הכבירים שהושגו במלחמה עם איראן. בוודאי לא את אלה של ישראל. תחושת ההחמצה מתחזקת דווקא לנוכח זאת, לאור ההערכה שמאזן הכוחות מאפשר לסיים את המערכה בתוצאות טובות יותר מאלה שמשתקפות בהסכם.

לאן ממשיכים מכאן ?

ראשית, תמונת המגעים עדיין לא התבהרה. גם אם היא קרובה לזו שעולה מדיווחי התקשורת, זה עדיין לא סוף פסוק. הנושאים הרבים שנותרו פתוחים מספקים לטראמפ אין ספור זיזים להיאחז בהם כדי לשנות את התמונה, אם רק יחפוץ בכך.

כך או אחרת, ישראל חייבת להציג את דאגותיה, בגישה עניינית ולא מתריסה, אך תוך הבהרה כי היא שומרת לעצמה את הזכות להגן על ביטחונה מפני איומים מתהווים בכל הזירות.  חופש הפעולה של ישראל צריך להישאר מחוץ לתחום בכל הסכם.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לקראת סוף שבוע נוסף של אי ודאות במלחמה מול איראן, נדמה שהדריכות הציבורית שאפיינה את שלביו הקודמים של המשבר מתחילה לפנות את מקומה לעייפות אסטרטגית. הדחיות החוזרות ונשנות של האולטימטום האמריקני הכניסו את האזור למצב של המתנה ממושכת מורטת עצבים. ההצהרות התקיפות מתקבלות כעת בספקנות, והפרשנים נזהרים מלספק תחזית מחייבת.
ועדיין, בניכוי התחושות הללו, מנקודת מבטה של ישראל יש שתי עובדות חשובות שאמורות להדריך אותה במדיניותה: הראשונה היא שכל יום שהמצור נמשך בו מעמיק את הבור הכלכלי של איראן ומחליש את משטרה. המצב הזה עדיף לאין ערוך מכל פתרון מדיני שבמסגרתו תוכל לחזור לשגרה יציבה ולשקם את יכולותיה. המשמעות – יש צורך בסבלנות. עדיף להישאר עם זירה פתוחה ומתוחה מאשר עם זירה ש"נסגרה" בהסכם לא טוב.
העובדה השנייה היא שלוח הזמנים לחידוש הלחימה הולך ומתקצר והסיכויים לכך גוברים, גם משום שבוושינגטון ערים למחירים הפוליטיים של הזיגזג עם איראן. לכן ישראל צריכה לשמור על המתח ולנצל כל דקה כדי לשפר את מוכנותה בהתקפה ובהגנה. האיראנים, ניתן להעריך, לא נחו בהפסקת האש, ולמרות הפערים במאזן הכוחות יגיעו לסבב הבא מוכנים יותר.
ישראל משלמת מחיר יקר מדי על ההמתנה דווקא בזירה הלבנונית. המגבלות על הפעלת האש לעבר ביירות, שמוטלות על ישראל, יוסרו כנראה רק כאשר תסתיים הפסקת האש עם איראן. בינתיים הן ימשיכו למנוע מישראל לממש את יתרונה האווירי, ויאלצו אותה לשחק בתנאים שחיזבאללה מעדיף.
כך הפכו רחפני הנפץ לאיום מרכזי שגובה מאיתנו מחיר יקר, ונוסך בחיזבאללה את הביטחון שיש בכוחו לשחוק את נחישותנו ולאלץ אותנו לחזור לעידן המשוואות. זמינותו של הנשק הזה, עלותו הנמוכה, הפעלתו הפשוטה והבטוחה – כל אלה הופכים אותו לאטרקטיבי בשביל ארגון הטרור, ומן הצד השני הופכים את המרדף אחריו למשימה סיזיפית.
בלי להמעיט בחשיבותם של מרכיבי ההגנה, הכלים הטכנו־טקטיים והמאמץ לאיתור והשמדה של מתקני ייצור, מחסנים ומפעילי רחפנים, הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיום הזה עוברת בביירות. כדי לגרום לחיזבאללה לפקפק בכדאיות השימוש באמצעים הללו צריך לגבות ממנו מחיר בלתי נסבל מבחינתו. אפשר להשיג זאת רק באמצעות תקיפת יעדים ברובע הדאחייה בביירות – ולא רק מבצעי סיכול ממוקד וחיסולים, אלא מיטוט מבנים וזריעת הרס במרכז הכובד, מעוז השליטה והסמל הפוליטי, הצבאי והחברתי של הארגון השיעי בבירה הלבנונית.
ישראל צריכה לשפד את הנהגת חיזבאללה על קרני הדילמה: האם הפעלת רחפני הנפץ מצדיקה את מחיר החרבתה של מערב ביירות? לשם כך על הדרג המדיני לפעול מול וושינגטון להסרת ההגבלות על תקיפות חיל האוויר בביירות.
גם אם בטווח הקצר הגישה הזו תקשה על ממשל עאון להמשיך את המגעים המדיניים עם ישראל, היא תספק לגיטימציה לתביעותיו מארגון הטרור השיעי. בהמשך הוא יוכל להיות זה שיביא את בשורת הפסקת האש ואת הצלתה של ביירות במקומה של איראן, שעדיין מקבלת את הקרדיט על כך.
כך או אחרת, ישראל לא צריכה לוותר על צעדים שנחוצים לביטחון כוחותינו רק לצורך מגעים מדיניים עם ממשל שספק אם בכלל יכול לספק לה את דרישותיה הביטחוניות.

מחפשים עוגן יציב

"איני לאומי ואיני ציוני, כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי, במורשתו ובמקור מחצבתו. אברהם אבינו, משה רבנו, הושע, מיכה, ישעיהו וירמיהו, הלל, רבי עקיבא ורבי יהודה הלוי לא היו 'לאומיים' ולא היו 'ציוניים'. המילים האלה היו זרות להם, ולא אמרו להם כלום. אין הן אומרות כלום גם לי, ואין לי כל צורך בהן". גם היום, לאחר יותר משישים שנה, לא נס לחם של הדברים האלה שאמר דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, כשהיה בשיא תהילתו.
רבות דובר ונכתב על התהליך הרוחני העמוק שמתחולל בחברה היהודית בישראל. לא מדובר בגל של חזרה בתשובה במובן הממסדי או הדתי הקלאסי, אלא בהתעוררות של התקרבות למנהגים ולמסורת היהודית בזיקה לזהות הלאומית.
המגמה בלטה במיוחד בשנים האחרונות על רקע המלחמה הממושכת ואירועים במסגרתה, שתוארו כבעלי סדר גודל תנ"כי. נתוני המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) הצביעו על כך שכרבע מהציבור היהודי בישראל – ובפרט, שליש מהצעירים עד גיל 25 – דיווחו על עלייה מובהקת בחיבור למסורת ובקיום מנהגים יהודיים.
זה אינו שינוי כפוי. יש להניח כי חלקית הוא מהווה תגובה למלחמה ולנוראותיה. כנראה הוא גם ביטוי למשיכה פנימית עמוקה לעוגן יציב, לשורשים איתנים ולשפה תרבותית משותפת, שמעניקים אמונה, כוח, לכידות ומצפן.
החיפוש אחר העוגן הדתי והמסורתי אינו תופעה מוגבלת לירושלים או לתל־אביב. מעבר לאוקיינוס אנו עדים לתופעה שמתרחשת במקביל, הגם שהיא שונה לחלוטין במאפייניה: המגמה הדתית והשמרנית המוצהרת של ממשל טראמפ בארה"ב – מהקמת "משרד האמונה" הרשמי בבית הלבן, דרך שילוב רבנים אורתודוקסיים בוועדת חופש הדת, ועד להכרזה חסרת התקדים של הנשיא דונלד טראמפ, המזמינה את אזרחי אמריקה לשמור שבת לאומית כחלק מחגיגות ה־250 של המדינה.
הממשל האמריקני מאמץ ביטויים דתיים ומסורתיים מובהקים כחלק מהשיח השוטף שלו עם הציבור, וכנראה גם כאסטרטגיה שלטונית ותרבותית. בעוד שבאמריקה השימוש במסורת ובשפה הדתית נראה כמגיע "מלמעלה למטה", כחלק מתפיסה שמרנית, לאומית ולעיתים נוצרית־אוונגליסטית חזקה, בישראל התהליך הפוך – הוא צומח "מלמטה למעלה", מתוך הציבור עצמו.
למרות ההבדלים התהומיים במניעים ובמבנה המערכות הפוליטיות, שני התהליכים הללו יושבים על תובנה משותפת: בעידן של גלובליזציה מבלבלת, משברים גיאו־פוליטיים, אי יציבות ותהליכים מפוררי לכידות, המקורות המכוננים יכולים להוות עוגן, מצפן ומרכיב מלכד.
בין שמדובר בנשיא אמריקני המתרפק על ערכים דתיים עתיקים כדי לייצב את אומתו, ובין שמדובר בצעירים ישראלים חילונים המגלים מחדש את קסמם של מנהגים יהודיים, ההתקרבות הישראלית החדשה למסורת מזכירה כי הזהות היהודית אינה גזירת גורל ביולוגית או מערכת חוקים פוליטית שנכפתה עלינו, אלא בחירה דינמית שמחיה מחדש את ההצהרה "נעשה ונשמע" בכל דור ודור.
חג שבועות מציע תשובות לשלוש השאלות הקשות והחשובות ביותר בכל ישות ומערכת: זהות, יעוד וחזון. מי אנחנו, לשם מה אנו קיימים ומה הבשורה שאנו נושאים עמנו. למי שמבקש זאת, הוא מספק עוגן במים הסוערים של טלטלת הזהות. 

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הודעת משרד המשפטים האמריקני מהימים האחרונים על מבצע מעצר מוצלח של מוחמד באקר סעד דאוד אל-סאעדי, בכיר במערך השלוחים האיראני, מספקת הצצה מבעיתה לעומק חדירתה של זרוע התמנון של טהרן אל לב היבשת האמריקנית והאירופית.

אל-סאעדי אינו עוד פעיל זוטר. הוא מפקד בכיר במיליציית "כתאא'ב חזבאללה", חוד החנית של מערך הפרוקסי האיראני בעיראק, שפעל בעבר בצמוד לקאסם סולימאני ולאבו-מהדי אל-מהנדס שחוסלו על ידי ארה"ב ב-2020.

אלא שהפעם, אין מדובר בסיכול טרור המוגבל לזירה המזרח-תיכונית, אלא בחשיפתה של רשת טרור טרנס-לאומית, שפעלה בקנדה, בארה"ב ובאירופה. כתב האישום שהוגש נגדו בבית משפט פדרלי בניו יורק כולל שישה סעיפי עבירות טרור חמורות, ומייחס לו מעורבות ישירה בכמעט 20 מתקפות וניסיונות פיגוע במערב.

אל-סאעדי, שנעצר בטורקיה והוסגר לארה"ב, ניהל על פי נתוני ה-FBI רצף של 18 מתקפות טרור ברחבי אירופה בפרק זמן של שלושה חודשים בלבד במהלך השנה הנוכחית. הראיות חושפות כי בתחילת אפריל הוא תועד מנחה סוכן אמריקני סמוי לבצע פיגוע משולב נגד בית כנסת בניו יורק ומוסדות יהודיים נוספים בלוס אנג'לס ובאריזונה.

המערב מגלה הססנות מול האיום

חשיפת רשת זו קושרת את אל-סאעדי במישרין להפעלת פרוקסי איראני חדש וחשאי הפועל תחת השם "חרכת אסחאב אל-ימין". ארגון זה הוקם על ידי המשטר האיראני כמענה חתרני למתקפה הצבאית בה פתחו ארה"ב וישראל נגד המשטר בטהרן.

רשימת הפעולות של הארגון מעידה על תעוזה: פיגוע נגד בנק אמריקני באמסטרדם באמצע מרץ, הצתת בית כנסת בסקופיה שבצפון מקדוניה באמצע אפריל, ופיגוע דקירה בלונדון נגד שני אזרחים יהודים בשלהי אפריל. זאת לצד שרשרת פיצוצים והצתות נגד מטרות יהודיות בבלגיה ובהולנד.

מציאות זו מדגישה שוב את האיום הישיר הנשקף מצד המשטר האיראני על הביטחון הלאומי באירופה. האיחוד האירופי אמנם חצה קו אדום משמעותי לפני כספר חודשים כאשר הכניס את משמרות המהפכה לרשימת ארגוני הטרור שלו, אך בזירה הבריטית התמונה מורכבת יותר.

בשלהי מרץ נזף משרד החוץ הבריטי בשגריר האיראני בעקבות ריגול אחר מרכזים יהודיים בממלכה, אך לונדון הרשמית עדיין גוררת רגליים ומסרבת להחיל על משמרות המהפכה הגדרה גורפת של ארגון טרור. על רקע זה, חברי קונגרס אמריקנים דחקו לאחרונה בממשלת בריטניה לחדול מההיסוס.

הפיצול והרפיסות באירופה

הלחץ האמריקני נושא פרי חלקי: בביקור שערך בשלהי אפריל ראש הממשלה סטארמר בבית כנסת בלונדון שנפגע מתקיפה, הוא התחייב להגיש הצעת חוק להוצאת הארגון אל מחוץ לחוק כדי "להבטיח שהקהילה היהודית תרגיש בטוחה".

מעצרו של אל-סאעדי אינו מותיר מקום לספק: המשטר האיראני משקף סכנה ברורה ומיידית לריבונותן של מדינות המערב. סכנה זו מחריפה ככל שאיראן מפתחת את תוכנית הטילים הבליסטיים שלה, שטווחם המבצעי מכסה כבר כיום חלקים נרחבים מיבשת אירופה.

השיגור האיראני לעבר הבסיס הבריטי-אמריקני דייגו גרסיה בסוף מרץ הוכיח יכולת שיגור לטווח של 3,800 קילומטרים. מדובר באיום ישיר המציב ערים אירופיות מרכזיות, בהן לונדון, פריז ורומא, בטווח פגיעה מיידי.

אלא שדווקא מול האיום המתעצם הזה, מתגלה המערב ברפיסותו. בשעה שארה"ב פועלת לחניקת התוקפנות האיראנית, מדינות מפתח באירופה בוחרות בקו של פייסנות מבוהלת. שיאה של המגמה התבטא בסירובן של צרפת, ספרד ואיטליה לאפשר מעבר במרחב האווירי שלהן למטוסי תובלה אמריקניים שהובילו נשק קריטי לישראל.

מדיניות זו רק מחריפה את הלחץ האיראני. מי שמסרב לסייע לבנות בריתו בזמן מלחמה נגד התוקפנות האיראנית, מגלה כי הטרור של טהרן אינו נעצר במזרח התיכון, אלא דופק על שערי אירופה וארה"ב. הדרך היחידה להבטיח את שלום הציבור אינה הכלת השלוחים, אלא מיגורו של ראש הנחש בטהרן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 18 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 18 במאי, 2026.

אחת השאלות שמטרידות רבים מהישראלים מאז ההכרזה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על "הפסקת אש בת שבועיים" במלחמה עם איראן, אי שם בפסח, היא "לשם מה הוא מחכה?". כמה זמן עוד ימשיך טראמפ להתבזות במשא ומתן, תוהים תושבי ארצנו הקטנה, כשברור כשהעמדות שלו ושל טהרן כלל לא קרובות זו לזו? הכישלון הברור של השיחות, הפרסומים על הפערים בין הצדדים וההתנצחויות בתקשורת רק מחריפים את הרושם הזה. כדי לסגור סופית את הסוגיה, בא הפרסום בתחילת השבוע על רשימת הדרישות של ארה"ב ואיראן כל אחת מהשנייה במסגרת המשא ומתן, והראתה שכל צד דורש ההפך בדיוק מהשני – ובמצב כזה, ההתנגשות בלתי נמנעת.

אם כן, אכן ראוי לתהות: מדוע טראמפ מחכה? בהנחה שלא יוותר על עניין הגרעין, שרק השבוע האיראנים הצהירו כי כלל לא יעלה למשא ומתן, למה הוא לא תוקף? אפשר אולי לסכם את המניעים של הנשיא האמריקני בחמש נקודות עיקריות, שקשורות זו בזו.

הלחץ עושה את שלו

המאמץ העיקרי של האמריקנים נגד הרפובליקה האסלאמית בשלב הזה הוא כלכלי. לפי נתוני מעקב ספינות, המצור על מצרי הורמוז בולם בהצלחה רבה את יכולתה של טהרן לייצא נפט גולמי כבר כמה שבועות, והאיראנים מדממים כספים. הפגיעה בתעשייה שלהם מונעת מהם גם לייצר פלדה ומוצרי פטרוכימיה, וביחד עם ניתוק האינטרנט – הנזק למשק האיראני בכל יום גדול מאוד.

מבחינת טראמפ, התועלת העיקרית בכך היא לא רק עצם הלחץ על ראשי המשטר להסכים לדרישותיו, אלא גם העובדה שכל יום שבו יש להם פחות כסף הוא יום נוסף שבו הם לא יכולים להפנות משאבים לשיקום תעשיות הנשק והצבא, וגם להעביר כספים לארגוני הפרוקסי. מידע פומבי ברשת מגלה לנו שיש פעילות ראשונית לתיקון תשתיות באיראן, כגון מעט הכבישים והגשרים שהופצצו, וכן נעשה מאמץ לפתוח את פתחי השיגור של אתרי הטילים ולנקות אותם. אולם בשלב זה התעשיות הצבאיות ומתקני הגרעין כנראה לא נבנים מחדש.

רק כדי להדגיש עד כמה הנקודה הכלכלית משמעותית גם בראייה איראנית, צריך לבחון את חמש הדרישות שטהרן העבירה לארה"ב. ארבע מהן – הסרת העיצומים, הפשרת הנכסים, תשלום פיצויים, וכן הסרת המצור והכרה בריבונות האיראנית במצרי הורמוז – קשורות הדוקות לעניין הכלכלי. הרפובליקה האסלאמית קורסת, זו נקודת החולשה שלה, ומכך גם חוששים ראשי המשטר.

תסיסה חברתית

לא סתם העניין הכלכלי חשוב, שכן הוא מתחבר גם ליציבות המשטר. ככל שהפגיעה ברווחת האזרח וחיי היומיום שלו תהיה קשה, כך גדל הסיכוי שהוא יחוש שאין לו מה להפסיד, והוא מוכרח לצאת ולמחות נגד הממשל למרות הסכנה.

ואכן, המצב בחברה האיראנית בשבועות האחרונים דומה לסיר מבעבע שעומד לרתוח. רבים מהאזרחים מנותקים מהעולם ואין להם אינטרנט. הם מתנהלים כבר כחודש וחצי תחת איום מתמשך ומבהיל של חידוש המלחמה, על כל ההשלכות שלה, ובה בעת מנסים להסתדר עם היעדר מצרכים בסיסיים, מצב כלכלי הולך ומידרדר, הכבדת היד הממשלתית והתקרבות חודשי הקיץ – שגם בימים הטובים של השנה שעברה התאפיינו במחסור במים וניתוקי חשמל תכופים. אגב, החורף השנה היה גשום פחות מהממוצע, והציפייה היא שקיץ חם יפגע מאוד במאגרי המים האיראניים.

התושבים גם מרימים עיניים להנהגה שלהם וחשים חוסר ביטחון: מאז חיסולו של עלי ח'מינאי, יורשו וממשיך דרכו מוג'תבא לא נראה בציבור, מצבו לא ידוע, ואולי הוא בכלל חוסל. בהנהגה יש מאבקי כוח בין כמה מוקדים, כשכל אחד מושך לכיוון שלו, מה שמקשה על מימוש וקידום מדיניות אחידה. המנהיגים ה"אזרחיים", כגון הנשיא מסעוד פזשכיאן או שר החוץ עבאס עראקצ'י, כנראה איבדו מאוד מכוחם לטובת ראשי משמרות המהפכה וההנהגה הצבאית. כשהאזרחים רואים שגם מנהיגיהם אובדי עצות, זה מקרין על האמון שלהם בצדקת דרכם.

ההכנות הצבאיות נמשכות

הרשתות החברתיות ואתרי החדשות עודם מלאים גם בימים האחרונים בדיווחים על תנועות אוויריות של צבא ארה"ב, שמטיס לאזור ציוד, נשק, חיילים, מיירטים ועוד מטוסי קרב. ההכנות הללו מתקיימות ללא הרף, ואמורות לתמוך במאמץ המלחמתי, אם אכן יחודש. בינתיים ארה"ב מרעננת את מערכי ההגנה שלה ושל בנות בריתה, ומנצלת את הזמן למלא את בנק היעדים, להשלים התוכניות המבצעיות, לתאם את המאמצים השונים עם ישראל ומדינות אחרות באזור, ולאסוף מודיעין.

ברור שגם האיראנים לא מתעצלים ומשתמשים בזמן הזה כדי להתחמש, אבל יש הבדל משמעותי: לפי הדיווחים, טהרן איבדה את היכולת התעשייתית שלה לייצר עוד טילים ונשק. המשמעות היא שמספר הטילים שנותר ברשותה זה מה שכנראה צפוי להיות בידה גם בטווח הזמן הבינוני לפחות, אלא אם כן תרכוש עוד ממקור חיצוני או תחדש את היכולת התעשייתית. כל מה שהיא משגרת ייגרע מהמספר הזה. בנוסף, המערך הלוגיסטי הצבאי שלה נפגע, ויידרש לה זמן רב לשקם אותו כדי להביא חלקים גדולים בצבא לכשירות לוחמה מלאה. משום כך, הזמן הקצר שחלף מאז הפסקת האש ועד עכשיו למעשה אינו משמעותי מבחינת האיראנים. הם זקוקים להרבה יותר מכך בשביל לשקם את הפגיעות שספגו.

בינתיים, המעט שהם יכולים לעשות הוא בעיקר להפעיל את הפרוקסי השונים שלהם, כמו למשל באמצעות מתקפות הכטב"מים נגד האמירויות וערב הסעודית השבוע, שהגיעו "ממערב", או ניסיונות פיגועים נגד מטרות ישראליות ואמריקניות בחו"ל.

לו"ז צפוף

טראמפ הרהר לאחרונה בקול באפשרות של מבצע צבאי נוסף נגד איראן, והצהיר כי הוא יימשך ככל הנראה שבועיים. אחרי שבהתחלה דיבר על 4-6 שבועות ועמד בלוח הזמנים שלו, כדאי לשים לב גם הפעם מדוע הוא נקב בפרק זמן כזה.

הקצה האחד של תקופת הזמן הזו הוא ביקורו של הנשיא טראמפ בסין בשבוע שעבר. המסע הדיפלומטי הזה היה חשוב לו מבחינות רבות, והוא לא רצה "לקלקל" אותו אחרי שכבר נדחה פעם אחת בגלל המלחמה. כמו כן, הנשיא הצהיר שהוא מנסה לרתום את בייג'ינג לקמפיין הלחץ על טהרן ולמנוע ממנה להשיג נשק גרעיני.

לאחר הביקור יש עוד כמה תאריכים ומועדים שהנשיא בוודאי מכיר, ושגורמים לו להבין שהזמן דוחק: בסוף השבוע הקרוב יחול בישראל חג שבועות, ורבים ינצלו את הזמן לפעילות בחוץ ולטיולים. בשבוע הבא יחל גם החאג' בערב הסעודית, ויתחיל גם חג הקורבן. סביר להניח שהנשיא ינסה להימנע מפתיחת מבצע צבאי במועד כזה, שיסכן את עולי הרגל במכה. לפיכך, אם לא יתחיל את המבצע עד החאג', מאוד יכול להיות שהוא יחכה עד שיסתיים עיד אלאדחא.

אך בקצה השני של תקופת הזמן הזו יש גם אירוע חשוב לנשיא – משחקי גביע העולם בכדורגל, שייערכו רובם ככולם בארה"ב. טראמפ לא ירצה לפגוע בחגיגה הזאת, ולהעיב עליה במבצע צבאי שיככב בכותרות. ברור שככל שיתעכב בפתיחת המבצע, קיים סיכון שהוא יימרח ויגלוש עד לאמצע יוני ולפתיחת המשחקים.

בתוך מסגרת הזמנים הזאת נותרים בערך שבועיים-שלושה, והנשיא ירצה לנצל אותם במידת הצורך למבצע צבאי מוגבל, קצר בזמן ועוצמתי.

מיצוי המשא ומתן

עד כה הפגינו האיראנים עמדות נוקשות ודי קיצוניות בדיונים מול האמריקנים, במעין עיוורון שמקורו בין היתר במאפיינים התרבותיים האזורים והדתיים שלהם. אך למרות הפערים, טראמפ בכל זאת ניסה להמשיך במשא ומתן ולתת לו הזדמנות להשיג את היעדים שהציב.

מלבד הצורך הפנימי והחיצוני לרצות בעלי ברית שלו באזור ובארה"ב, וחוץ מהרצון להשיג ביתר קלות את המטרות שלו בלי צורך לערב את הצבא, טראמפ עדיין מקווה שהצטברות הלחץ תביא לשינוי מהותי בעמדה האיראנית. רשימת הדרישות שפרסמו שני הצדדים רומזת כי עד כה מתנהל בעיקר שיח של חירשים, עם זאת, וכי לא יהיה מנוס מאפשרות מסוג אחר כדי להגביר את הלחץ האיראנים.

ובאותה נשימה צריך לציין כי ההנחה של הנשיא לא מופרכת לחלוטין: ה"לא" האיראני המוחלט התפתח במהלך המשא ומתן והשתנה בשבועות שחלפו מאז תחילת המגעים, ובפרט בפגישות האחרונות נעשה מאמץ למצוא נוסחאות שיפתרו את הפלונטר – מצד אחד יענו על הצורך האיראני בשמירה על הכבוד של המשטר, יציבותו ונכסים חיוניים שלו, ומצד שני יקבל לפחות חלק מהדרישות של טראמפ. לכן, אף שבשלב זה לא מסתמנת שום הזדמנות לפריצת דרך, וההצעות האחרונות לא מתקרבות למה שהנשיא רוצה, ככל שהזמן עובר והלחץ גובר הוא עשוי להרגיש שהסיכוי לכך גדל.

זבנג וגמרנו

בארה"ב דווח בימים האחרונים כי סבלנותו של הנשיא טראמפ מהמשא ומתן הולכת ופוקעת, וסדרת פגישות שלו עם ההנהגה הצבאית מרמזת כי אולי כלו כל הקיצין: גם הנשיא מבין שאין לו ברירה בשלב הזה, וכדי לפרוץ את המבוי הסתום הוא אולי ייאלץ לחדש את המתקפה על איראן.

המטרה, כך נראה, לא תהיה השמדתה של הרפובליקה האסלאמית או כיבוש שלה, אלא הגברת הלחץ עליה באופן עצים, כדי שבסופו של דבר ישיג הנשיא את היעדים שהציב לעצמו באמצעים צבאיים או על ידי הכנעת איראן דרך לחץ מתמשך. אך כיצד תיראה המתקפה, נגד אילו יעדים היא תתבצע ומה תכלול? אפשר לשרטט בקווים כלליים תסריט הגיוני של חידוש המלחמה בימים הקרובים.

יוצאים לדרך

השנתיים האחרונות לימדו בעיקר את ישראל, אבל גם את האמריקנים, כי יש חשיבות גדולה למכת פתיחה עוצמתית, מהירה וכואבת במיוחד, שמפתיעה את האויב ומכתיבה את קצב הלחימה בתחילתה. זה עבד לנו גם לפני מבצע "חיצי הצפון" נגד חיזבאללה עם מבצעי הביפרים ומכשירי הקשר, וזה קרה גם במתקפה על איראן ביוני שעבר ובתחילת המלחמה הזו. מאוד יכול להיות שגם בשלב הנוכחי צה"ל והצבא האמריקני מתכננים מהלך דומה.

ההנהגה על הכוונת

שתי התקיפות הקודמות נגד איראן נפתחו בחיסול ממוקד של בכירי הרפובליקה האסלאמית, כולל המנהיג העליון ח'מינאי, מפקדי משמרות המהפכה וראשי הצבא. מצד אחד טראמפ התגאה בהישגים הללו, אך מצד שני בתקופת המשא ומתן הוא הביע תסכול על מצב ההנהגה בטהרן. הבלבול ששרר בקרבה, הוא טען, לצד חוסר היכולת לספק כתובת ברורה ששולטת בנעשה ומכתיבה את המדיניות, סיכלו במידה רבה את האפשרות להגיע לפתרון דיפלומטי.

לפיכך, סביר מאוד להניח שבשלב הנוכחי כל מי שעשוי לעמוד על הכוונת הישראלית והאמריקנית יהיו בעיקר ראשי משמרות המהפכה הקיצוניים, כולל מפקד המשמרות אחמד וחידי. ממילא, הם אלו שמכתיבים את הקו הנוקשה במשא ומתן ומסכלים ביד רמה כל אפשרות לפתרון דיפלומטי, כך שאולי הנשיא מרגיש שסילוקם מהדרך יסייע להגיע לפריצת דרך. מנגד, גורמים "אזרחיים" או "מתונים" יותר כגון הנשיא פזשכיאן ושר החוץ עראקצ'י יהיו פחות רלוונטיים בשלב זה.

יוצא דופן מעניין בהקשר זה הוא יושב ראש המג'לס האיראני, מוחמד קאליבאף – מי שנחשב לאחד האנשים החזקים כיום במדינה, וגם נוטל חלק במשא ומתן. אף שהוא גורם אזרחי, הוא הגיע במקור משורות משמרות המהפכה, ושיחק תפקיד מרכזי בדיכוי מהומות בעבר. לפני תחילת המשא ומתן נטען כי זכה לחסינות מפני חיסול עקב תפקידו במגעים, אך כעת ייתכן שיותר הרסן והוא יהיה יעד לסיכול.

גורם אחר שלא ברור מה יהיה איתו הוא המנהיג העליון מוג'תבא ח'מינאי, אם עודנו חי. תעלומת מצבו של המנהיג, ככל שאינה ידועה למודיעין הישראלי והאמריקני, אינה פוטרת אותנו מהדיונים על הדמות הרצויה בראש ההנהגה האיראנית. אם ישנה כוונה לסלק משם את ח'מינאי, בהנחה שהוא עדיין בעולם הזה, ייתכן שיהיה זה בשביל לסלול את הדרך למישהו נוח יותר להידברות עם האמריקנים.

מבצע מוקד

ארה"ב מעוניינת, כאמור, באירוע מהיר, קצר ועוצמתי. מה עומד לרשות הנשיא לשם כך? אלא אם אנו ניצבים בפני הפתעה שתכלול שימוש בכלים שלא הכרנו עד כה, הנשיא מוגבל לכמה קלפים חזקים.

לפי דיווחי התקשורת, מלאי טילי השיוט המדויקים וארוכי הטווח שברשות הצבא האמריקני נמוך יחסית, והגנרלים בצבא היו מעדיפים לשמור את יתרת הטילים לעימות אפשרי עם סין. ובכל זאת, לכל הפחות כנראה נחזה בשימוש בהם במכת הפתיחה, גם אם מוגבל. יש להם יתרון בעוצמה ובדיוק, וניתן לשגר אותם ממרחק רב ומבלי לסכן את הכוחות.

האמריקנים, ככל הנראה, לא מעוניינים בכיבוש קרקעי של איראן באמצעות דיוויזיות שריון, ולא רוצים להסתבך שם בקרבות יבשתיים נרחבים. לכן הם עתידים להסתמך בעיקר על כוח אש מהאוויר, שיתבצע תוך המשך שיתוף הפעולה המרשים עם צה"ל, ואולי גם עם מדינות אחרות באזור כגון ערב הסעודית והאמירויות. היעדר כמעט מוחלט של יכולת התנגדות איראנית לתקיפות האלה מעלה את ערכן, אף שבשלב האחרון של המלחמה באפריל היה נדמה כי בנק המטרות הידלדל. כמו כן, יש מטרות שהוכיחו את חסינותן היחסית להפגזה מהאוויר, כגון ערי הטילים, וממילא טראמפ גם ייאלץ לשמור על מלאי זמין של פצצות חודרות בונקרים – שאין לו הרבה מהן.

מלבד תקיפה מהאוויר, לרשות הנשיא עומדת האפשרות להשתמש בכוחות מיוחדים למבצעים נקודתיים – וגם כאן עשוי צה"ל לשחק תפקיד משמעותי. יחידות עילית אמריקניות ייקחו חלק בפעולות כאלה, וחלקן כבר פרוסות בשטח.

הנה כמה יעדים אפשריים למבצעים מוגבלים כאלה: כיבוש נקודות פרטניות כגון האי חארג' בפתחת המפרץ הפרסי, המהווה את נקודת ייצוא הנפט המרכזית של איראן; פשיטה לחיסול או מעצר של בכירים בטהרן, בסגנון הפעולה בוונצואלה; מבצע מורכב וארוך יותר להוצאת האורניום המועשר ממעמקי האדמה, שיכלול כוחות שמתמחים בפעולות כאלה, כיבוש וניתוק של שטח גדול לאורך זמן, והדיפת כוחות איראניים במקום עד להשלמת המבצע; וטיפול במתקנים שקשה לפגוע בהם מהאוויר, דוגמת ערי טילים מבוצרות כמו זו שביזד, באמצעות פשיטה עליהם והשמדתם מבפנים.

היעדים המרכזיים

מלבד חיסולים של דמויות הנהגה, שכבר עסקנו בהם, המבצע הצבאי יכלול כמה יעדים ברורים: טראמפ הזכיר כמה פעמים שיפגע בתשתיות חשמל באיראן, וסביר להניח שגם תשתיות אחרות שמסייעות לטהרן במאמץ המלחמתי, כגון גשרים, מסילות רכבת וכבישים, יהיו על הכוונת. ממילא, האיראנים הראו יכולת לשקם אותם יחסית במהרה, כך שהפגיעה בהם לא תסב נזק לאזרחים לאורך זמן.

בה בעת, גם מתקנים כלכליים והמשך הפגיעה בשרשרת הייצור הצבאי יעמדו על הפרק, בין היתר כדי לנטרל את יכולת ההיזק של משמרות המהפכה לארה"ב. מנגד, הנשיא עשוי להימנע מתקיפה של תשתיות לייצור והפקת אנרגיה כגון נפט וגז, גם בשל ההשלכות הישירות של תקיפה כזו לעתידה של איראן ולסביבה, וגם משום שטהרן תתקוף בתגובה תשתיות אזוריות באופן עצים.

בניגוד לחלק הקודם של המלחמה, סביר להניח שמבצע ממוקד יתרכז פחות בדברים כגון מפקדות הבסיג' והמשטרה, ובמקום זאת תינתן תשומת לב מוגברת ליעדים כגון אתרים ומתקנים של תוכנית הגרעין. כמו כן, אסור לשכוח את הצורך האמריקני לפגוע ביכולת ההיזק האיראנית במצרי הורמוז, ולכן צבא ארה"ב ינסה לפגוע בכמה שיותר ממעגני הספינות המהירות, בנקודות שיגור כטב"מים וטילים באזור המפרץ, ובספינות המוקשים שאולי עוד נותרו לאיראנים. במקביל עשוי להתחדש המבצע לליווי מכליות החוצה מהמצרים, מה שינטרל עוד את מנוף הלחץ האיראני מהשלב הקודם של המלחמה, ובנוסף יסייע לאכוף את הסגר על ייצוא נפט – מהלך שכאמור, מגביר את הלחץ על האיראנים.

עניין אחר הוא מתקני שיגור הטילים: אלא אם נמצאה נוסחת פלא או דרך חדשה לפגיעה משמעותית באתרים המבוצרים, לדעתי הם כנראה לא צפויים להיות היעד העיקרי של מבצע ממוקד וקצר. בהקשר זה, המאמץ העיקרי כלפיהם יהיה בפיקוק מחדש של פתחי השיגור כדי למנוע בטווח הזמן המיידי אפשרות לירי, אך לפחות בינתיים נראה שפגיעה במרכזים כאלה מהאוויר לא מביאה הרבה תועלת בטווח הארוך.

מה האנד-גיים?

יציאה לכל מבצע כזה צריכה להיות מלווה בשאלה ברורה: מה המטרה שלו? אם נצא מנקודת הנחה סבירה שבימים הקרובים לא תושג פריצת דרך במגעים בין הצדדים והם לא יגיעו להסכם למרות ההצעה הפקיסטנית החדשה, הרי שלטראמפ לא יהיה כנראה רצון להתבזות שוב במשא ומתן מול האיראנים אלא אם הוא יודע בוודאות קרובה שיגיע דרך כך לתוצאות הרצויות. מבחינתו עדיף כבר להמשיך להשיג חלק מהיעדים באופן כוחני, לאו דווקא בצורה רציפה אלא לאורך זמן, תוך שימור הלחץ הכלכלי הכבד על טהרן.

דברים כגון מה שאמר הקנצלר פרידריך מרץ על התנהלותו של טראמפ במשא ומתן מראים כי דימויו של הנשיא האמריקני נפגע בעקבות השתהות המגעים, והוא לא ירצה לחזור על פראסה כזו. הוא גם לא ישמח להיראות כמי שנחפז ללכת להסכם לא טוב, שיכתים אותו ואת מורשתו. בשלב הנוכחי הוא הראה שהוא מוכן להתפשר מעט בחלק מהנקודות, אבל הוא לא מוותר על החזון הכולל שלו להורדת הסכנה של איראן גרעינית. לכן גם ההצעה האחרונה של איראן, אם אכן אינה כוללת התייחסות לגרעין, אינה טובה דיו. הרי הוא רואה את עצמו כמנצח במלחמה הזאת, משהו שהוא חוזר עליו ללא הרף ותוקף את התקשורת על כך שאינה נותנת לו מספיק קרדיט. הליכה לקנוסה לא באה מבחינתו בחשבון.

לכן מטרת המבצע צריכה להיות קידום מימוש היעדים של הנשיא. זה יכול להיות, לפחות באופן חלקי, בכוח ובאמצעים צבאיים. את יתר היעדים הוא ינסה להשיג באמצעות הפעלת לחץ עוצמתי על האיראנים עד שיוותרו, יתפשרו וייכנעו לדרישותיו. טראמפ מבין שמדובר, אגב, בתהליך מקביל: ככל שיגיע להישגים צבאיים ויפגע ביעדים שהציב לעצמו במשא ומתן, ככל שינטרל עוד מהיכולות הצבאיות והכלכליות של האיראנים – כך יהיה להם פחות מה להסתמך עליו במשא ומתן, ואולי לא תהיה להם ברירה אלא להמשיך לוותר. עם זאת, צריך להדגיש שכניעה מוחלטת לא באה בחשבון בראייה האיראנית, אלא אם המשטר עצמו יעמוד בסכנת קריסה או נפילה.

מטרה אחרת היא להגביר את השליטה האמריקנית בקצב האירועים. מבצע קצר וממוקד, שיגיע מכמה כיוונים, עשוי לאפשר לארה"ב להחליט מתי היא מפסיקה את הלחימה גם ללא הסכם. אומנם ישנה סכנה שבמצב כזה האיראנים ימשיכו לשגר טילים על כוחותיה ועל האזור אפילו אם האמריקנים יפסיקו באופן חד-צדדי את ההפצצות, אולם צריך להדגיש שוב שדווקא טהרן – בהיעדר תעשיית לייצור טילים – כנראה מוגבלת לכלכלת חימושים. מסיבה זו, גם אם לא מושג הסכם להפסקת הלחימה והמתקפות ייעצרו, סבירות גבוהה שהאיראנים, אם בכלל, ימשיכו לשגר טילים רק בטפטופים. גם מבחינתם, הסכנה בכך היא שצה"ל והצבא האמריקני יגיבו במתקפות נוספות ויפגעו בעוד מטרות ובכירים שלהם.

יציאה כזו מהמבצע, יש להדגיש, טומנת בחובה לא מעט יתרונות לאמריקנים. היא מותירה את הזירה פתוחה, ומביאה את הצדדים לעמדת המתנה עם אפשרות לחידוש של הלחימה והמשא ומתן כאחד. כל עוד האיראנים לא מתפשרים, זה מאפשר לאמריקנים גם בהמשך לתקוף ללא הגבלה, באופן מדוד ונקודתי. זה עשוי אכן להפוך למאמץ נרחב, ארוך טווח, שדורש אורך רוח, אך גם כזה שיכול להביא לא מעט הישגים.

יש בכך גם לא מעט סיכונים לנשיא, בעיקר בזירה הפוליטית והכלכלית, אך גם בתחום הצבאי. פעולה קצרה יכולה לסייע לפחות בממד הכלכלי, שכן היא תסב טלטלה נקודתית בשווקים, אך לאחר מכן הם יתרגלו למצב החדש ולעימות מתמשך. לצד זאת, חידוש המלחמה הוא גם מהלך שקשה לחלוטין לחזות כיצד יסתיים, ויש בו סיכון לעימות ארוך ולא פשוט. ובכל זאת, מול האפשרויות האחרות, כולל תסריט שבו האיראנים משתקמים או מפתחים תוכנית גרעין צבאית, נראה שבשלב הנוכחי זו האפשרות הכי טובה ונכונה מבחינת טראמפ.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"יתכן שנפעל צבאית נגד איראן בסבב לחימה נוסף של שבועיים", כך אמר אתמול (ראשון) נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לנוכח הסחבת הנמשכת במשא ומתן עם טהראן. הוא הבהיר כי חידוש הלחימה יכלול תקיפה של מטרות נוספות בתוך איראן ולא רק את מימוש "פרוייקט חרות", המבצע לפריצת המצור האיראני על מיצר הורמוז, שהושהה בעקבות לחצי סעודיה ופקיסטן.

טהראן העבירה אתמול (ראשון) למתווך הפקיסטני את תשובתה להצעה האמריקנית לסיום המלחמה. לפי הדיווחים, היא כללה הסכמות חלקיות ודחייה של חלק מהסעיפים ובעיקר דרישה להתמקד בשלב זה בסיום המלחמה בכל החזיתות, כולל לבנון,  ובהבטחת חופש השיט במצר הורמוז. את הדיון בסוגיית הגרעין שלגביה אין הסכמה – איראן ביקשה לדחות לשלב מתקדם יותר של המגעים. בעמדתה זו טהראן גלגלה את הכדור חזרה אל צדו האמריקני של המגרש. 

האפשרות הראשונה שבידי הנשיא האמריקני היא להמשיך ללא שינוי בהפעלת הלחץ על איראן באמצעות המצור הימי. זאת, מתוך הנחה שאיראן פגיעה יותר מאשר טראמפ לנזקים שהזמן יגרום, במיוחד לנוכח הקירבה למיצוי יכולות האיחסון של הנפט וההשלכות ההרסניות שעשויות להיות לכך על כושר הפקת הנפט במדינה.

האפשרות השניה היא לחדש את "פרוייקט החרות", תוך ניסיון לצמצם את החיכוכים הצבאיים שיווצרו בעקבות זאת. משוואת התגובה שאיראן יצרה בעניין זה, הן בפעולות נגד כלי שיט והן בגביית מחיר משותפותיה של ארה"ב במפרץ, מעמידה בספק את יכולתה של ארה"ב לשלוט בגובה הלהבות, בתרחיש כזה.

אפשרות נוספת שעליה רמז הנשיא טראמפ בהתייחסותו הפומבית  היא להוסיף למצור הימי לחץ צבאי באמצעות מבצע מוגבל בזמן שבמהלכו יותקפו מטרות נוספות בתוך איראן. חולשתה של הדרך הזו נעוצה בכך שמראש היא מוגדרת כמוגבלת בזמן ובעוצמה. במצב הקשה ממילא שבו המשטר נתון, לא בטוח שהלחצים הנוספים יזיזו אותו מעמדתו, במיוחד כשמובטח לו לשוב למשא ומתן מאותה נקודה שבה הסתיים.

שתי החלופות הנוספות, נמצאות בקצוות המנוגדות של מנעד האפשרויות. בקצה האחד – מהלך צבאי עצים, בנוסח  תכנית הגשרים והאנרגיה שעליה דיבר הנשיא טראמפ לפני פתיחתו של המשא ומתן. בקצה המנוגד לכך, החלטה חד-צדדית על נטישת המשא ומתן תוך קביעה כי ארה"ב תפעיל את כוחותיה לאכוף בכוח את מילוי דרישותיה בתחומי הגרעין, הטילים הבליסטיים והתעבורה הימית.

מבחינתה של ישראל, אם נודה על האמת, הרי שעמדת המשטר האיראני משרתת את הרצון הישראלי להמשיך במאמצים להחלשתו.

יש לברך על כל יום שבו נמשך המצור על איראן.  בשום אופן אין לגנוז את השאיפה להחלפתו של המשטר ויש לקוות שהמלחמה עוד תוביל לכך. בכל מקרה ישראל צריכה לפעול לכך שסיום המלחמה, בבוא היום, לא יהיה בהסדר שיאפשר למשטר להשתקם ולבסס מחדש את יכולותיו. 

אמירתו של טראמפ באחד מנאומיו האחרונים כי "אולי עדיף לנו בלי עסקה בכלל" מצביעה על כיוון לחלוטין לא פסול מבחינתה של ישראל. הוא בודאי רצוי יותר מכל הסכם שיפשיר כספים לאיראן.

עוד מנקודת מבטה של ישראל, חשוב לפרק את החיבור שנוצר בין  סוגיות איראן ולבנון .ישראל כבר שילמה על כך בהגבלות שהוטלו עליה. החיבור זה מחזק את אחיזתה של איראן בארץ הארזים ואת מעמדה כשחקנית בזירה הזו. לכן, כל צעד שיחליש את הזיקות הללו צריך להישקל בחיוב.  התייחסות ללבנון בהחלטה שטראמפ יקבל בעניין איראן, תהיה רצויה לישראל רק בהקשר אחד: הגבלת המשטר בטהראן מתמיכה באירגוני פרוקסי ובכללם בחיזבאללה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 8 במאי, 2026.

נדמה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מזגזג כל העת. רגע אחד הוא מאיים על האיראנים במבצע צבאי לחילוץ הספינות דרך מצרי הורמוז החסומים ואף מתריע שיפגע באיראן בעוצמה אדירה אם רק תנסה לפגוע בכוחותיו, ושנייה לאחר מכן הוא מקפיא לחלוטין את המבצע. רגע אחד הוא מתלהב מהסכם קרב ובא, ובשנייה הבאה מאיים להפציץ אם לבסוף הוא לא ייחתם.

מתבונן מהצד בהחלט יכול לחשוב שאין היגיון בשיגעון, ושטראמפ מתנהל לפי החלטות מהבטן ומצבי רוח. כך גם אפשר ללמוד מההקנטות האיראניות מאז ההודעה של טראמפ על הקפאת מבצע "פרויקט החירות", בתגובה לבקשת פקיסטן. בטהרן לעגו לו שהתקפל, אמרו שמדיניותו אינה מחזיקה מעמד, וטענו שביטול המבצע מעיד על עוצמת הרפובליקה האסלאמית.

אבל טראמפ דווקא הראה מאז תחילת המלחמה, ועוד לפני כן בסבב הקודם ביוני, שהוא נחוש מאוד בעניין אחד לפחות: חיסול איום הגרעין האיראני. עוד בכהונתו הראשונה כנשיא, כשיצא מהסכם הגרעין, הוכיח טראמפ עד כמה הנושא קרוב לליבו וחשוב לו. גם כעת, סביר להניח, טראמפ מתכוון ללכת עד הסוף בעניין, בין השאר משום שאין לו לאן למהר והרבה מאוד להפסיד.

מאז תחילת הפסקת האש התווה טראמפ שתי מטרות עיקריות לשיח עם האיראנים: פתיחת מצרי הורמוז, שחסימתם הייתה אחד הקלפים העיקריים שהיו לאיראן כנגד האמריקנים במהלך המלחמה, וחיסול סכנת תוכנית הגרעין. התגובה שלו לחסימת המצרים, מצור ימי על איראן, מוכיחה את עצמה היטב, לטענת ארה"ב. יש גם סימנים באיראן לכך, ויותר מכול מעיד על כך הלחץ הניכר של נציגי טהרן על האמריקנים, כשביקשו להסיר את הסגר כתנאי עיקרי להמשך המשא ומתן.

העובדה שטראמפ הצליח לא רק לצור על איראן, אלא לפרוץ את חסימת המצרים ולאפשר לספינות לצאת מהמפרץ, משפילה מבחינת טהרן שבעתיים. תיעוד ספינות המלחמה האמריקניות שחצו את המצרים הוא כמו מכה בבטן בשביל האיראנים. הם לא הצליחו למנוע מארה"ב לאפשר לספינות לשוט החוצה, ועל הדרך לרמוס את הבטחותיה של טהרן לפגוע בספינות האמריקניות. לצד המצור המוצלח, האיראנים הבינו שאמצעי הלחץ התהפך וכעת הוא משמש נגדם: טראמפ יכול להתמיד במצור ככל שירצה, ואילו אמצעי הלחץ שלהם עתיד להיכשל. במקביל, מאגרי המזומנים שלהם אוזלים, ומכלי אחסון הנפט מתמלאים. לטראמפ יש זמן ככל שירצה.

עוד עדות ללחץ בטהרן אפשר לראות בשיגורי הטילים בימים האחרונים לעבר מדינות המפרץ. איראן מבינה כי היא מצויה במבוי סתום, ונחושה לשבור אותו. ירי ישיר על בסיסים אמריקניים או על ישראל יביא לחידוש המלחמה, ולכן היא בוחרת באפשרות שמתחת לסף ההסלמה – תקיפת מדינות שאינן יכולות להחזיר לה מנה אחת אפיים. זהו ניסיון ללחוץ על ארה"ב דרך מדינות האזור, בלי לשבור את הכלים, ובתקווה להעמיד פנים שאיראן אינה מהססת להמשיך בלחימה.

ובכל זאת, טראמפ לא התרגש, ומפקד הצבא שלו אמר כי האירוע אינו מצדיק את חידוש המלחמה. הזמן משחק לטובת האמריקנים, ואין להם סיבה לוותר או למהר.

לפיכך, אם אכן ההערכות בארה"ב על הסכם קרב עם איראן נכונות, קשה לדמיין שטראמפ ייאלץ לתת להם יותר מדי. מצבם הכלכלי המידרדר של האיראנים דוחף אותם להתפשר, כפי שניכר מההצעות שהגישו לאמריקנים באחרונה, ונשיא ארה"ב לא ירצה להירשם בדברי הימים כמי שהצהרותיו בעניין הגרעין לא החזיקו מים.

צריך להדגיש שדבר אינו סגור, וטרם נחתם הסכם. הרבה מאוד תלוי בנכונותם של שני הצדדים להציג כלפי חוץ את ההסכמות ביניהם, ככל שיהיו, ועד כמה האיראנים יהיו מוכנים לבלוע את גאוותם ולתת ויתורים של ממש. אם לא יעשו זאת, גם הם יודעים שחידוש המלחמה נמצא על הפרק. ממילא, טראמפ כבר הצהיר בפומבי שהחומר הגרעיני המועשר לרמה גבוהה יגיע לארה"ב כחלק מהסכם. זה משהו שקל לוודא ולהוכיח. אם החומר לא יועבר, הנשיא ייתפס כמי שלא עמד במילתו.

טראמפ כאמור הוכיח שהוא מוכן להשתמש בכוח כדי להשיג את הפתרון לבעיית הגרעין, גם אם הוא מעדיף דיפלומטיה ואמצעים כלכליים. אם האיראנים לא יספקו לו כעת את מבוקשו, ואחרי שהתחייב פומבית לטפל בסוגיה כך או אחרת, נוכל לצפות לחידוש המלחמה.

הכדור כעת במגרש של האיראנים, הלחץ מופעל עליהם. טראמפ מעבה את כוחותיו באזור, מזרים ציוד ומכין את האפשרות הקינטית. אולי הוא מנצל את ההפוגה לחימוש מתנגדי השלטון, ודוחף את ממשל האייתוללות לפינה. האם מפקדי משמרות המהפכה הקיצונים יישברו תחת הלחץ? את התשובה אולי נקבל בימים הקרובים.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.