בזמן שהמלחמה בין איראן לארה"ב וישראל גועשת, וכעת נכנסת אליה בפועל גם לבנון, יש הרבה סוגיות שדורשות ניתוח מעמיק והתייחסות, בחינה מחדש ותיקוף של הנחות יסוד שהיו לנו ערב המלחמה. אחת המעניינות שבהן, אולי, היא השאלה מדוע תוקפת איראן את מדינות ערב והמפרץ. איזה יתרון מבצעי או דיפלומטי נותן לה המהלך הזה, שגם מחייב אותה להקדיש הרבה מאוד מכוח האש שלה למטרות בטווח גיאוגרפי רחב, ומקטין את יכולת ההיזק שלה לישראל, למשל?

כבר אחרי היום הראשון ללחימה דווח כי איראן שיגרה יותר מ-300 טילים על ירדן, כוויית והאמירויות לבדן. הצטרפו לכך כאלף כטב"מים לפחות. בוול סטריט ז'ורנל דווח אתמול כי חמש מדינות – בחריין, האמירויות, ירדן, קטאר וכוויית – יירטו לבדן 400 טילים וכאלף כטב"מים. ובכל זאת, טהרן לא עצרה. היא המשיכה להרחיב את מעגל האש בהדרגה, וגם שיגרה טילים וכטב"מים לעבר ערב הסעודית ואפילו עומאן.

כאשר ישראל ניסתה לתקוף את בכירי חמאס בקטאר בספטמבר 2025, געשה הזירה האזורית כולה. גינויים נגד צה"ל נשמעו מפי כול, כולל מאיראן עצמה. והנה, חודשים ספורים חלפו, והרפובליקה האסלאמית תוקפת לא רק את קטאר, אלא את כל מדינות האזור. היא גורפת גינויים מכל עבר על התקיפות האלה, איומים בתגובה צבאית, ואולי מסכלת את האפשרות לשיתוף פעולה בתיווך מול ארה"ב. במובנים מסוים איראן אף בונה מחדש את הציר המוכר מהעבר של הסונים נגד השיעים, וכן מוכיחה את צדקת הטענות הישראליות בדבר המסוכנות של תוכניות הגרעין, הטילים והפרוקסי שלה.

מדוע החליטה איראן לפעול כך? תחילה אפשר אולי היה לייחס את זה לבלבול בהנהגה, שנפגעה קשות בדקות הראשונות של המלחמה, ולמעשה איבדה את כל הפיקוד הצבאי הבכיר. במצב כזה, ייתכן שדרגי השטח ביקשו לירות לפי מטרות מוכנות מראש על שלל יעדים שקשורים לאמריקנים במדינות המפרץ, מבלי להיוועץ בפיקוד הבכיר, שחוסל חלקית והיה שרור במבוכה.

בהמשך, ככל שהמערכת האיראנית החלה להתייצב, קשה לייחס זאת לכאוס של מלחמה, וככל הנראה מדובר במתקפות מכוונות ומתוכננות בדעה צלולה וברורה. הדברים דומים גם לשינוי בצורת האש האיראנית כלפי ישראל, שהפכה מתואמת יותר עם התקדמות הלחימה על ציר הזמן. אם כן, מדוע האיראנים בחרו לתקוף את שכנותיהן ולא רק את ישראל או מטרות אמריקניות?

יש לכך כמה סיבות אפשריות. ראשונה מהן, למשל, היא עניין מעשי. טילים בליסטיים וכטב"מים לטווח קצר יותר נפוצים וזולים יותר, וקלים לשימוש מאשר הטילים הבליסטיים הכבדים. שנית, למדינות המפרץ אין הגנה אווירית מפותחת כמו זו של ישראל. הן אומנם הצליחו ליירט הרבה מאוד מהשיגורים נגדן, אך בכל זאת גם סופגות פגיעות. היכולת להזיק להן ניכרת, ואנו רואים לא מעט פיצוצים של כטב"מים בשלל מטרות במדינות המפרץ.

סיבה אחרת היא תודעתית. מצד אחד ניסתה איראן להצדיק את המתקפות על מדינות שכנות בטענה שהיא בכלל לא כיוונה על יעדים אזרחיים, אלא רק על המתקנים והבסיסים הצבאיים של ארה"ב שנמצאים שם – מה שלדבריה מקנה למתקפה לגיטימיות, שכן היא תוקפת "אדמה אמריקנית". מצד שני, המתקפה על מדינות אלה מעבירה מסר למפרציות: מי שמתרועע עם האויב, מסייע לו ומארח את בסיסיו, נמצא על הכוונת שלנו. הזהרנו אתכם מראש שלא תאפשרו למתקפות לצאת משטחיכן, ולא בטוח שכולכן הקשבתם לנו. אמרנו לכן שנהפוך את זה למלחמה אזורית. זה אומנם טיעון לא לגמרי תקף, שכן ראינו למשל את התרוקנות הבסיס האווירי הגדול בקטאר, אך לאיראנים זה מספיק טוב.

לא לחינם, אגב, נראה שהאמירויות, בחריין וכוויית נמצאות לא מעט על הכוונת. הן חלק מהמדינות המזוהות יותר עם המערב, ושתיים מהן אפילו הן חלק מהסכמי אברהם. כלפיהן המתקפות מהוות גם מסר חשוב למי שמשתף פעולה עם "המשטר הציוני".

סיבה אחרת היא מדינית-כלכלית. המתקפות על המפרציות ומדינות אחרות באזור נועדו לגרום לפגיעה באורח החיים השגרתי שם, ללחץ על האוכלוסייה וההנהגה, כדי שבתורן יפעילו לחץ על ארה"ב לסיים את המלחמה מהר יותר. ככל שהלחץ הפנימי והחיוני על האמריקנים לצאת מהאזור יגבר, ואם איראן תצליח לא להיכנע, היא תראה בכך הישג.

האיראנים משחקים על מבחן העמידות – משהו שבלא מעט מובנים מזכיר את הפרוקסי שלהם, חמאס. אם יצליחו להראות שהם מצליחים לעמוד בפרץ אל מול כל התקיפות האלה ומצליחים לשרוד, על אף כל העוצמה המשולבת של ארה"ב וישראל, מבחינתם זהו מדד ההצלחה. הם יסכימו להקריב עוד דברים, והעיקר להראות שהחזיקו מעמד. זו שאלה של כבוד לאומי, וזו גם שאלה של מנטליות שדבקה ב"צומוד", כוח העמידה. כמובן, בשורה התחתונה היכולת הזו משחקת גם על הצורך של האיראנים לשרוד כשלטון מתפקד, שזו מטרת העל של משטר האייתוללות.

הממד הכלכלי מהווה גם הוא שיקול בבחירת המטרות של האיראנים. אם יצליחו בפגיעה בכמה מטרות נבחרות להסב נזק כספי גדול לשכנותיהן, אולי אפילו לטלטל את השווקים העולמיים, זה יגביר את הלחץ על האמריקנים ועל הבירות האזוריות. זו סיבה אפשרית, למשל, לשיגורים על מלונות גדולים ומוכרים באמירויות או בקטאר, אבל גם לטיווח של מתקני הנפט הסעודיים או פגיעה באסדת קידוח במפרץ. קטאר הודיעה שהצליחה לסכל ניסיונות פגיעה במתקני אנרגיה שלה. במובן זה, התקיפות מהסוג הזה הן מהלך משלים לאיום של סגירת מצרי הורמוז, על כל המשמעות הכלכלית של עליית מחירי הנפט בעולם בשל כך.

להעניק משמעות למוות

הניתוח שלעיל לוקח בחשבון התנהלות רציונלית של האיראנים. התנהגות כזאת היא חישוב של מאזני רווח והפסד, יתרונות וחסרונות, ובחירת האפשרות המוצלחת ביותר מתוך כלל התסריטים שנמצאים על הפרק. יש בהתנהגות כזאת גבולות ובלמים, והרבה פעמים היא נבחרת בתום בחינה שקולה ומדודה.

אלא שישנה סבירות שזה לא המצב כעת. הרי כבר שנים ישראל מזהירה מסכנה שהאיראנים ישיגו נשק גרעיני, בין היתר משום שמדובר בשחקן לא רציונלי, שיהיה מוכן גם להקריב את עצמו אם רק יוכל להשמיד את "הישות הציונית", למשל.

באותה מידה, ייתכן שהאיראנים מבינים כי העוצמה שניצבת מולם אינה ניתנת להבסה במישור הצבאי. על כן הם בוחרים באפשרות של "תמות נפשי עם פלישתים", מעין מקבילה להפיכה לשהיד בקנה מידה רחב ולאומי יותר. אם אין להם באמת מה להפסיד, והם גם כך עומדים לפני מפלה וקריסה של השלטון, מדוע שלא ינצלו את הרגעים והמשאבים האחרונים שלהם כדי להסב כמה שיותר נזק גם לשנואי נפשם הסונים?

אפשרות כזו מעניקה לא מעט משמעות למוות הצפוי והקרב של בכירי הרפובליקה האסלאמית. אם יוכלו לספר לעצמם שיש ערך למותם וכי ביצעו משהו ראוי בעיניהם תוך כדי כך, הרי שבראייתם העצמית לחייהם מוקנית חשיבות גדולה יותר.

סוג חשיבה כזה מיוחס פעמים רבות לקיצונים דתיים, ולפי הסברה בהחלט אפיין גם את מנהיגי איראן במהלך השנים. ההחלטה של חיזבאללה להצטרף למלחמה הלילה, למשל – למרות שידעה מה כל המחירים האפשריים לכך, ושמתקפה כזו תספק לישראל את התירוץ שהיא חיכתה לו זמן רב כדי לחזור ללחימה בעוצמה נגד הארגון השיעי – יכולה בהחלט להיבחן לפי אמת מידה של אי-רציונליות כזו.

 אלא שגם קשה לומר על חלק מאנשי ההנהגה הנוכחית ברפובליקה האסלאמית שהם לא רציונליים בהתנהלותם מול גורמים חיצוניים בעולם. לא שר החוץ עבאס עראקצ'י ולא האיש החזק כעת במדינה, עלי לריאג'ני, נראים כאילו שיקולים כאלה לבדם מנחים אותם. בכל מקרה, ישראל וארה"ב צריכות לקחת בחשבון את שתי האפשרויות, ולהתכונן גם לתסריט שהאיראנים כעת מתכוונים להפוך לסוג של "מתאבד שיעי".

מי פוחד מטורקיה?

טיעון מעניין אחד בזכות החשיבה הא-רציונלית של טהרן יכול להיות קשור בעובדה שביממה השנייה למלחמה היא החלה לפגוע במטרות של מדינות אירופה. האיראנים תקפו נמל שמשמש את הצי הצרפתי במפרץ, וגם שיגרו טילים לעבר בסיס חיל האוויר הבריטי בקפריסין. יש כאן תערובת של פגיעה במדינות נאט"ו, האיחוד האירופי והמעצמות בעלות זכות הווטו במועצת הביטחון – לא מהלך מומלץ, על פי רוב.

האם זה נכון וחכם מבחינת האיראנים לגרור גם את האירופים למלחמה, או אפילו את ברית נאט"ו? האם לא די לה להתמודד עם שניים מהצבאות הגדולים בעולם, לצד האפשרות שמדינות המפרץ יצטרפו אליהם ויתקפו את הרפובליקה האסלאמית?

מהצד השני, מעניינת לא פחות היא העובדה שהאיראנים בחרו לא לתקוף כלל את טורקיה. נראה שהקרבה האידיאולוגית היא לא הסיבה להחלטה הזאת, שכן טהרן בהחלט שיגרה טילים וכטב"מים לקטאר. כמו כן, בטורקיה יש בסיס אמריקני מהגדולים באזור, והיא משתפת פעולה עם טראמפ בגלוי. מדוע ההנהגה האיראנית החליטה לא להתעסק עם הטורקים?

סביר להניח שהחברות בנאט"ו היא לא הסיפור גם כאן, שכן כאמור איראן תקפה את בריטניה וצרפת. אפשרות אחרת היא הרתיעה מהעוצמה הצבאית של טורקיה, שנחשבת לצבא מהחזקים בעולם, אולי אפילו מצה"ל לפי חלק מהמדדים הבינלאומיים. ייתכן שטהרן לא רוצה לגרור גם את הטורקים למערכה, על כל ההתמחות שלהם בכלי אוטונומיים ויכולות תקיפה מהאוויר.

אלא שטורקיה שונה במובן הזה שהיא גם חולקת גבול קרקעי עם איראן – כמו אזרבייג'ן בעלת הרוב השיעי, למשל, מדינה אחרת שגובלת באיראן ומשתפת פעולה עם ישראל וארה"ב. אך בניגוד לבאקו, אנקרה היא סיפור אחר: לתקוף שכנה הפכפכה כזו, שיכולה להוציא לדרך מהלך כיבוש קרקעי, ועוד בזמן שאתה עסוק במלחמה עם גורמים אחרים? זה לא מהלך חכם.

ערב המלחמה פורסם שבאנקרה בוחנים אפשרות להיכנס עם כוחות לאיראן במקרה של מלחמה כדי למנוע זליגה של פליטים, ואין ספק שהטורקים כבר יודעים היטב כיצד ליצור "רצועת ביטחון" בגבול עם מדינה אחרת. נראה שלפחות בינתיים, האיראנים ירצו להימנע מכך. אם מצבם יחמיר, וככל שהמלחמה תימשך, אולי נראה שגם האפשרות הזאת תעלה על דעתם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 2 במרץ, 2026.

יש רגעים בהיסטוריה שבהם המציאות מתהפכת באחת. מה שנתפס כהַרְפַּתְקָה מיותרת הופך למהלך מחייב; מה שנראה כבידוד מדיני מתגלה כהובלה; ומי שנחשב כמעכב – מוצא עצמו בחזית. זהו רגע ה"ונהפוך הוא".

בימים הראשונים למערכה נגד איראן נשמעו קולות אזהרה רבים. מדינות אירופה, ובראשן הממלכה המאוחדת וצרפת, קראו לבלום את ההסלמה ולחתור להפסקה מיידית. גם במרחב הסוני המתון רווחה הסתייגות מן העיתוי ומהסיכון. אך ככל שהתבהר עומק האיום – וככל שהסתבר שמדובר במהלך מכוון לשיתוק תשתיות כוח ולא במחווה סמלית – החלה תזוזה שקטה אך משמעותית.

הדינמיקה האזורית נחשפת במלוא מורכבותה: מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית, שלא מיהרו לתמוך במהלך להסרת האיום האיראני ואף הכריזו על תמיכה באיראן, מוצאות עצמן כעת ניצבות מול אותה מציאות מאיימת. איראן איננה עוד "בעיה ישראלית"; היא מוקד כוח החותר תחת יציבות אזורית רחבה. כאשר איום הופך מוחשי – האינטרסים מתיישרים.

גם באירופה מתרחש שינוי. הקריאות לבלום אינן נעלמות, אך במקביל מתגברים צעדים מעשיים לחיזוק נוכחות ולהעברת אמצעי לחימה לאזור. לא מתוך אהדה למלחמה – אלא מתוך הבנה שמאזן הכוחות איננו מושג באמצעות הצהרות. ההיסטוריה מלמדת כי סדר בינלאומי נשען על מוכנות להגן עליו.

ייתכן שגם בזירה הרעיונית יתרחש "ונהפוך הוא". הזרם הפרוגרסיבי במערב, הנוטה לראות בכל עימות צבאי כישלון מוסרי מלכתחילה, יידרש להתמודד עם שאלה קשה: האם הימנעות מעימות מול משטר המאיים בגלוי על יציבות אזורית ועל קיומן של מדינות איננה עצמה בחירה מוסרית – אך שגויה? האם מוסר של ריסון חד־צדדי יכול לבלום תוקפנות שיטתית?

אלא שהשאלה איננה תיאורטית בלבד. מדובר במשטר שטבח ביומיים למעלה משלושים אלף מאזרחיו, ושקודם לכן עמד מאחורי טבח אזרחי ישראל ב־7 באוקטובר 2023 באמצעות שלוחיו. מול דפוס אלים מתמשך כזה, הימנעות איננה ניטרלית. היא הכרעה.

וכאן נחשפת תורפתו הראשית של המערב הדמוקרטי. כאשר הוא מגיע לשאלות הומניטריות קשות – טבח המוני, שימוש באזרחים כמגינים אנושיים, משטר אלים, איום גלוי על עצם קיומן של מדינות – מתגלה חולשה מבנית עמוקה.

היא בוחנת את כשרות ההליך דמוקרטית – אך חסרת מוסר סדור לבחינת ערכיותו המוסרית של ההליך. היא מגינה בצדק על זכויות אדם – אך מאז ביטול מוסר החובות של הכנסייה, היא לא הגדירה בבהירות ובאופן סדור את חובות האדם והאומה, שבלעדיהן אין לזכויות כיסוי – אין להן על מה להישען.

מול אויב המוכן להקריב את אזרחיו שלו, להשתמש בהם כמגן אנושי ולפעול ללא ריסון נורמטיבי, הדמוקרטיה חוששת להפעיל את עוצמתה שמא תאבד את צלמה המוסרי. אך דווקא כאן נבחנת מוסריותה: לא ביכולתה להימנע מכוח, אלא ביכולתה להפעילו במידה ובאחריות כאשר ההימנעות עצמה מעצימה את הרוע.

ריסון מוסרי הוא מעלה כאשר הוא הדדי. אך ריסון חד־צדדי מול רוע שיטתי איננו מוסר – הוא שיתוף פעולה פסיבי עם תהליך המבקש את חיסולך. זו איננה מתינות; זו התאבדות מדינית במסווה של נאורות.

התורפה הזאת איננה חדשה. במאה הקודמת היססו הדמוקרטיות האירופיות להכיר בזמן כי מול משטר טוטליטרי נחוש, ריסון חד־צדדי איננו מייצר שלום אלא מרחיב תיאבון. ההיסוס לא מנע את ההתנגשות; הוא רק דחה אותה עד שהמחיר היה כבד לאין שיעור.

הלקח שהופק אז התמקד בעיצוב גבולות פוליטיים. ואכן, ב־ועידת טהרן (1943) התכנסו המעצמות כדי לקבוע את מפת הסיום של המלחמה. אך המערב לא השלים במקביל את המלאכה הערכית. הוא הקים פרויקט זכויות אדם רחב היקף – אך העמיד אותו על רגל אחת בלבד.

לפיכך, ההצעה הפרקטית לארצות־הברית ברורה: לא להמתין לסיום המלחמה. כשם שב־1943 יזמה הנהגת המעצמות בעיצומה של המלחמה ועידה כדי לעצב את היום שאחרי מבחינה פוליטית, כך עליה ליזום מיד ועידת טהרן שנייה – 2026. הראשונה עסקה בגבולות טריטוריאליים; השנייה צריכה לעסוק בגבולות ערכיים משותפים.

לא ועידה של סיסמאות, אלא כינוס של דמוקרטיות מובילות לגיבוש מוסר דמוקרטי סדור – רשימת חובות מכוננות של האדם והאומה הדמוקרטיים. השלמה מאוחרת של פרויקט זכויות האדם, שתעמיד אותו על שתי רגליים.

והנה העיקר: ה"ונהפוך הוא" במלחמה נגד איראן איננו במפנה הצבאי והמדיני שיחול בסיומה, אלא במפנה התרבותי. לראשונה בתולדות הדמוקרטיה מאז יוון, לצד תו התקן לאבטחת כשרותה הפרוצדוריאלית – בחירות חופשיות, שלטון חוק, הפרדת רשויות – יתווסף לה גם תו תקן ערכי: מוסר דמוקרטי סדור. רשימת חובות מכוננות של האדם הדמוקרטי, שמילוין יבטיח שיוכל ליהנות מזכויותיו – שאין מתחרה להן במפגש עם צוררים וניסים.

לנס כידוע צריך לעזור להתרחש, כך גם לנס כינוסה של ועידת טהרן שנייה. זהו תפקידה של ישראל – מדינת העם היהודי – עם שניסיונו ההיסטורי במפגש עם צוררים ועם ניסים איננו תיאוריה אלא מציאות חיה. העם שהביא לעולם חירות הצמודה לחובה יודע מה שהליברליזם האירופי שכח: שזכויות ללא חובות אינן חירות אלא חופש – חגיגת זכויות ממכרות שתמה.

אם תדע ליזום, לשכנע ולהוביל – ה'ונהפוך הוא' של 2026 לא יהיה רק ניצחון צבאי ומדיני, אלא העמוק מכולם: השבת המערב לעצמו. החזרת החופש להיות מה שהיה במקורו – חירות. זו תרומתה של ישראל לאנושות במלחמה נגד איראן, וזה אם נגלה נחישות יהיה בתולדותינו – ה"מה נשתנה" הנוסף.

פורסם באתר JDN, בתאריך 02 במרץ 2026.

"שעת החופש שלכם הגיעה. כאשר נסיים, קחו לידיכם את השלטון, זו ההזדמנות היחידה שלכם מזה דורות". כך קרא הנשיא דונלד טראמפ לאזרחי איראן. החזיק החרה אחריו ראש הממשלה נתניהו שהפציר בפרסית: "בקרוב יגיע הרגע שלכם לצאת לרחובות,  אל תחמיצו את ההזדמנות".

מעבר למטרות הצבאיות הקונקרטיות שנקבעו לה, המתקפה על איראן, שמתנהלת עד כה למופת, נועדה באופן מוצהר ליצור את התנאים שיעודדו את הציבור להתקומם ולהפיל את השלטון.

חיסולם של בכירי השילטון ובראשם המנהיג העליון עלי ח'מנאי, כמו גם תקיפת סמלי המשטר, נותנים תוקף ממשי לכוונות אלה. כך גם הפשטתו מיכולותיו האסטרטגיות והצגתו מוכה, מבודד ומושפל. נדמה שכל המהלכים הקודמים לא היו אלא סלילת הדרך לביצועו של "שאגת אריה".

ועדיין, קשה להעריך אם יהיה די בכל אלה, כדי לדחוף ברגע הנכון את ההמונים להתעמת חזיתית עם מנגנוני המשטר ותומכיו, ולהוביל לשינוי המיוחל.

כיצד נכון לפעול כדי להגדיל את הסיכויים לכך ?

1. שימור מומנטום של הפסד והידרדרות – לשם כך נידרש מאמץ מתמשך בכל התחומים, שיוביל את המשטר מדחי אל דחי ואת העם באיראן לתחושה של חוסר תקווה תחת משטר זה.

חשוב לחזק את המסר כי הפעולה לא מוגבלת בזמן ולסגור את הדלת להסכם מדיני.

2. שיבוש לאורך זמן את המאמצים לבחירת מחליפו של עלי ח'מאנאי, חיסול "ההנהגה הזמנית" ופגיעה ביורשים הפוטנציאליים מתוך המחנה הקיצוני-

המועמד הבולט כרגע הוא בנו – מוג'תבא חוסייני – שנחשב לשמרן קיצוני ובעל קשרים הדוקים עם משמרות המהפכה. נכון לפעול לחיסולו עוד בטרם יישב על כסא אביו. כך גם לגבי עלי לאריג'אני – מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי – שאיננו איש דת ולכן הוא לא רשאי להיבחר למנהיג העליון, אך הוא מרכז בידיו סמכויות רבות ומתפקד בפועל כ"מנכ"ל של המדינה".

3. הרחבת הנתק הפיסי והתקשורתי בין ההנהגה לעם: הסתתרות המנהיגים כשלעצמה כבר יוצרת חייץ בינם לבין העם. כדי להעצים זאת נכון לשתק את ערוצי האינטרנט ואמצעי התקשורת הממסדיים שבשימושם, דרכם הם מתקשרים עם הציבור ומעבירים מסרי תעמולה.

4. העצמת הפגיעה בבסיסי המשטר – בדגש על מרכזי הפעילות של הבסיג' והגורמים המעורבים במאמצי הדיכוי של המחאות. לתקיפת המטה הכללי של ביטחון הפנים, ערך רב בקשר לכך.

5. תקיפת אנשי משמר בתי הכלא באופן שיאפשר את בריחתם של אלפי מתנגדי המשטר והאסירים הפוליטיים המוחזקים בהם.

6. עידוד עריקה של בכירים איראנים ושל יחידות מהצבא הסדיר של איראן (ארתש) שמנוהל בנפרד מ"משמרות המהפכה". השילוב של הלחץ הצבאי עם המצוקה כלכלית ותחושת חוסר התוחלת מגדיל את סיכויי ההצלחה. כמובן כיוונים אלה מחייבים פעילות חשאית אינטנסיבית של אירגוני המודיעין. 

7. תמיכה אקטיבית בקבוצות הכורדים החמושים באיראן ובמליציות חמושות נוספות שפועלות בגבולות המדינה. נכון לעודד את שותפות ביניהן ואת התאום עם קבוצות המחאה כדי לאפשר צמיחתה של מנהיגות אופוזיציונית.

8. עידוד מנהיגי סעודיה ואיחוד האמירויות להחרפת צעדיהן נגד איראן . קשה לדעת אם התקפותיה של איראן עליהן יצרו מוטיבציה מספקת להחלטה על הצטרפותן למתקפה עליה, אך גם בלי זאת יש ערך לביצוע מהלכים כדוגמת ניתוק היחסים המדיניים והכלכליים, כדי לחזק את בידודו של המשטר ואת התחושה כי דרכו מובילה רק למבוי סתום.

למרות שקשה להעריך את יחסי הכוחות האמיתיים בין אזרחי איראן המתנגדים למשטר לבין תומכיו, אפשר לקבוע: בתום מערכה זו העם באיראן יקבל את התנאים הטובים ביותר אי פעם כדי להחליף את המשטר.

מבחינתה של ישראל, ספק אם תהיה לה עוד הזדמנות כמו זו לטפל באופן יסודי במשטר המאיים על קיומה ולכן היא צריכה למצותה עד תום.

ביוני אשתקד כאשר תקפנו באיראן במסגרת "עם כלביא" , אמר קנצלר גרמניה כי ישראל "עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו". מבצע "שאגת אריה" הוא ההזדמנות להשלים את העבודה, לחולל שינוי יסודי באזור ולהשפיע על עיצוב הסדר העולמי החדש.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 02 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חיסולו של חמינאי, המנהיג העליון של איראן בכמעט ארבעת העשורים האחרונים, הוא סוג של אירוע היסטורי טקטוני.

היעלמותו של המנהיג העליון, לצד בכירים ממשמרות המהפכה, מהממסד הצבאי, המודיעיני והפוליטי, מייצרת חלל, אותו יתקשה המשטר למלא, למרות הכרזות מוקדמות לגבי היערכותו לתרחיש כזה ומינוי שורה של מחליפים לבעלי התפקידים הבכירים, במטרה להבטיח את הרציפות התפקודית של המשטר ואת שרידותו.

אלא שלמרות הכנות מוקדמות שכנראה נעשו, נראה שהמנהיג העליון לא הצליח להשלים את המשימה ואת ההיערכות לגביו. גם אם איבד ממעמדו ומהשפעתו בעקבות מבצע ״עם כלביא״ ביוני 2025, הוא נותר מקור הסמכות הבולט והמשמעותי של המשטר וסמלו המובהק.

חיסולו של חמינאי לצד חיסולם של בכירים אחרים משמעותיים על ידי ישראל במתקפת מנע, שהצליחה להפתיע את האיראנים למרות היערכות מוקדמת שלהם, הוא לא פחות מרעידת אדמה ברמה האזורית, וייתכן שאף מעבר לה.

יותר מהוכחת עומק שיתוף הפעולה שבין ארה״ב וישראל ויכולת ישראלית וביסוס מעמדה כמעצמה אזורית מובילה ומשמעותית, מדובר בהשפלה מביכה למשטר האיראני ואינדיקציה לחולשתו ולפגיעותו. יש בכך כדי להקרין על המרחב כולו, בדגש לגבי שלוחיה של איראן, שהוחלשו גם הם על ידי ישראל במהלך שנתיים וארבעה חודשים של מלחמה.

תגובותיה של איראן בהתקפות בלתי מרוסנות שהובילו לפגיעה בתשתיות לאומיות ואזרחיות, דוחקות במדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות להצטרף למאמץ המלחמתי המובל על ידי ארה״ב וישראל, למרות ולאחר שיחד עם מדינות נוספות כמו טורקיה וקטאר ניסו, עד פרוץ המלחמה, לשכנע את הנשיא טראמפ שלא לממש מהלך צבאי נגד איראן.

במידה וערב הסעודית ואיחוד האמירויות אכן יצטרפו למהלך הצבאי נגד איראן, מדובר בשינוי משמעותי במבנה הכוח האזורי. הצטרפותן של השתיים למתקפה נגד איראן, מעמידה אותן באחת במחנה מובחן ומוגדר, המובל על ידי ארה״ב וישראל, המבקש למנף את תוצאות המלחמה באיראן לשינוי משטרי ולעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה, שגם תעמיד באור שונה לחלוטין את המתרחש ברצועת עזה ובלבנון.

המתקפה נגד המשטר האיראני על שלוחותיו הצבאיות והאזרחיות, מייצרת דינמיקה המאפשרת את מה שנתפס עד לא מכבר כבלתי אפשרי, שינוי משטר באיראן.

ארה״ב וישראל מניחות בפני העם באיראן את התנאים והתשתית למינוף הדינמיקה, שנוצרה כתוצאה מהפגיעה הקשה במשטר, ביכולותיו ובסמליו, הכמעט מיתיים, בדגש לגבי המנהיג העליון, למהפכה שאחריתה שינוי המשטר והחלפתו במשטר שישים את יהבו על שיקום איראן והחזרתה למשפחת העמים.

איראן כזו גם תהפוך בהכרח לחלק מהארכיטקטורה האזורית החדשה ועם תחילתו של תהליך השיקום והבנייה מחדש, תוכל גם להרים תרומה של ממש בזכות גודלה, ההון האנושי ועושר משאביה.

יש לקוות שהחברה האיראנית תדע להעמיד מתוכה הנהגה ולארגן את המהלך הנדרש למיטוט סופי של המשטר והחלפתו. החברה האיראנית תזדקק לכוחות מנוסים, שיוכלו להיכנס בנעלי השלטון היוצא ולנהל מדינה מורכבת כדוגמת איראן ואת הובלתה ביד בוטחת ואחראית בנתיב השיקום והשינוי.

התשתית של הכוחות המנוסים האלו צריכה להגיע מהממסד הקיים, וסביר שפוטנציאל כזה מצוי בקרב בכירים ומנוסים בצבא האיראני, שיבחרו לערוק ולהצטרף לעם האיראני, המבקש לחולל את השינוי ההיסטורי. ככל שיצליחו ארה״ב וישראל להעמיק את הפגיעה במשטר הקיים, בנכסיו וביכולתו וככל שיצליח העם האיראני לכונן הנהגה אזרחית שתצליח לארגן את המהפכה, כך גדל הסיכוי לעריקה בהיקפים משמעותיים יותר.

האזור כולו עומד בפני אירוע היסטורי כמעט חד-פעמי בהיקפו, בעוצמתו ובמשמעותו. נשיא ארה״ב בחר לפעול צבאית נגד איראן למרות התנגדויות מבית ובכלל זה במעגל היועצים והנאמנים הקרוב ביותר שלו. החלטתו היא החלטה היסטורית קאנונית ומכוננת, שתיזכר לדורות במידה ובסופו של יום גם תוביל לשינוי משטרי באיראן, שיוביל בתורו לשינוי יסודי באזור כולו לצד השלכות על הסדר העולמי כולו.

ישראל – נושאת המטוסים של ארה"ב

שיתוף הפעולה בין ארה״ב וישראל גם הוא תקדימי והיסטורי ומשמעויותיו האסטרטגיות עצומות. הקירבה בין המנהיגים ויחסיהם המיוחדים לצד היחסים המיוחדים והאינטימיים בין הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות, איפשרו את המהלך ההיסטורי, שמהותו היא ברית אסטרטגית עוצמתית המקרינה את עוצמת ישראל במרחב כולו ואף מעבר לו. ישראל הוכיחה שוב שהיא נושאת המטוסים הגדולה והאפקטיבית ביותר של ארה״ב במרחב.

ארה״ב ביססה בבטון יצוק את מעמדה כמעצמה העולמית המובילה והיחידה שמסוגלת וגם נכונה להוביל מהלכים מעצבים ומשני מציאות.

מאמציה של ישראל בהובלת ראש הממשלה נתניהו לשכנע את ארה״ב לבחור בנתיב האסטרטגי הזה, שמהותו ותכליתו הן שינוי המשטר באיראן כאפשרות היחידה לאיון האיום האיראני על רכיביו השונים (גרעין צבאי, טילים בליסטים ושלוחים במרחב לצד תמיכה בטרור עולמי ואף עידודו ולעיתים גם הובלתו), נשאו פרי וראויים להערכה עצומה.

חיסולו של המנהיג העליון של איראן הוא מהלך חריג בחריפותו והבחירה לבצעו מסמלת את הנחישות של נשיא ארה״ב לעשות היסטוריה ולא רק להיות חלק ממנה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 1 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

על חזונו ההיסטורי של בנימין נתניהו לא צריך להכביר מילים. האיש, בנו של היסטוריון, חי למען רגעים כאלה. למרות המכה הקשה מנשוא שספגה ישראל במתקפת הפתע של חמאס לפני קצת יותר משנתיים, תחת הנהגתו הצליחה ישראל לקום מעפר ולהשתקם – ואף להכות את אויביה במקומות הרחוקים ביותר.

אבל אם יש משהו שלמדנו ביממה האחרונה שוב הוא עד כמה גם לנשיא האמריקני דונלד טראמפ יש מבט משקיף לרחוק על קורות ההיסטוריה. זה לא רק הרצון שלו להביא טוב לעם האמריקני בכהונתו ולשפר את מעמדו ולהציב אותו שוב בבכורה העולמית, אלא זהו גם דחף אמיתי לתקן בעיות בעולם כולו שהוזנחו זמן רב. באומץ רב הוא לוקח סיכונים ומוכן לעשות דברים שאחרים לא עשו לפניו, גם במחיר של ביקורת פנימית ובינלאומית. המתקפה על איראן היא אחד מהדברים האלה.

הכוח האדיר שריכזו האמריקנים באזור הצטרף למאמץ ישראלי עילאי, וכן לפיצוח מודיעיני שאפשר רק לעמוד ולהצדיע לו – שהוביל למתקפה משותפת מרשימה מאוד על האיראנים. העובדה שהצליחו שוב להפתיע את ראשי המשטר וההנהגה הצבאית, ולתקוף אותם פעם נוספת במהלך התכנסות של כמה מהם במוקדים אחדים, לפי הדיווחים, מדגימה את גודל ההישג המודיעיני. בצירוף ליכולות האוויריות, מעט מאוד צבאות בעולם יכולים להתגאות בהצלחות כאלה.

בינתיים, התגובה שמגיעה כמעט רק מאיראן (אולי טיפה מעיראק) יכולה ללמד על בלבול והיעדר תיאום בהנהגה של "ציר ההתנגדות" כולו. אומנם האיראנים תקפו כמה בסיסים אמריקניים באזור, אבל עשרות הטילים ששיגרו לעבר מדינות באזור בעיקר פגעו באזורים מאוכלסים. זה לא מסייע להם, זה לא פועל לטובתם. אם בחודשים האחרונים החל תהליך של התקרבות בין איראן ובין ערב הסעודית, למשל, הרי שהמתקפה על ריאד בהחלט יכולה לסכל או להסיג אותו לאחור אפילו אם המשטר בטהרן ישרוד את המלחמה הזאת. אם הפגיעות במדינות המפרץ וערב יימשכו ויביאו גם לנפגעים רבים, הרי שזה עשוי אף לגרור אותן למלחמה. כך גם סגירה של מצרי הורמוז, שתזיק לא רק לאמריקנים אלא בראש ובראשונה למדינות המפרץ.

אגב, מאות מהטילים והכטב״מים ששיגרה איראן, שכמובן התכוננה למתקפה מבעוד מועד ובכל זאת הופתעה, יורטו. חלקם התפרקו בדרך, לפי צילומים מהאזור, מה שמעיד על איכות השיקום של מערך הטילים מאז הסבב הקודם ביוני. מן הסתם סייעו לכך גם יכולות ישראליות חסויות, אולי אפילו מתקפות הסייבר הנרחבות שעליהן דווח מאז פתיחת המבצע.

הבלבול אצל האיראנים כמובן ברור לאור רשימת החיסולים המדהימה במכת הפתיחה; לצד המנהיג העליון ח'מינאי חוסלו גם שר ההגנה האיראני, מפקד משמרות המהפכה, יועצו הבכיר של ח'מינאי עלי שמח'אני – אבי תוכנית הגרעין האיראנית – ובכירים נוספים. זה מאפשר גם את ההישג המדהים בהגנה, כאשר עד כה לא נפגעו בנפש ישראלים או אמריקנים בתקיפות האיראניות, ומעטים מאוד נפצעו בצורה חמורה יותר מפגיעות קלות.

עם זאת, נצטרך כנראה עוד לחכות ולראות מי הותקף וחוסל במכת הפתיחה – מה שישפיע על יכולות ההתאוששות האיראניות וגם על הפיקוד.

אם לדון שנייה בשמות, הרי שוודאי שחיסולו של מנהיג איראן, ח׳מינאי – כפי שדווח בישראל כעובדה מוגמרת – הוא השלמתה של משימה חשובה מאין כמוה. אך לא פחות גדול יהיה ההישג אם חוסלו בנו ויורשו מוג׳תבא (גם אם לא מונה לכך, ולא ברור סופית עד כמה באמת היה מקבל את השלטון). שמות בכירים אחרים שעל הכוונת כוללים את מפקד הצבא (שגם הוא אולי הותקף), הנשיא פזשכיאן (עוד התקפה) וכמובן עלי לריג׳אני, שמונה בפועל בידי ח׳מינאי לניהול המדינה (ולא יודע אם הותקף). לפי הטענה, גם מפקד כוח קודס אסמאעיל קאאני, שר הפנים עלי אכבר וליאתי ומפקד הבסיג׳ היו יעד לחיסול.

ניתן להניח כי השניים האחרונים, בעיקר, הם הזמנה אישית של הנשיא טראמפ. הוא הבטיח לבוא לעזרת המפגינים, ואלה היו מהראשים של מי שטבחו בהם. אם חוסלו, זה בוודאי היה מעשה צודק.

שימו לב לטורקיה

התפתחות המשא ומתן בימים האחרונים מוכיחה כי למרות כינוס הכוחות האדיר של ארה"ב בשבועות האחרונים, ועל אף התיאום הצפוף בין ארה"ב לישראל, האיראנים בכל זאת לא ציפו בכלל לסוג של מתקפה כזה, בשיתוף פעולה הדוק ובעוצמת אש מעין זו. ייתכן שהייתה זו זחיחות והמחשבה שהם יכולים לסובב את האמריקנים על אפם ללא הרף באמצעות מריחת המשא ומתן, ואולי זה פשוט חוסר אונים מול העוצמה האמריקנית והישראלית – שהיא בין היתר תולדה של הצלחות מבצע עם כלביא והפגיעה במערך ההגנה האווירי והטילים אז.

יש עוד כמה דברים שצריך לשים לב אליהם בימים הקרובים: ראשית, מה יהא על ארגוני הפרוקסי, והאם יצטרפו למלחמה? שעות אחדות לפני פתיחת המבצע, שכידוע נבחר לו השם "שאגת הארי", ביצעה ישראל סדרת הפצצות על יעדים של חיזבאללה בלבנון. לפי שעה הארגון לא הודיע על כוונתו להצטרף לקרבות, למרות חדירה של כטב"מ מלבנון בשעות הערב, והוא הסתפק בגינוי חלוש יחסית. לא ברור עד כמה הוא גם יכול להרשות לעצמו מעורבות מלאה במלחמה, שרק תספק תירוץ לישראל להכות אותו בעוצמה. ייתכן שגם האיתות שנשלח לו כמה שעות לפני המתקפה נקלט היטב בדאחייה, שם במילא עסוקים בהדיפת ביקורת ולחץ של ההנהגה במדינה מגרירת לבנון למלחמה נוספת.

המיליציות בעיראק, שלא ידוע אם ניסו בכוחן המוגבל לירי מרחוק (בעיקר כטב"מים) להצטרף למערכה, הותקפו בעצמן בידי חיל האוויר. בקרוב נראה אם המסר הזה יחלחל אליהן, בנוסף לאזהרות האמריקניות בשבועות האחרונים מתקיפת ישראל, והן יבינו שלטובתן כדאי להן לצפות בהצגה מרחוק. לפי שעה הן פרסמו הודעות מיליטנטיות במיוחד נגד ארה"ב וישראל, אך לא ברור אם אכן גם יממשו אותן.

הדברים נכונים גם לגבי חמאס, שממילא נמצא על הכוונת של וושינגטון וירושלים, על רקע סירובו להתפרק מנשק. אפילו אם יש לו עוד כמות משמעותית של רקטות לטווחים ארוכים, מה שלא ברור, הסיכוי שיאזור אומץ וישגר אותן על ישראל לא גבוה. משמעות הדבר היא שישראל תוכל לתקוף אותו, בתמיכה אמריקנית, בעוצמה רבה, ולמעשה לחדש את המלחמה. כנראה הוא לא ירצה זאת.

הפרוקסי האחרון שרלוונטי בנקודת הזמן הנוכחית, אם כן, הוא החות'ים. אף שאי אפשר לזלזל במורדים השיעים בתימן, ולפי הסימנים המוקדמים הם בהחלט נכונים להיכנס למערכה, צריך לזכור שלא מדובר בסכנה אסטרטגית למדינת ישראל. חודשים על גבי חודשים של ירי לישראל הוכיחו שהם אפילו לא מהווים איום גדול כמו חיזבאללה. אם הם ינסו לשגר כוחות קרקעיים לישראל, מה שלא עשו עד כה בצורה רצינית, המצב עלול להשתנות, אבל עד עכשיו זה לא בוצע. עם זאת, גם הצטרפות שלהם למלחמה וירי על כוחות אמריקניים או על ישראל באמצעות טילים וכטב"מים יאפשרו לשני הצבאות גם יחד להכניס אותם לסל המטרות ולהכות בהם נחרצות.

נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב. איך יגיב מנהיג טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן? בינתיים הוא הסתפק בגינוי חריף, כולל לבן בריתו טראמפ, וכמובן טען שארה"ב תקפה בעקבות ההסתה של נתניהו. האם הנשיא האסלאמיסטי יעשה יותר מכך, ולא יסתפק רק בגינוי, בשל הסכנה להצפת ארצו בפליטים מאיראן? האם זה יהיה קו השבר בינו לבין ארה״ב? חשוב לעקוב.

יעדים להמשך

בסיכום ביניים של היום הראשון למלחמה, לפחות לפי המידע שפורסם עד כה, ניכר ששלושה יעדים עיקריים היו על הכוונת של ישראל וארה"ב: הבכירים האיראנים בדרג המדיני והצבאי, ההגנה האווירית המשתקמת של משטר האייתוללות ויכולות הטילאות של טהרן – בסיסים, משגרים, מצבורי דלק ועוד. לפי דיווחים בתקשורת, החלוקה בין הצבאות ברורה למדי: צה"ל מטפל בעיקר באיום הטילים, בעוד שהאמריקנים פוגעים בגרעין, בסמלי השלטון ובהנהגה. ברור שזו לא חלוקה הרמטית, ולראיה – ניסיון החיסול של ח'מינאי בידי צה"ל. חיסול ח'מינאי, ככל שאירע, כבר מציב את היום הראשון כהצלחה מסחררת.

בימים הבאים יש כמה יעדים שיהיו על הכוונת של ארה"ב וישראל להמשך המלחמה: ראשית כול, צריך "לנקות" את הדרך ולפגוע בכל יכולות הקרב האוויריות של איראן – מעט מטוסי הקרב שנותרו ברשותה – וההגנה האווירית שלה. מצב כזה יאפשר למפציצים כבדים יותר להשתלב בהפגזות, כולל על אתרי הגרעין. ראינו כבר מה הם מסוגלים לעשות ביוני.

במקביל, המטרה הדחופה ביותר היא חיסול של כמה שיותר משגרים, בסיסי טילים, מאגרי דלק ומפקדות שיגור של האיראנים. ריכוזי כטב"מים חשובים גם הם, אך פחות מהטילים. ככל שיכולת השיגור האיראנית תיפגע, ולאור העובדה שמספר המטרות שהם מטווחים גדול יותר, כך קטן הסיכוי לנזק משמעותי בארץ.

אבל בנוסף יש עוד כמה יעדים: הבכירים האיראנים שטרם חוסלו או שלא נעשה ניסיון לפגוע בהם יהיו מטרה חשובה במיוחד. סביר להניח שישמרו על משנה זהירות בשלב הנוכחי, אך צריך לחכות לפריצות דרך מודיעיניות ולהזדמנויות מבצעיות ולהכות בכל מי שחשוב בהנהגה האיראנית. ככל שישרור בלבול ומהומה שם, כך ייטב לנו אל מול התגובה של טהרן וגם בשלב הבא, כאשר האופוזיציה אולי תרצה לקום וליטול את השלטון. העובדה שלא ברור מי יהיה בשלטון אחרי ח'מינאי מועילה לנו בהקשר זה.

מטרה חשובה אחרת היא כמובן הגרעין האיראני. אף שבסיבוב הקודם נפגעו כמה מהאתרים הגדולים של תוכנית הגרעין ויכולות רבות קוזזו, האיראנים החלו לשקם אותם בחודשים האחרונים. כזכור, גם האתר המבוצר בסמוך לנתנז, שאיראן החלה לבנות אותו בשנים האחרונות, לא הותקף כלל במלחמה הקודמת, ולפי ההשערה קיימות בו תשתיות ראשוניות להעשרה.

טראמפ הזכיר כיעד למלחמה גם את הצי האיראני, ואמר שיושמד כולו. זה חשוב במיוחד על רקע האיום – ואולי אפילו התחלתו של הניסיון, לפי הדיווחים – לחסום את מצרי הורמוז, מעורקי תעבורת הנפט החשובים בעולם. חשוב מאוד שהאמריקנים יגיבו בתקיפות גדולה לכל ניסיון כזה, וימנעו את מימושו. כך גם לגבי כל יכולת אחרת איראנית להזיק ליעדים אסטרטגיים באזור, כולל אפשרות לתקיפת מתקני אנרגיה. יש לעצור את היכולות הללו בעדיפות גבוהה.

איום אחר שנמצא בעדיפות גבוהה הוא סיכול יכולות פיגועי הטרור של איראן בחו"ל. טהרן התמחתה בהקמת תאים רדומים במדינות שונות במערב, ושמרה אותם ליום פקודה. כאן זו לא רק משימה של ישראל וארה"ב, אלא כל מדינות אירופה, אוסטרליה, קנדה ועוד יצטרכו להתגייס לכך. זה נכון לגבי יעדים ישראליים, אבל גם לגבי יעדים מערביים בכלל.

שתי נקודות חשובות לסיום: אסור לנו לזלזל באיראנים. הם הוכיחו את עצמם כיריב מפתיע ומאתגר, וינסו להזיק לנו בכל דרך אפשרית. במקביל, הפעם גם אסור לעצור עד השגת כל היעדים שהצבנו לעצמנו. טראמפ כבר רמז שניתן יהיה אולי לעצור בהינתן נכונות איראנית לקבל את הדרישות האמריקניות, וסביר להניח שהלחץ גם עלינו וגם על ארה"ב – מצד מדינות המערב, האו"ם, בירות באזור, האופוזיציה האמריקנית וקהילות מוסלמיות – רק ילך ויגבר. חשוב מאוד שנעמוד בלחץ הזה, ונמשיך במשימה עד הסוף. זמן הוא מרכיב חשוב בהתמודדות הזאת, והאיראנים יודעים זאת. אפילו אחרי חיסול המנהיג הם מתכוננים "לנצח" במערכה באמצעות כוח העמידה שלהם, וצריך להוכיח להם שהנחישות המשולבת של שני הצבאות חזקה מכך.

לבסוף, כמו במתקפה ביוני, גם הפעם ההצלחה תימדד בין היתר ביכולת של האופוזיציה האיראנית לגייס את העם ולהעמיד חלופה אמיתית לשלטון הרודני באיראן. חשובה מאין כמוה העובדה שנתניהו הציב זאת כיעד גלוי וגם טראמפ התחייב לספק לכך תנאים אידיאליים, ולמעשה בפועל סימן גם הוא את המצב הזה כאחת ממטרות המלחמה.

השאלה הגדולה היא אם מאמצי המשטר לשבור את האופוזיציה במהלך המחאות ואחריהן, באמצעות מעצרים ורצח, אכן צלחו. האם העם יוסיף לצאת לרחובות, בהמשך למחאות באוניברסיטאות בימים האחרונים? האם יצליח לעמוד בפרץ של מהלכי המשטר לדכא את המחאות, כפי שמראים כבר סימנים ראשוניים מאיראן – כולל כוחות בסיג' שנשלחו לרחובות? גם כאן, חיסול המנהיג יכול לתת למפגינים זריקת מרץ משמעותית.

כמו שאמר בנו של השאה בהודעה מוקלטת היום, זה תלוי כעת בעם האיראני. טראמפ התחייב לעזור לו וינסה לעמוד במילתו. כעת האיראנים יצטרכו להוכיח את יכולתם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 1 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בעת כתיבת שורות אלה השיחות בז'נבה בין המשלחות של ארה"ב ואיראן עדיין נמשכות. משרד החוץ בטהרן תיאר אותן כ"אינטנסיביות ורציניות". המתווך העומאני יצא במסר אופטימי שלפיו "יש פתרונות יצירתיים", ובורסת הניחושים באשר לאפשרות המלחמה שוב גועשת.
מתוך שברי המידע והרמזים בתקשורת, נראה כי גם סבב השיחות הנוכחי לא כלל נושאים נוספים מלבד הגרעין. סוגיית העשרת האורניום ומעמדו של החומר המועשר עמדה במרכזן. מול העמדה האמריקנית, המבקשת לשלול מאיראן לחלוטין ולצמיתות את החומר המועשר ואת יכולת ההעשרה בשטחה, הועלו הצעות המסייגות זאת בכל הקשור לרמת ההעשרה, כמות החומר המועשר או תחולתן של ההגבלות.
כדרכו של כל משא ומתן מורכב, הפרטים המרובים משמשים להגדלת מרחב האפשרויות באמצעות הצעות המבוססות על "טרייד־אוף" – ויתור על דרישות מתחומים מסוימים בתמורה ליתרונות שיינתנו בתחומים אחרים.
לאן כל זה יוביל? קשה לדעת. מבחינת המשטר בטהרן, עצם קיומו של המשא ומתן הוא כבר הישג, על אחת כמה וכמה אם יצליח להכניס את וושינגטון לדיון מתמשך בפרטי הצעות הפשרה.
תיאורו הפומבי של סטיב ויטקוף את תמיהותיו של הנשיא דונלד טראמפ בנוגע להתעקשות האיראנית הנמשכת אפילו מול ההיערכות האימתנית של צבא ארה"ב היה יכול לספק חיזוק למי שראה בהיערכות הזאת אמצעי הפחדה ותו לא. נאום מצב האומה של הנשיא ונאום המלחמה שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת איזנו את ההערכה הזו.
אומנם הנשיא טראמפ עצמו אמר כי האיום הצבאי נועד לתת תוקף לדרישותיו בערוץ המדיני, אך גם בטהרן מבינים שהנוסחה לא תהיה תקפה לעד. מה שברור הוא שכל עוד ההנהגה באיראן תבין שהדרך להסכם פתוחה בפניה, חששותיה מפני מלחמה לא ידחפו אותה להיענות לדרישות ארה"ב.
לשיטתו של מי שמעדיף פתרון הסכמי, הדרך היחידה להוביל אותה לכך היא להכריז כי ברגע שהאש תיפתח, אופציית ההסכם לא תתקיים עוד.

איום הטילים הופנם

על רקע ההתפתחויות הללו שבה ועלתה שאלת חומרתו של איום הטילים הבליסטיים. לפי התיאורים שמסר ראש הממשלה נתניהו בהצהרותיו לתקשורת במהלך מבצע עם כלביא, ההנהגה באיראן תכננה לבנות את מערך הטילים הבליסטיים שלה בכמות, באיכות ובטווח שיוכלו לאיים על קיומה של ישראל. באותה העת צה"ל פגע ביכולות הללו ובלם את התפתחותו של האיום, אבל איראן חידשה את מאמציה בתחום.
עד לאחרונה, בדברים הפומביים של הנשיא טראמפ בנושא, היה אפשר להבחין שהתייחסותו לסוגיית הטילים הבליסטיים אינה דומה לזו שנתן לסוגיית הגרעין. דבריו בנאום מצב האומה על מאמצי איראן בתחום ועל טווח האיום, שעתיד להגיע גם לארה"ב, שיקפו הפנמה של הסכנה הנשקפת מכך. המסקנה הברורה גם לו היא שאסור להמתין לכך שהאיום יגיע לממדים כאלה.
האם אפשר להגיע לפתרון מוחלט בתחום הזה? המטרה היא להביא את האיראנים למסקנה שאין תוחלת להשקעתם.
היעד הצבאי צריך להיות פגיעה ביכולת: במרכיבים חיוניים של תעשיית הייצור, במשגרים ובטילים, כך שהשיקום ייארך זמן רב, יצריך משאבים ולא יהיה פשוט. בה בעת, היכולת השיורית לא תוכל לבדה להוות איום משמעותי על ישראל.
כל עוד משטר האייתוללות ימשיך לשלוט באיראן, אין לצפות לכך שישנה את שאיפותיו. המאבק נגד התעצמותו לא יהיה בשיטת "זבנג וגמרנו", אלא פעילות מתמשכת תוך התחקות אחר מאמצי ההסתרה וטיפול בכל מרכיבי שרשרת הערך. כל זאת במקביל לשימור העליונות של ישראל ולשכלול אמצעי ההגנה, כדי להוביל את ההנהגה האיראנית לפקפק בכדאיות ההשקעה בכיוון הזה.
באשר לאירופה, מערך הטילים שאיראן בונה צריך להטריד אותה. התרומה האיראנית למלחמת רוסיה באוקראינה הייתה צריכה כבר אז להדליק נורה אדומה במדינות אירופה. קנצלר גרמניה מרץ אבחן נכון את המצב כשאמר ש"ישראל עושה את העבודה השחורה בשביל כולנו".

הרתעה עכשיו

בשנתיים שחלפו חשף שב"כ יותר משלושים פרשיות ריגול חמורות של ישראלים שהופעלו בידי גורמי מודיעין איראניים. נדמה שהתרגלנו לקבל אחת לחודש הודעה של שב"כ על עוד חשיפה ועוד מעצרים.
מי שעסק בריגול יודע שהיקף כזה של גיוסים והפעלות מעיד על מאמץ חריג מצד היריב. האיראנים מגבירים את ניסיונותיהם בכל האזורים ובכל התחומים, ואף מבלי לדקדק בבחירת המגויסים. המלל היבש שמתאר את המשימות שהוטלו על חלק מהמופעלים יכול לרמז גם על כוונות שולחיהם. אין מדובר רק באיסוף מידע, שכן חלק מהמשימות הן בעלות אופי מבצעי מובהק – בין למטרה נקודתית, בין לצורך בניית תשתית שתשמש לפעילות עתידית. הרושם הוא שהאיראנים פועלים בחזית רחבה והולכים על כמות, מתוך הנחה שגם אם ישראל תחשוף את הרוב, הסטטיסטיקה בסוף תנצח. אלה שלא ייחשפו יספקו את הסחורה.
הלקחים שאיראן הפיקה לאחר מלחמת 12 הימים מחייבים את ישראל לשנות גישה גם ביחס לפרשיות הללו. אלו לא "מבצעי חסמב"ה", ולעולם אין אנו יודעים מה איננו יודעים. הגיעה העת להחמיר את הענישה, תוך התבססות על סעיף הסיוע לאויב בעת מלחמה, לשלול אזרחות, להחרים רכוש ולקצר את ההליכים המשפטיים כדי להביא להשפעה מיידית.
כאשר אנו בפתחה של מלחמה אפשרית עם איראן – זה הזמן להכריז שישראל תמצה את מלוא חומרת הדין עם מי שיסייע לאויב, על כל המשתמע מכך.

"הודו לשֵם כי טוב"

ביקור ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל הוא ביטוי נוסף לידידות החמה וליחסים המיוחדים בין המנהיגים ובין המדינות, בעיצומה של שעה גורלית לישראל.
הצהרתו מעל בימת הכנסת ש"הודו עומדת לצד ישראל ברגע זה ולתמיד" לא כוונה רק לקהל המקומי. היא נשמעה באזור כולו, ואף מעבר לו.
שורת המחוות ההדדיות שהוסיפה נופך רגשי למרכיבים הרשמיים של האירוע העלתה אצלי זיכרונות בלתי נשכחים מהביקור ההיסטורי שקיים ראש הממשלה נתניהו בהודו בינואר 2018, בהשתתפותי כראש המטה לביטחון לאומי. כיכרות הבירה ניו־דלהי והרחובות במחוזות האחרים שביקרנו בהם נתמלאו בכרזות ברכה ובדגלי ישראל. עשרות אלפים הריעו לשיירת הרכבים שנסענו בה, מנופפים בדגלי כחול־לבן. ביטויי ההערכה לישראל – שלא לומר הערצה – נשמעו מכל עבר. כך גם ההצבעה על קווי הדמיון בין התרבויות והמדינות. מעל לכול בלטה התקווה להידוק היחסים ולמיצוי הפוטנציאל העצום שגלום בהם בכל התחומים.
רוחו של הביקור ההוא שרתה גם על הביקורים הרשמיים הנוספים שקיימתי מאז בהודו. במהלכם התקבלתי בחום אצל ראש הממשלה מודי, שהתמיד בגישתו האוהדת. הצהרות התמיכה של מנהיג תת־היבשת עמדו במבחנים הרבים שהמציאות זימנה מאז. השותפות הוכיחה את עצמה, וסיפקה תימוכין להחלטה לראות בה "שותפות אסטרטגית מיוחדת".
תחת המטרייה האמריקנית, השותפות הזאת משלימה את תהליך השינוי של מערך יחסי הכוחות באזור, ומעניקה לו משמעות וטווח רחבים יותר. היא טומנת בחובה הזדמנויות אדירות ביחס לצירי הסחר העולמיים, ופוטנציאל להרחבה ולהעמקה נוספת של שיתופי הפעולה בתחומי הביטחון, החלל, החדשנות הטכנולוגית, וכן בשורה של נושאים־אזרחיים. "הודו – כי טוב".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הדילמה שניצבת לפתחו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשאלה האיראנית – לחסד או לשבט – אינה רק מדינית. למנהיג האמריקני, הרגיש מאוד לדימויו, ברור גם שכל החלטה תקבע את מורשתו האישית בדפי ההיסטוריה.

אם "יתקפל" ויסתפק בהסכם חלקי וזמני במשא ומתן עם טהרן, שהתחדש אתמול בז'נבה, או שיבחר במתקפה סמלית בלבד על איראן – על אף המומנטום שבנה בשבועות האחרונים, ההצהרות הפומביות וההבטחות לסייע למפגינים ברפובליקה האסלאמית – הוא ייתפס כאיש חלש שלא עמד בהבטחתו לטפל בסוגיה הזאת אחת ולתמיד. 

מכיוון שיש סיכוי נמוך להגיע להסכם שישביע את רצונו באופן מלא וייגע בכל הבעיות שעל הפרק למשך זמן ארוך, הוא יידרש אולי לפנות לאופציה הצבאית. הפעלת כל העוצמה שריכזה ארה"ב באזור כדי לחסל את תוכניות הגרעין והטילים של איראן, ואולי גם להפיל את משטר האייתוללות, נראית לנו כאן בישראל כדבר הנכון והמוסרי, אך היא מעמידה את הנשיא בפני לא מעט בעיות. הפעולה בוונצואלה, ההתנגשויות האלימות בארה"ב בין כוחות אכיפת החוק ובין מיעוטים, ואפילו ההתערבות של ארה"ב במלחמה עם איראן ביוני כיוונו לעבר הנשיא הרבה חיצי ביקורת, בעיקר בטענה להפרזה בשימוש בכוח והסטת משאבים שנחוצים לארה"ב מבית.

לא מעט אישים במעגל הפנימי של טראמפ מבינים את הסכנה שנושבת מכיוון טהרן, ובכל זאת דוחקים בו להגיע לפתרון דיפלומטי. כך גם מדינות ערב, שמקפידות לדבר בשני קולות – מצד אחד מצהירות שיצטיידו בגרעין בעצמן אם איראן תשיג יכולת כזו, ומצד שני נאבקות לבלום את רוחות המלחמה המנשבות באזור.

לכן לא מפתיע לגלות, לפי הדיווחים, שלקראת השיחות אתמול דרש טראמפ מנציגיו, השליחים סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, לבוא בתביעה מקסימלית רק בעניין הגרעין, עוד לפני שמטפלים בסוגיות אחרות כגון הטילים והמימון של כוחות הפרוקסי. 

עמדה כזו, שאין כמעט סיכוי שהאיראנים ייענו לה, הופכת את הדילמה של טראמפ קלה יותר, במובן מסוים. במידת מה היא אפילו מפצה על הנסיגה האמריקנית מהכוונה לקיים שיחות גם על נושאים אחרים, ולהסכים לבקשת טהרן לדון רק בתוכנית הגרעין.

שני השליחים האמריקנים הגיעו לסבב השלישי של השיחות העקיפות עם האיראנים אתמול בז'נבה לאחר שהתבקשו להציג לשר החוץ עבאס עראקצ'י (דרך המתווך העומאני) דרישות לפירוק שלושת אתרי הגרעין העיקריים בנתנז, אספהאן ופורדו, להעברתו של האורניום המועשר לרמה גבוהה לארה"ב, ולהפסקת ההעשרה של האורניום לרמה גבוהה. בתמורה האמריקנים הסכימו לתת רק דברים סמליים, כולל הסרה של מעט עיצומים, ואולי גם אפשרות להעשרה לרמה נמוכה מאוד לצרכים רפואיים. ההסכם הזה, דרש טראמפ, יימשך ללא הגבלת זמן וללא סעיפי שקיעה שיאפשרו את פיחות ההגבלות שמצויות בו לאורך זמן.

הקו הנוקשה הזה נוסף לעובדה שבנאומו לאומה השבוע דאג טראמפ להזכיר את איום הטילים ואת העובדה שאיראן היא המממנת הגדולה ביותר של טרור ברחבי העולם. עוד קודם לכן הוא שוב חישק את עצמו בעניין הסיוע למפגינים באיראן, כשהצהיר בגלוי – על אף המשך ההכחשות בטהרן – שהרפובליקה האסלאמית רצחה 32 אלף מפגינים. דברים ברורים נגד חוסר הנכונות האיראני להתפשר שאמרו בכירים אחרים בממשל, כולל מזכיר המדינה מרקו רוביו וסגן הנשיא ג'יי־די ואנס, רק חיזקו את הרושם שהאמריקנים לא מתכוונים לסגת מדרישותיהם.

ואכן, לא פלא שהעמדה האמריקנית גרמה לכך שהחלפת המסרים בין הצדדים לא נמשכה זמן רב בטרם יצאו להפסקה "לצורך התייעצות". העומאנים ניסו לשדר לתקשורת לקראת חידוש המגעים בשעות הערב וגם בתום השיחות רוח טובה, והודיעו על "התקדמות" ועל אפשרות לשיחות נוספות בשבוע הבא. אך האיראנים שוב לא התאפקו ועשו לנו ולטראמפ את העבודה: בכיר איראני שהתראיין לאלג'זירה דחה באופן מוחלט את התביעה האמריקנית, ומשרד החוץ בטהרן פרסם הודעה רשמית שקבעה כי בשיחות ידונו רק בגרעין, וכי דבריהם הסותרים של בכירים אמריקנים מעוררים ספקות באשר לרצינות כוונותיהם. 

השבוע סיפק עראקצ'י רמז להלך הרוח האיראני בעניין הגרעין לבדו: בריאיון לתקשורת המערבית, בעקבות תהייתה של המראיינת מדוע לא נסוג טהרן בעניין העשרת האורניום למרות האיום במלחמה – מעין הד לדברים שאמר ויטקוף עצמו יום קודם לכן לגבי תמיהתו על העמדה האיראנית הלא מתפשרת – הסביר שר החוץ מטהרן שזוהי שאלה של כבוד לאומי. אחרי ששילמנו בדם, כסף ומדענים, הוא אמר, לא נוותר על זכותנו להעשרה.

לנוכח כל זאת, ההתכנסות מחדש תחת החסות העומאנית ל"החלפת המסרים", כפי שכינו זאת המתווכים, לא צפויה להביא לפריצת דרך מזהירה, למרות האופטימיות ששידרו. סביר להניח שיתברר שוב כי הדרישות המינימליות של ארה"ב לא מגיעות לסף המרבי של מה שאיראן מוכנה לתת. לכל היותר השיחות רק ידחו בשעות אחדות או בכמה ימים את הקץ – והוא יגיע כשהסבלנות של טראמפ תפקע.

חלון הזמנים של הנשיא ממילא עשוי להצטמצם: מנהיג המיעוט הדמוקרטי בקונגרס, האקים ג'פריס, מוביל מהלך להגבלת סמכויות הנשיא להכריז מלחמה מבלי היוועצות בקונגרס. אם צעד כזה יתממש, הוא עשוי לדחוק את טראמפ לפעולה מוקדם משרצה.

ניצבים בהצגה

יש לא מעט משקל לטענה כי שני הצדדים נכנסו לשיחות בידיעה שמדובר במובנים רבים בהצגה. האיראנים ביקשו למשוך את הזמן ככל שיוכלו, ולנצל אותו כדי להתגונן ולהתבצר, לשרטט תוכניות להצלת המשטר, להוציא כמה שיותר כספים מהמדינה ולגייס לצידם את דעת הקהל העולמית והאזורית. למרות האיומים החוזרים ונשנים בשבועות האחרונים, הם יודעים שאין להם באמת יכולת לעצור את הנחשול האמריקני כשיתנפץ על חופיהם.

האמריקנים נדרשו לספק לכל הפחות מראית עין של ניסיון כן לפתור את המחלוקות בדרכים דיפלומטיות בטרם יפנו לאמצעים הצבאיים. זה מהותי, למשל, בשביל הקהל בבית לפני בחירות האמצע בסוף השנה, וזה חשוב לטראמפ מול מדינות ערב. זה אפילו חיוני לישראל, כדי שלא תיראה כמי שדחפה את הנשיא למלחמה באזור.

גם צבירת כוחות הצבא האמריקני באזור הייתה מעין הצגה, אמצעי נוסף להפעלת לחץ פסיכולוגי על האיראנים. מדי יום נפוצה ידיעה על עוד משחתת, עוד להק מטוסים, עוד מטוס עם אמצעים מיוחדים שמגיע לאזור. אפילו אם זה לא הרשים את ההנהגה בטהרן עד כדי כך שתוותר, בשאר העולם התרשמו מצבירת הכוחות הגדולה ביותר מאז 2003 לפחות.

אתמול הצטרף לחגיגה כלי המשחית הגדול ביותר, אולי, של האמריקנים: נושאת המטוסים ג'רלד פורד, שיצאה מכרתים והפליגה בדרכה לכיוון חיפה. במקביל דווח במקורות גלויים על עוד מטוסי אף־35 שיצאו מארה"ב לכיוון אירופה, עמדה קרובה יותר לזירת המלחמה מול הרפובליקה האסלאמית, וגם על מטוסי קרב שהחלו להיאסף בבסיס דייגו גרסייה באוקיינוס ההודי. אמצעים מיוחדים אחרים שהביאו לפה האמריקנים מדגישים את רצינות הכנותיהם לקרב.

ריבוי הכוחות באזור מעניק לטראמפ לא מעט אפשרויות כבר בשלב הראשוני של התקיפה, אם תצא לדרך. הוא צפוי תחילה לטפל באיומים המיידיים: הטילים הבליסטיים שיכולים לפגוע בכוחות האמריקניים, בישראל ובמדינות אחרות באזור שחברו לארה"ב; בסיסי כטב"מים והכוחות הימיים שיבקשו אולי לחסום את מצרי הורמוז, מעורקי התעבורה העיקריים של הנפט בעולם. אף שבאפשרותו לשים למטרה גם את מתקני הגרעין בשלב הראשוני, הוא כנראה יוכל להגיע אליהם גם לאחר מכן.

גם אם אפשר לפקפק בדיווחים על חוסר נכונותו של יושב ראש המטות המשולבים בארה"ב לצאת למתקפה, ברור שלא יהיה זה בהכרח מבצע מהיר וקל. אף על פי שהאיראנים לא יוכלו לצבא האמריקני, יש למלחמה פוטנציאל לסיבוכים. כדאי לקחת בחשבון את האפשרות שהמתקפות לא יצליחו להביא לתוצאה הרצויה, ואף יחשפו את בנות הברית של ארה"ב באזור למתקפות קשות. גם אבדות אמריקניות הן לא תסריט מופרך.

ובכל זאת, דווקא תוכנית הטילים האיראנית ספגה מכה קשה ביוני 2025, וקשה להאמין שהצליחה להתאושש לרמה שהייתה אז. שיקום מהיר של תוכנית מורכבת כל כך דורש מומחיות וזמן, וכן אמצעים כגון דלק מוצק ומשגרים שספק אם הרפובליקה האסלאמית הצליחה להצטייד בהם.

בהנחה שאיראן תנסה לתקוף גם את הכוחות האמריקניים באזור, תהיה לה יכולה פחותה יותר לשגר מטחים גדולים לישראל בהיקף ששיגרה במבצע עם כלביא. האפשרות של ישראל וארה"ב יחד לשגר עשרות – אם לא מאות – כלי טיס לשמי איראן יכולה לסייע לסכל את השיגורים בעוד מועד. אנו בישראל מחויבים לא לזלזל באיום הזה ולהישמע להוראות כוחות הביטחון, אך אולי יש מקום לתקווה כי הפעם יהיה לנו קל יותר.

רק פתרון אפשרי אחד

עד רגעים אלה ממש לא הגדירו האמריקנים את הפלת השלטון בטהרן כמטרת המלחמה. טראמפ הרהר באפשרות הזו בגלוי, אולם עד כה לא ניתן לכך פומבי בדירקטיבה לצבא. כלפי חוץ מטרת המהלומה הצבאית היא לשכנע את האיראנים לוותר לדרישות האמריקניות או לחסל את הסכנה מהשורש באמצעים קינטיים.

סביר להניח שהמפגינים באיראן לא יחכו לדירקטיבה אמריקנית. מהלומה עוצמתית של צבא ארה"ב יכולה בהחלט להוציא המונים לרחובות. המשטר, שמודע למצבו הנואש וחושש משילוב של הלחץ הפנימי והחיצוני, מכין תוכניות לשימור השלטון. המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, לפי דיווחי התקשורת, אף הטיל זאת כמשימה אישית על אחד ממקורביו, עלי לריג'אני. 

אם תצטרף ישראל למערכה, עליה להציף בפני האמריקנים מסר אחד ברור: האיראנים לא יוותרו על האידיאולוגיה הקיצונית שלהם גם אם יספגו מכות רבות וקשות. כדי להסיר את האיום מעל ישראל, מעל העולם המערבי ומעל מתנגדי השלטון באיראן עצמה יש רק פתרון אחד – סיום שושלת השלטון של האייתוללות והחלפתה בגורם נוח יותר. כל סיום אחר למערכה יהיה דומה למה שמתנהל כיום מול חמאס בעזה: פתרון חלקי וזמני לבעיה רק יקרב אותנו לסיבוב נוסף בעתיד הקרוב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 בפברואר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

שליחו של הנשיא, סטיב וויטקופ, ציטט את הנשיא באומרו כי הוא “מאוכזב מכך שאיראן לא הורתעה”. מאחורי הניסוח המדוד מסתתרת אולי – ובצדק – תמיהה עמוקה יותר: אם הופעל לחץ כלכלי כבד, ובמסגרת דיפלומטיית ספינות התותחים הוצגה עוצמה צבאית בלתי רגילה – מדוע הם לא נכנעו עד כה? והאם מלחמה ללא מהלך קרקעי מכניע יכולה בכלל להניב לאמריקנים הכרעה והכנעה – ובכך ניצחון – בעימות עם איראן?

השאלה הזו איננה הערת אגב. היא קו פרשת מים.

ההרתעה האמריקנית הניחה – כפי שהניחה גם ההרתעה הישראלית ערב 7 באוקטובר – שהצד השני מחשב עלות מול תועלת כפי שאנחנו מחשבים. כאשר היריב פועל לפי היגיון שונה – דתי, אידאולוגי, או כזה הסובל מעיוות בהערכת הסיכון – ההרתעה נכשלת לא משום שהכוח חסר, אלא משום שהיריב נקרא באופן שגוי.

כאשר ההנחה על רציונליות משותפת קורסת, גם ההרתעה קורסת עמה. מרגע זה ואילך, השאלה איננה עוד כיצד להרתיע – אלא כיצד להכריע ולהכניע את האויב בתנאינו, על מנת להשיג ניצחון מוחלט.

יעד המלחמה ומבחן ה”ניצחון המוחלט”

מלחמות נמדדות לא בעוצמת המהלכים הפותחים אלא במצב הסיום שהן מייצרות.

לפיכך, “ניצחון מוחלט” איננו מחווה סימבולית אלא תוצאה אסטרטגית:

מימוש יעדי המלחמה בזמן ובמחיר סביר – ובעיקר שינוי אמיתי ובר־שמירה של המציאות האסטרטגית.

כדי לקבוע אם הושג ניצחון כזה, יש להגדיר מראש יעדים מדידים וברורים.

ככל שניתן להבין כיום, יעדי ארצות הברית עשויים לכלול:

1. סילוק היכולת הגרעינית הצבאית של איראן – שלילה אפקטיבית של המסלול לגרעין.
2. הגבלה משמעותית של היכולת הבליסטית – צמצום מערך הטילים ארוכי־הטווח המאיים על ארצות הברית ובעלות בריתה.
3. ניתוק הקשר למערך הפרוקסיס האזורי – שלילת היכולת להפעיל שלוחות צבאיות כזרוע אסטרטגית.
4. אפשרות של שינוי משטר או הנהגה – שכן בלעדי שינוי כזה אין הבטחה ליציבות ארוכת טווח.

לא די בהשגת היעדים; יש להשיגם בזמן סביר ובעלות אסטרטגית נסבלת. מלחמה שמתארכת או מותירה לאויב אפשרות שיקום מהירה איננה ניצחון מוחלט, גם אם ההישג האופרטיבי מרשים.

אם יש לקח מרכזי מן המערכות האחרונות של ישראל ברצועה ובלבנון, הרי שהוא הצורך לתכנן ולנהל מלחמה לאור מצב הסיום המדיני הנדרש בסיומה. ללא הגדרה מוקדמת וברורה של ההישג המדיני המבוקש, גם הישגים צבאיים מרשימים עלולים להתברר כחלק ממעגל שחיקה מתמשך.

ניצחון מוחלט מול איראן עשוי להתקיים בשני דפוסים עיקריים: ניצחון מוחלט זמני – בר־קיימא לעשור ואף לשניים – וניצחון מוחלט ארוך טווח ובר־שימור.

הניצחון הזמני עשוי להתממש באמצעות השגת שלושת היעדים המרכזיים: סילוק אפקטיבי של היכולת הגרעינית הצבאית, הגבלה כבדה ומפוקחת של מערך הטילים הבליסטיים, וניתוק או החלשה משמעותית של רשת הפרוקסי האזורית. שילוב של מהלכים צבאיים מדויקים, לחץ כלכלי מתמשך ואיום צבאי אמין עשוי ליצור שינוי אסטרטגי עמוק – גם ללא התערבות פנימית מכרעת – להבטיח תקופה ממושכת של יציבות יחסית.

לעומת זאת, ניצחון ארוך טווח ובר־שימור מחייב נדבך נוסף: שינוי שלטוני או הנהגתי. ללא שינוי במבנה קבלת ההחלטות ובמחויבות האידאולוגית של המשטר, גם הישגים משמעותיים עלולים להתברר כזמניים בלבד. רק הנהגה חדשה, המחויבת להסכמות ומעוניינת במניעת שיקום היכולות הקודמות, יכולה להבטיח שמצב הסיום לא יהפוך לשלב ביניים לקראת סבב עימות נוסף.

מגבלות דיפלומטיית ספינות התותחים

המודל שנוסה עד כה – סנקציות חריפות בצירוף הצגת עוצמה צבאית וימית – הוא גלגול מודרני של דיפלומטיית ספינות התותחים: הפגנת כוח מתוך הנחה שהיריב יעדיף להימנע מעימות.

היסטורית, מודל זה הביא לכניעה בעיקר של מדינות חלשות וחסרות עומק אסטרטגי, כדוגמת סין במאה ה־19 במסגרת מלחמות האופיום. אולם מול מדינה אזורית מבוססת, בעלת אידאולוגיה מגובשת ומנגנון שלטוני יציב, הפגנת כוח בלבד איננה מבטיחה כניעה.

כאשר היריב איננו רואה בוויתור אפשרות לגיטימית – דיפלומטיית ספינות התותחים מאבדת את כוחה.

מגבלות ירי מנגד בלבד

גם אם תיפתח מערכה צבאית, אין די בירי מנגד לבדו. מתקפה אווירית – ימית – סייברית מדויקת יכולה לשלול יכולות ולגרום נזק כבד, אך בהיעדר חיבור לאיום רחב יותר – ולו בחלקו קרקעי – היא איננה מבטיחה שינוי אסטרטגי מכריע ומכניע, אלא אם הציבור האיראני ימלא את החסר באמצעות פעולה פנימית משמעותית שתערער את המשטר.

שום ניצחון אסטרטגי, למעט על יפן, לא הושג בירי מנגד בלבד. אפילו במלחמת קוסובו – המקרה היחיד שבו האויב הוכנע ללא כיבוש שטחיו – לא הייתה זו ההפצצה לבדה שהכריעה, אלא שילוב של עליונות מוחלטת, איום קרקעי מרומז ובידוד מדיני.

הלקח, כפי שההיסטוריה – ובכלל זה מערכות ישראל האחרונות – מוכיחה בבירור: ירי מנגד שאיננו מחובר למצב סיום קרקעי מוגדר איננו מכריע ובעיקר לא מכניע באופן שמאפשר למכריע להכתיב את תנאי הכניעה.

מסקנה

השאלה “מדוע הם לא נכנעו?” – והאכזבה המרומזת של הנשיא – מסמנות בבירור את קריסת ההנחה ההרתעתית, ואולי גם את הספק ביכולת להשיג ניצחון באמצעות ירי מנגד בלבד, מבלי להיקלע למלחמת שחיקה בלתי מוכרעת – כפי שניכר בזירת ישראל ובזירה האוקראינית – עזה, דרום לבנון ודונייצק מלמדות די והותר.

כאשר היריב איננו פועל לפי ההיגיון שאנו מייחסים לו, מנגנון ההרתעה מתרוקן מתוכנו. ברגע זה מתקרבת האפשרות שמה שמדינאי אמור לשנוא יותר מכל – יציאה למלחמה – יהפוך לאופציה ממשית, ואולי אף יחידה, למימוש האינטרסים הלאומיים.

ואם הוא נדרש לקבל החלטה זו כשהוא מודע ללקחי המלחמות האחרונות – שללא מהלך קרקעי משמעותי אין הכרעה, ללא הכרעה אין הכנעה, וללא הכנעה אין הסדר מדיני בר־שמירה – העול המוטל עליו נעשה כבד מנשוא.

ייתכן שהמלחמה טרם נפתחה לא רק מטעמי היערכות, אלא משום שהנשיא מבין היטב כי מרגע שתיפתח – היא לא תימדד בעוצמת המכות שתונחתנה, אלא במשכה, במחיריה לצבא האמריקני ולידידותיו באזור – ובראש ובראשונה במצב הסיום שיושג.

מצטייר אפוא שהדיון האמיתי איננו אם לתקוף, אלא כיצד להבטיח שסיום המערכה לא יהפוך להפוגה בלבד – אלא לניצחון אסטרטגי: זמני אם המשטר יישאר על כנו, מוחלט אם יוחלף.

פורסם באתר JDN, בתאריך 24 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בעוד שעוני הביטחון הקריטיים מתקתקִים בכל הזירות – מעזה ועד איראן – תושבי ישראל מוצאים עצמם יושבים על קוצים: חיים על סף עצבים, במצב של אי ודאות קיצונית, בציפייה מתוחה.

אנו מתנדנדים בין דיווחים על תקיפה צבאית מסיבית קרבה באיראן (והמתקפה האיראנית הצפויה על ישראל בעקבותיה) לבין דיווחים סותרים המרמזים על תמרונים דיפלומטיים נמהרים שמאפשרים שוב לאיראן לחמוק מן הדין.

אנו תוהים מי יגבר: האגו של נשיא ארה”ב טראמפ או האסכטולוגיה (-תורת אחרית הימים) של המנהיג העליון האיראני אייתוללה ח’אמנאי? נחישותו של טראמפ או ה”סומוד” של ח’אמנאי? כוח העל האמריקני או התחבולות הידועות של איראן?

אנו יושבים ומנסים לשער מה היקף הנזק שעורף ישראל ייאלץ לספוג במלחמת-קץ-המלחמות מול איראן, ומנסים להעריך איזו רמת התערבות אלוקית ניסית תידרש כדי להגן על ישראל כפי שקרה ביוני האחרון.

ובינתיים, אנו מנסים לקבוע תור לתספורת רק כדי לגלות שהספר גויס לשירות חירום במילואים של ההגנה האווירית. אנו מתכננים אירוע משפחתי יקר או כנס מקצועי מורכב, חצי-מצפים לביטולו ולפגיעה כספית ניכרת.

אנו מתכננים מסיבת פורים גדולה, אך יודעים שייתכן שנשתה יין לבד בממ”ד.

אנו מזמינים כרטיסי טיסה לחופשת פסח, או מזמינים מלון לחופשת קיץ, ואז רוכשים כל ביטוח ביטול אפשרי במחירים מופקעים, כי הכול הוא בספק – מוטל בסימן שאלה.

אנו נופלים אל בין השמשות. בהלכה זהו פרק הדמדומים שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, בין יום אחד למשנהו – זמן של הכרעה בלתי מוגדרת ומבלבלת, שבו הכול יכול להתהפך לכל כיוון.

אנו שוקעים במעין קטפלפסיה – מצב נפשי של קיפאון או שיתוק זמני. קשה לתפקד במידה של נינוחות באזור האפור הזה, במרחב הלימינלי הזה. זמן של סיוט.

בקיצור, אי-הוודאות האישית הנוכחי מטלטל. כולנו חשים, בעל כורחנו, שהגיעה השעה למהלכים החלטיים ונועזים.

תקופת העמימות הביטחונית והדיפלומטית הנוכחית טומנת בחובה גם סכנה אסטרטגית. אי-אפשר להאריך יתר על המידה את המצב המעורפל הזה. ההשתהות הרסנית.

מעבר לכך שאיראן מנצלת את הזמן כדי לקדם את תוכניות הגרעין והטילים שלה ולהיערך למתקפה, הסכנה המרכזית כאן היא התפוררות במישור הפוליטי. הארכת-יתר של תקופת ההמתנה עלולה להוביל לקריסה ביחסי ארה”ב-ישראל – בדיוק מה שהאויב מייחל לו.

כבר עתה ניכרים סימני התפוררות בוושינגטון. כוחות פרו-איראניים ובדלניים מפיצים שקרים על ה”אסון” שייגרם כביכול מפעולה צבאית אמריקנית נגד איראן. טאקר קרלסון: “אלפי אמריקנים כמעט בוודאות ייהרגו בבסיסים ברחבי המזרח התיכון”.

פרשנים מרושעים כמו תומס פרידמן מאשימים את ישראל בגרירת ארה”ב למלחמה – “יורקת בפניה של אמריקה” ו”משחקת בטראמפ כפתי וביהודי אמריקה כטיפשים”.

[על טומי פרידמן אפשר תמיד לסמוך שיצוץ ברגעים קריטיים כדי להשמיץ את ישראל ולחתור תחת יחסי ארה”ב-ישראל. השבוע פלט ממערת שנאת-נתניהו התהומית שלו האשמות כי ישראל “מאיימת על אינטרסים אמריקניים רחבים יותר במזרח התיכון ועל ביטחון היהודים ברחבי העולם” בשל גישתה “חסרת האחריות המוסרית”, “המונעת ממשיחיות” ו”הדומה לאפרטהייד” בנושא הפלסטיני, ובשל “השטויות” שלה בעניין איראן. הוא הצליח להשתמש בכינויי גנאי של ישראל – “אפרטהייד”, “מצורעת” ו”טיהור אתני” – שש פעמים בטור דעה אחד.]

כל אלה מכרסמים בכושר ההרתעה של אמריקה מול איראן ובמרחב התמרון של טראמפ.

מה שמותיר את האופציה הצבאית. הגיע הזמן לפעול. להשמיד את מוקדי הכוח הצבאי והדיכוי המהפכני של איראן. אולי לסייע לאיראנים להשתחרר מן האייתוללות, ולשחרר את הישראלים מן המתח, מן הישיבה על הקוצים.

פורסם באתר JDN, בתאריך 23 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לקראת סבב השיחות השני בין ארה"ב לאיראן שיתקיים היום (שלישי) בז'נבה, בתיווך עומאן, הודיע דובר משרד החוץ בטהראן , כי הדיונים יעסקו  "בהיבטים הטכניים, הכלכליים, הפוליטיים והמשפטיים של תיק הגרעין". הוא הבהיר כי הזכות להעשרה נתונה לאיראן במסגרת זכותה הלגיטימית לשימוש בגרעין למטרות שלום. באותה נשימה הזכיר כי המשלחת האיראנית  כוללת גם מומחים טכניים  וכי  הסוגיות הנוגעות לכמות החומר המועשר, רמת ההעשרה ומספר הצנטריפוגות שאיראן תורשה להחזיק – טרם סוכמו.  הפרטים הרבים שסיפק נועדו להעביר שני דגשים. הראשון: טהראן רצינית בהצהרותיה על נכונות להגיע לפשרה בסוגיות הגרעין. השני – איראן נכונה לדבר רק על כך ומצפה לתמורה נדיבה בהסרת הסנקציות נגדה.

בזמן שנושאת המטוסים ג'ראלד פורד תמשיך במסעה לקראת השלמת ההיערכות  הצבאית האמריקנית באזור, תנסה המשלחת האיראנית לקנות זמן נוסף באמצעות השליחים וויטקוף וקושנר.

האיראנים ינסו לקדם הסכמה על תכנית תלת שלבית שתכלול דילול זמני של אורניום מועשר ל-3.67%, החזרת פיקוח הדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית והעברת מאגרי האורניום המועשר למדינה שלישית –כנראה רוסיה.  כל זאת בתמורה להסרה נרחבת של הסנקציות נגדה.

התחייבויות להקלות משמעותיות בתחום הזה נחוצות לטהראן כאוויר לנשימה כדי למתן את ההפגנות נגד המשטר ולשרטט אופק של תקווה.

הצעה זו עדיין מרוחקת מהעמדה האמריקנית החותרת להקפאה מוחלטת של כל העשרה חדשה ומעבר לכך לפירוק תשתיות הגרעין – הציוד והאמצעים המאפשרים את ההעשרה, כדי למנוע לחלוטין את יכולתה של איראן לפרוץ בעתיד לגרעין .  אשר לתוכנית הטילים הבליסטיים – הדוברים האיראנים ממשיכים להדגיש כי זו אינה  עומדת לדיון. התביעות הפומביות בעניין הפעלת אירגוני הפרוקסי ודיכוי המפגינים, נדחקות לקרן זווית. 

בהתרסה כלפי האיום האמריקני החלו כוחות הים של משמרות המהפכה בתמרונים להבטחת "שליטה חכמה במצרי הורמוז".

התמרונים בנתיב הימי הצר שמהווה עורק אנרגיה מרכזי לכלכלה העולמית, כללו תרחישי יירוט של ספינות, פריסת כלי שיט מהירים, והפעלת כלי טיס בלתי מאוישים ונועדו להעביר מסר הרתעתי ברור לאמריקאים.

על כל פנים, הערכת המצב בטהראן כמו זו של מרבית המדינות המעורבות במשבר או עוקבות אחריו, מסתכמת בשלוש מילים: כל האפשרויות פתוחות.

על הנייר ארבעה תרחישים להמשך:  

הראשון – הגעה להסכם מקיף על כל הסוגיות: גרעין, תכנית הטילים, הפעלת אירגוני פרוקסי והפסקת-הדיכוי. זאת, בלי תאריך תפוגה , עם מנגנוני יישום ופיקוח אפקטיביים ותוך הכפפת מתן התמורות להתקדמות ביישום.  לכאורה, הסכם כזה עונה באופן מלא על כל הדרישות מאיראן. חולשתו העיקרית נעוצה בכך שהוא משאיר על כנו  את המשטר האיראני ואפילו מחזק את הלגיטימיות שלו בזירה הבינלאומיתי הסכם כזה הוא כתב כניעה איראני ולכן, סיכויו קלושים.

התרחיש השני –הסכם חלקי בסוגיות הגרעין בלבד. מבחינתה של ישראל, זהו התרחיש הרע מכולם.  הסכם כזה לא רק יספק חבל הצלה למשטר וישחרר לו כספים שיחזקו אותו, אלא ישאיר ברשותו יכולות התקפיות אסטרטגיות שבאמצעותן יוכל לאיים על היציבות ולחזור למגרש בתום כהונת טראמפ כשהוא חזק ומבוסס יותר.

התרחיש השלישי – סיום המגעים באי הסכמה ומימוש האיום הצבאי של טראמפ, מתוך כוונה להביא את המשטר לקריסה או לכניעה. כדי להשיג זאת יידרש הצבא האמריקני לפגוע קשות במרכזי הכובד החיוניים של המשטר האיראני בנוסף לנכסים הקשורים לתכניות הגרעין והטילים.

התרחיש הרביעי – סיום המגעים ללא הסכם אך גם ללא מלחמה. הסנקציות הכלכליות שהובילו לגל המחאות – יימשכו ואולי אפילו יוחרפו ובהיעדר פתרון למצוקה  – הן יניעו מחדש את ההפגנות ויערערו את המשטר. הטיפול בטילים ובספיחי תכנית הגרעין יחייב פעולות צבאיות מצד ישראל ו/או ארה"ב שתצטרך גם לפרוע את הבטחת טראמפ על העזרה למפגינים.

בנקודת הזמן הנוכחית, הנשיא טראמפ ממשיך להעדיף את הפתרון הדיפלומטי. המגעים מסייעים לבסס לגיטימציה לפעולה צבאית. תיגבור הכוחות מעצים את האיום ומבסס את אמינותו. בה בעת הוא גם מכשיר את האופציה הצבאית, לרגע שבו יוחלט על כך.

ישראל נדרשת להיערך לכל האפשרויות. עליה לדבוק בדרישותיה להציב דד-ליין למגעים עם טהראן  להגביל את יכולות הטילים הבליסטיים של איראן, ולהיערך למצב שבו היא תצטרך לפעול בעצמה להשגת מטרה זו, בתאום  עם האמריקנים אם לא בשותפות עימם.  במקביל לכך נכון להגביר את המאמץ לקיזוז יכולות חיזבאללה ולהעצים את הפגיעה בחמאס ברצועת עזה. כל הזירות עדיין פתוחות. גם מצדה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 17 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.