איראן מנסה לפרוץ את המבוי הסתום – ומסתכנת בהידרדרות מהירה

פורסם במקור ראשון, בתאריך 4 במאי, 2026.

האירועים בשעות האחרונות באזור המפרץ הפרסי התגלגלו במהירות: מההכרזה האמריקנית על ליווי ספינות ועד לשיגור הטילים והכטב"מים על מדינות המפרץ לא חלפה יממה, ונראה שאנחנו אולי עומדים בפתחו של חידוש העימות. התקווה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפתור את המשבר במשא ומתן אולי נגוזה.

האם ההחלטה של טראמפ לעצור את הלחימה ולתת הזדמנות למשא ומתן עם איראן הייתה טובה ונכונה? מזווית המבט שלנו קשה לדעת בדיוק מה היו השיקולים של הנשיא להכרזה על הפסקת האש, אבל בלי ספק היו לכך כמה יתרונות.

ההפוגה במלחמה אפשרה לאמריקנים לחדש מלאים, שלנו כציבור שצופה מהצד אין די ידע מה היה מצבם ואם הם היו ריקים או מלאים. היא גם הניחה לו במידה רבה להפחית את התנודתיות בשוק הנפט, ולא לאפשר למחירים לזנק לגבהים של 200 דולר לחבית, כמו שהאיראנים איימו. היא כנראה ענתה על צרכים מבית, וגם סיפקה לו הזדמנות להיענות לבקשות של כמה מבנות בריתו באזור, ובהן טורקיה, למשל, שרצו את תום המלחמה.

הזמן שחלף גם בוודאי נוצל בידי מדינות אחרות באזור, כגון האמירויות וסעודיה, לתקן נזקים ולחזק את ההגנות. האמירויות, למשל, הצליחו ליירט שלושה טילי שיוט שנורו לעברה בידי איראן. כך עשו גם האמריקנים: הרכבת האווירית של תחמושת וציוד לאזור בשבועות האחרונים הבהירה עד כמה הצבא האמריקני ניצל את הפסקת האש כדי להתארגן מחדש.

יתרה מכך, סבירות גבוהה מאוד שבתום יותר מחודש של מלחמה, בנק המטרות של ישראל וארה"ב התרוקן כמעט לגמרי. הזמן שחלף אפשר לנו לצבור מודיעין ומטרות חדשות, לרענן את ההיכרות עם המטרות הקודמות, להגביר את המעקב אחרי בכירים איראנים שנרצה לחסל ועוד.

כמובן, אפשרות המצור שטראמפ מפעיל על האיראנים יעילה במיוחד, מה שמעניק לו כמה זמן שרק ירצה בשלב הנוכחי כל עוד האש לא מתחדשת. נכון שטהרן מומחית בהתפתלויות, והיא מנסה לסחוט כמה שיותר את המיץ מהלימון של הכלכלה ההרוסה שלה ולהחזיק מעמד, אבל במדדים אובייקטיבים המצב שלה הולך ומידרדר, מתקרב לסף מסוכן שבו לא בטוח עד כמה כמדינה היא תוכל לספק חלק מהשירותים הבסיסיים. העובדה שאין אינטרנט באיראן כבר יותר מחודשיים היא קדימון לזה. טראמפ, לכן, יכול היה להמשיך במצור ככל שירצה – או לפחות עד שאיראן תשבור את הכלים.

מצד שני, ברור שגם איראן ניצלה את ההפוגה כדי להתארגן, לתקן נזקים, לבנות עוד נשקים, לחפור מחדש את מנהרות השיגור של הטילים ועוד. אסור לנו לעולם לזלזל באיראנים, והם התכוננו לשלב הזה, אולי ביקשו אפילו להפתיע את כולם באמצעות הירי הנוכחי.

יהיו אשר יהיו הסיבות להפסקת האש, אפילו במצב הנוכחי ייתכן שלשני הצדדים יש אינטרס להימנע מחידוש כולל של המערכה. עם זאת, הגאווה האיראנית וחוסר הנכונות לוותר על הכבוד שלהם היו אלה שהובילו אותם מראש לשלב הזה. לולא היה כך המצב, אם לא היו תוקפים באפריל 2024 בישראל ומאז לא עוצרים בכל התחנות האפשריות שהיו להן בדרך, כנראה עלי ח'מינאי עוד היה בין החיים.

כשמצרפים את זה לפערים הענקיים בין הצדדים במשא ומתן, שבאים לידי ביטוי בכך שהאיראנים לא נסוגים כמעט בשום דבר בהצעות שלהם לאמריקנים, קשה מאוד לראות מצב שבו יהיה הסכם – אלא אם אחד הצדדים ייכנע, וזה לא תסריט סביר. האגו של טראמפ, כך נראה, לא פחות גדול מזה של איראן, מה שמשחק לטובתנו בהקשר הזה. לפיכך נכנסו הצדדים למבוי סתום, והאמצעים שנקט טראמפ כדי ללחוץ על האיראנים הביאו אותם לסף.

איראן נשברה ראשונה

מה צפוי הלאה? ישראל לכאורה אינה חלק מההצגה, למרות שהיא לקחה חלק מרכזי במתקפות, והגיוני שתעשה זאת בהמשך. היא כנראה גם תספוג חלק ניכר מהאש. סביר להניח שמאחורי הקלעים היא מדברת עם ארה"ב ומתאמת עמדות, אך כלפי חוץ זהו עימות שמתנהל בשלב הזה ישירות בין ארה"ב לאיראן – או לפחות עד שהמטוסים שלנו יהיו באוויר.

ארה"ב ואיראן שיחקו בשבועות האחרונים במשחק המסוכן "ציק'ן", בניסיון לגלגל את הכדור למגרש של הצד השני ולראות אם מי מהם יישבר במשא ומתן או בשדה הקרב. במובן הזה, ההכרזה של טראמפ ביום ראשון על המיזם לליווי הספינות "שתקועות" במפרץ העבירה את היוזמה לידי האיראנים, והתגובה שלהם הייתה המתקפה על הספינות האמריקניות ועל מדינות האזור.

סיכוי גבוה ששיגור הטילים על מדינות המפרץ, אם לא נעשה כתגובה לאיזושהי פעולה של האמירויות שאיננו יודעים את טיבה, הוא ביטוי לכך שהלחץ שבר את האיראנים. טהרן אומנם לא רוצה לחזור למלחמה, אבל היא נמצאת כעת במבוי סתום שהיא אינה יכולה לפרוץ. הנזק שספגה היה כבד, אבל גם המשך המצור מזיק לה, והיא מעוניינת להסיר אותו מבלי שתצטרך לוותר על דברים משמעותיים כגון הגרעין – מקור גאווה לאומי שהיא השקיעה בו הרבה מאוד כסף וגם דם של מדענים ומנהיגים. היא אף לא יכולה להיראות כמי שוויתרה לאמריקנים, שכן הכבוד של המשטר הוא אחד הדברים האחרונים שעוד תומך ביציבותו מול העם.

ברור שהמצור של ארה"ב גבה מחיר כבד מאיראן, וההתעסקות בספינה בודדה או אפילו כמה מהן שהצליחו להתחמק ממנו מפספסת את התמונה הגדולה: איראן לא מצליחה לייצא נפט כמעט בכלל. מקורותיה הפיננסיים מתייבשים, מכלי האחסון שלה מתמלאים עד הסוף, ובקרוב היא תצטרך לעצור את ההפקה – אחרי שכבר האיטה אותה בימים האחרונים. הלחץ שהיא חשה כבד מאוד.

לכן יכול להיות שלמרות המחירים הצפויים, היא מבקשת ליזום את חידוש העימות, מתוך מחשבה שאולי הלחץ שמצידה תפעיל על האמריקנים, על מדינות האזור ועל השוק העולמי יאפשר לה עמדת יתרון במשא ומתן מחודש, מה שייאלץ את טראמפ להיכנע. איראן הרי אינה סבורה שהיא יכולה לנצח את העימות הזה מבחינה צבאית. לכל היותר היא יכולה לקוות לגרום כמה שיותר נזק לארה"ב, לישראל ולבנות בריתן באזור – ושוב, מתוך רצון להפעיל לחץ ולהגיע לשולחן הדיונים בעמדה משופרת. כרגע כל מה שהיא רוצה זה לשרוד כמשטר, ומהלך של הסלמה עשוי לפיכך בתנאים מסוימים להיראות לה כדאי.

יתרה מכך, אם האמריקנים אכן הצליחו לסייע לאוניות לצאת מהמצרים ולפרוץ את הסגר האיראני, הרי שהם נטרלו לחלוטין את אחד ממנופי הלחץ של טהרן, ובה בעת ממשיכים לנצל אותו נגדה. זה לא רק כואב לאיראנים, זה גם משפיל אותם. העובדה שעל הדרך האמריקנים ממשיכים להטביע סירות של איראן רק זורה מלח על הפצעים.

ובכל זאת, גם כעת, יש להדגיש, טהרן לא בהכרח חייבת לחדש את האש במלוא עוזה, אלא רק להתחיל להפעיל את הלחץ ולהבהיר לאמריקנים את רצינותה. זהו קו דק שיש להלך בו, ואולי זה היה פשר הירי על איחוד האמירויות ועומאן: לא לפגוע בבסיסים אמריקניים או בישראל, אבל כן לבצע ירי על בנות בריתה. מדוע? משום שירי על הבסיסים או עלינו משמעותו כמעט בוודאות שצה"ל וצבא ארה"ב יחזרו לתקוף באיראן מהאוויר, ואילו ירי ישיר על האמירויות או עומאן יכול להיתפס אולי כמשהו "נסבל" יותר. האם זה יעבוד? לא בטוח. ייתכן שישראל וארה"ב רק חיכו לתירוץ כזה, וכעת הן יחדשו את האש מצידן.

אגב, הסלמה ממילא יכולה לקרות בשלב הנוכחי גם לגמרי במקרה, כתוצאה של מיס-קלקולציה, אם כוחות אמריקניים נכנסים כעת לאזור המים האיראניים באופן מוגבר. עדות לכך נראתה בתקרית הירי ושיגור הטילים על ספינות אמריקניות במצרים. יש פוטנציאל הסלמה חמור לתקריות כאלה, אפילו במצב ששיגור הטילים לעבר האמירויות ועומאן "יעבור" מבלי שתחודש המלחמה.

הפור כנראה נפל

בצד השני, טראמפ ניצב בפני דילמה: חידוש המתקפות עשוי לעלות לו במחיר כלכלי, פנימי ובינלאומי, ומנגד הוא מבין היטב שסוגיית הגרעין טרם נפתרה. הוא חישק את עצמו כשהתחייב שישיג כך או כך פתרון לה, וזה טרם קרה במשא ומתן – מה שמותיר רק את האפשרות הכוחנית יותר.

הוא יכול אולי לתקוף את מצבורי האורניום מהאוויר, אבל גם בכך יש סיכונים, ומכל מקום זה בוודאי יביא לחידוש של המלחמה האזורית. תקיפות מהאוויר יישמרו כנראה ליעדים אחרים, כמו המשך הנזק לממשל עצמו, חיסול ראשיו או פגיעה בנכסים כלכליים ביעדים אחרים של תוכנית הגרעין.

אלא שלאמריקנים שמורה גם האפשרות, אפילו בשלב הזה, לבצע פעולות שנחשבות "מתחת לרדאר" או מתחת לסף של הסלמה. המשך המצור על מצרי הורמוז, פינוי המוקשים או עיצומים הן פעולות כאלה. ייתכן שטראמפ עשוי לחשוב, למשל, שפעולות של כוחות מיוחדים באיראן לפינוי האורניום המועשר, למשל, יכולות להיתפס באור כזה. הן גם יכולות להיעשות במקביל לתקיפות מהאוויר.

אבל בשלב הנוכחי, כאשר האיראנים שברו את הכלים, פעולות שקטות כבר כנראה לא יהיו על הפרק. אם טראמפ לא יגיב על המתקפה בקול גדול, בנות הברית שלו ייראו אותו בחולשתו. העולם כולו גם יצפה בו רק מאיים ולא פועל. גם אם זה ייקח עוד יום-יומיים, אם טראמפ לא יגבה מחיר כבד מאיראן – הוא ייראה לא טוב. זה עשוי להשפיע עליו אפילו בזירה הפוליטית.

כל זה מוביל לסברה שכנראה הפור נפל. טראמפ ייאלץ להיכנס לפעולה, והוא יודע שזו תחילתה של דרך שקשה לצפות את סופה. מראש זו הייתה הסכנה הגדולה של המצור שהפעיל, אך ניתן לקוות שהאמריקנים מגיעים למצב הזה מוכנים יותר, עם מלאים מחודשים ומטרות ברורות. ישראל כנראה תשמח להצטרף למתקפות על מתקני נפט איראנים ועל מנהיגיה, להעמיק את השבר בטהרן, ולגבות ממנה מחיר שירחיק עוד יותר את האפשרות של שיקומה.

כמו בפעם הקודמת, גם הסבב שצפוי כעת – אם אכן יקרה – יהיה לא קל. סביר להניח שיהיה ירי נרחב ומסוכן של טילים על ישראל, ששוחק את המוטיבציה ומצב הרוח, ועשוי להסב נזק חמור. עלינו לשמוע להוראות פיקוד העורף, להפגין חוסן ולזכור: אנו מטפלים באיום שהיה עשוי להיות גרוע הרבה יותר אם היינו מניחים לו לגדול עוד. זה הזמן להכות בו, ואפשר לקוות שכך נצליח לטפל בו אחת ולתמיד או להרחיק אותו מאיתנו לעוד שנים רבות.

לבסוף, חשוב להדגיש: גם אם הפור נפל במובן של תקיפה ישראלית-אמריקנית קרובה, יכול להיות ששני הצדדים ישמרו על ריסון, מתוך ניסיון לבצע משהו מינורי יותר ולמנף את הסבב הקטן הזה להמשך המשא ומתן. לפחות הדברים נכונים ביחס לאיראן וארה"ב, גם אם לא לישראל. אלא שדינמיקה של הסלמה היא דבר מסוכן, לפעמים חסר שליטה, ולא בטוח שוושינגטון וטהרן יצליחו לעצור את עצמן. ימים של הכרעה לפנינו, אז שיהיה לכולנו בהצלחה.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




הקלף שאיראן מחזיקה הוא תסריט האימה של מדינות המפרץ

מאחורי ההצהרות האופטימיות שהנשיא טראמפ זורק מעת לעת על כך שהמגעים בין ארה"ב לאיראן מתקדמים היטב, והסכם טוב נמצא ממש מעבר לפינה, ההתפתחויות האחרונות באזור מספרות סיפור מעט אחר, שהצליח לבלבל את מיטב המומחים.

לנוכח מאמצים איראניים לשבור את המצור בהורמוז וכן ביטול הסבב הנוסף של שיחות באסלאמבאד ברגע האחרון, טראמפ הכריז כי הפסקת האש תוארך על מנת לאפשר לאיראן לגבש הצעה ראויה, כאשר ארה"ב ממשיכה במצור.

בין הסכם לתקיפה: טראמפ קונה זמן?

ע"פ רשת פוקס ניוז, הנשיא טראמפ האריך את הפסקת האש ב 3-5 ימים. זהו פחות או יותר הזמן שיקח לנושאת המטוסים האמריקאית ג'ורג' בוש, להגיע למזה"ת ולהצטרף לשתיים המוצבות כבר באזור, מה שמעלה את השאלה האם הנשיא טראמפ קונה זמן להיערכות צבאית לקראת חידוש תקיפות, או שמדובר במנוף לחץ בלבד שנועד לאלץ את איראן לקבל את הדרישות האמריקאיות – בדגש על הגרעין.

נדמה כי אנחנו נמצאים בצומת קריטית שבה הגעה להסכם וחידוש הלחימה הם שניהם תרחישים סבירים. מחד, עושה רושם כי שני הצדדים ירצו להימנע מהסלמה. נראה כי בטהרן הולכת ומתחזקת ההבנה כי לצד ההיצמדות לקווים אדומים, נבון יהיה מצידה למקד את מאמציה בהשגת הסכם שיאפשר את התאוששות המשטר ושיקומו, בדגש על הסרת סנקציות והפשרת משאבים כלכליים באופן מיידי. ההבנה היא שכל עוד המצור האמריקאי נמשך, הנזק הכלכלי רק הולך וגדל, כך שהזמן פועל לרעתם, וייתכן כי אין מנוס מוויתורים שקודם לכן לא באו בחשבון.

בהקשר זה, התזזיתיות במשא ומתן עשויה לרמוז על כך שבאיראן אין אחידות דעים לגבי מהן אותן פשרות ריאליות מול וושינגטון.

המחנה המתון עמו מזוהה הנשיא פזשכיאן שאינו כלול בצוות המשלחת, ושר החוץ עראקצ'י שמעורב בשיחות, מבטא קו פשרני יחסית. זאת, מתוך הבנה שהמשבר החברתי-כלכלי באיראן ההולך ומעמיק הוא פצצה מתקתקת, וללא סיום של המלחמה, גם במחיר וויתורים כואבים, המשטר האיראני עלול לקרוס לחלוטין.

"לא השמדנו את ישראל – רק שרדנו"

מנגד, מי שנותנים את הטון אלו משמרות המהפכה בראשות וחידי, והם דואגים להבהיר פומבית כי לא יסוגו. גם אחראי צוות המו"מ, ששימש בעבר כמפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה, וכיום מכהן כיו"ר הפרלמנט של הרפובליקה האסלאמית, מוחמד באקר קאליבאף, ידוע בגישתו הניצית.

מעניין לציין עם זאת, כי אותו קאליבאף הודה בפומבי רק לפני ימים אחדים כי "לא השמדנו את ישראל – רק שרדנו" וכי יש להכיר בנחיתות הצבאית מול ארה"ב וישראל. באותו נאום קרא לנצל את חלון ההזדמנויות לחתימה על הסכם מעמדת כוח – גם אם אין מדובר בניצחון מוחלט – בטרם תיחלש איראן באופן משמעותי יותר. ייתכן כי אמירתו של טראמפ בדבר פיצול בהנהגה, שאולי נועדה לזרוע בלבול במקביל ההחלטות באיראן, משקפת קרע קיים.

גם בוושינגטון ניכרים מאמצים ממשיים להגיע להסכם, כאשר ברקע, אחוזי התמיכה הכללית במלחמה נמוכים מאוד ( בניגוד לתמיכה הגבוהה והיציבה בבייס), לצד השלכות כלכליות שמורגשות היטב בכיס של הצרכן האמריקאי. בהקשר זה, ניתן לפרש את הסעיפים המעט מרוככים של מתווה אפשרי לסיום המלחמה שפורסמו על ידי עמית סגל לקראת סבב השיחות שבוטל, כנסיגה מסוימת מהעמדה הראשונית של ארה"ב:

סעיפים אלו כוללים את הפסקת העשרת האורניום ל-15 שנה; המרת האורניום לדלק; פיקוח מלא על אתרי הגרעין; פתיחת מצר הורמוז; סיום המלחמה והסגת הכוחות האמריקניים והסרת הסנקציות הכלכליות. ככל שמדובר במאמץ אמריקני כנה להתקדם להסכם, יש בכך להדאיג את ישראל. תקופת ההגבלה קוצרה מ-20 ל-15 שנה, ובוודאי מהווה צעד אחורה ביחס להצהרות קודמות של טראמפ כי "לא יהיה להם נשק גרעיני לעולם". בנוסף, סוגיית הטילים הבליסטיים בולטת בחסרונה.

מאידך, מוקדם מדי להספיד את חידוש הלחימה. לפי דיווחים, טראמפ ממשיך להזרים כוחות ואמל"ח לאזור, נוסף על היחידות המיוחדות שנשלחו, המסוגלות לבצע פשיטות כמו למשל על האי חארג'.

אף כי טראמפ יוכל לעת עתה להסתפק באסטרטגיה של חנק כלכלי, שהיא לעצמה זרז להחלשה משמעותית של המשטר, וזאת מבלי להיגרר למערכה קינטית – המשך מעשי תוקפנות של איראן כדוגמת ירי לעבר ספינות בהורמוז, עשויים להביא להתלקחות אזורית נרחבת, כזו שתערב שחקניות נוספות, אולי גם ישראל.

אם איראן תמתח את הקו יותר מדי, ייתכן שלטראמפ לא תהיה ברירה אלא לבצע תקיפות, גם אם נקודתיות, כנגד תשתיות אנרגיה ותשתיות אזרחיות נוספות כפי שאיים. גם באיראן מבינים את השבריריות של המגעים ואת פוטנציאל ההסלמה הגבוה, וסביר כי הם פועלים לחילוץ מלאי הטילים שנפגעו בתקיפות ולחידוש הגישה למשגרים בצד הכנות נוספות.

ומה עם החות'ים?

ימים ספורים לפני סבב השיחות הראשון בין ארה"ב לאיראן באסלמאבאד, בריאיון שנתן ל-CNN ב-6 באפריל, בכיר החות'ים מוחמד עלי אל-חות'י מסר כי הארגון ימשיך לכבד את הפסקת האש עם ארה"ב ולא יחדש את התקיפות בים סוף או נגד יעדים אמריקניים אם ארה"ב תנהג באופן דומה. יש לשער כי תזמון ההודעה איננו מקרי.

ואילו בשבת דווח כי שר ההגנה החות׳י מוחמד אל-עטפי הצהיר: "הכוחות המזוינים של תימן נמצאים בכוננות גבוהה להתמודדות עם כל תוקפנות נגד העם התימני". אל-עטפי טען כי הלחימה המחישה את "אחדות הזירות" וחשפה את "חולשתן ושבריריותם של הבסיסים האמריקאיים באזור״.

עד כה המעורבות החות'ית במלחמה נותרה ברף הנמוך, עם שיגורים של טילים בודדים לעבר שטח ישראל. ייתכן כי טהרן ממתינה לראות אם במסגרת שיחות, ככל שיחודשו, ארה"ב תיאות להסיר את המצור הימי – מצור המשית עליה נזקים כלכליים כבדים.

אם לאו, באיראן עשויים להחליט לשלוף את הקלף החות'י ככלי להפעלת לחץ נוסף על הסחר הבינלאומי על ידי סגירת מצרי באב אל מנדב, עורק קריטי לתעבורה של אנרגיה וסחורות, אשר היקפה כבר ירד דרמטית מאז מתקפות החות'ים במהלך "חרבות ברזל".

המורדים התימנים עשויים לתקוף ישירות את נמל ינבו הסעודי, נקודת היציאה של צינור הנפט עוקף הורמוז לים האדום, לשבש את חופש השיט על ידי חידוש המתקפות נגד ספינות ואף לתקוף תשתיות ייצור אנרגיה רגישות באופן שישבית לחלוטין את הייצור – תסריט האימה של מדינות המפרץ.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




12 שנים של שיקום – אם בכלל: מה הסיכוי שהכלכלה האיראנית תקרוס?

תריסר שנים לפחות – זה פרק הזמן שיידרש לשיקום איראן בתום המלחמה לפי הערכות הבנק המרכזי במדינה, שנשלחו באחרונה לנשיא מסעוד פזשכיאן ופורסמו באתר האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל". תחשבו מה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו במשך 12 שנה, ואז תפנימו שזו כמות הזמן שייקח לטהרן לתקן את נזקי המערכה.

דמיינו גם מה עבר לפזשכיאן בראש כשראה את ההערכה הזאת, ואז אולי תוכלו להבין מדוע במסגרת מאבקי הכוחות הפנימיים עם משמרות המהפכה על מוסרות השלטון בטהרן ועל גורל המשא ומתן עם האמריקנים הוא הזהיר שחייבים להגיע להסכם עם ארה"ב, שכן אחרת "כלכלת איראן עלולה להתמוטט לחלוטין" תוך שבועות אחדים. רק כדי לסבר את האוזן למה שעומד מאחורי האזהרה שלו: הפגיעה באמצעי הייצור במלחמה, העריכו מומחים, עשויה להזניק את האינפלציה באיראן תוך זמן קצר אפילו ל-180 אחוזים.

עדויות מהשטח תומכות בתמונה השחורה שכרגע שוררת באיראן: תושבים מספרים על מערכת בנקאות שלא עובדת, על כך שהכספומטים ריקים או לא בשימוש. השבתת האינטרנט והתמשכות המלחמה גרמו לגל פיטורין נרחב, היעדר הכנסות וייאוש אצל רבים. "מאז ינואר (המהומות נגד השלטון ודיכויין – א"ק) אני עובד פחות שעות, וב-25 במרץ פוטרתי רשמית", אמר בכאב אחד התושבים. עובד פרילנס ביכה את מר גורלו וציין שהכנסתו ירדה לאפס, וכי אינו יודע כיצד יוכל לחיות אם המלחמה עוד תימשך והאינטרנט יוסיף להיות מנותק.

פוריה אסטרקי, שדיבר עם "הניו-יורק טיימס", סיפר כי לא יכול היה לשלם לפועלים שלו כי ההמחאות לא מכובדות בבנקים, והפיחות בהכנסות גורם לו לפגר בשכר הדירה. הוא ועובדיו דנו באפשרות לסגור את החברה, וכולם יחד הזילו דמעות. ספר, מוזיקאי בן 19 שפרסם את עבודתו בחו"ל, אמר שללא אינטרנט הוא לא יכול להרוויח כסף – ואין לו מושג איך יתפרנס בעתיד, כל עוד המצב לא משתנה.

אזרחי איראן נפגעו קשות במלחמה הזאת, אך גם לפניה הם התמודדו עם מציאות לא פשוטה. העיצומים חונקים את הכלכלה האיראנית, ואם ההנהגה בטהרן לא תתחייב לשנות את דרכיה וכך להביא להקלה במשטר הענישה עליה – גם ברפובליקה האסלאמית עצמה יש רבים שחוששים מקריסת השוק המקומי. לכל הפחות, אומרים מומחים, גם אם תצליח איראן לשרוד כמדינה איכשהו מבלי שיוסרו עליה העיצומים, היא תיאלץ להתמודד עם קשיים מבניים עמוקים ועם לחץ ציבורי הולך וגדל על ההנהגה. אולי חלק מהשירותים שהיא מעניקה לציבור יפסיקו לתפקד.

אחרים לא מסכימים עם הטענה הזאת. הכלכלה האיראנית הסתגלה במשך שנות העיצומים הרבות, ולדעת לא מעט מומחים היא מסוגלת לשרוד פגיעות רבות ולהתאים את עצמה כמעט לכל מצב. הם מזהירים מפני שאננות, וטוענים כי ייתכן שארה"ב וישראל נכנסו למלחמה הזאת בטוחות מדי בעצמן, אחרי שסברו שיצליחו להפיל את המשטר בקלות – וכי מי שלקח כהנחת יסוד את האפשרות לפגוע בהנהגה ולמוטט אותה רק באמצעות לחץ כלכלי פשוט טועה.

אולי כדי להבין את המצב יותר לעומק, צריך להסתכל על נתוני המשק ברפובליקה האסלאמית. לא מדובר במשימה פשוטה, שכן זו מדינה לא שקופה לחלוטין, שסובלת משחיתות, מניהול לא תקין, מהסתרות מכוונות ועוד. אין דיווחים רשמיים על היקף הנזק במלחמה, ומאז שפרצה גם אין נתונים כלכליים שמדווחים בשקיפות לציבור. מידע רב שמפורסם לציבור מקורו בהערכות, חלקו כולל טווחים די גדולים, ומעט מאוד מסתמך על פרסומים רשמיים של הממשלה בטהרן.

ובכל זאת, אם נחבר את הדברים שידועים לנו על איראן מלפני המלחמה, ונוסיף לכך כמה הערכות ודיווחים, נוכל אולי לקבל תמונה כללית של המצב הנוכחי במדינה.

2 מיליון מובטלים

הבעיות המבניות בכלכלה האיראנית החלו הרבה לפני המלחמה הנוכחית, ואפילו עוד בטרם יצאו המטוסים לדרכם למבצע "עם כלביא" ביוני שעבר. הרפובליקה האסלאמית סבלה ממשבר במשק האנרגיה, ונאלצה לבצע הפסקות חשמל יזומות עוד ב-2024. תרופות רבות, כולל תחליפים גנריים מייצור מקומי, נעדרו מהמדפים, ובצורת ארוכה ייבשה את רוב מאגרי המים.

ברמה האנושית גם היו פגעים רבים: תופעה של "בריחת מוחות" גזלה מאיראן את בני הדור הצעיר המבריקים, וממילא האוכלוסייה הלכה והזדקנה, וגם הילודה צנחה בחדות. תופעה של התחלנות פשטה בערים רבות ברפובליקה האסלאמית, מה שהעמיק את הפער בין ההנהגה לציבור. העוני הגובר והעלייה ביוקר המחייה רק החמירו את המצב.

נתונים כלכליים עגומים עוד מלפני המלחמה משקפים את גודל המשבר: האינפלציה המשתוללת הגיעה לכ-50 אחוזים בדצמבר, ועד סוף פברואר, ערב "שאגת הארי", היא טיפסה מעל 70 אחוזים. ביחס למוצרי מזון בסיסיים כגון בשר, חלב, שמן, אורז, פירות וירקות האינפלציה עלתה על 110 אחוזים. גם מחירי התרופות השתוללו. ערך הריאל צנח בכ-50 אחוזים בין יוני לפברואר, והבנק המרכזי נאלץ להכניס למחזור שטרות חדשים בערכים גבוהים, של 5 ו-10 מיליון ריאל.

ואז הגיעה המלחמה. קשה להעריך באופן מדויק עדיין את היקף הפגיעה באיראן מההפצצות המשולבות של ישראל וארה"ב, אבל דובר הממשלה ציין כי הנזק מגיע לפחות ל-270 מיליארד דולר – כ-57 מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של איראן, פי שבעה מהכנסות הנפט הרשמיות שלה בשנה ופי שלושה מכלל התקציב השנתי שלה. בניו-יורק טיימס נטען מפי גורמים מקומיים, שלא הורשו להתראיין בגלוי, כי הנזק גדול אף יותר, ועשוי להגיע לטריליון דולר. ברור שיידרשו שנים לשקם את המדינה, וכל חודש נוסף של הלחימה עשוי להסיג את הכלכלה עוד כמה שנים לאחור.

המספרים הללו מגלמים רק את הנזק הישיר של המלחמה. השבתת האינטרנט, למשל, תורמת מאוד אף היא להחרפת המצב. לפי ההערכות, כ-10 מיליון בני אדם תלויים ישירות בעבודתם באינטרנט, ומיליוני אזרחים איראנים עשויים לחוות צניחה משמעותית בהכנסותיהם או אבטלה של ממש כאשר הקשר לעולם החיצוני מנותק. דוגמה קטנה לכך היא המסחר במטבעות דיגיטליים, שמהווה – גם כאן, לפי הערכות לא רשמיות – כ-5-6 אחוזים מהתמ"ג של איראן. ניתוק האינטרנט חסם מיליוני יזמים מאמצעי תשלום, לקוחות ושווקים.

גם עסקים מקומיים שלא תלויים באינטרנט הושבתו. המלחמה גרמה לחנויות רבות לסגור את שעריהן, וקמעונאים רבים לא התפרנסו כלל מאז סוף פברואר. הבזאר הגדול בטהרן, שבו גם פרצו חלק מהמחאות בינואר, נותר למשל סגור כל תקופת המלחמה. כלכלן איראני העריך כי כ-12 מיליון משרות באיראן – כ-50 אחוז מכוח העבודה במדינה – מצויות בסכנת פיטורין או קיצוצים. לדבריו, רק הפגיעה בתעשיות הפטרוכימיות ומפעלי הפלדה פגעה במקור ההכנסה של יותר מ-6 מיליון איש.

כבר כעת, ההערכות הממשלתיות הן כי בין מיליון ל-2 מיליון תושבים איבדו את עבודתם. תנו למספר הזה לשקוע: 2 מיליון איש במדינה של כ-100 מיליון בני אדם, אפילו פחות, הם 2 אחוזים מהאוכלוסייה. תחשבו שתוך חודש האבטלה בישראל הייתה גדלה ב-2 אחוזים ויותר.

אין נתונים רשמיים על ערך המטבע האיראני מאז פברואר, אולם "האקונומיסט" דיווח כי בשוק השחור הוא ירד ב-8 אחוזים אל מול הדולר. מחירי הסחורות באיראן, לפי נתוני הבנק המרכזי, עלו ב-6 אחוזים לפחות – אך החשד הוא שמדובר בריכוך משמעותי של חומרת המצב, וכי חלק מהסחורות, בייחוד מוצרי מזון, עלו בעשרות אחוזים לפחות.

רק בנזקים הללו די כדי לפצוע אנושות את כלכלתה של כל מדינה. אולם בכך לא תם הסיפור: הפגיעה בתעשיות האיראניות לא רק תדרוש שיקום שלהן בתום המלחמה, אלא כבר כיום היא גובה מחיר מהרפובליקה האסלאמית בשל גריעת הרווחים שהן הביאו לה קודם לכן. התעשיות הפטרוכימיות, שהן מקור ההכנסה השני באיראן אחרי הנפט, הניבו לטהרן כ-18 מיליארד דולר בשנת 2023. הן הושבתו לחלוטין בתקיפות. תעשיית הפלדה, השלישית בגודלה במדינה, הכניסה 7 מיליארד דולר. כלומר, רק הנזק לתעשיות האלה מונע מאיראן להרוויח 25 מיליארד דולר בשנה, יותר מרבע מתקציב המדינה.

אם הדיונים עם האמריקנים לא יישאו פירות, והנשיא דונלד טראמפ יממש את איומיו לפגוע בתעשיית הנפט האיראנית, המצב שם יהיה רע ומר.

עניין של הסתגלות

המשא ומתן עם ארה"ב מוביל אותנו לממד אחר שקשור לפגיעה בכלכלת איראן: המצור על מצרי הורמוז.

תחילה, כאשר טראמפ הכריז על המצור בתגובה להמשך חסימת המצרים בידי משמרות המהפכה, היה נדמה שמדובר במעין תחרות: למי יכאיב מהלך כזה יותר – למדינות העולם שתלויות בנפט שעובר שם, או לאיראן עצמה? היה כאן גם עניין פסיכולוגי ורגשי, שכן טראמפ פגע בכבוד האיראני כאשר לקח את מנוף הלחץ העיקרי של טהרן והפך אותו על פניו כדי להעביר את הלחץ עליהם.

אלא שככל שעובר הזמן מתברר עד כמה דווקא העניין הכלכלי משחק פה תפקיד. ברור שהמצור הימי מלחיץ את ההנהגה ברפובליקה האסלאמית, שאף מתנה את חידוש המשא ומתן בהסרתו. לולא היה מובן לאיראנים עד כמה הנזק גדול, הם לא היו עושים ממנו עניין כה גדול.

יש הערכות שונות להיקף הנזק היומי והמצטבר של המצור, אם הוא אכן יעיל כפי שהאמריקנים טוענים. טראמפ עצמו העמיד את הסכום הזה רק השבוע על 500 מיליון דולר ביום, ואחרים דיברו על סכומים גבוהים מעט יותר או פחות. בכל מקרה ברור שמדובר במאות מיליוני דולרים שאיראן מפסידה בכל יום שחולף.

המצור בולם את איראן בעיקר מלייצא נפט, מקור ההכנסה העיקרי שלה, שלפני המלחמה עמד על כ-2 מיליון חביות ליום – שנרכשו בעיקר בידי סין במחיר נמוך מערך השוק. בשנת 2023 היווה הנפט מקור לכ-40 אחוז מהכנסותיה של איראן, ובשנה שעברה רכשה סין נפט בכ-31.5 מיליארד דולר – כמעט מחצית מתקציב השנתי של הרפובליקה האסלאמית.

בשלב הנוכחי, כאשר איראן עדיין מטעינה את הנפט שהיא שואבת על ספינות, היא מחזיקה כנראה באזור המצרים למעלה מ-150 מיליון חביות נפט שתקועות בים. לפיכך, הסרת המצור תניב לה בבת אחת הכנסה עצומה. בנוסף, חסימת האפשרות של מכליות זרות לצאת מהמצרים מונעת כעת מהאיראנים לגבות מהן את הכופר שביקשו להשית על כל מכלית רק לפני שבועיים, בניסיון לגבות כך כסף ולשפות את עצמם על נזקי המלחמה.

יתרה מכך, גם סחורות אחרות עוברות דרך המצרים, וחסימתם מקשה על טהרן. הייצור המקומי באיראן, שנועד להחליף דברים שהיא אינה יכולה לרכוש בעולם בשל העיצומים, נשען על חומרי גלם שמיובאים דרך מצרי הורמוז. זה נכון לגבי תעשייה, מזון ועוד. כשמוסיפים את הנזק של המצור למצב הכלכלי הקשה גם כך של איראן ולנזקי המלחמה, ברור שהוא מהווה מקור דאגה משמעותי לראשי הרפובליקה האסלאמית.

אך האם משמעות הדבר היא שכלכלתה של טהרן אכן עומדת בפני קריסה? המשק האיראני אכן נתון ללחץ כבד, אך לא קל לשבור את שלטון האייתוללות. מלבד העובדה שמטרת-העל שלהם היא רק להמשיך ולהתקיים, לשרוד בתנאים הכי קשים ולהראות לאויב שהם החזיקו מעמד, איראן הסתגלה בשנים האחרונות ללחצים כאלה.

כבר שנים נתונה טהרן תחת משטר עיצומים שהולך ומחריף, פוגע בה ברמות שונות, מגביר את האבטלה ומאלץ אותה למצוא פתרונות שונים, כגון רשתות סחר לא רשמיות, הברחות, ייצור מקומי ועוד. אין משמעות הדבר שהנזק לא קיים ואף מצטבר, אך בכל זאת איראן מצליחה להחזיק מעמד. בשנים האחרונות ניהלה טהרן סחר עם 170 מדינות, לפי הנתונים המקומיים, וב-12 החודשים האחרונים הגיע הסחר במוצרים שאינם נפט ליותר מ-100 מיליארד דולר, כולל ייבוא של מוצרים כגון טלפונים, חלקי רכב, מזון ושמנים.

בה בעת, המלחמה גבתה מחיר גם מיכולת ההסתגלות הזאת. מלבד תעשיות הפטרוכימיה והפלדה, מפעלי ייצור רבים – כאלה שקשורים בעיקר לתעשיות הטילים והגרעין – הושמדו בהפצצות, וכך גם תשתיות שונות. ממילא, הייצור המקומי כאמור תלוי בייבוא, ויהיה קשה לאיראנים להחליף מיכון שנפגע בתקיפות אם המצרים סגורים.

זה לא אומר שמדובר במשימה בלתי אפשרית, שכן איראן סוחרת עם ארצות שונות גם דרך היבשה. גבולותיה היבשתיים, למשל, מאפשרים סחר עם מדינות כגון פקיסטן, אפגניסטן, עיראק, טורקיה ועוד. אם ישוקמו נמלים שנפגעו בים הכספי, היא תוכל גם לסחור עם הרוסים. בחודשים האחרונים שליש מהסחר שאינו קשור בנפט עבר לאיראן דרך היבשה או האוויר, לפי נתוני הממשל. אך אין די בסחר היבשתי לבדו, ואיראן בהחלט תלויה בנתיבי הים שלה, ודרך המפרץ הפרסי בפרט.

המשכורות בסכנה

יכולת ההסתגלות האיראנית, הגמישות המחשבתית והיעד של עמידה בלחצים בכל מחיר הם המקור לטענתם של חוקרים ומומחים רבים לכך שכלכלתה תלך ותתכווץ, אך לא בטוח שתקרוס לחלוטין. ואכן, אי אפשר לשלול את הטענה הזאת, אך חשוב גם לציין שאין צורך במראות ממחוזות רחוקים של מהומות ברחובות, תורים לפני הבנקים, התפוררות של הממשלה ועוד. די, למשל, שאיראן לא תוכל לספק שירותים חלק מהשירותים הבסיסיים לאזרחים כדי לפורר עוד יותר את החברה המקומית, ליצור לחצים פנימיים ולהביא את המדינה לפי התהום.

בימים האחרונים של השנה שעברה, ממש במקביל לתחילת המהומות באיראן, הגישה ממשלתו של הנשיא מסעוד פזשכיאן הצעת תקציב למג'לס בטהרן. ההצעה, שעקרונותיה נדחו בידי הוועדה המאחדת של בית הנבחרים והנשיא נשלח לתקן אותה, גם כך הייתה מרחיקת לכת. פזשכיאן הודה שהעלאת השכר אינה תואמת את קצב האינפלציה, אך גם ציין כי אין מקורות תקציביים לטפל בכך. הפיחות במטבע הקשה עוד יותר על הממשלה לעמוד בהתחייבויותיה לתקציב.

כעת, כאשר המצב הכלכלי מחריף והייצוא נעצר, מחסור המזומנים של טהרן רק מחמיר. כאשר מיליונים נוספו לשוק האבטלה ועוד רבים אחרים עשויים להצטרף אליהם, מאין תוכל הממשלה למצוא כסף כדי לשלם להם דמי אבטלה? מאיפה יגיע הכסף לתקן את נזקי המלחמה, התשתיות והרס הבתים, ובמקביל לתמוך באזרחים שבתיהם נהרסו?

חמור מכך, לא בטוח שהממשלה תוכל לשלם משכורות לעובדיה או בונוסים לכוחות הביטחון. לא צריך להכביר מילים על המשמעות של חוסר שביעות רצון בקרב כוחות הביטחון, וסביר להניח שהם האחרונים שההנהגה בטהרן תפגע בשכרם. ובכל זאת, ייתכן שלא תהיה לה ברירה, וכך יעוכב או יקוצץ השכר של שוטרי הבסיג', חיילי הצבא או אנשי משמרות המהפכה. כיצד יוכל משטר האייתוללות להחזיק כך בשלטון לאורך זמן? האם יצטרפו אזרחים אלה להפגנות נגד הממשל?

השבוע גם כתב טראמפ שחיילים ושוטרים איראנים מודאגים שהם לא מקבלים משכורות והגדיר את המצב "SOS". מנגד, משמרות המהפכה אמרו: אנו יכולים להחזיק במצב הנוכחי גם מספר חודשים.

התסריט הזה בוודאי מדאיג את ראשי הרפובליקה האסלאמית, והוא רק מצטרף ללחצים האחרים שמופעלים עליה במישור המדיני, הצבאי ועוד. אחרי כל זה, נקל להבין מדוע ישראל נאבקת מאחורי הקלעים בחריפות נגד הסרת העיצומים על איראן או מתן חבל הצלה כלכלי להנהגה שם. מבלי שתינתן לנו ערובה על שינוי אמיתי ומשמעותי בכוונות הרצח של טהרן, ואם לא נדע כי הגרעין, הטילים או הפרוקסי אינם סכנה, אין לנו סיבה להניח שכל כסף שלא יועבר לאיראן לא ישמש כדי לבסס מחדש את יציבותה ולהתניע מחדש את מימון המיזמים הצבאיים. זו סכנה ברורה לישראל, ואף שזה לא תלוי בנו לחלוטין – אין ספק שמתקיים על כך שיח עם האמריקנים. במצב כזה, כל הסכם שיעביר כסף לרפובליקה האסלאמית יהיה רע לישראל.

פרופ' רונן א. כהן, חוקר איראן המודרנית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, סבור שהידרדרות חמורה של הכלכלה האיראנית היא תסריט ריאלי, אך מזהיר שזה תלוי גם בסדרי העדיפויות של טהרן. "איראן נכנסה למלחמה במצב כלכלי גרוע, והמצב שלה כרגע חמור יותר", מציין פרופ' כהן, "אך היא נפגעה בעיקר באמצעים סטטיים כמו תעשיית הגרעין והטילים, שהכסף עליהם כבר בוזבז לאורך עשרות שנים, ולכן באופן יחסי הכלכלה המקומית לא נפגעה אנושות. בשל העיצומים ארוכי השנים, איראן בנתה כלכלה חלופית שנשענת על קניית סחורות בזול מהמזרח והפקת מוצרים מקומיים, כגון מכשירי חשמל בסיסיים, מה שמאפשר לה לספק מוצרים לעם וגם לספק עבודה לתושבים.

"עם זאת, הכלכלה עדיין יכולה לקרוס אם איראן תפסיק לייצא נפט ותפנה את המשאבים המועטים שיש לה לטובת בניית כוחה מחדש, במקום סובסידיות ושירותים אזרחיים. אם מצרי הורמוז יישארו סגורים זמן רב, ואיראן תחדל מלייצא נפט, היא תיאלץ לצמצם את צריכת החשמל ולסגור מפעלים. התהליך הזה יביא את האוכלוסייה לחרפת רעב, לא תהיה לה מה להפסיד, והרחובות יתמלאו שוב במפגינים".

איך חוזים קריסה של מדינה? האם איראן עדיין יכולה להתאושש במצבה הנוכחי?

"האגדה מספרת כשברית המועצות נפלה, ניסו אנשי מדעי המדינה וכלכלנים לשחזר ולהבין כיצד פספסו את קריסת המעצמה העולמית. בדיעבד התברר כי בחודשים שקדמו לנפילתה, יותר ויותר אנשים קנו את העיתון 'פרבדה', ולא את המתחרה 'איזבסטיה'. הסיבה לכך הייתה שב'פרבדה' היו יותר דפים, מה שסיפק לאנשים יותר נייר לבית השימוש", מסביר פרופ' כהן, "יהיו גם כיום רמזים לקריסה כזאת באיראן. השאלה היא אם המשטר יראה אותם ויגיב, או שהם לבסוף ייכנסו לספרי ההיסטוריה כנקודות השפל שהמשטר בטהרן הביא אליהן את העם שלו.

"איראן דואגת גם במצב חירום לשירותים ולכלכלה בסיסיים, וגם השוק השחור משגשג. על פניו זו מדינת עולם שלישי, אבל יחסית יש לה משאבים שיכולים לממן ולספק לאוכלוסייה משאבים רבים יותר ממה שהיא מקבלת כעת. אם המשטר ישכיל לכוון את המשאבים לפיתוח חברתי ולא לצבא או משמרות המהפכה, זה בהחלט ישפר את מצב המשק. זה רק עניין של בחירה. במקביל, העולם עוד עשוי לפתוח את הכיסים, והעיצומים יוסרו בהדרגה.

"אך במצב הפוליטי הקיים באיראן, שבו אנשי משמרות המהפכה אוחזים ברסן השלטון, נראה שאיראן עומדת לפי שעה בסירובה לסיים את גחמת הטילים והגרעין, ועדיין להחזיק בפרוקסי. מכאן עולה שבכל הסדר שהוא תמשיך טהרן להזרים את המשאבים לבניית כוחה הצבאי, וגם העיצומים עליה כנראה יימשכו", הוא אומר.

מה יקרה אם יוסרו העיצומים?

"תיאורטית אין לאיראן אפשרות של שיקום מהיר", קובע פרופ' כהן, "מדובר בתהליכי עומק יסודיים של הפניית המשאבים לחיזוק חברתי ובניית כלכלה חלופית שלא בנויה על הזרמת מיליארדים לתוכניות הצבא. הערים הגדולות קורסות מרוב צפיפות האוכלוסין, ואין בניית ערים חדשות באופק. המשק קורס בשל הדיכוי וחוסר הכוונה מקצועית של מעמד הביניים, האבטלה הגואה ומצב התשתיות, וייצור החשמל כה גרוע עד שבחלקים ניכרים הוא כלל לא קיים. אלה תשתיות בסיס, שדורשות השקעה כלכלית גדולה מאוד.

"ברגע שאיראן תעביר את המיקוד מתחום הביטחון לנושאי חברה ורווחה, ייתכן שתוכל לממש את החזון המהפכני שלה לבניית חברה אזרחית בריאה ויצרנית. אך כל עוד היא תחזיק בנושאי הליבה של גרעין, טילים ופרוקסי, המצב החברתי והכלכלי לא ישתפר, אלא ההפך.

"העולם הנאור צריך לגרום לאיראן להבין כי כל עוד פועלת כך, זה יביא לבסוף לקריסת המשטר. כל שתזנח את חזון הגרעין וההשמדה, זה יביא לחוסנה ולחיזוק המשטר. במצב הנוכחי, במשטר שבנוי רק על יסודות של דיכוי האוכלוסייה שלו ושנאה לשכנותיו הערביות וכמובן למדינת ישראל – אין לאיראן מקום בקרב העמים", הוא מסכם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




חידוש הלחימה באיראן או פיצוץ ללא הסדר – עדיפים על כל הסכם

יממה לסיום הפסקת האש וכמו בפרקים הקודמים של המערכה, גם כעת קשה לנחש כיצד יסתיים השלב הזה. שלוש האפשרויות ששורטטו כבר ביומה הראשון של הפסקת האש, עדיין תקפות: הגעה להסכם, הארכת הפסקת-האש או חידוש הלחימה.

ההסלמה ברטוריקה, תגבור הכוחות ואפילו המהלכים הכוחניים במיצר הורמוז, לא בהכרח מסמנים את הכיוון הצפוי. גם עכשיו, הרצון הבסיסי של שני הצדדים הוא בהסדר שיסיים את המלחמה וצעדים אלה יכולים להיות חלק מהלחצים להשפיע על טיבו ובה בעת לעצב מול קהלי היעד, את נרטיב העמידה הנחושה.

על כל פנים, ישראל צריכה להיערך לאפשרות של חידוש הלחימה ובסתר לבה מותר לה גם לקוות לכך, במיוחד לאחר הפרסומים על יכולות השיגור שנותרו בידי המשטר ולאחר הפסקת האש בלבנון שנכפתה עליה וחיזקה את הזיקה של איראן לזירה זו.

אם טראמפ יממש את איומיו, התקיפה באיראן לא תהיה בגדר הרחבה של בנק המטרות, אלא שינוי שישפיע על תכלית המלחמה: מעבר מפגיעה ביכולות צבאיות ובמטרות שלטוניות לפגיעה ביכולת התפקוד של המדינה. היא תיכלול פגיעה ברשת החשמל הארצית, בתשתיות אנרגיה בגשרים מרכזיים ובצירי תחבורה קריטיים ותביא לשיתוקה של איראן כמערכת מדינתית, לפחות לזמן מה. באשר למצב הפנימי שיווצר באיראן, יש להניח שבטווח המיידי צעד כזה יביא גם להשפעות שליליות, כמו למשל הפניית זעמם של חלק מהאזרחים האיראנים אל ארה"ב. ואולם במאזן הכולל ובימים שיבואו אחר כך, נראה כרסום עמוק בלגיטימיות הפנימית של המשטר, בקיעים בלכידותו וקשיים בתפקודו. כל אלה יתנו למתנגדיו את האור הירוק לצאת לרחובות.

מה עדיף לישראל

לעומת תרחיש זה, הארכת הפסקת האש תשחק לידי המשטר האיראני, שמזהה היטב את הרגישות של ממשל טראמפ למימד הזמן ורואה בכך מנוף לחץ לשפר את הישגיו במשא ומתן.

התרחיש השלישי, הגעה להסכם, נושא בחובו סיכונים לא מבוטלים לטווח הארוך. לא רק בנוגע לטיב ההסכמות בסוגיות הגרעין והטילים ומשטר הפיקוח על-כך, אלא בהפשרת כספים שהוקפאו במסגרת הסנקציות. דיווחי התקשורת על כך שארה"ב הציעה במסגרת המשא ומתן להקים קרן סיוע לאיראן בסך 250 מיליארד דולר, מעוררים דאגה.

זהו קרש ההצלה שטהרן משוועת לו. אם המשטר ייצא מהמשא ומתן עם תקווה ומשאבים לשיקום, הוא לא ישנה את שאיפותיו. אדרבה, המלחמה הנוכחית רק תחזק אצלו את ההבנה שהוא חייב להצטייד בנשק גרעיני כדי להבטיח את קיומו.

מנקודת מבטה של ישראל אם לכך הדברים הולכים, אזיי עדיף שהפרק הנוכחי יסתיים  "בלי הסכם ובלי מלחמה".

הפתרונות אז לאתגרי הגרעין , הטילאות ומיצר הורמוז , יהיו במסגרת  אכיפה חד צדדית, כשאיראן ממילא נמצאת בעמדת חולשה ומשטרה ימשיך להיות מאותגר גם בתוך הבית, פנימה.

האינטרס של לבנון

הפסקת האש בלבנון נכפתה על ישראל על ידי הנשיא דונלד טראמפ, שאף הבהיר כי היא "לא תורשה להמשיך ולתקוף בלבנון".  

המאמצים לעטוף את הפסקת-האש בתהליך מדיני לכינון שלום עם לבנון ולשוות לכך חשיבות היסטורית, לא הצליחו לפרוץ את מחסום הספקנות בישראל.

אחרי אין ספור הסכמים מדיניים שלא בלמו את התעצמות חיזבאללה והצהרות מבטיחות של הממשל הלבנוני שנותרו ללא כיסוי, קשה לבוא בטענות לישראלים שכבר לא מתרגשים משיחות ישירות עם הממשל הלבנוני ולא נותנים בו אמון.

מטרתו של הממשל בבירות היא בעיקר להשיג הפסקת אש ולהביא להפסקת הלחימה.

הם אמנם היו רוצים לראות את ארגון חיזבאללה מפורק מנשקו, אבל גם הם מודעים לפער העצום בין הרצון לבין היכולת לממשו, מול גורם צבאי חזק שמייצג את העדה הגדולה במדינה.

זה הממשל שלא מצליח אפילו לממש את החלטתו לגרש את השגריר האיראני ושבממשלתו, גם כעת, מכהנים שרים וחברי-פרלמנט מטעם חיזבאללה.  

בעוד שאין בכוחם של ההסדרים עם הממשל הזה להסיר את האיום העיקרי כלפי ישראל, הרי שהם יכולים גם יכולים, להוות משקולת על רגליה.

אין זאת רק בדרישה ,שכבר נשמעת ,להפסיק את פעולותיה ההתקפיות של ישראל בשטח לבנון, אלא גם בתביעה להגביל את נוכחותה הצבאית בשטח או להתנהל דרך מנגנונים בינלאומיים לפני תקיפות אוויריות, אפילו כנגד צעדי התחמשות של חיזבאללה.

התנהלותו של הגנרל עאון אפילו בנוגע ליוזמת טראמפ לקיים שיחה טלפונית משולשת עם נתניהו, יכולה להעיד על הצפוי לנו עימו במעלה הדרך. בסרט הזה כבר היינו.

33 שנות אוסלו היו ניסוי כושל וכואב של גישת "ההתחשבות בחולשתו של הפרטנר". הלקחים ממלכודת אוסלו רלוונטים מאוד גם ביחס לזירת הארזים.

נבואת בן-גוריון לדורות

 "ארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". כך כתב דוד בן גוריון ביומנו, כמה שעות לאחר הרגע ההיסטורי.

בערבו של יום העצמאות ה-78, דבריו של בן גוריון מאז, מקבלים משמעות של נבואה לדורות.

גם מי שמתקשה עם הנוסח המטיל את כל יהבנו על כוחות הביטחון, יסכים כי נכון שהמערכות המופקדות על ביטחון-המדינה  יפעלו מתוך הנחה זו.

האם לעד נחיה על חרבנו ? אין לדעת.  חזון השלום עדיין מפעם בנו, נטוע עמוק בלבנו, בתודעתנו ובתפילותינו. ברם, אסור שכמיהתנו אליו תשפיע כסם משכר.  שלום אמת יוכל לבוא רק לאחר שכוחות הרשע יובסו ויאבדו תקווה.

תהליכים וגורמים שונים הביאו לכך שהאתוס הלאומי של "חברה מגוייסת" ו"צבא העם" שעליו נשענה מדינת-ישראל בשנותיה הראשונות, פינה את מקומו לתפיסות אחרות.

יהיה עליה לחזק את החינוך הממלכתי הפטריוטי, להעמיק ולהרחיב את האחיזה בקרקע, במיוחד באזורי הספר ובאזורים חסרי משילות ומעל הכל – לבסס ולהעמיק את  ערכי הערבות ההדדית והסולידאריות החברתי.

ישראל שלאחר המלחמה תהיה חייבת לחזור ולאמץ את האתוס הזה, מתוך הכרה כי נדרש להיאבק באופן תמידי על קיומה של המדינה ועצמאותה. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 21 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




צדק וניצחון במלחמה – המלחמה נגד איראן הייתה מוצדקת ומוצלחת

מבצעי "זעם אפי" ו"שאגת הארי" השיגו את יעדיהם האסטרטגיים המרכזיים: בלימת התקדמותה של איראן לעבר יכולת נשק גרעיני, ופגיעה משמעותית בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה – שתיהן איימו איום ממשי על ישראל, על מדינות ערב ועל האינטרסים המערביים.

אלו שמכחישים זאת – וטוענים שהמלחמה הייתה הרפתקנות פזיזה וכושלת – נגועים בשיקולים פוליטיים עוינים.

כדאי להיזכר בסכנה המיידית והמוחשית שהציבה איראן טרם המלחמה. ברשותה היו 440 ק"ג אורניום מועשר, קרוב דיו לרמת הנשקה, עד כי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית קבעה כי בידי האיראנים עלול היה להיות חומר בקיע לתשע פצצות גרעין בתוך שבוע. זאת, תוך הפרה בוטה של כל הסכם הגבלה גרעינית שעליו חתמה איראן עם המערב.

איראן גם ייצרה למעלה ממאה טילים בליסטיים מדי חודש, והתקרבה למצב שבו מלאי הטילים והמל"טים שברשותה עשוי היה להכריע את מערכי ההגנה של ישראל ושל כל בסיס אמריקאי באזור. במקביל, איראן התחילה להעביר את מתקני הגרעין וייצור הטילים שלה לבונקרים הקבורים בעומק רב מדי מכדי לאפשר תקיפה יעילה נגדם.

במאמץ צבאי משותף והיסטורי, שכלל למעלה מ־15,000 תקיפות אוויריות בששת השבועות האחרונים, ניתצו חיל האוויר האמריקאי והישראלי את מערכי ההגנה האווירית של איראן, החריבו את הצי וחיל האוויר האיראניים, השמידו משגרי טילים, מאגרי נשק ואתרי ייצור, ריסקו מפעלים ותשתיות אנרגיה שהזינו את תעשיות הגרעין והטילים הבליסטיים, חיסלו מדענים בכירים החיוניים לתוכניות אלו, נטרלו אלפי מפקדי צבא ומנהיגים של מנגנוני הדיכוי הפנימיים, וערפו את ראשי ההנהגה הרוחנית הרדיקלית שסיפקה לגיטימציה רצחנית לשאיפות ההגמוניה של איראן.

גם ללא תפיסת האורניום המועשר ברמה גבוהה של איראן (שעל פי הדיווחים נקבר בהריסות אספהאן מאז מבצע "פטיש חצות" אשתקד), סביר כי לאיראן אין בשלב זה יכולת לייצר פצצה גרעינית, שכן כל שרשרת הייצור שבאמצעותה התקדמה לעבר נשק כזה נפגעה.

המלחמה גם העמיקה את הבור הכלכלי שאיראן שקועה בו. ארצות הברית וישראל כיוונו לתשתיות דו־שימושיות משמעותיות, לרבות מתקני עיבוד פטרוכימיים ומפעלי ייצור פלדה, אשר יחדיו מהווים 15 אחוז מהתמ"ג הכולל של איראן ולמעלה מ־60 אחוז מהתפוקה התעשייתית שאינה נפט.

המצור האמריקאי הנוכחי על מצר הורמוז מאיים על קו החיים הפיננסי האחרון שנותר לאיראן: הכנסות מנפט, המהוות 50 אחוז מתקציב המדינה.

***

בסיכומו של דבר, איראן איבדה נכסים אסטרטגיים, צבאיים, תשתיתיים וכלכליים. היא גם הרסה את יחסיה עם מדינות המפרץ הערביות, לאחר שירתה לעברן למעלה מ־6,000 טילים ומל"טים – והביאה על עצמה בידוד אזורי כמעט מוחלט.

ראוי לציין כי איראן התקשתה להעמיד תגובה צבאית בעלת משמעות נגד הכוחות האמריקאיים והישראליים, בין אם באמצעות יכולותיה שלה ובין אם באמצעות שלוחותיה. מערכי ההגנה ושירותי המודיעין שלה, שנחשבו לאימתניים, התגלו כחדירים. אזרחי איראן היו עדים להשפלת המשטר.

ממצא זה חושף את הפער בין המציאות לבין התעמולה האסלאמית הרדיקלית, שהציגה את איראן כמעצמה בתנופה המעצבת את האזור בדמותה. המלחמה גם ערערה את הלגיטימציה הפנימית של המשטר. מדינה הנהנית מהסכמה אמיתית של אזרחיה אינה נזקקת להרג בהיקפים נרחבים כדי לפנות את הרחובות.

ואכן, התנהלותה של איראן במהלך המלחמה הדגישה את הצד הבלתי נמנע של מלחמה זו. הרפובליקה האסלאמית שיגרה מתקפות אכזריות של טילים ומל״טים לעבר שכנותיה הערביות, השתמשה בתחמושת מצרר נגד אזרחים ישראלים, חסמה את מצר הורמוז, וכיוונה פגיעות לנקודות הרחק מעבר לאזור המזה"ת באמצעות יכולות טילים בליסטיים שהוסתרו עד כה.

התנהגותה של איראן המחישה בבירור כי אין לתת בה אמון, כי היא מהווה איום חמור על הביטחון האזורי והעולמי, וכי יש לשלול ממנה את היכולת לפתח ולשגר את הנשק האולטימטיבי.

לסיכום, המלחמה בת ששת השבועות יצאה לדרך מתוך עילה ותכלית ברורות. זו הייתה מערכה מוסרית והכרחית, עימות מוצלח, והיא שינתה את התמונה האסטרטגית לטובה.

איומים איראניים מיידיים נוטרלו, יכולותיה האסטרטגיות ספגו מהלומה קשה (גם אם הפיכה), ויציבות המשטר התערערה – גם אם יוסיף להתקיים עוד זמן מה.

***

לאחר שנחלו ניצחון במלחמה, על ארצות הברית וישראל לנצח גם במערכה על הנרטיב: לבסס את המוסריות של המהלך ולהדגיש את צדקתן של המגבלות הקשות שיוטלו על איראן בעתיד, שהן חיוניות.

שימור הישגי המלחמה מחייב מניעת התאוששותה של איראן – אלא אם כן תוותר על תוכניותיה הצבאיות המאיימות ועל מדיניותה האזורית התוקפנית.

לשם כך, על ארצות הברית להמשיך לחנוק את איראן (ללא הקלה משמעותית בסנקציות); לבודד אותה (ולמנוע מחוות רכות מצד אירופה או מדינות המפרץ); לשמר לחץ צבאי (ללא נסיגה אמריקאית קרובה מן האזור); לפקח בקפדנות על האורניום המועשר (ולתקוף מחדש כל אתר פיתוח גרעיני שיופעל מחדש); ולתמוך בהתגבשותה של אופוזיציה איראנית נחושה (לרבות אספקת נשק).

אשר לישראל: אזרחי ישראל למדו לקח חשוב – לדבוק בתפיסת ביטחון אגרסיבית, הכוללת עליונות אסטרטגית גם מול האויבים הגדולים והמרוחקים ביותר. באמצעות תכנון וביצוע צבאיים יוצאי דופן, ובסיוע בעלת ברית מעצמתית איתנה, ישראל הביסה את איראן – ותוכל לעשות זאת שוב.

ישראל הביסה את איראן אף שזו גדולה ממנה פי עשרה, מרוחקת ממנה ביותר מ־1,000 קילומטרים, ומימנה ארבעה צבאות שלוחים על גבולות ישראל, הכוללים עשרות אלפי לוחמים ומאות אלפי רקטות.

לא פחות חשוב מכך הוא אורך הרוח של הציבור הישראלי, שהוכיח כי הוא מסוגל לעמוד בגבורה במלחמה כוללת מול איראן – ואף בשתי מלחמות בתוך שנה אחת.

גם בימים הקשים ביותר של הלחימה, המשק נותר פתוח. כבישים שנפגעו מראשי קרב שוקמו ונפתחו מחדש בתוך שעות. המשמעת הציבורית בכל הנוגע להנחיות ההתגוננות הייתה מרשימה. מי שאיבדו את בתיהם או נפצעו מטילים איראניים זוכים לטיפול ראוי. משפחות ציינו את חגי פורים ופסח בשקט ובזהירות, בבתיהן. החברה הישראלית הפגינה חוסן.

המחיר היה ראוי. החלופה למלחמה מוצלחת זו – איראן דוהרת, חמושה בנשק גרעיני ובאלפי טילים בליסטיים – הייתה חמורה לאין שיעור מכל מה שחו אזרחי ישראל.

פורסם באתר JDN, בתאריך 16 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




לא מנצחים מלחמה צודקת בשיטה שגויה

גורלן הסופי של השיחות באסלאמאבאד עדיין איננו ברור; אך לנוכח לוח הזמנים הפוליטי־לאומי של ארצות הברית, ספק רב אם המלחמה במתכונתה לפני הפסקת האש תחודש, או שמא ארה"ב תתמקד ביעד החדש: פתיחת מיצרי הורמוז. לכן כבר עתה ניתן לקבוע: בהיעדר השארתה של איראן ללא הכרעה, הרי שלמרות הישגים צבאיים חסרי תקדים בהיקפם, באמצעות מאגרי הבליסטיקה שנותרו בידיה וקשריה עם ארגוני הפרוקסי – אף אם הגרעין יוצא ממנה, היא נותרת עדיין איום מיידי כבד על ישראל, על שכנותיה ועל הכלכלה העולמית.

בשיח הציבורי המערבי התבססה תפיסה לפיה מלחמת הכרעה עם מהלך מתמרן יבשתי הפוגע הצבאיות והאזרחיות של האויב וכך מכריע ומכניע את האויב אכזרית יותר והומנית פחות ממלחמת התשה ושחיקה ממושכת בירי־מנגד וחוסכת בחיי כוחותינו. ההיפך הוא הנכון. מלחמת הכרעה, המתוכננת ומנוהלת נכון, היא קצרה, יעילה ומסתיימת בהסרת האיום ולכן מוסרית יותר. מלחמת התשה ממושכת שאינה מסירה את האיום ולכן לא מסתיימת בניצחון, מחלקת את הכאב לשיעורים קטנים ויוצרת אשליה של הומניות אך סך חיי האדם שהיא קוצרת, הסבל הארוך שהיא מייצרת וההרס לאזרחים שהיא זורעת משני הצדדים גדולים לאין שיעור. בהיעדר ניצחון, היא מותירה את האיום על כנו ומבטיחה סבב נוסף, ארוך וקשה יותר, תוך זמן קצר.

אולם כאן נתקל הטיעון המוסרי במוקש יסודי: הוא מניח ששני הצדדים בתוך המערב החלוקים בסוגית דפוס המלחמה חולקים שפה מוסרית משותפת. הם אינם חולקים, אלו שתי תרבויות ליברליות נפרדות. תרבות החירות, הנשענת על מקור ערכי אובייקטיבי, שמשה ועשרת הדיברות הם סמלו המכונן, מכירה בקיומו של מוסר שאינו תלוי ברצון האדם ואינו משתנה לפי נסיבות, לפיכך יכולה לשאול איזו דרך לחימה מוסרית יותר לאורך זמן, ולהשיב תשובה מנומקת. תרבות החופש, לעומתה, מאז הכריז ניטשה על מות האלוהים, אינה מכירה במוסר אובייקטיבי כלל. כשאין מקור ערכי עליון, נותר רק כוח, ובתרבות פוסט־מודרנית, הכוח הלגיטימי היחיד הוא כוח הקורבן. מי שסובל יותר צודק יותר; מי שצועק חזק יותר ומגייס לצידו את התקשורת והרשתות החברתיות – צודק עוד יותר. לכן הטיעון שמלחמת הכרעה מוסרית יותר ממלחמת התשה שמזינה את המדיה ביותר צעקות וזעקות של הקורבן פשוט אינו נשמע בשפתה, שכן השאלה "מה מוסרי באמת" הוחלפה בשאלה "מי נראה כקורבן".

התוצאה המעשית גלויה לעין: חמאס שרף תינוקות — אך "הקורבן הפלסטיני" מנצח את השיח הבינלאומי. איראן תולה הומוסקסואלים, מדכאת נשים, הורגת ביומיים עשרות אלפי מפגינים, מייצרת גרעין ומכריזה על כוונותיה להשמיד מדינה, מרמה בריש גלי ולא מקיימת הסכמים אך עדיין לא הגיעה לדרגת אויב המהווה איום שמוצדק להסירו, אילו ישראל, המגינה על עצמה וארה"ב שמגינה על ישראל מפני הכוונה וההיערכות הצבאית להשמידה, נתפסות כתוקפניות. אין כאן היפוך מוסרי מקרי אלא פועל יוצא הכרחי של מערכת ערכים שבה הסבל הנראה לעין הוא המטבע היחיד של הצדק.

פרדוקס מוסרי זה לא היה קיים בתודעה האמריקנית והישראלית של המאה הקודמת, לא מפני שאנשים היו טובים יותר, אלא מפני שתרבות החירות הייתה דומיננטית דיה כדי לשמור על שאלות של אמת ויעילות במרכז השיח. הכישלונות במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם שהסתיימו ללא הכרעה לימדי כי דוקטרינת ההכרעה דורשת גם תכנון מדויק והגדרת יעד ברורה, אולם הטשטוש הערכי העמוק של העשורים האחרונים, תוצר חדירתה של "תרבות החופש" לחברה האמריקנית ולחברה הישראלית הפך את הפרדוקס המוסרי לבלתי נראה. כאשר השאלה "האם אני נראה מוסרי בעיני התקשורת הבינלאומית" מחליפה את השאלה "האם דרכי אכן מוסרית ויעילה לאורך זמן" היכולת לקבל את ההחלטות הקשות הנדרשות להכרעת אויב נפגעת, ועמה נפגעת גם צדקת הדרך.

שתי מהפכות, שתי דרכי חירות

כדי להבין כיצד נוצר פרדוקס זה בפועל, יש להבין תחילה כי במלחמה באיראן מתמודדות למעשה שלוש ציביליזציות. מן העבר האחד ניצבת הציביליזציה המהפכנית־שיעית־איראנית, לא השיעה באשר היא, אלא גרסתה הפוליטית־מהפכנית, שבנתה משטר המבוסס על שלילת החירות, על פולחן כוח, על חתירה להגמוניה אזורית ועל קידוש ההרס כאמצעי לגאולה. מן העבר השני ניצבת הציביליזציה המערבית, אלא שזו כאמור איננה מקשה אחת אלא לשני הפלגים היריבים שהוזכרו לעיל: פלג החירות, שצמח ממהפכת החירות האמריקנית, ופלג החופש, שצמח ממהפכת החופש הצרפתית. זוהי אפוא איננה רק מלחמה בין המערב לבין איראן. זו גם מלחמה פנימית בתוך המערב עצמו: בין שתי תפיסות יסוד שונות של האדם, של האמת, של החרות, ועקב כך של הסדר החברתי.

בליברליזם של חירות האדם איננו בן־חורין לעשות ככל העולה על רוחו. חירותו נובעת דווקא מהכפפת רצונו לאמת אובייקטיבית וזו תכליתה. אמת זו איננה בחירה ערכית אלא תנאי לקיום. כשם שבממד הפיזיקלי של החיים אין האדם יכול להתעלם מהאמת שבחוקי הטבע מבלי להיפגע ואף לקרוס, כך בממד החברתי אין הוא יכול להתעלם מהאמת שבבסיס ערכי המוסר מבלי לפרק את החברה שבתוכה הוא חי ולהחזירה למצב הטבע ההובסיאני.

הייחוד האמריקני מעוגן גם בסמלים המכוננים של האומה: באולם בית המשפט העליון של ארצות הברית ניצב פסלו של משה רבנו, האוחז בלוחות הברית, סמל כי שהמשפט האנושי כפוף למקור מוסרי גבוה ממנו; וכן פעמון החירות, הנושא את הפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". אין אלה סמלים דקורטיביים אלא הצהרה עקרונית. בממד הפיזיקלי, מחויבות לאובייקטיביות מתבטאת בדבקות בחוקי האמת של המדע — ככל שהאדם יכול להבינם. בממד החברתי — בדבקות בערכים מוסריים יסודיים שבבסיס עשרת הדיברות. הם אמת אובייקטיבית משום שכשם שחוקי המדע הם תרגום לשפת אנוש של חוקי הטבע, כך מוסר עשרת הדברות הוא תרגום לשפת אנוש של חוקי טבע. התנהגות לאור ערכיו נועדה להבטיח יציבות גם בממד החברתי. המשמעות היא אחת: בחיים שבשני ממדיהם, הפיזיקלי והחברתי, יש "שדה מגנטי" מכוון ומאזן, מתקיימות יציבות וודאות גבוהות באופן סינרגטי ונוצר בסיס לבניית עוצמה לאומית. זהו יעדו של ליברליזם החרות של עשרת הדיברות — ובסינגולריות שלו טמון סוד עוצמתה של אמריקה שהקנה לה את גדולתה האמיתית: ערכי אמת משותפים ששתי המפלגות חלקו לפני שהחל להתרומם ביניהן, החל ממחצית המאה שעברה, מסך ברזל תרבותי.

אירופה בורחת מן האמת

בהכללה אפשר לומר כי ליברליזם החופש של המהפכה הצרפתית שלל את עצם קיומה של אמת אובייקטיבית בממד החברתי. משהוסרה אמת זו ואומצה הגישה הרלטיביסטית, נפתחה הדרך לדמיון האנושי להגות פנטזיות אוטופיות על סדר אנושי חדש, סדר שאיננו כפוף לאמת האובייקטיבית שבטבע בכלל ובטבע האדם בפרט. ומשום שהפנטזיות האלה מתנגשות בטבע האדם הן מולידות תגובת נגד אלימה מצד כוחות שהסדר החדש לא בא להם בטוב. כך נולדה הנדנדה האירופית, תנועה היסטורית מחזורית הנעה בין אוטופיה למהפכת־נגד וחוזר חלילה.

מסע הצלב הבונפרטי להפצת ערכי המהפכה ולטשטוש הלאומיות שזרע באירופה שאך התאוששה מההרס שזרעו בה מלחמות הדת, הביא עמו הרס כלכלי וחברתי חדש; תגובת הנגד הביסמרקית, שביקשה להשיב סדר לאומי באמצעות "דם וברזל", והגיעה לשיאה בכיבוש פריז ובהכרזת הקיסרות הגרמנית בלב צרפת, זרעה את השפלת גרמניה בוורסאי; הפנטזיה הקומוניסטית שנולדה מתוך הבטחה לשוויון מוחלט בין נבראים בלתי שווים, הולידה משטר טוטליטרי אלים; חוזה ורסאי, שביקש לנקום בגרמניה, זרע את זרעי המלחמה הבאה; ולבסוף עליית הנאציזם תגובת נגד קיצונית לאומנית הן להשפלת ורסאי הן לאיום הקומוניסטי. כך, שוב ושוב, ניסיונות לעצב סדר אנושי חדש על בסיס שלילת האמת האובייקטיבית הולידו חוסר יציבות עמוק — והובילו להתפרצות אלימה של כוחות נגדיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הצליחה ארצות הברית לבלום את הנדנדה הזו. באמצעות תוכנית מרשל, ששיקמה את אירופה מבחינה כלכלית, ובאמצעות ברית נאט"ו, שהעניקה לה מטריית ביטחון מול האיום הקומוניסטי, היא הכפיפה את אירופה, לפחות באופן חלקי, לערכיו המרסנים של ליברליזם החירות האמריקני, המבוסס כאמור על מחויבות לאמת אובייקטיבית, אך לא לאורך זמן. עם קריסת הקומוניזם לא רק שאירופה שבה ליסודות חשיבתה הסובייקטיבית והוציאה לפועל מהפכה חדשה של טשטוש הדמוגרפיה הלאומית וקוסמופוליטיות (הפעם בגרסת הרב־תרבותיות), אלא שליברליזם החופש האירופי, בגרסתו הפרוגרסיבית, זלג אל תוך ארצות הברית, הרים בתוכה מסך ברזל תרבותי וגרם לערעור קשה של יסודותיה החברתיים והפוליטיים. דבר זה הוליד בה, כבאירופה במאה הקודמת, הקצנה אידיאולוגית מסוכנת בשני קצוות המערכת הפוליטית.

הפרדוקס התרבותי במלחמת איראן

מלחמותיה הקודמות של ארה"ב במזרח התיכון ביקשו לשחרר חברות מקומיות משליטים רודניים ולהביא להן, חרף תרבותן האנטי־דמוקרטית, את בשורת הדמוקרטיה, ולכן כשלו. לעומת זאת המניע למלחמה באיראן היה כבמלחמות העולם, צו מכונן במוסר החרות: הצלת חיים – הצלת מדינת ישראל מהשמדה גרעינית, והצלת המזרח התיכון והעולם כולו מסחטנות גרעינית.

אולם, בעוד שהמניע למלחמה נגזר ממוסר ליברליזם החרות, הוצאתה לפועל נגזרת מדוקטרינת הרתעת האויב שיסודותיה נטועים עמוק בליברליזם החופש האירופי ובאווירת "קץ ההיסטוריה" של פוקוימה; ליתר דיוק, בהגות המלחמה הסובייקטיבית הפוסט־מודרנית של דלז וגואטארי, הוגים ששורשי חשיבתם נעוצים בהוגים כפוקו (שתמך במשטר חומייני) וסארטר (תומך גדול של סטלין ובהמשך במאו). מדובר אפוא בשעטנז ציביליזציוני, גרסה עכשווית של "הקול קול יעקב", נשיא מעצמת ליברליזם החרות שמחויב לערכי מקימיה, ו"הידיים ידי עשיו", דוקטרינת ליברליזם החופש.

בדוקטרינת ההכרעה, המלחמה מיועדת להשגת יעד אובייקטיבי מדיד וניתן להערכה מדויקת: שלילת יכולתו של האויב להשתמש ביכולותיו ועקב כך להיכנע בתנאי מכריעו; מנגד, בדוקטרינת ההרתעה, היעד הוא סובייקטיבי ובלתי ניתן לחיזוי ולהערכת אמת: הרתעת האויב, ועקב כך שלילת רצונו להשתמש ביכולותיו, חרף אי הכרעתו ואפשרותו הממשית להמשיך ולהשתמש בהן.

חידה היא אם לנגד עיני המתכננים האמריקנים עמדה הסבתו של צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הסיבה שבגללה מאז 2006 לא הצליחה מדינת ישראל לסיים שום מערכה בהכרעת האויב והכנעתו, ולכן גם לא בניצחון המקנה יכולת להכתיב לאויב המוכרע והמוכנע את תנאי סיום המלחמה ולהבטיח הרחקה משמעותית של סבב הלחימה הבא.

חידה שנייה היא אם הצבא האמריקני עצמו לא עבר במאה זו את התהפוכות הדוקטרינריות שעברו על צה"ל. ההרמוניה הגבוהה ששררה במלחמה בין שני הצבאות ששחקו וגרעו בתיאום גבוה את העוצמה האיראנית, בלי להפעיל מהלך מכריע ומכניע, מחשידה שכן.

וחידה שלישית: מדוע היכולת שכן הייתה להכריע את איראן — כדי להשיבה לתקופת האבן, כהודעת הנשיא טראמפ — באמצעות הרס בזק של תשתיות היסוד של המדינה, הושארה כאופציה ולא מומשה, ולו גם בחלקה, מיד בפתיחת המלחמה, דפוס פעולה קבוע בדוקטרינת ההכרעה, קודם לפתיחת המהלך הסיזיפי לשחיקה ולגריעה של יכולות איראן? המהלך המתמשך הזה, חרף היקפו העצום וביצועיו הטכולוגיים המרשימים, לא הסיר את האיומים וגם לא גרם להכנעתה של ההנהגה האיראנית, כניעה שהייתה מותנת בהסרת שלושת האיומים: גרעין, בליסטיקה וארגוני פרוקסי.

החשש הגדול הוא כאמור שבשל לוח הזמנים הלאומי והפוליטי הפנימי של ארצות הברית, איראן לא תוכרע, לא תוכנע ולא תובס ולכן מטרת המלחמה להסיר את שלושת האיומים לא תושג באמת, אלא רק באופן יחסי, דבר הנחשב בליברליזם החופש האירופי ל"אמת" לגיטימית, אויבתה המושבעת של האמת האובייקטיבית בליברליזם החרות.

המלחמה באיראן מציבה לפתחנו את אחת השאלות הגורליות של המאה ה-21: האם חברה המקדשת את ה'חופש' הסובייקטיבי והרלטיביסטי מסוגלת לשרוד ולנצח. אידיאולוגיה דורסנית המקדשת את ההרס המוחלט? זהו המבחן העליון של המערב — האם יצליח להשיב לאמת האובייקטיבית את בכורתה, או שיתפורר לתוך האשליה המוסרית של עצמו.

פורסם באתר מידה, בתאריך 16 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




איך ייראה הסכם טוב עם איראן – ומהו הסכם רע?

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הצהיר הלילה כי המשא ומתן עם איראן, שנפתח עם ההכרזה על הפסקת האש לפני כשבוע, שוב מגיע לשיאו. לדבריו, האיראנים רוצים מאוד להגיע להסכם, ולפנינו "יומיים מדהימים". אבל סדרת פרסומים מהימים האחרונים על סבב השיחות שנערך עם האיראנים בסוף השבוע בפקיסטן מעלה חשש בדבר העמדה האמריקנית, ובעיקר בכל הקשור לוויתורים אפשריים בתחום הגרעין.

האיראנים לפי שעה סירבו לדרישה של ארה"ב להוציא מהמדינה את מאות הקילוגרמים שמועשר לרמה של 60 אחוזים, שנקבר כנראה בנתנז ובאצפהאן במתקפות במבצע הקודם, ובמקום זאת הציעו רק לדלל אותו. בנוסף, מכיוון שבטהרן גם לא הסכימו לקבל את התביעה האמריקנית להפסיק לחלוטין את ההעשרה באיראן, הציגו האמריקנים ויתור מסוכן במשא ומתן, והציעו לחדול לחלוטין מהעשרה לחלוטין – אך רק למשך עשרים שנה.

מדוע מדובר בוויתור גדול? טראמפ יצא בכהונתו הראשונה מהסכם הגרעין הקודם של ממשל אובמה מכיוון שהיו בו "סעיפי שקיעה", שבמסגרתם הותר לאיראנים כעבור 15 שנה מכניסת ההסכם לתוקף להעשיר אורניום ללא הגבלה על כמות או רמת ההעשרה. הנשיא טען אז, בין היתר – ובצדק מוחלט – שסעיפים כאלה למעשה יאפשרו לאיראן לקדם תוכנית גרעין צבאית בהיתר בתום אותה תקופה, מבלי שאיש יוכל לעצור אותם. אז איך כעת בא הממשל השני שלו ומציע לאיראנים הצעה דומה?

יש הבדלים חשובים בין המצב אז למצב היום: לפני הכול, בהצעה האמריקנית אין שום היתר לאיראן להעשיר כלל במשך אותן עשרים שנים, בניגוד להסכם הקודם, כשאז ניתן לה באותן שנים להעשיר מאות קילוגרמים לרמה של 3.67 אחוזים במשך 15 השנים הראשונות. בנוסף, גם החומר הגרעיני אמור לצאת כמעט כולו מחוץ לשטחה של הרפובליקה האסלאמית. כלומר, לכאורה בתום אותן עשרים שנים יצטרכו האיראנים להתחיל מאפס. כמו כן, מצבה הכולל של איראן חמור הרבה יותר ברמה הכלכלית, והיא הבינה שמסתכלים עליה ושניתן לתקוף אותה בהינתן צורך כזה, והפנימה את מידת הנזק שהפרת ההסכם עשויה לגרום לה.

יש עוד הבדלים, אך בשורה התחתונה יש גם מידה רבה של צדק בטענה שההצעה האמריקנית הנוכחית מהווה ויתור גדול מאוד, שעשוי בעתיד הלא מאוד רחוק להעמיד לרשות איראן תוכנית גרעין צבאית בהיתר. תבוא ותשאל ישראל: האם בשביל זה פתחנו בשתי מלחמות גדולות? לשם כך השקענו כל כך הרבה בהורדתה של איראן על הברכיים, עד שנצטרך להתפשר בנושא כה מהותי?

ברור שהמשא ומתן כלל אינו נמצא בידינו. ישראל אינה צד לדיונים, והיא יכולה רק ללחוץ על האמריקנים לא להתפשר ולעמוד על העקרונות החשובים לה. ממילא, גם הנשיא טראמפ עודנו נראה נחוש מאוד לחסל את הסכנה של גרעין איראני, ורק היום אמר שאם טהרן לא תוותר עליו – לא יהיה הסכם. אומנם צריך להבין מה מתכוון טראמפ כשהוא אומר שאיראן תוותר על הגרעין, אך אולי יש מקום לתקווה שהאמריקנים לא יסכימו ללכת כברת דרך כה ארוכה ולוותר על דברים חשובים מדי. אך בה בעת, זה המקום להסביר מה יכול להיראות כהסכם "טוב" מבחינת ישראל, ומה ייתפס בעיני ההנהגה בארץ ככישלון שיחזיר אותנו לאחור בתחום זה.

לא בכל מחיר

כדי לרדת לעומקה של הנקודה הזאת, צריך קודם כול להבין מדוע בכלל יש צורך בהסכם. הרי ישראל וארה"ב כתשו את הגנותיה של איראן, ריסקו את מפעליה הכלכליים, השמידו רבים ממפעלי הייצור שלה בתחום הנשק והתעשייה, וחיסלו רבים מבכירי הנהגתה. מדוע לשבת כעת לשולחן המשא ומתן? האם סוגיית מצרי הורמוז לבדה, שטרם הקפיצה את מחירי הנפט העולמיים בצורה מסוכנת, מספיקה לכך?

בגדול, התשובה לכך היא שאין די במבצעים הצבאיים מהאוויר. ישנם עוד איומים שנשקפים מצד איראן, והטיפול בהם עשוי להיות ארוך, קשה ויקר, ובהחלט עשוי לכלול כוחות קרקעיים. ארה"ב מעדיפה להשיג בהסכם דיפלומטי לפחות חלק מהמטרות הללו, במקום להשקיע בהם את המאמץ במערכה צבאית.

באילו סכנות אמור הסכם כזה לטפל? בראש ובראשונה בתוכנית הגרעין. זו המטרה המוצהרת שלשמה יצא טראמפ למלחמה, ועל כך בעיקר נסב גם המשא ומתן עם האיראנים קודם לכן. אלא שמאורעות השנתיים האחרונות גרמו לכך שהממשל האמריקני תופס גם את סכנת הטילים כמשהו שצריך לטפל בו, ולכן חלק גדול מהמיקוד של המלחמה היה במשגרים, שרשרת הייצור של הטילים ועוד. לפי דיווחי התקשורת, גם לפני "שאגת הארי" הנושא הזה עלה בשיחות עם האיראנים, כאשר בין היתר נידונה הצעה להגביל את טווח הטילים ל-200 קילומטרים.

אין ספק שהיקף הנזק שהסבו הטילים במלחמה הנוכחית לבסיסיה של ארה"ב, לישראל ולשכנותיה של איראן, לצד הטווח הארוך שהדגים הירי לבסיס דיאגו גרסיה באוקיינוס ההודי, הציף מחדש את הסכנה של הטילים הללו – לא רק לאמריקנים, אלא גם למדינות אחרות במערב (שמתעלמות מכך בבוטות) ולארצות אחרות באזור. מכאן עולה מחדש שוב הצורף להתייחס לנושא זה בהסכם.

בנוסף, בדיווחים על השיחות באסלאמבאד דובר על כך שהאמריקנים העלו תביעה מהאיראנים להפסיק את המימון לארגוני פרוקסי כגון חמאס, חיזבאללה והחות'ים. בטהרן כמובן סירבו, אך משמעות הדבר היא שארה"ב כן רואה את הסוגיה הזאת כנושא לגיטימי לשיח הנוכחי. מנגד, שינוי או הפלת משטר היא עניין שמטבע הדברים לא יכול לעלות בשיחות כאלה, וממילא זו עשויה להיות הסיבה שטראמפ מציג את שינוי המשטר שלדבריו כבר התבצע באיראן כעובדה מוגמרת. ייתכן שתעלה בהסכם התייחסות לסוגיות "אזרחיות" כגון הוצאות להורג של אסירים, אך זו לא תהיה הנקודה העיקרית שבו.

כמו כן, מטרה שחשובה לאמריקנים – ובעיקר למדינות אחרות – אך לא לישראל היא עניין הניהול של מצרי הורמוז. האמריקנים מעוניינים לפתוח את המצרים ללא הגבלה, במיוחד אל מול הכוונה האיראנית לגבות עמלות ממכליות שיפליגו שם. זו סוגיה חשובה, אך היא נוגעת פחות לישראל ישירות.

במקביל, להסכם כזה יש גם חסרונות. מלבד הוויתורים הצפויים על חלק מהיעדים של המלחמה, כמעט בטוח שכל הסכם עם איראן – בוודאי בתחום הגרעין – בסופו של דבר יחייב את האמריקנים להקפיא חלק מהעיצומים על הרפובליקה האסלאמית. כלומר, אם האמריקנים הולכים על הסכם, הם מבינים שיצטרכו להעניק לטהרן חבל הצלה כלכלי דווקא בשעה שבה היא עומדת בפני התמוטטות.

החיסרון הזה משמעותי כל כך, עד שהוא יוצר מאזן ברור: אם ההסכם לא עתיד לטפל בסכנות שנשקפות מאיראן בצורה יסודית, עמוקה וארוכת טווח, עדיף כבר לסיים את המלחמה אפילו בלי הסכם כלל. הרי במצב הנוכחי הכלכלה האיראנית עומדת על כרעי תרנגולות. עוד לפני המלחמה האינפלציה השתוללה, ערך המטבע צנח בחדות, והתושבים התקשו להתקיים על משכורת בסיסית. על הנזק הישיר והעקיף של המלחמה, לצד הצורך לשקם את תעשיות הפלדה והפטרוכימיה שנפגעו ואת התוכניות הצבאיות, נוסף כעת המצור על מצרי הורמוז, שעשוי למנוע מאיראן לייצא נפט ולהקפיא את הגישה שלה להכנסות חשובות.

המצוקה הכלכלית, חובה לציין שוב, היא יעד ישיר של המלחמה הזאת. ארה"ב וישראל תקפו תעשיות איראניות מרכזיות במטרה להעמיק את הבור שבו שרויה הרפובליקה האסלאמית, כדי שראשיה יידרשו לעמוד בפני דילמה אם לשקם את התעשיות הללו, את תוכניות הגרעין והטילים, אם לממן את הפרוקסי, או להעביר כספים לאזרח הקטן. ככל שנסב נזק גדול יותר לכלכלה האיראנית, ככל שהנזק יגדל, המשק האיראני לא יתפקד והמלחמה תימשך, כך נרחיק בזמן את האיומים שנשקפים מטהרן כלפינו ואת שיקומם. כמובן, ככל שהכלכלה מעורערת, כך גדל הסיכוי שבעתיד הלא רחוק יצאו ההמונים האיראנים שוב לרחובות כדי להפגין נגד הממשל, ואולי הפעם הם יצליחו גם במשימה להפיל אותו.

לפני שבועות אחדים הזהירו גורמים בהנהגה האיראנית שהכלכלה עשויה לקרוס תוך זמן לא רב, וכעת אסור להעניק לה חבל הצלה ללא תמורה ממשית ומהותית. אם כבר המטרה העיקרית כעת היא הסכם מוצלח, אז עדיף להמשיך במצור, ואפילו לחזור ללחימה ולגבות עוד מחירים מהאיראנים, כדי שיסכימו לקבל את התנאים האמריקניים ולהגיע כך להסכם טוב יותר בהמשך הדרך.

לחלופין, חשוב גם לזכור שוב שאין צורך להגיע להסכם בכל מחיר, וגם חידוש הלחימה עד להשגת כל מטרותיה היא אפשרות סבירה. מעבר לתסריט של מיס-קלקולציה או תקרית שתביא להסלמה מהירה באזור, ארה"ב צריכה גם לשקול את אפשרות הפעולה הזאת, ולא "להתאבד" על הסכם ויהי מה.

הטוב, הרע והסביר

אז מה ייחשב הסכם "טוב", ששווה לשלם תמורתו את המחיר של הסרת העיצומים למשל? מה יהיה "הסכם החלומות" בראייה הישראלית, מהו הסכם רע ומה גם סביר יותר להניח שנקבל בסופו של דבר?

לפני הכול, צריך לומר שהאתגר הגדול של כל הסכם כזה יהיה שאלת הפיקוח. בהסכם הקודם הפיקוח לא הוכח כיעיל במיוחד, ואיראן ידועה כמי שמנסה להתחמק ממגבלות כאלה ולפתח בסתר דברים שאינם מותרים לה. כל הסכם כזה, לפיכך, יצטרך להנהיג מדיניות נוקשה מאוד של פיקוח, שלא יאפשר התחמקות מההסכם או הסתרה, ובה בעת יהיה אכן בר-אכיפה ולא חמור ונוקשה מדי, עד שאינו מעשי. כמו כן, עליו להתייחס לסוגיית ההפרה ובטלות ההסכם, ומה ייעשה אם יתגלה שאיראן הפרה את הסיכומים עימה.

שאלה אחרת, שאינה נוגעת ישירות לנושאים שההסכם מתייחס להם, היא התחולה שלו בעניין הפסקת הלחימה: האם יכלול גם את לבנון ויתר מדינות האזור, כמו שדורשים האיראנים, או שישראל תקבל את מבוקשה ותום הלחימה יוגבל רק לאיראן עצמה? האם ההסכם יכלול בכלל את ישראל, או שיישמר לה חופש פעולה לתקוף באיראן, במקרה הצורך? אלה שאלות חשובות, אך הן מנותקות במידה רבה מהנושאים שבהם יטפל ההסכם בטווח הארוך.

כלכלי

כל ויתור כלכלי של ארה"ב לאיראן צריך להיות מותנה בשינויים ורפורמות, וגם מדורג בזמן. כדי שאיראן תזכה בהקלה משמעותית שתסייע לשיקום כלכלתה בטווח הארוך, עליה להוכיח כי היא אכן ראויה לכך, כי זנחה את תוכניותיה להשמדת ישראל וארה"ב, וכי היא אינה מנסה עוד לפתח תוכניות להשמדה המונית כגון הגרעין והטילים.

יש מדרג לא קטן של עיצומים שמוטלים על איראן, נכסים מוקפאים, מענקים ועוד. אפשר לבנות את ההקלה עליהם, אם אכן יש הסכם, באופן מדורג מהקל אל הכבד, תוך ציון אבני דרך שאיראן נדרשת לעמוד בהם לצורך שחרור כל הכספים הללו. זה נכון לגבי עיצומים, כספים לשיקום וגם המצור על מצרי הורמוז, ואין סיבה שזה גם לא יכלול תשלום פיצויים למדינות האזור שאיראן תקפה. אם ישוחררו הכספים בבת-אחת או אם הלחץ יופחת ללא תנאים כלשהם, ההסכם הזה יהיה רע מאוד מבחינת ישראל.

גרעין

הסוגיה העיקרית שההסכם אמור לטפל בה: לפני הכול, הוצאת החומר המועשר לרמה גבוהה מתוך איראן, בין אם לצורך אחסונו ברוסיה – לפי הצעתו של הקרמלין – ובין אם לדילולו במקום אחר. יש להוציא לפועל את המבצע לחילוץ האורניום בפיקוח בינלאומי, ככל הנראה גם במעורבות אמריקנית, ולבדוק שאיראן אינה מחביאה חלק מהחומר ואינה מעבירה אותו כנדרש.

בנוסף, ההסכם אמור להידרש למתקני ההעשרה האיראניים, כולל מתקן "פסגת הפטיש" המוקם בימים אלה בבטן ההר ליד נתנז, ולפרק אותם לחלוטין מכל אפשרות להעשרה. יש להציב בפני האיראנים דרישה חד-משמעית שלא יוכלו להעשיר, גם אם לפרק זמן משמעותי ולא לנצח, כדי למנוע את קיומו של האיום הזה למשך זמן רב מאוד.

כמובן, ישראל הייתה מעוניינת שלעולם לא תוכל איראן להעשיר אורניום, אך מכיוון שהסבירות שיתקבל הסכם כזה היא נמוכה במיוחד, ניתן להניח שהאמריקנים אכן יתפשרו בצורה כזו או אחרת בסוגיה זו. מכל מקום, בירושלים צריכים ללחוץ על וושינגטון לקדם מדיניות של "אפס העשרה", ולא העשרה לרמה נמוכה. גם אם מדובר בפרק זמן מתוחם של עשרים שנה, בזמן הזה ייאסר על איראן לחלוטין להעשיר אורניום.

היבט אחר של הסכם כזה צריך גם להתייחס למתקני פיתוח אחרים שקשורים בתוכנית הגרעין, כמו מתקן המרה של אורניום מועשר או רכיבים אחרים שקשורים להנשקת החומר הגרעיני. יש לפתח מנגנון פיקוח בינלאומי נוקשה על הרכיבים הללו, כדי לוודא שהם לא ינוצלו על ידי האיראנים לכל שימוש צבאי.

טילים

ישראל ומדינות אירופה היו מעוניינות לאלץ את איראן לוותר על פיתוח טילים בליסטיים לטווח ארוך ובינוני, גם אם משמעות הדבר היא שיתאפשר לה להחזיק בטילים לטווח קצר. הדיבור על מגבלת טווח של 200 קילומטרים, שנידון עוד לפני המלחמה, איננו קל לישראל – ובוודאי שמדינות המפרץ לא ישמחו ממנו – אך הוא יכול להיות קביל מבחינתנו.

גם כאן, השאלה היא כיצד אוכפים דבר כזה. הרי באיראן קיים הידע לייצר טילים כאלה, ואם יינתן לה להחזיק מפעלים לייצור טילים – מה ימנע ממנה להפר את ההסכם ולייצר נשק כזה לטווח ארוך?

כמו כן, ממילא איראן הראתה שאין לה בעיה להשתמש בכלים אסורים על פי החוק הבינלאומי, ולשגר לעבר ישראל עשרות טילים בעלי ראש מצרר על מרכזי אוכלוסייה אזרחית. הסכם צריך להתייחס לכך, וגם לספק "שיניים" שיאכפו את האיסור המוחלט על איראן לייצר כלי נשק להשמדה כאלה, שאינם דרושים לה כל כך בממד הצבאי.

פרוקסי

הדרישה האמריקנית לניתוק המימון וההדרכה של איראן לארגוני השלוחה האזוריים שלה, כולל חמאס, חיזבאללה, החות'ים, המיליציות בעיראק ועוד, היא חשובה במיוחד. זו דרישה מהותית לישראל, ולכל הפחות היא צריכה לכלול איסור על העברת נשק לקבוצות הטרור הללו.

עם זאת, הסיכוי שדרישה כזאת תתקבל – ודאי במלואה – נמוך מאוד. גם אם בפועל לא יהיה לאיראן כסף להעביר לארגוני השלוחה שלה, ובסדר העדיפויות שלה הפרוקסי כנראה מדורגים מתחת לשיקום התעשייה, הגרעין והטילים, היא לא תוכל במוצהר לנטוש אותם לגורלם. ממילא, הפרקטיקה של החסות על ארגוני הטרור הללו לא הייתה חוקית גם בעבר, ואיראן התמחתה במציאת דרכים עוקפות להעביר להם נשק, כסף והדרכה. אז גם אם סעיף כזה ייכנס להסכם כלשהו בעתיד, מה הסיכוי שניתן יהיה לאכוף אותו?

מה שכן אולי ניתן לדרוש במסגרת הסכם כזה הוא הפסקת כל פעילות איראנית לערעור היציבות האזורית, בין אם בצורה חתרנית ישירה, ובין אם בדרכים אחרות. אף שגם כאן עשוי ההסכם להיות מס שפתיים בלבד, קל יחסית להוכיח שהוא מופר, וכל מדינה תוכל לדאוג בעצמה לחשוף את הראיות לשם כך.

מה סביר שיקרה?

הסיכוי שארה"ב ואיראן יגיעו להסכם עדיין לא גבוה מאוד, למרות ששני הצדדים מעוניינים בסיומה של המלחמה. הפערים ביניהם גדולים, ולמרות הניסיונות היצירתיים – איראן לא הראתה נכונות לוותר אפילו על העמדות שהציגה לפני המלחמה, וארה"ב כלל אינה צריכה לקבל דבר כזה, בהיותה הצד החזק והמנצח. מחירי הנפט אינם מזנקים כפי שאיראן איימה שיקרה, האמריקנים לא איבדו חיילים רבים, והכוחות שלהם עדיין באזור – ומוכנים למבצעים נוספים. אפשר בהחלט שהנשיא טראמפ יחליט שהוא חוזר להילחם. קיימת גם אפשרות ממשית של סיום המגעים ללא הסכם כלל. מצב הביניים הזה טומן בחובו הרבה הזדמנויות ואפשרויות לישראל, הגם שהוא לא ברור ומעורפל.

בכל זאת, ישנו גם סיכוי סביר שוושינגטון וטהרן יסכימו גם להתפשר, וכך הם יצליחו להגיע להסכם. הסוגיה העיקרית שסביר להניח שתיכלל בהסכם הזה תהיה הגרעין. הוא יכלול מגבלות ארוכות טווח על ההעשרה והוצאה בדרך כלשהי של רוב החומר הגרעיני המועשר של איראן, אם לא כולו. עם זאת, הוא לא ייעקר מהשורש את האיום הגרעיני, וישאיר בעתיד הרחוק פתח לרפובליקה האסלאמית פתח לפרוץ לפצצה.

בעניין הפרוקסי ההסכם כנראה לא יטפל כלל, וההתייחסות לטילים עשויה להיות מוגבלת. אף שזהו אולי האיום העיקרי שקיים כיום מצד איראן, יש לה "קייס" לומר שזכותה לפתח כלי נשק כאלה – ולא ברור שלארה"ב יהיה הרבה מה לעשות נגד כך מלבד חידוש הלחימה או המשך המצור הכלכלי. כך גם עניינים אזרחיים: איראן לא תתפשר בעניין ההוצאות להורג, ככל הנראה, ולא תסכים למשהו שייראה כהתערבות בוטה בענייניה הפנימיים אל מול אזרחיה.

השאלה הגדולה, שלא ברורה כלל, היא כיצד יטופל הממד הכלכלי בהסכם. סביר להניח שאיראן אכן תקבל הקלות כלשהן במשטר העיצומים עליה, אולי ישוחררו לה כספים וגם יותר לה למכור נפט בצורה גלויה ובמחיר יקר יותר ממה שהיא מוכרת כיום. היא תידרש לפתוח את מצרי הורמוז ללא הגבלה, וכך לוותר על מנוף לחץ גדול שלה. עם זאת, הנעלם העיקרי הוא כמה מהר וכמה רחב יגיעו ההקלות האלה. גם בעניין הזה ישראל יכולה ללחוץ על האמריקנים, כדי שתקבל הסכם שאיתו היא יכולה לחיות בצורה נוחה יותר בשנים הקרובות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




עולם המפנה עורף: טראמפ, איראן והשחיקה בתמיכה הבינלאומית בארה"ב

העימות בין ארצות הברית לאיראן נותן ביטוי לשינוי עמוק במבנה המערכת הבינלאומית ובמעמדה של וושינגטון בתוכה. אם בעבר הצליחה ארצות הברית להוביל קואליציות רחבות ולבסס קונצנזוס סביב מדיניותה, הרי שכיום היא ניצבת מול מציאות מורכבת יותר, המאופיינת בספקנות, הסתייגות ולעיתים אף התנגדות מצד שותפיה הקרובים ביותר.

במרכז השינוי עומד הקרע המתהווה בין ארצות הברית לבין מדינות אירופה. מדינות כמו צרפת, גרמניה איטליה ובריטניה אינן מקבלות עוד באופן אוטומטי את ההובלה האמריקנית, ובמקום זאת מדגישות את הצורך בדיפלומטיה, ריסון ורב־צדדיות. בעיניהן, מדיניות עימותית כלפי איראן אינה רק מסוכנת מבחינה ביטחונית, אלא גם פוגעת ביציבות הגלובלית ובמוסדות הבינלאומיים שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה. הביקורת האירופית אינה מתמקדת רק באמצעים, אלא נוגעת גם בלגיטימיות של צעדים חד־צדדיים ובשאלת האחריות של מעצמות לפעול במסגרת מוסכמות בינלאומיות.

לצד הביקורת המדינית, מתחדד גם ממד מוסרי חריג בעוצמתו. התערבותו של האפיפיור, במיוחד על רקע זהותו כאמריקני, מהווה תקדים נדיר בזירה הבינלאומית. בדבריו הדגיש כי מלחמה אינה יכולה להוות פתרון, והזהיר מפני ההשלכות ההומניטריות והערכיות של הסלמה צבאית. עצם העובדה שמנהיג דתי בעל מעמד עולמי – ובפרט כזה המזוהה עם המערב ואף עם ארצות הברית – בוחר להתבטא באופן כה ברור נגד מדיניות אמריקנית, מדגישה את עומק השחיקה בסמכותה המוסרית של וושינגטון. הפער בין תפיסת הכוח האמריקנית לבין קריאות לריסון מוסרי אינו רק אידאולוגי, אלא משקף שינוי רחב יותר בתפיסת הלגיטימיות הבינלאומית.

במזרח התיכון, התמונה מורכבת אף יותר. מדינות רבות באזור חולקות חששות אמיתיים מפני השפעתה של איראן, אך אינן ממהרות להזדהות בפומבי עם מדיניות אמריקנית תקיפה. במקום זאת, הן בוחרות במדיניות של איזון – שמירה על קשרים עם וושינגטון לצד הימנעות מעימות ישיר עם טהראן. עמימות זו מאפשרת להן גמישות מדינית, אך בו בזמן מקשה על ארצות הברית לבנות קואליציה אזורית ברורה ואחידה.

בזירה הגלובלית הרחבה יותר, נכנסות לתמונה מעצמות נוספות המעצבות את הדינמיקה החדשה. סין בולטת במיוחד בהקשר זה, לא רק ככוח מאזן אלא גם כגורם המבקר במפורש את המדיניות האמריקנית. הנהגתה מדגישה את עקרונות הריבונות והמשפט הבינלאומי, ומזהירה מפני צעדים חד־צדדיים העלולים לערער את היציבות העולמית. בכך, בייג׳ינג אינה רק מגיבה להתפתחויות, אלא גם מציבה עצמה כחלופה אחראית יותר ומנצלת את המצב כדי לחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית.

לצד סין, גם שחקנים אזוריים כמו טורקיה נוקטים קו עצמאי ולעיתים תקיף, המשקף נכונות לפעול מחוץ למסגרות המסורתיות של תיאום עם המערב. מגמות אלו מצביעות על פיזור הולך וגובר של מוקדי כוח ועל היחלשות היכולת של ארצות הברית להכתיב סדר יום בינלאומי.

התוצאה הכוללת היא מעבר הדרגתי לעולם רב־קוטבי יותר, שבו אין עוד גורם אחד הנהנה מהגמוניה ברורה. ארצות הברית נותרת שחקן מרכזי, אך היא נדרשת להתמודד עם סביבה בינלאומית מורכבת יותר, שבה גם בעלי בריתה בוחנים מחדש את יחסיהם עמה. השחיקה באמון אינה מתבטאת רק בהצהרות, אלא גם בהתנהלות בפועל – בהיסוס להצטרף למהלכים, בהעדפת פתרונות דיפלומטיים ובהדגשת עצמאות מדינית.

במציאות זו, האתגר המרכזי של ישראל יקבל משמעות מיוחדת בימים הקרובים. בחלוף הימים הבאים יינתן ביטוי ליעילותו של המצור הימי של ארצות הברית על איראן. אם יסתבר  ש: א. המצור הימי אינו מביא את איראן להכרה בנחיתותה האסטרטגית מול ארצות הברית וישראל. ב. ארצות הברית מוכנה להמשיך בדיאלוג עם איראן תצטרך מדינת ישראל לקבל הכרעה גורלית: האם להמשיך בשותפות עם ארצות הברית על כלל סיכוניה, או לנקוט מדיניות עצמאית, שתקבל ביטוי  בעיקר בפעילות צבאית חריגה ורחבת היקף מול איראן.

פורסם באתר JDN, בתאריך 15 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




מי שישלוט בקצב השיקום של איראן יכריע את המלחמה

המשטר האיראני נבלם, נחלש ונחשף. כעת המבחן האמיתי הוא בשליטה בקצב השיקום וביצירת תנאים לאתגר את שלטונו מבפנים. המערכה מול איראן טרם הסתיימה, אך מי שמבקש להבין את הרגע הנוכחי חייב להבחין בין תחושת הסיום לבין תמונת המצב האמיתית. הפסקת האש איננה סוף הדרך, אלא שלב ביניים במערכה רחבה יותר, שהחלה בבוקר ה 7 באוקטובר 2023 וממשיכה מאז בזירות שונות.

כדי להבין את עומק ההישג, צריך להתחיל מן ההקשר. ערב המלחמה חיה ישראל בתודעה של יציבות מדומה. ההנחה הייתה שהאויבים מורתעים, שהמערכות האזוריות נשלטות, ושסכנה קיומית איננה מונחת על השולחן. בתוך שעות ספורות התברר עד כמה ההנחות הללו היו שגויות. מאז מתנהל תהליך מתמשך של תיקון, לא רק צבאי אלא גם תודעתי.

הפסקת האש הנוכחית אינה תוצאה של איזון כוחות, אלא של לחץ מצטבר שהופעל על הרפובליקה האסלאמית. ארצות הברית תנצל את חלון הזמן כדי לייצב את שווקי האנרגיה ולנהל משא ומתן מעמדת כוח, בעוד איראן איבדה את אחד הקלפים המרכזיים שלה, היכולת לערער את שוק הנפט והגז. עצם ניטרול האיום הזה משנה את כללי המשחק.

במקביל, העלאת רף האיום האמריקאי לרמה קיומית, כולל רמיזות לפגיעה בתשתיות אזרחיות קריטיות, יצרה עבור המשטר בטהראן דילמה מוכרת מן העבר. בדומה לסיום מלחמת איראן עיראק או להסכם הגרעין ב 2015, גם כאן נאלץ המשטר לבחור בין המשך התנגשות שעלולה להוביל לקריסה לבין נסיגה טקטית, הוא בחר בנסיגה.

אך יש פרט אחד חשוב שלא מקבל מספיק תשומת לב. האיראנים לא דרשו הפסקת אש בלבנון. ברגע מבחן, כאשר הופעל עליהם לחץ כבד, הם בחרו שלא להציב תנאי שמגן על שלוחיהם. למעשה, הם הקריבו אותם. זאת אינדיקציה משמעותית למצבו של המשטר. משטר שמרגיש חזק משתמש בשלוחיו כמנוף ומגן עליהם כחלק מהמערכה הכוללת. משטר שנמצא תחת איום קיומי מצמצם חזיתות ומוותר על נכסים כדי לשרוד.

ההחלטה שלא להתעקש על לבנון מלמדת כי מבחינת טהראן, הישרדות המשטר קודמת לכל פרויקט אזורי. זהו סדק בתפיסת ההפעלה, רגע שבו גם בעלי הברית מבינים כי במבחן האמת הם אינם בראש סדר העדיפויות.

עיקר ההישג איננו רק במישור המדיני, אלא בראש ובראשונה במישור המבצעי והמערכתי. הפגיעה בשדרת הפיקוד של איראן עמוקה וחריגה. בכירים במערכי צבא, מודיעין והנהגה הוצאו מן המשחק. עבור משטר ריכוזי המבוסס על נאמנות אישית, מדובר בזעזוע מבני, גם היכולות הצבאיות נפגעו משמעותית.

חיל האוויר ספג מכה קשה, מערכי ההגנה האווירית נשחקו עד אובדן תפקוד, וחופש הפעולה האווירי נותר בידי ארצות הברית וישראל. במקביל נפגעו תעשיות צבאיות ותשתיות פטרוכימיות שהן מקור הכנסה מרכזי למשטר. לכך יש להוסיף את הפגיעה בכוחות הים, במשמרות המהפכה ובמערכי הבסיג׳ והמשטרה.

המשמעות המצטברת ברורה. המשטר האיראני נותר עומד, אך מוחלש ושברירי יותר מאי פעם בעשורים האחרונים. הזירה האזורית משתנה. מדינות המפרץ מתקרבות לעמדה אנטי איראנית, נתיבי עקיפת סנקציות מצטמצמים, והלחץ הכלכלי הפנימי גובר. הציבור האיראני, שכבר שנים מביע חוסר אמון, מקבל הוכחה נוספת לכך שהמשטר אינו מסוגל להגן עליו.

ובכל זאת, לצד ההישגים, קיימת תחושת החמצה. היא נובעת מן הפער בין הפוטנציאל לבין המימוש. כאשר מופעל לחץ כה משמעותי, מתעוררת ציפייה לסיום חד וברור, למה שמכונה הכרעה, אך המציאות מורכבת יותר. מערכות בין לאומיות ואינטרסים רחבים מכתיבים קצב שונה מזה שהציבור מבקש לראות. כאן נכנסת גם שאלת התודעה.

אילו רבע מן הפגיעות הללו היו מתרחשות בישראל, השיח הציבורי היה מגדיר זאת כתבוסה קשה. כאשר הדבר מתרחש אצל האויב, מתפתח לעיתים נרטיב הפוך של הקטנת הישגים ושל תחושת כישלון. זהו פער תפיסתי הנובע מהתיית "חשיבת סכום אפס" אם אין הכרעה מוחלטת אז יש כישלון.

המציאות היא שישראל נמצאת היום במקום שונה בתכלית מזה שבו הייתה ערב ה 7 באוקטובר, לא בתודעת שאננות אלא בתודעת יכולת. לא בתחושת חסינות מדומה אלא בהבנה מפוכחת של האיומים לצד ביטחון ביכולת להתמודד עמם.

הפסקת האש אינה סוף המלחמה. היא פרק נוסף בה. כעת האתגר האסטרטגי המרכזי הוא לשלוט בקצב השיקום של איראן. לא לאפשר לה להתאושש במהירות, אלא להאריך ככל הניתן את תקופת החולשה שלה. חלון הזמן הזה הוא נכס יקר. בתוכו, על ארצות הברית וישראל לפעול באופן שיטתי לגיבוש והעצמה של אופוזיציה, כולל מרכיבים חמושים, שתוכל לאתגר את המשטר מבפנים.

הכרעה במערכות כאלה אינה רגע אחד דרמטי, אלא תהליך. מי שישכיל לשלוט בקצב השיקום, יכריע בסופו של דבר.

פורסם במעריב, בתאריך 14 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




מצור במצרים: למה טראמפ הולך לאטום את הנתיב הימי לאיראן

הנשיא דונלד טראמפ אוהב לצאת בהצהרות מפוצצות. המגילה הארוכה שבה הודיע על החלטתו להטיל מצור ימי על מצרי הורמוז היא דוגמה קלאסית לכך. אלא שקריאה בין השורות של הכרזתו מגלה שלא מדובר רק בהתפרצות רגעית, שלעיתים אכן אופיינית לג'ינג'י שיושב בחדר הסגלגל, אלא החלטה עם סיבות עומק, מחשבה ואפילו היגיון אסטרטגי ברור מאחוריה. יש בצעד הזה גם לא מעט סכנות, וכנראה טראמפ לוקח אותן בחשבון ומבצע סיכון מחושב.

מדוע בחר טראמפ לצאת למצור? אחרי כישלון סבב השיחות בפקיסטן, ומרגע שטראמפ קלט שההנהגה של הרפובליקה האסלאמית עדיין לא מוכנה לרדת מהעץ ולהתפשר – ובמיוחד בכל מה שקשור לתוכנית הגרעין – הוא הבין שהוא צריך אמצעי לחץ נוסף נגד טהרן. לצורך כך הוא הלך למשהו יחסית מוכר לו, שיש לו יכולת וניסיון מוכח, ואפילו יתרון. באופן מסורתי הצי האמריקני מתגאה בעוצמה גדולה, ודאי לעומת צבא היבשה של ארה"ב, והוא מאפשר לארה"ב להביא לידי ביטוי את החוזקה שלה גם בשלב הנוכחי של המלחמה.

המצור שמתכנן טראמפ על מצרי הורמוז ימנע מהאיראנים להכניס ספינות שיכולות לצייד אותם מחדש בנשק – כמו למשל, משלוחים של טילי הכתף שדווח כי הסינים מנסים להעביר להם – ובה בעת יבלום אותם מייצוא נפט מהמדינה, שמניב להם רווחים גדולים ויאפשר את השיקום של הצבא. בכך טראמפ גם ישבש את התוכניות האיראניות לגבי המצרים. בפועל, הנשיא האמריקני בעצם עושה כאן "ונהפוך הוא": במקום שהאיראנים ישלטו במעבר הספינות במצרי הורמוז, טראמפ עצמו ייקח את השליטה שם – ובמקביל גם יגביל את התנועה הימית של טהרן ואנשיה.

יש עוד סיבות למהלך הזה: ארה"ב בעצם הולכת כאן על משהו שהיא מכירה היטב. זה עבד לה מצוין במצור שהיא מטילה כעת על קובה, ואשר הביא את מדינת האי למצב של כמעט אסון הומניטרי. עוד קודם לכן היא השתמשה בצעד הזה גם נגד ונצואלה, מה שאפשר לה יותר ביעילות להכניס את הכוחות המיוחדים שלה למבצע קרקעי במדינה, שבסופו נעצר הנשיא ניקולס מדורו והובא למשפט בארה"ב. זו שיטה שהוכיחה את עצמה, היא יחסית קלה לביצוע, והאמצעים שדרושים בשבילה כבר נמצאים בשטח.

טראמפ יכול להורות לספינות הצי שלו באזור המפרץ הפרסי, יחד עם נושאות המטוסים ולהקי הכטב"מים שלו, לפקח על כל תנועה במצרים, לעמוד בשפת המעבר ולעצור כל ספינה שרוצה לחצות לכיוון איראן או לשלול ממנה את האפשרות להמשיך בהפלגה. למעשה, זו שיטה כל כך יעילה, שגם האיראנים עצמם נקטו אותה בהצלחה עד כה במערכה, וכך הפעילו לחץ על העולם.

אגב, זו סיבה נוספת לנקוט דווקא בפעילות כזו: האיראנים סירבו, לפי הדיווחים, להתפשר במשא ומתן בסוגיית פתיחת מצרי הורמוז לפני הסכם אי לוחמה מלא, וגם התעקשו שיוסיפו לגבות עמלות או דמי כופר מהספינות שעוברות שם כסממן לריבונותם וכניסיון לממן את שיקום המדינה בתום המלחמה. טראמפ מבקש כעת להראות להם שההתחפרות שלהם הייתה לשווא – אם הם לא יסכימו בטוב לפתוח את המצרים, הוא יפרוץ את הדרך לשם בעצמו, וגם ישמור עליה לאחר מכן ויאפשר מעבר בה רק למי שירצה.

אגב, יש להחלטה של טראמפ ממד משפטי מעניין: החוק הבינלאומי אוסר באופן עקרוני על גביית עמלות או מיסים מספינות שעוברות במצרים בינלאומיים בדרכי שלום, והפעולה האיראנית נחשבת לפיכך בעיני מומחים רבים לבלתי חוקית. מנגד, דווקא מצור ימי באמצע מלחמה, כאשר אינו נעשה במטרה להעניש אוכלוסייה אזרחית אלא למנוע העברת נשק או כאמצעי של מצור, עשוי להיחשב חוקי.

יש סיבה חשובה נוספת למצור של טראמפ. תהיה זו רגל משלימה או מסיימת לפגיעה בתעשיות הענק של איראן, אלה שהיו עשויות לאפשר לה אולי בסוף המלחמה להפנות כספים רבים לשיקום מפעלי הנשק והגרעין שלה. אנו יודעים שגם אחרי שישראל וארה"ב הפציצו את תעשיות הפלדה והפטרוכימיה אין עדיין אומדן סופי או ברור של היקף הזנק שנגרם לאיראנים, אך דיווחים ראשונים שפורסמו למשל בניו-יורק טיימס מלמדים שהוא עומד על מספרים של מאות מיליארדי דולרים לפחות, ואולי אפילו מגיע לטריליון דולר. המשק האיראני איבד מיליון משרות, וזמן השיקום של הנזק מוערך בשנים ארוכות.

במצב הזה, וכשלאיראנים אבדו גם בטווח הזמן המיידי ההכנסות שהניבו להם כל התעשיות שנפגעו, בקרוב הם עשויים להיקלע לדילמה משמעותית: ברגע האמת, כאשר תיגמר המלחמה בצורה כזו או אחרת, הם יפנו את יתרת הכספים שברשותם לשיקום המדינה, לבנייה מחדש של ארגוני הפרוקסי או הטילים? האם יעבירו אותו לרווחת האזרח? הקופה ריקה, האינפלציה דוהרת, ערך המטבע יורד, והרבה מאוד יידרש ללכת לשיקום התעשיות הרווחיות של המדינה.

המצור יהיה למעשה מעין פגיעה במגזר הנפט האיראני, בדומה למה שישראל ביקשה לעשות כבר קודם לכן, אך מבלי לפוצץ פיזית את מתקני ההפקה והייצור. מצד אחד זה יביא לאותה השפעה, פחות או יותר, וימנע מהאיראנים את הרווח של השוק הכי עשיר שזמין להם. מצד שני המצור לא ימנע בעתיד מאיראן להשתקם – אם וכאשר תסכים לתנאי סיום המלחמה שהאמריקנים מציבים בפניהם, תשתף פעולה עם טראמפ, ואולי תאפשר לו לשלוט בתעשיית הנפט שלה באופן חלקי או מלא – שכן מתקני הנפט שלה ייוותרו על כנם.

צ'אנס אחרון לנאט"ו

לתוכנית האמריקנית להטיל מצור על מצרי הורמוז יש עוד הרבה יתרונות. בין היתר, זה מפגין את הנכונות של טראמפ לא להיכנע ללחץ האיראני, ואף להשתמש בכוח הזרוע כדי להשיג את יעדיו. בה בעת, פעולה כזו היא "מחשבה מחוץ לקופסה", במובן זה שאיננה המשך ישיר של ההפגזות על איראן וההרס נרחב במדינה.

בנוסף, המצור מאפשר לטראמפ להשתמש ביעילות בכלים נוספים שיש ברשותו, ושהוא טרח להביא לאזור איראן, וגם בהמשך האמצעי הזה יוכל אולי להוות צעד משלים להמשך המתקפות בתוך שטחה של הרפובליקה האסלאמית. כבר כעת הכלי הזה ילך ויגביר את הלחץ על האיראנים, יכה בהם בנקודות חלשות – מלבד העניין הכלכלי, צריך לזכור שהצי של טהרן היה גאוותה של המדינה – ויאפשר לדרבן אותם לשוב לשולחן המשא ומתן ולהפגין גמישות יתרה ונכונות לוותר.

לפי ההצהרה של טראמפ, עוד מדינות – כולל אולי מאירופה ומהמפרץ – יצטרפו למצור שהוא מטיל. בכך הוא גם ירַצה את מדינות האזור שביקשו ממנו לא להרפות מהנהגת הרפובליקה האסלאמית עד שלא תהווה איום, ומנגד הוא מאפשר לחברות נאט"ו מעין כפרה: אחרי שסירבו קודם לכן להשתתף בתוכניתו הקודמת לפריצת המצרים, כעת הן יוכלו בכל זאת לחבור אליו ולהוכיח את ערכן. אם ייכשלו כעת, סביר להניח שכבר לא תינתן להן ולברית כולה הזדמנות נוספת.

באותה נשימה, צריך לציין שיש לתוכנית הזאת גם לא מעט סיכונים: לפני הכול, האיראנים יכולים לפרש את הצעד של טראמפ כהפרה ברורה של הפסקת האש, ולכן הם יחזרו להילחם באמריקנים באמצעים שברשותם. במצב כזה, הם עשויים לחדש את האש במלוא עוזה, אולי ישגרו טילים על ישראל ומדינות האזור, ואלה ייאלצו להגיב – וכך כל המשא ומתן יתפוצץ באופן סופי.

אפשרות אחרת היא שהאיראנים יחליטו שבתגובה לפגיעה במגזר הנפט שלהם, הם ימשיכו במדיניות ה"משוואות" שפיתחו במהלך המלחמה: אתם פוגעים לנו בנקודה חלשה, אנחנו נפגע בנקודות חלשות דומות באזור. כך הם יתקפו מתקני אנרגיה במדינות המפרץ, תעשיות נפט וגז, ויפגעו בספינות שחונות במפרץ ומבקשות לעבור במצרים. אולי אפילו הם יכוונו שוב לצינור הנפט העוקף שבנתה סעודיה לחופי הים האדום. שוק הנפט אז יידרדר פעם נוספת למצב גרוע, חמור אף עוד יותר ממקודם – משהו שטראמפ כמובן לא מעוניין בו.

אומנם האמריקנים מתהדרים בתעשיית הנפט הגדולה בעולם, וכעת הם אפילו שולטים על חלק מהנפט של ונצואלה. טראמפ ניסה בימים האחרונים כמה פעמים, די בבוטות, למשוך אליו רוכשים מרחבי העולם כתחליף לנפט המפרצי שתקוע בכניסה למצרי הורמוז. ובכל זאת, פגיעה במכליות במפרץ או באפשרות לייצא מהאזור בזמן הקרוב שוב תקפיץ את מחירי הדלק, וזה יפגע בשוק העולמי וגם בצרכן הקטן בארה"ב.

אגב, בראייה איראנית, אם יש מועד שבו החות'ים היו צריכים להפגין את ערכם ל"ציר ההתנגדות" – הרי שזהו הזמן. אף שעד כה הם הצטרפו למערכה בצורה סמלית בלבד, והסתפקו במספר חד-ספרתי, פחות או יותר, של כטב"מים וטילים שירו לעבר ישראל, כעת הם יעמדו בלב הסערה. הרי אם האמריקנים יחסמו את מצרי הורמוז, מה טבעי יותר מבחינת טהרן מלצור על באב אל-מנדב ולבלום את האפשרות לעבור בתעלת סואץ? זהו אמצעי הלחץ הנגדי הכי בולט שיש כעת ברשותם. לא מפתיע לגלות, אם כן, ששעות ספורות לאחר הכרזתו של טראמפ נעשה ניסיון באזור תימן להשתלט על ספינה אזרחית בקרבת באב אל-מנדב.

סכנה נוספת של המצור היא האפשרות שכלי השיט והטיס של ארה"ב שיאכפו אותו ייפגעו מאש איראנית. באופן יחסי, לא מדובר במשימה מורכבת מדי. אנו יודעים שיש ל"ציר ההתנגדות" טילי חוף-ים, כמו למשל טילי "יאחונט" רוסיים או נשק מתוצרת סינית. רבים ודאי זוכרים כיצד נפגעה אח"י חנית במלחמת לבנון השנייה מטיל כזה, ארבעה חיילים על הסיפון נהרגו, והנזק היה רב. בחודש שעבר אף דווח שאיראן מתעתדת לרכוש טילי שיוט היפר-סוניים נגד ספינות מסין – וזה איום שבוודאי בארה"ב לא ישמחו לגלות בחופי הרפובליקה האסלאמית.

האיראנים גם יודעים לבנות כשב"מים – כלי שיט לא מאוישים, שחלקם אף עברו לפי הדיווחים לידי החות'ים. זה לא מסובך לקחת כלי שיט קטן ומהיר כזה, שיחסית קשה לגילוי, להעמיס אותו במאות קילוגרמים של חומרי נפץ, ולשגר אותו בשלט רחוק לעבר כלי שיט אמריקני. המשחתת "קול" הותקפה בפיגוע סירת תופת של אל-קאעידה בתחילת שנות האלפיים בתימן, 17 מלחים נהרגו, והנזק שנגרם לה כך היה חמור במיוחד.

לאיראנים יש גם אפשרויות לפגוע בספינות עם כטב"מים ועם רקטות לטווח קצר, ואף שעד כה לא הצליחו בכך – ייתכן שבעתיד ישחק להם המזל. כלי השיט האמריקניים גם יכולים להיפגע מהמוקשים שהטמינה טהרן במצרים, אף שבעת הנוכחית ארה"ב עושה מאמץ כדי להתחיל לסלק אותם.

אם תקרית כזו של פגיעה בספינה אמריקנית תתממש, היא יכולה להסלים את המצב במהירות ולגרור את ארה"ב עמוק יותר ללחימה. לחלופין היא עשויה דווקא להבריח את טראמפ מהאזור, על רקע המראות הקשים ומספרי ההרוגים.

נוטלים את העוקץ

האם המצור של טראמפ יעבוד? סביר להניח שהוא לא החליט סתם כך על הצעד הזה. יש לו מודיעין על הנעשה בצד האיראני, על היכולות שנותרו בידי טהרן ועוד. אך זהו משחק של הפתעות והתחמקויות, וייתכן שמשטר האייתוללות הצליח להחביא חלק מכלי הנשק שלו מהעיניים האמריקניות.

ובכל זאת, היתרונות של הצעד הזה מבחינת טראמפ עולים על רוב החסרונות והסיכונים, ובעיקר הם נוטלים את העוקץ מהניסיון של איראן לכופף את יתר העולם באמצעות השליטה במצרים. כאמור, הם גם מוכיחים שהנשיא לא יתפשר במאמץ לסכל את איום הגרעין האיראני. הלחץ כעת יעבור למגרש של טהרן, והנשיא האמריקני מעוניין מאוד לקצור את פירותיו בשולחן המשא ומתן.

ישראל, אגב, יכולה גם לסייע בהקשר הזה – ולא רק אם הלחימה חוזרת במלוא עוזה. יש לנו מודיעין, יש לנו מומחיות ימית בחלק מהדברים שיעמדו כאן למבחן, ובבית הלבן כבר יודעים שהם יכולים לסמוך עלינו. נוכל לעזור לאמריקנים במשימת המצור במצרים בזמן אמת.

במקביל, ההכרזה על תחילת המצור היא נקודת זמן טובה כדי לדון עם האמריקנים על המשך הפגיעה במערכי הפרוקסי האיראניים, ובפרט בחיזבאללה ובחות'ים. אחרי שנדחפנו למשא ומתן עם הממשלה בביירות בהמשך השבוע, ובהנחה שהדיונים לא יניבו תוצאות מרשימות, הרי שחשוב לחשוב ביחד כיצד ניתן עוד ללחוץ על הלבנונים כדי לפעול נגד ארגון הטרור השיעי.

אבל בסוף הכול חוזר לאיראן. האם תיכנע? האם טראמפ יכופף אותה, או שדווקא הוא יתחרט על החלטתו? המלחמה הזאת לא מפסיקה לספק הפתעות, מבצעים נועזים, סיבוכים בעלילה ותסריטים דמיוניים. המצור על מצרי הורמוז עשוי להתפתח בדיוק לעוד רגע כזה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 באפריל, 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.