"איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במשא ומתן" – כך צייץ דונלד טראמפ בינואר 2020, ימים ספורים לאחר חיסולו של קאסם סולימאני. לא הייתה זו הפעם היחידה שבה התבטא כך לאורך פרקי העימות עם הרפובליקה האסלאמית. אם הפרסומים בתקשורת משקפים נאמנה את פרטי ההסכם המתגבש עמה כעת, נראה כי ההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה, והאיראנים – גם לאחר המכה הקשה שחטפו -מצליחים לתמרן את וושינגטון למתווה שיציל את המשטר.

היכן הבעיות ?

עוד לפני שנצלול לפרטים, חשוב להביט בתמונה הרחבה: ההסכם יעניק לגיטימציה למשטר הקיצוני בטהרן, ויוכיח כי "משמרות המהפכה" מסוגלים לשרוד גם את הלחצים הכבירים שהופעלו על ידי המעצמה העולמית. בעקבותיו, יוסיף המשטר להטיל את צלו המאיים על המזרח התיכון, תוך שהוא מקבל משנה תוקף לאחיזתו במצר הורמוז כמנוף לחץ אפקטיבי. המשאבים שיזרמו למשטר  יאפשרו לו לשקם את יכולותיו, ולא פחות חשוב מכך – למכור לאזרחיו את מה שהוציא אותם לרחובות: תקווה לשיפור כלכלי. ההסכם יעניק למשטר תעודת ביטוח מפני תקיפה צבאית מערבית או ישראלית, אך גם בלי זאת, מרגע שייחתם, המשטר כבר לא יחשוש מוושינגטון. שהרי איזה נשיא אמריקני ירצה להסתבך בעימות עם איראן, כשכך נראה אקורד הסיום במערכה שניהל הנשיא הלעומתי ביותר שידעה טהרן מעודה?

ועכשיו לפרטים:

גרעין: נציגיו של טראמפ חתרו  להישג מהיר בדמות  פתיחת מצר הורמוז והרגעת שוק האנרגיה. המחיר שהאיראנים דרשו על כך הוא  דחיית סוגיות הגרעין לשלב מאוחר יותר, כשמנופי הלחץ עליהם כבר פחות מאיימים וכשיוקרתו של הנשיא האמריקני מוחזקת כבת-ערובה בידיהם. במצב כזה גישתם בדיונים על הגרעין  תהיה – מינימום ויתורים במקסימום תמורות. כפי שנהגו עד כה הם ימשכו את הסכמתם למועד המאוחר ביותר האפשרי וגם אותה יתנו רק לאחר שיסחטו ויתורים נוספים.

יש להניח כי בזמן שנותר לטראמפ עד סיום כהונתו, איראן לא תתגרה בו ולא תתן לו עילה לתקוף אותה. היא תנצל זאת להתארגנות מחודשת בלי לחרוג ממסגרת ההבנות, אבל באופן שיאפשר לה לחדש את מאמציה בתחום הגרעין, מיד כשכהונתו תסתיים.  היידע ויכולות הייצור שישארו ברשותה במסגרת ההסכם, ישמשו אותה בכך. יש להניח שהמערכה הנוכחית חיזקה בטהראן את הדחף להשיג נשק גרעיני, לאחר שראתה כי אין משהו אחר שיוכל למנוע מיריביה לשוב ולהכותה.  

 תוכנית הטילים:  אם לשפוט לפי הפרסומים בתקשורת , הרי שההסכם המתגבש מתעלם לחלוטין מאיום זה. הוא אינו מטיל הגבלות אפקטיביות, בנוגע לטווחים ולכמויות,  על יצור טילים בליסטיים ארוכי טווח ומערכות כטב"מים, המאיימים ישירות על המזרח התיכון ואירופה.

נכון אמנם שהמערכה הנוכחית קיזזה מהמלאים שבידי איראן וגם פגעה ביכולות היצור שלה ואולם בעידן הטכנולוגי הנוכחי ובמיוחד על רקע היחסים בין איראן לסין, קצב השיקום מהיר מבעבר. ישראל ושכנותיה וגם אירופה יוכלו למצוא את עצמן תוך זמן לא רב מאויימות ע"י מערך ומשוכלל של טילים בליסטיים.    

ההשלכות על הזירה הלבנונית: אם נכונים הפרסומים על כך שההסכם על הפסקת המלחמה אמור לכלול גם את זירת לבנון,  כי אז הוא צפוי לחזק את השפעתה של איראן בזירה זו. אם נוסיף לכך את הכספים שאיראן תוכל להפנות לחיזבאללה יש בכך רוח גבית משמעותית לאירגון השיעי הלבנוני ושידרוג במעמדו האזורי, לאחר תקופה לא קלה שעברה עליו מאז נובמבר 2024.

השפעה על חמאס, חות'ים, אירגוני הטרור האסלאמי:

סיום המלחמה בסכם כזה, יספק רוח והשראה לכל גורמי האסלאם הקיצוני. הפירוש שינתן על ידם לסיטואציה הזו יהיה אחד: המעצמה העולמית שמובילה את המלחמה באסלאם הראדיקלי, לא מצליחה לכפות עליו את רצונותיה.

ועוד לא דיברנו על המסקנות שיסיקו מדינות האזור בנוגע ליחסיהם עם המשטר האיראני ועל השפעות תחושת הנבגדות של האזרחים האיראניים  שעדיין ממתינים לאור הירוק לצאת ולהפגין נגד המשטר.   

ההסכם המתגבש לא מבטל את ההישגים הכבירים שהושגו במלחמה עם איראן. בוודאי לא את אלה של ישראל. תחושת ההחמצה מתחזקת דווקא לנוכח זאת, לאור ההערכה שמאזן הכוחות מאפשר לסיים את המערכה בתוצאות טובות יותר מאלה שמשתקפות בהסכם.

לאן ממשיכים מכאן ?

ראשית, תמונת המגעים עדיין לא התבהרה. גם אם היא קרובה לזו שעולה מדיווחי התקשורת, זה עדיין לא סוף פסוק. הנושאים הרבים שנותרו פתוחים מספקים לטראמפ אין ספור זיזים להיאחז בהם כדי לשנות את התמונה, אם רק יחפוץ בכך.

כך או אחרת, ישראל חייבת להציג את דאגותיה, בגישה עניינית ולא מתריסה, אך תוך הבהרה כי היא שומרת לעצמה את הזכות להגן על ביטחונה מפני איומים מתהווים בכל הזירות.  חופש הפעולה של ישראל צריך להישאר מחוץ לתחום בכל הסכם.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לקראת סוף שבוע נוסף של אי ודאות במלחמה מול איראן, נדמה שהדריכות הציבורית שאפיינה את שלביו הקודמים של המשבר מתחילה לפנות את מקומה לעייפות אסטרטגית. הדחיות החוזרות ונשנות של האולטימטום האמריקני הכניסו את האזור למצב של המתנה ממושכת מורטת עצבים. ההצהרות התקיפות מתקבלות כעת בספקנות, והפרשנים נזהרים מלספק תחזית מחייבת.
ועדיין, בניכוי התחושות הללו, מנקודת מבטה של ישראל יש שתי עובדות חשובות שאמורות להדריך אותה במדיניותה: הראשונה היא שכל יום שהמצור נמשך בו מעמיק את הבור הכלכלי של איראן ומחליש את משטרה. המצב הזה עדיף לאין ערוך מכל פתרון מדיני שבמסגרתו תוכל לחזור לשגרה יציבה ולשקם את יכולותיה. המשמעות – יש צורך בסבלנות. עדיף להישאר עם זירה פתוחה ומתוחה מאשר עם זירה ש"נסגרה" בהסכם לא טוב.
העובדה השנייה היא שלוח הזמנים לחידוש הלחימה הולך ומתקצר והסיכויים לכך גוברים, גם משום שבוושינגטון ערים למחירים הפוליטיים של הזיגזג עם איראן. לכן ישראל צריכה לשמור על המתח ולנצל כל דקה כדי לשפר את מוכנותה בהתקפה ובהגנה. האיראנים, ניתן להעריך, לא נחו בהפסקת האש, ולמרות הפערים במאזן הכוחות יגיעו לסבב הבא מוכנים יותר.
ישראל משלמת מחיר יקר מדי על ההמתנה דווקא בזירה הלבנונית. המגבלות על הפעלת האש לעבר ביירות, שמוטלות על ישראל, יוסרו כנראה רק כאשר תסתיים הפסקת האש עם איראן. בינתיים הן ימשיכו למנוע מישראל לממש את יתרונה האווירי, ויאלצו אותה לשחק בתנאים שחיזבאללה מעדיף.
כך הפכו רחפני הנפץ לאיום מרכזי שגובה מאיתנו מחיר יקר, ונוסך בחיזבאללה את הביטחון שיש בכוחו לשחוק את נחישותנו ולאלץ אותנו לחזור לעידן המשוואות. זמינותו של הנשק הזה, עלותו הנמוכה, הפעלתו הפשוטה והבטוחה – כל אלה הופכים אותו לאטרקטיבי בשביל ארגון הטרור, ומן הצד השני הופכים את המרדף אחריו למשימה סיזיפית.
בלי להמעיט בחשיבותם של מרכיבי ההגנה, הכלים הטכנו־טקטיים והמאמץ לאיתור והשמדה של מתקני ייצור, מחסנים ומפעילי רחפנים, הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיום הזה עוברת בביירות. כדי לגרום לחיזבאללה לפקפק בכדאיות השימוש באמצעים הללו צריך לגבות ממנו מחיר בלתי נסבל מבחינתו. אפשר להשיג זאת רק באמצעות תקיפת יעדים ברובע הדאחייה בביירות – ולא רק מבצעי סיכול ממוקד וחיסולים, אלא מיטוט מבנים וזריעת הרס במרכז הכובד, מעוז השליטה והסמל הפוליטי, הצבאי והחברתי של הארגון השיעי בבירה הלבנונית.
ישראל צריכה לשפד את הנהגת חיזבאללה על קרני הדילמה: האם הפעלת רחפני הנפץ מצדיקה את מחיר החרבתה של מערב ביירות? לשם כך על הדרג המדיני לפעול מול וושינגטון להסרת ההגבלות על תקיפות חיל האוויר בביירות.
גם אם בטווח הקצר הגישה הזו תקשה על ממשל עאון להמשיך את המגעים המדיניים עם ישראל, היא תספק לגיטימציה לתביעותיו מארגון הטרור השיעי. בהמשך הוא יוכל להיות זה שיביא את בשורת הפסקת האש ואת הצלתה של ביירות במקומה של איראן, שעדיין מקבלת את הקרדיט על כך.
כך או אחרת, ישראל לא צריכה לוותר על צעדים שנחוצים לביטחון כוחותינו רק לצורך מגעים מדיניים עם ממשל שספק אם בכלל יכול לספק לה את דרישותיה הביטחוניות.

מחפשים עוגן יציב

"איני לאומי ואיני ציוני, כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי, במורשתו ובמקור מחצבתו. אברהם אבינו, משה רבנו, הושע, מיכה, ישעיהו וירמיהו, הלל, רבי עקיבא ורבי יהודה הלוי לא היו 'לאומיים' ולא היו 'ציוניים'. המילים האלה היו זרות להם, ולא אמרו להם כלום. אין הן אומרות כלום גם לי, ואין לי כל צורך בהן". גם היום, לאחר יותר משישים שנה, לא נס לחם של הדברים האלה שאמר דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, כשהיה בשיא תהילתו.
רבות דובר ונכתב על התהליך הרוחני העמוק שמתחולל בחברה היהודית בישראל. לא מדובר בגל של חזרה בתשובה במובן הממסדי או הדתי הקלאסי, אלא בהתעוררות של התקרבות למנהגים ולמסורת היהודית בזיקה לזהות הלאומית.
המגמה בלטה במיוחד בשנים האחרונות על רקע המלחמה הממושכת ואירועים במסגרתה, שתוארו כבעלי סדר גודל תנ"כי. נתוני המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) הצביעו על כך שכרבע מהציבור היהודי בישראל – ובפרט, שליש מהצעירים עד גיל 25 – דיווחו על עלייה מובהקת בחיבור למסורת ובקיום מנהגים יהודיים.
זה אינו שינוי כפוי. יש להניח כי חלקית הוא מהווה תגובה למלחמה ולנוראותיה. כנראה הוא גם ביטוי למשיכה פנימית עמוקה לעוגן יציב, לשורשים איתנים ולשפה תרבותית משותפת, שמעניקים אמונה, כוח, לכידות ומצפן.
החיפוש אחר העוגן הדתי והמסורתי אינו תופעה מוגבלת לירושלים או לתל־אביב. מעבר לאוקיינוס אנו עדים לתופעה שמתרחשת במקביל, הגם שהיא שונה לחלוטין במאפייניה: המגמה הדתית והשמרנית המוצהרת של ממשל טראמפ בארה"ב – מהקמת "משרד האמונה" הרשמי בבית הלבן, דרך שילוב רבנים אורתודוקסיים בוועדת חופש הדת, ועד להכרזה חסרת התקדים של הנשיא דונלד טראמפ, המזמינה את אזרחי אמריקה לשמור שבת לאומית כחלק מחגיגות ה־250 של המדינה.
הממשל האמריקני מאמץ ביטויים דתיים ומסורתיים מובהקים כחלק מהשיח השוטף שלו עם הציבור, וכנראה גם כאסטרטגיה שלטונית ותרבותית. בעוד שבאמריקה השימוש במסורת ובשפה הדתית נראה כמגיע "מלמעלה למטה", כחלק מתפיסה שמרנית, לאומית ולעיתים נוצרית־אוונגליסטית חזקה, בישראל התהליך הפוך – הוא צומח "מלמטה למעלה", מתוך הציבור עצמו.
למרות ההבדלים התהומיים במניעים ובמבנה המערכות הפוליטיות, שני התהליכים הללו יושבים על תובנה משותפת: בעידן של גלובליזציה מבלבלת, משברים גיאו־פוליטיים, אי יציבות ותהליכים מפוררי לכידות, המקורות המכוננים יכולים להוות עוגן, מצפן ומרכיב מלכד.
בין שמדובר בנשיא אמריקני המתרפק על ערכים דתיים עתיקים כדי לייצב את אומתו, ובין שמדובר בצעירים ישראלים חילונים המגלים מחדש את קסמם של מנהגים יהודיים, ההתקרבות הישראלית החדשה למסורת מזכירה כי הזהות היהודית אינה גזירת גורל ביולוגית או מערכת חוקים פוליטית שנכפתה עלינו, אלא בחירה דינמית שמחיה מחדש את ההצהרה "נעשה ונשמע" בכל דור ודור.
חג שבועות מציע תשובות לשלוש השאלות הקשות והחשובות ביותר בכל ישות ומערכת: זהות, יעוד וחזון. מי אנחנו, לשם מה אנו קיימים ומה הבשורה שאנו נושאים עמנו. למי שמבקש זאת, הוא מספק עוגן במים הסוערים של טלטלת הזהות. 

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הודעת משרד המשפטים האמריקני מהימים האחרונים על מבצע מעצר מוצלח של מוחמד באקר סעד דאוד אל-סאעדי, בכיר במערך השלוחים האיראני, מספקת הצצה מבעיתה לעומק חדירתה של זרוע התמנון של טהרן אל לב היבשת האמריקנית והאירופית.

אל-סאעדי אינו עוד פעיל זוטר. הוא מפקד בכיר במיליציית "כתאא'ב חזבאללה", חוד החנית של מערך הפרוקסי האיראני בעיראק, שפעל בעבר בצמוד לקאסם סולימאני ולאבו-מהדי אל-מהנדס שחוסלו על ידי ארה"ב ב-2020.

אלא שהפעם, אין מדובר בסיכול טרור המוגבל לזירה המזרח-תיכונית, אלא בחשיפתה של רשת טרור טרנס-לאומית, שפעלה בקנדה, בארה"ב ובאירופה. כתב האישום שהוגש נגדו בבית משפט פדרלי בניו יורק כולל שישה סעיפי עבירות טרור חמורות, ומייחס לו מעורבות ישירה בכמעט 20 מתקפות וניסיונות פיגוע במערב.

אל-סאעדי, שנעצר בטורקיה והוסגר לארה"ב, ניהל על פי נתוני ה-FBI רצף של 18 מתקפות טרור ברחבי אירופה בפרק זמן של שלושה חודשים בלבד במהלך השנה הנוכחית. הראיות חושפות כי בתחילת אפריל הוא תועד מנחה סוכן אמריקני סמוי לבצע פיגוע משולב נגד בית כנסת בניו יורק ומוסדות יהודיים נוספים בלוס אנג'לס ובאריזונה.

המערב מגלה הססנות מול האיום

חשיפת רשת זו קושרת את אל-סאעדי במישרין להפעלת פרוקסי איראני חדש וחשאי הפועל תחת השם "חרכת אסחאב אל-ימין". ארגון זה הוקם על ידי המשטר האיראני כמענה חתרני למתקפה הצבאית בה פתחו ארה"ב וישראל נגד המשטר בטהרן.

רשימת הפעולות של הארגון מעידה על תעוזה: פיגוע נגד בנק אמריקני באמסטרדם באמצע מרץ, הצתת בית כנסת בסקופיה שבצפון מקדוניה באמצע אפריל, ופיגוע דקירה בלונדון נגד שני אזרחים יהודים בשלהי אפריל. זאת לצד שרשרת פיצוצים והצתות נגד מטרות יהודיות בבלגיה ובהולנד.

מציאות זו מדגישה שוב את האיום הישיר הנשקף מצד המשטר האיראני על הביטחון הלאומי באירופה. האיחוד האירופי אמנם חצה קו אדום משמעותי לפני כספר חודשים כאשר הכניס את משמרות המהפכה לרשימת ארגוני הטרור שלו, אך בזירה הבריטית התמונה מורכבת יותר.

בשלהי מרץ נזף משרד החוץ הבריטי בשגריר האיראני בעקבות ריגול אחר מרכזים יהודיים בממלכה, אך לונדון הרשמית עדיין גוררת רגליים ומסרבת להחיל על משמרות המהפכה הגדרה גורפת של ארגון טרור. על רקע זה, חברי קונגרס אמריקנים דחקו לאחרונה בממשלת בריטניה לחדול מההיסוס.

הפיצול והרפיסות באירופה

הלחץ האמריקני נושא פרי חלקי: בביקור שערך בשלהי אפריל ראש הממשלה סטארמר בבית כנסת בלונדון שנפגע מתקיפה, הוא התחייב להגיש הצעת חוק להוצאת הארגון אל מחוץ לחוק כדי "להבטיח שהקהילה היהודית תרגיש בטוחה".

מעצרו של אל-סאעדי אינו מותיר מקום לספק: המשטר האיראני משקף סכנה ברורה ומיידית לריבונותן של מדינות המערב. סכנה זו מחריפה ככל שאיראן מפתחת את תוכנית הטילים הבליסטיים שלה, שטווחם המבצעי מכסה כבר כיום חלקים נרחבים מיבשת אירופה.

השיגור האיראני לעבר הבסיס הבריטי-אמריקני דייגו גרסיה בסוף מרץ הוכיח יכולת שיגור לטווח של 3,800 קילומטרים. מדובר באיום ישיר המציב ערים אירופיות מרכזיות, בהן לונדון, פריז ורומא, בטווח פגיעה מיידי.

אלא שדווקא מול האיום המתעצם הזה, מתגלה המערב ברפיסותו. בשעה שארה"ב פועלת לחניקת התוקפנות האיראנית, מדינות מפתח באירופה בוחרות בקו של פייסנות מבוהלת. שיאה של המגמה התבטא בסירובן של צרפת, ספרד ואיטליה לאפשר מעבר במרחב האווירי שלהן למטוסי תובלה אמריקניים שהובילו נשק קריטי לישראל.

מדיניות זו רק מחריפה את הלחץ האיראני. מי שמסרב לסייע לבנות בריתו בזמן מלחמה נגד התוקפנות האיראנית, מגלה כי הטרור של טהרן אינו נעצר במזרח התיכון, אלא דופק על שערי אירופה וארה"ב. הדרך היחידה להבטיח את שלום הציבור אינה הכלת השלוחים, אלא מיגורו של ראש הנחש בטהרן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 18 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 18 במאי, 2026.

אחת השאלות שמטרידות רבים מהישראלים מאז ההכרזה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על "הפסקת אש בת שבועיים" במלחמה עם איראן, אי שם בפסח, היא "לשם מה הוא מחכה?". כמה זמן עוד ימשיך טראמפ להתבזות במשא ומתן, תוהים תושבי ארצנו הקטנה, כשברור כשהעמדות שלו ושל טהרן כלל לא קרובות זו לזו? הכישלון הברור של השיחות, הפרסומים על הפערים בין הצדדים וההתנצחויות בתקשורת רק מחריפים את הרושם הזה. כדי לסגור סופית את הסוגיה, בא הפרסום בתחילת השבוע על רשימת הדרישות של ארה"ב ואיראן כל אחת מהשנייה במסגרת המשא ומתן, והראתה שכל צד דורש ההפך בדיוק מהשני – ובמצב כזה, ההתנגשות בלתי נמנעת.

אם כן, אכן ראוי לתהות: מדוע טראמפ מחכה? בהנחה שלא יוותר על עניין הגרעין, שרק השבוע האיראנים הצהירו כי כלל לא יעלה למשא ומתן, למה הוא לא תוקף? אפשר אולי לסכם את המניעים של הנשיא האמריקני בחמש נקודות עיקריות, שקשורות זו בזו.

הלחץ עושה את שלו

המאמץ העיקרי של האמריקנים נגד הרפובליקה האסלאמית בשלב הזה הוא כלכלי. לפי נתוני מעקב ספינות, המצור על מצרי הורמוז בולם בהצלחה רבה את יכולתה של טהרן לייצא נפט גולמי כבר כמה שבועות, והאיראנים מדממים כספים. הפגיעה בתעשייה שלהם מונעת מהם גם לייצר פלדה ומוצרי פטרוכימיה, וביחד עם ניתוק האינטרנט – הנזק למשק האיראני בכל יום גדול מאוד.

מבחינת טראמפ, התועלת העיקרית בכך היא לא רק עצם הלחץ על ראשי המשטר להסכים לדרישותיו, אלא גם העובדה שכל יום שבו יש להם פחות כסף הוא יום נוסף שבו הם לא יכולים להפנות משאבים לשיקום תעשיות הנשק והצבא, וגם להעביר כספים לארגוני הפרוקסי. מידע פומבי ברשת מגלה לנו שיש פעילות ראשונית לתיקון תשתיות באיראן, כגון מעט הכבישים והגשרים שהופצצו, וכן נעשה מאמץ לפתוח את פתחי השיגור של אתרי הטילים ולנקות אותם. אולם בשלב זה התעשיות הצבאיות ומתקני הגרעין כנראה לא נבנים מחדש.

רק כדי להדגיש עד כמה הנקודה הכלכלית משמעותית גם בראייה איראנית, צריך לבחון את חמש הדרישות שטהרן העבירה לארה"ב. ארבע מהן – הסרת העיצומים, הפשרת הנכסים, תשלום פיצויים, וכן הסרת המצור והכרה בריבונות האיראנית במצרי הורמוז – קשורות הדוקות לעניין הכלכלי. הרפובליקה האסלאמית קורסת, זו נקודת החולשה שלה, ומכך גם חוששים ראשי המשטר.

תסיסה חברתית

לא סתם העניין הכלכלי חשוב, שכן הוא מתחבר גם ליציבות המשטר. ככל שהפגיעה ברווחת האזרח וחיי היומיום שלו תהיה קשה, כך גדל הסיכוי שהוא יחוש שאין לו מה להפסיד, והוא מוכרח לצאת ולמחות נגד הממשל למרות הסכנה.

ואכן, המצב בחברה האיראנית בשבועות האחרונים דומה לסיר מבעבע שעומד לרתוח. רבים מהאזרחים מנותקים מהעולם ואין להם אינטרנט. הם מתנהלים כבר כחודש וחצי תחת איום מתמשך ומבהיל של חידוש המלחמה, על כל ההשלכות שלה, ובה בעת מנסים להסתדר עם היעדר מצרכים בסיסיים, מצב כלכלי הולך ומידרדר, הכבדת היד הממשלתית והתקרבות חודשי הקיץ – שגם בימים הטובים של השנה שעברה התאפיינו במחסור במים וניתוקי חשמל תכופים. אגב, החורף השנה היה גשום פחות מהממוצע, והציפייה היא שקיץ חם יפגע מאוד במאגרי המים האיראניים.

התושבים גם מרימים עיניים להנהגה שלהם וחשים חוסר ביטחון: מאז חיסולו של עלי ח'מינאי, יורשו וממשיך דרכו מוג'תבא לא נראה בציבור, מצבו לא ידוע, ואולי הוא בכלל חוסל. בהנהגה יש מאבקי כוח בין כמה מוקדים, כשכל אחד מושך לכיוון שלו, מה שמקשה על מימוש וקידום מדיניות אחידה. המנהיגים ה"אזרחיים", כגון הנשיא מסעוד פזשכיאן או שר החוץ עבאס עראקצ'י, כנראה איבדו מאוד מכוחם לטובת ראשי משמרות המהפכה וההנהגה הצבאית. כשהאזרחים רואים שגם מנהיגיהם אובדי עצות, זה מקרין על האמון שלהם בצדקת דרכם.

ההכנות הצבאיות נמשכות

הרשתות החברתיות ואתרי החדשות עודם מלאים גם בימים האחרונים בדיווחים על תנועות אוויריות של צבא ארה"ב, שמטיס לאזור ציוד, נשק, חיילים, מיירטים ועוד מטוסי קרב. ההכנות הללו מתקיימות ללא הרף, ואמורות לתמוך במאמץ המלחמתי, אם אכן יחודש. בינתיים ארה"ב מרעננת את מערכי ההגנה שלה ושל בנות בריתה, ומנצלת את הזמן למלא את בנק היעדים, להשלים התוכניות המבצעיות, לתאם את המאמצים השונים עם ישראל ומדינות אחרות באזור, ולאסוף מודיעין.

ברור שגם האיראנים לא מתעצלים ומשתמשים בזמן הזה כדי להתחמש, אבל יש הבדל משמעותי: לפי הדיווחים, טהרן איבדה את היכולת התעשייתית שלה לייצר עוד טילים ונשק. המשמעות היא שמספר הטילים שנותר ברשותה זה מה שכנראה צפוי להיות בידה גם בטווח הזמן הבינוני לפחות, אלא אם כן תרכוש עוד ממקור חיצוני או תחדש את היכולת התעשייתית. כל מה שהיא משגרת ייגרע מהמספר הזה. בנוסף, המערך הלוגיסטי הצבאי שלה נפגע, ויידרש לה זמן רב לשקם אותו כדי להביא חלקים גדולים בצבא לכשירות לוחמה מלאה. משום כך, הזמן הקצר שחלף מאז הפסקת האש ועד עכשיו למעשה אינו משמעותי מבחינת האיראנים. הם זקוקים להרבה יותר מכך בשביל לשקם את הפגיעות שספגו.

בינתיים, המעט שהם יכולים לעשות הוא בעיקר להפעיל את הפרוקסי השונים שלהם, כמו למשל באמצעות מתקפות הכטב"מים נגד האמירויות וערב הסעודית השבוע, שהגיעו "ממערב", או ניסיונות פיגועים נגד מטרות ישראליות ואמריקניות בחו"ל.

לו"ז צפוף

טראמפ הרהר לאחרונה בקול באפשרות של מבצע צבאי נוסף נגד איראן, והצהיר כי הוא יימשך ככל הנראה שבועיים. אחרי שבהתחלה דיבר על 4-6 שבועות ועמד בלוח הזמנים שלו, כדאי לשים לב גם הפעם מדוע הוא נקב בפרק זמן כזה.

הקצה האחד של תקופת הזמן הזו הוא ביקורו של הנשיא טראמפ בסין בשבוע שעבר. המסע הדיפלומטי הזה היה חשוב לו מבחינות רבות, והוא לא רצה "לקלקל" אותו אחרי שכבר נדחה פעם אחת בגלל המלחמה. כמו כן, הנשיא הצהיר שהוא מנסה לרתום את בייג'ינג לקמפיין הלחץ על טהרן ולמנוע ממנה להשיג נשק גרעיני.

לאחר הביקור יש עוד כמה תאריכים ומועדים שהנשיא בוודאי מכיר, ושגורמים לו להבין שהזמן דוחק: בסוף השבוע הקרוב יחול בישראל חג שבועות, ורבים ינצלו את הזמן לפעילות בחוץ ולטיולים. בשבוע הבא יחל גם החאג' בערב הסעודית, ויתחיל גם חג הקורבן. סביר להניח שהנשיא ינסה להימנע מפתיחת מבצע צבאי במועד כזה, שיסכן את עולי הרגל במכה. לפיכך, אם לא יתחיל את המבצע עד החאג', מאוד יכול להיות שהוא יחכה עד שיסתיים עיד אלאדחא.

אך בקצה השני של תקופת הזמן הזו יש גם אירוע חשוב לנשיא – משחקי גביע העולם בכדורגל, שייערכו רובם ככולם בארה"ב. טראמפ לא ירצה לפגוע בחגיגה הזאת, ולהעיב עליה במבצע צבאי שיככב בכותרות. ברור שככל שיתעכב בפתיחת המבצע, קיים סיכון שהוא יימרח ויגלוש עד לאמצע יוני ולפתיחת המשחקים.

בתוך מסגרת הזמנים הזאת נותרים בערך שבועיים-שלושה, והנשיא ירצה לנצל אותם במידת הצורך למבצע צבאי מוגבל, קצר בזמן ועוצמתי.

מיצוי המשא ומתן

עד כה הפגינו האיראנים עמדות נוקשות ודי קיצוניות בדיונים מול האמריקנים, במעין עיוורון שמקורו בין היתר במאפיינים התרבותיים האזורים והדתיים שלהם. אך למרות הפערים, טראמפ בכל זאת ניסה להמשיך במשא ומתן ולתת לו הזדמנות להשיג את היעדים שהציב.

מלבד הצורך הפנימי והחיצוני לרצות בעלי ברית שלו באזור ובארה"ב, וחוץ מהרצון להשיג ביתר קלות את המטרות שלו בלי צורך לערב את הצבא, טראמפ עדיין מקווה שהצטברות הלחץ תביא לשינוי מהותי בעמדה האיראנית. רשימת הדרישות שפרסמו שני הצדדים רומזת כי עד כה מתנהל בעיקר שיח של חירשים, עם זאת, וכי לא יהיה מנוס מאפשרות מסוג אחר כדי להגביר את הלחץ האיראנים.

ובאותה נשימה צריך לציין כי ההנחה של הנשיא לא מופרכת לחלוטין: ה"לא" האיראני המוחלט התפתח במהלך המשא ומתן והשתנה בשבועות שחלפו מאז תחילת המגעים, ובפרט בפגישות האחרונות נעשה מאמץ למצוא נוסחאות שיפתרו את הפלונטר – מצד אחד יענו על הצורך האיראני בשמירה על הכבוד של המשטר, יציבותו ונכסים חיוניים שלו, ומצד שני יקבל לפחות חלק מהדרישות של טראמפ. לכן, אף שבשלב זה לא מסתמנת שום הזדמנות לפריצת דרך, וההצעות האחרונות לא מתקרבות למה שהנשיא רוצה, ככל שהזמן עובר והלחץ גובר הוא עשוי להרגיש שהסיכוי לכך גדל.

זבנג וגמרנו

בארה"ב דווח בימים האחרונים כי סבלנותו של הנשיא טראמפ מהמשא ומתן הולכת ופוקעת, וסדרת פגישות שלו עם ההנהגה הצבאית מרמזת כי אולי כלו כל הקיצין: גם הנשיא מבין שאין לו ברירה בשלב הזה, וכדי לפרוץ את המבוי הסתום הוא אולי ייאלץ לחדש את המתקפה על איראן.

המטרה, כך נראה, לא תהיה השמדתה של הרפובליקה האסלאמית או כיבוש שלה, אלא הגברת הלחץ עליה באופן עצים, כדי שבסופו של דבר ישיג הנשיא את היעדים שהציב לעצמו באמצעים צבאיים או על ידי הכנעת איראן דרך לחץ מתמשך. אך כיצד תיראה המתקפה, נגד אילו יעדים היא תתבצע ומה תכלול? אפשר לשרטט בקווים כלליים תסריט הגיוני של חידוש המלחמה בימים הקרובים.

יוצאים לדרך

השנתיים האחרונות לימדו בעיקר את ישראל, אבל גם את האמריקנים, כי יש חשיבות גדולה למכת פתיחה עוצמתית, מהירה וכואבת במיוחד, שמפתיעה את האויב ומכתיבה את קצב הלחימה בתחילתה. זה עבד לנו גם לפני מבצע "חיצי הצפון" נגד חיזבאללה עם מבצעי הביפרים ומכשירי הקשר, וזה קרה גם במתקפה על איראן ביוני שעבר ובתחילת המלחמה הזו. מאוד יכול להיות שגם בשלב הנוכחי צה"ל והצבא האמריקני מתכננים מהלך דומה.

ההנהגה על הכוונת

שתי התקיפות הקודמות נגד איראן נפתחו בחיסול ממוקד של בכירי הרפובליקה האסלאמית, כולל המנהיג העליון ח'מינאי, מפקדי משמרות המהפכה וראשי הצבא. מצד אחד טראמפ התגאה בהישגים הללו, אך מצד שני בתקופת המשא ומתן הוא הביע תסכול על מצב ההנהגה בטהרן. הבלבול ששרר בקרבה, הוא טען, לצד חוסר היכולת לספק כתובת ברורה ששולטת בנעשה ומכתיבה את המדיניות, סיכלו במידה רבה את האפשרות להגיע לפתרון דיפלומטי.

לפיכך, סביר מאוד להניח שבשלב הנוכחי כל מי שעשוי לעמוד על הכוונת הישראלית והאמריקנית יהיו בעיקר ראשי משמרות המהפכה הקיצוניים, כולל מפקד המשמרות אחמד וחידי. ממילא, הם אלו שמכתיבים את הקו הנוקשה במשא ומתן ומסכלים ביד רמה כל אפשרות לפתרון דיפלומטי, כך שאולי הנשיא מרגיש שסילוקם מהדרך יסייע להגיע לפריצת דרך. מנגד, גורמים "אזרחיים" או "מתונים" יותר כגון הנשיא פזשכיאן ושר החוץ עראקצ'י יהיו פחות רלוונטיים בשלב זה.

יוצא דופן מעניין בהקשר זה הוא יושב ראש המג'לס האיראני, מוחמד קאליבאף – מי שנחשב לאחד האנשים החזקים כיום במדינה, וגם נוטל חלק במשא ומתן. אף שהוא גורם אזרחי, הוא הגיע במקור משורות משמרות המהפכה, ושיחק תפקיד מרכזי בדיכוי מהומות בעבר. לפני תחילת המשא ומתן נטען כי זכה לחסינות מפני חיסול עקב תפקידו במגעים, אך כעת ייתכן שיותר הרסן והוא יהיה יעד לסיכול.

גורם אחר שלא ברור מה יהיה איתו הוא המנהיג העליון מוג'תבא ח'מינאי, אם עודנו חי. תעלומת מצבו של המנהיג, ככל שאינה ידועה למודיעין הישראלי והאמריקני, אינה פוטרת אותנו מהדיונים על הדמות הרצויה בראש ההנהגה האיראנית. אם ישנה כוונה לסלק משם את ח'מינאי, בהנחה שהוא עדיין בעולם הזה, ייתכן שיהיה זה בשביל לסלול את הדרך למישהו נוח יותר להידברות עם האמריקנים.

מבצע מוקד

ארה"ב מעוניינת, כאמור, באירוע מהיר, קצר ועוצמתי. מה עומד לרשות הנשיא לשם כך? אלא אם אנו ניצבים בפני הפתעה שתכלול שימוש בכלים שלא הכרנו עד כה, הנשיא מוגבל לכמה קלפים חזקים.

לפי דיווחי התקשורת, מלאי טילי השיוט המדויקים וארוכי הטווח שברשות הצבא האמריקני נמוך יחסית, והגנרלים בצבא היו מעדיפים לשמור את יתרת הטילים לעימות אפשרי עם סין. ובכל זאת, לכל הפחות כנראה נחזה בשימוש בהם במכת הפתיחה, גם אם מוגבל. יש להם יתרון בעוצמה ובדיוק, וניתן לשגר אותם ממרחק רב ומבלי לסכן את הכוחות.

האמריקנים, ככל הנראה, לא מעוניינים בכיבוש קרקעי של איראן באמצעות דיוויזיות שריון, ולא רוצים להסתבך שם בקרבות יבשתיים נרחבים. לכן הם עתידים להסתמך בעיקר על כוח אש מהאוויר, שיתבצע תוך המשך שיתוף הפעולה המרשים עם צה"ל, ואולי גם עם מדינות אחרות באזור כגון ערב הסעודית והאמירויות. היעדר כמעט מוחלט של יכולת התנגדות איראנית לתקיפות האלה מעלה את ערכן, אף שבשלב האחרון של המלחמה באפריל היה נדמה כי בנק המטרות הידלדל. כמו כן, יש מטרות שהוכיחו את חסינותן היחסית להפגזה מהאוויר, כגון ערי הטילים, וממילא טראמפ גם ייאלץ לשמור על מלאי זמין של פצצות חודרות בונקרים – שאין לו הרבה מהן.

מלבד תקיפה מהאוויר, לרשות הנשיא עומדת האפשרות להשתמש בכוחות מיוחדים למבצעים נקודתיים – וגם כאן עשוי צה"ל לשחק תפקיד משמעותי. יחידות עילית אמריקניות ייקחו חלק בפעולות כאלה, וחלקן כבר פרוסות בשטח.

הנה כמה יעדים אפשריים למבצעים מוגבלים כאלה: כיבוש נקודות פרטניות כגון האי חארג' בפתחת המפרץ הפרסי, המהווה את נקודת ייצוא הנפט המרכזית של איראן; פשיטה לחיסול או מעצר של בכירים בטהרן, בסגנון הפעולה בוונצואלה; מבצע מורכב וארוך יותר להוצאת האורניום המועשר ממעמקי האדמה, שיכלול כוחות שמתמחים בפעולות כאלה, כיבוש וניתוק של שטח גדול לאורך זמן, והדיפת כוחות איראניים במקום עד להשלמת המבצע; וטיפול במתקנים שקשה לפגוע בהם מהאוויר, דוגמת ערי טילים מבוצרות כמו זו שביזד, באמצעות פשיטה עליהם והשמדתם מבפנים.

היעדים המרכזיים

מלבד חיסולים של דמויות הנהגה, שכבר עסקנו בהם, המבצע הצבאי יכלול כמה יעדים ברורים: טראמפ הזכיר כמה פעמים שיפגע בתשתיות חשמל באיראן, וסביר להניח שגם תשתיות אחרות שמסייעות לטהרן במאמץ המלחמתי, כגון גשרים, מסילות רכבת וכבישים, יהיו על הכוונת. ממילא, האיראנים הראו יכולת לשקם אותם יחסית במהרה, כך שהפגיעה בהם לא תסב נזק לאזרחים לאורך זמן.

בה בעת, גם מתקנים כלכליים והמשך הפגיעה בשרשרת הייצור הצבאי יעמדו על הפרק, בין היתר כדי לנטרל את יכולת ההיזק של משמרות המהפכה לארה"ב. מנגד, הנשיא עשוי להימנע מתקיפה של תשתיות לייצור והפקת אנרגיה כגון נפט וגז, גם בשל ההשלכות הישירות של תקיפה כזו לעתידה של איראן ולסביבה, וגם משום שטהרן תתקוף בתגובה תשתיות אזוריות באופן עצים.

בניגוד לחלק הקודם של המלחמה, סביר להניח שמבצע ממוקד יתרכז פחות בדברים כגון מפקדות הבסיג' והמשטרה, ובמקום זאת תינתן תשומת לב מוגברת ליעדים כגון אתרים ומתקנים של תוכנית הגרעין. כמו כן, אסור לשכוח את הצורך האמריקני לפגוע ביכולת ההיזק האיראנית במצרי הורמוז, ולכן צבא ארה"ב ינסה לפגוע בכמה שיותר ממעגני הספינות המהירות, בנקודות שיגור כטב"מים וטילים באזור המפרץ, ובספינות המוקשים שאולי עוד נותרו לאיראנים. במקביל עשוי להתחדש המבצע לליווי מכליות החוצה מהמצרים, מה שינטרל עוד את מנוף הלחץ האיראני מהשלב הקודם של המלחמה, ובנוסף יסייע לאכוף את הסגר על ייצוא נפט – מהלך שכאמור, מגביר את הלחץ על האיראנים.

עניין אחר הוא מתקני שיגור הטילים: אלא אם נמצאה נוסחת פלא או דרך חדשה לפגיעה משמעותית באתרים המבוצרים, לדעתי הם כנראה לא צפויים להיות היעד העיקרי של מבצע ממוקד וקצר. בהקשר זה, המאמץ העיקרי כלפיהם יהיה בפיקוק מחדש של פתחי השיגור כדי למנוע בטווח הזמן המיידי אפשרות לירי, אך לפחות בינתיים נראה שפגיעה במרכזים כאלה מהאוויר לא מביאה הרבה תועלת בטווח הארוך.

מה האנד-גיים?

יציאה לכל מבצע כזה צריכה להיות מלווה בשאלה ברורה: מה המטרה שלו? אם נצא מנקודת הנחה סבירה שבימים הקרובים לא תושג פריצת דרך במגעים בין הצדדים והם לא יגיעו להסכם למרות ההצעה הפקיסטנית החדשה, הרי שלטראמפ לא יהיה כנראה רצון להתבזות שוב במשא ומתן מול האיראנים אלא אם הוא יודע בוודאות קרובה שיגיע דרך כך לתוצאות הרצויות. מבחינתו עדיף כבר להמשיך להשיג חלק מהיעדים באופן כוחני, לאו דווקא בצורה רציפה אלא לאורך זמן, תוך שימור הלחץ הכלכלי הכבד על טהרן.

דברים כגון מה שאמר הקנצלר פרידריך מרץ על התנהלותו של טראמפ במשא ומתן מראים כי דימויו של הנשיא האמריקני נפגע בעקבות השתהות המגעים, והוא לא ירצה לחזור על פראסה כזו. הוא גם לא ישמח להיראות כמי שנחפז ללכת להסכם לא טוב, שיכתים אותו ואת מורשתו. בשלב הנוכחי הוא הראה שהוא מוכן להתפשר מעט בחלק מהנקודות, אבל הוא לא מוותר על החזון הכולל שלו להורדת הסכנה של איראן גרעינית. לכן גם ההצעה האחרונה של איראן, אם אכן אינה כוללת התייחסות לגרעין, אינה טובה דיו. הרי הוא רואה את עצמו כמנצח במלחמה הזאת, משהו שהוא חוזר עליו ללא הרף ותוקף את התקשורת על כך שאינה נותנת לו מספיק קרדיט. הליכה לקנוסה לא באה מבחינתו בחשבון.

לכן מטרת המבצע צריכה להיות קידום מימוש היעדים של הנשיא. זה יכול להיות, לפחות באופן חלקי, בכוח ובאמצעים צבאיים. את יתר היעדים הוא ינסה להשיג באמצעות הפעלת לחץ עוצמתי על האיראנים עד שיוותרו, יתפשרו וייכנעו לדרישותיו. טראמפ מבין שמדובר, אגב, בתהליך מקביל: ככל שיגיע להישגים צבאיים ויפגע ביעדים שהציב לעצמו במשא ומתן, ככל שינטרל עוד מהיכולות הצבאיות והכלכליות של האיראנים – כך יהיה להם פחות מה להסתמך עליו במשא ומתן, ואולי לא תהיה להם ברירה אלא להמשיך לוותר. עם זאת, צריך להדגיש שכניעה מוחלטת לא באה בחשבון בראייה האיראנית, אלא אם המשטר עצמו יעמוד בסכנת קריסה או נפילה.

מטרה אחרת היא להגביר את השליטה האמריקנית בקצב האירועים. מבצע קצר וממוקד, שיגיע מכמה כיוונים, עשוי לאפשר לארה"ב להחליט מתי היא מפסיקה את הלחימה גם ללא הסכם. אומנם ישנה סכנה שבמצב כזה האיראנים ימשיכו לשגר טילים על כוחותיה ועל האזור אפילו אם האמריקנים יפסיקו באופן חד-צדדי את ההפצצות, אולם צריך להדגיש שוב שדווקא טהרן – בהיעדר תעשיית לייצור טילים – כנראה מוגבלת לכלכלת חימושים. מסיבה זו, גם אם לא מושג הסכם להפסקת הלחימה והמתקפות ייעצרו, סבירות גבוהה שהאיראנים, אם בכלל, ימשיכו לשגר טילים רק בטפטופים. גם מבחינתם, הסכנה בכך היא שצה"ל והצבא האמריקני יגיבו במתקפות נוספות ויפגעו בעוד מטרות ובכירים שלהם.

יציאה כזו מהמבצע, יש להדגיש, טומנת בחובה לא מעט יתרונות לאמריקנים. היא מותירה את הזירה פתוחה, ומביאה את הצדדים לעמדת המתנה עם אפשרות לחידוש של הלחימה והמשא ומתן כאחד. כל עוד האיראנים לא מתפשרים, זה מאפשר לאמריקנים גם בהמשך לתקוף ללא הגבלה, באופן מדוד ונקודתי. זה עשוי אכן להפוך למאמץ נרחב, ארוך טווח, שדורש אורך רוח, אך גם כזה שיכול להביא לא מעט הישגים.

יש בכך גם לא מעט סיכונים לנשיא, בעיקר בזירה הפוליטית והכלכלית, אך גם בתחום הצבאי. פעולה קצרה יכולה לסייע לפחות בממד הכלכלי, שכן היא תסב טלטלה נקודתית בשווקים, אך לאחר מכן הם יתרגלו למצב החדש ולעימות מתמשך. לצד זאת, חידוש המלחמה הוא גם מהלך שקשה לחלוטין לחזות כיצד יסתיים, ויש בו סיכון לעימות ארוך ולא פשוט. ובכל זאת, מול האפשרויות האחרות, כולל תסריט שבו האיראנים משתקמים או מפתחים תוכנית גרעין צבאית, נראה שבשלב הנוכחי זו האפשרות הכי טובה ונכונה מבחינת טראמפ.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"יתכן שנפעל צבאית נגד איראן בסבב לחימה נוסף של שבועיים", כך אמר אתמול (ראשון) נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לנוכח הסחבת הנמשכת במשא ומתן עם טהראן. הוא הבהיר כי חידוש הלחימה יכלול תקיפה של מטרות נוספות בתוך איראן ולא רק את מימוש "פרוייקט חרות", המבצע לפריצת המצור האיראני על מיצר הורמוז, שהושהה בעקבות לחצי סעודיה ופקיסטן.

טהראן העבירה אתמול (ראשון) למתווך הפקיסטני את תשובתה להצעה האמריקנית לסיום המלחמה. לפי הדיווחים, היא כללה הסכמות חלקיות ודחייה של חלק מהסעיפים ובעיקר דרישה להתמקד בשלב זה בסיום המלחמה בכל החזיתות, כולל לבנון,  ובהבטחת חופש השיט במצר הורמוז. את הדיון בסוגיית הגרעין שלגביה אין הסכמה – איראן ביקשה לדחות לשלב מתקדם יותר של המגעים. בעמדתה זו טהראן גלגלה את הכדור חזרה אל צדו האמריקני של המגרש. 

האפשרות הראשונה שבידי הנשיא האמריקני היא להמשיך ללא שינוי בהפעלת הלחץ על איראן באמצעות המצור הימי. זאת, מתוך הנחה שאיראן פגיעה יותר מאשר טראמפ לנזקים שהזמן יגרום, במיוחד לנוכח הקירבה למיצוי יכולות האיחסון של הנפט וההשלכות ההרסניות שעשויות להיות לכך על כושר הפקת הנפט במדינה.

האפשרות השניה היא לחדש את "פרוייקט החרות", תוך ניסיון לצמצם את החיכוכים הצבאיים שיווצרו בעקבות זאת. משוואת התגובה שאיראן יצרה בעניין זה, הן בפעולות נגד כלי שיט והן בגביית מחיר משותפותיה של ארה"ב במפרץ, מעמידה בספק את יכולתה של ארה"ב לשלוט בגובה הלהבות, בתרחיש כזה.

אפשרות נוספת שעליה רמז הנשיא טראמפ בהתייחסותו הפומבית  היא להוסיף למצור הימי לחץ צבאי באמצעות מבצע מוגבל בזמן שבמהלכו יותקפו מטרות נוספות בתוך איראן. חולשתה של הדרך הזו נעוצה בכך שמראש היא מוגדרת כמוגבלת בזמן ובעוצמה. במצב הקשה ממילא שבו המשטר נתון, לא בטוח שהלחצים הנוספים יזיזו אותו מעמדתו, במיוחד כשמובטח לו לשוב למשא ומתן מאותה נקודה שבה הסתיים.

שתי החלופות הנוספות, נמצאות בקצוות המנוגדות של מנעד האפשרויות. בקצה האחד – מהלך צבאי עצים, בנוסח  תכנית הגשרים והאנרגיה שעליה דיבר הנשיא טראמפ לפני פתיחתו של המשא ומתן. בקצה המנוגד לכך, החלטה חד-צדדית על נטישת המשא ומתן תוך קביעה כי ארה"ב תפעיל את כוחותיה לאכוף בכוח את מילוי דרישותיה בתחומי הגרעין, הטילים הבליסטיים והתעבורה הימית.

מבחינתה של ישראל, אם נודה על האמת, הרי שעמדת המשטר האיראני משרתת את הרצון הישראלי להמשיך במאמצים להחלשתו.

יש לברך על כל יום שבו נמשך המצור על איראן.  בשום אופן אין לגנוז את השאיפה להחלפתו של המשטר ויש לקוות שהמלחמה עוד תוביל לכך. בכל מקרה ישראל צריכה לפעול לכך שסיום המלחמה, בבוא היום, לא יהיה בהסדר שיאפשר למשטר להשתקם ולבסס מחדש את יכולותיו. 

אמירתו של טראמפ באחד מנאומיו האחרונים כי "אולי עדיף לנו בלי עסקה בכלל" מצביעה על כיוון לחלוטין לא פסול מבחינתה של ישראל. הוא בודאי רצוי יותר מכל הסכם שיפשיר כספים לאיראן.

עוד מנקודת מבטה של ישראל, חשוב לפרק את החיבור שנוצר בין  סוגיות איראן ולבנון .ישראל כבר שילמה על כך בהגבלות שהוטלו עליה. החיבור זה מחזק את אחיזתה של איראן בארץ הארזים ואת מעמדה כשחקנית בזירה הזו. לכן, כל צעד שיחליש את הזיקות הללו צריך להישקל בחיוב.  התייחסות ללבנון בהחלטה שטראמפ יקבל בעניין איראן, תהיה רצויה לישראל רק בהקשר אחד: הגבלת המשטר בטהראן מתמיכה באירגוני פרוקסי ובכללם בחיזבאללה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 8 במאי, 2026.

נדמה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מזגזג כל העת. רגע אחד הוא מאיים על האיראנים במבצע צבאי לחילוץ הספינות דרך מצרי הורמוז החסומים ואף מתריע שיפגע באיראן בעוצמה אדירה אם רק תנסה לפגוע בכוחותיו, ושנייה לאחר מכן הוא מקפיא לחלוטין את המבצע. רגע אחד הוא מתלהב מהסכם קרב ובא, ובשנייה הבאה מאיים להפציץ אם לבסוף הוא לא ייחתם.

מתבונן מהצד בהחלט יכול לחשוב שאין היגיון בשיגעון, ושטראמפ מתנהל לפי החלטות מהבטן ומצבי רוח. כך גם אפשר ללמוד מההקנטות האיראניות מאז ההודעה של טראמפ על הקפאת מבצע "פרויקט החירות", בתגובה לבקשת פקיסטן. בטהרן לעגו לו שהתקפל, אמרו שמדיניותו אינה מחזיקה מעמד, וטענו שביטול המבצע מעיד על עוצמת הרפובליקה האסלאמית.

אבל טראמפ דווקא הראה מאז תחילת המלחמה, ועוד לפני כן בסבב הקודם ביוני, שהוא נחוש מאוד בעניין אחד לפחות: חיסול איום הגרעין האיראני. עוד בכהונתו הראשונה כנשיא, כשיצא מהסכם הגרעין, הוכיח טראמפ עד כמה הנושא קרוב לליבו וחשוב לו. גם כעת, סביר להניח, טראמפ מתכוון ללכת עד הסוף בעניין, בין השאר משום שאין לו לאן למהר והרבה מאוד להפסיד.

מאז תחילת הפסקת האש התווה טראמפ שתי מטרות עיקריות לשיח עם האיראנים: פתיחת מצרי הורמוז, שחסימתם הייתה אחד הקלפים העיקריים שהיו לאיראן כנגד האמריקנים במהלך המלחמה, וחיסול סכנת תוכנית הגרעין. התגובה שלו לחסימת המצרים, מצור ימי על איראן, מוכיחה את עצמה היטב, לטענת ארה"ב. יש גם סימנים באיראן לכך, ויותר מכול מעיד על כך הלחץ הניכר של נציגי טהרן על האמריקנים, כשביקשו להסיר את הסגר כתנאי עיקרי להמשך המשא ומתן.

העובדה שטראמפ הצליח לא רק לצור על איראן, אלא לפרוץ את חסימת המצרים ולאפשר לספינות לצאת מהמפרץ, משפילה מבחינת טהרן שבעתיים. תיעוד ספינות המלחמה האמריקניות שחצו את המצרים הוא כמו מכה בבטן בשביל האיראנים. הם לא הצליחו למנוע מארה"ב לאפשר לספינות לשוט החוצה, ועל הדרך לרמוס את הבטחותיה של טהרן לפגוע בספינות האמריקניות. לצד המצור המוצלח, האיראנים הבינו שאמצעי הלחץ התהפך וכעת הוא משמש נגדם: טראמפ יכול להתמיד במצור ככל שירצה, ואילו אמצעי הלחץ שלהם עתיד להיכשל. במקביל, מאגרי המזומנים שלהם אוזלים, ומכלי אחסון הנפט מתמלאים. לטראמפ יש זמן ככל שירצה.

עוד עדות ללחץ בטהרן אפשר לראות בשיגורי הטילים בימים האחרונים לעבר מדינות המפרץ. איראן מבינה כי היא מצויה במבוי סתום, ונחושה לשבור אותו. ירי ישיר על בסיסים אמריקניים או על ישראל יביא לחידוש המלחמה, ולכן היא בוחרת באפשרות שמתחת לסף ההסלמה – תקיפת מדינות שאינן יכולות להחזיר לה מנה אחת אפיים. זהו ניסיון ללחוץ על ארה"ב דרך מדינות האזור, בלי לשבור את הכלים, ובתקווה להעמיד פנים שאיראן אינה מהססת להמשיך בלחימה.

ובכל זאת, טראמפ לא התרגש, ומפקד הצבא שלו אמר כי האירוע אינו מצדיק את חידוש המלחמה. הזמן משחק לטובת האמריקנים, ואין להם סיבה לוותר או למהר.

לפיכך, אם אכן ההערכות בארה"ב על הסכם קרב עם איראן נכונות, קשה לדמיין שטראמפ ייאלץ לתת להם יותר מדי. מצבם הכלכלי המידרדר של האיראנים דוחף אותם להתפשר, כפי שניכר מההצעות שהגישו לאמריקנים באחרונה, ונשיא ארה"ב לא ירצה להירשם בדברי הימים כמי שהצהרותיו בעניין הגרעין לא החזיקו מים.

צריך להדגיש שדבר אינו סגור, וטרם נחתם הסכם. הרבה מאוד תלוי בנכונותם של שני הצדדים להציג כלפי חוץ את ההסכמות ביניהם, ככל שיהיו, ועד כמה האיראנים יהיו מוכנים לבלוע את גאוותם ולתת ויתורים של ממש. אם לא יעשו זאת, גם הם יודעים שחידוש המלחמה נמצא על הפרק. ממילא, טראמפ כבר הצהיר בפומבי שהחומר הגרעיני המועשר לרמה גבוהה יגיע לארה"ב כחלק מהסכם. זה משהו שקל לוודא ולהוכיח. אם החומר לא יועבר, הנשיא ייתפס כמי שלא עמד במילתו.

טראמפ כאמור הוכיח שהוא מוכן להשתמש בכוח כדי להשיג את הפתרון לבעיית הגרעין, גם אם הוא מעדיף דיפלומטיה ואמצעים כלכליים. אם האיראנים לא יספקו לו כעת את מבוקשו, ואחרי שהתחייב פומבית לטפל בסוגיה כך או אחרת, נוכל לצפות לחידוש המלחמה.

הכדור כעת במגרש של האיראנים, הלחץ מופעל עליהם. טראמפ מעבה את כוחותיו באזור, מזרים ציוד ומכין את האפשרות הקינטית. אולי הוא מנצל את ההפוגה לחימוש מתנגדי השלטון, ודוחף את ממשל האייתוללות לפינה. האם מפקדי משמרות המהפכה הקיצונים יישברו תחת הלחץ? את התשובה אולי נקבל בימים הקרובים.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 4 במאי, 2026.

האירועים בשעות האחרונות באזור המפרץ הפרסי התגלגלו במהירות: מההכרזה האמריקנית על ליווי ספינות ועד לשיגור הטילים והכטב"מים על מדינות המפרץ לא חלפה יממה, ונראה שאנחנו אולי עומדים בפתחו של חידוש העימות. התקווה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפתור את המשבר במשא ומתן אולי נגוזה.

האם ההחלטה של טראמפ לעצור את הלחימה ולתת הזדמנות למשא ומתן עם איראן הייתה טובה ונכונה? מזווית המבט שלנו קשה לדעת בדיוק מה היו השיקולים של הנשיא להכרזה על הפסקת האש, אבל בלי ספק היו לכך כמה יתרונות.

ההפוגה במלחמה אפשרה לאמריקנים לחדש מלאים, שלנו כציבור שצופה מהצד אין די ידע מה היה מצבם ואם הם היו ריקים או מלאים. היא גם הניחה לו במידה רבה להפחית את התנודתיות בשוק הנפט, ולא לאפשר למחירים לזנק לגבהים של 200 דולר לחבית, כמו שהאיראנים איימו. היא כנראה ענתה על צרכים מבית, וגם סיפקה לו הזדמנות להיענות לבקשות של כמה מבנות בריתו באזור, ובהן טורקיה, למשל, שרצו את תום המלחמה.

הזמן שחלף גם בוודאי נוצל בידי מדינות אחרות באזור, כגון האמירויות וסעודיה, לתקן נזקים ולחזק את ההגנות. האמירויות, למשל, הצליחו ליירט שלושה טילי שיוט שנורו לעברה בידי איראן. כך עשו גם האמריקנים: הרכבת האווירית של תחמושת וציוד לאזור בשבועות האחרונים הבהירה עד כמה הצבא האמריקני ניצל את הפסקת האש כדי להתארגן מחדש.

יתרה מכך, סבירות גבוהה מאוד שבתום יותר מחודש של מלחמה, בנק המטרות של ישראל וארה"ב התרוקן כמעט לגמרי. הזמן שחלף אפשר לנו לצבור מודיעין ומטרות חדשות, לרענן את ההיכרות עם המטרות הקודמות, להגביר את המעקב אחרי בכירים איראנים שנרצה לחסל ועוד.

כמובן, אפשרות המצור שטראמפ מפעיל על האיראנים יעילה במיוחד, מה שמעניק לו כמה זמן שרק ירצה בשלב הנוכחי כל עוד האש לא מתחדשת. נכון שטהרן מומחית בהתפתלויות, והיא מנסה לסחוט כמה שיותר את המיץ מהלימון של הכלכלה ההרוסה שלה ולהחזיק מעמד, אבל במדדים אובייקטיבים המצב שלה הולך ומידרדר, מתקרב לסף מסוכן שבו לא בטוח עד כמה כמדינה היא תוכל לספק חלק מהשירותים הבסיסיים. העובדה שאין אינטרנט באיראן כבר יותר מחודשיים היא קדימון לזה. טראמפ, לכן, יכול היה להמשיך במצור ככל שירצה – או לפחות עד שאיראן תשבור את הכלים.

מצד שני, ברור שגם איראן ניצלה את ההפוגה כדי להתארגן, לתקן נזקים, לבנות עוד נשקים, לחפור מחדש את מנהרות השיגור של הטילים ועוד. אסור לנו לעולם לזלזל באיראנים, והם התכוננו לשלב הזה, אולי ביקשו אפילו להפתיע את כולם באמצעות הירי הנוכחי.

יהיו אשר יהיו הסיבות להפסקת האש, אפילו במצב הנוכחי ייתכן שלשני הצדדים יש אינטרס להימנע מחידוש כולל של המערכה. עם זאת, הגאווה האיראנית וחוסר הנכונות לוותר על הכבוד שלהם היו אלה שהובילו אותם מראש לשלב הזה. לולא היה כך המצב, אם לא היו תוקפים באפריל 2024 בישראל ומאז לא עוצרים בכל התחנות האפשריות שהיו להן בדרך, כנראה עלי ח'מינאי עוד היה בין החיים.

כשמצרפים את זה לפערים הענקיים בין הצדדים במשא ומתן, שבאים לידי ביטוי בכך שהאיראנים לא נסוגים כמעט בשום דבר בהצעות שלהם לאמריקנים, קשה מאוד לראות מצב שבו יהיה הסכם – אלא אם אחד הצדדים ייכנע, וזה לא תסריט סביר. האגו של טראמפ, כך נראה, לא פחות גדול מזה של איראן, מה שמשחק לטובתנו בהקשר הזה. לפיכך נכנסו הצדדים למבוי סתום, והאמצעים שנקט טראמפ כדי ללחוץ על האיראנים הביאו אותם לסף.

איראן נשברה ראשונה

מה צפוי הלאה? ישראל לכאורה אינה חלק מההצגה, למרות שהיא לקחה חלק מרכזי במתקפות, והגיוני שתעשה זאת בהמשך. היא כנראה גם תספוג חלק ניכר מהאש. סביר להניח שמאחורי הקלעים היא מדברת עם ארה"ב ומתאמת עמדות, אך כלפי חוץ זהו עימות שמתנהל בשלב הזה ישירות בין ארה"ב לאיראן – או לפחות עד שהמטוסים שלנו יהיו באוויר.

ארה"ב ואיראן שיחקו בשבועות האחרונים במשחק המסוכן "ציק'ן", בניסיון לגלגל את הכדור למגרש של הצד השני ולראות אם מי מהם יישבר במשא ומתן או בשדה הקרב. במובן הזה, ההכרזה של טראמפ ביום ראשון על המיזם לליווי הספינות "שתקועות" במפרץ העבירה את היוזמה לידי האיראנים, והתגובה שלהם הייתה המתקפה על הספינות האמריקניות ועל מדינות האזור.

סיכוי גבוה ששיגור הטילים על מדינות המפרץ, אם לא נעשה כתגובה לאיזושהי פעולה של האמירויות שאיננו יודעים את טיבה, הוא ביטוי לכך שהלחץ שבר את האיראנים. טהרן אומנם לא רוצה לחזור למלחמה, אבל היא נמצאת כעת במבוי סתום שהיא אינה יכולה לפרוץ. הנזק שספגה היה כבד, אבל גם המשך המצור מזיק לה, והיא מעוניינת להסיר אותו מבלי שתצטרך לוותר על דברים משמעותיים כגון הגרעין – מקור גאווה לאומי שהיא השקיעה בו הרבה מאוד כסף וגם דם של מדענים ומנהיגים. היא אף לא יכולה להיראות כמי שוויתרה לאמריקנים, שכן הכבוד של המשטר הוא אחד הדברים האחרונים שעוד תומך ביציבותו מול העם.

ברור שהמצור של ארה"ב גבה מחיר כבד מאיראן, וההתעסקות בספינה בודדה או אפילו כמה מהן שהצליחו להתחמק ממנו מפספסת את התמונה הגדולה: איראן לא מצליחה לייצא נפט כמעט בכלל. מקורותיה הפיננסיים מתייבשים, מכלי האחסון שלה מתמלאים עד הסוף, ובקרוב היא תצטרך לעצור את ההפקה – אחרי שכבר האיטה אותה בימים האחרונים. הלחץ שהיא חשה כבד מאוד.

לכן יכול להיות שלמרות המחירים הצפויים, היא מבקשת ליזום את חידוש העימות, מתוך מחשבה שאולי הלחץ שמצידה תפעיל על האמריקנים, על מדינות האזור ועל השוק העולמי יאפשר לה עמדת יתרון במשא ומתן מחודש, מה שייאלץ את טראמפ להיכנע. איראן הרי אינה סבורה שהיא יכולה לנצח את העימות הזה מבחינה צבאית. לכל היותר היא יכולה לקוות לגרום כמה שיותר נזק לארה"ב, לישראל ולבנות בריתן באזור – ושוב, מתוך רצון להפעיל לחץ ולהגיע לשולחן הדיונים בעמדה משופרת. כרגע כל מה שהיא רוצה זה לשרוד כמשטר, ומהלך של הסלמה עשוי לפיכך בתנאים מסוימים להיראות לה כדאי.

יתרה מכך, אם האמריקנים אכן הצליחו לסייע לאוניות לצאת מהמצרים ולפרוץ את הסגר האיראני, הרי שהם נטרלו לחלוטין את אחד ממנופי הלחץ של טהרן, ובה בעת ממשיכים לנצל אותו נגדה. זה לא רק כואב לאיראנים, זה גם משפיל אותם. העובדה שעל הדרך האמריקנים ממשיכים להטביע סירות של איראן רק זורה מלח על הפצעים.

ובכל זאת, גם כעת, יש להדגיש, טהרן לא בהכרח חייבת לחדש את האש במלוא עוזה, אלא רק להתחיל להפעיל את הלחץ ולהבהיר לאמריקנים את רצינותה. זהו קו דק שיש להלך בו, ואולי זה היה פשר הירי על איחוד האמירויות ועומאן: לא לפגוע בבסיסים אמריקניים או בישראל, אבל כן לבצע ירי על בנות בריתה. מדוע? משום שירי על הבסיסים או עלינו משמעותו כמעט בוודאות שצה"ל וצבא ארה"ב יחזרו לתקוף באיראן מהאוויר, ואילו ירי ישיר על האמירויות או עומאן יכול להיתפס אולי כמשהו "נסבל" יותר. האם זה יעבוד? לא בטוח. ייתכן שישראל וארה"ב רק חיכו לתירוץ כזה, וכעת הן יחדשו את האש מצידן.

אגב, הסלמה ממילא יכולה לקרות בשלב הנוכחי גם לגמרי במקרה, כתוצאה של מיס-קלקולציה, אם כוחות אמריקניים נכנסים כעת לאזור המים האיראניים באופן מוגבר. עדות לכך נראתה בתקרית הירי ושיגור הטילים על ספינות אמריקניות במצרים. יש פוטנציאל הסלמה חמור לתקריות כאלה, אפילו במצב ששיגור הטילים לעבר האמירויות ועומאן "יעבור" מבלי שתחודש המלחמה.

הפור כנראה נפל

בצד השני, טראמפ ניצב בפני דילמה: חידוש המתקפות עשוי לעלות לו במחיר כלכלי, פנימי ובינלאומי, ומנגד הוא מבין היטב שסוגיית הגרעין טרם נפתרה. הוא חישק את עצמו כשהתחייב שישיג כך או כך פתרון לה, וזה טרם קרה במשא ומתן – מה שמותיר רק את האפשרות הכוחנית יותר.

הוא יכול אולי לתקוף את מצבורי האורניום מהאוויר, אבל גם בכך יש סיכונים, ומכל מקום זה בוודאי יביא לחידוש של המלחמה האזורית. תקיפות מהאוויר יישמרו כנראה ליעדים אחרים, כמו המשך הנזק לממשל עצמו, חיסול ראשיו או פגיעה בנכסים כלכליים ביעדים אחרים של תוכנית הגרעין.

אלא שלאמריקנים שמורה גם האפשרות, אפילו בשלב הזה, לבצע פעולות שנחשבות "מתחת לרדאר" או מתחת לסף של הסלמה. המשך המצור על מצרי הורמוז, פינוי המוקשים או עיצומים הן פעולות כאלה. ייתכן שטראמפ עשוי לחשוב, למשל, שפעולות של כוחות מיוחדים באיראן לפינוי האורניום המועשר, למשל, יכולות להיתפס באור כזה. הן גם יכולות להיעשות במקביל לתקיפות מהאוויר.

אבל בשלב הנוכחי, כאשר האיראנים שברו את הכלים, פעולות שקטות כבר כנראה לא יהיו על הפרק. אם טראמפ לא יגיב על המתקפה בקול גדול, בנות הברית שלו ייראו אותו בחולשתו. העולם כולו גם יצפה בו רק מאיים ולא פועל. גם אם זה ייקח עוד יום-יומיים, אם טראמפ לא יגבה מחיר כבד מאיראן – הוא ייראה לא טוב. זה עשוי להשפיע עליו אפילו בזירה הפוליטית.

כל זה מוביל לסברה שכנראה הפור נפל. טראמפ ייאלץ להיכנס לפעולה, והוא יודע שזו תחילתה של דרך שקשה לצפות את סופה. מראש זו הייתה הסכנה הגדולה של המצור שהפעיל, אך ניתן לקוות שהאמריקנים מגיעים למצב הזה מוכנים יותר, עם מלאים מחודשים ומטרות ברורות. ישראל כנראה תשמח להצטרף למתקפות על מתקני נפט איראנים ועל מנהיגיה, להעמיק את השבר בטהרן, ולגבות ממנה מחיר שירחיק עוד יותר את האפשרות של שיקומה.

כמו בפעם הקודמת, גם הסבב שצפוי כעת – אם אכן יקרה – יהיה לא קל. סביר להניח שיהיה ירי נרחב ומסוכן של טילים על ישראל, ששוחק את המוטיבציה ומצב הרוח, ועשוי להסב נזק חמור. עלינו לשמוע להוראות פיקוד העורף, להפגין חוסן ולזכור: אנו מטפלים באיום שהיה עשוי להיות גרוע הרבה יותר אם היינו מניחים לו לגדול עוד. זה הזמן להכות בו, ואפשר לקוות שכך נצליח לטפל בו אחת ולתמיד או להרחיק אותו מאיתנו לעוד שנים רבות.

לבסוף, חשוב להדגיש: גם אם הפור נפל במובן של תקיפה ישראלית-אמריקנית קרובה, יכול להיות ששני הצדדים ישמרו על ריסון, מתוך ניסיון לבצע משהו מינורי יותר ולמנף את הסבב הקטן הזה להמשך המשא ומתן. לפחות הדברים נכונים ביחס לאיראן וארה"ב, גם אם לא לישראל. אלא שדינמיקה של הסלמה היא דבר מסוכן, לפעמים חסר שליטה, ולא בטוח שוושינגטון וטהרן יצליחו לעצור את עצמן. ימים של הכרעה לפנינו, אז שיהיה לכולנו בהצלחה.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מאחורי ההצהרות האופטימיות שהנשיא טראמפ זורק מעת לעת על כך שהמגעים בין ארה"ב לאיראן מתקדמים היטב, והסכם טוב נמצא ממש מעבר לפינה, ההתפתחויות האחרונות באזור מספרות סיפור מעט אחר, שהצליח לבלבל את מיטב המומחים.

לנוכח מאמצים איראניים לשבור את המצור בהורמוז וכן ביטול הסבב הנוסף של שיחות באסלאמבאד ברגע האחרון, טראמפ הכריז כי הפסקת האש תוארך על מנת לאפשר לאיראן לגבש הצעה ראויה, כאשר ארה"ב ממשיכה במצור.

בין הסכם לתקיפה: טראמפ קונה זמן?

ע"פ רשת פוקס ניוז, הנשיא טראמפ האריך את הפסקת האש ב 3-5 ימים. זהו פחות או יותר הזמן שיקח לנושאת המטוסים האמריקאית ג'ורג' בוש, להגיע למזה"ת ולהצטרף לשתיים המוצבות כבר באזור, מה שמעלה את השאלה האם הנשיא טראמפ קונה זמן להיערכות צבאית לקראת חידוש תקיפות, או שמדובר במנוף לחץ בלבד שנועד לאלץ את איראן לקבל את הדרישות האמריקאיות – בדגש על הגרעין.

נדמה כי אנחנו נמצאים בצומת קריטית שבה הגעה להסכם וחידוש הלחימה הם שניהם תרחישים סבירים. מחד, עושה רושם כי שני הצדדים ירצו להימנע מהסלמה. נראה כי בטהרן הולכת ומתחזקת ההבנה כי לצד ההיצמדות לקווים אדומים, נבון יהיה מצידה למקד את מאמציה בהשגת הסכם שיאפשר את התאוששות המשטר ושיקומו, בדגש על הסרת סנקציות והפשרת משאבים כלכליים באופן מיידי. ההבנה היא שכל עוד המצור האמריקאי נמשך, הנזק הכלכלי רק הולך וגדל, כך שהזמן פועל לרעתם, וייתכן כי אין מנוס מוויתורים שקודם לכן לא באו בחשבון.

בהקשר זה, התזזיתיות במשא ומתן עשויה לרמוז על כך שבאיראן אין אחידות דעים לגבי מהן אותן פשרות ריאליות מול וושינגטון.

המחנה המתון עמו מזוהה הנשיא פזשכיאן שאינו כלול בצוות המשלחת, ושר החוץ עראקצ'י שמעורב בשיחות, מבטא קו פשרני יחסית. זאת, מתוך הבנה שהמשבר החברתי-כלכלי באיראן ההולך ומעמיק הוא פצצה מתקתקת, וללא סיום של המלחמה, גם במחיר וויתורים כואבים, המשטר האיראני עלול לקרוס לחלוטין.

"לא השמדנו את ישראל – רק שרדנו"

מנגד, מי שנותנים את הטון אלו משמרות המהפכה בראשות וחידי, והם דואגים להבהיר פומבית כי לא יסוגו. גם אחראי צוות המו"מ, ששימש בעבר כמפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה, וכיום מכהן כיו"ר הפרלמנט של הרפובליקה האסלאמית, מוחמד באקר קאליבאף, ידוע בגישתו הניצית.

מעניין לציין עם זאת, כי אותו קאליבאף הודה בפומבי רק לפני ימים אחדים כי "לא השמדנו את ישראל – רק שרדנו" וכי יש להכיר בנחיתות הצבאית מול ארה"ב וישראל. באותו נאום קרא לנצל את חלון ההזדמנויות לחתימה על הסכם מעמדת כוח – גם אם אין מדובר בניצחון מוחלט – בטרם תיחלש איראן באופן משמעותי יותר. ייתכן כי אמירתו של טראמפ בדבר פיצול בהנהגה, שאולי נועדה לזרוע בלבול במקביל ההחלטות באיראן, משקפת קרע קיים.

גם בוושינגטון ניכרים מאמצים ממשיים להגיע להסכם, כאשר ברקע, אחוזי התמיכה הכללית במלחמה נמוכים מאוד ( בניגוד לתמיכה הגבוהה והיציבה בבייס), לצד השלכות כלכליות שמורגשות היטב בכיס של הצרכן האמריקאי. בהקשר זה, ניתן לפרש את הסעיפים המעט מרוככים של מתווה אפשרי לסיום המלחמה שפורסמו על ידי עמית סגל לקראת סבב השיחות שבוטל, כנסיגה מסוימת מהעמדה הראשונית של ארה"ב:

סעיפים אלו כוללים את הפסקת העשרת האורניום ל-15 שנה; המרת האורניום לדלק; פיקוח מלא על אתרי הגרעין; פתיחת מצר הורמוז; סיום המלחמה והסגת הכוחות האמריקניים והסרת הסנקציות הכלכליות. ככל שמדובר במאמץ אמריקני כנה להתקדם להסכם, יש בכך להדאיג את ישראל. תקופת ההגבלה קוצרה מ-20 ל-15 שנה, ובוודאי מהווה צעד אחורה ביחס להצהרות קודמות של טראמפ כי "לא יהיה להם נשק גרעיני לעולם". בנוסף, סוגיית הטילים הבליסטיים בולטת בחסרונה.

מאידך, מוקדם מדי להספיד את חידוש הלחימה. לפי דיווחים, טראמפ ממשיך להזרים כוחות ואמל"ח לאזור, נוסף על היחידות המיוחדות שנשלחו, המסוגלות לבצע פשיטות כמו למשל על האי חארג'.

אף כי טראמפ יוכל לעת עתה להסתפק באסטרטגיה של חנק כלכלי, שהיא לעצמה זרז להחלשה משמעותית של המשטר, וזאת מבלי להיגרר למערכה קינטית – המשך מעשי תוקפנות של איראן כדוגמת ירי לעבר ספינות בהורמוז, עשויים להביא להתלקחות אזורית נרחבת, כזו שתערב שחקניות נוספות, אולי גם ישראל.

אם איראן תמתח את הקו יותר מדי, ייתכן שלטראמפ לא תהיה ברירה אלא לבצע תקיפות, גם אם נקודתיות, כנגד תשתיות אנרגיה ותשתיות אזרחיות נוספות כפי שאיים. גם באיראן מבינים את השבריריות של המגעים ואת פוטנציאל ההסלמה הגבוה, וסביר כי הם פועלים לחילוץ מלאי הטילים שנפגעו בתקיפות ולחידוש הגישה למשגרים בצד הכנות נוספות.

ומה עם החות'ים?

ימים ספורים לפני סבב השיחות הראשון בין ארה"ב לאיראן באסלמאבאד, בריאיון שנתן ל-CNN ב-6 באפריל, בכיר החות'ים מוחמד עלי אל-חות'י מסר כי הארגון ימשיך לכבד את הפסקת האש עם ארה"ב ולא יחדש את התקיפות בים סוף או נגד יעדים אמריקניים אם ארה"ב תנהג באופן דומה. יש לשער כי תזמון ההודעה איננו מקרי.

ואילו בשבת דווח כי שר ההגנה החות׳י מוחמד אל-עטפי הצהיר: "הכוחות המזוינים של תימן נמצאים בכוננות גבוהה להתמודדות עם כל תוקפנות נגד העם התימני". אל-עטפי טען כי הלחימה המחישה את "אחדות הזירות" וחשפה את "חולשתן ושבריריותם של הבסיסים האמריקאיים באזור״.

עד כה המעורבות החות'ית במלחמה נותרה ברף הנמוך, עם שיגורים של טילים בודדים לעבר שטח ישראל. ייתכן כי טהרן ממתינה לראות אם במסגרת שיחות, ככל שיחודשו, ארה"ב תיאות להסיר את המצור הימי – מצור המשית עליה נזקים כלכליים כבדים.

אם לאו, באיראן עשויים להחליט לשלוף את הקלף החות'י ככלי להפעלת לחץ נוסף על הסחר הבינלאומי על ידי סגירת מצרי באב אל מנדב, עורק קריטי לתעבורה של אנרגיה וסחורות, אשר היקפה כבר ירד דרמטית מאז מתקפות החות'ים במהלך "חרבות ברזל".

המורדים התימנים עשויים לתקוף ישירות את נמל ינבו הסעודי, נקודת היציאה של צינור הנפט עוקף הורמוז לים האדום, לשבש את חופש השיט על ידי חידוש המתקפות נגד ספינות ואף לתקוף תשתיות ייצור אנרגיה רגישות באופן שישבית לחלוטין את הייצור – תסריט האימה של מדינות המפרץ.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

תריסר שנים לפחות – זה פרק הזמן שיידרש לשיקום איראן בתום המלחמה לפי הערכות הבנק המרכזי במדינה, שנשלחו באחרונה לנשיא מסעוד פזשכיאן ופורסמו באתר האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל". תחשבו מה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו במשך 12 שנה, ואז תפנימו שזו כמות הזמן שייקח לטהרן לתקן את נזקי המערכה.

דמיינו גם מה עבר לפזשכיאן בראש כשראה את ההערכה הזאת, ואז אולי תוכלו להבין מדוע במסגרת מאבקי הכוחות הפנימיים עם משמרות המהפכה על מוסרות השלטון בטהרן ועל גורל המשא ומתן עם האמריקנים הוא הזהיר שחייבים להגיע להסכם עם ארה"ב, שכן אחרת "כלכלת איראן עלולה להתמוטט לחלוטין" תוך שבועות אחדים. רק כדי לסבר את האוזן למה שעומד מאחורי האזהרה שלו: הפגיעה באמצעי הייצור במלחמה, העריכו מומחים, עשויה להזניק את האינפלציה באיראן תוך זמן קצר אפילו ל-180 אחוזים.

עדויות מהשטח תומכות בתמונה השחורה שכרגע שוררת באיראן: תושבים מספרים על מערכת בנקאות שלא עובדת, על כך שהכספומטים ריקים או לא בשימוש. השבתת האינטרנט והתמשכות המלחמה גרמו לגל פיטורין נרחב, היעדר הכנסות וייאוש אצל רבים. "מאז ינואר (המהומות נגד השלטון ודיכויין – א"ק) אני עובד פחות שעות, וב-25 במרץ פוטרתי רשמית", אמר בכאב אחד התושבים. עובד פרילנס ביכה את מר גורלו וציין שהכנסתו ירדה לאפס, וכי אינו יודע כיצד יוכל לחיות אם המלחמה עוד תימשך והאינטרנט יוסיף להיות מנותק.

פוריה אסטרקי, שדיבר עם "הניו-יורק טיימס", סיפר כי לא יכול היה לשלם לפועלים שלו כי ההמחאות לא מכובדות בבנקים, והפיחות בהכנסות גורם לו לפגר בשכר הדירה. הוא ועובדיו דנו באפשרות לסגור את החברה, וכולם יחד הזילו דמעות. ספר, מוזיקאי בן 19 שפרסם את עבודתו בחו"ל, אמר שללא אינטרנט הוא לא יכול להרוויח כסף – ואין לו מושג איך יתפרנס בעתיד, כל עוד המצב לא משתנה.

אזרחי איראן נפגעו קשות במלחמה הזאת, אך גם לפניה הם התמודדו עם מציאות לא פשוטה. העיצומים חונקים את הכלכלה האיראנית, ואם ההנהגה בטהרן לא תתחייב לשנות את דרכיה וכך להביא להקלה במשטר הענישה עליה – גם ברפובליקה האסלאמית עצמה יש רבים שחוששים מקריסת השוק המקומי. לכל הפחות, אומרים מומחים, גם אם תצליח איראן לשרוד כמדינה איכשהו מבלי שיוסרו עליה העיצומים, היא תיאלץ להתמודד עם קשיים מבניים עמוקים ועם לחץ ציבורי הולך וגדל על ההנהגה. אולי חלק מהשירותים שהיא מעניקה לציבור יפסיקו לתפקד.

אחרים לא מסכימים עם הטענה הזאת. הכלכלה האיראנית הסתגלה במשך שנות העיצומים הרבות, ולדעת לא מעט מומחים היא מסוגלת לשרוד פגיעות רבות ולהתאים את עצמה כמעט לכל מצב. הם מזהירים מפני שאננות, וטוענים כי ייתכן שארה"ב וישראל נכנסו למלחמה הזאת בטוחות מדי בעצמן, אחרי שסברו שיצליחו להפיל את המשטר בקלות – וכי מי שלקח כהנחת יסוד את האפשרות לפגוע בהנהגה ולמוטט אותה רק באמצעות לחץ כלכלי פשוט טועה.

אולי כדי להבין את המצב יותר לעומק, צריך להסתכל על נתוני המשק ברפובליקה האסלאמית. לא מדובר במשימה פשוטה, שכן זו מדינה לא שקופה לחלוטין, שסובלת משחיתות, מניהול לא תקין, מהסתרות מכוונות ועוד. אין דיווחים רשמיים על היקף הנזק במלחמה, ומאז שפרצה גם אין נתונים כלכליים שמדווחים בשקיפות לציבור. מידע רב שמפורסם לציבור מקורו בהערכות, חלקו כולל טווחים די גדולים, ומעט מאוד מסתמך על פרסומים רשמיים של הממשלה בטהרן.

ובכל זאת, אם נחבר את הדברים שידועים לנו על איראן מלפני המלחמה, ונוסיף לכך כמה הערכות ודיווחים, נוכל אולי לקבל תמונה כללית של המצב הנוכחי במדינה.

2 מיליון מובטלים

הבעיות המבניות בכלכלה האיראנית החלו הרבה לפני המלחמה הנוכחית, ואפילו עוד בטרם יצאו המטוסים לדרכם למבצע "עם כלביא" ביוני שעבר. הרפובליקה האסלאמית סבלה ממשבר במשק האנרגיה, ונאלצה לבצע הפסקות חשמל יזומות עוד ב-2024. תרופות רבות, כולל תחליפים גנריים מייצור מקומי, נעדרו מהמדפים, ובצורת ארוכה ייבשה את רוב מאגרי המים.

ברמה האנושית גם היו פגעים רבים: תופעה של "בריחת מוחות" גזלה מאיראן את בני הדור הצעיר המבריקים, וממילא האוכלוסייה הלכה והזדקנה, וגם הילודה צנחה בחדות. תופעה של התחלנות פשטה בערים רבות ברפובליקה האסלאמית, מה שהעמיק את הפער בין ההנהגה לציבור. העוני הגובר והעלייה ביוקר המחייה רק החמירו את המצב.

נתונים כלכליים עגומים עוד מלפני המלחמה משקפים את גודל המשבר: האינפלציה המשתוללת הגיעה לכ-50 אחוזים בדצמבר, ועד סוף פברואר, ערב "שאגת הארי", היא טיפסה מעל 70 אחוזים. ביחס למוצרי מזון בסיסיים כגון בשר, חלב, שמן, אורז, פירות וירקות האינפלציה עלתה על 110 אחוזים. גם מחירי התרופות השתוללו. ערך הריאל צנח בכ-50 אחוזים בין יוני לפברואר, והבנק המרכזי נאלץ להכניס למחזור שטרות חדשים בערכים גבוהים, של 5 ו-10 מיליון ריאל.

ואז הגיעה המלחמה. קשה להעריך באופן מדויק עדיין את היקף הפגיעה באיראן מההפצצות המשולבות של ישראל וארה"ב, אבל דובר הממשלה ציין כי הנזק מגיע לפחות ל-270 מיליארד דולר – כ-57 מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של איראן, פי שבעה מהכנסות הנפט הרשמיות שלה בשנה ופי שלושה מכלל התקציב השנתי שלה. בניו-יורק טיימס נטען מפי גורמים מקומיים, שלא הורשו להתראיין בגלוי, כי הנזק גדול אף יותר, ועשוי להגיע לטריליון דולר. ברור שיידרשו שנים לשקם את המדינה, וכל חודש נוסף של הלחימה עשוי להסיג את הכלכלה עוד כמה שנים לאחור.

המספרים הללו מגלמים רק את הנזק הישיר של המלחמה. השבתת האינטרנט, למשל, תורמת מאוד אף היא להחרפת המצב. לפי ההערכות, כ-10 מיליון בני אדם תלויים ישירות בעבודתם באינטרנט, ומיליוני אזרחים איראנים עשויים לחוות צניחה משמעותית בהכנסותיהם או אבטלה של ממש כאשר הקשר לעולם החיצוני מנותק. דוגמה קטנה לכך היא המסחר במטבעות דיגיטליים, שמהווה – גם כאן, לפי הערכות לא רשמיות – כ-5-6 אחוזים מהתמ"ג של איראן. ניתוק האינטרנט חסם מיליוני יזמים מאמצעי תשלום, לקוחות ושווקים.

גם עסקים מקומיים שלא תלויים באינטרנט הושבתו. המלחמה גרמה לחנויות רבות לסגור את שעריהן, וקמעונאים רבים לא התפרנסו כלל מאז סוף פברואר. הבזאר הגדול בטהרן, שבו גם פרצו חלק מהמחאות בינואר, נותר למשל סגור כל תקופת המלחמה. כלכלן איראני העריך כי כ-12 מיליון משרות באיראן – כ-50 אחוז מכוח העבודה במדינה – מצויות בסכנת פיטורין או קיצוצים. לדבריו, רק הפגיעה בתעשיות הפטרוכימיות ומפעלי הפלדה פגעה במקור ההכנסה של יותר מ-6 מיליון איש.

כבר כעת, ההערכות הממשלתיות הן כי בין מיליון ל-2 מיליון תושבים איבדו את עבודתם. תנו למספר הזה לשקוע: 2 מיליון איש במדינה של כ-100 מיליון בני אדם, אפילו פחות, הם 2 אחוזים מהאוכלוסייה. תחשבו שתוך חודש האבטלה בישראל הייתה גדלה ב-2 אחוזים ויותר.

אין נתונים רשמיים על ערך המטבע האיראני מאז פברואר, אולם "האקונומיסט" דיווח כי בשוק השחור הוא ירד ב-8 אחוזים אל מול הדולר. מחירי הסחורות באיראן, לפי נתוני הבנק המרכזי, עלו ב-6 אחוזים לפחות – אך החשד הוא שמדובר בריכוך משמעותי של חומרת המצב, וכי חלק מהסחורות, בייחוד מוצרי מזון, עלו בעשרות אחוזים לפחות.

רק בנזקים הללו די כדי לפצוע אנושות את כלכלתה של כל מדינה. אולם בכך לא תם הסיפור: הפגיעה בתעשיות האיראניות לא רק תדרוש שיקום שלהן בתום המלחמה, אלא כבר כיום היא גובה מחיר מהרפובליקה האסלאמית בשל גריעת הרווחים שהן הביאו לה קודם לכן. התעשיות הפטרוכימיות, שהן מקור ההכנסה השני באיראן אחרי הנפט, הניבו לטהרן כ-18 מיליארד דולר בשנת 2023. הן הושבתו לחלוטין בתקיפות. תעשיית הפלדה, השלישית בגודלה במדינה, הכניסה 7 מיליארד דולר. כלומר, רק הנזק לתעשיות האלה מונע מאיראן להרוויח 25 מיליארד דולר בשנה, יותר מרבע מתקציב המדינה.

אם הדיונים עם האמריקנים לא יישאו פירות, והנשיא דונלד טראמפ יממש את איומיו לפגוע בתעשיית הנפט האיראנית, המצב שם יהיה רע ומר.

עניין של הסתגלות

המשא ומתן עם ארה"ב מוביל אותנו לממד אחר שקשור לפגיעה בכלכלת איראן: המצור על מצרי הורמוז.

תחילה, כאשר טראמפ הכריז על המצור בתגובה להמשך חסימת המצרים בידי משמרות המהפכה, היה נדמה שמדובר במעין תחרות: למי יכאיב מהלך כזה יותר – למדינות העולם שתלויות בנפט שעובר שם, או לאיראן עצמה? היה כאן גם עניין פסיכולוגי ורגשי, שכן טראמפ פגע בכבוד האיראני כאשר לקח את מנוף הלחץ העיקרי של טהרן והפך אותו על פניו כדי להעביר את הלחץ עליהם.

אלא שככל שעובר הזמן מתברר עד כמה דווקא העניין הכלכלי משחק פה תפקיד. ברור שהמצור הימי מלחיץ את ההנהגה ברפובליקה האסלאמית, שאף מתנה את חידוש המשא ומתן בהסרתו. לולא היה מובן לאיראנים עד כמה הנזק גדול, הם לא היו עושים ממנו עניין כה גדול.

יש הערכות שונות להיקף הנזק היומי והמצטבר של המצור, אם הוא אכן יעיל כפי שהאמריקנים טוענים. טראמפ עצמו העמיד את הסכום הזה רק השבוע על 500 מיליון דולר ביום, ואחרים דיברו על סכומים גבוהים מעט יותר או פחות. בכל מקרה ברור שמדובר במאות מיליוני דולרים שאיראן מפסידה בכל יום שחולף.

המצור בולם את איראן בעיקר מלייצא נפט, מקור ההכנסה העיקרי שלה, שלפני המלחמה עמד על כ-2 מיליון חביות ליום – שנרכשו בעיקר בידי סין במחיר נמוך מערך השוק. בשנת 2023 היווה הנפט מקור לכ-40 אחוז מהכנסותיה של איראן, ובשנה שעברה רכשה סין נפט בכ-31.5 מיליארד דולר – כמעט מחצית מתקציב השנתי של הרפובליקה האסלאמית.

בשלב הנוכחי, כאשר איראן עדיין מטעינה את הנפט שהיא שואבת על ספינות, היא מחזיקה כנראה באזור המצרים למעלה מ-150 מיליון חביות נפט שתקועות בים. לפיכך, הסרת המצור תניב לה בבת אחת הכנסה עצומה. בנוסף, חסימת האפשרות של מכליות זרות לצאת מהמצרים מונעת כעת מהאיראנים לגבות מהן את הכופר שביקשו להשית על כל מכלית רק לפני שבועיים, בניסיון לגבות כך כסף ולשפות את עצמם על נזקי המלחמה.

יתרה מכך, גם סחורות אחרות עוברות דרך המצרים, וחסימתם מקשה על טהרן. הייצור המקומי באיראן, שנועד להחליף דברים שהיא אינה יכולה לרכוש בעולם בשל העיצומים, נשען על חומרי גלם שמיובאים דרך מצרי הורמוז. זה נכון לגבי תעשייה, מזון ועוד. כשמוסיפים את הנזק של המצור למצב הכלכלי הקשה גם כך של איראן ולנזקי המלחמה, ברור שהוא מהווה מקור דאגה משמעותי לראשי הרפובליקה האסלאמית.

אך האם משמעות הדבר היא שכלכלתה של טהרן אכן עומדת בפני קריסה? המשק האיראני אכן נתון ללחץ כבד, אך לא קל לשבור את שלטון האייתוללות. מלבד העובדה שמטרת-העל שלהם היא רק להמשיך ולהתקיים, לשרוד בתנאים הכי קשים ולהראות לאויב שהם החזיקו מעמד, איראן הסתגלה בשנים האחרונות ללחצים כאלה.

כבר שנים נתונה טהרן תחת משטר עיצומים שהולך ומחריף, פוגע בה ברמות שונות, מגביר את האבטלה ומאלץ אותה למצוא פתרונות שונים, כגון רשתות סחר לא רשמיות, הברחות, ייצור מקומי ועוד. אין משמעות הדבר שהנזק לא קיים ואף מצטבר, אך בכל זאת איראן מצליחה להחזיק מעמד. בשנים האחרונות ניהלה טהרן סחר עם 170 מדינות, לפי הנתונים המקומיים, וב-12 החודשים האחרונים הגיע הסחר במוצרים שאינם נפט ליותר מ-100 מיליארד דולר, כולל ייבוא של מוצרים כגון טלפונים, חלקי רכב, מזון ושמנים.

בה בעת, המלחמה גבתה מחיר גם מיכולת ההסתגלות הזאת. מלבד תעשיות הפטרוכימיה והפלדה, מפעלי ייצור רבים – כאלה שקשורים בעיקר לתעשיות הטילים והגרעין – הושמדו בהפצצות, וכך גם תשתיות שונות. ממילא, הייצור המקומי כאמור תלוי בייבוא, ויהיה קשה לאיראנים להחליף מיכון שנפגע בתקיפות אם המצרים סגורים.

זה לא אומר שמדובר במשימה בלתי אפשרית, שכן איראן סוחרת עם ארצות שונות גם דרך היבשה. גבולותיה היבשתיים, למשל, מאפשרים סחר עם מדינות כגון פקיסטן, אפגניסטן, עיראק, טורקיה ועוד. אם ישוקמו נמלים שנפגעו בים הכספי, היא תוכל גם לסחור עם הרוסים. בחודשים האחרונים שליש מהסחר שאינו קשור בנפט עבר לאיראן דרך היבשה או האוויר, לפי נתוני הממשל. אך אין די בסחר היבשתי לבדו, ואיראן בהחלט תלויה בנתיבי הים שלה, ודרך המפרץ הפרסי בפרט.

המשכורות בסכנה

יכולת ההסתגלות האיראנית, הגמישות המחשבתית והיעד של עמידה בלחצים בכל מחיר הם המקור לטענתם של חוקרים ומומחים רבים לכך שכלכלתה תלך ותתכווץ, אך לא בטוח שתקרוס לחלוטין. ואכן, אי אפשר לשלול את הטענה הזאת, אך חשוב גם לציין שאין צורך במראות ממחוזות רחוקים של מהומות ברחובות, תורים לפני הבנקים, התפוררות של הממשלה ועוד. די, למשל, שאיראן לא תוכל לספק שירותים חלק מהשירותים הבסיסיים לאזרחים כדי לפורר עוד יותר את החברה המקומית, ליצור לחצים פנימיים ולהביא את המדינה לפי התהום.

בימים האחרונים של השנה שעברה, ממש במקביל לתחילת המהומות באיראן, הגישה ממשלתו של הנשיא מסעוד פזשכיאן הצעת תקציב למג'לס בטהרן. ההצעה, שעקרונותיה נדחו בידי הוועדה המאחדת של בית הנבחרים והנשיא נשלח לתקן אותה, גם כך הייתה מרחיקת לכת. פזשכיאן הודה שהעלאת השכר אינה תואמת את קצב האינפלציה, אך גם ציין כי אין מקורות תקציביים לטפל בכך. הפיחות במטבע הקשה עוד יותר על הממשלה לעמוד בהתחייבויותיה לתקציב.

כעת, כאשר המצב הכלכלי מחריף והייצוא נעצר, מחסור המזומנים של טהרן רק מחמיר. כאשר מיליונים נוספו לשוק האבטלה ועוד רבים אחרים עשויים להצטרף אליהם, מאין תוכל הממשלה למצוא כסף כדי לשלם להם דמי אבטלה? מאיפה יגיע הכסף לתקן את נזקי המלחמה, התשתיות והרס הבתים, ובמקביל לתמוך באזרחים שבתיהם נהרסו?

חמור מכך, לא בטוח שהממשלה תוכל לשלם משכורות לעובדיה או בונוסים לכוחות הביטחון. לא צריך להכביר מילים על המשמעות של חוסר שביעות רצון בקרב כוחות הביטחון, וסביר להניח שהם האחרונים שההנהגה בטהרן תפגע בשכרם. ובכל זאת, ייתכן שלא תהיה לה ברירה, וכך יעוכב או יקוצץ השכר של שוטרי הבסיג', חיילי הצבא או אנשי משמרות המהפכה. כיצד יוכל משטר האייתוללות להחזיק כך בשלטון לאורך זמן? האם יצטרפו אזרחים אלה להפגנות נגד הממשל?

השבוע גם כתב טראמפ שחיילים ושוטרים איראנים מודאגים שהם לא מקבלים משכורות והגדיר את המצב "SOS". מנגד, משמרות המהפכה אמרו: אנו יכולים להחזיק במצב הנוכחי גם מספר חודשים.

התסריט הזה בוודאי מדאיג את ראשי הרפובליקה האסלאמית, והוא רק מצטרף ללחצים האחרים שמופעלים עליה במישור המדיני, הצבאי ועוד. אחרי כל זה, נקל להבין מדוע ישראל נאבקת מאחורי הקלעים בחריפות נגד הסרת העיצומים על איראן או מתן חבל הצלה כלכלי להנהגה שם. מבלי שתינתן לנו ערובה על שינוי אמיתי ומשמעותי בכוונות הרצח של טהרן, ואם לא נדע כי הגרעין, הטילים או הפרוקסי אינם סכנה, אין לנו סיבה להניח שכל כסף שלא יועבר לאיראן לא ישמש כדי לבסס מחדש את יציבותה ולהתניע מחדש את מימון המיזמים הצבאיים. זו סכנה ברורה לישראל, ואף שזה לא תלוי בנו לחלוטין – אין ספק שמתקיים על כך שיח עם האמריקנים. במצב כזה, כל הסכם שיעביר כסף לרפובליקה האסלאמית יהיה רע לישראל.

פרופ' רונן א. כהן, חוקר איראן המודרנית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, סבור שהידרדרות חמורה של הכלכלה האיראנית היא תסריט ריאלי, אך מזהיר שזה תלוי גם בסדרי העדיפויות של טהרן. "איראן נכנסה למלחמה במצב כלכלי גרוע, והמצב שלה כרגע חמור יותר", מציין פרופ' כהן, "אך היא נפגעה בעיקר באמצעים סטטיים כמו תעשיית הגרעין והטילים, שהכסף עליהם כבר בוזבז לאורך עשרות שנים, ולכן באופן יחסי הכלכלה המקומית לא נפגעה אנושות. בשל העיצומים ארוכי השנים, איראן בנתה כלכלה חלופית שנשענת על קניית סחורות בזול מהמזרח והפקת מוצרים מקומיים, כגון מכשירי חשמל בסיסיים, מה שמאפשר לה לספק מוצרים לעם וגם לספק עבודה לתושבים.

"עם זאת, הכלכלה עדיין יכולה לקרוס אם איראן תפסיק לייצא נפט ותפנה את המשאבים המועטים שיש לה לטובת בניית כוחה מחדש, במקום סובסידיות ושירותים אזרחיים. אם מצרי הורמוז יישארו סגורים זמן רב, ואיראן תחדל מלייצא נפט, היא תיאלץ לצמצם את צריכת החשמל ולסגור מפעלים. התהליך הזה יביא את האוכלוסייה לחרפת רעב, לא תהיה לה מה להפסיד, והרחובות יתמלאו שוב במפגינים".

איך חוזים קריסה של מדינה? האם איראן עדיין יכולה להתאושש במצבה הנוכחי?

"האגדה מספרת כשברית המועצות נפלה, ניסו אנשי מדעי המדינה וכלכלנים לשחזר ולהבין כיצד פספסו את קריסת המעצמה העולמית. בדיעבד התברר כי בחודשים שקדמו לנפילתה, יותר ויותר אנשים קנו את העיתון 'פרבדה', ולא את המתחרה 'איזבסטיה'. הסיבה לכך הייתה שב'פרבדה' היו יותר דפים, מה שסיפק לאנשים יותר נייר לבית השימוש", מסביר פרופ' כהן, "יהיו גם כיום רמזים לקריסה כזאת באיראן. השאלה היא אם המשטר יראה אותם ויגיב, או שהם לבסוף ייכנסו לספרי ההיסטוריה כנקודות השפל שהמשטר בטהרן הביא אליהן את העם שלו.

"איראן דואגת גם במצב חירום לשירותים ולכלכלה בסיסיים, וגם השוק השחור משגשג. על פניו זו מדינת עולם שלישי, אבל יחסית יש לה משאבים שיכולים לממן ולספק לאוכלוסייה משאבים רבים יותר ממה שהיא מקבלת כעת. אם המשטר ישכיל לכוון את המשאבים לפיתוח חברתי ולא לצבא או משמרות המהפכה, זה בהחלט ישפר את מצב המשק. זה רק עניין של בחירה. במקביל, העולם עוד עשוי לפתוח את הכיסים, והעיצומים יוסרו בהדרגה.

"אך במצב הפוליטי הקיים באיראן, שבו אנשי משמרות המהפכה אוחזים ברסן השלטון, נראה שאיראן עומדת לפי שעה בסירובה לסיים את גחמת הטילים והגרעין, ועדיין להחזיק בפרוקסי. מכאן עולה שבכל הסדר שהוא תמשיך טהרן להזרים את המשאבים לבניית כוחה הצבאי, וגם העיצומים עליה כנראה יימשכו", הוא אומר.

מה יקרה אם יוסרו העיצומים?

"תיאורטית אין לאיראן אפשרות של שיקום מהיר", קובע פרופ' כהן, "מדובר בתהליכי עומק יסודיים של הפניית המשאבים לחיזוק חברתי ובניית כלכלה חלופית שלא בנויה על הזרמת מיליארדים לתוכניות הצבא. הערים הגדולות קורסות מרוב צפיפות האוכלוסין, ואין בניית ערים חדשות באופק. המשק קורס בשל הדיכוי וחוסר הכוונה מקצועית של מעמד הביניים, האבטלה הגואה ומצב התשתיות, וייצור החשמל כה גרוע עד שבחלקים ניכרים הוא כלל לא קיים. אלה תשתיות בסיס, שדורשות השקעה כלכלית גדולה מאוד.

"ברגע שאיראן תעביר את המיקוד מתחום הביטחון לנושאי חברה ורווחה, ייתכן שתוכל לממש את החזון המהפכני שלה לבניית חברה אזרחית בריאה ויצרנית. אך כל עוד היא תחזיק בנושאי הליבה של גרעין, טילים ופרוקסי, המצב החברתי והכלכלי לא ישתפר, אלא ההפך.

"העולם הנאור צריך לגרום לאיראן להבין כי כל עוד פועלת כך, זה יביא לבסוף לקריסת המשטר. כל שתזנח את חזון הגרעין וההשמדה, זה יביא לחוסנה ולחיזוק המשטר. במצב הנוכחי, במשטר שבנוי רק על יסודות של דיכוי האוכלוסייה שלו ושנאה לשכנותיו הערביות וכמובן למדינת ישראל – אין לאיראן מקום בקרב העמים", הוא מסכם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.