נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמר אתמול (שני) בשיחה עם כתבים כי "מנהיגי המשטר האיראני התקשרו אליי במטרה לקדם משא ומתן. נקבעה איתם פגישה – אולם ייתכן שנצטרך לפעול עוד לפני כן". הוא הוסיף  כי "הצבא בוחן ברצינות רבה כמה אפשרויות תגובה חזקות מאוד".

התנהלות זו של המשטר אינה מפתיעה, אך היא מספקת עדות נוספת למצוקתו.

בקשתו לקדם משא ומתן עם ארה"ב נועדה להשיג שתי מטרות. האחת- לגרום למסמוס התחייבויותיו של טראמפ להגיב במקרה של ירי במפגינים. השניה, והיא אינה פחותה בחשיבותה,  לאפשר לו להציג התפתחות זו כפתיחת נתיב לפתרון המצוקה הכלכלית שמזינה את גל המחאות.

בגל המחאות הנוכחי , שלא כמו בקודמיו, שלושה מאפיינים הקשורים בהתנהלות המערכת שמחוץ לאיראן. הראשון: הגיבוי שמעניק הנשיא טראמפ למפגינים עד כדי איום בפעולה צבאית. השני – הפעלת שירות אינטרנט הלוויינים סטארלינק (Starlink) – שהמידע דרכו אמנם מגיע במשורה, אך מונע את החשיכה הדיגיטלית המוחלטת , שהמשטר מבקש להטיל. המאפיין השלישי –היעדר תקווה, לפחות באופק הקרוב.

למשטר בטהראן אין תשובות למצוקה הכלכלית הקשה. אין הוא יכול לצפות לישועה מצד בני בריתו ששקועים גם הם במצוקה או במבוכה והוא גם לא יכול לנחם את אזרחיו באמירה שהגל תיכף יחלוף כשלנשיא טראמפ יש עוד שלוש שנות כהונה בבית הלבן.

גם אם החלפת המשטר לא הוגדרה כיעד רשמי של ארה"ב, התנהלותו של הנשיא מלמדת כי זהו היעד הרצוי בראייתו. טראמפ מבין כי כל עוד יתקיים המשטר הנוכחי, כל ההישגים מולו יהיו זמניים. הנשיא האמריקני גם מבין כי החלפת המשטר בטהראן תהיה להישג ההיסטורי הגדול ביותר שיירשם לזכותו. מסיבות מובנות הבנה זו נשארת בגדר משאלת לב. עוד חזון למועד.

בחזרה להפגנות. התמונה העדכנית ביחס אליהן אינה ברורה. גורמי המשטר יזמו הפגנות תמיכה המוניות לאות "סולידריות לאומית" ולגינוי ההתערבות הזרה ומשקיעים מאמץ רב לשכנע כי הגל נמצא בדעיכה. אפשר לפקפק בכך.  אבל גם אם יש ממש בתיאור הזה, כל עוד תימשך המצוקה הכלכלית – הגעתו של גל נוסף היא רק עניין של זמן. אפשר להניח שמרחקי הזמן בין הגלים רק יתקצרו ושתעוזת המפגינים תגבר. מציאות כזו מבטיחה התשה מתמשכת של המשטר ואילוצו להתמקד בבעיותיו ובשרידותו, עד שיגיע הרגע. זוהי אולי לא התוצאה המיטבית בראיית ישראל וארה"ב, אך היא לבטח עדיפה על המצב שהכרנו לא מכבר.

כדי שזה יקרה וושינגטון צריכה להימנע ממשא ומתן עם המשטר. אל לה לצייד אותו במה שבעת הזו נחוץ לו יותר מכל דבר אחר: תקווה שאותה יוכל למכור להמונים.

בינתיים, בכירי המשטר מזהירים כי איראן אמנם אינה מתכוונת ליזום מהלכים צבאיים התקפיים, אך היא תגיב נגד ישראל ובסיסים אמריקניים באזור אם היא תותקף. הנשיא טראמפ כבר הספיק להגיב על האיום הזה ופרשנים הצביעו על שורה של סימנים המרמזים על פעולה אמריקנית קרובה. במציאות הדינאמית שבה אנו חיים קשה לדעת מה יילד יום. ישראל צריכה להיות ערוכה לכל התרחישים. הצד השווה בכולם – מוכנות להתקפה מצד איראן ושלוחיה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13 לינואר 2026.   

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המחאה באיראן, שפרצה בשבוע שעבר בשוק בטהרן על רקע הייאוש של האזרחים מהמצב הכלכלי הקשה, התפשטה לסדרת הפגנות לא גדולות אך במגוון רחב מאוד של מקומות ואזורים בכל רחבי המדינה. לפי ההערכות המעודכנות של האופוזיציה האיראנית, המחאות התקיימו ביותר ממאתיים מיקומים שונים – הבירה טהרן, ערים גדולות וקטנות, עיירות, כפרים ועוד. בינתיים הן שומרות על המומנטום הקיים, וככל הנראה לאט-לאט מתגברות.

ההפגנות מתאפיינות במחזות רבים של אלימות משני הצדדים, וכוללות גם מספר לא גדול של הרוגים, עשרות בודדות לכל היותר עד כה. הן נתפסות כקטנות יותר מגלים קודמים של התקוממות עממית נגד השלטון באיראן, כגון בשנים 2022 או 2019, ובינתיים גם גוררות מספר קטן יותר של נפגעים.

אם יש דבר אחד שצריך להגיד קודם כול על המצב באיראן הוא שעלינו לעמוד דום ולהצדיע לאומץ הלב שמגלים רבים מבני העם שם. הם יוצאים לרחובות כדי לזעוק על מצבם הקשה למרות שהם מכירים את העבר העקוב מדם של דיכוי הפגנות כאלה, ואף מבינים מה ההשלכות של מעשיהם. ברפובליקה האסלאמית יש לפעמים דברים גרועים גם ממוות מיידי מידי המשטר, ואיש אינו מעוניין ליפול לידי הסוהרים של כלא אווין, למשל. גם אם נניח שהאיראנים צועקים מול הממשל בשל חוסר ברירה מוחלט, הם יודעים שעשוי להיות לכך מחיר כבד.

אבל למרות העובדה שהמחאות לא הפכו עדיין למרחץ דמים, ועל אף ההערכה שהן לא גדולות כבעבר, מדברי מנהיגי הרפובליקה האסלאמית ניכר שהם דאוגים מאוד וחוששים שהפעם המשטר בסכנה. זו גם הרוח שמנשבת מציטוטים של בכירים איראנים בכמה פרסומים בתקשורת המערבית, אף שיש לקחת אותם בעירבון מוגבל. אבל מהיכן מגיע הפחד של ראשי האייתוללות, ומדוע שהפעם המצב יהיה אחרת משנים עברו?

יש כמה חלקים לתשובה על השאלה הזאת: הסוגיה הראשונה היא הגורמים השורשיים שהובילו לאי שביעות הרצון של הציבור באיראן וגם היכולת של המשטר בטהרן לתת מענה לבעיות הללו. סיבה שנייה קשורה באופי של האוכלוסייה שיצאה להפגין ברחובות, עילה אחרת קשורה למצב המדיני הבינלאומי של איראן ועוד גורם הוא החשש שכל הדברים הללו יובילו בבת אחת למומנטום שלא ניתן לעצור אותו.

כדי להבין את הייחודיות של המחאה הזאת, צריך לדעת מהיכן נולדה ומה מקור היציבות המעורערת של המשטר בטהרן כרגע. יש כמה מקורות לתחושה שההנהגה באיראן אינה יציבה כבעבר. סיבה ראשונה היא הריק ההנהגתי בראשות המדינה. בחודשים האחרונים, ובוודאי בעת המלחמה מול ישראל ביוני, מנהיג איראן עלי ח'מינאי נראה חלש ועייף משנים קודמות, הוא לא הופיע הרבה בציבור, ושמועות רבות נפוצו על כך שהוא נוקט אמצעי זהירות מוגברים מחשש לחייו. גילו המתקדם ובריאותו הרעועה מרמזים שלא נשאר לו עוד הרבה דלק במכל, ולמרות העובדה שהוא מטפח את בנו השני מוג'תבא – לא ברור אם הוא זה שיחליף אותו בהנהגה או מה יהיו יכולותיו.

המלחמה מול ישראל ביוני הוכיחה כי בעת הזאת ההנהגה האיראנית מתקשה לקבל החלטות מהירות ונחרצות בעיתות משבר, וכי מאבק הכוחות הפנימי בין השמרנים לרפורמיסטים משפיע לרעה על יכולתה של טהרן להגיב למצבים משתנים בזריזות.

חומרת המשבר הזה מתחדדת עוד יותר לאור תוצאות המלחמה ביוני. העובדה שאיראן לא הצליחה להתנגד כלל לתקיפות הישראליות והאמריקניות, וכי תגובתה לא הייתה יעילה כפי שהייתה אולי רוצה להציג, מחדדת את הסכנה של מלחמה נוספת בעתיד הקרוב. אף שהאיראנים נוקטים מאמצים גדולים להתחמש, הצהרותיהם התכופות – אולי אפילו מלאות חשש – מעידות כי הם מבינים שסיכוייהם להדוף מתקפה נוספת לא גבוהים. זה כמובן ברור גם לעם האיראני, שתופס עד כמה המשטר שם את הכסף שלו במקומות הלא נכונים, ובכל זאת אינו מסוגל להגן על עצמו. קריאות של מפגינים נגד ההשקעות האיראניות בגורמים כגון חיזבאללה או חמאס הם בבואה של התובנות הללו.

יתרה מכך, הרפובליקה האסלאמית מבודדת מבחינה בינלאומית, עקב סירובה לשתף פעולה עם המוסדות העולמיים בעניין מימון טרור ברחבי הגלובוס ותוכנית הגרעין הלא מפוקחת שלה. היא מנודה מהמוסדות הכלכליים הבינלאומיים ומערכת הבנקאות, הושתו עליה עיצומים משתקים, ואפילו תוכנית הגרעין עצמה ספגה נזק ניכר – ולא ברור איך ומתי ניתן יהיה לשקם אותה. הרפובליקה האסלאמית נחשבת חלק מהציר הרוסי-סיני-קוריאני, ובמדינות המערב לא ממהרים לשתף איתה פעולה. האופן שבו היא נוהגת במפגינים ברחובות לא מוסיף לה נקודות בזירה המדינית העולמית, והיא מסתמנת עוד יותר מתמיד כגורם שיש להתרחק ממנו.

משתנה נוסף הוא מצבה הפנימי של איראן: האוכלוסייה במדינה עוברת תהליך חילון עמוק, במקביל לדיכוי דתי הולך ומתרחב של השלטונות. הרפובליקה האסלאמית סובלת ממשבר ילודה והזדקנות, מבריחת מוחות ומאובדן אמון ציבורי בכל המוסדות המדינתיים. לצד זאת, סדרת משברים סביבתיים כגון בצורת קשה שיוצרת מחסור במים, זיהום אוויר מהחריפים בעולם, שקיעת קרקע ותופעות נוספות מכבידות על הציבור, שמתמודד גם עם מחסור בתרופות וברופאים, היעדר די חשמל ועוד.

הלחץ שיוצר המצב הפנימי הקשה על האוכלוסייה משתלב גם עם המשבר הכלכלי של טהרן, שרק הולך ומעמיק: האינפלציה מגיעה ליותר מ-40 אחוז, ובשנה הקרובה צופה הבנק העולמי צמיחה שלילית של 2.7 אחוזים במדינה. תוך כחודש איבד המטבע האיראני, הריאל, מעט פחות מ-20 אחוז מערכו, והשלים ירידה של כ-40 אחוזים מאז תחילת המלחמה עם ישראל ביוני.

מחירי המזון עלו באותו זמן ב-72 אחוזים בהשוואה לשנה שעברה, ובחודש שעבר נאלצה הממשלה בטהרן גם להעלות את מחירי הדלק. התל"ג האיראני צמח ב-2025 ב-0.6 אחוזים בלבד, ומשרד האוצר האיראני הודיע רק השבוע, תוך כדי המחאות, כי מחירי סחורות בסיסיות – כולל עוף, ביצים ושמן – יעלו ב-20-30 אחוזים בשבועות הקרובים בשל ביטול הסובסידיות על שימוש בדולר לצורך רכישת חלק מהמוצרים המיובאים. מצבה הקשה של הכלכלה האיראנית היה חמור עוד לפני הפעלת מנגנון ה"סנאפבק" והטלתם מחדש של העיצומים הבינלאומיים הנרחבים על איראן שהיו בתוקף ערב הסכם הגרעין ב-2015. בחודשים הקרובים, ככל שיתהדקו העיצומים והשפעתם תורגש, הכלכלה צפויה להידרדר עוד יותר.

מתמחים בשבירת מחאות

כאילו כל הצירוף של כל גורמי היסוד הללו לא היה חמור דיו, גם האופי שבו החלה המחאה והתפתחה מעורר חשש בצמרת האיראנית.

בניגוד למחאות קודמות, הפעם ראשונים לצאת לרחובות כדי להפגין נגד הממשלה היו הסוחרים בבזאר בטהרן, אנשי מעמד הביניים והשוק החופשי, שלרוב נחשבים שמרנים ונאמנים לשלטון. העובדה שהם אלה שהלכו להפגין מעידה על מצבם הכלכלי הקשה ועל תחושת הייאוש מחוסר התוחלת העתידית, וכי לא רק שכבות מוחלשות כגון נשים או מיעוטים חשות אכזבה מהשלטון.

רק אחרי הסוחרים הגיעו גם הסטודנטים, הצעירים האיראנים, שלרוב הם הכוח המניע של מחאות מעין אלה – והם אלה שיכולים לרוב לחולל גם שינוי של ממש במדיניות הממשלתית. החיבור בין שתי הקבוצות האלה, מעמד הביניים ודור העתיד, הוא הוכחה לכך שרבים באיראן מבינים שלמעשה כבר אין להם מה להפסיד, ושאם לא יפעלו עכשיו תאבד כל תקווה. הצירוף של קבוצות נוספות, כגון מיעוטים ואפילו אנשי דת שהתבטאו בפומבי נגד השלטון, רק מחזקת את עמדתם.

גם הכיוון האידיאולוגי שהולכות אליו המחאות חשוב. תחילה הן פרצו על רקע כלכלי, ובדומה להפגנות קודמות הן החלו זמן קצר לאחר הבשורה על העלאת מחירי הדלק. אולם במהרה הצטרפו יחדיו הגורם הכלכלי והפוליטי לזעקה אחת, והקריאות של המפגינים מתמקדות כעת בין היתר באופן שבו משקיע המשטר את כספו בגורמים חיצוניים. זהו ראש חץ המכוון דווקא נגד חוסר היכולת השלטונית בטהרן, והעדות לכך היא שכמעט לא מפורסמים מקרים של ביזה, אלא בעיקר עימותים ישירים עם כוחות הביטחון ופגיעה מכוונת במוסדות שלטון כגון בתי מושלים, מטות הבסיג' וגורמי שיטור.

ההנהגה האיראנית בוחרת בינתיים לא לשלוף את התותחים הכבדים. אומנם העימותים גובים מחיר של חיי אדם בשני הצדדים, אבל יחסית מדובר במספרים לא גדולים עדיין (יש דיווח על טבח אחד, שטרם אומת), ותואמים גם את המספרים המועטים יחסית של המפגינים עצמם.

במקום זאת המשטר בטהרן בוחר להשקיע בתעמולה, תוך שהוא מנסה להדגיש בתקשורת מראות של אחדות העם ולהפיל את האשמה למחאות על סוכנים חיצוניים, כגון ישראל וארה"ב. לפי שעה נראה שהמפגינים לא מתרשמים מהניסיונות הללו, וכי הם מעוניינים יותר בפתרונות אמיתיים ולא בהצגה.

ואכן, תגובתה של צמרת המשטר בטהרן, הן כלפי המחאות עצמן, הן בהתבטאויותיהם של בכירים במדינה, משדרת את הלחץ שחש השלטון האיראני. הבעיה הגדולה שלו היא שמלבד כניעה (למשל, ויתור פומבי על הגרעין) אין לו דרך לענות על המצוקה של האוכלוסייה במדינה – משום שאין באפשרותו לפתור את המשבר הכלכלי, שרק הולך ומידרדר.

מה יש באפשרותו של המשטר לעשות? צריך לזכור שמדובר בממשלה שמתמחה בשבירת מחאות ומהומות. היא מבינה שזו נקודת החולשה העיקרית שלה, וכבר צברה ניסיון רב בכמה גלים כאלה. ראשי הרפובליקה האסלאמית הם גם אנשי דת קיצוניים במיוחד, שמצהירים השכם והערב שהם מעדיפים למות כשהידים מאשר להיכנע.

אלא שהצמרת האיראנית חוששת בשלב הזה משימוש נרחב בכוח. ראשי המשטר שמעו היטב את אזהרותיו של הנשיא טראמפ, שרק השבוע הוכיח בוונצואלה כי הוא לא נרתע משימוש בכל העוצמה האמריקנית – אם מישהו באיראן היה בכלל צריך תזכורת, אחרי ההפצצה של מתקני הגרעין ביוני. האם ראשי המשטר ינסו דווקא עכשיו את המנהיג האמריקני, או שאולי האיום הזה דווקא יהיה שובר השוויון שיכניס את המשטר למצב שבו הוא חש שאין לו אפשרות לבצע מעשים כאלה? זו דילמה אמיתית למשטר, ובכירים באיראן הסבירו זאת בפירוש לתקשורת הבינלאומית.

יתרה מכך, שככל שהמשטר ידחה את טענות המפגינים ויפנה לאלימות, אנשי המחאות יבינו שאין להם באמת מה להפסיד ושאין לממשלה עניין או דרך לעזור להם – וכך ההפגנות יכולות להידרדר במהירות למלחמת אזרחים של ממש, שתוצאותיה לא ידועות מראש. המומנטום יכול להצטבר, וניצוץ יכול להידלק גם כתוצאה מאירוע בודד כגון הלוויה של מפגין.

לא פלא, אם כן, שהמשטר משקיע מאמצים רבים בשמירה על אש קטנה של חלק מהאירועים בעל האופי הנפיץ יותר. דיווחים על לחץ שמפעילים כוחות הביטחון לסוגיהם על משפחות לקיים הלוויות שקטות לא צריכים להפתיע איש. כך גם הניסיונות של המשטר לעצור את החיים באיראן באמצעות תואנות כגון "זיהום אוויר חריג" או "מזג אוויר קיצוני", שבגינן הוא מודיע על סגירת מבני ממשל ואוניברסיטאות. אפילו המעצרים הנרחבים שמבצע המשטר, שהגיעו תוך שבוע לכ-1,200 איש לפי הדיווחים, נעשים בשקט, בהתאם למגמה שהחלה כבר אחרי המלחמה עם ישראל ביוני.

אך על אף החששות, אין דרך לאמת את הדיווחים על ישיבות החירום שקיים המשטר בימים האחרונים, על כך שח'מינאי ירד לבונקר או שחלק מראשיו מגששים לראות דרך אומות המערב אם יוכלו לקבל מקלט בתמורה למידע. ברור שההנהגה מרגישה שהיא נמצאת עם גבה אל הקיר, אך אין משמעות הדבר שמבחינתה כלו כל הקיצין.

מכיוון שלמשטר אין אפשרויות טובות, והוא חושש משימוש בכוח רב מדי, הוא יכול לקוות לשני תסריטים עתידיים – גם אם היתכנותם לא סבירה במיוחד. הראשון הוא שיצליח לשחק על האיזון העדין שבין דיכוי ההפגנות בכוח רב לא מדי, שלא יעורר עליו את חמתו של הנשיא טראמפ ולא יעודד את החרפתה של המחאה, ובין העמדת פנים שהוא משוחח עם העם ומנסה למצוא פתרונות לבעיות. התסריט השני הוא לאפשר למחאות להימשך, מתוך תקווה שהן יתנהלו על אש קטנה, ללא העצמה של היקף המשתתפים או הסלמה באלימות כלפי סמלי השלטון. כך ידעך המומנטום של ההפגנות, אולי אפילו ייעלם, והן יהפכו לסוג של מחזה שגרתי שניתן להכיל אותו.

אלא שגם בתסריטים האלה יש סכנה: האפשרות הראשונה פחות סבירה, בין היתר משום שאיש אינו יודע היכן מצוי הקו האדום של הג'ינג'י הלא צפוי בבית הלבן, ומתי תפקע סבלנותו. כמו כן, ישראל עלולה להחליט שהמיקוד של המשטר בדיכוי ההפגנות מזמן לה שעת כושר מוצלחת למתקפה נוספת באיראן, כאשר הוא אינו פנוי להגיב לה באותה עוצמה וראשיו אולי אפילו ירדו למקומות מסתור ואינם מסוגלים לתפקד כרגיל.

במקביל, דווקא האפשרות השנייה, כאשר ההפגנות יהפכו לשגרתיות, פותרת לישראל דילמה: אם ממילא אין חשש שתקיפה תשבש את המומנטום של המחאות, משום שהן לא מתקדמות גם כך, הרי שצה"ל יוכל להתיר את הרסן שהוא הניח על עצמו בעת הזאת בשל הדאגה שישראל תוצג כ"שעיר לעזאזל" שניתן לאחד סביבו את העם האיראני. מה גם, שלא ניתן להפריך את האפשרות שתקיפה כזו דווקא תיצור השפעה הפוכה, תערער עוד יותר את סמכות המשטר, ותעורר את העם להתקוממות.

זה מוביל לנקודה הבאה: למרות ההערכות שאיראן לא צפויה לתקוף בישראל בעת הזאת, בראייתי אסור לזלזל בסכנה הזאת. כדאי לעקוב אחרי כל הסימנים המקדימים האפשריים, משום שיש לטהרן כמה תמריצים לבחור באפשרות כזאת. היא עשויה להצליח באיחוד העם סביב גורם משותף, וגם יכולה להיות תוצאה של כיוון פעולה בסגנון "תמות נפשי עם פלישתים" – אם כבר המשטר עומד ליפול, בראייתו הקיצונית הוא יבחר להפעיל את כל האמצעים שברשותו כדי לגרום כמה שיותר נזק ל"אויב הציוני".

ברקע הזה, כדאי לקחת ברצינות דיווחים שנשמעים בימים האחרונים על תרגילים של שיגורי טילים ויעפים של מטוסי קרב בשמי איראן. אם זו ההתחלה של התכוננות למשהו גדול יותר, אסור שנפספס את זה. הדברים נכונים גם לגבי הצהרות כמו זו שהשמיעה מזכירות המועצה לביטחון לאומי של איראן השבוע, כשאמרה שמתקפת מנע היא כלי שעומד לרשותה. אסור לזלזל באפשרות הזאת.

בשורה התחתונה, אומנם לא ברור אם המחאות הללו יוכלו להדיח שלטון שתאוות ההישרדות היא הקרש שבו הוא נאחז כתובע בים. עם זאת, שלטון האייתוללות לא היה בנקודת חולשה כזו כבר שנים רבות, וזו אולי הזדמנות שלא תחזור. מבחינת ישראל זו שעה קריטית, שכן איראן היא "ראשית הצירים" נגדה באזור: מלבד הסכנה שנשקפת מהמשטר עצמו, הוא המקור להרבה מאוד מהעוצמה, הידע והאמצעים שצברו ארגוני הטרור באזור, ובלעדיו כוחותיהם יפחתו מאוד.

יש לבחון דרכים לסייע למפגינים, לשמר כוננות נגד מתקפה איראנית, ולבחון אפשרות גם לסייע לקידום הפלת המשטר באמצעים פעילים, ככל שמערכת הביטחון וההנהגה המדינית יהיו סבורים שיש בהם יעילות. אם זו אכן שעת רצון, ייתכן שנקום בבוקר ונגלה שהמזרח התיכון כולו עשוי להיראות אחרת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 6 בינואר, 2026.

ארבע יממות חלפו מאז הוכרז על מעצרו-חטיפתו של הרודן מדורו מארמונו בקראקס והעולם עדיין בתדהמה. ההחלטה הנועזת של הנשיא טראמפ לשלוח את כוחותיו לעצור שליט מכהן והצהרתו כי ארה"ב תנהל את ונצואלה עד להשלמת תהליך חילופי השילטון, ערערו את הנחות היסוד של מנהיגים, דיפלומטים, אנשי ביטחון, משפט ואקדמיה, בנוגע לכללי המשחק במערכת הבינלאומית.

זה קורה בתקופה לא קלה עבור טהראן, שלא רק מאבדת שותף ובן ברית משמעותי, אלא שמתלווה לכך רמז עבה כלפיה. הגורמים המוצהרים שהביאו את טראמפ לאשר ואולי אפילו ליזום את המבצע – מוכרים. יש להניח כי נוספו להם גם שיקולי ההרתעה שפעולה כזו יוצרת כלפי "שחקנים בעייתיים" כדוגמת חמינאהי. כמאמר הפתגם הידוע "צעק על העץ כדי שהחמור ישמע".

עוד קודם לפעולה בוונצואלה ולגל המחאות הנוכחי שפקד את איראן, עמדה על סדר היום הישראלי-אמריקני שאלת ההתמודדות עם ההתחמשות של איראן וחיזבאללה. קשה לדעת מה סוכם בפגישת נתניהו וטראמפ בנושא זה. הצהרותיו של הנשיא האמריקני היו ברורות למדיי בנוגע לתמיכתו בצעדי אכיפה כוחניים לבלימת התעצמות גרעינית והתחמשות בטילים בליסטיים.

יש להניח  שההפגנות באיראן והסיכוי שהן יתפתחו לכדי איום על יציבות המשטר, מעמידות את ישראל וארה"ב בפני הדילמה בנוגע לפעולה צבאית נגד איראן.

קשה להעריך את עוצמתו האמיתית של הגל הזה ואת הפוטנציאל שטמון בו לחולל שינוי יסודי. מעבר לקושי לספק תחזית לאופן התפתחותם של אירועים כאלה בזמן התרחשותם ולמורכבות הזיהוי של הנקודה שבה מערכות קורסות תחת המשקל המצטבר של גורמים ונסיבות, קשה לקבל אפילו תמונה מלאה ואמינה של המציאות. כל דיווח על ההתרחשויות, מושפע מעמדתו של המדווח באשר לכך ומתקוותיו בנוגע להשפעתן על שרידות המשטר.

המגמה: הסלמה

גם אם כך, ניתן להתרשם כי גל ההפגנות באיראן נמצא במגמת הסלמה. הצטרפותם של ארגוני-עובדים והתרחבות ההפגנות לאוניברסיטאות, לאזורים ולמגזרים נוספים, לעיתים תוך עימותים אלימים עם מנגנוני הדיכוי, הן עדות לכך. גם ניתוק  האינטרנט ע"י מנגנוני השלטון, כפי שעולה בדיווחים עדכניים.

ההערכה הרווחת בקרב מומחים לאיראן היא שגל המחאות הנוכחי רחוק מרחק רב מלאיים על יציבות המשטר. העובדה שלא נוצרו בקיעים בנאמנות מנגנוני המשטר והיעדרה של אופוזיציה מאורגנת שיכולה להחליף את השלטון מעלים ספקות באשר לסיכויו של הגל הזה להסתיים באופן שונה מקודמיו.

אין בכך כדי לפתור את מקבלי ההחלטות מהדילמה. מחד, פעולה צבאית נגד איראן בשלב שבו הלהבות עדיין נמוכות, עלולה לכבות כליל את האש ולהוביל להסכמה ולעמידה משותפת, גם אם זמנית, נגד התוקף החיצוני. מצד שני, פעולה כזו עשויה דווקא לתת רוח גבית למחאות, לגרום לפיצול הקשב במנגנוני הדיכוי ובכך להפריע למאמציהם נגדן ובנוסף גם להביא להחרפת המשבר הכלכלי שמזין את המחאות הללו.

למה צריך לייחס לכך חשיבות כה רבה? משום שכיום יותר מבעבר, ברור כי פתרון יסודי וקבוע לאתגרים שאיראן מציבה למערב ולאיומים הנשקפים ממנה כלפי ישראל, יושג רק כשהמשטר יוחלף. כל זמן ש"משטר המולות" יתקיים הוא ימשיך לחתור להגמוניה אזורית ולמחיקתה של ישראל. הוא ימשיך לבנות וגם להפעיל את יכולותיו האסטרטגיות, להשגת מטרות אלה. שלא כמו במשטרים דמוקרטיים, המשטר בטהראן לא מוגבל באורך הקדנציות ולא מחוייב לזכות באמון הציבור. הוא יכול להרשות לעצמו לתכנן את מהלכיו בראייה ארוכת טווח, בלי להתחשב בצרכים פוליטיים ובשיקולים קצרי טווח. האטה זמנית או הורדת פרופיל מול מכשולים כמו זה שטראמפ מגלם, אינה מהווה סטייה מהמדיניות . אדרבה, זהו מרכיב מובנה באסטרטגיה להתמודדות עם התנגדויות. מבחינתו של משטר כזה, סביר בהחלט "להוריד את הראש עד שטראמפ יילך" ואז לחזור ולפעול בייתר שאת להשגת היעדים.

כשכך הם פני הדברים, אסור להחמיץ שום הזדמנות להחלפת המשטר ומאחר שהחלפה כזו תלויה בכוחות הפנימיים באיראן, חיוני למצות כל סיכוי לכך ולבחון מהלכים ישראליים-אמריקניים גם בזיקה לכך. 

הנוסחה של טראמפ

הנוסחה שבה בחר הנשיא טראמפ להתמודד בעת הזו עם בעיית איראן היא הצבת קווים אדומים בעניין ההתחמשות ובעניין הירי במפגינים. לצד אתגרי הפנים הנוספים והבעיות הכלכליות הקשות היא מכניסה את איראן לדילמה קשה לגבי אופן התנהלותה ומייצרת פוטנציאל להתשת המשטר.  

אזהרות טראמפ לאיראן, בעניין התייצבותו לצד המפגינים במקרה שמנגנוני המשטר יפעלו נגדם בירי, משיגה שלוש מטרות חשובות. הראשונה – עידוד המשך המחאות ובעקיפין עידוד צמיחתה של מנהיגות שתוכל להוביל אותן. השנייה – כבילת ידי מנגנוני הדיכוי. יש להניח כי הם היו מעדיפים להגיע לכיבוי מהיר של האש. עמדתו של טראמפ מאפשרת את קיומן של ההפגנות לאורך זמן. השלישית –  שימור הלגיטימיות של המחאות, גם אם  גורמי המשטר ימשיכו לטעון שהן תולדה של התערבות חיצונית..

בצמרת הישראלית והאמריקנית לא מסתירים את התקווה לנפילתו של המשטר. אומנם זו לא הוגדרה כיעד אסטרטגי במאמצים מול איראן, אך ברור כי כל זמן שהמשטר הזה ימשיך להתקיים, יימשכו האיומים מצידו על היציבות ועל הביטחון באזור ומחוצה לו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 06 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כדי להבין כיצד ניתן להכריע את המשטר האיראני, יש להבין תחילה מהו אותו משטר. אין מדובר בדיקטטורה קלאסית, ואף לא במדינת־לאום רגילה הנשלטת בידי אליטה אידיאולוגית. מאז מהפכת 1979 נבנתה באיראן תצורה ייחודית: מדינה בעלת שני עמודי שדרה מקבילים – החיים זה לצד זה, מזינים זה את זה, אך גם תלויים זה בזה באופן שמכיל בתוכו הן עוצמה יוצאת דופן והן פוטנציאל קריסה.
ההבנה הזו אינה תולדה של תיאוריה מערבית או של ניתוח אקדמי מופשט. היא נולדה משיחות וחקירות עומק עם מקורות איראניים בכירים, חלקם מתוך המערכת עצמה. עבורם, זה איננו מודל פרשני אלא תיאור מציאותי של אופן פעולת המשטר.

עמוד השדרה הראשון הוא המשטר המהפכני. זהו לב־ליבו של הכוח האמיתי באיראן: המנהיג העליון, מועצת שומרי החוקה, משמרות המהפכה, הבסיג', מערכת המשפט המהפכנית והאימפריות הכלכליות־דתיות. זהו מנגנון שאינו נבחר, שאינו נזקק ללגיטימציה ציבורית, ופועל מתוך תפיסה משיחית ארוכת טווח. הוא מחזיק בנשק, במודיעין, בחלק הארי של הכלכלה וביכולת הדיכוי. בעיני עצמו, הוא אינו "שלטון" אלא נושא המהפכה.

מולו ניצב עמוד השדרה השני – המדינה הפורמלית: פרלמנט, ממשלה, נשיא, צבא סדיר, משטרה ובירוקרטיה אזרחית. זו איראן שמתפקדת כלפי אזרחיה וכלפי העולם. היא עוסקת ביומיום – כלכלה, תשתיות, חינוך ויחסי חוץ. היא נבחרת חלקית, מוגבלת ומפוקחת מלמעלה, אך בלעדיה המדינה אינה יכולה להתקיים.

היתרון הגדול של המבנה הדו־שדרתי הזה הוא שרידות. כל עוד שני העמודים פועלים יחד, המשטר מסוגל להכיל זעזועים: מחאות, משברים כלכליים, חילופי נשיאים ואפילו סנקציות כבדות. מחאה מאיימת בעיקר על העמוד האזרחי; כשל כלכלי פוגע קודם כול במדינה הפורמלית – אך העמוד המהפכני נותר יציב, חמוש ומאורגן. לכן מהפכה אחת אינה מספיקה. אפשר להפיל ממשלה בלי להפיל משטר. זוהי עוצמתו של המבנה.

אולם כאן טמונים גם חולשתו וגם ההזדמנות. שני עמודי השדרה אינם זהים – לא באינטרסים, לא ברגישויות ולא במקורות הלגיטימציה שלהם. העמוד המהפכני זקוק להצלחות חוץ, ליוקרה, לתחושת עוצמה ולשליטה. העמוד האזרחי זקוק ליציבות, לכלכלה מתפקדת וליחסים בינלאומיים סבירים. כל עוד המהפכה נתפסת כמשרתת את המדינה, המתח נסבל. אך ברגע שהיא נתפסת כנטל המסכן את עצם קיומה של איראן – מתחיל תהליך של התרופפות נאמנויות.

כאן נפתחת ההזדמנות ההיסטורית. לא "הפלת משטר" באירוע דרמטי אחד, אלא תהליך שיטתי שבו שני עמודי השדרה חדלים להיות מסוגלים לשאת זה את זה.

מתוך הבנה זו ניתן לגזור חמישה עקרונות יסוד ליצירת תהליך הכרעה:

ראשית – עקרון ההפרדה. יש לנתק תודעתית בין "איראן" לבין "המהפכה". לא עימות בין אויב חיצוני לעם האיראני, אלא מאבק נגד מהפכה רדיקלית המסכנת את עתיד המדינה.

שנית – עקרון הא־סימטריה. אין להפעיל אותו לחץ על שני העמודים. העמוד האזרחי רגיש ללגיטימציה ולכלכלה; העמוד המהפכני רגיש ליוקרה, לכישלונות ולערעור יכולת השליטה.

שלישית – עקרון שחיקת השליחים. כוחו של העמוד המהפכני נשען על הצלחות בזירות החוץ. כישלון מתמשך שם שוחק את מעמדו פנימה הרבה יותר מכל נאום או סנקציה.

רביעית – עקרון פיצול האליטות. לא העם לבדו מפיל משטר מסוג זה. נקודת השבר מגיעה כאשר פקידות, קצונה וטכנוקרטים מפסיקים לראות עתיד תחת המהפכה.

חמישית – עקרון הזמן. זהו מאבק של שחיקה, לא של רגע. רצף של אובדני שליטה קטנים, מצטברים, עד שהמערכת חדלה לפעול כמנגנון שלם אחד.

המשטר האיראני לא יקרוס כמו מגדל. הוא עלול להתמוטט ברגע שבו שני עמודי השדרה שמחזיקים אותו יחד יפסיקו לשאת זה את זה. מי שמבין זאת – מבין גם שההזדמנות כבר כאן.

המאמר פורסם באתר וואלה, בתאריך 04 לינואר 2025. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לשורה הארוכה של הטיעונים בעד ונגד פעולה צבאית יזומה באיראן נוסף בימים האחרונים שיקול משמעותי: ההשפעה שעשויה להיות למהלך כזה על גל המחאות שפוקד את המדינה.

קשה להעריך את עוצמתו האמיתית של הגל הזה ואת הפוטנציאל שטמון בו לחולל שינוי יסודי. מעבר לקושי לספק תחזית לאופן התפתחותם של אירועים כאלה בזמן התרחשותם, וכן למורכבות הזיהוי של הנקודה שבה מערכת קורסת עקב משקל מצטבר של גורמים ונסיבות, בעייתי לקבל אפילו תמונה מלאה ואמינה של המציאות. כל דיווח על ההתרחשויות מושפע מעמדתו של המדווח ומתקוותיו בנוגע להשפעתן על שרידות המשטר.
ועדיין, עם כל הסייגים המתבקשים, אפשר להתרשם כי גל ההפגנות באיראן נמצא במגמת הסלמה. עדות לכך היא הצטרפותם של ארגוני עובדים והתרחבות ההפגנות לאוניברסיטאות, לאזורים ולמגזרים נוספים, לעיתים תוך עימותים אלימים עם מנגנוני הדיכוי. כך גם ניתוק האינטרנט בידי מנגנוני השלטון, כפי שעולה מדיווחים עדכניים. למרות זאת, נראה כי בטהרן עדיין בטוחים ביכולתם להכיל את המחאות ולהימנע מאיבוד שליטה.

ההערכה הרווחת בקרב מומחים לאיראן היא שגל המחאות הנוכחי רחוק מלאיים על יציבות המשטר. העובדה שלא נוצרו בקיעים בנאמנות מנגנוני המשטר, לצד היעדרה של אופוזיציה מאורגנת שיכולה להחליף את השלטון, מעוררים ספקות באשר לסיכויי הגל הזה להסתיים באופן שונה מקודמיו.

אין בכך כדי לפטור את מקבלי ההחלטות מהדילמה. מחד גיסא, פעולה צבאית נגד איראן בשלב שבו הלהבות עדיין נמוכות עלולה לכבות כליל את האש ולהוביל להסכמה ולעמידה משותפת, גם אם זמנית, נגד התוקף החיצוני. מצד שני, פעולה כזו עשויה דווקא לתת רוח גבית למחאות, לגרום לפיצול הקשב במנגנוני הדיכוי, ובכך להפריע למאמצים נגדן. בנוסף, היא יכולה גם להביא להחרפת המשבר הכלכלי שמזין את המחאות הללו.
למה צריך לייחס לכך חשיבות כה רבה? משום שכיום יותר מבעבר ברור כי פתרון יסודי וקבוע לאתגרים שאיראן מציבה למערב ולאיומים הנשקפים ממנה כלפי ישראל יושג רק כשהמשטר יוחלף. כל זמן ש"משטר המולות" יתקיים, הוא ימשיך לחתור להגמוניה אזורית ולמחיקתה של ישראל. הוא ימשיך לבנות את יכולותיו האסטרטגיות להשגת מטרות אלה וגם יפעיל אותן.

בשונה ממשטרים דמוקרטיים, המשטר בטהרן לא מוגבל באורך כהונתו, ולא מחויב לזכות באמון הציבור. הוא יכול להרשות לעצמו לתכנן את מהלכיו לטווח הארוך, מבלי להתחשב בצרכים פוליטיים ובשיקולים קצרי טווח. האטה זמנית או הורדת פרופיל מול מכשולים, כמו זה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מגלם, אינן מהוות חריגה מהמדיניות. אדרבה, זהו מרכיב מובנה באסטרטגיה להתמודדות עם התנגדויות. מבחינתו של משטר כזה, סביר בהחלט "להוריד את הראש עד שטראמפ ילך", ואז לחזור לפעול ביתר שאת להשגת היעדים.

כשכך הם פני הדברים, אסור להחמיץ שום הזדמנות להחלפת המשטר. מאחר שהחלפה כזו תלויה בכוחות הפנימיים באיראן, חיוני למצות כל סיכוי לכך ולבחון את המהלכים הישראליים־אמריקניים גם בזיקה לכך.

אף על פי שבצמרת הישראלית והאמריקנית לא מסתירים את התקווה לכך, הפלת המשטר לא הוגדרה כיעד אסטרטגי במאמציהן מול איראן. אפשר להבין את הסיבות לכך. גורמי המשטר היו שמחים להציג את ההפגנות כתוצר של התערבות חיצונית, וכך לפגוע בלגיטימיות שלהן. גם אם זה המצב, נכון לצפות שבשתי המדינות יראו את הפלת המשטר כמצפן להכוונת המאמצים מול איראן, ויחתרו לכך במלוא המרץ.

אתגר ההתעצמות

הציבור בישראל מתוודע מעת לעת למאמצי אויבינו בכל הזירות להתחמש ולהתעצם, על פי רוב לאחר הישג מבצעי, סיכול או בעקבות תדרוכים רשמיים של מערכת הביטחון לדרג המדיני או תדרוכים לתקשורת. יש להניח שההתעצמות האסטרטגית של יריבינו – גרעין, טילים בליסטיים ונשק שובר שוויון – זוכה להתייחסות מיוחדת. דא עקא, כשמדובר בהתעצמות שאינה במאפיינים כאלה, לא ברור באיזו מידה עניין זה זוכה להתייחסות בפני עצמו בדיוני הדרג המדיני או בוועדות הכנסת, ולא כנספח לתחום אחר.

המציאות בתחומים הללו מחייבת הסתכלות שלמה וכוללת על מאמצי ההתעצמות וההתחמשות בכל הזירות – הרחוקות והקרובות, מכל הצירים ובכל הדרכים, כולל רכש, הברחה וייצור עצמי.
הפיקוח בתחום זה חיוני במיוחד, משום שהשינויים בו מתרחשים בתהליך איטי בשיטת הצפרדע המתבשלת. הם מתנהלים רחוק מאור הזרקורים, והעיסוק בהם לא תמיד נמצא במקום גבוה בסדר העדיפות הלאומי.

טוב יהיה אם במסגרת ועדת החוץ והביטחון תוקם ועדת משנה שתפקח על פעילות גופי הביטחון בנושא זה. לפני הכול תנסה הוועדה להבין את היקף התופעה ואת היעילות של פעילות מערכת הביטחון וגורמי האכיפה, ותגדיר את הקווים האדומים שחצייתם מחייבת פעולה דרסטית לשינוי המצב.

במודל זה נכון יהיה לבחון גם את המצב בגבול ירדן, שפעילות ערה של המבריחים מתנהלת ממנו; את הכנסת האמצעים הדו־שימושיים לרצועת עזה; את ההברחות שמתבצעות בעזרת רחפנים בין מצרים, ישראל ועזה; ובהתאמות הנדרשות יש לבחון גם את המצב במגזר הערבי בישראל.

כל זמן שההתמודדות עם תופעה זו תמשיך להתנהל כמאמצים זירתיים משניים, בלי ראייה הוליסטית וללא מנגנוני פיקוח, ההישגים מולה יהיו זמניים ובעלי תוחלת מוגבלת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בחלוף כחמישה חודשים מ"עם כלביא", חומרת האיום הנשקף למשטר האיראני מצד ישראל הוטמעה היטב. אף שהמלחמה נמשכה 12 ימים בלבד, היא מטלטלת את המשטר, שנדרש לעצב מחדש את דוקטרינת הביטחון שלו ואת היערכותו בעימות האסטרטגי מול ישראל.

במלחמה נפגעו לא רק תוכניות הטילים והגרעין של איראן, אלא גם מוסדות שלטון ואכיפה בטהראן. בהתאם לכך, המשטר חווה טראומה, שעליה הוא מנסה לפצות באמצעות שיקום תדמיתו מול הציבור. ואולם, טראומה זו אינה מובילה אותו – לפחות לפי שעה – לייאוש, אלא אף מגבירה את המוטיבציה של חוגי המשטר לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי.

כך, איראן משקמת את תוכניתה הטילית ומגדילה את טווח טיליה, מקדמת תוכנית שיקום והתעצמות של חיזבאללה, ובכירים במשטר לוחצים על המנהיג חמינאי לאשר פיתוח נשק גרעיני.

נקודה בולטת בשיח הפקת הלקחים בחוגי המשטר היא קריאתו של אנליסט ביטחוני בכיר, מהדי מוחמדי, לקדם מתקפת טבח רב-זירתית נגד ישראל. מוחמדי, המשמש גם יועצו של מוחמד באקר קאליבאף – יו"ר המג'לס וחבר המועצה העליונה לביטחון לאומי – פרסם ב-1 בנובמבר פוסט בתקשורת האיראנית שבו טען שהתנאים בשלו למתקפה כזו.

לדבריו – בלבנון, בתימן, בעיראק ובאיראן "הפציע דור חדש של אנשי ההתנגדות שניחנים בתעוזה, ומוכנים לשלם כל מחיר במאבק נגד ישראל".

עוד ציין מוחמדי כי מדובר במלחמת הישרדות בין ישראל לאיראן, ולכן על המשטר "לחשוב בצורה יצירתית, גדולה ורב-ממדית יותר מכפי שנהג בשלושת העשורים האחרונים" – רמיזה ברורה למתקפת טבח רב-זירתית מתואמת היטב.

גם כותרת מאמרו, "האוקטוברים הבאים: הסיוט החדש של המשטר הציוני", אינה מותירה מקום לספק לגבי כוונתו. אמש (שבת) שב מוחמדי וקידם את קריאתו למתקפה רב-זירתית, וקרא למשטר לקדם מתקפה שבה כל ציר ההתנגדות ישתתף יחד ב"קרב מכריע, ארוך ונרחב". הוא הדגיש שעימות מוגבל לא ישיג את המטרה הרצויה משום שהוא מסייע לישראל.

מוחמדי כבר מוכר מהסערה שחולל ביולי 2025, כשפרסם סטורי בחשבון האינסטגרם שלו שדימה מתקפה גרעינית נגד ישראל; לאחר הביקורת טען שהסטורי פורסם על ידי מנהל הדף שלו, כביכול ללא ידיעתו.

לפי הידוע, מתקפת ה-7 באוקטובר יצאה לדרך לאחר שסינוואר לא תיאם באופן הדוק את מועד פריצתה עם חיזבאללה, טהראן ושאר הגורמים בציר ההתנגדות. שורת הדיווחים האחרונים מדגישה עד כמה פועל ציר ההתנגדות בקדחתנות.

בכלל זה ניתן לציין את חשיפת שר הביטחון כ"ץ על נוכחות החות'ים בסוריה, הדיווחים על תוכנית ההתבססות של חמאס והג'יהאד האסלאמי בסוריה, תוכנית החות'ים לפלוש לישראל מגבול ירדן דרך עיראק או סעודיה, וכן את מאמצי השיקום וההתעצמות של חיזבאללה.

במסגרת קידום ההיערכות הישראלית מול האיום מצד ציר ההתנגדות בהובלת איראן, צה"ל השלים בספטמבר 2025 את הקמת אוגדה 96, שיועדה למנוע חדירות של פלשתינים, מיליציות עיראקיות וחות'ים לישראל דרך הגבול הירדני. האוגדה תתפרס מעין גב ועד למצדה. עם זאת, יש להאיץ את הקמת גדר הגבול במרחב זה ואת הקמת המכשולים ההנדסיים כדי למנוע חדירה אפשרית.

לצד זאת, ישראל חייבת להיערך מול האיום המתהווה ולעקוב בדקדקנות אחר הכנות אפשריות בקרב חוגי המשטר באיראן וציר ההתנגדות למתקפה רב-זירתית. אין לאפשר לטהראן לשקם ולחמש את זרועותיה, שכן הדבר עשוי לשמש זרז למתקפה כזו. הצהרות בכירי המשטר באיראן – מחמינאי ועד דובר הכוחות המזוינים, אבו אל-פצ'ל שכארצ'י – ממחישות היטב שטהראן דבקה בשאיפתה להשמיד את ישראל.

לכן, לצד המעקב המודיעיני והיערכותה המגננתית, מוטב לישראל לגבש מתקפת מנע רב-זירתית מוחצת ולהפעילה בזמן המתאים. בנוסף, כל עוד נמשכת החתרנות מצד גורמי ציר ההתנגדות בסוריה, ומשטר אל-שרע מפגין חולשה כרונית, נסיגה מהשטחים שכבשה ישראל בדרום סוריה תהיה מהלך מסוכן.

פורסם בישראל היום, בתאריך 30 לנובמבר 2025.

התקיפה הכירורגית בדחייה בבירות נגד רמטכ"ל חזבאללה טבטבאא'י היא עדות ברורה למצוקה בה נמצא חזבאללה. מאז חיסול הרוב המכריע של מועצת הג'האד (המטכ"ל של חזבאללה), בדגש על נסראללה וצמרת הפיקוד הצבאי של הארגון, ניסה הארגון לקדם תקופת ביניים של צמיחה מחדש ושיקום. במסגרת התהליך הזה, ניסה חזבאללה לפייס את הבייס החברתי שלו, שניזוק קשות במלחמה ושאותת על מרירותו ועייפותו ממנה. למול זאת, ובהתאם לחשיבותו המשמעותית של הבייס בהיותו ספק כוח האדם והבייס האלקטורלי של הארגון, קידם חזבאללה נרטיב של ניצחון והקרבה. בנוסף, פעל חזבאללה לפצות כלכלית בסיוע איראן את המשפחות המרובות שבתיהם נהרסו או שנאלצו לברוח ממנו מאימת המלחמה. במקביל, חזבאללה קידם פרויקט שיקום אינטנסיבי, בסיוע הברחות מאיראן ועל סמך יכולות ייצור מקומיות. בתקופה שחלפה מאז המלחמה, ביצע הארגון תחקיר כדי לברר את מקורות הדלף שאפשרו את החדירה הישראלית העמוקה לשורותיו. כמו כן, פתח בתהליך רה-ארגון, כדי להתאים עצמו למצב החדש בעימות נגד ישראל, וגייס לשורותיו מתגייסים חדשים.

לפיכך, בניסיון לצאת מהמשבר ההיסטורי אליו נקלע בגלל המלחמה, בחרה הנהגת חזבאללה בראשות המזכ"ל נעים קאסם לאמץ הכלה למול המתקפות הישראליות, חרף התמרמרות ותסיסה שגררה מדיניות זו מצד מפקדי השטח. האקלים הפוליטי החדש בלבנון, ובמרכזו סימני תחייתה של מדינת לבנון ורצונה לצנף את תוצאות המלחמה כדי לסיים את כיבושה בידי איראן וחיזבאללה, השפיעו גם הם על מדיניות ההכלה של הארגון.

ניסיון הסיכול נגד טבטבאא'י תופס את חזבאללה בשעה שעל כף המאזניים מוטלת משוואה מורכבת. אם חזבאללה יבחר לגמול לישראל, הוא עלול להפסיד את ההישגים שקצר מאז הפסקת האש ולשחק לידיה של ישראל שמעוניינת להעמיק את גלי המתקפות נגדו. מאידך, העדר תגובה יקרין חולשה משמעותית, יפגע בתדמית חזבאללה בלבנון ואף עלול לגרור ניצני מרידה פנימית בארגון.

קשה גם לראות את טהראן נחלצת לעזרת חזבאללה ונכנסת שוב ישירות למעגל האש נגד ישראל. בנוסף למשברים השונים שפוקדים אותה (משבר לגיטימציה פנימי, משברי מים ואנרגיה, ומשבר כלכלי) ההחלטה שקבלה מועצת הנגידים של סבא"א, מסבכת את ממבה של טהראן. ההחלטה דורשת מאיראן לעדכן את הסוכנות על מלאי האורניום שלה והמתקנים שהופצצו "עם כלביא", ועלולה לשמש, כפי שארע ימים ספורים לפני "עם כלביא" אמצעי לבניית לגיטימציה בידי ישראל לחדש את המתקפה נגד איראן. החות'ים, אם יצטרפו למערכה לצד חזבאללה לא יוכלו לספק לחזבאללה את המשענת הדרושה מול ישראל. גם חמאס והג'נאד האסלאמי במצבם הנוכחי אינם מעוניינים לחדש את הלחימה נגד ישראל ברצועת עזה. לכן, היותו של חזבאללה לבד במערכה אפשרית, צפויה להשפיע על החלטתו לגבי היקף התגובה הצפויה מצדו.

בהתאם לכך, ובמיוחד לאור הלחצים הפנימיים בארגון, נראה שחזבאללה יבחר להיכנס לכמה "ימי קרב" מוגבלים, אם אכן טבטבאא'י חוסל. כך, הוא יוכל לאפשר לדרגי השטח לשחרר קיטור ולהשיב לישראל על מתקפותיה. מנגד, לאחר המהלומה שהוא צפוי לספוג מישראל, הוא יחדש את תהליך שיקומו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23 לנובמבר 2025.

מפלס המים בכנרת ירד בסוף הקיץ האחרון עד מתחת לקו האדום התחתון, המסמן את הנקודה שבה שאיבה תזיק לאיכות מי השתייה באגם הלאומי. אבל עד כמה שחמור המצב של משק המים בישראל ובמזרח התיכון כולו, נדמה שאין קשה יותר ממשבר המים שאיתו מתמודדת הרפובליקה האסלאמית של איראן.

בתחילת החודש הודו בכירים איראנים כי למאגרי המים המרכזיים של הבירה טהרן נותרו רזרבות לשבועיים בלבד. ראש חברת המים האזורית, בהזד פרסה, אמר כי הסכרים באזור הבירה מחזיקים רק כ-8 אחוזים מהקיבולת שלהם, שכן כמות המשקעים בשנה שעברה צנחה ב-100 אחוזים, והובילה לירידה של 43 אחוזים בזרם המים שנכנס למאגרים סביב הבירה. המצב העגום של מאגרי המים זכה לתהודה בסרטון שומט לסתות של שחיין מקומי, שצילם את עצמו חוצה בהליכה את המאגר, המלא מים בוציים וסמיכים עד לגובה המותניים – עדות למילימטר בודד של גשם שירד באזור עד סוף השבוע האחרון.

המשבר אינו מוגבל רק לטהרן: מצב דומה קיים גם באספהאן, שבה התריעו בכירים בעיר כי מי השתייה עשויים לאזול תוך שבועות אחדים. זעקות מסוג זה נשמעו אף במחוזות אחרים ברחבי המדינה. המצב כה חמור, עד שהיו מי שהגדירו אותו כ"משבר המים החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית של איראן".

כדי להתמודד עם המחסור מנסה איראן שלל רעיונות ואמצעים, בינתיים בלי הצלחה יתרה. השבוע לראשונה יצאה באזור אגם אורמיה טיסה לזריעת עננים, שפעלה בשיטה מתוצרת מקומית. במקביל, לקראת יום שישי התאספו מאות מתושבי טהרן לתפילה מיוחדת לגשם, תוך הקפדה על כל כללי הצניעות האסלאמיים.

שר האנרגיה הציע כי אם המשבר יחמיר ניתן יהיה להתפיל מים מהמפרץ הפרסי ולהעביר אותם לבירה, אף שהדגיש כי הפתרון נועד רק להציל את טהרן אם כלו כל הקיצין, וכי מדובר בצעד שאינו כלכלי ב"זמנים נורמליים". אגב, יש ביקורת גדולה על רעיון זה, שכן לדברי שר התחבורה לשעבר באיראן הוא מתעלם ממגבלות סביבתיות ומעביר את הנטל הכלכלי לציבור. בנוסף, שר האנרגיה גם הציע להשתמש במקלות נגד הציבור, ולנתק את החשמל לתושבים שימלאו בריכות פרטיות על אף המחסור הגדול במים.

גם לשר החקלאות האיראני היה מה לומר: הוא עודד את תושבי המדינה לעבור לשיטות חקלאות יעילות יותר ביחס לצריכת מים, כגון חממות. 90 אחוזים מכל צריכת המים באיראן הולכת לחקלאות, מגזר שהממשלה מגנה עליו בטענה לצורך במשק אוטרקי. אולם ככל שהמים הופכים למצרך נדיר ומזג האוויר מקצין, הנטל של החקלאות על הציבור כולו מכביד. אגב, סביר להניח שלו הייתה לאיראנים אפשרות לקבל את הפלא החקלאי מתוצרת כחול-לבן מסוג טפטפות, היה בכך סיוע מהותי לחיסכון במים.

פינוי של מיליונים

אם מישהו בנה על הגשם בסוף השבוע האחרון כדי שיפתור את המצוקה, הרי שהוא התבדה. למרות שדווח על ממטרים בכמה מחוזות במדינה, ואפילו פורסמו סרטונים של הצפות בעיר אבדנאן שבמערב המדינה – המעידות כנראה גם על איכות הניקוז, ולא רק על כמויות הגשם – נראה שהמים שירדו מהשמיים בטהרן לא מספיקים בשביל "לדגדג" את המאגרים הריקים של העיר. בשבת ציטטה התקשורת המקומית את ארגון המטאורולוגיה הרשמי באיראן, שאמר כי כמויות המשקעים ב-2025 נמוכות ב-89 אחוז מהממוצע הרב-שנתי, וכי זהו הסתיו היבש ביותר מזה חמישים שנה.

באופן פרטני, גם אחרי הגשם בסוף השבוע בטהרן כמות המשקעים היא הנמוכה ביותר במאה השנים האחרונות. יתרה מכך, היובש הכבד של האדמה מגביל את יכולתה לספוג מים בשלב הנוכחי, ומגביר את הסיכון לשיטפונות.

העדות להיקף המשבר שזכתה לתהודה הכי גדולה הייתה דבריו של נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, שאיים להקציב את זרימת המים בטהרן אם המצב של המאגרים לא ישתפר. הוא הצהיר עוד כי אם עד סוף הסתיו לא ירדו גשמים משמעותיים, לא תהיה ברירה – והממשלה תיאלץ לפנות את העיר כולה.

טהרן היא אחת מעשרים הערים המאוכלסות בעולם, ומתגוררים בה כ-10 מיליון בני אדם לפי אומדנים רשמיים. ההערכות הלא רשמיות מדברות על היקף אוכלוסייה גדול בהרבה. מה ייעשה עם כל האוכלוסייה הזאת? היכן היא תתגורר, ומה מקור ההנחה שבאזורים אחרים של המדינה יהיו מספיק מים בשביל כל כך הרבה תושבים? להנהגה האיראנית הפתרונות.

משטר האייתוללות, שמבין כמובן את הקשיים הכרוכים בניתוק המים לבירה, החל לפעול בינתיים בשקט. כמה שכונות בעיר סובלות מניתוקים בלילות מבלי שהייתה על כך הודעה רשמית, ובכל העיר דווח על לחץ מים מופחת. בהיעדר די סחורה, אפילו החנויות בטהרן החלו להגביל את הלקוחות לרכישה של שישיית מים מינרליים אחת, מחשש שיאזלו במהירות.

כמובן, המציאות הזאת מפריעה לשגרת חייהם של התושבים, שמתחילים להתלונן בקול: ""כשהמים מנותקים בלילה, איננו יודעים מתי יחזרו, ואיננו יכולים לתכנן את היום שלנו. אפילו המכלים החלופיים מתרוקנים במהירות", אמר תושב אחד. יש לכך גם סכנות בריאותיות ותברואתיות נלוות, שלפי שעה לא ניתן להן יחס מספק מצד השלטונות.

גם מערים אחרות במדינה מגיעות עדויות על ניתוקי מים בלילות, כולל באזורים בעדיפות נמוכה יותר כמו בלוצ'יסטן, אך גם בערים גדולות כגון כרג' והמדאן. ואכן, ייתכן שהמשבר לא יוגבל לטהרן: מומחים מזהירים כי המשך ניהול כושל של המשבר יוביל להתרוקנות של כל המישור המרכזי באיראן מתושבים.

ניהול אנושי כושל

עד כמה מצב משק המים קשה? הנה כמה נתונים שמדגימים את ההתייבשות של איראן בטווח הארוך: מאז 1990 ממוצע המשקעים ירד ב-30 מילימטרים בשנה, ובמהלך אותה תקופה טיפסו מידות החום ב-1.7 מעלות בממוצע. המשמעות היא קיצים וגם חורפים חמים יותר, ואובדן כמעט מוחלט של השלגים באיראן – שבעבר הזינו את הנהרות ואת המאגרים במדינה.

מכיוון שקיץ 2024 נחשב ל"עונה היבשה מזה עשרים שנה", שבאה אחרי שש שנות בצורת רצופות, רבים מהמאגרים במדינה התייבשו. סך המים שמצויים בסכרים האיראנים ירדו לכ-15 אחוזים פחות מהשנה שקדמה לה. יותר ממחצית מהסכרים אינם מלאים את מחציתם. עד תחילת החודש ירדו רק 2.3 מילימטר גשם בכל המדינה, ותוך פחות משלושה שבועות נוספו עשרה סכרים לרשימה של תשעה שקודם לכן עמדו להתרוקן – כלומר, מלאים ברמה של 5-10 אחוזים. בחלק מהמקומות במדינה, מי התהום שקעו לגובה כה נמוך, עד שכמעט בלתי אפשרי למשוך אותם מעלה, וזה ידרוש מאמץ וזמן רב.

הניצול הכמעט מוחלט של מים במגזר החקלאות משמעותו שאפילו צמצום הצריכה הפרטית לא יעזור הרבה לחיסכון. אך מלבד זאת, כשליש מכל המים של איראן מבוזבזים או מופנים לשימושים שאינם מניבים תפוקה – כולל 16 אחוזים של גניבת מים בלתי חוקית.

אלא שהמשבר אינו רק תוצאה של החלטה שמיימית. ניהול אנושי גרוע הוביל לבעיה מבנית במשק המים האיראני, שסובל בעיקר מבנייה אינסופית של סכרים, כמעט ללא פיקוח. לטענת האופוזיציה באיראן, מיזמי הבנייה הלאומיים של תעלות והרחבות חקלאיות נעשו ללא ביקורת הידרולוגית או סביבתית, וניתנו למפקדת ח'אתם אלאנביא, רשות ההנדסה של משמרות המהפכה, כדי לשמש להאדרת יוקרתם של ראשיה וריפוד כיסיהם. כתוצאה מכך, כלל תשתיות המים במדינה כעת לא מתפקדות.

אבל אם תשאלו את הממשלה בטהרן, אחת הסיבות שהובילו לפגיעה בתשתיות המים היא בכלל המלחמה עם ישראל ביוני, שהאיצה את הנזק לצינורות ותשתיות נוספות. העובדה שחלק מצינורות המים של טהרן, למשל, בני למעלה ממאה שנה, דולפים ואיש לא החליף אותם – לא תפריע לנרטיב של האייתוללות.

אלא שמבחינת האזרח הקטן של איראן, בין אם מדובר בגזירה שמיימית ובין אם זו תוצאה של ניהול כושל – בשורה התחתונה הוא סובל ממחסור במים, שמצטרף ליתר הצרות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות כיום ברפובליקה האסלאמית. אפשר להזכיר, למשל, את בעיות המחסור בחשמל ברפובליקה האסלאמית, שגורמות לניתוקים תכופים למרות היותה של איראן אחת המדינות עם מאגרי האנרגיה הגדולים בעולם; את העלייה החדה (כ-70 אחוזים) במחירי התרופות במדינה עקב ביטולי סובסידיות, שמחריפה את בעיית המחסור שגם כך קיים בטיפולים רפואיים באיראן; בריחת מוחות נרחבת, שבמסגרתה למעלה מ-12 אלף מרצים באוניברסיטאות עזבו את תחומי הרפובליקה האסלאמית בעשור האחרון; או זיהום האוויר החמור במחוזות רבים באיראן, שמשבית את הלימודים ומוסדות ממשלתיים, ותרם למותם של כ-60 אלף איש בשנה האחרונה.

איראן גם סובלת מבעיות כלכליות עמוקות, ובין היתר מפער עמוק בין קצב ועלות ייצור הדלק למכירתו – שמובילים לכך שהממשלה מעוניינת, בלית ברירה, להעלות את מחירו, או לחלופין להסתמך על ייבוא יקר, שמעלה את האינפלציה ומכביד על תקציב הממשלה. אלא שהחשש ממהומות בשל מחירי הדלק, שכבר פרצו בשנים קודמות, גורם לכך שראשי המדינה מהססים אם להעלות את המחיר, ובינתיים סופגים את ההפסדים.

בנוסף, העיצומים הבינלאומיים וההשקעה במיזמים צבאיים, הגרעין והפרוקסי ריסקו את הכלכלה האיראנית וגרמו לאינפלציה לזנק, ומשפחות רבות במדינה מעידות שהן נאלצות לקצץ בצריכת מוצרי מזון בסיסיים. לפי ההערכות, כתוצאה מהקשיים הכלכליים וירידת ערך המטבע, כ-40 מיליון איראנים חיים מתחת לקו העוני. אחד הפתרונות שהמציאה איראן כדי להתמודד עם המצב היה למחוק ארבעה אפסים משטרות הריאל שקיימים במדינה, אך ספק אם התוכנית הזאת – שבפני עצמה עלותה גבוהה – תסייע למצב המידרדר.

שיא בהוצאות להורג

סקר סודי שערך מכון מחקר אשר לרוב עובד עם משרדי הממשלה, ואשר לא נועד לפרסום חיצוני, נחשף בידי אתר חדשות במקומי באיראן. תוצאותיו עשויות בהחלט להטריד את הממשלה: בסקר שבחן את הרגש הציבורי ביחס לכל ממשלות איראן לדורותיה מאז המהפכה, זו הנוכחית קיבלה 92 אחוזי אי שביעות רצון, הציון הנמוך ביותר בסקר. המשיבים, שהגיעו מכל רחבי איראן, הביעו את חששם מהכיוון שהולכת אליו המדינה, ולא היו מרוצים מביצועיה.

"לעיתים אין לנו מים במשך יומיים שלמים, בקיץ החשמל איננו. אין שום סיוע מהממשלה", אמר לאמצעי התקשורת תושב אלמוני של טהרן, ששיקף את הלך הרוח הכללי של רבים ברפובליקה האסלאמית בימים אלה. ניתן אפילו למצוא אזרחים אמיצים שמעיזים להתראיין בגלוי ולהתלונן על המצב, כגון סדר רוואזי, בעל מסעדה בעיר, שאמר כי "הרשויות יודעות על הבעיות כבר שנים, אך לא עשו דבר. במדינה עשירה במשאבים כמו שלנו, עצוב שאין לנו חשמל בקיץ, וכעת שיש גם משבר מים".

אי הנחת בציבור הוא מקור לחשש אמיתי בקרב דרגים בכירים בטהרן, שמודעים לכך שמשבר המים עלול לתדלק אי-שקט חברתי ואף להוביל למהומות. בסוף השבוע שעבר עלו לרשתות סרטונים של סטודנטים באוניברסיטת אל-זהרה בטהרן המוחים נגד משבר המים. מדובר, עם זאת, בתופעה מוגבלת עדיין, שאין לדעת אם תתרחב בהמשך לעוד מחאות או לאזורים אחרים במדינה.

אפילו גל הלאומנות הקצר ששטף חלקים מסוימים בקרב העם האיראני במהלך המלחמה עם ישראל הולך ונמוג, והשלטון חושש שכל הלחצים שמופעלים על העם יתפרצו לבסוף. יש לכך גם תקדימים: ב-2021 פרצו מהומות במחוז קוזסטן בעקבות מחסור במים שכללו זעקות נגד המנהיג עלי ח'מינאי וקריאות כגון "אנו צמאים". הפגנות דומות נחזו גם באספהאן באותה שנה וגם בשנה האחרונה. יש תיעודים נוספים על מחאות מים ברחבי המדינה בשנים האחרונות, ואפילו הפגנות על קיצוץ במים מתחילת שנות האלפיים. חוקרים רבים גם מזכירים תקדים אזורי למהומות מעין זה, ומציינים שחלק גדול מאי שביעות הרצון הציבורית בסוריה לפני פרוץ מלחמת האזרחים היה קשורה לקשיים שנוצרו עקב שינויי האקלים ובצורת נרחבת במדינה.

מומחים סבורים שככל שיעמיקו המשברים הפנימיים באיראן, הסיכוי להתפרצות של מהומות תלך ותגדל. כתוצאה מכך צפוי הממשל האיראני להכביד את ידו עוד יותר על האזרחים, לדכא אותם באופן נרחב, וליזום פרובוקציות שיוכלו לאחד את האזרחים סביב דגל המולדת.

עדות לכך נראתה כבר בכמה ממדים באחרונה: כך למשל, בשבועות האחרונים עוסק משטר האייתוללות בהידוק אכיפת כללי הצניעות, ובפרט בעניין רעלות לנשים. בין היתר, ראש מערכת המשפט הורה לתובעים  בכל רחבי המדינה לעבוד עם המשטרה והשירותים החשאיים כדי לזהות "קבוצות מאורגנות הקשורות לגורמים זרים", שמעורבות ב"אי סדרים חברתיים" – כלומר, גורמים המערערים את הסדר הקיים של חוק חיוב עטיית חיג'אב ורעלות.

במקביל, מספר ההוצאות להורג הולך וגדל, כאשר בתשעה החודשים הראשונים של השנה יישמה איראן עונש מוות ליותר מאלף איש – שיא של ארבעים שנה לפחות, הגבוה יותר מכל השנה שעברה גם יחד. רק בספטמבר הוצאו להורג למעלה ממאתיים אסירים. לא מדובר רק בעונש על עבירות מוסריות, אלא גם בשיטה להיפטר ממתנגדי שלטון בעקבות המלחמה עם ישראל, וההבנה כי אי השקט החברתי הולך ומתגבר גם בעקבות התבוסה שספגה איראן מידי ארה"ב וצה"ל.

אלא שהנקודה שבה מחאות הופכות למהפכה של ממש לא ניתנת פעמים רבות לחיזוי, ולעיתים זה רק עניין של מסה קריטית שמצטברת. השלטון באיראן, שמודע לכך, יעשה כל שלאל ידו כדי לעצור את ההפגנות לפני שיהפכו למשהו גדול. ואכן, יש סימנים לכך שהממשל בטהרן מתכונן. ברשתות אפילו נשמעו חשדות כי הניסוי שערכה איראן באחרונה – שליחת הודעות חירום לטלפונים של אזרחים, בדומה להתרעות בישראל מפני טילים – יסייע להסחת דעת, שיבוש ניסיונות מחאה או המצאת משבר שתעביר את המיקוד הלאומי לנושאים אחרים. יש מי שאפילו טוענים כי בטהרן עשויים לשקול מתקפת מנע נגד ישראל או פרובוקציה מתוכננת אחרת בסדר גודל דומה, בין היתר בשביל למנוע התקוממות עממית.

יש יסוד להניח שאיראן תנקוט בכל השיטות הללו או ברובן. שרידות הממשל הייתה תמיד היעד העיקרי של האייתוללות, והללו לא יבחלו באמצעים לשם כך. אך כשהעם צמא למים, ואם אכן יהיה צורך לפנות מטרופולין ענק כמו טהרן ולהקציב את מי השתייה בחלקים רבים במדינה, איש אינו יודע כיצד המצב עלול להסתיים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19 בנובמבר, 2025.

כאשר שלוש המעצמות האירופיות – גרמניה, צרפת ובריטניה – החליטו בסוף ספטמבר להחזיר את מנגנון ה"סנאפבק" על איראן, בטהרן נשמעו קולות רבים המגנים את ההחלטה, זעקות של פחד ממנה וקריאות שהפעולה הזאת אינה חוקית. ככל הנראה לא בכדי הזדעקו כל כך האיראנים מהצעד החריף נגדם, שכן ברפובליקה האסלאמית חוששים שמשטר העיצומים הכבד ששוב מוטל עליה, שכולל גם אמברגו נשק ואיסורים שנאכפים על ידי החלטות של מועצת הביטחון, עלול לפגוע קשות בכלכלה האיראנית ולהכביד בעיקר על האזרחים הקטנים במדינה.

אך למרות החשש ממהלומה כלכלית, ועל אף החומרה היתרה של העיצומים שכלולים בסנאפבק, צריך להודות ביושר שמשטר האייתוללות מורגל כבר בענישה הפיננסית נגדו, וככל הנראה למד דרכים לעקוף אותה, לרכך אותה ולעיתים אפילו לנצל אותה. ב-2018, לאחר פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, הקימה איראן "מפקדה לפעולות-נגד מול העיצומים", שמייעצת לאישים שהוטלו עליהם עיצומים כיצד לנהוג ולעקוף את הענישה נגדם. בין היתר גם מספקת המפקדה שירותי ייעוץ משפטיים לאישים ולגופים שחוששים מהשלכות הסנקציות עליהם.

באחרונה דווח כי את הסיוע הגדול ביותר לעקיפת העיצומים על איראן מגישה לה סין, ומומחים מציינים כי במידה רבה הפכה המדינה הקומוניסטית ל"מנוע" של אסטרטגיית ההתחמקות של טהרן מהסנקציות. לפי תחקירים שפורסמו בעיתונות, בייג'ינג פיתחה שיטות מיוחדות להקמת מעין מערכת תשלומים ובנקאות "מקבילה" לזו הרגילה, שמאפשרת לסינים ולאיראנים גם יחד ליהנות מסחר משותף מבלי חשש שיוטלו עליהם עיצומים. כך מתאפשר לטהרן לייבא סחורות שנחוצות לה מאוד, אפילו רכיבים לייצור טילים, ובאותה העת לייצא נפט.

כיצד עובדים המנגנונים הללו? ומה עושה איראן כדי לעקוף את העיצומים הכבדים עליה, למרות כל מאמצי המערב? נפרט כעת ארבע דרכים, ככל הנראה מתוך רבות אחרות שבנתה הרפובליקה האסלאמית כדי לנטרל את השפעת הסנאפבק.

בנקאות הצללים

כבר קרוב לעשר שנים מפעילה איראן רשת סבוכה של מוסדות פיננסיים, חלפנים, חברות קש ועוד שלל אמצעים שמטרתם להסוות את טביעות האצבע שלה בפעילות כלכלית. יעדיה של מערכת זו, בסופו של יום, הם לאפשר לה לפעול במערכת הכלכלית המערבית והעולמית מבלי שניתן יהיה להפעיל עליה עיצומים, שכן הגורמים שנמצאים בחזית הפעולות אינם מזוהים עימה.

כך למשל היא מקימה חברות קש במדינות המוכרות כמקלט מס, ואשר הרגולציה שבהן מאוד רופפת, ולא מאפשרת פיקוח בנקאי או חשבונאי הולם. מדינות כאלה כוללות את האמירויות, איים בקריביים, מלזיה, הונג-קונג ועוד. באמצעות חברות הקש האלה, שגם פותחות חשבונות בנק ייעודיים, מוכרת טהרן מוצרים של חברות איראניות המצויות תחת עיצומים בינלאומיים, ובעיקר הכוונה היא לנפט, מוצרי פטרוכימיה, מתכות ועוד.

כדי להסתיר ולטשטש את נתיב העברת הכספים, מקורם ועוד, משתמשים האיראנים בין היתר במסמכים מזויפים, מניפולציה של נתונים, חשבוניות מזויפות, תעודות משלוח שפרטיהן שונו וערבוב של הסחורה עם משלוחים ממקורות לגיטימיים.

חברות הקש מנוהלות באמצעות גורם שמגייסים האיראנים, המשמש כ"פנים" של אותם עסקים, ואשר משתף פעולה עם סוכניה של טהרן ומקבל מהם הנחיות כיצד למכור את הסחורות ולמי. לאחר ביצוע העסקאות הכסף שהרוויחה חברת הקש מהמכירה עובר בדרכים עקלקלות בין חשבונות וחברות שונים, מגיע לחלפנים באיראן, ולבסוף נוחת בטהרן. פעמים רבות הוא אינו מסיים בהכרח ב"קופה" שמשמשת את מקורות התקציב של המשטר, אלא נותר בידיים של גורמים בכירים המקורבים לממשל.

לעיתים כל נתיבי הצללים הללו חוזרים לידי משמרות המהפכה, ומאפשרים להם להשקיע בתחומי פיתוח הנשק, הטילים והגרעין או הפרוקסי השונים שאיראן מטפחת בכל רחבי המזרח התיכון. במקביל הם גם מסייעים לטהרן לייבא סחורות באמצעות חברות הקש, והכספים העודפים שנצברים בחשבונות מאפשרים לה לרכוש את אותן הסחורות באמצעות תשלום "לגיטימי", שאינו צבוע כאיראני.

בנוסף הקימו האיראנים מנגנוני בנקאות "מקבילים", שמשתמשים במערכות ממסור מתוצרת טהרן ואשר אמורים להוות תחליף למערכת העולמית של SWIFT. זו דרך נוספת לעקוף את העיצומים על איראן, אשר אינה יכולה להתחבר למערכת זו. מחלקת האוצר האמריקנית גם חשפה שהבנק המרכזי בטהרן הקים בנק חדש, שאינו מצוי בשטח היבשתי של המדינה אלא באזור שנוי במחלוקת, האי קיש, אך נשלט בידי "הבנק הפרסי" – אחד המוסדות הכלכליים הגדולים בטהרן – משמש כסות לפעולות כלכליות איתו, ומקבל פקודות ממשמרות המהפכה.

לפי חלק מהדיווחים, כשליש מהכלכלה האיראנית מבוסס על אפיקי צללים כאלה, והתעבורה בהם מגיעה לסכומים של עשרות עד מאות מיליארדי דולרים בשנה. ביוני 2024 פרסמו האמריקנים כי איראן חולשת על יותר מחמישים חברות כאלה בכל מיני פינות בעולם.

רק ביוני, למשל – עוד לפני הפעלת הסנאפבק – מחלקת האוצר האמריקנית הטילה עיצומים על כשלושים אישים וישויות כלכליות שקשורים לקבוצת בכירים איראנים, ואשר שימשו להלבנת הון בשווי מיליארדים. העסקאות שביצעה רשת העסקים הזאת אפשרה לאיראן לעקוף את העיצומים עליה, וכדברי מזכיר האוצר האמריקני היא היוותה "צינור חיים חיוני למשטר, שבאמצעותו הוא מקדם ומניח את ידיו על רווחים ממכירת נפט, מניע כספים ומממן את פעילויותיו לערעור הסדר הבינלאומי".

רק כדי להבין בהיקף הסכומים שמדובר בהם, ועד להיכן הם מגיעים, חשוב למשל להדגיש את הפרסום הבא: גוף של מחלקת האוצר האמריקנית, כך דווח בשבוע שעבר, עוקב אחר כ-9 מיליארד דולר שעוברים בפעילות כלכלית בארה"ב, ואשר ככל הנראה משויכים לאיראן. זו נעזרת ברשת של חלפנים מקומיים, ישויות זרות ובנקים כדי לעקוף את העיצומים עליה, ואינה מתביישת גם לבצע עסקאות בלב היבשת האמריקנית.

בגיאורגיה, למשל, נחשף כי כ-13 אלף חברות איראניות נרשמו במדינה, ורובן תחת כמה כתובות בודדות בטבליסי. בבירה הגיאורגית נרשמו בין היתר כ-700 חברות לאותה כתובת ממש, אף שביקור בבניין לא העלה כל ממצאים המעידים על קיום פיזי שלהן במקום. אותן חברות מקושרות למשמרות המהפכה ולצבא האיראני, ועשויות לשמש כנתיב להעברת כספים ולעקיפת העיצומים.

איראן, לפי הדיווחים, טובלת את ידיה עמוקות בסחר בגיאורגיה מאז הסכם הגרעין ב-2015, וחברות מטהרן עוסקות בלוגיסטיקה, בנייה, רכש, פעילות פנאי ועוד. יתרה מכך, הסחר בנפט עם טבליסי נמשך למרות האזהרות האמריקניות מפני עיצומים אפשריים. במקביל, חלק מהחברות האיראניות רושמות את המוצרים שהן מוכרות כאילו יוצרו בגיאורגיה, שוכרות כוח אדם מקומי, ויוזמות שותפות עסקיות עם סוחרים מקומיים כדי להסוות את נתיב המעבר של סחורות.

הסחר בנפט

תגובתו של שר הנפט האיראני להפעלת הסנאפבק הייתה ש"לא מדובר בעניין גדול". ייתכן שהוא יודע על מה הוא מדבר. מלבד העובדה שכדברי השר במהלך השנים הוטלו על איראן כ-25 חבילות שונות של סנקציות, ושקשה למתוח עוד את החבל בעניינה, אין ברירה אלא להודות כי למרות הכול מצליחה טהרן להניב רווחים נאים מנפט גם בימים אלה.

אומנם העיצומים מגבילים ייצוא רשמי של נפט איראני, אך יש לרפובליקה האסלאמית מגוון דרכים להסתיר את המוצא של המכליות ולמכור את תכולתן למרות האיסור. לצורך כך בנתה טהרן רשת שלמה של מכליות "אפלות", "ספינות צללים" ישנות ולא מבוטחות, שעושות את דרכן ליעדים שונים בעולם. בראש אחת מענקיות הספנות הללו עומד למשל מוחמד שמחא'ני, בנו של אחד היועצים הקרובים ביותר למנהיג העליון באיראן, עלי שמח'אני.

מחלקת האוצר האמריקנית הסבירה כי "איראן נשענת על רשת בינלאומית של שחקנים מאורגנים למכור ולשנע נפט", שלטענתה חלק מהם מרוויחים בעצמם סכומים נאים מהסחר הזה. מומחים לנושא, העוקבים יום-יום אחר המכליות שמפעילה הרפובליקה האסלאמית, טוענים כי מספרן מגיע למאות.

מכיוון שחלק גדול מהספינות הללו מוכרות לרשויות ברחבי העולם, במשך כל השנים האחרונות הן כיבו את מכשיר האיתור שלהן (למעט תקרית אחת) והפליגו בים מבלי שיכלו לעקוב אחריהן. לעיתים הן העבירו את המטען השחור מספינה אחת לאחרת כדי להקשות על המעקב, זייפו מסמכים, צבעו ספינות ונתנו להן שמות חדשים, או הסוו את הנפט כתוצר של עיראק, שכנתה של איראן, וכן של מדינות נוספות כגון מלזיה. הספינות החליפו ידיים בין בעלים וחברות שונות שהקימה טהרן, והצהירו על יעד אחד לנסיעה אך בפועל הפליגו ליעד אחר.

רוב גדול של הנפט נמכר לסין, בהיקף כולל של כ-1.5 מיליון חביות ביום, המהווים כ-90 אחוזים מסך הייצוא האיראני. אך גם סוריה של בשאר אלאסד רכשה כמויות נפט גדולות, וכן ונצואלה ואפילו רוסיה. לפי ההערכות האמריקניות, הרווחים מהסחר הלא חוקי בנפט של איראן הניבו לה בשנתיים האחרונות כ-100 מיליארד דולר. למעשה, נטען כי איראן חברה לרוסיה ולוונצואלה כדי לתפעל את הצי הזה יחדיו, והן חולקות את הנטל הלוגיסטי של כל הארמדה הזאת, שכוללת לפי הדיווחים כמעט אלף כלי שיט יחדיו, עם קיבולת של כ-27 אלף טונות.

הנה שתי דוגמאות שנחשפו באחרונה לאופן שבו איראן וסין משתפות פעולה בסחר הבלתי חוקי בנפט: שתי המדינות הגיעו להסכם סודי, כך דווח באחרונה, שלפיו הרפובליקה האסלאמית מוכרת למעצמה הקומוניסטית נפט בזול, ובתמורה זו אינה משלמת בכסף – כי אם בחוזי בנייה בתוך איראן. רק בשנה שעברה, לפי הנתונים שנחשפו, זרמו כך לטהרן תשלומים על סך של כ-8.5 מיליארד דולר.

חשיפה אחרת עסקה בעסקת ברטר של חברות רכבים סיניות עם איראן, שבמסגרתה תמורת הנפט מייצאות החברות – כולל יצרנית הרכב "צ'רי", האהודה למדי בארץ – ערכות רכב חצי-שמישות, ובטהרן מרכיבים אותם הטכנאים המקומיים לרכבים שלמים. במקביל מוכרת כך הרפובליקה האסלאמית לבייג'ינג גם מתכות וחומרים כגון עופרת ואבץ.

מנפלאות עולם הקריפטו

התפתחות עולם הקריפטו והמטבעות הדיגיטליים בשנים האחרונות העמידה לרשות איראן אמצעי נוסף לעקוף את העיצומים הבינלאומיים עליה. במציאות שבה השימוש במטבעות מסוג זה הולך וגובר, והרגולציה לא תמיד מצליחה לעמוד בקצב, גורמים מחתרתיים כמו השלטון בטהרן ינסו תמיד למצוא מקומות שבהם ניתן לנצל את המצב ולייצר אפשרות נוספת להכנסה.

למעשה, זו תופעה כלל-עולמית, שאינה מוגבלת רק לאיראן. בשנים האחרונות מחלקת האוצר האמריקנית הגבירה את מאמציה להילחם בתופעת עקיפת הסנקציות באמצעות קריפטו. בשנה שעברה, כך עולה מהנתונים, ישויות הנתונות תחת עיצומים קיבלו 15.8 מיליארד דולר בהעברות קריפטו, ובסך הכול מדובר כמעט ב-40 אחוזים מכלל העברות המטבעות הדיגיטליים הבלתי חוקיות בעולם ב-2024.

כמדינה הנתונה תחת המיקרוסקופ העולמי בכל הקשור להעברות כספים בין בנקים רשמיים, ועל רקע חוסר היציבות של המטבע המקומי, השימוש במטבעות דיגיטליים רווח מאוד באיראן. באותה נשימה, חוות לכריית מטבעות כאלה רווחות מאוד במדינה, על אף המחסור הגדול שיש בה בחשמל והעומס שהן גורמות לרשתות המקומיות. ב-2021, למשל, איראן כרתה כ-4.5 אחוזים מכלל המטבעות בעולם, בהכנסה שהגיעה לכמיליארד דולר. אפשר להבין, אם כן, מדוע הרשויות מוכנות לסבול את העומס של התופעה על רשת החשמל, ובמיוחד כאשר נודע כי הרבה מאוד מהחוות הללו מקושרות לכמה מגופי השלטון, כולל משמרות המהפכה והבסיג'.

חוקרים במערב חשפו כי גופי הביטחון האיראניים נעזרים במטבעות קריפטו ברכש של ציוד צבאי, סיוע לארגוני הפרוקסי שלהם ועקיפה של העיצומים בתחומי הגרעין והטילים. בלב הפעילות הזאת ניצבת נוביטקס, בורסת מטבעות הקריפטו האיראנית, שמשרתת כ-11 מיליון משתמשים. הבורסה, שהוטלו עליה עיצומים, הפכה לאמצעי מועדף לשימוש בקריפטו באיראן. היא נוסדה ב-2017, ומאפשרת למשתמשים לסחור בה בביטקוין, טתר ועוד.

באמצעות הבורסה הזאת מצליחים גורמים איראניים לעקוף את ההגבלות הכלכליות על המדינה ולסחור עם מדינות זרות, כשהם משתמשים בבורסות של מדינות שהרגולציה שלהן רופפת כדי לעקוף את העיצומים ולהסוות את מקור התשלום. כך למשל, רק בחודש שעבר החרימו הרשויות בארה"ב מעט יותר מחצי מיליון דולר של מטבעות דיגיטליים שלפי החשד שימשו שליח של משמרות המהפכה לרכש ציוד לכטב"מים לאיראן. באפריל נחשפה רשת רכש נוספת לכטב"מים, שהעבירה אותם לאיראן דרך מדינה שלישית, והשתמשה במטבעות קריפטו כדי לשלם ליצרנים סינים. נוביטקס משמשת את איראן גם לצורך העברת כספים לגורמי טרור כגון החות'ים, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי וחמאס.

השימוש בקריפטו אף מאפשר לאיראן למכור נפט לגורמים כגון רוסיה וסין מבלי שתהיה חשופה לעיצומים הבינלאומיים. שני אזרחים איראנים, למשל, רכשו מטבעות קריפטו בשווי 100 מיליון דולר בשנים 2023-2025 כתשלום על מכירת נפט.

ישראל וארה"ב מנהלות מלחמת חורמה בתופעה, ומבקשות לערער את הביטחון האיראני בשימוש בנתיב כלכלי זה. מלבד העיצומים, מסמנות שתי המדינות באמצעות מודיעין גורמים חשודים המשתמשים במטבעות דיגיטליים למימון טרור ועקיפת הסנקציות, ומחרימות מהם כספים. כך למשל, בחודש שעבר המטה הישראלי ללוחמה כלכלית בטרור פרסם כתובות של 187 ארנקים דיגיטליים ששייכים למשמרות המהפכה, ולפי ניתוח של חברות המתמחות בתחום הם קיבלו עד כה כ-1.5 מיליארד דולר במטבעות טתר – סכום המדגים עד כמה התופעה רווחת ומניבה כספים לאיראנים.

במהלך המלחמה נגד איראן ביוני ניכר כיצד המלחמה מתנהלת גם במישורים אחרים: פצחנים המזוהים עם ישראל שיגרו מתקפת סייבר נגד נוביטקס וגנבו 90 מיליון דולר מארנקים בבורסה האיראנית, בטענה כי הם משמשים לעקיפת העיצומים הבינלאומיים נגד הרפובליקה האסלאמית. כתוצאה מכך, דווח, נפגע האמון הציבורי בבורסה, והיקף הסחר במטבעות דיגיטליים כאלה באיראן צנח בחודש יולי ב-70 אחוזים לעומת השנה הקודמת.

פושעים ומחבלים משלבים ידיים

איראן מטפחת כבר שנים ארוכות קשרים עם גורמי פשיעה בינלאומיים, המסייעים לה בשלל פעילויות נגד הסדר העולמי. שילוב האינטרסים של העולם הפלילי והרפובליקה האסלאמית מייצר להם הזדמנות להפיק רווחים שמשמשים את כל הגורמים המעורבים בעניין למטרותיהם הזדוניות. כך למשל, מוכר מאוד השימוש של גורמים פרו-איראניים כגון חיזבאללה ברשתות פשע באפריקה ובדרום אמריקה לצורך הברחת סמים.

שיתוף הפעולה של הפושעים ואיראן נרחב: הם מסייעים לטהרן להלבין הון באמצעות חלפנים ובורסות מקומיות, מאפשרים לה להניב רווחים מהברחת סמים וסחר בלתי חוקי ביהלומים ועוד. הם גם עוזרים לרפובליקה האסלאמית בתחום מכירת הנפט ורכש מטבעות זרים, ועומדים בקשר עם ארגוני השלוחה האיראניים במזרח התיכון כדי לטשטש את טבעית האצבע של טהרן. הפעילות נעשית גם כאן פעמים רבות במדינות שהפיקוח בהן רופף יותר, ונציגי ארגוני הפשע עוברים ממדינה למדינה לאחר שהם נחשפים כדי להמשיך בפעילותם ללא הפרעה.

שילוב הידיים הזה הולך שנים רבות אחורה. שר בכיר לשעבר באיראן, שהיה אחראי על משמרות המהפכה בשנות השמונים, סיפר למשל כיצד המחתרת הבסקית ביצעה התנקשויות בשביל טהרן באירופה לפני שנים רבות.

אך אולי הקשר הזה כלל לא מפתיע, שכן איראן נעזרת ברשתות הפשע העולמיות למשימות מסוכנות עוד יותר: איסוף מודיעין וחיסול מתנגדי שלטון, למשל, או פגיעה בקהילות יהודיות בחו"ל. לפעמים גם הקשרים הללו מתערבבים. במרץ הודיעה מחלקת האוצר האמריקנית על עיצומים נגד ארגון הפשיעה השוודי "פוקסטרוט", שעבד עם הרפובליקה האסלאמית בהברחת סמים אך במקביל גם ביצע מתקפות על יהודים באירופה, וכן ניסה לפגוע בשגרירות ישראל בשטוקהולם.

לחץ מכיוונים שונים

אחרי הפעלת הסנאפבק ניצבת איראן מול משטר עיצומים נוקשה במיוחד, שבוודאי יסב מכה קשה לכלכלה ה"רשמית" שלה. אבל צריך לזכור שמלבד זאת משגשגת באיראן תעשייה שלמה של עקיפת העיצומים הללו. לפי ההערכות היא מגיעה למיליארדי דולרים, ובעיקר מניבה רווח לגורמים המקורבים לשלטון ומאפשרת לאייתוללות לממן את ההתחמשות שלהם ואת ארגוני השלוחה שהם מטפחים בכל רחבי המזרח התיכון.

כתוצאה מכך מצליחה טהרן להמשיך לקדם את מזימותיה נגד המערב, ומי שנפגע מהענישה המערבית הוא בעיקר האזרח הקטן. יש לכך אומנם משמעות בכל הקשור ליכולת של המשטר לשמור על שקט פנימי במדינה, אולם בטהרן כבר מכירים היטב את ההתמודדות עם סגירת מערכת הכלכלה הבינלאומית בפניהם, ולפי שעה הדגימו את יכולתם גם לדכא את חוסר שביעות הרצון של התושבים במדינה.

כל זה לא אומר שאין משמעות לסנקציות, שכן הן צובעות את העסקים עם איראן באופן פלילי ומקשות עליה, אבל צריך להבין שהן איבדו במידה לא מעטה מהעוקץ שלהן. טהרן יודעת איך לעקוף אותן, ומעמידה משאבים נרחבים כדי למצוא דרכים חדשות ואמצעים שונים להסוות את עקבותיה. זה אומנם מחייב אותה להפגין יצירתיות, אבל היא מצליחה לפי שעה לעמוד במשימה בהצלחה יתרה.

מה אפשר ללמוד מזה? שאומנם מדובר בכלי חשוב, שלצד השפעתו הכלכלית יוצר תהודה תקשורתית ופסיכולוגית רבה, ומטיל מגבלות קשות על סחר בנשק עם איראן. בה בעת, אי אפשר לסמוך על העיצומים לבדם כדי לפתור את הבעיה מול הרפובליקה האסלאמית וניסיונותיה לפגוע בישראל ובארה"ב. בוודאי הדברים נכונים במציאות שבה רוסיה וסין אינן משתפות פעולה עם משטר העיצומים הבינלאומי.

כדי לקדם את סיכול המזימות של איראן ואת הפלת השלטון שלה, חובה על מדינות המערב לשלב ידיים ולפעול בכמה מישורים נגדה, כולל בממד הכלכלי – אך לא רק בו. לחץ מכיוונים שונים, חשיבה יצירתית ובעיקר סבלנות ונחישות הם שיעמידו לרשות המערב שוחר החופש את הכלים להילחם במשטר האייתוללות ולשמור על הביטחון האזורי והעולמי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 29 באוקטובר, 2025.

בראיון שפורסם באתר הרשמי של מנהיג איראן, עלי ח׳אמנהאי, ב-15 באוקטובר, פרש יו״ר המועצה האסטרטגית לקשרי חוץ, כמאל ח׳ראזי, אחד מאנשי המשטר הקרובים ביותר ללשכת המנהיג, את משנתו בנוגע ל"סכנה העיקרית שמשקף המשטר הציוני לעולם". דבריו, שהוצגו כניתוח גאו-אסטרטגי, חושפים למעשה אנטישמיות קלאסית ומסוכנת, עטופה בשפה דיפלומטית. הצהרותיו מבטאות את הצביון האנטישמי של המשטר האיראני, ומשקפות פן נוסף בצידוק האידיאולוגי שטהראן מכשירה להשמדת ישראל.

ח׳ראזי התריע שישראל שואפת להקים את "ישראל גדולה" משטחי הנילוס ועד הפרת, הנגזרת מן המובטח לה בתורה. הוא ייחס לישראל תכנית של 24 סעיפים שנוסחה עבורה בידי "הבונים החופשיים" – רמיזה ישירה ל״פרוטוקולים של זקני ציון״, הזיוף האנטישמי מהמאה ה־19 שהצדיק רדיפות יהודים באירופה. כשהוא מוסיף ש"יהודים הם מיעוט קטן המבקש לשלוט בעולם". בכך הוא מאמץ במפורש את השיח הקונספירטיבי על ״היהודי הקוסמופוליטי״ השולט במעצמות.   באזכור "הבונים החופשיים" ח׳ראזי שזר בדבריו את המיתוס האנטישמי הישן על קשר בין היהודים ל״בונים החופשיים״ , חוג פילוסופי אירופי שהוצג בתעמולה  האנטישמית מסוף המאה ה-19 ככוח מסתורי הפועל למען ״השתלטות יהודית עולמית״.

ח׳ראזי גם הקביל בין ישראל לבין דאעש, וטען כי היא דוגלת כמו ארגון הטרור הקיצוני ב״אלימות מקודשת״. זוהי טכניקת דה־הומניזציה מוכרת בשיח המשטר האיראני, שמטרתה להצדיק דיכוי רציני נגד ישראל ויהודים, כהגנה עצמית ואף שירות עבור האנושות. בדרך זו מנסה טהראן להעניק לשנאת ישראל תוקף מוסרי כביכול, ולהכשיר את המאבק בה כג׳האד צודק. ח'ראזי כבר קרא הועידה אזורית בקטר, במאי 2025, למדינות האזור להתלכד סביב שאיפות ההתפשטות של ישראל. כעת נראה שדבריו, שהופצו בהרחבה ע״י לשכת המנהיג באנגלית, יועדו לא רק לעמי הומשלות האזור אלא לרכב על גל האנטישמיות שגבר בעולם לאחר מתקפת ה-7 מה באוק', ולמשוך לאיראן קהל נרחב מקרב מדינות המערב.

הדברים הם מחושבים ואינם פליטת פה. הם נאמרו באתר הרשמי של המנהיג ח'אמנהאי, זירה תקשורתית בכירה, שמיועדת להעביר מסרים מתואמים היטב כלפי פנים וכלפי חוץ. מכאן ברור: האנטישמיות היא  מאפיין בולט של המשטר האסלאמי באיראן, ורכיב חשוב בהגותו. הצידוק ההלכתי שהעניק ח'אמנהאי ובכירי המשטר לטבח ה-7 באוק' נובע גם ממניע אנטישמי, ובהתאם לכך דברי ח'ראזי מכשירים את הקרקע האידיאולוגית לטבח נוסף.

בכך מצטרף ח׳ראזי לשורה ארוכה של בכירים איראנים, ובראשם ח׳אמנהאי, שהפכו את "השאלה היהודית" לכלי מדיני ותעמולתי. במקום לבקר מדיניות ישראלית ספציפית, הם מאמצים נרטיב דתי-מיתי של מאבק קוסמי ב״ישות הציונית״, שהיא בעיניהם המשך ישיר של ״היהודי״ התנ״כי.  גם לאחר מלחמת "עם כלביא" והמהלומה שספג ציר ההתנגדות בהובלת איראן מישראל ב"חרבות ברזל" , המשטר האיראני ממשיך לקדם את חזונו להשמדת ישראל. בנאומיו האחרונים הדגיש ח'אמנהאי את היעד הזה, ובכך העניק "קריאת כיוון" לאנשיו לפעול להשגת היעד, לאחר שתוכנית להשמדת ישראל השתבשה בעקבות חוסר תיאום מלא מצד יחיא סינוואר בהתנעתה.

בעודה טוענת לאבחנה בין יהודים לציונות, איראן מכשירה את הקרקע לפשע מלחמה נוסף כדוגמת השביעי באוק'.

ישראל צריכה לפעול ביתר שאת בזירה הבינ"ל כדי לחשוף ולהדגיש את השיח האנטישמי שמקדם המשטר האיראני. פעילות כזו תחזק את הדה-לגיטימציה של איראן ותציג באור המתאים את שיח המנהיגים ובכירי המשטר באיראן. בנוסף, היא תחזק את הלגיטימציה לפעילות הישראלית נגד איראן.

לצד זאת נראה שדבריו של ח'ראזי עשויים דווקא להעיד על היחלשות המשטר, ונסיונו לרכב על גל האנטישמיות בזירה הבינ"ל כדי לקושש תמיכה בזירה האזורית והבינ"ל. חוסר ההיענות האזורית לקריאת ח'ראזי ממאי, המהלומה שספגו איראן ומערך השלוחים שלה במלחמה,  ובעקבות זאת הטלטלה באזור (כגון עליית ממשלה המתנגדת לחזבאללה בלבנון) מביאים את טהראן לשלוף שנית את "הקלף האנטישמי" בשאיפה לקזז במידה מסוימת את היחלשות המשטר באיראן וההרעה במאזנו האסטרטגי.

פורסם בישראל היום, בתאריך 22.10.2025.