כתב העת FOREIGN AFFAIRS הוא אחד מכתבי העת היוקרתיים בעולם. הוא מתפרסם מטעם המועצה ליחס חוץ Council of Foreign Relation  שמקום מושבה בניו יורק. המאמרים הנשלחים אליו עוברים שיפוט קפדני בטרם פרסום. לאחרונה פירסם כתב העת מאמר של פרופ' נכבד מאוניברסיטת שיקגו  בשם רוברט פאפ (Robert A. Pape) על הלחימה של ישראל בעזה.

להערכתנו, המאמר לוקה בכשלים בסיסיים ברמה המקצועית, המתחייבת בכל פרסום אקדמי, ובוודאי – בכתב עת יוקרתי כל כך. נתמקד במסגרת זו רק בנתונים המספריים.

הנתונים עליהם מתבסס המאמר לקוחים מתוך דיווחים של רשויות הבריאות של החמאס. לזכותו של המחבר ניתן לאמר שהוא מציין זאת במפורש. דה עקא, הוא ממשיך ומתבסס עליהם מבלי להציב סימן שאלה מתבקש סביב אמינותם. בהעדר אמירה כזאת, הוא מעביר מסר ברור שמבחינתו מדובר בנתונים אמיתיים, משל כאילו היה זה דיווח של מנהל המזון והתרופות של ארצות הברית (FDA).

נקודת המוצא של המאמר היא הנתון שמפיץ החמאס ולפיו מספר ההרוגים ה"פלסטינים" בעזה עולה על 61 אלף נפש, ומעל 145 אלף נפצעו באורח רציני: כמה מהם "לוחמי חמאס" וכמה מהם "בלתי מעורבים"? המחבר מבהיר שהחמאס אינו עושה הבחנה בין "לוחמי חמאס" ו"אזרחים בלתי מעורבים". וגם הוא נוהג כך.

המחבר אינו טורח להציג בפני הקוראים את השאלה המתבקשת: מדוע החמאס אינו מציג הבחנה ברורה בין "לוחמים" ו"אזרחים".? לא בוודאי יש "נתוני אמת"? אולי פשוט נוח לו להציג תמונת מצב מעורפלת בתקווה שדעת הקהל תתייג אותם כ"אזרחים" ממש כפי שעושה מחבר המחקר?

המסר ה"סמוי" הזה מופיע כבר בכותרת המשנה: "מדוע הענשת אזרחים (Punishing Civilians) אינה מביאה להישגים אסטרטגיים".? בהמשך הוא מציין במפורש שהטקטיקה של ישראל במלחמה היא "הענשת אזרחים" (punishment of civilians).

רק "תיוג" כזה יאפשר למחבר הנכבד להגדיר את פעילותה הצבאית של ישראל ברצועה כ"טבח" (slaughter). האם דרך זו עומדת ברף הנדרש ממחקר אקדמי אמין? לנו נראה שאין זה כך.

המחבר אינו מסתפק בכך. הוא טוען שמספר ההרוגים בקרב הפלסטינים גבוה בהרבה. בהסתמך על "מחקר רפואי" שנערך בראשית השנה הוא טוען שעוד עשרות אלפים קבורים תחת ההריסות של מבנים ברצועה. מעבר לכך, רבים אחרים אינם יכולים לקבל טיפול רפואי הולם בגלל הפגיעה של ישראל במערכות הבריאות ברצועה.

המחבר אינו נדרש לשאלה המתבקשת: האם "מחקר רפואי" שעליו נסמך המחבר יכול להתבצע ברצועה בלי פיקוח הדוק של החמאס?

וכך, שלב אחר שלב, מגיע המחבר למסקנה שהמספר האמיתי של הנפגעים ברצועה עולה על 186 אלף נפש. חשבון פשוט מוביל לקביעה המצמררת  שישראל גרמה למותם של 10-5 אחוז מכלל תושבי הרצועה לפני המלחמה שעמד על 2.2 מליון נפש. מספר מחריד לכל הדעות.

המחבר בוחן מקרים אחרים בהיסטוריה של מערכות מלחמתיות, ומגיע למסקנה שההתקפות של ישראל על אוכלוסיה אזרחית ברצועה הוא "הארוע הקטלני ביותר שבו נעשה שימוש בהענשת אזרחים כטקטיקה של מלחמה על ידי דמוקרטיה מערבית". כך פשוט.

המחבר  אינו טורח לציין שאולי יש משקל לעובדה שבחלק לפחות מן האירועים המלחמתיים באירופה התקיימה מלחמה בין צבאות סדירים לובשי מדים, עיקר המלחמה התנהל בחזית בין חיילים לובשי מדים ולא מול אוכלוסיה אזרחית.

לא נגענו בכלל ממצאי המאמר אלא רק בסוגיית הנתונים המספריים על מספרי הנפגעים. התמונה המתקבלת, יש להודות, מאוד מדאיגה. קשה להאמין: אבל גם ב"ארזים", במעולים שבין כתבי העת האקדמיים "נפלה שלהבת".

מובן מאליו שיש  מקום, אפילו מקום רחב, למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל ברצועה. יחד עם זאת, לנוכח פרסום כזה קשה שלא לתהות: האם זו תמונת מצב המתייחסת לכלל המערכת האקדמית בארה"ב? אם כך הדבר יש סיבה טובה לדאגה רבה למעמדה של מדינת ישראל בקרב חוגים אינטלקטואלים רבי עוצמה בעולם המערבי.

הוועידה הבינלאומית למאבק באנטישמיות שהתקיימה בסוץ מרץ בירושלים, בחסותו של השר לענייני התפוצות עמיחי שיקלי, זכתה לביקורת בשל הזמנת דמויות פוליטיות "ימניות קיצוניות" ומנהיגים נוצריים "פונדמנטליסטים".

כמה מהמבקרים תקפו את שיקלי על שיתוף פעולה עם מנהיגים של המפלגות הלאומניות בצרפת, הונגריה וספרד – אף על פי שרובם הפכו לשותפים במאבק באנטישמיות ועומדים כיום בנחישות מול חמאס והרעיון הפלסטיני המורעל.

(ואילו היה הסנטור האמריקני ברני סנדרס חוזר בתשובה ומתחיל להגן על ישראל, האם לא היה מתקבל בחום על ידי מנהיגים יהודים, אמריקנים וישראלים? אז למה ליפול לתרבות הביטול כאשר מדובר בחזרה בתשובה של מנהיגים ימניים?)

יש לשים לב לערך האמיתי של הוועידה שכינס שיקלי; ועידה שסוף-סוף החלה להתמודד עם האנטישמיות הרעילה של השמאל ה"פרוגרסיבי" וכוחות ה"וּוֹק" ברחבי העולם, ועם השאלה כיצד לצמצם את האסלאם הרדיקלי המזין אנטישמיות במדינות המערב השלוות. מומחים הציעו דרכים למאבק באנטישמיות באקדמיה, בבתי ספר, במוסדות בינלאומיים ובפורומים משפטיים מושחתים.

הוועידה גם הדגישה את התפקיד שהדת יכולה ואף צריכה למלא בתמיכה בישראל, כולל, ואל תתעלפו, הנצרות האוונגלית!

הבינו: הנושאים שהעלה שיקלי היו טאבו בוועידות בינלאומיות נגד אנטישמיות במשך 30 השנים האחרונות, זאת משום שהתמודדות עם אנטישמיות בשמאל נוגדת את התקינות הליברלית-פוליטית.

השמאל מעדיף להאמין שהאנטישמיות המסוכנת ביותר מגיעה רק מהימין הקיצוני. אכן, כך היה במשך רוב המאות התשע-עשרה והעשרים, אך המטוטלת של מקורות האנטישמיות נעה בחדות ובאלימות לכיוון הפוך.

לכן, כבוד לשיקלי על הובלה זו. הוא העז להצביע על האנטישמיות והאנטי-ציונות (שהן למעשה אותו דבר) של השמאל הקיצוני, תוך התמודדות גם עם "הימין הוּוֹק", הכולל מחוזות מכוערים של אנטישמיות ואנטי-ישראליות בתנועת MAGA הרפובליקנית.

שיקלי גם עשה את הדבר הנכון על ידי כיבוד גיבורים לא-יהודים של 18 החודשים האחרונים – אנשים כמו ארין מולאן מאוסטרליה, ריצ'רד קמפ מבריטניה, לואי אחמד משוודיה, ג'ון ספנסר מארה"ב ואיאן הירסי עלי מארה"ב – שעמדו בגבורה ודיברו בגלוי נגד ההכחשה הפלסטינית והדמוניזציה הגלובלית של ישראל.

***

הוועידה חשפה מגמות מדאיגות באנטישמיות הגלובלית, ביניהן:

משוואות כוזבות: מדינאים ואינטלקטואלים מערביים מרגישים צורך להוקיע "אסלאמופוביה וכל צורות הגזענות" באותה נשימה כל פעם שהם מגנים את האנטישמיות. בעצם זהו סירוב להכיר בייחודיות האנטישמיות, והדבר עצמו מדגים שנאת יהודים. אנשים אינם יכולים להודות בייחודיות האנטישמיות כי הם אינם יכולים לשאת את ייחודו של העם היהודי.

הפיכת האנטישמיות למיינסטרים: אפילו כאשר רשידה טליב וחבריה ל-SQUAD בקונגרס מטילים ספק בנאמנות לארה"ב של סנטורים פרו-ישראליים – שזוהי אמירה אנטישמית קלאסית – המנהיגות הדמוקרטית בארה"ב מתקשה לגנות זאת במפורש.

זאת משום שהשמאל האמריקני נפל לתוך הזעם הבלתי מוגבל של פוליטיקת הזהות. הוא אימץ את הטקסונומיה הגזעית-מגדרית החדשה, המסגננת אלפי שנות היסטוריה יהודית ל"דיורמה וּוֹקית". כתוצאה מכך, הסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס רק דרך פריזמה שטוחה זו, כאשר ישראל ממלאת את תפקיד הכובש הלבן הקולוניאלי ("המתנחל"), והפלסטיני ממלא את תפקיד הקורבן האינדיאני-הילידי בעל העור הכהה.

על ידי הפיכת המדינה היהודית לכוח של רוע, ה"פרוגרסיבים" מפרידים את היהודי מאמריקה, ומכשירים אלימות נגד היהודי בגלל נאמנותו לדברים שאי אפשר להגן עליהם כלל: האפרטהייד, הקולוניאליזם, העליונות הלבנה, הטיהור האתני ורצח העם של ישראל – כביכול.

התפוררות אקדמית: הקבוצות האנטישמיות והמזיקות ביותר כיום, כמו "סטודנטים למען צדק פלסטיני", קיבלו חופש פעולה מלא בקמפוסים האמריקניים להטיל טרור על סטודנטים וסגל, ולא רק על סטודנטים וסגל יהודים. הם מאלצים את כולם להתרחק מ"חטאי" ה"פריבילגיה הלבנה" על ידי הכרזה על עצמם כבעלי ברית של אוכלוסיות לא-לבנות "מוּמעטות", וכן על ידי הוקעת אנשים אחרים, פחות "וּוֹקיים", בייחוד יהודים וציונים.

למרבה הצער, חלק מהמרצים והסטודנטים היהודים אינם יכולים לעמוד מול הזדוניות והאכזריות של המחבלים בקמפוסים, ולפיכך חוששים לתמוך בצעדים הנועזים של הנשיא דונלד טראמפ לשלול תקצוב, לעצור ולגרש את מחוללי הרע. מתוך אמונה ב"חופש הביטוי" באופן בלתי ביקורתי ומתנשא, הם אינם מסוגלים לראות את מחבלי הקמפוס הרדיקלים הבאים לתלות את כולם.

תפקיד ישראל במאבק באנטישמיות: ככל שהאנטישמיות הגולמית ברחבי העולם עלתה והשתנתה לעמדה אנטי-ישראלית – תוך הפיכת שתי התופעות לכמעט בלתי מובחנות – מדינת ישראל עברה מאדישות למעורבות פעילה במאבק נגד שנאה זו. לא כל מנהיגי התפוצות מרגישים בנוח עם הובלה ישראלית בעניין זה.

זכרו: ישראל לא תמיד ראתה את המאבק נגד אנטישמיות בעולם כמאבקה. בעשורים הראשונים של ישראל הייתה העמדה הבלתי רשמית שאם יהודים מחוץ לישראל סובלים מאנטישמיות, הם תמיד יכולים לעלות לישראל. למנהיגי ישראל לא היה קשב לצרות התפוצות.

העמדה הישראלית החלה להשתנות לאחר מלחמת יום הכיפורים; לאחר החלטת האו"ם המפורסמת משנת 1975 "ציונות היא גזענות"; לאחר הפיגוע בבית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז ופיגועי טרור אחרים; לאחר גל האלימות הנאו-נאצי שפקד את גרמניה בשנת 1993; ובייחוד לאחר ועידת "דרבן" הנוראה בשנת 2001, שהייתה נקודת מפנה.

נתן שרנסקי, אז השר לענייני תפוצות וירושלים, הציג מדד להבחנה בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות – דרך שלושה קריטריונים: דמוניזציה, סטנדרטים כפולים ודה-לגיטימציה. המבחן של שרנסקי לכוונות אנטישמיות (שנודע כמבחן D3, היות שבאנגלית כל שלושת המרכיבים מתחילים באות D) אומץ לאחר מכן על ידי הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA) כהגדרה מעשית לאנטישמיות.

למעלה מ-40 מדינות ברחבי העולם אימצו את ההגדרה, אך ארגוני זכויות אדם (כמו אמנסטי אינטרנשיונל, והמועצה העולמית של הכנסיות הפרוטסטנטיות) ואקדמאים ישראלים משמאל דוחים במפורש את מסגרת IHRA בטענה שיש לה "השפעה מצננת" על חופש הביטוי בביקורת על ישראל.

לפיכך, המאבק על אימוץ ההגדרה נמשך – בהובלת ישראל (כולל משרד החוץ של גדעון סער). זה קריטי לבלימת הגל האנטישמי הגלובלי ולמניעת הפיכת ישראל ל"פושעת מלחמה" של העולם הוּוֹק.

הסכמה: בנושא אחד הייתה הסכמה מרשימה בוועידת שיקלי: שיש רק הסבר אחד לפרץ האנטישמיות ברחבי העולם ב-7 באוקטובר 2023 (היום שבו החמאס אנס, עינה, רצח וחטף יהודים-ישראלים בעוטף עזה). ההסבר הוא שמכבדים את היהודים בעולם והם בטוחים יחסית במקומותיהם כאשר מדינת ישראל חזקה; אך הם מבוזים ופגיעים כאשר ישראל חלשה.

המסקנה הנגזרת היא שביטחונם של יהודים ברחבי העולם תלוי בניצחון ישראל – בחזרה לעוצמתה, לביטחונה העצמי, וליכולת ההרתעה שלה. זאת, בתורה, תאפשר ליהודי התפוצות להגן על ישראל ועל עצמם.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 30.03.2025.

בשבוע שעבר כתבתי על המפנה האנטישמי והאנטי-ישראלי של אוסטרליה. המצב בקנדה אינו טוב יותר. למעשה, ההקבלות לאוסטרליה מצמררות, כאשר שתי הממשלות מתואמות בהתרחקותן מיהודים ומישראל.

בעדות שמסר לאחרונה בפני ועדת הסנאט הקנדי לזכויות אדם וצדק תיאר שמעון פוגל את העלייה המדאיגה באנטישמיות בקנדה בפירוט מכאיב.

לפי פוגל – שהשלים החודש 36 שנים איתנות בהנהגת המרכז הקנדי ליהדות וישראל (CIJA), השדולה של הקהילה היהודית הקנדית – חלה עלייה של 93 אחוזים בפשעי שנאה בטורונטו מאז 7 באוקטובר, כשרובם הופנו כלפי הקהילה היהודית. בוונקובר, דיווחים על אנטישמיות עלו ב-62 אחוזים ב-2023 לעומת 2022; 70 אחוז מהם התרחשו אחרי 7 באוקטובר. במונטריאול, אירועים אנטישמיים עלו ב-250 אחוזים.

שני צעירים קנדים הואשמו לאחרונה בעבירות טרור בגין תכנון לפוצץ אירוע יהודי בגבעת הפרלמנט באוטווה. עסקים בבעלות יהודית הושחתו, ניזוקו, הוחרמו ונפגעו מוונדליזם. בתי ספר יהודיים במונטריאול וטורונטו נורו ונתקלו באיומי פיצוץ. בתי כנסת ברחבי המדינה הותקפו והושחתו. השבוע, קהילת בית תקווה במונטריאול הותקפה בבקבוקי תבערה בפעם השנייה. (בבית כנסת זה הייתי מרצה אורח בשבת לפני שנים מספר). 

הפגנות המהללות טרור ואלימות מתקיימות בשכונות יהודיות מתוך כוונה להפחיד את התושבים.

במונטריאול הורתה המשטרה ליהודים לצאת בשקט מהדלתות האחוריות של מרכזים קהילתיים כדי שלא יצטרכו להתעמת עם מתפרעים אנטישמיים (בדיוק כמו משטרת סידני).

המצב בקמפוס עבור סטודנטים יהודים מטריד במיוחד. סמלי שנאה מודבקים באוניברסיטאות קנדיות; סטודנטים חובשי כיפה הותקפו; נשמעו הערות מפלות בהרצאות הטוענות שיהודים קוצרים איברים או דם של לא-יהודים. סטודנטים וסגל אומרים שהם נמנעים מדיווח על אירועים מפחד מפני תגמול הן מצד המרצים שלהם והן מצד עמיתיהם.

"במקום שהיו פעם ניואנסים והסוואה, יש כעת קידום חצוף ומפורש של טרור ואלימות ג'יהאדיסטית", נכתב לאחרונה בעיתון הקנדי נשיונל פוסט. "קבוצות טרור מוזכרות ומהוללות בשמן. אלימות נגד יהודים קנדים מעודדת. מפגינים מגיעים להפגנות בלבוש צבאי מלא: מדים צבאיים, כיסויי פנים ואפילו אפודי מגן. יתר על כן, כל זה מתרחש תחת פיקוח ישיר של המשטרה, ואפילו בסיועה".

בכתבת ענק על "התפרצות שנאת היהודים בקנדה של טרודו" העיתונאי טרי גלאבין מסכם את המצב כך: "ייאוש הפך להיות חלק מחיי היום-יום של יהודים ברחבי קנדה החווים שנאה גלויה – ועדיין חיים תחת ממשלה שנראית עיוורת לכך, משותקת מכך, או אדישה לכך."

ראש הממשלה ג'סטין טרודו חוזר בקביעות על הקלישאה שאין מקום לאנטישמיות בקנדה, אבל רשויות אכיפת החוק שלו עומדים מנגד עם תגובה משטרתית חלשה ורפה ביותר בזמן שמהגרים ואחרים מטרידים יהודים קנדים. המשטרה והשרים נראים מפוחדים ממתפרעים אנטי-ישראליים ואנטישמיים. הם אינם מפחדים מהיהודים.

בשבוע שעבר פרסמה ועדה פרלמנטרית לצדק וזכויות אדם דו"ח נועז, "אנטישמיות מוגברת בקנדה וכיצד להתמודד איתה", עם המלצות קונקרטיות המתיישרות עם דרישותיה של הקהילה היהודית.

אלה כוללים מתן קדימות לבטיחות ורווחת הסטודנטים, הסגל והצוות היהודי בקמפוס; אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA במוסדות חינוך וגופי ממשל; חיזוק חקיקת פשעי שנאה ואכיפת החוק; והגנה על הזכות להתבטאות ציונית בקנדה, תוך חזרה על כך שאין זה מקובל לפגוע או לשלול זכויות מאנשים בגלל אמונותיהם הציוניות.

בהמשך לכך CIJA דורש מאוטווה לכנס פורום לאומי למאבק בפשעי שנאה, טרור ואנטישמיות; לשפר את ההכשרה המשפטית ואכיפת החוק; ולהילחם ברדיקליזציה וקיצוניות. ממשלת טרודו (המתנדנדת) הודיע רק ביום שישי שהיא אכן תקים טרם פורום לאומי למאבק באנטישמיות.

גרוע עוד יותר, טרודו ושרת החוץ שלו מלני ג'ולי שינו באופן דרמטי את עמדת קנדה כלפי ישראל.

לדעתי, אין ספק שהשינוי הדיפלומטי של התרחקות מישראל הזין והעניק לגיטימציה למחאות הרחוב המכוערות. כפי שכתב הכומר ריימונד דה סוזה מאונטריו: "תגובת קנדה לטבח חמאס הייתה חסרת אחריות ברמת הממשלה, ומפחידה ברחובות."

הנטישה הקנדית של ישראל כוללת הצבעה בעד החלטות חד-צדדיות הנוגעות לעזה והגדה המערבית המגנות רק את ישראל מבלי להזכיר אפילו את חמאס או החטופים הישראלים. זוהי הפרה בוטה של עקרון המדיניות הקנדית ארוך השנים של עמידה נגד ההטיה האנטי-ישראלית של האו"ם בקשר למזרח התיכון.

תירוצו של טרודו: הצורך להדגיש מחדש את אמונת קנדה ב"פתרון שתי המדינות" – דוקא כנגד ממשלות נתניהו.

גרוע עוד יותר, טרודו מאיים להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית ב"זמן שקנדה תבחר", ללא קשר להתנהגות הפלסטינית. היא "אינה מחויבת לחכות" שמערכת הביטחון והדיפלומטיה הישראלית תתיישר בנושא.

זוהי חוצפה קלאסית של טרודו. האם הוא באמת רוצה לתגמל את התקפת ה-7 באוקטובר ואת התמיכה הפלסטינית המתמשכת בהתקפה זו ובתוקפנות עתידית נגד ישראל, על ידי הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית?! זה בלתי מוצדק מבחינה מוסרית!

הכרה ב"מדינה" פלסטינית שאינה קיימת באמת, ושלא ניתן להקימה ללא חתירה לשלום אמיתי עם ישראל באמצעות משא ומתן ישיר – מרחיקה שלום אמיתי. היא רק תחזק קיצוניות בקרב ההנהגה הפלסטינית.

זו תהיה התקפה דיפלומטית חריפה על ישראל, בזמן שישראלים עדיין נלחמים על חייהם נגד כוחות קיצוניים באזור, והיא אכן תיתן רוח גבית למהומות הרחוב האנטישמיות ההולכות ונעשות אלימות יותר.

שימו לב שבשנה האחרונה הפכו טרודו וג'ולי את קנדה למדינה המערבית הראשונה שהטילה הגבלות על ייצוא נשק לישראל. ג'ולי אפילו שללה רישיונות ייצוא צבאיים מחברות קנדיות שהיו קבלני משנה לחברות הגנה אמריקאיות בעלות חוזי תחמושת ומערכות נשק הקשורים לישראל.

משרד החוץ של ג'ולי היה בין הראשונים שהטילו סנקציות לא רק על מתנחלים "אלימים" אלא על מגוון רחב של ארגוני חברה אזרחית ישראליים ימניים כמו רגבים וצו 9 – רק משום שיש להם דעות שונות מדעת משרדה של ג'ולי בענייני שטחים וסיוע הומניטרי. בעשותה כן, קנדה שימשה כמעין סוס טרויאני להיבטים המכוערים ביותר של ממשל ביידן.

טרודו הוא גם המנהיג היחיד ממדינות ה-7-G שלא טרח לערוך ביקור סולידריות בישראל מאז התקפת חמאס ב-7 באוקטובר.

ג'ולי ביקרה בישראל פעם אחת והזילה את הדמעה הנדרשת בעת ביקור בעוטף עזה ובמפגש עם משפחות חטופים. אז היא המשיכה לרמאללה לחבק ולנשק את מחמוד עבאס המסרב לגנות את מתקפת החמאס (כן, ממש לחבק, לנשק, ולחייך מאוזן לאוזן), והיא חזרה לקנדה כדי להכריז מייד על איסור ייצוא הנשק לישראל.

ובואו לא נשכח את אונר"א, שלה קנדה נשבעת אמונים בלהט משיחי, ומוסיפה תמיכה כספית לארגון המזיק הזה, למרות ראיות ברורות לשיתוף הפעולה שלו עם חמאס ותמיכתו בסכסוך לאומי פלסטיני אינסופי עם ישראל, כולל מה שמכונה "זכות השיבה" השואפת להשמדת ישראל.

אני כותב את כל זה בכעס המופנה כלפי טרודו אך גם בעצב ניכר, מכיוון שזה הופך על פיהם שבעה עשורים של תמיכה קנדית מפוארת בישראל החוצה את הקווים הפוליטיים, ליברליים ושמרניים כאחד. מי יכול לשכוח את המנהיגות הפרו-ישראלית של ראש הממשלה הליברלי פול מרטין, או את ההגנה העולמית הנלהבת על ישראל מצד ראש הממשלה השמרני סטיבן הארפר?

"באש ובמים, קנדה תעמוד לצד ישראל!" הרעים הארפר בנאומו המפורסם בכנסת ב-2014, וזכה ל-15 מחיאות כפיים בעמידה. אלה היו ימים.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 23.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

"אנא הסירו את כל סימני הזהות היהודית או הציונית כמו כיפות ותכשיטים, כולל שרשראות מגן דוד וסיכות סולידריות לחטופים, הפכו את התיקים שלכם פנימה-החוצה כך ששום לוגו הקשור לישראל לא יהיה גלוי, וצאו מבית הכנסת דרך הדלת האחורית בקבוצות של עשרה אנשים בהפרשי זמן מבוקרים".

אלה היו ההוראות שניתנו על ידי משטרת סידני ל-200 יהודים אוסטרליים בסיום כינוס גדול ביום רביעי שעבר בבית הכנסת הגדול של סידני, שבו חגגו את יובל ה-100 של הטכניון.

בחוץ התאספו 100 אנשים קולניים וכועסים כדי למחות נגד "רצח עם" בעזה, נגד שת"פ של הטכניון עם התעשיות הביטחוניות הישראליות, ונגד קשרי הטכניון עם מוסדות אקדמיים אוסטרליים. הם באו גם להפגין נגדי, הדובר המרכזי באירוע, אותי כינו "נץ מחרחר מלחמה".

המשטרה פחדה. פחדה מהמפגינים. היא לא עצרה אף אחד מהקיצונים, ואפילו לא ניסתה להזיזם מהפתחים הקדמיים והאחוריים של בית הכנסת, אף על פי שלא היה להם היתר הפגנה. אבל הם עיכבו יהודי אחד שניסה להניף דגל ישראל מעבר לרחוב.

"הפכו את תיקי הטכניון לצד הפנימי שלהם כדי שלא ייראה סמל המוסד!", הם הורו.

הגישה המשפילה, חסרת עמוד השדרה והמעוותת של משטרת סידני כלפי יהודים ותוקפיהם תואמת את גישת הממשלה האוסטרלית כלפי ישראל והפלסטינים. הממשלה האוסטרלית תוקפת את ישראל באו"ם ובפורומים בינלאומיים אחרים תוך הטלת אחריות מועטה על חמאס או פתח.

הנסיגה המתגלגלת מתמיכה במדינת ישראל של מפלגת העבודה בראשות ראש הממשלה אנתוני אלבניז ושרת החוץ פני וונג סיפקה רוח גבית להפגנות רחוב אלימות ובוטות יותר ויותר.

ראש ממשלת ישראל נתניהו צודק באומרו שהמדיניות האנטי-ישראלית שלהם מזינה ומדרבנת את האנטישמיות באוסטרליה. אי אפשר לנתק בין השתיים.

כל יהודי אוסטרלי שפגשתי במהלך ביקורי באוסטרליה חש עמוק בנשמתו את הקביעה הזו – שמדינת ישראל והקהילה היהודית ננטשו על ידי הממשלה האוסטרלית לכנופיות קיצוניות. ננטשו, נדחו, הושתקו והוצנעו.

הממשלה האוסטרלית גם משחירה ופוסלת פוליטיקאים ישראלים. לפני שבועיים נאסר על שרת המשפטים לשעבר איילת שקד להיכנס לאוסטרליה, שם הייתה אמורה לשאת דברים בכנס שאורגן על ידי המכון האוסטרלי-ישראלי לענייני ציבור (AIJAC).

מדוע נשללה ממנה הוויזה לביקור באוסטרליה? כי היא עלולה "לעורר מחלוקת בקהילה האוסטרלית" על ידי התנגדות ל"פתרון שתי המדינות" – לטענתה של ממשלת אוסטרליה. כמה מזעזע ומגונה!

(אני נשאתי דברים במכון AIJAC במלבורן בשבוע שעבר והתמקדתי באיראן. ההתמקדות הזאת, והעובדה שאיני אישיות בולט כמו שקד, חסכה ממני צרות עם השלטונות האוסטרליים, כנראה)

ואכן, רק ימים אחדים לאחר שאוסטרליה החרימה את איילת שקד הוקיעה שוב את ישראל באו"ם (עם דרישה "לפנות את כל המתנחלים מאדמת פלסטין הכבושה"), וכ-36 שעות לאחר האירוע המחפיר בסידני – הוצת בית כנסת במלבורן ונשרף, קרוב מאוד לביתם של מארחיי.

לקח לממשלה האוסטרלית זמן להודות שמדובר בטרור. בתחילה היא הציעה הסבר שפחיות צבע פתוחות גרמו לשרפה, אף על פי שקטעי וידאו תיעדו שלושה מציתים רעולי פנים בפעולה.

בסופו של דבר הוקיעה קנברה את ההתקפה במילים ערמומיות תוך המשך ביקורת על ישראל. היא לא העזה לטעון במפורש שהיהודים החרדים הלא-ציוניים שהתפללו באותו מתחם בית כנסת הם מטרה לגיטימית להתנכלות בשל "פשעי" מדינת ישראל (דבר שהיה אירוני מאוד), אך כמה מדמויות מפלגת העבודה האוסטרלית רמזו לכך.

מול סערת ביקורת, אלבניז הופיע בבית כנסת בשבת בבוקר בעיר פרת' הרחוקה, כמעט ללא התראה מראש. שם, לדבריו, הופתע לשמוע את הרב נושא את הברכה המסורתית למלכות (הבריטית) ולמנהיגי ממשלת אוסטרליה. הוא לא נראה כמי שיודע שיהודים אוסטרליים הם פטריוטים. אולי הוא לא הבין שהם אזרחים שווים, הראויים להגנה ואפילו לכבוד.

המצב גרוע כל כך, שמרכז ויזנטל בארה"ב הנפיק אזהרת מסע לישראלים ויהודים שלא לבקר כליל באוסטרליה. "ממשלת אוסטרליה עושה דמוניזציה לישראל וליהודים, ואינה לוחמת נגד האסלאמיסטים וקיצונים אחרים התוקפים יהודים".

תחת לחץ, ובאיחור רב, הודיע השבוע אלבניז על תקציב מיוחד להגנת מוסדות יהודיים. הוועד האוסטרלי-היהודי האשים את הממשלה בניסיון "לקנות" לעצמה אמינות מבלי לטפל באמת בשורשי הבעיה.

אלבניז גם נחפז להכריז על הקמת "ועדה לאנטישמיות". נקווה שהכוונה היא להילחם באנטישמיות ולא לייצר או לתרץ אנטישמיות. אצל אלבניז, הדבר אינו ברור כלל ועיקר.

אך לא הכול אבוד. ישנם גויים האוהדים את ישראל הן באוסטרליה והן בקנדה, כולל מנהיגי מפלגות פוליטיות שצפויים להחליף בשנה הבאה את המנהיגים הנוכחיים. קיימים גם דמויות קהילתיות ואנשי הגות בריאים התומכים בישראל ובקהילות היהודיות המקומיות.

זכיתי לפגוש אחת מגיבורים אלה, הפעילה האבוריג'ינית (הילידית) נובה פריס – אלופה אולימפית בעלת שתי מדליות זהב וחברת פרלמנט לשעבר, המוקרת והמוכרת על ידי כולם באוסטרליה. היא הפכה לאחת התומכות הנחרצות ביותר של ישראל.

בנאומיה באירועים פרו-ישראליים שבהם גם אני נשאתי דברים, נובה הלהיטה את המאזינים בדברים על זהות אבוריג'ינית גאה ותביעות הקהילה הילידית שלה לאדמות אבות, תוך השוואה מפורשת בין המאבק של קהילות אלו (הנקראות שם "העמים הראשונים") לבין מאבקו של עם ישראל על כבוד וריבונות במולדתו העתיקה, ישראל.

פריס זועזעה מההפגנה המפורסמת שהתקיימה רק יומיים לאחר 7 באוקטובר מחוץ לבית האופרה של סידני, שם זעק המון "מוות ליהודים" ושרף דגל ישראל. אף אחד לא נעצר בהפגנה, ועד היום איש לא הועמד לדין, אך מה כן קרה? גבר יהודי שעמד במקום עם דגל ישראל נעצר (בדיוק כמו במקרה שמתואר בהתחלה) "למען ביטחונו" – כך לפי המשטרה.

הקשיבו לנובה פריס: "כאישה אבוריג'ינית אני יודעת מה זה אומר להילחם על קרקע וזהות. אני רואה אתכם, העם היהודי, עומדים בחוסן בארץ אבותיכם, ארץ שההיסטוריה שלכם מוטבעת בה בכל אבן, מהשרידים של בית המקדש של שלמה ועד להר המצדה."

"אני מאמינה לכם כשאתם אומרים שלישראל יש זכות על המולדת שלכם. אתם לא מתנחלים, אלא עם שסבל גלות, פזורה, והתגבר על כל ניסיון למחוק את זהותכם. אתם שחזרתם אל מורשתכם, החייתם את שפתכם, והמשכתם לחיות בגאווה בלתי מתפשרת".

"אני רואה אתכם, צאצאי דוד המלך, שניצב מול גוליית בעוז. בדיוק כמו דוד, אתם עומדים מול אתגרים בלתי אפשריים ובהצלחה רבה. ההיסטוריה שלכם מזכירה לנו שכוח מגיע לא רק מזכות אלא ממטרה, מהאמונה ומכוח העמידה".

"אני רואה אתכם, העם היהודי, מגלמים את ערכי 'תיקון עולם'. דרך החדשנות הטכנולוגית שלכם, פריצות דרך רפואיות ומאמצים הומניטריים, הראיתם מחויבות בלתי מתפשרת לעשות את העולם למקום טוב יותר. אני רואה אתכם. אני מאמינה בכם."

נובה תקבל פרס מנשיא הטכניון בישיבות הוועד המנהל שלו כאן בישראל ביוני הבא, וכך ראוי לה.

זה מעודד לדעת שבימים אפלים אלה, כאשר המזרח התיכון נמוג ומתפרק, כאשר התמיכה בישראל נמוגה בחוגים מסוימים, וכאשר יהודי התפוצות מתבקשים להיות נמוגים אל תוך גטאות ולהיעלם מעין הציבור – ישנם אנשים טובים שעומדים לצידנו באומץ וללא התנצלות.

על יהודים אוסטרלים להתעודד גם מכך שמדינת ישראל חסונה, ונחושה לנצח בכל מלחמותיה בכל החזיתות. גם הם חייבים להיות חסונים ולפעול בנמרצות נגד כל ניסיון להשפיל ולבטל אותם.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 15.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מסרים עיקריים

• מחלקות ה-DEI (ראשי תיבות של גיוון, שוויון והכלה) הן הזרוע המבצעת של אידאולוגיה שהולכת וצוברת תאוצה במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה האמריקניים ובעולם העסקים, אשר מצמצמת אנשים לקבוצות זהות המבוססות על מאפיינים מולדים ומחלקת אותם למעמדות מדכאים ומדוכאים.
• יהודים אינם מתאימים לקווי החלוקה של אידאולוגיה זו, וכתוצאה מכך מסווגים בלית ברירה ובאופן שגוי כ"לבנים". המשמעות היא שהצלחות של יהודים נתפסות באופן בלתי נמנע כקנוניה לדיכוי המקופחים, בדומה למליצות האנטישמיות הקלאסיות.
• עליית האנטישמיות בקמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות ובתאגידים גדולים, לצד חוסר היכולת או חוסר הרצון של ההנהלות להגיב ביעילות לתקריות כאלה, מדגישים את הצורך של היהודים לנתק את עצמם מהקטלוג של DEI.
• ארגונים יהודיים, יחידים, ותומכי העם היהודי צריכים לסרב לשתף פעולה עם DEI, בדיבור או במעשה, ולמשוך את המימון או להפסיק צורות אחרות של שיתופי פעולה עם מוסדות המחייבים ליישם DEI, או אשר מקדמים את האידאולוגיה שעומדת ביסודה.

לאחר הטבח של ה-7 באוקטובר התרבו ההפגנות האנטי-ישראליות באוניברסיטאות ובערים במדינות המערב, והן כללו חגיגות על מתקפת חמאס כ"דה-קולוניזציה" וקריאות של סיסמאות המעודדות רצח עם כמו "מהנהר עד הים, פלסטין תהיה חופשית", או "יש לנקוט את כל האמצעים" (להילחם בישראל). כאשר נשיאות של שלוש מהאוניברסיטאות הנחשבות ביותר בעולם לא הצליחו לומר בפירוש שהקריאה לרצח העם היהודי היא הפרה של הקוד האתי בקמפוסים שלהן, עורר הדבר זעזוע רב בישראל, וכן בקהילות יהודיות אמריקניות וברחבי העולם.

הזעזוע הזה הוא תוצאה של שני גורמים: הראשון הוא הציפייה שכל אדם מוסרי צריך להתנגד באופן ברור ונחרץ לקריאות לרצח עם. שנית, חוסר הנכונות מצד הנשיאות של האוניברסיטאות הללו בפרט להגדיר קריאות לרצח עם של יהודים כהטרדה שאיננה קבילה היא צבועה ומדאיגה במיוחד, לאור העובדה שהקמפוסים של מכללות בצפון אמריקה הפכו למקומות שמקדשים רגישות-יתר, או מה שהפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט מכנה "סייפטיזם" (safetyism). סטודנטים בקמפוסים כאלה יצאו במחאות נגד אורז שאינו מבושל דיו כפגיעה בכבודם של סטודנטים יפנים, וביטלו שיעורי יוגה בגלל "ניכוס תרבותי". בזמן שתופעות של "מיקרו-אגרסיה" מטופלות במהירות, מדוע מקרו-אגרסיה בוטה נגד יהודים בקמפוסים נתפסת כ"החלטה תלוית-הקשר"?

האידאולוגיה שמיושמת בעקבות DEI

לתשובה לשאלה שלעיל יש שמות רבים: המבקרים לרוב מכנים אותה "ווק" (woke) או "תאוריה ביקורתית של הגזע", בעוד שחסידיה נוטים להעדיף את המונחים "צדק חברתי" או אפילו, בפשטות, "פרוגרסיביות". ספרים שלמים נכתבו על האידאולוגיה הזו, שקשה להגדירה בין היתר משום שמאמיניה מסרבים, למרבה הנוחות, לאמץ הצעות שמגדירות אותה במדויק. הסופר תומס צ'טרטון וויליאמס מסביר שהמונח "ווק" כולל:

שילוב בין דאגות לצדק חברתי ומבט דיסקורסיבי, שהצליחו מאוד להשפיע על קבלת החלטות ארגונית… לסווג אנשים לקבוצות זהות מופשטות, שממוקמות על הספקטרום שנע בין פריבילגיות ודחיקה לשוליים… הרעיון שפטריארכיה, עליונות גזעית לבנה, טרנספוביה, הומופוביה, אסאלמופוביה ותחלואות דומות אחרות ספוגות עמוקות במציאות חיינו, וכי הטוב הנעלה צריך לחשוף אותן ולהתנגד להן – כל אלה הם להבנתי מרכיב מרכזי בתפיסת ה'ווק', כפי שמצדדיה ומבקריה מבינים אותה.

אחרי שמתקיים מיון כזה, כתב נתן שרנסקי באחרונה במאמר שפרסם, האידאולוגיה הזאת:

אינה אומדת את הערך המוסרי של פעולה לפי תוכנה, אלא בהתבסס על זהות הסוכן; היא אינה שואלת 'האם זה נכון?', אלא "האם זה עוזר למעמד המדוכא?". גרוע מכך, אם פעולה נתפסת כמסייעת למדוכאים, יש בכך להצדיק את הפרת הזכויות הבסיסיות ביותר של מי שנחשבים כמדכאים שלהם, כולל חופש הביטוי שלהם וביטחונם הפיזי.

במילים פשוטות, במקום יכולות אישיות ומתן הזדמנות ללא משוא פנים ביחס לצבע העור, ערכים שהיו מרכזיים לליברליזם האמריקני, אידאולוגיה זו של השמאל היא סוג של פוליטיקת זהויות שמסווגת אנשים לפי גזע, גוזרת הנחות מרחיקות לכת עליהם על בסיס זה, ומדרגת אותם לפי רמת דיכוי. הרעיונות על עוצמה וגזע מתבססים על ההבנה האמריקנית של המושגים הללו גם כאשר הם מיוצאים למדינות אחרות, שהמציאות בהן שונה מאוד מזו שבארה"ב. לפי אמות המידה של האידאולוגיה הזו, ככל שמישהו נחשב מדוכא יותר כך הוא נעלה יותר מוסרית, ולכן הוא ראוי לסיוע ולברית.

ברית עם מישהו, בהקשר זה, אין משמעותה להבטיח שמגרש המשחקים יהיה שוויוני כדי שכולם יעמדו בנקודת פתיחה הוגנת. לפי האידאולוגיה הזאת, תוצאות שונות הן סימן לגזענות. כאשר הוא מתורגם למציאות, הרעיון הוא לייצר אפליה מכוונת נגד צד אחד ולהעדיף אחרים בהתאם למאפייניהם המולדים.

אידאולוגיה זו נלמדת בדרכים שונות במוסדות החינוך, מהגיל הרך ועד לאוניברסיטה. הזרוע הביצועית שלה – כלומר, האופן שבו היא מתורגמת לפעולה בהנהלות מוסדות החינוך והעולם העסקי – נקראת "גיוון, שוויון והכלה" (Diversity, Equity and Inclusion), או DEI. כך למשל, כפי שכותבת חברת הייעוץ העסקי הגדולה מקינזי באתר האינטרנט שלה, DEI "משמש לתיאור שלושה ערכים שארגונים רבים שואפים להטמיע בשביל לענות על צורכי כל תחומי החיים… חברות שהן מגוונות, מכילות ושוויוניות יכולות להגיב טוב יותר לאתגרים, לגייס כישרונות בכירים ולתת מענה לצרכים של סוגי לקוחות שונים".

התיאור הזה נשמע לא מזיק, לכאורה, אך בפועל מביטים מומחי ה-DEI על האוכלוסיות השונות דרך זווית ראייה קולקטיבית המתבססת על מאפיינים בלתי ניתנים לשינוי, שנעים על הסקאלה של מדוכאים ומדכאים. במצב כזה, המושג "שוויון" אינו שווה ערך לשוויון הזדמנויות.

היישום של DEI, בדרך כלל, הוא לראות את המעמד המדוכא כזכאי ליתרונות רבים יותר, כמו למשל הורדת אמות המידה של שיעורי מתמטיקה, אשר נחשבים גזעניים אם מספר קטן יותר של תלמידים שחורים מצליחים בהם, או כנזכר לעיל, למשטור של "מיקרו-אגרסיות". בתרגילים ושיעורים של DEI, שלעיתים הם בגדר חובה, העובדים, התלמידים ואפילו הורי התלמידים נדרשים או מתבקשים להתארגן ב"קבוצות זיקה" לפי גזעם. מצדדי האידאולוגיה אומרים שמצב זה יוצר מרחב בטוח לדון בו בסוגיות הקשורות לזהות, בעוד שמתנגדיה טוענים שזו צורה חדשה של הפרדה גזעית, שבמסגרתה תלמידים לבנים עוברים "שיימינג" ותלמידים שחורים לומדים שהם קורבנות.

יהודים אינם מתאימים למשבצות של DEI?

היכן משתלבים היהודים ברעיונות הללו? הם אינם מתאימים להם. בסקר CAPS-Haris החודשי של אוניברסיטת הרווארד מדצמבר 2023 נמצא ששני שלישים מהנשאלים שגילם 18–24 מאמינים שככלל יהודים נמנים עם הצד המדכא, אם כי 73 אחוזים מכלל המשיבים בכל הגילאים ציינו כי טענה זו שגויה.

יהודים אינם מתאימים לקטגוריות השטחיות של DEI – יהודים ישראלים מתאימים לכך אף פחות מיהודים אמריקנים – אך באופן בלתי נמנע ושגוי הם נתפסים כלבנים, עוצמתיים ועשירים. במקרה הטוב העוצמה והעושר נתפסים כתוצאה של ניצול הגזענות המערכתית, ובמקרה הרע כחלק מתאוריית קשר שלמה של לבנים חזקים הפועלים נגד קבוצות שמזלן לא שפר עליהן. תאוריית קשר שבמסגרתה יהודים מתעצמים ומתעשרים באמצעות דיכוי המקופחים? נשמע מוכר.

זו גם האידאולוגיה שהביאה אותנו למצב שבו מרצים במכללות אמריקניות חוגגים את טבח ה-7 באוקטובר ואומרים שהרצח, האונס, התקיפה והחטיפה של מאות ישראלים היו מעשה "מתמרץ… [ו]משמח" של "שחרור ו… חיים של כבוד".

על אף הבעיות הברורות שהאידאולוגיה הציבה זה מכבר בפני יהודים, יש ארגונים שאימצו אותה במהלך השנים. בתחילת 2023 פרסמה הליגה נגד השמצה מסמך שבו ציינה כי "כחלק מ-DEI, חיוני לטפל גם בחששות של יהודים". אסטרטגיות DEI צריכות לקחת בחשבון את הצרכים של עובדים יהודים "ללא קשר לתפיסה של מעמדם בחברה או בארגון", כתבה הליגה נגד השמצה – זאת אף על פי ש"תפיסה של מעמד בחברה או בארגון" היא בדיוק לב הרעיון של DEI. הליגה גם הדגישה את האמת ש"היהודים הם קהילה מגוונת ורב-גזעית", אבל במקום שזו תהיה נקודת הפתיחה להסבר מדוע אין היגיון במשבצות שלתוכן אידיאולוגיית DEI מבקשת להכניס אנשים, הליגה המשיכה ואימצה את מינוחי האידאולוגיה כאשר דיברה על "הצטלבויות" (intersectionality).

אדם נויפלד, סגן נשיא בכיר בליגה נגד השמצה, אמר ל-Jewish Insider בדצמבר 2023 – לאחר התגובה בקמפוסים לטבח ב-7 באוקטובר והעדות של נשיאות האוניברסיטאות בקונגרס – כי DEI הוא חלק מהפתרון לבעיית האנטישמיות בקמפוסים. כל שדרוש הוא לתקן אותה כדי שתכלול התייחסות לאנטישמיות. שרה קודין, מנהלת התחום האקדמי בוועד היהודי-אמריקני (AJC), ציינה באותו מאמר כי "אנו נוטים לא לנקוט גישות מעוררות מחלוקת, ככלל, בכל הנוגע ל-DEI… אנו מקווים שביכולתנו ליצור יוזמות שיפעלו בתוך המבנים של DEI". אף שמנכ"ל הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, טען כי "הכישלון של מחלקות ה-DEI להגיב כעת למשבר ביעילות הוא כתב אישום ברור", נראה כי הארגון נותר מחויב לעבוד במסגרת DEI.

ברור שהגישה זו, שאומצה במשך שנים על ידי ארגונים יהודיים גדולים כמו הליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני, כשלה. מנכ"לים לשעבר של הארגונים קראו לשים קץ ל-DEI, והכירו בכך שהאידאולוגיה הזאת אנטישמית באופן מבני ובלתי הפיך. העיתונאית היהודייה-אמריקנית המשפיעה בארי וייס פתחה בקמפיין נגד DEI, באומרה שנטישת האידאולוגיה הזו תסייע רבות בהפחתת האנטישמיות ובטיפול בתחלואים רבים אחרים בקמפוסים של האוניברסיטאות.

 מוסדות יהודיים חייבים לדחות את DEI

ארגונים ומוסדות יהודיים, גופי ממשל ישראליים וארגוני חברה אזרחית, וכן כל מי שמתנגד לאנטישמיות – כולם חייבים לדחות את DEI. יש כמה צעדים מעשיים שניתן לנקוט אשר יקרבו אותנו לביטול DEI:

• אי אפשר להביס את DEI בעזרת DEI: "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון. הם אולי יאפשרו לנו לנצח אותו זמנית במשחק שלו, אבל הם לעולם לא יאפשרו לנו לחולל שינוי אמיתי". הציטוט הזה של הסופרת השחורה, הלסבית והפמיניסטית אודרי לורד על הפלת "הפטריארכיה הגזענית" קשור לכאורה הדוקות לאידאולוגיית DEI – אבל זו גם תזכורת חשובה למתנגדי האידאולוגיה.

ההכנסה של ההתייחסות לאנטישמיות לאידאולוגיה מהותנית שאינה ליברלית נידונה לכישלון משום שהיהודים אינם מתאימים להגדרות הפשטניות שלה. מאמץ כזה ממשיך להעניק לגיטימציה לאותם הרעיונות שבאמצעותם טופחה האנטישמיות במחוזות רבים של השמאל. יש להיזהר לא לעשות שימוש בשפה של DEI ובאידאולוגיה שעליה היא מושתתת.

ניתן להילחם באנטישמיות על ידי הצבעה על האמת, שלפיה היהודים אינם "לבנים" במובן האמריקני או האירופי של המילה, וכי הם עם ילידי בארץ ישראל. אפשר להתגאות בגיוון ובהצלחה של בני קבוצות מיעוט בחברה הישראלית, וטוב שיהודים מרקעים שונים מתגאים במוצאם ומחנכים אחרים על כך. עם זאת, היחס ליהודים אתיופים או מזרחיים כאילו איכשהו הם לגיטימיים יותר מאחיהם האשכנזים מעניק לבסוף אמינות לנרטיבים שקריים, ועושה יותר נזק מתועלת.

• התמקדו בהנחלת הגאווה בזהות היהודית כשלעצמה: יהודים הם לא רק אומה, לא רק דת, לא רק בני גזע לבן או "אנשים צבעוניים". יהודים הם יהודים, ויהודים הם בני עם אחד. האופי הייחודי של הזהות היהודית צריך להיות מקור לגאווה. מוסדות וארגונים יהודיים אינם צריכים לעוות את עצמם לצורות חדשות שמתאימות למשבצות שמקדמות אידאולוגיות כמו DEI. כאשר נלחמים באנטישמיות יש לשים את המסר והגישה הללו בראש סדר העדיפויות.
• התנתקו ומשכו השקעות מ-DEI: מלבד המסרים והמילים, ארגונים, גורמים רשמיים, פעילים, תורמים וכו' צריכים להרחיק את עצמם מכל זיקה ל-DEI או למוסדות שמשתמשים באידאולוגיה זו, בדיוק כשם שכל אדם בר-שכל לא היה מקשר את עצמו במכוון לגזענות.

כאשר ארגונים יהודיים מחפשים שותפים, או כאשר הממשלה מחפשת נותני שירותים, עליהם להצהיר בבירור שעקרונות DEI לא יוכלו בשום אופן להיות חלק מהתהליך.

נדבנים יהודים וקרנות יהודיות צריכים למשוך את השקעותיהם מארגונים שמקדמים או מיישמים DEI – איש קרנות ההון-סיכון ביל אקמן הוא דוגמה בולטת למדיניות כזו.

• דחיית DEI לא צריכה לשים קץ לדין ודברים בין שחורים ליהודים: הנקודה האחרונה היא שהניסיונות לחיבורים חיוביים עם הקהילה האפרו-אמריקנית צריכים להימשך, וארגונים קהילתיים יהודיים שמתגאים במאבקם בגזענות צריכים להמשיך לעשות זאת.

לקהילה היהודית האמריקנית יש היסטוריה ארוכה של שותפות עם אפרו-אמריקנים במטרה להיאבק בגזענות. האמונה העקרונית שלפיה אפליה נגד קבוצה אחת היא פתח לעוולות נגד כולם, שהניעה זה שנים ארוכות שיתוף פעולה בין יהודים לשחורים, היא סיבה טובה נוספת לזנוח את DEI.

חשוב להבהיר שהאקטיביזם ושיתוף הפעולה הללו נועדו לקדם את מה שמרטין לותר קינג כינה "אומה שבה [ילדים] לא יישפטו לפי צבע עורם אלא על פי אופיים". יש מגוון של ארגונים, פעילים, סופרים והוגים אפרו-אמריקניים אשר מאמינים בכך, כולל כאלה שמציעים חלופות ללימודי DEI המקובלים.

במכתב פרטי ששלח בשבוע שעבר הנשיא הרצוג לשליחה האמריקנית המיוחדת למאבק באנטישמיות, פרופ' דברה ליפשטדט, התייחס לאסטרטגיה הלאומית של ממשל ביידן למאבק באנטישמיות, וכינה אותה "רגע היסטורי הראוי להוקרה ולהכרת תודה… הדו"ח משכיל להציג בלשון תקיפה אסטרטגיה מבוססת, עקרונות ברורים ויעדים קונקרטיים וישימים, שביחד יסייעו ליצור חברות סובלניות ופתוחות יותר".

ובכן, כן ולא. אין ספק שחשוב שהממשל מכיר באיום הגובר על יהודים אמריקנים על רקע שיאים חדשים במספר התקריות האנטישמיות, ומציע דרכי פעולה למאבק באנטישמיות, אולם לשון הדו"ח רחוקה מלהיות "תקיפה".

ג'ייקוב אולידורט (ראש המרכז לביטחון אמריקני והפרויקט לשלום במזרח התיכון במכון למדיניות אמריקה תחילה) מפנה את תשומת הלב לכך שבמכתב המקדים בן שני העמודים של הנשיא ביידן, העיירה "שרלוטסוויל" מוזכרת ארבע פעמים, כולל במשפט הראשון; במסמך האסטרטגיה המילה "יהדות" מופיעה שבע פעמים והמילה "ציונות" אינה מופיעה כלל. ראשי התיבות "להט"ב" מופיעים שבע פעמים, המילה "מגדר" שבע פעמים, המילה "שוויון" עשר פעמים, והמילה "אסלאמופוביה" עשרים ואחת פעמים.

יתרה מכך, נייר האסטרטגיה של ממשל ביידן משמיט כל אזכור של אסלאמיסטים, המשטר האיראני, הרשות הפלסטינית או תנועת ה-BDS. הוא אומנם "מחבק" את ההגדרה החשובה לאנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA), הכוללת בתוכה התקפות המכוונות נגד ישראל, אך אינו מאמץ אותה רשמית. במקום זאת, המסמך "מברך ומעריך" את מסמך ה"נקסוס", שמציע הגדרה מגמתית לאנטישמיות ולפיה אין לראות שום ביקורת על ישראל או על הציונות – שקרית ככל שתהיה – כאנטישמית.

וכמו להוסיף חטא על פשע, מסמך האסטרטגיה של ביידן מציין את המועצה ליחסי אמריקנים-מוסלמים (CAIR), שהיא גוף הידוע בעוינות שלו כלפי יהודים וישראל, כשותפה בתוכנית האמריקנית, ומתפלפל על כך שהממשל רוצה "לתת לאנשים הזדמנות לשנות את התנהגותם לטובה".

אם לסכם, נייר האסטרטגיה עיוור לאופן שבו מגויסות אידאולוגיות פרוגרסיביות ואסלאמיות לטובת צורות עכשוויות של אנטישמיות, ובייחוד אנטישמיות שמוסווה "רק" כהתנגדות למדיניות ישראל.

כאשר צוללים לתוך הדו"ח מגלים שגיאות מספר בהנחות היסוד שלו.

ראשית, אם לצטט את בעלת הטור הבריטית מלאני פיליפס, גם כאשר פוליטיקאים ואינטלקטואלים מגנים גילויי אנטישמיות, הם משום מה מרגישים חובה לגנות באותה נשימה "אסלאמופוביה" ואת "כל צורות הגזענות".

סירוב זה להכיר בייחודה של האנטישמיות (ובהיותה תופעת השנאה הנפוצה ביותר, מעל ומעבר לכל שאר גילויי השנאה, לרבות שנאת מוסלמים) מגיע מעולמות התקינות הפוליטית ומדגים בדיוק מהי שנאת יהודים. "אנשים אינם יכולים לסבול את הייחודיות של האנטישמיות כי הם אינם יכולים לסבול את הייחודיות של העם היהודי", אומרת פיליפס.

שנית, סוגיית האנטישמיות המתבטאת כאנטי-ציונות בלבד נותרה נקודה נפיצה. כפי שהיטיב לומר פרופ' יוג'ין קונטורוביץ (בעדות מלומדת ומפורטת שנתן בשבוע שעבר בפני הוועדה לבריאות עולמית, זכויות אדם גלובליות וארגונים בינלאומיים, שהיא ועדת משנה של ועדת החוץ של בית הנבחרים האמריקני), האזכור של מסמך הנקסוס הוא שערורייה. מדובר במסמך המצדיק מוסר כפול כלפי ישראל, תוך הצגת האשליה שאנטישמיות מופיעה רק בצורה הטהורה של שנאת יהודים בלתי רציונלית או כאוסף סטראוטיפים ו"דימויים".

אולם ברור לכל בר-דעת שלא זה המצב. במקרים רבים, ההאשמות המוטחות כלפי ישראל מהדהדות האשמות שהעלו אנטישמים לאורך ההיסטוריה. לדברי קונטרוביץ': "במקום שיהודים יואשמו בהריגת ילדים של נוצרים, ישראל מואשמת בהרג מכוון של ילדים פלסטינים; במקום שיהודים יואשמו בהפצת מגפות בקרב הנוצרים, ישראל מואשמת בהפצת מחלות בקרב פלסטינים".

"וההאשמה ב'אפרטהייד' היא גלגול של עלילת דם מודרנית – 'השקר הגדול', שהוא אבסורדי אבל מסית בדרכים שלא ניתן לתקן רק באמצעות הפרכה. בדיוק כשם שעלילת הדם הקלאסית התכתבה עם העיסוקים התאולוגיים של תקופתה, כך ההאשמות כיום מתכתבות עם טיעוני הצדק האתני של זמננו. העובדה שבתקופתנו ישנם חברי קונגרס המפיצים עלילות כאלה נגד המדינה היהודית מבלי לספוג סנקציות מצד מפלגתם, מוכיחה עד כמה אנטישמיות 'מנומסת' היא מסוכנת".

ומוסיף העיתונאי פיטר סבודניק: "השמאל האמריקני נקלע לזעם חסר התחתית של פוליטיקת הזהויות", הוא אומר. "הם אימצו את הטקסונומיה החדשה של גזע-מגדר, שמתרגמת מחדש אלפי שנות היסטוריה יהודית לכדי מודל התואם לאסכולת ה'ווק'. כיום המבט על הסכסוך הערבי-ישראלי נעשה רק דרך הפריזמה המשטחת הזו, כאשר ישראל ממלאת בו את תפקיד הכובש הקולוניאלי הלבן, ואילו הפלסטינים את תפקיד הילידים כהי העור שהם הקורבן של הכובש".

"באמצעות דחיסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתוך מיטת סדום של זהותנות שמאלנית, הצליחו הפרוגרסיביים החדשים לנתק את היהודי ­המחובר למדינה היהודית מהגוף הפוליטי האמריקני. על ידי הפיכת מדינת היהודים לכוח הרשע, הם דוחקים את היהודים להגן על החיבור למדינה היהודית. הם יצרו מרחב המפריד בין היהודים לאמריקה, ובתוך המרחב הזה הם נתנו לגיטימציה לאלימות נגד היהודים בשל הגנתם על הבלתי ניתן להגנה: על האפרטהייד, הקולוניאליזם, העליונות הלבנה, הטיהור האתני ורצח העם שישראל כביכול מבצעת".

במילים אחרות, בשל ההימנעות מלגעת בסוגיית הליבה, והיא שישראל היא המוקד למידה רבה של אנטישמיות עכשווית מכיוון מחנה השמאל ובני בריתו, האסטרטגיה של ממשל ביידן היא הרבה פחות מוצלחת ממה שהיא נראית.

ונקודה שלישית: בגלל הבעייתיות שהוסברה לעיל, יש מקום לתהות אם תוכניות ממשלתיות מסייעות למאבק באנטישמיות או שמא פוגעות בו. טבי טרוי, היסטוריון של הנשיאות האמריקנית, מפרט בהקשר זה (במאמר מאיר עיניים בכתב העת "נשיונל אפיירס") את היוזמות של בוש הבן, טראמפ וביידן, ומגיע למסקנה שמתחייבת כאן זהירות, שכן ליוזמות כאלו יש נטייה להביא להשלכות בלתי רצויות ובלתי מכוונות.

"לפעמים ארגון שנועד לטפל בבעיה רק מחריף אותה. מועצת זכויות האדם של האו"ם, שבה מפרי זכויות אדם מגנים באופן שגרתי מדינות דמוקרטיות, היא דוגמה מערכתית לתופעה".

אסטרטגיית ממשל ביידן מסתמכת במידה רבה על יוזמות ממשלתיות קיימות של גיוון, שוויון והכללה (DEI) כדי לטפל בסיבות השורש ולחנך נגד שנאה. בהתחשב בכך שחלק ממשרדי DEI נוטים לאמץ אנטישמיות יותר מאשר להילחם בה, זו התפתחות מדאיגה. מחקר של קרן הריטג' על דפוסי רשתות חברתיות של 800 יוזמות DEI בקמפוסים מצא שהם נוטים לשקף עוינות כלפי ישראל ברמה החורגת הרבה מעבר לאי הסכמה על מדיניות, ולעיתים קרובות הם אף גולשים לאנטישמיות.

באופן אבסורדי, ממשל ביידן מפקיד את "המאבק" באנטישמיות בידי גופים שאין להם קשר ברור לנושא. כך, למשל, הוא הנחה את משרד התחבורה "לחקור לעומק את מידת ההשפעה שיש לגזע, אתניות ודת או מראה דתי על תקיפה, הטרדה או אפליה של עוברי דרכים". למשרד הפנים נאמר "להאיר מקורות חדשים העוסקים בתרומת היהדות האמריקנית להיסטוריה האמריקנית, ולהפיץ את התוכן דרך אתר האינטרנט והאפליקציה של שירות הפארקים הלאומיים".

טרוי: "זה מזכיר לי את האמירה השנונה של הנשיא רייגן על כך ש'המילים המפחידות ביותר בשפה האנגלית הן – אני מהממשלה, ואני כאן כדי לעזור' ".

במקום זאת, טרוי מציע לבצע קיצוץ עמוק בתוכניות במימון ממשלתי המסבסדות אנטישמיות באופן עקיף, כגון תוכניות מכוח סעיף VI של חוק ההשכלה הגבוהה, המספקות מימון לתוכניות אנטי-ישראליות של לימודי המזרח התיכון, למחלקות אקדמיות המוציאות הצהרות אנטי-ישראליות קיצוניות, וכן למוסדות ציבוריים המשלמים דמי חבר ל"אגודה ללימודי המזרח התיכון" האנטי-ישראלית. כמו כן, ניתן לקצץ בכספים הפדרליים המועברים לבתי ספר ציבוריים שמחלקים ספרי לימוד הכוללים חומרים אנטישמיים, המעודדים עמדות אנטי-יהודיות באמצעות לימודים אתניים או תוכניות אנטי-ישראליות, או המשלמים עבור הדרכות אנטישמיות שנעשות במסגרת תאוריית הגזע הביקורתית.

בנוסף לכספי חינוך שעשויים להשפיע באופן בלתי מכוון על הגברת האנטישמיות, טרוי ממליץ שארה"ב תקצץ גם בסיוע חוץ שיש לו השפעה הרסנית דומה. באלה ניתן לכלול תרומות למועצת זכויות האדם של האו"ם, לאונסק"ו, לאונר"א, וכל מימון שמגיע לתוכניות שמסבסדות ספרי לימוד אנטישמיים או טרור פלסטיני.

ביטול התוכניות הללו לא רק יחסוך כסף למשלם המיסים ויצמצם את המימון למפיצי האנטישמיות, אלא גם ישגר מסר חד וברור שהממשל הפדרלי לא יסבול אף גילויי שנאה, יהא מקורם אשר יהא.

מסלול נוסף שממשלת ארה"ב יכולה לאמץ כהתמודדות מועילה הוא מאבק בגילויי השנאה ברשתות, אף על פי שחופש ביטוי קיצוני הוא עניין קדוש לפרוגרסיביים.

במסגרת דו"ח חודשי חדש מטעם התנועה למלחמה באנטישמיות, שמתפרסם בשיתוף עם מכון המחקר Network Contagion Research Institute ומכונה "ניתוח הרעילות", נאספו בינואר 2023 סך של 1.3 מיליון ציוצים הנוגעים לנושאים יהודיים, ומדגם אקראי מובהק סטטיסטית של 10,000 מתוכם עבר מיון באמצעות מודל למידת מכונה. התוצאות הראו כי 14% מהציוצים היו התקפות זֶהוּת על יהודים, 11% היו ציוצים רעילים נגד יהודים, 7% היו עלבונות נגד יהודים ו-1% היו איומים על יהודים.

במקום לממן עוד תוכניות DEI מעורפלות, טוב יעשה ביידן אם יפנה את תשומת הלב לענקיות המדיה החברתית בארה"ב וידרוש מהן לטפל במה שנמצא באחריותן.

הכותב שימש כרכז הפורום העולמי למאבק באנטישמיות בראשות נתן שרנסקי, שפעל בחסות משרד ראש הממשלה.

מאמר המקור פורסם ב-ג'רוזלם פוסט 30.06.2023 וב-ישראל היום 02.07.2023.