עם פתיחתה של מערכת הבחירות לכנסת ה-26 ראוי לעמוד על השאלה במה מערכת הבחירות עוסקת – ובמה אין היא עוסקת.

מערכת הבחירות תעסוק בראש ובראשונה באחריות הממשלה למתקפת חמאס הקטסטרופלית של 7 באוקטובר 2023, וכן בוויתורים המופרזים והמקוממים שהעניקה הממשלה לציבור החרדי במהלך המלחמה.

לעומת זאת, מערכת הבחירות לא תתמקד בסוגיות הקלאסיות של מדיניות החוץ והביטחון, משום שבתחומים אלה שורר כיום בישראל קונצנזוס רחב. חשוב להכיר בכך ולהבין מדוע זהו המצב.

שלוש השנים האחרונות, שבהן ספגה ישראל מתקפות אויב הרסניות, לימדו את הציבור לקח חשוב: הצורך לפעול מתוך תפיסת ביטחון אגרסיבית, עם השלטת עליונות אסטרטגית מול אויבים קרובים ורחוקים כאחד.

משום כך, ישראל לא תשוב למדיניות ההכלה שאפיינה את העשורים האחרונים – מדיניות שהעדיפה איפוק ודיפלומטיה על פני שחיקת יכולות האויב והכרעה צבאית. גישה זו אפשרה לאויבי ישראל לפתח יכולות תקיפה תחת מעטה של מרחב נשימה דיפלומטי, מה שכמה גורמים במערב כינו בטעות "תקופות של יציבות".

גישה זו התפוצצה לישראל בפנים: בטרור ובפלישות מיהודה ושומרון ומרצועת עזה, מסוריה ומלבנון; ובהתקדמותה של תוכנית הגרעין האיראנית עד סמוך להשלמתה, לצד התפתחות מערך הטילים הבליסטיים של איראן כמעט עד כדי פוטנציאל להשמדת ישראל.

במקום זאת, ישראל מבינה כיום שעליה להמשיך ולפעול בעוצמה, בתקיפות ובהכרעה נגד מעוזי האויב – מצידון ועד ח'אן יונס, ומשכם ועד איספהאן. ישראל תתקוף ולא רק תתגונן. היא תיזום ולא רק תגיב. היא תרדוף את אויביה, ולא תאפשר להם לרדוף אותה.

ישראל אימצה גם אסטרטגיה צבאית של אזורי חיץ, הכוללת שליטה ארוכת טווח של צה"ל במרחבים הסמוכים לגבולות שבהם שולטות תנועות אסלאמיסטיות-ג'יהאדיסטיות. מאחורי אזורי החיץ שהוקמו בלבנון, בעזה ובסוריה עומדת מערכת רעיונית המזהה מציאות קודרת ומציעה לה מענה קונקרטי ומעשי.

הציבור הישראלי מבין גם כי שכנותיה של המדינה תחתורנה לפיוס אמיתי רק כאשר ירושלים תהיה חזקה. הסכמי שלום נוספים בסגנון הסכמי אברהם הם אפשריים ואף רצויים, אך הם יתבססו על שותפויות ביטחוניות נחושות ועוצמתיות, ולא על תפיסות רכות ומעורפלות של רצון טוב.

שימו לב שמנהיגי האופוזיציה המתמודדים כיום מול ראש הממשלה בנימין נתניהו על הנהגת המדינה כמעט אינם עוסקים בסוגיות הללו, משום שאין להם מה לומר השונה מעמדתו.

לא גדי איזנקוט, לא נפתלי בנט, לא בני גנץ ולא יאיר לפיד יפעלו אחרת אם הם יישבו על כיסא ראש הממשלה. גם הם יידרשו להכות באיראן ובשלוחותיה לא פחות מנתניהו, וגם הם היו ייאלצו לעמוד בפני לחצים בינלאומיים באותן סוגיות, לא פחות ממנו.

הם יודעים גם שהציבור הישראלי לא יסבול כל גילוי של חולשה בעניינים אלה. די להביט בכמה מהחלטות הכנסת והצהרותיה מן העת האחרונה שהתקבלו ברוב עצום – החלטות רוב נדירות בהיקפן בזירה הפוליטית הישראלית הרועשת והרעילה.

בפברואר 2024 הצביעו 99 מתוך 120 חברי הכנסת – למעשה, כמעט כל נציגי הציבור בישראל למעט חברי הכנסת הערבים – נגד הכרה חד-צדדית מצד מדינות אירופה ומדינות אחרות במדינה פלסטינית.

ביולי 2024 אימצה הכנסת, ברוב של 68 מול 9, הצהרה המתנגדת לעצם הקמתה של מדינה פלסטינית. תשעת הקולות שהתנגדו להחלטה הגיעו משתי המפלגות הערביות.

"מדינת ישראל והכנסת מתנגדות בתוקף להקמת מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן. הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל ולאזרחיה, תנציח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותערער את יציבות האזור. לא יעבור זמן רב עד שחמאס ישתלט על המדינה הפלסטינית ויהפוך אותה לבסיס טרור אסלאמי קיצוני, הפועל בתיאום עם הציר בהובלת איראן, במטרה לחסל את מדינת ישראל" – כך נאמר בהצהרה.

ואכן, סקרים עדכניים מצביעים על כך שכ־80% מן הישראלים – למעשה, כמעט כלל הציבור היהודי – מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית נוספת, מעבר לזו ההרסנית שכבר קיימת ברצועת עזה.

כתוצאה מכך, גם ההתיישבות ביהודה ושומרון הפכה בפועל לסוגיית קונצנזוס. הציבור הישראלי מבין היום שהתיישבות רחבה ומעמיקה ביהודה ושומרון נחוצה כדי לסכל את תרחיש הבלהות של הקמת מדינה פלסטינית.

סוגיה זו, שפילגה את הציבור הישראלי במשך ארבעה דורות, באה למעשה על פתרונה. ההתיישבות היא נכס ביטחוני ונכס ציוני – לא נטל ולא מכשול לשלום.

לא במקרה, ובצדק, ההתיישבות אינה עומדת במרכז מערכת הבחירות הקרובה. אין כיום פוליטיקאי ישראלי מן הזרם המרכזי שיעיז להחיות פרדיגמות מיושנות בדבר נסיגות טריטוריאליות או לדבר על פירוק מפעל ההתיישבות החלוצי, החשוב כיום יותר מאי פעם (היוצא מן הכלל הוא יאיר גולן, יו"ר "הדמוקרטים", הממשיך את דרכה של מרצ).

ביולי 2025 אישרו 71 מתוך 120 חברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחת, החלטה הצהרתית התומכת בהחלת הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון ובקעת הירדן. אני מניח ומצפה שכל ממשלה ישראלית שתקום – תהיה אשר תהיה – תקדם הצהרה על החלת ריבונות ישראלית לפחות על שטחי C.

בהתאם לתפיסה הישראלית המעודכנת והנחושה בענייני ביטחון ולאום, אישרה הכנסת במרץ השנה, ברוב מוחץ של 93 מול 0 – ללא מתנגדים וללא נמנעים – חוק המאפשר להעמיד לדין את מחבלי הנוח'בה של חמאס.

כתבי אישום צפויים להיות מוגשים בבתי דין צבאיים מיוחדים נגד יותר מ־400 ממחבלי חמאס בגין פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, רצח, אונס, חטיפה וביזה. החוק מאפשר במפורש גם להטיל עונש מוות על מחבלים שיורשעו, ובכלל זה על מחבלים שרצחו חטופים ישראלים בשבי זמן רב לאחר 7 באוקטובר.

זהו המינימום שהציבור הישראלי דורש. מחאות מצד העולם נגד משפטים אלה ונגד האפשרות שיוטל בהם עונש מוות – ייפלו בצדק על אוזניים ישראליות אטומות.

למרבה הצער, אני חש שחלק גדול מן הקהילייה הבינלאומית, ואפילו מן העולם היהודי, עדיין אינו מבין את עומק השינוי שחל בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל ובאופן יישומה – תפיסה שהפכה כיום לזרם המרכזי והמוצק בישראל, ושלא צפויה להשתנות באופן משמעותי גם תחת הממשלה הבאה, תהא זהות העומד בראשה אשר תהא.

ישנם פוליטיקאים יהירים ברחבי העולם המסרבים להתחשב בעמדותיו של הציבור הישראלי. הם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מן הישראלים כיצד יש להגן על המדינה הזאת. הם נוהרים לישראל כדי להצטלם, להפגין חשיבות עצמית ולהטיף לנו מוסר.

דוגמה מובהקת לכך היא רם עמנואל, הרואה עצמו כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, שנחת בתל אביב בשבוע שעבר כדי ללעוג לראש הממשלה בנימין נתניהו, לכנותו "נהג שיכור", ולהשמיע מחדש עצות שחוקות מספר ההפעלה הכושל של מי שהיה הבוס שלו. כמו הנשיא ברק אובמה, גם עמנואל רק העמיד פנים שהוא מודאג מן ההתרחקות של אמריקנים מישראל.

עמנואל שבוי בשתי אשליות: האחת, שהתקפות על ישראל תסייענה לו להתקדם בזירה הפוליטית; והאחרת, שניתן להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל באמצעות לחץ חיצוני לטובת מדיניות חוץ וביטחון רופסת. מוטב למנהיגי העולם להסתגל למציאות האסטרטגית החדשה במזרח התיכון – מציאות הנשענת על ישראל תקיפה, בטוחה בעצמה ומאוחדת.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 19 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מבוא

המלחמה שארצות הברית מנהלת באיראן היא היישום המבצעי הראשון של תפיסת ההגנה הלאומית החדשה שהתעצבה בוושינגטון בשנים האחרונות. אחד ממעצביה המרכזיים הוא אלברידג' קולבי, כיום תת־שר ההגנה למדיניות, שספרו The Strategy of Denial: American Defense in an Age of Great Power Conflict (Yale University Press, 2021) הפך לאחד המסמכים המשפיעים ביותר על החשיבה האסטרטגית האמריקנית.

לכאורה עוסק הספר באתגר שמציבה סין ובדרכים למנוע ממנה להשיג הגמוניה באסיה. אולם קריאה מדוקדקת מעלה כי הוא מציע תפיסה רחבה בהרבה של ניהול מלחמותיה של ארה"ב. משום כך, הוא עשוי לשמש מפתח להבנת הדרך שבה מנהלת ארצות הברית את מלחמותיה גם בזירות אחרות, וכעת מול איראן.

מאמר זה מבקש להבין תחילה את הדוקטרינה עצמה, ולאחר מכן לבחון אותה אל מול מבחן המציאות האופרטיבי הראשון שלה באיראן.

מדיניות ואסטרטגיה

כל תפיסת הגנה לאומית מורכבת משני רבדים שונים. האחד הוא מדיניות, והשני הוא אסטרטגיה צבאית.

• המדיניות מגדירה, ברמת המדינאות, לאור האינטרסים החיוניים של המדינה, מה או מיהו האיום המרכזי עליהם ומהי המציאות המדינית שאותה מבקשת המדינה להשיג כדי להגן עליהם. במקרה הישראלי, מדיניות ההגנה הלאומית הוגדרה כ"מניעת מלחמה בשטחי המדינה".
• האסטרטגיה עוסקת, ברמת המצביאות הצבאית, בשאלה אחרת לחלוטין: כיצד משתמשים בכוח הצבאי כדי לכפות מציאות זו על היריב. האסטרטגיה הישראלית שנקבעה למימוש מדיניות ההגנה הלאומית הייתה "הסרת איומים מחוץ לגבולותיה במלחמת מנע יזומה ע"י ישראל". לאור האסטרטגיה צה"ל עוצב כצבא שמטרתו הכרעה במלחמה יבשתית קצרה וזולה ככל האפשר.

חשוב להבחין בין שני הרבדים. זיהוי סין כאיום המרכזי על ארצות הברית הוא שאלה מדינית. הדרך שבה יש להפעיל את הכוח הצבאי כדי להתמודד עמה היא שאלה אסטרטגית מצביאית. במאמר זה תיבחן השאלה השנייה בלבד.

שלוש קטגוריות המלחמה

בספרו מלחמה ואסטרטגיה מבחין יהושפט הרכבי בין שלושה סוגי מלחמות: מלחמה מוגבלת, מלחמה מוחלטת ומלחמה טוטלית. השוני ביניהן הוא בהיקף היעדים, אולם לשלושתן מכנה משותף חשוב: הבסת האויב כתוצאה של הכרעתו והכנעתו בתנאינו. בכל המקרים ניתן להגדיר מראש את מצב הסיום התבוסתי המבוקש.

מבחינה זו מציע קולבי, למעשה, קטגוריה רביעית של מלחמה: מלחמה שמצב הסיום שלה אינו נקבע מראש באמצעות תוכניותיו ופעולותיו של המצביא, אלא באמצעות החלטתו העתידית של היריב אם ומתי יחדל להילחם – החלטה שבמלחמת שחיקה ארוכה תלויה במידה מכרעת בכושר הסבל שלו, שבמדינה טוטליטארית הוא לעולם גבוה יותר מבחברה דמוקרטית פתוחה.

דוקטרינת השלילה

ספרו של קולבי מציע תפיסה שונה. נקודת המוצא שלו היא שמטרת ארצות הברית איננה להביס את סין או להפיל את משטרה, אלא למנוע ממנה להשיג הגמוניה באסיה. גם מלחמה מוצלחת, כותב קולבי, אינה מחייבת את תבוסתה המלאה של סין.

"ניצחונה של ארה"ב במלחמה מוגבלת עם סין אינו פירושו תבוסה מלאה של סין."

עד כאן מדובר בהחלטה מדינית. השאלה היא כיצד מושגת מטרה זו.

ההכרעה האופרטיבית

בניגוד לרושם ראשון, קולבי אינו שולל הכרעה צבאית. בתרחיש של פלישה סינית לטייוואן הוא דורש הכרעה אופרטיבית מלאה: הכוח הפולש חייב להיכשל – אם ניתן, למנוע את נחיתתו, ואם כבר נחת – להשמידו או לגרשו.

אלא שכאן מסתיימת ההסכמה עם אמנות המלחמה הקלאסית. לאחר שהפלישה הוכשלה, המלחמה אינה מסתיימת. הצלחת המלחמה, לפי קולבי, אינה מושגת באמצעות כפיית רצון על האויב אלא באמצעות שכנועו. הוא כותב בפרק 8 של הספר, "Winning Without Total Victory", ממנו לקוחים מרבית הציטוטים:

"הצלחה במלחמה מוגבלת כזו מחייבת בסופו של דבר לשכנע את היריב כי העלויות והסיכונים של המשך הלחימה עולים על התועלת."

("…succeeding in such a limited war ultimately requires convincing the adversary that the costs and risks of continuing to fight outweigh the benefits.")

שתי שפות של מלחמה

ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שלא רק האסטרטגיה השתנתה, אלא גם שפת המלחמה. אצל קלאוזביץ מטרת הכוח היא לכפות, אצל קולבי – לשכנע. זהו אינו רק הבדל לשוני, אלא שתי תפיסות שונות של מהות המלחמה.

קולבי מצטט את קלאוזביץ על אי-הוודאות במלחמה, אך מסיק מסקנה שונה: סיום המלחמה אינו מתוכנן מראש, אלא "מתגלה" בניסוי וטעייה. "ארצות הברית פשוט אינה יכולה לדעת מראש מהם ספי הכאב והוויתור של סין." ("The United States simply cannot know in advance what China's thresholds for pain and concession would be.") "מאמץ כזה יהיה פעילות ניסיונית מטבעה." ("Such an effort would be an inherently experimental activity.")

למונח Denial שתי משמעויות אפשריות בעברית. האחת – שלילה, במובן של שכנועו של האויב לשלול את רצונו להמשיך להילחם בגלל המחיר הגבוה שהוא ייאלץ לשלם אם הוא יבחר שלא יפסיקה. השנייה – התכחשות (או הכחשה), במובן של דחיית עקרונות היסוד של אמנות המלחמה ובהם ההנחה לפיה לעולם אין לסבר את הגיון האויב, כוונותיו, רצונו ומידת המורתעות שלו מפנינו, כדי לממש את דוקטרינת שלילת הרצון. קריאה ביקורתית של הספר מעלה אפוא שאלה רחבה יותר: האם דוקטרינת ה-Denial היא רק דוקטרינת שלילת רצון האויב להמשיך בלחימתו, או גם דוקטרינה המתכחשת לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים ולאחד מעקרונות היסוד של אמנות המלחמה – יצירת מצב סיום שאינו תלוי ברצונו העתידי של האויב?

חלק ב': איראן במבחן דוקטרינת קולבי

המבחן המבצעי הראשון

אם ספרו של קולבי הוא התיאוריה, הרי שהמלחמה באיראן היא המבחן האופרטיבי הראשון שלה. השאלה אינה האם המלחמה "הוכיחה" או "הפריכה" את הדוקטרינה, אלא כיצד המציאות בשטח מעמידה אותה למבחן, והאם תוצאותיה מאששות את הנחות היסוד שלה או חושפות את מגבלותיה.

מטרותיה המוצהרות של ארצות הברית היו מוגבלות: לא כיבוש איראן, לא הפלת המשטר ולא השמדת המדינה, אלא פגיעה ממוקדת בתוכנית הגרעין, במערך הטילים וברשת השלוחים האזורית. בהתאם לכך נוהלה המערכה כיישום כמעט מדויק של דוקטרינת ה-Denial: תקיפות אוויריות ממוקדות, מבצעי מודיעין וחיסולים, פגיעה שיטתית בתשתיות והטלת עלויות כבדות.

ההישגים הצבאיים מול המבחן האסטרטגי

מבחינה צבאית, ארה"ב רשמה הישגים מרשימים. מתקנים אסטרטגיים נפגעו, אישים בכירים חוסלו, מערכי הגנה אווירית ניזוקו קשות, והנזק לתוכנית הגרעין ולמערך הטילים היה משמעותי.

דווקא משום כך מתחדדת השאלה האסטרטגית: מהי מטרת המלחמה, וכיצד ניתן לדעת אם הושגה?

בעדותו בפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט במרץ 2026, הגדיר קולבי את המטרה במונח "rolling back" — החלשה וצמצום של האיומים. הסנאטורית אליזבת וורן שאלה כניתן להבין: "האם יש יעד ברור שיאפשר לנו לדעת מתי זה נגמר?" קולבי השיב כי מדובר במערכה בעלת היקף מוגדר שלא פורט.

ספרו של קולבי עצמו מספק את התשובה: הצלחה במלחמה מוגבלת תלויה ב"שכנוע האויב כי עלויות וסיכונים של המשך הלחימה עולים על התועלת".

מבחן התוצאה

המשטר האיראני נותר על כנו. איראן לא ויתרה על יעדיה האסטרטגיים — לא על שאיפתה להגמוניה אזורית, לא על תוכנית הגרעין, לא על מערך הטילים ולא על רשת השלוחים. היא ספגה מכה קשה, אך לא נשללה ממנה היכולת להמשיך ולאיים על מדינות המפרץ, על ישראל ועל הסחר העולמי.

במובן זה, דוקטרינת ה-Denial מייצרת מלחמה פוסט-מודרנית מובהקת: מלחמה שנראית אמיתית – עם תקיפות מדויקות, הישגים צבאיים מרשימים והטלת עלויות – אך חסרה את היכולת לכפות מצב סיום אובייקטיבי. היא פועלת יותר כסימולקרום של מלחמה: האויב סופג מכות, אך שומר על יכולתו לקבוע את הקצב, את משך העימות, מועד סיומו ואת עיתוי הסבב הבא.

כבר כיום ניתן לזהות קווי דמיון בין המבחן האיראני לבין ניסיונה של ישראל מאז שאימץ צה"ל, בספטמבר 2006, את תפיסת ההפעלה שגם היא נועדה לשנות את רצונו של האויב להילחם בלי להקדים לכך את הכרעתו. מלחמת לבנון השנייה, מבצע צוק איתן, המלחמה נגד חמאס לאחר 7 באוקטובר והמערכה נגד חיזבאללה ממחישות את הקושי להשיג באמצעות גישה זו מצב סיום שיאפשר לכפות על האויב תנאים שיבטיחו יציבות ברת־קיימא ודחייה ארוכה ככל האפשר של צורך בסבב מלחמה נוסף.

המסקנה האסטרטגית

דוקטרינת ה-Denial מבקשת להגביל את עוצמת המלחמה, אך עלולה להפוך אותה לבלתי מוגבלת במשך הזמן. אם מסקנה זו תאושר גם בניסיון האמריקני, יהיה בכך כדי ללמד שלא ניתן להחליף את עקרונותיה האוניברסליים של אמנות המלחמה בדוקטרינה המבוססת על שינוי רצונו של האויב בלי לשלול ממנו את היכולת לנהל מלחמה אפקטיבית.

אם מחליטים לצאת למלחמה, יש לתכנן ולנהל אותה כך שהמצביא יחזיק בחליל והאויב ייאלץ לרקוד – ריקוד קצר ככל האפשר. כל עוד האויב הוא הקובע מתי תסתיים המלחמה ובאילו תנאים, הוא המחזיק בחליל – ואילו היוזם הוא שנאלץ לרקוד – ריקוד ארוך שמועד סיומו הוא חידה.

זהו לב המחלוקת עם קולבי. הוויכוח אינו על השאלה אם נכון להגביל מלחמות, אלא על השאלה מי קובע את מצב הסיום שלהן. אמנות המלחמה הקלאסית מבקשת ליצור מצב שבו המצביא כופה את סיום המלחמה. דוקטרינת ה־Denial מבקשת ליצור תנאים שבהם האויב יבחר לסיימה. זהו מעבר מתפיסת כפייה לתפיסת שכנוע – ומכאן נובעות כל השלכותיה האסטרטגיות.

מבט לישראל

עבור ישראל, לדיון בדוקטרינת ה-Denial יש משמעות החורגת הרבה מעבר למלחמה באיראן.

מאז אימץ צה"ל בספטמבר 2006 את תפיסת ההפעלה שהתבססה על גריעה, הרתעה והטלת עלויות, מנהלת ישראל ברצף מלחמות ארוכות. חרף הישגים מבצעיים מרשימים בכל אחת מהן, הן לא הביאו להסרת האיומים לתקופה ממושכת ולא יצרו מצב סיום יציב ובר־קיימא. הדמיון בין דפוס זה לבין דוקטרינת ה-Denial של קולבי מעורר את השאלה אם מדובר בהתפתחות רעיונית מקבילה, או בהשפעה הדדית בין החשיבה הצבאית האמריקנית והישראלית. כך או כך, הלקח האסטרטגי דומה.

ראשית, על ישראל לשוב לאסטרטגיית ההגנה הלאומית של הסרת איומים ביוזמתה ולאמץ כדי לממשה את דוקטרינת ההכרעה, שבאמצעותה השיגה את ניצחונותיה במלחמות המאה העשרים. אין פירוש הדבר חתירה למלחמות טוטליות או להרס בלתי מוגבל, אלא חזרה לתפיסה שלפיה מטרת המלחמה היא ליצור מראש מצב סיום אובייקטיבי שבו ניטלת מן האויב היכולת להמשיך ולסכל את השגת מטרותיה המדיניות של ישראל.

שנית, אם תיאלץ ישראל ליזום מלחמות נוספות, עליה להגדירן מראש כמלחמות מוחלטות במובנו של יהושפט הרכבי: מלחמות שמטרתן הכרעה והכנעה, בעלות מצב סיום מוגדר מראש, ולכן גם מוגבלות מראש במשך הזמן שלהן. דווקא מלחמה המתוכננת להסתיים במהירות באמצעות הכרעה משולבת של ירי-מנגד עם מהלכי תמרון קרקעי ממוקדים, צפויה להיות קצרה, זולה ופחות הרסנית ממלחמת שחיקה ממושכת בירי-מנגד, שבה משך הלחימה ותוצאותיה נותרים תלויים ברצונו של האויב.

בכך חוזר הדיון לנקודת המוצא של המאמר. השאלה איננה אם מלחמות צריכות להיות מוגבלות או בלתי מוגבלות, אלא מי קובע את גבולותיהן. כל עוד מצב הסיום תלוי בהחלטתו של האויב, גם משך המלחמה, מחירה ותוצאותיה אינם בשליטת היוזם. תכליתה של אמנות המלחמה היא למנוע בדיוק מצב זה.

פורסם באתר JDN, בתאריך 18 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההתפתחויות בניו יורק בימים האחרונים – ניצחונותיהם של מועמדים "סקוואדיסטים" סוציאליסטים בהובלת זוהראן ממדאני והתגבשות בריתות בין כוחות פרוגרסיביים רדיקליים לגורמים איסלאמיסטיים – מחייבות אותנו לעצור ולשאול שאלה עמוקה יותר מזו שמערכת בחירות מקומית מעוררת: מה טיבו של האיום החדש הזה, ומדוע הוא שונה מכל מה שהמערב כבר נאבק בו בעבר?

תולדות המערב הן תולדות של מהפכות תרבותיות – מרד והתרסה כנגד הסדר הקודם. דווקא הדמוקרטיות האנגלו-סקסיות, ששמרו על מחויבות עמוקה למוסר עשרת הדיברות, הצילו את המערב משתי הטוטליטריות הללו. אך הניצחון הזה, דווקא משום שהיה מוחלט, הותיר את הריק עצמו פתוח.

מאמצע המאה העשרים ואילך בחר המערב להעמיק את הריקון: הפוסטמודרניזם והליברליזם הרדיקלי-דקונסטרוקטיבי אינם מציעים תורת בניין חלופית. הם מציעים רק שלילה מתמדת – פירוק הזהות, הלאום, המשפחה, הסמכות והגבול המוסרי. שמונים שנה של ריק לא ממולא יצרו את הקרקע הפורייה ביותר שההיסטוריה הכירה למתחרה שידע למלא אותה.

פלישה חדשה

וכאן טמון ההבדל המכריע. הפעם האיום אינו פנים-מערבי. זוהי התרסה חיצונית – דת מיסיונרית בעלת שאיפה תיאולוגית-פוליטית להחליף את כל התרבויות והדתות האחרות. הג'יהאדיזם הגלובלי אינו מבקש להתמודד עם המערב ולסגת, אלא להחליפו כליל. הוא מגיע עם תוכן שלם: שיטת חיים, חוק וסדר חברתי טוטלי.

התופעה של שיתוף פעולה בין כוחות דקונסטרוקטיביים מערביים לבין האיסלאם הפוליטי אינה חדשה. לנין, היטלר ומוסוליני ראו באיסלאם שותף זמני נגד אויב משותף. כיום ממשיך רג'פ טאיפ ארדואן את החזון העות'מאני-אימפריאלי. מודל ההשראה שלו הוא הסולטנים העות'מאנים. בשנת 1683 הגיע צבאו של הסולטאן מהמט הרביעי, בפיקוד הווזיר הגדול קארא מוסטפא פאשה, לשערי וינה. רק התגייסותה של הברית הנוצרית הפולנית־ליטאית בהנהגת יאן השלישי סובייסקי בלמה את התקדמותו. הוא מבטיח לחסל את מדינת ישראל ולשוב לשלוט בירושלים, בהשראת הסולטנים העות'מאנים.

ארדואן, שמודע היטב לחולשתן הצבאית של מדינות אירופה ולנוכחותם של מיליוני מהגרים מוסלמים בשטחן, עלול להפוך את הג'יהאד למסע משולב נגד ירושלים, וינה, פריס ולונדון.

הפרדוקס המדומה

לכאורה אין פרדוקס גדול מזה: כוח דתי-טוטליטרי שמבקש להטיל שריעה על העולם, לצד כוח אנטי-דתי רדיקלי שמבקש לפרק כל זהות וסמכות. אך למרות שהיעדים הסופיים שלהם מתנגשים חזיתית, הם נוסעים כעת באותה רכבת – אל עבר תחנת הביניים המשותפת: פירוק הסדר המוסרי המבוסס על עשרת הדיברות.

הפרוגרסיבי מפרק בלא למלא. הג'יהאדיסט מגיע עם תוכן טוטלי ומנצל את הריק שהשאיר הראשון. זוהי "ברית" מבנית, לא הסכם מכוון.

ההכלאה המסוכנת

ארדואן מייצג דגם מסוכן אף יותר: הוא גם מפרק (בתוך תורכיה – את המורשת הקמאליסטית) וגם ממלא (בנאו-עות'מאניזם וחזון ח'ליפות). קטר משמשת לו כתומכת כלכלית ופוליטית מרכזית, ומממנת רשתות איסלאמיסטיות סוניות.

ארה"ב במשבר

ארצות הברית, שנוסדה על יסודות מוסר עשרת הדיברות, עומדת כעת בפני קואליציה אנרכיסטית-איסלאמיסטית-פרוגרסיבית. היא אכולה מבפנים, בין היתר בשל השקעות עתק של מדינות כמו קטר במערכת ההשכלה הגבוהה שלה.

ההתפתחויות בניו יורק מלמדות שתהליך שהיה נדמה עד לאחרונה כתאוריה מתחיל לקבל ביטוי פוליטי ממשי.

האחריות ההיסטורית של ישראל והמהלך הנדרש

במאה הקודמת היו היהודים חסרי מדינה. במאה ה-21 יש לנו מדינה ריבונית, צבא חזק וכלכלה מתקדמת. מתוקף האחריות ההיסטורית, עלינו ליזום לאלתר את ועידת ירושלים – סיני 21.

הוועידה לא תעסוק במשבר אזורי נוסף, אלא תציג לעולם את האיום הציוויליזציוני: התכנסות כוחות מפרקים וכוחות ממלאים סביב פירוקו של הסדר המוסרי – גם ללא ברית גלויה.

לשם כך יש להקים כוח משימה לאומי "סיני 21" בראשו פרויקטור בכיר, שר בממשלה, בעל מעמד בינלאומי. תפקידו: לגבש אמנה בינלאומית, לבנות קואליציה רחבה ולהוביל מתקפה תודעתית-דיפלומטית ארוכת טווח.

משמעות אסטרטגית

זהו אינטרס ישראלי מן המעלה הראשונה. ככל שהמערב יבין שהוא נלחם על עצם קיומו התרבותי-מוסרי, כך תשתנה תפיסת ישראל – מחזית אזורית לחוד החנית של ההגנה על הציוויליזציה המערבית כולה.

קריאה לפעולה

במשך עשרות שנים נגררה ישראל להתגונן מפני סדר יום שהכתיבו אחרים. הגיעה העת להפוך את כיוון התנועה – מלהגיב להאשמות, להעמיד במרכז הדיון את השאלה היסודית: מהם יסודות המוסר שעליהם מבקשת הציוויליזציה המערבית להמשיך ולהתקיים.

רעיונות גדולים נראים תמיד בלתי מציאותיים בתחילת דרכם. אך אם האבחנה נכונה, וה"ברית שלא נחתמה" אכן מתגבשת, השאלה אינה אם העולם זקוק ליוזמה כזו, אלא מי יוביל אותה.

מדינת ישראל, יורשת המהפכה המוסרית הגדולה בתולדות האנושות – עשרת הדיברות – אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין. עליה ליזום את ועידת ירושלים – סיני 21 ולהעמיד חזון מוסרי מאחד, בטרם יושלם פירוקו של הסדר שעליו נשענה הציוויליזציה המערבית אלפי שנים.

ומילה לסיום, המאמר אינו על ממדאני ואינו על ארדואן; אלא על המנגנון שבאמצעותו תרבויות מתפרקות מבפנים ונכבשות מבחוץ.

התפרסם באתר JDN, בתאריך 05 ליולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חתימת מזכר ההבנות בין איראן לארצות הברית מסמלת עבור ישראל את נקודת הסיום הרשמית של מבצע "שאגת הארי", אך לא את סיום העימות עם איראן. למעשה, מדובר בנקודת הפתיחה של המערכה הבאה – שנראית כיום בלתי נמנעת. הפעם, ישראל חייבת להיערך אליה מתוך הנחה שבשעת מבחן היא עלולה להידרש להתמודד לבדה.

סביר להניח כי תקופת המשא ומתן בת 60 הימים שנקבעה לצורך גיבוש הסכם קבע תוארך פעם אחר פעם, לפחות עד לאחר בחירות האמצע בארצות הברית בנובמבר 2026. תקופת הביניים הזו מעניקה לישראל חלון הזדמנויות חשוב: להפיק לקחים מהמערכה האחרונה, לנצל הזדמנויות ולהיערך לעימות הבא מול איראן – שלא יהיה דומה לקודמיו.

אחד הלקחים המרכזיים נוגע לכוח הסחיטה האיראני באמצעות מיצרי הורמוז. האתגר של מדינות האזור והמערב הוא להפוך את האיום הזה מנכס אסטרטגי משמעותי למטרד שניתן להכילו. ככל שיותר נפט וגז יוזרמו דרך צינורות ומסופי יצוא שאינם תלויים במפרץ הפרסי, כך יקטן כוח המיקוח של איראן. כבר כיום קיימות חלופות, אולם הרחבת התשתיות הסעודית והאמירתית ופיתוח מסופי יצוא נוספים בים האדום ובים הערבי ידרשו זמן – בין שנה לשלוש שנים לפחות – ולכן אינם מספקים פתרון מידי. לקח נוסף עבור ישראל הוא הצורך בהגדלת העצמאות בתחום החימושים ובהפחתת התלות בסיוע הביטחוני האמריקאי. המשוואה פשוטה: ככל שהתלות גדולה יותר, כך מצטמצם חופש הפעולה האסטרטגי והמדיני.

יחד עם זאת, אין להסיק מכך שעל ישראל לבחור בין עימות עם וושינגטון לבין כניעה לתכתיביה. השותפות עם ארצות הברית היא נכס אסטרטגי ובין שני הקצוות הללו קיים מרחב תמרון רחב. ממשלת ישראל ידעה בעבר לנהל מחלוקות עם ממשלים אמריקאיים שונים, בהם ממשלי אובמה וביידן, מבלי לפגוע בברית האסטרטגית והסכם ההבנות שנחתם מול ממשלת לבנון בסוף השבוע האחרון הוא דוגמה טובה לכך. חשוב להבין שאיראן עושה שימוש בחיזבאללה לא רק כפרוקסי שלה, אלא גם כאמצעי ליצירת מתיחות ומשברים ביחסי ישראל-ארה"ב. כאשר ברור שמשבר כזה משרת את האינטרסים של טהרן, על ישראל להימנע מלספק לה את ההישג הזה ולכן התמרון המדיני שהוביל להסכם ההבנות הוא חיובי גם בשל העובדה שנחתם בתיווך אמריקאי וגם בשל העמידה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל בבידול הזירות והישארות ברצועת ההגנה הקדמית.

חשוב לזכור כי בשלב זה מדובר במזכר הבנות בלבד, ולא בהסכם סופי בין ארה"ב לאיראן. המציאות הפוליטית בארצות הברית עשויה להשתנות לאחר בחירות האמצע, והתמונה הכוללת עוד רחוקה מלהיות ברורה. ישראל צריכה לפעול בשני מסלולים במקביל: לנסות להשפיע על קווי היסוד של ההסכם העתידי, בעיקר בסוגיית הגרעין, ובמקביל להיערך גם לאפשרות שייווצר הסכם שאינו משרת את האינטרסים הביטחוניים שלה. במסגרת זו, המערכה החשאית להחלשת המשטר האיראני ולערעור יציבותו צריכה להימשך.

לצד האיומים, התקופה הקרובה טומנת בחובה גם הזדמנויות. החשש המשותף מפני איראן עשוי לאפשר העמקת שיתופי פעולה ביטחוניים, כלכליים ואנרגטיים עם מדינות המפרץ. מהלכים כאלה ישרתו את האינטרסים של ישראל, ובו בזמן יתכתבו עם רצונו של הנשיא טראמפ לרשום לזכותו הישגים מדיניים במזרח התיכון. לבסוף, ישראל יכולה לנצל את חלון הזמן שנוצר כדי לקדם את יעדיה בזירת עזה, כל עוד מוקד תשומת הלב האמריקאי והבינלאומי ממשיך להיות מופנה לעבר איראן ולבנון. מבחינת ישראל, ההסכם המתגבש בין וושינגטון לטהרן אינו סוף הסיפור. הוא לכל היותר הפסקה בין מערכות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 29 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הכתבה רחבת ההיקף שפורסמה השבוע ב"הארץ", ונפרשה על פני שני עמודים מלאים בעיתון המוגדל, מציירת את הרמטכ"ל אייל זמיר כמי שנכשל בתפקידו. לטענת הכותבים, הוא גילה צייתנות יתר לדרג המדיני, נמנע מעימותים עמו ולא הצליח להציג הישגים צבאיים משמעותיים. עוד נטען כי הוא מבודד עצמו ממפקדים בכירים לשעבר ואינו מרבה להתייעץ עמם.

ייתכן שיש ממש בחלק מן הביקורת. אולם היא מתעלמת מן השאלה החשובה ביותר: איזה צבא קיבל אייל זמיר לידיו?
אייל זמיר לא קיבל לידיו צבא שנכשל בקרב כזה או אחר. הוא קיבל צבא שנקלע למשבר דוקטרינרי עמוק לאחר כרבע מאה של הסבה מתפיסת ההכרעה הקלאסית לתפיסת ההרתעה.

כשם שהמשטרים הקומוניסטיים החליפו את הכלכלה הקלאסית בתורתם של מרקס ואנגלס, כך הוחלפה בצה"ל בהדרגה תורת המלחמה הקלאסית של קלאוזביץ, מולטקה ודורות של מצביאים – שראתה במלחמה אמצעי להכרעת האויב ולהכנעתו – בתפיסת הפעלה שהעמידה במרכז את ההרתעה, האש מנגד, ניהול הסיכונים והניסיון לשנות את רצון האויב באמצעות ענישה.

במקביל התחוללה מהפכה אינטלקטואלית. השפה הצבאית הקלאסית – הכרעה, מרכז כובד, תמרון, הכנעה ומצב סיום – פינתה את מקומה בהדרגה לשפה של השפעות, אפקטים, רשתות, פירוק מערכות ותהליכים. כשם שכלכלת הגוש המזרחי נבחנה לבסוף במבחן המציאות ולא במבחן האלגנטיות של התאוריה, כך גם הדוקטרינה החדשה של צה"ל נבחנה במבחן התוצאה – והתוצאה ידועה. התיאוריה הוחלפה במבחן המציאות – ובמבחן הזה היא כשלה. כמו בכל מהפכה רעיונית, גם כאן לא קרסה רק שיטת פעולה. קרסה דרך חשיבה שלמה.

אסון 7 באוקטובר והמערכות הארוכות בעזה ובלבנון אינם תוצאה של החלטות שקיבל אייל זמיר. הם תוצאה של תהליך שנמשך למעלה משני עשורים, שבמהלכם הוסב צה"ל בהדרגה מצבא הכרעה לצבא הרתעה.

בעוד שצה"ל התרחק בהדרגה מעקרונות המלחמה וכלליה, אויביו אימצו אותם בהתמדה ואף פיתחו אותם. חיזבאללה וחמאס לא הורתעו. להפך – הם ניצלו את השנים שבהן צה"ל נמנע מהסרת איומים באמצעות מלחמות הכרעה קצרות, כדי לעצב מחדש את שדה הקרב: מערכי מנהור עצומים, העתקת חלק ניכר מהלחימה אל מתחת לקרקע, ופיתוח שיטות שמנטרלות את יתרונות צה"ל. הם אף הוסיפו דרג מתמרן יבשתי שיועד להעביר את המלחמה לשטח ישראל. מתקפת 7 באוקטובר הייתה שיאה של מהפכה זו.

הימנעותו של צה"ל מהפעלת הדרג המתמרן בהיקף הנדרש שחקה בהדרגה גם את היקפו וכשירותו שלו. כאשר נאלץ לבצע תמרון קרקעי – הוא עשה זאת בצבא שלא נבנה מלכתחילה למשימה, לאחר שהאיומים כבר תפחו לממדים חסרי תקדים. זהו הצבא שקיבל אייל זמיר.

אפשר לבקר את זמיר על החלטות שונות. טעותו המרכזית, לדעתי, הייתה שלא הרחיב את תחקירי המלחמה מן הרמה הטקטית אל הרמות האופרטיבית והאסטרטגית. דווקא כאן עמדה לרשותו תשתית מקצועית יוצאת דופן: התחקיר המקיף שהגיש הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון לאחר מלחמת לבנון השנייה (וראוי שייחשף סוף־סוף לציבור ולעיון מקצועי). בהתאמות מעטות בלבד היה רלוונטי גם ל־7 באוקטובר ולדרך ניהול המערכות בעזה ובלבנון. אילו אומץ כנקודת מוצא, ניתן היה לזהות במהירות את שורשי המשבר הדוקטרינרי ולהאיץ את השבת צה"ל לייעודו המקורי – גם בתנאים של מלחמה בשבע חזיתות.

אם אכן מדובר במשבר דוקטרינרי עמוק, ייתכן שהשאלה אינה מדוע זמיר אינו מתייעץ רבות עם מפקדים בכירים לשעבר, אלא האם נכון שמי שעיצבו את הפרדיגמה הקודמת יהיו גם אלה שיובילו את היציאה ממנה. כאשר מדינה מחליטה לנטוש פרדיגמה שקרסה, היא אינה מטילה את מלאכת השיקום על מי שממשיכים להאמין בה. כאשר מדינה מסבה את כלכלתה מחדש מכלכלה קומוניסטית לכלכלת שוק, היא אינה מפקידה את המשימה בידי מומחי מרקס ואנגלס.

שיקומו של צה"ל לא יושלם כאשר יוחלפו טנקים, מטוסים או אוגדות. הוא יושלם כאשר תוחלף מחדש דרך החשיבה המצביאותית של מפקדיו. במשך כרבע מאה התחנכו דורות של מפקדים לחשוב במונחים של הרתעה, גריעה, שחיקה, אפקטים וניהול סיכונים. האתגר הגדול הוא לשוב ולחשוב במונחים של הכרעה, תמרון, מרכזי כובד, מצב סיום והכנעת האויב בתנאי ישראל.

ראוי לומר גם מילה על מי שנשאו ונושאים במחירו של המשבר הדוקטרינרי. מפקדי צה"ל ולוחמיו אינם האחראים להסבתו של הצבא מצבא הכרעה לצבא הרתעה. רובם התחנכו, הוכשרו ולחמו בהתאם לתפיסת ההפעלה שקיבלו מקודמיהם, ובתנאים שנכפו עליהם הפגינו אומץ לב, מסירות ודבקות במשימה מן המעלה הראשונה. במובן זה הם מזכירים את דברי הנביא: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה." הם נאלצו להתמודד עם תוצאותיה של תפיסה שלא הם עיצבו, ושילמו – ורבים מהם עדיין משלמים – את מחירה בדם. דווקא משום כך, חובתה העליונה של ההנהגה הצבאית כיום היא להבטיח שהדור הבא של המפקדים והלוחמים יקבל לידיו צבא שתפיסת ההפעלה שלו תואמת את ייעודו: להסיר איומים באיבם, במהירות באמצעות הכרעת האויב והכנעתו, ולא להטיל על לוחמיו את מחירו של משבר דוקטרינרי מתמשך.

משום כך, גם אם ניתן לחלוק על חלק מהחלטותיו, אייל זמיר ראוי כיום בראש ובראשונה להערכה ולתודה. לא משום שהשלים את שיקומו של צה"ל – הדרך לכך עוד ארוכה – אלא משום שקיבל לידיו צבא שנקלע למשבר דוקטרינרי עמוק, והחל, בתנאים הקשים ביותר של מלחמה רב־זירתית, במלאכת השבתו לייעודו המקורי: צבא הכרעה המסוגל להסיר איומים במהירות.

אם בכך החל, הרי שהישגו הגדול ביותר של אייל זמיר לא יהיה ניצחון בקרב כזה או אחר, אלא פתיחתה של הדרך להשבת צה"ל מצבא הרתעה בחזרה לצבא הכרעה. על הישג כזה ראוי להודות לו כבר היום, משום שאת ניצחונותיה של המלחמה הבאה קובעת בראש ובראשונה החשיבה שלפני המלחמה.

המאמר התפרסם ב-JDN, בתאריך 29 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נוכח הרקורד המרשים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בהתמודדות עם איראן – הרי שום נשיא אמריקאי אחר לא יצא בפועל למלחמה נגד המשטר האסלאמיסטי הרדיקלי, ושב ותמך במלחמות ההגנה של ישראל נגד איראן – יש רצון להעניק גם כעת לטראמפ את חזקת הכוונה הטובה, שעה שהוא מבקש לנטרל את איראן באמצעים דיפלומטיים.

ועובדה, בסוף השבוע האחרון טראמפ הלם באיראן שוב נוכח הפרות בהפסקת האש על ידי האיראנים, ואנשיו הובילו להסכם בין ישראל ללבנון שאמור להצר את צעדי החיזבאללה – על אפה וחמתה של איראן.

אך הדיבורים הבוטים והמזלזלים כלפי ישראל מצד טראמפ, ובייחוד מצד סגנו ג'יי.די. ואנס, מקשים לעשות זאת.

ד"ר מייקל דוראן ממכון הדסון בוושינגטון טוען, באופן כמעט משכנע, שטראמפ רק קונה זמן ואינו נכנע לאיראן.

לדבריו, הסכם הפסקת האש שעליו חתם טראמפ עם איראן נועד בראש ובראשונה לפתוח מחדש את מצר הורמוז ולהביא באופן מיידי לירידת מחירי הנפט. כדי לשכנע את האיראנים לפתוח מחדש את המצר נדרשו ויתורים אמריקאיים רבים, אולם לנוכח בחירות אמצע הקדנציה המתקרבות, החשבון הפוליטי היה קר ונוקשה. טראמפ חישב כי נסיגה אמריקאית, גם אם היא מגושמת ומצערת, עדיפה – לעת עתה.

אך לפי דוראן, אין פירוש הדבר שטראמפ התרכך. ההסכם אינו מסמן כניעה סופית וקבועה המותירה את איראן חופשייה לפעול כרצונה.

אם איראן תנסה להחיות את תוכנית הגרעין שלה ולהגן עליה באמצעות מעטפת של טילים בליסטיים, או אם תנסה לפקח באגרסיביות על תנועת הנפט במפרץ הערבי, הרי שהרקורד של טראמפ מלמד כי הוא יכה שוב באיראן – כך מתעקש לטעון דוראן.

שימו לב, למשל, שטראמפ אינו מסיג את הכוחות האמריקאיים מהאזור (ובכלל זה מישראל), והנוכחות הצבאית האמריקאית במזרח התיכון נותרה עצומה. לכן, אמינותו של האיום הצבאי האמריקאי עדיין גבוהה.

ייתכן בהחלט שהניתוח האופטימי הזה נכון, בייחוד אם מקבלים את ההנחה שהפוליטיקה הפנימית היא המניע המרכזי למהלך הפסקת האש של טראמפ. ייתכן גם שהצבא האמריקאי זקוק לפסק זמן כדי להתחמש מחדש ולהתארגן, כשם שצה"ל וחיל האוויר זקוקים לזמן כדי להתחזק ולהצטייד מחדש לקראת העימותים שסביר שיגיעו בשנת 2027.

אך טראמפ נוטה לרקום עסקאות "שלום" גדולות והיסטוריות, להאמין לרטוריקה של עצמו גם כאשר היא עומדת בניגוד למציאות, ואז להמשיך הלאה – ולהותיר את בעלי בריתו להתמודד לבדם עם השלכות מבולגנות ומלחמתיות מאוד. ראו את אוקראינה ואת עזה, וכעת אולי גם את לבנון ואת איראן.

יתרה מזאת, הוויתורים שהעניקה ארצות הברית לאיראן – כגון קבלת מערך הטילים הבליסטיים האיראני המכוון לישראל ולבעלות בריתה הערביות של אמריקה כ"דבר מובן", וכן מאות מיליארדי הדולרים מהכנסות נפט ומהשקעות מערביות באיראן שכעת מותרים או מובטחים על ידי טראמפ – מעניקים לגיטימציה למשטר האייתוללות ומחזקים את אחיזת משמרות המהפכה במדינה לטווח הארוך.

וקשירת מצר הורמוז לפעילות הישראלית נגד חיזבאללה בלבנון היא חטא אסטרטגי חמור. מה יבוא בהמשך? דרישות איראניות שישראל תיסוג מירושלים, תפרק את ההתיישבות ביהודה ושומרון ותסייע להקמת מדינה פלסטינית – שאם לא כן, איראן תשוב ותסגור את הורמוז ותחנוק את כלכלות המערב?

לפיכך, בעולם האמיתי – ולא בעולם דמיוני של שלום גדול בין ציוויליזציות ו"עידן חדש ביחסי ארצות הברית-איראן עם כמה מנהיגים איראנים נחמדים ואחראים מאוד", שלדברי טראמפ משקפים באורח גחמני "שינוי משטר" בטהרן – ה"וויתורים הזמניים" של אמריקה לאיראן אינם דבר שקל לבטל.

ובכל זאת, אפשר שצריך להעניק לטראמפ את חזקת הכוונה הטובה. כפי שכתבתי בתחילת יוני, עבודה משותפת עימו במהלך שלושים החודשים הקרובים כדי להשלים באופן מכריע יותר את המערכה נגד איראן נותרת הכורח הנכון והנדרש.

סגנונו מעצבן, אך טראמפ ממשיך להפגין הבנה בסיסית של הצורך לעצב מחדש את הארכיטקטורה האסטרטגית הגלובלית באמצעות ריסוק כוחה של איראן. מבחינת ישראל, ההתנהלות המתפתלת לצד טראמפ בכל הסוגיות האזוריות המרכזיות – קשה, אך עדיין הכרחית.

***

מה שמטיל צל כבד על ההערכה הזאת, ומרמז על השפעות מטרידות יותר הפועלות ברקע, הוא החיבוק הנלהב שממשל טראמפ מעניק לשחקנים מפוקפקים כמו קטאר, טורקיה, פקיסטן וסוריה (בהנהגת מנהיגה החדש, איש דאעש בחליפה).

טראמפ עדיין אינו מבין שמדובר בממשלות המרכיבות את הסינדיקט האסטרטגי האזורי האנטי-אמריקאי והאנטי-ישראלי הבא, כזה שיציב סכנה ממשית.

אלה הם ידידיה הטובים החדשים של אמריקה? אמיר קטאר, שרשת השידור אל-ג'זירה שבבעלותו תומכת באיראן ובחמאס וממשיכה להסית לטבח אמריקאים ברחבי המזרח התיכון, ואשר מממן את הצבאות האסלאמיים הגרועים ביותר באזור? נשיא טורקיה, המארח ומממן את מנהיגי חמאס, מדבר בגלוי על השמדה גרעינית של ישראל, ותוקע מקלות בגלגליה של כל יוזמה מערבית נגד איראן?

חמורה מכך היא שורת הערות מיותרות ובלתי מוצדקות מצד טראמפ וואנס, המטילות דופי בישראל.

האם ראש ממשלת ישראל, המוביל את ארצו בשבע חזיתות עימות מול מתקפות בעלות אופי רצחני, ואשר טראמפ עצמו הגדיר כ"מנהיג מלחמתי גדול", ראוי לזלזול כ"חמום מוח" וכשחקן האזורי הבלתי אחראי ביותר? על סמך מה ראוי נשיא סוריה אחמד א-שרע ליותר כבוד, כאדם שיכול להשתלט טוב יותר על חיזבאללה "אם ישראל אינה מסוגלת לבצע את העבודה בלי להרוג את כל השאר"?

ואנס, שהדהד את הסיפורים הארסיים נגד ישראל שמפיץ ידידו הפודקאסטר טאקר קרלסון, הרחיק לכת עוד יותר והציע כי ישראלים ואמריקאים המבקרים את ה"ויתור" האמריקאי לאיראן, אשר כבל את ידי צה"ל מול חיזבאללה – פשוט צמאי דם.

"אתם מדינה של תשעה מיליון איש בלבד. אתם לא יכולים פשוט להרוג את דרככם החוצה מכל בעיית ביטחון לאומי שיש לכם", אמר ואנס.

אלה דברים מפלצתיים, בייחוד בהקשר הלבנוני, שבו ישראל עשתה מאמצים עצומים לפגוע בחיזבאללה באמצעות תקיפות מדויקות הממזערות פגיעה באזרחים – בדיוק כפי שעשתה מול חמאס בעזה!

וכדי לוודא שכולם מבינים את מעמדה הווסאלי של ישראל בעיניו, נזף ואנס במבקרים ישראלים מסוימים של הסכם הפסקת האש והוסיף:

"דונלד ג'יי טראמפ הוא ראש המדינה היחיד בעולם שמגלה אהדה כלפי מדינת ישראל ברגע זה, ובמקרה הוא גם עומד בראש מעצמת-העל של העולם. לכן, אילו הייתי חבר בממשלת ישראל, אולי לא הייתי תוקף את בעל הברית החזק היחיד שנותר לי בכל העולם."

הזלזול בישראל המשתקף מדבריו של ואנס; השמחה הכמעט גלויה שלו לנוכח בידודה של ישראל; והביטול הארסי של עצם הלגיטימיות של מחלוקת עם המדיניות הנוכחית – כל אלה מטרידים מאוד.

נראה שהוא נהנה להדגיש ולהעצים את פערי האינטרסים בין וושינגטון לירושלים:

"אנחנו יכולים להגיע להסדר ארוך טווח בנושא הגרעין האיראני. עכשיו, ישראל אולי תאהב את זה ואולי לא. אבל מבחינתנו, זה משרת את האינטרס העליון של ארצות הברית של אמריקה."

אין כאן שום הערכה לבעלת ברית, ישראל, שלחמה בגבורה כתף אל כתף עם הכוחות האמריקאיים והייתה חיונית, ואף נשאה באחריות העיקרית, להצלחה שהשיגה אמריקה מול איראן. איננו שומעים כאן שום הבנה לצורך החיוני של ישראל להשמיד באופן מוחץ את צבאות הטרור האיראניים – חמאס וחיזבאללה – הממשיכים לתקוף אותה מגבולותיה הדרומיים והצפוניים.

במקום זאת, אנו שומעים את המסר הבא: אתם, ישראל, והמנהיג "המטורף ה…" שלכם, פשוט תסתמו את הפה. אמריקה החליטה להפסיק את המלחמות, וכדאי מאוד שתיישרו קו – אחרת…

כאשר הדברים באים מטראמפ, ישראל יכולה לייחס את הנזיפה לסגנונו היהיר והשתלטני, ואז להמשיך הלאה ולשתף עימו פעולה מול האתגרים המשותפים הרבים שעוד נכונו בעתיד.

כאשר הדברים באים מוואנס, ההשתקה הזאת נשמעת מאיימת הרבה יותר – וחדורה בדעה קדומה באופן מובהק.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חודשים ספורים לאחר כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן, נשא סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס נאום בוועידת מינכן לביטחון. הוא מתח ביקורת חריפה על אירופה, התריע מפני שחיקת הערכים הדמוקרטיים ביבשת, קרא לבחינה מחודשת של מדיניות ההגירה, והדגיש את הצורך שמדינות אירופה יישאו בחלק גדול יותר מן הנטל הביטחוני במסגרת נאט"ו. מעבר להיבטים המעשיים, הנאום הציג תפיסת עולם רחבה באשר למקומה של ארצות הברית בעולם ולגבולות מחויבויותיה כלפי בעלות בריתה.

ואנס נתפס כדמות פוליטית מבטיחה: בן למעמד הפועלים, בעל השכלה רחבה, שהצליח להגיע לצמרת הפוליטית האמריקאית. ספרו האוטוביוגרפי חיזק את תדמיתו כנציג "אמריקה האחרת". בהמשך בלט כנציג של גישה בדלנית־מתונה: לא הסתגרות מוחלטת, אך דרישה לצמצם מחויבויות חוץ שאינן משרתות בבירור את האינטרס האמריקאי.

בהקשר הישראלי הוא נתפס תחילה כידיד מובהק. לכן השינוי בגישתו, יחד עם שינוי מסוים בטון שנשמע גם מצד הנשיא טראמפ, מעורר שאלות. אין זו הפעם הראשונה שבה מתרחש מהפך בעמדת נשיא אמריקאי כלפי ישראל. דוגמה בולטת היא הנשיא ריצ'רד ניקסון, שבשלהי כהונתו, על רקע מלחמת יום הכיפורים ומשבר ווטרגייט, אימץ קו מדיני שפגע באינטרסים של ישראל בתקווה שההישגים המדיניים יחלצו אותו מאימת הדין.

הלקח המרכזי עבור ישראל ברור: יש להמשיך ולצמצם ככל האפשר את תלותה הביטחונית בארצות הברית. הברית האסטרטגית עם וושינגטון חיונית, אך אסור שתהפוך לתלות שאין לה חלופה. ואכן, באחרונה פועל ראש הממשלה ללא לאות לצמצום התלות הביטחונית של ישראל בארצות הברית. וטוב שכך.

אחת הטענות המרכזיות שמשמיע טראמפ היא שהמלחמה נגד איראן מיצתה את עצמה משום שארצות הברית וישראל כבר ניצחו. ההנהגה האיראנית ספגה מכות קשות, חלק משמעותי מיכולותיה הצבאיות והגרעיניות נפגע, והמשטר נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה. לכאורה, זהו ניצחון ברור.

אלא שניצחון איננו רק פגיעה ביכולותיו של היריב. ניצחון מחייב גם שהצד המובס יכיר בתבוסתו. ההיסטוריה מלמדת עד כמה הדבר חשוב. לאחר מלחמת העולם הראשונה גרמנים רבים לא חשו שהובסו, משום שלא ראו צבא מובס אלא חיילים השבים לבתיהם בסדר מופתי. מכאן צמחה "אגדת הסכין בגב", שתרמה לעליית הנאציזם.

ההנהגה בטהראן רחוקה מתחושת תבוסה. להפך, היא מציגה את עצם הישרדותה כהישג, ומדגישה כי הצליחה לעמוד מול ישראל וארצות הברית גם יחד. כל עוד איראן אינה חשה שנוצחה, קשה לדבר על ניצחון מלא.

טענה נוספת הנשמעות מצד טראמפ היא שאלמלא ההתערבות האמריקאית הייתה ישראל ניצבת בפני סכנה קיומית. מכאן נגזרת, לכאורה, ציפייה שישראל תפעל בהתאם לדרישותיה של וושינגטון.

אין ספק שישראל חייבת תודה עמוקה לארצות הברית על תרומתה לפגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית ועל הסיוע הביטחוני המתמשך. אך הטענה שעצם קיומה של ישראל תלוי כולו בפעולה האמריקאית אינה משקפת את המציאות. במשך עשרות שנים השקיעה ישראל משאבים עצומים בבניית יכולות הרתעה אסטרטגיות. מעבר לכך, בידי ישראל מערכות הגנה אווירית מהמתקדמות בעולם, שהוכיחו את עצמן פעם אחר פעם.

לא פחות חשוב מכך הוא מה שאיראן עצמה מאמינה. גם אם איננו יודעים את מלוא היקפן של היכולות האסטרטגיות של ישראל, ברור שההנהגה האיראנית מייחסת להן משקל רב. שילוב של יכולת הרתעה אסטרטגית ושל יכולות הגנה מפני טילים הוא שמבטיח בראש ובראשונה את קיומה של ישראל, עם כל הכבוד, ויש הרבה, לתרומת צבא ארצות הברית למערכה.

לבסוף, נשמעת הטענה שממשל טראמפ הוא הידיד האחרון שנותר לישראל בזירה הבינלאומית. גם טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות. מעמדה הבינלאומי של ישראל כיום איתן יותר מאשר אי פעם בעבר. תעיד על כך פעילות הבניה האינטנסיבית ביהודה ושומרון המתבצעת כמעט ללא התנגדות בזירה הבינלאומית. לאורך המלחמה הצליחה ישראל לממש את מרבית יעדיה אולי בלוח זמנים ארוך יותר. במקביל ממשיכים מנהיגים רבים להגיע לירושלים ולקיים קשרים הדוקים עם הנהגתה.

אך גם אם נקבל את ההנחה שישראל תלויה במידה רבה בארצות הברית, עולה שאלה עקרונית: איזה מסר מעבירה וושינגטון לבעלות בריתה אם היא רומזת שבת ברית עוצמתית כמו ישראל היא בפועל מדינה חלשה החייבת לקבל כל דרישה מצד המעצמה המגינה עליה? כיצד אמורות לפרש זאת טאיוואן, מדינות המפרץ או בעלות ברית אחרות? העומדות אף הן בפני איומים קיומיים?

בפועל צודק לחלוטין ראש הממשלה במדיניות הדממה שלו מול מתקפות ראשי הממשל על ישראל, ועליו אישית. בכך הוא מממש את צוואתו של בן-גוריון להימנע ככל האפשר מהתגרות או עימות עם מעצמה. עם זאת, לא יזיק להציג מדי פעם טיעונים נגדיים, כמובן בצורה מכבדת כפי שמתבקש ממערכת היחסים היחודית בין שתי המדינות.

פורסם ב-JDN, בתאריך 22 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הכרזתו של הנשיא טראמפ על סיום המלחמה עם איראן מזמינה מבט רחב יותר על האופן שבו נהגו נשיאי ארצות הברית לסיים מלחמות לאורך ההיסטוריה.

למרות ההבדלים העצומים בין התקופות, היריבים והנסיבות, ניתן לזהות דפוס פשוט וברור: מלחמות מוצלחות הסתיימו בדרך כלל כאשר ההסכם המדיני עיגן מציאות חדשה שנוצרה בשדה הקרב. מלחמות פחות מוצלחות הסתיימו כאשר ההסכם ניסה ליצור באמצעות דיפלומטיה את מה שהמלחמה לא הצליחה להשיג בכוח.

הבחנה זו חשובה במיוחד לנוכח ההסכם המסתמן עם איראן.

ג'פרסון: כוח מוגבל, תוצאה ברורה – כאשר תומס ג'פרסון יצא למלחמה נגד פיראטי טריפולי בראשית המאה ה־19, הוא לא ביקש לכבוש מדינות ולא להחליף משטרים. הוא ביקש להפסיק את סחיטת הספנות האמריקנית. הצי האמריקני הטיל מצור, כוחות נחתים כבשו את דרנה, ושליט טריפולי הבין כי מאזן הכוחות השתנה לרעתו. רק אז נחתם הסכם. הדיפלומטיה לא החליפה את המלחמה; היא קטפה את פירותיה.

פולק ומקינלי: הסכם שמעגן ניצחון – במלחמה נגד מקסיקו ובמלחמה נגד ספרד חזרה אותה תבנית. הצבא האמריקני ניצח. היריב הובס. ואז נחתמו הסכמים שעיגנו את הישגי הניצחון. במקרה המקסיקני הועברו לארצות הברית שטחים עצומים. במקרה הספרדי הפכה ארצות הברית למעצמה עולמית. בשני המקרים לא נדרש המשא ומתן ליצור הישג מדיני יש מאין. הוא רק העניק צורה משפטית למציאות שכבר נוצרה.

רוזוולט וטרומן: המודל הקלאסי – במלחמת העולם השנייה אימצו רוזוולט וצ'רצ'יל את עקרון הכניעה ללא תנאי (Unconditional Surrender).  היעד היה ברור: לא שביתת נשק, לא הסדר ביניים, לא הפוגה – כניעה.  גרמניה ויפן הובסו, נכבשו וקיבלו את תנאי המנצחים. רק לאחר מכן החלו השיקום, הפיוס ובניית הסדר חדש. זהו אולי המקרה המובהק ביותר של התאמה מלאה בין המלחמה לבין סיומה המדינית.

ניקסון: כאשר ההסכם מחליף את הניצחון – וייטנאם כבר הייתה סיפור אחר. ארצות הברית הפעילה במשך שנים עוצמה צבאית אדירה, אך התקשתה להפוך אותה להכרעה. הסכמי פריז של 1973 נועדו לאפשר נסיגה אמריקנית תוך שמירה על מראית עין של הצלחה. הנשיא ניקסון דיבר על "שלום בכבוד", אלא שהצפון הווייטנאמי לא ראה בהסכם סוף למלחמה. שנתיים בלבד לאחר מכן נפלה סייגון. בדיעבד התברר שהמשא ומתן ניסה להשיג את מה שהמלחמה לא הצליחה להשיג.

וילסון: ניצחון אמיתי, שלום מדומיין – מכל הנשיאים האמריקנים, דווקא וודרו וילסון שהיה נשיא בזמן מלחמת העולם הראשונה, מספק את ההשוואה המעניינת ביותר למצב הנוכחי. וילסון הגיע לוועידת השלום לאחר ניצחון צבאי חד־משמעי. גרמניה התמוטטה, הקיסרות קרסה, הצבא הגרמני הובס ובעלות הברית ניצחו. אלא שווילסון ביקש לבנות על יסוד הניצחון חזון חדש של סדר עולמי: ארבע עשרה הנקודות, חבר הלאומים ושלום המבוסס על מוסדות בינלאומיים ועל רציונליות פוליטית. הבעיה לא הייתה במלחמה – הבעיה הייתה בשלום. הניצחון היה ממשי, אך החזון היה מנותק מן המציאות, והסדר שנוצר לא הצליח לבסס את הסדר העולמי היציב שלו קיווה וילסון. כעבור שני עשורים פרצה מלחמת עולם נוספת.

קארטר: ראשיתו של הסיפור האיראני – כדי להבין את ההקשר הרחב יותר של ההסכם הנוכחי יש לחזור לשנת 1979. המהפכה האסלאמית באיראן הייתה אחד האירועים הגיאופוליטיים החשובים של המאה העשרים. קארטר לא ראה במניעת שובו של חומייני לאיראן יעד אמריקני. הוא קיבל את האפשרות שמשטרו של השאה יוחלף במשטר אחר, מתוך תקווה שניתן יהיה לחיות גם עם הסדר פוליטי חדש. זמן קצר לאחר מכן התברר כי המשטר החדש אינו עוד משטר לאומני רגיל אלא משטר מהפכני בעל שאיפות אזוריות רחבות. משבר בני הערובה בשגרירות האמריקנית בטהרן המחיש זאת לעולם כולו. האירוניה ההיסטורית היא שאותו משטר שקם ב־1979 הוא המשטר שעמו מנהל המערב משא ומתן גם היום, כמעט יובל שנים מאוחר יותר.

טראמפ: שלום וילסוני ללא ניצחון וילסוני וכאן מגיעים להסכם הנוכחי. אם וילסון ניסה לבנות שלום אידיאליסטי על יסוד ניצחון צבאי ממשי, טראמפ מבקש לבנות שלום דומה לאחר מלחמה שלא הניבה מצב סיום ברור. זו אינה מלחמת מקסיקו, אינה מלחמת ספרד ואינה מלחמת העולם השנייה — אבל גם לא מלחמת התשה ממושכת שנועדה לשבור את רצון היריב. איראן לא נכבשה, משטרה לא קרס, לא נחתמה כניעה, ולא הושג פירוק בפועל או פירוק מוסכם של יכולותיה המרכזיות — הגרעין, מערך הטילים ומערכת השלוחים. במונחיו של יהושפט הרכבי, קשה לראות כאן הכרעה, אך קשה לראות כאן גם התשה יעילה.

הכרעה, התשה – או מה?  מאז ימי קלאוזביץ מקובל לראות שני מסלולים עיקריים שבאמצעותם מלחמה יכולה לקדם מטרה מדינית. הראשון הוא הכרעה — שבירת יכולתו או רצונו של היריב להמשיך בהתנגדות, עד שהוא נאלץ לקבל את התנאים שנכפו עליו. השני הוא התשה — שחיקה מצטברת של כוחו או רצונו עד שהוא מגיע למסקנה שהמשך המאבק יקר יותר מן הוויתורים הנדרשים.

אלה אינם רק שני אופנים לניהול מלחמה. אלה שני המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם הופכים הישגים צבאיים להישגים מדיניים. אלא שבמקרה האיראני קשה לזהות בבירור לא הכרעה ולא התשה. המשטר לא הוכרע, לא נחתמה כניעה, ולא הושג פירוק בפועל של נכסיו האסטרטגיים המרכזיים. ומנגד גם לא נוהלה מלחמת התשה ממושכת שנועדה לשבור את רצונו להמשיך במאבק.

לכן מתעוררת שאלה שקודמת אפילו לדיון על תנאי ההסכם: אם לא ביקשת להכריע, ואם גם לא ביקשת להתיש – לשם מה יצאת למלחמה?:

יש משהו פרדוקסלי בתמונה המתקבלת: משטר שלא הוכרע, לא נכנע, ולא ויתר על יעדיו המרכזיים, מופיע לפתע כשותף להסכם שלום. הוא אינו מבקש את חסדי המנצח, הוא אינו מקבל עליו את תנאי המנצח, אלא מנהל משא ומתן כשווה בין שווים — ולפי חלק מן הדיווחים אף עשוי לקבל הקלות כלכליות ותמריצים שונים כחלק מן ההסדר. במלחמות העבר נהגו המנוצחים לשלם פיצויים למנצחים. כאן מתהווה מצב כמעט הפוך: אויב שלא הובס, שלא נכנע ושלא ויתר על מטרותיו, עושה טובה שהוא מוכן לחתום על הסכם, ובתמורה עשוי לקבל הטבות שנועדו לעודד את הסכמתו. קשה לחשוב על המחשה ברורה יותר לפער שבין המודל הקלאסי של סיום מלחמות לבין המודל המסתמן כיום.

סיכום ההיסטוריה האמריקנית מלמדת שנשיאים הצליחו בדרך כלל כאשר ההסכם חתם ניצחון שכבר הושג. כך היה אצל ג'פרסון, פולק, מקינלי, רוזוולט וטרומן. היא מלמדת גם שמשאים ומתנים שנועדו להחליף הישג צבאי חסר או חלקי התקשו לעמוד במבחן הזמן, כפי שהיה בווייטנאם.

וכאן טמון הלקח המרכזי של המלחמה מול איראן. השאלה החשובה ביותר איננה מה כתוב בהסכם; השאלה החשובה היא מה קדם לו. האם קדמה לו מלחמה שהכריעה? האם קדמה לו מלחמת התשה ששברה את רצון היריב? או שמא, כפי שנדמה כיום, קדמה לו מלחמה שלא הייתה לא זו ולא זו?

שדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות, אך המלחמה אינה קזינו. המצביא אינו נבחן רק ביכולתו לפתוח במלחמה. הוא נבחן ביכולתו לתכנן אותה ולנהל אותה חרף אי־הוודאות, כך שתסתיים באופן שיאפשר את מימוש מטרותיה המדיניות.

במלחמה מול איראן המטרות הוגדרו באופן ברור למדי: הסרת האיום הגרעיני, האיום הבליסטי ומערכת השלוחים שבנתה איראן ברחבי המזרח התיכון. השאלה איננה אם המטרות היו ראויות. השאלה היא האם היה קשר ברור בין המטרות הללו לבין הדרך שבה תוכננה המלחמה להתנהל ולהסתיים.

* האם הוגדר מצב סיום שבמסגרתו איראן תוותר על היכולות הללו?

* האם הוגדר מנגנון הכרעה שאמור היה לכפות עליה ויתור כזה?

* האם תוכננה מלחמת התשה שתשבור את רצונה להמשיך במאבק?

או שמא הונח שהפעלת כוח משמעותית תיצור מאליה דינמיקה שתוביל להסדר הרצוי?

ג'פרסון, פולק, מקינלי, רוזוולט, טרומן ואפילו ניקסון ווילסון — כולם ידעו כיצד הם רוצים שהמלחמה תסתיים. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות. חלקם השיגו ניצחון, חלקם הסתפקו בפשרה. אך כולם יצאו למלחמה כשהם מחזיקים בתמונה כלשהי של מצב הסיום שאליו ביקשו להגיע.

האם גם במלחמה מול איראן היה למישהו מושג ברור כיצד היא אמורה להתנהל, וכיצד היא אמורה להסתיים, כדי להביא להסרת שלושת האיומים שבשמם יצאה לדרך?

פורסם במקור ראשון, בתאריך 18 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מסופר שכאשר גולדה מאיר נפגשה עם הנשיא ג'ון קנדי בראשית שנות השישים, עלתה ביניהם שאלת הצורך של ישראל ביכולת הרתעה אסטרטגית עצמאית. לפי אחת הגרסאות, קנדי שאל מדוע ישראל זקוקה לכך אם יובטח לה שארצות הברית תבוא לעזרתה במקרה של סכנה קיומית.

כאשר לנגד עיניה מפת ישראל המצומקת שלפני מלחמת ששת הימים שאלה גולדה מאיר את הנשיא: ומה יקרה אדוני הנשיא, אם הנשיא יהיה בדיוק בחופשה משפחתית הרחק מן הבית הלבן? עד שיבין את המצב, יחזור לוושינגטון ויקבל החלטה – ישראל עלולה כבר לחדול מלהתקיים.

בין אם הסיפור מדויק ובין אם לאו, הוא מבטא אמת יסודית שעמדה בבסיס תפיסת הביטחון הישראלית: מדינת ישראל חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה. לא משום שאינה זקוקה לבעלי ברית, אלא משום שברגע האמת האחריות הראשונה והאחרונה לביטחונה מוטלת עליה בלבד.

מתוך תפיסה זו נבנתה דוקטרינת הביטחון הישראלית. היא התבססה על מודיעין איכותי, יוזמה, מכה מקדימה, העברת המלחמה במהירות לשטח האויב, חתירה להכרעה מהירה ושמירה על חופש פעולה מרבי.

אלא שבמשך השנים חלה שחיקה רבה בתפיסת הביטחון הראשונית של ישראל. הלגיטימציה לפעולה יזומה נחלשה, והתלות בתמיכה בינלאומית גברה. במקום תפיסת ההכרעה הופיעו תפיסות של הכלה, ניהול סכסוך והמתנה. מחיר השינוי התגלה כבר במלחמת יום הכיפורים, כאשר ישראל נמנעה ממכת מנע מחשש לפגיעה ביחסיה עם ארצות הברית.

עלינו להודות, רבים בישראל ציפו מדונלד טראמפ ליחס שונה. לאחר כהונתו הראשונה, שבה הפגין תמיכה חסרת תקדים בישראל, רבים ראו בו בעל ברית שיעמוד לצידה ללא היסוס בעיקר מול מפלצת הרשע שבנתה איראן מסביב לישראל. הוא עצמו חזר והדגיש שאיראן אינה מסכנת רק את ישראל אלא גם את ארצות הברית. לכן האכזבה גדולה כאשר נדמה שהבית הלבן מגלה מגמה רופסת-משהו מול איראן, משתמש בביטויי לשון פוגעניים כלפי ישראל וראש הממשלה שעמו רקם הנשיא מערכת יחסים קרובה, חסרת  תקדים בדיפלומטיה הבינלאומית המודרנית. מעל לכל, קשה להבין מדוע מבקש הנשיא להגביל את חופש הפעולה הישראלי במערכה נגד החיזבאללה – ארגון שרצח מאות חיילים ואזרחים של ארצות הברית.

בשעה קודרת זו ראוי לנו לקרוא מחדש את נאומו המונומנטאלי של הרמטכ"ל, משה דיין על קברו של רועי רוטנברג בנחל עוז ב-1956. על רקע פעילות המסתננים לאורך הגבולות ובתוך ישראל, התעצמותה המהירה של מצרים והמדיניות הפייסנית של הנשיא אייזנהאור כלפי הנשיא נאצר, קרא משה דיין להנהגה ולציבור לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמנו במקום ללכת בדרך הקלה של האשמת "שגרירי הצביעות המתחסדת" כלשונו במערכת הבינלאומית.

אולי גם עכשיו מול תחושת האכזבה הקשה מן הממשל האמריקני עלינו לעשות חשבון נפש עם עצמנו: לכל אורך העימות המלחמתי של ישראל העניק לנו הנשיא טראמפ חופש פעולה מלא. לעתים נראה היה לנו שהוא ממש מרחיק לכת. הוא זה שדיבר על החזרת איראן לעידן האבן. הוא זה שדיבר על פגיעה בתשתיות הכלכליות של איראן; הוא זה שהזהיר את החמאס והחיזבאללה ש"אש הגהינום" תרד עליהם אם לא יקבלו את דרישותיו. הוא זה שאיים בתגובות קשות על החמאס, ובמידה רבה בזכותו זכינו להחזיר את כל החטופים.

האם ניצלנו כראוי את חופש הפעולה המלא שהעניק לנו ממשל טראמפ, תוך שהוא מתמודד עם גורמי אופוזיציה חזקים בזירה הבינלאומית והפנים האמריקנית? האם הערכנו נכון את משקלו של מימד הזמן שפעם, בעבר, היה בעל חשיבות עליונה בתפיסת הביטחון של ישראל? האם חתרנו להכרעה כפי שהנחו אותנו "הדורות הראשונים"?

התבטאותו הקשה וחסרת האחריות של הנשיא טראמפ, שממנה משתמע שצבא סוריה יוכל לפעול ביעילות רבה יותר מאתנו בלבנון, דוקרת בנו כמדקרות חרב. וטוב שכך. מותר  לנו לכעוס על הנשיא האמריקני. אבל כעס אינו מדיניות. ואסור שימנע מאתנו את המשימה העיקרית המוטלת לפתחנו – לפשפש היטב במעשינו ובמחדלינו בשנתיים וחצי האחרונות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 17 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לאחר מלחמת לבנון השנייה, מבצע צוק איתן, מלחמת חמאס של 2023–2024 והמערכה מול איראן, ישראל ניצבת בפני מציאות שקשה עוד להתעלם ממנה: ארבע פעמים בתוך שני עשורים היא יצאה למלחמה ביוזמתה או בתגובה לאיום משמעותי, וארבע פעמים הסתיימה הלחימה מבלי שהושגו באופן מלא היעדים המדיניים שבשמם נפתחה.יש קצת אנטיסמיות שמתחילה להתפתח בתוך המפלגה הרפובליקנית. אלה לא חדשות טובות בשבילנו.

בכל תחום מקצועי אחר, רצף כזה של כישלונות היה מחייב בדיקה יסודית. בעולם הרפואה, סדרה של תוצאות בלתי רצויות הייתה מובילה להפסקת השימוש בתרופה ולחקירה מיידית. בעולם התעופה או ההנדסה, תקלה חוזרת הייתה מעוררת בחינה מחדש של ההנחות המקצועיות שעליהן נשענת המערכת. רק בתחום המלחמה נדמה שגם ארבעה מקרים רצופים של אי־מימוש המטרה אינם מספיקים כדי לעורר דיון יסודי בשאלה האם משהו עמוק בתפיסה השתבש.

דווקא המערכה מול איראן מאפשרת לבחון את הסוגייה באופן נקי יחסית משיקולים פוליטיים או אישיים. מבחינה מבצעית, ישראל וארצות הברית הפגינו יכולות מרשימות ביותר. חיל האוויר, המודיעין ומערכי ההגנה סיפקו ביצועים ברמה גבוהה. לכן קשה לייחס את התוצאה לכשל טכני או מקצועי בדרג המבצעי. אם קיים כשל, הוא מצוי ברובד עמוק יותר: באופן שבו הדרגים המדיניים והצבאיים במערב מבינים כיום את מהותה ותכליתה של מלחמה.

מלחמה אינה אמצעי ענישה. היא גם אינה כלי לנקמה או להבעת נחישות. תפקידה הקלאסי הוא לאכוף באמצעות כוח אינטרסים שהדיפלומטיה לא הצליחה להשיג. הרס תשתיות, חיסול מפקדים ופגיעה ביכולות האויב הם אמצעים בלבד. השאלה הקובעת היא האם בסיום הלחימה נוצר מצב מדיני וביטחוני טוב יותר, כזה שמגביל את חופש הפעולה של היריב ומקדם את האינטרסים שבשמם הופעל הכוח מלכתחילה.

מבחן זה אינו מתמקד בגודל הנזק שנגרם לאויב אלא בתוצאה שנכפתה עליו. אויב יכול לספוג מכה קשה ועדיין לשמר את יכולתו לאתגר את האינטרסים שלנו בעתיד. במקרה כזה, גם הישגים טקטיים מרשימים אינם מצטברים לניצחון אסטרטגי.

לאורך ההיסטוריה התנהלו מלחמות באחת משתי דרכים בסיסיות: הכרעה או התשה. במלחמת הכרעה מבקשים לשלול במהירות את יכולתו של האויב להפעיל כוח אפקטיבי באמצעות פגיעה מכרעת במערכת הצבאית או הכלכלית שלו. במלחמת התשה שוחקים את יכולותיו בהדרגה לאורך זמן עד שאינו מסוגל להמשיך במאבק. השיטות שונות, אך המטרה זהה: כפיית רצון פוליטי על היריב.

אלא שנראה כי בעשורים האחרונים התפתחה במערב תפיסה שלישית. לא הכרעה ולא התשה, אלא מלחמת הרתעה. מלחמה שנועדה להכאיב, לפגוע, לשבש ולהרתיע, אך לא בהכרח לשלול מהאויב את יכולתו להמשיך ולהתנגד. במלחמה כזו הדגש עובר מהפעלת כוח כדי לכפות תוצאה, להפעלת כוח כדי להשפיע על רצונו של היריב.

זוהי תפיסה המייצרת לעיתים הישגים מרשימים ברמה המבצעית, אך מתקשה לתרגם אותם לתוצאות מדיניות יציבות. היא מאפשרת ליצור נזק רב, אך לא בהכרח לשנות את המציאות האסטרטגית. במובן זה, חלק מן המלחמות שניהלה ישראל מאז 2006 דומות יותר למבצעי ענישה רחבי היקף מאשר למלחמות במובנן הקלאסי.

אפשר להתווכח על האבחנה הזו, אך קשה להתווכח עם הצורך בבחינה מחודשת של תפיסת המלחמה. לקחי ועדת וינוגרד והדיונים שהתנהלו לאחר מלחמת לבנון השנייה כבר הצביעו לפני כמעט שני עשורים על פערים בין ההישגים הצבאיים לבין השגת המטרות המדיניות. השאלה המרכזית כיום אינה מדוע הלקחים הללו לא יושמו במלואם, אלא האם אנו עדיין מבינים נכונה את הקשר שבין כוח צבאי לבין השגת יעדים מדיניים.

לכן ראוי שהנהגת ישראל תקיים דיון מקצועי ומעמיק בסוגיה זו. לא עוד תחקיר נקודתי על מבצע כזה או אחר, אלא בחינה רחבה של תפיסת המלחמה עצמה. דיון כזה צריך לכלול היסטוריונים צבאיים, חוקרי אסטרטגיה ואנשי מקצוע מתחום אמנות המלחמה, ולשאול מחדש שאלה בסיסית: האם הכלים הדוקטרינריים שעליהם נשענות ישראל ובעלות בריתה עדיין מסוגלים לממש את הייעוד שלשמו נועדה מלחמה מלכתחילה.

הדיון הזה אינו נוגע רק לישראל. אם אכן חלה בעולם המערבי סטייה מתמשכת מן העקרונות שאפשרו במשך דורות להפוך הישגים צבאיים להישגים מדיניים, מדובר באתגר רחב בהרבה. דווקא משום שישראל ניצבת שוב ושוב בחזית ההתמודדות עם תוצאותיו, ייתכן שיש לה גם תפקיד מרכזי בהובלת הדיון על תיקונו.

בסופו של דבר, השאלה פשוטה: האם מלחמה נועדה לכפות מציאות חדשה, או רק לסמן נחישות ולהעביר מסר? אם התשובה השנייה היא שהפכה לדומיננטית, אין פלא שהמלחמות מסתיימות שוב ושוב ללא הכרעה. ומלחמה שאינה מכריעה, ואינה מתישה עד לכניעה, עלולה להפוך לדבר אחר לגמרי — מופע של כוח במקום מימוש של כוח. סימולקרה של מלחמה. מלחמה בכאילו.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 15 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.