ההנחה שחברה מערבית מפולגת כמו ישראל תקרוס תחת שלוש שנים של מתקפות טילים התבררה כשגויה. הציבור היהודי בישראל מפגין עמידות ממושכת. רובו תומך בהמשך המערכות הצבאיות, ואף מגלה נכונות לשאת במחיר הדמים והכלכלה מתוך תפיסת איום קיומי משותפת, וללא קשר למידת שביעות רצונו מהממשלה. המסקנה הזו התפרסמה בנייר עמדה שהוציא לפני כשבוע "מדא אל־כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי", היושב בחיפה.

אין זו הפעם הראשונה שמוצגת הערכה מחמיאה כזו על חוסנו ונחישותו של העורף הישראלי. כבר בינואר 2025, במאמר שפרסם החוקר והסופר הפוליטי הוותיק מאג'ד כיאלי במגזין הנחשב אל־מג'לה, הוא תיאר את התרסקות "אשליית קורי העכביש" ואת "השקר וההונאה של המונח 'אחדות הזירות'". כותרת מאמרו אז סיפקה את תמצית הסיפור: "קריסת האופציה הצבאית נגד ישראל".

דברים דומים אמר גם ד"ר עבד אל־מונעם סעיד, יושב ראש הוועדה המייעצת של "המרכז המצרי למחשבה ומחקרים אסטרטגיים" (ECSS). בסדרת מאמרים ופרשנויות לאמצעי התקשורת הוא עמד על שני כשלים תפיסתיים שהיו בעוכריהם של ראשי חמאס ו"ציר ההתנגדות" האיראני. הראשון הוא בהערכת השפעת הקרע הפנימי בחברה הישראלית. ההנחה כי ישראל השסועה תתקשה להתמודד עם התקפה עליה, וכי תגובתה הצבאית תהיה מוגבלת או ניתנת להכלה, הופרכה ברגע האמת. החברה הישראלית התלכדה וגילתה איתנות שהפתיעה את מקבלי ההחלטות בעזה ובטהרן, ואפשרה פעולה עוצמתית ורחבת היקף ששינתה את פני האזור.

הכשל השני שעליו עמד ד"ר סעיד הוא אשליית "אחדות הזירות" וההסתמכות על השחקנים האזוריים. לדבריו, ראשי "הציר" בנו על כך שהתלקחות בזירה אחת תפעיל חזית אזורית כוללת שתכריע את ישראל. בפועל, המדינות הערביות המובילות בחרו לשמור על האינטרסים הלאומיים שלהן, והותירו את איראן ושלוחותיה להתמודד לבדן עם המכה שניחתה עליהן.
אפשר להניח כי מסקנות אלה ביחס לישראל משקפות גם את הלך מחשבתם העכשווי של מי שנותרו להנהיג את ציר ההתנגדות או של שחקנים אחרים באזור, שמסיבות מובנות לא נותנים לכך ביטוי מפורש. קשה להפריז בחשיבותה של הכרה כזו.

אומנם מלחמתה של ישראל טרם הסתיימה, והיא מתנהלת במישור הפיזי־גשמי, אך הניצחון בה יהיה מובהק אם תחולל לא רק את השינוי הנדרש ביכולותיו של האויב, אלא גם מפנה תודעתי – שינוי עמוק וקבוע בתפיסותיו ביחס לישראל, שיוביל אותו להבנה שלא יוכל להשיג את מטרותיו באמצעות כוח ואלימות. השימוש בהם לא ישתלם לו.

האם ניתן להגיע להכרעה כזו? במבט על מלחמות העבר אפשר לומר כי ישראל השיגה זאת מול מדינות ערב. זה קרה במלחמת ששת הימים, שיצרה הלם תודעתי עמוק בעולם הערבי, וסדקה את התפיסה שניתן להשמיד צבאית את ישראל בטווח המיידי. כך גם היה במלחמת יום הכיפורים, שלמרות ההפתעה בפתיחתה, סיומה בנחיתה ישראלית מעבר לתעלה ובסמוך לדמשק הביא את מצרים ומדינות נוספות להכרה שלא ניתן לכפות פתרון צבאי לסכסוך עם ישראל. הכרה זו סללה את הדרך לביקורו של אנואר סאדאת בירושלים ולהסכמי השלום בעקבותיו.

במידה מסוימת אפשר אפילו להצביע על הסכמי אברהם כביטוי לעומק השינוי התודעתי בעולם הערבי והמוסלמי, כאשר מדינות שנמנו על המחנה המתנגד לישראל בחרו להעדיף את שיתוף פעולה עימה על פני המשך החרמות והמאבקים.
אכן, אין להשוות זאת להתמודדות עם גורמי טרור וגרילה. הכרעה תודעתית מולם קשה יותר להשגה. ראשית, בגלל הרגישות הנמוכה שלהם לנזק. בניגוד למדינות מתוקנות, הם מחויבים פחות לשמירה על התשתיות האזרחיות או לרווחת האוכלוסייה. יתרה מכך, הם מוכנים לאפשר פגיעה קשה באוכלוסייה אזרחית, ואף להסתתר ולפעול מתוכה, תוך סיכונה.

שנית, בגלל תפיסת הניצחון של אויב כזה. מבחינת ארגון גרילה או טרור, די שיישאר על רגליו בסוף המערכה נגדו כדי להיות בתודעת ניצחון. שלישית, לנוכח האידיאולוגיה הדתית הקיצונית שלו. בעיני אותו אויב המאבק נתפס כנצחי וכציווי א־לוהי, ולכן כל הפסד נחשב כטקטי וזמני, ולא כמפלה או כתבוסה.

אין לנו ברירה אחרת
במבט אל אתגריה הביטחוניים של ישראל, למרות שהמלאכה עוד רחוקה מסיום, האפשרות להשיג ניצחון תודעתי בחלק מזירות המערכה קרובה מתמיד. כך למשל בעזה, אובדן שטח, פירוק מוחלט של האויב ופירוז צבאי יהיו ללא ספק עדות ניצחת לתבוסת חמאס ולהשלמת תהליך ההכרעה גם במישור התודעתי.

בזירה אחרת ישראל כבר השיגה הכרעה תודעתית, בהקרסת "ציר ההתנגדות" האיראני בסוריה, הגם שלגבי הישות הסורית החדשה קשה לקבוע זאת, מאחר שהיא עדיין בעיצומו של תהליך עיצוב. השלטון החדש משווק זאת כפרגמטיזם, אך זה עלול להיות מסווה ורמיה.

תפיסתה של סוריה בעיני איראן כ"חצר האחורית" של טהרן נשברה לחלוטין. הנוכחות האיראנית בסוריה, על ביטוייה השונים, הידלדלה מאוד, וכך גם השפעתה.

אם בעבר הכרעה תודעתית מול סוריה פירושה היה לגרום לבשאר אלאסד להבין שלא ישתלם לו לפתוח במלחמה, הרי שכיום התודעה הסורית מוכרעת על ידי הפחד ממהלכים שיובילו לקריסה פנימית נוספת. השלטון החדש מורתע מישראל, ופועל מתוך שרידות פוליטית. החשדנות ההדדית נותרה גבוהה, וישראל נאלצת לאכוף את הקווים האדומים שלה בכוח צבאי מעת לעת כדי לשמר הרתעה זו.
באשר ללבנון ולחיזבאללה, בעקבות המכות הקשות שישראל הנחיתה – החל ממבצע חיצי הצפון, דרך חיסולם של חסן נסראללה וצמרת הארגון, ועד להסכמי הפסקת האש והסכמי המסגרת עם הממשלה בביירות – נשברה התפיסה ההיסטורית של משוואות ההרתעה שחיזבאללה ניסה לכפות מאז 2006. עם זאת, שרידותו הפוליטית של הארגון והתנגדותו להתפרק מנשקו מונעים הכרעה תודעתית מלאה. חיזבאללה כיום מוכה ושקוע בהגנה עצמית ובשרידותו הפוליטית. אך כדי שהכרעתו תהפוך לקבועה, דרוש פירוק מוחלט של התשתית הצבאית של הארגון והגבלת פעילותו הפוליטית – תהליך שעדיין נמצא בליבה של מחלוקת פנים־לבנונית ובינלאומית מורכבת.

האופן שבו האזור תופס את ישראל – לא רק את יכולותיה הצבאיות בהגנה ובהתקפה, אלא גם את עוצמתה הכלכלית ואת איתנות העורף – מבסס את האופטימיות ביחס לאתגר ההכרעה התודעתית. יהיו מי שיטענו כי מדיניותה בהפעלת הכוח וגישתה ביחס להסדרים מדיניים מתפרשות ככוחנות וכחתירה להגמוניה, באופן שמביא לבידודה. בשכונה שבה אנו חיים אין לנו ברירה אחרת.

החולין בצל הנצח
הימים הללו בזנבו של חודש אלול ותחילת תשרי נושאים איתם דריכות רוחנית ורצון פנימי עמוק להתכנסות ולתיקון. אלא שבעוד שהלב מבקש להתעלות אל גודלם, המציאות היומיומית תובעת את שלה.
הקיום היהודי התנהל מאז ומתמיד בשני מישורים מקבילים – הזמן החולף מול הנצח. אין אלה חיים נוחים, והקונפליקט המתמיד ביניהם מוליד את התופעות המורכבות של אופיינו הלאומי. מצד אחד אנו עם תזזיתי, הקשוב לכל שינוי ומגיב לו, ומצד שני אין מי שיודע כמונו לבור מתוך שפע החוויות את היציב והקיים.
התחושה שהחולין מחמיץ את הימים הנוראים אינה עדות לכישלון רוחני, אלא ביטוי חי למתח הקבוע הזה. דווקא בתוך ים רעשי השגרה, החיבור למקורות העתיקים ולמהות העמוקה של הימים הללו מאפשר למצוא אמת, אמונה ובסיס איתן לאופטימיות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 11 בספטמבר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

במאמרו "לא עושים חשבון: ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון”, שפורסם ב״הארץ״ ב־1 בספטמבר, מתריע עפר שלח מפני תקציב ביטחון של כמעט 190 מיליארד שקלים. הוא מצביע על גיוס המילואים המתמשך, על זירות שאינן נסגרות ועל החלטות בניין כוח המתקבלות לפני שצה״ל הפיק לקחים. שלח אינו טועה. מלחמת התשה צורכת כוח אדם, ימי מילואים, חימוש ושעות טיסה – ואינה מסירה את האיומים ואינה סוגרת את הזירות.

אלא שמן האבחנה הנכונה עובר שלח להסבר מופרך. ישראל, לשיטתו, בחרה ב״מלחמה הבלתי נגמרת”, ועל הממשלה הבאה "לצאת למהלכים מדיניים כדי להיגמל מהמלחמה המתמדת”.

הבלים, הבלים, הבלים.

ישראל אינה מכורה למלחמה

מדינת ישראל נאלצת לשוב ולהילחם מפני שצה״ל איבד את היכולת המקצועית לסיים מלחמות במהירות ובהכרעה. בספטמבר 2006 הסב צה״ל את עצמו מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה. הוא חדל להיבנות כדי למוטט את מערכת הלחימה של האויב ולהכתיב את סיום המלחמה. תחת זאת הוא פוגע, משבש, מרתיע, שוחק, עורך פשיטות וצובר הישגים.

אויב שלא הוכרע שומר בידיו את ההחלטה אם להפסיק את המלחמה, מתי ובאילו תנאים. לאחר הפסקתה הוא יכול להשתקם, להתעצם ולחדש אותה במועד הנוח לו. כך נוצרו הסבבים בעזה, וכך נותרו המערכות בלבנון ומול איראן וזרועותיה ללא מצב סיום יציב.

מלחמה מתמשכת אינה אפוא בחירתו של ציבור המכור ללחימה. היא התוצאה הצפויה של צבא ששלל מעצמו את היכולת להשיג ניצחון חרוץ.

הכשל כבר אותר – ולא תוקן

טענה זו אינה מחליפה את התחקיר שצה״ל והמדינה טרם ערכו על מלחמת 7 באוקטובר, אולם שאלת יכולתו של צה״ל להכריע אינה ממתינה לבדיקה ראשונה. כשלי מלחמת לבנון השנייה נבדקו בידי ועדת וינוגרד, ובעיקר בידי ועדת שומרון. כבר ב־2007 המליצה ועדת שומרון להסב את צה״ל במהירות בחזרה לצבא מכריע. עד כה לא הוצגה ראיה שהמלצתה יושמה. הנהגות המדינה לא וידאו שמדיניות הביטחון הלאומי מתורגמת לאסטרטגיה צבאית מכריעה. לא התפתח מעקב ציבורי ומקצועי מתמשך. רבים משומרי הסף אימצו את שפת ההרתעה, ההכלה, האש מנגד, הסבבים וצבירת ההישגים. רשלנותם אינה בכך שלא ידעו את אשר אי אפשר היה לדעת. הכשל אותר, התיקון הומלץ והדוח פורסם. רשלנותם היא שלא בדקו מה נעשה באזהרה.

התחקיר צריך לבדוק מדוע ההמלצה לא יושמה, כיצד הונצחה התפיסה ומה היה חלקה באסון 7 באוקטובר ובחוסר היכולת לסיים את המלחמה. יש לבחון גם את הדרג המדיני, המודיעין, הפיקוד, הכוננות והתרבות הארגונית.

הממצאים מחייבים תחקיר, אך עדיין אינם קובעים את מבנה הכוח והתקציב. שלח הופך את הסדר: עוד לפני התחקיר הוא כבר קובע שהפתרון הוא פחות לחימה, יותר הסכמים ופחות הוצאות.

אבות אכלו בוסר

ביקורת מקצועית חריפה על צה״ל אינה מצדיקה זלזול במפקדיו ובלוחמיו. מפקדי הדור הנוכחי לא המציאו את התפיסה שבה התחנכו ושעל פיה נבנה הצבא שנמסר לידיהם. שיניהם קהו מפירות הבוסר שאכלו אבותיהם במשך שלושה עשורים: החלשת המטות והידע האופרטיבי, המרת ההכרעה בהרתעה ובהתשה, שחיקת הכוח המתמרן והעדפת טכנולוגיה על פני מצביאות.

אין בכך לפטור את הבנים מאחריות. הם אימצו את התפיסה וכעת חייבים לתקנה. אולם יש להבחין בינם לבין מי שהגו וביססו את הסטייה והשליכו את האזהרות מפניה. מפקדי צה״ל ולוחמיו נלחמים במסירות, באומץ ובמחיר כבד. אפשר וחובה לבקרם; אסור להפוך ביקורת לזלזול בנושאי תוצאותיה של רשלנות בין־דורית.

מי הפך את המילואים לצבא קבע שני

שלח מלין על שצה״ל משתמש במילואים "ללא כל ריסון מאז 7 באוקטובר", אך אינו שואל מי יצר את התנאים המחייבים זאת. המילואימניקים נועדו להתגייס לזמן קצר ולהיות מרכז הכובד של צבא ההכרעה: להצטרף לסדיר, להעביר את המלחמה לשטח האויב, להשיג ניצחון חרוץ, לאפשר למדינה להכתיב את סיום המלחמה – ולשוב לחייהם.

הסבת צה״ל לצבא התשה הפכה אותם למי שמשלמים בגופם, במשפחותיהם ובפרנסתם את מחיר אובדן היכולת לסיים מלחמות. מערכה קצרה הוחלפה בהחזקת גבולות, פשיטות ושחיקה; שירות זמני נעשה שירות קבע מקוטע. היכן היו תוכניות המגירה להכרעה מהירה של חמאס וחיזבאללה? שלח אינו שואל זאת.

הסכמים אינם תחליף לעוצמה

גם הצגת מהלכים מדיניים כפתרון למצוקת התקציב היא קשקוש מקצועי. הסכמים רצויים כשהם משרתים את ביטחון ישראל, אך בסביבה שאינה מקיימת שלום דמוקרטי הם אינם מחליפים כוח צבאי ואינם מונעים שינויי משטר ובריתות או קריסת הסדרים.

ויתור בהסכם על עומק, שטחים שולטים, מרחבי התרעה ובסיסים קדמיים מחייב דווקא להעצים את צה״ל. מי שמחליף נכסים מוחשיים בחתימות זקוק לחרב חזקה וזמינה יותר. גם "מועצת השלום" אינה יכולה לפרק את חמאס. הסדר יכול לקבע תוצאה שהושגה בכוח; הוא אינו יכול להביא תוצאה שהכוח לא השיג.

תחילה להחליט איזה צבא דרוש

כסף אינו תחליף לתורה, למצביאות, לארגון נכון ולתוכניות מלחמה. השאלה הראשונה אינה כמה כסף יקבל צה״ל, אלא איזה צבא אמור הכסף לבנות .גם 190 מיליארד שקלים לא יסגרו זירה אחת  אם יוזרמו לצבא התשה. אם התחקיר יאשר שההסבה שללה מצה״ל את היכולת לסיים מלחמות, יהיה צורך לבנותו מחדש כצבא הכרעה. הסדר הנכון הוא: מדיניות ואסטרטגיית הגנה לאומית; תפיסת הפעלה; תוכניות מלחמה ומבנה כוח; ורק לבסוף רכש ותקציב.

אין לתת להנהגת הצבא המחאה פתוחה, אך גם אין להנציח את הכשל באמצעות קיצוץ שישאיר את ישראל עם צבא התשה קטן יותר.

לא ישראל צריכה להיגמל מן המלחמה. הנהגות הצבא והמדינה ושומרי הסף הציבוריים צריכים להיגמל מן האשליה שאפשר להגן עליה בלי יכולת מקצועית מוכחת להכריע את אויביה.

המאמר פורסם במידה, בתאריך 03 לספטמבר 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מחקר חדש של ד״ר קובי ברדה מצביע על סדק מעניין ואולי משמעותי בברית שנבנתה בשנים האחרונות בארצות הברית בין השמאל הפרוגרסיבי לבין קהילות מוסלמיות מסורתיות.

במחקרו, שהתפרסם בכתב העת Israel Affairs , מנתח ברדה את ההתפתחויות בהמטראמק ובדירבורן שבמישיגן. במשך שנים התקיימה שם שותפות פוליטית בין פרוגרסיבים למוסלמים על בסיס מאבקים משותפים, ובהם ההתנגדות לישראל ולציונות. אלא שכאשר המאבק הפרוגרסיבי עבר מן הזירה הגיאופוליטית אל תוך הבית – לחינוך הילדים, לזהות המינית ולערכי המשפחה – נחשפה הסתירה העמוקה בין השותפים.

בהמטראמק קיבלה מועצת העיר, הנשלטת בידי מוסלמים, החלטה האוסרת הנפת דגלי גאווה ודגלים פוליטיים אחרים על נכסים עירוניים. בדירבורן יצאו הורים מוסלמים נגד הכנסת ספרים העוסקים בסוגיות להט״ב לספריות בתי הספר, ובמאבק הזה מצאו עצמם דווקא לצד כוחות שמרניים.

גם בקלפי נרשם שינוי דרמטי. בהמטראמק ירדה התמיכה במועמד הדמוקרטי מ־85.4 אחוזים ב־2020 ל־46.2 אחוזים ב־2024, בעוד 42.7 אחוזים תמכו בדונלד טראמפ. גם בדירבורן צנחה התמיכה בדמוקרטים.

ברדה מסכם כי האנטי־ציונות וסוגיות פוליטיות אחרות יכלו לשמש דבק זמני בין האליטות, אך כאשר שאלות מוסריות הגיעו אל חיי היום־יום, נאמנות לערכים גברה על נאמנות מפלגתית.

זהו ממצא חשוב משום שהוא חושף את חולשתה המבנית של מה שמכונה לעיתים „הברית האדומה־ירוקה”.

אותה רכבת, יעדים שונים

במאמר שפרסמתי בעבר הצעתי לראות את הברית הזאת לא כברית אידיאולוגית בין שותפים החולקים חזון משותף, אלא כברית זמנית בין שני כוחות מפרקים: מפרק פרוגרסיבי ומפרק ג׳יהאדיסטי.

שניהם מסוגלים להתאחד נגד הסדר המערבי הקיים. אך הם מבקשים לפרק אותו מסיבות הפוכות.

המפרק הפרוגרסיבי מבקש לשחרר את הפרט ממסגרות שנתפסות כמגבילות אותו – מסורת, דת, משפחה, זהויות קבועות ונורמות חברתיות. בגרסתו הרדיקלית, עצם קיומה של מסגרת סמכותית מעורר חשד: המשפחה, הדת והלאום נתפסים קודם כול כמבני כוח.

המפרק הג׳יהאדיסטי, לעומתו, אינו מבקש להשאיר אחריו אדם משוחרר מכל מסגרת. הוא מבקש להחליף את הסדר המערבי בסדר מחייב אחר – דתי, חברתי ופוליטי.

האחד מפרק כדי לצמצם את מה שמחייב את האדם; האחר מפרק כדי להקים מערכת מחייבת משלו.

כל עוד שני הצדדים נאבקים בישראל, בשמרנות, בלאומיות או ב"ממסד”, הסתירה הזאת יכולה להישאר מוסתרת. אך ברגע שהמהפכה מגיעה אל המשפחה המוסלמית עצמה, היא מתפרצת.

לפרוגרסיבי הרדיקלי, המשפחה המסורתית היא חלק מן הסדר שצריך לערער. למוסלמי המסורתי, המשפחה היא דווקא יסוד שיש לשמר.

וכאן הרכבת המשותפת מתחילה להתפצל.

הם יכלו לנסוע יחד כל עוד ביקשו לפרק את ביתו של המערב. הם מתחילים להיפרד כאשר הפרוגרסיביזם מבקש לפרק גם את ביתו של המוסלמי.

ההזדמנות הישראלית

אסור להפריז. שתי ערים במישיגן אינן מוכיחות שברית שלמה מתפרקת בכל רחבי ארצות הברית. גם הירידה בתמיכה בדמוקרטים אינה נובעת רק מסוגיות משפחה וחינוך. המלחמה בעזה, מדיניות ממשל ביידן, הכלכלה ושיקולים פוליטיים אחרים מילאו תפקיד.

אבל המחקר של ברדה חושף מנגנון עמוק יותר: ברית המבוססת בעיקר על אויב משותף מתחילה להתערער ברגע שהשותפים נדרשים להשיב על השאלה מה הם רוצים לבנות במקום הסדר שהם מבקשים להחליש.

בנקודה הזאת מתברר שהפער ביניהם אינו טקטי אלא מהותי ומבחינת ישראל, יש כאן הזדמנות.

במשך שנים השקיעה ישראל מאמצים עצומים בניסיון להסביר את עצמה לאמריקנים: להציג את עובדות הסכסוך, להפריך שקרים, לחשוף את פשעי חמאס ולהסביר מדוע היא רשאית להגן על עצמה.

המאמץ הזה נחוץ, אך הוא אינו מספיק.

קשה לשכנע אדם בעובדות כאשר הוא כבר אימץ מסגרת רעיונית שבה ישראל היא „קולוניאליסטית”, אויביה הם „מדוכאים”, וכל המאבק נתפס כחלק מעימות עולמי בין מדכאים לקורבנות.

לכן על ישראל להרחיב את הדיון.

במקום לשאול רק מה האסלאמיזם עושה לישראל, צריך לעודד את האמריקנים לשאול מה הוא עושה לאמריקה.

מהי תפיסת הדמוקרטיה של התנועות שעימן משתף השמאל הפרוגרסיבי פעולה? מה יחסיהן לחופש ביטוי, לדת, למשפחה, לזכויות נשים ולפלורליזם? והאם הברית שנראית היום נוחה במאבק נגד ישראל תמשיך להתקיים כאשר אותם כוחות ידרשו לעצב את החברה האמריקנית עצמה?

לא להתערב – לחשוף את הסתירה

ישראל אינה צריכה להפוך לשחקן בפוליטיקה המפלגתית בארצות הברית. היא אינה צריכה לומר לאמריקנים כיצד להצביע, ואינה צריכה לנסות להעביר מצביעים ממפלגה אחת לאחרת.

זה יהיה גם פסול וגם מזיק.

אבל ישראל כן יכולה לספק ידע, מחקר ותשתית רעיונית לחוקרים, אנשי חינוך, מנהיגים קהילתיים ואישי ציבור אמריקנים. היא יכולה לסייע להבחין בין מוסלמים המבקשים לחיות את אמונתם במסגרת הדמוקרטיה לבין תנועות אסלאמיסטיות המבקשות להשתמש בחירויות הדמוקרטיות כדי לשנות מן היסוד את הסדר שהעניק להן את החירויות הללו.

את הוויכוח עצמו חייבים לנהל אמריקנים.

והמטרה אינה למחוק את המחלוקת בין דמוקרטים לרפובליקנים. להפך. חברה דמוקרטית זקוקה למחלוקת בין שמאל לימין.

המטרה היא להחזיר את המחלוקת למקומה הראוי: ויכוח בין יריבים בתוך בית משותף, במקום בריתות עם כוחות שאינם בהכרח רואים בבית הזה יעד שיש לשמר.

בין דמוקרטים מתונים לרפובליקאים מתונים קיימות מחלוקות עמוקות. אבל שניהם עדיין יכולים לחלוק בסיס משותף: שלטון החוק, חופש הביטוי, חופש הדת, בחירות חופשיות, אחריות אישית, משפחה והגנה על השיטה הדמוקרטית.

מחקרו של ברדה אינו מוכיח שהברית הפרוגרסיבית־אסלאמיסטית קרסה.

הוא כן מראה שהיא אינה טבעית כפי שנדמה, ושהסתירה הפנימית שלה כבר נחשפה.

סנונית אחת אינה מבשרת את האביב. אבל היא בהחלט יכולה להעיד שהחורף אינו מוכרח להימשך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 באוגוסט, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בחודש הקרוב יתבקשו חברי הכנסת (כשיתכנסו למושב פגרה מיוחד) להצביע על הרחבת תקציב הביטחון לצורך רכש דחוף של אמצעי לחימה לצה״ל, מ-70 ל-90 מיליארד ש״ח. מהלך זה יעלה את תקציב הביטחון השנתי ל-184 מיליארד ש״ח. תוכנית ההתעצמות הצבאית ארוכת-הטווח של ישראל גדלה בכ-50 מיליארד ש"ח (17 מיליארד דולר) בתוך שנה אחת בלבד, ובעשור הקרוב צפוי תקציב הביטחון אף להכפיל את עצמו.

כיום אין מקור מימון מלא ומזוהה לתקציב ההתעצמות הזה. בסופו של דבר הכסף עשוי להגיע מקיצוצים במשרדי ממשלה אחרים או מכיסם של משלמי המיסים, ובכך להפוך את התוכנית לאיום פוטנציאלי חמור על היציבות הכלכלית של ישראל.

ואף על פי כן, אין ברירה. המלחמה עם איראן ועם שלוחיה רחוקה מלהסתיים. למעשה, שנת 2027 מסתמנת כשנה של המשך העימות הצבאי בכל החזיתות – מול איראן, חמאס, חיזבאללה והחות׳ים, ורק בורא עולם יודע עם איזה סוג של חוסר יציבות עוד תיאלץ ישראל להתמודד בגבולה המזרחי, וגם יהודה ושומרון אינם שקטים. טורקיה מאיימת אף היא על ישראל.

זהו תרחיש הייחוס הביטחוני הכולל שאליו ישראל צריכה להיות ערוכה, תהיה הממשלה שתיבחר בירושלים בסתיו הקרוב אשר תהיה. לפיכך, אזרחי ישראל יידרשו להכניס עמוק יותר מאי פעם את היד לכיס, בייחוד משום שישראל חייבת לעבור לעמדה צבאית-תעשייתית עצמאית יותר.

***

זכרו: ישראל נתפסה לא מוכנה מול מתקפת חמאס ב-2023 בגלל שני עשורים של צמצום הכוח הצבאי ותפיסה ביטחונית מוטעית. ב-2013 פרסם הרמטכ״ל דאז, רב-אלוף בני גנץ, תוכנית רב-שנתית מוטעית שקיבלה כנתון ירידה ניכרת במימון לצה״ל והסיטה את סדרי העדיפויות מחיל היבשה לטובת חיל האוויר ויכולות סייבר, מודיעין וכוחות מיוחדים. גנץ ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, קיבלו כעובדה מוגמרת את החולשה היחסית של יכולות התמרון של כוחות היבשה. הם לא חשבו שצה״ל יידרש להילחם בצבא כלשהו בעתיד הנראה לעין או שיידרש לנהל מבצעים קרקעיים רחבי היקף בשטח האויב. רב-אלוף גדי איזנקוט, הרמטכ״ל הבא בתור, יחד עם שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, ומאוחר יותר שר הביטחון אביגדור ליברמן, פיקדו על המשך של אותה מדיניות מסוכנת. התוצאה: צה״ל לא היה ערוך במידה משוועת – מבחינה אידאולוגית, דוקטרינרית, ובמונחים של כשירות מבצעית ואספקת אמצעי לחימה – לשנים של מלחמה קשה נגד אויבים ג׳יהאדיסטיים המבוססים היטב בשטח.

מחירו של הכישלון במונחים כספיים: שלוש שנות לחימה מאז סוף 2023 עלו יותר כ-400 מיליארד ש״ח בהוצאות צבאיות ישירות (תחמושת, דלק, ציוד וכוח אדם). סביר שישראל הוציאה יותר ממיליארד דולר על יירוטי טילי חץ בלבד. נתונים אלה אינם כוללים את עלויות הטיפול והשיקום של 15,000 חיילים שנפגעו בדרגות חומרה שונות, ובהם רבים המתמודדים עם אתגרי שיקום רפואי ארוכי טווח, לצד טראומה ומעמסות נפשיות אחרות. המספרים שלעיל גם אינם מביאים בחשבון את המצוקות והצרכים של 2,000 המשפחות השכולות מן המלחמה הזו. המספרים שלעיל גם אינם כוללים את התמיכה הנדרשת עבור אנשים שנעקרו מבתיהם בנגב ובגליל, ואת עלויות שיקום הערים והיישובים.

***

מדינת ישראל כבר החליטה שהיא זקוקה לצבא גדול בהרבה, לצד בסיס תעשייתי-ביטחוני עצמאי יותר. האחרון משמש גידור מפני אמברגו – כמו זה שהטיל ממשל ביידן כאשר החליט ב-2024 להשעות את משלוחי הפצצות הכבדות לישראל. בדצמבר 2025 הכריז ראש הממשלה נתניהו על תוכנית להשקיע כ-350 מיליארד ש״ח בעשור הקרוב בפיתוח תעשיית נשק ישראלית עצמאית. מאז גדל הסכום ל-400 מיליארד ש"ח (133 מיליארד דולר).

השנה חתמה המדינה שני הסכמים עם אלביט בהיקף כולל של כמיליארד ש״ח – האחד לייצור חימוש אווירי כבד, והאחר להקמת מפעל לאומי לחומרי גלם – צעד שתואר על ידי מנכ״ל משרד הביטחון דאז והרמטכ״ל הנוכחי, רב-אלוף אייל זמיר, כלקח מרכזי מן המלחמה. בנוסף חתמה המדינה חוזים עם רפאל להרחבת ייצור כיפת ברזל, ועם התעשייה האווירית להגדלת קצב ייצור המיירטים של מערכת חץ. המדינה גם מקצה משאבים לייצור מקומי של התותח "רועם", של טנק הברק, של הנמ״ר (נגמ"ש מרכבה) ושל הרכב הקרבי הגלגלי איתן. חיל הים מקדם תוכנית לבניית כלי שיט בכחול-לבן, שנועדה אף היא לצמצם את התלות במספנות זרות, ובכלל זה ייצור של חמש ספינות טילים מסוג רשף במספנות ישראל, בעלות של 2.8 מיליארד ש״ח.

בכל הנוגע לגיוון מקורות הרכש, ישראל מקדמת ייצור משותף בהודו ומייבאת רכיבים מהמזרח הרחוק, ובכך מפחיתה את התלות בארה״ב. לדוגמה, אלביט מייצרת כיום במשותף את הכטב״ם הרמס, והתעשייה האווירית מייצרת את הכטב״ם הרון בהודו במשותף עם קבלני ביטחון הודיים.

יש צורך גם בפיתוח טכנולוגיות צבאיות חדשות שתאפשרנה לישראל להישאר צעד אחד לפני אויביה. דוגמה לכך היא מערכת ההגנה האווירית מבוססת הלייזר ״מגן אור״, שלגביה חתמה המדינהעל חוזה ראשוני בהיקף של 500 מיליון דולר עם אלביט ורפאל. אם המערכת תוכח כמוצלחת, ההוצאה עליה תגדל במהירות ליותר מ-2 מיליארד דולר.

בשורה התחתונה, ב-2023 עמדו הוצאות הביטחון של ישראל עמדו על 4.5% מן התמ"ג, וכעת עלו ל-8.8% – השיעור השני בגובהו בעולם.

***

במקביל להוצאות הכבדות הללו, ישראל ניצבת בפני האתגר המיידי של עיצוב מחדש של יחסי הביטחון שלה עם ארה״ב סביב עקרון ההדדיות בייצור – משום שמזכר ההבנות הביטחוני ל-10 שנים של ישראל עם ארה״ב (שבמסגרתו הקצה הקונגרס תקציב לרכישות צבאיות ישראליות בארה״ב) יפוג ב-2028.

הסכם חדש צריך לעבור מדפוס של תלות חד-צדדית בסיוע אמריקאי לשותפות ייצור הדדית. ההיגיון החדש משתקף בחוק הסמכת ההגנה הלאומית האמריקאי (NDAA) לשנת הכספים 2027, הכולל יוזמה המכונה ״יוזמת שיתוף הפעולה האמריקאית-ישראלית בטכנולוגיות ביטחוניות", שנועדה לקדם שיתוף פעולה בתחומי הבינה המלאכותית, המחשוב הקוונטי, אנרגיה מכוונת ומערכות אוטונומיות.

ד״ר רפאל בן לוי, עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, ניסח מסגרת עבודה מקיפה לשיתוף פעולה אסטרטגי-תעשייתי בין ארה״ב לישראל בעידן שלאחר הסיוע. לאחר ששוחח עם כמעט כל הגורמים בממסדי הביטחון באמריקה ובארץ ועם בכירים בתעשיות הביטחוניות, ניסח שפה קונקרטית למזכר הבנות חדש ולמכתב כוונות נלווה. המסגרת החדשה של בן לוי מדברת במפורש על הפסקה הדרגתית של הסיוע הביטחוני של ארה"ב (FMF) – הפסקה איטית שתאפשר השלמת חוזים קיימים ומעבר חלק – ועל ייצור משותף של מערכות נשק, פיתוח משותף של טכנולוגיות הגנה עתידיות, אפשרויות ללחימה משולבת, שיתוף מודיעיני מוגבר, אפשרות לנוכחות צבאית אמריקאית מוגבלת בישראל, הזדמנויות לשיתוף פעולה אזורי, ודרכים שבהן תוכל ישראל לסייע לאינטרסים הגלובליים הרחבים יותר של ארה״ב. בדרך זו תחזק ישראל את ערכה האסטרטגי עבור ארה״ב, ובמקביל תפחית את פגיעותה לחרמות וללחצים כבדים בעת קבלת החלטות גורליות.

גם המכון היהודי לביטחון לאומי של אמריקה (JINSA) סבור ששינוי כזה יועיל לשתי המדינות. ״תיאום ושיתוף פעולה הדוקים יותר עם ישראל במערכי מאמץ צבאיים, טכנולוגיים וכלכליים יסייעו להפוך את אמריקה לבטוחה יותר בחו״ל, למשגשגת יותר בבית ולמקם אותה צעד אחד לפני יריביה״, הוא טוען בדו"ח חדש בשם "הסטת מרכז הכובד: שינוי השותפות הביטחונית בין ארה״ב לישראל". הצעת המכון היא ששתי המדינות תחתומנה על מזכר הבנות נוסף שישמר סיוע אמריקאי שנתי בסך 3.8 מיליארד דולר עד שנת הכספים 2038, תוך הצמדת המימון לשורה של יוזמות שנועדו להעמיק את האינטגרציה המבצעית והאסטרטגית בין שני הצבאות לאורך זמן. לישראל יוענק מעמד של "בעלת ברית מיוחדת" (Model Ally) שיספק מסגרת להעמקת המחקר והפיתוח המשותפים, לייצור משותף, לקיזוזים הדדיים ולהערכה מעודכנת של היתרון הצבאי האיכותי של ישראל (QME). הדו"ח טוען כי אינטגרציה גדולה יותר בין התעשיות הביטחוניות של שתי המדינות תחזק את הבסיסים התעשייתיים ואת שרשראות האספקה של כל אחת מהן. JINSA תומך גם בנוכחות צבאית אמריקאית גדולה יותר בישראל, לרבות נוכחות קבועה של חיל האוויר בבסיס עובדה, בהצבת מפקדת CENTCOM קדמית בישראל לצורך תכנון אזורי, בהרחבה ומודרניזציה של מאגרי התחמושת והנשק האמריקאיים המוצבים בישראל, ואפילו באמנת הגנה הדדית מוגבלת בין ארה״ב לישראל (עם סף הפעלה צר ומוגדר במכוון).

למרבה המזל, נס הכלכלה הישראלית בעת מלחמה והעוצמה של תעשיית ההיי-טק שלה מאפשרים שינויים אלה – דבר שנחשב לבלתי נתפס רק לפני שנים ספורות – והם כדאיים גם לארה"ב.

פורסם באתר מידה, בתאריך 30 באוגוסט 2026.

האינתיפאדה הראשונה הייתה אחת מנקודות המפנה בתפיסת הביטחון של ישראל, בכך שמערכת הביטחון העבירה מסר לדרג המדיני, לפיו הצבא מסוגל להחזיר באופן זמני את הסדר, אבל אינו מסוגל לעקור את שורשיה המדיניים, הלאומיים והחברתיים של ההתקוממות. מכאן נבעה המסקנה כי לצד הפעילות הביטחונית יידרש, במוקדם או במאוחר, גם מענה מדיני.

היא חיזקה תפיסה שלפיה לעוצמה הצבאית יש גבולות ברורים, ושלא כל איום ניתן לחיסול באמצעות הכרעה בשדה הקרב. אין פירוש הדבר שקיים קו סיבתי ישיר בין המסקנות שהופקו מן האינתיפאדה הראשונה לבין מדיניות ההכלה שננקטה עשרות שנים לאחר מכן. ואולם כבר אז התחדדה המתיחות בין שתי תפיסות: זו המדגישה את גבולות הכוח הצבאי, וזו הרואה בחתירה להכרעה תנאי הכרחי לביטחון ישראל.

במשך השנים, בהדרגה, התפתחה במערכת הביטחון ובדרג המדיני נטייה להסתפק בניהול הסכסוך, בהרתעה זמנית ובהשגת תקופות של שקט – במקום לשאוף להכרעה ברורה כאשר הנסיבות מאפשרות ומחייבות זאת.

אין כמובן פסול בריסון. לא בכל עימות אפשר להשיג הכרעה מוחלטת, ולא כל בעיה מדינית ניתנת לפתרון בכוח צבאי. מדינה אחראית חייבת להביא בחשבון מגבלות מדיניות, משפטיות, כלכליות ובינלאומיות. עליה לבחון את מחיר המלחמה, את הסיכון לחייליה ולאזרחיה ואת התוצאות האפשריות של הרחבת העימות. אולם בין ריסון מחושב לבין ויתור מראש על השאיפה לנצח – מפריד מרחק גדול.

גם המושג "הכרעה" מחייב הבהרה. הכרעה אינה מחייבת בהכרח את השמדתו המוחלטת של האויב. משמעותה יצירת מציאות שבה הוא מאבד את היכולת להמשיך להילחם באותה דרך, נשללת ממנו האפשרות לשוב ולאיים על ישראל בתוך זמן קצר, ונוצרים התנאים לתרגום ההישג הצבאי למציאות מדינית יציבה יותר. הכרעה צבאית אינה זהה להסדר מדיני, אך בלעדיה עלול ההסדר להישען על בסיס רעוע.

במשך השנים התקבעה בישראל ההנחה כי הזמן פועל לטובתה: ככל שתתחזק מבחינה צבאית, טכנולוגית וכלכלית, כך יכירו אויביה בחוסר התוחלת של המאבק נגדה. במקום להכריע אותם, ניתן יהיה להרתיעם, ולו זמנית; במקום לפרק את כוחם, ניתן יהיה לנהל מולם מערכת של תמריצים, איומים והקלות. תגובה מידתית לכל הפרה, כך האמינו, תמנע הידרדרות לעימות רחב ותאפשר לישראל ליהנות מתקופות ממושכות של שקט יחסי.

התפיסה הזאת הגיעה לביטויה המסוכן ביותר בשנים שקדמו לטבח שמחת תורה ה'תשפ"ד. ישראל אפשרה במשך שנים את העברת הכספים הקטאריים לרצועת עזה והעניקה הקלות כלכליות, מתוך הנחה כי שיפור תנאי החיים ויצירת אינטרסים כלכליים יגבירו את המחיר שחמאס עלול לשלם בשל הסלמה ויחזקו את רצונו לשמר את השקט. ההערכה הייתה שחמאס נעשה אחראי יותר משום שהוא שולט בטריטוריה, וכי החשש לאבד את שלטונו ואת הישגיו ירסן את שאיפותיו האידיאולוגיות.

במקביל השלימה ישראל במשך שנים עם התפרעויות לאורך הגדר, עם טרור העפיפונים ובלוני התבערה ועם סבבים תקופתיים של ירי רקטות. היא הגיבה, לעיתים בעוצמה, אך נמנעה בדרך כלל ממהלך שנועד לשנות מן היסוד את המציאות ברצועה. כל סבב הסתיים בשקט זמני, והשקט נתפס כהוכחה לכך שההרתעה חודשה.

בטבח שמחת תורה נחשף הכשל הנורא של התפיסה הזאת. התברר שההטבות הכלכליות והמחיר שהארגון עלול לשלם לא הפחיתו בהכרח את דבקותו במטרותיו. חמאס ניצל את שנות השקט היחסי בעיקר להתעצמות צבאית, להכנת תשתיות לחימה ולתכנון מתקפה רצחנית. מה שנתפס בצד הישראלי כריסון הדדי נתפס בצד האחר, לפחות בחלק מן הזמן, כהזדמנות להתכונן לעימות הבא.

גם לאחר המלחמה הארוכה והקשה נותרה שאלת ההכרעה פתוחה. צה"ל השיג הישגים מבצעיים מרשימים ופגע קשות בחמאס, בחיזבאללה וביכולותיה של איראן. אולם קשה לומר שישראל הצליחה לתרגם את הישגיה בכל אחת מן החזיתות להכרעה מדינית ואסטרטגית ברורה. מטריד לא פחות הרושם שהמושג "הכרעה" עצמו כמעט נעלם מן השיח הביטחוני, או נתפס לעיתים כשריד של תקופה אחרת.

על רקע זה יש חשיבות רבה לכניסתו של תא"ל במילואים עופר וינטר לחיים הפוליטיים. וינטר מייצג דמות פיקודית המציבה במרכז את היוזמה, ההתקפיות, התחבולה והחתירה לניצחון.

ככל שניתן להתרשם משירותו הצבאי, וינטר ביקש להיות מפקד שאינו ממתין להתפתחות האירועים, אלא חותר לעצב אותם; שאינו מסתפק בבלימת האויב ובהרחקתו הזמנית, אלא מבקש להביאו למצב שבו תבוסתו ברורה. במובן זה הוא מזכיר במידה מסוימת גם את רפאל איתן, שתפיסתו הצבאית הציבה במרכז את החתירה לניצחון ברור בשדה הקרב, והסתייגות מוחלטת מניסוחים צבאיים מפולפלים ופשטניים.

לאורך שנותיה הראשונות של המדינה עמדה תפיסת ההכרעה במרכז החשיבה הצבאית. ישראל הבינה כי בשל ממדיה הקטנים, היעדר העומק האסטרטגי והאיום המתמיד על אוכלוסייתה, אין היא יכולה להסתפק במגננה ממושכת. עליה להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב וליצור מצב שבו הוא מאבד את יכולתו או את רצונו להמשיך בלחימה. במשך השנים התמסמסה התפיסה הזאת, בין היתר בשל השתנות האיומים והמעבר ממלחמות בין צבאות סדירים לעימותים מול ארגוני טרור וגרילה. אבל השינוי באופי האויב אינו מבטל את הצורך בהכרעה; הוא מחייב להגדיר מחדש מהי הכרעה וכיצד משיגים אותה.

כניסת וינטר לפוליטיקה יכולה אפוא לתרום תרומה חשובה לדיון הביטחוני סביב שולחן הממשלה. ראוי שיישבו שם גם אנשים שידרשו מן הצבא להציג תכניות נועזות, שיאתגרו את תרבות ההכלה והדחייה ושלא יקבלו כמובן מאליו את הטענה שאין אפשרות לנצח.

עם זאת, חשוב להציב מול הגישה הזאת גם סייג ברור. במדינה דמוקרטית הצבא הוא הזרוע המבצעת, לא הדרג המחליט. הדרג המדיני הוא הקובע את מטרות המלחמה, שוקל את מכלול האינטרסים הלאומיים ונושא באחריות לתוצאות. לעיתים עליו לעודד את הצבא לגלות יוזמה ותעוזה; ולעיתים עליו לרסן אותו. ממשלה טובה אינה זקוקה רק למפקדים הדוהרים קדימה, אלא גם למנהיגות היודעת לאן היא מבקשת להגיע ומה יהיה מצבה של המדינה ביום שלאחר הניצחון.

מכאן גם נובע גם הצורך של וינטר להימנע מלהציג כבר עתה תשובות מלאות כמעט בכל תחומי החיים. מומחיות ביטחונית, אומץ אישי וניסיון פיקודי אינם מקנים לאדם באופן אוטומטי הבנה עמוקה במשפט חוקתי, בכלכלה, בחינוך, ברפואה או במדיניות חברתית. אין כל בושה לומר לציבור: אלה תחומים שעליי ללמוד לפני שאציג עמדה מגובשת. להפך, אמירה כזאת עשויה לחזק את אמינותו. אחד מסימני ההיכר של מנהיג רציני הוא יכולתו להבחין בין התחומים שבהם הוא בעל סמכות וניסיון לבין אלה שבהם עליו להקשיב, ללמוד ולהיעזר באנשי מקצוע.

עד כה, ככל שניתן להתרשם, וינטר מקרין אמינות, ניסיון, נחישות ומחויבות עמוקה לביטחון ישראל. מוטב שיתמקד בשלב הראשון בתרומתו הייחודית: השבת מושגי היוזמה, התעוזה, הניצחון וההכרעה אל מרכז השיח המדיני-ביטחוני. כניסתו למערכת הפוליטית עשויה להיות התפתחות חיובית, בתנאי שיידע לתרגם את ניסיונו הצבאי לתפיסה מדינית אחראית, יקבל את מרותו המוחלטת של הדרג הנבחר ויכיר במורכבותם של התחומים שבהם טרם צבר ניסיון.

אחרי טבח שמחת תורה ישראל אינה יכולה לחזור למדיניות של קניית שקט מדומה ושל דחיית ההכרעה פעם אחר פעם. היא זקוקה למנהיגות המבינה שריסון הוא לעיתים כלי חיוני, אך הוא אינו תחליף לניצחון; שהפעלת כוח איננה מטרה בפני עצמה, אך גם משא ומתן והקלות אינם תחליף להסרת איום קיומי. אם וינטר יתרום להשבת האיזון הזה לחשיבה הישראלית, כניסתו לפוליטיקה תהיה לא רק אירוע אישי, אלא התפתחות בעלת חשיבות לאומית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הדיווחים האחרונים על שינויים בתפקידים בכירים במוסד הישראלי עוררו, באופן מובן, דיון סביב כישלונות מודיעיניים, שיקול דעת אסטרטגי והמאמץ להשפיע על עתידו של המשטר האיראני. אך חשוב לשמור על הבחנה אחת מרכזית.

אין לבלבל בין כישלון של מבצע מסוים  (מורכב גדול ומשמעותי ככל שיהיה) לבין ביצועיה של המערכה המודיעינית הישראלית הכוללת נגד איראן. מניסיוני במערכת הביטחון הישראלית, ראיתי מקרוב עד כמה קשה לפעול מול יריב מתוחכם.. פעילות מודיעינית מתבצעת בסביבה של אי־ודאות, הטעיה ונסיבות המשתנות ללא הרף.

בשנים האחרונות השיגו ארגוני המודיעין הישראליים הישגים יוצאי דופן מול איראן. העומק, הדיוק והערך המבצעי של המודיעין שהשיגו אנשי המודיעין הישראלים תרמו תרומה משמעותית ליכולתה של ישראל להתמודד עם האיום האיראני.

אין לבטל את ההישגים הללו רק משום שיוזמה שאפתנית מאוד אחת לא השיגה את מטרתה. בה בעת, ברור שכל כישלון חייב להיבחן. השאלות החשובות אינן רק: האם המבצע  (עידוד העם האיראני להפיל את משטר האייתולות) הצליח? השאלות הן: האם המודיעין היה מבוסס? האם ההנחות היו סבירות? האם הסיכונים הוערכו כראוי? האם נבחנו תרחישים חלופיים? והאם מקבלי ההחלטות הבינו את הסביבה הפוליטית והאסטרטגית שבה היה אמור המבצע להתבצע?

לישראל יש כל הסיבות שבעולם לפקפק ברצינות התוכניות מעשה ידי האמריקאים להבאת שלום לגבולותינו הדרומיים והצפוניים.

בעזה ובלבנון כאחת ניצבים מול ישראל צבאות טרור מבוצרים היטב, מצוידים כראוי ונתמכים בידי איראן. איש עדיין לא פגש אסלאמיסט שבאמת מוכן לוותר על נשקו.

עם זאת, צריך לתת קרדיט לדיפלומטיה האמריקאית בהובלת ג'ארד קושנר על הניסיון לפרק את חמאס ואת חיזבאללה מנשקם ולשנות את המצב הביטחוני של האזור. צריך לזכור שאיש בישראל לא האמין שקושנר וצוותו יצליחו לדחוק בחמאס לשחרר את כל החטופים הישראלים שנותרו בעזה. הסיכוי שזה יקרה היה אחד לאלף, ובכל זאת זה קרה.

גם התוכניות האמריקאיות החדשות הן חלומות מתוקים – אולי הזויים, אולי אפשריים.

חמאס אמור להיות מופשט מנשקו (רובים, רקטות, טילים, בונקרים תת-קרקעיים ומחסני נשק ומנהרות תקיפה), ועזה אמורה לעבור פירוז בידי "כוח ייצוב בינלאומי" (ISF) שיורכב מחיילים מרוקאים, אלבנים ואחרים. שלטון חמאס אמור להיות מוחלף ב"ממשלה טכנוקרטית" ניטרלית (שאינה של חמאס). חברי הממשלה הזאת ואנשי "כוח המשטרה החדש" שלה אמורים לעבור "בדיקת רקע" כדי לוודא את כוונות השלום שלהם.

גם חיזבאללה בלבנון אמור, באופן היפותטי, לעבור "פירוק" או להיות מגורש מדרום לבנון בידי הצבא החלש והערטילאי, החדור באנשי חיזבאללה, המכונה "צבא לבנון". הכוח הכמעט-בדיוני הזה, הנתון לפיקוחם של משקיפים בינלאומיים מארה"ב, ולפי הדיווחים גם מאיטליה, משווייץ ומאינדונזיה, אמור "לאמת" את פירוק חיזבאללה מנשקו ואת היעלמותו מהשטח.

מבחינה רעיונית זה נפלא! אלא מה – החמאס והחיזבאללה מכחישים בקול רם שהם יתפרקו מנשקם (למעט אולי באופן טקסי ומדומיין, קצת בשביל המצלמות), והם בוודאי לא זנחו את מחויבויותיהם האידאולוגיות המוצהרות להשמדת ישראל.

ואף אחד משומרי השלום, המשקיפים, המאמתים, בודקי הרקע, המייצבים והעֲרֵבִים למיניהם אינו עומד להתעמת בפועל, תוך שימוש ממשי באש ובנשק חם, עם אנשי חמאס וחיזבאללה חמושים. לעולם לא. אף אחד מהם לא יירה, אפילו לא כדור אחד, שלא לדבר על פעילות מול האויב עם פלוגת קומנדו.

גרוע מכך, עוד לפני שיישום התוכנית לעזה יוצא לדרך, מה שמכונה "מועצת השלום" בהובלה אמריקאית כבר נסוג מההתחייבויות שנתנה לישראל בתוכנית 20 הנקודות שנחתמה בסתיו שעבר.

בתוכנית המקורית (סעיף 13) הייתה תשתית חמאס אמורה להיות "מושמדת ולא להיבנות מחדש", ונשקו היה אמור להיות מוחרם ולהפוך ל"בלתי שמיש לצמיתות".

אולם סעיף 8 ב"מפת הדרכים" שפורסמה לאחרונה ליישום תוכנית השלום מוריד את הרף למצב שבו הנשק אמור להיות "מנוטרל ומאוחסן", וזאת רק לאחר הקמת "הוועדה הלאומית לניהול עזה" החדשה (גוף ממשל "טכנוקרטי" שיאויש ללא ספק באנשים הנאמנים לחמאס, לאחר "בדיקה" בידי העֲרֵבִים לתוכנית, ובהם תומכי חמאס כמו קטר וטורקיה).

"מושמד" ומוצא מעזה הפך ל"מאוחסן" בעזה (כלומר, הנשק יהיה נגיש בעתיד לחמאס, "בכפוף לחוק הפלסטיני"), והקמת הגוף השלטוני החדש קודם כעת את פירוק חמאס מנשקו, במקום לבוא אחריו.

נוסף על כך, הומצאה קטגוריה חדשה של נשק, "נשק אישי" – שיותר לתושבי עזה להחזיק בו (ראשי חמאס, שומרי ראש, בריונים שכירים וכיוצא באלה), והוא לא יוחרם.

יתר על כן, "כוח הייצוב" כבר אינו מוגדר כ"פתרון ביטחון פנים ארוך טווח הפועל לצד ישראל", אלא ככוח חוצץ בין עזה לישראל (ראו סעיף 12), כלומר אין לו תפקיד שיטורי מול חמאס, והוא יהיה שם כדי למנוע מצה"ל לפעול נגד איומי טרור ככל שיתפתחו; במילים אחרות – הוא יגן על חמאס.

שוב, לחמאס (כמו לחיזבאללה) אין כל כוונה להתפרק מרצונו מנשקו, ואין איש מלבד ישראל שיעשה באמת את העבודה הנדרשת. איש מלבד צה"ל לא יילחם בחמאס, וזו חייבת להיות מערכה מתמדת.

למרבה הצער, ישראל כבר נדחקת למצב שבו ידיו של צה"ל כבולות. תקיפות ממוקדות נגד מפקדי חמאס, ואפילו נגד חוליות תקיפה של חמאס הבוחנות את ההגנות הישראליות לאורך גבולות עזה, פחתו בשבועיים האחרונים כמעט לאפס. זאת, לפי הדיווחים, בהתעקשות ארה"ב.

זו טעות חמורה. מה שפוגם ביכולתם של ארגוני טרור כמו חמאס להשתקם ולבצע פיגועים נגד ישראל הוא לחץ מתמיד באמצעות פעולות סיכול ממוקדות נגד הטרור. כל עוד הם חיים תחת איום ישראלי מתמיד, מנהיגיהם ואנשיהם של המיליציות האלה, המבקשות לבצע רצח עם, נאלצים לחיות כאנשים נרדפים – במסתור, בתנאים מבצעיים מגבילים.

יתר על כן, כדי למנוע מתקפת פתע נגד ישראל, חיוני לשלול מן האויב את היכולת להתארגן ולהיערך. עצירה או צמצום משמעותי של פעולות הסיכול הישראליות מעניקים לאויב את הביטחון ואת תחושת החסינות שחסרים לו כיום.

לפי הדיווחים, 600 המשאיות ביום עם חומרי "שיקום" ואספקת מזון הנכנסות כעת לעזה עוברות ברובן "הקצאה מחדש", "הסבה לייעוד אחר", או "מיסוי" בידי חמאס לצורך בנייתו הצבאית מחדש. כוח הלחימה של חמאס, כך מסתבר, חזר להיקף של 40,000 איש.

לפיכך, ישראל צריכה לשמור על הדברים בפשטות. בצד התוכניות האדיבות של קושנר, ובברכת הצלחה להן, ישראל בכל זאת חייבת לשמור לעצמה חופש פעולה לביצוע פעולות סיכול טרור.

כעיקרון וכמדיניות הגנה מעשית, ישראל חייבת להגיב בעוצמה לכל מתקפה או ניסיון לתקוף את ישראל, ועליה לסכל בזמן אמת איומים ביטחוניים מתהווים – לא "לרסן" את עצמה כדי "להשאיר את תהליך השלום בחיים".

נוסף על כך, היא אינה יכולה ואסור לה לסגת מאזורי הביטחון המוחזקים כיום בטרם פורקו המחבלים מנשקם לחלוטין וארגוניהם פורקו באמת.

מדיניות ההכלה של העשורים האחרונים, שהעדיפה איפוק ודיפלומטיה על פני שחיקת האויב וניצחון צבאי – נכשלה. גישה זו אפשרה לאויבים לפתח יכולות תקיפה בחסות זמן נשימה דיפלומטי; מה שפקידים מערביים מסוימים כינו בטעות תקופות של "יציבות".

הגישה הזאת התפוצצה לישראל בפנים, בדמות טרור ופלישה מיהודה ושומרון ומעזה ומסוריה ומלבנון, ובדמות התקדמותה של תוכנית הגרעין של איראן כמעט עד להשלמתה, ומערך הטילים הבליסטיים של איראן עד כדי יכולת להתקרב להשמדת ישראל.

ישראל מבינה היום שעליה להמשיך לבצע מהלכים עזים ומוחצים נגד מעוזי האויב, מהעיר עזה ועד ביירות ואספהאן. ישראל חייבת לתקוף, לא להתגונן. עליה ליזום, לא להגיב. עליה לצוד את אויביה, לא להיות ניצודה על ידם ולא להיות מרוסנת על ידי הסכמים בינלאומיים גחמניים.

בעניין הזה קיים בישראל קונצנזוס רחב החוצה קווים מפלגתיים. גדי איזנקוט ונפתלי בנט היו השבוע ביקורתיים לא פחות מבנימין נתניהו כלפי הצעות היישום האחרונות של תוכנית השלום, כפי שהציג אותן ניקולאי מלאדנוב. עם חמאס בשכונה, הם יודעים שצה"ל חייב להיות כל הזמן במתקפה. הם יודעים שדעת הקהל הישראלית לא תסכים לשום פשרה בעניין הזה.

שום מנהיג ישראלי גם אינו יכול שלא לפקפק בתרגיל ההשתלטות הטקטי של צבא לבנון על שני כפרים זעירים בדרום לבנון, שבהם ישב חיזבאללה עד שחיילי ישראל סילקו אותו משם בדרך הקשה.

הסיכוי שניתן להרחיב זאת לכל דרום לבנון ולהחזיק בו לאורך זמן בלי שחיזבאללה ופטרונו האיראני יאתגרו זאת – קלוש עד אפסי, גם בנוכחות משקיפים איטלקים, שווייצרים ואינדונזים. פרויקט הפיילוט הזה הוא ככל הנראה לא יותר ממיזם יחסי ציבור לבנוני.

זוכרים את יוניפי"ל, שעדיין מסתובב בדרום לבנון בחוסר אונים, ואפילו באופן מזיק? האם הצוות האמריקאי עומד להציע גם בדרום לבנון את שירותי הפיקוח המרושעים של טורקיה וקטר (ואולי גם של סוריה בהנהגת א-ג'ולאני)?

אפשר לומר שיש לי הערכה ידידותית, אך אני מתעקש להיות ספקן, כלפי הניסיונות האחרונים ליצור הרמוניות דיפלומטיות דמיוניות בגבולות ישראל – עמדה שנולדה מניסיון קשה ומר.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 16 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

תפיסת „הרתעה, התרעה והכרעה”, ובהמשך „הרתעה, התרעה, הכרעה והגנה”, מוכרת בציבור כתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. אלא שהיא אינה תפיסת ביטחון לאומי: ביטחון לאומי הוא תחום רחב הכולל, לצד ההגנה הצבאית, גם את החוסן המדיני, הכלכלי, החברתי והערכי של המדינה. התפיסה האמורה עוסקת באופן שבו המדינה אמורה להתגונן מפני תקיפה צבאית, ולכן היא תפיסת הגנה לאומית.

הטעות אינה סמנטית בלבד. הכינוי „תפיסת הביטחון הלאומי” הסתיר את העובדה שתפיסת ההגנה הלאומית הרשמית של ישראל הוחלפה למעשה בתפיסה אחרת, שלא אושרה בהליך ממשלתי מקביל ושעקרונותיה מנוגדים לתורת ההגנה. התפיסה החלופית העניקה לאחר מכן לגיטימציה להסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה.

אלה היו שתי מהפכות נפרדות אך תלויות זו בזו. הראשונה התחוללה ברמת תפיסת ההגנה הלאומית וקבעה מחדש כיצד תגן ישראל על עצמה. השנייה התחוללה ברמת הדוקטרינה הצבאית ושינתה את האופן שבו צה״ל נלחם, וכנגזר מכך — את האופן שבו הוא מתארגן, בונה כוח, מכשיר מפקדים ומכין תוכניות מגירה. ערבובן של שתי המהפכות מסתיר הן את חומרת השינוי והן את האחריות לביצועו.

מדוע אסור לבסס הגנה על הרתעה והתרעה

תורת ההגנה מניחה שהמגן עלול להיות מופתע מעיתוי ההתקפה, ממקומה ומעוצמתה. לפיכך אסור מבחינה מקצועית לבסס את הגנת המדינה על ההנחה שתתקבל התרעה מצבית מוקדמת, וממילא גם לא על ההנחה שהאויב יירתע מתקיפה. זה היה צריך להיות לקח מכונן ממלחמת יום הכיפורים.

תורת ההגנה מניחה גם שקו ההגנה הקדמי עלול להיפרץ. הסיבה לכך פיזיקלית: המגן נאלץ לפרוס את כוחותיו לאורך החזית, ואילו התוקף יכול לרכז בנקודת הפריצה עוצמה גדולה בהרבה. לכן נערך המגן להכיל את הכוח הפורץ בשטחים שבתחומו, שהוכנו לכך מראש — „שטחים מושאלים לתוקף”, בלשונו של קלאוזביץ.

לאחר שהתקפת האויב עוברת את נקודת המיצוי של יתרונותיה, ואילו יתרונות ההגנה הולכים וגוברים, יוצא המגן להתקפת נגד. הוא משיב לעצמו את השטחים שהושאלו לתוקף ועובר למתקפה בעומק שטח האויב, כדי להסיר את האיום ולהשיג קלפים להכתבת תנאי סיום המלחמה.

תפיסת ההגנה הלאומית המקורית

לישראל אין עומק המאפשר לה להשאיל שטחים לתוקף. השטח שצבא גדול יכול לסגת אליו עלול להיות בישראל יישוב, עיר או מרכז חיוני. משום כך עוצבה בראשית שנות החמישים תפיסת הגנה לאומית ייחודית.

מדיניותה, שעליה הכריז דוד בן־גוריון בכנסת ב־20 ביוני 1950, בישיבה ה־145 של הכנסת הראשונה, הייתה שישראל לא תגן על עצמה בתוך שטחיה. האסטרטגיה שנגזרה ממנה ואושרה בידי הממשלה הייתה אופנסיבית־דפנסיבית: מדיניותה של ישראל הגנתית, אך איומים המסכנים אותה יוסרו באיבם במלחמת מנע יזומה, בעיתוי המדיני המתאים, באמצעות מתקפה אופרטיבית מכריעה לעומק שטח האויב.

התפיסה לא נותרה הכרזה מדינית בלבד. שלום (פריץ) עשת ויובל נאמן גיבשו אותה במחלקת התכנון של המטכ״ל בשנים 1949–1954 לכלל אסטרטגיה צבאית מסודרת. היא קיבלה ביטוי פורמלי במסמך „תיק לביא” מ־1953 ואושררה בהחלטת ממשלה מאותה שנה. זו הייתה תפיסה שעברה הליך מטה מלא, אושרה כדין ומעולם לא בוטלה בהליך מקביל.

בהתאם לכך עוצב צה״ל כצבא הכרעה המצוי בכוננות גבוהה תמידית לניצול הזדמנויות מדיניות להסרת איומים. על יסוד ההנחה המכוננת כי „צה״ל לא מרתיע והמודיעין לא יתריע”, היה עליו להיות ערוך ומוכן, באישור הדרג המדיני, ליטול יוזמה, לרכז כוח, להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולכפות את סיומה בתנאיה של ישראל.

המהפכה הראשונה: החלפת תפיסת ההגנה הלאומית

מחקרה הארכיוני של רס״ן קים בר, שפורסם במרכז דדו לחשיבה צבאית בין־תחומית ב־2024, מספק בסיס לטענה חמורה: צה״ל לא הסתפק בשינוי הדוקטרינה הצבאית שלו, אלא חולל קודם לכן מהפכה בתפיסת ההגנה הלאומית של ישראל.

תפיסת ההגנה האופנסיבית־דפנסיבית, שעוצבה בראשית שנות החמישים ואושרה בידי הממשלה, הוחלפה בתהליך שהחל בתוך צה״ל כבר באמצע שנות השמונים בתפיסת „הרתעה, התרעה והכרעה”, שכונתה בטעות „תפיסת הביטחון הלאומי”, בלי שאושרה בהליך ממשלתי מקביל.

המחקר מעורר שלוש שאלות שטרם ניתנה עליהן תשובה מספקת. ראשית, האם מחוללי השינוי הבינו שהתפיסה החלופית פסולה מבחינה מקצועית, משום שהיא מבססת את הגנת המדינה על הרתעה והתרעה — יסודות שתורת ההגנה אוסרת לסמוך על הצלחתם ושנפסלו משום כך בידי בן גוריון, עשת ונאמן?

שנית, האם הבינו שהתפיסה החדשה אינה רק תוספת לתפיסה הקיימת, אלא סותרת ומבטלת למעשה את תפיסת ההגנה הלאומית הרשמית והמאושרת?

שלישית, באיזו מידה היה הדרג המדיני מודע לשינוי בתפיסת ההגנה הלאומית, ומה בדיוק הובא לידיעתו ולאישורו?

אלה אינן שאלות היסטוריות בלבד. התפיסה החלופית סיפקה את הלגיטימציה הרעיונית למהפכה השנייה: הסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה.

המהפכה השנייה: מצבא הכרעה לצבא התשה

בשנים 1996–2006 הוסב צה״ל בהדרגה מצבא שנועד להכריע את האויב בעומק שטחיו לצבא שנועד להרתיעו בירי מנגד מתוך שטחי המדינה. בכך נשללה מישראל היכולת לבסס את הגנתה על תפיסת ההגנה הלאומית האופנסיבית־דפנסיבית: להסיר איומים במלחמת מנע יזומה בשטח האויב, שאת משכה ניתן לתכנן ושבעיתוי סיומה ניתן לחתור לשלוט.

ההסבה הדוקטרינרית לוותה בניוונו ובצמצומו של הדרג היבשתי המתמרן־מסתער ובדלדול כישורי המצביאות הנדרשים לתכנון ולניהול מלחמות הכרעה. לאחר שהרתעה והתרעה הוצבו כאבני היסוד של הגנת המדינה, ניתן היה להסב את צה״ל מצבא התקפי־מכריע לצבא דפנסיבי של הכלה, גריעת יכולות והתשה באש מנגד.

על שאלת מודעותו של הדרג המדיני למהפכה השנייה השיבה ועדת שומרון ב־2007. לפי ממצאיה, תרגום השינוי לבניין הכוח ולהכשרת הצבא נעשה בלי שהדרג המדיני היה מודע למשמעותו ובלי שנתן לו את אישורו.

דוקטרינת ההרתעה נכשלה כבר במלחמת לבנון השנייה, שכפתה על ישראל את הראשונה בשרשרת של מלחמות התשה. במלחמות אלה לא שלטה ישראל במשכן, בעיתוי סיומן או ביכולתה להכתיב לאויב את תנאי הסיום. ממצאי ועדות החקירה והבדיקה שקמו בעקבות המלחמה חייבו את צה״ל להסב את עצמו מחדש לצבא הכרעה — אך ההסבה לא בוצעה.

מ־7 באוקטובר למלחמת התשה ממושכת

בינתיים תפחו האיומים מעל הקרקע ומתחתיה. החל מ־2016 נוסף לצבאות הטרור הנייחים של חיזבאללה וחמאס גם דרג מתמרן־מסתער קרקעי, רגלי ורכוב. במקביל, עקב ניוון הדרג המתמרן היבשתי וכישורי המצביאות הנדרשים לתכנון ולניהול מלחמות הכרעה, איבדה ישראל את יכולתה להסיר איומים באיבם באמצעות דרג מתמרן – מסתער שלה במלחמת מנע.

בהיעדר עומק לא הייתה ישראל מסוגלת להכיל בשטחה מתקפת פתע אופרטיבית של הדרג המתמרן־מסתער החדש שנבנה בגבולותיה. חיוני היה להניח כי מתקפה כזאת תפרוץ את קו ההגנה הקדמי — גדר מערכת שנועדה למנוע חדירת מחבלים בודדים — ותביא לכיבוש שטחים ויישובים סמוכי גבול. בהיעדר דרג יבשתי מתמרן, תוכניות מגירה ויכולת אופרטיבית מכריעה, נשללה מצה״ל גם היכולת להגיב על החדירה בהתקפת נגד יבשתית מהירה לעומק שטחי התוקף: הן לשם הסרת האיום והן לשם השגת קלפים שיאפשרו לישראל להכתיב את תנאיה לסיום המלחמה שנכפתה עליה בהפתעה.

במצב כזה, אסון דוגמת 7 באוקטובר לא היה תקלה בלתי צפויה, אלא התממשותו של סיכון שהיה טבוע בתפיסה. גם שקיעתה של ישראל במלחמת ההתשה הארוכה שבאה בעקבותיו הייתה צפויה. הצבא שהוסב להתשה מסוגל להכות, לגרוע ולהכאיב, אך אמצעי הלחימה והדוקטרינה שנועדו להרתיע את האויב ולשחוק את רצונו להילחם אינם מותאמים לשלילת יכולתו להמשיך במלחמה. לכן אין בידי ישראל יכולת לקבוע את משך מלחמותיה ואת עיתוי סיומן.

היה אפוא צפוי שמדינה חסרת עומק להכלת מתקפת פתע בשטחה, אשר ביססה את הגנתה על הרתעה והתרעה שאסור לייחס להן משקל, ומנגד פירקה את יסוד ההכרעה בתפיסה המרובעת שכונתה „הרתעה, התרעה, הכרעה והגנה” — תישאר בפועל חסרת הגנה.

הכשל הלוגי שבתפיסה הבלתי רשמית ברור, ולבירורו אינה נדרשת ועדת חקירה מכל סוג. ראוי אפוא כי טרם סיום כהונתה תדון הממשלה בכשל רב־השנים הזה. גם אם לא תשיב על כנה את תפיסת ההגנה הלאומית המקורית כתפיסה המחייבת, עליה לבטל רשמית את התפיסה התקולה מיסודה ולהורות על גיבושה ואישורה כדין של תפיסת הגנה לאומית מקצועית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

במסגרת האתגרים העומדים כיום בפני מדינת ישראל במישור הגיאו-אסטרטגי, אין ספק שיש חשיבות רבה לגיוס המוחות הטובים ביותר במדינה לטובת חשיבה אסטרטגית, השפעה ופעילות במעגלים המדיניים-ביטחוניים.

מתוך אותו "סל" של מוחות יצירתיים ומצוינים הקיימים במדינה, ברור שאין כל היגיון שלא להרחיב את המעגל גם לנשים, המהוות חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה. הגבלת שילובן בתחומי המפתח הללו מצמצמת באופן אוטומטי – וחסר היגיון – את המאגר שממנו ניתן לבחור את הטובים ביותר.

יתרה מזו, ככל שיהיה ריבוי דעות, גיוון בגישות ופרספקטיבות יוצאות דופן, כך יתרחבו יכולת הניתוח והאפשרות להציע דרכי פעולה שונות למתן המענים הטובים ביותר. מתיחת גבולות היצירתיות, הניתוח, החשיבה והבנתם של מצבים שונים אינה פריבילגיה שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר עליה. הצורך בחשיבה מסוג "היפכא מסתברא", שנועדה לאתגר כל קונספציה בכל יום ובכל רגע נתון, הוא הכרח עבור המדינה והעם.

אין צורך להכביר במילים באשר לתרומתן הענפה והמשמעותית של נשים חכמות ומרשימות לתהליכי קבלת החלטות בתחומים מדיניים וביטחוניים בהיסטוריה הקצרה והסוערת של המדינה. בוודאי שבחלוף השנים, קל יותר להעריך בחיוב את תהליך קבלת ההחלטות של מי שכיהנה כראשת ממשלה באחת התקופות המאתגרות ביותר שידעה המדינה – גולדה מאיר.

נכון שלא רבות שמות לעצמן למטרה את היעד הספציפי הזה, אולם המדינה צריכה לעודד, לאתר ואף ליזום יצירת הזדמנויות להשתלבות נשים במקומות שיש בהם כדי להשפיע באופן מהותי על החלטות מדיניות וביטחוניות, חרף הקשיים והמחירים האישיים שהדבר טומן בחובו. הפרספקטיבה והתרומה שלהן חיוניות, שונות ומגוונות, ולכן חשובות לכל תהליך שכזה.

בנימה אישית, אני, כאישה העוסקת כמעט מדי יום בניתוח מצבה הגיאו-אסטרטגי של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית בכלל, ובזו הערבית והמוסלמית בפרט, מרגישה שהתרומה שלי, ההתבוננות שלי והתובנות שלי מעניקות לא אחת זווית שונה מזו של גברים רבים באולפנים ובמכוני המחקר השונים. בין אם הניתוחים הללו מקובלים על הכול ובין אם לאו, עצם השונות שבהם חשובה ולא אחת מאתגרת את הלך הרוח הרווח בקרב מעגלי קבלת ההחלטות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

יהודה ושומרון משופעים באתרי מורשת לאומית יהודית. זהו לב ליבה של הארץ המקראית. העדות הפיזית לסיפור המקראי טמונה באדמתה, באלפי אתרים ארכיאולוגיים מוכרים – ואולי באלפים נוספים שטרם תועדו – המספקים ראיות חותכות הקושרות את העם היהודי לארץ ישראל.

וזו בדיוק הסיבה שמאז ראשיתו של תהליך אוסלו פועלת הרשות הפלסטינית (הרש"פ) להשמדת אתרים ארכיאולוגיים ביהודה ושומרון – באמצעות ביזה מכוונת של עתיקות יהודיות, הרס אתרים יהודיים היסטוריים, ופעילות במוסדות בינלאומיים למחיקת הזהות היהודית והישראלית של מקומות אלה.

השנה הגישה הרש"פ ל"רשימת המורשת העולמית" של אונסק"ו רשימה ארוכה של אתרים היסטוריים יהודיים בעליל וללא עוררין, תוך מיתוגם מחדש כאתרי מורשת "פלסטיניים" או "אסלאמיים", ומחיקת כל זיקה יהודית אליהם. אונסק"ו, כך נדמה, משתף פעולה בהתלהבות עם השוד הפוליטי הזה של ההיסטוריה היהודית והישראלית.

ואכן, הפטיש שבו הולמים הרש"פ ותומכיה באונסק"ו באתרי המורשת היהודיים בישראל אינו שונה בהרבה מהפטיש שבו השתמש דאע"ש כדי לנפץ אתרי מורשת עולמית, דוגמת אלה שבמוסול ובנמרוד שבעיראק ובתדמור שבסוריה.

זכרו זאת: על פי אונסק"ו, הר הבית בירושלים איננו באמת הר הבית. עוד בשנת 2018 העביר ארגון בינלאומי אנטי-מוסרי זה שורה של החלטות חסרות שחר (שהוצעו בידי הדיקטטור של הרש"פ, מחמוד עבאס), שהכריזו על ירושלים כעיר מורשת מוסלמית בלעדית והפכו את משמורתה של ישראל על העיר הקדושה למעשה פלילי.

ההצבעה המרכזית התקיימה דווקא בחנוכה, החג היהודי המציין את שחרור המקדש, טיהורו וחנוכתו מחדש בידי המכבים במאה השנייה לפנה"ס. רוב מדינות אירופה, המופתים הגדולים של "שלום" ו"אהבה" ליהודים, הצטרפו לעוול הזה, אם בהצביען בעד החלטות ההכחשה ואם בהימנעותן בהצבעה עליהן.

ואז הגדילו לעשות כשאימצו בשנת 2021 החלטה דומה בעצרת הכללית של האו"ם שהתכחשה לקשר היהודי להר הבית וכינתה אותו אך ורק בשמו המוסלמי, אל־חַרַם א־שַׁרִיף.

לבקשת הפלסטינים, אונסק"ו אף הכריז באופן מביש על חברון, על מערת המכפלה – מערת האבות והאמהות של עם ישראל – ועל תל יריחו כאתרי מורשת של "מדינת פלסטין".

בחודש שעבר, לבקשתה של אותה "מדינה" כביכול, הכריז אונסק"ו, כחלק ממסע רצח העם התרבותי, על שומרון/סבסטיה – בירתה של ממלכת ישראל המקראית – כאתר מורשת עולמית בעל זיקה פלסטינית. זאת למרות הביזה המתמשכת שהרש"פ מבצעת באתר, המצוי בחלקו בשטח A של יהודה ושומרון, ולמרות בניית בתי מגורים על גבי השרידים הקדומים מן התקופות הישראלית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית.

למרבה המזל, ישראל החלה ממש לאחרונה לעמוד על זכויותיה בסבסטיה: להבריח משם את הבוזזים הפלסטינים, לחדש את החפירות הארכיאולוגיות המקצועיות במקום ולהתחיל להשקיע בפיתוח התיירותי של האתר.

כעת אונסק"ו שוקל להכריז על סדרה של 22 נכסים נוספים ביהודה ושומרון כנכסי תרבות פלסטיניים במסגרת אמנת המורשת העולמית.

באופן מקומם במיוחד, הרשימה כוללת אתרי ליבה של המורשת היהודית, כגון קומראן ומגילות ים המלח, הרודיון, בריכות שלמה ואמות המים המובילות אל מקדש שלמה בירושלים, הר גריזים, מערת חריטון, תל רומיידה בחברון, ואמות המים החשמונאיות בוואדי קלט (נחל פרת), שבקצהו התחתון מצויים ארמונות החשמונאים.

כל האתרים הללו מצויים בשטח שבשליטה ישראלית, ואין לאף אחד מהם קשר היסטורי או תרבותי, לפי כל טענה מתקבלת על הדעת, ל"מורשת פלסטינית". רשימת הרש"פ כוללת גם אתרים נוצריים קדומים, כגון מנזר סנט הילריון בעזה, שכעת נארז מחדש, באופן פוליטי מגוחך, כאתר "מורשת פלסטינית".

וכמובן, שימו לב גם לכך: על פי הרש"פ והטיעונים שלה לאונסק"ו, אף אחד מן האתרים הללו אינו מצוי ב"מדבר יהודה" או ב"הרי יהודה" – משום שהשימוש בשם ההיסטורי האמיתי, יהודה, יהיה הכרה מובלעת בקשרו של העם היהודי לארץ.

כדי למחוק את ההיסטוריה היהודית, המציאה הרש"פ תחת זאת טרמינולוגיה חדשה לשטח. כך יהודה נעלמת מן הנרטיב ומוחלפת בתוויות מומצאות כגון "אל-בריה – מדבר ומנזרים".

המערכה למחיקת הזהות היהודית משתרעת מן ההכחשה ההיסטורית ועד להרס פיזי. לרש"פ יש דפוס פעולה ברור של רדיפה והרס ארכיאולוגיים.

על פי העמותה הישראלית האמיצה "שומרים על הנצח", 80% מכ-400 אתרי המורשת המשמעותיים ביותר ביהודה ושומרון נפגעו בשל ביזה פלסטינית "בקנה מידה תעשייתי", ובשל שימוש בכלים כבדים להריסת אתרים ארכיאולוגיים לצורך סלילת כבישים, הקמת מפעלים ו"פרויקטים חקלאיים". קראו לכך בשמו: סירוס מכוון של כל דבר יהודי. (המספרים לקוחים מדו"ח בן חמש שנים, וככל הנראה המצב כיום חמור בהרבה).

שלוש דוגמאות מזעזעות לכך נוגעות להר הבית, למזבח יהושע בהר עיבל ולבריכות שלמה.

בשנת 1999 ביצע הווקף, בהובלת הרש"פ, עבודות בנייה נרחבות ובלתי חוקיות בהר הבית ומתחתיו, תוך השמדה במזיד של אוצרות ארכיאולוגיים יהודיים בני מאות שנים. ארבע מאות משאיות עמוסות בעפר עשיר בממצאים ארכיאולוגיים הושלכו כלאחר יד בידי הווקף אל נחל קדרון. (מאז התגלו בידי ארכיאולוגים ישראלים אלפי ממצאים מתקופות המקדש באמצעות ניפוי מדוקדק של העפר וההריסות).

בהר עיבל, סמוך לשכם, אתר ארכיאולוגי גדול שזוהה בידי פרופ' אדם זרטל המנוח כמזבח יהושע, הועמד בסכנה. (ראו ספר יהושע, פרק ח', שבו מתואר טקס דרמטי שנערך באזור לחידוש הברית בין ה' לבין עם ישראל, לאחר השלבים הראשונים של כיבוש ארץ ישראל).

הרש"פ הכינה תוכניות לסלילת כבישים מעל האתר ולהקים 24 בתי מגורים רבי קומות, ובשנת 2001 שחקו קבלנים פלסטינים חלק מגדר האבן העתיקה באתר כדי לייצר חצץ לכבישים.

לאחרונה עצרה ישראל ניסיונות פלסטיניים מחודשים להשחית את המקום, ואישרה הקמת ישיבה ויישוב בסמוך אליו, שיגנו גם על האתר הארכיאולוגי.

פרשה מקוממת נוספת נוגעת לאמת המים המזוהה כמערכת המים של שלמה המלך לירושלים. היא נמשכת מחברון דרך בית לחם אל ירושלים, ובכלל זה מה שמכונה כיום "בריכות שלמה", מדרום-מערב לבית לחם.

פלא הנדסי עתיק זה, שאורכו 40 ק"מ, מתואר בפירוט בתנ"ך, והתיאור תואם במדויק את הממצאים הארכיאולוגיים. הבריכות ואמות המים שרדו 2,000 שנות קיץ וחורף, וכן פולשים ובוזזים רבים – עד לבואה של הרשות הפלסטינית.

בשנת 2022 חפרה הרש"פ מחצבת ענק בשטח של 1,500 דונם בבית פג'אר, היישר דרך קטע מאמת המים. החציבה גרמה נזק בלתי הפיך לאמות המים, כאשר כ-100 מטרים של מנהרה וכ-2,000 מטרים של אמת המים משני עבריה של המנהרה נהפכו לעיי חורבות.

רק לאחרונה התערבה ממשלת ישראל (סוף סוף!) כדי למנוע נזק נוסף לשרידים ולפתח את האתר לתיירות תנ"כית מסודרת.

ממשלת ישראל אישרה זה עתה תקציב ממשלתי בסך 133 מיליון ש"ח להגנה על 70 אתרי מורשת ביהודה ושומרון ולפיתוחם. הקצאת התקציב קודמה בידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושר המורשת עמיחי אליהו.

אף שהתקציב אינו מספיק לנוכח היקף האתגר, הקצאה זו מסמנת שינוי במדיניות. האכיפה התגברה, פיתוח האתרים והנגשתם לציבור החלו, ולאחר עשרות שנים של הזנחה וביזה, אוצרות היסטוריים שהיו קבורים עמוק באדמה הולכים ונחשפים. התגליות משמעותיות, והן עשויות לשנות מן היסוד את המחקר האקדמי העולמי על תקופות היסטוריות בעלות חשיבות למורשת האנושית.

כמה דוגמאות: בהורקניה, סמוך לכביש ירושלים – ים המלח, נחשף מבצר המציין את נפילתה של הממלכה החשמונאית, והולך ומתברר כ"מצדה בזעיר אנפין", על מערכות המצור שלו, החדרים התת־קרקעיים, הכתובות והמקוואות.

גם במבצר אלכסנדריון שבהר סרטבה, הנזכר במשנה בהקשר של מדורות האיתות של ראש חודש (שהיוו השראה לטקס הדלקת המשואות של יום העצמאות בימינו), החפירות מניבות ממצאים חדשים ומדהימים.

כל חפירה ארכאולוגית כזו היא ניצחון על ההכחשה הפלסטינית ועל מאמצי המחיקה של הקשר היהודי לארץ ישראל מצד אונסק"ו, הדומים למסעות ההשמדה של דאע"ש.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 06 באוגוסט 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.