ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הציג נשיא ארצות הברית דאז, לינדון ג'ונסון, את עקרונות ההסדר במזרח התיכון. בנאום שנשא ב-19 ביוני 1967, וזכה לתואר "נאום חמש הנקודות", התווה הנשיא את התנאים הבאים: זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום ובביטחון; פתרון הוגן ומעשי לבעיית הפליטים; חופש שיט במעברים ימיים בינלאומיים; בלימת מירוץ החימוש במזרח התיכון; ושלום המבוסס על גבולות מוכרים ובטוחים ועל כיבוד ריבונותן של כל המדינות.

במהלך הנאום הדגיש הנשיא כי "חזרה לגבולות ה-4 ביוני 1967 לא תוביל לשלום". הגבולות ההם, הבהיר ג'ונסון, היו גבולות שביתת נשק בלבד, והם לא מנעו מלחמות ופעולות טרור נגד ישראל.

ישראל של אותם ימים הייתה נתונה באופוריה שגבלה בתחושת גאולה. מעמדה המדיני ויוקרתה הצבאית הרקיעו שחקים, ואיש לא העלה בדעתו שזוהי שעת כושר חולפת – כזו המחייבת את ירושלים להגיע להבנות מהירות עם ארצות הברית סביב "היום שאחרי", ובעיקר לקבע את מפת הגבולות העתידית.

בפרץ של נדיבות שקשה להבין את סיבותיו, קיבלה ממשלת ישראל באותו יום ממש (19 ביוני 1967) החלטה שלפיה תהיה מוכנה לחזור לגבול הבינלאומי עם מצרים ועם סוריה "על בסיס הצרכים הביטחוניים של ישראל", בתמורה להסכמי שלום. רבים בממשלה סברו, קרוב לוודאי, שלאחר תבוסה כה משפילה – שבאה בעקבות שתי תבוסות קודמות במלחמת העצמאות ובמבצע קדש – יגיעו הערבים למסקנה המתבקשת שעדיף להם להגיע להסדר.

אולם ההיגיון הערבי פעל בצורה שונה. תוך זמן קצר התכנסו מדינות ערב בוועידת חרטום ואימצו את "שלושת הלאווים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, ולא למשא ומתן עמה.

מדוע חשה ישראל צורך להצהיר על ויתוריה מראש? התהייה הזו נותרת בעינה עד היום. מה ההיגיון לוותר מראש על קלפי מיקוח יקרים במקום לנקוט עמדה קשיחה, ולהציג כל נסיגה עתידית כוויתור כואב? הרי אלה העקרונות הבסיסיים ביותר של ניהול משא ומתן בזירה הבינלאומית. התמיהה גוברת עוד יותר בהתחשב בכך שמפלגות הימין בראשות מנחם בגין ישבו אז בממשלת הליכוד הלאומי, ונתנו גם הן את ידן להחלטה זו.

עד מהרה התהפכה תמונת המצב. בינואר 1969 נכנס ריצ'רד ניקסון לבית הלבן, ומינה למזכיר המדינה את ויליאם רוג'רס – שלא נמנה עם אוהדיה המובהקים של מדינת ישראל, בלשון המעטה. ישראל שקעה במלחמת התשה רווית דמים, ואפקט הניצחון המזהיר של ששת הימים החל להתעמעם. בארץ הלכו והתעצמו המחאות נגד ממשלת גולדה מאיר, בטענה שזו "אינה חפצה בקידום הסכם שלום".

המחיר המדיני של הדשדוש הזה היה כבד. תוך זמן קצר הציג מזכיר המדינה את "תוכנית רוג'רס", שתבעה נסיגה ישראלית מלאה כמעט לגבולות ה-4 ביוני. עקרונות נאום חמש הנקודות של ג'ונסון, כפי שישראל פירשה אותם, התאדו באוויר. איש כבר לא זכר אותם.

ישראל נמצאת כיום במצב דומה להפליא. היא נושאת לבדה בנטל המערכה הצבאית הישירה מול איראן ושלוחיה. כבר לא ניתן לטעון שהיא חוסה באופן פסיבי תחת המטרייה האמריקנית; ידה, ברוך השם, על העליונה, וניתן לקוות שכך יהיה גם בהמשך. כעת, ארצות הברית היא זו שזקוקה לרצונה הטוב של ישראל כדי לסגור עסקה אסטרטגית מול איראן.

זהו בדיוק הזמן לעגן מול הבית הלבן מסמך הבנות רשמי שיקבע את מעמדה האסטרטגי של ישראל, ואת שליטתה בשטחים חיוניים ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה – כולל השטחים שצה"ל תפס במהלך הלחימה הנוכחית.

כבר עתה אנו עדים לכך שהלחץ של ממשלת לבנון ומדינות ערב על וושינגטון מתחיל להגביל את חופש הפעולה הישראלי בצפון. למרות המתקפות החוזרות ונשנות של חיזבאללה והנפגעים הרבים בקרב חיילנו, נדרשה ישראל להסיג כוחות מאזורים מסוימים בדרום לבנון כדי לאפשר לצבא לבנון לתפוס עמדות – אף שברור לכל שהסיכוי שצבא זה יתעמת עם חיזבאללה קלוש ביותר.

עם סיום המלחמה, קלפי המיקוח שבידי ישראל ילכו וייחלשו. המדינה תיכנס למערכת בחירות פנימית, רווית השמצות ועימותים פוליטיים נגד הממשלה והעומד בראשונה. במקביל, בארצות הברית ייערכו בעוד חודשים ספורים בחירות האמצע לקונגרס. איש אינו יכול להבטיח שהמפלגה הרפובליקנית תצא מהן עם ידה על העליונה, ואם הנשיא טראמפ יאבד את הרוב בקונגרס, חופש התמרון שלו יוגבל באופן דרמטי.

בנסיבות כאלה, גם דיווחים ממוחזרים על "פרשיות ריגול ישראלי" בפנטגון עלולים לצבור תאוצה מחודשת בדעת הקהל האמריקנית. אווירת החיבוקים הנוכחית עם הממשל עלולה להתחלף במהירות ב"כתף קרה" ובפרצופים חמוצים בבית הלבן ובגבעת הקפיטול.

חובה עלינו לנצל את "ירח הדבש" הזמני והמצומצם הזה כדי להבטיח את מעמדנו וגבולותינו לדורות קדימה, עוד לפני שהמערכה מסתיימת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 08 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

דוקטרינות מלחמה לא נועדו רק כדי להסביר את העבר. תפקידן החשוב ביותר הוא לאפשר למי שפועל לאורן לראות את סוף המחזה עוד לפני שהוא נכנס לאולם.

מאז פרוץ המלחמה נגד איראן, התמקדו רוב הדיונים בשאלות של עוצמת האש, מספר המטרות שהושמדו, היקף הנזקים ומאזן ההישגים הצבאיים. דיונים אלה חשובים, אך הם מחמיצים לעיתים קרובות את השאלה המהותית: מהי דוקטרינת המלחמה שלאורה פועלים הצדדים, ולאיזה מצב סיום היא צפויה להוביל? אסטרטג אמיתי אינו מסתפק במה שמתרחש כעת על הבמה. הוא מבקש להבין כיצד תתפתח העלילה אם כל השחקנים ימשיכו לפעול לפי אותו היגיון. זו בדיוק מטרתן של תורות המלחמה הגדולות.

במהלך המלחמה התפתח ויכוח נרחב בשאלה אם ישראל וארצות הברית השיגו את מטרותיהן. אולם עוד לפני הדיון במידת ההצלחה, ראוי לשאול שאלה קודמת: איזו מלחמה בחרו הצדדים לנהל?

לרשות ארצות הברית וישראל עמדה, לפחות מבחינה צבאית, אפשרות לנסות ולהשיג בפרק זמן קצר בהרבה את שלוש המטרות שהוצגו לציבור: הסרת איום הגרעין, הסרת האיום הבליסטי ופירוק מערך השלוחים. מהלך הכרעה כזה לא חייב לכלול פלישה יבשתית רחבת היקף; הוא דרש בעיקר תפיסת מלחמה המבקשת לשנות במהירות את המציאות האסטרטגית. בפועל, נבחרה דרך אחרת: גריעה, שחיקה והתשה.

מבחינת איראן, הבחירה הייתה כמעט מובנת מאליה. לנוכח פערי העוצמה, לא עמדה בפניה חלופה מעשית. ההיסטוריון והוגה האסטרטגיה הגרמני הנס דלבריק כינה סוג זה של פעולה "אסטרטגיית התשה" – אסטרטגיה שבה הצד החלש אינו מנסה להכריע את יריבו, אלא למנוע ממנו להכריע אותו. דלבריק מצא דוגמה קלאסית לכך אצל פריקלס, מנהיג אתונה. פריקלס הבין שספרטה עדיפה עליו ביבשה, ולכן נמנע מקרב מכריע וניצל את יתרונותיה של אתונה בים, בכלכלה ובזמן. איראן פועלת באופן דומה: היא בנתה מערך שלוחים, פיזרה נכסים אסטרטגיים והכינה את עצמה לספוג מכות מבלי לקרוס.

אך כאן מתעוררת השאלה המעניינת באמת: אם איראן בחרה בהתשה משום שלא הייתה לה ברירה – מדוע בחרה בכך גם ארצות הברית? הרי המעצמה החזקה הייתה יכולה לבחור בדרך אחרת. זהו אולי הפרדוקס המרכזי של המלחמה: הצד החלש והצד החזק בחרו, כל אחד מסיבותיו, באותה צורת מלחמה.

כאן נכנס לתמונה תומאס שלינג, אחד ההוגים האסטרטגיים המשפיעים במאה העשרים. בספריו הקלאסיים עסק שלינג בשאלה כיצד יריבים חזקים מנהלים עימות מתמשך מבלי להידרדר למלחמה כוללת. כתיבתו עוסקת פחות בהכרעה ובניצחון, ויותר בשליטה בהסלמה. מנקודת מבטו, מלחמה היא גם תהליך של תקשורת: תקיפה היא מסר, תגובה היא מסר, והימנעות מתגובה היא מסר. הצדדים אינם רק נלחמים – הם מאותתים זה לזה ללא הרף.

אם הצדדים פועלים כיום במסגרת שלינגיאנית, אין סיבה לצפות להכרעה. להפך – יש לצפות בדיוק למה שאנו רואים: ישראל תוקפת יעדים משמעותיים (כולל בדאחייה), איראן מגיבה בירי מוגבל יחסית של טילים בליסטיים, ובמקביל מופעלים שלוחים כמו החות'ים שנותרים חיים ופעילים. התגובה חזקה דיה כדי להמחיש נחישות, אך מוגבלת דיה כדי שלא להצדיק מעבר למלחמת הכרעה. זוהי בדיוק הלוגיקה של שלינג: מאמץ מתמשך לאותת נחישות מבלי לחצות את הסף שעלול לשחרר כוחות שאיש אינו מעוניין לשחרר.

במובן זה, האירועים האחרונים אינם מבשרים בהכרח הסלמה, אלא דווקא יציבות – יציבות של המשך המשחק לפי אותם כללים. זוהי בשורה רעה לישראל, והסיבה שהמלחמה נראית לעיתים פרדוקסלית: איראן סופגת מכות אך ממשיכה לפעול; ארצות הברית וישראל מפעילות כוח אך נמנעות מהמהלך שישנה את המציאות האסטרטגית מן היסוד. כל צד מאותת נחישות, אך גם זהירות.

כאן טמונה הבעיה הישראלית. איראן וארצות הברית יכולות לחיות עם מלחמת התשה. ישראל, לעומת זאת, נולדה מתוך תפיסת ביטחון הפוכה – שראתה בזמן אויב ובמלחמות קצרות ומכריעות תנאי קיום. כאשר שני השחקנים המרכזיים פועלים לפי היגיון שונה, ישראל מוצאת את עצמה לכודה במציאות אסטרטגית שאינה תואמת את התפיסה שלאורה הובטחו קיומה ושגשוגה.

הלקח החשוב ביותר משלינג הוא שמי שמכיר את הדוקטרינה שלו אינו צריך להמתין לסוף ההצגה כדי להבין את כיוונה. כאשר כל הצדדים עסוקים בעיקר בניהול הסלמה, התוצאה אינה ניצחון ואף לא תבוסה – אלא המשך המשחק עצמו. מכאן עולות שלוש שאלות יסוד לביטחון הלאומי הישראלי.

ראשית, האם ישראל עדיין רואה את עצמה מחויבת לתפיסת הביטחון המקורית שעליה בנה דוד בן-גוריון את המדינה?

שנית, אם ישראל הגיעה למסקנה שמלחמת ההתשה הנוכחית אינה יכולה להסתיים בהסדר יציב – האם היא מסוגלת לקרוע את הכבלים האסטרטגיים ולכפות הכרעה על איראן ועל שלוחיה, גם ללא הסכמה מלאה של ארצות הברית?

ושלישית, אם התשובה לכך חיובית – האם היא מוכנה לשלם את המחיר המדיני ולסכן מציאות שבה, לפחות לתקופה מסוימת, לא תעמוד מאחוריה מעצמת-על תומכת?

כל עוד לא יינתן לשאלות אלה מענה ברור, ישראל תמשיך לפעול בתוך המסגרת שמתאר שלינג – מסגרת שבה ניהול העימות מחליף את פתרונו, והמלחמה הופכת בהדרגה ממצב זמני למצב קבע. זו אולי התובנה החשובה ביותר שניתן ללמוד על המלחמה באיראן: דוקטרינות טובות אינן רק מסבירות את המחזה, הן חושפות את סופו מראש. וכאשר שני יריבים קוראים את אותו ספר אסטרטגיה, הם עלולים להמשיך להילחם זמן רב מאוד – מבלי שאיש מהם יתכוון באמת לנצח.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 08 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

החלפת ראש המל"ל נתפסת לעיתים קרובות כחילופי גברי מנהליים שגרתיים. אולם דווקא לאחר שנות משברים ביטחוניים, מדיניים וחברתיים, היא מהווה הזדמנות נדירה לבחון מחדש את יסודות ניהול הביטחון הלאומי של ישראל.

מאז הקמת המדינה גובשה תפיסת הגנה לאומית ברורה יחסית, אך שלושה נדבכים יסודיים מעולם לא עוגנו במסמכי יסוד סדורים: ייעודה של מדינת ישראל, ערכיה, ותפיסת הביטחון הלאומי. כתוצאה מכך, ישראל פועלת זה כמעט שמונים שנה ללא מצפן אסטרטגי-מוסרי מוסכם שמגדיר לאן היא שואפת, מהם הערכים שמנחים אותה, וכיצד יש לבחון את פעולת כלל מערכותיה. החלפת ראש המל"ל היא הזדמנות לגיבוש שלושה מסמכי יסוד משלימים אלו, שכן רק לאחר ניסוחם ניתן יהיה לגזור מדיניות לאומית, אסטרטגיות ממשלתיות, סדרי עדיפויות תקציביים והערכות מצב לאומיות כוללות.

ייעוד המדינה – הנקודה שממנה הכול מתחיל

הדיון על ביטחון לאומי מתחיל בדרך כלל באמצעים – צבא, כלכלה, טכנולוגיה, יחסי חוץ – אך שוכח את השאלה היסודית: לשם מה קיימת מדינת ישראל? מגילת העצמאות, בהובלת בן-גוריון, נותנת לכך תשובה ברורה בקביעה כי המדינה תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. המדינה אינה רק מקלט פיזי לעם היהודי, אלא כלי למימוש ייעודו ההיסטורי והמוסרי, כביטויו של ישעיהו – להיות "אור לגויים".

תפיסה זו אינה נחלתו הבלעדית של בן-גוריון, וקיים סביבה קונצנזוס רחב בהרבה מכפי שנהוג לחשוב כיום. בנימין זאב הרצל ראה בציונות מפעל תרומה אוניברסלי, ברל כצנלסון הדגיש את החידוש התרבותי-מוסרי, זאב ז'בוטינסקי דיבר על תוכן תרבותי עמוק לצד "קיר הברזל", הראי"ה קוק ראה בתחיית ישראל תהליך רוחני-מוסרי, ואפילו החזון איש שיתף את ההנחה בדבר ייעוד היסטורי רחב. כולם ראו במדינה מכשיר למימוש ייעודו ההיסטורי של העם היהודי, ולא רק מסגרת ניהולית ניטרלית. בהתאם לכך, ראוי להגדיר כי ייעודה של מדינת ישראל הוא להיות אור לגויים באמצעות הקמת חברת מופת המושתתת על חזונם המוסרי של נביאי ישראל.

ערכיה של מדינת ישראל

אם הייעוד מגדיר את היעד, הרי שהערכים מגדירים את הדרך. מגילת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובעים ערכים בסיסיים כמו חירות, צדק, שלום, ומדינה יהודית ודמוקרטית – אך מעולם לא גובש מסמך יסוד שמבהיר את משמעותם השיטתית. החלל שנוצר התמלא בפרשנויות, לעיתים סותרות. הפרשנות הליברלית-מערבית תרמה תרומות חשובות, אך היא מתנגשת לעיתים עם המסורת היהודית בנקודה מרכזית: היהדות מניחה אמת אובייקטיבית ועקרונות מוסריים מחייבים, בעוד הרלטיביזם הליברלי רואה בערכים תוצר של העדפות אנושיות והסכמות.

לכן מוצע לגבש מסמך יסוד נפרד תחת הכותרת "ערכיה של מדינת ישראל". מסמך זה יפרש את הערכים שבמגילת העצמאות, יצורף כנספח אליה, ויוטמע במערכת החינוך ובמוסדות המדינה כדי שיהווה את מצפנה המוסרי הרשמי של המדינה.

תפיסת הביטחון הלאומי מול תפיסת ההגנה הלאומית

ביטחון לאומי אינו זהה להגנה לאומית. בעוד שההגנה עוסקת במענה פיזי ישיר מפני איומים צבאיים, הביטחון הלאומי רחב בהרבה ועוסק ביכולתה של האומה להתקיים, להתחדש, להתפתח ולהגשים את ייעודה לאורך זמן – בכל ממדי העוצמה: המדיני, החברתי, הכלכלי, החינוכי, הדמוגרפי והטכנולוגי. בן-גוריון תמצת את תפיסת הביטחון הלאומי בשתי מילים: חלוציות והגשמה תמידיים. חלוציות פירושה זיהוי אתגרים, פריצת דרכים והעזה; הגשמה פירושה התמדה במימוש עד להפיכת החזון למציאות. עיקרון זה הנחה את ראשית הציונות והמדינה.

במאה ה-21 החזיתות אמנם השתנו אל עברי ההייטק, המדע, האנרגיה, האתגרים החברתיים והיוזמות האזוריות כמו הסכמי אברהם, אך העיקרון נותר בעינו: ביטחון לאומי הוא היכולת המתמשכת לזהות חזיתות חדשות ולממשן.

בתחום ההגנה הלאומית הותיר בן-גוריון מורשת ברורה שלפיה ישראל אינה מגינה על עצמה על אדמתה, ומכאן נגזרו עקרונות של יוזמה, העברת הלחימה לשטח האויב, הכרעה מהירה והסרת איומים. אולם בשנים האחרונות חל שינוי הדרגתי לצבא של הרתעה, הכלה ושחיקה – שינוי שהתרחש ללא דיון לאומי מסודר. תפיסה זו תרמה לרצף מלחמות התשה, שהגיעו לשיאן ב-7 באוקטובר, ולקושי המבצעי להשיג הכרעות. שינויים אסטרטגיים דרמטיים כאלה חייבים להיות תוצאה של דיון מודע, ולא של סחף ארגוני.

תפקידו האמיתי של המל"ל

בניהול תקין של מדינה, הסדר המושגי חייב להיות ליניארי וברור: ייעוד המדינה מוביל לניסוח ערכי המדינה, מהם נגזרת תפיסת הביטחון הלאומי, שמתוכה מתווים מדיניות לאומית ואסטרטגיות. אלו מתורגמות לתקציבים ולביצוע, ונבחנות ברצף על ידי הערכת מצב לאומית מתמשכת. תפקידו של המל"ל בשרשרת הזו אינו רק לתאם תוכניות בין משרדי הממשלה השונים, אלא לשמש המעריך הלאומי של מדינת ישראל.

לשם כך יש להחזיר את ההבחנה המקצועית הברורה בין הגופים: בעוד שאמ"ן אמון על הערכת המודיעין והרמטכ"ל על הערכת המצב הצבאית, המל"ל נדרש לספק את הערכת המצב הלאומית הכוללת.

המל"ל אינו "מטכ"ל נוסף". תפקידו לבחון האם פעולות צה"ל תואמות את המטרות המדיניות והלאומיות, בעוד הסמכות המקצועית הצבאית נשארת במלואה בידי הרמטכ"ל. משום כך, איוש המל"ל צריך להשתנות ולהכיל לא רק אנשי צבא וביטחון לשעבר, אלא גם היסטוריונים, הוגי אסטרטגיה, אנשי רוח ומומחים בשאלות של ייעוד ומשמעות.

סיכום והמלצות

המבחן האמיתי של ראש המל"ל הנכנס אינו מסתכם רק בטיפול השוטף באיראן, בעזה או בלבנון, אלא ביכולתו להוביל את גיבוש שלושת מסמכי היסוד החסרים: ייעוד, ערכים, ותפיסת ביטחון לאומי.

רק בדרך זו יוכל המל"ל למלא את ייעודו המקורי כמתכלל העליון של המעשה המדינתי וכמעריך הלאומי של ישראל. אם יסמן זאת כמטרתו ויצליח בה, החלפת ראש המל"ל הנוכחית לא תהיה עוד חילופי גברי שגרתיים, אלא תחילתו של סדר חדש והכרחי בניהול הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07 ליוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

משגע להיות כבולים על ידי נשיא ארצות הברית בזמן שנלחמים בחיזבאללה, בייחוד כאשר חיילים ואזרחים ישראלים נופלים בזה אחר זה מול הכטב"מים והרקטות של צבא הטרור.

מתסכל לשמוע את נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מדבר יום אחד על הפצצת אתרי הגרעין והאנרגיה של איראן עד עפר ועל ריסוק משטר האייתוללות ה"מרושע", ולמחרת לשמוע אותו מדבר על מנהיגים איראנים "נחמדים ואחראים מאוד" שאותם היה רוצה לפגוש, ואף לגלות שטראמפ עשוי להרעיף עליהם עשרות מיליארדי דולרים במזומנים ובהקלות של הסנקציות.

מתסכל להכיר בכך שלאחר כל המאמץ והמחיר של השנה האחרונה, שנועדו לשלול מאיראן את שאיפותיה ההגמוניות ואת יכולותיה המאיימות, טראמפ עלול לקבוע את גבולות המלחמה הזו לא לפי קצה גבול היכולות ההתקפיות שנותרו לאיראן, אלא לפי גבולות הסיבולת האישית והסבלנות הבלתי מושלמת שלו עצמו.

מרגיז לקבל את היעדר המחויבות העקרונית של טראמפ; את הסכנה הטמונה בגישתו הלא-אידאולוגית לענייני חוץ וביטחון, את חשיבתו העסקית-עסקתית מדי, ואת המתודולוגיה הלא-דוגמטית שלו ל"פתרון" סכסוכים – גישה מרעננת בהקשרים מסוימים אך אשלייתית ומסוכנת באחרים.

מטריד שטראמפ מאמין באופן מגוחך שכוח אישיותו מסוגל לפתור הכול ולהוביל במהירות לעסקאות שלום "ענקיות" בכל מקום. כך הדבר לגבי תוכניותיו המנותקות מהמציאות ל"שלום ציוויליזציוני גדול" בעזה, וכך גם לגבי פטפוטיו על השגת הסכם שלום "עשירי" בעולם – עם טהרן.

מקומם כאשר טראמפ מהלל יום אחד את ראש ממשלת ישראל כ"מנהיג מלחמה דגול וידיד", ולמחרת מכנה אותו בפומבי "מטורף [הגידוף הנלווה הושמט]" וטוען כי נתניהו נמצא בכיסו ("הוא יעשה כל מה שאבקש ממנו לעשות"). גרוע מכך, טראמפ מצהיר בחוצפה כי "לולא אני – לא הייתה ישראל", וכי נתניהו "היה בכלא אלמלא אני".

הצהרות אלו על גורלה של ישראל ועל שרידותו הפוליטית של נתניהו אינן נכונות בשום מובן. הן בלתי קבילות. נכון וצודק להעמיד את טראמפ במקום כאשר הוא חוצה את הגבול שבין התרברבות מופרכת ויוהרה מנופחת – שזהו סגנונו, לטוב ולרע – לבין הטחת השמצות פוגעניות ומזיקות, שלהן עלולות להיות השלכות של חיים ומוות עבור ישראל.

***

אחרי כל זאת, עלינו להתעלות מעל סגנונו המעצבן של טראמפ ביחס לאנשים ולפוליטיקה, ולבחון את הרקורד המדיני האיתן שלו ואת מחויבויותיו בסוגיות החשובות ביותר לישראל.

במיוחד, ראוי לשבח את נשיא ארצות הברית על עמידתו האצילית מול איראן, ואני מאמין שגם על כוונתו להשלים את המלאכה עד תום.

הנשיא טראמפ מבין שעצירת המלחמה כעת, בשל אי-נוחות כלכלית זמנית, תהיה ניצחון עבור האייתולות. אסור לאפשר לאיראן להסיק ששיתוק זרימת הנפט הוא כרטיס ההישרדות שלה – היום או בעתיד. הרי בסופו של דבר, הזינוק במחירי הנפט בעקבות שיבוש התנועה במצר הורמוז לא היה בלתי צפוי. כפי שטראמפ עצמו אמר, מדובר ב"מחיר קטן שצריך לשלם" תמורת הישגים ביטחוניים משמעותיים.

גם אין כל היגיון בהותרת כל כך הרבה קצוות פתוחים באיראן – מטילים וממתקני ייצור, ועד לאתרי גרעין בהר פיקאקס ולמנהרות באיספהאן, שבהן, לפי הדיווחים, מאוחסן המלאי העצום של אורניום מועשר ברמה גבוהה שנועד לייצור נשק גרעיני. זו הסיבה שכוחות אוויר, ים ונחתים אמריקאים בהיקף עצום עדיין מוצבים באזור.

וטראמפ מכיר בכך שהעימות הנוכחי הוא למעשה מלחמת עולם נגד יריבותיה האסטרטגיות המרכזיות של אמריקה, ובהן סין ורוסיה – בעלות בריתה של איראן.

לפיכך, הסיכוי שטראמפ ינטוש את שדה הקרב מבלי לדכא באופן משמעותי יותר את איראן הוא נמוך. הוא לא יסתפק בהכרזה על "ניצחון" מלאכותי ובנסיגת כוחותיו.

ייתכן שימתין זמן-מה ממגוון סיבות – מחגיגות ה־4 ביולי הקרובות, שנת ה־250 לעצמאות ארצות הברית, דרך בחירות האמצע בנובמבר ועד הצורך לחדש מלאים של אמצעי לחימה אמריקאים – אך אני מהמר שהוא ימשיך לקדם את המאמץ הצבאי עד לנטרול האיום שמציבים האייתוללות למדינות ערב במפרץ, לישראל ולעולם המערבי.

***

אז מדוע כל הערפול בדבריו הרבים של טראמפ? מדוע הכבלים שהוא מטיל על מלחמותיה ההכרחיות של ישראל מול צבאות השלוחים של איראן, החונים לאורך גבולותיה? מדוע הזלזול בנתניהו?

ובכן, העמימות של הממשל מבלבלת את האויב. אם אנחנו נותרים תוהים מה יהיה הצעד הבא של טראמפ, כך גם האייתוללות.

אבל טראמפ עצמו? אינני חושב שהוא מבולבל כלל בכל הנוגע לאיראן. החל מנטישת הסכם הגרעין הכושל של אובמה עם איראן בשנת 2018, דרך חיסולו של מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, בשנת 2020, עבור במבצע "פטיש חצות" ביוני 2025 וכלה במבצע "זעם אפי" השנה – טראמפ הוכיח שאינו הפכפך ואינו קל דעת.

להפך. טראמפ שידר בעקביות נחישות ותכליתיות. בתחומים רבים אחרים הוא רחוק מלהיות מופת של מידות טובות, אך הוא גילה הבנה עמוקה של אחריותו לעצב מחדש את הארכיטקטורה האסטרטגית האזורית והעולמית באמצעות ריסוק כוחה של איראן.

הוא גם הפגין אומץ פוליטי בזירה הפנימית בסוגיה זו, כאשר התעמת הן עם מבקריו מהשמאל המרקסיסטי הפרו-אסלאמיסטי והן עם מבקריו מהימין הבדלני והלאומני-נוצרי. הוא אף הסתכן מול בסיס התמיכה שלו עצמו בתנועת MAGA כאשר השתיק מבקרים קולניים ומשפיעים במיוחד, כדוגמת טאקר קרלסון.

יש לזכור: גם לנוכח עלייתו של אויב שעלול להתגלות כקטלני כמעט כמו גרמניה הנאצית, העדיפו מנהיגים מערביים רבים פיוס והשלמה עם איראן. תמיד קל יותר לדחות, להסיט ולרכך מאשר להילחם באויב נחוש ומיומן.

ובכל זאת, טראמפ נענה לאתגר האיראני. בניגוד לחוכמה המקובלת, שלפיה הגישה ה"אחראית" היא לבלוע את הפרובוקציות ההדרגתיות של איראן כדי להימנע ממלחמה, וששאיפותיה ההגמוניות ממילא כמעט בלתי ניתנות לעצירה – טראמפ העדיף להכות ולשרטט קו אדום. הוא בחר להתעמת עם האייתוללות במקום לרקוד איתן.

ולכן, ראוי להכיר בטראמפ ולהעריך אותו על הבהירות המוסרית והאסטרטגית שלו. המלחמה הזאת היא מעשה של יושר, צדק ושפיות בתחום הביטחון העולמי.

אם כן, אם ברצונכם לחשוש שטראמפ עלול לחתום על הסכם גרוע עם טהרן – הסכם שלא ירחיק את איראן מספיק מהפצצה הגרעינית ומגבולותיה של ישראל, או שייעצר לפני שינוי משטר – אתם מוזמנים להמשיך לדאוג. אך לעת עתה, עדיין יש לשבח את טראמפ על המשך התנגדותו לאיראן, לרבות המצור הממושך שלו על הורמוז.

כן, ההיסוס של טראמפ מסוכן, והמתקפות חסרות הבסיס שלו על נתניהו מטרידות. קיומה של ישראל אינו טובה שהוענקה לה מוושינגטון, ומנהיגי ישראל אינם יכולים לקבל כל תכתיב ביטחוני המגיע מהבירה האמריקאית.

אך העבודה המשותפת עם טראמפ במהלך 31 החודשים הבאים, כדי להשלים באופן נחוש יותר את המערכה נגד איראן – תוך תמרון, התחמקות והסתגלות כשצריך- נותרת הכורח הנכון וההכרחי.

פורסם ב-JDN, בתאריך 05 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המלחמה מול איראן חשפה פרדוקס אסטרטגי עמוק. ישראל וארצות הברית השיגו הישגים צבאיים מרשימים, אך ככל שחולף הזמן מתבררת שאלה מטרידה יותר: האם הישגים אלה שינו את המציאות האסטרטגית באופן המצדיק את המחיר ששולם?

איראן נפגעה קשות. חלקים מתוכנית הגרעין שלה נפגעו, מערכי טילים הושמדו, שלוחיה באזור נחלשו וכלכלתה ספגה מכה משמעותית. אולם העובדה שכל אלה נכונים אינה עונה על השאלה החשובה ביותר: האם מטרות המלחמה הושגו?

אם נבחן את היעדים שהוצגו לציבור – הסרת האיום הגרעיני, צמצום האיום הבליסטי ופירוק מערך השלוחים האיראני – קשה לטעון כי מי מהם הושג במלואו. האיומים נפגעו, אך לא הוסרו. תוכנית הגרעין נותרה קיימת. יכולות טילים משמעותיות עדיין בידי איראן. הפרוקסיז נחלשו אך לא נעלמו.

כאן מתגלה הפער המרכזי של המערכה: המטרות היו מטרות של הכרעה, אך האמצעים שנבחרו היו אמצעים של התשה.

במקום לשלול מהמשטר האיראני את יכולתו להמשיך ולתפקד, נבחרה אסטרטגיה של שחיקה הדרגתית: חיסול מפקדים, פגיעה במתקנים והשמדת מלאים. אלה הישגים מבצעיים חשובים, אך הם אינם שקולים להכרעה. הם מפחיתים איום; הם אינם מסירים אותו.

התוצאה היא פרדוקס. בעוד ישראל וארצות הברית הציבו לעצמן מטרות רחבות ושאפתניות, איראן הציבה לעצמה יעד צנוע בהרבה: מניעת תבוסה והישרדות המשטר.

וכאשר צד אחד חייב להשיג הכול כדי לנצח, בעוד הצד השני צריך רק לשרוד כדי לא להפסיד, יתרונו של הצד החזק אינו בהכרח מתורגם לניצחון.

לכן, מבחינת טהרן, עצם העובדה שהמשטר שרד, תוכנית הגרעין ניתנת לשיקום, בידה מלאי טילים מאיימים, השפעתה על שלוחיה לא נחלשה ושבסוף המלחמה חזרו הצדדים לשולחן המשא ומתן, עשויה להיחשב כהצלחה אסטרטגית.

הבעיה איננה רק צבאית. היא תרבותית.

אסטרטגיית ההתשה נשענת על ההנחה שכאב מתמשך שוחק רצון. לעיתים קרובות זה נכון בדמוקרטיות מערביות, שבהן לחץ ציבורי מתורגם ללחץ פוליטי. אולם משטרים מהפכניים כמו איראן, וחלק מהארגונים הפועלים בחסותה, אינם תמיד פועלים לפי אותו היגיון.

במערב, שגשוג ויציבות נתפסים כמצב הטבעי של החברה. בתרבויות פוליטיות אחרות, הקרבה, סבל ומאבק ממושך עשויים להיתפס דווקא כביטוי לנחישות ולאמונה בצדקת הדרך. במצבים כאלה, התשה אינה בהכרח שוברת את היריב; לעיתים היא מעניקה לו זמן להפוך את עצם הישרדותו לניצחון.

לכן, המלחמה מול איראן חושפת בעיה רחבה יותר מהשאלה האיראנית עצמה. במשך מאות שנים ביקש המערב לקצר מלחמות באמצעות הכרעה. המטרה הייתה פשוטה: לנצח במהירות כדי לחזור לבנייה, למסחר ולחיים אזרחיים תקינים.

בעשורים האחרונים חל שינוי. בהדרגה הוחלף רעיון ההכרעה ברעיון הניהול. במקום ניצחון – הכלה. במקום סיום ברור – ניהול מתמשך של סיכונים.

במקביל, התפתחה הטכנולוגיה הצבאית בקצב מסחרר. המערב למד לאתר כל מטרה, לפגוע בכל מטרה ולחסל כמעט כל מפקד. אולם הוא השקיע פחות מחשבה בשאלה כיצד כל היכולות הללו מתחברות למהלך אסטרטגי המייצר מצב סיום חדש וברור.

במילים אחרות, הוא למד לפגוע – אך שכח כיצד להכריע.

זו אולי התובנה החשובה ביותר שעולה מן המערכה מול איראן. השאלה איננה אם חיל האוויר היה יעיל או אם המודיעין היה מדויק. גם לא אם איראן נחלשה. השאלה היא האם המלחמה יצרה מציאות חדשה, או רק שיפרה את תנאי הפתיחה של הסיבוב הבא.

ייתכן שהבעיה העמוקה ביותר היא שהמערב אינו מתקשה עוד להילחם. הוא מתקשה להאמין בלגיטימיות של ניצחון.

שהרי הכרעה איננה רק פעולה צבאית. היא גם קבלת אחריות. מי שמכריע נדרש לעצב את המציאות שנוצרת לאחר מכן, לשאת במחיריה ולנהל את תוצאותיה. ניהול סיכונים מאפשר להימנע מאותה אחריות.

אם כך, הבעיה המרכזית שנחשפה במלחמה מול איראן איננה עוצמתה של איראן. היא מצבה של אמנות המלחמה במערב עצמו.

מפני שבסופו של דבר, ניצחון אמיתי אינו זקוק להסברים ארוכים או לקמפיינים של שכנוע. הוא משנה את המציאות באופן שגם האויב מתקשה להכחיש. ניצחון אינו זקוק ליחסי ציבור.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 04 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חיסולו של אחמד ג׳עברי בנובמבר 2012 היה אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בעימות שבין ישראל לחמאס. ג׳עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס (רמטכ"ל החמאס בפועל) חוסל בעזה בעת שנסע ברכבו. בישראל הורגשה מיד דריכות עצומה. היה ברור לחלוטין שהתגובה של חמאס תהיה קשה ומיידית. והיא אכן הגיעה במהירות ובעוצמה. חמאס פתח בירי מאסיבי של מאות רקטות וטילים לעבר ישראל, כולל לעבר תל אביב וירושלים, ובכך החל מבצע “עמוד ענן”, שנמשך כשבוע והסתיים בהפסקת אש בתיווך בינלאומי.

הפער בין מה שקרה אז לבין מה שמתרחש כיום הוא כמעט בלתי נתפס. ב־15 במאי השנה חיסלה ישראל את עז א־דין אל־חדאד, מי שנחשב לרמטכ״ל חמאס ברצועת עזה. עשרה ימים לאחר מכן, ב־26 במאי, חיסלה ישראל גם את מחליפו, מוחמד עודה. מדובר בשני חיסולים רצופים של הדרג הבכיר ביותר במערכת הצבאית של חמאס — אירוע שבעבר היה מוביל כמעט אוטומטית להסלמה אזורית רחבת היקף.

והנה, הפעם לא הגיעה תגובה משמעותית. לא ירי מסיבי, לא הסלמה רב־זירתית, לא התלקחות אזורית. אפילו בעולם הערבי לא נשמעה ביקורת משמעותית על מהלכיה הצבאיים של ישראל ברצועה. מצרים שותקת, קטאר שותקת, אירופה שותקת, והמערכת הבינלאומית אינה מגיבה כפי שהייתה מגיבה בעבר. אין זעקה, אין לחץ, ואין תחושה של משבר אזורי מתקרב.

החיסולים הללו אינם אירוע מבודד. הם משתלבים בתוך מהלך רחב הרבה יותר שישראל מבצעת בחודשים האחרונים ברצועת עזה. ראשית, מדובר בתהליך מתמשך של שחיקה והרס של תשתיות חמאס: פגיעה במפקדות, במחסני אמל״ח, במערכי מנהרות, ובעשרות פעילים בדרגי הפיקוד השונים. חיסול הבכירים מלווה בפגיעה שיטתית גם בדרגי הביניים של הארגון, באופן שמערער את יכולתו להשתקם ולתפקד.

המרכיב השני הוא השליטה בשטח. ישראל שולטת כיום בכ־65 אחוזים משטח רצועת עזה. בעבר, עצם הרעיון של שליטה ישראלית מחודשת בשטחי הרצועה היה גורם לטלטלה עצומה בעולם הערבי ובמערכת הבינלאומית. השתלטות על קרקע נתפסה מאז ומתמיד כפגיעה קשה בכבוד הערבי, וכמהלך המחייב תגובה חריפה. אך גם כאן – אין התקוממות אזורית, אין לחץ בינלאומי אפקטיבי, ואין סימנים לכך שמישהו מסוגל או מוכן לשנות את המציאות שנוצרת לנגד עינינו.

המרכיב השלישי הוא המהלך המדיני־אזורי שמתחיל להיחשף בהדרגה. המפגשים המתוקשרים בין ראש השב״כ דוד זיני לבין מוחמד דחלאן, בחסות הנהגת איחוד האמירויות, אינם מקריים. נראה כי האמירויות מגבירות באופן משמעותי את מעורבותן בניסיון לעצב מציאות שלטונית חדשה ברצועת עזה – מציאות שאינה נשענת עוד על שלטון חמאס. לכך מצטרפות גם אמירותיו של שר הביטחון, שהבהיר כי רעיון ההגירה מרצועת עזה לא ירד מן הפרק, אלא ממתין לעיתוי המתאים.

כל אלה יחד מבשרים על עידן חדש. ישראל מאותתת, גם בזמן שהמערכה מול איראן טרם הסתיימה, כי היא נחושה לעצב מחדש את המציאות האסטרטגית ברצועת עזה – קרוב לוודאי בתיאום מלא עם ארצות הברית, ואולי גם עם חלק ממדינות ערב המתונות, ובראשן איחוד האמירויות.

הגיע הזמן לומר באופן ברור: כך נראה ניצחון. ניצחון איננו רק חיסול של מפקד כזה או אחר. ניצחון הוא מצב שבו אתה מכתיב לאויב את המציאות הרצויה לך, בעוד שהוא חסר יכולת — או חסר רצון — להגיב נגדך באופן אפקטיבי. זהו למעשה מצב המתקרב למשמעות המעשית של כניעה ללא תנאי.

כאשר בנימין נתניהו דיבר בעבר על “ניצחון מוחלט”, רבים בישראל לגלגו, פקפקו או מתחו ביקורת. הייתה לכך, להערכתנו,  סיבה "היסטורית": ישראל מעולם לא חוותה ניצחון מוחלט במובן ההיסטורי הקלאסי של המושג. מלחמות ישראל הסתיימו בדרך כלל בהתערבות בינלאומית, בהחלטות מועצת הביטחון, בהפסקות אש ובמשא ומתן. גם כאשר ישראל השיגה הישגים צבאיים אדירים – במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים או במלחמת יום הכיפורים – היא לא הביאה את אויביה למצב של כניעה ללא תנאי כפי שבנות הברית הכניעו  את מדינות "ציר הרשע" במלחמת העולם השנייה.

הפעם, לראשונה, ישראל מתקרבת למצב כזה, לפחות ברצועת עזה. ומי שמביט צפונה יכול לראות שתהליך דומה, גם אם מאוחר וזהיר יותר, מתפתח אולי, זו לראשונה, גם בלבנון.

צעדיה האחרונים של מדינת ישראל ברצועת עזה, ואולי גם בלבנון, נותנים מקום לתקווה שאנחנו צועדים לעבר מציאות חדשה במזרח התיכון — מציאות שבה אויביה המרכזיים של ישראל אינם מובילים עוד את סדר היום, אלא מגיבים אליו. ואם זה אכן המצב, הרי שלראשונה מזה עשרות שנים, ישראל אינה רק שורדת. היא מנצחת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כדי לשבור את הקיפאון שנוצר בהפסקת האש השבירה מול איראן, מדווחים גורמים בפנטגון כי הממשל האמריקני מכין מהלך צבאי משמעותי שמכונה Operation Sledgehammer – "מבצע קורנס". השם אינו מקרי.

בשנת 1942, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, פיתחו האמריקנים תוכנית פלישה ראשונה לחופי אירופה הכבושה. גם היא נקראה Operation Sledgehammer. זה היה ניסיון רציני להקים חזית שנייה שתכריע את גרמניה הנאצית: נחיתה מהירה בצרפת, כיבוש נמלים והכנה לפריצה גדולה.

התוכנית לא יצאה לפועל. הכוחות לא היו מוכנים, הבריטים התנגדו, והאמריקנים בחרו בסופו של דבר ב-Operation Torch בצפון אפריקה. Sledgehammer נשאר בגדר תוכנית מגירה – הגרסה הראשונית של מה שהפך שנתיים מאוחר יותר ל-Operation Overlord: הפלישה לנורמנדי, המבצע המכריע של מלחמת העולם השנייה.

ייתכן שהמתכננים האמריקנים של 2026 מודעים היטב למשמעות ההיסטורית של השם. אם כך, יש מקום לתקווה – כי הם בחרו בשם שמסמל, כבר מ-1942, את הרצון להכרעה מהירה וישירה. ההשוואה איננה בין המשטרים עצמם, אלא בין שתי תפיסות מלחמה: מלחמת התשה מוגבלת מול ניסיון אמיתי להכרעה אסטרטגית.

מלחמות קבינט מול מלחמות הכרעה:

עד סוף המאה ה־18 רוב המלחמות באירופה היו מלחמות קבינט – מלחמות מוגבלות, שנוהלו בידי שליטים ושרים באמצעות צבאות שכירים קטנים. מטרתן לא הייתה להכריע את האויב, אלא להשיג יתרון דיפלומטי או שיפור עמדות.

התוצאה הייתה מלחמות ארוכות, יקרות ובלתי מסתיימות. אף צד לא היה מוכן לשלם מחיר דמים גבוה, משום שהצבא היה "רכושו" של השליט ולא של העם.

המהפך התרחש עם עליית המדינות הלאומיות והצבאות ההמוניים. המהפכה הצרפתית וה־levée  en masse  יצרו צבאות של אזרחים בעלי מוטיבציה לאומית. נפוליאון הפך אותם למכונת מלחמה המבוססת על תמרון מהיר, ריכוז כוחות והכרעה. לראשונה נעשתה המלחמה אמצעי להכרעה פוליטית מוחלטת – בדיוק כפי שקלאוזביץ יתאר מאוחר יותר.

אולם ההצטיינות הפיקודית שביקשו קלאוזביץ ומולטקה לפתח לא נועדה לשחזר את מלחמותיו של נפוליאון במלוא מחירן האנושי, אלא להשיג הכרעות נפוליאוניות במחיר נמוך בהרבה – בעיקר בחיי לוחמים – וכן לאפשר למעטים וקטנים לנצח רבים וגדולים מהם. משום כך הוקם גם צה"ל מלכתחילה כצבא קלאוזביצי־מולטקאי.

החזרה לעידן מלחמות הקבינט:

מאז אמצע שנות ה־2000 (וביתר שאת אחרי 2006) התרחש מהפך הפוך. צה"ל, ואחריו הצבא האמריקני, אימצו תפיסת מלחמה פוסט־מודרנית של "מכות כואבות", "גריעה", "הרתעה" ו"ניהול סיכונים". מלחמה הפכה שוב למלחמת קבינט מודרנית – מוגבלת, טכנולוגית ו"חכמה", אך בלתי מסתיימת.

התהליך הזה התרחש במקביל לדעיכת הלאומיות ועליית כוחם של ארגונים על־מדינתיים, ביטול או צמצום שירות החובה, והחלשה מכוונת של הדרג המתמרן היבשתי – לטובת חיזוק הדרג האווירי והסייברי. תמרון יבשתי והכרעה דורשים רצון לאומי חזק ונכונות לסבול קורבנות, שהצטיינות מצביאותית נועדה לצמצמם ככל האפשר.

אלא שעשורים ללא מהלכי תמרון יבשתיים רחבי היקף החלישו בהדרגה גם את המצוינות המצביאותית עצמה ואת הידע והיכולת לנהל מהלכי הכרעה אופרטיביים.

אך התהליך לא היה צבאי בלבד. הוא שיקף גם שינוי פילוסופי עמוק יותר בתרבות המערב: מעבר מתפיסת אמת אובייקטיבית, המאפשרת להבחין בין צדק לעוול ובין תוקפן למתגונן, לתפיסה רלטיביסטית המתקשה לקבוע היררכיה מוסרית ברורה. חברה שמתקשה להבחין בין אמת לשקר, מתקשה בסופו של דבר גם להצדיק הכרעה – ולכן מעדיפה "ניהול סיכונים" אינסופי על פני ניצחון.

מבחינה היסטורית, חזרנו לנקודה שממנה המלחמה המודרנית חילצה את החברה: עידן של מלחמות בלתי מסתיימות, שבהן אף צד אינו מנצח באמת ואף צד אינו מובס באמת – רק מדמם לאורך זמן.

תנאי ההכרעה והמשמעות האסטרטגית של קריסת משילות:

הדיון על מבצע קורנס 2026 אינו יכול להישאר במישור הצבאי-טכני בלבד. הוא נוגע בשאלה עמוקה בהרבה: מהי הכרעה במאה ה-21 מול משטר מהפכני, אידאולוגי ומוכן לשלם מחיר דמים כמעט בלתי מוגבל.

הכרעה פנימית אינה אסטרטגיה – היא תוצאה. משטרים טוטליטריים נופלים כאשר הם מאבדים את היכולת הפיזית לשלוט.

הטריגר האמיתי לקריסת משטרים הוא בסיסי בהרבה:

• משכורות שאינן משולמות
• מחסור חמור במוצרים חיוניים
• קריסה של שירותי המדינה

ברגע שהמדינה אינה מסוגלת לשלם למנגנוני הכפייה שלה – משמרות המהפכה, הבסיג' והמיליציות – היא מתחילה לאבד את עמוד השדרה שמחזיק אותה.

הכרעה אינה חייבת להיות פלישה. היא יכולה להיות שיתוק מדינתי מכוון דרך פגיעה ברשת החשמל, בתי זיקוק, מערכת הבנקאות והתקשורת. מדינה ללא חשמל, דלק ומשכורות אינה יכולה לייצר טילים, להפעיל פרוקסיז, לשלם לכוחות הביטחון או לדכא את אזרחיה. זהו מצב שבו המשטר קיים בעיקר על הנייר.

ברור שתגובה איראנית חריפה צפויה – טילים ורחפנים על ישראל, מתקפות על מדינות המפרץ ועל בסיסים אמריקניים, ואולי אף ניסיון נוסף לסגור את מיצר הורמוז. אך דווקא כאן נדרשת הבנה תיאורטית עמוקה יותר: הגנה והתקפה שלובות זו בזו. התוקף חייב גם להגן על עצמו מפני התקפת נגד, והמגן – אם הוא רוצה לשרוד – חייב גם לתקוף.

לפיכך, מתכנני מבצע קורנס חייבים לבסס את המבצע על שתי תחבולות במקביל:

הראשונה – שתכריע את איראן ותשבור את יכולת התפקוד המדינתי שלה.

השנייה – שתמנע את שחיקתן והכרעתן של ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ תחת מתקפות הנגד הצפויות.

מי שלא מתכנן את שתי התחבולות הללו כאחד – אינו מתכנן הכרעה, אלא סיכון מיותר.

טראמפ כבר חצה את הרוביקון:

מרגע שמעצמה דמוקרטית יוצאת למלחמה מול משטר מהפכני, קשה מאוד לחזור למסלול של "ניהול סיכונים". בסופו של דבר נותרות שתי אפשרויות: הכרעה או כישלון.

הרגע הסינגולרי:

מבצע קורנס 2026 הוא נקודה היסטורית סינגולרית.

סיום המבצע ללא הכרעה ברורה עלול להזמין את אויבי המערב לאתגר אותו מחדש, משום שהוא ישדר חולשה והיעדר נחישות. מבחינת ישראל, משמעות הדבר עלולה להיות המשך ישיר של המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר והתגלגלה למלחמת התשה ארוכה, רב־זירתית ובלתי מסתיימת.

אם הוא יישאר בגרסת "מכות כואבות" – הוא יאשר סופית את ניצחון תפיסת מלחמות הקבינט המודרניות.

ואם הוא ינוצל להכרעה אמיתית – גם בירי מנגד, גם בלי חייל אחד בטהרן – אז הוא יהיה הרגע שבו המערב חוזר לתורת המלחמה הקלאסית.

ציביליזציה ששוכחת איך מנצחים – בסופו של דבר מפסידה.

ציביליזציה שזוכרת – יכולה לעצור את דעיכתה.

פורסם באתר JDN, בתאריך 18 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בכל שנה ביום איחוד ירושלים אני שב ומתחבר אל הרטוריקה היהודית־ציונית הנשגבת על אודות העיר. ירושלים, העיר שהיא פעימותיו של הלב היהודי; הבירה שהיא התגלמותה העליונה של תחיית הלאומיות היהודית; מקום של זכות־אבות שבו נדמה כי כנפי השכינה מרחפות מעליך.

כפי ששרו והתפללו יהודים במשך שלושת אלפים שנה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז).

וכפי שמכריזים יהודים בכל חופה, וברגעי השיא של ליל הסדר ויום הכיפורים: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה!"

הרגשות השאפתניים הללו נוגעים באמת בליבת זהותי, והם משקפים עמדה מוחלטת: אינני מוכן להתפשר על עתידה הרוחני או המדיני של העיר המאוחדת.

מחויבותי לרומם את ירושלים, לשפרה ולהפוך אותה לאבן הבוחן של אמונה ושלום עולמיים היא מחויבות עליונה ובלתי מסויגת, ואיש מלבד בני עמה הילידיים של ירושלים – העם היהודי – וממשלתם הריבונית, מדינת ישראל, אינו מסוגל לעשות זאת.

***

ואומנם, במהלך כמעט שישים השנים האחרונות, ישראל חוללה בתבונה תמורה עמוקה בעיר: מעיירת שוליים מנומנמת לבירה בינלאומית קורנת, שופעת חיוניות ויצירה. ישראל פיתחה את ירושלים כעיר מושכת ומשגשגת משום שאכפת לה; משום שירושלים היא ליבת הזהות ההיסטורית של העם היהודי ושל מדינת ישראל המודרנית.

יש לומר את הדברים במפורש: לערבים מעולם לא היה אכפת באמת מירושלים. למעשה, הפלסטינים בני זמננו היו רואים ניצחון בכך שירושלים תיקרע במלחמות ובעוני ותיהרס לאלף שנים – ובלבד שתילקח מן היהודים.

לפיכך, על ישראל להצהיר בבהירות ובגאווה: ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית בלעדית היא המפתח לשלום ולביטחון בעיר, לא מכשול להם. ביתורה האלים של ירושלים יהיה עוול היסטורי צורב כלפי ההיסטוריה היהודית, עלבון בלתי מוצדק לניהולה המופתי של העיר בידי ישראל, ובעיקר – מהלך חסר כל תבונה.

פיצולה העוין של ירושלים לריבונות ערבית ויהודית יטיל את העיר אל תוך מערכה מתמדת. ירושלים תהפוך למרכז המטרה של פנטזיות אסלאמיות רדיקליות; לעיר שלעומתה בלפסט בשיא אימתה תיראה כגן עדן; לזירה של טבח נוסף בנוסח שבעה באוקטובר.

לכן, אל תדברו איתי על חלוקת העיר. ירושלים מחולקת תמות – ותוליד אלימות שתנקז מן העיר את לשד חייה בכל המובנים: התרבותי, הדתי, הכלכלי ועוד.

***

אך כמובן, שליטה בירושלים המאוחדת נושאת עימה אחריות כבדה, וישראל חייבת לעשות עבודה טובה יותר מזו שעשתה עד כה. עליה להגן על העיר, להרחיבה ולנהלה ברוחב לב למען כלל תושביה.

במישור הביטחוני, פירוש הדבר הוא בלימת החתרנות האסלאמית והטורקית הרדיקלית בירושלים, לצד פעילותם הזדונית של ארגוני NGO זרים ועוינים; אכיפת מעטפות ביטחון סביב העיר – גדר הביטחון היא כיום בדיחה מסוכנת ועצובה; עצירת הבנייה הפיראטית במגזר הערבי; מיגור האלימות וההסתה המוסלמית בהר הבית; והגנה על מנהיגי המיעוטים הנוצריים והאחרים מפני התנכלויות.

(אני מברך על ההחלטה שהתקבלה השבוע להפוך את המתחם הסמוך לגבעת התחמושת, שממנו פונתה סוף־סוף אונר"א המרושעת בשנה שעברה, לאתר לאומי שיכלול את מוזיאון צה"ל ולשכת גיוס חדשה.)

במישור האזרחי, פירוש הדבר הוא הרחבת גבולות ירושלים כדי לבנות לפחות ששת אלפים יחידות דיור חדשות מדי שנה עבור משפחות צעירות; פירוש הדבר הוא השקעה ברווחת ערביי ירושלים בשכונות המזרחיות של העיר באמצעות שדרוג כבישים ותשתיות מים וביוב; הסדרה ופיקוח על הבנייה למגורים; הקמת כיתות לימוד רבות נוספות בבתי ספר ערביים המלמדים עברית ואת תוכנית הלימודים הישראלית לבגרות; יוזמות תעסוקה; תחנות משטרה מקומיות לטיפול בעניינים אזרחיים; ועוד. אני אף סבור שיש להציע אזרחות ישראלית ל־400 אלף ערביי ירושלים.

במישור הדתי, פירוש הדבר הוא חלוקה הוגנת של המקומות הקדושים, ובייחוד של הר הבית. ברחבת הר הבית העצומה יש די והותר מקום – שטחים נרחבים שאינם מפותחים ואף שוממים – שבהם ניתן להקים בית תפילה יהודי מבלי לפגוע כהוא זה במסגדים ובמנהגי התפילה המוסלמיים.

איש אינו אמור לחוש מאוים מנוכחותם של מתפללים יהודים בפינה צדדית בהר הבית, אלא אם כן ההתנגדות לתפילה ולביקור יהודיים נובעת משלילה מוחלטת של זכויותיו הילידיות של העם היהודי בירושלים ובארץ ישראל, עמדה שלמרבה הצער הפכה כמעט למיינסטרים בשיח הפלסטיני.

הגיעה העת לנהל משא ומתן על הסדרי חלוקת זמן ומרחב בהר הבית – בדומה להסדרים הנהוגים במערת המכפלה בחברון – על בסיס עקרונות של שלום, סובלנות וחירות דתית, ליהודים ולא־יהודים כאחד.

בקצרה, על ישראל להגדיל את ההשקעה בכל היבטיה ומגזריה של בירת ישראל, למען רווחתם של התושבים היהודים והערבים גם יחד. שליטה ביטחונית נחושה יותר, ממשל מקומי תקין, וניהול הוגן של המקומות הקדושים – אלה הם לב־ליבה של פעולה ריבונית שתשמור על ירושלים שלמה. מכלול הצעדים הללו יבטיח תנופה ציונית מתמשכת להשגת היעד הלאומי: ירושלים משגשגת ועוטפת אור.

***

ביום ירושלים תשמ"ח (1988) אמר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ז"ל לתלמידי ישיבתו: “חשוב שנדע להעריך את הזכות ללכת ברחובות ירושלים. החלום שדורות כה רבים נשאו בלבם התגשם; חלום של מאות ואלפי שנים…

אך עלינו להעריך את ירושלים לא רק כבירה המשגשגת מבחינה כלכלית, אסתטית, חברתית ופוליטית, אלא גם כביטוי להשראת השכינה המופיעה ונעלמת ‘על הרי בשמים’… עלינו לראות לא רק את התפארת הקיימת, אלא גם לכסוף אל ולדרוש את התפארת שנובאה. אתגר עצום ניצב בפנינו. עלינו לממש את הכמיהה הזאת ולחתור לתיקון הדברים".

ואכן, את יום איחוד ירושלים יש להוקיר ולחגוג על כל מופעיו – כהישג היסטורי, כאתגר מדיני וכהזדמנות רוחנית. עליו להפוך לחג לאומי של ממש, לשיא בלוח השנה היהודי, לא פחות מיום העצמאות. והוא אף צריך להיות סוגיה מרכזית במערכות בחירות: מי יפעל באמת לקדם ולפתח את ירושלים?

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 15 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ב־14 באפריל 2004 שיגר הנשיא ג׳ורג׳ בוש מכתב לראש הממשלה אריאל שרון, על רקע החלטתו לקדם את תוכנית ההתנתקות. המכתב נועד לבטא את הערכת הממשל לאומץ הלב המדיני של שרון, כשבוש הגדיר את ההתנתקות כ״יוזמה אמיצה והיסטורית״ שעשויה לקדם הסדר ישראלי־ערבי. בישראל נחשב המכתב לאחד המסמכים המדיניים החשובים ביחסי ישראל–ארה״ב, ואף ל״תמורה אסטרטגית״ שקיבלה ישראל עבור הפינוי החד־צדדי של גוש קטיף וצפון השומרון.

שלוש נקודות מרכזיות בלטו במכתב. ראשית, בוש קבע כי ״לא מציאותי לצפות״ לחזרה מלאה של ישראל לקווי 1949, ויש להכיר "במציאויות החדשות״ שנוצרו בשטח, בעיקר בגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון. זו הייתה הפעם הראשונה שנשיא אמריקני הכיר פומבית בכך שישראל לא תיסוג לחלוטין לקווי 1967. שנית, הוא דחה את רעיון ״זכות השיבה״ לתוך ישראל וקבע כי פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים צריך להימצא במסגרת מדינה פלסטינית. בכך חיזקה ארצות הברית את ההכרה בישראל כמדינה יהודית. שלישית, בוש הדגיש את זכותה של ישראל ל״גבולות בטוחים ומוכרים״ בהתאם להחלטות 242 ו־338 של מועצת הביטחון.

המכתב סייע לשרון לשווק לציבור הישראלי את ההתנתקות כמהלך המניב הישגים אסטרטגיים ארוכי טווח: יציאה מעזה תמורת הכרה אמריקאית בגושי ההתיישבות ובדחיית זכות השיבה.

אולם עם כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן חל שינוי במדיניות האמריקאית. אובמה שב לדבר על גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. הממשל טען שמכתב בוש אינו התחייבות משפטית מחייבת אלא עמדה מדינית של ממשל מסוים. בישראל ראו בכך נסיגה מהבטחות בוש וחיזוק לתחושה כי ישראל ביצעה ויתור בלתי הפיך בלי לקבל תמורה יציבה לאורך זמן.

לעומת זאת, בתקופת טראמפ, כבר במהלך הקדנציה הראשונה שלו, אומצו מחדש חלק מרעיונות מכתב בוש ואף הורחבו: הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן.

מלחמת התקומה יצרה מציאות טריטוריאלית חדשה. ברצועת עזה השתלטה ישראל מחדש על ציר פילדלפי כדי למנוע התחמשות עתידית של חמאס, חידשה את ״ציר נצרים״ המפריד בין צפון הרצועה לדרומה, והרחיבה את אזורי הביטחון לאורך הגבול. בלבנון מחזיקה ישראל במוצבים ובאזורי שליטה סמוכים לגבול, ולפי דיווחים אף הרחיבה את שליטתה עד נהר הליטני ואף מעבר לו. בדרום לבנון נהרסו אזורי יישוב רבים באופן המקשה על חזרת התושבים למקומות מושבם בעתיד הנראה לעין. בסוריה, לאחר קריסת משטר אסד ב־2024, השתלטה ישראל על אזורי חיץ ועל עמדות אסטרטגיות בחרמון הסורי, מתוך חשש לחדירת ארגונים ג׳יהאדיסטיים ולנוכח הוואקום הביטחוני שנוצר. לפי דיווחים, ישראל דורשת פירוז של דרום סוריה מנוכחות איראנית או ג׳יהאדיסטית.

למרות שאין הכרזה רשמית על סיפוח חדש, בפועל נוצרו אזורי חיץ, שליטה ביטחונית ונוכחות צבאית מתמשכת. גורמים בכירים בממשלה אף הביעו תמיכה בהתיישבות יהודית מחודשת, בעיקר ברצועת עזה. במקביל, לאורך המלחמה הרבו אנשי ממשל אמריקנים לשבח את ישראל על עמידתה לצד ארצות הברית במערכה נגד איראן. טראמפ אף קבע כי ״ישראל ניצחה במלחמה״, ושר ההגנה פיט הגסת׳ הגדיר את ישראל ״שותפה נחושה ובעלת יכולת״.

על רקע התרחקותן של מדינות אירופה מארצות הברית ומהמערכה נגד איראן, בולטת תרומתה של ישראל למאמץ האמריקאי. המחמאות מחזקות את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית וכבת ברית מרכזית של וושינגטון. אך ישראל כבר למדה כי מחמאות אינן ערובה למדיניות יציבה, וכי שינוי נסיבות או חילופי שלטון עלולים להפוך תמיכה לעמדה עוינת.

לכן, על ישראל לנצל את ההישגים המדיניים, הצבאיים והטריטוריאליים שצברה מאז פרוץ המלחמה כדי לעגן מול הממשל האמריקני הכרה ארוכת טווח במציאות החדשה שנוצרה. זוועות מתקפת חמאס, סירוב חמאס וחיזבאללה להתפרק מנשקם והתעקשות איראן על המשך פרויקט הגרעין מעניקים לישראל בסיס מוצק להצגת דרישותיה.

אולם לנוכח ההתנגדות הגוברת בארצות הברית למדיניות הממשל, השחיקה ביכולת ההשפעה האמריקאית על בנות בריתה והבחירות לקונגרס המתקרבות, חלון ההזדמנויות של ישראל מוגבל. ישראל חייבת לשאוף לעגן התחייבויות אמריקאיות במסגרת מזכרי הבנות וחקיקת קונגרס, ולא להסתפק בהצהרות נשיאותיות בלבד. ויפה שעה אחת קודם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

זוהי אולי השאלה האסטרטגית החשובה ביותר: כיצד ייתכן שלאחר ריכוז סד״כ מערבי עצום ופגיעות חסרות תקדים ביכולותיה של איראן, עדיין אין סימנים ברורים לכניעה איראנית לתנאי ארצות הברית.

כדי להבין זאת, צריך לחזור שלושה עשורים לאחור — אל המהפכה הרעיונית ששינתה בהדרגה את צה״ל ואת הצבא האמריקני: המעבר מצבאות הכרעה לצבאות גריעה.

במשך כמעט מאתיים שנה התבססה המחשבה הצבאית המערבית על הנחת יסוד פשוטה: מלחמה נועדה להכריע.

כך היה אצל נפוליאון, אצל קלאוזביץ ואצל ז׳ומיני. למרות ההבדלים ביניהם, כולם חתרו לאותה מטרה: זיהוי מבנה האויב, איתור מרכז הכובד שלו, ריכוז מאמץ נגד נכסיו החיוניים והכרעתו במהירות כדי להפוך ניצחון צבאי לניצחון מדיני.

אלא שבשנות ה־90, על רקע המאבק בטרור הפלסטיני, צמחה בתוך צה״ל קבוצת חשיבה קטנה אך בעלת השפעה עצומה. זו לא הייתה עוד קבוצת אנשי צבא קלאסיים, אלא חבורה אינטלקטואלית בעלת זיקה לפוסט־מודרניזם ולפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורליסטית הצרפתית. היא לא חיפשה תשובות אצל קלאוזביץ אלא אצל ז׳יל דלז ופליקס גואטרי.

בספרם "אלף רמות" הציגו השניים את רעיון "מכונת המלחמה": תפיסה שלפיה המלחמה איננה עוד מכשיר של המדינה, אלא תנועה נוודית חסרת מרכז. האויב איננו מבנה סדור אלא "ריזום": רשת מתפשטת של מופעים מקומיים, כמו עשבים בשדה. במקום עץ בעל שורשים וגזע — עשבים.

מכאן גם השתנתה תפיסת המלחמה עצמה. במקום הכרעה – גריעה. במקום שבירת המבנה – שחיקה מתמשכת. במקום ניצחון ברור – ניהול אינסופי של סיכונים ואיומים.

בהדרגה הצליחה קבוצת החשיבה הזאת לשכנע את פיקוד צה״ל כי המלחמה הקלאסית מתה. במקומה הופיעו מושגים כמו "עיצוב מערכתי", "אפקטים", "מרחב חלק" ו"הליכה דרך קירות" – ובעיקר מעבר מתפיסת הכרעה מהירה לתפיסת גריעה חסרת גבולות זמן.

הבעיה הייתה כפולה. ראשית, התיאוריה עצמה הייתה מופרכת. היא נולדה כפילוסופיה אנטי־מדינתית ואנטי־היררכית ולא כתורת מלחמה מעשית.

ושנית, ואולי חמור יותר, מול קבוצת החשיבה הפוסט־מודרניסטית לא הועמדה קבוצה קלאוזביציאנית מקבילה. לא התקיים ויכוח יסוד אמיתי. איש כמעט לא קם לומר שחמאס, חיזבאללה ואיראן אינם "עשבים". אלה מבנים צבאיים־מדינתיים סדורים: עם פיקוד מרכזי, מרכזי כובד, מערכים לוגיסטיים ותפיסה מדינית ברורה.

בקיצור: הם עצים. אבל צה״ל החל לראות בהם עשבים.

מלחמת לבנון השנייה הייתה הרגע שבו המציאות פגשה את התיאוריה. צה״ל, שאימץ רשמית את תפיסת ההפעלה החדשה, נלחם כאילו חיזבאללה הוא רשת מבוזרת שיש לגרוע באמצעות אפקטים תודעתיים ולא מבנה צבאי שיש להכריעו.

מרכז הכובד של המלחמה הוסט מן התמרון היבשתי אל האש מנגד. השגת "אפקטים תודעתיים" הוטלה בעיקר על חיל האוויר. ההנחה הייתה כי באמצעות תקיפות מדויקות, פגיעה בתשתיות ולחץ פסיכולוגי ניתן יהיה להביא את חיזבאללה לשינוי התנהגות בלי מהלך יבשתי רחב של הכרעה.

הכוח המתמרן היבשתי הפך למאמץ משני, שפעל באופן מפוצל וללא מאמץ הכרעה סדור כפי שניתן היה לראות שוב ברצועה ובלבנון לאחר 7 באוקטובר.

אלא שבאותן שנים נשחקה מאוד גם כשירותו של צה״ל כצבא יבשה מכריע. במשך שנים של ביטחון שוטף וניהול סבבים נחלשו יכולות התמרון, מקצועות הקרב המשולב וחשיבת ההכרעה התחבולנית.

כך נוצר פרדוקס מסוכן: דווקא בשעה שחיזבאללה וחמאס הלכו ונבנו כצבאות סדורים – בעלי מערכי אש, כוחות מתמרנים ותפיסת הגנה – צה״ל התרחק מתפיסת המלחמה שנועדה להתמודד עם אויב כזה. התוצאה הייתה קטסטרופה אסטרטגית.

ובאופן כמעט בלתי נתפס, דווקא לאחר כישלון 2006, יצאה אותה קבוצת חשיבה ישראלית אל הצבא האמריקני. על פי פרסומים גלויים, דרך מוסדות תכנון וקורסים בכירים היא תרמה להחדרת תפיסות "Design" ו־"Systemic Operational Design" גם לצבא האמריקני.

האמריקנים, שנקלעו למבוי סתום בעיראק ובאפגניסטן, חיפשו דרך להשתחרר מן החשיבה הליניארית שעליה גדלו ומצאו תשובה דווקא בפילוסופיה הפוסט־מודרנית. כך החל גם הצבא האמריקני לעבור בהדרגה מצבא הכרעה לצבא גריעה.

ואז הגיע 7 באוקטובר.

תפיסת הביטחון המקורית של ישראל הייתה פשוטה: מדינה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה צבאות אויב חזקים על גבולותיה. לכן עליה להסיר איומים מחוץ לגדר במהירות ובהכרעה.

אבל צה״ל, שהוסב לצבא גריעה, איבד בהדרגה את היכולת הזאת. במשך שנים הוא גרע, שחק, ניהל סבבים וטיפל ב"עשבים" אבל לא עקר את השורשים. וכך צמחו סביב ישראל מפלצות צבאיות.

7 באוקטובר לא היה רק כשל מבצעי־פיקודי. הוא היה רגע ההתנגשות בין שתי תפיסות מלחמה: אויבים שבאו להכריע מול צבא שהיה בכוננות לגרוע. המערכה מול איראן חושפת אולי יותר מכל את עומק השינוי הזה.

לכאורה מדובר במערכה אדירה: תקיפות מדויקות, מודיעין מתקדם, חדירות מבצעיות ופגיעה במערכי גרעין, בליסטיקה ופרוקסיז. אבל מאחורי עוצמת האש מסתתרת שאלה פשוטה: מהי בכלל מטרת המלחמה?

אם בוחנים את דפוס הפעולה בפועל, מתברר שהיעד איננו הכרעה אלא גריעה מקסימלית של ה"ריזום" האיראני: גריעת יכולות גרעין, בליסטיקה, פרוקסיז, תשתיות, מדענים, מפקדים ומנהיגים.

כלומר: לא שבירת המבנה המדינתי־צבאי האיראני אלא החלשתו המתמשכת.

אלא שגריעה, מעצם טבעה, איננה יכולה להביא להכרעה, בוודאי לא בזמן מדיני סביר ובלי לגרום נזקים כלכליים ופוליטיים כבדים לצד התוקף עצמו. גריעה היא פעולה טקטית מתמשכת; הכרעה היא תוצאה אסטרטגית. גם כאשר הגריעה מייצרת הישגים מבצעיים מרשימים, היא פועלת נגד מופעי הכוח ולא נגד עצם יכולתו של המבנה להתחדש.

והבעיה חמורה שבעתיים כאשר הגריעה מתבצעת כמעט כולה בירי מנגד. בלי תמרון יבשתי, בלי השתלטות על שטח ובלי פירוק מערכתי מבפנים קשה לדעת אילו יכולות שרדו, מה הוסתר וכיצד למנוע את צמיחת האיום מחדש. הירי מנגד מסוגל לגרוע. הוא מתקשה להכריע.

מפני שהכרעה איננה רק השמדת יכולות. הכרעה היא יצירת מצב שבו האויב מבין שאין עוד טעם להמשיך להילחם ולכן הוא נכנע לתנאי המנצח.

אבל איראן לא הוכרעה. היא נפגעה. היא נגרעה. ייתכן שאפילו קשות מאוד. אך המבנה המדינתי־צבאי שלה לא קרס. ולכן נשאלת השאלה המתבקשת: מדוע שאיראן תיכנע לתנאיה של ארצות הברית? מנקודת מבטה, עצם הישרדותה היא כבר הישג אסטרטגי.

והרי למערב עדיין יש עוצמה אדירה. סביב איראן רוכז סד״כ צבאי עצום: נושאות מטוסים, מפציצים אסטרטגיים, מודיעין, עליונות אווירית, סייבר ואש מדויקת. המערב עדיין יודע להכות.

אבל עם "מכונת המלחמה" של דלז וגואטרי ובלי "על המלחמה" של קלאוזביץ – הוא מתקשה לגרום לאויב להיכנע בתנאיו.

הוא יודע להשמיד יכולות אך מתקשה לשבור רצון מדינתי. ולכן הוא יודע לפתוח מלחמות אך מתקשה לסיים אותן בתנאי המנצח.

האירוניה ההיסטורית המוחצת של עידן זה היא שדלז וגואטרי כתבו את "מכונת המלחמה" כתיאוריה של החלשים – כוחות נוודים ולא־מדינתיים המתנגדים למדינה החזקה.

אלא שבפועל קרה ההפך: המדינות החזקות – ישראל ואמריקה – אימצו את תיאוריית החלשים.

ואילו אויביהן – חמאס, חיזבאללה ואיראן – אימצו דווקא את תיאוריית החזקים: הכרעה, מרכזי כובד, דיאלקטיקה של התקפה והגנה וזיהוי מדויק של נקודות התורפה של האויב.

החזקים חשבו כחלשים. החלשים חשבו כחזקים.

וכאשר איראן שמרה את מיצר הורמוז כתחבולת מתקפת־נגד אסטרטגית הממתינה לרגע הנכון היא הוכיחה שהיא הבינה את קלאוזביץ טוב יותר מהצבא שבא להכניעה מבלי להכריעה.

זו אינה רק ביקורת צבאית־דוקטרינרית. זוהי תצפית על תהפוכת ציוויליזציה: המערב זנח בהדרגה, מתוך תהליך חשיבה פוסט־מודרני פגום מיסודו, את כלי ההכרעה והניצחון שבנה במשך מאתיים שנה מבלי להבין כי בכך ויתרה מעצמת־העל הדמוקרטית על עצם היכולת לסיים מלחמות נגד ארגוני טרור זעירים ומדינות החסות שלהם בניצחון מכריע.

במובן ציוויליזציוני, ניצחון ה"נוודות" על המדינה – כפי שייחלו הוגי "מכונת המלחמה" – איננו עוד מטאפורה פילוסופית. הוא כבר מציאות אסטרטגית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.