השר והשגריר לשעבר גלעד ארדן מצטרף למכון משגב לביטחון לאומי ויעמוד בראש המרכז לדיפלומטיה ושיתוף פעולה בינ״ל שיוקם במכון. ארדן עמד בחוד החנית של המערכה הדיפלומטית וההסברתית של מדינת ישראל בשנים האחרונות, כאשר כיהן כשגריר ישראל לאו״ם ולארצות הברית. קודם לכן, כיהן ארדן כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני במשך כ-7 שנים, ובמספר תפקידי שר, ביניהם השר לביטחון הפנים, השר לנושאים אסטרטגיים והסברה והשר להגנת העורף. לארדן היכרות מעמיקה עם אתגרי הביטחון הלאומי של ישראל.

במסגרת פעילותו במכון, ארדן יוביל פרויקטים ומחקרים במטרה לחזק את המדיניות הישראלית בתחום הדיפלומטיה, להעצים את מעמדה הבינ״ל של ישראל, להיאבק בקמפיין החרם והדה-לגיטימציה, ולגבש אסטרטגיות לפעילות מול ארגונים בינ"ל (כדוגמת האו״ם) ולחשוף את מחדליהם והעיוותים הקיימים בהם. ארדן גם יקדם פרויקטים מחקריים במטרה להעמיק את השת"פ הבינ"ל של ישראל. בנוסף, השר והשגריר לשעבר ארדן יצטרף למועצה הציבורית של מכון משגב.

ראש מכון משגב לביטחון לאומי, מאיר בן שבת: אני שמח על הצטרפותו של השגריר והשר לשעבר גלעד ארדן למכון משגב. אין לי ספק כי היידע והניסיון שצבר בכהונתו כשגריר בוושינגטון ובאו״ם ובהתמודדות רבת- השנים עם אתגרי הביטחון הלאומי של ישראל, יתרמו באופן משמעותי להצלחתו של המכון.

גלעד ארדן: ״אני שמח להצטרף היום למכון משגב לביטחון לאומי ולרתום את הידע והניסיון שלי בכדי לקדם מחקרים ושיתופי פעולה, שיציגו את תרומתה של ישראל לעולם ויחשפו את המחדלים והעיוותים הקיימים במוסדות הבינלאומיים והצורך ברפורמות ותיקונים בהם״.

כמעט כולם חייכו וגיחכו מעט בשבוע שעבר כאשר אלפי זימוניות (ביפרים) התפוצצו בו-בזמן בכיסיהם של מנהיגי חיזבאללה בלבנון ובסוריה.

"שמחה לאיד" שכזו היא יותר מִסבירה. במקרה הזה היא למעשה די בריאה ומוצדקת להפליא, בייחוד אחרי כל כך הרבה חודשים של חוסר אונים ישראלי לכאורה מול אלפי התקפות של חיזבאללה על ישראל.

המכה הטכנולוגית הערמומית – תעלול מודיעיני ישר מתוך ספרי הריגול הטובים והפרועים ביותר – נתנה לישראלים ולתומכי ישראל בכל מקום הבזק של תקווה שישראל (על פי פרסומים זרים כמובן) משיבה לעצמה את העוז, את החיוניות, את החיות, את היכולת לנצח אויבים.

המכה המתוחכמת שהשפילה את הדרגים המבצעיים של חיזבאללה העניקה לתומכי המדינה ביטחון מחודש שישראל נחושה לגבור על המכבש האיראני-שיעי, ושלישראל יש עוד הרבה הפתעות יעילות מתוכננות.

תחושת הניצחון הזו היא בריאה והיא לבדה ניצחון אסטרטגי. אנשי ה"מוסר" הגבוה-גבוה בדרך כלל בזים לאלו שחוגגים שמחות מסוג "שמחה לאיד". בעיניהם זה נחשב להנאה זולה, לרגש נחות שאינו הולם בוגרים, לפרימיטיבי.

אבל הרגשות שעליהם אנחנו מדברים במקרה הזה אינם זולים ואינם גסים. אין כאן סתם חגיגה או ביטוי של כיף, אלא תחושה של עונש מוצדק ושל הקלה. אף אחד אינו נהנה מהכאב של חיזבאללה או משתעשע במלחמה, אלא חוגג הצלחה צבאית ישראלית מתוחכמת והכרחית שמגיעה אחרי תקופה ארוכה של נסיגות.

האמת היא שישראל באמת הייתה זקוקה לניצחון הזה. ישראלים רבים התאכזבו מצה"ל ומהממסד המודיעיני-ביטחוני על כך שלא הצליחו לזהות ולהזהיר מפני כוונות האויב, ועל כך שעד כה לא הצליחו לנצח באופן מכריע במלחמות נגד חמאס וחיזבאללה. פיצוץ הביפרים מרמז שישראל יוצאת עכשיו למסלול התקפי יותר לריסוק חיזבאללה.

חלק מהישראלים גם מאוכזבים מממשלת נתניהו, מאשימים אותה בהיותה ממשלה חסרת לב המתמקדת רק בבסיס המצביעים שלה, המודאגת בעיקר מהצורך לשרוד עוד יום בשלטון ואינה דואגת מספיק לשחרור בני ערובה או לניצחון במלחמות. פיצוץ הביפרים מרמז להפך, שהממשלה תכננה בחוכמה במשך זמן רב התקפה על חיזבאללה, ושעוד מכות צבאיות בדרך.

האם לא היה טוב אילו יכלה ישראל להשבית את כוח הטילים העצום של חיזבאללה במכת סייבר דומה? דמיינו התקפה אלקטרומגנטית, פרץ של אנרגיה שמקצר את 150,000 ראשי הקרב של חיזבאללה המכוונים לישראל. כן, הייתי חוגג את זה עם שמחה לאיד עמוקה (גם אם זה היה גורם להרס עצום בלבנון).

ישראלים רבים גם נשברו מהלחצים המתמשכים של מלחמה ארוכת טווח: האבל על החיילים שנפלו, הסבל של הפצועים, הייסורים של משפחות החטופים, העקירות של משפחות מהצפון ומהדרום – פליטים במולדתם שלהם, הכאב של משפחות צעירות שאבותיהן נעדרו מהבית בשירות מילואים במשך רוב השנה האחרונה, ועוד הרבה יותר.

פיצוץ הביפרים אינו פותר את הבעיות שלהם ואף אינו משנה לבדו את המצב האסטרטגי הכולל של ישראל. אבל התחכום והנחישות שהודגמו במכה על חיזבאללה עושים פלאים למצב הרוח הלאומי.

זה מרמז שההקרבות הרבות שישראלים מקריבים עוד תישאנה פרי ותעזורנה להתגבר על האויב. יש הקלה אם לא נחמה בידיעה שלמנהיגים הפוליטיים והצבאיים-מודיעיניים של ישראל יש עוד כמה תחבולות בשרוול, ושהאויב פגיע.

ישראלים ויהודים רבים ברחבי העולם כועסים מאוד על העולם. יש לנו זעם רב על מובילי דעה ופוליטיקאים מערביים ציניים, ואפילו זדוניים, שנטשו את ישראל על ידי מניעת נשק ממנה, האשמתה בשקר בפשעי מלחמה, והצעה למסירת עוד אדמה לאויב.

(ראו, למשל, את החלטת העצרת הכללית של האו"ם המגונה שהתקבלה השבוע ברוב מכריע, אשר למעשה שוללת מישראל את הזכות להגנה עצמית ולהגדרה עצמית ביהודה, שומרון וירושלים. לבושתה, צרפת הצביעה בעד, בעוד שבריטניה, גרמניה, איטליה, קנדה ואוסטרליה נמנעו באופן מביש.)

פיצוץ הביפרים אינו משכך את הכעס על העולם, אבל מרמז על זקיפות קומה מסוימת. בסופו של דבר, העולם (בייחוד ארה"ב) דוחף בטעות את ישראל להסכם דיפלומטי רעוע נוסף עם חיזבאללה, שלמעשה לא ישנה דבר.

אז לא, מנהיגי העולם – ישראל לא תסכים ל"הפחתת מתח" או להסכם שאינו שווה את הנייר שעליו הוא מודפס, הסכם שישאיר את מאגר הנשק של צבא המחבלים שלם ויאפשר לו לצאת ללא פגע אחרי שהחריב את הגליל והגולן במשך 11 חודשי לחימה. ישראל תפוצץ את הביפרים של חיזבאללה ותמשיך לעקור אותו.

על ידי הכאת חיזבאללה בצורה כה מתוחכמת נראה שישראל החלה לחזור לנתיב הניצחונות. שביעות הרצון העצמית והלעג לאויב כפי שבאים לידי ביטוי בקריקטורות ובבדיחות רבות כל כך ממלאים תפקיד מכריע בליכוד החברה שלנו, בייחוד מכיוון שהמכה הפירוטכנית שספג חיזבאללה אינה סוף הסיפור. הרי החברה הישראלית תצטרך לעמוד בעוד רמות כואבות של עימות עם חיזבאללה.

שמחה לאיד על כתישה של חיזבאללה על ידי הכוח הטכנולוגי של ישראל (גם אם היא זמנית וחלקית) היא דבר נפלא וראוי.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 23.09.2024.

מהתנצלותו של האלוף חליווה על כישלון אמ"ן לספק את ההתרעה שהייתה יכולה למנוע את אסון ה-7 באוקטובר ברור לחלוטין שכמו כל מערכת הביטחון גם הוא שבוי בתפיסה שמנוגדת לחלוטין למדיניות הביטחון ההגנתית הישראלית, שמעולם לא כללה התרעה והרתעה אלא אך ורק הכרעה. בגלל התפיסה השגויה התרחש אסון תשל"ד, ומשום שלא תוקנה התרחש אחרי יובל שנים אסון תשפ"ד.

להנחה המקובלת שמדיניות הביטחון (למעשה מדיניות ההגנה – defense) הישראלית עומדת על שלוש רגליים, הכרעה, התרעה והרתעה, אין רגליים; הן משום שכידוע אין לכך סימוכין בכתב, גם לדעתו של ד"ר עמיר בר-אור, חוקר מומחה לחשיבתו הביטחונית של בן גוריון, והן משום שהתרעה והרתעה מתנגשות חזיתית בהגיון מדיניות הביטחון ההגנתית של ישראל.

מדיניות ההגנה (defense) הלאומית של ישראל עוצבה במסגרת מדיניות הביטחון (security) הלאומית הכוללת, בסיומה של מלחמת העצמאות, לאור שלוש הנחות יסוד ריאליסטיות: 1. אפשריים סבבי מלחמה נוספים ביוזמת האויב ובעיתוי שייקבע על ידו; 2. לעולם, כבתאוריה הריאליסטית של קלאוזביץ, כל הגנה יכולה להיפרץ; 3. לעולם, כבאותה תאוריה, תוקף יכול להפתיע ומגן יכול להיות מופתע ממקום, מעוצמת ומעיתוי תקיפתו.

כנגזר מהנחות יסוד אלה, על המגן לנצל את משאביו לחיזוק ההגנה במקומות חיוניים שאובדנם הוא בלתי נסבל מבחינתו, ומנגד להחליש את ההגנה במקומות שמאפשרים את חדירת התוקף לשטחי הריגה מוכנים מראש, כדי להשמידו בהם בהתקפת נגד שלו.

מכיוון שעל אף הפתעתו, מגן שערוך נכון מכתיב לתוקף את תוכניתו ומבחינתו שדה הקרב הוא מוכר וודאי יותר מאשר לתוקף, קלאוזביץ רואה בהגנה את צורת הקרב החזקה יותר, והמומלצת מבין השתיים להימצא בה בפתיחת מלחמה.

לישראל לא היה אחרי הקמתה עומק אופרטיבי להכלת התקפה "בתוך הגדר" שלה, ומנגד, בגלל היערכותו של האויב להגנה ולהכלת התקפה של צה"ל "בתוך הגדר שלו" (כהיערכות חיזבאללה כיום), לא היה טעם בייזום מלחמת מנע מקדימה אחרי שהאויב כבר הגיע לבשלות מבצעית הגנתית והתקפית.

כנגזר מהמציאות הזו, על אף מדיניותה ההגנתית להבטחת קיומה של ישראל, תפישתו הביטחונית של בן גוריון הייתה, כעולה מניתוח נאומו בכנסת ב-20 ביוני 1950, זו:

ישראל תסיר איום אופרטיבי אפשרי על ביטחונה לפני הגעתו לבשלות מבצעית במתקפת מנע תחבולנית הכרעתית מקדימה, "מחוץ לגדר" שלה ו"בתוך גדר" האויב, בעיתוי המתאים ביותר מבחינתה.

כדי לממש את מדיניותה בעיתוי האופטימלי, לא מוקדם ולא מאוחר מדי, ישראל נזקקה למוכנות ולכוננות צבאית תמידית גבוהה להכרעה מהירה של האויב, ולכן נבחרה דוקטרינת ההכרעה התחבולנית הקלאוזביצית-מולטקאית וכן לידיעות שוטפות על מצב האיום, כדי לדלות מהן מודיעין התרעתי בסיסי הנוגע לשינויים שוברי שוויון באמצעי הלחימה של האויב, במוכנותו המבצעית ובכוננותו.

אין שום סימוכין לכך שבן גוריון נתן בשיקוליו הביטחוניים משקל כלשהו להתרעה, ובוודאי שלא להרתעה; כשטענו בפניו ערב הקמת המדינה שהמדינות הערביות שקשורות לבריטניה לא תתקופנה את המדינה אחרי הקמתה כי הן מורתעות מתגובתם האפשרית של הבריטים, הוא דחה את "הערכתם" על הסף, וההיסטוריה מוכיחה שהוא צדק.

דוגמה מאלפת עולה מתיאור פגישת הפרידה של בן גוריון מצמרת צה"ל, כשפרש לשדה בוקר בשנת 1963. מאיר עמית, ראש אמ"ן, שכבר קיבל את המינוי לתפקיד ראש המוסד, נשא בפגישה נאום שהוגדר כמבריק ובו ניתח את כוחן של מדינות ערב והעריך את כוונותיהן. הוא אמר בנאומו כי לדעתו לא צפויה מלחמה עם מדינות ערב בשנתיים הקרובות.

להפתעת כל הנוכחים, בן גוריון מתח על נאומו בקורת קשה מאוד; לא על העובדות שהוא הביא, אלא על כך שהוא נטל לעצמו את התפקיד להעריך את הכוונות הצפויות של מנהיגי האויב. "התפקיד שלך", אמר בן גוריון, "הוא להביא עובדות והערכות לגבי הנתונים הנוכחיים. תפקידך איננו לנבא מה יהיה בעתיד. אינך מסוגל להעריך מה יעשו קברניטי מדינות האויב. השיקולים שמביאים למלחמה אינם שיקולים שניתן לשקול אותם בשיקולי היגיון של אנשי מודיעין".

כנגזר ממדיניות הביטחון שטווה בן גוריון, ישראל ניצלה הזדמנות להצטרף לתקיפתה של מצרים על ידי בריטניה וצרפת כדי לסכל את הצטיידותו של הצבא המצרי בציוד לחימה סובייטי, במבצע קדש (1956), וכן הושמדו במתקפת מנע מקדימה הכור הגרעיני של עירק, במבצע אופרה (1981), וצבא הטרור של אש"ף, במבצע של"ג (1982).

אחרי קדש, בגלל ההנחה שמצרים עלולה לפלוש לסיני, נדרשה קבלת התרעה מודיעינית אופרטיבית מצבית על עובדות מודיעיניות "קשות" – העברת הצבא המצרי ממזרח לתעלה; בהתחשב בגורם משפיע "זמן ומרחב" במציאות האופרטיבית הייחודית שנוצרה בדרום אחרי 57 ניתן היה למסור התרעה אופרטיבית מצבית, והמודיעין נערך להספקתה.

חרף היערכותו, המודיעין נכשל במסירת התרעה אופרטיבית מצבית על פלישת הצבא המצרי במפתיע לסיני ב-1960 (מקרה רותם) ובמאי 1967; ב"רותם" הנגב היה ריק מכוח צבאי משמעותי ולכן ישראל לא רק הופתעה, אלא פוטנציאלית גם הוכרעה, כבנגב המערבי ב-7 באוקטובר 23.

כדי למנוע כשל כזה, הנחת יסוד רביעית בהגנה קובעת שעל מגן להיות ערוך תמיד למניעת הכרעה, גם במקרה של הפתעה; הגנת מדינה (כפי שמסבירים קלאוזביץ ב"על המלחמה" והאנטינגטון בספרו "החייל והמדינה") חייבת להתבסס על מוכנות וכוננות קבועים שמותאמים להתרעות מודיעין אופרטיביות בסיסיות על יכולות האויב ועל מוכנותו המבצעית.

אחרי 67 כבר לא ניתן היה לספק את ההתרעה האופרטיבית המצבית, משום שהאויב היה ערוך במלואו "על הגדר"; היא גם לא נדרשה עוד משום שלראשונה בתולדותיה, בגלל העומק האופרטיבי שנוסף לה, ישראל הייתה יכולה ליהנות מיתרונות מדיניותה הביטחונית ההגנתית ולהכיל מתקפת פתע נגדה על ידי הצבא הסדיר בשטחי הריגה המוכנים בקביעות למלא את ייעודם; בהמשך, לאחר גיוסן הסדור והבלתי מבוהל של עוצבות המילואים, לבצע בעיתוי המתאים (לא מוקדם מדי) מתקפת נגד להשמדת האויב שהוכל, ובסיומה להעביר את המלחמה "מעבר לגדר" ולהכריע מהר צבא שעילית כוחותיו הוכלו והושמדו בשטחינו.

זהו תסריט המלחמה הקלאוזביצי שהתממש ב-73 באופן ספונטני; אילו היה צה"ל נערך ומתאמן לאורו אחרי 67 לא היה הניצחון במלחמת יום הכיפורים כה יקר.

כאמור, היתרון לא נוצל; צה"ל נפרס "על הגדר" ובניגוד למדיניות ההגנה הוא נערך למלחמת מנע מקדימה, שאחרי 67 הייתה לא רק מיותרת אלא גם מנוגדת למדיניות ההגנה שנועדה למנוע תקיפת אויב שערוך להגנה כשהוא בשיא מוכנותו המבצעית.

בהעדר יכולת לספק אחרי 67 התרעה אופרטיבית מצבית שמבוססת, כמו בין 57 ל-67, על עובדות "קשות", אמ"ן ביסס את ההתרעה על "הערכת" כוונות האויב והמורתעות שלו מצה"ל. היחידה שהסתייגה מ"הערכות" אמ"ן שצה"ל מרתיע ושאמ"ן יכול לספק התרעה הייתה רוה"מ גולדה מאיר, שהייתה שנים רבות עדה קרובה מאוד לחשיבתו הביטחונית הריאליסטית של בן גוריון.

צה"ל הונחה על ידה להיערך למלחמה, והוא אכן נערך ואף היה בכוננות מבצעית גבוהה, אך לא לניהול מגננה אלא לאפשרות של יום קרב ברמה"ג (קפיטל), לאפשרות חידוש ההתשה לאורך התעלה ולקבלת התרעה מקדימה על מתקפת פתע ערבית צפויה, כדי להטרים לה מתקפת פתע ישראלית "מעבר לגדר".

באוקטובר 73 הסתבר שכצפוי, ביסוס הגנתה של ישראל על ההנחה שצה"ל מחולל הרתעה ושהמודיעין מסוגל לספק התרעה (אופרטיבית מצבית) – שתי רגלי קש שבינן לבין מדיניות הביטחון ההגנתית הריאליסטית של בן גוריון אין כלום – היה למעשה הימור על קיומה, שלאסוננו נכשל.

כנגזר מהלקח המכונן הראשי מ-73, היה על מערכת הביטחון להיפטר מהמושגים "התרעה" ו"הרתעה", שמנוגדים להגיון מדיניות ההגנה ושחדרו למלחמה הקונבנציונלית מאחותה הגרעינית, הבלתי קונבנציונלית.

אילו היה הלקח מוטמע בחשיבת צה"ל ומיושם, היה נמנע אולי הטבח המזוויע במלון פארק (פסח 2002); זאת, משום שלאור המודיעין הבסיסי על האיום שנוצר באיו"ש הוא היה מוסר במתקפת מנע מקדימה, לפני הטבח ולא במתקפת נגד (מאוחרת מאוד) אחרי הטבח (מבצע חומת מגן).

אחרי הנסיגות מלבנון ומהרצועה ישראל נשארה כמו ב-20 ביוני 1950 (היום שבו הודיע בן גוריון בכנסת על מדיניותה ההגנתית של ישראל) חסרת עומק, לא רק אופרטיבי אלא גם טקטי; נדרש היה לשוב ולדבוק במדיניות ההגנה בגרסתה מלפני 57 ולהסיר את האיומים האופרטיביים שצמחו בגבולות הרצועה ולבנון לפני הגעתם לבשלות מבצעית.

הסרתם, כדי שהם לא יגיעו לממדים המפלצתיים שלהם בתשפ"ד, הייתה צריכה להתבצע במלחמת לבנון השנייה (2006) ובצוק איתן (2014); הדבר לא קרה משום שבשנים 2002–2006 צה"ל החליף את דוקטרינת ההכרעה המהירה התחבולנית הקלאוזביצית, שהוכתבה ממדיניות הביטחון, בדוקטרינה הזויה שלפיה ניתן להרתיע את האויב במכות קשות וכואבות באש מנגד, בלי צורך בהכרעתו ובמיגור כוחו על ידי דרג יבשתי מתמרן-מסתער.

במהפכה הדוקטרינרית שצה"ל ביצע על דעת עצמו הוא סיכל למעשה את אפשרות מימושה של מדיניות ההגנה הלאומית שעמדה על רגל אחת בלבד: הכרעה.

מאחר שלקחי 73 לא יושמו, ובדיוק כמו לפני 6 באוקטובר 73 גם לפני 7 באוקטובר 23 "הוערך" שחיזבאללה וחמאס מורתעים ולכן הם לא יתקפו, ואם הם כן יתקפו אמ"ן יספק התרעה אופרטיבית מצבית מקדימה, אסון תשל"ד שב והתממש בתשפ"ד בממדי אסון תנ"כי.

את כל זה חובה להבין ולהפנים, בגלל התעלמות דורית ממדיניות ההגנה שהדור המייסד העמידה על הכרעה (הרגל שצה"ל כרת), אך מעולם לא כלל בה התרעה והרתעה.

יהודה ושומרון עשירים באתרים של מורשת לאומית יהודית. זוהי ארץ התנ"ך. ההוכחות הפיזיות של התנ"ך נמצאות במאות אתרים ארכיאולוגיים ידועים – ואולי אלפי אתרים שלא נתגלו עדיין – המעניקים ראיות בלתי מעורערות המקשרות את העם היהודי לארץ ישראל.

זו בדיוק הסיבה לכך שהרשות הפלסטינית הורסת באופן שיטתי את האתרים הארכיאולוגיים ביהודה ושומרון. היא שודדת ומוחקת בכוונה עתיקות יהודיות, כדי לנסות ולמחוק את הראיות.

לפני חודש נקטה ממשלת ישראל צעד ראשון לעצירת החיסול של המורשת היהודית. בפעם הראשונה (מאז שפעילי ארכיאולוגיה ישראלים ערכו ב-2020 סקר נרחב של כ-300 אתרים תחת התקפה פלסטינית), החליטה הממשלה לתמוך בהצעת חוק שהוגשה על ידי ח"כ עמית הלוי מהליכוד, שתרחיב את סמכויות רשות העתיקות לניהול ושימור אתרים היסטוריים – ליהודה ושומרון.

רשות העתיקות היא מוסד מדעי מקצועי בעל תקציב נכבד, יכולת אכיפה ממשית, ויחידה למניעת גניבות. עד כה היו אתרי העתיקות ביו"ש באחריות פיקוד המרכז של צה"ל והמנהל האזרחי (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), שאין להם עניין של ממש בנושא זה. משרד "קצין המטה לארכיאולוגיה" של המנהל האזרחי הוא מחלקה הסובלת מהיעדר גיבוי מהמנהל ומבעיות כוח אדם וסמכויות אכיפה.

המנהל לא הצליח לסמן רשמית את גבולות רוב אתרי המורשת ביהודה ושומרון, מה שמקשה על מניעת בנייה בלתי חוקית של הרשות הפלסטינית ופרויקטים חקלאיים (שוב, בכוונה) המשתלטים על האתרים הללו. גם פרשנויות מיושנות להסכמי אוסלו על ידי יועצים משפטים של המנהל הפריעו, בטענת היעדר סמכויות אודות יכולתה של ישראל להתערב כדי להגן על אתרי מורשת יהודית באזור B. זאת, למרות הקמפיין המובהק והמרושע של הרשות הפלסטינית למחוק כל אתר יהודי/ישראלי אפשרי.

הרס ממוסד – בתמיכה ובמימון בינלאומיים

הסקר של 2020 נערך על ידי ארגון בשם "שומרים על הנצח" ונתמך על ידי קואליציית ארגונים לשמירה על אתרי מורשת ביו"ש ופורום שילה. הסקר מצא כי 80% מהאתרים הארכיאולוגיים החשובים ביהודה ושומרון (רובם מתוארכים לתקופת הבית השני) ניזוקו, כאשר מחציתם נמצאת בסכנה מיידית של חיסול מוחלט.

ההרס הגרוע ביותר היה באתרים באזור B, שבו למרות שליטה ביטחונית ישראלית טכנית (לצד שליטה אזרחית פלסטינית), אין שליטה ישראלית אפקטיבית. אין חוק ואין אכיפה. בין אתרי המורשת הבולטים באזור B שנחשפים לנזק חמור ומתמשך הם "מזבח יהושע" בהר עיבל, מצודת החשמונאים בתל ארומה, וחלקים גדולים מסבסטיה (שומרון העתיקה) – בירת ממלכת ישראל המקראית.

המאמצים הממוסדים של הרשות הפלסטינית להרוס אתרי מורשת יהודיים (וגם אתרים נוצריים, כולל כנסיות רבות מהתקופה הביזנטית) נתמכים, למרבה הצער, על ידי רשת בינלאומית של גופים מדינתיים זרים שמממנים באופן ישיר או עקיף פעילויות הרסניות. זאת בצירוף חרם אקדמי בינלאומי על חוקרי ארכיאולוגיה העובדים ביהודה ושומרון, מה שמקשה על מחקר תיאורטי ומעשי של האתרים הארכיאולוגיים ביו"ש, וכתוצאה מכך מעודד את הזנחתם ואת ההרס הסופי שלהם.

הסיפור אולי הנורא ביותר הוא הסאגה המתמשכת בהר עיבל ליד שכם, שבו זוהה אתר ארכיאולוגי דרמטי וגדול מהתקופה המקראית המוקדמת. הפרופסור המנוח אדם זרטל ורבים מתלמידיו הארכיאולוגים זיהו את האתר הזה כמזבח של יהושע (ראה בספר יהושע פרק ח') שבו נערך טקס דרמטי לאישור ברית האלוקים עם העם היהודי לאחר השלבים המוקדמים של כיבוש ארץ ישראל. כתובת עברית עתיקה נמצאה על קמע באתר זה, יחד עם שברי עצמות שרופות וכלי חרס ייחודיים שמחזקים את התזה של זרטל.

זרטל שילם כספי "פרוטקשן" לבעל הקרקע הפלסטיני המקומי כדי להגן על האתר, מכיוון שהוא לא סומן כאתר מורשת על ידי קצין הארכיאולוגיה של צה"ל, וזרטל ידע שהסנסציה העולמית שיגרום גילויו תוביל להתקפות פלסטיניות. אבל האדמה נמכרה לפלסטיני הקשור לחמאס וזה תכנן עם הרשות הפלסטינית לסלול על גבי האתר כבישים ולבנות בו 24 יחידות דיור גבוהות. ואכן, בשנת 2001 סללה הרשות הפלסטינית כביש המקיף את האתר והרסה חלק מהאזור, ובכלל זה טחנה חלק מגדר האבן העתיקה באתר לחצץ ואז השתמשה בחצץ לסלילת הכביש.

קבוצה גדולה מהארכיאולוגים הישראלים הבולטים ביותר (כולל מבקרים של זרטל וארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב שאינם מאמינים בנרטיב המקראי, וגם זוכי פרס ישראל בארכיאולוגיה) חתמו פעמיים על עצומה ציבורית לשר הביטחון דאז בני גנץ ולראש הממשלה נתניהו בדרישה להגן על אתר המזבח בהר עיבל, ללא הצלחה.

בינואר 2023 החל קבלן בנייה פלסטיני לעבד שוב את האזור. קצין ישראלי אפילו מצא את התוכניות של הרשות הפלסטינית להרוס את כל האתר בתוך אחד הטרקטורים שהיו בפעולה. קצין מטה הארכיאולוגיה פעל אז לסימון האתר כאתר מוגן, אך המנהל האזרחי התעקש שהקו יימתח בצמצום רק סביב ה"מזבח" ללא המישור הסובב (שבו אולי התרחש טקס השבועה התנ"כי) ויכול להיות אזור עשיר מבחינה ארכיאולוגית. התירוץ: סמכות משפטית לא מספקת. והקרב נמשך…

סיפור נוסף שמעורר זעם קשור לאקוודוקט (מוביל מים) המדהים המזוהה כמערכת המים המפוארת של המלך שלמה שעוברת מחברון דרך בית לחם לירושלים, כולל מה שמכונה היום "בריכות שלמה", דרום-מערבית לבית לחם.
הפלא הזה של הנדסה עתיקה, באורך 40 ק"מ, מתואר בפירוט בתנ"ך, והתיאור מתאים בדיוק לממצאים הארכיאולוגיים. הבריכות והאקוודוקט שרדו 2,000 שנה של קיץ וחורף ופולשים זרים רבים – עד להגעת הרשות הפלסטינית.

בשנת 2022 חפרה הרשות הפלסטינית מחצבה עצומה בגודל 1,500 דונם בבית פג'אר, ממש דרך חלק מהאקוודוקט. הכרייה גרמה נזק בלתי הפיך לאקוודוקט, עם כ-100 מטרים של מנהרה וכ-2,000 מטרים של האקוודוקט משני צידי המנהרה שהפכו לאבנים. ממשלת ישראל לא עשתה דבר כדי לעצור זאת.

זה המקום להצביע על כך שהרס אתרי מורשת יהודית ביהודה ושומרון הוא הפרה גסה ומפורשת של הסכמי אוסלו ושל כל המסגרות המשפטיות הבינלאומיות הרלוונטיות, כולל חובות שימור המורשת תחת אונסק"ו (שהרשות הפלסטינית הצטרפה אליו ב-2011), ואמנת המורשת העולמית (המכונה איקומוס, המועצה הבינלאומית לאנדרטות ואתרים).

3000 שנות מורשת עלולות להיעלם תוך 30 שנה

הצד השני של המטבע הוא שממשלת ישראל הייתה רשלנית גם היא בחובותיה המשפטיות לשימור מורשת בינלאומית (בנוסף לאחריותה לזיכרון יהודי ואמת היסטורית), על פי הוראות אמנת האג והחוק הירדני שעדיין חל בחלקו בגדה המערבית.

בית המשפט העליון של ישראל, במיוחד, היה שחקן קהה-חושים בסאגה מתמשכת זו. בית המשפט מוותר פעם אחר פעם על הזדמנויות להכריח את ממשלת ישראל לפעולה נגד ההרסנות הפלסטינית. התוצאה העצובה עד כה היא אכן חיסולית: שלושת אלפים שנות מורשת בדרך להיעלמות כמעט מוחלטת תוך 30 שנים בלבד. זו טרגדיה שיש לעצור אותה.

אני מצדיע לארכיאולוגים ולשרים בצלאל סמוטריץ ועמיחי אליהו, ח"כ עמית הלוי ואחרים, שהביאו את הנושא הזה לשולחן הממשלה. יש להוציא הנחיות מדיניות ברורות לרשות העתיקות, לצה"ל, למשטרת ישראל ולשב"כ לתעדף את שימור אתרי המורשת ביהודה ושומרון ולהעניש את הרשות הפלסטינית על תוקפנותה. מנהלת ההתיישבות של השר סמוטריץ' הינה בשורה של ממש, וסנונית ראשונה של שינוי עומק במערכת. המעבר לניהול אזרחי נפרד בסוגיות אלו והקמת מערך הייעוץ המשפטי האזרחי הם פתח לתקווה ולכך שישראל תקיים סוף סוף את חובתה המוסרית הפשוטה.

שימור והגנה הם הכרח כדי שמשהו מהמורשת המקראית יישאר לדורות הבאים. כדי שארץ התנ"ך לא תימחק על ידי תוקפנות והכחשה פלסטינית.

המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 26.08.2024.

הציונות החליפה את האמונה שאת הגאולה הלאומית יביא המשיח בקידום הגעתה בעשייה פורצת דרך נועזת, אך ריאליסטית; כמכשירה הראשי של הציונות אורגנו והופעלו גם צה"ל, ולפניו כוח המגן העברי, על סמך חשיבה ביטחונית ריאליסטית.

גם ללא השכלה צבאית רחבה, אך בחשיבה ריאליסטית ודבקות בעקרונות המלחמה האוניברסליים האובייקטיביים, עד חומת מגן (2002) סיים צה"ל את מלחמותיו בהכרעת האויב ובמיגור כוחו, ולכן בניצחון.

מופת לחשיבה ריאליסטית מפוכחת הפגין הרמטכ"ל רבין ב"תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים, כשכוונת הפלישה של הצבא המצרי בהפתעה לסיני לא הייתה ברורה; בתגובה לראש אמ"ן, שהעריך התקפה מצרית לעבר באר שבע, כדפ"א (דרך פעולה אפשרית) של האויב המסוכנת ביותר שאליה יש להתכונן, אמר רבין: "אדון עתה באפשרויות, לא לפי סבירותן אלא לפי סכנתן… סיימנו עניין הכוונות… הסכנה העיקרית היא מתקפה כוללת מצרית, סורית, ירדנית, עם פתיחה אווירית, שכלפיה עלינו להיות מוכנים"; זו אכן דפ"א המסוכנת ביותר של האויב, שגם התממשה; צה"ל היה ערוך ודרוך לקראתה לאור "מקרה הכל", תוכנית מגירה שעוצבה במטכ"ל ותורגלה ב"תמרונים הגדולים", כבר בסיומה של מלחמת העצמאות.

בחשיבתו הריאליסטית של צה"ל נפער סדק שהתגלע ב-73; בתשובה לשאלות ריאליסטיות מאוד של רוה"מ גולדה על אפשרות תקיפתה של ישראל בהפתעה, היא נענתה בתשובות שכולן התבססו על סיבור הגיון האויב והערכת מצבו התודעתי, כגון "הערבים תמיד מורתעים".

מאחר שצה"ל אורגן, נבנה והוכן לפני 73 בחשיבה ריאליסטית שהתחשבה ביכולות האויב, על אף קריסתן של הערכות המצב שהתבססו על ניחוש כוונותיו, מצבו התודעתי ועומק מורתעותו, הוא התאושש מהר מהפתעתו ותוך שלושה שבועות הוא הכריע את האויב, מיגר את כוחותיו וסיים גם את מלחמת יום הכיפורים בניצחון.

בסיום המלחמה הקרה, במידה רבה בהשפעת תפיסת "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה (1992), שאסון מגדל התאומים (2001) הבליט שהייתה מבוססת על משאלות לב, נטש צה"ל את החשיבה הצבאית הריאליסטית שמבוססת על עקרונות המלחמה האובייקטיביים המגולמים ב"על המלחמה" של קלאוזביץ; הוא החליפהּ בחשיבתם הסובייקטיבית, המתכחשת לקיומה של אמת אובייקטיבית, של דלז וגואטריי (הוגים פוסט-מודרניים ופוסט-סטרוקטוראליים) המגולמת בספרם "מכונת המלחמה".

בין 2002 ל-2004 עוצבה בצה"ל תפיסת הפעלה חדשה שהנחת היסוד שלה הייתה, כבחזון המשיחי "וגר זאב עם כבש", שבמלחמות החדשות כבר לא צריך להביס את האויב ולכן גם לא להכריעו; מרכז הכובד של המלחמה עבר, על כן, מהכרעת האויב וממיגור פיזי של כוחו להרתעתו התודעתית באמצעות מכות קשות וכואבות; המכות תגרומנה, כך הונח על סמך אמונה חסרת בסיס לוגי, לשינוי רצון האויב להילחם והוא ייכנע; זאת, יש לשוב ולהדגיש, אף על פי שהוא לא הוכרע, כוחו לא מוגר והוא לא הובס.

בהתאמה להסבתו של צה"ל מצבא מכריע לצבא מרתיע תודעתית, הועתק מרכז הכובד בבנייתו מהתמרון היבשתי להעצמת מרכיבי האש מנגד והאיסוף המודיעיני של מטרות איכות להכאת האויב.

בהסבתו העצמית מכבש, שנבנה עם יכולת (מגובה בקבלות) להכריע את הזאב, לצבא שנועד להרתיע את הזאב, שלל צה"ל את היכולת לממש את מדיניות הביטחון הישראלית שהייתה ריאליסטית לעילא ולעילא: בהעדר עומק אופרטיבי להכלת התקפה בתוך ישראל, עליה להסיר איומים אפשריים עליה בעודם באיבם, במתקפת מנע תחבולנית הכרעתית מוקדמת ומהירה, וככל האפשר "זולה", "מחוץ לגדר", בעיתוי יזום על ידה.

סיבת השלמתו של הדרג המדיני עם המהפך הדוקטרינרי הצבאי שמנע ממנו לממש את מדיניות הביטחון והשאיר את ישראל טרף לזאבים, תעמוד במרכז תחקיר הרובד המדיני של המלחמה.

אפשר שהוא הושפע ממצע של אסטרטגיה למאבק בטרור שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה (2017); המלצת המצע הייתה "שבגיבוש תורת הביטחון ישראל תאמץ את דוקטרינת 'העוצמה החכמה' ותתבסס עליה בתהליך קבלת ההחלטות הנוגע למאבקה בטרור".

"המושג 'עוצמה חכמה' מבטא", כך כתוב במסמך, "הכרה בשינוי שהתהווה בתפיסת המלחמה בעקבות המלחמה הקרה, שלפיו ניתן לנצח במלחמה גם ללא הכרעה צבאית" – ההנחה כמוזכר, שלאורה הוסב צה"ל מצבא מכריע לצבא מרתיע, חסר יכולת להכריע.

את ההיגיון שעמד אחרי העברת הכספים לחמאס, במקום למגרו, אפשר למצוא בציטוטים נוספים ממסמך המכון: "במאבק הממושך בטרור בדומה למאבק בפשיעה – איש אינו מציב כמטרה אפשרית את מיגורו המוחלט, וההתייחסות אליו היא כאל תופעה שיש להקטין את ממדיה ככל שניתן כדי לאפשר מציאות חיים תקינה… כל עוד היריב סבור שאין לו מה להפסיד, לא ניתן להרתיעו. בהיעדר תקווה, כאשר לא פותחים לפני היריב אפשרויות אחרות לשיפור מציאות חייו, נתיב הטרור הופך לבחירה העיקרית שלו".

המסמך, שבין כותביו הרבים גם אנשי צבא, משבח את הרמטכ"ל על שמירת עקרונות ה"מידתיות" וה"הבחנה" בהתמודדות עם הטרור באיו"ש; הוא אינו מסביר כיצד על "דמוקרטיה מכלילה" (כזו שמכילה את הטרור, אלטרנטיבה שהמסמך מציע ל"דמוקרטיה מתגוננת" מול הטרור – הדמוקרטיה הישראלית) להתמודד עם צבאות הטרור הסדורים, בגבול הרצועה ובגבול לבנון.

ניתן להבין שעל אף הסתייגותם של כותבי המסמך מהתפיסה שלפיה ״טרור הוא טרור הוא טרור״, עקרונות ה"מידתיות" וה"דמוקרטיה המכלילה" צריכים להישמר גם במאבק עם צבאות הטרור הסדורים; לפיכך מיגורם, כמתחייב ממדיניות הביטחון, כמו שמוגרו כמתחייב מהמדיניות הזאת הפדאיון בקדש (56) ואש"ף בשל"ג (82), הוא אולי לא אופציה לגיטימית.

אף על פי שחיזבאללה לא הורתע ב-2006 וצה"ל הונחה ב-2007 על ידי שתי ועדות החקירה של מלחמת לבנון השנייה להשליך את דוקטרינת "הכבש המרתיע" לפח, גם צוק איתן ב-2015 נועד להרתיע ולא להכריע.

בגלל אי הסרתם של האיומים ב-2006 וב-2015 הם תפחו לממדים מפלצתיים שאזרחי ישראל נחשפו אליהם ב-7 באוקטובר.

לחוסר היכולת להסירם, גם אחרי ה-7 באוקטובר, האזרחים נחשפים כמעט שנה, במלחמות ההתשה המתנהלות בדרום ובצפון; זו תוצאה בלתי נמנעת מהעובדה שלא הוכנו תוכניות מגירה ויכולות פיזיות להסרת האיומים לפני המלחמה, ובעיקר מכיוון שצה"ל לכוד, גם אחרי שהאסון התרחש, בכבלי דוקטרינת ההרתעה; הוא ממשיך לסבר את הגיון האויב ולהעריך את האינטרסים שלו, כוונותיו ועומק מורתעותו.

מהלומות האש מנגד, שעליהן הניחה ישראל את יהבה, אומנם מונחתות על חיזבאללה, אך הן רק מגבירות את עצימות התשתה והחרבתה של ישראל ומרחיבות את גבולותיה של ההתשה, ומצטייר שבמקום להרתיע את ישראל היא זו שמורתעת.

לישראל יש יכולת להעצים מאוד את המכות הקשות והכואבות, אבל היא מודעת ליכולות דומות שיש לחיזבאללה להחריב, בנוסף למטולה וקריית שמונה, גם את טבריה וחיפה, ובחשיבה ריאלית היא מרסנת את כוחה.

אין במה לנחם את אזרחי הצפון מוכי ההלם והתימהון מאוזלת ידה של המדינה להושיעם; כמו אזרחי מערב הנגב גם הם קורבנות חשיבה ביטחונית שנהפכה מריאליסטית למיסטית; אבל, אפשר לטעת בהם תקווה נוכח מה שמצטייר כתחילת ביסוס הלחימה בחיזבאללה על הערכה ריאלית של יכולותיו ולא על ניחוש של כוונותיו ותגובותיו.

ייתכן שזו סנונית שמבשרת שצה"ל בדרכו ליישם סוף כל סוף את ההנחיות שנמסרו לו ב-2007.

בלי ידיעת השפה והכרה עמוקה של האזור שבו אנו חיים לא נוכל להבין את המארג האסטרטגי הסבוך והמתעתע העוטף אותנו • לא נדע לזהות בצורה נכונה איומים והזדמנויות, נקודות חוזק שלנו ונקודות חולשה של האויב • לעולם ננתח אותם בצורה שגויה, משום שחסר לנו המפתח הבסיסי להבנת דרך החשיבה של היריב, והוא שפתו ותרבותו.

אין ספק שאחת הסיבות שהובילו לעיוורון שעמד בבסיס אסון 7 באוקטובר היא העובדה שרבים מדי בקרב אלה שהיו אמונים על ריכוז וניתוח תמונת המצב של האויב לא ידעו כלל ערבית. הם לא הבינו באמת את האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של חמאס והניחו, בהתאם לתפיסת העולם המערבית-ישראלית, ששלטון חמאס ברצועה יעדיף תמיד לדאוג לפרנסתם של תושבי עזה ולא ייכנס למלחמה או לתקיפה מוגבלת נגד ישראל, שבהכרח יביאו לפגיעה קשה בתשתיות ברצועה ולהרוגים רבים.

זוהי אומנם הטיה פסיכולוגית בסיסית ביותר, שבה אדם משליך על זולתו את תפיסת עולמו מתוך הנחה שכל אדם אחר ינהג בהכרח כמוהו, אך תרמו לה גם מאמצי ההונאה של חמאס טרם המלחמה. אלה יצרו את הרושם כי סינוואר מתמקד יותר בבניית כלכלת הרצועה מאשר בהכנת הזרוע הצבאית של חמאס למלחמה כוללת ולמתקפת פתע רצחנית.

אולם, מה היה קורה אם מי שהיה אמור להבין את כוונות האויב היה מבין אותן מיד ראשונה, ללא תיווך של תרגום אוטומטי חסר או שגוי? מה היה קורה אם הדרג המדיני והביטחוני הבכיר היה מבין לעומק את תפיסת עולמו של חמאס ללא מתווכים, ומבין אותה אינטואיטיבית, ממש כפי שהוא עוקב אחר הנעשה בארה"ב באופן ישיר וללא שום קושי?

סוגיית חוסר הידע בחברה הישראלית לגבי האויב החמאסי, הפלשתינים בכלל והעולם הערבי הרחב, נידונה בהרחבה פעמים רבות. אולם, אין מדובר בפער אקדמי בלבד. זו מזמן סוגיה של ביטחון לאומי מהמעלה הראשונה. הבורות הזו הרגה אותנו, והיא תמשיך להרוג אותנו אם לא נעקור אותה מן השורש.

בלי ידיעת ערבית והכרה עמוקה של האזור שבו אנו חיים לא נוכל להבין את המארג האסטרטגי הסבוך והמתעתע העוטף אותנו. לא נדע לזהות בצורה נכונה איומים והזדמנויות, נקודות חוזק שלנו ונקודות חולשה של האויב. לעולם ננתח אותם בצורה שגויה, משום שחסר לנו המפתח הבסיסי להבנת דרך החשיבה של היריב, והוא שפתו ותרבותו.

אין תקדים היסטורי אחד לעם שסירב בעקשנות אין קץ, לאורך עשרות שנים ומאז שקיבל מחדש את עצמאותו המדינית, לדעת משהו, ולו הבסיסי ביותר, על האזור העוין הסובב אותו.

איך אפשר לקבל החלטות מדיניות וביטחוניות נכונות כשהמידע שנמצא בידי מקבלי ההחלטות הינו בהגדרה חסר, מוטה תרבותית ואינטלקטואלית ומתבסס על הנחות עבודה שכל קשר בינן לבין המציאות רופף במקרה הטוב?

מעבר להפקת הלקחים הצבאיים והמדיניים של אסון.

7 באוקטובר, כל החברה הישראלית, ובוודאי גורמי המודיעין וההערכה, חייבים לשנות מן היסוד את יחסם לשפה הערבית.

זהו אינטרס ביטחוני-לאומי עליון, שהשפה תילמד החל מכיתה א' ובצורה נרחבת, כמו אנגלית. היסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם חייבת להילמד כפי שנלמדים מקצועות הגאוגרפיה וההיסטוריה של עם ישראל, וזאת כדי שהבורות העצומה והשערורייתית הקיימת בנושאים אלה תיעלם.

זו איננה החלטה פוליטית, ולא ייתכן שהיא תהיה תלויה בהרכב קואליציוני כזה או אחר. זו חובה לאומית. הגיע הזמן להעביר אותה בחקיקה בכנסת, ועל משרד החינוך להוציא אותה לפועל בכל בתי הספר היהודיים החל משנת הלימודים תשפ"ו.

לא ייתכן שהעיוורון שהוביל לאסון ה-7 באוקטובר, ושהתבסס על הנחות כה שגויות לגבי כוונות האויב, לא יטופל בצורה שורשית.

איננו יכולים עוד, כאומה חפצת חיים, להתעלם מהמציאות הסובבת אותנו ולהמשיך להאמין שאנו חלק מאירופה. אנחנו חיים במרכזו של אזור מורכב מאין כמוהו, שרבים מאוד בו רואים בנו נטע זר שיש להשמידו באופן מוחלט.

ואולי, מתוך הכרה אמיתית ובלתי אמצעית של העולם הערבי, תצוצנה הזדמנויות טובות שכבר ראינו כמותן ב"הסכמי אברהם". כך או כך, אין ספק שידע כה חיוני זה הינו כלי חיוני ביותר לכל הציבור הישראלי ויסייע למקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי לנהל מו"מ ומדיניות בצורה טובה יותר ולהימנע מטעויות אסטרטגיות.

איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להתנהל אחרת.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 22.08.2024.

מתקפות ה-7 באוקטובר (פלישת חמאס לישראל) וה-14 באפריל (התקפת הטילים של איראן על ישראל) דורשות שירושלים תשחרר את עצמה מפרדיגמות אסטרטגיות מיושנות. החיסולים הממוקדים של מנהיגי טרור ב-30/31 ביולי רומזים שישראל אכן עושה זאת.

הם מרמזים שישראל יוצאת מהתקיעות האסטרטגית. נראה שההנהגה הפוליטית והצבאית של ישראל מבינה סוף סוף שאין לישראל ברירה אלא להתמודד מול איראן במלחמה הנמשכת 40 שנה והולכת ומסלימה במהירות נגדה. הלוואי שגם שאר העולם יתעורר למציאות הזו!

המציאות האסטרטגית הזועקת היא שאיראן שיגרה לגבהים אטמוספריים את הניסיון ההגמוני שלה לשלוט במזרח התיכון ולחנוק את ישראל. היא עושה זאת באמצעות חמאס, חיזבאללה והחות'ים; באמצעות מתקפת הטילים המסיבית על ישראל ישירות מאיראן; ובאמצעות היכולת הגרעינית המתקרבת שלה.

זכרו שלחיזבאללה (איראן) עדיין יש 180,000 טילים, רקטות וכלי טיס בלתי מאוישים בלבנון המכוונים לישראל, והצפון של ישראל הפך לנטוש ומוכה. לא ניתן להמתין או להתעלם מכך עוד.

כן, היכולות המודיעיניות והמבצעיות המרשימות שהודגמו בשני החיסולים המדויקים של אויבים מרכזיים (שימו לב: גם אויבי המערב) הן נקודת ציון חשובה במאמץ לשקם את מעמד ההרתעה של ישראל לאחר קריסת ה-7 באוקטובר.

אבל החיסולים המוצדקים והמוצלחים אינם משנים את התמונה האסטרטגית הכוללת, וגם לא יפחיתו באופן מספיק את המתקפה האיראנית רחבת ההיקף על ישראל (ועל המערב). אם בכלל, החיסול בביירות של פואד שוכר, ראש המטה של חיזבאללה, מקרב את תאריך הפעלת הארסנל של קבוצת הטרור.

הדבר הגרוע ביותר הוא שהתפיסה של ישראל כ"תקועה" תשתרש בטהרן או ברחבי העולם. המצב הכי לא בריא הוא שישראל תישאר "תקועה" ואינה מתקדמת – מול החמאס בעזה, בהתמודדות עם חיזבאללה בלבנון, בהשתקת תאי טרור ביהודה ושומרון, בטרפוד עמדות ה-IRGC בסוריה, ובחבלה במתקנים גרעיניים באיראן.

להיות תקוע הוא גם מצב שבו ישראל מופרעת דיפלומטית או צבאית בכל כיוון על ידי בעלות ברית טובות כוונה אך חלשות; על ידי בעלות ברית שמרמות את עצמן לחשוב שאיראן (עם התמיכה הרוסית שלה) אינה מעורבת כבר במלחמת העולם השלישית נגד המערב; על ידי בעלות ברית שמעדיפות שקט זמני על פני ניצחון בר קיימא. זהו המצב הלא מקובל והמסוכן שבו ישראל נמצאת.

לצערנו, היעדים האסטרטגיים של ישראל הפכו למוגבלים מדי בעשורים האחרונים, נחשלים על ידי תהליך השלום הכושל של אוסלו עם הפלסטינים ותהליך השלום הכושל של אובמה עם האיראנים. מהלכים אלה הדגישו שקט, שיתוף פעולה, הכלה והישרדות, על חשבון עקרונות, דומיננטיות וניצחון. הם גרמו לעמדות כנועות במקום עמדות התקפיות נחוצות.

כתוצאה מכך, אפילו ברגע זה ממש לוחצים על ישראל לנטוש את מטרתה של חיסול החמאס, ובמקום זאת להעדיף סיוע הומניטרי לאוכלוסיית האויב ולהסכים לשחרור רוצחים פלסטינים (כולל פורעי ה"נוחבה" של חמאס).

על ישראל גם מופעל לחץ לספוג את המשך ההתקפות של חיזבאללה ולהסתפק בעוד "הסדר" דיפלומטי חסר ערך, אשלייתי, שימשיך לאיים על ישראל מדרום לבנון, ולהימנע מ"תגובה בהסלמה" לכל תגובה שאיראן תגיב כעת לחיסולים של 30/31 ביולי.

אם יאומצו קווי מדיניות כאלה הם יהוו תבוסה אסטרטגית גדולה עבור ישראל, כבלים שיגרמו לסיכון הישרדותה של ישראל כמדינה עצמאית במזרח התיכון.

הקמפיין המתמשך של ממשל ביידן לעכב, להרתיע ולבסוף למנוע כיבוש צבאי נוסף בעזה; ולעכב, להרתיע ולבסוף למנוע עימות נוסף עם איראן – מלווה באיומים מתמידים לשלול גיבוי דיפלומטי ונשק אם ירושלים לא תשים לב לאזהרות וושינגטון – הוא נוסחה לתבוסה גדולה. ולכן, יש להתנגד לכך.

העצה של הנשיא ביידן לישראל (לאחר ה-14 באפריל) – "לתפוס את הניצחון", לספוג את הזעם שלה, להסתמך על סנקציות מערביות נגד איראן בלבד כ"תגובה חכמה", ובאופן כללי "להימנע מהסלמה" – היא עצה מסוכנת.

ובנוסף לכישלון האמריקאי להרתיע את איראן מלתקוף ישירות את ישראל, ביידן ומזכיר המדינה שלו אנתוני בלינקן מונעים כעת את הסיכוי לניצחון אסטרטגי נגד איראן על ידי הכרזה פומבית (וטיפשית) שוב ושוב שאמריקה אינה מחפשת עימות עם איראן, ושוושינגטון לא הייתה מעורבת בהתקפות הממוקדות של ישראל על מנהיגי הטרור.

זהו טירוף אסטרטגי! כאשר אמריקה חוששת מהסלמה יותר מאשר איראן, הדרך לתבוסה מערבית ברורה. אם ישראל חוששת מהסלמה יותר מאשר איראן, טהרן תצעד כל הדרך לירושלים עם התקפות עוד יותר גדולות וקשות.

אכן, יש ניתוק גדול בין האופן שבו ישראל רואה את המלחמה הנוכחית לאופן שבו היא נתפסת בחו"ל. הפער עצום, חמור ומפחיד.

ברחבי העולם, רוב המנהיגים רואים את הסכסוכים הנוכחיים כקונפליקטים מסוכנים (עם מחיר הומניטרי נורא) שיש לסיימם במהירות, עם חזרה מהירה להסכמים דיפלומטיים (בין אם בנוגע לפלסטינים, איראן או כל נושא אחר).

לעומת זאת, עבור כמעט כל ישראלי סוף סוף התבהר שהמדינה ניצבת לפני מלחמת התשה ארוכה; מלחמה קיומית; מלחמה בקצה של "התנגשות הציביליזציות", של "הציוויליזציה המערבית מול הברבריות" (כפי שאמר נתניהו בקונגרס); מלחמה שתימשך עשורים, עם עליות ומורדות, התחלות והפסקות אש רעועות – אבל מלחמה שחייבת להסלים כדי למחוץ את כוח המחץ האיראני.

זהו הלקח שהישראלים למדו מההתעלמות לאורך העשורים האחרונים מהבנייה הצבאית בגבולות הדרומיים והצפוניים של ישראל בחסות איראן. תיקון המצב ייקח זמן רב. ביטחון יושג דרך קרבות ארוכים (כמו המאבק המתמשך מזה עשרה חודשים בעזה, שעדיין לא הסתיים) ותבוסה חד-משמעית של אויבי ישראל, ולא באמצעות הסכמים דיפלומטיים ריקים או הבטחות.

לכן, בעוד שישראל יכולה ותנהל מו"מ פה ושם להפסקות אש בקונפליקטים (בתקווה לשחרור בני הערובה הישראלים שבידי חמאס), הווקטור הכללי הוא של מלחמה ארוכה נגד איראן והשליחים שלה. נדרשים סבלנות וחוסן למאבק ממושך.

אויבי ישראל בהחלט מבינים את הדברים כך. חמינאי של איראן, נסראללה של חיזבאללה, הנייה (המנוח) של חמאס, ועבדול מאליק אל-חות'י של החות'ים הצהירו בפומבי שהקרבות הנוכחיים הם תחילתה של מלחמת התשה ארוכה שהם מתכוונים להמשיך בה ככל שיידרש עד לחיסול ישראל.

הקריאה להתעוררות עבור ישראלים היא רב-רמתית. היא מתחילה עם גילוי החולשה של צה"ל (שבא לידי ביטוי בכישלונות ה-7 באוקטובר, ובחוסר ההכנה למלחמה ארוכה וקשה נגד חמאס וחיזבאללה), דרך הפרדיגמות הדיפלומטיות הכושלות שננקטו על ידי קשת רחבה של מנהיגים פוליטיים בישראל, והיא ממשיכה עם הזעזוע מהמחאות האנטישמיות והאנטי-ישראליות המוחלטות ברחבי העולם.

אבל מעל לכול, הקריאה להתעוררות עבור ישראלים נעוצה בגילוי שהמנטליות ה"ליברלית" המערבית אינה מסוגלת להכיר בצורך בניצחונות צבאיים מוחצים בסגנון מלחמת העולם השנייה על אויבים שמצהירים בגלוי על עצמם כג'יהאד עם מטרות רצחניות נגד ישראל והמערב, עם כל הכוונה להמשיך בכך ברציפות "לעד".

עבור רוב המערביים (כולל יהודים רבים וכמה ישראלים), הצגה זו של המצב (שמתנהלת "מלחמה נצחית") היא כפירה – כי היא כוללת שימוש בלתי נמנע בכוח צבאי מסלים במקום פשרה דיפלומטית מתמדת – וכי היא, איך לומר, מפחידה.

השגת ניצחון במאבק זה דורשת גם מחויבות אידאולוגית עמוקה ונכונות להקרבה עבור עיקרון, שהן תכונות שחסרות כל כך בעולם המערבי הפוסט-דתי, הפוסט-אידאולוגי והחומרני של היום. וגם – אף אחד אינו אוהב כשיהודים מנפנפים בצורך להגן על עקרונות וחירויות.

ישראל אינה יכולה עוד להיות כלואה על ידי חולשה כזו. אולי התקיפות של ה-30/31 ביולי הן תחילת השתחררותה של ישראל מאזיקים צבאיים ודיפלומטיים בלתי אפשריים שוושינגטון ואחרים מנסים להצמיד לידיה של ירושלים.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 05.08.2024.

פגישותיו של ראש הממשלה נתניהו בארה"ב בשבוע שעבר עם הנשיא ג'ו ביידן, עם סגנית הנשיא (והמועמדת הדמוקרטית לנשיאות) קמלה האריס ועם הנשיא לשעבר (והמועמד הרפובליקני לנשיאות) דונלד טראמפ היו בהחלט חשובות, כשהן נוגעות לצרכים המיידיים של ישראל בכל הקשור להתמודדות עם השלוחים של איראן – חמאס, חיזבאללה והחות'ים.

אבל הרוחות הפוליטיות משני צידי המתרס הפוליטי באמריקה מבהירים שלא מומלץ לישראל להסתמך בטווח הארוך על וושינגטון לכל צרכיה. הגיע הזמן שישראל תגוון את הבריתות האסטרטגיות שלה, את מקורות חומרי הגלם והנשק שלה, את השותפויות הטכנולוגיות שלה ועוד.

ארצות הברית היא עדיין, ובתקווה שתישאר, סלע איתן של גיבוי דמוקרטי/מוסרי, מדיני והגנתי לישראל למשך שנים רבות קדימה. ודאי שאנחנו מבקשים מבורא עולם "לברך את הברית הגדולה בין ישראל לאמריקה לנצח", כפי שעשה נתניהו בקונגרס.

אבל שוב, בהתחשב בזרמים הפרוגרסיביים בשמאל הדמוקרטי ובמגמות הבדלניות בימין הרפובליקני, אין להניח שהגיבוי הנלהב והנדיב שניתן לישראל באמריקה בעשורים האחרונים ימשיך בהכרח להתקיים.

במילים פשוטות, כדי שישראל תזכה בחוסן לטווח הארוך דרושים מעגלים רחבים יותר ומאגרי תמיכה עמוקים יותר.

בצד הדמוקרטי, קמלה האריס עלולה לאמץ בהתלהבות את הנרטיב האנטי-ישראלי שסחף את החוגים האקדמיים ה"ליברליים", הפוליטיים והתקשורתיים ולהפוך לכוח פוליטי חזק באמריקה. הדרישה של האריס כבר במרץ ל"הפסקת אש מיידית" בעזה, כשישראל התקדמה התקדמות ניכרת בתוכנית לפירוק חמאס, הייתה מקוממת מנקודת המבט של ישראל.

יש מקום לדאגה גם בעקבות היחס הסלחני במיוחד שלה כלפי המחאות שהיו בקמפוסים בארה"ב נגד הפעולות של ישראל בעזה. לדברי האריס: "(המפגינים) מראים בדיוק מה צריך להיות הרגש האנושי, כתגובה לעזה. יש דברים שחלק מהמפגינים אומרים שאני דוחה לחלוטין, אז אני לא מתכוונת לתמוך באופן גורף בטענות שלהם. אבל אנחנו חייבים להתמודד עם זה. אני מבינה את הרגש שנמצא מאחורי זה".

גם לא בטוח שלממשל הדמוקרטי הבא יהיו הרצון או האומץ להדוף את ההתקפות המשפטיות הבינלאומיות המתגברות נגד ישראל, שכן נראה שהדמוקרטים מאמינים בנחישות רבה ב"שלמותם" של מוסדות משפטיים בינלאומיים, כמו גם ארגונים "הומניטריים" (כדוגמת אונר"א) – אף על פי שהם מושחתים ומעוותים.

ועוד לפני שנגיע לממשל הבא, קיימת סכנה שהממשל הדמוקרטי הנוכחי יתקדם להכרה חד-צדדית במדינה הפלסטינית – מהלך שינעץ סכין בביטחון ובדיפלומטיה הישראלית, ויתגמל באופן לא ראוי את התנועה הלאומית הפלסטינית.

בצד הרפובליקני, הנשיא טראמפ והסגן החדש שלו, הסנאטור ג'יי. די. ואנס, הם פרו-ישראלים באופן אינסטינקטיבי מסיבות אסטרטגיות ודתיות, והם יגנו על ישראל מפני תקיפות באו"ם, בבית הדין הפלילי הבינ"ל ובמוסדות אחרים שעוינים גם את וושינגטון. אם זה היה תלוי בהם, הם היו מספקים לישראל כרגע כל מערכת נשק שהיא מבקשת, בלי להיות מוטרדים יותר מדי מהסיוע ההומניטרי לפלסטינים הנאמנים לחמאס.

אבל במחנה הרפובליקני יש התחזקות במגמות של בדלנות (ובסופו של דבר אנטי-ישראליות). לכל הפחות, טראמפ וואנס אינם רוצים להיות אלו שנלחמים במלחמות המזרח התיכון במשמרת שלהם. הם אומרים בשקט לישראל: "הכי באויבים שלך עכשיו, לפני שניכנס לשלטון בשנה הבאה (ואנו נפעל כדי נעזור לך להתמודד עם הבעיות השונות לאחר מכן").

לנשיא טראמפ יהיו סדרי עדיפויות אחרים (הגירה, כלכלה, סין), והוא לא ימהר להתעמת עם איראן ושלוחותיה. תיעדוף הנושאים שלו בוודאי לא יתחיל באיראן או בפלסטינים.

ואם או כאשר יתחיל טראמפ להתמודד עם איראן או עם הפלסטינים, לתחושתי האינסטינקט שלו יהיה לחפש הסכם גדול איתם – בדומה למה שעשו הנשיאים אובמה וביידן, למרות ההתנגדות של ישראל. בסופו של דבר, טראמפ רואה את עצמו כאיש העסקים הגדול, יוצר העסקאות הגדול, שבכוח אישיותו והדיפלומטיה הלא-מעודנת שלו יכול לכופף אנשים ומדינות לרצונו.

בטווח הקצר זה יכול לעבוד לטובת ישראל, מכיוון שכלי הלחץ שטראמפ עשוי להפעיל שוב, קרי סנקציות חריפות יחד עם התנקשויות ממוקדות נגד מנהיגי טרור איראניים, והתעלמות מהתקפי זעם פלסטיניים – מזיזים את המחוג לכיוון הנכון.

אבל בטווח הארוך יותר אני חושש שטראמפ ינסה להשיג ניצחון "ענק" עם הישגים נוצצים של עסקאות "שלום" גדולות, שאינן מסלקות באמת את האיומים על ישראל (והמערב), ועל חשבון ישראל (והמערב).

לכן, לא משנה איזה צד של המתרס הפוליטי האמריקאי בעייתי יותר בעיניך, המציאות הפשוטה היא שתהפוכות פוליטיות הופכות אפילו את ההערכות הטובות ביותר לטווח ארוך ללא ודאיות, ואת הבריתות ארוכות הטווח החזקות ביותר לבלתי צפויות.

כתוצאה מכך, ישראל חייבת לייצר חוסן על פני פלטפורמות רבות – בהגנה, בדיפלומטיה, באנרגיה, בטכנולוגיה ובחברה. חוסן, כדי שישראל תוכל לפעול באופן עצמאי בתחום הביטחון הלאומי; חוסן המשתקף בבריתות רב-צדדיות במזרח התיכון, שאינן תלויות אך ורק בוושינגטון; וחוסן כדי שלאזרחים ישראלים יהיה אמון בעתידם למרות איומים ואתגרים רבים שבוודאי יתקיימו גם בעתיד.

יש לפתח את החוסן הישראלי בארבעה תחומים: מערכות נשק (פיתוח וייצור, כולל תחמושת); משאבים קריטיים (שרשרת האספקה של מינרלים וחומרים נדירים אחרים כמו פלדה); טכנולוגיות בתחום הביטחון הלאומי (כולל AI, ביטחון פנים וסייבר, מחשוב קוונטי וטכנולוגיות חלל); ואולי המורכב מכולם – לכידות חברתית (שמשמעותה בעיקר שילוב טוב יותר של אזרחים ערבים, דרוזים, בדואים ויהודים חרדים בתחומי הכלכלה והביטחון הישראליים).

בתחום החימוש למשל, ישראל צריכה לגלות עצמאות רבה יותר. לפי ההערכות, עליה להגדיל פי שמונה את יכולת הייצור הנוכחית של התעשיות הביטחוניות הישראליות. ישראל צריכה לייצר בכל שנה 10,000 מל"טים למעקב ותקיפה, 200 תומ"תים מסוג רועם, 100 נגמ"שי נמ"ר ו-50 טנקי מרכבה.

ישראל צריכה גם לייצר בעצמה פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ וטילים מונחים מדויקים עבור חיל האוויר, ובמספרים עצומים. (הדבר נכון במיוחד מכיוון שישראל עומדת בפני הגבלות הולכות וגדלות על השימוש בנשק שסופק על ידי ארה"ב, ומכיוון שקיים מחסור עולמי בתחמושת כזו.)

חוסן ישראלי פירושו גם הגברת וחיזוק שירותים חיוניים כגון בתי חולים, רשתות חשמל, רשתות מים וביוב, וייצור ואגירת מזון. (לרשת החשמל של ישראל אין כמעט קיבולת עודפת. היא זקוקה לשכבות רבות של יְתָרות במקרה של התקפת אויב). ישראל חייבת להחזיק אספקה עצומה של תרופות, מוצרי מזון ורכיבי ליבה תעשייתיים כדי להחזיק מעמד בהפסקה של שנה אחת בייבוא מהאוויר ומהים.

צה"ל צריך לגדול בשלוש חטיבות לכל הפחות. מדובר על 50,000 חיילים נוספים, ועל כמות עצומה של ציוד צבאי. יש צורך בהגדלה ניכרת של אימוני כוחות החזית, בעיקר של הכוחות המזוינים. חיל הים הישראלי זקוק ליותר מ-5 מיליארד דולר עבור ספינות חדשות, צוללות, מערכות נשק ואנשי צוות במהלך העשור הבא.

מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, שאליו אני משויך, החל בשני פרויקטים ענקיים שיסייעו לישראל לנווט את דרכה קדימה בנושא זה. הפרויקט הראשון נקרא "ישראל 2.0", בהובלת הפרופסורים גבי סיבוני וקובי מיכאל, נועד להציב חזון למדינת ישראל בעשורים הקרובים, לאחר הקריסה של אוקטובר האחרון.

הפרויקט נמצא בעיצומו. הוא בוחן מחדש את היסודות הרעיוניים של הדיפלומטיה הישראלית, תורת הביטחון, ביטחון הפנים, יחסים אזרחיים-צבאיים, מדיניות חקלאית והתיישבותית, מבנים חוקתיים ומשפטיים, יחסי רוב-מיעוט, מדיניות ומוסדות הגירה ועוד. הפרויקט יציע "איפוס" לישראל בתחומים אלו ועוד.

פרויקט שני, הכולל הוגים מובילים ויועצים מקצועיים ממגזרים שונים, יתחיל לפעול בקרוב ויתמקד בבניית "חוסן" על פני פלטפורמות רבות לטווח הארוך; תוכניות קונקרטיות לסיבולת אסטרטגית בתחומי ההגנה, הדיפלומטיה, האנרגיה, הטכנולוגיה והחברה, כמתואר לעיל.

המאמר פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 29.07.2024.

בבוקר שמחת תורה התעורר עם ישראל לקולות הירי, הנפץ והטילים של מתקפת חמאס. לצד כוחות צה"ל הסדירים, רבים מאזרחי ישראל יצאו למערכה – בין שנקראו לכך בצו 8, ובין מיוזמה אישית טהורה. גיוס המילואים במלחמה זו היה הרחב ביותר שידעה מדינת ישראל לפחות מאז מלחמת יום הכיפורים, ובשיאו הגיע לכ-300 אלף מגויסים. חלק מהמגויסים שוחררו כעבור כמה חודשים (רק על מנת להיקרא שוב לדגל לאחר כחודשיים של הפוגה בביתם), וחלקם משרתים עד היום הזה. לאחר כחצי שנת מילואים שוחררתי יחד עם יחידתי ל"הפוגה" בת כמה חודשים – והצו הבא כבר מעבר לפינה.

אינני גנרל גדול, אף לא מפקד בכיר. השתחררתי משירותי הסדיר כמפקד צוות (מפק"צ) לוחמים בסיירת גולני, ומאז אני משובץ כמפק"צ לוחמים בגדוד הסיור של חטיבה 9 היא חטיבת עודד, אחת משלוש חטיבות המילואים המרכזיות של חטיבת גולני. למרות זאת, אני מבקש לגעת בכמה נקודות שחווינו כחיילים בשטח. חוויות הלוחמים, הסמלים והקצינים יכולות להאיר היבטים שאינם באים לידי ביטוי ברמות הגבוהות של הדרג המדיני והקצונה הבכירה.

ההתנתקות מהדכדוך

חווינו את המלחמה מראשיתה מתוך ביטחון בניצחוננו על האויב השפל שמולנו, ששים אלי קרב ואמונים על צדקת הדרך – אך בכל פעם שיצאנו הביתה להפוגה קצרה נדהמנו לגלות כמה שונה הלך הרוח בעורף האזרחי. נדמה כי העורף שרוי בתוך עננה של עצב ודיכאון. רבים מהמילואימניקים בחזרתם ליחידה הצביעו על כך שדווקא בחזית אנשים מחייכים, שמחים ומלאי חיים, בעוד העורף, שעליו יצאנו להגן בתקווה שיצליח לשמר את שגרתו, מצוי דווקא הוא בהלם קרב.

לצה"ל יש מודל לטיפול מיידי בהלם קרב בשעת הקרב, נוהל שנקרא יהלו"ם על שם שלביו (חפשו "מג"ן ללוחם" ביוטיוב). מטרת המודל היא לצמצם את הסיכון להתפתחות פוסט-טראומה בקרב חיילים בעתיד. בשלב האחרון שלו הוא מכוון את הלוחם השרוי בהלם למשימות – ולו הפשוטות ביותר – מתוך ההבנה כי עליו להיכנס למצב של עשייה ולא של שהייה פסיבית בתוך הוויית הכאוס של שדה הקרב. מודל זה לוכד לטעמי את ההבדל בין הלכי הרוח בחזית ובעורף במהלך המלחמה; בעוד לוחמי הסדיר והמילואים קפצו – פשוטו כמשמעו – ויצאו להגן על המדינה, אזרחים רבים ישבו שבועות ארוכים חסרי יכולת להגיב, וכל שנותר להם היה להיצמד למסכי הטלוויזיה והרשתות החברתיות, שם ספגו עוד ועוד ידיעות על קורבנות, חטופים ונעדרים, לאין מפלט.

אזרחים אחרים, רבים מספור, התנדבו בימי המלחמה בשלל תחומים. ראוי לבחון כיצד אפשר לחזק את העשייה – אם בחזית ואם בעורף שהוכח כי היא מצמצמת במידה דרמטית את תודעת הפחד והדיכאון התהומי שנדמה כמתפשט כנגע בחברה. עלינו לחשוב כיצד ניתן למנף את העוצמות הקיימות באוכלוסייה האזרחית ואולי אף למסד התארגנויות ברמה הקהילתית והמקומית שיאפשרו התמודדות בריאה ותקינה ככל האפשר עם כלל האיומים שעוד נכונו לנו.

כבר בהגיענו לימ"חים הציע לנו מפקד היחידה לנתק את לוחמינו מצריכה מוגברת של תקשורת. "הכי טוב", אמר באוזנינו, "שתנתקו אותם לגמרי". אותה הצפה שתרמה לתחושת הדיכאון בעורף איימה לפגוע גם בשורות הלוחמים. לכן לאורך כל שירות המילואים בחרנו כיחידה להתנתק ככל האפשר מהנעשה והנאמר בתקשורת, על שלל גווניה. לא חדשות, לא אתרים, לא טוקבקים. כלום. התחושה הייתה שהדבר רק פוגע במשימה ולא מועיל בדבר. להבנתי, מדיניות זו הייתה רווחת למדי ביחידות המילואים. רבים מהמילואימניקים היו מנותקים מהתקשורת מן הטעם הטכני שהמכשירים הסלולריים נאספו מהם. אך גם בחזיתות שבהן לא נאספו המכשירים, דוגמת חזית הצפון, רבים נמנעו מלצרוך את ערוצי התקשורת מבחירה.

בכל פעם שנחשפנו לתקשורת בכל זאת, ובהפוגות בבית, מצאתי עצמי שב ונדהם עד כמה פערי המידע גדולים. התקשורת המרכזית אינה מקור מדויק לא בנוגע לפעולות האויב ולא בנוגע לפעולות צה"ל עצמו. אוכל לתאר ממראה עיניי כיצד פעולות התקפיות רבות שביצע צה"ל בגבול הצפון לא זכו לסיקור כלל, בין מכוח הצנזורה הצבאית ובין מסיבות אחרות, אף שידיעות כאלו היו מחזקות את תחושת הניצחון בקרב העם.

מלחמת חרבות ברזל מאפשרת לנו לפתוח דיון סביב תפקידה של התקשורת, "כלב השמירה" הידוע, בעת חירום ומשבר. בעיניי, צמצום מידת החרדה הציבורית חשוב לא פחות מהצגתם של דיווחים אותנטיים. המערכה אינה רק צבאית אלא גם תודעתית, והתקשורת היא שמעצבת את תודעתם של ההמונים.

אל תדברו בשמנו

עם הימשכות ימי המילואים, ובייחוד לאחר תחילת שחרור יחידות שונות, החלו שלל ניסיונות של גורמים שונים ללכוד את ציבור משרתי המילואים ולדבר בשמו. לעיתים הדבר נעשה למען זכויות משרתי המילואים – כגון במאבקי אגודות הסטודנטים ובהתארגנויות של בעלי עסקים עצמאיים. אך לעיתים קרובות התארגנויות אלו נגעו בשאלות העומדות בשורש מחלוקות ציבוריות רחבות היקף, כגון שאלת הנחיצות (או הנזק) של בחירוֹת בעת הזאת, אופן חלוקת תקציב המדינה או סוגיית הגיוס והשוויון בנטל. מאבקים ציבוריים הם דבר מבורך כשלעצמו במדינה דמוקרטית, אך הניסיון לאגד את כלל משרתי המילואים תחת מטרייה אחת הוא פסול וצורם.

אנשי ציבור ופוליטיקאים הציגו בערוצי התקשורת תמונה מסולפת כאילו הם-הם הנושאים את "נס המילואימניקים" וכוחות הביטחון בכלל, וכל התנגדות להם פוגעת בצה"ל ובמאמץ המלחמתי. ארגונים שאך לפני חודשים ספורים החדירו את המאבקים הפוליטיים לשורות הצבא (ובשיאם הקריאות לסרבנות או "אי-התנדבות") עטו על משרתי המילואים בניסיון לגייסם לקמפיינים שונים. מנגד, אישים המזוהים עם הממשלה הנוכחית ואף נציגיה התראיינו בכלי התקשורת והאדירו את עצמם תוך שהם נמנעים מנטילת אחריות על אירועי 7.10, הסיבה להתגייסותנו מלכתחילה.

בני האדם, כמאמר חז"ל, "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אנשי המילואים, המתגייסים משלל גוני החברה ומכל רחבי הארץ, שותפים אומנם באהבתם למדינה ולחברה הישראלית ובמוכנותם להקריב למענה, אך מלבד זאת דעותיהם מגוונות בדיוק כפי שדעות האוכלוסייה האזרחית שונות ומגוונות. כל ניסיון להכליל אותם בדגל רעיוני אחד רק הרחיק אותנו מן המנסה, שגרם לנו להרגיש מנוצלים. על כן, אבקש לחדד את המסר שלי בנקודה זו: הימנעו מלהחדיר מאבקים חברתיים ופוליטיים לצה"ל ואל תדברו בשמנו.

התפרסם בהשילוח, בתאריך 26.7.2024.

עשרות מיליוני מילים יישפכו בעיתונות ובעלונים מגזריים בעד ונגד גיוסם לצה"ל של בחורי ישיבה חרדים, בתגובה להחלטת בית המשפט העליון בשבוע שעבר שהפכה את הגיוס לחובה. למרבה הצער, הגעתי למסקנה שאין פתרון באופק.

למרות מאורעות 7 באוקטובר, על אף האיום הכמעט-קיומי שישראל מוצאת את עצמה נתונה בו מול שבע חזיתות, וגם מול משבר כוח האדם החריף בצבא שנוצר כתוצאה מכך – המנהיגות החרדית אינה זזה מעמדתה כהוא זה.

למרות ההקרבה העצומה של הרוגים, פצועים, חטופים ועקורים; על אף המשבר הכלכלי, הפגיעה במרחב המשפחתי והטראומה הנפשית שחוו משפחות ישראליות רבות כל כך, דתיות וחילוניות כאחת – ההנהגה החרדית לא זזה מעמדתה כהוא זה.

עזבו לרגע את הגיוס של החרדים לצבא. מה בדבר ביטויי אהדה ממשיים לקורבנות ולנטל שנושא בזמן הזה הציבור הישראלי שאיננו חרדי? כמה מנהיגים חרדים מזרם כלשהו – ליטאים, חסידים או ספרדים – ראיתם באחת מההלוויות הרבות של חיילים שנפלו בהר הרצל? כמה דמויות חרדיות משמעותיות הופיעו בבתים שבהם ישבו שבעה על חיילים בשביל להביע את תנחומיהן?

כמה מנהיגים חרדים בולטים – ויש רבים מאוד כאלה בירושלים, בין אם אדמו"רים, בין אם "גאונים" או פוסקי הלכה "גדולים" – לקחו מניין של תלמידיהם בשעת לילה מאוחרת כדי להתפלל בבית הקברות הצבאי בהר הרצל? בסופו של דבר, הרי לחרדים יש עניין בתפילה באתרי קבורה של צדיקים!

אבל לא כך היה. מלבד אמירת כמה פרקי תהילים נוספים בבית הכנסת, במעין מחשבה בדיעבד; חוץ מאפיית עוד כמה חלות; מלבד מעט מאוד גברים חרדים מבוגרים (בגיל 30 ומעלה, שממילא כבר אינם לומדים בישיבה או בכולל) אשר התגייסו בקול תרועה רמה ומעוותת לתפקידים עורפיים בצה"ל, כשבפועל עבדו בתפקידיהם האזרחיים, אבל במסגרת צבאית – הקהילה החרדית לא זזה מעמדתה.

העולם החרדי מנותק ברובו ממציאות המלחמה שה"מיינסטרים" הישראלי חי, במכוון ובאופן הרסני.

אני כבר לא בטוח שניתן לשנות את המציאות הזאת, אפילו אם יינקטו צעדי ענישה מהחמורים ביותר שיש (מה שלא יקרה) – כמו שלילה מוחלטת של תקציב ממשלתי לכל דבר חרדי, החל בבתי ספר שאינם מלמדים את מקצועות הליבה, עבור בישיבות שאינן מעודדות שירות לאומי, וכלה בהנחות הנרחבות שמשפחות של תלמידי כוללים נהנות מהן בארנונה, בביטוח בריאות, במעונות יום ועוד.

הגעתי למסקנה שהחרדי הבוגר הממוצע הוא "תינוק שנשבה בין הגדוילים" – בידי המנהיגים "הגדולים" של העולם החרדי הרבני. זהו משחק מילים, כמובן. מנהיגים חרדים מתייחסים לעיתים קרובות בסלחנות, אך בעיקר בהתנשאות, כלפי יהודים חילונים כ"תינוקות שנשבו בין הגויים (ותרבות הגויים)".

אם כן, אני לא רואה פתרון באופק למשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי הנוכחי בעניין הפטור מגיוס לחרדים, אף שאני מאמין שיש דרכים להגיע למקום טוב יותר בעניין בטווח הארוך – כמו למשל, ישיבות "הסדר" חרדיות ועוד. עוד על כך בהמשך.

אולי מצב העניינים ישתנה כאשר המנהיגים החרדים הנוכחיים, שגילם נושק ל-90, יוחלפו בעוד חמישים שנה על ידי האינטלקטואלים החרדים בני 40 דהיום, שחלקם משכילים יותר והם נטועים עמוק יותר במציאות הישראלית. אולי.

מה שעודנו אפשרי ואף נחוץ מאוד כעת הוא להבדיל בנחרצות בין האידאולוגיה החרדית בנוגע לשירות בצבא לבין אידאולוגיה תורנית אותנטית. עלינו לדחות בתקיפות את האמונה החרדית בעניין ולהפריך את העיוות החרדי של מקורות דתיים בנוגע לגיוס. מבחינתי, לא פחות מחובה למען "כבודה של תורה" זהו גם ציווי חברתי ורגשי.

על פי הרב אלחנן ניר, ישנם ארבעה עקרונות-כאילו שההוגים החרדים מצטטים להגנה על סירובם להשתתף בנשיאת הנטל של השירות הצבאי.

הראשון הוא ש"רבנן לא צריכי נטירותא", שרבנים (=כל תלמידי החכמים?) אינם צריכים שמירה, שכן ניתן להניח שהם מוגנים על ידי הרקיעים העליונים. זהו עיוות של משמעות המושג בתלמוד הבבלי (בבא בתרא דף ח עמוד א), שאינו מתייחס כלל למלחמות הגנה. הוא נוגע לכל היותר למשימות שיטור יומיומיות. (ראו למשל, את כתביו בעניין של הרב שלמה יוסף זוין, עורך האנציקלופדיה התלמודית.)

השני הוא ההתייחסות לדברים המפורסמים והנשגבים של הרמב"ם במשנה תורה (הלכות שמיטה ויובל, פרק יג) על הסגולות המיוחדות של שבט לוי התנ"כי, שבשל שירותו במקדש ומשום שהוא מקדיש את עצמו ללימוד התורה ולעניינים רוחניים פטור מגיוס לצבא. הרמב"ם מרחיב את הגדרת שבט לוי ל"כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני השם".

כמובן, שיר ההלל של רמב"ם ל"לוויים" – לטיפוסים דתיים ורוחניים – הוא יפהפה, אבל הוא נכתב כאגדה ולא כהלכה. ומי אמר שהחרדים כולם נחשבים באופן אוטומטי ל"לוויים"?

השלישי הוא האמירה הכללית ש"תורה מגנא ומצלא" – שהתורה מצילה ומגינה (מסכת סוטה דף כא עמוד א). פשט הגמרא הוא ששמירת המצוות מגינה ומצילה מפני חטא. אבל הוגי דעות חרדים בעת הזו משתמשים באמירה זו כדי לטעון שכל מה שיהודי טוב צריך בשביל להגן על עצמו מאויביו הוא מאמץ רוחני באמצעות לימוד תורה, מעשי צדקה וכו'. העיוות החרדי המודרני הנוסף של הביטוי הזה הוא שתלמידי ישיבה פועלים ממש כ"כטב"מים רוחניים", שבפועל מכריעים את גורלן של מערכות צבאיות יותר מהחיילים בשדה הקרב.

ברור שאין זו כלל כוונת התלמוד! והרי כשאדם חרדי חולה הוא הולך לרופא או לבית החולים, ולא מסתפק רק בתפילה או במתן צדקה. עיקרון דומה חל גם ברמה הלאומית.

יתרה מכך, אפילו אם נקבל את העיקרון שלימוד תורה הוא מרכיב חיוני בנשמת העם היהודי ולייעודו בעולם (ואני מאמין בכך!), ושלימוד תורה אכן "מגן ומציל" – מי אמר שלימוד התורה של צעיר חרדי בן 20 (שצריך לשרת בצבא או ללכת לשירות לאומי) הוא תנאי בל יעבור להגנה שמיימית? אולי לימוד התורה של ילדים חרדים או של מבוגרים בני 45 מספיק, ואפילו רצוי יותר בשמיים?

וייתכן ש-15 דקות ביום של לימוד תורה של הדתיים המשרתים בצה"ל, שנדחסות בין תורניות בשמירה או פרקי זמן של לחימה, הן בעצם לימוד התורה שמספק לישראל את ההגנה הא-לוהית המרבית בעוצמות הגבוהות ביותר (אני מאמין בכך!).

העיקרון הרביעי הוא "תיבת נח" – שהקהילה החרדית היא "נווה מדבר" מוגן של טוהרה ומוסר של העם היהודי, משהו שיש לשמור עליו למען הטוב הכללי של עם ישראל. ההגנה על נווה המדבר הזה מצדיקה את הדחייה של השכלה כללית ותעסוקה מועילה, ניתוק מהציבור הכללי ומהמדינה הציונית (כולל שירות בצבא), הסתמכות על קצבאות (בין אם מקרנות פרטיות, בין אם מתרומות ממשלתיות) ועוד הרבה יותר מזה.

החשיבה הזאת כה מעוותת עד שהיא מצדיקה לפעמים בורות (של כל ידע מלבד כְתבים דתיים), שנאה (של יהודים אחרים), הונאה (בעסקים מול הממשלה) ועוני קשה (שמביא איתו כל כך הרבה חוליים חברתיים).

כפי שכתב הנצי"ב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ענק בתורה מלפני 200 שנה שאין עליו עוררין (בספרו "העמק דבר", בהקדמה לספר בראשית): " 'הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא', דשבח 'ישר הוא' נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה 'דור עיקש ופתלתל'… ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".

בכל הנוגע לחששות (המוצדקים) של החרדים מהעובדה ששירות צבאי בגיל כה צעיר יחשוף את בני הנוער שלהם לאפשרות של דרכי חיים אחרות, ואף עשוי לשחוק את מאפייני הזהות הייחודית של דורות העתיד החרדיים – ובכן, זה נכון. אבל תתמודדו עם זה!

אם המנהיגים החרדים היו ניחנים ביותר תבונה מהשמיים, כבר מזמן הם היו מייסדים ישיבות "הסדר" משלהם, המשלבות לימוד תורה עם שירות בצבא בתנאים מיוחדים – וכך היו חוסכים לעצמם ולמדינה הרבה כאב לב.

הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (ענק רוח וראש ישיבת ההסדר הר עציון, שגם זכה בפרס ישראל לספרות תורנית) כתב לפני 40 שנה ש"ההסדר במיטבו שואף למשוך ולפתח בני תורה בעלי רצון עז ומקיף להיות תלמידי חכמים, אך המרגישים בו-זמנית חייבים – מוסרית והלכתית – לעזור להגן על עמם ומולדתם; הרואים במחויבותם הכפולה, בהתחשב באילוצים ההיסטוריים של מקומם ושעתם, זכות וחובה גם יחד; האוהבים, בהשוואה לעמיתיהם השוללים את ההסדר, לא את התורה פחות אלא את כנסת ישראל יותר".

"ההסדר נועד לקיים מערכת שבה תלמידים יכולים להתמקד בהתפתחותם האישית הרוחנית והלימודית תוך היענותם לקריאה לשירות ציבורי, ובכך לטפח קיום יהודי משולב ושלם, למרות ניגוד הערכים, אורח החיים והרגישות בין בית המדרש ובין מחנות הצבא, במיוחד במחנות שאופיים חילוני בעיקרו".

"הנימוק ההלכתי להסדר… מושתת על הצורך הפשוט להישאר ולהשאיר אחרים בחיים, וגם העובדה כי בנסיבותינו שירות צבאי הוא הביטוי המובהק לערך הרבה יותר מקיף: גמילות חסדים. גורם זה, אשר שמעון הצדיק הגדירו כאחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד, הוא יסוד כל מוסר חברתי תורני. הגשמתו, אף על חשבון טיפוח חד-גוני של גדלות בתורה, הוא הכרחי".

וכך סיים הרב ליכטנשטיין: "בארץ ישראל בת זמננו, החסד המובהק ביותר הוא הגנת עצם חיי הזולת. המסקנות לגבי חינוך ישיבתי צריכות להיות ברורות".

הלוואי שנזכה בקרוב ל"חסד" חרדי שכזה.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 04.07.2024.