אף על פי שזה פורים, אני מהסס מעט לכתוב על יין בגלל המלחמה המתמשכת. הבנים שלי עדיין משרתים במילואים, כל כך הרבה משפחות שרויות באבל או סובלות מטראומה, וישראלים עדיין מוחזקים בשבי.
למעשה, הטור האחרון שלי שחגג את תעשיית היין הישראלית פורסם ביום שישי, 6 באוקטובר 2023 – ערב שמחת תורה תשפ"ד ומה שהפך להיות "השבת השחורה" – כאשר החמאס פלש, טבח וחטף בעוטף עזה.
כבר בבוקר למחרת היה בלתי הולם, ואפילו מביך, לקרוא את הכתבה החגיגית והנלהבת שלי על פלאי תעשיית היין הישראלית. מאז, העזתי לכתוב רק על מיזמי יין המנציחים חיילי צה"ל שנפלו.
אבל עם נפילתם של עשרת בניו המודרניים של המן – אויבי ישראל בעזה, ביירות וטהרן: אל-ערורי, עקיל, דף, הנייה, עיסא, קאוק, נסראללה, קובייסי, שוכר וסינוואר – ראוי שוב לחגוג את הרנסנס הציוני על ידי התמקדות ביין ישראלי טוב (וכשר).
לכל הפחות, אנחנו יכולים להטביע את אויבינו ביין – את דמויות ה"המן" של העולם הזה שלצערנו קיימות גם בחוגים אינטלקטואליים מערביים ובקמפוסים אוניברסיטאיים, לא רק במזרח התיכון. מי ייתן וניצחונות ישראליים גדולים עוד יותר בעתיד המיידי ימחו את זכרם של האנשים הרעים הנזכרים לעיל ואת הטראומות הנוראות שפקדו לאחרונה את אומתנו האמיצה!

לדעתי, עולם היין הישראלי הוא הרבה יותר מאשר עוד הצלחה של "אומת הסטארט-אפ". עולם היין הישראלי הוא הצהרת אמונה עמוקה. מדובר בחגיגה של עם ישראל, ארץ ישראל ואלוהי ישראל המאוחדים מחדש.
אכן, פרי הגפן מחזיק במעמד ייחודי במחשבה היהודית, מעבר למעמד המורם של היין הקיים בכל התרבויות. הסיבה לכך טמונה בחיבור בין תאולוגיה יהודית למיסטיקה.
ראשית, הקשר בין האלוהים לבין עם ישראל נמשל לזה של הכורם וגפנו, יחס של טיפוח ואהבה מתמשכת (ראו תהלים פ:טו ומקומות רבים נוספים בתנ"ך).
שנית, יחזקאל ניבא (לו:ח) כי בימי הגאולה הרי ישראל יצוו: "ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא!" רבי אבא לימד לאחר מכן בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח א) ש"אין לך קץ מגולה מזה" כשהארץ נותנת את פירותיה בעין יפה ליהודי העולם החוזרים לא"י. לכן יש הדים תנ"כיים וציוניים בכל כוס של יין ישראלי מודרני.
שלישית, התכונות האלכוהוליות המבושמות של היין יכולות להבהיר או לערפל את שיקול הדעת. הן יכולות להקפיץ את התודעה של האדם לעולם טהור שבו רק רצון האלוהים שולט באופן מוחלט (כמו העולם שלפני המרד נגד אלוהים בגן עדן), או לגרור את האדם לתרדמה ולחטא.
בעולם שבו מוסר ורוע מעורבבים, ושולט בלבול בהבחנה בין האלוהי לארצי, האתגר הגדול הוא לבחור בטוב. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל:יט).
לכן יהודים שותים יין עם מטרות נשגבות, בייחוד בפורים כאשר התערובת העמלקית של רוע מאיימת למחוק את כל גבולות המוסר ולהשמיד את העם היהודי.
אנו דוחים את העולם של שושן – עולם של שכרות פראית, תאווה צמאת דם וחשיבה אתאיסטית – ובמקום זאת מרוממים את מחשבותינו לעבר עולם מושלם שבו נוכחות האלוהים היא דומיננטית באופן מוחלט.
זהו הרעיון השונה והמשונה של "עד דלא ידע" בפורים: לשתות עד הנקודה שבה היוהרה של ההשכלה הגבוהה-לכאורה – שהיום לפעמים נקראת "נאורות" אף שבקיצוניותה יכולה להיות פשיסטית או מרקסיסטית – מתמתנת על ידי משקה משנה תודעה.
הרעיון הוא מחיקת הפער בין טוב לרע שמרחיק אותנו מאלוהים. הרעיון הוא מחיקת ההשפעות והאידאולוגיות העמלקיות בעולמנו. אז אפשר להתחבר ללחישות של השיח האלוהי שעוברות בכל היקום.
וכך, אנו מרימים כוסית (או כוסיות רבות) של יין טוב לומר "לחיים"; מביעים את נחישותנו לפעול לטובה, מבטאים את רצוננו לחשוף את הערכים האלוהיים המוטמעים בתורה ואת האידיאלים הנצחיים הסמויים בהיסטוריה היהודית.
זכרו: היהדות אינה סגפנית. להפך, היא מקדשת את אורחות החיים העוברים דרך יופי, שפע ושמחה. אם העונג מתועל דרך העקרונות הרוחניים הנכונים, הוא יכול להוביל לדבקות אמיתית עם בורא עולם.
ואכן, ההלכה מבקשת לכוון את התנהגותנו דרך כוונות נכונות. דרך אחת לכך היא ברכות הנהנין על המזון והמשקה, כאשר ליין ניתן מעמד מיוחד.
היין הוא המשקה היחיד עם ברכה מיוחדת, "בורא פרי הגפן". לפני שתיית יין ישראלי, ניתן לברך ברכה נוספת (בנסיבות מסוימות), "הטוב והמטיב", ולאחר שתיית יין (שוב, זה מיוחד ליין מתוצרת ישראל) יש נוסח ברכה מיוחדת נוספת, "על הארץ ועל פרי גפנה".
ובכך, היין הפך למשקה המועדף שבו מציינים את אירועי מעגל החיים היהודי וימים טובים, מברית מילה ועד לחתונה, שבת, פורים, פסח ועוד.
פוסקי ההלכה עבדו שעות נוספות לאורך הדורות כדי לקבוע גדרים בשתיית יין, כדי למנוע מיהודים ולא-יהודים להתערבב יתר על המידה בשתיית יין, וליפול לנישואי תערובות ולעבודה זרה. זהו הרקע להגבלות ההלכה הקשורות ליין "כשר" האוסרות על צריכת יין שיוצר ונמזג על ידי גוים. (הסבר מלא של הסוציולוגיה ההלכתית בעניין זה חורג בהרבה ממסגרת מאמר זה.)
וכעת, הינה הצעתי לשתיית יין טוב בפורים ובפסח השנה.
נסו את זני הענבים החדשים ביותר שגדלים כעת בישראל, כמו דולצ'טו וברברה – ענבי יין שחורים שמקורם בפיימונטה בצפון מערב איטליה. יקב טורא בשומרון ויקב טפרברג בנפת שמשון ייצרו לאחרונה יינות מדהימים מענבים אלה. היינות קלים ורעננים, עסיסיים וריחניים, ומתאימים בצורה מושלמת לשתייה בקיץ הישראלי החם.
יינות ברברה מצוינים נוספים מיוצרים מזה כמה שנים על ידי יקבי לוריא ורמת נפתלי בגליל העליון.
כדאי להשתלב במגמת תעשיית היין הישראלית המתרחקת מזני הליבה הצרפתיים כמו קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה, ובמקום זה פונה לזנים "ים-תיכוניים" כמו גרנאש, סירה, מורבדר, מרסלן, קריניאן, סנג'ובזה, רוסאן וויוניה. ענבים אלה אופייניים לאקלים החם השורר בעמק הרון ובדרום צרפת, בספרד ובאיטליה, ועל כן מתאימים גם לנו בישראל.
נסו את יינות המגמה הים-תיכונית שמייצרים יקבי דומיין נטופה, טוליפ-מאיה, כישור, ויזרעאל בגליל התחתון; יקבי רקנאטי, דלתון, ולוריא בגליל העליון; יקב רזיאל בהרי יהודה; יקב ויתקין במישור החוף; ויצרני היין הזעירים בזק, אביתר, להט, מרשה, מוניץ, אוריה, שירן ותלם.

מתקפת הטרור של חמאס והטבח שביצע ב־7 באוקטובר הם אירוע מכונן, שייצרב לנצח בתודעה היהודית והישראלית. התחקירים על אירועי היום הארור ההוא ממחישים בבירור את קריסת המערכות שחווה צה"ל באותו יום. איתם, מתרבות הטענות שלפיהן אם צה"ל היה ערוך ומוכן בימי שגרה, ולאו דווקא רק בזמן חירום, למתקפת טרור של חמאס – כראוי לצבא מגן, שחייב להיות מוכן למצב שבו ארגון טרור שיושב על גבול המדינה יתקוף יום אחד – המתקפה היתה מסוכלת, או אולי אפילו לא יוצאת אל הפועל. טענות אלו נתמכות על ידי העדויות שלפיהן בבוקר המתקפה, מוחמד דף אפילו שקל לבטל אותה מחשש שצה"ל מכין לו מארב.

נוסף על המחדל של צה"ל ושב"כ ערב המתקפה, שבה ועולה שוב שאלת הקונספציה ומדיניות ההסדרה כלפי חמאס, שבמסגרתה סברו בישראל שארגון הטרור הפלשתיני יתמסד ויעדיף את שיפור המציאות הכלכלית ואת רווחת אזרחיו, ולכן גם ירוסן בתמורה לשורת צעדים אזרחיים וכלכליים אל מול רצועת עזה, ויורתע מפני החשש לאובדן אותם נכסים.

כמו כן, שבה ועולה שאלת הכסף הקטארי שהועבר לחמאס, שללא ספק סייע בבניית צבא הטרור שהופעל לבסוף נגד ישראל ב־7 באוקטובר. בהקשר הזה – האסטרטגיה הישראלית היתה ברורה, נוכח הרצון להתרכז באיומים קיומיים כגון הגרעין האיראני ופרויקט הטילים המדויקים של חיזבאללה, ובמקביל להשאיר את האיום החמאסי תחת שליטה. ההנחה וההיגיון המארגן היו שמניעת משבר הומניטרי ברצועת עזה ושיפור המציאות הכלכלית, בצל תהליך התמסדות של חמאס, יבטיחו את שימור ההרתעה מול הארגון, את ביסוס ההסדרה ואת העמקתה, ובכך למעשה את נטרול הזירה הזו באופן המאפשר מיקוד מודיעיני ומבצעי נחוץ בזירות המאיימות האחרות.

העיסוק וההתמקדות בקונספציה של התמסדות חמאס, בהסדרה ובהרתעה הסיטו את תשומת הלב מהאפשרות הסבירה של סיכול המתקפה, או מניעתה, באמצעות היערכות מבצעית נכונה של צה"ל על גבול רצועת עזה. אך בה־בעת, מתחדדת חשיבות השאלה שלא נשאלה: האם קונספציית ההסדרה וההרתעה היתה מאותגרת באיזשהו שלב גם אם צה"ל היה נערך כיאות לאפשרות של מתקפת 7 באוקטובר, וזו היתה מסוכלת או אפילו כלל לא יוצאת אל הפועל?

לא מן הנמנע שהתשובה לשאלה שלא נשאלה היא שלילית, בייחוד לנוכח הניסיון ההיסטורי המצטבר של ישראל מול חמאס מאז השתלט על רצועת עזה. הרי מאז השתלטותו על רצועת עזה בקיץ 2007, ולאחר כל סבב אלים מול חמאס (2008, 2012, 2014, אירועי הגדר ב־2018-2021), ישראל שבה למסלול ה"הידברות" עם הארגון ולניסיונות להגיע עימו להסדרה.

על כן, לא מן הנמנע שאם מתקפת 7 באוקטובר היתה מסוכלת על ידי צה"ל, או אם היא היתה נמנעת בשל היערכות נכונה יותר של צה"ל – ישראל היתה ממשיכה באותה מדיניות מול חמאס, כחלק מהקונספציה שהובילה למעשה ל"הכלה" של ארגון הטרור הפלשתיני ושל צבא הטרור שהוא בנה על גבול מדינת ישראל. והרי אם המתקפה לא היתה יוצאת אל הפועל – היתה מתחזקת ההכרה בדבר היותו של חמאס מורתע, ומכאן תקפות ההרתעה. לו היתה המתקפה מסוכלת – היו מתייחסים אליה כאל עוד סבב במניין הסבבים שכמותם ידענו בעבר, ושלא היה בהם כדי לשנות את הקונספציה.

באופן טרגי וכואב, הקונספציה הובילה לכישלון צורב ומשפיל שגבה מהחברה הישראלית מחיר כבד ביותר. מאידך גיסא, מפחיד לחשוב שלו סוכלה המתקפה או נמנעה – הקונספציה היתה כנראה מעמיקה את שורשיה, ואת מתקפת 7 באוקטובר היינו עלולים לקבל במתכונת עצימה ומסוכנת אף יותר, באופן נרחב ורב־זירתי מתואם יותר, ובעיתוי בעייתי ומסוכן הרבה יותר.

המאמר נכתב יחד עם ד"ר אורי ורטמן. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.03.2025.

לא ניתנה תשומת לב מספקת בשבוע שעבר לפטירתו של ד"ר דורי גולד, ששימש כיועץ אסטרטגי לראשי ממשלת ישראל וכשגריר ישראל באומות המאוחדות. תרומתו של גולד לדיפלומטיה הישראלית הייתה יוצאת דופן בהיקפה, ויצירתו האינטלקטואלית מלמדת רבות. הוא ידע באופן ייחודי להתמקד בסוגיות החשובות ביותר של התקופה.

ראשית דרכו: מחקר ואקדמיה

בתחילת הקריירה שלו כאקדמאי בארה"ב הוא התמקד באסלאם הרדיקלי ובטרור שצמח ממנו, שזרם בחופשיות מערב הסעודית. עבודת הדוקטורט שלו בנושא זה היוותה את הבסיס לספר "ממלכת השנאה: כיצד ערב הסעודית תומכת בטרור הגלובלי החדש". (בשנים האחרונות הכיר גולד בשינויים העמוקים והחיוביים בסעודיה תחת הנהגתו של מוחמד בן סלמן).

תרומה אסטרטגית: חיזוק היחסים עם ארה"ב

בשנות ה-80, באוניברסיטת תל אביב (אז פגשתי אותו לראשונה וקלטתי את חוכמתו), הוא התמקד במדיניות ההגנה האמריקאית הנוגעת למזרח התיכון. הוא פיתח את השיח שבסופו של דבר אומץ באופן רחב על ידי ישראל ותומכיה בחו"ל בנוגע לערך האסטרטגי של ישראל לארצות הברית, ולחשיבות עיגון היחסים בין ארה"ב לישראל בתיאום ביטחוני ומודיעיני הדוק.

כבר לפני עשרים וחמש שנה הוא דגל בהגדרה רשמית של ישראל על ידי ארה"ב כ"בעלת ברית שלא במסגרת נאט"ו", ובשיוך ישראל לפיקוד המרכז של צבא ארה"ב (CENTCOM) החולש על המזרח התיכון – דבר שלבסוף קרה ב-2021.

מעורבות וספקנות בתהליך השלום

לאחר חתימת הסכמי אוסלו, גולד נגרר בחוסר התלהבות על ידי בנימין נתניהו לשיחות עם הפלסטינים בבריטניה ובירדן (עוד לפני שנתניהו הפך לראש ממשלה ב-1996), ונפגש עם יאסר ערפאת ומחמוד עבאס וכן עם מנהיגים ירדנים ואמריקאים.

ד"ר גולד היה תמיד ספקן לגבי כוונות הפלסטינים ויכולתה של הרשות הפלסטינית לחתור לשלום אמיתי. לכן, הוא ביקש להבטיח שפרמטרים ביטחוניים של ישראל ביהודה ושומרון (וברמת הגולן) יישמרו בכל הסכם עתידי, כפי שהותוו על ידי ראש הממשלה רבין לפני הירצחו.

גבולות בני הגנה

כאשר נכנס גולד לתפקיד נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה בשנת 2000, הוא תרגם את המיקוד הביטחוני הזה לאחד ממיזמי מכוני המחקר החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של ישראל: "פרויקט הגבולות בני ההגנה".

בהובלת מגוון רחב של אלופים לשעבר ומומחים נוספים, הוא שרטט את הרציונל לשליטה ביטחונית ישראלית ברכסי ההרים בגדה המערבית ובבקעת הירדן, בנוסף למסדרון ירושלים רחב ממזרח למערב – עם מפות מפורטות. כמו כן, הוא הגדיר את האלמנטים המרכזיים של "הפירוז" הנחוץ בכל ממשל פלסטיני עתידי.

זו הייתה תחייה של פרדיגמת הגבולות בני הגנה של האלוף יגאל אלון משנות ה-70 – קווים שהיו עמוד התווך של תפיסת העולם הביטחונית של ראש הממשלה רבין, גם כשחתם על הסכמי אוסלו הבעייתיים.

במשך למעלה מעשור הציג דורי גולד את פרויקט הגבולות בני ההגנה בכל מכון מחקר ופרלמנט ברחבי העולם, כשהמחקר וגרסאות הווידאו שלו תורגמו לחצי תריסר שפות. במידה מסוימת, מסמך זה עדיין מהווה כיום את הבסיס של מדינת ישראל לדיפלומטיה המבוססת על ביטחון, והוא רלוונטי יותר מתמיד לאחר כישלון תהליך אוסלו והמפנה הג'יהדיסטי של התנועה הלאומית הפלסטינית.

המאבק על הלגיטימציה

בסוף שנות התשעים (במהלך הכהונה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה) שימש גולד במשך שנתיים כשגריר ישראל באומות המאוחדות, מה שחשף אותו להיבט שונה ומטריד של הסכסוך הערבי-ישראלי: הכחשה של זכויותיו ההיסטוריות והיסודיות של העם היהודי בירושלים, ובישראל בכלל.

גולד היה המום מהכחשה ערבית (ואירופית!) של הקשרים העמוקים מאז ימי התנ"ך של עם ישראל לארץ ישראל. הוא היה עד לאלימות רטורית פלסטינית נגד הילידיות הישראלית-יהודית בארץ ישראל. הוא הבין, זמן רב לפני ההתקפה הגלובלית ה"פרוגרסיבית" על ישראל לאחר ה-7 באוקטובר, שאויבי מדינת היהודים ביקשו לשלול צדק ואותנטיות מעצם קיומה של ישראל, ולהרוס את בריתה של ישראל עם העולם הדמוקרטי התומך בזכויות אדם. הוא הבין שאויבינו "רוצים את ירושלים ורוצים אותנו מחוץ לישראל, נקודה", כפי שאמר לעמיתים אז.

הוא חשש, למרבה הצער בצדק, שמכבש הכחשה יוכל יום אחד להוביל להתקפות אנטישמיות אלימות על יהודים ומוסדות יהודיים ברחבי העולם – כפי שאכן ראינו לרוב במהלך 18 החודשים האחרונים.

כתוצאה מכך, גולד השתכנע שבנוסף לשיח מבוסס-ביטחון, מדינת ישראל חייבת לשלב בדיפלומטיה שלה גם שיח מבוסס-זכויות. הוא החליט שחיוני לחזור ולעסוק במאבק למען ישראל עם אמיתות היסטוריות ואמונות המעוגנות באמונה, לא רק עם טיעונים ביטחוניים.

הוא כתב ספר בשם "המאבק על ירושלים: אסלאם רדיקלי, המערב, ועתיד העיר הקדושה", שעסק במאבק נגד ההכחשה הערבית. הוא הפך זאת לסדרת מצגות גרפיות על הזכויות הילידיות של עם ישראל בארץ ישראל – סרטונים ומצגות ששודרו ברחבי העולם. הוא אפילו אירח אירוע באו"ם שהציג את ההיסטוריה הארכאולוגית בת אלפי השנים של ישראל, עם ממצאים מתקופות בית ראשון ושני המוכיחים את הקשר של העם היהודי לארץ ישראל מהעת העתיקה.

בתקופה הקצרה שלו כמנכ"ל משרד החוץ של ישראל (2015–2016) הוא ביקש להפוך את ההתנגדות להכחשה הערבית למוקד מרכזי בדיפלומטיה הישראלית. באותה עת, מחמוד עבאס מהרשות הפלסטינית החל להכחיש את קיומם ההיסטורי של בתי המקדש בירושלים, ודחף סדרת החלטות או"ם שהכריזו על ירושלים כעיר מורשת מוסלמית בלעדית והגדירו את אפוטרופסותה של ישראל על אתרים קדושים בירושלים כבלתי חוקיים.

האיום האיראני

לפני עשרים שנה החל גולד גם במאמץ בינלאומי להפליל את האיומים הג'נוסיידיים נגד ישראל של מנהיגים איראניים, בייחוד הנשיא האיראני דאז מחמוד אחמדינג'אד. בנושא זה חיבר גולד ספר רב-מכר בשם "עלייתה של איראן הגרעינית: כיצד טהרן מתריסה נגד המערב". כדאי למנהיגים מערביים לחזור ולעיין בספר זה כיום, כאשר עומד על הפרק הצורך להשמיד כליל את תוכניות הפצצה הגרעינית והטילים הבליסטיים של איראן.

השגריר גולד מילא תפקיד מאחורי הקלעים בפיתוח תוכנית השלום למזרח התיכון של ממשל טראמפ ב-2020 (שכונתה על ידי הנשיא טראמפ "עסקת המאה"). לא במפתיע, ובאופן מתאים מאוד, תוכנית זו שילבה את העקרונות המבוססים גם על ביטחון וגם על זכויות שסימנו את הקריירה של ד"ר גולד, ובכך הבטיחה שליטה צבאית ואזרחית ישראלית באזורים קריטיים ביש"ע וזכויות ריבוניות של ישראל על ירושלים המאוחדת.

כל העת, יהודים וידידי ישראל ברחבי העולם הכירו והעריכו את השגריר גולד דרך ראיונותיו הנועזים בכל פלטפורמת תקשורת גלובלית, ללא קשר לרמת העוינות כלפי ישראל, ודרך העימותים הנועזים שלו עם אויבי ישראל בפורומים ציבוריים. אני זוכר בהערכה את הניצחון המכריע שלו בעימות באוניברסיטת ברנדייס שבארה"ב מול פרופ' ריצ'רד גולדסטון (מחבר דו"ח האו"ם המפורסם לשמצה משנת 2009, שהאשים את ישראל ב"פשעי" זכויות אדם בעזה).

מורשת ביטחונית-דיפלומטית

במובנים רבים, דורי גולד, יליד ארה"ב ובעל מבטא אמריקאי, סלל את הדרך לעולים אמריקאים אחרים בדיפלומטיה הישראלית, כולל אבי ז"ל ח"כ פרופ' צבי וינברג, והשגרירים מייקל אורן ורון דרמר. (אני מחזיק תמונה נפלאה של אבי המנוח בדיון בבלייר האוס בוושינגטון ב-1998 עם ראש הממשלה נתניהו, דורי גולד, אליהו בן-אלישר, דוד בר-אילן ואחרים).

אבטחת גבולותיה של ישראל תוך מאבק בדה-לגיטימציה שלה – זוהי מורשתו החיונית והראויה להערכה של דורי גולד. מגיעה לו הצדעת זיכרון קולקטיבית.

פורסם באתר מידה, בתאריך 11.03.2025.

בסיומה של כל מלחמה צה"ל עבר שיקום יסודי כדי להכינו טוב יותר למלחמה הבאה. המשקמים המשפיעים ביותר בתולדותיו היו לסקוב ורבין בין קדש לששת הימים, מוטה גור אחרי מלחמת יום הכיפורים ודן שומרון אחרי מבצע של"ג. אולם המשפיע החשוב מכולם היה מרדכי מקלף אחרי מלחמת העצמאות.

בהנחיית בן־גוריון, תחילה בתפקיד ראש אג"ם – סגן הרמטכ"ל של ידין ובהמשך כרמטכ"ל השלישי שהחליף את ידין, מקלף עיצב את תורות צה"ל, את ארגונו לסדיר ולמילואים ואת אסטרטגיית ההגנה הלאומית הדפנסיבית־אופנסיבית, שלאורה צה"ל ניצח עד 2002 בכל המלחמות.

בשל הישגי המלחמה שנוהלה על ידי הרמטכ"ל המשקם או קודמיו בתפקיד, הרמטכ"לים המשקמים נהנו ככלל מרגיעה ביטחונית שאפשרה מיקוד בבניין צה"ל ובהכנתו למלחמה הבאה, בלי צורך לנהל במקביל לבניין הכוח את הפעלתו במערכות אופרטיביות פעילות.

בניגוד לרמטכ"לים שקדמו לו, הרמטכ"ל זמיר נדרש להקים את צה"ל מחדש – כמו מקלף, ובה בעת לנהל את ההקמה והשיקום, במקביל ללחימת צה"ל בשבע זירות מלחמה פעילות.

גם אם הן "הוכו מכות קשות וכואבות", הזירות לא הוכרעו, הובסו ונכנעו בתנאיה של ישראל, ולכן ודאי שבניגוד למשקמי צה"ל הקודמים, זמיר לא ייהנה מהאפשרות להתמקד במהלך כהונתו אך ורק במשימת הקמתו של צה"ל מחדש.

בניגוד למקלף שהיה צריך להקים את צה"ל יש מאין, זמיר צריך להחזיר את צה"ל לעצמו – צבא מנצח שמכריע מהר, ולא "צבא מרתיע" שאחרי תבוסת 7 באוקטובר ומלחמה שנמשכת יותר משנה לא השיג בשום זירה (למעט הסורית) הכרעה צבאית מובהקת חד־משמעית, שניתנת להמרה להישג מדיני משמעותי מובהק.

כבוגר קורס המצביאים של צה"ל, שהוקם במסגרת שיקום הצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים ומבצע של"ג, זמיר יודע לאן יש להחזיר את צה"ל וכיצד לעשות זאת. מצופה שבעזרת ראש אג"ם – סגן הרמטכ"ל שייבחר, הוא ימקד את מאמצי השיקום בארבעה נושאים ראשיים:

א. תחקיר המלחמה: הכנה זריזה של עיקרי תחקיר המלחמה ברמה האופרטיבית והאסטרטגית והבאתו לידיעת הממונים על צה"ל, ובאישורם לידיעת הציבור.

ב. הדרכה: החזרה למטכ"ל של תפקיד ראש מה"ד, ובאמצעותו רענון מזורז של תורות הלחימה ההכרעתית והפו"ש המבוזר מוכוון המטרה המקורית של צה"ל, והטמעתן הזריזה בסמינרי מפקדים בכירים וזוטרים.

ג. מודיעין: הגדרת העיסוק בצה"ל בכוונות האויב ובהערכת מצבו התודעתי והרגשי כעבירה; הכפפתו המקצועית המיידית של ראש אמ"ן לראש אג"ם באישורו של הדרג המדיני והפיכתו, כבהקמת צה"ל, למודיעין צבאי בלבד. העיסוק במודיעין פוליטי מדיני יועבר לאחריות המל"ל.

ד. פצ"ר: הנחיית צה"ל כיצד ליישב סתירות שעליו למצוא בין דיני המלחמה המחייבים כדין מדינה לבין עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים, שעל פי הוראות הפיקוד העליון (הפ"ע) גם הם מחייבים כדין מדינה.

הצלחת הרמטכ"ל הנכנס היא בנפשנו. נאחל לו שחרף משימתו הייחודית, הוא ימלאה בהצלחה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04.03.2025.

"אין ארץ אחרת" זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר ביום שני. הסרט עוקב אחר אחד מבמאיו, באסל עדרא, כאשר הוא נאבק נגד הריסת כפרו מסאפר יטא על-ידי צה"ל.

הסרט מורכב בחלקו מסרטונים שתושבי מסאפר יטא אספו במהלך 20 שנה, ובחלקו הוא על הידידות הגוברת בינו לבין במאי אחר של הסרט, עיתונאי ישראלי בשם יובל אברהם. הסרט מציג את רוב הישראלים ואת צה"ל כאכזריים ואלימים.

עדרא ואברהם טענו בנאומי קבלת הפרס שישראל היא מדינת אפרטהייד שמטהרת אתנית ומרעיבה את הפלסטינים בעזה. וזה אפילו לא מפתיע שהם ישקרו באופן בוטה על בימת האוסקר, כי הסרט שלהם מבוסס על שורה ארוכה של בדיות.

תושבי מסאפר יטא טוענים כי מדובר בכפר עם שורשים עמוקים וותיקים. אבל האמת היא שמדובר בהמצאה של רבע המאה האחרונה, שנבנתה באופן בלתי חוקי על קרקע בשליטה ישראלית בהתאם להסכם שנחתם על ידי ההנהגה הפלסטינית, הסכמי אוסלו.

לפני 1980, מערות באזור מסאפר יטא שימשו רועי צאן ערבים המתגוררים בעיירות הסמוכות כמקלט עונתי במהלך החורף, אך לא ככפר מן המניין. האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי והכיבוש הירדני הכריזו על הארץ כבלתי מיושבת, ותצלומי אוויר מתקופות שונות מגבים את הטענה.

בשנים 1980 ו-1981, ישראל ייעדה חלקים שונים של אזור מסאפר יטא כשטח אש. צה"ל נתן לרועים ערבים מהעיירה הסמוכה יטא גישה למרעה בהפסקות באימונים, בדרך כלל בסופי שבוע ובחגים יהודיים, ובתקופות מרעה שנתיות ספציפיות.

בשנת 1995, במסגרת הסכמי אוסלו, סומנה מסאפר יטא כחלק משטחי C, שעליו יש לישראל שליטה צבאית ואזרחית – כלומר כל הבנייה באזור מאז חייבת לקבל אישורים מהמנהל האזרחי. בין השנים 1999-1981 בנו פלסטינים באופן בלתי חוקי עשרות מבנים במסאפר יטא, שצה"ל הרס שוב ושוב.

כשישראל ביקשה פעם נוספת להרוס מבנים ב-1999, החל מאבק משפטי שנמשך למעלה משני עשורים. עתירה ראשונה של פלסטינים לבג"ץ נגד הריסת הכפר הוגשה בשנת 2000, והביאה לצו שהפסיק את האימונים של צה"ל ברוב השטח ואת הרס הכפר למשך 12 שנים.

צו המניעה נועד גם להפסיק את הבנייה של התושבים הערבים באזור, ובכל זאת, במהלך 12 השנים הללו, נמשכה הבנייה הבלתי חוקית במסאפר יטא. האגודה לזכויות האזרח בישראל, המייצגת את תושבי הכפר, עתרה לבג"ץ בדרישה לחייב את ישראל להכשיר את המבנים ולבטל את מעמד שטח האש של האזור.

לאחר מכן, כתריסר מקבצי מגורים נוספים, שהפלסטינים כינו כפרים, ובנוסף בתי ספר, מסגדים, כבישים ועוד, נבנו באופן בלתי חוקי בשטח האש על אדמות מדינה ישראלית. משפחתה של עדרא מחזיקה בתחנת דלק לא חוקית באזור, המוצגת בסרט. חלק מהמבנים באזור מסאפר יטא נבנו במימון האיחוד האירופי, שהתעלם באופן בוטה ממעמדה של הקרקע במסגרת הסכמי אוסלו.

בשנת 2022, בג"ץ דחה סופית את עתירת תושבי מסאפר יטא. השופטים האשימו את העותרים בהפרת צו המניעה בכך שהמשיכו בבנייה בשטח במהלך 22 השנים הקודמות. בנוסף, ציין בית המשפט כי לרבים מהעותרים היו בתים ביטא הסמוכה.

השופטים ציטטו צילומי אוויר מלפני שישראל הכריזה על האזור כשטח אש כראיה לכך שלא היו מגורי קבע במסאפר יטא לפני 1980, וכי חיל האוויר הישראלי הצליח לבצע תרגילי אש חיה באזור עד 1993.

השופט דוד מינץ אמר בפסק דינו משנת 2022 כי " בטבורה של המחלוקת בין הצדדים עומדת טענת העותרים כי בתחומי שטח האש התקיימה במשך שנים התיישבות חקלאית מסורתית כאשר מבני ציבור ומגורים שהוקמו במקום, חרף ההכרזה על שטח האש כשטח צבאי סגור, מהווים המשך ישיר של אותה התיישבות מסורתית… לא עלה בידי העותרים להוכיח את טענתם".

"המסקנה הברורה העולה ממכלול החומרים שהונחו לפנינו היא כי ערב ההכרזה על שטח האש, לא היו מגורים קבועים בגבולותיו," הוסיף מינץ

אפשר לחוש אמפתיה לעדרא, שגר במסאפר יטא רוב חייו וכעת מקים משפחה משלו באזור, ועלול לעמוד בפני הריסת ביתו. סרטו בהחלט מבהיר את האתגרים העומדים בפניו. עם זאת, בעוד שעדרא לא בחר היכן תגור משפחתו כשהיה ילד, הוא כעת חוד החנית של למעלה משני עשורים של תעמולה המבוססת על שקרים על קורבנות וילידיות.

לא משנה כמה פרסים הוליוודיים נוצצים הסרט יקבל – הם לא יכולים לשנות את העובדות. מסאפר יאטה היא המצאה חדשה יחסית שנבנתה על ידי אקטיביסטים, ארגונים לא ממשלתיים, ובסופו של דבר ממשלות זרות כדי לפגוע בישראל. פעילותם סביב הכפר מאפשרת להם לטעון, כפי שכתוב באתר האינטרנט של "אין ארץ אחרת", שהם פועלים ל"התנגדות לאפרטהייד", אבל האמת היא שהם משחקים את הקורבן תוך כדי פלישה לאדמות מדינה ועוסקים בדמוניזציה של ישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 03.03.2025.

כל מי שעוקב אחר החדשות מוושינגטון בשבועות האחרונים יודע שהנשיא טראמפ וקצין היעילות שלו אילון מאסק עסוקים בייבוש ביצת הבזבוז. על פי הדיווחים, כבר חסך מאסק למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים.

אבל כמובן המחלקה ליעילות ממשלתית, המכונה DOGE, אינה רק עסק כלכלי אלא גם מהלך אידאולוגי שמטרתו לבטל תוכניות המקדמות אג'נדות רדיקליות ומדיניות הנחשבות כאנטי-אמריקאיות.

מימון אמריקאי לארגוני טרור

כעת הגיע הזמן לטפל באופן דומה במימון רדיקלי אנטי-מערבי, אנטי-ישראלי ואף אנטישמי ברמה הבינלאומית.

ארה"ב עשתה התחלה טובה בכך שפעלה לסגירת הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), אשר במשך שנים העבירה מיליוני דולרים לארגונים אנטי-ישראליים וגופים הקשורים לטרור.

חלק מהתכניות הקשורות לטרור ידועות לציבור. למשל, בנובמבר 2022 העניקה USAID 100,000 דולר לקבוצת פעילים פלסטינית שמנהיגיה היללו את החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור מוכרז. רק שישה ימים לפני מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 העבירה USAID 900,000 דולר לארגון צדקה טרוריסטי בעזה הקשור לבנו של מנהיג חמאס לשעבר איסמעיל הנייה.

דו"ח מפברואר של הפורום למזרח התיכון מצא כי USAID העניקה מיליוני דולרים לארגונים בעזה הנשלטים ישירות על ידי חמאס. במקרה אחד מתקופת ביידן מימנה USAID "מרכז חינוכי וקהילתי בעזה" הנשלט על ידי קבוצה מקומית בשם "אגודת החברים הבלתי מוגבלת". האגודה שיתפה פעולה בגלוי עם חמאס, הזמינה את בכירי ארגון הטרור למשרדיה והתפארה בפרויקטים במימון אמריקאי בעיתונים שבשליטת חמאס. ב-2021 קרא המנהל שלה לטהר את ירושלים "מטומאת היהודים".

דו"ח שפורסם בינואר על ידי NGO Monitor פירט מימון של מיליונים מ-USAID לשני ארגונים ללא מטרות רווח – Mercy Corps ו-American Near East Refugee Aid – אשר היו מתואמים באופן הדוק עם משרד בעזה המנוהל על ידי בכיר חמאס שזוהה על ידי משרד האוצר האמריקאי כמי שהיה אחראי בעבר על חלק ממבצע ההברחות של חמאס. חבילות סיוע הומניטרי של USAID נמצאו במחסני נשק של חיזבאללה בלבנון.

הסנאטור טד קרוז אומר שהסיפור המלא של מימון חמאס על ידי USAID "הוא נרחב וחלק גדול ממנו נעשה בסתר", והוא מאשים את הסוכנות בהסתרה מכוונת.

גרוע מכך, תחת סמנתה פאואר, מינויו של הנשיא לשעבר ג'ו ביידן לניהול הסוכנות, הובילה USAID בהאשמת ישראל בחסימה מכוונת של משלוחי סיוע לעזה, אשר ידוע שחמאס גונב לשימושו ולמכירה בשוק השחור כדי לממן את פעילות הטרור שלו. עובדי USAID דרשו ממחלקת המדינה של ביידן להפסיק את הסיוע הצבאי לישראל.

ראויה לשבח גם פעולתו המוקדמת של ממשל טראמפ לניתוק המימון לאונר"א (UNRWA), שיש לה היסטוריה ארוכה של האדרת טרור ושלילת ישראל בספרי הלימוד ובבתי הספר שלה. כעת אנו יודעים על עובדי סוכנות שהשתתפו בפעילויות טרור של חמאס ועל כך שמתקני סוכנות שימשו כאתרי אחסון ושיגור רקטות על ידי חמאס. הפירוק המלא של אונר"א הוא האתגר הבא. תקציבה בסך 1.5 מיליארד דולר יכול להיות מנוצל טוב יותר ליישוב פליטים אמיתי ולעשיית שלום.

האו"ם – בעיה גדולה יותר

למעשה, הפסקת המימון האמריקאי לאו"ם בכללותו עשויה להיות מוצדקת, לפחות לזמן מה, כטיפול מונע. מדוע על ארה"ב לתת לאו"ם יותר מ-18 מיליארד דולר בשנה כאשר ארגון זה מממן מגוון מחלקות וסוכנויות העוינות באופן יוצא דופן את ארה"ב ואת ישראל?

לפי פרופ' יוג'ין קונטורוביץ', האו"ם מממן סוכנויות המקדמות אג'נדות שנויות במחלוקת ותוכניות מפוקפקות כמו טרנסג'נדריות, הכשרת סופרים להט"בים בעולם השלישי, "קסדות כחולות" (משמרות שמירת שלום) שהוכחו כחסרות ערך ובזבזניות, ושכבות על גבי שכבות של בירוקרטיה מסיבית המקדמת האשמות של אפרטהייד, קולוניזציה ופשעי מלחמה נגד ישראל תוך קידום מדינה פלסטינית בלתי מרוסנת.

השפעת המימון הקטארי

ואז ישנה ההשקעה המוערכת ב-30 עד 45 מיליארד דולר שממשלת קטר האיסלאמיסטית השקיעה בארה"ב – כסף המזהם את האקדמיה, התקשורת ועולם העסקים האמריקאי, ובבירור תורם למחאות האנטי-אמריקאיות והאנטי-ישראליות האחרונות.

המכון לחקר האנטישמיות העולמית (ISGAP) תיעד עלייה עצומה במימון הקטרי לאוניברסיטאות אמריקאיות מאז 7 באוקטובר, וקשרים ישירים בין היקף התרומות מקטר וממדינות המפרץ האחרות לבין פעילות הקבוצות הערביות והשמאל הרדיקלי המטילות כיום טרור בקמפוסים.

בקיצור, עקבו אחר הכסף. הגיע הזמן לחקור ולבטל מימון לפעילויות המרושעות והחתרניות ביותר בקנה מידה עולמי.

הרשות הפלסטינית – כשל מתמשך

ובעולמנו הצר יותר, נדרשת בחינה קשוחה וחישוב מחדש של התמיכה העולמית ברשות הפלסטינית.

עשרות מיליארדי הדולרים שהושקעו מאז ימי הזוהר של הסכמי אוסלו ברשות הפלסטינית המושחתת לא הביאו לבנייה אפילו של בית חולים אחד או פרויקט דיור משמעותי ביו"ש, וגם לא עודדו מתינות פוליטית ובגרות של ההנהגה הפלסטינית.

בדיוק ההפך: עם שפע פרוע של נדיבות בינלאומית בלי יותר מדי תנאים, התנועה הלאומית הפלסטינית הפכה תוקפנית ועוינת יותר ויותר כלפי ישראל במהלך 30 השנים האחרונות.

מקוממת במיוחד היא המדיניות של הרשות הפלסטינית שבה מחבלים פלסטינים ומשפחותיהם מתוגמלים על רצח ישראלים בסולם מדורג המאדיר את ההתקפות הרצחניות ביותר.

לדוגמה, המכון "מבט לתקשורת פלסטינית" תיעד יותר מחצי מיליארד שקלים בתשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים פלסטינים המשוחררים כעת על ידי ישראל בעסקאות המזעזעות של חילופי מחבלים תמורת חטופים ישראלים. מחבלים אלה קיבלו תשלומים מהרשות הפלסטינית מאז מעצרם. המרכז לחקר מדיה פלסטיני אומר שיותר מ-300 מתוך 750 המחבלים הגרועים ביותר משתחררים למעשה כמיליונרים.

האם נמשיך לממן את האויב?

כל זה מעלה שאלות לגבי ההתלהבות של מדינות אירופה וסוכנויות סיוע בינלאומיות לשלם עבור "שיקום" בלבנון ובעזה. כאשר חיזבאללה עדיין שולט בלבנון (תחת כיסוי של ממשלת עלה תאנה לבנונית) וחמאס עדיין שולט בעזה (תחת כיסוי של מה שעשוי להיות מוכרז כממשלת רשות פלסטינית "מתוקנת"), האם יש להזרים מיליארדי דולרים נוספים בבטון, פלדה וגז לאזורי אסון אלה?

כולנו יודעים, כמובן, שאף אחד בקהילה הבינלאומית הכה-מודאגת והמאוד-הומניטרית, הקהילה הבינלאומית המוטה נגד ישראל, אינו הולך להשקיע בשיקום צפון ודרום ישראל, אזורים שנהרסו והתרוקנו מאוכלוסייה בעקבות התקפות חיזבאללה וחמאס.

אבל האם ההרגלים הלא-בריאים של העבר צריכים לסבסד את החימוש מחדש והשיקום של חיזבאללה וחמאס? האם ארה"ב, קנדה או גרמניה באמת צריכות להשתתף בוועידת תורמים בינלאומית אחר ועידת תורמים בינלאומית על הזרמת עוד כסף לכיורי הניקוז של הטריטוריות הנשלטות בידי טרוריסטים האלה? האם הם לא למדו דבר מ-7 באוקטובר?

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 23.2.2025 ובאתר מידה, בתאריך 24.2.2025. 

כמו כל ישראלי, הזלתי דמעות רבות בשבועות האחרונים כשצפיתי במחזות של ישראלים חטופים (ובמידה רבה מעונים) בידי חמאס השבים למשפחותיהם. דמעות של שמחה ודמעות של אימה. אבל בעיקר, דמעות של הקלה.

כמו כל ישראלי, אני מקווה ומתפלל ש"השלב הראשון" של העסקה שתיווך ממשל ביידן יושלם במלואו, כולל השחרורים הנוספים של חטופים חיים המתוכננים לסופי השבוע הקרובים (הכוללים גם החזרת שמונה גופות של ישראלים שנהרגו).

אני מקווה ומתפלל שתוכניתו החדשה של טראמפ לפנות את כל הפלסטינים מעזה, טקטיקת הטפטוף והעינוי המתמשכת של חמאס, וכוונתה הברורה של ישראל להשמיד או לגרש את הנהגת חמאס מעזה – לא יפגעו בהשלמת העסקה של שחרור החטופים תמורת מחבלים בטווח הקרוב. ניהול הדחפים והמטרות הסותרות הללו נותר מאתגר במיוחד.

עם זאת, מסיבות ברורות, השלבים השני והשלישי של עסקת ביידן בין ישראל לחמאס מעולם לא היו ריאליים. חמאס לעולם לא ישחרר את כל החטופים הישראלים כי הם פוליסת הביטוח להגנה עצמית של ארגון הטרור, ונשקו היעיל ביותר לקריעת החברה הישראלית לגזרים מבפנים.

גם מצד ישראל השלבים הבאים אינם מציאותיים. ישראל לא תסיג את כל כוחות צה"ל מעזה ולא תוותר לחלוטין על אזורי הביטחון שיצרה בתוך עזה, וגם לא "תסיים לצמיתות" את המלחמה נגד חמאס – כולל מניעת משלוחי נשק לעזה ותקיפות בזמן אמת על מתקפות טרור של חמאס, כפי שנקבע במתווה של ביידן – כי ישראל אינה יכולה להפסיד במלחמה הזו. היא לא תנוח עד שכוחו הצבאי והשלטוני-דיקטטורי של חמאס בעזה יושמד באופן מכריע יותר.

לכך יש להוסיף כעת את החלטתו של טראמפ לשנות את המבנה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי על ידי שלילת התפיסות ההרסניות של התנועה הלאומית הפלסטינית ותומכיה האסלאמיסטים-ג'יהאדיסטים הקיצוניים ברחבי העולם; ודחיית הרעיון ש"רק" מדינה פלסטינית מאוחדת בעזה, יהודה ושומרון וירושלים היא הדרך לשלום.

לחמאס, כמובן, אין עניין לשתף פעולה עם ניסיונו של טראמפ לאפס מחדש את הדיפלומטיה האזורית, או עם רצונה של ישראל לראות את המהלך של טראמפ מצליח.

לכן ברור לכל מי שמביט מעבר לסוגיית החטופים אל התמונה האסטרטגית הרחבה יותר, שהמתווה ארוך-הטווח של ביידן להפסקת אש בין חמאס לישראל הוא גם בלתי מחושב וגם בלתי ריאלי.

בהקשר זה, נדרשים חישוב קר יותר וחשיבה פחות רגשית בחברה הישראלית. הדרישה הצורמת והאלימה יותר ויותר של המפגינים נגד הממשלה שממשלת נתניהו תחתום על "כל" עסקה ב"כל" מחיר לשחרור "כל" החטופים "עכשיו" – אולי מובנת מנקודת מבט אישית (בייחוד כשהיא מגיעה ממשפחות החטופים), אך היא מוטלת בספק מנקודות מבט לאומיות ואסטרטגיות.

ודאי שאינני מקבל את הסיסמה האחרונה של המפגינים המכנה את הממשלה "ממשלת פושעי מלחמה" אלא אם כן היא תשיג "מייד" (ובאורח פלא) את שחרורם של "כל החטופים עכשיו, עכשיו, עכשיו, עכשיו!".

רחובות תל אביב והעמודים הראשונים של כמעט כל העיתונים מכוסים בסיסמה החדשה הזו: "ממשלה שאינה משיגה את שחרור כל החטופים מייד היא ממשלת פושעי מלחמה". זה מהדהד את השפה המכפישה ביותר של אויבי ישראל בכל מקום: ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

על פי השיח הפנימי הבלתי מאוזן הזה, המוגבר על ידי סיקור טלוויזיוני סביב השעון, שהוא באופן אחיד עוין כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו והקואליציה הימנית-חרדית שלו, הממשלה הישראלית אשמה כעת בפשעי מלחמה לא רק נגד הפלסטינים אלא גם נגד עמה שלה.

על פי השיח הפנימי הבלתי מאוזן הזה, 76 החטופים הישראלים הנותרים המוחזקים חיים ומתים בידי חמאס בעזה אינם בני הערובה היחידים. כל תשעה מיליון היהודים הישראלים נלקחו כבני ערובה על ידי נתניהו: בני ערובה לגורלו הפוליטי האישי, בני ערובה ל"אשליות" שלו על ניצחון מוחלט, המוזנות על ידי טראמפ.

לדעתי, השיח הזה הולך כמה צעדים רחוק מדי. לא כל התקפה מזלזלת כשרה במסע הפוליטי להדיח את נתניהו מתפקידו. לא כל סיסמה משמיצה כשרה אפילו במאבק לשחרור החטופים.

ואם אנחנו מדברים במונחים של תשעה מיליון בני ערובה, אני אומר שאסור לקחת תשעה מיליון ישראלים בשבי דרך עסקאות פזיזות נוספות עם חמאס, שגם לא יפעלו עבור החטופים וגם לא יביאו ביטחון למדינה כולה.

***

זה המקום להזכיר את הסכנות של עסקת "השלב הראשון" שכבר מיושמת ואת הסכנות הפרועות עוד יותר של עסקאות שלב שני ושלישי פוטנציאליות: שחרור אלפי מחבלים פלסטינים נוספים.

המחבלים המשוחררים בוודאי יתקפו שוב, עם מי-יודע-כמה קורבנות ישראלים בעתיד. שחרורם בוודאי יתמרץ חטיפות עתידיות, ישפוך בנזין על אש הטרור שכבר משתוללת ביהודה ושומרון, ויקפיץ את חמאס לקראת השתלטותו המיועדת על יהודה ושומרון.

אני יודע שזו עובדה כי כך היה בכל שחרור מחבלים קודם. ישראל שגתה שוב ושוב בשחרור מחבלים, שרצחו עוד ישראלים.

ובכל פעם, לפני כל עסקה, "מערכת הביטחון" הישראלית הבטיחה ביהירות לציבור הישראלי שהיא "תדע איך לנהל את המצב", כלומר, איך לעקוב אחר המחבלים ולמגר כל חזרה מתהווה לפעילות טרור מבלי שייגרם נזק רב מדי.

אבל זה מעולם לא הוכח כנכון. כל עסקה שכללה שחרור מחבלים הובילה לשפיכות דמים רבה – מתוכננת ומבוצעת על ידי אותם מחבלים משוחררים.

בקצרה, עסקאות של מחבלים פלסטינים תמורת חטופים ישראלים עשויות להיות הדבר הנחוץ ביותר בעולם, אבל זה גם דבר קשה. המחיר ישולם לאורך תקופה ממושכת, והוא יהיה גבוה. חשוב לזכור זאת.

***

לכן, נדרשים קצת משמעת עצמית וריסון. האם זה באמת נכון לדרוש מממשלת נתניהו לחתום על "כל" עסקה ב"כל" מחיר ב"כל" תנאי עבור "כל" החטופים, ש"חייבים" להשתחרר "עכשיו, עכשיו, עכשיו"?

(הוראות הבמאי: תופפו בתופים, חסמו את הכבישים, השביתו את הנמלים ושדות התעופה, וצעקו "עכשיו, עכשיו, עכשיו" בקולי קולות גם בכנסת.)

שוב, ישראלים רבים יאמרו שעסקאות לשחרור חטופים הן עצובות אך הכרחיות; שזו חובתה המוסרית של הממשלה לשחרר כמה שיותר חטופים, מהר ככל האפשר, למרות המחירים הגבוהים; שהסבל של החטופים שלנו ומשפחותיהם הוא בלתי נסבל.

רבים יאמרו שלתת לחטופים המשוחררים חיבוק לאומי גדול אחד הוא הניצחון הגדול ביותר מכולם, משהו שכל כך נחוץ לרוח הקולקטיבית של ישראל ולחוסנה בטווח הארוך. גם אם חמאס שומר על כוחו ושורד כדי להילחם ביום אחר.

זו פרספקטיבה לגיטימית, וככזו, אני שמח שכאשר נכנס הנשיא טראמפ לתפקידו הוא דחף ליישם את "השלב הראשון" של מתווה ביידן, כך שנוכל לשמוח קצת בחיי החטופים שניצלו. אני מצפה להזיל דמעות הקלה נוספות כשעוד חטופים ישראלים ישוחררו בקרוב, בריאים ככל האפשר.

אבל לאיש אין זכות להכריז על מי שמפקפק בעסקה הנוכחית, ואלה מאיתנו שמודאגים מעסקאות השלבים הבאים הבלתי זהירים, כ"פושעי מלחמה". לאיש אין זכות לקחת אותי ותשעה מיליון ישראלים אחרים כבני ערובה במסע בלתי מרוסן של רצח אופי מוחלט.

ייתכן שזה לא פוליטיקלי קורקט בימים אלה לשאול לגבי הטקטיקות – שלא לדבר על המטרות והשליטה המוחלטת בשיח – של התנועה לשחרור חטופים, "עכשיו, עכשיו, עכשיו". נאמר לי שזה "אמיץ" ואפילו "לא חכם" לכתוב מאמר דעה כזה. אבל אני חושב שנחוצים קצת ריסון וחשיבה מחדש.

התפרסם באתר ערוץ 14, בתאריך 23.02.2025.

אני רוצה להתחיל מהבעיה הגדולה שלנו: התרגלנו להדיר נשים מהשיח במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר – ביטחון לאומי, מדיניות חוץ ואפילו משא ומתן על עסקת חטופים. זה לא רק עוול מגדרי – זו החמצה מהותית. נשים מביאות איתן ראייה שונה: הן מקשיבות אחרת, מנתחות אחרת ומבינות דקויות בצורה שיכולה לעשות את ההבדל בין הצלחה לכישלון.

לפני שנה וחצי, ב-8 באוקטובר, יום אחרי מתקפת הטרור של חמאס, חוויתי תאונת דרכים קשה. הרכב שלי יצא טוטאל לוס, ואני ושאר המעורבים יצאנו, ברוך השם, ללא פגע. אבל הנפש שלי, כמו זו של רבים במדינה, התנפצה ב-7 באוקטובר. במשך חודש שלם לא הצלחתי לעבוד, להתרכז, או לחשוב בצורה מסודרת. אחרי חודש, אספתי את עצמי והתחלתי לפעול. הבנתי שהמאבק שלנו הוא לא רק בזירה הביטחונית, אלא גם בזירה התודעתית. לקחתי על עצמי את המשימה לדבר – גם בתוך ישראל וגם מחוצה לה.

התחלתי להופיע באולפנים בישראל, להסביר את נקודת המבט הערבית, את מה שחמאס מנסה לשדר ובעיקר את מה שאנחנו חייבים להבין כדי להתמודד טוב יותר עם המציאות המורכבת. אני חוששת שרבים ממקבלי ההחלטות – מהימין ומהשמאל, מהקואליציה ומהאופוזיציה משליכים את ההגיון הישראלי, המערבי על האויב.

במקביל, פניתי לתקשורת הבינלאומית, שם עמד מולנו גל עצום של שנאה ודיסאינפורמציה. טסתי עשרות פעמים לארה"ב ולאירופה, נפגשתי עם מנהיגים, עיתונאים וקבוצות אזרחיות, בכדי להעביר את המסר: זו לא מלחמה בין ישראל לפלסטינים. זה לא סכסוך פוליטי רגיל. זו מלחמה של העולם החופשי מול רדיקליות אסלאמית המאיימת על העולם, ובתוכו גם על העולם המוסלמי המתון.

זה היה מאבק יומיומי. להסביר, להבהיר, להתמודד מול עמדות קדומות וסיקור עוין. המטרה לא הייתה רק לשכנע – אלא גם לשנות את הדרך שבה העולם רואה את המציאות. בנובמבר 2023, כבר התחלתי לדבר בגלוי על החשש הגדול שלי ממצרים. ההנהגה המצרית אמרה בפה מלא שמה שנעשה ע״י צה״ל בעזה ובעיקר דחיקת העזתים לדרום הרצועה היא עילה למלחמה.

התרגלנו לא להקשיב לצד השני. אולי כי ההשלכות של להקשיב הן כל כך משמעותיות ומורכבות.

כל החוויות האלו חיזקו אצלי את ההבנה עד כמה נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד משולחנות קבלת ההחלטות. הן מביאות איתן רגישות אחרת, יכולת לראות את התמונה הגדולה מבלי לאבד את הפרטים הקטנים, ובעיקר – יכולת לנהל דיאלוג אמיתי – גם אם קשוח. 2025 צריכה להיות שנת מפנה. הגיע הזמן שנשים יהפכו לחלק אינטגרלי מקבלת ההחלטות בתחומים כמו ביטחון לאומי, ביטחון בכלל, מדיניות חוץ ומשא ומתן. לא כי זה ראוי – אלא כי זה הכרחי.

המאמר פורסם באתר OnLife, בתאריך 10.02.2025.

מבקרים ברחבי העולם ובישראל נצמדו לאורתודוקסיה הדיפלומטית הבינלאומית בתגובתם להכרזתו של הנשיא טראמפ שארה"ב תיקח שליטה על רצועת עזה ו"תעביר" באופן קבוע את הפלסטינים למקום אחר.

מעטים הבינו מה טראמפ ניסה לעשות, שהוא ערעור עשורים של חשיבה מקובעת על הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

רוסיה נבחה שאין "אלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות", וצרפת צעקה ש"גירוש הפלסטינים מעזה יפר את החוק הבינלאומי".

ערב הסעודית דחתה "כל פגיעה בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני, בין אם באמצעות מדיניות ההתנחלויות הישראלית, סיפוח אדמות פלסטיניות, או ניסיונות לעקור את העם הפלסטיני מאדמתו".

פרשנים מרכזיים בארה"ב ובישראל לעגו לטראמפ על הצעת דבר שלדעתם אינו ישים ואינו חכם. אחרים פטרו את טראמפ על כך שהחיל "חשיבה נדל"נית זולה" על סכסוך אידאולוגי מתמשך.

עורכים וכתבים ישראלים משמאל קוננו באופן צפוי על כך שטראמפ העניק לנתניהו קרש הצלה פוליטי בכך שהביע רעיון שיחזיר את הימין הקיצוני לקואליציה שלו ויספק לנתניהו תחמושת למערכת הבחירות הבאה שלו.

כל זה הוא פוליטיקה שחוקה או ניתוח טיפשי. זה מחמיץ את הנקודה הטיטאנית של טראמפ, את התובנה העצומה שלו: מה שהיה לא יכול להיות עוד.

אין היגיון בהענשת ישראל או בתגמול הפלסטינים על פי התדריך הדיפלומטי המקובל. זה יהיה מתכון לעוד סבל, קיפאון ומלחמה.

במקום זאת, פרדיגמות חייבות להשתנות. קואורדינטות חדשות חייבות להיות מוצבות על המפות הדיפלומטיות.

ראשית, וחשוב מכול בטרנספורמציה הזו, הוא שחייב להיות מחיר לעשורים של תוקפנות פלסטינית נגד ישראל. פלסטינים אינם יכולים לפלוש לישראל ולטבוח ולאנוס ולחטוף אזרחים ישראלים ולרוץ לפורומים ובתי משפט בינלאומיים כדי להפליל את ישראל ולהישבע אמונים לאידאולוגיות של השמדה ולנאמנות לאיראן הג'יהאדיסטית – ולצפות לחזרה למצב הקודם.

הם אינם יכולים לצפות שישראל תיסוג בנחמדות ובמהירות לקווים כביכול קדושים כלשהם אחרי שנאלצה לצאת למתקפת-נגד צבאית יקרה נוספת. אי אפשר לצפות מישראל לתת לחמאס להמשיך לשלוט בעזה כדי שיוכל להילחם בישראל ביום אחר.

פלסטינים אינם יכולים לצפות שהעולם (או לפחות, שאמריקה) ישפוך שוב בטיפשות מיליארדי דולרים של כספי שיקום וסיוע לדיקטטורות המושחתות והצבאיות שלהם. מי בדעתו הצלולה חושב לבנות מחדש את עזה תחת חמאס, כאשר כל ערימת הריסות מרושתת להתפוצץ עם פצצות שסופקו על ידי איראן, וכל בניין שעדיין עומד יש מתחתיו מנהרת טרור?!

דונלד טראמפ, שובר-המוסכמות הראשי, אומר שהגיע הזמן לחשיבה חדשה. הוא מאתגר ומערער מוסכמות. גם אם תוכנית ה"טראמפספר" שלו היא בלתי אפשרית, גם אם התוכנית אינה ריאלית, היא מכריחה את כולם לנטוש תבניות כושלות שחוזרות על עצמן.

טראמפ אומר שפרדיגמת "כולם יודעים", Everybody Knows Paradigm – EKP, הידועה גם כ"פרמטרים של קלינטון") מתה. האם זה נכון שמדינה פלסטינית מלאה ביו"ש ובעזה המאוחדות תביא שלום למזרח התיכון ושנוסחה זו "בלבד" יכולה להבטיח את עתידה של ישראל? אולי לא.

האם זה באמת נכון שאם מיליארדים יושקעו בשיקום עזה על ידי הקהילה הבינלאומית, הפלסטינים שנמצאים שם כעת יגלו שכדאי להשקיע בשלום עם ישראל? אולי לא.

לכן, כל תזוזה מנוסחאות מיושנות ושחוקות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני – שרובן התבססו על דרישות פלסטיניות מקסימליסטיות שנחשבו לקדושות על ידי הקהילה הבינלאומית – היא הישג עצום.

בעיקרו של דבר, טראמפ פועל לאפס את השולחן הדיפלומטי במזרח התיכון בהתבסס על אמיתות היסטוריות ומציאויות מוחשיות. ממשלו הקודם דחה לחלוטין את הרעיון שפתרון ישראלי-פלסטיני צריך להתחיל מקו שביתת נשק בן 75 שנה שנכפה על ישראל על ידי תוקפנות ערבית; או מ"גדר הביטחון" שנכפתה על ישראל על ידי טרור פלסטיני; או מגבולות כלשהם שהוכתבו על ידי ארגונים בינלאומיים פוליטיים ובתי דין משפטיים מוטים.

כיום, וושינגטון גם דוחה את התפיסה הפלסטינית שניתן לכפות על ישראל נסיגות נרחבות באמצעות פנייה לבתי משפט פליליים בינלאומיים.

ממשל טראמפ דוחה את מערכת הפליטות הפלסטינית האינסופית הנתמכת על ידי ארגונים כמו אונר"א, שחיזקו את האמונה שעזה (או כל חתיכת אדמה אחרת שהפלסטינים שולטים בה) אינה בית, אלא רק נקודת שיגור לכיבוש מחדש של "פלסטין מהנהר עד הים".

טראמפ טוען שהפרמטרים של קלינטון אינם מתאימים די הצורך לסביבת הביטחון של המזרח התיכון כיום, שהשתנתה דרמטית, ושאותם פרמטרים לא לקחו בחשבון מספיק את האופי הרצחני, הכמעט נאצי, של חלק גדול מהתנועה הלאומית הפלסטינית.

ה-EKP גם תמך בדינמיקה שבה העולם סולח בקלות לכל כישלון פלסטיני בבניית מדינה אחראית; כל דחייה פלסטינית של הצעת שלום סבירה התקבלה בסלחנות; וכל תקיפה פלסטינית על ישראל זכתה להצדקה בפורומים בינלאומיים, כולל פלישת ה-7 באוקטובר.

באותה עת, צעדים פלסטיניים חד-צדדיים נגד ישראל התקבלו בשוויון נפש – כמו פניות להכרה חד-צדדית במדינתם על ידי האו"ם ללא משא ומתן או פשרה; פניות לבית הדין הפלילי הבינלאומי ולבית הדין הבינלאומי לצדק להעניש את ישראל; ובנייה בלתי חוקית של התנחלויות פלסטיניות בשטח C ביו"ש.

מישראל ציפו שלא תעשה דבר בתגובה להתקפות פלסטיניות אלה. היא הייתה אמורה לחכות עד אין-סוף למשא ומתן עם פלסטינים, שההנהגה הפלסטינית מעולם לא רצתה בו ודוחה אותו שוב ושוב.

מישראל גם ציפו להמתין להופעתה הפלאית של תרבות פוליטית פלסטינית שוחרת שלום ודמוקרטיה. זה היה אמור לכלול, למרבה הצער באופן בלתי סביר, ממשלה פלסטינית מאוחדת שאינה משלמת לאנשים להרוג ישראלים, שמפרקת את חמאס וצבאות טרור אחרים בקרבה, שמפסיקה את הוראת האנטישמיות והעמדות הרצחניות כלפי ישראל בבתי הספר ובתקשורת שלה, שמכבדת זכויות אדם, שמוכנה להתפייס עם ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולקבל כלגיטימית (לפחות חלק) מההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, שמקבלת שליטה ביטחונית ישראלית במעטפת שתי המדינות, וכו'.

ובינתיים, כמובן, מישראל ציפו שלא תנקוט שום פעולה חד-צדדית להבטחת נכסי הבסיס הלאומיים והביטחוניים שלה.

ובכן, כל זה כבר לא תקף, הודות לנשיא טראמפ.

יש שיטה בשיגעון-לכאורה של טראמפ. הוא וצוותו כנראה חשו שהאתגר האמיתי בסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא לשחרר דינמיקות ארוכות טווח ששוברות גישות מיושנות, ואשר עשויות לחדש את האמונה באפשרות של שלום.

בהקשר זה, אני מניח שצוות טראמפ שם לב לשינויים הטקטוניים בדעת הקהל הישראלית – נגד הקמת מדינה פלסטינית, בעד החלת ריבונות ישראלית על חלק גדול מיהודה ושומרון, ובעד גירוש ערביי עזה. זו אינה פונקציה של "טראומה" ישראלית, כפי שהציעו כמה מנהיגים אירופאים מתנשאים; זוהי התבגרות פוליטית מושכלת.

אל תדחו בזלזול את "הפחדים" הישראליים מטרור פלסטיני (או מהתקפה גרעינית איראנית) כאילו הציבור הישראלי הוא חלש נפשית ושצריך "לחבק" אותו; כאילו ישראל היא ישות פוליטית שזקוקה ל"הבטחות" ביטחוניות ו"ערבויות" בינלאומיות כדי שתוכל לחזור ל"פתרונות" הטובים הישנים מעידן אוסלו.

לא כך הדברים. ישראל עברה התבגרות פוליטית מושכלת. תקראו לזה איך שתרצו: טרנספורמציה ניצית או הבשלה של חוכמה שנרכשה בדם.

בקצרה, ישראלים מסכימים עם טראמפ שהם אינם יכולים לעשות – ולעולם אסור לעשות – את אותן טעויות שוב ושוב.

טראמפ צודק לחלוטין בעניין זה: "הם ניסו פתרונות אחרים (כמו בניית עזה מחדש עם ממשל פלסטיני), והם ניסו את זה במשך עשורים ועשורים ועשורים. זה לא יעבוד. זה לא עבד, זה לעולם לא יעבוד. ואתה חייב ללמוד מההיסטוריה, היסטוריה היא, אתה יודע, פשוט אתה לא יכול לתת לה להמשיך לחזור על עצמה".

לזה צריך להוסיף את הכרת טראמפ בניצחונותיה המוצדקים וההכרחיים של ישראל, וערכה האסטרטגי לארה"ב. "ישראל עמדה בפני התקפה מתמשכת, תוקפנית ורצחנית בכל החזיתות. אבל היא נלחמה בחזרה באומץ אחרי התקפה טוטאלית על עצם קיומה של מדינה יהודית במולדת היהודית".

"הישראלים עמדו חזקים ומאוחדים מול אויב שחטף, עינה, אנס וטבח נשים וילדים חפים מפשע. אני מצדיע לעם הישראלי על כך שעמד במבחן הזה באומץ, בנחישות ובהחלטיות בלתי מתפשרת".

ניצחונות צבאיים של ישראל וגישות דיפלומטיות חדשניות הם הדרך לשלום ושגשוג בסופו של דבר. הטלטלה של טראמפ היא דבר טוב.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 09.02.2025.

לפעמים כשמסתיים שלב בחיים, או תקופה היסטורית כלשהי, ניתן להביט לאחור ולראות תמונה שנותנת תובנה שטרם הובנה לפני כן. הצהרת טראמפ הדרמטית על ההגירה מעזה גררה הצהרה מגוחכת של דובר חמאס מחד גיסא ושל הוגי שמאל מאידך גיסא, שנזכרו פתאום בכך שהיא אינה תואמת את החוק הבינ"ל, כאילו שחמאס נהג לפיו עד כה.

האמת היא שטראמפ פשוט עשה אאוטינג לעובדה פשוטה שחמאס הסתיר עד כה: לא רק שהוא ארגון טרור אכזרי ורצחני כלפינו, אלא גם לא אכפת לו כלל מהאוכלוסייה שלו עצמו, תוך שהוא עושה בה שימוש ציני מחריד.

כדי לנתח זאת, צריך לשוב לשורשי התפיסה הישראלית של ה-6/10.

קונספציית "חמאס מורתע" לא הייתה נחלתם של הוגי ה-INSS ותלמידיהם באמ"ן בלבד. היא הייתה בנויה על הנחת יסוד שאומרת שחמאס, מאז היותו גוף שלטון, מתנהל כפי שגוף שלטוני אמור להתנהל: דאגה לאינטרסים האזרחיים של תושביו, שיש לו תלות בתמיכת הציבור, ושההיבטים הכלכליים, הבינלאומיים והאזרחיים ממתנים אותו.

הערכה זו הייתה נחלתם של מזרחנים ו"מומחים" לאסלאם, שהחשיבו את חמאס לזרם פרגמטי שראשיו הסתייגו וביקרו ארגוני טרור כגון דעאש ודומיו, מה שלאוזן מערבית נשמע כצלילים ערבים של תנועה מאוזנת ומתונה שהתבגרה והבינה סוף סוף שהאידאולוגיה חשובה אך למציאות יש כללים אחרים, וצריך להתפשר.

סינוואר הבין היטב שכך ישראל חושבת, ובחסות זאת בנה את תוכנית ההונאה שאפשרה את המתקפה המפלצתית של ה-7/10. אך קורבנות ההונאה לא היו רק הישראלים. גם לוחמי הנוח'בה עצמם לא ידעו שמבחינת הנהגת חמאס הם גם הלקוח וגם המוצר: באותה עת עצמה שהסתערו על יישובי הדרום, הם לא ידעו שבתיהם שלהם מולכדו על משפחותיהם כבר לפני חודשים רבים כמלכודות משיכה קטלניות לחיילי צה"ל. המשפחות של הפעילים לא ידעו על כך דבר, והמשיכו את חייהן בתוך "חגורות התאבדות" שנבנו סביבן. כשמשפחתו של פעיל יצאה מביתה נכנסו חבלני חמאס ומלכדו אותו, תוך התעלמות מוחלטת מהסיכון לחברם ולמשפחתו.

אבל את מי זה מעניין? אז מלכדו כמה בתים של מחבלים. שיתפוצצו להם.

אבל סך הכול, עדיין חמאס מנהל מאבק של לוחמי חופש עבור עמו הכבוש והמדוכא.

אבל אז באה עסקת החטופים, והציגה לראווה את הרצחניות החמאסית כלפי תושבי עזה עצמם. מסביב שטח השמדה אפוקליפטי אחד גדול, הכול הרוס ומושמד, וחמאס עוסק בהפקת מפגני ראווה של ניצחון בהשתתפות פעילה של אלפי אזרחים מלאי שנאה שעטים כציפורי טרף על החטופים כדי לקרוע אותם לגזרים. כאן כבר הורמו גבות רבות גם במחוזי השמאל הקיצוני: מה יש להם לחגוג? הם אינם רואים שמסביב הכול הרוס?

אז כן, הם רואים. אבל בעולמם המוטרף משנאה והסתה של מפלצות הרצח הכול הוא אמצעי ראוי למטרה הקדושה: רצח יהודים. השפלת החטופים והשפלת הישות הציונית.

זו לא רק האכזריות כלפי מתנגדים מבית שעונו קשות, לא רק כלפי גנבים שנורו ברחובות העיר, וגם לא רק שימוש ציני של שלטון מרוחק מאיראן; זאת פירמידת רשע מיסודה ועד קודקדה, מהסמכויות הדתיות שגויסו למתן פסקי הלכה של אונס, ביתור איברים ועקירת כבדים ולבבות של כופרים והטיפו לכך מגיל אפס ועד מאה, דרך ההנהגה הצבאית והפוליטית, ועד לחומרי הלימוד בגני הילדים, ולסליקים של הנשק שבנו הורים-מחבלים מתחת לציורי סינדרלה ומיטות של פעוטות קטנים.

וזו לא רק ההנהגה. חמאס אינו מיליציה זרה שהשתלטה על עם אחר. זו גם האוכלוסייה עצמה. ה"בלתי מעורבים" שהגיעו בגל השני, הילדים שהתעללו באנשי כפר עזה ובחטופים בעזה, הכמות והתפוצה של חומרי ההסתה שהיו בכל מקום, בכל בית ובית.

וגם כיום, התמיכה בחמאס בקרב העזתים ובקרב ערביי יו"ש מרקיעה שחקים, תודות ל"ניצחון" בעסקת החטופים. זו תמיכה אינהרנטית אותנטית, ביטוי של תפיסה דתית קיצונית שנבנתה במשך עשורים של הסתה וטרור בלתי פוסקים, מבלי שמישהו טרח לגבות עליהם מחיר של ממש, מה שמתפרש בשכונה המזרח-תיכונית שהטרור והאלימות משתלמים.

אז כן. בא לו טראמפ ואומר את האמת הפשוטה: אין פה את מה לתקן, לשקם או להחליף שלטון. רצועת עזה הפלסטינית איבדה במו ידיה את זכות הקיום שלה, והרוויחה זאת ביושר. עליה להימחק, מוקדם ככל הניתן.

עבורנו, הישראלים, מוסר ההשכל הוא להפסיק לעצום את עינינו, גם מול המתרחש במחנות הפליטים וקיני הטרור ביו"ש, ולעקור אותם מהשורש, לפני שיתפוצצו עלינו גם הם. האם נזדקק גם כאן לטראמפ שיפקח את עינינו, או שמא למדנו משהו, ונדע לקדם את פני הרעה מראש?

התפרסם בערוץ 7, בתאריך 06.02.2025.