שר החוץ גדעון סער וסגנית שר החוץ שרן השכל מחפשים דרכים חכמות להשקיע 500 מיליון ש"ח בדיפלומטיה ציבורית.

תקציב ההסברה החדש הזה גדול פי 20 ממה שהיה לפני תחילת המלחמה נגד חמאס ב-2023. שני המנהיגים מקיימים סיעור מוחות עם "משפיענים" ומובילי דעת קהל בנוגע להקצאת הכספים.

האתגר עצום, המאמץ ראוי, וטווח היוזמות המוצעות מרשים. אבל סער והשכל חייבים להיזהר לא לבזבז כספים על מיזמים חסרי תועלת, ובעיקר, עליהם לחולל מהפכה במסרים של ישראל. יש לאמץ ולהתאים מסרים נחושים לעמדה האסטרטגית התוקפנית ההכרחית החדשה של ישראל, ולצרף את האמונה היהודית לארסנל הדיפלומטי של ישראל.

מה שישראל אינה צריכה לעשות עם תקציב ההסברה החדש הוא להקים מנהלת הסברה ממשלתית חדשה או בירוקרטיה גדולה. יש מספיק מנגנונים קיימים כדי לתאם ולתעל את הכסף, כולל אגף הדיפלומטיה הציבורית של משרד החוץ עצמו, ובכל מקרה בירוקרטיות ממשלתיות מעולם לא היו טובות ביישום. יש לתת את הכסף לשחקנים עצמאיים וזריזים.

שנית, אין להשקיע סכומי כסף גדולים בפרויקטים של "מחקר" ההסברה או במשרדי יחסי ציבור בינלאומיים, שישמחו מאוד "לייעץ" לישראל בעלות גבוהה לאחר עריכת סקרים וקבוצות מיקוד ומחקר על האופוזיציה ועוד. זה נעשה כבר פעמים רבות.

שלישית, אין לנסות להתחרות בשחקנים רעים על ידי הוצאת סכומי עתק על סרטוני טיקטוק, אף על פי שרבים יאמרו שזה קריטי על מנת להגיע לקהלים צעירים דרך ערוץ המדיה החברתית הזה. פשוט אין דרך כרגע לגבור על מיליארדי הפוסטים האנטי-ישראליים במדיום הזה, שנשלט בידי סין.

במקום זאת, יש להשקיע במגוון רחב של פעילי דור-Z מגניבים, בהדרכה להופעה בתקשורת עבור דוברים ישראלים, בדוברים צעירים דוברי ערבית ושפות נוספות ומרקעים אתניים שונים, בהקמת רשת טלוויזיה באנגלית הפועלת 24 שעות ביממה, במאמצים לחשוף את פשיטת הרגל המוסרית של האו"ם ואת השחיתות של מיזמים הנתמכים על ידי קטאר באוניברסיטאות, ובתוכניות המדגישות את הפנים הלא-פוליטיות של ישראל בתרבות, בספורט, בטכנולוגיה וברפואה.

החשוב מכול הוא להשקיע במשלחות לישראל. במהלך 45 שנותיי בפעילות פרו-ישראלית ובמגעים עם מנהיגים ואינטלקטואלים בין-לאומיים, התברר לי באופן ברור וחד-משמעי כי אין דבר, אבל שום דבר, אפקטיבי יותר ברכישת ידידים לישראל מאשר הבאתם לביקור מתוכנן היטב בישראל. ביקורים כאלה הם תמיד משני-תפיסה באופן החיובי ביותר.

להביא משפיענים רלוונטיים לבקר בישראל זו עבודה קשה, בייחוד מאז שההמונים האלימים האנטי-ישראליים בחו"ל התחילו להפוך את ישראל למוצר מזוהם, ואכן הם הצליחו חלקית בהעלאת המחיר החברתי של אהדה ותמיכה בישראל. ברגע הנוכחי, ישנם ציבורים מסוימים שפשוט לא יבקרו בישראל.

אבל יש הרבה מגזרי מטרה טובים וחשובים עם רצון טוב בסיסי שנותר כלפי ישראל, שמובילי המחשבה ופעילי הקהילה שלהם יכולים וחייבים להיות מוזמנים לבקר כאן כדי לגלות את ישראל בכל עושרה, שאיפותיה, יופייה, מלחמותיה, פגמיה וכו'.

משלחות, משלחות, משלחות. יש לממן ולהביא משלחות של מבקרים לישראל, בשת"פ עם ארגונים פרו-ישראליים בחו"ל. זו ההצעה התפעולית העיקרית שלי לממשלת ישראל.

השרים סער והשכל חייבים גם להוביל מהפכה במסרים. המשמעות היא התאמת מסרים נחושים לעמדה האסטרטגית התוקפנית החדשה וההכרחית של ישראל.

עשרים וחמש שנים של הסברה ברוח אוסלו לא עבדו. זה פשוט אינו מספיק להסביר את הדילמות הביטחוניות של ישראל או להדגיש את הנדיבות הדיפלומטית של ישראל כלפי הפלסטינים בעבר ובעתיד האפשרי. מה שנדרש הוא שלושה מסרים מרכזיים נוספים.

הראשון הוא אמירת אמת היסטורית. המשמעות היא דגש בסיסי חדש על הזכויות ההיסטוריות והלאומיות העמוקות של העם היהודי בישראל ובירושלים. לזה יש להוסיף את ישראל כתרומת העם היהודי למדע, לטכנולוגיה, לאומנות ולתרבות בעולם המודרני, וישראל כעוגן אמין לדמוקרטיה בחלק מסוכן של העולם.

שנית, אין ברירה אלא לחבק את עוצמתה של ישראל. המסרים הישראליים חייבים לאשרר את הכוח הצבאי הישראלי ולהסביר כיצד ישראל משתמשת בצדק ובחוכמה בעוצמה הזו כדי להילחם באיראן, בג'יהאדיזם האסלאמי וב"פלסטיניות" השואפת להשמדת ישראל.

העובדה היא שישראל פועלת בכוח צבאי מכריע כדי לאתחל מחדש את הארכיטקטורה האסטרטגית האזורית ולהדוף את אויביה. ישראל מבקשת להחזיר את הדומיננטיות וההרתעה שלה בכל גבולותיה, וגם ביהודה ושומרון, והיא עוד תפעל בכוח רב יותר. איראן בוודאי תהיה הבאה בתור.

כמובן, זה מציב אתגר הסברתי מוגבר, אבל אין דרך להימנע מלהתמודד עם כך שישראל נתפסת כאכזרית וכתוקפנית. יש להתמודד עם האתגר בנחישות וללא היסוס.

קוראים רבים בוודאי זוכרים את האמרה המפורסמת של דוד בן-גוריון על העידן המשיחי, כאשר הזאב יגור בשלווה עם הכבש (ע"פ ישעיהו י"א). "זה יהיה נהדר," אמר בן-גוריון, "כל עוד ישראל היא הזאב!"

אכן, תומכי ישראל אינם יכולים להיות ביישנים או לעמוד נבוכים לגבי העוצמה הצבאית הישראלית. הם חייבים להסביר את הסיבות לכך שישראל חייבת להיות ה"זאב" האזורי ולהשתמש בכוח מוחץ כדי להרתיע אויבים ולהגן על מולדתה. לדעתי, זה המפנה החשוב ביותר הנדרש בדיפלומטיה הציבורית הישראלית ובפעילות הפרו-ישראלית הגלובלית.

אכן, מצאתי שלדיבור ישיר כזה יש השפעה מיטיבה. מבלי להיות נבזי או חסר רגישות כלפי יריביה של ישראל, אפשר להעביר תחושה עמוקה של כנות על ידי הבהרת הקווים האדומים של ישראל ואימוץ העמדה האסטרטגית התוקפנית ההכרחית שלה. אנשים נאלצים לכבד את הדבר, גם אם הם אינם מייחסים לישראל נדיבות מופלגת.

שלישית, והנושא נרמז לעיל, הדיפלומטיה הציבורית הישראלית חייבת להפוך ליותר "יהודית" ובאופן גלוי הרבה יותר. בעבר, המסרים ה"חילוניים" של ישראל שלטו, קרי צורכי הביטחון של ישראל ורוחב הלב הדיפלומטי שלה. זה היה מכיוון שמסרים "חילוניים" או ניטרליים אלו היו הנוחים ביותר למנהיגים ולדיפלומטים ישראלים חילונים עצמם, והם בוודאי חשבו שמסרים אלו יתקבלו בקלות רבה יותר אצל מנהיגים זרים וגם אצל היהודים התפוצות.

בימים אלה, לנוכח ההתקפה האידאולוגית על היהדות והציונות שעומדת בבסיס הפלסטיניות האלימה ואצל "פרוגרסיבים" התומכים בה, כל זה חייב להשתנות. כולנו חייבים לעמוד על נרטיב שמכריז על זכויות יהודיות ילידיות בישראל שהן בלתי ניתנות לערעור, ושמדבר על ישראל כסינטזה אצילית של אמונה, עם וארץ. אנחנו יכולים לנצח רק אם נדבר על היסטוריה, צדק והאומה היהודית. אני חש שגם יהודים בחו"ל מכירים עכשיו שלא ניתן להימלט מזהויות ואמונות יהודיות בכל מאמצי ההסברה.

אכן, בביקורים חוזרים בדובאי ובאבו דאבי מצאתי שערבים משכילים כמו האמירתים מכבדים ישראלים על נאמנותם למסורת היהודית, על אמונתם בכוח ההיסטוריה היהודית, על נאמנותם למורשת העתיקה ולזהות הלאומית הייחודית שלנו. לפעמים נראה שהאמירתים מבינים טוב יותר מאיתנו עצמנו שזהות היא המקור החשוב ביותר לחוזק חברתי ומדיני.

לכל זה אני מוסיף הערה על טון. הסברה צריכה להיות חכמה ומתוחכמת, מועברת באופן סביר. דיבור ופעולה קיצוניים הם דרך הפעולה של אויבי ישראל; לא שלנו. קיצוניות רק מרחיקה חברים פוטנציאליים.

עם זאת, חייבת להיות דרך להביע זעם נגד האנטי-ציונים והאנטי-יהודים תומכי רצח יהודי, וכפי שאמרתי, להסביר את נחישותה של ישראל להביס את כל אויביה. אחרי 2,000 שנה של דמוניזציה ורדיפות, ואחרי 16 חודשי לחימה הרואית להביס את החמאס, החיזבאללה ואחרים, יהודים וציונים במאה ה-21 כבר אינם צריכים לספוג מהלומות באופן קבוע!

אנחנו כבר לא חסרי אונים. הגיע הזמן לעסוק במאבק למען ישראל בהתלהבות ומתוך שכנוע יהודי פנימי עמוק, לא בהתנצלות או בהיסוס.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 02.02.2025.

שר הביטחון ישראל כץ אומר שאם תתקבל הצעת החוק החדשה שלו לגיוס חרדים לצה"ל, מספר החרדים המשרתים בצה"ל בשנה יעלה ל-4,800 בשנת 2025, 5,700 בשנת 2026, ויגיע בהדרגה לכ-50% ממחויבי הגיוס החרדים עד שנת 2032, השנה השביעית ליישום החוק.

זאת, מתוך מאגר של יותר מ-60,000 גברים חרדים צעירים המשחררים עצמם כעת משירות צבאי או לאומי.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, גיל לימון, השיב מייד כי היקף ההצעה לגיוס אינו עומד בסטנדרטים חוקתיים של שוויון, כפי שדרש בית המשפט העליון (וכפי שמצופה על ידי רוב הישראלים).

תגובה רלוונטית ומהותית יותר הייתה זו שניתנה בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על ידי נועה מבורך מתנועת "שותפות לשירות" הדתית-לאומית.

בנאום נרגש הניפה מבורך את צו הגיוס של בעלה לשירות מילואים, שיהיה תקופת המילואים החמישית שלו מאז הפלישה והטבח בשמחת תורה תשפ"ד (השביעי באוקטובר 2023). שירות זה ייקח אותו הרחק מהבית ומארבעת ילדיו בחגי פורים ופסח, בדיוק כשם שהיה רחוק מהבית בראש השנה ובסוכות.

"דמם של תלמידי חכמים גדולים מהקהילה שלי שיצאו לקרב למען ישראל בשנה החולפת, הבעלים של חברותיי שנהרגו בקרב ושילדיהם התייתמו – צועק מהאדמה", קראה גב' מבורך.

"אני שומעת את הדיון כאן בוועדה שבו חוזרים ואומרים שאי אפשר לגייס חרדים אלא בהסכמה, שאי אפשר לגייסם נגד רצונם, שכפייה לא תועיל, וגם כי המטרה הגדולה של הצעת החקיקה החדשה היא להגיע באופן רך ואיטי ל-50% גיוס של גברים חרדים."

"אז הסתכלו שוב על צו הגיוס החמישי של בעלי! אני שואלת את כל חברי הכנסת: מדוע אני לא זכאית להנחה של 50% גם כן, להפחתה של 50% בנטל הצבאי המוטל על בעלי ועל משפחתי? תנו לי הפחתה של 50%! אקח את החגים של תשרי או את החגים של ניסן, כך שבעלי יוכל להיות בבית ב-50% מהחגים ולא נצטרך לשבת לשולחן החג לבד או ללכת להורים שלי!"

"מדוע אני לא זכאית ל-50% הנחה? מי החליט ובאיזו סמכות הוחלט שאוכלוסייה מסוימת במדינת ישראל, הציבור החרדי, זכאית להנחה של 50%? גם אני רוצה את האפשרות לבחור בעסקה כזו!"

כמובן, דרישתה של נועה מבורך להקלה ולחלוקה צודקת של נטל המלחמה היא נכונה מבחינה דתית, אידאולוגית, חברתית, משפטית ופוליטית. והצעת החקיקה של שר הביטחון כץ היא מתווה חלש ועגום שמשקף את הכוח שיש לסיעות החרדיות בפוליטיקה הישראלית.

מנגנוני האכיפה בהצעת החוק – הסנקציות הכספיות המיועדות נגד כל ישיבה שאינה עומדת במכסה ונגד גברים שמקבלים צווי גיוס אך אינם מתייצבים לשירות – הם בגדר בדיחה.

יתרה מזאת, היקף הגיוס החרדי שכץ שואף אליו אינו עונה על הצרכים המיידיים של צה"ל, שעומדים על כ-10,000 חיילים חדשים, מתוכם 6,000 עד 7,000 חיילים קרביים.

אבוי, אינני רואה פתרון לסוגיה הכואבת הזו, ללא קשר לחוק גיוס/פטור מגיוס שיעבור בכנסת זו או הבאה; ללא קשר לאילו סנקציות שתוטלנה על משפחות ומוסדות חרדיים.

מנהיגים חרדים הם ברובם תלמידי חכמים כבני 90+ שנתקעו במסגרת אידאולוגית השוגה בכך שהיא מציבה את עליונות לימוד התורה מעל לכול. הם אינם מסוגלים להסתגל למציאות ולצרכים של מדינה יהודית. והם אינם מוכנים להסתכן בשינויים הנרחבים בחברה החרדית שללא ספק יבואו בעקבות גיוס משמעותי של חרדים, אפילו במסגרות המותאמות במדויק לרגישויות החרדיות.

היה מקום להאמין שהטראומה והסבל של 15 החודשים האחרונים בציבור הישראלי הכללי ובקהילה ה"תורנית" הציונית (הדתית-לאומית האדוקה), כפי שמיוצגת על ידי גב' מבורך, יזעזעו את הקהילה החרדית מהפינה צרת האופק שלה וידחפו אותה קדימה לקראת שירות לאומי – אך לא. זה לא קרה בשום מידה משמעותית, וכנראה גם לא יקרה.

זו טרגדיה היסטורית גדולה שעוד עשויה להפיל את מדינת ישראל המודרנית, לא פחות, בשמיים ובארץ.

אינני מזלזל במאמצים המרשימים לשילוב גברים ונשים חרדים במסגרות צבאיות וביטחוניות רכות, כמו תעשיות הביטחון וכיתות כוננות – כגון אלו המקודמים באומץ על ידי אליהו פלאי, ראש המכון החרדי למחקרי מדיניות. אני מצדיע לו.

כמו כן, אין להתעלם מהמאמץ הכביר המתבצע כעת על ידי צה"ל, בפעם הראשונה, לספק סביבה צבאית באמת מתאימה לחרדים.

צה"ל גייס זה עתה קבוצה ראשונה לחטיבה חרדי חדש, "החשמונאים", עם בסיס אימונים מבודד משלו שבו סטנדרטים חרדיים בכל דבר – מכשרות ותפילות ועד הפרדה מגדרית – יישמרו בקפדנות. מאמץ מרשים זה מנוהל על ידי מפקד צבאי חכם ורגיש, אל"מ אבינועם אמונה. (הוא נרדף והותקף על ידי פרחחים חרדים בבני ברק לפני כמה שבועות).

אבוי, היוזמות הנפלאות הללו רק נוגסות בקצוות הצורך הצבאי, החברתי והאידאולוגי, שהוא גיוס משמעותי לצבא הלוחם של גברים חרדים בגילאי 18 עד 26.

וכך, ההסדרים המוצעים כעת על ידי שר הביטחון הם גם מעוררי זעם וגם בדיה.

זעם, משום שהם מנציחים השתמטות המונית של הקהילה החרדית. הם אינם דוחפים את מנהיגי החרדים להכרה של ממש במצב שהשתנה לאחר השביעי באוקטובר, ובכלל לא לאישור של שירות צבאי/לאומי עבור חרדים במיינסטרים (ולא רק בשוליים), כלומר בחורי ישיבות ואברכי כולל.

בדיה, משום שמספרי היעד הם בדיחה. כמו במסגרות הקודמות לגיוס חרדים בעשורים האחרונים (המתווים של טל, פלסנר, שקד ואחרות), המספרים לעולם לא יושגו, או שיעובדו כך שיכללו הרבה מתגייסים שאינם באמת חרדים, וכך "לספק" את מטרות היעד.

אני רוצה להצטרף לזעקתה של נועה מבורך. שניים מהבנים שלי – גברים דתיים רציניים, תלמידי חכמים אפילו, עם משפחות צעירות – זה עתה קיבלו את צווי הגיוס הרביעיים שלהם, המכסים עוד עשרה שבועות של שירות מילואים בחזיתות עזה ויהודה ושומרון בתקופת החגים של פורים-פסח. גם אני דורש הנחה של 50% עבורם.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 26.01.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

זה היה אמור להיות יום החלומות של טראמפ. ה"סיפתח" לכהונה החדשה והגדולה. חגיגה של ניצחון. אחרי שניצח את האריס, את התביעות נגדו, דבר לא יעצור אותו. הוא יעשה את אמריקה גדולה שוב.

לשם כך, תמונת הניצחון הנדרשת צריכה להיות כמו של רייגן. ב-20 בינואר 1981, יום השבעתו של רונלד רייגן לנשיאות, 20 דקות בדיוק לאחר כניסתו לתפקיד, שוחררו 52 בני הערובה שתפסה איראן בשגרירות ארה"ב בטהרן.

כמו רייגן, גם טראמפ תכנן היטב את המופע. בני הערובה שתפסו המפלצות החמאסיות, שלוחיה הישירים של איראן, אם כי באופן פחות מנומס מהאיראנים דאז, ישוחררו, וחגיגות שובם יהלמו את אירוע ההכתרה באחוזת מר-א-לגו.

אבל טראמפ אינו מבין שעט ההיסטוריה תנציח רגעים שונים בתכלית: ברחובות טול כרם, ג'נין, עזה וטהרן. שם כבר מוכנות הבקלאוות על טסי נחושת מבריקים, שם כבר מחכות טויוטות עמוסות חמושים, נשים עטויות רעלות וילדים עם תחפושות של חגורות התאבדות שיצאו לחגוג ברחובות את ניצחונה של המקאוומה, של תנועת ההתנגדות העולמית. של האסלאם הרצחני, הרדיקלי, על הכוחות המתונים שמעוניינים בנורמליזציה עם המערב, שאחריהם טראמפ כל כך מחזר.

בטהרן ובקטר ילחצו ידיים, ויחייכו כל הדרך אל המסגד. בדיוק כמו שצפו: כל מה שצריך בכדי להכניע F-16 אמריקאי עם הטייסים הטובים בעולם ואת נחישותם של היהודים זה כמה חטופים, מתים או חיים, ונשיא אמריקאי שאינו מבין דבר במזרח תיכון, אינו מבין דבר בלוליינות הפרסית, בציניות ובקור הרוח הזוועתי שבו הם מנהלים את השח, עד למט הסופי.

טראמפ שהלך לבחירות על הרפיסות, שלא לומר על התמיכה, של ביידן והאריס באויביה של ישראל,

טראמפ שהבטיח שאצלו בעלי ברית הם בעלי ברית והוא לא יבגוד בהם, היה המסמר האחרון באקדח שהוצמד לרקתה של ממשלת ישראל. מה שביידן לבדו לא הצליח במשך כל תקופת המלחמה, עשה טראמפ עוד לפני שעלה לשלטון.

שלא נבלבל את עצמנו: המחיר ששילמו תושבי עזה אינו מעניין לא את הנהגת חמאס ולא את האיראנים. הפוך: הוא אמצעי ראוי וזול לתכלית, שהיא השמדת ישראל.

המערכה היא לא על ישראל בלבד, אלא על העולם החופשי כולו.

הכתבת תנאי הכניעה של העסקה בידי טראמפ, מהווה סימן רע מאוד לבאות. עשה רייגן, יצא צ'מברלין.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 15.01.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הסכנות בחיזוי התפתחויות פוליטיות ודיפלומטיות ידועות היטב, בייחוד במזרח התיכון. אירועי "ברבור שחור" נראים כדבר שבשגרה, כלומר אירועים שהם בלתי סבירים מאוד, קשים לחיזוי, ובסופו של דבר יש להם השלכות דרסטיות – כמו מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.

במאמר כדור הבדולח שלי מראשית 2022 אכן חזיתי קרבות קשים. "ישראל צפויה לנהל השנה מלחמה רבת-פנים נגד שלוחי הטרור של איראן באזור – חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי – באופן עוקב או בו-זמני. מבצע צה"ל בהיקף מלא להחלשת יכולות האויב בלבנון ובעזה הוא רק שאלה של זמן, וזה צריך להיעשות לפני תקיפה ישירה על איראן."

הבשורה הטובה היא שהנשיא דונלד טראמפ חוזר לבית הלבן בעוד שבועיים, ויש סיבה להאמין שהוא ייתן לישראל מרחב תמרון, כלומר הזדמנות לחסל את החמאס באופן מכריע, ואת הגיבוי האמריקאי הנדרש כדי להחליש במידה ניכרת את איראן.

זה כולל שחרור ישראל מהנטל של אספקת "סיוע הומניטרי" לאויב בעזה בזמן מלחמה (כפי שהנשיא היוצא ביידן התעקש באופן לא הגיוני, דבר שרק שמר על שלטון החמאס), ואספקת תחמושת מסיבית לישראל הנדרשת להשמדת המתקנים הגרעיניים של איראן.

אכן, זו השנה (אפילו העונה, חורף-אביב, כלומר עכשיו) להתמודד עם איראן, כשהיא בשפל ולפני שהיא הופכת לגרעינית באופן מלא. שלוחיה של איראן בגבולות ישראל חוסלו ברובם (ראה להלן) וטהרן נושלה ממערכות ההגנה האווירית הרוסיים שלה. הנשיא טראמפ יכול, וכנראה יפעל, להחליש עוד יותר את איראן עם "סנקציות מקסימליות" מחודשות.

אינני מאמין שראש הממשלה נתניהו יוותר על ההזדמנות ההיסטורית להשלים את המסע שלו בן 25 השנים נגד ההגמוניה האיראנית ללא מכה מכרעת על איראן, שעשויה גם להוביל לשינוי משטר מבורך במדינה זו.

בקצרה, יש הזדמנות בהישג יד לשנות באופן דרמטי את הארכיטקטורה האסטרטגית האזורית מעבר למכה שכבר ניתנה ל"קשת השיעית" של איראן נגד ישראל.

מלחמת לבנון השלישית הסתיימה למעשה, מלחמה שכה פחדנו ממנה, כשחיזבאללה איבד את רוב הטילים הכבדים שלו ואת ההנהגה הפוליטית-צבאית שלו, כולל המנהיג הכול-יכול הוותיק שלו. (חזיתי את נפילתם של חסן נסראללה ויחיא סינוואר. ב-2022 כתבתי ש"יחיא סינוואר ילך בדרכו של צאלח אל-עארורי ויגלה שאין בתולות שמחכות לו בעולם הבא. חסן נסראללה יקבל הזדמנות לגלות גילוי דומה.")

גם בשאר אסד נדחק מהשלטון, נמלט כמו עכבר על חייו מסוריה לרוסיה. האם עבד אל-מאלכ אל-חות'י בתימן ואבו מוחמד אל-ג'ולאני בסוריה יהיו הבאים בתור?

הרודן הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן ידרוש תשומת לב רבה במהלך השנה הקרובה, מה שאומר שמישהו יצטרך להתמודד עם השאיפות ההגמוניות בסגנון עות'מאני והנטיות האכזריות שלו. הוא כבר כבש רצועה בצפון סוריה; הוא מבקש להשתלט על המדינה כולה (דרך אל-ג'ולאני) ולאיים על ישראל משם; והוא מתכונן לבצע רצח עם אמיתי נגד הכוחות הכורדיים והאזרחים הכורדים – לא רצח העם המדומה שבו ארדואן מאשים את ישראל – אלא אם טאיפ ייעצר על ידי טראמפ.

כפי שחזיתי, הסכמי השלום החדשים של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו החזיקו מעמד, למרות חוסר ההתלהבות של ממשל ביידן מהסכמי אברהם ולמרות העימותים בעזה ובלבנון. זו השנה שבה יושג הסכם משולש בין ארה"ב-סעודיה-ישראל. הסכם זה נמצא בסדר העדיפויות של טראמפ, והוא בהישג יד.

ישראל תצטרך "לבלוע כמה צפרדעים" כדי לאפשר זאת, כמו הסכמה למכירת מטוסי F-35 לסעודיה ולתוכנית גרעין אזרחית סעודית בגיבוי אמריקאי. נתניהו עשוי גם להיאלץ למלמל משהו על "מתווה" לעצמאות פלסטינית בעתיד הרחוק, אף על פי שלא הוא ולא הסעודים מאמינים שזה אפשרי או הגיוני.

עבור טראמפ הכול הוא שאלה של מסחר, תן וקח, ולכן הוא יצפה מישראל לשתף פעולה בנוגע להסכם סעודי בקווים אלה. אם ישראל תעשה זאת, היא תהיה בעמדה טובה לקבל תמורה מטראמפ בהמשך בנושאים הקרובים יותר לבית, החל מהחלת ריבונות ישראלית בחלקים מיהודה ושומרון ועד להדיפת ארגונים בינלאומיים עוינים שמתנכלים לישראל.

המאמינים באמריקה חזקה, ובברית ארה"ב-ישראל חזקה אף יותר, יכולים רק להתרגש מהמינויים של טראמפ לתפקידי מפתח בממשל בתחומי ההגנה (פיט הגסת'), ביטחון לאומי (מייקל וולץ, ג'ון רטקליף) ויחסי חוץ (מרקו רוביו, אליז סטפניק ומייק האקבי). אבל זכרו: הסיכוי שאנשים אלה ישרתו ארבע שנים מלאות לצד טראמפ הוא קלוש.

בקדנציה הראשונה שלו פיטר טראמפ את השרים והיועצים הבכירים בתדירות גבוהה. זוכרים את ה.ר. מקמסטר, ג'יימס מאטיס, ג'ון בולטון, מייקל פלין ורקס טילרסון? רק מייק פומפאו החזיק מעמד קדנציה מלאה (תחילה כראש ה-CIA ואז כמזכיר המדינה), ולצערנו הוא לא קיבל תפקיד בכיר בממשל החדש.

עדיין בזירה הבינלאומית, אני מקווה שזו תהיה השנה שבה מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש והאפיפיור פרנציסקוס יפרשו מוקדם. שניהם עברו למחנה האנטי-ישראלי הקיצוני עם סדרת הערות מתלהמות. האין זה נחמד שהקונגרס היהודי העולמי והקונגרס היהודי האירופי העניקו לדמויות הלא-ידידותיות הללו את הפרסים הגבוהים ביותר שלהם ב-2020 וב-2022?

חזרה הביתה לישראל. בשנה שעברה חזיתי שישראל תצטרך להגדיל את תקציב הביטחון שלה מ-60 ל-90 מיליארד שקל (מ-16 ל-25 מיליארד דולר), כאשר חלקים גדולים מיועדים לשנה שלמה של לחימה בעזה ובלבנון, תקופות ארוכות של שירות מילואים, שיקום חיילים פצועים, ייצור ואגירה מסיביים של תחמושת, ותכנון תקיפה צבאית באיראן.

ובכן, מזמן עברנו את המסגרת הזו. תקציב הביטחון זינק בשנה שעברה ל-190 מיליארד שקל (לא כולל תמיכה בישראלים שנעקרו מהנגב ומהגליל), וב-2025 יעמוד התקציב כנראה על 150 מיליארד שקל (כולל חבילת הביטחון האמריקאית השנתית).

וזה עוד לפני שוועדת נגל תכה בנו החודש עם המלצותיה לארגון מחדש של הקצאות ביטחוניות לעשור הבא. הוועדה תתעקש שישראל תגדיל את ההוצאה על ביטחון מ-5 ל-7.5 אחוזים מהתל"ג, מה שאומר עשרות מיליארדי שקלים נוספים.

אלה מאיתנו שסיימו בשבוע שעבר שמונה ימים של חנוכה עם אמירת תפילת "על הניסים", יכולים להתחיל השבוע לומר תפילת "על המיסים" לעזרה בהתמודדות עם המיסים החדשים העצומים שבוודאי יהיו נטל עלינו בשנים הבאות.

היה נחמד להאמין שהטראומה והסבל של 15 החודשים האחרונים תזעזע את הקהילה החרדית ותדחף אותה קדימה לשירות לאומי, אבל לא. זה לא קרה במידה משמעותית, וגם לא יקרה. זקני השבט החרדי (שהם תלמידי חכמים בני 90+ הנעולים במסגרת אידאולוגית מוטעית שלימוד התורה שלהם מהווה עליונות רוחנית החשובה יותר מכול) אינם מסוגלים להסתגל למציאות ולצרכים של המדינה היהודית.

אינני רואה פתרון לסוגיה כואבת זו, לא משנה איזה חוק גיוס/פטור משירות יעבור בכנסת הזו או הבאה; לא משנה אילו סנקציות יוטלו על משפחות ומוסדות חרדיים. זו טרגדיה היסטורית גדולה שיש לה פוטנציאל להפיל את מדינת ישראל המודרנית, לא פחות, בשמיים ובארץ.

אינני מבטל את שלל המאמצים המרשימים לשלב גברים ונשים חרדים מבוגרים יותר במסגרות צבאיות רכות ובשירות לאומי, אבל זה אינו נוגע בצורך הדחוף לגיוס בהיקף נרחב לצבא הלוחם של גברים חרדים בני 1824–.

אם יש תקווה לישראל, לדעתי היא באה מחיילי צה"ל האמיצים ומשפחותיהם, ומפעילים חברתיים ומתנדבים, שהם הגיבורים האמיתיים של 15 חודשי המלחמה האחרונים.

אני מקווה ומתפלל שבהמשך הדרך – נניח, בבחירות 2028 – הם יצטרפו לזירה הציבורית ויתמודדו על הנהגת המדינה עם חזון של התחדשות ישראלית ותחייה לאומית. הם ההוכחה שהחברה הישראלית ברובה חזקה ונחושה.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 06.01.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

במהלך 15 השנים האחרונות, ובייחוד מאז הזוועות של 7 באוקטובר, "פלסטיניזם" המכוון להשמדה של מדינת ישראל הפך לטרנד בחוגים "מתקדמים" מסוימים, בייחוד בקרב מתפרעי השמאל הקיצוני בקמפוסים.

המשמעות של "פלסטיניזם" היא דחיית השורשיות היהודית-ציונית בארץ ישראל ואימוץ הקמפיין הפלסטיני לדה-לגיטימציה והשמדת ישראל.

פלסטיניזם הוא אידאולוגיה וזהות שהומצאו על ידי הק.ג.ב. וקודמו על ידי יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס מאז שדחה את יוזמת השלום של ג'ון קרי ב-2014. הוא הופך את הסכסוך על ישראל למשחק סכום אפס.

פלסטיניזם ממציא היסטוריה של נוכחות פלסטינית בישראל מאז ימי הכנענים והפלישתים בתנ"ך. הוא הופך את התוקפנות הערבית והפלישה לישראל הצעירה ב-1948 ואת גירוש היהודים מארצות ערב ל"נכבה" פלסטינית. הוא הופך את הר הבית למתחם חראם א-שריף, ומכחיש כל היסטוריה יהודית בירושלים ובארץ ישראל. הוא ממיר התקפות רצחניות על ישראל כמו התקפת חמאס בשמחת תורה תשפ"ד למעשי גבורה שכל אבירי החופש חייבים לחגוג.

בקצרה, פלסטיניזם הוא אלימות נגד השורשיות ("הילידיות") הישראלית/יהודית בארץ ישראל. הוא תוקף את הזהות הבסיסית של יהודים וישראלים. הוא מכחיש את אבני היסוד הבסיסיות ביותר של הקשר היהודי לירושלים ולישראל. הוא מבקש לשלול צדק ואותנטיות מעצם קיומה של ישראל, ולפורר את בריתה של ישראל עם העולם הדמוקרטי התומך בזכויות אדם.

וכפי שראינו במהלך השנה האחרונה, כל זה מוביל ישירות למתקפות אנטישמיות על יהודים ומוסדות יהודיים ברחבי העולם.

קיבלנו אינדיקציה למה שעומד לבוא עוד ב-2018 כשאונסק"ו העבירה, דווקא בחנוכה, סדרה של החלטות חסרות היגיון (שהוצעו על ידי עבאס) המכריזות על ירושלים כעיר מורשת מוסלמית בלעדית ומפלילות את האפוטרופסות של ישראל על העיר הקדושה.

רוב נציגי מדינות אירופה, אבירי השלום ואוהבי היהודים, שיתפו פעולה עם העלבון הזה, כשהצביעו בעד או נמנעו בהחלטות. הם תמכו בהחלטה דומה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2021.

שגריר ארה"ב דאז בישראל, דייוויד פרידמן, הגיב לחרפה באו"ם בציוץ ש"לפני יותר מ-2,000 שנה, פטריוטים יהודים (מכבים) כבשו את ירושלים, טיהרו את בית המקדש, והקדישו אותו מחדש כבית תפילה יהודי. האו"ם אינו יכול להצביע נגד העובדות: ירושלים היא בירתה העתיקה והמודרנית של ישראל. חג חנוכה שמח מהעיר המבורכת הזו!"

הכנופיות המשתוללות היום נגד יהודים וישראלים ברחובות ברלין, לונדון, מונטריאול וסידני בלעו את הרעל של עבאס. הם מתעלמים מהעובדה שכנופיותיו של עבאס הרסו את קבר יוסף בשכם, ניסו להרוס את קבר רחל בבית לחם, גירשו נוצרים מבית לחם, והרסו בזדון אלפי שנים של אוצרות ארכאולוגיים יהודיים בהר הבית.

מה עושים מול השמצה ובגידה כזו? מה עושים כשהשקר הגדול חוגג בכל מקום?

ראשית, פועלים להכניס ריאליזם ואמירת אמת לדינמיקה העולמית על ידי הדגשה מחדש של זכויותיו ההיסטוריות והלאומיות העמוקות של העם היהודי בישראל ובירושלים. מקפידים על נרטיב המכריז על זכויות יהודיות ילידיות בלתי ניתנות לערעור בישראל, ונלחמים בהכחשה אנטי-ישראלית על ידי חיזוק האחיזה הריבונית של ישראל בכל חלקי ישראל.

יש להתחיל עם תפיסה מחודשת של זעם כנגד גילויים אנטי-ציוניים ואנטי-יהודיים. אחרי 2,000 שנה של דמוניזציה ורדיפה, יהודים וציונים במאה ה-21 כבר אינם צריכים לספוג אלימות באופן קבוע! אנחנו כבר לא חסרי אונים. הגיע הזמן לחזור למאבק למען ישראל עם תשוקה ושכנוע, ולא מתוך התנצלות או פחד.

כבר לא מספיק להסביר את דילמות הביטחון של ישראל או לחזור על הנדיבות הדיפלומטית של ישראל בעבר כלפי הפלסטינים. מה שנדרש כיום הוא הצהרה הרבה יותר בסיסית של מטרת ישראל ותכליתה: ישראל כאיחוד היסטורי גדול של עם וארץ; ישראל כתרומת העם היהודי למדע, לטכנולוגיה, לאומנות ולתרבות בעולם המודרני; וישראל כעוגן מוצק עבור הדמוקרטיה בחלק מסוכן מאוד של העולם. בקצרה, אני חושב שישראל מנצחת כשמדברים על צדק והאומה היהודית.

שנית, מול בגידה והתקפה, פועלים עם כוח צבאי מוחץ כדי לאפס את הארכיטקטורה האסטרטגית האזורית ולחזק את ההרתעה הישראלית. ישראל עושה זאת כעת בכל גבולותיה, כאשר גם איראן בוודאי על הכוונת בקרוב.

כמובן, זה מציג אתגר הסברתי מוגבר עבור תומכי ישראל – שצריך להתמודד איתו בנחישות.

עבור ציונים ותומכי ישראל אין ברירה אלא להתיישר עם כוחה של ישראל. חייבים לאמץ זאת ולהסביר כיצד הכוח הזה משמש בצדק ובחוכמה כדי להילחם באיראן, בג'יהאדיזם האסלאמי, ובפלסטיניזם השואף להשמדת ישראל.

כאן המקום להזכיר את האמרה המפורסמת של דוד בן-גוריון על העידן המשיחי, כאשר הזאב יגור עם הכבש, על פי ישעיהו. "זה יהיה נהדר", אמר בן-גוריון, "כל עוד ישראל היא הזאב"!

ולכן, תומכי ישראל אינם יכולים להתנצל, הם אינם יכולים להיות ביישנים לגבי העוצמה הצבאית הישראלית. הם חייבים להסביר את הסיבות מדוע ישראל חייבת להיות ה"זאב" ולהשתמש בכוח מוחץ כדי להרתיע אויבים ולהגן על מולדתה.

מצאתי כי דיבור גלוי ישיר יש לו השפעה מרפאת. מבלי להיות מרושע או חסר רגישות כלפי יריבי ישראל, ניתן להעביר תחושה עמוקה של כנות על ידי הבהרת הקווים האדומים הישראליים והצהרת המחויבויות הציוניות. אנשים נאלצים לכבד זאת, גם אם הם אינם מייחסים לישראל צדקות מופלגת.

עדיפים הלם ויראת כבוד על התכווצות ויללה.

כשמחפשים נחמה ומקורות השראה בזמנים קשים אלה, אני שואב עידוד גם מבעלי ברית לא-יהודים אינטליגנטים ואמיצים. צריך להכיר בהם ולעודד אותם.

האמירתים הם דוגמה מצוינת לראייה למרחוק וידידות. באיחוד האמירויות לא מקוננים על קולוניאליזם בעברם. הם לא מייללים על אפליה נגד ערבים, או מתפלשים בשליליות, או מחפשים שעירים לעזאזל. הם מאמינים בעבודה קשה ובשימוש בעושר שלהם (בין אם זה עושר אינטלקטואלי ובין אם עושר מנפט) לטובת העם שלהם. מנקודת מבט זו, שיתוף פעולה עם ישראל הוא מצב של win-win עבור האמירתים, והם עומדים בכבוד בהסכם השלום שלהם עם ישראל למרות התקפות גלובליות ואזוריות על ישראל.

אכן, בביקורים חוזרים בדובאי ובאבו דאבי מצאתי שהאמירתים מכבדים ישראלים על נאמנותם למסורת היהודית, על אמונתם בכוח ההיסטוריה היהודית, על נאמנותם למורשת עתיקה וזהות לאומית ייחודית. תאמינו או לא, נראה שהאמירתים מבינים – לפעמים אולי טוב יותר מאשר אנחנו עצמנו – שזהות היא המקור החשוב ביותר לחוזק חברתי ומדיני.

דוגמה מאירה נוספת של יושר אינטלקטואלי כלפי ישראל היא הפעילה הלבנונית-סורית רואן עוסמאן, המככבת בסרט התיעודי המדהים החדש "התעוררות טרגית: מבט חדש על השנאה העתיקה ביותר". עוסמאן מפרטת את מסעה משנאת יהודים למאמינה יהודית ותומכת בישראל, על רקע חקירה אינטלקטואלית בשורשי האנטישמיות העתיקה והמודרנית.

הסרט הזה הופק בצורה מבריקה על ידי חבריי הרבנים רפאל שור ושלום שוורץ, והוא מציע תשובה נועזת לשאלה: למה היהודים? תשובתם היא תשובה יהודית קלאסית, התשובה התלמודית: שנאת יהודים ירדה לעולם בסיני (במעמד הר סיני). כלומר, המוסר היהודי שמקורו בתורה הוא מטרד או עלבון לחלק מהעולם. שונאי יהודים שונאים את המסר המעצים, המרומם, והמשבש-לטובה של היהדות. (כך זה היה בוודאי עבור אדולף היטלר.)

רוצו לראות את הסרט, ו/או קראו את ספרו החדש מעורר המחשבה של הרב שור שעליו הסרט מבוסס, "מי מפחד מהיהודים הרעים הגדולים? ללמוד לאהוב את הלקחים משנאת יהודים". הוא טוען שהתשובה הטובה ביותר לאלה ששונאים יהודים היא לחבק את היהדות, להעריך את גדולתה, ולהפיק ממנה תועלת. כפי שלימד הרב יונתן זקס ז"ל: לא-יהודים מכבדים ביותר יהודים המכבדים את עצמם.

בכל מקרה, זה נפלא שדמויות אמיצות כמו רואן עוסמאן יכולות להתעלות מעל התורות הרקובות שקיבלו בשנות נעוריהן הערביות.

אני שואב השראה גם מפעילים "ילידיים" כמו נובה פריס מאוסטרליה. נובה היא אלופה אולימפית וחברת פרלמנט לשעבר המוערצת ומוכרת על ידי כולם שם, והיא הפכה לאחת המגינות הקולניות ביותר של ישראל.

בנאומיה באירועים פרו-ישראליים נובה מדברת על זהות אבוריג'ינית גאה ותביעות הקהילה הילידית שלה לאדמות אבות באוסטרליה, תוך השוואה מפורשת בין המאבק של קהילות אלו לבין מאבקו של עם ישראל על כבוד וריבונות במולדתו העתיקה, ישראל.

"ההיסטוריה של העם היהודי מזכירה לי שכוח בא לא רק מצדק אלא ממטרה, אמונה וחוסן", אומרת נובה.

אכן, בימים אפלים אלה יש אנשים חכמים וטובים שעומדים ללא התנצלות לצד ישראל. עלינו להתעודד ולהחליט לנצח בכל המלחמות שלנו ללא התנצלות, וגם בחוכמה, בסגנון המכבים, כימים ההם בזמן הזה.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 29.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

ישראל התמודדה מאז אירועי שמחת תורה שעבר עם שלל אתגרים מהותיים, פנימיים וחיצוניים, אך נדמה כי הצליחה לייצר מאז מציאות אזורית חדשה. אלא שאת התמורות הללו במציאות נאלצו כוחות הביטחון והמערכת המדינית בישראל לקדם בקשיים רבים ובמחירים כבדים, במסגרת מערכת מרובת זירות ולאחר כישלונות לא מעטים לראות את הנולד ולהתכונן אליו מראש.

לכן דווקא ההתפתחויות המהירות שקרו בסוריה בימים האחרונים צריכות שוב לשמש לנו תזכורת על חשיבות הצורך במידה בריאה של פסימיות. גישה כזו תסייע לנו להתכונן לאפשרות הגרועה יותר – ולשמוח כאשר היא אינה מתממשת.

נפילתו של בשאר אלאסד בסוריה תוך ימים ספורים הפתיעה גם את גורמי המודיעין בישראל, לפי הדיווחים. הערכתם האופטימית מדי גרמה לדרג המדיני ליישם מדיניות שבראייה לאחור מתבררת כמוטעית. בישראל סברו כי שלטונו של הרודן מדמשק יציב, ועל בסיס זה נבנו מהלכים מדיניים מול הרוסים, כולל ביחס לאופן סיום המלחמה בלבנון. בפועל, האריה הסורי התגלה כחתלתול של נייר לגלגול סיגריות, לכל היותר.

ראייה אופטימית מדי נשמעה במהלך המלחמה גם ביחס לאיראן. עוד לפני מתקפת הטילים באפריל ציינו מומחים את דעתם כי איראן לא תעז לתקוף ישירות משטחה את ישראל, ובנוסף דווח כי זו גם הערכת המודיעין האמריקני. התוצאה, כולנו יודעים, שונה לחלוטין: איראן תקפה ישירות את ישראל, ולא פעם אחת כי אם פעמיים – ובסך הכול במאות טילים בליסטיים וכטב"מים.

על אלה, כמובן, יש להוסיף את הקונספציה שאחזה בכוחות הביטחון בישראל לקראת מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר: הנחת עבודה בקרב רבים הייתה כי חמאס מורתע, וכי אינו מעוניין לפתוח בעימות עם ישראל. בכירי צה"ל הפגינו שאננות וזלזול, ובעקבות כך פרצה המלחמה ברצועת עזה שעד ימים אלה טרם הסתיימה.

לחלופין, דווקא באשר למלחמה מול חיזבאללה נשמעו בישראל הערכות יתר מופרזות ביחס ליכולות של ארגון הטרור השיעי. תסריטי אימה של אלפי טילים ורקטות על ישראל ביום, מאות הרוגים ונפילות של רשת החשמל למשך ימים שלמים נפוצו במדינה – כאשר לבסוף התגלה כי אין דברים בגו. ישראל נלחמה בחיזבאללה בהצלחה יתרה, ותסריטי האימה התבררו כבדיה שגויה ומטעה. המחירים ששילמנו, כבדים ככל שיהיו, אינם קרובים למספרים שהשמיעו פרשנים ואנשי מקצוע רבים.

אז איזו גישה צריכים לנקוט המעריכים הלאומיים, אלו שתפקידים הוא לנסות לחזות את המציאות על בסיס המידע שבידיהם – האופטימית או הפסימית? לכאורה, גישה אופטימית או תפיסת פעולה הנשענת במידה מסוימת על מידע בדבר כוונות האויב היא הכרח של המציאות במקרה שבו שמיכת התקציב קצרה. המשימות הרבות שכוחות הביטחון של ישראל מתמודדים איתן מחייבות גזירת סדרי עדיפויות והיערכות בהתאם.

אלא שזו גם הייתה חלק מהטעות של 7 באוקטובר. אם במקום להעמיד את סדר הכוחות הצבאי מול הרצועה בהתאם לניתוח הכוונות של חמאס היו המפקדים בשטח פועלים על פי ראיית היכולות של האויב, ייתכן שהיינו היום במקום אחר. ודאי שהתקציב וכוח האדם משחקים כאן שיקול, אבל כדאי גם לזכור שלעיתים התסריט האופטימי גורם להיערכות מוטעית – והמחיר שנשלם על כך יהיה בדיעבד יקר עשרות מונים.

האם זו רק חוכמה בדיעבד? האם יש דברים שאנחנו יכולים להסיק ממחשבה כזו גם לעתיד? בראייתי יש שני דברים שאנחנו יכולים להבין מהלך מחשבה כזה: ראשית, הדרך לעמוד במגבלות התקציב אל מול חלוקת המשימות היא פשוט להגדיל אותו. ברור שזינוק בתקציב הביטחון יבוא על חשבון דברים אחרים, ויפגע באיכות ורווחת החיים שלנו. אלא שבשנים האחרונות התרגלנו לחיות בנוחות גדולה, איש-איש תחת גפנו ותאנתנו. אך מבט שמישיר את העיניים נכוחה למציאות מגלה שלמעשה ישראל צריכה תקציב ביטחון גדול יותר, ככל הנראה. בטווח הארוך, השמירה על היציבות והביטחון כאן בארץ שווה גם היא הרבה מאוד כסף ביתר תחומי החיים.

הלקח השני נוגע להערכות עתידיות על המצב סביבנו, ובפרט ביחס לירדן ולמצרים. העובדה שהממשל בסוריה נפל אין משמעותה שמחר ייפלו גם המשטרים בשכנות האחרות שלנו, אבל מבחינתו חובה עלינו לבחון את האפשרות הזאת ולהיערך אליה באופן ממשי. אם קורס המשטר במצרים, שגם בימי שגרה נערכת למלחמה מול ישראל, אנו יכולים למצוא את עצמנו מופתעים שוב בחזית הדרומית, והמחיר אף עלול להיות כבד במיוחד. באופן דומה, אם איראן תצליח להניח את ידיה על השלטון בירדן, היא תפצה את עצמה במידת מה על אובדן סוריה, וגם תוכל לפעול במישרין וביתר קלות מול ישראל ולקדם טרור ביהודה ושומרון.

נגזרת של חשיבה כזו, למשל, עלתה לדיון בזמנו ביחס לצורך להשאיר כוחות של צה"ל בציר פילדלפי, לאחר שחיילינו תפסו אותו במהלך המלחמה. אף שגורמים צבאיים בכירים, כולל הרמטכ"ל, ציינו כי ישראל יכולה להתמודד עם הטרור של חמאס גם בלעדי האחיזה בציר זה – רבים ציינו כי הצבא השמיע כבר בעבר עמדה אופטימית דומה, אך כשל למלא את המשימה.

המחיר הכלכלי של חשיבה פסימית גדול ומכביד, ולעיתים הוא מתברר בדיעבד כמיותר. אך המחיר שמשלמים על תחזית שגויה ואופטימית מדי משולם פעמים רבות מדי בדם רב, ובדיעבד מתברר כיקר הרבה יותר מכל מחיר שהיינו משלמים על פעילות בהתאם לראייה הפסימית.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 09.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

האזכרות של חיילים ישראלים שנפלו בקרב בתחילת התמרון של צה"ל נגד חמאס, כחודש לאחר ה-7 באוקטובר, מצוין כעת, באמצע חודש מרחשוון – החודש המר, המר של חשוון.

אחד מהחיילים הגיבורים שנהרגו הוא חברי הצעיר האהוב, יוֹנָדָב רז לוינשטיין, ה' ייקום דמו. ליוֹנָדָב היה גוף של ענק ונשמה של זמר. בשל גודלו, זקנו האדום העצום וכישורי ההנהגה הצבאיים המרשימים שלו הוא היה ידוע כ"הוויקינג" של סיירת גבעתי. בשל הרוח השקטה והגישה המלומדת שלו לכל דבר, הוא היה נחשב בגיל 23 כ"זקן החכמים" של אותה יחידה.

הוא נשא לאישה את אהבת חייו, הדר קרווני, רק חודשיים לפני שנגדע בידי פלסטינים שקפצו מתוך מנהרת טרור התקפית בעזה. אני זוכר את חברי הפלוגה של יוֹנָדָב רוקדים ושרים בחתונה בהתלהבות ובעוצמה כזאת שהקרקע רעדה ממש והשמיים כאילו זזו ונעו גם כן. הוא היה בנם הצעיר של ידידיי היקרים ד"ר מרדכי ז"ל וליאורה תבלט"א לוינשטיין.

בהתכנסות לרגל האזכרה לפני יומיים ליד קברו בהר הרצל, ובכינוסי זיכרון רבים אחרים לאחרונה (רבים מדי!), מה שראיתי היה מדהים, מה ששמעתי היה מעודד, ומה שהרגשתי היה מחזק.

כמובן, היו שם ייסורים וגעגועים, כאב ופאתוס, עצב חודר עצמות על אובדן חיים מבטיחים שנקטעו, ורחמים נוקבים על המשפחה האבלה הקרובה. כל זאת מקופל לתוך המציאות העגומה של מספר רב של מצבות צבאיות בנות שנה מסודרות בשורות מדויקות עד כמה שהעין שולטת, המציף אותי בעצב על גודל ההקרבה של ישראל.

אך לא היה שם ייאוש. לא חרטות, ולא שקיעה בהאשמות. שום דיבור על אובדן התקווה.

במקום זאת, הייתה גאווה על הזכות להילחם על החופש, הביטחון והריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. הייתה החלטיות להמשיך להילחם. הייתה נחישות לנצח את כל האויבים. זה היה צונאמי של עמידה איתנה, מפגן של מסירות אידאולוגית מהממת לגורל היהודי.

והייתה התעלות: להיטות לחיות חיים שמחים, משמעותיים ופוריים למרות הטרגדיה – מתוך נאמנות לחייל שנפל ולאומה בכללותה.

היו שם חיילים צעירים שהגיעו ישירות משדה הקרב ושבו ישירות לשדה הקרב, אשר דיברו על המוסריות והאומץ שלמדו מחברם לנשק שנפל. היו שם סבים מוכים ושכולים שהציעו תובנות על תהפוכות ופגיעויות החיים, תוך הנחיה לנכדיהם להמשיך להילחם – שכן דרכה של ישראל מוצדקת, ומטרתה צודקת.

זה מה שחוקרים חברתיים מכנים "חוסן".

חלקים נרחבים מהציבור הישראלי מתודלקים ונגאלים על ידי חוסן זה, המניע אותם לבצע משימות שונות של גמילות חסד והתנדבות.

זה נע מאימהות מרשימות המחזיקות את חזית הבית ועד למאות אלפי ישראלים (ויהודים מהתפוצות) המתנדבים בדרכים שונות למילוי החסר בשדות, במפעלים ובבתי החולים. מאלה המטפלים בילדים למשפחות של חיילי מילואים הרחק מהבית, עד אלה המבשלים ואופים לחיילים בחזית. מעובדים סוציאליים ומומחי טראומה המלווים את משפחות החטופים, המפונים והאבלים, ועד מומחי דיפלומטיה ציבורית הלוקחים על עצמם באומץ את ההתמודדות עם האנטישמים בעולם.

בקיצור, החברה הישראלית היא גיבורה, רחמנית, נחושה וחסונה. זה דבר מדהים.

למרות האבדות בשנה החולפת והמציאות העגומה של הקרב הנמשך, שכנראה תהיה מנת חלקה של ישראל בשנים הקרובות, רוב הישראלים אופטימיים לגבי העתיד. עשרות סקרים מעמיקים ומדדי "אושר" בינלאומיים מאשרים זאת.

למשל, סקר עדכני של הדור הצעיר בישראל (על ידי גליקמן, שמיר, סמסנוב מקבוצת פובליסיס) מבהיר באופן ברור שישראל מבורכת בנוער המאמין ביותר; דור של מנהיגים עתידיים אופטימיים ושאפתנים מספיק כדי לדחוף את ישראל להצלחה למרות האתגרים הצפויים.

59 אחוזים מאמינים שישראל חזקה, שתנצח בכל המלחמות, ושיש לה עתיד מבטיח. 49 אחוזים אומרים שהם מגויסים לצבא או מתנדבים במסגרות אזרחיות והם "מסורים" למדינה. 82 אחוזים מוכנים (במידה מסוימת או במידה רבה) להשהות את "החיים הטובים" מבחינת תוכניות אישיות לעבודה, לימודים וחופשה כדי לשרת את המדינה, והם מוכנים לוותר לגמרי על נסיעות לחו"ל.

ההסברים לאופטימיות ומחויבות מדהימות כאלה – למרות חילוקי דעות פנימיים בישראל וסכסוכים חיצוניים מתגברים – נעים מן המרקם העשיר של קשרים חברתיים המאחדים את הישראלים ועד אמונות תרבותיות ולאומיות משותפות.

אני חושב שישראל היא גם אומה מאמינה עמוקות, אחת מהחברות ה"דתיות" ביותר בעולם המודרני, וזהו מקור מרכזי של חוסן. עם כל ה"חילוניות" של רבים בסגנון חייהם, הם בו-בזמן מאמינים עמוקות בהשגחה אלוהית על העם היהודי.

ברובם, הישראלים חשים שהם משתתפים במסע מטא-היסטורי גדול; מסע טעון בכוחות רוחניים ועמוס בירושה מוסרית שאפשרה לעם היהודי להחזיק מעמד במשך אלפי שנים והחזירה אותו לארץ ישראל. הם יודעים שאף יהודי אינו חי בישראל "סתם" או במקרה, אלא שיש יד מכוונת מאחורי התחייה המודרנית של העם בישראל.

הביטו בכל התכנסויות התפילה בכל פינה בארץ. הביטו בטקסי קבלת שבת המוניים בנמל תל אביב ובתחנת הרכבת בירושלים בכל יום שישי בערב, המתקיימים בהשתתפות מאות. הקשיבו למילות מוסיקת פופ בתחנות רדיו "חילוניות" כביכול – שירים של כמיהה רוחנית עם מילים מהתנ"ך ומסידור התפילה. אתה מרגיש את החיפוש הרוחני המתנהל, בעוצמה ההולכת וגוברת מאז הזוועות של 7 באוקטובר.

לפי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 80% מהישראלים המגדירים עצמם כחילוניים אומרים שהם "מאמינים באלוהי ישראל". 80 אחוז! לדעתי, זה אומר ש-80 אחוז מהישראלים ה"חילוניים" אינם באמת חילוניים! הם מאמינים באלוהי אברהם, יצחק ויעקב אשר ממשיך להיות פעיל בהיסטוריה היהודית.

וזה, לדעתי, מקור מרכזי של חוסן ישראלי מול קשיים כה רבים.

אבוי, ישראלים אנטי-דתיים (מיעוט זעיר מהציבור) טובעים בתסכול ובמרירות של עצמם לנוכח סטטיסטיקות אלה. הם כביכול "נאורים", אך למעשה הם מדוכדכים וצרי אופק. הם חוששים מ"מאמינים אמיתיים" – בין שמדובר במאמינים באלוהים או במאמינים בזכויות היהודים על ארץ ישראל.

מה שהם אינם מבינים הוא ש"דתי" ו"מאמין" אין פירושו, ובדרך כלל אינו, בדלן, לא-סובלני או לא-רציונלי. אלא להפך, פירושו מחושב, גאה, נחוש וחסון. זה אומר אמונה באלוהים, ביטחון בזכויות היהודיות-הציוניות, ואמון בעתיד היהודי.

הרב הראשי הבריטי לשעבר לורד ד"ר יהונתן זקס כתב: "העם היהודי קיים זמן רב יותר מכמעט כל עם אחר. ידענו את חלקנו בסבל. ועדיין אנחנו כאן, צעירים, מלאי אנרגיה, עדיין מסוגלים לשמוח ולחגוג ולשיר. יהודים צעדו יותר מרוב העמים בגיא-צלמוות, ואף פעם לא איבדו את ההומור או את התקווה שלהם – בשל האמונה באלוהים."

באזכרה של יוֹנָדָב, לכבודו ולזכרו, ראוי להכיר את מקור הזהות והנאמנות המניע אומה זו. חשוב להכיר את האופטימיות האמיצה ולהגביר את האמונה הפטריוטית המובעת באותנטיות על ידי הדור הצעיר של ישראל ורוב החברה הישראלית. העם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו פחות מכך.

פורסם בערוץ 7 בתאריך 24.11.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

לאחרונה, בדיון פתוח של ועדת החוץ והביטחון, קצין בכיר שעל פי דיווחים הרמטכ"ל מתכוון לקדם אותו לדרגת אלוף טען שלצה"ל אין הגדרות תורניות למונחים "הכרעה" ו"ניצחון". בהמשך הדיון הובאו בפני המשתתפים הגדרות מאירות עיניים של מונחים אלה במילון למונחי צה"ל, שהמעמד של תוכניו הוא כמעמדו של כל חומר צבאי תורני מאושר – כדינו של חוק מדינה.

לזכותו של הקצין הבכיר ועתיר הניסיון קרבי, ייאמר שהוא דיבר אמת ושאינו מכיר את המונחים או את תורת הלחימה (תו"ל) המקורית של צה"ל שממנה נגזרו מונחי מילון צה"ל. "התורות" שהקצין ובני דורו מכירים מצוצות מהאצבע, וצה"ל אימץ אותן בשנים 2002-2004 בלא ידיעת הדרג המדיני דאז.

"התורות" האלה גרמו לתבוסת צה"ל ב־2006, שבעקבותיה הוקמו ועדות וינוגרד ושומרון. לו מפקדי צה"ל היו ממלאים את הנחיותיהם ומשליכים את ה"תורות" הפסולות לפח – בוודאות היו נמנעות התבוסה ב־2014, התבוסה הצורבת ב־7 באוקטובר ומלחמות ההתשה שצה"ל מנהל ברצועה ובלבנון כבר יותר משנה.

אין טעם להמתין לוועדות חקירה. ברור לחלוטין שאם הוועדות שיוקמו ישפטו את 7 באוקטובר ואת המלחמה לאור העקרונות והכללים האוניברסליים של מלחמה – הן יגיעו למסקנות זהות למסקנות של ועדות החקירה הקודמות, ובעיקר למסקנותיו ולהמלצותיו הדוקטרינריות של רא"ל שומרון המנוח.

על שר הביטחון הנכנס לעשות את מה שמפקדי צה"ל וקודמיו בתפקיד לא עשו מאז 2007 – להנחות את צה"ל להסב מייד את חשיבתם של מפקדיו, בעיקר הבכירים, לחשיבה המקצועית המתחייבת מתו"ל צה"ל הקבועה בחוק וממדיניות ההגנה הלאומית של ישראל.

מאחר שצה"ל כבר לא יכול לבצע את ההסבה המקצועית הנדרשת בכוחות עצמו, נכון יהיה שהשר ימנה צוות הסבה מקצועי מטעמו שיסייע לצבא.

נכון להרכיב את צוות ההסבה־חניכה ממומחים לאמנות המלחמה, לתו"ל צה"ל, לתולדות צה"ל ולמלחמותיו, ולהעמיד בראשו מפקד שהצטיין במלחמות העבר על שום שפעל לאור העקרונות והכללים האוניברסליים של מלחמה, כמתחייב מתו"ל צה"ל.

מומלץ שהשר יטיל על הצוות, בשיתוף עם המטכ"ל, להכין תוכנית סדורה להסבתו המקצועית של הפיקוד מדרגת סא"ל ומעלה, בפרק זמן שלא יעלה על שלושה חודשים. תוכנית דומה ביעדיה ("צוות ההפעלה") הופעלה בהנחיית הדרג המדיני בשלהי מלחמת העצמאות, ומי שעמד בראשה היה לסקוב.

מאמץ הסבתו של צה"ל מצבא מרתיע בחזרה לייעודו המקורי, להוות צבא מכריע, חייב להיפתח בהסבתו המקצועית של סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ). "הציר המרכזי" לעבודת ספ"כ, פונקציית ראש אג"ם, נגרע במהפכה שצה"ל ביצע על דעת עצמו בתורותיו ובארגונו, והחזרת הפונקציה הזו היא קריטית לשיקומם המהיר של המטכ"ל ושל צה"ל.

כנגזר מתוכנית ההסבה התורנית – הצעד הראשון לשיקומו החפוז של צה"ל – נכון יהיה שהשר ינחה את הרמטכ"ל לא לקדם בדרגה ובתפקיד קצינים שלא עברו את ההסבה, בכלל זה קצינים בכירים, שקידומם מותנה בקבלת אישור השר והממשלה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

יותר מאשר ניצחון לדונלד טראמפ, הצבעת הבחירות בארה"ב בשבוע שעבר הייתה תבוסה צורבת לברק אובמה. הכותרת האמיתית החודש היא: "טראמפ מביס את אובמה שוב".

בשטף של עצרות בחירות נלהבות במהלך החודשיים האחרונים, הנשיא לשעבר אובמה בעצמו טען שבחירות אלה היו משאל עם על מדיניותו. הוא הזהיר במפורש שאם קמלה האריס לא תיבחר לנשיאות, כל מה שהוא ייצג ועבד למענו יֵרד לטמיון. הוא אמר בפירוש ש"גורל האומה" תלוי על כף המאזניים.

הוא אמר את אותם הדברים ב-2016 כשנלחם בתוקף למען הילרי קלינטון.

אז, אובמה אמר לבוחרים ש"אם תמכתם בי ב-08', אם תמכתם בי ב-12', אם אתם חושבים שעשיתי עבודה טובה, אם אתם מאמינים שמישל עשתה עבודה טובה – כל מה שעשינו במהלך שמונה השנים האחרונות יתהפך תחת נשיאות טראמפ. וכל דבר יישמר וייבנה תחת נשיאות הילרי קלינטון".

ובכן, מעולם לא הייתה נשיאות הילרי קלינטון, ולא תהיה נשיאות קמלה האריס. וזה לא רק משום ששתיהן היו מועמדות חלשות (במקרה של האריס, זו תת-ההערכה של המאה).

זה משום שיותר ממחצית מהאמריקאים דחו את הרעיון שאובמה "עשה עבודה טובה", והם לא היו מעוניינים "לשמר" את מדיניותו. הם לא רצו עוד ארבע או שמונה שנים של ממלאי מקום של אובמה, בנוסף לשמונה השנים שלו עצמו בבית הלבן וארבע שנות המחליף שלו באמצעות הנשיא ביידן.

הם לא קנו את המסר הדמוקרטי שהכול היה נפלא באמריקה, ושכל מה שנדרש היה דמוקרט מוכשר כדי לקדם את הגישה העליונה של אובמה. הם לא קנו את הטענה שאובמה היה דמות המופת המובילה של אמריקה.

אם אינכם מכירים עד כמה אובמה עדיין נחשב לדמות איקוני ובעל מעמד של משיח בקרב ה"אליטות" הפרוגרסיביות של אמריקה, ועד כמה הוא עדיין דומיננטי בחדרים האחוריים הדמוקרטיים, ראו את המאמר של דיוויד סמואלס מיולי ב-Unherd תחת הכותרת "הנשיא האמיתי של הרפובליקה החמישית של אמריקה: אובמה, לא ביידן, הוא לינקולן החדש של האומה". מי בדיוק חשבתם שניהל את העניינים בארבע השנים האחרונות? "זה אני", כותב סמואלס בקולו של אובמה.

האמריקאים שבחרו את טראמפ לנשיא ב-2016 ושוב השנה לא הרגישו בנוח עם ההבטחות היהירות של אובמה לגבי כל דבר: שיש לו תובנה יוצאת דופן בכל נושא, ושהוא ביצע את המדיניות הכלכלית, החברתית והחוץ הטובה ביותר, ושהילרי וקמלה יהיו המאגר של מעיין החוכמה הכמעט-נבואית והעל-אנושית הייחודית הזו.

יתר על כן, נראה שאמריקאים רבים נרתעו מהאובססיה הדמוקרטית-פרוגרסיבית של גזע, פוליטיקת זהויות, מכסות, מבחני טוהר אידאולוגיים ואישיים, וסממנים אחרים של מה שמכונה "וואקיזם" (woke-ism). סממנים אלה הפכו לחלק מהתרבות האמריקאית תחת אובמה, הואצו תחת ביידן, ותחת האריס היו מתקדמים בשאגה לשליטה דיקטטורית מוחלטת בשיח החברתי והפוליטי האמריקאי.

בחסות התקשורת הליברלית המסורתית והאקדמיה הגבוהה שעברה רדיקליזציה, שיח זה נועד לחסל את העוגנים המסורתיים של ערכי יהדות-נצרות בחברה האמריקאית ולהפוך על פיהם עקרונות אמריקאיים ותיקים במדיניות החוץ. משום כך, הבוחרים האמריקאים הפילו את אובמה/ביידן/האריס באופן מוחץ.

בתחום מדיניות החוץ, חִזרו לנאום האחרון של ברק אובמה באו"ם בדצמבר 2016. בנאום הפרידה שלו, אובמה נראה נבוך מהסירוב העיקש של העולם להתחדש בדמותו ועל פי דבריו. "כיצד עדיין יש קווי שבר עמוקים בסדר הבינלאומי", תהה אובמה, עם "חברות מלאות באי-ודאות, ואי-נוחות, ומאבק?!"

האם זהותו כאדם "העשוי מבשר ודם ומסורות ותרבויות ואמונות ממקומות רבים בעולם" לא שימשה כדוגמה מאירה ובלתי ניתנת להתנגדות של שלום גלובלי משולב? כיצד ייתכן שאחרי שמונה שנים של מנהיגותו החזונית, אנשים בכל מקום לא צעדו לקצב "הדמיון המוסרי" העליון שהכריז על עצמו?

התשובה לשאלות כואבות אלה, שאובמה מעולם לא יכול היה להודות בהן, וגם לא ביידן, היא חוסר רצונם להקרין כוח ולעמוד איתן מול אויבים.

שני הנשיאים הדמוקרטים דחו את כלי המדינאות המסורתיים והמוכחים של כוח מוחץ. הם נמנעו משימוש בכוח צבאי ובצורות אחרות של עוצמה אמריקאית גולמית. הם ידעו איך "להתבטא בתקיפות" – נניח, נגד איראן או החות'ים – אבל זה הכול. הם פשוט התביישו ברקורד ה"דומיננטי מדי" של אמריקה במנהיגות גלובלית מכרעת, והותירו את אמריקה נטולת יכולת לעצב את העולם בכיוונים הנכונים.

אכן, הם היו מלאי "בוז" לרעיון של אמריקה כשחקן מוסרי בזירה העולמית (ראו את בן רודס, בן דמותו של אובמה, בריאיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2016 עם אותו דיוויד סמואלס). המילים "אויב", "איום" ו"יריב" לא היו חלק מהלקסיקון הפוליטי שלהם. כך גם לא מושגים כמו "ניצחון" למערב או "הכרעת" הרָעים.

למרבה הצער, לאורך מלחמות ישראל בשנה האחרונה נגד חמאס, חיזבאללה ואיראן, ממשל ביידן-האריס פיתח אובססיה ל"מניעת הסלמה" – מלבד תגובתו הרגשית המיידית והתומכת בישראל כראוי של ביידן להתקפה הראשונית של חמאס על ישראל.

בעיקר, דיפלומטים אמריקאים בילו את השנה האחרונה בהתחננות ובמרדף אחר "הפסקות אש מיידיות", הביעו דאגה מאפשרות של כל "הסלמה", והתרחקו מ"מעורבות" בכל יוזמה צבאית ישראלית, למעט פעולות הגנתיות טהורות (כמו חסימת טילים איראניים נכנסים).

והם העמידו פנים של תדהמה מבידודה של ישראל, בזמן שסללו את הדרך לבידוד זה עם סנקציות נגד מתנחלים ועם האשמות שווא לגבי "הרעבת" פלסטינים באזורי מלחמה.

וכך, איראן, חמאס, חיזבאללה והחות'ים (כמו גם רוסיה, סין, טורקיה ושחקנים רעים אחרים) מעולם לא התייחסו ברצינות לדמוקרטים, כמובן. הם התעלמו מההפצרות של צוות ביידן-האריס-בלינקן-סאליבן להפחית בהסלמה, בדיוק כפי שאיראן צחקה כל הדרך לבנק כשאובמה חתם על הסכם הגרעין JCPOA ושחרר עשרות מיליארדי דולרים לאיראן.

ביידן המשיך במימון איראן באמצעות הקלות בסנקציות ושחרור הכנסות נפט שהוחרמו. איראן כמעט בוודאות הייתה משיגה נשק גרעיני במהלך נשיאות האריס, עם התנגדות מועטה מוושינגטון.

אויבי אמריקה – כן, אויבים! – לא פחדו מארה"ב במשך שנים, למעט כאשר טראמפ הפעיל לחץ כלכלי "מקסימלי" על איראן וחיסל את מפקד משמרות המהפכה קאסם סולימאני.

המרשם הטוב ביותר כעת לאיפוס אמריקאי שיוביל ליציבות גלובלית (ולביטחון ישראלי משופר) הוא נחישות של ממשל טראמפ לנטרל את המפלצת הגרעינית האיראנית, להתנגד לצעדת ההגמוניה של איראן באזור, ולסכל את שלוחיה.

נדרש איפוס אסטרטגי המבוסס על עוצמה אמריקאית מוחצת, על הצגת איום צבאי אמריקאי אמין נגד איראן, לכל הפחות. זה כולל חימוש ישראל בפצצות חודרות בונקרים, לא על מחאות חלשות של אי-מעורבות אמריקאית במלחמות ישראל, ולא על הפצרות נואשות להפחתת הסלמה, ולא על הבנות חסרות שיניים ורכות בין וושינגטון לטהרן.

אם יש נתיב לשלום וליציבות במזרח התיכון, הוא דורש הגברת עוצמת האש של אמריקה ובעלות בריתה, לא הכפלת המרדף אחר "הפחתת הסלמה".

מעטים מהאמריקאים חשבו על הפרספקטיבה הספציפית הזו בענייני המזרח התיכון כשבחרו בטראמפ על פני אובמה/ביידן/האריס בשבוע שעבר, אבל ודאי שהם חשו את הרוח. הם הבינו שהוואקיות(wokeness) האמריקאית והספק המוסרי העצמי היו חולשות זדוניות. ולכן, הם פסקו שעידן אובמה חייב סוף סוף להסתיים.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 17.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מבוא

אדוני הנשיא: זכית השבוע, כנגד כל הסיכויים, באחד הניצחונות המרשימים ביותר שבהם זכה אי פעם מועמד לנשיאות בארצות הברית. השגת ניצחון גורף לא רק במפת האלקטורים אלא גם בקולות הבוחרים – וזהו בסופו של דבר הנתון החשוב ביותר. זכית גם להישגים גדולים בבחירות לקונגרס – בסנאט ובבית הנבחרים. אני ורעייתי, וכל חברי ממשלת ישראל ומרבית אזרחי מדינת ישראל, מבקשים לברך אותך על ניצחונך המרשים. חבריי הדתיים אומרים לי שיד ההשגחה העליונה מעורבת בכך. אינני אדם דתי, אבל אני מוכן להטות אוזן לאמירות כאלה הגם שניתן להסביר את הישגיך על בסיס דרכי חשיבה מקובלות.

בהיבט האישי

מה לא אמרו עליך כדי להביא לתבוסתך, אדוני הנשיא? אמרו שאתה מנהל מערכת בחירות כושלת, מיושנת, כזו שאבד עליה הַכֶּלַח. כדוגמה בולטת לכך הביאו את הסכמתך לעימות טלויזיוני עם הנשיא ביידן. הלא ידעת את מצבו הרפואי, כך אמרו לך החכמים בעיני עצמם, ובעיקר החכמים בדיעבד. לא רק אתה ידעת זאת. כל העם האמריקני, למעשה כל העולם, ידע זאת. האם לא היית צריך להבין שמי שכושל בדיבורו ובמעשיו במסיבות עיתונאים זניחות, לא יעמוד בלחץ של עימות פסגה שעיני כל העולם נשואות אליו? אז הלכת לעימות, כך אמרו יריביך, כי רצית להראות לעולם שאתה "קאובוי" של ממש שאינו חושש מעימות, ויודע לתת "פייט" אמיתי ליריביו.

מה יצא לך מזה? אמרו מתנגדיך, זכית לנצחון ברמה הטקטית, ראית את יריבך בחוסר האונים שלו, אך ספגת תבוסה במישור האסטרטגי. מה חשבת לעצמך? האם לא יכולת לדעת שהשליטים האמיתיים רבי העוצמה של המפלגה הדמוקרטית, ובראשם הנשיא אובמה ורעייתו מִישֵׁל, לא יהססו לרגע ויגלגלו את הנשיא ביידן מכל המדרגות? האם לא הבנת שהתקשורת תדאג להלבין כל מעשה שלהם? ומה זה חשוב שהמועמדת שלהם לנשיאות, סגנית הנשיא קאמאלה האריס, לא עברה שום תהליך של פריימריז – אבן יסוד בדמוקרטיה האמריקנית. כדי "לשמור על הדמוקרטיה" מפני "עריץ ודיקטטור" כמו טראמפ הכול כשר, בעיני רובה המכריע של התקשורת האמריקנית.

סיכומו של דבר, מרבית מתנגדיך קבעו בניסוח פסקני שבגלל התנהגות פזיזה ובלא שיקול דעת מעמיק העמדת את סיכויי הניצחון שלך ושל מפלגתך בסיכון חמור. במקום מועמד זקן, חולה ותשוש שאותו יכולת להביס בקלות רבה, קיבלת כיריבה אשה צעירה, דינמית ומשכילה.

מעבר לכך, היא, בניגוד אליך, צמחה מלמטה, הרחק מאזור הפינוקים של האליטה האמריקנית הלבנה וְהַשְּׂבֵעָה. היא, בניגוד אליך, תצליח להנחיל למעמד הבינוני ולמעמד הפועלים של ארצות הברית את האמונה שהיא "אחת משלהם". היא תצליח לשכנע אותם שהיא מכירה היטב את מצוקותיהם, ושהיא תדע למצוא את הדרכים להיטיב איתם, הרבה יותר מאשר אליטיסט אמריקני שגדל עם "כפית של זהב" בפיו כמוך. למה? פשוט משום שהיא, בניגוד אליך, חוותה "על בשרה" את מצוקותיו של מעמד הביניים הכורע תחת נטל כבד של הוצאות מחיה.

אחר כך, כך אמרו לך, עשית שגיאה אסטרטגית נוספת – הסכמת לעימות עם הגב' האריס. אמרו לך שלא היית צריך להסכים לעימות עם קאמאלה האריס. היית צריך להבין שהמדיום הטלוויזיוני יבליט את ההבדלים ביניכם. הציבור האמריקני יעדיף תמיד אישה צעירה ואנרגטית על פני מועמד זקן, איש "העולם הישן". לך במיוחד, הם אמרו, כמי שכבר הודבקה לו תווית של שובניסט ימני – יקשה להתמודד עם אישה בעלת עמדות פרוגרסיביות הנהנית מתמיכה אדירה של התקשורת.

מערכות שלמות – משפטיות ותקשורתיות – התגייסו כדי להדביק עליך כתם של עבריין מורשע, אדוני הנשיא. אני מכיר זאת היטב כמאמר נעים זמירות ישראל: "על גבי חרשו חורשים". לא משנה מה באמת קרה – הם אמרו לעצמם – אם כולם יאמרו, ויחזרו ויאמרו, שטראמפ הוא "עבריין מורשע" – הציבור ישתכנע ש"אין עשן בלי אש", ולא יבחר בך.

גיוס הכספים, אמרו מתנגדיך, נותן ביטוי לכך שציבור רחב אינו נותן בך אמון. עובדה היא שסגנית הנשיא הצליחה לגייס הרבה יותר כספים לקמפיין הבחירות שלה ממה שאתה הצלחת לגייס. יריביך הצליחו לגייס לצידם סלבריטים רבים: שחקני קולנוע מפורסמים, זמרות וזמרים נערצים, אנשי אקדמיה, פעילי ציבור, מנחים בטלוויזיה ועוד.

אישים רבים במערכת הציבורית גויסו כדי להפחיד את הציבור שאם תיבחר כנשיא יבוא הקץ על הדמוקרטיה. גנרלים מתוסכלים בדימוס שדעתם לא התקבלה על ידך, או שלא קודמו כפי שדרשו, השוו אותך להיטלר – לא פחות ולא יותר. בלהט הקנאות והשנאה כלפיך איש לא שאל את השאלה המתבקשת: האם גנרל בצבא ארצות הברית אינו מחויב בחובת נאמנות למי שמוגדר כמפקד הכוחות המזוינים של צבא ארצות הברית? האם מי שמדליף החוצה אמירות שנאמרו לו בחדרי חדרים ראוי בכלל לדרגה כה בכירה בצבא ארצות הברית? האם ניתן לסמוך עליו שלא יעביר סודות חסויים למי שאינם מוסמכים לקבל אותם?

בסיום החלק האישי, אני מביט לעברך, אדוני הנשיא, במעט קנאה. שנינו עברנו, ועדיין עוברים, מסע עמוק של דה-לגיטימציה. שנינו חיים בחברה שיש בה קיטוב חברתי, פוליטי ואידאולוגי גדול. לי קשה לשפוט אצל מי מבין שנינו הקיטוב עמוק יותר. שנינו עברנו גם ניסיונות לחיסול פיזי – ככל הנראה על ידי אותו גורם: איראן.

אבל אתה, אדוני הנשיא, חי במדינה שיש לה מסורת קונסטיטוציונית מגובשת למדי. מסורת זו קובעת באורח ברור את כללי ה"מותר" וה"אסור" במסגרת המאבק הפוליטי. נכון שיש גם אצלכם ויכוחים ומחלוקות. נכון שגם אצלכם היו תופעות של בריונות שאיימו לזעזע את המבנה הפוליטי – הפלישה האלימה לקונגרס ב-2020. אנחנו, לעומת זאת, חיים במדינה הרבה יותר צעירה שכללי המשחק הפוליטי בתוכה עדיין אינם מגובשים, ויש ערעור של קבוצות רבות-עוצמה על הנחות היסוד הבסיסיות ביותר במערכת הפוליטית והמשפטית שלנו.

ניצחונך, אדוני הנשיא, הוא ניצחון הדמוקרטיה במובנה הפשוט ביותר. לא אנשי אליטה, לא גנרלים, לא פרופסורים באוניברסיטאות, לא אילי הון, לא שחקני קולנוע ולא מגישים בטלוויזיה הם שיחליטו מי ייבחר ומי לא. האיש הפשוט, המבקש לקיים את משפחתו בכבוד, הדואג לחסכונותיו, המבקש להבטיח חינוך טוב לילדיו, לדאוג לביטוח בריאות עבורו ועבור משפחתו ולדאוג לקיום בכבוד עבורו בימי זקנתו – אלה האנשים שיקבעו את דמות ההנהגה. זוהי תובנה שתתנחל, כך יש לקוות, במדינות רבות בעולם, וגם אצלנו במדינת ישראל.

בהיבט המדיני

עכשיו, אדוני הנשיא, לאחר שזכית בניצחון הסוחף יש לך כל הכלים הנחוצים כדי לעשות סדר לא רק בחברה האמריקנית אלא גם במערכת הבינלאומית. זו שעת חסד שניתנה לך לזמן מוגבל. ארבע שנים, כפי שאתה יודע מניסיונך האישי, עוברות מהר מאוד. אין עוד תירוצים. אתה שולט בבית הלבן, ובמידה רבה – גם בקונגרס. כל האמצעים בידך כדי ליצור סדר עולמי חדש, הוגן יותר, יציב יותר ואלים פחות.

אני, אדוני הנשיא, מחויב קודם כול לארצי ולעמי. עברנו בשנה האחרונה טלטלה שכמוה לא ידע העם היהודי מאז השואה. זו פעם ראשונה מאז מלחמת העצמאות שהחברה הישראלית חשה תחושה של איום קיומי. איבדנו את טובי בנינו – אזרחים וחיילים. למעלה ממאה מאזרחינו מוחזקים כחטופים במנהרות עזה, ואיננו יודעים את מצבם. גם היום, למעלה משנה לאחר פרוץ המלחמה, אנחנו עדיין משלמים, כמעט יום יום, מחיר כדי להבטיח את ביטחוננו.

עשרות אלפים של תושבים שלווים במדינת ישראל הפכו לחסרי בית – פליטים בארצם. רובם עדיין אינם יכולים לשוב לבתיהם. יישובים שלמים בצפון הארץ ובדרומה נחרבו בדרגות שונות של אינטנסיביות. הכלכלה הישראלית מחזיקה מעמד ועדיין איתנה, אך בסופו של דבר נצטרך כולנו, כל אזרחי מדינת ישראל, לשלם את המחיר הכבד שהמלחמה גובה מאיתנו. במישור המדיני, אדוני הנשיא, התהליך המדיני שאמור היה להביא את סעודיה ומדינות אסלאמיות אחרות להסדר שלום עם ישראל עלה על שרטון, ואיש איננו יודע מתי הוא יחודש.

החברה שלנו אומנם גילתה סימני אחדות וסולידריות פנימית, ממש על סף התהום, לאחר שנתיים שבהן הייתה תחושה שהמערכת החברתית, הפוליטית והמשפטית של ישראל מתקרבת למצב של קריסה. כחבר טוב שלי, ואוהב מושבע של מדינת ישראל, אני יכול לאמר לך שלא פעם חששתי שנידרדר למלחמת אזרחים. כאזרח של מדינה שעברה מלחמת אזרחים נוראה, אתה תדע להבין את מה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות.

גם כיום, בעיצומה של המלחמה, הפערים והמחלוקות בתוך החברה הישראלית לא נעלמו. יש האומרים שהם אף התגברו. את הפצעים הפנימיים בתוכנו אנחנו מחויבים לפתור בעיקר בינינו לבין עצמנו. לעומת זאת בכל הנוגע לסיום המלחמה מול איראן, החיזבאללה והחמאס, לך, אדוני הנשיא, יש תפקיד מכריע.

אני וחבריי לממשלה והעם כולו בישראל אסירי תודה לממשל האמריקני בראשות הנשיא ביידן על העזרה שהושיט לנו לאורך כל המלחמה. נכון, היו בינינו מחלוקות קשות. נכון, הייתה לנו לא אחת תחושה שהממשל מבקש למנוע מאיתנו ניצחון בזירות המלחמה. נכון, הייתה לנו תחושה שהממשל מתערב בחיים הפוליטיים שלנו מעבר למקובל בין מדינות המוגדרות כ"בעלות ברית". את כל זה אנו שמים עתה מאחורי גבנו. נכיר תודה על הסיוע המדיני, הכלכלי והצבאי שהושיטה לנו ארצות הברית בנדיבות רבה ועל העמידה לצידנו בשעות הקודרות שעברו עלינו. עתה, אנו שמחים שנוכל לפתוח "דף חדש" של יחסים הדוקים יותר ונעדרי מחלוקות – עד כמה שניתן.

שמעתי היטב את המסר שהעברת אלינו להשאיר לך "שולחן נקי" עד לטקס ההשבעה, כלומר להביא לסיום המלחמה. אנחנו מעריכים שאנחנו יכולים להשיג זאת, אבל לצורך זה אנחנו חייבים לגבש בינינו בהקדם האפשרי הבנות לגבי סיום המלחמה בשלוש החזיתות. אמנה רק את העקרונות היסודיים שאנו חייבים להגיע להסכמות עליהם. על הפרטים נדון במסגרת צוותי עבודה שנקים.

איראן

איראן היא "ראש התמנון". היא זו שאחראית, ישירות ובעקיפין, על כל מה שהתחולל פה מאז אוקטובר 2023. ניסיונותיה להציג את עצמה כפטורה מאחריות לא יעזרו לה. אנחנו, וגם אתם, יודעים היטב את אחריותה כפי שנחשפה לעיני כול ב"מסמכי סינוואר" שנפלו לידינו. היא חייבת לשלם על כך מחיר כבד.

ארצות הברית תחת הנהגתך חייבת להבהיר להנהגה האיראנית שהממשל בראשותך אינו מוכן להשלים עם מגמות השנאה והעוינות שאיראן מפגינה כלפי מדינת ישראל. לאיראן אין גבול משותף עם ישראל, אין לה שום מחלוקת טריטוריאלית עם ישראל, והצהרות העוינות, כולל איומים בהשמדת מדינת ישראל, אינן מקובלות על הממשל. ארצות הברית אינה מתכוונת ללחוץ על איראן לקיים יחסי שלום עם ישראל, אך היא תראה בחומרה המשך מגמות של אינדוקטרינציה נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.

בנושא הגרעיני: יש להעמיד את איראן בהקדם האפשרי בפני תביעה חד-משמעית – להתנער מהפרויקט הגרעיני שלה בדרכי שלום. יש לכך תקדימים במערכת הבינלאומית. אנחנו חייבים להבהיר לאיראן שאין לנו אמון בדיווחים שלה על פעילותה הגרעינית. אנחנו חייבים להקים מנגנוני פיקוח על מתקני הגרעין שלה שיאפשרו לנציגים שלנו להגיע לכל מקום שיש בו פעילות גרעינית באיראן; לבחון אותו בכל נקודה שתידרש ולשהות בו כמה זמן שיידרש. זהו לב ליבו של מנגנון הפיקוח, ורק דרכו נוכל להבטיח שהפעילות הגרעינית של איראן תנותב לצורכי שלום ולא לבניית יכולת גרעינית.

שום הסכם גרעין עם איראן אינו אפקטיבי אם אין בו מנגנון פיקוח ואכיפה "בעל שיניים". זו הייתה נקודת החולשה המרכזית בהסכם הגרעין שעיצב הנשיא אובמה עם איראן. לא נשוב ונילכד במלכודת זו. אם תסכים איראן להתפרק מתוכנית הגרעין הצבאית שלה בדרכי שלום – לא תהיה לנו התנגדות שארצות הברית תסייע לה לנתב את האנרגיה הגרעינית שלה לצרכים אזרחיים.

על הממשל להעביר לאיראן מסרים חד-משמעייים בהקשר זה. מסרים אלה יוכלו להתממש רק אם תתלווה אליהם פעילות צבאית שתשכנע את האיראנים שארצות הברית מוכנה לעשות שימוש בכוחה הצבאי אם דרכים מדיניות לא יובילו להסדר. אנו ממליצים להעביר מסרים לאיראן תחילה באורח חשאי – כדי שלא לפגוע בכבודה ובמעמדה המדיני. אם תסכים לכך איראן, תוכל ארצות הברית לנהל מגעים עם איראן על מימוש הבנות אלה.

אם איראן לא תסכים לכך ארצות הברית חייבת להבהיר לאיראן בהקדם האפשרי ש"כל האופציות מונחות על השולחן". זהו ניסוח שבו השתמש הנשיא אובמה, שהיה הרבה יותר מתון ממך כלפי איראן. אנו מעריכים שאם תיצור ארצות הברית ממד אמין של הרתעה, איראן תיסוג מתוכנית הגרעין מבלי שיהיה צורך בפעילות צבאית ממשית.

אנחנו מבינים היטב את רצונך שארצך לא תהיה מעורבת בשום עימות צבאי. אבל אנחנו רשאים לתבוע מן הממשל בראשותך כמה דברים: א. מתן "יד חופשית" לישראל לפעול נגד איראן בכל דרך שתראה לנכון. ב. התחייבות אמריקנית להגנה אווירית מאסיבית על תשתיות אסטרטגיות-כלכליות של מדינת ישראל ועריה. ג. מתן נשק שישראל תראה אותו כחיוני עבורה. ד. הבטחה להעניק לישראל גיבוי במערכת הבינלאומית, ובעיקר באו"ם.

באשר לחמאס ולחיזבאללה: ארצות הברית חייבת להסכים ליעד שממשלת ישראל גיבשה לעצמה: ניצחון מוחלט בשתי החזיתות, והחזרת החטופים. סיום המלחמה שיהיה נעדר הכרעה ברורה וחד-משמעית לטובת ישראל "יזמין" בהכרח מתקפה נוספת נוסח ה-7 באוקטובר בשלב כלשהו בעתיד. ישראל לא תסכים לכך.

ישראל מצפה שארצות הברית תקבל את העיקרון ששני ארגוני טירור אלה חייבים להיענש בחומרה רבה על הפגיעה הקשה שלהם במדינת ישראל. זו לא הייתה פגיעה "שגרתית" בין שני צדדים יריבים במסגרת סוג של "מלחמת התשה". שני ארגוני הטרור התכוונו להעמיד בסכנה ממשית את עצם קיומה של מדינת ישראל. על כך חייבת לבוא ענישה משמעותית שתרתיע אותם, וגורמים אחרים בעולם הערבי, לאורך שנים, מפני ניסיונות נוספים להעמיד בסכנה את קיומה של מדינת ישראל.

ישראל כבר גבתה מחיר כבד בעיקר ברצועת עזה, והיא זורעת הרס וחורבן, בנפש וברכוש, גם בלבנון. אנו מצפים שהממשל יכיר, לפחות בשתיקה, בזכותה של ישראל להחזיק בשטחים שונים ברצועת עזה ובלבנון, הן כצעדי ענישה והן להעצמת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל לאורך שנים רבות. שיקום לבנון ורצועת עזה חייב להיות מותנה בהקמת מנגנונים שימנעו כל אפשרות של מתקפה נוספת נגד ישראל בדומה למתקפת ה-7 באוקטובר 2023. בכל מקרה אסור שזה יתבצע בטווח הזמן המיידי.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**