בשולי ההלוויה של נשיא איראן אבראהים ראיסי, שנהרג בהתרסקות מסוק בחודש שעבר, כינס המנהיג העליון אייתוללה חמינאי פגישה של "חזית ההתנגדות" שלו – עם חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ה-PFLP וראשי החות'ים של תימן.

המטרה: איך "להמשיך את הג'יהאד ולהיאבק עד להשגת ניצחון מוחלט ברצועת עזה בהשתתפות כל קבוצות ההתנגדות באזור" ו"להתעמת עם האימפריאליזם האמריקאי". חמינאי מכנה זאת אסטרטגיית "טבעת האש" לחיסול ישראל ולהשגת הגמוניה אזורית.

לפני שבוע ביקר בלבנון ובסוריה שר החוץ האיראני בפועל, עלי באגרי קאני, שם הוא נפגש עם נשיא סוריה אסד ועם מזכ"ל חיזבאללה נסראללה "כדי לדון בדרכים להתמודד עם המשטר הציוני". המשמעות, ככל הנראה, בין היתר הסלמה של התקפות חיזבאללה על ישראל. כראיה ניתן לראות את התקפות הטילים המדויקות על אתרי צבא ומודיעין בצפון ישראל בשבוע האחרון (ושרפות הענק שהשתוללו כתוצאה מכך).

טהרן עומדת גם מאחורי התחזקות התשתית הצבאית המתוחכמת ביהודה ושומרון. עוד בשנת 2014 החל חמינאי לתמוך בגלוי ב"ייצוא המהפכה האסלאמית" לגבעות השומרון. הוא קרא ל"יצירת תוכנית רצינית להוספת הגדה המערבית לעימות עם ישראל". "עזה היא מרכז ההתנגדות, אבל קבוצות התנגדות בגדה המערבית הן המפתח שיכול להפיל את האויב הציוני על ברכיו", לדברי חמינאי.

קאסם סולימאני, המפקד הידוע לשמצה של המשמר המהפכני האיראני (שחוסל על ידי ארה"ב ב-2020) נטל על עצמו את המשימה והעלה לראש סדר העדיפויות האיראניות את חימוש המיליציות בגדה המערבית.

סולימאני הביא את מנהיג חמאס איסמעיל הנייה וסגנו סאלח אל-ערורי ואת מנהיג הג'יהאד האסלאמי זיאד אלנח'אלה לפגישה עם חמינאי וראיסי בטהרן. נציג חמאס בלבנון, אוסאמה חמדאן, התרברב אז בנוגע ל"שלב חדש של התנגדות" שבו איראן תתמוך ביצירת "20 עד 30 גדודים חדשים של 2,000 חמושים בשומרון".

אלנח'אלה אמר בפשטות לעיתון האיראני אל-ואפק כי פעולות אנטי-ישראליות בגדה המערבית משקפות הנחיות שהגיעו מאיראן. "אף מדינה אחרת בעולם אינה נוקטת עמדה כה מפורשת, וזו עדות לתמיכתה של טהרן בסיעות ההתנגדות הפלסטיניות, עם קשרים חזקים בין הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, חמאס והרפובליקה האסלאמית".

התוצאה? לפני שבוע הזהיר השב"כ מפני קיום "איים איראניים" עתירי מזומנים ונשק ביהודה ושומרון.

המשמעות היא קרבות עזים עתידיים. ישראל אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולראות יו"ש הופכת לבסיס נוסף של פעולות צבאיות איראניות נגד ישראל, בדומה לעזה וללבנון.

ומאיפה מגיע כל המזומן של איראן? ובכן, ממשל ביידן הפשיר לפחות 6 מיליארד דולר מנכסים איראניים, ועזר לטהרן להתחמק מהסנקציות באמצעות הקלות שהזרימו מיליארדים נוספים לקופתה. כתוצאה מכך זינק ייצוא הנפט האיראני ל-1.82 מיליון חביות ביום, המספר הגבוה ביותר מאז שהחזיר ממשל טראמפ את הסנקציות ב-2018.

בנוסף, חיזבאללה ומשמרות המהפכה משקיעים מטעם איראן השקעה ניכרת בייצור ובהפצת סמים (כדורי קפטגון ועוד) ברחבי המזרח התיכון ואירופה, ובתוכניות להלבנת כספים של מטבעות קריפטוגרפיים – כפי שנחשף בשנה האחרונה על ידי הרשויות הישראליות.

חשש גדול אף יותר מהווה הדחיפה של איראן ליכולת ייצור פצצות גרעיניות בחסות ההתמקדות השגויה של העולם ב"פשעים" הישראליים בעזה. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) אומרת שהמלאי של 60% אורניום מועשר באיראן הוכפל (!) מאז פברואר מ-20.6 ק"ג ל-42.1 ק"ג, ושניתן להמיר אותו בתוך ימים מספר לאורניום מועשר המתאים לייצור נשק גרעיני. בשלב זה הוא יספיק ליצירת שלוש פצצות אטום.

ומה התגובה הבינלאומית לכך? ובכן, מועצת המנהלים של סבא"א גינתה ביום רביעי שעבר את איראן "על חוסר שיתוף הפעולה שלה" עם כלבי השמירה של הסוכנות, כשארה"ב מצטרפת בחוסר רצון לגינוי ברגע האחרון (לאחר שתחילה שידלה מדינות אירופיות להימנע מלהטיל סנקציות על איראן).

וואו. האיראנים בטח רועדים במגפיים האסלאמיות שלהם.

גישתו של ביידן לאיראן היא כמובן פונקציה של האובססיה ארוכת השנים של אובמה-ביידן לפייס את האייתוללות של איראן, בתקווה ש"הם יתקדמו מעט מימי הביניים ויהפכו לצייתניים יותר אם יתייחסו אליהם יפה" – כפי שכתב לאחרונה בביקורתיות ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי ושגריר ארה"ב באו"ם לשעבר. היא גם פונקציה של רצונו של ביידן לשמור על מחירי דלק נמוכים ולהקטין למינימום את הסחות הדעת לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר.

כך ניתן להסביר את התגובות האמריקניות הרפות להתקפות על הנכסים האמריקאים במפרץ הערבי מצד שלוחים איראניים, תוך הימנעות קפדנית מלהרוג איראנים כלשהם. הדבר מסביר גם את ההתעקשות של וושינגטון שישראל תגיב באופן מינורי בלבד למתקפת הטילים האיראנית המסיבית ב-14 באפריל, אירוע שהיה צריך להוביל לפעולה צבאית משמעותית נגד איראן בכמה חזיתות. אבל וושינגטון הרגיעה בפומבי את טהרן כשהכריזה שהיא לא תשתתף בשום פעולות התקפיות נגד איראן, ודאגה שגם ישראל לא תוכל לעשות יותר מדי.

כמובן ישנן גם עזה ולבנון, שם ערער ביידן את ניסיונותיה של ישראל להשיג ניצחונות ברורים במלחמה הרב-חזיתית המתנהלת נגדה על ידי שלוחי איראן. הפעולות האמריקאיות כוללות מניעת נשק ותחמושת, ניסיון לנהל פעולות צה"ל שכונה אחר שכונה או למנוע אותן כליל, לאלץ את ישראל לנהל משא ומתן אינסופי, משתק ועם סיכויי הצלחה נמוכים לשחרור בני ערובה, והתעקשות לא שפויה שאספקת סיוע הומניטרי תהיה "בראש סדר העדיפויות של ישראל".

מדובר בעיוורון אסטרטגי מתמשך. על ידי ריכוז אנרגיות בהענשת ישראל משום שהעזה להגן על עצמה מפני השמדה; במניעת נשק וכיסוי דיפלומטי הדרושים לישראל כדי להשיג ניצחונות מכריעים; על ידי סירוב להכיר באסטרטגיית "טבעת האש" ההגמונית של איראן; בכך שלא הצליח להתעמת עם החות'ים כשאלו סוגרים נתיבי שיט בינלאומיים בים האדום (ותעלת סואץ); ובכך שלא הצליח לעצור באמת את תוכנית הפצצות הגרעיניות של איראן, שמתקדמת לקראת מתקפה גרעינית כוללת על ישראל בתוך עשור – ממשל ביידן מביא אסון על ישראל והמערב.

מה שעצוב במיוחד הוא שיש דרכים לעצור את הצעידה של איראן לעבר פצצה גרעינית והגמוניה אזורית.

מפת דרכים אמיתית של ממשל ביידן למלחמה באיראן תכלול סנקציות מתקדמות על איראן עם פיקוח הדוק (בייחוד על ייצוא נפט איראני וטכנולוגיות דו-שימושיות), הגדרת משמרות המהפכה כארגון טרור ברחבי אירופה, השעיית חברות איראניות בפורומים בינלאומיים, סנקציות ולחץ כלכלי על יחידים וארגונים המעורבים בדיכוי זכויות אדם, עונשים על תעשיות מפתח איראניות, צעדים משבשים סמויים נגד תוכנית הגרעין של איראן, ובעיקר – הצבת איום צבאי אמין ומוצהר כנגד המשטר האיראני.

"הקרן להגנת הדמוקרטיות" (FDD) בוושינגטון התוותה יותר מ-200 צעדים ספציפיים בתחום הצבאי, תחום הסייבר, התחום הפיננסי, תחום האנרגיה, התחום המשפטי והתחום הדיפלומטי שסוכנויות ממשלתיות בארה"ב יכולות לנקוט על מנת "ליישם רכיבים מרובים של כוח לאומי" כדי להתמודד עם איומים מצד הרפובליקה האסלאמית של איראן.

יחדיו, צעדים אלה ישפרו את כוח ההרתעה האמריקאי, ירגיעו את בעלות בריתה האמיתיות של ארצות הברית במזרח התיכון, יענישו את איראן בצורה חדה וברורה על פעולות טרור, יסייעו לישראל לנצח במלחמות שלה בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון, ואולי ימנעו התקדמות גרעינית איראנית נוספת.

למרבה הצער הנשיא ביידן מעדיף לתת חופש פעולה לאיראן תוך נזיפה בישראל; לחוס על האייתוללות אך לנזוף בנתניהו; לתת לתוכנית הגרעין האיראנית להתקדם אבל לא לצה"ל. ללא ספק מדובר בזמנים מסוכנים.

המאמר התפרסם בערוץ 7, בתאריך 16.6.2024.

שירותי כביסה מערביים בהובלת וושינגטון עובדים שעות נוספות כדי לשטוף ולחטא שורה של מושגים מלוכלכים וכושלים ולהדביק אותם על ישראל. ישראל חייבת להתנגד לכך, שכן אלה יובילו לתבוסה אסטרטגית ארוכת טווח.

בין המושגים המכובסים ניתן למנות את המושגים "רשות פלסטינית מתחדשת", "ערבויות ביטחון בינלאומיות", "הסדרים עם איראן" ו"אינטגרציה אזורית". הראשון הוא פנטזיה, השני מגוחך, השלישי הרסני, הרביעי עוד אינו מבושל כל צורכו.

ההסתמכות על הרשות הפלסטינית המושחתת והרעילה של אבו מאזן כחלופה שלטונית לחמאס תהיה אקט של טירוף. הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת ואינה מוכנה להיות הכוח הממתן בפוליטיקה הפלסטינית שכולם מייחלים לו. התפיסה שאפשר "להחיות" את הרשות או "לבצע בה רפורמות" באופן מספק כדי שתהיה לעוגן של "היום שאחרי" בעזה היא אכן פנטזיה.

ועדיין, האליטה הישנה והבנאלית של מקדמי השלום המקצועיים שהובילו אותנו להסכמי אוסלו השגויים ולפרדיגמות הנסיגה החד-צדדיות – חזרה לסורה, והיא מקדמת כעת "רשות פלסטינית מתוקנת" שתוביל להקמת מדינה פלסטינית "מפורזת שאינה מהווה איום ביטחוני על ישראל".

כאילו 30 שנה של תהליכי שלום מאז אוסלו מיתנו בצורה כלשהי את התנועה הלאומית הפלסטינית. כאילו 30 שנה של ממשלות פלסטיניות ביהודה, שומרון ועזה הובילו למשהו מלבד הרשויות הפלסטיניות הכי צבאיות וחמושות שדמיינו אי פעם.

"ערבויות ביטחון בינלאומיות" מוצעות לנו במגוון זירות שונות. לדוגמה, במסדרון פילדלפי לאורך גבול מצרים-עזה, או בדרום לבנון. לכאורה, שוטרים של האיחוד האירופי (במקום חיילים ישראלים או מצרים) יעצרו את הברחת הנשק לעזה, וכוחות האו"ם יבטיחו את נסיגת כוחות חיזבאללה למרחק של 10 או 20 או 40 קילומטרים מהגבול עם ישראל.

נו, טוב. היינו שם. ניסינו את זה. אף כוח בינלאומי מסוג כלשהו לא הצליח לספק ביטחון אמיתי לישראל.

הגעה להסדר עם איראן הייתה מדיניות ממשל אובמה, וברור שזו גם המטרה של ממשל ביידן. מדיניות זו הובילה למצב שבו איראן הגיעה כמעט ליכולת גרעינית, לצד קידום אגרסיבי במיוחד של ההגמוניה האיראנית ברחבי המזרח התיכון. החודש פעלה וושינגטון כדי למנוע גינוי של סבא"א על ההתקדמות האחרונה בתחום הגרעין מצד איראן. אפילו מדינות אירופה ביקשו לנזוף באיראן.

אבל כדי לרכך את האיראנים ולגרום להם להרגיע את השלוחים שלהם בדמות החות'ים וחיזבאללה, ארה"ב רוצה שישראל תעצור את האש בעזה ותתעלם מחוסר הביטחון האזורי והבינלאומי שיוצרת איראן המצוידת בפצצה גרעינית.

"אינטגרציה אזורית" היא יופמיזם נחות ל"נורמליזציה" של יחסי סעודיה-ישראל. אינטגרציה היא משהו שאמור להיות פחות משלום מלא בין המדינות, מין קשקוש שכזה, שלפי שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן יאפשר בניית "קואליציה אזורית חזקה יותר נגד איראן".

כל מה שישראל צריכה לעשות כדי להגשים הסכם מבורך אך חלקי זה הוא לסיים את מלחמתה נגד חמאס ולהציע "מסלול אמין" למדינה פלסטינית, לרבות שליטת הרשות הפלסטינית בעזה כחלופה לחמאס. ואז, תוך זמן קצר, ישוחררו לכאורה החטופים הישראלים המוחזקים בידי חמאס, מחבלי הנוח'בה של חמאס ייעלמו ולא ימשיכו במלחמתם, מעוזי טרור פלסטינים בג'נין, שכם ועוד יתפוגגו באוויר, כוחות רדואן של חיזבאללה ייסוגו מהגבול הצפוני של ישראל, החות'ים בתימן יפסיקו את ההתקפה שלהם על נתיבי שיט עולמיים, ושאר טובין קסומים שיעזרו לביידן להיבחר מחדש יופיעו להם גם כן (כגון קיצוץ חד במחירי הנפט מצד הסעודים).

ניתן לצפות בעין טובה לקראת שלום עם סעודיה וחזית אזורית מתואמת נגד איראן, אבל לא במחיר שנקבע ומוכתב על ידי הממשל הזה, ולא בנקודת הזמן הנוכחית.

הבעיה העיקרית עם כל המושגים האלה שיוצאים מהמכבסה הוושינגטונית והמערב-אירופית היא שהם חוסמים ודוחקים הצידה את המטרה האסטרטגית החשובה ביותר של הזמן הזה, שהיא ניצחון ישראלי. הם מובילים לשיתוק הניצחון הישראלי על חמאס וחיזבאללה. בלעדיו, כוח ההרתעה של ישראל ייעלם לעד, ושום שלום יציב לא יגיע למזרח התיכון בכלל, ולעזה בפרט.

לכן, מהלכים להקמת מדינה פלסטינית "מתחדשת" (ותכנון לשיקום עזה), ועסקאות נדיבות ורכות עם איראן שבאופן קסם תגרומנה לכל המלחמות האזוריות להיעלם מצנעא ועד לביירות ורפיח – מהווים סכנה אמיתית. הם מסיחים את הדעת מהמטרות המרכזיות וההכרחיות של מלחמה זו; למעשה, הם פוגעים בסיכוייה של ישראל להשיג ניצחון מכריע.

למרבה הצער, נראה שהעולם מתכוון להפיל את ישראל ולמנוע ממנה להשיג את יעדי המלחמה ההכרחיים והמוצדקים שלה, שהם לרסק את חמאס ולהחזיר את כוח ההרתעה האזורי שלה.

סירוסה של ישראל מתחיל בנושאים קטנים כגון ההתעקשות על כך ש"המטרה העיקרית" של ישראל "חייבת להיות" מתן סיוע הומניטרי לאוכלוסיית אויב בזמן מלחמה, אבסורד שמעולם לא הועלה בעבר בתולדות הלוחמה העולמית!

הוא ממשיך בניסיונות אמריקאים לנהל את פעולות צה"ל לפרטים, שכונה אחר שכונה, בית אחר בית, כדור אחר כדור; לכבול את ישראל באזיקים ולהוביל אותה, חס וחלילה, לעוד תיקו הרסני מול החמאס.

ההתשה של ישראל נמשכת גם עם מהלכים שחצניים של הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית והכתרת הרשות הפלסטינית החלשה ככוח מייצב בעזה. היא ממשיכה במהלכים לשלילת נשק ותחמושת מישראל (ובו בזמן משחררים עשרות מיליארדי דולרים עבור האייתוללות באיראן).

אין זה מוגזם לומר שישראל עומדת בפני שטף דיפלומטי עצום. מה שעומד על הפרק הוא התפיסה האזורית והבינלאומית של ישראל כמדינה המסוגלת לנצח בצורה חד-משמעית מלחמה קיומית של הגנה עצמית; מלחמה נגד מדינת האחים המוסלמים הראשונה שהוקמה אי פעם (חמאס בעזה), שיש לה תוכניות רצחניות כלפי ישראל גם לעתיד הרחוק – אלא אם כן תחוסל.

מה שעומד על הפרק הוא התפיסה האזורית והבינלאומית של ישראל כמדינה בעלת נחישות לחסל את שלוחי החמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה הנתמכים על ידי איראן, אשר כפו על ישראל סבבים חוזרים ונשנים של מלחמת התשה, ושהובילו כעת לפינוי אוכלוסייה והשמדה של חלקים משמעותיים מדרום ומצפון ישראל.

על הפרק עומדת התפיסה האזורית והבינלאומית של ישראל כאומה שאי אפשר להביס דיפלומטית או צבאית; אומה המסוגלת לפעול בהתאם לצורכי הביטחון החיוניים שלה ולשחרר את כל שטחיה מאלימות של טרור וממתקפות של רקטות. חיסול חמאס ושמירה ארוכת טווח על מעטפת ביטחונית הכוללת את יהודה, שומרון ועזה הם יעדים חיוניים המצדיקים התרסה ישראלית כלפי העולם.

המאמר התפרסם באתר ערוץ 7, 4.6.2024.

נאמר לנו שוושינגטון תפרה הסכם נורמליזציה בין סעודיה לישראל המאפשר בניית קואליציה אזורית חזקה יותר נגד איראן.

כל מה שישראל צריכה לעשות הוא לסיים את מלחמתה נגד חמאס ולהציע "מסלול אמין" למדינה פלסטינית, לרבות משילות הרשות הפלסטינית בעזה כחלופה לחמאס.

ואז, כבמטה קסם, ישוחררו החטופים הישראלים המוחזקים בידי חמאס, מחבלי הנוכבה של חמאס ייעלמו ולא ימשיכו במלחמתם, מעוזי טרור פלסטינים בג'נין, שכם ועוד יתפוגגו באוויר, כוחות רדואן של חיזבאללה ייסוגו מהגבול הצפוני של ישראל, החות'ים בתימן יפסיקו את ההתקפה שלהם על נתיבי שיט עולמיים, וצהלות חגיגיות תשטופנה את המזרח התיכון.

מה יכול להיות טוב יותר? איך ישראל יכולה להגיד לא? מה יכול להשתבש? ובכן, הבעיה העיקרית בחבילה האמריקנית, האופטימית ללא הצדקה, היא ההתעקשות שלה על מדינה פלסטינית, שאחרי 30 שנות כישלון בתהליך אוסלו והפיגוע ב-7 באוקטובר נוגדת את ההיגיון, הצדק, ההיסטוריה והמציאות הביטחונית הבסיסית. התנועה הלאומית הפלסטינית, הן פת"ח והן חמאס, הראתה כי היא מחויבת להחלשה ולהרס של מדינת ישראל, ולא לפתרון שתי המדינות בדרכי שלום.

עד שהתרבות הפוליטית הפלסטינית תבשיל לקראת קיום לצד מדינת ישראל, אף ממשלה ישראלית רציונלית לא תשקול למסור חלקים מיהודה ושומרון לפלג פלסטיני כלשהו. ועד שהכוח הצבאי והשלטון של חמאס (ושל הג'יהאד האסלאמי, גדודי אל-אקצה, הפתח ועוד) לא יקרסו, לא תקום לעולם מנהיגות פלסטינית אלטרנטיבית, אחראית ושוחרת שלום.

ולכן, המלחמה נגד חמאס ולווייניו בעזה ובגדה המערבית אינה יכולה להסתיים כעת. זהו קונצנזוס ישראלי; נדיר, אבל אמיתי וחשוב.

למרבה הצער, ממשל ביידן וחלק גדול מהקהילייה הבינלאומית עדיין נוקטים קו מחשבה משיחי שלפיו יש להתקדם באופן נמרץ לעבר הקמת מדינה פלסטינית תוך הפעלת לחץ על ישראל, ללא קשר לנסיבות או לחוסר העניין המוחלט של הפלסטינאים ביישום תוכנית שכזו.

חלק מאותן מדינות, כמו מדינות אירופה ש"הכירו" החודש באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית, מבקשות לכפות הסדר שכזה מלמעלה. הן מתאמצות להתריס נגד ישראל, לא פחות, תוך העמדת פנים שהן מקדמות את השלום, כשלמעשה הן מחלישות ביודעין את ישראל.

ביהירותן הן "לא יחכו עוד לישראל". הן סבורות שעצמאות פלסטינית אינה יכולה להיות תלויה בישראל, ושחובה לכפות אותה על ישראל.

ולכן, מבחינתן אין כל בעיה לתגמל "התנגדות" פלסטינית אלימה. אין גם כל בעיה לממן את הרשות הפלסטינית הסוררת או את אונר"א האירידנטיסטית. מבחינתן אין בעיה לאפשר את הישרדות החמאס, כל עוד מאלצים את ישראל להתקפל.

וכדי להוכיח את נאמנותן הבוטה לדרישות החירות הפלסטיניות – ויהיה המחיר שתשלם ישראל אשר יהיה – הן מבזות את ישראל באמצעות תוכניות תיוג, אמברגו סחר ונשק וכתבי אישום שערורייתיים בבית המשפט. יש תחושה שלוחמי חירות אירופאים אלו למען פלסטין רחוקים רק כחוט השערה מקידום מה שמכונה "פתרון המדינה האחת", כלומר פירוק ישראל.

אנשים הטוענים שהם ידידי ישראל חייבים לדחות את צורת הפעולה הזו. החיפזון להכרה פומבית במדינה הפלסטינית מנוגד לניסיון של הרוב המכריע של הישראלים והמנהיגים הפוליטיים בישראל. הוא אינו עולה בקנה אחד עם יחסי ידידות עם מדינת ישראל.

האמת העצובה היא שהמדינה הפלסטינית היחידה שעשויה לקום כרגע היא מדינה שתהיה במלחמה עם ישראל לצמיתות. מדינה שתומכת במחבלים מתאבדים, משגרי טילים ואנסים הפוגעים באוכלוסייה האזרחית של ישראל; מדינה שבה גלי האתר והעיתונים מלאים בתעמולה אנטי-ישראלית אכזרית וצמאת דם; מדינה שמנהיגיה נוסעים לכל העולם וקוראים לכל מוסד בינלאומי להשמיץ את ישראל ולהאשים אותה בפשעים.

המדינה הפלסטינית היחידה שעשויה לקום כרגע היא מדינה שדמויותיה הפוליטיות והדתיות שוללות מכול וכול את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, ושדורשות התיישבות של פליטים פלסטינים בישראל שלפני 1967 כדרך להצפת והריסת מדינת היהודים.

המדינה הפלסטינית היחידה שעלולה לקום כרגע היא למעשה מדינה הדומה לרשות הפלסטינית הנוכחית בגדה המערבית, שמלבד היותה מושחתת ורודנית כלפי בני עמה, מבצעת את כל הפשעים הנ"ל נגד ישראל; או מדינה כמו "חמאסטאן" בעזה, שתשמח לבצע מעשים גרועים עשרות מונים ממעשי הטבח של ה-7 באוקטובר.

לכן אי אפשר לקצר את המלחמה נגד האיום הפלסטיני שבעזה ובגדה המערבית. זהו קונצנזוס ישראלי; נדיר, אבל אמיתי וחשוב.

אף על פי כן, העלילה הנמכרת לנו מוושינגטון היא שלישראל מוצע "חבל הצלה" אמריקאי-סעודי, ושראש הממשלה נתניהו דוחה אותו רק בגלל שותפיו לקואליציה מהימין הקיצוני.

מדובר בשטות גמורה. נתניהו פועל באופן מלא לפי הקונצנזוס שאליו שותפים כל המנהיגים הישראלים כשהוא עומד על כך שהטרור הפלסטיני יימחץ, ולא יטופל ביד רכה; שתהליך השלום ייבנה בדרך המיושנת – על ידי בניית אמון בין הצדדים באמצעות צעדים מדודים, ניתנים לאימות וקונקרטיים בהתאם למפת דרכים ארוכת טווח ולקראת יציבות עתידית.

ונתניהו פועל לגמרי באופן מלא לפי הקונצנזוס שאליו שותפים כל המנהיגים הישראלים כשהוא עומד על כך שרק התחייבויות ברורות של הפלסטינים לכך שהסכסוך יסתיים באופן מלא ולתמיד עשויות להוות עילה לכך שישראל תיסוג משטחים שתחת שליטתה.

יתרה מכך, נתניהו צודק כשהוא טוען שתהליך שלום ריאלי חייב לקחת בחשבון את השאיפה ההגמונית של איראן באזור, כולל ההשתלטות האיראנית על שטחים נרחבים מעיראק, סוריה ולבנון, כשנדמה שגם ירדן על הכוונת. כל זאת כאשר ממשל ביידן שותק בשעה שאיראן הופך למדינת סף גרעינית.

תומכי ומתכנני השלום חייבים לקחת בחשבון את המצב המשתנה הזה, כך שלא תוכל להיווצר חמאסטאן שנייה בגדה המערבית, כדי שלא למשוך גורמי אל-קאעידה ודאע"ש לאזור, וכדי שלא לערער את היציבות של ירדן דרך יו"ש.

המשמעות היא שישראל חייבת לשלוט צבאית במעטפת הביטחונית הרחבה, ובאופן מלא. לכן יש לדחות את הרעיונות הנדושים של נסיגה למשהו שמזכיר את קווי 1967.

בקיצור, דחיית "חבל ההצלה הסעודי" שהוגש בתיווך אמריקאי ושכולל "נתיב" למדינה פלסטינית אינה קשורה כלל לאיתמר בן גביר או לבצלאל סמוטריץ'. הסיכוי שבני גנץ ויאיר לפיד במרכז ובשמאל הישראלי יסכימו להקמת מדינה פלסטינית פורעת חוק במהלך חמישים השנים הקרובות אינו גבוה מהסיכוי שנתניהו יסכים לכך. שוב, בייחוד אחרי ה-7 באוקטובר.

הקהילה הבינלאומית חייבת לסגת מהתביעה למקסימליזם פלסטיני ולחדול מלנסות לנגוס בשמרנות הישראלית ההגיונית. אם בגלל התנגדותה של ישראל הקהילייה הבינלאומית תמהר להכיר במדינה פלסטינית קיצונית, חסרת מעצורים ושאינה מכירה בלגטימיות של מדינת ישראל, השלום האמיתי רק יתרחק עוד יותר.

מה שהקהילה הבינלאומית, שכביכול תומכת בשלום, צריכה לעשות הוא לתמוך ביעדי המלחמה הלגיטימיים של ישראל עד להשלמתם המלאה, ולדרוש רפורמה עמוקה מהמנהיגים הפלסטינים.

מה דעתכם על כמה תוכניות חינוך ארוכות טווח (דה-רדיקליזציה) שתתמוכנה בשלום ותוכניות להיפוך מגמת ההקצנה עבור "פלסטין"? בלעדיהן, הדיפלומטיה הדורשת שתי מדינות (בכל תצורה שהיא) תיכשל, ותשקע בחול הטובעני של דחיינות פלסטינית ורצון בהשמדת ישראל.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 29.5.2024.

השמאל הקשה בישראל ניסה, אך לא הצליח, להרוס השנה את יום העצמאות. הוא ערך טקס "כיבוי לפידים" במקום טקסי "הדלקת משואות", ונזף ברשתות הרדיו והטלוויזיה על שידור אירועי הזיכרון ויום העצמאות המסורתיים.

בעיתון "הארץ" פרסמו מאמר דעה בדרישה "שלא יהיו חגיגות!"; "השנה נהפך עצם קיומו [של יום העצמאות] לבלתי נסבל. וכי איך אפשר להתמודד עם חגיגות עצמאות למדינה שמפנה עורף למה שהופך אותה למדינה ולמה שמגדיר אותה כעצמאית?… כל עוד ישראל לא החזירה את החטופים, כל עיסוק ב'עצמאות' הוא הונאה עצמית…".

"(עלינו) להתנגד לשמחת החג שהתרוקן ממשמעות, שצורב בעיניים מרוב שקריות ושורף בגרון מרוב עלבון. נותרנו עם הדיכאון שחש כל ישראלי הגון שאינו שייך לימין, לכת נתניהו או לציבור המתנחלים/החרדים/הציונים הדתיים".

רק כדי שיהיה ברור למי ולמה הוא מתנגד, אותו עיתון פרסם מכתב של עמית בבית הספר לתאולוגיה באוניברסיטת הרווארד שהציע הצדקה כמעט תאולוגית לביטול יום העצמאות:

"בישראל, קיצונים יהודים שסוגדים לאל של מלחמת קודש הולכים ומתחזקים", פלט הכותב. "מאז ה-7 באוקטובר, התאולוגיה הפוליטית של הרדיקלים היהודים ימניים בישראל האנטי-דמוקרטית, הבוטה, שנמצאת בפשיטת רגל מוסרית, עם תפיסת עולם המצדיקה מוות, הרעבה ורעב של פלסטינים הופכת לדומיננטית יותר. על היהודים בארץ ובעולם להתמודד עם חילול המסורת שלנו", ובוודאי שלא לחגוג את יום העצמאות לישראל.

אחד האלים של השמאל, פרופ' יובל נח הררי, כתב ב"ידיעות אחרונות" כי כוחות האופל של העליונות היהודית והדיכוי הציוני עולים בישראל ומהווים איום על עתידה ועל הלגיטימציה של ישראל. הוא העלה תקווה ש"הציונות הקלאסית והשפויה" עדיין תוכל להחזיר את המדינה שהייתה, אבל בינתיים לא מצא סיבות לחגיגה ביום העצמאות.

למרבה המזל, רוב הישראלים דחו בבירור נרטיב נגטיבי ומחליש זה, ויצאו לרחובות ולפארקים של ישראל לכבוד יום העצמאות.

אומנם החג לא צוין כרגיל, לא בקול תרועה רמה או בשמחה לא הולמת, ולא בשאננות. אדרבא, הוא צוין בהערכה מאופקת ובתפילה, מתוך הערכה להישרדותה ולהישגיה של ישראל, ובתפילה שאחווה, נחישות ומנהיגות טובה יותר יובילו את המדינה לניצחונות גדולים.

כמובן ישראל לא התייחסה מעולם להישרדותה כאל דבר מובן מאליו, מה שנכון השנה יותר מתמיד כשאיראן ושלוחות הטרור שלה סוגרות מכל הכיוונים והאייתוללות בטהרן קרובים לייצור פצצה גרעינית, וכאשר העולם הפרוגרסיבי הרדיקלי מהדק חבל דיפלומטי חונק סביב צווארה של ישראל.

בנוסף, חלק גדול מהאזורים הצפוניים והדרומיים של ישראל נותרו אזורי רפאים הרוסים שמהם עדיין מפונים עשרות אלפי תושבים ישראלים. גברים, נשים וילדים עדיין מוחזקים בשבי חמאס בעזה, וחיילים יקרים נופלים בגיהינום של ג'באליה. אז כן, יש מעט סיבות לנחמה עבור ישראל ביום ההולדת הזה. "נצורה ועייפה" הם שמות תואר מתאימים לנפש הישראלית הנוכחית.

למרות זאת, אני חש ש-99.9% מהישראלים חגגו את יום העצמאות כהצהרת תקווה. התקווה, כמו בהמנון הלאומי, לא כבתה. ישראל יכולה להתעלות אל מעבר לנסיבות הנוכחיות, לתקן את תחלואיה הפנימיים ולחזק את מעמדה האסטרטגי.

הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת אורות שאול בתל אביב (ששכל בן במלחמה הנוכחית), אמר בעצרת תפילה כי "כשהכול טוב, כשאין כעס וכאב, לא צריך לקוות; אפשר פשוט לחיות טוב. דווקא כשכואב לנו, כשאנחנו כועסים, כשהלב נשרף, כשיש מתח, כשהילדים שלנו שבויים בידי אויבים אכזריים, אנחנו צריכים ומוצאים את החומר הזה שנקרא תקווה".

באופן טבעי, וכל כך נכון, הצביע הרב גרנות על החוסן יוצא הדופן שהפגינו אזרחים וחיילים ישראלים בהדיפת פלישת חמאס בחג שמחת תורה שעבר, ועל כושר ההתמדה של החברה הישראלית מאז. בצדק רב הוא הזהיר מפני המסרים התבוסתניים והקמפיינים השליליים הפנימיים ששוב מחלחלים לקדמת הפוליטיקה הישראלית.

במקום רעל מלחיץ שכזה, המוזיקה שחייבת להמשיך להדהד באוזנינו יכולה להגיע מהנאומים מעוררי ההשראה שנשאו אימהות ואבות שכולים בנאומי הזיכרון ובנאומי יום העצמאות השנה.

חלק מהנאומים הללו התבססו על מכתבי פרידה שהותירו אחריהם חיילים שנפלו, המבטאים אמונה מוחלטת במקורות הזהות היהודית עתיקת היומין ובעתידה של מדינת ישראל; מכתבים שקראו למשפחותיהם להישאר בנתיב ההתקדמות שלהן ולחגוג את החיים.

אחרים, כמו הנאום המדהים שנשא הרב מנחם קלמנסון בטקס הענקת פרס ישראל, התבססו על צלילה עמוקה ל"אחווה", מחויבות מחודשת לסולידריות לאומית ולאהבת אדם.

קלמנסון היה חבר ב"צוות אלחנן", תא משפחתי שנכנס באומץ לקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, נלחם במחבלים וחילץ למעלה מ-100 חברי קיבוץ. האח הבכור, אלחנן, נהרג על ידי מחבלים לאחר 16 שעות של לחימה.

מנחם: "הטקס הזה עונה על השאלה 'למה אנחנו כאן?' – השאלה שנושאת בקרבה את מי אנחנו, השאלה הזאת שהדהדה ברחבי המדינה בעת שהמחלוקת בערה ואיימה לפרק אותנו מבפנים. השאלה 'האם אנחנו עדיין אחים?' המשיכה להדהד בעת שהאזעקות נסרו את שמי המדינה בבוקר שמחת תורה ואויבינו שחיכו לשבר, יצאו ממחילותיהם ותקפו".

"לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, מתנחלים שיוצאים להציל קיבוצניקים חילונים. כמו שאחי איתיאל אמר, כשאתה יודע שאחיך בסכנה אין לך באמת ברירה. 'את אחי אנוכי מחפש' ".

"בבית משפחת מאיר בבארי, מיכל מאיר סירבה/חששה לפתוח לנו את הדלת בבואנו לחלץ אותה. היא לא פתחה את הדלת עד אשר צעקתי 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: אני יהודי, אני פה בשבילך, בבקשה תפתחי את הדלת". הקריאה הזאת, הצהרת החיבור הזו, הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי עוד אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה… אשר עזבו הכול וסיכנו הכול. והכול מתוך רעות ואחוות אחים".

קלמנסון סיכם בהצהירו: "איננו יכולים להמשיך להילחם מבלי לראות את הטוב בעם הזה, כשדם אחינו זועק מהאדמה, ואנחנו שומרי אחינו".

נושא נוסף ששלט בשיח של יום העצמאות היה הַמְריה – התנגדות למסרים הפרו-חמאסיים ולגישות האנטי-ציוניות שהשתרשו בבירות ובקמפוסים ברחבי העולם.

כפי שכתב פרופ' גיל טרוי: "ביום העצמאות של ישראל עלינו לשלול את סיפור הנהי המטעה שבמרכזו הפלסטינאים, ולחזור לסיפור היהודי המפואר ולסיפור הגאולה הציוני… אויבינו רוצים לאמלל אותנו, להפוך את ישראל לבלתי ראויה למגורים, להפוך את יום העצמאות ליום שלא ניתן לחגוג בו. אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות…".

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתאבל או לבכות. עלינו לחיות את הנס של ישראל: חופש, שגשוג, כבוד ועוצמה… תוך דחיית שיח הקיסוס המורעל של ליגות הקיסוס… ועלינו לשדר את הנרטיב שלנו ולאשר את זכויותינו בקול רם ובגאווה, ביעילות וביצירתיות".

על זאת אני מוסיף: בואו נודה על המזל האישי והלאומי שלנו. החיים בישראל מלאי משמעות, הקרבה, מחויבות, הישגים ושמחה; המרכיבים החיוניים שהופכים את החיים למספקים ומרגשים, בעיקר ליהודים שחיכו זמן רב לשיבה לאומית לציון.

בואו נזכור שעד לפני 76 שנים ובמשך 2,000 השנים האחרונות לא היה לעם היהודי בית לאומי. במקום זאת הוא סבל מגולה, פיזור, השפלה וחוסר השתייכות, ואפילו כמעט מהשמדה. הניסיונות להשמיד את העם היהודי בישראל והרדיפות אחריו בחוץ לארץ ממשיכים גם היום, אך עם ישראל אינו חסר הגנה עוד.

לכן, למרות הייסורים האפוקליפטיים, הספקות המייאשים, שונאינו הערמומיים, וחברים חלשלושים – בואו נתחייב מחדש לתקווה, לאחווה ולהמריה צודקת וחכמה.

פורסם באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 17.05.2024.

סבי גדל במוצא, של הבית האדום, בעליה לירושלים. כפרון קטן ושליו, ששכן ליד הכפר הערבי קולוניה, במקום בו נמצאת היום מבשרת ציון.

בתיה-חיה מקלב הייתה האחות ביישוב, והכתובת לכל חולה בקולוניה. אבל זה לא עזר לה ביום שבת, יח' אב תרפ"ט, כאשר המון פורעים ובראשם רועה הצאן של המשפחה הגיעו לביתם, רצחו, אנסו, שחטו את המשפחה ושרפו את הגופות. סיפור תרפ"ט, הסיפור המשפחתי שעליו גדלתי, היה לי בין פצע מדמם לבין הוכחה הבלתי-מעורערת בנחיצותה של מדינת ישראל, כקיר המגן לעם העברי.

אך ב- 7/10 נפגעה קשות פוליסת הביטוח של העם היהודי,. הטבח שהיה למעשה פיגוע הטרור הגדול ביותר בעולם שודר בשידור חי בידי מפלצות הרצח החמאסיות ועוזריהם 'העיתונאים'. השידור לא היה רק אמצעי לתיעוד מבצעי, ולא היה בשגגה, למרות שחמאס ניסה להעלים אותו מאוחר יותר מן הרשתות. השידור החי היה מרכיב מרכזי ביותר, מדיום שהוא מסר לישראל ולעולם כולו. כי בתפיסה החמאסית לא מדובר במתקפת טרור של ארגון קטן אלא בערעור על עצם קיומו של העם היהודי כעם במשפחת העמים.

המסר המבעית היה: חשבתם שלעולם לא עוד? טעיתם. חשבתם מקלט בטוח? הצחקתם אותנו. גם אם שכחתם מתרפ"ט, מפרעות קישינב, מבאבי יאר, מסופות בנגב, באנו לומר לכם- זו היתה פאוזה בלבד. הפוגה קלה. הפוגרום חזר- ובגדול. רצח בשידור חי, השפלות, אונס, עריפת ראשים, קטיעת אברים ומסחר בהם. כך הוא גורלו של היהודי הנצחי. המפעל הציוני שלכם לא הגן עליכם, לא מקלט ולא בטוח. יתרה מכך: אין לכם זכות הגדרה כמדינה. חזרו לאירופה, חזרו לגלותכם.

את המסר הזה שידר חמאס לכל העולם, בלייב, באכזריות שלא היתה כדוגמתה.

ובאמת המדינה כשלה. היא לא הייתה שם עבור הדור הראשון לשואה, השני והשלישי בקיבוצי הדרום, שנעקדו ונשחטו, כמו פעם.
אבל היה הבדל, והבדל עצום. תוך שעות דהרו קדימה מאות ואלפי אזרחים וחיילים, במדים ושלא במדים, בתפקיד או שלא בתפקיד, במטרה אחת בלבד, שכל כולה ההיפך הגמור מההיסטוריה הגלותית חסרת האונים. מתוך ערבות ומסירות נפש, בידיעה שהם נכנסים אל האש ואולי לא ישובו, ובלבד שיצילו נפש אחת, ובלבד שיהיו השכפ"צ, קו ההגנה של המדינה, עד שזו תתארגן, ותגיע.

בספרו החדש של נחום אבניאל בהוצאת סלע מאיר, 'אנחנו בדרך' מובאת עדותם של אלו שלא נקלעו למציאות, אלא של אלו שדהרו אליה, בעיניים פקוחות לרווחה. כמו עמנואל ואבי, אנשי איחוד הצלה שירדו דרומה: "בדרך ראינו מחזה שלא ראינו מעולם" הם סיפרו, "מאות רכבים, חלקם עם שוטרים, חלקם עם חיילים, חלקם רכבים פרטיים עם ארבעה אורות מהבהבים, נוסעים דרומה, וכולם עם נשקים בחלונות… אנחנו בתוך גל של אנשים שלא יודעים מה קורה, אבל כולם מבינים שצריך לרדת, ומהר".

לא רק אזרחים ומתנדבים היו שם. גם טוראים וגם אלופים, קצינים במילואים שאיש לא קרא להם ומפקדי אוגדות שזו לא הייתה הגזרה שלהם, שיצאו מחופשת החג ודהרו כדי לומר, גם אם המערכת כשלה לרגע, אנחנו האצבע בסכר. אנחנו כאן, ואנחנו המדינה. אתם לא תעברו. על גופותינו.

דבר כזה עוד לא היה לנו בהיסטוריה של מדינת ישראל. גיבורים על מדים היו רבים. אבל ספונטניות שכזו, במספרים כאלו, שהצליחה לבלום את התכנית השטנית, לעצור ולהשמיד אותה בתוך ימים בודדים, ממצב חסר סיכוי, בדומה למהפך בקרבות יום כיפור – זהו פרק חדש בהיסטוריה של עם ישראל. הרעות יחד עם הערבות ההדדית, המקצועיות יחד עם החתירה למגע, מסירות הנפש עם הנועזות ללא מורא – ומעל כולם, הנכונות להיות קיר המגן – אלו היו עד היום שמורות לשלוחי המדינה בלבד.

אבל משמחת תורה הזו והלאה, ערכים אלו הם נכסי צאן ברזל של החברה בישראל. היהודי של תשפ"ד אינו היהודי של תרפ"ט, וגם כשהוא נלחם לבדו, זה בשם כל ישראל. משמעות חדשה למילים כל העם צבא, כל הארץ חזית. לזאת לא ציפו הפוגרומיסטים, ולכן מפלתם הקשה. כי מתוך האפר והחורבן עלתה לה רוח גבורה, אחדות ושותפות, שואבת את מקורותיה מגיבורי ישראל שבכל הדורות. נלחמת ברוע עד חורמה, עבור הצדק, עבור העמים כולם ועתיד האנושות כולה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 8.5.2024.

מהתקשורת הישראלית והעולמית מתקבל הרושם שהחודש ישראל השיגה את הניצחון הגדול ביותר שלה מאז מלחמת ששת הימים, כשמנעה בהצלחה מתקפת טילים איראנית מסיבית.

באמצעות עשרות סרטונים וסיפורים על מעללי הטייסים הגיבורים, צה"ל עסוק ביחצון יכולותיו הטכנולוגיות. בחוגים דתיים מופצת אלפי ממים ומאמרים הטוענים לנס משמים, לא פחות.

מדובר בהפרזה מוחלטת. במקרה הטוב, ישראל יכולה לרשום הישג טקטי הגנתי, מבורך אמנם, אבל לא ניצחון אסטרטגי. במישור האסטרטגי, ישראל ספגה הפסד צורב כאשר איראן פרצה את מסגרות ההרתעה האמריקאיות והישראליות.

נשיא ארה"ב בוושינגטון נבח "אל" (Don’t!), וירושלים לא האמינה שאיראן תעז לתקוף ישירות את ישראל. אבל איראן העזה למרות הכול. האייטולות השיקו התקפה אדירה בסגנון רוסי שנועדה לגרום נזק רב; מטח המל"טים והטילים בלילה אחד מהגדולים ביותר ששוגרו בהיסטוריה האנושית כנגד מדינה כלשהי.

העובדה שהתקיפה נכשלה – כאשר 50% מהטילים נכשלו בשיגור או התרסקו לפני שהגיעו ליעדם ו-49% נוספים יורטו על ידי ישראל ובעלות בריתה – אינה רלוונטית מבחינה אסטרטגית.

המציאות האסטרטגית הברורה היא שאיראן העלתה את מלחמת 40 השנים שלה נגד ישראל
(מלחמה שהתנהלה דרך שלוחות מאז המהפכה האסלאמית ב-1979) לרמה חדשה, סטרטוספירית (פשוטו כמשמעו, עם טילים בליסטיים שהגיעו מאדמת איראן דרך החלל כדי לפגוע בישראל).

כשמבינים באיזו פרשת דרכים דרמטית מדובר, העובדה שהפגיעה גרמה נזק קטן להפליא מתעמעמת ברקע. אין לכך רלוונטיות לענין כיצד ובאיזה עוצמה ישראל צריכה להגיב.

לכן העצה שלפי הדיווחים העביר הנשיא ביידן לישראל "להסתפק בניצחון", כביכול, להכיל את זעמה, להסתמך על סנקציות מערביות נגד איראן בלבד כ"תגמול חכם", ובאופן כללי "להימנע מהסלמה" – היא שטות מקוממת ומסוכנת.

בנוסף לכישלונו להרתיע את איראן מלתקוף ישירות את ישראל, ביידן תרם כעת לקריסה הפוטנציאלית של ההרתעה כולה נגד איראן בכך שהכריז שהוא לא מחפש עימות עם איראן ושהוא לא ישתתף בשום מתקפת תגמול ישראלית באיראן. זהו טירוף אסטרטגי מהמעלה הראשונה!

כאשר אמריקה חוששת מהסלמה יותר מאשר איראן, הדרך לתבוסה מערבית סלולה. אם ישראל חוששת מהסלמה יותר מאיראן, טהראן תתקדם עד לירושלים עם התקפות נרחבות וחזקות ויותר.

אפשר להיות בטוחים שטהרן תיצור בעתיד מתקפות מוצלחות יותר במטרה להכריע את ההגנות של ישראל. המשטר האירני ינסה לעשות זאת שוב ושוב, בדיוק כפי שחמאס שיגר מתקפות רקטות חוזרות ונשנות כנגד ישראל במהלך 20 השנים האחרונות, כל פעם עם מספר גדול יותר של רקטות ועם רקטות ארוכות טווח ומדויקות יותר.

תארו לעצמכם שרק אחד משמונת הטילים הבליסטיים (מתוך 120) שהצליחו לחדור את ההגנות של ישראל במוצאי שבת האחרון היו נופלות על בניין רב קומות בתל אביב, ולא בבסיס אווירי ממוגן היטב בנגב ובסביבתו. מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה פוגע בכור הגרעיני בדימונה שנמצא ליד הבסיס האווירי המדובר? מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה מצייד בראש נפץ גרעיני? מה אם לישראל לא הייתה התראה מוקדמת על עוד מתקפה איראנית שכזו (כפי שהייתה לה הפעם) כדי שתוכל ליצור תוכנית הגנה אווירית מבעוד מועד?

זכרו שכל מטוס קרב בארסנל הישראלי היה באוויר במשך שמונה שעות רצופות במוצאי שבת 14 באפריל, בנוסף למטוסי קרב ומערכי מודיעין אוויריים של ארבעה חילות אוויר מערביים ולפי הדיווחים גם כמה חילות אוויר ערביים מבעלות בריתה של ישראל. בנוסף כל כוחות המילואים של מערך ההגנה האווירי של ישראל (כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2 ו-3 וכדומה) היו בכוננות. בוודאי שלא מדובר במצב שיתקיים בכל פעם שאיראן תחליט לתקוף ישירות, ללא הודעה מוקדמת, את ישראל.

הרתעה היא משימה מסובכת וקשה להשגה, תוצאה של פעולות הגנה ודיפלומטיה. היא מהווה מבנה שדורש תחזוקה מתמדת או שתתפוגג. מבחינה פסיכולוגית, הרתעה נמדדת ב"התנהגות שלאחר מכן", כלומר המתקפה האיראנית תיחשב מוצלחת אם תניא את ישראל מהתקפות עתידיות נגד מנהיגים ונכסים איראנים.

לעומת זאת, התקיפה האיראנית תיחשב ללא מוצלחת – לא בגלל שהנזק שהיא התכוונה לגרום נמנע – אלא אם ישראל תמשיך לפגוע במנהיגים ובנכסים איראנים בתוך איראן ובאזור. התקפות שכאלה נחוצות כדי למנוע את השאיפות ההגמוניות והמאמץ הצבאי הגרעיני של טהרן.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות להרתעה הישראלית הוא שהתפיסה שישראל "תקועה" תכה שורשים בטהרן או ברחבי העולם. המצב הכי לא בריא שייתכן הוא שישראל תהיה "תקועה", ללא התקדמות מבחינת ריסוק חמאס בעזה (רפיח), בעימות עם חיזבאללה בלבנון, בדיכוי חוליות טרור ביהודה ושומרון, בפגיעה במאחזי משמרות המהפכה בסוריה ובחבלה במתקני הגרעין באיראן.

קיפאון, או מצב שבו ישראל נפגעת מדינית או צבאית מכל כיוון ע"י בעלי ברית חלשות (גם אם לאלו כוונות טובות), או על ידי אייתולות שיעיות מלאות ביטחון ובת בריתם הרוסית – הוא עמדה בלתי מתקבלת על הדעת ומסוכנת עבור ישראל.

במקום זאת, ישראל צריכה להשתחרר מהפרדיגמות האסטרטגיות המיושנות ומהמגבלות הדיפלומטיות הבלתי אפשריות ששלטו לפני 7 באוקטובר ו-14 באפריל – שני תאריכים המהווים קווי פרשת מים עבור ישראל.

באופן כללי, המטרות האסטרטגיות של ישראל הפכו בעשורים האחרונים למצומצמות מדי לתחושתי, עקב פגיעה מתהליך השלום הכושל של אוסלו עם הפלסטינים ותהליך השלום הכושל של אובמה עם האיראנים. מהלכים אלו תיעדפו שקט, שיתוף פעולה, הנמכת קומה, והישרדות – על חשבון עקרונות, דומיננטיות, וניצחון. הם הובילו לעמדות פחדניות במקום לעמדות ההתקפיות הנחוצות לאור המצב.

כתוצאה מכך, בימים אלו ממש ידידיה רכי הלב של ישראל דוחקים בה לנטוש את מטרתה לחסל את חמאס; במקום זאת היא נדחפת לעבר תיעדוף צעדים הומניטריים לטובת אוכלוסיית האויב; לצמצם את זעמה על הפלישה, הרצח, ההתעללות וההשפלה של אזרחיה כולל ישראלים חטופים המוחזקים כבני ערובה במשך יותר משישה חודשים; ולהסכים עם שחרור מחבלים פלסטינים (כולל פושעי הנוחבה של חמאס).

על ישראל מופעל גם לחץ לספוג את המכות המתמשכות של חיזבאללה, לרבות פינוי האוכלוסייה מצפון ישראל ולהסתפק בעוד "הסדר" דיפלומטי חסר ערך, שלא יחזיק מים ורק ינציח את האיום האיראני מדרום לבנון. ובנוסף מופעל עליה לחץ להימנע מ"פעולת תגמול שתוביל להסלמה" כתגובה להתקפה האיראנית חסרת התקדים.

אם תאומץ, מדיניות זו מסתכמת בתבוסה אסטרטגית גדולה לישראל. היא תעמיד בספק את כוחה של ישראל להתקיים כאומה עצמאית במזרח התיכון.

הקמפיין הנוכחי של ממשל ביידן שמבקש לעכב, להניא ובסופו של דבר למנוע כיבוש צבאי נוסף בעזה, ולעכב, להניא ולבסוף למנוע עימות נוסף עם איראן – מלווה באיומים מתמשכים לשלול גיבוי דיפלומטי ואספקת נשק לישראל אם ירושלים לא תקשיב לאזהרות שמגיעות מוושינגטון –מהווה נוסחה לתבוסה גדולה. ככזה, חובה להתנגד לו.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 26.4.2024.

בעקבות פרסום דו"ח IPC[1] בנושא המשבר ההומניטרי ברצועת עזה פרסמה מנהלת התיאום והקישור במשרד הביטחון (מתפ"ש) מסמך תגובה מפורט על אודות הכשלים של הדו"ח והטעיית הציבור שנעשתה בו. לטענת מתפ"ש הדו"ח אינו משקף את המצב ברצועת עזה ומציג תמונה שקרית לגבי הרעב, ומכיל פגמים עובדתיים ומתודולוגיים רבים, חלקם חמורים.[2]

אין בכוונתנו לשטוח במאמר זה את מגוון הטענות שמתפ"ש מספק על אודות המצב האמיתי של אספקת המזון ברצועת עזה, אלא להתמקד במאפייני פעולתם של גורמים בתקשורת הבינלאומית ובקהילייה הבינלאומית ובכללה ארגוני סיוע הומניטרי למיניהם, שתכליתם להביא להפסקת המלחמה, לשלילת ההישגים המתחייבים מבחינת ישראל ובחלק מהמקרים גם מהרצון להבטיח את הישארות חמאס כגורם שלטוני וצבאי, בוודאי כגורם פוליטי משמעותי ומשפיע בזירה הפלסטינית. גורמים אלו פועלים, במקרה הטוב, כ"אידיוטים שימושיים", ובמקרה הגרוע יותר באופן מניפולטיבי ובהצגת מידע שגוי ומעוות הנשען על הנרטיב השקרי שחמאס מבקש להנחיל במאמצי תודעה שיטתיים, ואף מחזקו באמצעות הדהודו. ישראל מתקשה להתמודד עם הטענות וההאשמות ומוצאת עצמה מול ביקורת בינלאומית נוקבת, גם מצד ידידות מובהקות ובעלות ברית כארה"ב, כשמרחב הפעולה שלה מצטמצם או עלול להצטמצם באופן משמעותי. משהיא מנסה להתמודד עם הטענות, זה תמיד מעט מדי ומאוחד מדי, לאחר שהנרטיב השקרי על אודות הרעב בעזה כבר קנה לו נחלה ואחיזה והפך "לאמת המוחלטת".

בתנאים האלה, מערכת ההסברה הישראלית, המנסה לפעול מול מגוון קהלי היעד, אינה מצליחה לייצר נרטיב נגדי ולקעקע את הנרטיב של חמאס, המקבל תהודה בעולם, זאת אף על פי שהעובדות ברובן תומכות את הגרסה הישראלית. מערכת ההסברה פועלת באמצעות מה שקרוי בעגה הביטחונית "כלים לבנים". זו פעולה המבוצעת באמצעות מערך הדוברות וההסברה של המדינה, של צה"ל ושל שאר ארגוני הביטחון, תוך שימוש במידע גלוי הכולל ראיונות, מדיה ובכללה סרטונים, תמונות, גרפיקה וקובצי קול. אלה מופצים לקהלים השונים באמצעות כלי תקשורת מסורתית ורשתות חברתיות. ברוב המקרים מדובר בפעולה תגובתית מאוחרת ולא בפעולה מקדימה ויזומה, המלווה את הפעילות הצבאית ומאפשרת מידע זמין ואמין עוד בטרם הגיח הנרטיב של חמאס לאוויר.

מעבר לכך, קיים מרחב רחב של פעולה באמצעות כלים המאפשרים פעולה בכיסוי או בשיטוי שמטרתם העברה של מסרים למגוון קהלי יעד, בדגש על חמאס ותומכיו. בדרך כלל מטרת הפעולה הינה לתמוך את הפעולה של צה"ל ומדינת ישראל באמצעות הפצה של נרטיב נגדי, קעקוע הנרטיב של חמאס באמצעות הפרכתו וקעקוע שיטתי של אמינותו, כמו גם תקיעת טריזים בינו לבין האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ובינו לבין גורמים אוהדים בקהילה הבינלאומית.

האויב אינו שוקט על שמריו. לצד הפעלה מסיבית של גורמים בקהילה הבינלאומית באמצעות דיס-אינפורמציה ומיס-אינפורמציה המעצבות ומעצימות את נרטיב ההרעבה, כמו גם נרטיב הפגיעה הלא-מידתית בחפים מפשע ובהרס לא-מידתי. חמאס מתכתב עם שפת הדין הבינלאומי, אף על פי שהוא הראשון להפרתו ברגל גסה, עם הלקסיקון של שיח זכויות אדם ועם נרטיב הקורבנות הפלסטיני, והכול באצטלת שפת הכיבוש ומונחיה, המוזנים משיח התקינות הפוליטית, התנועות האנטי-קולוניאליסטיות והפרוגרסיביות המערבית. בנוסף, ובסיוע איראני, חמאס פועל באמצעות קמפיינים שיטתיים להעמקת הקיטוב בחברה הישראלית ולהעצמת המתחים וחוסר האמון בינה לבין הצבא והממשלה. כך למשל, בתוכנית של איילה חסון בכאן 11 פורסם (30.3.2024) על אודות רשת השפעה זרה בשם "איסאנד" שמזוהה עם חמאס, שחבריה פועלים להפיץ בעברית ברשתות החברתיות בישראל תכנים מפלגים, במטרה להנכיח ולהעמיק פילוג בחברה כדי לפגוע בסולידריות ובלכידות החברתית בישראל.[1] המסרים נועדו גם לקדם את מטרות החמאס, וחברי הרשת הם ערבים ומוסלמים מרחבי העולם.

מול המאמצים ה"לבנים" וה"שחורים" של האויב, ישראל מוצאת עצמה במגננה מתמדת ללא יכולת פעולה אפקטיבית מול קהלי היעד הרלוונטיים, כדוגמת מנהיגי מדינות באירופה, בארצות הברית ובהינדו-פסיפיק, הפקידות המקצועית התומכת את מקבלי ההחלטות, אליטות אינטלקטואליות, תקשורת וקהלי יעד נוספים בזירה הפלסטינית ובעולם הערבי. ישראל, שלה יכולות טכנולוגיות עצומות, אינה מצליחה למצות יכולות אלה כדי לייצר נרטיב התומך את מאמצי המלחמה ולקעקע את הנרטיב האחר.

הבעיה אינה רק במהלכים החסויים, אלא גם במהלכי ההסברה לגורמי הקהילייה הבינלאומית. אכן, גורמים אלה אוטמים את אוזניהם ומכסים את עיניהם במטרה לא להיחשף למידע שאינו תומך במטרת העל שלהם – הפסקת הלחימה בעזה. אולם, ישראל יכולה לפעול באופן רחב כדי להנכיח את הנרטיב הישראלי לקהלי היעד השונים במדינות הרלוונטיות. תהליכים אלה מחייבים תכנון מבצעי מדוקדק, ומימוש של התוכנית באופן המקצועי ביותר. אולם אף על פי שניתן להניח שקברניטי המדינה מכירים בצורך ומנחים לפעול, הרי שיכולות הביצוע של מדינת ישראל בתחום זה נמוכות מאוד, ועיקר המלאכה נעשית על ידי אזרחים והתארגנויות אזרחיות בישראל ומחוצה לה באופן עצמאי ללא איגום משאבים, סנכרון, שילוביות והכוונה מדינתית. דברים ברוח זו אמר מבקר המדינה אנגלמן בוועידת ישראל לאקלים: "היעדר בקרה על קבלת ההחלטות והיעדר היערכות למצבי סיכון התפוצצו לנו בפנים ב-7.10". עוד הוסיף ש"המכנה המשותף למשבר האקלים, לאסון מירון ול-7.10 – יש אינספור החלטות ממשלה שהתקבלו אבל רמת הביצוע היא נמוכה".[2] מאחר שהאחריות על הדשדוש הפקידותי רובצת לעולם לפתחו של הדרג המדיני, מתחייב שינוי עומק בגישת הדרג המדיני לנושא, שאותו יש להגדיר כמאמץ מדינתי לצד מאמצי המלחמה האחרים.

הנטייה לתלות את יהבנו בהקמה של מבנים ארגוניים, בהגדרת תפקידים וסמכויות ובהקצאות משאבים, הופכת למכשול תפיסתי וביצועי כאחד. את השינוי יש להתחיל בגיבוש תפיסה לאומית בתחום התודעה (כשההסברה הינה חלק ממנה), בגיבוש תורת לחימה של המאמץ התודעתי, בהגדרת היעדים והמטרות ומשם ייגזרו כל השאר. על מדינת ישראל לפעול לפיתוח תפיסה לאומית להסדרה ממלכתית למאמץ התודעה הלאומי ולהתמודדות עם מבצעי השפעה שתכלול התייחסות לכמה מרכיבים עיקריים ובהם: הגנה מפני מבצעי השפעה, סיכול מבצעי השפעה וביצוע מבצעי השפעה התקפיים, כשהמאמץ ההסברתי חייב להיות חלק מובנה בתפיסה הזו. במסגרת זו נדרש יהיה לבחון את הממשקים ואת יחסי הגומלין בין כלל הגורמים העוסקים בתחום התודעה, כולל ארגוני הביטחון, משרדי הממשלה והמגזר הפרטי.

יש צורך בגיבוש תפיסה לאומית ממלכתית כמאמץ כולל להסדרת הפעולה בין כלל הגורמים הפועלים במרחב, בכלל זה כאמור: צה"ל, שירות הביטחון הכללי, המוסד, משטרת ישראל, המשרד לעניינים אסטרטגיים, משרד החוץ, משרד המשפטים, מרכז ההסברה וגורמים רלוונטיים נוספים. עוד נדרש יהיה לפתח את המסגרת לשיתוף פעולה בין המגזר הממלכתי לזה הפרטי. בייחוד הדבר אמור גם בהקשר של שימוש במתנדבים שיקבלו כלים שיאפשרו להם לסייע במאמץ הכולל.

במסגרת זו מוצע יהיה להקים חמ"ל תודעה לאומי שיעסוק בניטור, בהכוונה ובבקרה של כלל מאמצי התודעה ברמה הלאומית. על חמ"ל התודעה הלאומי לפעול לפיתוח יכולת אכוונה של מודיעין באמצעות ציון ידיעות חיוניות (צי"ח) רלוונטי לגורמי האיסוף במדינה, ולהכווין יכולות איסוף ומחקר במטרה לאפשר בנייה של תמונת מצב מתמשכת ועדכנית. יש לפעול גם כדי לפתח שיטות להערכת ההישג במרחב התודעתי, במטרה לנסות ליצור קשר בין פעולה לתוצאה.

ניתוח המודיעין ותמונת המצב הקונקרטית של ישראל יאפשר לבצע הערכת מצב תודעתית, כשעל תחום התודעה להיות חלק מובנה בהערכת המצב, לכן יש לפתח יכולת לבצע הערכת מצב אינטגרטיבית שתשתף את כלל הגורמים הרלוונטיים ברמה הלאומית (צה"ל, ארגוני ביטחון, משרד החוץ, משרד המשפטים, גורמי הסברה ואחרים). חלק מובנה ביישום התפיסה הלאומית יחייב השקעות באמצעים ובטכנולוגיה מתאימה.

כדי לאפשר בנייה של יכולות התמודדות לאומיות בתחום מבצעי השפעה ותודעה נדרש יהיה להכשיר את כוח האדם המתאים. בשוק האזרחי התפתחה דיסציפלינה לפעולה במרחב התודעה, בעיקר למימוש מסעות פרסום ושיווק, על ידי חברות המתמחות בשיווק, בפרסום ובמדיה. ברמה הלאומית יהיה צורך להכשיר ולפתח כוח אדם שיוכל לפעול באופן אפקטיבי מול מבצעי תודעה בכל מרחבי הפעולה שתוארו (הגנה, סיכול, התקפה). בנוסף, נדרש יהיה לפתח תפיסה להפעלת מערך מתנדבים שיוכלו לפעול בעת הצורך. לצורך זה יפותחו גם כלים שיאפשרו למערך מתנדבים זה לפעול באפקטיביות מיטבית.

כל האמור לעיל לא יוכל להיות רלוונטי למלחמה הנוכחית, אבל יפה להתחיל שעה אחת קודם. כעת נדרש להוציא לפועל מאמצי תודעה בהקשר המבצעי הקונקרטי כדי להתמודד מול הנרטיב השקרי של המשבר ההומניטרי וכדי לסייע בשיפור ובתחזוקת הלגיטימציה לפעולה הצבאית ככל הניתן, ולבסוף כדי לסייע באופן ישיר למאמצים המבצעיים בלחימה.

[1] Gaza Strip: Acute Food Insecurity Situation for 15 February – 15 March 2024 and Projection for 16 March – 15 July 2024, IPC.

https://www.ipcinfo.org/ipc-country-analysis/details-map/en/c/1156872

[2] Food and Food Security in the Gaza Strip – Response to IPC Report, COGAT, March 2024.

https://acrobat.adobe.com/id/urn:aaid:sc:AP:5c8f94c2-5937-4f77-ada6-453b2fb1f4ff

[3] רשת ההסתה שמופעלת ע"י חמאס – נוקטת אמצעי זהירות, כאן 11, מרץ 2024.

https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/731154

[4] המבקר אנגלמן בוועידת ישראל לאקלים: "היעדר בקרה על קבלת ההחלטות והיעדר היערכות למצבי סיכון התפוצצו לנו בפנים ב-7.10" (27.3.2024), אתר מבקר המדינה.

https://www.mevaker.gov.il/he/publication/Articles/Pages/2024.03.27-Mevaker.aspx

נרטיב חדש משתרש בוושינגטון ובעוד בירות מערביות ובתקשורת הבינלאומית, והוא ערמומי ומזלזל. הסיפור מתנהל כך: הישראלים מזועזעים ופגועים מדי מהתקפת חמאס ב-7 באוקטובר מכדי לחשוב בצלילות.

הם יותר מדי "בטראומה" מטבח שמחת תורה מכדי להתקדם הלאה בצורה חכמה, לעבר הפתרון "ההכרחי והבלתי נמנע" של שתי מדינות לשני עמים.

לפי תיאור זה, הישראלים כועסים ונקמנים מכדי להבין שמדינה פלסטינית היא האינטרס שלהם עצמם. לאור זאת, אין ברירה למומחים הבינלאומיים חסידי התקינות הפוליטית אלא לכפות מדינה פלסטינית על ישראל לטובתה שלה – שכן הציבור הישראלי הוא "בטראומה" כבדה מדי מכדי לראות את המצב בבהירות.

דוגמה קלאסית לניתוח פטרוני ומתנשא שכזה הייתה הכתבה בעמוד הראשון של ה"ניו יורק טיימס" בסוף השבוע שעבר, מאת סטיבן ארלנגר, הכתב המדיני הבכיר של העיתון באירופה ("שדיווח מיותר מ-120 מדינות, ובתוכן תאילנד, צרפת, ישראל, גרמניה וברית המועצות לשעבר").

ארלנגר "ביקר בירושלים, בבסיס הצבאי ג'וליס, בתל אביב ובבאר שבע, במטרה לנסות לעמוד על הלך הרוח בישראל ארבעה חודשים מתחילת המלחמה בחמאס". מסקנתו: הישראלים "בטראומה" מכדי להתקדם. המילה "טראומה" הופיעה לא פחות משש פעמים בכתבה.

הישראלים "כרגע פגיעים, טראומטיים וחסרי אמון", ולכן "הרעיון של מדינה פלסטינית נראה רחוק מתמיד, שכן הישראלים היהודים נעים ימינה (והפלסטינים חוששים מתגובת נגד)", כותב ארלנגר.

ניתוח מתנשא דומה הופיע לאחרונה בכתב העת היוקרתי של המועצה ליחסי חוץ בניו יורק, "פוריין אפיירס", שמבטא את הזרם המרכזי בממשל הדמוקרטי. מרטין אינדיק, מחולל השלום האמריקני הבלתי נלאה, דוחף את "תחיית פתרון שתי המדינות" כתוצאה ההגיונית והבלתי נמנעת של "ההתנגשות" האחרונה בין חמאס לישראל. וכמובן, גם הוא טוען שארה"ב צריכה לעזור לישראל להתגבר על "הטראומה שכל הישראלים לקו בה ב-7 באוקטובר".

העצה של אינדיק לנשיא ארה"ב ביידן היא "להבהיר לישראלים את הבחירה העומדת בפניהם". הם יכולים להמשיך בדרך למלחמה נצחית עם הפלסטינים, או שהם יכולים לאמץ את התוכנית האמריקנית ל"יום שאחרי", המציעה פתרון כולל של מדינה פלסטינית ושלום עם סעודיה. לטענתו, ביידן צריך להציג את העסקה ישירות לציבור הישראלי, באופן ש"יסיט את תשומת הלב הישראלית מהטראומה של ה-7 באוקטובר".

כנראה שזה כל מה שצריך! אמריקה ושאר המדינות חדורות הכוונות הטובות, עם המדינאים הרואים את הדברים נכוחה (בניגוד להנהגה הגרועה בישראל ולציבור המיוסר שלה), צריכים "להסיט את תשומת הלב הישראלית" מ"טראומת" מתקפת חמאס.

עליהם ללטף את הרגש הישראלי, לתת חיבוק גדול לישראל, להציע "ערבויות" מרגיעות לפירוז פלסטיני (אף על פי שישראל קיבלה הבטחות נדיבות כאלה בעבר; זוכרים את הסכם אוסלו?), ואז לדחוף בעדינות (קרי, לאלץ) את ישראל "קדימה", לעבר "פתרון שתי המדינות" הישן והטוב, וכמובן השקול והזהיר.

אבל מה אם הישראלים אינם "בטראומה" מה-7 באוקטובר, אלא ערניים ודרוכים? מה אם הם אינם תינוקות פצועים ורפים אינטלקטואלית, שצריך לחבק ולשדל אותם להסכים להחלטות של המבוגרים? מה אם הישראלים חושבים בצורה הגיונית ובהירה?

אולי, אחרי 30 שנה של תהליך שלום עתיר מעשי רמייה ואלימות, הציבור הישראלי הגיע למסקנה אינטליגנטית ומציאותית השונה מזו של מרטין אינדיק או של שר החוץ האמריקני בלינקן? אולי, ברוב חוכמתם הם מזהים נכון שלפחות בטווח הקרוב מדינה פלסטינית היא מדיניות שגויה שאינה אלא פרס לטרור רצחני?

מה אם הישראלים חושבים שרק כאשר אויביהם בגבול הדרומי והצפוני, החמושים מכף רגל ועד ראש (על ידי איראן), יובסו בצורה מהדהדת (מה שעשוי להימשך כעשור שנים של לחימה) – רק אז יוכל לצמוח שלום מתון של פשרות?

מה אם הישראלים הגיעו למסקנה קרה שרק לאחר שהתנועה הלאומית הפלסטינית תתמתן (תהליך שינוי שעשוי לארוך עשור או יותר) תיתכן אפשרות להסכם מדיני? ומה אם מסקנת-העל היא שחובה להחליף את הפרדיגמה שתביא להקמת מדינה פלסטינית סוררת בכל השטחים בחלופות ארוכות טווח אחרות?

כן, הישראלים אכן פצועים וכועסים. אבל זה רק חידד את החשיבה שלהם, לא ערפל אותה. לעניות דעתי, הציבור הישראלי מבין היטב ולעומק את האתגרים וההזדמנויות המדיניות שבפניו. הציבור מושכל ובקיא, חמוש בפטריוטיות מחודשת, נחוש להביס את כל האויבים ולבנות מחדש את ישראל בצורה מפוארת מתמיד. וישראל עדיין מוכנה לתפוס בשתי ידיים פריצות דרך דיפלומטיות כאשר הן ריאליות.

נדגיש שוב: הישראלים אינם חלשים, מקובעים או מבולבלים, והם אינם מוכנים לסבול גילויי בוז מהעולם.

במקביל, עוד נרטיב מרושע שעולה לאחרונה מדי פעם גורס כי ה"זעם" הישראלי הכתיב את התנהגות צה"ל בשדה הקרב; וכי הצבא הישראלי משתולל ומפציץ את עזה ללא אבחנה, כשהוא מבצע פשעי מלחמה בדרך.

מיד לאחר מעשי הטבח והאונס של חמאס העולם "גילה הבנה" לזעם הזה, והיה מוכן לבלוע את מתקפת הנגד החריפה של צה"ל. אבל כעת "הזעם" הישראלי הלך רחוק מדי במלחמה. כך לשון הנרטיב.

יש להפריך גם את הסיפור השקרי והזדוני הזה. ההפך הוא הנכון. ישראל שמרה על "זעם" מאופק היטב. צה"ל נלחם בחמאס בעזה בדייקנות ובמקצועיות, כשהוא מקבל על עצמו הגבלות ומגבלות הרבה מעבר לכל צבא אחר אי פעם, בכל המקומות ובכל הנסיבות בהיסטוריה. אילו היה צה"ל משתמש בכוח האש המלא שלו, התוצאות של "הזעם חסר השליטה" היו נראות אחרת לגמרי.

גם כאן, הרמיזות ל"זעם" ישראלי שמניע את מדיניות הממשלה ואת הפעולות הצבאיות הן התנשאות; ניסיון יהיר לצייר את ראש הממשלה נתניהו ואת קבינט המלחמה שלו כשחקנים מסוכנים; כילדים פורעי חוק שיצאו מכלל שליטה וחייבים לנתב אותם חזרה לדרך הישר (או לכלא).

כאמור, ישראל לא תסבול בוז כזה מהעולם. למעשה, הישראלים עונים לעולם: אל תתחצפו! אל תנסו לשלוט בישראל עם ההנחות השגויות והפתרונות הזחוחים שלכם. ישראל יותר מראויה ליהנות מהספק בעודה נלחמת על ביטחון עתידה וכאשר היא בוחנת בעצמה את רדיוס הדיפלומטיה המתאימה.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 3.3.2024.

ככל שחולף הזמן מטבח ה-7 באוקטובר, סדקים נפערים במעטה השברירי של הלכידות החברתית בישראל. אחד המחוללים הגדולים לכך הוא גיוס חרדים. אם בשגרה יש המעדיפים להתעלם מהסוגיה הנפיצה, ימי מלחמה מקרבים אותה לנקודת רתיחה.

מצב זה דורש, אפוא, הבאת פתרונות אמיתיים לשולחן שיישומם מחייב להכיר במציאות שאינה תמיד אוטופית. היא מציבה אתגרים, מחייבת הסתכלות מפוכחת ודורשת שינויים תפיסתיים – כל מה שגורם לבעיות להידחות ולהתפתח. וכאן נדרשת מנהיגות אמיצה.

המלחמה הנוכחית יוצרת הזדמנות לניפוץ הקונספציה הישנה שלא הוכיחה את עצמה. עכשיו, כשברור לכולם הצורך בעיבוי המערכות הביטחוניות, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשאל את עצמה: האם גיוס חרדי מלא לצה"ל יביא את המזור לתחלואי החברה ויענה בהכרח על צורכי ביטחונה? כנראה שלא. נדרש מטען חורג של נאיביות כדי להאמין בכך.

אם על המרחב הציבורי ניטשות מחלוקות קשות מול המגזר החרדי, ניתן רק לדמיין מה יתחולל בתוך הצבא פנימה. הרעיון הזה רחוק מלספק מענה למלחמות היהודים. אם הוא היה אופטימלי, היו מספיק הזדמנויות לנסות לכפות אותו. גם הפוליטיקאים הניציים ביותר נמנעו מכך, ויש להם כנראה סיבות טובות. הערכה: אף צד לא באמת מעוניין בגיוס המוני של חרדים לצה"ל, שיביא בהכרח גם שינוי בגוף המקודש לחברה הישראלית.

חולשה נוספת של רעיון "גיוס מלא לחרדים", היא התעלמותו מהצרכים הביטחוניים האמיתיים של מדינת ישראל. אם המטרה היא לדאוג לביטחונה, צה"ל לבדו אינו התשובה לכך. בזמן שנאבקים על העיקרון, מאבדים את המהות עם הפסד כוח אדם פוטנציאלי לגופי ביטחון חיוניים. אין טעם להקריב את הביטחון על מזבח העיקרון.

גם החרדים לא יקבלו פתרון מהסוג הזה. כור ההיתוך הצה"לי מרתיע חברה שדוגלת בשמרנות. גם אלה שרוצים להשתלב, לא מעוניינים להשתנות. לשנות אורח חיים או לפגוע בו זו טעות. לכן, הגיע הזמן להשתחרר מהקונספציה.

אם המהות היא לספק ביטחון למדינה, יש לוודא שהיא אכן מקבלת במדויק את מה שהיא זקוקה לו. לכן, הפתרון המתבקש הוא הקמת גוף אזרחי-מקצועי שיורכב מנציגי הקהילות החרדיות וראשי כל מערכות הביטחון, שירכז את מכלול הצרכים הביטחוניים של ישראל ויוכל לתווכם לציבור החרדי באופן שאינו מתנגש עם ערכי הליבה שלו.

הם יגבשו תוכניות בהתאם לצרכי המערכות מתוך היכרותם עמן. במיפוי המכשולים, גוף כזה יספק מענה אולטימטיבי – ניתוק מפוליטיקה למניעת אינטרסים והקמת התנגדויות, תיווך מסגרות ביטחוניות שאינן מעודדות השתנות, רתימת גופי החירום האזרחיים-חרדיים שישתלבו בפעילות הביטחונית הכוללת, הבנה אמיתית של העולם החרדי שתושג בדיבור ישיר ולא מעליו, וכן הבנה הדדית שלא מדובר בלוחמת עקרונות כי אם בהבאת צרכי הביטחון האמיתיים.

גוף כזה יוכל לזכות לאמון מצד המדינה הודות לדמויות שירכיבו אותו, ובסבירות לא מבוטלת – גם מצד הציבור החרדי. הוא יוכל להיות מוכר גם בקרב ההנהגה החרדית כמתווך שלא מחפש לפגוע באורח חייהם, ולכן יידע לייצר חלופות הגיוניות ל"גיוס עיוור" שיהיו מותאמות ויספקו לישראל את המענה שהיא באמת צריכה. בכלל זה, העצמת ההתנדבות והסדרתה במסגרות אזרחיות יעילות כמו כיתות כוננות מורחבות, ארגוני הצלה ומשמר אזרחי, המהוות נדבך משמעותי במעטפת הביטחון של ישראל והקהילות החרדיות עצמן מעוניינות בהן.

בקידום תוכניות ארוכות-טווח נדרשת גם הבנה שעולם הישיבות לא ייפגע מהצעדים הננקטים, שיתקיימו כמסגרת אזרחית לאחר שנות הישיבה. בנוסף, הוא יוכל לשתף פעולה עם הרשויות המקומיות החרדיות לרתימת נוער מתמודד. עם התנהלות רגישה, גוף כזה יוכל לקנות את מעמדו כסמכות העיקרית להידברות שמשילה מעליה את מלחמות העבר ומתמקדת בהבטחת העתיד. הניסיון משתלם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20.2.2024.

רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, שמשרדיה בקטאר, היא אימפריית רשע. היא מאדירה את חמאס, כולל את מעשי הטבח ה"הירואיים" שלו ב-7 באוקטובר, את "ההתנגדות" המתמשכת נגד ישראל, ואת כל פעולות הטרור של כוחות הפרוקסי האיראניים נגד ישראל. הערוץ מסייע לחמאס באמצעות דיווח על תנועת כוחות צה"ל בעזה ועל ריכוז כוחות צה"ל לאורך גבול עזה. היא אף מעודדת טרור נגד ישראלים בתקופת הרמדאן הקרובה.

יש דרכים לחסום את השידורים של אל-ג'זירה מתוך גבולות ישראל ומהשטחים ואת קליטת הערוץ בישראל ובשטחים. אבל ישראל צריכה לאזור את האומץ לעשות זאת חרף מעמדה של קטאר כמתווכת בינה לבין חמאס בנושא החטופים.

בזירה הבינלאומית, כבר מזמן הגיעה השעה שגם מדינות המערב תפעלנה על מנת לכווץ את אל-ג'זירה. בסופו של דבר, הרשת מארחת את המטיפים האסלאמיים האנטישמיים הרדיקליים ביותר, שמרעילים את מוחותיהם של מיליונים נגד ישראל והמערב.

סגירת הפעילות של אל-ג'זירה בישראל באמצעות שלילת תעודות העיתונאי של הכתבים שלה נמצאת על הפרק מאז ששר התקשורת בשעתו, איוב קארה, העלה את הסוגיה ב-2017, בעקבות צעדים שנקטו ירדן, ערב הסעודית, מצרים, בחריין ואיחוד האמירויות לסגירת משרדי אל-ג'זירה וחסימת אתרי האינטרנט שלה במדינותיהן.

(מדינות אלה מהוות מטרה לחיצי הרעל של אל-ג'זירה מכיוון שהן אינן חלק מהמחנה הפרו-איראני או מהאסלאם הראדיקלי. אל-ג'זירה תמכה בקריאותיו של אוסאמה בן לאדן להפיל את המלוכה בסעודיה, בהפלת הנשיא מובארק במצרים על ידי האחים המוסלמים, במרד החות'ים בתימן, במערכה שמנהל ארגון ג'בהת א-נוסרה, שהוא שלוחה של אל-קאעידה, נגד הנשיא אסד בסוריה, ועוד).

שר התקשורת הנוכחי, שלמה קרעי, החליט לשים את עצירת ההסתה של אל-ג'זירה בראש סדר העדיפויות שלו מיומו הראשון בתפקיד. הוא פעל רבות כדי לשכנע בכך את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, את השב"כ, את המוסד, את משרד המשפטים ואת משרד הביטחון.

בשבוע שעבר הצביעו בקבינט הרחב בעד תקנות שתאסורנה על "פעולת שידור של ערוץ זר הפוגעת בביטחון המדינה", ועל אחת כמה וכמה בזמן המלחמה הנוכחית (שכאמור, במהלכה שידר ערוץ אל-ג'זירה מידע רגיש על פעולות צה"ל לאויבי ישראל, במקביל לתרומה הקבועה שלו לליבוי האלימות).

ניתן וצריך להרחיב את האיסור גם לערוץ אל-ערבי שבבעלות קטאר, ולערוץ אל-מיאדין המופעל על ידי חיזבאללה.

אלא שהקבינט הביטחוני וקבינט המלחמה המצומצם טרם החליטו להוציא לפועל את סגירת אל-ג'זירה, למרות השלמת כל ההתייעצויות הביטחוניות והמשפטיות הנדרשות והצבעת הממשלה בעד המהלך. כנראה קשה להרגיז את התומך המרכזי של חמאס והבעלים והמממן של אל-ג'זירה, השייח' תמים בן חמאד אל-תאני, אמיר קטאר, בימים שבהם ישראל מסתמכת עליו (בטעות לדעתי) להשגת עסקה לשחרור בני הערובה.

יגאל כרמון, בעברו יועץ לוחמה בטרור לראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין, ומי שייסד את המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממרי), התריע זה מכבר כי אל-ג'זירה ואל-ערבי הם "ערוצים במתכונת תעמולת גבלס, שמתפקדים כמגפון למסרים הצבאיים, המבצעיים והתעמולתיים של איראן וחמאס, עם השפעה עצומה הן במישור האידאולוגי והן במישור המבצעי".

בשנת 2020 פרסם מכון המחקר של כרמון מחקר רחב היקף (עם אינדקס של למעלה מ-700 קטעי וידאו) המוכיח באופן חד-משמעי ובשורה של היבטים את הרשע של אל-ג'זירה לאורך שני עשורים של דיווח. המחקר מעלה כיצד סיקור כזה מהווה איום אסטרטגי על יציבות המזרח התיכון, ועל אינטרסים מערביים בפרט. ערוץ אל-ג'זירה הוכח כפלטפורמה לג'יהאד עולמי, לאנטישמיות ולהכחשת שואה, ולתמיכה בוטה בטרור נגד ישראל.

מכון ממרי גם עקב וחשף כיצד נראה הדיווח של אל-ג'זירה משני צידי הגבול של עזה בעימות הנוכחי, דיווח שגם מסכן את כוחות צה"ל וגם חוגג את מתקפת המגה-טרור של חמאס.

ב-7 באוקטובר, יום הטבח, חגג כתב אל-ג'זירה תאמר אלמישל את האירועים, כשכתב: "עזה מייצרת ניצחון וכבוד למולדת ולאומה שלה". אחמד מנצור, מגיש באל-ג'זירה, הפיץ סרטון שבו נראים מחבלי חמאס גוררים שני חיילים ישראלים על הקרקע, וכתב: "התמונה ההיסטורית הזו שווה לא פחות ממאות מיליארדי הדולרים שציוני העולם השקיעו בישראל בעשורים האחרונים".

בפוסט תגובה לאמירתו של הנשיא ג'ו ביידן כי חמאס "אינו מייצג את השאיפות של העם הפלסטיני", כתבה מגישת אל-ג'זירה גאדה אואסיס: "ברצינות? האם אחינו [ביידן] עשה משאל על דעתנו בעניין?".

בחודש שעבר חשף צה"ל כי שני "עיתונאים" של אל-ג'זירה שנהרגו על ידי צה"ל בעזה היו חברים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. לפני שבוע נחשף עוד כי כתב אל-ג'זירה בשם איסמעיל אבו עומר, שנפצע בתקיפה אווירית של ישראל ליד רפיח, הוא מפקד בחמאס, וממלא תפקיד של סגן מפקד פלוגה בגדוד ח'אן יונס המזרחי של חמאס. איסמעיל אבו עומר היה בין הפולשים לישראל מעזה ב-7 באוקטובר, וצילם מתוך קיבוץ ניר עוז במהלך ההסתערות של חמאס. גם כתב בשם מוחמד ווישה התגלה כ"עיתונאי אל ג'זירה ביום ומחבל חמאס (ביחידה נגד טנקים) בלילה".

זה מחזיר אותנו למדיניות הישראלית. הפעולה נגד אל-ג'זירה היא דחופה בשל הרמדאן המתקרב והמשמש כל שנה תירוץ/הזדמנות להגברת מעשי הטרור נגד ישראלים יהודים בירושלים, ביהודה ושומרון ובמרכז הארץ. חמאס קורא בגלוי לפלסטינים באזורים אלה להצטרף למתקפת "מבול אל אקצא" שלו על ישראל באמצעות הוצאה לפועל של פיגועי טרור, ואל-ג'זירה מהדהדת ומעצימה את המסר.

חסידי "חופש הביטוי" ואלה שפועלים בשירות הפלסטינים טוענים שאיסור הפעילות של כתבי אל-ג'זירה בישראל הוא מדרון חלקלק לעבר דיקטטורה (כאילו שהדיקטטורה בעזה או בקטאר הטרידה אותם אי פעם), וכי בכל מקרה מהלך כזה יהיה בלתי יעיל, שכן אל-ג'זירה תמשיך לשדר בחופשיות מעזה.

זו בדיוק הסיבה שישראל צריכה ללכת רחוק יותר, ולחסום את הגישה לאל-ג'זירה בעזה. על ישראל להשתלט על אתרי האינטרנט של אל-ג'זירה ולהשבית אותם בכל מקום שהיא יכולה, ולכל הפחות להקפיא את הגישה לאתרי אל-ג'זירה בערבית בישראל ובגדה המערבית ובעזה.

כן, אני יודע שאל-ג'זירה משדרת את החדשות שלה לבתים פלסטיניים גם דרך שידורי לוויין ולא רק דרך האינטרנט, אבל אני משוכנע שבהיותה "סטארט-אפ ניישן" ואלופת היי-טק, ישראל תדע גם כיצד לחסום את הקליטה הלוויינית של אל-ג'זירה.

מהלך ישראלי נחוש לסגירת אל-ג'זירה יפעל גם כאיתות ברור למנהיגים בוושינגטון ובמקומות אחרים לפעול סוף סוף בהחלטיות במדינתם נגד הערוץ המסוכן. אין לי ספק שאם כוחות הביטחון והמשטרה בארה"ב, קנדה ואירופה יעשו בדיקה מעמיקה, הם יגלו כי אל-ג'זירה מלבה את הלהבות של ההפגנות האנטי-ישראליות והאנטי-מערביות עתירות השנאה והתוקפנות, שמתפשטות כה מהר בערים הגדולות שלהם.

גם אלה במערב ובישראל שחולמים על רשות פלסטינית "מחודשת", אשר יום אחד בעתיד הרחוק תקים מדינה שוחרת שלום לצד ישראל, בוודאי מבינים כי פעולה מיידית לבלימת ההשפעה החתרנית של אל-ג'זירה – שהיא רצחנית גם כלפי ישראל וגם כלפי הרשות הפלסטינית הנתמכת על ידי המערב – היא לא פחות מצו השעה.

המאמר פורסם בערוץ 7, בתאריך 23.2.2024.