איזה מחזה מחמם לב היה זה השבוע לראות משט של פעילי זכויות אדם, בהובלת ילדת הפלא השוודית גרטה תונברג, עושה את דרכו לעבר חופי איראן בעשרות ספינות עטורות כרזות מחאה – כתף אל כתף עם האיראנים האמיצים המבקשים להפיל את משטר האייתוללות הפונדמנטליסטי.

כמה מרגש היה לקרוא עצומות חתומות בידי המוני כוכבי הוליווד, אייקוני פופ, סופרים ושאר אנשי רוח, המגנים את האייתוללה חמינאי על טבח אלפי אזרחים איראנים ברחובות אספהאן, משהד ושיראז.

כמה נוגע ללב היה לראות סיכות “איראן חופשית” מעטרות את דש בגדיהם של המשתתפים הזוהרים בטקס פרסי גלובוס הזהב השבוע, ולשמוע את נאומי הזכייה הנלהבים הקוראים לחירות ברפובליקה האסלאמית.

כמה מעודד היה לראות סטודנטים – כולל קבוצת “להט"בים למען איראן” החדשה – מקימים מאהלי מחאה, פולשים לספריות ולאולמות לימוד באוניברסיטאות קולומביה, סידני, מקגיל ואוקספורד, במחאה על פשעי המלחמה של אנשי הדת האסלאמיסטים בטהרן.

כמה מספק היה לגלות שארגוני פמיניזם רבי־עוצמה ברחבי העולם, ראש עיריית ניו יורק החדש זוהראן ממדאני, התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי קרים חאן, ומזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש – כולם מילאו את חובתם המוסרית וגינו את ההרג באיראן, תוך קריאה לשינוי משטר מהיר והיסטורי.

כמה נפלא היה לשמוע את “הסקווד” בקונגרס האמריקאי – אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהן עומאר, איאנה פרסלי ורשידה טליב – ואת שאר נבחרי הציבור ה“פרוגרסיביים” כמו הסנאטור ברני סנדרס, הידועים בלהטם בנושאי צדק גזעי וזכויות פלסטינים, נושאים נאומים לוהטים בזכות התערבות אמריקאית ומערבית נחושה למען האיראנים האמיצים המבקשים להשתחרר מעריצות.

וכמה מעודד היה לראות את כל אלה צועדים בשכונות מוסלמיות ומול מסגדים בטורונטו, שיקגו ופריז, מאתגרים את התושבים “להוכיח” את נאמנותם לחירות באיראן באמצעות הצטרפות להפגנות. אפילו מסעדות המגישות אוכל איראני מסורתי הוחרמו במחאה בדרישה לצדק באיראן.

אבל כמובן – למרבה הצער – דבר מכל זה לא קרה. שום דבר. איש מכל אלה שנטלו חלק בשנתיים האחרונות בגינויים בלתי פוסקים ואלימים נגד ישראל, ובהתקפות לוהטות נגד ציונים ויהודים, לא פצה פה ולא צייץ נגד איראן.

מדוע זה כך? מדוע השתיקה? מדוע האדישות לסבל? מדוע הצביעות? היכן האמפתיה האמיתית לגברים, נשים וילדים חפים מפשע באיראן? מה עלה בגורלה של התמיכה העקרונית בחירות ושל ההתנגדות הנחרצת לדיכוי?

כיצד ייתכן שאנשים – אינטלקטואלים כולם! – שצרחו במהירות ובהתלהבות על “הרעבת” עזה ועל “רצח עם” של הפלסטינים (שתי עלילות דם נגד ישראל) נאלמו לחלוטין לנוכח טבח חד־משמעי, מוכח ומכוון באיראן?

ובכן, אולי משום שהתקפות חמאס, חיזבאללה והחות’ים על ישראל בשנתיים האחרונות – שבהן אותם אבירי “המוסר” במערב תמכו למעשה – הונעו ונתמכו בידי איראן.

אולי הם פשוט שונאים את המערב, ולכן אינם מסוגלים לבקר משטר אסלאמי. גם כאשר אסלאמיסטים מבצעים רצח המוני של חפים מפשע – הדבר מתפרש אצלם כ“התנגדות מוצדקת” לאימפריאליזם הנתמך בידי המערב.

אולי משום ששונאי המערב וישראל מבינים שאם האייתוללות ייפלו, כל השנאה האנטי־מערבית והאנטי־ישראלית עצומת הממדים תתמוטט – או לכל הפחות תיחלש באופן משמעותי.

אולי מפני שהמחויבות הטוטאלית והאובססיבית שלהם לעניין הפלסטיני – שבה הפלסטינים מוצגים כעם המדוכא האולטימטיבי וישראל כסוכן ה“אפרטהייד” האולטימטיבי של זמננו – אינה מותירה מקום נפשי, תודעתי או מוסרי לכל רוע אחר.

ואולי פשוט משום שהם שיכורים משנאת יהודים ו/או מתודלקים משנאה לנשיא ארה״ב דונלד טראמפ.

כך או כך, התוצאה ברורה: שרפת יהודים חיים בבתיהם בידי בריונים אסלאמיים נוסח הנאצים – היא סיבה לחגיגה. רמיסת איראנים ברחובות בידי מהפכנים אסלאמו־פשיסטים – היא סיבה לשתיקה.

למרבה הצער, המחלה הזו חוצה מחנות פוליטיים. רדיקלים מכל הסוגים לוקים בה. כך למשל, הפרשן מהשמאל הקיצוני מקס בלומנטל והשדרן מהימין הקיצוני טאקר קרלסון מאוחדים בהתנגדותם לכל תמיכה אמריקאית במחאה באיראן. מדוע? משום שזה יהיה, לטענתם, “שיתוף פעולה עם עליונות יהודית” וכניעה ללחצי “לוביסטים יהודים” המבקשים שינוי משטר “לטובתה הצרה של ישראל".

זהו “אפקט הפרסה” במלוא תפארתו – שמאל וימין קיצוניים נפגשים בקונצנזוס נדיר, אך ורק כאשר מדובר בדמוניזציה של ישראל או בהגנה על כוחות המאיימים עליה, כגון הדיקטטורה התאוקרטית באיראן.

העובדה הפשוטה שאיראן מהווה איום חמור על אמריקה, על הציוויליזציה המערבית ועל עמה שלה – אינה רלוונטית. ישראל ותומכיה המרושעים, כך מסתבר, הם האיום האמיתי.

נקווה ונתפלל שטראמפ ידחה חשיבה מעוותת זו, וינצל את ההזדמנות לסייע לשיפור המצב האסטרטגי האזורי והעולמי באמצעות סיוע להפלת אימפריית הרשע האיראנית.

יריבינו מונעים משנאה. הם אינם כנים ואינם מוסריים. הם שחקנים עקומים והוגים מעוותים. אין להם בעלות על התביעה לצדק.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 18 לינואר 2026.

ישראל מצויה כיום בשתי מערכות מקבילות. האחת גלויה וברורה לעין: מלחמה על עצם קיומה. השנייה סמויה, אך מסוכנת לא פחות: מלחמה על זהותה.

מאז 7 באוקטובר, ברמת ההגנה הלאומית, ישראל נלחמת על יכולתה להגן על אזרחיה, על גבולותיה ועל ריבונותה. אך במקביל, בקומה שמעל – קומת הביטחון הלאומי הערכי – מתנהלת מערכה עמוקה ומתמשכת על מקור ערכיה של המדינה, על המצפן המוסרי שמכוון את מוסדותיה, ועל השאלה לאור מה נשפטות הכרעות השלטון. בשתי הזירות נדרשת הכרעה. בשתיהן, דחיית ההכרעה איננה ניטרלית – היא משמרת כרסום מתמשך.

הדמוקרטיה: שיטה או תפיסת עולם?

הוויכוח הציבורי בישראל על “מצבה של הדמוקרטיה" מתנהל לרוב מתוך הנחה סמויה אחת: שקיימת דמוקרטיה אחת בלבד – הדמוקרטיה הליברלית המערבית. כל חריגה ממנה מתויגת מיד כהידרדרות דמוקרטית. אלא שזוהי הנחה שגויה.

דמוקרטיה איננה מערכת ערכים, אלא שיטת משטר: מנגנון מוסדר לקבלת החלטות באמצעות ייצוג והכרעת רוב. השאלה המכרעת איננה האם ישראל היא דמוקרטיה – שכן במובנה המשטרי היא עונה בבירור על ההגדרה: בחירות חופשיות, ייצוג פרלמנטרי, הפרדת רשויות ושלטון חוק – אלא מהו מקור הערכים שלפיהם נשפטות החלטות הרוב.

שתי תפיסות מוסר, שתי דמוקרטיות

בדמוקרטיה הליברלית המערבית, המוסר נתפס כתוצר של תהליך חברתי משתנה: הצטברות חוויות, מאבקי זהות, אקטיביזם ונרטיבים תרבותיים. אין אמת מוסרית קודמת לחברה; הערכים מתעצבים מתוכה ומשתנים עמה. בהתאם לכך, החוק איננו כפוף למוסר אובייקטיבי, אלא משקף איזון משתנה בין זכויות, אינטרסים ותפיסות. מכאן גם נובעת הפרדת הדת מן המדינה והשאיפה לנייטרליות ערכית.

בישראל נקבע מראש עוגן שונה לחלוטין. המדינה איננה מדינת הלכה – אך גם איננה מדינה ניטרלית ערכית. מגילת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובעים שערכיה של מדינת ישראל הם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית. היהודיות איננה לאומיות אתנית או דתית־כפייתית, אלא לאומיות נורמטיבית: עיגון מוסרי הנשען על ערכי נביאי ישראל – אמת, צדק, חירות, אחריות ושלום.

הדמוקרטיה מגדירה את מנגנון קבלת ההחלטות; היהדות מגדירה את מקור הערכים שלפיהם הן נשפטות.

מוסר קודם לחוק

מכאן נובעת הבחנה יסודית: בדמוקרטיה הליברלית החוק מעצב את המוסר הציבורי; בדמוקרטיה היהודית-ישראלית המוסר אמור להנחות ולהגביל את החוק. הרוב איננו ריבון ערכית, אלא ריבון ממשלית בלבד. לא כל מה שמותר פוליטית – מותר מוסרית.

לכן גם תפיסת החירות שונה: במסורת הליברלית האדם הוא בראש ובראשונה סובייקט של זכויות; במסורת היהודית-מדינית האדם הוא נושא באחריות לחובות, שמילוין יוצר זכויות לזולת ולעצמו. חירות איננה חופש מהגבלה, אלא היכולת לשאת באחריות מוסרית לבחירות ולמעשים.

מכאן נובעת גם הבחנה בין “חופש ביטוי" ליברלי מוחלט לבין חירות ביטוי המוכפפת לשיפוט מוסרי. מתן לגיטימציה משפטית לפגיעה מכוונת בכבודם של שוטרים או שופטים במרחב הציבורי בשם חופש הביטוי איננו ביטוי לדמוקרטיה – אלא כרסום בסדר הציבורי שעליו נשענת קדושת החיים ואהבת האדם. הגבלת ביטוי כזה איננה צנזורה פוליטית, אלא יישום של אחריות מוסרית הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חובות לפני זכויות

השפיטה היהודית מדגישה תפיסה מניעתית של צדק: הקפדה על חובות מצמצמת מראש את הפגיעה בזכויות, וחוסכת את הצורך במנגנוני תיקון בדיעבד. לעומתה, החשיבה הליברלית נוטה להעמיד את הזכויות במרכז, ואת מערכת המשפט כמנגנון להשבתן לאחר שנפגעו. כך הופר בישראל האיזון העדין בין חובות לזכויות – איזון שחיוני לשימור חברה חופשית ומתוקנת.

קלקול המצפן הערכי

המצפן הערכי היהודי התקלקל כאשר מערכת המשפט הפכה לזירה מרכזית להטמעת ערכים ליברליים שאינם מעוגנים בהגדרת המדינה. כפי שכתב מנחם מאוטנר, המשפט הישראלי נעשה “זירה לניהול מלחמת תרבות". אך ההחמצה עמוקה אף יותר: הציונות חילצה מן היהדות דווקא את מרכיב המוסר-תרבות-מורשת כגשר בין דתי לחילוני. בשיח המשפטי-ליברלי מרכיב זה כמעט ואיננו נוכח. כך נעקר הבסיס שנועד למנוע שסע – והקרע הוחרף.

נוצרו בפועל שני מצפנים ערכיים ושני סוגי שיפוט. התוצאה: אותו חוק מתפרש לאור תפיסות מוסר סותרות, ופוגע בעקרון השוויון בפני החוק. אין זו סטייה מייעוד המדינה, אלא ניסיון להשיב על כנה תפיסה זרה שמעולם לא נועדה להיות מסגרת הערכים שלה.

לא יהודית – ולכן גם לא דמוקרטית

במצב שנוצר, ישראל איננה פועלת עוד לאור הערכים היהודיים הקבועים בחוק, אך גם איננה דמוקרטיה ליברלית מלאה. הכרעת רוב שאיננה כפופה למקור ערכי מוסכם איננה דמוקרטיה, אלא מנגנון כוח. השאלה איננה אם ישראל מתרחקת מדמוקרטיה ליברלית, אלא אם היא חדלה מלהיות מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שנקבע במפורש במסמכי היסוד שלה.

בירור ערכי, לא מאבק מוסדי

העימות החריף בין הרשויות איננו תקלה מוסדית – אלא תוצאה בלתי נמנעת של התנהלות לאור מצפנים ערכיים שונים. חקיקה שתכריע מאבק סמכויות לא תפתור זאת. נדרש בירור ערכי גלוי.

ייתכן שהגיעה העת להפסקת אש בין הרשויות ולכינוס בירור ערכי בהובלת נשיא המדינה: לא כדי לקבוע מי חזק יותר, אלא כדי לברר לאור אילו ערכים הכנסת מחוקקת, הממשלה מבצעת, בית המשפט פוסק, והתקשורת מפרשת ומעצבת תודעה. כאשר כל רשות פועלת לפי “ספר תעבורה" אחר – ההתנגשות בלתי נמנעת.

אם ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית – טוב שכך. מעולם לא נועדה להיות כזאת.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 13 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מאות אלפי כלי נשק מוברחים לישראל מדי שנה דרך הגבולות עם מצרים וירדן באמצעות רשתות הברחה מאורגנות, שכיום עושות שימוש ברחפנים מתוחכמים. הנשק זורם לערים מעורבות יהודיות-ערביות, ומשם חודר ליהודה ושומרון, מלבה הן פשיעה מאורגנת והן פעילות טרור, ומטשטש את הקו המבדיל ביניהן.

פעילות שב”כ ביהודה ושומרון בשנה האחרונה ממחישה זאת היטב. בחברון ובבית לחם סוכלו תשתיות טרור רחבות של חמאס שבהן היו מעורבים עשרות פעילים, אימוני ירי, ייצור חומרי נפץ ואגירת נשק. מחקירות המחבלים עולה בבירור כי כלי נשק המוברחים בעסקאות פליליות מגיעים בסופו של דבר לידי טרוריסטים. מציאות זו עלולה להזין התקוממות ערבית/פלסטינית היברידית נוספת נגד ישראל, בדומה למהומות הערביות ההמוניות במאי 2021 במהלך מבצע שומר החומות.

היקף האיום עצום. ההערכות הן כי 160 אלף כלי נשק מוברחים לישראל מדי שנה, כ־14 אלף בחודש. מדובר בכ־300 אלף כלי נשק בשנתיים האחרונות, כאשר לפי ההערכות כ־100 אלף כלי נשק בלתי חוקיים מסתובבים בנגב בלבד, בהובלת כנופיות בדואיות של פשיעה וטרור.

כמה כלי נשק בלתי מורשים ובלתי חוקיים מסתובבים בסך הכול בישראל ובאזורים הנשלטים בידי פלסטינים? איש אינו יודע בוודאות. ההערכות נעות בין “ממדים מפלצתיים” ל”טירוף מוחלט”. כבר לפני יותר מעשור העריכה המשטרה כי מדובר בחצי מיליון כלי נשק, ומאז – רק אלוקים יודע כמה כלי נשק נוספים הצטברו.

צה”ל מודה כי מדי לילה מתרחשים עשרות ניסיונות הברחה דרך הגבול עם מצרים, כאשר כל משלוח רחפני ממוצע כולל ארבעה כלי נשק ארוכים וכמה אקדחים; והוא אף מודה כי במקרה הטוב הוא מיירט אחת מכל ארבע “חבילות אוויריות” כאלה.

צבא ארצות הברית בווסט פוינט מעריך כי על כל ניסיון הברחה שזוהה, סוכל או שובש בידי הרשויות הישראליות מספר עצום של ניסיונות אחרים מצליחים לעבור בלי שהרשויות מודעות לכך כלל.

באוקטובר 2025 בלבד (החודש האחרון שלגביו פורסמו נתונים) סיכלה אוגדת “אדום” ה־80 של צה”ל 130 ניסיונות הברחה של נשק (וסמים) בסיוע רחפנים דרך הגבול עם מצרים; כלומר, ייתכן שכ־500 ניסיונות הברחה נוספים הצליחו להיכנס לישראל.

מצב הברחות הנשק בגבול הירדני – הגבול הארוך ביותר והפחות מוגן של ישראל – עשוי להיות חמור אף יותר. משום כך החל צה”ל לפרוס מערכי מצלמות, מארבים ופעולות שטח נרחבות שמטרתן לאתר מבריחים ולסכל העברות נשק. ישראל גם מאיצה את בנייתו של מכשול ביטחוני באורך 425 קילומטרים, בעלות של 5.2 מיליארד שקל, לאורך הגבול עם ירדן – מהכינרת ועד אילת.

ואולם, למרות ממדי הבעיה, רק אוגדה אחת של צה”ל מחזיקה את כל הגבול הירדני מהכינרת ועד ים המלח, ורק אוגדה אחת נוספת מסיירת בערבה מים המלח ועד אילת.

מאין מגיע כל הנשק הזה? ובכן, באוגוסט 2022 התפאר מפקד משמרות המהפכה האסלאמית, חוסיין סלאמי (שמאז חוסל בידי ישראל), בכך שהוא מזרים נשק לפלסטינים העוסקים בג’יהאד נגד ישראל, והוסיף כי כשם שאיראן הצליחה בעבר לשלוח נשק לעזה, “גם הגדה המערבית יכולה להיות מחומשת באותה דרך, והתהליך הזה מתרחש”.

בנוסף, תחמושת ואמצעי לחימה נלווים ממשיכים להיגנב ממחסני צה”ל בקלות מטרידה. צה”ל מודה בכ־200 מקרי גנבה מבסיסיו בשנתיים האחרונות. כך, למשל, באוקטובר האחרון נגנבו 30 אלף כדורים ממחסני תחמושת בבסיס שדה תימן בדרום; בנובמבר נגנבו 70 אלף כדורים ו־70 רימונים מבסיס צה”ל ברמת הגולן.

ואכן, מרבית כלי הנשק שהוברחו לישראל באמצעות רחפנים בתקופה האחרונה תואמים במדויק את סוגי הנשק שבהם משתמש צה”ל ואת התחמושת שהוא מאחסן בבסיסיו. המבריחים וכנופיות הפשיעה/הטרור אינם טיפשים.

המאמץ האדיר של ההברחות והזמינות הנרחבת של כלי נשק אינם עוד תופעה פלילית שולית, אלא איום אסטרטגי מתמשך המחייב בדחיפות מענה לאומי.

לשם כך יש להגדיר את האיום כעדיפות ביטחונית לאומית גבוהה (הממשלה עשתה זאת, לפחות ברמה הרטורית), ולהקים צוותי משימה ברמת שרים וברמות הביצועיות, בניהול המועצה לביטחון לאומי, שיתאמו בין המשטרה, הצבא, שירותי המודיעין, משרד המשפטים, הפרקליטות ועוד. נדרשים לכך משאבים מבצעיים וטכנולוגיים, לצד תקציבים לכוח אדם שהוא גם רב־עוצמה וגם חד־מוח.

אחרת, אף אחד מהגופים הללו לא יהפוך את המאבק בהברחות הנשק לעדיפות עליונה. לכל אחד מהם יש שפע משימות אחרות, ואין פלא שכל אחד ייטה להפנות אצבע מאשימה לאחר. (כך פועלות בירוקרטיות ביטחוניות גדולות.)

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צריכה להקים ועדת משנה ייעודית שתפקח מקרוב על הנושא.

אם ישראל מסוגלת להטיס רחפן נפץ כמעט בלתי נראה, המשוגר מבסיס סודי בתוך איראן, דרך איזה חלון מדויק בדירת מגורים בטהרן כדי לחסל מפקד במשמרות המהפכה – הרי שהיא אמורה להיות מסוגלת גם להשתלט על הברחות הנשק באמצעות רחפנים אל הנגב ובקעת הירדן, שמקורן באיראן.

יש לתקוף את המבריחים במדינות השכנות, ליירט את טיסות הרחפנים, ולהעמיד לדין בנחישות את הכנופיות המקומיות המקבלות והמוכרות את הנשק בצד שלנו.

פורסם בחדשות JDN, בתאריך 09 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מדי שנה, בעונת חג המולד, מקדישים כלי תקשורת מערביים לא מעט דיו – וארגונים נוצריים לא-ממשלתיים לא מעט קמפיינים – להפצת השקר שלפיו נוצרים נתונים לרדיפה בידי ישראלים. גרוע מכך: שיש יהודים ה"צולבים" נוצרים בלב בית לחם.

לא רק שהטענה הזו מופרכת מיסודה, היא גם מסיטה את המבט מן המציאות האמיתית: מתקפה אסלאמיסטית רדיקלית ומתמשכת נגד קהילות נוצריות ברחבי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון – לא אחת בעידוד ובתמיכת משטרים.

התקשורת הבינלאומית עושה כמיטב יכולתה, מדי חג מולד, להציג את ישראל כשטן. כך למשל פרסם בן וייטר מ-Middle East Monitor מאמר שפל במיוחד שכותרתו "בית לחם הבנטוסטנית: חג מולד של אפרטהייד".

וייטר תיאר את בית לחם כ“מיקרוקוסמוס של הקולוניזציה הישראלית של פלסטין", כתב על מחנות פליטים המאכלסים כביכול את מגורשי “הטיהור האתני" שאִפשר רוב יהודי, ועל חיילים ישראלים ה“חוטפים תושבים" ומפעילים “כוח קטלני" נגד צעירים שגדלו בצילו של “קיר האפרטהייד החונק".

גם הרייט שרווד מ-The Observer גייסה ברשעות דימויים מקראיים ונוצריים כדי להצליף בהתיישבות הישראלית בירושלים וסביבותיה. היא ציירה נוף “נוצרי-מקראי" פסטורלי – עצי זית עתיקים, עדרי צאן, טרסות מכוסות גפנים – בסמוך למקום שבו בישרו מלאכים על לידת ישו, נוף המטופח באהבה בידי “גיבורי" הנצרות שנותרו בבית לחם.

מנגד הציבה את “הגדר הישראלית המרושעת": לוחות בטון בגובה שמונה מטרים, מטילים צל כבד – פיזי ומטאפורי – המתפתלים סביב העיר, לצד עגורנים, דחפורים ומגדלי מגורים שכולם יחד “חונקים" את העיר הנוצרית.

לובנא מסרווה ופיטר אובורן מ-Middle East Eye הרחיקו לכת וטענו כי נוצרים בבית לחם ניצבים בפני “איום קיומי" תחת הכיבוש הישראלי. ואל-ג’זירה – זרוע תעמולה אסלאמיסטית רדיקלית שתמכה גם בקריאות לרצח עם נגד ישראל – העזה השבוע לפרסם כתבה על אלימות ישראלית כביכול נגד נוצרים בירושלים ובעזה.

הכתבים הללו מבקשים לטשטש את הסיבה האמיתית לשקיעת הקהילה הנוצרית בבית לחם: הרשות הפלסטינית והאסלאם הרדיקלי.

הכול החל עם יאסר ערפאת. עם בואו מתוניס, פעל מייד לדיכוי המעמד הבינוני הפלסטיני ביהודה ושומרון – הכוח היחיד שהיה עלול לאתגר את שלטונו הדיקטטורי. הוא הלאים ענפי משק, חנק יזמים קטנים, ופגע במיוחד במעמד הבינוני הנוצרי של בית לחם.

ערפאת הדיח את ראש העיר הנוצרי הוותיק, אליאס פרייג’, ואנשיו ניהלו מסע טרור והפחדה נגד מוסדות ומשפחות נוצריות. גזלת קרקעות, אלימות ואיומים מצד כוחות הביטחון של הרשות וכנופיות מקומיות הפכו לשגרה. דווח אף על נישואי כפייה של נשים נוצריות לגברים מוסלמים. בשנת 2002 השתלטו מחבלי ערפאת על כנסיית המולד, חיללו אותה במשך 39 ימים והחזיקו כ-200 כמרים כבני ערובה.

התוצאה הייתה בריחת נוצרים מתמשכת מבית לחם – עיר שנפלה בידי הרשות הפלסטינית ונכבשה בידי גרסה קנאית ובלתי סובלנית של האסלאם.

ובכל זאת, מדי שנה מפרסם מחמוד עבאס מסר חג מולד ארסי שבו הוא מכנה את ישו “שליח פלסטיני", ותוקף את ישראל על שלילת “זכות הפולחן" של “מיליוני" נוצרים במולדתם. זהו ניסיון מכוער ליישם “תאולוגיית החלפה" על המאבק הפלסטיני בישראל: בעולם המעוות של עבאס, ישו היהודי-נוצרי מוחלף בישו פלסטיני, והנצרות מותקפת כביכול בידי יהודים – לא בידי ערבים ומוסלמים.

במקום לחשוף את ההיסטוריה הזו, התקשורת העולמית מעדיפה להדהד את דברי ההבל של עבאס ולהעצים מקרים בודדים של ונדליזם יהודי בירושלים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מרדיפה שיטתית, נרחבת וקטלנית של נוצרים בעולם הערבי-אסלאמי.

דו"ח בריטי קובע כי רדיפת נוצרים – לעיתים עד כדי רצח עם – נמשכת ברחבי המזרח התיכון. מיליונים נעקרו מבתיהם, ורבים נרצחו, נחטפו, נכלאו או הופלו לרעה. משטרים ורשתות חברתיות ממלכתיות מסיתים בגלוי לשנאה נגד נוצרים, בייחוד באיראן, בעיראק ובטורקיה.

בטורקיה מציג שלטון ה-AKP נוצרים כאיום על יציבות המדינה; הם מתויגים כלא-טורקים וכסוכני המערב. ממנזר מור גבריאל – המנזר הנוצרי הפעיל העתיק בעולם – הופקעו רוב אדמותיו.

בסוריה נמלטו או נעקרו מעל 600 אלף נוצרים מאז פרוץ מלחמת האזרחים; בחומס נותרו כ-400 בלבד מתוך יותר מ-80 אלף. נוצרים נטבחו ונקברו בקברי אחים. עיראק איבדה שני שלישים מאוכלוסייתה הנוצרית. פיגוע אל-קאעידה בקתדרלה בבגדד הביא לרצח 44 מתפללים ושני כמרים.

בעזה הפציצו אסלאמיסטים כנסיות, רצחו נוצרים בולטים ואילצו אחרים להתאסלם. הארכיבישוף היווני-אורתודוקסי אלכס שניסה למחות – הושתק בידי חמאס. מישהו בתקשורת הבינלאומית מתעניין?

ובאפריקה: ידידי, הכומר האוונגליסטי עומאר מולינדה מאוגנדה, מטופל זה שנים במרכז הרפואי שיבא לאחר שהותקף בחומצה בשל אמונתו ותמיכתו בישראל. התוקפים צעקו “אללה אכבר". אשתו וילדיו מאוימים עד היום. ראיתם סיקור עולמי?

ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה מספר הנוצרים גדל. נוצרים בישראל משגשגים: שיעורי השכלה גבוהים, השתלבות באקדמיה, חופש דת וביטחון אישי. אך כל זאת אינו מתאים לנרטיב.

ובכל זאת, כנסיות אנטי-ישראליות בצפון אמריקה ובאירופה ממשיכות, בעונת החגים, בקמפיינים של חרמות והשמצות. על איראן, סוריה, עזה או אוגנדה – כמעט אין להן מילה. כנראה משום ששם הנוצרים לא הותקפו בידי יהודים.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 5 בינואר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ביום שישי העביר דונלד טראמפ אזהרה חריגה למשטר האיראני, המתמודד עם גל מהומות שעלול להתפתח להתקוממות עממית: אם כוחות הביטחון יפתחו באש על מפגינים – כפי שכבר אירע – ארצות הברית תגן על האזרחים. מעורבות אמריקנית עשויה להטות את הכף בין מתנגדי המשטר ברחובות לבין מנגנוני הדיכוי, בעיקר אם רבבות איראנים החוששים כעת לצאת להפגין יאבדו את פחדם מפני כוחות האייתוללות.

המבצע האמריקני שלכד את הרודן הוונצואלי ניקולס מאדורו בלב קראקס מדגיש עד כמה על ההנהגה בטהרן להתייחס ברצינות לאיומי ההתערבות של טראמפ. נכון שתקיפות זרות בשטח איראן נוטות היסטורית לחזק פטריוטיות ולצופף שורות סביב המשטר, אך כלל לא ברור כי תקיפות ממוקדות נגד כוחות דיכוי היורים באזרחים ייצרו אפקט דומה. ייתכן אף שהן יזרזו את קריסת המשטר.

עם זאת, אין לצפות שהמשטר האיראני יסכים לרדת מן הבמה מבלי למצות כל אפשרות לחיזוק מעמדו הפנימי ולהסטת הזעם הציבורי ממחדליו. המשמעות המעשית ברורה: ניסיון לייצר עימות חיצוני – ובראש ובראשונה מול ישראל.

מאז סיום מבצע “עם כלביא", נערך המשטר לחידוש הלחימה. לנוכח הנזק הכבד שנגרם למפעל הגרעין, שיקומו הוא פרויקט של שנים ולא של חודשים. בהתאם, הדגש עבר לשיקום מערך הטילים – הן על אדמת איראן והן באמצעות חיזבאללה בלבנון. המערכה האחרונה הוכיחה כי גם טילים בעלי ראשי קרב קונבנציונליים מהווים נשק בעל פוטנציאל אסטרטגי נגד ישראל.

אכן, במהלך “עם כלביא” כעשרת אלפים ישראלים איבדו את בתיהם ועשרות נהרגו, אך לא נגרמה פגיעה אסטרטגית בעורף או ביכולתה של ישראל לפגוע באיראן. בפעם הבאה – שעשויה להיות קרובה – האיראנים ישאפו לתוצאה משמעותית בהרבה. לקראת סיום המבצע הקודם הם כבר הצליחו לשפר את ביצועי מערך הטילים: אחוזי היירוט ירדו, ונרשמו פגיעות במטרות שמהן הם מגדירים כ“אסטרטגיות” – לא רק שדות תעופה ומתקני חשמל, אלא גם בית החולים סורוקה בבאר שבע והפקולטה למדעי החיים במכון ויצמן.

“עם כלביא” נפתח במתקפת פתע ישראלית מוצלחת שעיצבה את מהלך הלחימה כולו. הפעם האיראנים ינסו להימנע מהפתעה – ואף להפתיע בעצמם ולהכות ראשונים. בעימות בין שתי מדינות בעלות יכולות תקיפה והגנה מתקדמות, לצד שמנחית מכה מערכתית פותחת יתרון. מאז המבצע האחרון ניצבות איראן וישראל כשני אקדחנים זה מול זה ברחוב הראשי של העיירה: מי שישלוף ראשון יזכה ביתרון. אם ישראל לא תפעל ראשונה, היא עלולה לשלם מחיר אזרחי ואסטרטגי כבד.

אחת ממטרות ביקורו של בנימין נתניהו בוושינגטון הייתה להבהיר זאת גם לאמריקנים. ישראל ניצבת בפני דילמה: ברגע שארצות הברית תפעל נגד משמרות המהפכה,תינתן האות בטהרן לשלב את ישראל במערכה. אלא שדווקא את המערכה הזו ישראל צריכה לפתוח – בתיאום מלא עם וושינגטון – תוך שכנוע טראמפ בהכרח האסטרטגי לפעול ראשונה.

מאז שהאיראנים בחרו להתמיד בעימות עם ישראל, מערכה נוספת הפכה לבלתי נמנעת. כעת ייתכן שהיא כבר מעבר לפינה. המסר שטראמפ משדר לישראלים פשוט: הכינו – שוב – את הממ"דים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 04 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הדיון הציבורי באירועי 7 באוקטובר מתנהל ברובו תחת שאלה אחת: מי אשם. אלא שדיון כזה מחמיץ הבחנה יסודית, שבלעדיה לא ניתן להפיק לקח אמיתי: ההבחנה בין כישלון לבין אסון, ובין אחריות קברניטית־מדינית לבין אחריות מצביאית־צבאית.

המאמר הזה מבקש לטעון טענה חדה ולא סימטרית: גם הדרג המדיני וגם הדרג הצבאי כשלו — אך הכישלונות אינם שקולים. כישלון מדיני הוא לעיתים לגיטימי, נסבל ואף מתקבל על הדעת; כישלון צבאי מן הסוג שהתרחש ערב 7 באוקטובר הוא בלתי־קביל, משום שהוא שולל מן המדינה את רשת הביטחון המקצועית שנועדה להגן עליה מפני כשליה האפשריים — ובראייה היסטורית, במידה רבה אף הבלתי־נמנעים — של המדיניות.

בלי הבחנה זו, השכול הופך למסך ערפל רגשי.

עם הבחנה זו, הוא הופך לדרישה מוסרית לבירור.

ברנר: שכול שאינו מלווה בבירור הוא כשל מוסרי

כבר בראשית המפעל הציוני התעקש יוסף חיים ברנר על אמת קשה ולא מתפשרת: אין נחמה בכאב אם אין עמה חשבון נפש.

בעיקרי הגותו הציבורית והמסאית שלל ברנר שלוש בריחות אופייניות של חברה פצועה: הפיכת הקורבן לסיפור מנחם; ייחוס אסון ל“גורל”, ל“נסיבות” או ל“הכרח היסטורי”; וטשטוש אחריות בשם לכידות, אחדות או מוסר מדומה.

בעולמו של ברנר, שכול שאינו מלווה בבירור כישלון אינו מעניק משמעות לנפילה — אלא מוסיף עליה כשל מוסרי נוסף. חברה שאינה מוכנה לומר את האמת על הסיבות לאסונה, מועדת לחזור עליו.

מתוך נקודת מוצא זו יש לבחון את 7 באוקטובר.

הדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית: רשת הביטחון של המדינה

בליבת המדינה המודרנית מתקיים מתח מובנה בין שני אופני חשיבה שונים בתכלית.

המדינאות פועלת בעולם של עובדות סובייקטיביות: הערכת אינטרסים, חוזקן של הבטחות, עמידה בהסכמים, לחצים בינלאומיים, תמריצים ועלויות מדיניות. זהו עולם תנודתי, משתנה ולעיתים אשלייתי — ואין בכך פסול. זהו טבעה של מדינאות.

המצביאות, לעומתה, מחויבת לחשיבה אחרת לגמרי: הערכת גורמים אובייקטיביים — יחסי כוחות, קרקע, זמן, מרחב, יכולות מוכחות, ועקרונות וכללי מלחמה אוניברסאליים שתקפותם מבוססת על ניסיון מצטבר של אלפי קרבות ומלחמות. אלה אינם תלויים בכוונות האויב, בהצהרותיו או במצבו התודעתי.

דווקא משום כך, האסטרטגיה הצבאית המבוססת על אמת אובייקטיבית נועדה לשמש רשת ביטחון למדינאות, שיסודותיה הם בהגדרה פריכים. היא מאפשרת למדינאי לנסות מהלכים, לדחות עימותים ואף להמר — בידיעה שקיים גיבוי מקצועי קשיח אם ההנחות הסובייקטיביות יתבררו כשגויות.

כאשר המתח הזה מתקיים — גם כישלון מדיני אינו אמור להסתיים באסון.

ניהול סכסוך: הבהרה הכרחית

אין ספק כי מדיניות ניהול הסכסוך כפי שיושמה במאה ה־21 הייתה שונה מהותית ממדיניות ההגנה הלאומית ההיסטורית של ישראל, שעיקרה הסרת איומים בעודם באיבם, מחוץ לגדר. עם זאת, חשוב להבהיר: ניהול סכסוך אינו המצאה של העשורים האחרונים. הוא היה מרכיב קבוע במדיניות ההגנה הלאומית הרשמית של ישראל גם בתקופות שבהן התפיסה הבסיסית של הסרת איומים יושמה באינטנסיביות גבוהה, ולעיתים אף במקביל לה.

ניהול סכסוך: תופעה מוכרת, לא שורש הכשל

המאבק בפדאיון לפני מבצע קדש, המלחמה על המים לפני 1967, פעולות התגמול בלבנון בשנות ה־70 וה־80 — בכל המקרים הללו התקיימה תקופה של ניהול סכסוך.

ההבדל המהותי היה זה: אז ניהול הסכסוך היה המתנה מתוכננת, לא תחליף להסרה. הצבא היה דרוך, לוחץ, מכין תוכניות ודוחף לפעולה ברגע שנוצרה הזדמנות מדינית או צבאית. התרבות הצבאית הייתה ברורה: “אנחנו מנהלים — עד שנוכל להסיר".

הדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית לא הייתה תקלה — אלא תנאי יסוד למדיניות אחראית.

כישלון מדיני: לגיטימי, נסבל — ולעיתים בלתי נמנע. הכישלון של 7 באוקטובר הוא בראש ובראשונה כישלון מדיניות.

הדרג המדיני בחר לאורך שנים במדיניות שנועדה לקדם יעד מדיני־אסטרטגי מובהק: הסדר אזורי ובראשו השלום עם סעודיה. זהו יעד חשוב ואף ראוי. אולם הדרך שנבחרה למימושו הייתה שגויה מיסודה: הכלת חמאס, טיפוחו כגורם “מרוסן”, והנחה שניתן לנהל ארגון ג’יהאדיסטי רצחני באמצעות תמריצים כלכליים והרתעה.

זו אינה טעות טקטית אלא כישלון תפיסתי: כישלון בהבנת טבע האויב; כישלון בהערכת סיכון ארוך טווח; והעדפת יעד מדיני על עקרון יסוד של ביטחון לאומי — הסרת איומים.

כישלונות מדיניים מן הסוג הזה אינם חריגים.

בזירה המקומית:

הסכם אוסלו; וכן מדיניות “גומייל” בלבנון, שנועדה לייצב את הזירה באמצעות שיתוף פעולה עם הנשיא הנוצרי בשיר ג׳ומאייל, וקרסה באחת עם הירצחו.

בזירה האזורית והבינלאומית:

ההסתמכות האסטרטגית על איראן של השאה כעוגן אזורי; רשת קשרי הביטחון והמודיעין הענפה עם תורכיה; מדיניות התמיכה של ישראל באוגנדה, שקרסה כאשר אידי אמין הפך בן־לילה מבעל ברית לאויב ותמך במחבלים שחטפו מטוס ישראלי; וכן קריסת הברית עם צרפת ערב מלחמת ששת הימים — כולן דוגמאות למדיניות שנראתה יציבה, אך קרסה עקב שינויי עומק פוליטיים שלא היו בשליטת ישראל.

בכל המקרים הללו המדיניות כשלה — אך לא נולד אסון לאומי, משום שהמערכת הצבאית נותרה נאמנה לבסיסה האובייקטיבי ושימשה רשת ביטחון לכישלון המדיני.

הכישלון הבלתי־קביל: אחריות הדרג הצבאי

כאן מצויה ליבת הטיעון.

האסון של 7 באוקטובר לא נולד מעצם הכישלון המדיני, אלא מכך שהדרג הצבאי שלל מן המדינה את רשת הביטחון שלה.

הסבתו של צה״ל מצבא מכריע לצבא מרתיע לא הייתה רק שינוי דוקטרינרי, אלא שינוי עמוק באופן החשיבה: מעבר מחשיבה צבאית המבוססת על גורמים אובייקטיביים — לחשיבה סובייקטיבית, הנשענת על הערכות בדבר מצבו התודעתי והנפשי של האויב.

בכך החליף צה״ל את עקרונות המלחמה האוניברסליים בהנחות פרשניות ובהתאמה שינה את מערך כוחותיו, ושלל בכך מעצמו את היכולת לספק למדינאי את רשת הביטחון שעליה אמורה המדינאות להישען.

חמור מכך: ערב המלחמה הדרג הצבאי לא הבין — למרות אזהרותיהן המפורשות של ועדות החקירה שהוקמו לאחר מלחמת לבנון השנייה — כי מדובר בכשל מקצועי יסודי, הלכה למעשה נטישת מקצוע המצביאות. משאיבד את הכלים שעליהם נשען מקצוע זה, הוא לא זיהה כי החלפת החשיבה האובייקטיבית בחשיבה סובייקטיבית אינה רק מסוכנת, אלא שוללת ממנו את תפקידו כגורם מאזן ומגן על המדינה מפני שגיאותיה שלה.

האסון: קריסת רשת הביטחון

בנקודה זו קרסה הדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית מן היסוד: לא הייתה עוד רשת ביטחון צבאית אמינה שתוכל לבלום נפילה מדינית אפשרית ולמנוע את הפיכתה לאסון. לא משום שהמדינאות חדלה לטעות — אלא משום שהמצביאות ויתרה על תפקידה כבלם הלאומי. זהו ההבדל בין הכישלון המדיני לכישלון הצבאי, והוא המפתח להבנת השאלה איזה מהם גרם באופן הישיר והבלתי־אמצעי לאסון הלאומי.

התוצאה הייתה אובדן כפול:

אובדן היכולת להסיר איום במלחמת מנע או במתקפת־נגד;

ואובדן היכולת לבלום מתקפת פתע רחבת־היקף על קווי המגע, כדי לייצר זמן ומרחב נחוצים לפינוי מהיר של האזרחים.

סיכום: נאמנות לשכול פירושה אמת

ברוח ברנר, השאלה אינה כיצד לנחם — אלא כיצד להיות ראויים.

השכול של 7 באוקטובר אינו גזירת גורל. הוא תוצאה של כישלון כפול — אך האסון נולד מכישלון אחד בלתי־קביל: כישלון צבאי ששלל מן המדינה את רשת הביטחון שנועדה להגן עליה מפני כשליה שלה.

מדינאי ניתן להחלפה; צבא הוא מוסד. וכאשר מוסד מוותר על מקצועו — אין מי שיגן על המדינה מפני טעותה שלה.

ברוח ברנר, רק בתיקון המוסדי נתנחם ונהיה ראויים.

הישראלית שחולצה מיריחו השבוע, לאחר שנקלעה לשם בטעות, הצליחה בדרך נס להתחמק מאסון שאין לשער את גודלו את לנחש את סופו. בניגוד למקרים אחרים באחרונה, לפחות אותה ישראלית לא התכוונה, ככל הידוע, להיכנס לשטחים שבשליטת הפלשתינים ולסכן שם את חייה.

אבל אחרים דווקא עושים זאת ביודעין, לעיתים מתוך ניסיון לחסוך כסף לא רב ובשביל לרכוש סחורה זולה יותר אצל הפלשתינים. הנה שלוש תקריות מהשבוע האחרון לבדו שמדגישים את השכיחות של מקרים כאלה: חייל ישראלי בסדיר נכנס גם הוא ליריחו לעשות קניות, וישראלי אחר אותר בקלקיליה לאחר שנכנס אליה במטרה דומה. בנוסף, ישראלים שנכנסו לשכם ללא אישור, ככל הנראה בשביל להתפלל בקבר יוסף, דרסו פלשתיני ברחובות העיר.

המקרים הללו הם חלק מתופעה חדשה-ישנה שמדאיגה את מערכת הביטחון בחודשים אלה, ובפרט בשבועות האחרונים: ישראלים שנכנסים בידיעה, ללא אישור, למרכזי אוכלוסייה פלשתיניים, ערים וכפרים, תוך סיכון חייהם וחיי הכוחות שנשלחים לחלץ אותם.

ביולי דווח כי התופעה הזאת נמצאת במגמת עלייה בשל "תחושת ביטחון שגויה" של אותם ישראלים – שלא התערערה אפילו במהלך המלחמה. ניתן להזכיר, למשל, את המקרה שבו אמנון מוכתר נרצח בקלקיליה ביוני 2024, לאחר שנכנס אליה לעשות קניות. הוא זוהה בידי ההמון, שהקיף את מכוניתו, ירה בו והצית את רכבו. בחצי הראשון של 2025, לפי דיווחי הצבא, חולצו יותר מעשרים ישראלים שנכנסו לשטחי A, ובסך הכול השנה הגיע מספרם ליותר מ-150.

זו תופעה שלא מוגבלת רק לקלקיליה או יריחו: יהודים נראים בבית-לחם ובכפרים פלשתיניים באזור יהודה ובנימין, ורק השנה אותר ישראלי נכה במחנה פליטים בחטיבת עציון. ישראלים רבים נכנסים ללא תיאום או אישור לשכם בשביל להתפלל לקבר יוסף, וכמה תקריות אירעו סביב ניסיונות אלה – כולל מקרים שבהם תושבי העיר ירו בהם ופצעו אותם, או ניסו לבצע בהם לינץ'.

מלבד הרצח של אמנון מוכתר, כל התקריות הללו הסתיימו ללא נפגעים ישראלים בנפש בשנים האחרונות. איש גם לא נחטף בידי מחבלים. אך לא צריך להיות מומחה צבאי גדול כדי להבין את המשמעות של פעולת חטיפה כזו או בשביל לשער שהיא עלולה להצית תבערה גדולה של יהודה ושומרון – ואף להתרחב משם לאזורים נוספים.

הרי פיגועי חטיפה בידי מחבלים היו אלה שגרמו לפרוץ כמה מהמלחמות הישראליות בעשורים האחרונים: ממלחמת לבנון השנייה ב-2006 (חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב בידי חיזבאללה), מבצע צוק איתן ב-2014 (שהחל בתגובה לירי הרקטות הנרחב מעזה, ששוגרו במקביל למבצע לאיתור גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון) –וכמובן המלחמה הנוכחית בעזה, שהחלה עם חטיפתם של 251 ישראלים לרצועה.

אזור יהודה ושומרון מלא כעת במחבלים שהשתחררו בעסקאות האחרונות, כולל במלחמה הנוכחית או בעסקת שליט. הם תאבי נקם, מחזיקים בידע וקשרים שצברו בכלא מעמיתיהם בארגוני טרור אחרים, ומעוניינים לשחרר חלק מחבריהם שנותרו מאחור וישראל לא הסכימה להוציא מהכלאבעסקאות אלה. ברור להם שהאמצעי הטוב ביותר לעשות זאת הוא לחטוף עוד ישראלים ולהתמקח על שחרורם.

החזקתם של החטופים בשטח הפלשתיני, כפי שנוכחנו לדעת במלחמה בעזה, מקשה על כוחות צה"ל בפעילות בשטח, ומגבילה אותם מחשש שייפגעו הישראלים. יש לה משמעויות טקטיות נרחבות, והיא מעניקה מעין "חסינות" למחבלים שמחזיקים בהם או נמצאים בקרבתם. יתרה מכך, החזקת חטופים יכולה לשמש גם למטרות אחרות, שאינן רק שחרור אסירים, ולגבות ממנה מחירים באפיקים אחרים.

לא סתם הזהיר ראש שב"כ דוד זיני לפני שבוע בלבד מפני סכנת פיגועי החטיפה. הוא הסביר שאיום החטיפות עלה בגלל המחיר ששילמה ישראל בעסקאות האחרונות, וברור מדבריו כי לא מדובר בתסריט דמיוני.

זו העת למצוא את הדרך לגדוע את התופעה הזאת באיבה. ישראל צריכה לגייס משאבים רבים להילחם במעשים כאלה, להדק את השמירה על הפרצות סביב הערים והכפרים בשטחי הרשות, להעלות את המודעות בקרב הציבור ומערכת הביטחון לסכנה שנשקפת מאירוע כזה, ולעשות מאמצים כבירים להדביר את מגמת העלייה של ביקורי ישראלים באזורי האוכלוסייה הפלשתינית.

במקביל, עלינו להגביר את האכיפה והענישה של האיסור לכניסה לשטחי A – ולדאוג כי מי שעובר על החוק ביודעין ייתן על כך את מלוא הדין. הרתעה חזקה נגד מעשים כאלה, שתקבל הד תקשורתי ופרסום, יכולה להיות הדבר שיציל את חייו של הישראלי הבא שישקול אם מאות השקלים שיחסוך בקניות בעיר פלשתינית שווים את הסיכון לנפשו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24 בדצמבר, 2025.

סוגיית השבויים והנעדרים היא סוגיית מדיניות מורכבת ורגישה המלווה את החברה הישראלית עשורים רבים. הנחישות הישראלית להשיב את אנשינו המוחזקים בידי האויב והנכונŅת לשלם על כך מחירים גבוהים הן חלק מהאתוס הלאומי־מוסרי שהתפתח בישראל מאז קום המדינה — לטוב ולרע. עובדה זו, כידוע, אינה נסתרת מעיני אויבינו.

בין השנים 1975–1948 ערכה ישראל עסקאות חילופי שבויים בעיקר עם מדינות אויב: סוריה, לבנון, מצרים וירדן. מספר חיילי האויב ששבתה ישראל במלחמות שנערכו בשנים ההן היה גדול בהרבה ממספר השבויים הישראלים שהוחזקו בידי האויב, ועובדה זו סייעה להתקבעותה של אי־הסימטריה במעמד חילופי השבויים בתודעה הציבורית הישראלית. בתום מבצע קדש, לדוגמה, פדתה ישראל 4 חיילים בתמורה לכ־5,500 חיילים מצרים; אחרי מלחמת יום כיפור, השיבה ישראל 231 חיילים בתמורה ליותר מ־8,000 חיילים מצרים.

תג המחיר הגבוה שהוצב על חייהם של שבויים ישראלים לא חמק מעיניהם של ארגוני הטרור הפלסטיניים. מסוף שנות ה־60 ולאורך שנות ה־70 שטף את ישראל גל פיגועי התבצרות שבמהלכם מפגעים פלסטינים מהפת"ח וארגונים נוספים השתלטו על מבנים פרטיים וציבוריים, רצחו אזרחים ישראלים, החזיקו אחרים כבני ערובה וקיוו לנהל משא ומתן שבסופו ישוחררו אסירים ביטחוניים רבים.

המאמר פורסם ב"השילוח". 

לקריאת המאמר במלואו

האופוריה הציבורית שאפיינה את ימי הסכמי אוסלו, ואשר שבתה בקסמה חלק גדול מהחברה הישראלית, נשברה עוד בימי גל הטרור הרצחני המכונֶה האינתיפאדה השנייה. בחלוף השנים, ובמיוחד לאחר סירובו של מחמוד עבאס להצעתו הנדיבה של אהוד אולמרט בועידת אנאפוליס ב-2007, וכן לאחר כישלון המשא ומתן שהתנהל בהובלת שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי ב-2013, התגבש בישראל קונצנזוס חדש ולפיו אין פרטנר לשלום בעתיד הנראה לעין. למרות זאת, הגישה הרווחת בחוגים ציוניים רבים ממשיכה לדבוק באמונה שמדינת ישראל צריכה לפעול באופן שישמור את הדלת פתוחה למדינה פלסטינית עתידית. אחרי הכול, למרות ההווה העגום, אולי בעוד דור או שניים יקום מנהיג פלסטיני חדש שבאמת ובתמים יהיה מעוניין ומסוגל לעשות שלום אמת עם מדינת ישראל. אפילו מתקפת שבעה באוקטובר, שחידדה לרבים את הסכנה הקיומית שתהיה כרוכה בהעדר שליטה ישראלית ביו"ש, לא שכנעה כמה וכמה קולות בולטים להשתחרר מהמחשבה שלפיה המסלול האפשרי היחידי בטווח הארוך מוביל למדינה הפלסטינית.

המאמר המלא התפרסם ב"השילוח".

לקריאת המאמר במלואו