עמדת היועצת המשפטית לממשלה בעניין מינויו של האלוף רומן גופמן מעוררת שאלה עקרונית החורגת בהרבה מן המועמד הספציפי. לפי נוסח עמדת היועצת המשפטית לממשלה, כפי שפורסם בתקשורת, בחרה היועצת לבחון את הפרשה גם במישור הערכי־מוסרי באמצעות המונח "פגם בטוהר המידות". בכך הועבר הדיון מן המישור המשפטי־הטכני אל המישור הערכי־מוסרי.

אלא שמרגע שהדיון הועבר למישור זה, מתעוררת שאלה יסודית: לפי איזה מוסר נבחנת התנהגותו של מפקד בארגון ביטחוני?

טוהר מידות איננו מושג מופשט ואחיד. הוא נגזר מתכלית הארגון ומאופי המשמעת שעליה הוא מבוסס.

גם בארגון אזרחי וגם בארגון צבאי־ביטחוני קיימת חובה למשמעת ארגונית. אולם המשמעת מורכבת למעשה משני מרכיבים שונים: עצם הציות – ואופן הציות.

בארגון אזרחי, הציות הוא בדרך כלל ציות מינהלי־פורמלי: ביצוע ההוראה או הנוהל ככתבם וכלשונם, תוך צמצום שיקול הדעת האישי של המבצע. הדגש הוא על שקיפות, אחידות, הימנעות מחריגה מן הסמכות והצפת כל פעולה חריגה לדרג הממונה. ככלל, העובד איננו אמור להחליט אם נכון למלא את ההוראה, לשנותה או לחרוג ממנה, אלא לבצע אותה במסגרת ברורה וקבועה.

לעומת זאת, בארגוני צבא וביטחון, הציות עצמו מתחלק לשני סוגים שונים.

הראשון הוא ציות טכני־מקצועי. בנושאים טכניים, בטיחותיים, לוגיסטיים ומערכתיים נדרשת לעיתים משמעת קפדנית ומדויקת אף יותר מזו הקיימת בארגון אזרחי.

אולם הסוג השני – והוא לב הפיקוד הצבאי – הוא ציות מוכוון־מטרה. כאן נדרש מן המפקד לא רק לבצע הוראות, אלא להפעיל שיקול דעת עצמאי רחב ביותר ביחס לאופן מימושן. לעיתים, בתנאי קרב, חשאיות, לחץ זמן או שינוי נסיבות, עשוי מפקד להידרש לשנות את דרך הפעולה שלו, ובמקרים נדרשים אף להחליף משימה במשימה אחרת או ליזום לעצמו משימה – אם הוא סבור שכך ניתן לממש טוב יותר את המטרה: כוונת המפקד ותכלית הפעולה.

לא במקרה הדגיש דוד בן־גוריון בפני מפקדי צה"ל: "כל קצין וכל חיל צריך ליזום ביצוע הפקודה; שומה עליו לפעול לא כדי לקיים מצוות אנשים מלומדה, ולצאת ידי חובת המשמעת, אלא כדי להשיג את המטרה הרצויה; זאת אומרת – לנצח".

והוסיף: "המשמעת בצבא אינה מכוונת להפוך את החיילים לאוטומטים…"

וכן: "כל חייל חייב לראות עצמו במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה…"

זו איננה סטייה מתרבות הפיקוד של צה"ל – אלא לבה.

כמשתמע מהנחיותיו של בן־גוריון, צה"ל אימץ מיומו הראשון את תפיסת הפיקוד הגרמנית המולטקאית – הפיקוד המבוזר "מוכוון־המשימה", או בתרגום מדויק יותר מגרמנית: "מוכוון־השליחות" – איזו שליחות? השליחות שהטילה עליו המדינה.

אלא שצה"ל לא הסתפק באימוץ תפיסת הפיקוד הגרמנית. בעקבות לקחי מלחמת לבנון הראשונה שינה צה"ל את עקרון המלחמה הראשון שלו מ"דבקות במשימה" ל"דבקות במשימה לאור המטרה" – שינוי ייחודי לצה"ל, שאיננו קיים כך בצבאות אחרים.

שינוי זה נועד להדגיש בדיוק את רוח הנחיותיו של בן־גוריון: המפקד איננו נדרש לציית באופן טכני בלבד, אלא להבין לעומק את המטרה, ובמקרים נדרשים אף להתאים את המשימה שקיבל – כדי לשרת טוב יותר את התכלית המבצעית והאסטרטגית.

עקרון המלחמה ושיטת הפיקוד הזו מבוססים על רעיון פשוט אך עמוק: המפקד הבכיר מגדיר מטרה, גבולות גזרה ומשאבים – אך מותיר למפקד בשטח חופש פעולה רחב כיצד לממש את השגת המטרה. הדגש איננו על ציות פורמלי לכל פרט, אלא על דבקות במטרה, יוזמה, גמישות, תחבולה ונטילת אחריות.

במסגרת תרבות פיקודית זו, יוזמה עצמאית, קבלת החלטות תחת אי־ודאות ולעיתים אף חריגה מנהלים – אינן פגם מוסרי, אלא דווקא מצוינות מוסרית־פיקודית. הן ביטוי לאחריות עמוקה, לנכונות ליטול סיכון מחושב ולאומץ לב אזרחי – היכולת לקבל החלטה קשה גם במחיר אישי.

מפקד – וגם כל חייל – איננו נבחן רק לפי נאמנותו לנהלים, אלא בראש ובראשונה לפי דבקותו בעיקרון המלחמה הייחודי לצה"ל: "דבקות במשימה לאור המטרה", כביטוי לנאמנותו לאנשיו, לצה"ל, לעם ולמדינה.

אין פירוש הדבר שארגוני ביטחון פטורים ממגבלות מוסריות או משפטיות. להפך. עוצמתם מחייבת ריסון, אחריות ופיקוח. אולם האיזון בין פיקוח לבין יוזמה חייב להיגזר מטבעם הייחודי של ארגונים שנועדו לפעול מול אויבים, בתנאי עמימות, סיכון ולעיתים לחץ זמן קיצוני.

יש משהו פרדוקסלי בבחינת התנהלות מבצעית באמצעות אמות מידה מוסריות שנולדו בעולם המינהל האזרחי – כמעט כטענה נגד אדם בבית מרחץ שאיננו עוסק שם בלימוד תורה. לא מפני שלימוד תורה איננו ערך, אלא מפני שלכל מרחב יש תכלית, היגיון פנימי וכללי פעולה משלו.

דבריו של ראש המוסד, דדי ברנע, שלפיהם עצם האפשרות שמפקד "יעשה דין לעצמו" פוסלת אותו לתפקיד בכיר – אינם תואמים את תורת הפיקוד של צה"ל.

תורת הפיקוד של צה"ל, כפי שעוצבה בידי בן־גוריון והתפתחה לאורך עשרות שנים, איננה מבוססת על ציות טכני־פורמלי בלבד, אלא על דבקות במשימה לאור המטרה, יוזמה, תחבולה ואחריות אישית.

לפי תורה זו, מפקד נדרש לעיתים דווקא לחרוג מן הדרך שנקבעה לו – אם הוא סבור כי בכך ישרת טוב יותר את המטרה המבצעית.

דווקא משום כך, לאורך שנותיה של מדינת ישראל, קודמו לתפקידים הבכירים ביותר מפקדים שהתבלטו ביוזמה, אחריות אישית ויכולת קבלת החלטות עצמאית תחת לחץ – לעיתים גם בהחלטות שבדיעבד התגלו כשגויות. אותה תרבות פיקודית היא שאפשרה לצה"ל להגיע להישגים שהיו בלתי אפשריים תחת תרבות של פיקוד ריכוזי, חשש מיוזמה והיצמדות פורמלית לנהלים.

תרבות פיקודית זו איננה תיאוריה מופשטת. כך פעלו מפקדים מרכזיים בתולדות צה"ל. אסף שמחוני במבצע קדש ומוסא פלד ב־1973 חרגו מהנחיות שניתנו להם משום שסברו כי הדבר נדרש למימוש המטרה המבצעית. פלד אף מנע בכך את נפילת רמת הגולן. איש מהם לא נתפס כמי שפגם בטוהר מידותיו; להפך – הם נחשבו לדוגמאות מובהקות של פיקוד יוזם ואחראי.

לא במקרה אמר משה דיין כי את "הסוסים האבירים" יש לעיתים לבלום, בעוד שאת "הפרדות העצלות" צריך לדחוף – משום שצבא מכריע זקוק בראש ובראשונה למפקדים יוזמים, גם במחיר טעויות, ולא למפקדים משותקים מפחד חריגה.

לכן, אם כבר בוחנים את פרשת גופמן במישור המוסרי, לא ייתכן שקצין שפעל כל חייו לפי אמות המוסר הפיקודיות של צה"ל – ואף קודם שוב ושוב לאורן – יישפט לפתע לפי אמות מידה מוסריות של ארגון אזרחי. אותה התנהגות עצמה עשויה להיחשב פגם מוסרי בארגון אזרחי, אך מעלה פיקודית בארגון ביטחוני.

השאלה שמעוררת הפרשה איננה אפוא רק מי ראוי למלא תפקידים בכירים במערכת הביטחון. השאלה היא גם באיזו תרבות פיקודית מבקשת מדינת ישראל להילחם – ומהו המוסר שלפיו היא מבקשת לשפוט את מפקדיה.

אם ייפסק שביוזמתו של גופמן, גם אם הובילה לתקלה, נמצא פגם בטוהר המידות – השארת עקרון המלחמה הראשון, "דבקות במשימה לאור המטרה", ושיטת הפיקוד המבוזר מוכוון־המטרה של צה"ל בתוקפם, תהיה עצמה פגם בטוהר המידות – בלתי נסבל, זועק לשמים.

פורסם באתר JDN, בתאריך 12 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בלב הדיון על שיקומה של תדמיתה הבינלאומית של ישראל ניצבת שאלת התכלית. מה יש לישראל להציע לעולם? האם יש בה דבר-מה מעבר ליצירתיות הטכנולוגית ולתחכום ההיי־טקי, ההופכים אותה למושא הערכה?

התשובה היא חוסן. החברה הישראלית נהנית מתחושת צדק פנימית ומעוצמה נפשית, ומדינת ישראל מחזיקה בעוצמה צבאית וכלכלית ההופכות אותה למודל לחיקוי בזירה העולמית.

זהו הנושא שראוי כי יעמוד במרכז ההסברה הישראלית בשנים הקרובות.

חוסן הוא המשאב החיוני האולטימטיבי להתמודדות עם מציאות עולמית קודרת. העולם כולו ניצב כיום מול מדינות הנוקטות מדיניות הרסנית כדוגמת רוסיה, סין ואיראן – כשעימותים צבאיים קשים עוד לפנינו; מול תנועות על־לאומיות הגמוניות דוגמת האסלאם הרדיקלי המבקשות לערער את יסודות החברות המערביות מבפנים ומציבות איום טרור הולך וגובר; מול אידאולוגיות ממאירות הסותרות את ערכיה של הציוויליזציה היהודית־נוצרית ואת עקרונות הדמוקרטיה הקלאסית; ומול נרטיבים היסטוריים מעוותים המבקשים לשלול את עצם הלגיטימיות של ריבונות לאומית.

גם יציבותם של החיים המודרניים נתונה לאיום: מגפות של שימוש בסמים ודיכאון, התפוררות המשפחה והקהילה; טכנולוגיות המחריבות את הפרטיות ומטפחות אי־אמון; ותלות כלכלית גלובלית הדורסת מעמדות ועמים שלמים ומזינה שנאה ואלימות.

ישראל היא מופת לאופן שבו יש להתמודד עם כל האתגרים הללו – האיומים על בריאותה של אומה ועל עצם קיומה. זוהי מדינה שבמהלך כמעט שמונים שנותיה התמודדה בהצלחה עם איומי ביטחון קיצוניים ועם מתקפות דה־לגיטימציה אידאולוגיות, וזאת באמצעות תודעה היסטורית־רעיונית רחבת יריעה וזהות לאומית מרוממת; באמצעות פטריוטיות עמוקה החובקת את הגאווה והזכות להילחם למען המדינה; באמצעות טיפוח אהבת הארץ ואהבת הזולת; ובאמצעות שימור האמונה הדתית.

ישראל גם קיבלה על עצמה את ההכרעות הקשות ואת ההקרבות הנדרשות כדי לקיים מערך הגנה לאומי רב־עוצמה וכלכלה איתנה – והתוצאות מדהימות.

בסופו של דבר, ישראל היא חברה חסונה. היא משגשגת, בעוד ששונאיה כושלים. היא פרדיגמה לאופן שבו ניתן לעמוד איתן ולהחזיק במטרה נעלה מתוך בהירות מוסרית – דבר שהעולם המוכה והמתגונן זקוק לו נואשות.

חיוניות ותודעה היסטורית

התבוננו בנתוני הזהות הלאומית. לפי כל סקר שנערך בעשור האחרון, צעירי ישראל מאמינים עמוקות ובאופטימיות בעתידה של המדינה. תשעים אחוזים מהם מתכננים להישאר כאן, יהיה אשר יהיה. למעלה מ־85% סבורים כי צה״ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. לפחות 65% אומרים כי יהיה זה ראוי למות למען המדינה, אם יידרשו לכך.

יותר מ־75% מעדיפים באופן מובהק לרכוש "כחול־לבן", ו־84% מעדיפים לקנות מחברות ישראליות או בינלאומיות התורמות למאמץ המלחמתי והלאומי.

למעלה מ־60% אומרים כי סולידריות חברתית, התנדבות וערכי משפחה הם שמעניקים לישראל את גדולתה. וכל זאת, אף שלמעלה מ־80% מתלמידי התיכון סבורים כי הסיכוי לשלום עם הפלסטינים קלוש עד בלתי קיים. במילים אחרות, צעירינו יודעים שישראל היא הרבה מעבר לסך הסכסוכים עם הפלסטינים או עם איראן, והם מאמינים כי ישראל תדע להתמודד ואף לשגשג.

הנחישות של הנוער הישראלי משתלבת בחוסן שמפגינים מגזרים רחבים בציבור הישראלי. החל באימהות חסונות המחזיקות את העורף, וכלה במאות אלפי ישראלים (ויהודי התפוצות) המתנדבים באינספור דרכים בימי מלחמה כדי למלא מחסור בידיים עובדות בשדות, במפעלים ובבתי החולים, וכדי לסייע בריפוי ובשיקום אלמנות המלחמה, הפצועים הרבים והמפונים.

החיוניות הכללית הזאת נובעת מאותה תודעה היסטורית־רעיונית רחבת יריעה ומאותם סממני מסירות שתיארתי לעיל. למעשה, החברה הישראלית נשענת על מעין "דת אזרחית" – אמונה חבויה המחזיקה את החיים הציבוריים והפוליטיים. זהו מה שכינה הלורד הרב ד״ר יונתן זקס המנוח – מגדולי ההוגים היהודיים של דורנו – "תאולוגיה ציבורית": תחושת ייעוד וזהות לאומית המשותפת כמעט לכל הישראלים.

אין מדובר במוסכמה ריקה מתוכן. בלי קשר למידת הקפדתם על פולחן דתי, ישראלים מבינים את עצמם כקשורים בברית מוסרית, וכמי שנבחרו – כן, נבחרו! – למשימה. הם חשים אחריות לקידומה של הציוויליזציה היהודית, אשר התנ״ך מעגן בבניית ישות מדינית יוצאת דופן בציון. ומשום כך יילחמו הישראלים ללא לאות למען חירותם.

יתר על כן, העם היהודי שואף להיות מכשיר להפצת ערכים חיוניים בעולם. בין היתר, הדבר מסביר מדוע ישראלים הם מן הראשונים שטסים לקצות תבל כדי להגיש סיוע בעת אסונות טבע; מדוע הם כה גאים בתרומתם הרפואית והמדעית לעולם; ומדוע שיתופי פעולה אקדמיים בינלאומיים חיוניים כל כך לנפשם. כן – אפילו כעת, כאשר חלקים מן האקדמיה המערבית מבקשים להחרים ישראלים ויהודים.

איש אינו יכול לטעון כי החיים בישראל היו נטולי דאגה או קלילים מאז פלישת חמאס באוקטובר 2023 והמלחמות שבאו בעקבותיה בשבע חזיתות. אולם כפי שמראים מחקרי אושר ותוחלת חיים – שבהם ישראל מדורגת בעקביות בין המדינות המובילות בעולם – קיימים בחיים מניעים היכולים לגבור על מצוקה ולהפוך אתגרים לברכה.

הישראלים אינם גיבורי־על. אך הם אנשים האוהבים את ארצם, מאמינים במדינתם ובשליחותם ההיסטורית, מעריצים את ילדיהם, ונחושים לראות את משפחותיהם, שכניהם ואחיהם מוגנים ומקבלים תמיכה.

ישראל גדולה, חזקה ועשירה דיה כדי להגן בעוז על דרכה; ובה בעת גדולה, חזקה ועשירה דיה כדי להיות נאורה, נדיבה וסובלנית. מתוך ביטחון במורשתה, ישראל בטוחה ביכולותיה ומסוגלת לתרום לעולם.

השקעות זרות

התבוננו בנתונים הכלכליים. חרף מצב מלחמה המתמשך זה שלוש שנים, קרן המטבע הבינלאומית עדיין צופה כי כלכלת ישראל תצמח ב־3.5% בשנת 2026 (לעומת 2.3% בארצות הברית ו־1.3% באיחוד האירופי). התמ״ג הישראלי צפוי אף לעקוף את כל מדינות ה־G7. הבורסה לניירות ערך בתל אביב גואה, ומקדימה מדדים בינלאומיים מרכזיים כדוגמת S&P 500 ונאסד״ק.

ההשקעות הזרות ממשיכות למלא תפקיד מכריע בחוסנה הכלכלי של ישראל ונשארות גבוהות חרף המלחמות האחרונות, וכך גם פעילות המיזוגים והרכישות בענף ההיי־טק, שהגיעה לכמעט מאה מיליארד דולר בשנת 2025. מצרים וישראל חתמו על עסקת הגז הטבעי הגדולה בתולדות המזרח התיכון, בהיקף של 35 מיליארד דולר. איחוד האמירויות ומרוקו הגיעו לעסקאות ביטחוניות עם ישראל בהיקפים של מיליארדי דולרים.

ישראל עצמה צפויה להשקיע 120 מיליארד דולר בעשור הקרוב בפיתוח תעשיית נשק שאינה תלויה בספקים זרים – נוסף על חמישים מיליארד דולר בשנה של הוצאה צבאית ישירה.

תחושת ייעוד עמדה מאז ומתמיד בלב בנייתן של קהילות ואומות בכל חברה אנושית. היא מעניקה כיוון ורוח, ומולידה את הקשיחות הנחוצה לעמידה מול אויבים.

השיח הפוליטי האמריקאי המסורתי הבין זאת היטב, וביקש להציב את הגאולה, החירות, המוסר והברית האלוהית – נושאים השאובים במפורש מסיפור יציאת מצרים – בלב החיים הציבוריים.

גם האבות המייסדים של אמריקה החזיקו באמונה עמוקה בטוב המהותי ובייחודיותה של ארצות הברית; במה שמכונה האמונה ב"ייחודיות האמריקאית". כולם חלקו את התחושה שמשהו גדול, אפילו פלאי, פועל באמריקה – ותחושה זו עיצבה אחריות אמריקאית "אוונגליסטית", במובן של להיטות להוביל את העולם.

למרבה הצער, נשיאה ה־44 של ארצות הברית, ברק ח’ אובמה, לא חש בנוח עם מנהיגותה של אמריקה בענייני העולם. הוא ראה במפורש את עברה של אמריקה כיהיר וככוחני. הוא יצא לדרך במטרה "לשנות מן היסוד" את מקומה של אמריקה בעולם; לשלול מארצות הברית את מעמדה העליון; ולהוריד את אמריקה ממעמדה ה"אימפריאלי".

הוא סבר כי יותיר אחריו עולם טוב יותר באמצעות הקטנת ממדיה של אמריקה שאינה יוצאת דופן – ושל ישראל שאינה יוצאת דופן אף היא. ולמרבה הצער, הצליח בכך במידה רבה.

עיצובו האינטלקטואלי הוא, בין היתר, מה שמקהה כיום את יכולתו של המערב להתמודד עם האסלאמו־פשיזם המודרני ועם האימפריאליזם הרוסי והסיני. הוא שמונע את התחדשות נחישותו של המערב להגן על עצמו – נחישות היכולה לנבוע רק מהתחמשות אינטלקטואלית, מוסרית וחברתית עמוקה, לצד התחמשות צבאית קונקרטית. והוא גם שמונע מאליטות מערביות מסוימות להזדהות עם ישראל ועם מאבקיה ההירואיים והמוצלחים.

הגיעה העת להפוך את המגמה. הגיע הזמן להבליט בגאון את חוסנה של ציון. יש בעולם די אזרחים נבונים ומבקשי דרך – ויש לקוות שגם מנהיגים במערב – שישאבו עידוד ודוגמה מדרכה האמיצה של ישראל. ישראל החסונה – זהו המיתוג החיוני להסברתה של המדינה מכאן ואילך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 10 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בשנים האחרונות הולך ומעמיק השבר החברתי בשתי דמוקרטיות מפתח של העולם החופשי – האמריקנית והישראלית. שתיהן, בשונה מחלק גדול מן הדמוקרטיות האירופיות, לא נולדו רק מתוך מאבק לשחרור פוליטי, אלא גם מתוך תפיסה עמוקה יותר של חירות: חירות המבוססת על הכרה בעקרונות שמעל האדם, ושאליהם הוא מכפיף את עצמו.

מקור עוצמתה של ארצות הברית – מה שהפך אותה לגדולה – היה בדיוק בשילוב נדיר זה: הכפפת החשיבה האנושית לאמת חיצונית הן במישור הפיזיקלי הן במישור החברתי. במישור הפיזיקלי – באמצעות אימוץ חוקי המדע; ובמישור ההומניסטי – באמצעות תפיסה שלפיה גם הסדר החברתי איננו שרירותי, אלא נשען על עקרונות מחייבים, ובלשונה של הכרזת העצמאות של ארה"ב: "חוקי הטבע ואלוהי הטבע".

גם מדינת ישראל, על פי רוח מגילת העצמאות של מדינת ישראל, הוקמה על יסוד תפיסה דומה: שילוב בין זכויות לבין אחריות, בין חירות לבין מחויבות לערכים שמעל רצונו המשתנה של האדם.

אלא שכיום מתרחשת בשתי הדמוקרטיות הללו תפנית עמוקה. לצד תפיסת החירות המכפיפה את האדם לעקרונות מחייבים, מתפתחת תפיסה חלופית – הרואה באדם עצמו את מקור הסמכות לקביעת הערכים. שתי תפיסות אלו אינן רק שונות; הן מתנגשות חזיתית. מכאן נובע השבר: לא עוד מחלוקת על פרשנות של ערכים משותפים, אלא מחלוקת על עצם מקורם. זהו מעבר מוויכוח בתוך מסגרת מוסכמת למאבק על המסגרת עצמה.

במובן זה, מתנהלת כיום בתוך דמוקרטיות אלו מעין "מלחמת ציביליזציות" פנימית. היא איננה אלימה אך נוגעת בשאלות היסוד של זהות, סמכות וחירות. אם לא תתברר, היא עלולה להחריף עד כדי אובדן היכולת לקיים מסגרת משותפת.

מניעת התדרדרות זו תלויה ביכולתה של ההנהגה – התרבותית והפוליטית – להבהיר את הפערים הציביליזציוניים העומדים בבסיס השסע, ולשוב ולדון בשאלה: איזו חירות מבקשות הדמוקרטיות שלנו לקיים – חירות הנשענת על עקרונות שמעל האדם, או חירות הנגזרת מן האדם עצמו?

שתי תמונות – שתי תפיסות עולם

כדי להבין את עומק הפער, די להתבונן בשתי תמונות:

תמונה 1: משה עם לוחות הברית – פסל בבית המשפט העליון של ארצות הברית. החוק מעל האדם: החוק איננו יציר האדם – האדם כפוף לו.

תמונה 2: אלת התבונה (La déesse Raison) – טקס המהפכה הצרפתית, 1793 – האדם כמקור החוק: האדם מעלה את תבונתו למעמד של סמכות עליונה.

שתי התמונות הללו הן יותר מסמלים היסטוריים. הן מייצגות שתי תשובות שונות לשאלה: מהו מקור החוק – והאם האדם כפוף לו, או יוצר אותו.

חירות מתוך קבלת סמכות

המסורת העברית – מאברהם ועד משה – לא ביקשה לשחרר את האדם מכל סמכות, אלא להפך: לשחרר אותו מן השעבוד למקורות סמכות שגויים:

1. חירות משעבוד פוליטי – המגולמת ביציאת בני ישראל ממצרים ובמעבר מעבדות לשלטון עצמי – חוויה מכוננת שעמדה גם ברקע התודעה ההיסטורית של אבות המהפכה האמריקנית.
2. חירות משעבוד לדמיון ולסובייקטיביות – המגולמת באמונה בקיומה של אמת אחת, הנגזרת מבורא אחד, שאיננה תלויה בתודעת האדם המשתנה.
3. חירות משעבוד לאגואיזם, לדחפים ולסיפוקים –מגולמת בערך המכונן "ואהבת לרעך כמוך", המחייב ריסון עצמי כתנאי לקיום חברתי מאוזן.

החירות, במובן זה, איננה היעדר מגבלות – אלא היכולת להכפיף את האדם לאמת שאינה תלויה בו: האמת האובייקטיבית של המציאות, שחוקיה תורגמו לערכים ולציוויים שנועדו לאיזונו העצמי של האדם, יצור אשר בניגוד ליצורים אחרים בטבע נברא ללא רסנים מולדים המכוונים את התנהגותו.

"ואהבת לרעך כמוך" הוא דוגמה לתרגומו של חוק הסימביוזה שמחולל איזון בטבע, לערך מוסרי שנועד לחולל איזון דומה בין בני האדם. הדבקות המוסרית בערך "אמת", במטרה לחולל וודאות גבוהה ככל האפשר בממד החברתי של חיי האדם, תורגמה מדבקותו באמת האובייקטיבית הנצחית של חוקי היקום, שיוצרת וודאות בממד הפיזיקלי של חייו.

המהפכה האמריקנית אימצה תפיסה זו במונחים אזרחיים. גם אצלה הסמכות איננה תוצר של רצון אנושי, אלא הכרה בעקרונות שמחוץ לו. החירות נובעת מן ההכפפה אליהם – לא מן השחרור מהם.

המהפכה הצרפתית ביקשה לשחרר את האדם לא רק משלטון פוליטי, אלא גם מכל מקור סמכות חיצוני. הסמכות הועברה אל האדם עצמו ואל תבונתו. זהו שינוי עמוק: במקום כלי לגילוי האמת התבונה הופכת למקור האמת. המלכת "אלת התבונה" איננה פרט שולי, אלא ביטוי סמלי עמוק: כאשר האדם הופך את תבונתו למקור הסמכות העליונה. זוהי חזרה עקרונית לאלילות. האדם שב למצב שבו הוא עובד את יצירי רוחו שלו – כפי שהיה בעידן שקדם למהפכה המונותאיסטית.

מן המודרניזם לפוסט־מודרניזם

המהלך לא נעצר בהעלאת התבונה למעמד אלוהי. אם המודרניזם עוד האמין בכוחה של התבונה לעצב סדר, חוק ומשמעות, הרי שהפוסט־מודרניזם מפרק גם את האמונה הזו עצמה.

בדורנו אנו עדים בהומניזם ורק בו להתרחקות כפולה: לא רק מן האמת החיצונית, אלא גם מן התבונה כשלעצמה וממיצגיה – אנשי רוח ומנהיגים דגולים – שנתפסו כמורי דרך בעלי סמכות. מה שהחל כהערצה לתבונה הפך לפירוקה. במקום אמת אובייקטיבית או תבונה אוניברסלית, נותרו רק משחקי כוח, נרטיבים יחסיים, שפה ככלי שליטה והסלולר ככלי לפרימת אינטראקציה חברתית על כל גווניה. התבונה עצמה מוכתרת כ"אליטיסטית", "קולוניאלית" או "מדכאת" ופסלי אנשי רוח ומנהיגי עבר מייצגיה הופכים יעד לסילוק מהפרהסיה הציבורית.

תמונה 3: עידן הפוסט מודרניזם – פוסט אלת התבונה: חברה אחת – ללא אמת משותפת

לא עוד אמת אחת מעל האדם, כבמהפכה החרות האמריקנית. לא עוד תבונת האדם כמקור אמת אחת, כבמהפכת החרות הצרפתית. התפוררות למרחבים פרטיים, לנרטיבים אישיים ולמסכים המחליפים מציאות משותפת.

כך הופך התהליך שהחל כשחרור – להתפוררות מוחלטת. מה שהובטח כחירות גדולה יותר, הפך לשעבוד לרגש, לאופנה ולכוח בלבד. פירוק זה של אמת, סמכות ומשמעות משותפת יוצר ריק מוסרי וציבורי – וריקים כאלה נוטים להתמלא בכוחות טוטליטריים חדשים שימלאו את הריק – לעיתים קרובות במחיר החירות עצמה.

אין זה מקרה שבתוך מציאות זו מתעצמת גם עוינות כלפי העם היהודי ומדינתו – העם שתרם לעולם את רעיון קיומה של אמת אחת שמחוץ לאדם לא רק בממד הפיזי – מדעי, אלא גם בהומניזם ושחרר אותו מן השעבוד לדמיון, לכזב ולשרירות הלב.

על תפיסה של "חירות מתוך סמכות" עולות בדרך כלל שלוש טענות: היא דוגמטית, משום שהיא מניחה קיומה של אמת שאינה נקבעת בידי האדם; היא איננה דמוקרטית, משום שהיא מגבילה את כוחו של הרוב; וכי היא מקפיאה את הדיון הערכי. אלא ששלושתן נשענות על אי־הבנה. התפיסה הזו אינה דוגמטית, שכן היא מכירה בכך שהאמת, אף שהיא אובייקטיבית, לעולם לא נתפסת במלואה ומתגלה לאדם בהדרגה; אינה שוללת דמוקרטיה, אלא מגדירה את תפקידה – הרוב אינו קובע את האמת, אך הוא מכריע את פרשנותה ואת האיזון הקונקרטי הנדרש בין ערכים במציאות משתנה; ואינה מקפיאה את הדיון, אלא מבטיחה את המשכיותו – משום שהבנת הערכים מתפתחת עם התקדמות הידע והשינויים בממד הפיזיקלי והחברתי של החיים. בכך נשמרת בו־זמנית יציבות העקרונות והדינמיות של יישומם בפועל: האמת קבועה – אך ההבנה שלה הולכת ומתפתחת; הרוב מכריע כיצד ליישם את האמת הזו אך אינו קובע את מקורה.

הפער בין שתי המהפכות איננו בשאיפה לחירות – אלא בדרך לממשה: האחת שחררה את האדם מן השעבוד לשלטון תוך הכפפתו לאמת. השנייה שחררה אותו מן השלטון אך גם מן האמת שמחוץ לו. כך, אגב השגת חירות פוליטית, החזירה אותו לשני סוגי שעבוד: לסובייקטיביות ולדמיון, ולדחפים ולאגואיזם. בממד הפיזיקלי אין מחלוקת: האדם איננו קובע את חוקי המציאות אלא כפוף להם. השאלה היא האם גם בממד החברתי קיימים עקרונות דומים או שהאדם הוא מקורם.

שתי תפיסות החירות יכלו להתקיים זו לצד זו כל עוד הפריד ביניהן אוקיינוס. ארצות הברית התפתחה במסגרת תפיסת חירות המעוגנת בעקרונות מחייבים שמעוגנים באמת האובייקטיבית שבחוקי הטבע, כשם שבממד הגשמי האדם כפוף לחוקי המדע שהם חוקי האמת האובייקטיבית שבטבע. החלה זו של עקרון אחד על שני ממדי חיי האדם, הגשמי וההומניסטי – יצרה מציאות סינגולרית בתולדות האנושות, והיא שהקנתה לה את עוצמתה וגדולתה.

בעוצמה זו – ובעיקר ממחויבותה המוסרית לערכיה – נחלצה ארצות הברית פעם אחר פעם לסייע לאירופה, כאשר ניסיונותיה של האחרונה לבנות סדר חברתי על בסיס תבונת האדם בלבד הובילו למשברים עמוקים ואסונות.

אלא שהמציאות כיום שונה. אין עוד הפרדה גאוגרפית והזליגה הולכת ומתגברת: תפיסת החירות הרואה באדם את מקור הסמכות חודרת אל תוך תפיסת החירות המבוססת על הכפפת תבונת האדם למציאות ומערערת אותה מבפנים.

השלכות על המלחמה באיראן

שתי התפיסות הללו אינן יכולות עוד להתקיים זו לצד זו מבלי להתנגש. ומכאן נובע אופיו האמיתי של השבר: לא עוד מחלוקת על מדיניות או על דמותם של מנהיגים, אלא מאבק על עצם מקור הסמכות. השלכותיו של פער זה ניכרות גם בזירה הבינלאומית – ובאופן מובהק סביב סוגיית איראן. האיום האיראני הפך לא רק לאתגר אסטרטגי, אלא גם למקרה מבחן תרבותי: עד כמה מסוגלות הדמוקרטיות המערביות לגבש תפיסת פעולה משותפת כאשר הן חלוקות גם בתוכן בשאלת יסוד – מהו מקור הסמכות שמגדיר את איראן כאיום קיומי, שעל פיו יש לפעול כדי להסירו.

האתגר המרכזי של הנהגת ארצות הברית ושל ישראל איננו חיצוני – אלא פנימי: להשיב לעצמן את היכולת להבחין בין אמת לבין רצון, ובין חירות לבין הפקרתה. המערכה על החירות איננה מתנהלת רק מול אויבים חיצוניים – אלא בראש ובראשונה בתוך הדמוקרטיות עצמן, סביב שאלת היסוד: מהו מקור הסמכות שעל פיו נקבעים ערכים, ועל פיו מוכרעים מצבים. דמוקרטיה שאיננה מכירה בכך שיש אמת שאיננה תלויה בה – מתקשה לאורך זמן להגדיר איום, להציב גבולות, ולפעול בנחישות כאשר הדבר נדרש. לא משום שהיא חלשה, אלא משום שאיבדה את העוגן שעל פיו ניתן להבחין בין נכון לשגוי. משום כך, המבחן האיראני איננו רק עימות גיאו־פוליטי, אלא מבחן ליכולתן של הדמוקרטיות לשוב ולפעול לאור עקרונות שאינם תלויים ברצון משתנה ולהכריע על פיהם. ולבסוף, השאלה שבה פתחנו איננה תיאורטית. איזו חירות אנו רוצים? חירות הנשענת על אמת שמעל האדם או חירות הנגזרת מן האדם עצמו. בתשובה לשאלה זו לא נקבע רק אופיין של הדמוקרטיות – אלא גם יכולתן לשרוד, ולהגיע – כפי שמלמד הניסיון שנצבר בדמוקרטיה האמריקנית, שקשרה את גורלה עד לתחילת מאה זו לחרות שמעל לאדם – לעוצמה ולגדולה חסרי תקדים.

פורסם באתר מידה, בתאריך 08 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עם המינויים האחרונים של ראשי מערך הדיפלומטיה הציבורית החדשים במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ, הגיע הזמן לחשיבה מחודשת על גישות בהסברה הישראלית.

הדבר נכון במיוחד לאחר המלחמה עם איראן, אשר הרחיקה חלקים גדולים מדעת הקהל העולמית מישראל; לאחר הצבעה הרסנית בקונגרס (שבה רוב הסנאטורים הדמוקרטים הצביעו בעד חסימה של מכירת תחמושת וציוד צבאי לישראל); על רקע יוזמות מחודשות לחרם על ישראל באירופה; ובהינתן ההסלמה המתמשכת של אלימות אנטישמית ואנטי-ישראלית משולבת ברחבי העולם.

לפני שישה עשר חודשים פרסמתי תוכנית עבור ישראל (שאומצה ברובה במהלך השנה האחרונה בידי שר החוץ גדעון סער וסגנית שר החוץ שרן השכל), המתמקדת בהבאת משלחות רבות של "משפיענים" לישראל. אין דבר – ממש אין דבר – שמטפח ידידים לישראל באופן יעיל יותר מביקור מתוכנן היטב במדינה זו. ביקורים כאלה הם כמעט תמיד חוויות משנות תפיסה באופן דרמטי.

הבאת משפיענים רלוונטיים לביקור בישראל היא עבודה קשה, בייחוד משום שההמונים האלימים האנטי-ישראליים ברחבי העולם מנסים להפוך את ישראל למוצר "מזוהם", ואף הצליחו להעלות את המחיר החברתי של גילויי אהדה ותמיכה בישראל. אכן, ברגע הזה יש קהלים מסוימים שפשוט לא יבקרו בישראל.

אך קיימים מגזרי יעד חשובים בעלי רצון טוב בסיסי כלפי ישראל, שמובילי הדעה והפעילים הקהילתיים בהם יכולים וחייבים להיות מוזמנים לביקור כאן כדי לגלות את ישראל על כל עושרה – שאיפותיה, יופייה, מאבקיה ופגמיה. משרד החוץ ארגן וסייע בביקורן של יותר מ-200 משלחות כאלה במהלך השנה האחרונה.

בתחילת 2025 התוויתי בנוסף מהפכה נדרשת במסרים של ישראל – שגם היא אומצה בידי סער – הכוללת אימוץ של עוצמה ישראלית והשבת האמונה היהודית לארסנל הדיפלומטי של ישראל, בהתאמה לעמדה האסטרטגית והביטחונית התקיפה הנחוצה לה.

בסופו של דבר, 25 שנות הסברה מתקופת אוסלו לא סיפקו את הסחורה. אין זה מספיק להסביר את דילמות הביטחון של ישראל או להדגיש את נדיבותה הדיפלומטית בעבר – ואולי בעתיד – כלפי הפלסטינים.

נדרש דיבור ישיר על עוצמתה הנחושה של ישראל – שימוש מוצדק בכוח כדי להילחם באיראן, בג'יהאד האסלאמי ובפלסטינאות השואפת להשמדת ישראל; ונרטיב המכריז על זכויות יהודיות ילידיות, שאינן ניתנות לערעור, בארץ ישראל, ומציג את ישראל כאיחוד של אמונה, עם וארץ. אנשים נאלצים לכבד מסרים כאלה, גם אם אינם מייחסים לישראל נדיבות יוצאת דופן.

***

החשיבה הרעננה והמטלטלת ביותר שראיתי באשר להסברה הישראלית מופיעה במאמר ארוך שפרסם זה עתה אוריאל זהבי באתר "Israel Brief" שלו.

לטענתו, משהתפרקה ההסכמה הדו-מפלגתית בכל סוגיה בדמוקרטיות המערביות, גם ההסברה הפרו-ישראלית חייבת להשתנות. עליה להתפצל למסלולים ומוסדות נפרדים.

זהבי מסביר כי כיום סוגיות בעלות חשיבות פוליטית נטמעות בזהות מפלגתית. הן "ממוינות" באופן המקודד אותן במונחי סכום-אפס, ומזין פער עמוק בין ליברלים לשמרנים שאינו ניתן בקלות לגישור.

כתוצאה מכך, רפובליקנים ליברלים ודמוקרטים שמרנים (שלא לדבר על רפובליקנים שמרנים ודמוקרטים ליברלים) כבר אינם מתחברים בקואליציות חופפות. הם נעים במערכות גומלין אידיאולוגיות שונות לחלוטין, הניזונות ממדיות ומאליטות שונות, ומחזיקים בערכים וב"אמיתות" שאינם מתיישבים עם אלה של הצד השני.

כך גם לגבי "סוגיית ישראל". פעילים פרוגרסיביים מקודדים כיום את ישראל כמזוהה עם לאומיות ומיליטריזם, ולא עם הערכים המועדפים עליהם של זכויות מיעוטים, נורמות דמוקרטיות ומשפט הומניטרי.

מנגד, קהלים שמרנים מקודדים את ישראל באופן חיובי כמי שמזוהה עם אמונה, ערכי משפחה, זיקות תנ"כיות, חירות וחוסן צבאי, בעוד הצהרות על שמירת זכויות האדם של ישראל ועל זיקותיה הדמוקרטיות נשמעות להם רכות מדי או מתגוננות שלא לצורך, ואף מרחיקות.

לפיכך, הארכיטקטורה שנבנתה במשך עשורים לקידום ישראל כנושא דו-מפלגתי – למשל באמצעות ארגונים כמו איפא"ק – כבר אינה פועלת היטב, לטענת זהבי. אוצר המילים שנבנה סביב ישראל – ברית ביטחונית, ערכים דמוקרטיים משותפים ושיתוף פעולה אסטרטגי – אינו מהדהד עוד באותה קלות בשני צידי המתרס הפוליטי החריף.

לכן, הוא טוען, תומכי ישראל זקוקים למערכי טיעון, לאוצרות מילים ולשליחים שונים לחלוטין עבור קהלים דמוקרטיים/ליברליים ורפובליקניים/שמרניים. עליהם לפנות באופן ממוקד לנרטיב כזה או אחר, במקום לשדר מסר אחיד בצינור אחד כפי שנעשה בעידן של פוליטיקה בהסכמה.

***

זהבי מצביע על הדוגמה הבאה: דמוקרט מתון המעבד ידיעה על תקיפת צה"ל בעזה, מנתב אותה דרך הפסיכולוגיה המוסרית השלטת במחנהו – פריזמה של נזק / דאגה והוגנות / הדדיות – כמה אזרחים נפגעו, מה הייתה המידתיות, מה אומר המשפט ההומניטרי, האם הייתה חלופה סבירה וכו'.

רפובליקני מתון יעבד את אותה ידיעה דרך ערכי ברירת המחדל שלו – נאמנות, סמכות וקדושה – וידגיש כי ישראל היא בעלת ברית; שבעלת ברית מגינה על עצמה; שבעלי ברית ראויים לתמיכה; שישראל אישרה את הפעולה במסגרת קבלת ההחלטות הריבונית שלה, והטלת ספק בסמכות זו חשודה כשלעצמה; שהגנת ישראל נושאת משמעות של הברית המקראית, בעוד שיקולי צד שלישי הם משניים, וכו'.

בקיצור, אותו אירוע נכנס לשני "מעבדי מוסר" שונים לחלוטין של שני מחנות פוליטיים ממוינים באורח חריף, עם אוצר מילים מפוצל. במציאות זו, ארכיטקטורה של מסר יחיד נכשלת; היא אינה נקלטת היטב בו-בזמן הן אצל הליבה הדמוקרטית המתונה והן אצל הליבה הרפובליקנית המתונה.

במקום זאת, זהבי מציע שישראל תפעיל כמה זרועות של דיפלומטיה ציבורית שתשתפנה מידע ומחקר, אך תפעלנה עם מסרים ומסגרות שונות.

אחת תפעיל מסרים במסלול רפובליקני באמצעות שליחים מזוהים עם העולם הרפובליקני/שמרני, דרך שידור אוונגליסטי, פלטפורמות של שמרנות ביטחונית-לאומית ושותפויות עם מכוני מחקר כמו Heritage, Hudson ו-AEI.

הזרוע האחרת תקדם מסרים דמוקרטיים/ליברליים באמצעות שליחים המזוהים עם המחנה הדמוקרטי, עם מסגור של משפט הומניטרי וערכים דמוקרטיים משותפים המכויל לרשתות מדיניות החוץ של יוצאי ממשל אובמה ולכלי תקשורת ליברליים, ובאמצעות שותפויות עם מכוני מחקר כמו Brookings, Carnegie ו-CNAS.

זוהי חשיבה אמיצה שיש לשקול ברצינות, בייחוד משום שגם העולם היהודי בתפוצות מפולג מאוד לאורך קווי שבר מפלגתיים. כדברי זהבי: "הקהילה היהודית עצמה מוינה לשני ארגזים מפלגתיים: קהילה יהודית אורתודוקסית אמריקאית הכוללת 74% מצביעי דונלד טראמפ ו-84% רפורמים מצביעי קמלה האריס – אי אפשר לראותה כקהל יעד אחד או לפנות אליה באמצעות שדולה שמדברת בקול אחד". אז מדוע לא לאמץ את ההבדלים ולעבוד עם שני צידי הפער באופן מובחן?

אני סבור כי ניתוחו של זהבי חזק מן המרשם שהוא מציע. אסטרטגיה של מסרים שונים היוצאים רשמית מירושלים ומארגוני הסברה מנוגדים יוביל בהכרח לפגיעה באמינות. ומנגד, ארכיטקטורת הסברה דו-מסלולית כבר קיימת במידה מסוימת. למשל, ביקורן בישראל של משלחות מחו"ל מתוכנתות באופן שונה מאוד עבור קבוצות ליברליות ושמרניות.

יתר על כן, ארגוני קונצנזוס כמו איפא"ק עדיין אפקטיביים בקרב קהלים חשובים מסוימים – גם אם היקפם והשפעתם מצטמצמים, כפי שטוען זהבי.

בתגובה לזהבי, הפרופ' למשפטים דייוויד ברנשטיין מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון טוען כי למרות ה"מיון" החמור למחנות פוליטיים יריבים ונוקשים, אמריקאים מן השורה, לרבות רוב הדמוקרטים, סולדים עמוקות מטרור ומאנטישמיות גלויה.

לפיכך, ככל שהתנועות הרדיקליות האנטי-ישראליות קושרות עצמן יותר להצדקת טרור, להטרדת סטודנטים יהודים או לרטוריקה קונספירטיבית על יהודים וכוח, כך הן תרחקנה את רוב האמריקאים (וגם קנדים ואחרים) שעדיין מחזיקים בבהירות מוסרית המבחינה בין ביקורת על מדיניות ישראל לבין חגיגת רצח המוני.

מכאן, קיטוב מוחלט סביב ישראל אינו בלתי נמנע, ואין לפרק את הארגונים היהודיים הוותיקים. ייתכן שעדיין קיים מרכז מתון שניתן לעבוד עימו.

פורסם באתר JDN, בתאריך 01 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עם דעיכת הפעולה הצבאית רחבת ההיקף של ארה"ב נגד איראן, הגיעה העת לשלב השני במערכה נגד הרפובליקה האסלאמית הרדיקלית: הדחת האייתוללות ומשמרות המהפכה מן השלטון. הגיעה העת לשינוי משטר.

בתמיכה נכונה מבחוץ, הדבר אמור להיות אפשרי. מיליוני איראנים ודאי מבקשים זאת. אומנם, לא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ולא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הגדירו שינוי משטר כיעד רשמי של המתקפה הצבאית הנוכחית נגד איראן, אבל שני המנהיגים עודדו מפגינים איראנים להשיב לעצמם את מדינתם מידי הבריונים צמאי הדם ורודפי השמדת העם הממשיכים לדכא את אזרחי איראן, והשואפים למחוץ את המערב ולהשמיד את ישראל.

בסופו של דבר, רק שינוי משטר יכול לנטרל לטווח הארוך באמת ובתמים את האיום הגרעיני של איראן, ורק העם האיראני עצמו יכול להפיל את המשטר.

יש דברים רבים שארה"ב, ישראל ואחרים יכולים לעשות כדי לתמוך בהתגבשותה של אופוזיציה איראנית נחושה: ניהול קמפיין תעמולה אגרסיבי נגד המשטר (למשל באמצעות כלי תקשורת ייעודי אנטי־משטרי), אימון פלגים אופוזיציוניים בתוך איראן וציודם בנשק, הגברת תקיפות גלויות וחשאיות נגד מפקדי משמרות המהפכה והבסיג', וכן המשך שחיקת צבאות השלוחים של איראן בעיראק, בלבנון, בעזה ובתימן.

מעל הכול, חיוני לשמר את מצור הכלכלה והנפט הנוכחי על איראן, ללא כל הקלה בסנקציות על המשטר וללא נסיגה של כוחות אמריקניים משמעותיים מן האזור.

ארה"ב, ישראל ואחרים היו צריכים לפעול כך במהלך ארבעים השנים האחרונות – אך כמעט איש לא עשה זאת. למרבה הצער, כל מי שדגל במאמץ שיטתי לשינוי משטר באיראן נחשב למוזר ומעצבן, כמטיף למדיניות בלתי מציאותית.

אחד מאותם דון קישוטים היה אורי לוברני המנוח, שהלך לעולמו בשנת 2018 (ואני הספדתי אותו אז כנביא שלא זכה להכרה). משאת נפשו הייתה לראות את המשטר האסלאמי־מהפכני באיראן מופל, והוא האמין בכל ליבו כי ישראל ומדינות המערב יכולות וחייבות לעשות הרבה יותר כדי להביא לכך.

לוברני היה דמות מרכזית בממסד החוץ והביטחון של ישראל במשך 60 שנה, והייתה לי הזכות להכירו. הוא הבריח עולים יהודים לארץ ישראל המנדטורית במסגרת ההגנה, ולחם במלחמת העצמאות. שימש ראש לשכתו של שר החוץ משה שרת, ויועץ לענייני ערבים ומנהל לשכה של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. הוא שירת תחת כל ממשלות ישראל עד ימי נתניהו.

בעת כהונתו כשגריר באתיופיה היה בין מובילי מבצע שלמה, שהביא לישראל כ-20 אלף יהודים מאתיופיה. בשנות ה-80 היה מתאם הפעולות בלבנון, וניסה – ללא הצלחה – להשיב את הנווט הישראלי השבוי רון ארד.

ובעיקר, שימש ראש הנציגות הישראלית בטהרן בשנים 1973–1978, בשנותיה האחרונות של הברית ההדוקה בין ישראל לאיראן טרם נפילת השאה. התפרסם בכך שחזה את נפילת השאה חצי שנה מראש – אך איש לא האמין לו, לרבות אנליסטים של ה-CIA.

לובראני יצא למסע אישי, בן 40 שנה, לעידוד שינוי משטר באיראן. הוא פרסם מאמרים וניירות מדיניות שהציגו את האפשרות והצורך בכך, והציג את טיעוניו בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע בוושינגטון ובירושלים – אך לא רבים אכן הקשיבו.

פורסם באתר JDN, בתאריך 24 בפאריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מדינת ישראל מציינת את ימי הלאום שלה כשהיא בעיצומה של מערכה רב-זירתית גורלית, המעמידה למבחן לא רק את יכולותיה הצבאיות, אלא בראש ובראשונה את ריבונותה המדינית. מול "טבעת האש" שהדקה איראן סביב צווארה של ישראל, מתייצבת בעלת בריתנו הקרובה ביותר, ארה"ב בראשות טראמפ, אם בהשתתפות משמעותית ואם בתמיכה חשובה אך לעיתים גם בלחצים כבדים. בנקודת זמן זו, עלינו לזכור: ריבונות אינה מושג מופשט. היא היכולת והנכונות של אומה לקבל החלטות קיומיות, גם כאשר הלחץ מידידותיה הופך למעמסה.

האתגר המרכזי לריבונותנו נובע מהפער האסטרטגי בין ירושלים לוושינגטון. בעוד ארה"ב שואפת לעיתים קרובות להכלה ולשקט אזורי זמני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה דחיינות. מול המשטר בטהראן, המנצל כל פרצה דיפלומטית ורפיון בנחישות להיאבק נגדו כדי לקדם את תוכנית הגרעין שלו ולבצר את השפעתו באזור, ישראל חייבת להפגין עצמאות מרבית. כשם שאיראן עומדת בנחישות על קוויה האדומים במו"מ, ובראשם שימור יכולות הגרעין והמשך התמיכה במערך השלוחים שלה, כך על אחת כמה וכמה שעל ישראל לאמץ עמדה נוקשה יותר מול ארה"ב בכל הנוגע למימוש ריבונותה והגנה על האינטרסים הקיומיים שלה. עלינו להבהיר כי חופש הפעולה המבצעי נגד המשטר האיראני הוא זכות יסוד שאינה נתונה למו"מ. ריבונות פירושה שהכרעת האיום האיראני היא יעד ישראלי עליון, שאינו יכול להיות כפוף ללוחות זמנים פוליטיים בוושינגטון.

בזירה הלבנונית, הלחץ להסדרים דיפלומטיים מהירים מול חזבאללה מציב דילמה דומה. ההיסטוריה מלמדת כי ערבויות בינ"ל ונוכחות כוחות או"ם התבררו כמשענת קנה רצוץ. ריבונות ישראלית אמיתית מחייבת שליטה ביטחונית אפקטיבית. לא ניתן להפקיר את ביטחון תושבי הצפון בידי הסכמים שאינם מבטיחים את הרחקת חזבאללה מעבר לליטני ופירוק יכולותיו המבצעיות. כאשר ארה"ב לוחצת על ריסון, על ישראל להשיב בנחישות: ביטחון אזרחינו קודם לנוחות הדיפלומטית. התבססות ושליטה בדרום לבנון וסיכול ציר ההברחות מאיראן ומהמרחב הסורי לחזבאללה צריכים לשמש קו אדום בתיאום בין ישראל לארה"ב, לצד היעד האסטרטגי – פירוק חזבאללה מנשקו.

גם בלחימה מול חמאס בעזה, הריבונות נמדדת ביכולת להשלים את המשימה. הלחץ האמריקאי בסוגיות הומניטריות ובניהול היום שאחרי הוא מובן, אך הוא אינו יכול לבוא על חשבון מיטוט היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, כיעד אסטרטגי. עצמאות ישראל באה לידי ביטוי בכך שהניצחון יוגדר במושגים ישראליים, פירוז מוחלט ומניעת התעצמות מחודשת, ולא כפשרה מדינית שמשאירה את הטרור על כנו.

הברית עם ארה"ב היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה, ושיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני הוא עמוד תווך בביטחוננו. עם זאת, עלינו להיזהר מהפיכת הברית לכבלים. עלינו למנף את התמיכה האמריקאית לדחיקת האויב, אך לעולם לא לאפשר לה להפוך לבלם המונע מאיתנו להכריעו. יוזכר בהקשר זה שחיסול נסראללה בספטמבר 2024 בוצע תוך יידוע ממשל ביידן ברגע האחרון, והתמרונים הקרקעיים ברפיח ובחאן יונס בוצעו למרות התנגדות מצד הממשל. ישראל גם לא תוכל להיענות ללחצי טראמפ לשרטט נתיב עתידי למדינה פלסטינית בתמורה להצטרפותה של סעודיה ל"הסכמי אברהם". זאת מכיוון שמדינת פלסטינית תשמש מקפצה לתוכנית האיראנית להשמדת ישראל.

למול האפשרות לאמברגו נשק, כפי שארע בחלק מתקופת ביידן, על ישראל לפעול להגדלת קווי הייצור המקומיים לחימושים שונים ומערכות הגנה, כדי לצמצם את "חלון הסחיטה" של כל ממשל אמריקאי. למול הצורך הישראלי בוטו אמריקאי במועצת הבטחון, ההיסטוריה מוכיחה כי עובדות בשטח קובעות את גבולות הווטו בוושינגטון. ככל שישראל תפעל בנחישות גדולה יותר להכרעה, כך יגבר האינטרס האמריקאי לספק את המטרייה המדינית כדי לעצב את סיום המערכה בתיאום עמה.

לסיכום, בימים אלו של זכרון ותקומה, עלינו לזכור כי מחיר הקוממיות הוא האחריות הבלעדית לגורלנו. הריבונות הישראלית נבחנת ביכולתנו להביט ביושר בעיני ידידותינו, להוקיר את עזרתן, אך להישאר נאמנים לצו העליון: הגנה על הבית בדרכים הנדרשות לנו, ורק לנו. הנצחון על איראן וציר הרשע בהובלתה בלבנון, בתימן, בעיראק ובעזה אינו רק צורך ביטחוני – הוא המבחן העליון של חירות ישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 23 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בתאריך 8 באפריל 2026 הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הפסקת אש בת שבועיים בין ארה"ב, ישראל ואיראן. זאת לאחר כשישה שבועות של לחימה עצימה, ושעות בודדות לפני פקיעת האולטימטום של הנשיא שהיה אמור להוביל לכך ש"ציוויליזציה שלמה תמות ולעולם לא תשוב" או לפחות להחזיר את איראן ל"תקופת האבן". התגובות בעולם להפסקת האש אופיינו בשילוב של תמיכה עקרונית בהפחתת מתחים לצד ספקנות עמוקה באשר ליציבותה ולמשמעויותיה האסטרטגיות ארוכות הטווח.

המשא ומתן המתקיים בין ארה"ב ואיראן באיסלמבאד בתיווך פקיסטן, מספק הזדמנות מרתקת לנתח את האופן שבו כל אחד מהצדדים מנהל משא ומתן. הנשיא טראמפ בספרו "אומנות העסקה" מציג גישה אינסטרומנטלית ומבוססת כוח המתמקדת בהטיית תנאי המשחק הפסיכולוגיים והמבניים כך שהיריב יבחר בכניעה יחסית כפתרון הרציונלי. זאת תוך שימוש בין היתר ביצירת לחץ, שליטה בנרטיב ובאי-ודאות/אי-חיזוי ככלי טקטי להרתעה ולבלבול היריב.

ולכן יש לבדל בין האסטרטגיה התקשורתית של הנשיא טראמפ לבין האסטרטגיה הגיאופוליטית שלו. האסטרטגיה הגיאופוליטית של ממשל טראמפ היא עקבית, קוהרנטית ובמרבית המקרים צפויה: המלחמה באיראן נתפסת כחלק מהתחרות הבין-מעצמתית הרחבה יותר מול סין, המאופיינת בשילוב של עימות כלכלי (במיוחד בתחומי סחר, אנרגיה, ייצור וטכנולוגיה), לחץ גיאופוליטי וניסיון לשימור הגמוניה אמריקנית. לעומת זאת, האסטרטגיה התקשורתית נועדה להשפיע על המשא ומתן, על התודעה ודעת הקהל העולמית והפנימית, על השווקים וגם לצרכי עמימות מבצעית.

באופן זה, הצהרות הנשיא יכולות לכלול מסרים סותרים, עמימות והפרזות – המקשים במכוון על יכולת הוודאות והצפייה של מהלכיו. במובן זה, אסטרטגיה זו ממחישה את עקרונות "אומנות העסקה" בדגש על הפעלת לחץ, יצירת מנוף ואי-ודאות. השליטה בנרטיב והצגת איראן כצד הנכנע, מחזקת את עמדת המיקוח ומונעת תפיסת נואשות. אי יכולת החיזוי הוא מנגנון מכוון המקשה על איראן לשקלל את צעדיה ומגדיל לחץ פסיכולוגי.

היא רק רוצה לשרוד

איראן, מצידה, נוקטת באסטרטגיה של "תקייה" שמשמעותה התחזות והטעיית האויב – המותרת לפי פרשנות האסלאם – כל עוד הדבר משרת את המטרה. וכך מצד אחד, איראן תימנע מחידוש המלחמה ומצד שני, היא צפויה להציג נכונות מזויפת לפתרונות זמניים ולגמישות באמצעות תחבולות ומניפולציות למיניהן.

חשוב להבין כי בתנאים שנוצרו, לאחר שישה שבועות של לחימה, האסטרטגיה של איראן כרגע היא לשרוד את שלוש השנים הקרובות של כהונת טראמפ. וכך, באופן פרדוקסלי, איראן שנתפסה במשך עשרות שנים כמעצמה אזורית צבאית וכלכלית עם שאיפות להגמוניה אזורית, מתנהגת כאחרון ארגוני הטרור, שעבורם עצם השרידות נתפס כניצחון.

בהלימה עם המטרה האסטרטגית הזו של איראן, סביר להניח שהמשטר יציג נכונות לפשרות תוך שמירה על מרחב פעולה נסתר ויעשה שימוש בניסוחים מעורפלים בשם העמימות המכוונת. כלפי חוץ, איראן מצהירה הצהרות פומביות מתונות, אך בפועל מקשיחה עמדות במשא ומתן ובעיקר מנסה למשוך זמן, בין אם במו"מ ממושך ובין אם בהסכמה חלקית או זמנית לתנאים. השאיפה של איראן היא להגיע להסכם קצר-טווח ככל האפשר, בעוד האינטרס של ישראל ושל ארה"ב הוא הפוך – ולכן אסור ליפול למלכודת הזו.

ימים יכריעו האם תכתיבי "אומנות העסקה" המערבית יגברו על ה"תקייה" של איראן. אך התרחיש שיושג הסכם לסיום המלחמה מחייב את ישראל לעמוד על האינטרסים הביטחוניים שלה: ויתור מלא על העשרת אורניום, פירוק היכולות הגרעיניות, הטלת מגבלות אפקטיביות על מערך הטילים והפסקת תמיכה בארגוני הפרוקסי. לא פחות מכך, על ישראל להבטיח את חופש פעולתה העתידי ולכפות הפרדה אסטרטגית בין זירות לבנון ועזה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

אל תקשיבו לתבוסתנים השולטים בגלי האתר האמריקאיים והישראליים בסוף השבוע הזה, ומקדמים נרטיב כפול ומעוקם – שלפיו המלחמה נגד איראן הייתה חסרת טעם פוליטית ו/או עקרה צבאית. שתי ההאשמות מרושעות; אף אחת מהן אינה מדויקת.

המלחמה בת ששת השבועות הייתה המערכה המוסרית והנחוצה ביותר, והיא שינתה מן היסוד את התמונה האסטרטגית לטובה. איראן מותשת עד דק, וארה״ב וישראל התחזקו הגמונית. כאשר הלחימה תימשך – לא החודש ואף לא השנה, אלא בהמשך הדרך – "בעלות הברית" יביסו את "הציר" באופן חד־משמעי עוד יותר ובקלות רבה יותר.

כמובן, הקריאה להמשיך להילחם בעוז אינה מה שרוב הישראלים רוצים לשמוע כעת – בשעה שהם מחזירים, לשמחתם, את ילדיהם לבתי הספר, משקמים את בתיהם ההרוסים, ומנסים באופן כללי להשיב לחיים מעט שגרה.

אך איש בישראל אינו חי באשליה שהמאבק ברוע הסתיים, ואסור שמישהו יפקפק במוסריות הצורך של ישראל בניצחונות מתמשכים ומכריעים על יריביה.

ישראל לא תחזור למדיניות ה"הכלה" של העשורים האחרונים שהעדיפה ריסון ודיפלומטיה על פני שחיקת האויב והכרעה צבאית. תפיסת הביטחון המשתנה של ישראל כרוכה בהפגנת דומיננטיות יזומה לאורך גבולותיה ועליונות אסטרטגית אל מול איומים רחוקים יותר. מבצע "שאגת הארי" היה המחשה מצוינת לכך, וכך גם המתקפה הישראלית הנוכחית נגד חיזבאללה בלבנון.

צפו לכך שישראל תמשיך לבצע מהלכים עזים ומכריעים נגד מוקדי אויב מצידון ועד חאן יונס ואספהאן. היא תתקוף – לא תתגונן. היא תיזום – לא תגיב. היא תרדוף את אויביה – לא תירדף על־ידם.

ישראל צריכה להיות מושא יראה, לא אהבה. והיא מדינה חסונה, לא סמרטוט רטוב שמקבל בהכנעה מגבלות בינלאומיות וסופג בשקט גינויים מערביים.

לפיכך, מנהיגים אזוריים ועולמיים צריכים להתרגל למצב אסטרטגי חדש במזרח התיכון המעוגן בישראל נחושה וחובטת.

ירושלים יודעת ששכניה יחפשו פיוס אמיתי רק כאשר ישראל תהיה חזקה. הסכמי שלום נוספים בסגנון הסכמי אברהם אפשריים ורצויים – אפילו עם ערב הסעודית ואולי עוד השנה – אך הם יתבססו על שותפויות הגנה קשוחות, לא על תפיסות רכות של רצון טוב.

***

אם יש סיבה מרכזית אחת לאכזבה מההפוגה/הסיום של מבצעי "זעם אפי" ו"שאגת הארי", הרי שהיא העובדה ששינוי משטר באיראן נראה עדיין רחוק.

אף שזה לא היה אחד היעדים הרשמיים של המלחמה (בניגוד לשלילת יכולותיה של איראן בתחום הטילים הבליסטיים והנשק הגרעיני), הכול יודעים שללא מהפכת־נגד ברפובליקה האסלאמית הרדיקלית, הישגי המלחמה יהיו זמניים בלבד. והיה רגע שבו הפלת האייתוללות נראתה בהישג יד.

האם ההזדמנות הוחמצה? לא בהכרח. למעשה, תבוסה מוחלטת של האייתוללות – אותם אייתוללות ששרדו את מסע העריפה הרחב והמוצלח של ישראל נגד כ־50 אנשי דת בכירים ורצחניים – עדיין עשויה להתרחש בקרוב.

הגורו שלי בנושא זה הוא מהדי פרפאנצ’י, עורך בכיר ב־Iran International TV ומנהל לשעבר של שירות איראן ברדיו פרדה. הוא היה הפרשן החד והמדויק ביותר לאורך המלחמה.

פרפאנצ’י מסביר שמדדי שדה הקרב הם מדד גרוע למציאות פוליטית. מערכות פוליטיות אינן קורסות תמיד בזמן מלחמה. לעיתים קרובות הן קורסות דווקא לאחריה, כאשר כישלון צבאי מפנה מקום לשבר אליטיסטי ולחברה שאינה מוכנה עוד לחיות כפי שחיה עד כה.

הביטו בתוצאות: כלכלת איראן במצב קשה. כך היה גם לפני המלחמה, אך ההרס שנגרם לבסיס התעשייה והיצוא של איראן בעקבות 30,000 הפצצות הקואליציה הוא אדיר וכמעט לא ניתן להתגבר עליו. נקווה שנשיא ארה"ב טראמפ ישאיר את איראן תחת משטר סנקציות כלכליות כבד.

ברמה האסטרטגית, התקיפות נגד איראן ביוני 2025 ובמרץ 2026 חשפו את הפער בין תעמולה אסלאמית רדיקלית למציאות. במשך שנים התפארו עלי חמינאי ומפקדי משמרות המהפכה במערכות הגנה אווירית מתוצרת עצמית. הם אמרו לאיראנים שאפילו כלי הטיס המתקדמים ביותר של ארה"ב וישראל אינם יכולים לפעול מעל איראן. מיליארדים הושקעו בפיתוח מערכות אלה ובבניית תדמית של חסינות. המיתוס הזה קרס במפגש הראשון עם המציאות.

יתרה מכך, במשך שנים דיברה הרפובליקה האסלאמית על שליטה בארבע בירות ערביות, ועל סהר שיעי עוצמתי ברחבי המזרח התיכון. היא הציגה את עצמה ככוח בתנועה – מתפשט, מתקדם ומעצב את האזור סביבו. כאשר אסד נפל, כאשר סוריה אבדה, וכאשר שלוחיה ספגו מכות קשות – התדמית הזו החלה להתמוטט. מה שהוצג כעומק אסטרטגי נראה יותר ויותר כאשליה יקרה.

בזירה הפנימית, מלחמת 12 הימים ניפצה את תדמית המשטר כמיומן, שולט וחזק. חלקים נרחבים מהאוכלוסייה שהתנגדו למשטר ראו אותו מושפל, והביעו בגלוי סיפוק מכך שנפגע בעוצמה כזו.

אירועי 8-9 בינואר 2026 סימנו תפנית מכרעת בנוף הפוליטי של איראן, לפי פרפאנצ’י. בטהרן יצאו לרחובות כ-1.5 מיליון איש, ומראות דומים חזרו על עצמם ב-400 ערים, עם השתתפות כוללת של כחמישה מיליון בני אדם. המדינה הגיבה בכוח קטלני שהביא למותם של כ-36,000 בני אדם בתוך 48 שעות.

לפי פרפאנצ’י, היקף האלימות ניפץ את הנרטיב שלפיו הרפובליקה האסלאמית עדיין שולטת בהסכמה ציבורית כלשהי. מדינה הנהנית מהסכמה אמיתית אינה צריכה להרוג בהיקפים כאלה כדי לפנות את הרחובות.

***

לפיכך, ייתכן שהרפובליקה האסלאמית שרדה במידה מסוימת את המלחמה הזו – אך לא סביר שתשרוד את השלום. זהו משטר הנמצא בשלבי קריסה, קובע פרפאנצ’י.

כעת על ארה"ב וישראל לדחוף את המשטר אל מעבר למצוק. ניתן לעשות זאת באמצעות חניקה כלכלית של איראן (ללא הקלות בסנקציות); שמירה על לחץ צבאי (ללא נסיגת כוחות אמריקאיים מהאזור); בידוד דיפלומטי נוסף (ללא מחוות רכות מצד אירופה או מדינות ערב במפרץ); השפלה אסטרטגית של האייתוללות (לקיחת האורניום המועשר שלהם); ולבסוף – נקיטת צעדים רציניים לתמיכה בהתהוותה של אופוזיציה איראנית נחושה (כולל אספקת נשק).

כל אלה יגבירו את הסיכויים לעריקות נרחבות בקרב האליטות הצבאיות והאחרות באיראן.

לסיכום, איש אינו צריך להצטרף לצביעותם של "בכייני המערב" כלפי הרפובליקה האסלאמית או לסייע לאייתולות לחמוק מן התבוסה המוחלטת שהיא גורלם הבלתי נמנע. ("בכיינים מבחילים" – כך מכנה הפובליצסט ברנדן אוניל מבריטניה את כל הזועמים על תקיפות אמריקה באיראן, אך שתקו כאשר האייתוללות טבחו באלפי בני עמם ברחובות).

איש אינו צריך להיכנע לסוכני הדכדוך באמריקה, באירופה או בישראל, המשווקים תיאור מעוות וזדוני של מלחמה צודקת ומוצלחת זו.

ואיש אינו צריך לפקפק ביכולתה של ישראל לעמוד במלחמותיה – ולנצח בהן, שוב ושוב, ככל שיידרש.

פורסם באתר JDN, בתאריך 09 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הקים העם הצ'כי רפובליקה דמוקרטית, נאורה סובלנית ושוחרת שלום בלב אירופה. בראשה עמדו דמויות מופת, אינטלקטואלים ואנשי ספר, כמו אדוארד בנש ותומאש מסריק. מנהיגי צ'כיה לא היו נאיבים. הם ידעו היטב שארצם נמצאת בשכנות לגרמניה שכבר הפגינה את אופייה האגרסיבי במלחמת העולם הראשונה. לצ'כיה הייתה ברית הגנה עם צרפת, והיא העריכה שבריטניה לא תעמוד מנגד אם היא, צ'כיה, תותקף על ידי גרמניה.

ואולם, בריטניה ניהלה אז מדיניות של הכלה ופיוס מול גרמניה הנאצית שדרשה מצ'כיה לוותר על חבל הסודטים. היה ברור שצרפת לבדה לא תוכל לעמוד מול גרמניה הנאצית. ואכן שתי המעצמות שיתפו פעולה במסגרת ועידת מינכן הזכורה לרע וכפו על צ'כיה לעשות וויתורים מפליגים לגרמניה.

הוויתורים לא ריסנו את גרמניה הנאצית. להיפך, התיאבון שלה רק גדל. שנה לאחר הסכם מינכן פרצה המלחמה הנוראה מכל – מלחמת העולם השנייה, שבמסגרתה ניסו הנאצים לממש את "הפתרון הסופי" לעם היהודי. רק מנהיגותם של צ'רצ'יל ורוזוולט הובילה את "בני האור" באירופה להתייצב למערכה ולהביס את הצורר הנאצי ושותפיו.

"זו לא המלחמה שלנו"

חשבנו שהלקח נלמד ושוב לא יאפשרו הדמוקרטיות למשטרים רודנים ותוקפנים להטיל אימתם על המערכת הבינלאומית באמצעות צבירת חימוש שכולל נשק להשמדה המונית והפעלת טרור נגד כל מי שלא התיישר איתם. אז חשבנו. הנה באה והתייצבה ממלכת האייתולות באיראן והכריזה בגלוי על כוונתה להשמיד את "הישות הציונית". לאחר שנים רבות של הכלה ופיוס כלפיה, הסתבר שוב שפניהם של האייתולות אינם מכוונים לפיוס אלא למערכה רוויית דמים נגד מתנגדיהן בעולם כולו.

ממש ברגע האחרון, שבועות ספורים לפני שתצליח איראן להשיג מערכות נשק גרעיניות, קמו שני מנהיגים בעולם, הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו, למערכה כוללת נגד איראן. הם ביקשו לשלב במערכה גם את מדינות אירופה, ובראשן בריטניה גרמניה וצרפת. אבל הללו הבהירו ש"זו אינה מלחמה שלנו" והעדיפו לעמוד מן הצד ולהניח לישראל, ובמידה פחותה – גם לארצות הברית, להקיז את דמן.

בתחילה נראה היה שיש להן "סיבה טובה" לאמץ מדיניות מנוכרת כזו. אירופה, הם אמרו לעצמן, אינה נמצאת בטווח הטילים של איראן. אולי זה לא נראה יפה, אבל המערכת הבינלאומית מתבססת על אינטרסים, וכל זמן שאיראן אינה מאיימת עלינו, אין לנו שום סיבה להתייצב למערכה נגדה.

ואולם, עד מהרה טפחה המציאות על פניהן. איראן שיגרה טילים לעבר בסיסים של בריטניה בקפריסין, וחיזבאללה – שלוחה של איראן בלבנון – הבהיר שגם הוא יכול לפגוע ביעדים של בריטניה באי בים התיכון. איראן לא הסתפקה בכך ושיגרה טיל לעבר האי דייגו גרסיה, הנמצא במרחק של 4000 ק"מ משטחה באוקיינוס ההודי. המסר שלה היה ברור: 'אנחנו, האייתולות, מסוגלים כבר עכשיו לשגר טילים לעבר כל מדינה באירופה. לכן, מדינות אירופה, אין שום אמצעי אפקטיבי של הגנה אווירית כמו שיש לישראל ולארה"ב'.

גם מציאות זו לא שינתה את עמדתן של מדינות אירופה. הן המשיכו לדגול בבדלנות, ניכור וציניות אגואיסטית חסרת מעצורים.

השבוע קם "צדיק אחד בסדום", ראש ממשלת בריטניה לשעבר, בוריס ג'ונסון. הוא מתח ביקורת חריפה על מדיניותה המנוכרת של בריטניה כלפי בת בריתה ההיסטורית, ארצות הברית.

לבריטניה, כתב בוריס ג'ונסון, יש היכרות היסטורית, רבת שנים, עם מדינות המפרץ. אילו הייתה משתפת פעולה עם ארה"ב, היא יכולה הייתה, קרוב לוודאי, לשנות את אופי הלחימה של אמריקה וישראל. כך נהגו ראשי ממשלה בבריטניה, מרגרט תאצ'ר וטוני בלייר, במהלך העימותים ב-1991 ו-2003.

מדיניותו של ראש ממשלת בריטניה, סטארמר, כך טען ג'ונסון, לוקה לא רק ב"עיוורון פוליטי" וקוצר ראות, אלא גם בכפיות טובה. ארה"ב היא זו שסייעה לבריטניה לנצח את ארגנטינה במלחמת פולקלנד. היא הייתה זו שסייעה להצלת קוסובו ובוסניה, למרות שאמריקנים רבים סברו אז שזו אינה מלחמתה של ארה"ב: "זוהי אשליה", סיכם ג'ונסון, "לחשוב שנוכל לטמון את ראשנו בחול".

אל מול מציאות קשה זו, לא נוכל שלא להזכיר לטובה את מנהיגיה של ישראל, מבן גוריון ועד גולדה מאיר, שסירבו בעיקשות לוותר על יכולת הגנה עצמית ולהסתמך במקום זה על הבטחות שווא של בריתות הגנה והתחייבויות נשיאותיות לסייע לישראל בשעת צרה.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 06 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

לאחר מתקפת ה־7 באוקטובר 2023 של חמאס על ישראל, אין ישראל יכולה להרשות לעצמה אשליות בדבר שחר של שלום אזורי, ואינה יכולה לשוב למדיניות ה"הכלה" של העשורים האחרונים, שהעדיפה דיפלומטיה על פני הכרעות צבאיות מכריעות מול יריבים ג'יהאדיסטיים.

ישראל אינה יכולה עוד לקבל מדיניות המדגישה "שקט תמורת שקט" ומעדיפה "איפוק", שכן גישה זו אפשרה לאויבים לפתח יכולות תקיפה בחסות מרווח נשימה דיפלומטי; מה שכמה גורמים מערביים מכנים בטעות תקופות של "יציבות".

גישה זו נכשלה. היא התפוצצה בפניה של ישראל, עם טרור ופלישה מיו"ש ומעזה, מסוריה ומלבנון, ועם התקדמותה של תוכנית הגרעין האיראנית כמעט עד להשלמתה.

לפיכך, ישראל נערכה לעימות ממושך בדרגות עצימות שונות, כשהיא נשענת על תמהיל תקיף יותר של דיפלומטיה ושימוש בכוח כדי לסכל איומי אויבים. ישראל מתכוונת לפעול כמעצמת על, להשליט דומיננטיות באופן יזום לאורך גבולותיה ועליונות אסטרטגית מול איומים רחוקים יותר. מבצע "שאגת הארי" הוא הדגמה לכך.

בהקשר זה, גם לאחר שהנשיא טראמפ יעצור את התקיפות האמריקניות על איראן, יש לצפות שישראל תמשיך לבצע מהלכים עזים, מוחצים ומפתיעים נגד מעוזי אויב – מח'אן יונס ועד אספהאן. עליה לשמור את אויביה מחוץ לאיזון באמצעות פיצוצי זימוניות, חיסולים ממוקדים, וירוסי מחשב ותקיפות אוויריות מפצחות בונקרים מעת לעת.

ישראל מבקשת להיות מושא יראה, דומיננטית צבאית ואף "הגמונית" – ולא אהובה. ישראל יודעת ששכנותיה תחפשנה פיוס אמיתי רק כאשר ישראל תהיה חזקה. הסכמי שלום נוספים בסגנון הסכמי אברהם (ואף עם ערב הסעודית) אפשריים ורצויים, אך הם יתבססו על כוח ועל שותפויות הגנה מפורשות.

לפיכך, יש להתרגל למציאות אסטרטגית מחודשת במזרח התיכון, המעוגנת בישראל חזקה מאוד.

תפיסת הביטחון והדוקטרינה האסטרטגית המעודכנות של ישראל משמעותן גם כי ה"גבולות" בינה לבין שכנותיה הכושלות ו/או העוינות חייבים להשתנות. מה שהיה בין ישראל לעזה, בין ישראל לסוריה, בין ישראל ללבנון ובין ישראל לרשות הפלסטינית – לא ישוב עוד.

ישראל מבססת אזור ביטחון הגנתי קדמי בכל ארבע הזירות, שמשמעותו שליטה צבאית ארוכת טווח בשטחים קריטיים, לצד צמצום אוכלוסיות אזרחיות עוינות.

כך כבר בעזה, שם צה"ל השתלט על 53% מן השטח שהיה בעבר תחת שלטון צבא הטרור חמאס, שלוחתה של איראן, והוא ממשיך להשמיד כל עיירה באזור זה שחמאס הפך למוצב צבאי מעל הקרקע ומתחתיה.

אין – ולא תהיה בעתיד הנראה לעין – כל תשתית של חיים פלסטיניים באזור זה. לא שיקום ולא בנייה מחדש. שום דבר שיחזיר שוב צבאות טרור פלסטיניים עד סף הדלת, בצמידות ליישובי החקלאות המפוארים ולערים השלוות של ישראל בעוטף עזה.

כך גם בסוריה, שם ישראל מחזיקה כיום ב"כתר" החרמון, שבעבר נודע כחרמון הסורי, יחד עם כמה מוצבי גבול אסטרטגיים בשטח שנחשב בעבר "טריטוריה סורית".

אין לצפות לשינוי בנושא זה בעשורים הקרובים, בוודאי לא כל עוד טרוריסט לשעבר של דאעש בשם אחמד א־שרעא (המוכר גם כמוחמד אל־ג'ולאני), הפועל בחסות הדיקטטור האסלאמי של טורקיה רג'פ ארדואן, מציג עצמו כנשיאה החדש של סוריה.

במידה מסוימת, ישראל תמשיך גם להתערב לטובת הקהילה הדרוזית הלא־ג'יהאדיסטית בסוריה, המחזיקה אזור בעל חשיבות אסטרטגית בדרום־מזרח המדינה לאורך גבולה הצפוני של ישראל. אין כוחות "שמירת שלום" של האו"ם או של האיחוד האירופי שיש להם אומץ להשתמש בכדורים אמיתיים כדי להגן על הדרוזים ולהבטיח את הביטחון באזור הגבול.

כך גם בלבנון – מדינת הכשל הקלאסית של המזרח התיכון – שבה במשך עשרות שנים שלט בפועל צבא הנתמך בידי איראן, חיזבאללה, והמטיר אש וגופרית על ישראל באמצעות עשרות אלפי רקטות וטילים.

צה"ל מטהר עתה את דרום לבנון מחיזבאללה, בונקר אחר בונקר, מבנה אחר מבנה, עמדה אחר עמדה לשיגור טילים. כאשר ישראל תסיים, לא ייוותר – למרבה הצער – דבר מכפרי דרום לבנון, וסביר להניח כי תושבים לבנונים לא יוכלו או לא יורשו לשוב לאזור זה – בדיוק כפי שמתרחש כיום במזרח עזה.

צה"ל חייב וימשיך לשלוט באזור זה באמצעות מערך מוצבים צבאיים ארוכי־טווח, מן "הגבול" הישן ועד אזור נהר הליטני.

בהקשר זה, הצהרות תמיכה בינלאומיות ב"ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית בת-הקיימא" של לבנון אינן במקומן, ואף מגוחכות. לבנון לא הפעילה ריבונות ממשית ולא נהנתה משלמות טריטוריאלית זה למעלה מדור. חלקים נרחבים ממנה הוחרבו ונשלטו תחילה בידי אש"ף, ובעשורים האחרונים בידי חיזבאללה. הם השתמשו בלבנון כבסיס לשיגור מתקפות בלתי פוסקות על ישראל.

ואולם איש ב"קהילייה הבינלאומית" לא הרים קול ולא מחה על הפגיעה ב"ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית בת-הקיימא" של לבנון בכל אותן שנים. איש לא הזדרז להביע "סולידריות עמוקה" עם העם הלבנוני כאשר ערפאת, ולאחר מכן ח'ומייני וח'אמנאי, כבשו את לבנון ורמסו אותה.

כל שעשו היה להציב כוח "שמירת שלום" בינלאומי מדומה (יוניפי"ל) – שלא עשה דבר במקרה הטוב, ואף העלים עין מהביצורים ומהפרובוקציות של חיזבאללה.

רק כעת, כאשר ישראל החליטה לשים קץ לפארסה של ריבונות לבנון בדרומה ולשרטט למעשה מחדש את הגבול מטעמי ביטחון מוצקים – מתחילים יושבי ברלין, קנברה, לונדון, אוטווה ופריז למחות, ולדבר על גבולות בינלאומיים "קדושים".

***

לכן, כאן המקום לומר זאת בפשטות: מנקודת מבטה של ישראל, אין עוד גבולות "קדושים" בסביבתה הקרובה. קווי ביטחון ואזורי הגנה ישורטטו ויושרשו מחדש בהתאם לצורכי החזית.

זאת, ללא התייחסות לקווים מיושנים מתקופת הקולוניאליזם (כגון גבולות סייקס-פיקו), ללא התחשבות בהחלטות או"ם חסרות ערך (כגון החלטה 1701 שלאחר מלחמת 2006, שהבטיחה את פירוק חיזבאללה מנשקו ואת פירוז דרום לבנון), וללא הסתמכות על הסכמי אוסלו, שפג תוקפם הריק מתוכן.

התבוננו ביהודה ושומרון. איש אינו חי באשליה כי "רשות פלסטינית" כלשהי יכולה או תוכל לבלום את התעצמותם של צבאות טרור אסלאמיים הנתמכים בידי איראן באזורים אלה – איום ישיר על ירושלים ועל מרכז הארץ. רק צה"ל יכול ויעשה זאת.

לפיכך, מבצעים צבאיים ישראליים במקומות כמו ג'נין, טולכרם ושכם יימשכו בנחישות כדי לעקור איומי טרור מן השורש. לפיכך, ישראל תשוב ותבסס שליטה צבאית ואזרחית־התיישבותית על המרחבים הפתוחים והרכסים האסטרטגיים של יהודה ושומרון. מדיניות זו צפויה להיות קבועה בעשורים הקרובים, אם לא לעד.

לישראל אין כל אמון ביכולתה של "הקהילייה הבינלאומית", אפילו לא באמצעות תוכנית ה"שלום ושגשוג" של הנשיא טראמפ מ־2020 (המכונה “עסקת המאה”), או באמצעות "מועצת שלום" חדשה, להפוך את הרשות הפלסטינית ל"מערכת שלטונית דמוקרטית, שקופה, יעילה ובת־קיימא" – קל וחומר לשותפה אמיתית לשלום.

לאחר שלושים שנה ומיליארדי דולרים ואירו, התשואה על ההשקעה המערבית בעצמאות פלסטינית היא עלובה. ברשות הפלסטינית אין דמוקרטיה, אין שלטון חוק, אין שקיפות, אין קיימות, אין השקעה ביציבות כלכלית, ואין חינוך לשלום.

יש רק נפוטיזם ושחיתות, קצבאות "תשלום עבור רצח" (דהיינו תמרוץ ותגמול לטרור נגד ישראל), הסתה אלימה נגד ישראל (כולל תמיכה בפלישת חמאס ובמעשי הטבח של ה־7 באוקטובר), ומתקפה דיפלומטית על ישראל בכל זירה בינלאומית אפשרית.

וכיום יש לישראל גם סיבה ממשית לחשוש מפני מתקפה צבאית מאורגנת בסגנון חמאס על גוש דן מצד כוחות הרשות הפלסטינית.

לכן, אל תטיפו לישראל על גבולות "קדושים". אל תבזבזו מילים על מחאות בדבר "ריבונות ושלמות טריטוריאלית בת-קיימא" של לבנון, סוריה או עזה, או על "רצף טריטוריאלי בינלאומי מחייב" של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. אלו מושגים שחוקים, שנמחקו בידי המציאות האזורית.

פורסם באתר JDN, בתאריך 05 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.