שמונה כוסות יין

גם בעיצומה של מלחמה, גם כאשר האויב מכאיב לעורף, גם בתוך אי-ודאות באשר לתמונת הסיום – חובה להכיר בהישגים האדירים שלנו במאבק הנוכחי נגד איראן. ראוי לחגוג את אומץ ליבו של עמנו ואת שפע מעשי החסד שבהם נתברכנו בחודש זה.

עריכת ליל הסדר היא הרגע המושלם לכך. הוא מציין את גאולת ישראל ביד השם בכל דור ודור מאז מצרים הקדומה, ונושא עיניו אל גאולה כפולה לעתיד לבוא.

אני טוען כי כפל הניצחונות הנשגבים על אויבינו שראינו השנה ראוי שייחגג בכפל מנות של יין פסח. לפיכך, אני מציע להרחיב את ארבע הכוסות המסורתיות של הסדר לשמונה כוסות יין. כל גביע יותאם לביטוי של הצלחה וניצחון.

חידוש יינני זה נועד להדגיש לעצמנו כי מבצע "ארי שואג" הוא הצלחה כבירה, הישג בעל השלכות עולמיות. אל תתבלבלו מנציגי הדכדוך והתבוסתנות (ה"דיכאוניסטים") השולטים בגלי האתר! עובדה היא שאיראן נחלשה והתערערה כפי שלא הייתה מעולם. הדברים נכונים גם אם המערכה נגד איראן תסתיים כבר בימים הקרובים (אף כי איני סבור שכך יהיה).

ידוע לנו כי "יציאת מצרים" היא מסע ארוך שהעם היהודי צועד בו זה 3,500 שנה ועדיין לא הגיע ליעדו המלא; ועם ישראל אינו מפחד מדרך ארוכה.

לפיכך, מוטלת עלינו החובה לציין את ניצחונותינו ולהודות ליושב במרומים על הגיבוי האיתן; ולעשות זאת השנה בתשוקה כפולה. הינה אפוא תפריט היין שלי לפסח זה, עם שמונה לשונות גאולה על ניצחונות מופלאים ומתמשכים.

נתחיל בארבע לשונות הגאולה המסורתיות, על יסוד הפסוקים בספר שמות ו, ו-ז, וכפי שהתבאר בתלמוד הירושלמי: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה’, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים".

על ארבע לשונות אלו נוסיף השנה ארבע לשונות נוספות: אמירות של עוז, גבורה, התחדשות ושותפות.

1. והוצאתי – הצלה מעול השעבוד, שבימינו מתורגמת לישועת ישראל מצל ההשמדה של משטר האייתוללות, באמצעות השמדתנו את מתקני ההעשרה והנשק הגרעיני בבושהר, פורדו, אספהאן, נתנז, פרצ’ין ועוד.

על כך נשתה את הכוס הראשונה ("קדש"), ואני מציע למזוג לשם כך את יתיר קריק לבן 2022 – בלנד עשיר וקרמי של גרנאש בלאן, קלרט בלאנש, רוסאן וויונייה. יין זה ילווה אתכם בטוב עד לסוף הסימן "מגיד".

2. והצלתי – זוהי החירות לבנות מחדש את אומתנו בארץ מולדתו של עמנו, משוחררים מאיומי ההגמוניה של הרפובליקה השיעית הקיצונית בטהרן ומצבאות השלוחות שלה הפרוסים על גבולותינו.

לאחר סיפור יציאת מצרים אנו מברכים את ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו" ושותים את הכוס השנייה. כאן אמליץ על פלם "קמיליה" – שרדונה עדין, פריך ופירותי, שיכין את החך למצות הבאות.

3. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים – אכן הגאולה הנוכחית כרוכה במעשי דין עזים, כגון חיסול הנהגת איראן המדינית והצבאית, השמדת מתקני הטילים של משמרות המהפכה, החרבת בסיסי הבסיג’, ושאר מהלכים שנועדו לערער את המשטר.

לאחר אכילת המצה ולפני הסעודה ניתן לשתות ברווחה. לכו על הברברה 2021 של יקב רמת נפתלי, יין פרחוני ופירותי עז.

4. ולקחתי אתכם לי לעם – מסר של השגחה והגנה אלוהית על ישראל, של תמיכה עליונה בעם היהודי, הנקלט היטב בקרב אומות העולם הנדהמות מעמידותנו לנוכח איומים רבים כל כך.

לפתיחת הסעודה מתאים דומיין נטופה "תל קאסר" אדום 2018 – בלנד ים־תיכוני עם גוף בינוני המורכב מענבי גרנאש וסירה.

5. ונתתי בכם עוז – זכינו בתצוגת עוצמה ישראלית מדהימה; ביצוע צבאי כמעט מושלם של צה"ל. עלינו להעריך ואף להבליט את כוחנו, לא להתבייש בו ולא להתנצל עליו.

למנה ראשונה של דג או עוף, מזגו את רזיאל 2023, ממסך מדויק של סירה וקריניאן. (רזיאל הוא יקב משנה של יקב קסטל המפורסם.)

6. ונסכתי בכם גבורה – הגבורה שופעת בישראל בעת מלחמה: מטייסי חיל האוויר הנועזים, דרך מחלצי פיקוד העורף, ועד לנשות המילואים והמשפחות מרובות הילדים המתמודדות עם מציאות קשה של אזעקות והסתגרות.

בעיצומה של מנת הבשר העיקרית, מזגו "נווה" אדום 2019, קברנה סוביניון רציני ומלא. (זהו קו כשר של יקב שאטו גולן.)

7. והענקתי לכם התחדשות – התחדשות פירושה ליכוד מחדש של החברה הישראלית, כיול מחדש של סדרי העדיפויות הלאומיים, התפכחות מאשליות ביטחוניות ומטעויות מדיניות של 32 השנים האחרונות, וחזרה למסורת ישראל.

בשיא הסעודה, מזגו שילה "מוזאיק" 2022, יין אדום רב־שכבתי ומיושן היטב עם גוף מלא, בעל ארומות עשירות וסיומת ארוכה ואלגנטית. זהו גם היין לכוס השלישית של "ברכת המזון".

8. וזיכיתי אתכם בשותפות – זוהי התקווה למזרח תיכון מאוחד יותר לאחר המלחמה, לפיוס ולשיתוף פעולה אזורי, דבר המתבקש לנוכח חשיפת מקורות הרוע האמיתיים באזור.

כאן שותים את הכוס האחרונה, לאחר אמירת ההלל. מזגו את השמפנייה ברוט (יבש) של יקב דלתון, יין מבעבע חגיגי ומרומם. ולפינוק אמיתי, הגישו גם את יין הקינוח הנדיר של דלתון הנקרא "אנא", העשוי מענבי מוסקט אלכסנדרוני ומיושן בשיטת ה"סולרה" במשך שמונה שנים. זהו זהב נוזלי.

למבקשים סמך תורני להצעה שלי להכפיל את שתיית היין בליל הסדר, נזכיר כי הכתובים מלאים בלשונות של כפילות הברכה והגאולה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיהו מ, א); "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בה' " (ישעיהו סא, י); "וְיַגֶּד־לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִּפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה" (איוב יא, ו), ועוד ביטויי טובה כפולה ומכופלת.

מבחינה הלכתית, נכון לשלב את הכוסות הנוספות בין הכוס השנייה לשלישית, כלומר במהלך הסעודה – כדי שלא להפסיק את רצף טקסט ההגדה והברכות.

"לשנה הבאה בירושלים הבנויה והמורחבת מאוד", מוקד משיכה לכל העמים מתוך יראה וידידות!

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 29 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




"תודה לה' על טראמפ": בכל אופן הוא הוכיח אומץ אסטרטגי

הפרשנים המקצועיים, האנטי-טראמפיסטים ומנבאי האפוקליפסה, יוצאים במלוא כוחם ומזהירים כי נשיא ארה"ב עומד לעשות מעשה אובמה ולברוח מהזירה בטרם עת. הם מזהירים כי כבר בימים הקרובים הוא עומד לחתום על הסכם רך עם איראן, הרבה לפני שהושגו במלואן המטרות המוצהרות של המלחמה הנוכחית.

לטענתם, זו הפעם השלישית בתוך שנה שהנשיא טראמפ עומד לסיים את המאמץ הצבאי מוקדם מדי. הוא ייתלה בצעדים קטנים מצד איראן – כמו הצעה לתשלום בעבור מעבר בטוח של ספינות יפניות ואירופיות במצר הורמוז – כסימן לכניעה איראנית.

הוא יכריז כי "שינוי משטר" באיראן הוא עובדה, יכריז ברעש ובצלצולים על ."ניצחון מוחלט", וישוב הביתה – תוך שהוא מותיר את ישראל ומדינות ערב במפרץ להתמודד עם משטר האסלאם הקיצוני העמיד בטהרן, עם איום הטילים הבליסטיים שנותר בידיו, ועם תוכניתו הגרעינית השיורית.

לדעתי, מדובר בקריאה שגויה ונפסדת של טראמפ, המונעת מהטיה פוליטית, ומתעלמת מהישגיו המשמעותיים במאמץ לנטרל את איראן. למעשה, יש כאן ניסיון להמעיט בערכה של עמידתה הנחושה של ארה״ב תחת טראמפ מול איראן, ולשלול ממנו את מקומו בהיסטוריה כמנהיג בעל אומץ אסטרטגי יוצא דופן.

ברגע זה איננו יודעים מה בדיוק עומד מאחורי הכרזתו של טראמפ על השעיה בת חמישה ימים באיומו להשמיד את תחנות הכוח ותשתיות האנרגיה המרכזיות של איראן, אם זו לא תפתח את מצר הורמוז.

איננו יודעים אילו "שיחות טובות ופרודוקטיביות מאוד בנוגע לפתרון מלא ומוחלט של העימות במזרח התיכון" התקיימו, עם מי באיראן, ומהי הסמכות או התוקף (שלא לדבר על האמינות) של גורמים איראניים אלה. ואף איננו יודעים אם בכלל התקיימו מגעים ממשיים.

איננו יודעים אם מדובר רק בהפוגה טקטית, או שמא זהו באמת תחילתו של סוף המלחמה. איננו יודעים אם מדובר בפיוס אסטרטגי עם איראן מוחלשת, או בהטעיה אסטרטגית – תרגיל הסחה לקראת פעולה צבאית אמריקנית נוספת.

ייתכן שטראמפ מפעיל תחבולה כדי להרדים את איראן בתחושת ביטחון כוזבת לקראת מהלך אפשרי נגד האי ח'ארג, מתקפה אמריקנית להשתלטות על מצר הורמוז, או פשיטה לתפיסת האורניום המועשר של איראן. בסופו של דבר, לפחות פעמיים השתמש טראמפ במשא ומתן בצל אולטימטום כמהלך הסחה לפני תקיפה. הוא עשה זאת פעם אחת כאשר ישראל תקפה את איראן בראשית מלחמת 12 הימים ביוני 2025, ושוב לפני פרוץ המלחמה הנוכחית ב-28 בפברואר.

אך גם אם אין זה כך, גם אם טראמפ ממהר, כמעט בקלות דעת, להנמיך את הלהבות במלחמה נגד איראן מוקדם מכפי שהצבא האמריקני או הישראלי סבורים שנכון, גם אם הוא נסוג לעת עתה משדה הקרב מבלי להביא להכרעה ברורה בעימותים עם איראן – עדיין אברך אותו על אומץ ליבו האסטרטגי.

הישגיו במאמץ לנטרל את איראן כבר עתה אדירים – הרבה מעבר למה שכל פרשן או קובע מדיניות סבר שאפשרי.

מי היה מעלה על דעתו שנשיא ארה"ב יפתח במסע צבאי בן חודש, הכולל 9,000 גיחות של חיל האוויר האמריקני עם למעלה מ-10,000 פצצות, כדי לשחוק את יכולותיה הצבאיות של איראן ולערוף את ראשי הנהגתה האסלאמית הקיצונית?

מי האמין שדונלד טראמפ יפגין את האומץ להפעיל את מלוא עוצמתה הצבאית של ארצות הברית לפרק זמן כה ממושך ומתמשך, בעלות של למעלה מ-30 מיליארד דולר, במסגרת מערכה צבאית רחבת היקף שמטרתה לרסק את האיומים האיראניים ולערער את המשטר האסלאמי הקיצוני?

מי היה מעז לנבא שטראמפ יתעלם ממבקריו הפוליטיים מימין ומשמאל כאחד על מנת להכריע את איראן, וימשיך במערכה הזו בנחישות כזו, תוך שהוא מסכן את עתידו הפוליטי ואת מורשתו ההיסטורית?

יתרה מזו, טראמפ החזיר לשיח המדיני והפוליטי האמריקני את שפת הבהירות המוסרית, כאשר הגדיר באופן חד-משמעי את איראן כשחקן "רשע" – אימפריית רשע, מדינת רשע, כנופיית בריונים צמאי דם, משטר אכזרי, ועוד כינויים כאלה – והצהיר כי מטרתה המרכזית של המערכה הצבאית הנוכחית היא “למחות את הרוע".

לפיכך, גם אם טראמפ לא ישלים החודש את מלאכת "מחיקת הרוע", וגם אם יצמצם את המאמץ הצבאי האמריקני כדי לפנות מקום להסכם עם איראן – יהיה אשר יהיה, גם אם יהיה הסכם חלש, מהוסס ואפילו מדומה, חלקי ובלתי מספק – עדיין אצדיע לנשיא טראמפ על הנהגתו המלחמתית האמיצה והנועזת עד כה.

אני גם משוכנע שטראמפ לא ינטוש כליל את המערכה נגד איראן, גם אם יצמצם את היקף הלחימה הנוכחית. הוא לא יוותר על המאמץ למנוע מאיראן נשק גרעיני. ואני סבור כי ארה״ב וישראל יתחילו סוף סוף לתמוך ברצינות בהתהוותה של אופוזיציה איראנית נחושה ובעלת כוח.

האם ניתן בכלל לדמיין מה היה קורה אילו לא היה טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב ב-2024? איראן הייתה צוחקת כל הדרך לעבר יכולת מוצהרת של פצצה גרעינית ולצבירת 10,000 טילים בליסטיים בין-יבשתיים, שבכוחם להחריב את ישראל ולהשליט הגמוניה שיעית ברחבי המזרח התיכון.

תחת קמלה האריס, ארה"ב הייתה מטילה סנקציות על ישראל (בשל עשרות הפרות אמיתיות ומדומות כלפי הפלסטינים) ומונעת ממנה נשק; היא לא הייתה מכה באיראן ומחזקת את ישראל תוך ביצוע גיחות תקיפה משותפות עימה.

על אף כל פגמיו והיותו בלתי צפוי, צריך לומר תודה לבורא עולם על נשיאותו של דונלד טראמפ.

פורסם באתר JDN, בתאריך 26 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




מטריפולי לטהראן: הלקח שוושינגטון חייבת לזכור

רקע: המלחמה שנולדה מתוך סחיטה

מלחמת טריפוליטניה (1801–1805), הידועה גם כ"מלחמת הברברים הראשונה", הייתה העימות המזוין הראשון של ארצות הברית הצעירה מעבר לים. במשך עשורים, נאלצו מעצמות המערב לשלם "דמי חסות" (Tributes) לשליטי צפון אפריקה כדי למנוע את שוד אוניותיהן ושעבוד מלחיהן. עבור האמריקנים, שאיבדו את הגנת הצי הבריטי לאחר העצמאות, הפכה הסחיטה לבלתי נסבלת. המלחמה פתחה עידן חדש שבו הכירה ארצות הברית בכך שדיפלומטיה ללא כוח צבאי מאיים היא חסרת ערך מול עולם שאינו מכיר בכללי המשחק שלה.

מלחמת טריפוליטניה לא רק סימנה את מעבר ארצות הברית מדיפלומטיה של תשלומים להפעלת כוח, אלא גם את ראשית פעולתה ככוח צבאי מעבר לים. המארינס, שהוקמו עוד במלחמת העצמאות, פעלו כאן לראשונה בזירה חיצונית והמחישו כי הסדרה יציבה מחייבת לא רק משא ומתן, אלא גם יכולת הכרעה. מתוך קרבות אלו נלקחה השורה האלמותית בהמנון המארינס: "To the shores of Tripoli", המהדהדת עד היום את ההבנה שביטחון המולדת מתחיל לעיתים בהכרעת האויב הרחק מחופיה.

המפגש הראשון עם פער ציביליזציוני

במרץ 1785 נשלחו תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס ללונדון כדי לנסות ולפתור את משבר הפיראטיות בדרכי שלום. הם נפגשו עם שליח טריפולי, סידי חאג' עבד אל-רחמן עג'ה, כשהם מצוידים בתפיסת עולם רציונלית של "הנאורות", המאמינה בניהול אינטרסים כלכליים. הם הופתעו לגלות כי הם ניצבים מול תהום שאינה פוליטית, אלא ציביליזציונית.

כאשר שאלו אותו על סמך מה רואים שליטי טריפולי זכות לתקוף מדינה שלא עוללה להם רע, ענה השליח בנחרצות:

"כתוב בקוראן, כי כל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן…"

הוויכוח בין ג'פרסון לאדמס: פרגמטיות מול הכרעה

המפגש הזה הצית ויכוח נוקב בין שני המייסדים, המהדהד עד היום בחדרי הישיבות בוושינגטון: ג'ון אדמס נטה לגישה הפרגמטית – הוא טען כי זול יותר לשלם את דמי החסות מאשר להקים צי מלחמה ולנהל מערכה צבאית יקרה. הוא ראה בכך "עלות עשיית עסקים" הכרחית. תומאס ג'פרסון, לעומתו, הבין שהתשלום אינו קונה שלום אלא רק מממן את המלחמה הבאה נגדך. הוא הבין שהבעיה אינה כספית אלא ערכית, וטען כי "שקט שנקנה בכסף רק מגדיל את התיאבון של הסוחט".

כאשר עזב ג'פרסון את אותה פגישה בלונדון, הוא לא ניסה לשכנע את השליח הטריפוליטני. הוא הבין שאין טעם – הדיאלוג בלתי אפשרי כששני הצדדים דוברים שפות ציביליזציוניות שונות. הוא פשוט כתב את מה ששמע, שלח דוח לקונגרס – ופעל בהתאם.

טריפוליטניה מול טהראן: האמת מול העמימות

התקדים הזה איננו היסטורי בלבד. הרטוריקה של שליטי איראן כיום משקפת פער ציביליזציוני דומה: המערב הוא יריב עקרוני שיש להכניעו. אולם בעוד שליחי טריפולי דיברו בגלוי, המשטר האיראני משתמש בעמימות וב"תקייה" (-הסוואה) כדי להטעות את המערב ולמנוע ממנו להבין את תנאי העימות עד שיהיה מאוחר מדי.

תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל: הלקח המשולש

הבנת הפער הציביליזציוני עמדה ביסוד תפיסת הביטחון של ישראל מאז הקמתה, אך נזנחה בעשורים האחרונים לטובת אשליות של "ניהול סכסוך". הלקח הישראלי, שאין להמתין לסיום המלחמה כדי להפיקו, הוא משולש:

  1. איומים אין "מנהלים" – אלא מונעים. במציאות של תהום ערכית, סיכונים יש לגדוע בעודם באיבם בטרם יבשילו לאיום קיומי.
  2. מחיר הסטייה מהמדיניות. הוויתור על הגנה לאומית אקטיבית ואובדן היכולת הצבאית לממשה הם שאפשרו לאיראן לבנות את "טבעת האש". ייתכן ולו ישראל הייתה מיישמת את מדיניותה המקורית, האיום האיראני הגרעיני, הבליסטי והפרוקסי לא היה נוצר, ועמו היו נמנעות מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית.
  3. Back to Basics – שיבה למורשת. על ישראל לשוב ולדבוק במורשתה הביטחונית המקורית שנזנחה: אסור לסמוך על "הרתעה" – מושג חמקמק ומתעתע – אלא אך ורק על נכונות ויכולת הכרעה ברורה, ועל הבנה שהשקט הוא פועל יוצא של עליונות צבאית ומוסרית.

הלקח לארה"ב: חיזוק ישראל כאינטרס אמריקני קר

כאן טמון הלקח המכריע עבור וושינגטון: אמנם האיומים שונים במהותם – קיומיים על ישראל, אסטרטגיים-כלכליים על ארה"ב – אך הסרת האיום הקיומי מעל ישראל אינה רק חובה מוסרית; היא פרקטית ומשרתת ישירות את האינטרס האמריקני ארוך הטווח.

הנזיפה לישראל על שזנחה את מורשתה האקטיבית היא למעשה שיעור עבור ארה"ב: במקום לרסן את ישראל, על ארה"ב לחזק אותה ולאפשר לה לממש את מטרותיה הצבאיות. כאשר ישראל מכריעה את אויביה במלחמת מנע בזמן תגובה אופרטיבי רלוונטי ולא מאוחר מדי, היא מממשת בדיעבד את יעדיה האסטרטגיים של אמריקה: יציבות אזורית, מניעת התפשטות גרעינית, שמירה על זרימת האנרגיה והרתעה גלובלית.

וושינגטון 2026: מבחן המנהיגות בדרג המדיני הבכיר

ההחלטה להטיל את ניהול המשא ומתן על הדרג המדיני הבכיר ביותר, ולא על שליחים בדרגים מקצועיים, מלמדת על החשיבות העליונה של הנושא עבור הבית הלבן. הדרך בה יבחר הדרג המדיני לעצב את מטרות המשא ומתן ואופן ניהולו, תעצב לא רק את עתידו הפוליטי, אלא גם את מקומו בהיסטוריה. ההיסטוריה, כפי שלומדים מג'פרסון ואדמס, אינה שוכחת דבר.

אם אבות האומה האמריקנית נשפו בצוננין מול שודדי ים, על אחת כמה וכמה שעל המנהיגות השואפת להחזיר את אמריקה לגדולתה לנשוף ברותחין מול טהראן. יציבות מחייבת שינוי תנאים יסודי: הכרעה, הכנעה ואם נדרש – שינוי שלטוני.

סיכום: סדנא דארעה חד הוא

השליח הטריפוליטני דיבר בגלוי, וג'פרסון הקשיב בפיכחון. זה כל מה שאנחנו מבקשים מוושינגטון של 2026: לא לשנות את האיראנים – אלא להפסיק לנסות. לכתוב את מה שנאמר, לקרוא את מה שכתוב, וכדי להחזיר את המנהיגות האמריקנית לימי גדולתה – לפעול בהתאם.

ההיסטוריה לימדה את ארצות הברית את הלקח הזה ב-1785; מדינת ישראל למדה אותו בדם ב-2023. כפי שאומר הביטוי הארמי – סדנא דארעה חד הוא; טבעו של עולם ושל הפער הציביליזציוני לא השתנה, משתנים רק השחקנים על הבמה ובביצועי דור השחקנים הנוכחי אנו צופים. השאלה היא רק אם נשכיל לפעול לפי האמת שנאמרת לנו בפרצוף.

פורסם באתר JDN, בתאריך 25 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




הסיוע האמריקני: גמילה קלה

באמצע ינואר האחרון טען ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיון כי על ישראל לצמצם בהדרגה את כספי הסיוע האמריקני על פני העשור הקרוב.[1] אף שהדברים עוררו הדים, הרעיון עצמו איננו חדש. מאז שנות השמונים נשמעים קולות – לעיתים מפי בכירים במערכת הביטחון ובהנהגה המדינית – הקוראים לשנות את המודל הנוכחי, המבוסס בעיקר על מענקים של כסף שניתן לפדות בתעשייה הביטחונית האמריקנית. ואולם בפועל במשך שנים ארוכות שלטה ההערכה כי יתרונות המודל עולים על חסרונותיו.

בשנתיים האחרונות מתחוור והולך כי הערכה זו כנראה אינה תקפה עוד. העמדה שלפיה נדרשים שינויים גדולים במודל שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית נעשית עמדה רווחת. לשינוי זה יש כמובן גם שיקולים אסטרטגיים ומדיניים, שדנתי בהם בפרסומים אחרים,[2] אך הבנת הפרספקטיבה הכלכלית ההיסטורית היא קריטית לדיון ובה אתמקד כאן.

מבט־על על הסיוע האמריקני ביחס לתמ״ג הישראלי וביחס לתקציב המדינה לאורך השנים חושף תמונה ברורה ודרמטית, שראוי להכניס לתודעה הציבורית. המשמעות הכלכלית של הסיוע השתנתה בסדרי גודל שלמים מאז החל בשנות השבעים, בעיקר כתוצאה מהצמיחה העקבית של הכלכלה הישראלית. אין לזלזל בתוספת המשאבים של 3.8 מיליארד דולר לשנה שישראל מקבלת מארצות הברית, אך יש לעדכן את היחס התודעתי כלפיה.


לקריאת המאמר במלואו

פורסם בהשילוח, בתאריך 25 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




מהסלמה אזורית להכרעת זירת עזה: ההזדמנות בעקבות המלחמה באיראן

בעוד המלחמה באיראן מרכזת כצפוי את עיקר תשומת הלב האזורית והעולמית, חשוב לזכור שזירת עזה עדיין לא הוכרעה. המלחמה שהתחילה בעזה באוקטובר 2023 עברה דרך לבנון, סוריה, תימן ואיראן, אך ישראל חייבת לסיים אותה בהכרעת החמאס בעזה.

אנו לא יודעים מתי הנשיא טראמפ יחליט לסיים את המלחמה באיראן ובאילו תנאים, ויחד עם זאת, במובנים של עוצמה צבאית ומדינית, ישראל כבר זכתה בהישגים משמעותיים. אם ישראל תפעל נכון, היא תוכל לממש את ההישגים הללו ולתרגם אותם בהמשך לקידום הכרעה בזירת עזה ולמציאות שהולמת את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים שלה. על כן, יהיו תוצאות המלחמה באיראן אשר יהיו, דבר אחד ברור – ישראל חייבת לסיים גם את המערכה בעזה והפעם, אם תנהג בחוכמה, יתאפשר לה לעשות זאת בתנאים שמתאימים לה.

כבר בתקופה זו לישראל יש הזדמנות לנצל את העובדה שהקשב העולמי מתרכז במלחמה באיראן ולפעול לקדם את האינטרסים שלה בזירת עזה כמו למשל הרחבת הקו הצהוב, תקיפות מקדימות לתמרון קרקעי או כל מהלך צבאי ומדיני שיסייע למהלך ההכרעה העתידי.

העוצמה שישראל מקרינה ותיוגה על ידי ארה"ב כבת ברית בעלת יכולות ומסוגלות, מובילים לשינוי משמעותי במעמדה של ישראל כמעצמה אזורית (ולדברי ראש הממשלה – בתחומים מסוימים אף מעצמה עולמית). שינוי זה מספק לישראל עמדה נוחה יותר גם מול הממשל בארה"ב, ובאופן ספציפי ביחס לתוכנית עשרים הנקודות של הנשיא טראמפ לסיום המלחמה בעזה וביחס להרכב "מועצת השלום".

השבוע פורסם כי מועצת השלום הציגה לחמאס הצעה לפירוק הנשק והצפי הוא כי בארגון הטרור יסרבו למסור את הנשק הקל. לכן ישראל וארה"ב יצטרכו להכריז על כך שחמאס אינו מקיים את ההסכם ולתת אולטימטום שבסבירות גבוהה הוא לא יעמוד בו. במועד שיהיה נוח לישראל (שתלוי במידה רבה בזירת איראן וזירת לבנון שקודמות לזירת עזה), תתחיל המערכה הצבאית להכרעת חמאס ומערכה זו צריכה להיות עצימה ומהירה. לתוצאות המלחמה באיראן יהיו כמובן השלכות מהותיות על חמאס, וככל שאיראן תסיים את המלחמה חלשה יותר – כך נקודת הפתיחה של הלחימה מבחינת חמאס תהיה נחותה יותר ומיטבית יותר עבור ישראל.

נכון לעכשיו, טורקיה וקטאר – שהותקפו על ידי איראן – אינן מצטרפות בגלוי למאמץ המלחמתי לצד ארה"ב ובכך מאכזבות את הנשיא טראמפ. ישראל צריכה לנצל חולשה זו כדי לדחוק את השפעתם במועצת השלום של עזה ועל שיקולי הממשל האמריקני.

בנוסף, הזדמנות חשובה ביחס לעתיד עזה היא התנעה אמיתית של תכנית ההגירה מרצון מהרצועה. את התוכנית הזו הציע הנשיא טראמפ בפברואר 2025 ואף הוקמה מנהלת הגירה, אך היישום שלה בפועל כמעט ולא קיים, בעיקר בשל חוסר ההצלחה לגייס מדינות שיקלטו את העזתים. כיום נוצרו התנאים לשנות מגמה זו. מדינות המפרץ, מדינות הסכמי אברהם ומדינות נוספות שנפגעו מהתוקפנות האיראנית ירצו לבסס קשרים דיפלומטיים עם ישראל או הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי, רכישת מערכות הגנה ונשק. ישראל חייבת לנצל את ההזדמנות למהלך אסטרטגי של התניית ההסכמים אלו בקליטת עזתים במסגרת יוזמת טראמפ להגירה מרצון.

ישראל אכן שינתה את פני המזרח התיכון וביססה את מעמדה כמעצמה אזורית. במידה וחל במקביל גם שינוי פנימי וישראל מסוגלת לחשוב כמו מעצמה ולדבר בטרמינולוגיה של מעצמה, השינוי יתבטא גם ביכולתה לכפות הסכמים שהולמים את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים שלה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 23 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




טראמפ לא עתיד לעצור עד ניצחון אמיתי

התקשורת הישראלית בילתה את כל השבוע האחרון בדאגות ובחרדות מפני האפשרות שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יקצר את מבצע "זעם אפי", ויותיר את ישראל לבדה להתמודד מול משטר אסלאמי רדיקלי באיראן – פצוע אך עדיין עומד על רגליו.

ההמולה הזו טבעית, אך החשש מוטעה. לצד ישראל, טראמפ הוכיח את עצמו כמחולל גדול של תכלית מוסרית בדורנו. את מנהיגותו העקרונית ונחישותו האיתנה "לנצח" את האויב צריך לחגוג ולשבח, ולא לשים ללעג באמצעות רמיזות על נסיגה בטרם עת.

טראמפ מעורר את המערב מתרדמתו ההתאבדותית, מן הקיפאון התרבותי והאסטרטגי המסוכן שאחז בו. הוא מבין שעל המערב להגן על עצמו מפני הגורמים האסלאמיסטיים הרדיקליים הקיצוניים ביותר, ובראשם איראן – החל בתמיכה נמרצת במלחמת החלוץ שמנהלת נגדה מדינת ישראל. הוא יודע שהעימות הנוכחי הוא למעשה מלחמת עולם נגד יריביה האסטרטגיים המרכזיים של אמריקה, ובהם סין ורוסיה – בעלי בריתה של איראן.

משום כך, הסבירות שטראמפ ינטוש את שדה הקרב בטרם יכניע את איראן באופן משמעותי יותר – קלושה ביותר. הוא לא יסתפק בהכרזה סינתטית על “ניצחון” כבר בסוף השבוע הקרוב ובהחזרת מפציציו הביתה. טראמפ יוסיף לקדם את המאמץ הצבאי להשמיד את מתקני ייצור הטילים ואת אתרי פיתוח הפצצה הגרעינית של טהרן; להחרים או להשמיד את מאגר האורניום המועשר ברמה גבוהה שבידי איראן; לשלול מאיראן את יכולתה להפריע לתנועת מכליות הנפט ואוניות המכולה היוצאות מן המפרץ הערבי; ולהשתיק את איום האייתוללות על מדינות ערב של המפרץ.

בעבר גם אני הרהרתי לא אחת בנטייתו של טראמפ להשתמט; בסכנה הטמונה בגישתו הבלתי־אידאולוגית לפוליטיקה ולענייני חוץ; במחשבתו העסקית-גרידא הממוקדת ביתרונות כלכליים; ובשיטתו הלא־שגרתית “לפתור” סכסוכים – שיטה מרעננת בהקשרים מסוימים אך מסוכנת ואשלייתית באחרים. לעיתים נדמה שטראמפ באמת ובתמים סבור שכוח אישיותו מסוגל לפתור הכול ולהוביל להסכמי שלום מהירים ו“עצומים” בכל מקום. כך, למשל, נראה בנוגע לתוכניותיו הדמיוניות ל“שלום ציוויליזציוני גדול” בעזה.

ובהקשר הנוכחי, ייתכן שהסיום למלחמה זו לא ייקבע על פי קצה היכולות ההתקפיות שנותרו בידי איראן, אלא דווקא על פי גבול הסבלנות של וושינגטון. מתוך חשש מעלויותיה הכלכליות של מלחמה ממושכת, לנוכח הידלדלות מלאי הנשק ולנוכח התשואות הצבאיות הפוחתות – ייתכן שבשלב כלשהו יבחר טראמפ לעצור את המערכה, גם אם הכוחות המזוינים של ארצות הברית וצה”ל יסברו כי יש צורך בהמשך הלחימה. הוא יכריז שהמלחמה “הושלמה כמעט לגמרי” ושהייתה “ניצחון אדיר”. ניצחון טראמפיסטי. למעשה, הוא כבר הצהיר כך.

ובכל זאת, הנשיא טראמפ ודאי מבין כי עצירת המלחמה כעת, על רקע אי־נוחות כלכלית קצרת טווח, תהווה ניצחון עבור האייתולות. לא ניתן לאפשר לאיראן להסיק כי חסימת זרימת הנפט היא תעודת ההישרדות שלה – כעת ובעתיד. בסופו של דבר, הזינוק במחירי הנפט בעקבות השיבוש בתנועת הספנות במצר הורמוז היה צפוי. כפי שטראמפ עצמו אמר, השיבוש הוא “מחיר קטן שיש לשלם” תמורת התקדמות ביטחונית גדולה.

גם אין כל היגיון בהותרת קצוות פתוחים כה רבים באיראן – מטילים ומתקני ייצור ועד אתרי גרעין בהר פיקאקס ובמנהרות איספהאן, שם, כך נטען, מאוחסן מאגר עצום של אורניום מועשר המיועד לייצור פצצה גרעינית. ישנם אפילו דיווחים על אפשרות של פשיטה קרקעית של כוחות אמריקניים וישראליים באיספהאן, כדי לחלץ ולהחרים את האורניום.

אין גם כל סיבה להותיר על כנם בסיסים של משמרות המהפכה או של הבסיג’, סוכני הדיכוי המרכזיים של המשטר כלפי עמו שלו. “העזרה בדרך”, אמר טראמפ לעם האיראני – והוא התכוון לכך. משום כך מתקפות ארצות הברית וישראל מתמקדות יותר ויותר במתקני שליטה ודיכוי של המשטר, בנוסף לאתרי הגרעין והטילים.

ומדוע אפוא הערפול בדבריו הרבים של טראמפ? למה יום אחד הוא אומר שהמלחמה כמעט הסתיימה, ולמחרת – או אפילו באותו יום – הוא מדבר על תוכניות קרב לשישה שבועות נוספים? ובכן, העמימות של הממשל הגיונית משום שהיא מבלבלת את האויב. אם אנחנו צריכים לנחש מה יהיו צעדיו הבאים של טראמפ – כך גם האייתוללות.

אבל טראמפ עצמו אינו מבולבל או גחמני בכל הנוגע לאיראן. מאז פרישתו ב־2018 מהסכם הגרעין הרקוב של אובמה עם איראן; דרך חיסולו בשנת 2020 של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני; ועד מבצע “פטיש חצות” ביוני האחרון ומבצע “זעם אפי” בשבועיים האחרונים – טראמפ הוכיח כי אינו הפכפך ואינו קל דעת. נהפוך הוא: טראמפ הפגין עוצמה של כוח רצון ושל חתירה למטרה. הוא אולי אינו דוגמה ומופת בתחומים רבים אחרים, אך בעניינים אסטרטגיים הראה טראמפ הבנה עמוקה של אחריותו לעצב מחדש את הארכיטקטורה האסטרטגית האזורית והעולמית באמצעות נטרול איראן; של ההזדמנות ההיסטורית להביא שלום באמצעות עוצמה.

טראמפ גם הפגין אומץ פוליטי בזירה הפנימית, כאשר התעמת הן עם מבקריו מן השמאל המרקסיסטי והפרו־אסלאמיסטי והן עם מבקריו מן הימין הבדלני והלאומני־נוצרי. הוא אף לקח סיכונים מול בסיס התמיכה שלו בתנועת MAGA כאשר נזף במבקרים הרעשניים והמשפיעים ביותר, כגון טאקר קרלסון.

לקח על עצמו את האתגר

צריך לזכור זאת: הרפובליקה האסלאמית של איראן היא כוח רדיקלי מוצהר המבקש בגלוי ליצור את “פרס הגדולה”; לייצא את מהפכתו ולהשליטה על המזרח התיכון כולו, אם לא מעבר לכך. היא רואה את עצמה במפורש בעימות ציוויליזציוני עם המערב. היא מאמינה שכל האמצעים כשרים להשגת יעדיה – משליחת כוחות הלם שיעיים לשדות הקרב ברחבי האזור, דרך תזמור פיגועי טרור באסיה, באירופה ובאמריקות, ועד פיתוח נשק גרעיני.

למרות עלייתו של אויב שעלול להיות קטלני כמעט כמו גרמניה הנאצית, רבים ממנהיגי המערב העדיפו בכל זאת מדיניות של פיוס כלפי איראן. הרי ישנם תמיד שיקולי זהירות, פרגמטיזם, ריאליזם, בריתות דיפלומטיות, אינטרסים עסקיים ושימור פוליטי – כל אלה מיתנו את הנכונות להתעמת עם איראן. תמיד קל יותר לדחות ולהסיט מאשר להילחם באויב מחויב ונחוש כל כך.

ובכל זאת, טראמפ נטל על עצמו את האתגר האיראני. בניגוד לחוכמה המקובלת שלפיה הגישה “האחראית” היא לבלוע את הפרובוקציות הזוחלות של איראן כדי להימנע ממלחמה, ושאיפות ההגמוניה של איראן ממילא כמעט בלתי ניתנות לעצירה – טראמפ העדיף להכות ולשרטט קו אדום. הוא בחר להתעמת עם האייתוללות במקום לרקוד איתן.

ולכן, טראמפ ראוי להכרה ולהערכה על הבהירות המוסרית והאסטרטגית שלו. מלחמה זו היא מעשה של יושר, של צדק ושל שפיות במדיניות החוץ. ביחס לאיראן ולמשתפי הפעולה עימה, טראמפ הנחית מהלומה כבדה על “ציר רשע” שלא נראתה כמותה מאז מלחמת העולם השנייה.

אם כן, אם ברצונכם לחשוש שטראמפ עוד עלול לחתום על הסכם עם טהרן שאינו מרחיק את איראן די הצורך מן הפצצה הגרעינית ומגבולות ישראל, או שהוא עלול לעצור בטרם יביא לשינוי המשטר – אתם מוזמנים להמשיך לדאוג. אך לעת עתה ראוי לשבח את טראמפ על אצילות עמידתו מול איראן; על כך שריסק את סולימאני ואת חמינאי האב (ואפשר לקוות ולהניח שגם יחסל את חמינאי הבן בקרוב) – ואת האפוקליפסה שהם מייצגים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




יש דרך להבין את טראמפ ונתניהו, והיא לא עוברת בפרשנים באולפנים

ענף ספורט בינלאומי חדש זוכה להבלטה מאז תחילת המלחמה באיראן: מתן פירוש והתעמקות בדבריהם של המנהיגים שמובילים אותה, ובעיקר הנשיא דונלד טראמפ ורה"מ בנימין נתניהו.

כל אמירה של אחד המנהיגים האלה זוכה להררי מילים והתפלפלויות, ניסיון להבין לאן הדברים הולכים, ומה כוונתן של שתי המדינות ביחס להמשך המערכה מול הרפובליקה האסלאמית. טראמפ אמר שהשגנו את רוב המטרות והמלחמה תסתיים בקרוב? משמעות הדבר היא שכבר השבוע נחזיר את הילדים לבית הספר והטילים ייפסקו. הנשיא לא שולל שיחות עם איראן? אז המשא ומתן יתחדש באופן מיידי, סין תתווך בין הצדדים וקץ המערכה יבוא בקרוב.

העובדה שהנשיא גם אומר דברים אחרים, ושהוא אולי אלוף העולם בהשמעת דברים דו-משמעיים ופתוחים לפירושים, לא עומדת בדרכם של מתן ביאורים מלומדים. אז מה אם הוא אמר שהמלחמה לא תסתיים השבוע, או שהיא תגיע לסיומה כשהמשטר האיראני ייכנע ולא תהיה לו יכולת לפתח כלי נשק שיזיקו לארה"ב או לבעלות בריתה למשך זמן רב?

לעיתים נדמה שרבים ברשתות החברתיות ובתקשורת ממילא מנתחים דברים כאלה רק כדי למלא את חלל האוויר או את זמן השידור בדברים כלשהם, ובשל הצורך להשיג עוד ועוד רייטינג. לפעמים גם פרשנויות כאלה אולי נשמעות מתוך רצון לתת משנה תוקף לרחשי ליבם של הוגיהן, אפילו אם לא תמיד הן יסתדרו עם המציאות.

כך גם ביחס למטרת הפלת השלטון בטהרן: הנשיא האמריקני וגם נתניהו הקפידו לומר כי רק ייצרו "תנאים אידיאליים" לעם האיראני להתקומם, וראש הממשלה אפילו הדגיש השבוע כי בסופו של יום השאלה אם משטר האייתוללות יודח תלויה בעיקר בעם עצמו. ובכל זאת, רבים ייחסו למלחמה גם את היעד של הדחת השלטון, וניצלו זאת כדי להתנגח בישראל ובארה"ב ולהטיח בהן שמדובר במטרה לא מעשית או מדידה, וכי אין כמעט סיכוי להתממשותה. תילי-תילים של פרשנויות כבר נכתבו על כך, מבלי לטרוח לשים לב שממילא לא כך נאמר.

במקום זאת, עדיף אולי להסתכל נכוחה על המציאות ולהעריך אותה בעזרת היגיון בריא. לחלופין, אפשר גם להתמקד בדברים שאומרים דרגי המקצוע. מזכיר המלחמה האמריקני פיט הגסת' הדגיש השבוע, למשל, שארה"ב לא תחיה תחת איום של מטרייה גרעינית וטילים בליסטיים. ראש כוחות המזוינים של ארה"ב, הגנרל דן קיין, הדגיש בתחילת המלחמה כי "לא מדובר במבצע של יום אחד". הרמטכ"ל אייל זמיר ציין השבוע כי "המלחמה הזאת תימשך עוד זמן רב".

גם בצד השני של המלחמה, אצל האיראנים, לא ניכר רצון לחפש דרך מילוט מהקרבות. יושב ראש המג'לס האיראני, מוחמד באקר קליבאף, הצהיר כי "אנחנו לא שואפים להפסקת אש", ושר החוץ עבאס עראקצ'י – לא הדמות הקיצונית ביותר בממשל – התראיין ואמר כי "אנחנו מוכנים להמשיך במתקפות הטילים כל זמן שיידרש".

גם הנתונים בשטח רק מלמדים על הסלמה אפשרית. צבא ארה"ב ממשיך לצבור כוחות באזור, כולל מפציצים אסטרטגיים שהגיעו לאירופה. ישראל הפציצה בטהרן בימים האחרונים עוד יותר מאשר בתחילת המלחמה, וממשיכה ללא הרף לתקוף את היעדים שהצהירה מראש על הצורך בהשמדתם – כולל מפקדות בסיג' ומשטרה, מתקנים הקשורים בתוכניות הטילים והגרעין, וחיסול בכירים בממשל.

חשוב מכך, מבחינת ארה"ב וישראל אין היגיון צבאי או פוליטי להפסיק את המלחמה כעת. אומנם מחירי הדלק עלו, ויש חשש לאספקת הנפט העולמית בעקבות החסימה של מצרי הורמוז, אך את הבעיות הללו עדיף בהרבה לשתי המדינות לפתור באמצעים צבאיים או כלכליים, ולא על ידי התקפלות או כניעה.

צריך גם לזכור את מדינות האזור, שספגו נזק רב מאיראן, ולא ישמחו לראות את המשטר שורד וממשיך לפתח את יכולת ההיזק שלו כלפיהן – בדגש על הטילים והגרעין. מה יגידו לאמריקנים אם יפסיקו את המלחמה באמצע?

כיצד ייראו טראמפ ונתניהו רגע לפני בחירות אם אחרי כל המאמץ הגדול, העברת כוחות והפגזות במיליארדי דולרים הם לא ישיגו את מטרותיהם? איך יוכל הנשיא האמריקני להצדיק את המלחמה, שינוע כוחות בן חודשיים בסכומי עתק, מותם של חיילים ועוד – כאשר יתקפל עם הזנב בין הרגליים ללא תאוותו בידו? איך יוכל לצפות להביא הישג בבחירות האמצע בתנאים כאלה?

הרבה יותר סביר להניח ששתי המדינות ימשיכו את המלחמה, בתקווה להביא לכניעתה של איראן ולהעביר לה את המסר שיוכלו להוסיף להפגיז אותה כל זמן שרק ירצו. אין היגיון בפתיחת מלחמה ללא מחשבה מראש על המטרות שהיא צריכה להביא, או להפסיק אותה לפני שהן הושגו. בהחלט אפשר להניח שגם ראשי שני הצבאות יודעים זאת, וחשבו על כך מראש.

תמיד יש אפשרות שקיימים שיקולים שאיננו מכירים, אילוצים כבדים בזירה הצבאית או הפוליטית שיטו את הכף לכיוון שלו גם בניגוד להיגיון. לכן צריך להיות צנוע ולהניח מראש שלא תמיד נצליח לקלוע למטרה. ובכל זאת, רבים יותר המקרים שנהיה צודקים כאשר ננסה להשתמש בראייה נכוחה של המציאות.

המחיר שגובה המערכה בממד הכלכלי, האנושי והצבאי אומנם כבד, אין על כך עוררין, אך זו דרכה של מלחמה. אין טעם לנתח אותה באופן מוטה מראש או לקוות להתרחשותם של דברים לא הגיוניים. כך גם יהיה קשה הרבה יותר להתאכזב או להיראות בדיעבד באור שלילי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




כעס, התרסה, חוסן; לאיש אין זכות להגביל את ישראל בריסוק איראן

מי רשאי להכתיב לישראל כיצד עליה להגן על עצמה מפני נשק גרעיני איראני, תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן וצבאות השליחים האזוריים שלה?

האם זו ממשלת בריטניה המתחמקת, שנטייתה המיידית עם פתיחת מבצעי "שאגת הארי" ו"זעם אפי" השבוע הייתה לקרוא ל"דה-אסקלציה" ול"חזרה לתהליך דיפלומטי"?

לאורך כל השבוע שידר ראש הממשלה קיר סטארמר רפיסות. גם כאשר איראן תקפה בסיס צבאי בריטי בקפריסין וכיוונה מתקפות לעבר מדינות ערביות במפרץ, הוא התעקש כי בריטניה תפעל רק ב"פעולות הגנתיות" לטובת "מדינות שלא היו מעורבות קודם לכן בסכסוך" וש"לא היו מעורבות בלחימה מלכתחילה". במילים אחרות, תוך החרגה מפורשת של כל הגנה על ארצות הברית ועל ישראל.

ברכיבה על שני הנמרים התאומים של השנאה האסלאמית והשמאלנית לישראל, סטארמר אף שלל תחילה מארצות הברית את השימוש בבסיס האווירי האסטרטגי באי דייגו גרסיה.

האם זו ממשלת צרפת, שהטיפה השבוע בפומפוזיות על "המשפט הבינלאומי" כדי להרחיק עצמה מארצות הברית ומישראל?

הרי הכול יודעים כי המשפט הבינלאומי הוא מנגנון גמיש ומלאכותי, כלי מפוברק שמונף בעיקר כדי לבודד את ישראל ולסרס אותה. המשפט הבינלאומי לא עשה מאומה כדי לבלום את התקדמותה ההגמונית של איראן ואת מתקפותיה נגד ישראל ובעלות בריתה המערביות במשך חמישים השנים האחרונות, כולל המתקפות באמצעות שליחי טרור שונים, ובהם חיזבאללה, חמאס, החות’ים, הטליבאן ומיליציות שיעיות בעיראק ובאפגניסטן.

ה"סדר הבינלאומי המבוסס על חוק", כביכול, התעלם מן העובדה שסכסוך מזוין בינלאומי כבר קיים זה זמן רב בין איראן, ארצות הברית וישראל – סכסוך שמקורו בהכרזתו של האייתוללה חומייני בשנת 1979 על "מוות לאמריקה ולישראל".

אותו "סדר בינלאומי" המדומיין המבוסס על "חוק" העלים עין גם מאספקת תחמושת איראנית לרוסיה לשימוש נגד אינטרסים המזוהים עם המערב, מפעולות החבלה הימיות שלה בים האדום באמצעות שליחיה החות’ים, מפעולות הטרור שלה בארבע יבשות, ומעוד ועוד.

אך השבוע, במפגן גדול של מאצ’ואיזם צבאי, שלח נשיא צרפת עמנואל מקרון נושאת מטוסים למזרח הים התיכון כדי "להגן על לבנון", כביכול. למרבה הצער, אין זה אלא ניסיון צרפתי יהיר להתערב במבצעי ישראל נגד חיזבאללה.

זו אותה צרפת, כמובן, שמעולם לא ידעה להגן על גבולותיה שלה – לא מפני פלישת הנאצים ולא מפני הסתננות אסלאמיסטית; אותו מקרון שניסה לכפות על ישראל מדינה פלסטינית עוינת ובלתי נשלטת – גם לאחר 7 באוקטובר.

האם זה האיחוד האירופי, שבמשך שנים לא עשה דבר מלבד לרטון על שימוש ב"כוח בלתי מידתי" מצד ישראל?
זהו אותו איחוד אירופי שמעולם לא מצא את האומץ להגדיר את משמרות המהפכה האיראניים כארגון טרור, ושחבריו משתחווים בהכנעה לפני האייתוללות האיראניים בחיפוש אחר חוזים מסחריים.

אלו אותן מדינות אירופיות עוינות שממשיכות להתערב באופן בלתי מידתי לטובת הפלסטינים במאבקם עם ישראל באמצעות סכומי סיוע אדירים המממנים טרוריסטים ומממנים ארגונים לא-ממשלתיים עוינים; שבונות התנחלויות בלתי חוקיות באזור C עבור פולשים פלסטינים; ושמקדמות החלטה אנטי-ישראלית אחר החלטה בפורומים בינלאומיים – לרבות נוסחים הכופרים בהיסטוריה היהודית בירושלים.

ואולי זהו הדיקטטור הטורקי, האסלאמיסט הרדיקלי והאנטישמי רג’פ טאיפ ארדואן שיש לו "זכות" לבקר ולאיים על ישראל?

זהו אותו ארדואן שכלא עשרות אלפי אקדמאים, שופטים, עיתונאים וגנרלים טורקים שהעזו למתוח ביקורת על משטרו; אותו ארדואן שמארח בגלוי בבירתו את מפקדת הטרור המבצעית של חמאס; ואשר נפגש בפומבי שוב ושוב עם האייתוללה חמינאי מאיראן (שזה האחרון, ברוך ד', בדיוק הלך לעולמו).

זהו אותו מנהיג טורקי המבקש כעת לבלוע חלקים מסוריה, מעיראק ומאיראן ולשחוט את הכורדים האמיצים.

או שמא על ישראל לקבל ביקורת מקמלה האריס, שבמהלך שנתיים של מאבק קיומי מצד ישראל נגד יחידות האיינזצגרופן של חמאס, הנתמכות בידי איראן, דאגה בעיקר לנשים פלסטיניות. (האם יש להן תחבושות היגייניות? היא שאלה.)

השבוע הכריזה המועמדת לשעבר של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית על התנגדותה הנחרצת ל"מלחמת שינוי משטר באיראן", המשיכה להתלונן על "ההימור המסוכן והבלתי נחוץ של טראמפ בחיי אמריקנים, שגם מסכן את היציבות באזור ואת מעמדנו בעולם", וכינתה את המלחמה "פזיזות המתחפשת לנחישות".

לומר שהצהרה זו מעוררת סלידה בקרב רוב הישראלים – ושדווקא משום כך הם מודים על כך שאישיות זו לא נבחרה לנשיאות ארצות הברית – זו תהיה לשון ההמעטה של המאה.

ומה באשר למועצת הביטחון של האו"ם, שלא מצאה דרך לעשות דבר בנוגע לטבח הנמשך חמש עשרה שנה בסוריה, או בנוגע לחתרנות האיראנית המתמשכת מזה חמישה עשורים ברחבי המזרח התיכון, ושחגגה כהישג גדול את העסקה האסונית של אובמה עם איראן?

זוהי אותה מועצת ביטחון שעדיין לא גינתה את פלישת חמאס לישראל ב-7 באוקטובר, אך ניסתה תריסר פעמים לגנות את ישראל על חסימת חדירת חמאס ועל יציאה למתקפת נגד.

***

ההעזה והצביעות של מבקרים כאלה פשוט מדהימים. לאיש מהם אין זכות לבקר את פעולות ההגנה של ישראל נגד חמאס או את מבצעיה ההתקפיים-הגנתיים נגד איראן.

ישראל אינה צריכה להתנצל על שאיפתה למחות את חמאס מעזה, תהא דרגת ההרס הנדרשת אשר תהא; ואינה צריכה להביע חרטה על הריסת מתקני הגרעין והטילים של איראן, על חיסול מנהיגי שלטון האייתולות ועל ניסיון להצית שינוי משטר.

נוכח הקרבה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, בעוד שישה שבועות, עולים בהכרח תקדימים היסטוריים על הדעת – דבר שרק מחזק את זעמם של הישראלים ואת נטייתם להתריס מול הגינויים הבינלאומיים.

הקהילייה הדיפלומטית העולמית עמדה מנגד בעוד היטלר מתחזק ומתחיל לרדוף את יהודי גרמניה; היא לא עשתה כמעט דבר במהלך המלחמה גם כאשר קווי המתאר של משטר ההשמדה הנאצי נגד היהודים נעשו ברורים; היא לא הפציצה את מסילות הברזל לאושוויץ, ועוד. מבחינה דיפלומטית, העולם כשל כישלון מוסרי כלפי העם היהודי.

כיום, כאמור, הפך האו״ם למפיץ הגדול ביותר של דה-לגיטימציה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית. מועצת הביטחון טרודה זמן רב יותר בהתחלות בנייה ישראליות ביו"ש מאשר באיומי השמדה על ישראל.

במצב העגום הזה, העם היהודי ומדינת ישראל אינם חייבים לעולם דבר מבחינה דיפלומטית. באופן כללי, לאומות העולם אין זכות מוסרית לומר לישראל מה לעשות – לא כיצד לעצב את דוקטרינות הביטחון שלה, לא כיצד לנהל את מערכותיה הצבאיות, ולא היכן לשרטט את גבולותיה.

פוליטיקאים יומרניים מספרד, מצרפת ומבריטניה – ומנהיגי עולם ערמומיים ובלתי כנים אחרים, לרבות מרוסיה ומסין – צריכים לגשת אלינו בענווה רבה כאשר הם באים לדון ברווחתה הדיפלומטית של ישראל, עוד בטרם ינסו להכתיב את תנאי עתידה הביטחוני או לבקר את פעולותיה הצבאיות.

לאחר שטעו כל כך בתקוותיהם הנאיביות בנוגע להסכמי אוסלו, לאביב הערבי ול-JCPOA (הסכם הגרעין של אובמה עם איראן), ראוי שייתנו לישראל ליהנות מחזקת הספק כאשר ירושלים חשה צורך לפעול בנחישות בזירה הביטחונית או בזהירות בזירה הדיפלומטית.
ובעוד אנו עוסקים בכך, זה הזמן והמקום להזכיר למוחות הגדולים של "הקהילייה הבינלאומית" כי היהודים אינם זרים במולדת אבותיהם; כי ישראל אינה כוח כובש בפסגות ההרים המקראיות או בירושלים. הכרזה על ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון מוצדקת וקרובה, והישראלים יעמדו בגאווה נגד כל גינוי בינלאומי מרושע שיבוא בעקבותיה.

***

לבסוף, אי אפשר להתעלם מן הקשר בין חג הפורים למלחמה הנוכחית. סיפור פורים, שסופר מחדש באמצעות מגילת אסתר בקהילות יהודיות ברחבי העולם בשבוע האחרון, מרמז כי מעבר לתככים של חצרות מלוכה, מאחורי הפוליטיקה של מועצת שורא או מועצת ביטחון או קרמלין – פועלת יד נסתרת מגבוה.

ולכן, מעל ומעבר לשחקנים המאיימים סביב ישראל – מימי המן בפרס העתיקה ועד האייתוללות של איראן השיעית, ומעמלק של ספר שמות ועד ה"אינטליגנציה" הפרועה והווקית האנטי-יהודית והאנטי-ישראלית של המערב בן-זמננו – יש אלוקים מעורב ואכפתי. והוא פועל להגן על העם היהודי.

אכן, הקשת הרחבה של ההיסטוריה היהודית היא שיעור מתמשך נגד רעותיהן של דיקטטורות אכזריות, משטרים טוטליטריים ואימפריות יהירות. מן הדיכוי המשתמע מסיפור מגדל בבל ועד לעבדות מצרים הפרעונית, ומאחשוורוש ועד נבוכדנצר – התנ"ך מותח ביקורת על פוליטיקה של כוח מוחלט ועל נטייתם של רודנים לשלוט בעם היהודי.

אף אחת מן האימפריות הללו לא החזיקה מעמד זמן רב. ואף אחד מן השחקנים המרושעים הללו לא הצליח להשמיד את הגוף הפיזי ואת רוח העמידה של העם היהודי.

לפיכך, שאיפותיה של איראן לאימפריה אסלאמית עולמית הן חולפות, וכך גם היומרות לכוח של "פרוגרסיבים" רדיקליים בבריתות אדומות-ירוקות, המסתערים כיום על ישראל. הם לא ינצחו.

פורסם ב-JDN, בתאריך 8 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




הפתרון לחיזבאללה כבר נוסה ב-1970 והוא עבד

לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 נוצרה בירדן מציאות חדשה. מאות אלפי פלסטינים עברו לממלכה לאחר שישראל כבשה את יהודה ושומרון. בתוך זמן קצר הקימו ארגוני הטרור הפלסטיניים בסיסים בירדן והחלו לבצע פעולות טרור נגד ישראל. בהדרגה רכשו לעצמם הארגונים מעמד אוטונומי ויצרו מציאות של "מדינה בתוך מדינה", תוך ערעור מעמדו של המלך חוסיין.

המשבר הגיע לשיאו בספטמבר 1970, כאשר מחבלים חטפו ארבעה מטוסי נוסעים של חברות זרות, הנחיתו אותם בירדן ופוצצו שלושה מהם לעיני העולם. ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר עמדה אז בפני דילמה: משטרו של חוסיין נחשב פרו-מערבי, וארצות הברית חששה שכל פעולה ישראלית נגד ירדן תערער את יציבותו.

למרות זאת היה ברור כי פתרון אמיתי יושג רק אם ירדן עצמה תפעל נגד ארגוני הטרור. כדי להבהיר זאת, ישראל פגעה בתשתיות של הממלכה הירדנית, ובראשן תעלת הע’ור שהובילה מים לחקלאות הירדנית. הפגיעה בתעלה הסבה נזק כבד והבהירה למלך כי חוסר פעולה כרוך במחיר ממשי.

רק אז החליט חוסיין לפעול. הוא הכריז על משטר צבאי ופתח במבצע רחב נגד הארגונים הפלסטיניים. כוחות השריון הירדניים הפגיזו מחנות פליטים, ואלפי פלסטינים נהרגו. הניסיון של סוריה להתערב נעצר בגלל פעילות מאיימת של חיל האוויר, על פי פניית הממשל. בסופו של דבר הצליח חוסיין להשיב לעצמו את השליטה בממלכה – ומאז גבול ירדן נותר שקט יחסית.

הלקח ברור גם היום. בלבנון פועל חיזבאללה ככוח צבאי עצמאי, בעוד המדינה הלבנונית נמנעת מעימות איתו. אך האחריות לפעולות הארגון אינה מוטלת עליו בלבד, אלא גם על ממשלת לבנון שמאפשרת את קיומו.

רק אם לבנון תשלם מחיר כבד על המשך פעילות חיזבאללה, היא תיאלץ לפעול נגדו. דווקא כעת, כאשר איראן נחלשת, עשויה להיווצר הזדמנות לכפות על לבנון מהלך דומה לזה שביצע המלך חוסיין ב-1970. בסופו של דבר, מהלך כזה עשוי לשרת הן את האינטרס הישראלי והן את זה הלבנוני.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 4 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.




הפרדוקס של מלחמת מנע – כיצד ניתן ליישבו

המתקפה על איראן הציתה ויכוח בינלאומי לוהט: האם מדובר בהגנה עצמית לגיטימית – או בהפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. המבקרים מצביעים על האיסור שבמגילת האו״ם על מלחמת מנע, על העובדה שלא התקבלה החלטה מפורשת של מועצת הביטחון, ועל כך שהמהלך לא הובא מראש לאישור הקונגרס האמריקאי – ואף לא ברור אם קיבל את אישור הכנסת. אך הדיון הזה מחמיץ שאלה מרכזית, שאותה מבקש מאמר זה להציב – ולנסות להשיב עליה.

כדי להבין את שאלת הלגיטימציה יש להבחין בין שלושה מישורים שונים: המישור החוקי, המישור הפרוצדורלי והמישור המוסרי. הוויכוח המתנהל כעת בעולם מתמקד כמעט כולו בשני הראשונים. אולם מעליהם ניצב המישור השלישי – המוסר – שממנו נגזרים מלכתחילה גם החוק וגם הפרוצדורות. כאשר שלושת המישורים הללו מתנגשים, כפי שקורה כעת בדיון על המלחמה עם איראן, מתגלה הפרדוקס של מלחמת מנע – וגם הדרך האפשרית ליישבו.

שלוש רמות של לגיטימציה

הלגיטימציה החוקית

המשפט הבינלאומי המודרני מבוסס על העיקרון האוסר שימוש בכוח בין מדינות. עיקרון זה מעוגן במגילת האו״ם, שנוסחה לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה למנוע חזרה למלחמות תוקפנות.

עם זאת, אותה מגילה עצמה מכירה בזכות יסודית אחת: הזכות להגנה עצמית.

מכאן נובע פרדוקס מובנה במשפט הבינלאומי: החוק האוסר מלחמה נועד להגן על החיים ועל היציבות הבינלאומית, אך באותה שעה הוא מכיר בכך שיש מצבים שבהם שימוש בכוח הוא הדרך היחידה להגן על ערכים אלה.

לפיכך, השאלה המשפטית איננה רק האם הופעל כוח – אלא האם מדובר בפעולה שנועדה למנוע איום ממשי על החיים.

הלגיטימציה הפרוצדורלית

בנוסף לשאלה החוקית עולה השאלה הפרוצדורלית: האם התקבלו האישורים הנדרשים מן המוסדות המוסמכים.

במישור הבינלאומי מדובר בהחלטות של מועצת הביטחון או עצרת האו"ם; במישור המדינתי מדובר במנגנונים חוקתיים כגון אישור הקונגרס בארצות הברית או החלטות ממשלה ופרלמנט במדינות אחרות.

לפרוצדורות יש חשיבות רבה. הן נועדו להגביל שימוש שרירותי בכוח. אך גם הן אינן התכלית העליונה של הסדר הבינלאומי. מטרתן היא לשרת ערכים יסודיים יותר – ובראשם ההגנה על חיי אדם.

כאשר הפרוצדורה מתנתקת מן התכלית המוסרית שלשמה נוצרה, מתעוררת השאלה אם עדיין ניתן לראות בה אמת מידה מספקת לשיפוט המעשה.

הלגיטימציה המוסרית

בראש הפירמידה עומדת הלגיטימציה המוסרית.

החוק איננו נוצר בחלל ריק. הוא נגזר מתפיסות מוסריות יסודיות. במסורת המשפטית של המערב – וגם במסורת המדינית של ישראל ושל ארצות הברית – תפיסה זו קשורה למה שמכונה משפט הטבע: הרעיון שלפיו החוק שואב את סמכותו מערכים מוסריים קודמים לו.

במרכז ערכים אלה עומד הערך המכונן קדושת החיים. מן הערך הזה נגזר כלל עתיק המוכר במסורת היהודית והמערבית גם יחד: "הקם להורגך השכם להורגו".

אין זה כלל של נקמה, אלא כלל של הגנה. משמעותו היא שכאשר סכנת הרג מתקרבת באופן ממשי, קיימת לא רק זכות אלא גם חובה למנוע אותה.

אם אדם או מדינה נמנעים מפעולה כאשר איום קטלני מתגבש בבירור, הם אינם מגנים על החוק; כמתאבדים הם הופכים לשותפים להריגתם שלהם – ולהפרת הערך שמכוחו נוצר החוק מלכתחילה: קדושת החיים.

ניתן להמחיש זאת בדוגמה פשוטה מן החיים. מן הערך המכונן של קדושת החיים נגזר החוק המגביל את מהירות הנסיעה בכבישים. אך מאותו ערך עצמו נובעת לעיתים גם החובה להפר את החוק – למשל כאשר אדם מסיע פצוע במצב אנוש לבית החולים. במקרה כזה ייתכן שיהיה עליו לנסוע מעל המהירות המותרת ואף לחצות צומת באור אדום, תוך נקיטת כל אמצעי הזהירות הדרושים כדי שלא לפגוע באחרים. אין בכך הפרה של רוח החוק אלא מימוש תכליתו: הצלת חיים כמחויב מוסרית.

כאן מתבררת גם חשיבותו הפרקטית של המוסר. החוק, מעצם טבעו, איננו יכול לכסות מראש את כל המצבים האפשריים. כאשר מתרחש מצב חריג, המוסר מאפשר לאדם להפעיל שיפוט מצפוני ולהכריע באופן מאוזן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות. כך נשמרת נאמנות לא רק לאות החוק, אלא גם לערך שממנו נגזר מלכתחילה.

השאלה ההיסטורית שתעמוד למבחן

הדיון הממשי על המלחמה נגד איראן איננו יכול להסתיים בהכרעה מיידית. השאלה האם ישראל ושותפותיה עמדו בפני איום המצדיק פעולה מוקדמת תעמוד במרכזו של מחקר ודיון היסטורי ארוך שנים.

ההיסטוריה כבר מכירה מקרים שבהם הימנעות מפעולה מוקדמת התבררה בדיעבד כטעות גורלית – ובראשם ההתמודדות המאוחרת של העולם עם גרמניה הנאצית.

בסופו של דבר, גם צדקתה או שגיאתה של מלחמת מנע נגד איראן לא תוכרע בלהט הוויכוח המתנהל כעת – אלא בפסק הדין של ההיסטוריה.

הניסיון ההיסטורי של ישראל

הדיון על מלחמות מנע איננו תאורטי בלבד עבור ישראל. במידה רבה הוא עומד בבסיס תפיסת ההגנה שלה מאז הקמתה.

מדינת ישראל היא מדינה קטנה ללא עומק אסטרטגי, ולכן דוקטרינת הביטחון שלה התבססה מראשיתה על עיקרון אחד: הסרת איומים מתגבשים לפני שהם מתממשים.

בפועל, מלחמותיה של ישראל היו מלחמות מנע או מלחמות מקדימות. כך היה במבצע קדש בשנת 1956, שנועד להסיר את האיום הצבאי המתגבש של מצרים ואת חסימת נתיבי השיט לישראל; כך היה במלחמת ששת הימים בשנת 1967 לאחר ריכוז צבאות מצרים, סוריה וירדן על גבולות המדינה; וכך גם בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981 ובתקיפת הכור בסוריה בשנת 2007, שנועדו למנוע הופעת איום אסטרטגי חמור. גם מבצע שלום הגליל בשנת 1982 נפתח מתוך תפיסה מניעתית – להסרת איום הטרור המתמשך מצפון המדינה.

לעומת זאת, שתי המלחמות שבהן ישראל לא פעלה להסרת האיום מבעוד מועד – מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ומתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 – הסתיימו באסון כבד.

עבור ישראל, במיוחד לאחר 7 באוקטובר, מלחמת מנע איננה חריגה מן הכלל – אלא הכלל הוודאי לאבטחת קיומה.

שורש המחלוקת במערב

הוויכוח על מלחמת המנע חושף את מסך הברזל האידיאולוגי החדש – מסך שאיננו מפריד עוד בין מדינות, אלא עובר בלבן של החברות הדמוקרטיות עצמן ומשסע אותן מבפנים.

מצד אחד עומדת מסורת מוסר החובות – תפיסה שלפיה זכויות האדם נשענות על מערכת סדורה של חובות מוסריות.

מצד אחר התפתחה במערב המודרני תפיסה המעמידה במרכז מגילת זכויות, שלעתים איננה מעוגנת במערכת מקבילה של חובות.

כאשר הזכויות מתנתקות מן החובות, החוק עלול להיתפס כמוחלט גם כאשר הוא מתנגש עם הערכים המוסריים שביסודו. כך נוצרת לעיתים שיחת חרשים: צד אחד מדבר בשפת החוק והפרוצדורה, והצד האחר בשפת החובה המוסרית שעומדת מעל לחוק והפרוצדורה. אילו המערב הדמוקרטי לפחות היה מחויב למוסר חובות משותף, ייתכן וניתן היה להכריע את הדיון על לגיטימציית מלחמת המנע נגד איראן גם בלי להמתין לפסיקתה המדוקדקת של ההיסטוריה, ומול ציר הרשע היה מתייצב ציר מוסרי אחוד נגדי – המפתח להכרעה מהירה של הרוע.

מבט קדימה

הלקח שלא הופק במלואו ממלחמת העולם השנייה ברור: העולם, ובעיקר המערב הדמוקרטי, חייב לנצל את הוויכוח הלוהט הנוכחי כדי לברר מחדש את מהותו של המוסר הסדור המשותף שביסוד היחסים בתוך החברות הדמוקרטיות וביניהן.

בירור כזה עשוי אף להצדיק הקמת בית דין גבוה לצדק מוסרי – מוסד שיבחן שאלות של מלחמה ושלום לא רק לפי אות החוק והפרוצדורה, אלא לאור הערכים שמכוחם נגזרים החוק והפרוצדורה עצמם.

הצורך בבירור זה איננו חדש – אך הוא דחוף היום יותר מאי פעם.

אך תנאי מקדים לכך הוא בירור פנימי. המשפט הישראלי עצמו עבר בשנות השמונים מהפכה ליברלית שהרחיקה אותו מערכי מוסר הנביאים והדין העברי – והעמידה במקומם שיח זכויות מערבי עצים, בדיוק אותו שיח שמכוחו נשמעת כיום הביקורת על עצם הלגיטימציה של מלחמות מנע וקונקרטית ללגיטימציה של מלחמת המנע או המלחמה המקדימה נגד איראן. ישראל אינה יכולה לתבוע מן העולם בירור שהיא עצמה טרם ערכה בביתה. צדקה מתחילה מבית – ונאה דורש, נאה מקיים.

שהרי החוק נוצר כדי להגן על החיים – לא כדי למנוע את הגנתם.

פורסם ב-JDN, בתאריך 4 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.