עיקרי הדברים:

• למרות עליונות טקטית ומבצעית, צה״ל נכשל בהשגת הכרעה אסטרטגית מול חיזבאללה וחמאס.
• הסיבה המרכזית לכישלון היא הזנחת תורת התמרון המבצעי והישענות יתר על אש, מודיעין ופעולות מיוחדות.
• ללא השמדת כוחות האויב ותפיסת השטח שעליו הם נשענים, לא ניתן להשיג יעדים אסטרטגיים או מדיניים.
• בלבנון הוחמצה הזדמנות נדירה לנצל הישגים מודיעיניים ואוויריים להכרעת חיזבאללה באמצעות תמרון קרקעי.
• בעזה ניהל צה״ל מלחמה ממושכת וחסרת הכרעה, שאיפשרה לחמאס להשתקם ולשוב לשלוט בשטח.
• כיבוש זמני, פשיטות חוזרות והימנעות משליטה מתמשכת בשטח מייצרים יתרון מתמשך לארגוני טרור.
• חידוש ההכרעה מחייב חזרה לדוקטרינה של תמרון קרקעי יוזם, מהיר ומכריע כחוליה מקשרת בין הצבא למדיניות.

לקריאת המאמר במלואו

אש ממשלת אוסטרליה, אנתוני אלבניזי, מכחיש כל קשר בין הכרתה של אוסטרליה במדינה פלסטינית לבין פיגוע הטרור בחוף בונדיי בסידני, שבו נרצחו 15 יהודים שחגגו את חנוכה.

"ברובו המכריע של העולם קיימת הכרה בכך שפתרון שתי המדינות הוא הדרך קדימה במזרח התיכון", מלמל אלבניזי בטון האנמי האופייני לו, כשהתייחס לפיגוע. כך השיב לרמיזות בדבר אחריות דיפלומטית אוסטרלית שהשמיעו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומנהיגים יהודים רבים.

אלבניזי טועה. הוא עיוור – ביודעין, מתוך הכחשה מכוונת. ההתלהבות שלו לקידום מדינה פלסטינית היא שהובילה לטבח בבונדיי ביץ'. עמדתו החצופה והמתריסה מול ישראל, על חשבונה, בניגוד לעמדתה ובהתעלמות גסה מהתנגדותה – הופכת אותו לשותף לאחריות לרציחתם של 15 יהודים אוסטרלים. כפי שכתב אמיל זולא: אני מאשים!

זו אולי האשמה לא נוחה להשמעה, אך על מנהיגים ישראלים ויהודים ברחבי העולם להתעקש עליה בכל מגע עם פוליטיקאים ודיפלומטים.

יש לומר למנהיגים כמו אלבניזי – וגם לראש ממשלת בריטניה קית' סטארמר, לראש ממשלת קנדה מארק קרני ולנשיא צרפת עמנואל מקרון – שהתעקשותם המטורפת על הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית, דווקא לאחר 7 באוקטובר ודווקא בשעה שהקריאות להשמדת ישראל מתעצמות בחברה הפלסטינית וברחובות המערב, היא בלתי מוסרית.

הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית, בניגוד לעמדת ישראל, שוללת באורח בוטה את הלגיטימיות של העמדות ההיסטוריות, הלאומיות והביטחוניות של ישראל, ופוגעת בזכותם לכבוד של יהודים התומכים בישראל. משמעותה היא הפרת מחויבותו של המערב לביטחונה של ישראל ונטישת היהודים. זהו פיוס עברייני עם חיית הטרף של האויב (וחיית טרף אינה יודעת שובע). זו הכרזה על עונת ציד נגד יהודים ו"ציונים". אכן, היא סוללת ישירות את הדרך למרחצי דמים נוסח סידני.

אין ספק שמחדליה של ממשלת אוסטרליה – כמו גם של ממשלות בריטניה, קנדה, צרפת ואחרות – במאבק באנטישמיות ברורים לעין. אך זהו רק חלק מהתמונה.

אין עוררין על כך שהן התרשלו בקביעת גבולות ראויים לשיח הדמוקרטי וביישום מדיניות ממשית לבלימת פסטיבל השנאה ההולך ומחריף. הן אפשרו להמוני ג'יהאדיסטים להשתולל ברחובותיהן בקריאות "להמית את היהודים בתאי הגזים", "מוות לצה"ל", "להפיץ את האינתיפאדה", ובאיומים נוספים כלפי יהודים, קרובים ורחוקים.

ואולם, התרשלות במאבק בשנאה כזו היא האשמה שקל להטיח ולהוכיח. זהו כתב אישום צורב וברור, אך דל מדי. על מנהיגי המערב להיות מואשמים בדבר חמור יותר – באדישות ובעידוד של המתקפה הציביליזציונית המואצת נגד העם היהודי ונגד מולדתו, מדינת ישראל.

כאשר ממשלות כמו זו שבקנברה נותנות גושפנקה לנרטיבים כוזבים ואנטי־ישראליים על מלחמת חרבות ברזל (כגון הטענות שישראל הרעיבה בכוונה ילדים עזתים או תקפה בתי חולים ועיתונאים) – חמאס זוכה בניצחון, ותומכי הג'יהאד מקבלים תמריץ לאלימות נגד יהודים בכל מקום.

כאשר שקרים אלו מוצגים כביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל – ישראלים ויהודים מסווגים בהכרח כנבלים שאינם ראויים לזכויות או לאמפתיה, וזוועות כמו בונדיי ביץ', כמו גם תקיפות בקמפוסים וברכבות תחתיות, הופכות לסבירות ואף ל"נורמליות".

כאשר ממשלות כמו זו שבקנברה מפטפטות על ה"דחיפות" שבהקמתה של מדינה פלסטינית ומרעיפות על ישראל "אהבה קשוחה" באמצעות החלטות יומרניות באו"ם – הפלסטינים מקבלים אור ירוק למלחמה נוספת בישראל, ואנטישמים מעודדים להגביר את מתקפותיהם על יהודים.

וכאשר ממשלות כמו זו שבקנברה ממשיכות לממן ביד רחבה את אונר"א – הסוכנות הבעייתית, חדורת החמאס – הן מזינות את התביעה הפלסטינית ל"זכות השיבה" כביכול, שתחריב דמוגרפית את ישראל, ומחזקות את אמונתם של חמושים ג'יהאדיסטים כי הם יכולים לירות ביהודים באין מפריע – על חופים או בבתי כנסת.

בהלקאה שיטתית של ישראל ובקידום פזיז של מדינה פלסטינית ברגע קיומי זה, ממשלות כמו זו של אלבניזי מחלישות את ישראל ומאריכות את המערכה הפלסטינית להשחרתה, וכך הן מלבות את ההמונים המשתוללים בשכונות יהודיות בסידני ובמלבורן, בלונדון ובטורונטו. וכאשר מנהיגי המערב עוצמים עיניים בעקשנות ומכחישים את הקשר הזה – הצהרות התמיכה שלהם ביהודים נשמעות חלולות.

כל יהודי חושב בעולם יודע שזה נכון. אנו חשים זאת בעצמותינו. אלבניזי ודומיו יכולים להכחיש את נקודת המבט הזו ולטעון שהם דואגים גם לזכויות הפלסטינים וגם לביטחונם של היהודים, ללא כל סתירה ביניהם – אך אנו, היהודים, יודעים אחרת.

מר אלבניזי, מר סטארמר, מר קרני ומר מקרון: אין לכם זכות להתעלם בהתנשאות מהכוונות הג'נוסיידיות של הפלסטינים כלפי ישראל ומהשאיפות הרצחניות של פורעים אנטישמיים כלפי יהודים – ואז להעמיד פנים שאכפת לכם מחיי יהודים.

במקום זאת, פתחו חשיבה אסטרטגית וצמצמו את הדה־לגיטימציה המסוכנת שלכם כלפי ישראל והיהודים. גלו אומץ ואמרו לפלסטינים שלא תהיה פלסטין "מהנהר ועד הים" – כלומר, שלא תתאפשר מחיקתה של ישראל. הפגינו חוסן קולקטיבי ואמרו לציבוריכם שאתם דוחים את ההשוואה הבלתי פוסקת בין ישראל והיהודים לבין רעות חולות של שיח רדיקלי אופנתי – אימפריאליזם, קולוניאליזם, אפרטהייד, עליונות לבנה, רצח עם וכיוצא באלה.

חדלו מלהתרוצץ בזירה הבינלאומית עם מזימות לכפות על ישראל מדינה פלסטינית עוינת, ובה בעת להזיל דמעות תנין כאשר יהודים מקומיים משלמים את מחיר הזדון והרשלנות שלכם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 לדצמבר 2025.

בקובץ המאמרים "המודיעין ושבעה באוקטובר", שיצא לאחרונה בהוצאה משותפת של מערכות, המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין, שבים חוקרי המודיעין ומסבירים את סיבות כישלונו של אמ"ן וגופי מודיעין נוספים לספק התרעה מודיעינית – אותה "ידיעת זהב" אשר קבלתה, כך נטען, יכלה למנוע את אסון ה-7 באוקטובר.

תפיסה זו מייצגת אסכולת מחקר שלמה, בישראל ובארצות הברית, המובלת בעיקר על ידי יוצאי מערכות המודיעין. אסכולה זו רואה בהפתעה, ובעיקר בהכרעת המופתע, תוצר של כשלים מודיעיניים בעיקרם, ארגוניים וחברתיים: דיסוננס קוגניטיבי, תופעת העדר, אבסולוטיזם ניהולי, התקרנפות ארגונית, היבריס ועוד. לאחרונה נוסף להסברים המוכרים גם טיעון חדש, שלפיו נטל בניית וניהול "בנק המטרות" בצה"ל – כחלק מהסבתו מצבא מכריע לצבא מרתיע, המבוסס על ירי מנגד ממוקד – הסיט את המודיעין מייעודו הראשי: אספקת התרעה מודיעינית.

המאפיין הבולט של אסכולת מחקר זו הוא התעלמות עקבית מ"הפיל שבחדר": הדרג המדיני והמטכ"ל הם הגורמים שאמורים – בעזרת ייעוץ מודיעיני – להפוך ידיעות למודיעין, לאתר בתוכן את "ידיעת הזהב", ולגזור מהן החלטות מדיניות ומבצעיות.

"חומות יריחו" – ידיעת הזהב

"ידיעת הזהב" איננה אמורה להימצא בהכרח בהתרעה מודיעינית מדויקת בזמן, במקום ובאופן – אלא דווקא במודיעין הבסיסי: בהבנה סבירה של יכולות האויב, כוונותיו, דרכי הפעולה האפשריות להפעלתן ותוכניות המגרה שלו. על בסיס מודיעין כזה אמור המצביא לנקוט מבעוד מועד צעדים מבצעיים: הסרת האיום במלחמת מנע יזומה; או, אם עומק אופרטיבי של זמן ומרחב עומד לרשותו, היערכות מוקדמת להגנה קבועה שתכליתה למנוע הכרעה גם במקרה שיש להתייחס אליו מקצועית כוודאי – היעדר התרעה. כך קרה בעידן המודרני כמעט בכל מתקפות הפתע האופרטיביות.

ידיעת הזהב שהייתה בידי המנהיגות הצבאית לפחות שנה לפני ה-7 באוקטובר, היא המסמך שכונה "חומות יריחו": תוכנית המגרה המפורטת שחמאס הכין למתקפת פתע רחבת-היקף על יישובי הנגב המערבי. זהו מודיעין בסיסי מובהק – זהב טהור אמיתי.

נוכח מסמך זה היה על צה"ל לדרוש מהדרג המדיני מלחמת מנע להכרעת חמאס באמצעות כיבוש הרצועה, וכך להסיר את האיום; או למצער, נוכח ניוון הדרג המתמרן עקב הסבת צה"ל ממכריע למרתיע, להפוך מן היסוד את תפיסת ההגנה בגבולות הרצועה ולבנון. גדר המערכת, שנועדה למנוע חדירת מחבלים בודדים, לא התאימה למתקפת פתע של אלפי מחבלים מאורגנים הפועלים כדרג מתמרן-מסתער שנוסף מ-2016 בצבאות חיזבאללה וחמאס. בהיעדר עומק אופרטיבי, היה על הגדר להפוך ממכשול למניעת חדירה למערכת עיכוב ממושך ככל האפשר של מתקפת פתע רבתי, שתאפשר פינוי מהיר של האזרחים לעורף העמוק (כפי שבוצע ברמת הגולן ב-1973) והפעלת התקפות-נגד לחיסול מחבלים שחדרו את קו המגע.

אם אכן התעלמו ממסמך זה – מדובר במחדל המלחמה הראשי: מחדל מובהק מצביאי, לא מודיעיני.

הלקח האמריקני: 11 בספטמבר

מחדל דומה עמד ביסוד אסון ה-11 בספטמבר 2001. בארה"ב הנשיא הוא גם המפקד העליון של הצבא, ולכן קיימת חפיפה מובנית באחריות. בישראל קיימת הפרדה מהותית: הדרג המדיני מתווה מדיניות ומפקח, בעוד הדרג הצבאי – ובראשו הרמטכ"ל – נושא באחריות הבלעדית לכוננות המבצעית למניעת הכרעה על בסיס המודיעין הבסיסי.

"ידיעת הזהב" של ערב ה-11 בספטמבר הייתה דו"ח המודיעין היומי לנשיא (PDB) מ-6 באוגוסט 2001, שכותרתו: "בן לאדן נחוש לתקוף בארה"ב". כאשר שאלה ועדת החקירה את ד"ר קונדוליסה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי, על תגובת ההנהגה למידע זה, השיבה: "מדובר במידע היסטורי, שהתבסס על דיווחים ישנים. לא היה שום מידע חדש על איום. הדו"ח למעשה לא הזהיר מפני מתקפה קרבה".

מעדותה של רייס עולה תמונה של הסתמכות מוחלטת של הדרג הבכיר על "התרעה מצבית". רייס ניקתה את עצמה מאחריות בטענה שלא צוין "מתי, היכן ואיך" תותקף ארה"ב על ידי מטוסי נוסעים שהפכו לטילים. היה חסר רק שלא הוסיפה בעדותה שגם לא צוין בדו"ח המודיעין היומי באיזו קומה ובאיזה חלון בדיוק יחדרו המטוסים.

בפועל, די היה בהתרעה מה-6 באוגוסט – שהצביעה על יכולות האויב ודרכי פעולתו – כדי לנקוט פעולות צבאיות מיידיות: מעקב בלתי מתפשר אחר חוליות הטרור שהיה ידוע שהתאמנו להטיס מטוסי נוסעים, והעמדת מטוסי קרב בכוננות הזנקה גבוהה. כישלון זה הוא כשל מובהק של הדרג הבכיר, שאינו תלוי בקיומה של התרעה מדויקת.

יהושפט הרכבי הדגיש כי המודיעין אינו "מכונה" שפולטת החלטות. תפקידו להביא ידיעות עובדתיות, אך על המצביא והקברניט לגזור מהן החלטות מבצעיות מתוך "שיקול דעת יוצר": "ההכרעה המדינית או הצבאית אינה נובעת אוטומטית מן הנתונים המודיעיניים, אלא מצריכה רוח יוצרה של מדינאים ומצביאים, היכולים לראות את התמונה השלמה ולהפוך ידע לפעולה."

מכאן מסקנתו העקרונית: המודיעין הוא כלי עזר חיוני, אך אין לו תוקף מכריע. ההכרעה אינה תוצר של נתונים, אלא של הבנה ויצירה. האחריות המקצועית העליונה למלחמה ולשלום אינה של קצין המודיעין — אלא של המצביא והקברניט.

ההסתמכות היתרה על עולם האיסוף המודרני הפכה ל"עושר השמור לבעליו לרעתו": ככל שהמידע התעשר, פחתה דריכות המפקדים לפעול במקרה שהמידע לא יופיע.

פתרון דילמת "זאב זאב"

האחריות המקצועית המובהקת למניעת הכרעה מוטלת על המצביא – המומחה היחיד לאמנות המלחמה. תפקידו אינו פסיבי: להמתין למודיעין שיגיש לו "ידיעת זהב" או לקברניט שיורה לו לפעול, אלא להוביל באופן אקטיבי. כלפי המודיעין – להנחות, לדרוש ולנהל דיון משותף דרך עדשת עקרונות המלחמה וכלליה, תוך זיהוי עצמאי של המשמעות האופרטיבית של הידיעות. וכלפי הדרג המדיני – להמליץ על פעולות מבוססות מומחיות צבאית, ולהתריע כשמדיניות מסכנת את המוכנות המבצעית.

הטענה כי אי אפשר להיערך לכל איום פוטנציאלי – המכונה דילמת "זאב זאב" – נפתרת דרך עיקרון מקצועי בסיסי: היערכות קבועה למניעת הכרעה מול דרך הפעולה המסוכנת ביותר של האויב, גם אם היא נראית לא סבירה, והגנה בלתי פוסקת על המקומות שנפילתם מהווה הכרעה. כך, גם בהיעדר התרעה ובמקרה של הפתעה מוחלטת – התוצאה לא תוגדר על ידי ההפתעה אלא על ידי ההיערכות המוקדמת למניעת הכרעה.

אולם אם אין נכסים שניתן לוותר עליהם אפילו לפרק זמן מוגבל – כי כל שטח וכל יישוב חיוניים ונפילתם אינה נסבלת – נותרת רק חלופה אחת: הסרה יזומה של האיום במלחמת מנע. זוהי מדיניות ההגנה הלאומית המקורית של ישראל, שמועדה אינו תלוי בהתרעה מצבית אלא בניצול הזדמנות מדינית מתאימה. במקרה כזה, על המצביא לפנות לקברניט בהמלצה מקצועית ברורה, המבוססת על הערכה צבאית של האיום ועל עקרונות אמנות המלחמה.

במקרה של ה-7 באוקטובר, "חומות יריחו" היוותה מודיעין בסיסי מספיק כדי שהרמטכ"ל ימצה את שיקול הדעת היוצר המקצועי שלו – בדיוק כפי שהרכבי הגדירו.

סיכום ומסקנות

למרות שבמציאות קיימות חפיפות משמעותיות בין הדרגים המדיני, הצבאי והמודיעיני — בעיצוב המדיניות, בהחלטות תקציב, בקביעת עדיפויות ובפרשנות איומים — אסור לטשטש את האחריות הבסיסית והייחודית של כל דרג.

הדרג המדיני אחראי למדיניות ולפיקוח העליון; הדרג הצבאי אחראי למוכנות ולכוננות המבצעית גם ללא התרעה מודיעינית ספציפית על מתקפת פתע של האויב; והמודיעין אחראי לספק מידע בסיסי אמין. איש מהם אינו יכול להתחבא מאחורי כישלונו של האחר, או להיתלות בשולי החפיפה כדי להתחמק מליבת אחריותו המקצועית.

והמודיעין? עליו להפסיק להתעלם מן "הפיל שבחדר" – המצביא הצבאי והקברניט המדיני – להכיר במגבלות תפקידו כיועץ; ואם הוא מכה על חטא, שלא יכה על חטא לא לו, אלא על חטאו המובהק: היבריס של יועץ כלפי נשוא הייעוץ שלו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 16 לדצמבר 2025.

רשימת ההישגים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בזירה המדינית והביטחונית למען ישראל ומחויבותו למדינת ישראל אינן ניתנות לערעור. ספק רב אם מי מן המתמודדים לנשיאות בשנים האחרונות היה משתווה לכך, ורוב מי שמסתמנים כמועמדים מובילים ל-2028 לא יגיעו לרמה הפרו־ישראלית התקיפה שהציג טראמפ.

לפיכך, על ישראל להוקיר זאת ולעבוד עם טראמפ ככל האפשר בשנתיים הקרובות כדי לעגן הישגים נוספים.

ועדיין, העובדה שטראמפ איננו חושב במונחים אידאולוגיים – בעייתית. גישתו האולטרה־עסקית למדיניות פנימית וחיצונית – התפיסה שכסף, עסקאות, וכוח אישיותו יספיקו כדי לפתור כל משבר ולהביא שלום מיידי בכל מקום – היא מצד אחד מרעננת, אך מצד שני מסוכנת. היא גורמת לו להתעלם מהאופי הנכלולי של דמויות כמו מוחמד אל־ג'ולאני וזוהראן ממדאני.

אפשר  להבין, במידה מסוימת, את חיזורו של טראמפ אחר שליט סוריה החדש, אל־ג'ולאני (אחמד א-שרע). לארה"ב יש עניין אסטרטגי למשוך את סוריה חזרה לחיקה ולהרחיקה מרוסיה ומאיראן. ישראל חפצה בכך גם היא, אם כי היא ספקנית מאוד באשר לאמינותו של אל־ג'ולאני.

אני מסוגל להבין גם את "ירח הדבש" שטראמפ מתנהל בו מול הסעודים והאמירתים: שילוב של אינטרס אסטרטגי דומה לזה שבזירת סוריה, יחד עם תשוקתו להשקעות־עתק באמריקה מכיסיהן העמוקים של מדינות הנפט.

ישראל, כמובן, שותפה לשאיפתו של טראמפ להרחבת שיתופי הפעולה האזוריים בסגנון הסכמי אברהם – בייחוד עם סעודיה – אך לא תשלם, ואסור לה לשלם, את המחיר הדיפלומטי הכבד שהסעודים מציבים כעת.

אבל פגישת ה"חבר’ה" של טראמפ בחדר הסגלגל עם זוהראן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק הנכנס, זעזעה אותי עמוקות, כמו גם שתיקתו לנוכח הקולות האנטישמיים הארסיים המתחזקים בפלג משמעותי במפלגה הרפובליקנית.

ממדאני מייצג תזוזה תרבותית עמוקה באמריקה, שבה ההתנגדות לעצם היותו של העם היהודי עם הפכה לסממן מוסרי (או אי-מוסרי). ניצחונו של ממדאני משמעותו שלגיטימי להשמיץ את ישראל בהאשמות "השמדת עם", ולהכתים את כלל היהודים ברמיזות של אפרטהייד ו"עליונות לבנה"; שיש "הכשר" למאבק המעמדי המרקסיסטי־אסלאמיסטי ביהודים ובציונים.

טאקר קרלסון, מהקצה הימני של תנועת MAGA, מסמל את עלייתם של הלכי רוח נאציים נוצריים-סופרססיוניסטיים (המאמינים בתאוריית ההחלפה) בחוגים רפובליקניים רדיקליים.

לכן אני מתכווץ כשנשיא ארה"ב יושב על כיסאו בחדר הסגלגל ושותק שעה שממדאני מטיח בארה"ב ובישראל האשמות ג'נוסייד ופשעי מלחמה – כאילו אין כאן עלבון כלפי הנשיא עצמו, כלפי אמריקה, כלפי יהודים וישראלים, וכלפי האמת והמוסר הבסיסי.

אני רועד כשלטראמפ אין מילה לומר על התנהלותו של קרלסון, המתרועע עם מכחישי שואה ואנטישמים גלויים כדוגמת ניק פואנטס. כאילו זה לא קרה; כאילו אין לכך השפעה על השיח הציבורי במפלגה שאותה טראמפ טוען להנהיג.

האמת היא שטראמפ כנראה כלל אינו מקשיב – לא לממדאני ולא לקרלסון. למדנו שלטראמפ יש אוזן אטומה לכל מה שנוגע לאידאולוגיה. בעיניו, רק המעשה הפוליטי המעשי הוא בעל משמעות; כל מנהיג ניתן לשידול או לכיפוף באמצעות עסקה.

נכון שיש תועלת בלקיחת אידאולוגיה "בקלילות", כפי שטוענים תומכיו של טראמפ; זה פותח פתח לחשיבה רעננה, מאפשר תגובה יצירתית למשברים בלתי צפויים, ומותיר את היריבים בערפל.

אבל בטווח הארוך, ההשתמטות האידאולוגית של טראמפ מוטעית מיסודה. דחייתם של גבולות מוסריים בפוליטיקה והתעלמות מזרמים אידאולוגיים בזירה העולמית מובילות למדיניות בלתי עקבית או מושחתת, או לשתיהן יחד. בשילוב עם נרקיסיזם ותשוקה לעסקאות שמוכיחות את "גדולתו" של האדם – מתקבלת נוסחה לתוצאות רעות, לטעויות אסטרטגיות ענקיות ולריקבון עמוק בשדרה הערכית.

שתי הזירות שבהן הדבר ניכר כרגע הן המלחמה בין רוסיה לאוקראינה והעימות בין חמאס לישראל.

אוקראינה נעזבת לנפשה בפני ההרס הרוסי, וישראל – נכבלת על ידי ארה"ב בלחימה קיומית מול האסלאם האובדני המבקש להשמידה.

אוקראינה נדרשת לוותר לצמיתות על דונבאס, שנכבשה בידי רוסיה; וישראל אינה רשאית לזוז צבאית ללא אישור מטראמפ. שתיהן אינן רשאיות לערער את הסכמי ה"שלום" הגלובליים והאזוריים שטראמפ מוביל – הסכמים עסקיים על סטרואידים.

במזרח התיכון אבסורדי להכריז על "שלום בזמננו לראשונה זה 3,000 שנה" – תוך הקפאה מלאכותית של המצב. חמאס, חיזבאללה, החות'ים ואיראן – עדיין לא פורקו מנשקם ולא הורתעו מספיק.

ובעזה, נראה שטראמפ מתרחק מהדרישה לפירוק אמיתי של חמאס מנשקו, ודוחף במקום זאת לשיקום מהיר – תוך זרימה חופשית של סיוע הומניטרי היישר לידיה של חמאס. לא פחות מטריד הוא הניסיון לבינאום הסכסוך בעזה: הכנסת כוחות מצריים וטורקיים והענקת תפקיד מרכזי לקטר בניהול שטחים הסמוכים לישראל.

למרבה האסון, המהלך הלא־דוגמטי של טראמפ ל"פתרון" עימותים – רענן בהקשרים מסוימים – מזיק כאן. הוא מתעלם מכך ששחקנים מרכזיים בזירה, כמו טורקיה, קטר ואיראן, פועלים מבעד לפריזמה אידאולוגית־הגמונית של מאבק; שהם מנהלים מלחמת ציוויליזציות נגד ארה"ב והמערב – וכמובן נגד ישראל.

הוא מתעלם מהצורך להבחין בין טוב לרע, בין קורבן לתוקפן, בין הידרדרות הכרחית לבין קריסה ציוויליזציונית כוללת.

בהקשר זה, העם היהודי ומדינת ישראל הם מחוללי המשמעות המוסרית של דורנו. אנו מנסים לעורר את המערב מתרדמת התאבדותית, ממחלותיו התרבותיות והאסטרטגיות; לסייע לטראמפ ולמערב כולו להגן על עצמם מפני הכוחות הרדיקליים המסוכנים ביותר בזירה העולמית – ולגבור על הכוחות המפוררים מבפנים את המערב וצדקתו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 7 לדצמבר 2025.

בשיאו של גל אנטישמיות ושנאה לישראל בעולם, תבקר בארץ ביוזמת משרד החוץ, משלחת ענק של כאלף אוונגליסטים מארצות הברית. המטרה הרשמית של המשלחת היא לחזק את מעמדה של ישראל בקרב האוונגליסטים ובעיקר הדור הצעיר של הקהילה האוונגליסטית, שמושפע בשנים האחרונות מגל של אנטי־ישראליות תרבותית באקדמיה ובתקשורת האמריקנית.

אבל מאחורי הביקור הזה, שיש לו ערך בפני עצמו וצריך לקוות שיובלט תקשורתית, מסתתרת הזדמנות גדולה בהרבה: לא רק להגן על ישראל בפני העולם – אלא להסביר לעולם את עצמו.

האנטישמיות כסימפטום, לא כמחלה

האנטישמיות היא לחברה המערבית מה שחום הגוף הוא לגוף האדם – לא המחלה עצמה, אלא התגובה אליה. היא חושפת ריק מוסרי ומערכת חלשה שאיבדה את כושר האבחנה בין טוב לרע, בין צודק לרשע, בין קורבן למקרבן.

דווקא בעידן שבו הכול הפך "יחסי", ובמקום מחויבות לאמת אחת – מוכחת ככל האפשר – יש אינספור "נרטיבים", חוזרת האנטישמיות במלוא עוזה – הפעם בשם "צדק חברתי" ו"אמפתיה". בשם הערכים האלה מוצגים הישראלים כ"קולוניאליסטים לבנים מדכאים" והפלסטינים כ"קורבנות הקולוניאליזם הישראלי".

אבל מאחורי המסווה ההומניסטי לכאורה מסתתרת אנטישמיות לשמה. זו אינה האנטישמיות הדתית הישנה, שנועדה להצדיק את החלפת הברית הישנה בחדשה באמצעות השפלת היהודים והשארתם במצבם האומלל; זו גם אינה הפוליטית ("הכו ביהודים כדי להציל את רוסיה"), שנועדה להסיט את השנאה מהמשטרים האבסולוטיים לעבר היהודים; וזו אף אינה המודרנית שעוררה האמנציפציה, אשר נבעה מקנאה לאינטלקט היהודי ומפחד ממנו. זו אנטישמיות שמקורה ברצון להשתחרר מהיהודים משום שהם מזכירים לעולם שיש דבר כזה – אמת מוסרית אוניברסלית שאינה תלויה באדם.

פרידלנדר: האנטישמיות כמרד במוסר

חוקר השואה סול פרידלנדר הראה לאורך עשרות שנות מחקר כי היטלר לא ביקש רק להשמיד עם – אלא להשמיד רעיון: את הרעיון שיש מוסר אוניברסלי אחד המחייב את כל בני האדם. האידאולוגיה הנאצית, כתב פרידלנדר, ביקשה להחזיר את האנושות אל "המצב הטבעי" – לעולם דרוויניסטי שבו רק החזק שורד ואין עוד הבדל מהותי בין אדם לבהמה.

היהודים, נושאי בשורת עשרת הדיברות והנאורות, נתפסו בעיני הנאצים כמי שמנעו את חזרתה של האנושות לטבע הפראי, לעולם חסר גבולות כמו זה ממנו נהנו אבותיו – שבטי הקימברים הגרמאניים שבגלל אכזריותם ניצחו את רומא. לכן חיסולם לא היה אמצעי, אלא תכלית מוסרית הפוכה: "שחרור" העולם מעול המוסר האוסר רצח וחיסול של בני אדם.

אותו דפוס חוזר גם היום. תנועת חמאס, שאכזריותה אינה נופלת מזו של הקימברים והנאצים, מכסה על שאיפתה להיפטר מן היהודים בדיוק באותה אמתלה – "שחרור מהכיבוש". אך התכלית המוסרית שלה זהה: חתירה לעולם נטול גבולות, דין ומצפון. רק מי שהעניק לעצמו פטור מן הדבקות באמת יכול לבלוע את הרמייה הזו ולראות בה "מאבק לגיטימי".

האנטינגטון: המערב כציביליזציה פגיעה

הוגה הציביליזציות סמואל האנטינגטון חזה כבר בשנות התשעים כי המערב יהיה הציוויליזציה הפגיעה ביותר בעידן שאחרי המלחמה הקרה. בניגוד לציביליזציות אחרות – הסינית, ההינדית או האסלאמית – הנשענות על ערכים תרבותיים ודתיים שורשיים, המערב הפך עם השנים לזירה של פירוק זהותי. הוא מחזיק בעוצמה כלכלית וצבאית אדירה, אך איבד את אמונתו בערכים שמכוננים את קיומו.

במקום עמוד שדרה תרבותי משותף צמח חלל מוסרי, בדיוק כמו זה שהיטלר חתר להשיגו, ואליו נכנסה ברית סמויה בין כוחות רדיקליים ואלימים – מהאסלאם הקיצוני ועד אידאולוגיות פרוגרסיביות אנטי־מערביות. כולן מאוחדות תחת מכנה משותף אחד: תפיסת היהודים וישראל כמכשול האחרון בפני הקמת עולם נטול גבולות, חסר מצפון וחסר אחריות.

ישראל כמעבדה מוסרית

דווקא משום כך, ישראל איננה רק קורבן של אנטישמיות – היא גם המראה שלה. העובדה שמדינה יהודית ריבונית קיימת, פועלת ומגדירה אויב כרשע ומלחמה כצודקת, מהווה בעיני חלקים הולכים וגדלים במערב פרובוקציה מוסרית: עדות חיה לכך שעדיין קיימת אמת שאינה ניתנת למחיקה. זו הסיבה העמוקה לכך ששנאת ישראל הפכה לציר מאחד בין ימין רדיקלי לשמאל רדיקלי – בין מי ששונאים את היהודי משום שהוא מייצג מוסר, למי ששונאים את המוסר משום שהוא מייצג גבולות.

מוסר זכויות האדם הליברלי מחזיר זכויות אדם שנגזלו. מוסר חובות האדם היהודי דואג למנוע את הגזלה מלכתחילה. הליברליזם מתקן. המוסר היהודי דואג שהוא יישאר בלי עבודה. זהו ההבדל המהותי שישראל יכולה להציע למערב: מעבר ממוסר ריאקטיבי של חיפוש אינסופי של עוולות היסטוריות, כדי לפצות עליהן בזכויות אדם אינסופיות, למוסר פרואקטיבי של מניעת עוולות מלכתחילה.

"כיפת ברזל מוסרית": לא הסברה אלא הנהגה

הביקור הנוכחי של האוונגליסטים יכול להיות נקודת מפנה: לא רק נסיעת תמיכה חד פעמית בשעה קשה לישראל ויהודי העולם, אלא תחילתה של שותפות עמוקה יותר לתיקון תקלה תרבותית חמורה במערב.

ישראל יכולה להציע לארצות הברית שהפכה לזירה הראשית של מאבק בין הקבוצות הרדיקליות להקים צוות משותף, בדמות ועדה שתורחב לנציגי דמוקרטיות נוספות ותעצב קוד מוסרי אוניברסאלי לדמוקרטיה המערבית, כזה שיחזיר אליה את מה שאיבדה: היכולת לומר מהו טוב ומהו רע, מהי חרות לנשיאה באחריות למילוי חובות מגבילות ולכן מוסרית ומהו חופש ממכר לצריכה חסרת גבולות של זכויות בלתי מגובות בחובות – פריקת עול מוסרית.

גיבוש קוד כזה, הלקח הראשי של מלחמת העולם השנייה והשואה שפוספס, יכול להפוך ליסוד של "כיפת ברזל מוסרית" – מערכת חיסון תרבותית שתגן על המערב מפני קריסתו הערכית מבפנים שמתרחשת בעזרה נדיבה של כסף גדול מזרח תיכוני שזורם למוסדותיו התרבותיים. כי הדמוקרטיה, כפי שכבר נאמר, איננה מוסרית מטבעה; היא תלויה במוסרם של הדמוקרטים. כאשר הם חסרי מוסר סדור לבחינה מצפונית של החלטות המתקבלות ברוב דמוקרטי, דמוקרטיה יכולה להיות, כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה בעזרת פרידלנדר, מסוכנת כמו דיקטטורה ותיאוקרטיה.

המוסר היהודי כחוקי איזון טבעיים

האדם, בניגוד לכל יצור אחר, נברא בלתי מאוזן ביולוגית – תאבונו ללא גבולות, וביכולתו להרוס את עצמו ואת סביבתו. לכן הוא זקוק למערכת איזון חיצונית, מוסר הטרונומי שאינו תלוי בו. זו לא "דת" במובן הרליגיוזי, אלא מדע החברה.

ההשכלה ביצעה מהפכה חלקית: במדע שחררה את האדם מאמונות סובייקטיביות והחליפה אותן בחוקי טבע אובייקטיביים. אך במוסר החליפה אמונה אחת באחרת – מ"האדם חוטא מלידה" ל"האדם טוב מטבעו". שתיהן אמונות בלתי מבוססות. המוסר היהודי מציע משהו שונה: תרגום של חוקי טבע לערכים חברתיים. בדיוק כפי שאדם לא יעז לבנות בניין בלי להתחשב בכוח המשיכה, כך גם חברה לא יכולה להתקיים בלי להתחשב בחוקי האיזון החברתיים-ביולוגיים. "ואהבת לרעך כמוך" הוא תרגום של חוק הסימביוזה; "לא תרצח" הוא חוק שימור מערכת; השלום הוא האיזון החברתי המקביל לאיזון בטבע ולא בכדי הוא ערך מכונן עליון, עליון אפילו על הערך המכונן אמת.

המאה העשרים הוכיחה את המחיר של תיאוריות מוסריות סובייקטיביות – נאציזם, קומוניזם, ועכשיו ליברליזם קיצוני – כולן התעלמו מחוקי האיזון והביאו לקריסות המוניות. ה"כיפת ברזל המוסרית" שישראל יכולה להציע אינה המצאה חדשה, אלא מערכת אזהרה מוקדמת המבוססת על חוקי איזון שנבדקו במשך אלפי שנים והם עומדים לבדיקה ע"י הוועדה המוצעת.

האנטישמיות פוגעת ביהודים, אך מעידה על מחלה קשה בגופו של העולם השונא. ישראל איננה צריכה עוד רק להסביר את עצמה לעולם – היא גם צריכה להסביר את העולם לעצמו – יעד לאומי שמתכתב עם ברית הייעוד העמית העתיקה.

אם תדע לעשות זאת ותנצל את ביקור משלחת הענק האוונגליסטית כדי להתחיל במיזם "כיפת הברזל המוסרית", ישראל לא רק תגן על עצמה, אלא תהפוך למקום שבו המערב ימצא מחדש את עמוד השדרה המוסרי שלו. ולא במקרה מי שהביא לעולם את מושג המוסר האוניברסלי, עשוי להיות היחיד שיכול להציל את הציביליזציה המערבית והעולם מאובדנם.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 03 לדצמבר 2025.

הרפורמה העמוקה שראש אמ"ן מוביל באגפו, לפי הדיווחים, מבוססת כנראה על ההנחה שאמ"ן (כולל גורמי איסוף אחרים) הוא הגורם הראשי למחדל 7 באוקטובר. מסקנה זו זהה למסקנתה המוטעית של ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים.

בפועל, הגורם הראשי למחדל 73 לא היה אמ"ן שלא סיפק התרעה מספקת, אלא אג"ם, היום אגף המבצעים. על בסיס המודיעין הבסיסי המצוין שהיה בידיו, אג"ם לא ערך את צה"ל כנדרש מקצועית למניעת הכרעה במקרה של הפתעה ודאית.

לכאורה, מחדל מקצועי זה חוזר על עצמו: ראש אמ"ן הנוכחי נושא באחריות מקצועית לא מבוטלת למחדל 7 באוקטובר, מתוקף תפקידו באותה עת כראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים.

רפורמה באמ"ן שאיננה נובעת מחקר מעמיק של מחדלי החשיבה האסטרטגית באגף המבצעים בעשורים האחרונים ולקראת 7 באוקטובר – איננה רק ברכה לבטלה, היא סכנה של ממש. ההסבר המלא במאמר שלפניכם.

מוועדת אגרנט לוועדה לחקר 7 באוקטובר – לקחים

תקציר

וועדת אגרנט, בחקרה את מחדל יום הכיפורים, התמקדה בכשל המודיעיני של אמ"ן והתעלמה לחלוטין מהכשל האסטרטגי-מבצעי של אג"ם, שדבק בדוקטרינה התקפית מיושנת. בכך "הלבינה" הוועדה את ההסתמכות על הרתעה והתרעה – יסודות שבן-גוריון פסל – והפכה את ראש אמ"ן מגורם מקצועי תומך לגורם מחליט. התוצאה: תרבות ביטחונית פסיבית, תלוית-מודיעין, במקום מצביאות אקטיבית.

חמישים שנה לאחר מכן, ב-2023, חזרה ישראל למציאות ללא עומק, אך עם אותה תרבות פסיבית ועם צבא שהוסב מצבא הכרעה לצבא הרתעה. כשההרתעה קרסה וההתרעה לא הגיעה – קרסה ההגנה כולה.

הטעויות שגרמו לאסון 7 באוקטובר הן המשך ישיר לטעויות ועדת אגרנט. כדי למנוע את האסון הבא, ועדת החקירה שתקום חייבת להפסיק לשאול 'מי במודיעין לא הזהיר והתריע', אלא 'מי לא נערך למניעת הכרעה, גם במקרה של הפתעה', ולשים במרכז את השאלה האחת: מדוע נשחקה מקצועיות הפיקוד המבצעי של צה"ל, והפכה את צבא ההכרעה לצבא הרתעה התלוי בשני 'קני קש'? רק תשובה כואבת ומקצועית לשאלה זו תחזיר את היציבות התורתית – הנדבך היחיד בשדה הקרב, 'ממלכת אי הוודאות', עליו ניתן לסמוך באמת.

1950: תפיסת הביטחון המקורית – אסטרטגיה ולא מודיעין

עד מלחמת ששת הימים, ישראל הייתה מדינה חסרת עומק טריטוריאלי, ולכן חסרת יכולת להיערך להגנה ולהכלת מתקפת פתע בשטחיה. הצבאות הערביים חנו במרחק קצר יחסית מהגבולות, ולישראל לא הייתה אפשרות ממשית לקבל התרעה מצבית אמינה, מבוססת-עובדות קשות נראות לעין, על תנועת כוחות אויב לעבר גבולותיה.

הפתרון שנמצא לא היה מודיעיני אלא אסטרטגי: תפיסת ביטחון לאומי שעיקרה היה הסרת איומים אפשריים מחוץ לגדר, במלחמת מנע יזומה ובזמן מדיני מתאים.

בהתאמה לתפיסה זו, צה"ל הוקם כצבא הכרעה יבשתית מהירה. אמ"ן נדרש לספק מודיעין מספיק לאג"ם כדי להכין תוכניות מגירה להסרה מהירה של האיומים, ולשמירת צה"ל בכוננות מבצעית קבועה וגבוהה לניצול הזדמנויות מדיניות להפעלת מלחמת מנע ביוזמת ישראל.

סדרי העדיפויות שנקבעו היו ברורים:

• המפקד ואג"ם: אחראים לתכנון, למוכנות, לכוננות ולביצוע.
• אמ"ן: תומך בהם במידע מודיעיני בסיסי הנדרש ליישום.

בכך הונחה ההבנה שביטחון מדינה אינו נבנה על שני יסודות חמקמקים ובלתי נשלטים:

1. הרתעה: ניסיון לשפוט את היגיון האויב ולנחש את כוונותיו.
2. התרעה מצבית: תקווה לדעת מתי יתקוף.

שני יסודות אלה עלולים להיכשל תמיד, משום שההיסטוריה מלמדת שאויב שרצה להסתיר את כוונותיו ולהפתיע, הצליח תמיד להפתיע.

1956: ממלחמת מנע למתקפה מקדימה

היוזמה במבצע קדש (1956) לנצל את תקיפת מצרים על ידי בריטניה וצרפת, כהזדמנות להסרת האיום הכבד שיצרה הצטיידות הצבא המצרי בנשק סובייטי, תאמה באופן מלא את תפיסת הביטחון הלאומי דאז.

אחרי קדש, בגלל ההסכמים שהביאו לפירוזו של חצי האי סיני, מלחמת המנע בזירה המצרית הוחלפה במתקפה מקדימה – תגובה ישראלית מהירה להפרה אפשרית של ההסכם: הכלת מתקפת פתע מתגלגלת מצרית לעבר גבולות ישראל בתוך סיני, במקום בתוך גבולות ישראל. כדי לממש גרסה חדשה זו, נדרש אמ"ן לספק התרעה מצבית על "אויב בעין" – חציית התעלה ותנועת כוחותיו לעבר ישראל. כצפוי, ההתרעה המצבית על הפרת ההסכם והגעת הצבא המצרי לעומק סיני לא ניתנה פעמיים: ב-1960 (מקרה רותם) ובמאי 1967.

המעבר של צה"ל לאסטרטגיית מתקפה מקדימה יצר תלות קריטית בהתרעה מצבית והוביל לחיזוק מהותי במעמדו של אגף המודיעין (אמ"ן).

תהליך זה, ששיאו עוצב בתקופה שקדמה ל-1973, שינה את המבנה הארגוני של המטכ"ל: התקבע מעמד אמ"ן כאגף עצמאי ושווה לשאר האגפים (בדומה למודל הצרפתי-אמריקני). שינוי זה כלל גם העברת מידע מודיעיני ישירות למפקד, בניגוד למודל המקורי, שבו המודיעין הוא אגף משנה בתוך אג"ם וידיעות מודיעין מועברות למפקד רק לאחר הערכתן וגבוש מסקנות והמלצות מבצעיות של ראש אג"ם.

עצמאות המודיעין יצרה דיסוננס מבני בתוך צה"ל. בעוד היחסים בתוך המטה השתנו, הפעלת הכוח המשיכה להתבסס על דוקטרינת ההכרעה הקלאסית (שבהתאמה לה עוצב המטה הגרמני-בריטי), הדורשת עליונות מרכזית של אג"ם על כל אגפי המטה בתכנון המערכה ובניהולה.

שינוי זה פגע במעמדם של אג"ם ושל המפקד כאחד. העצמאות החדשה של אמ"ן יצרה העצמת-יתר של אמ"ן והקטנה יחסית של אג"ם. על-פי דוקטרינת צה"ל, איכותו המקצועית של אג"ם ובקיאותו באמנות המלחמה, יותר מאשר איכות המודיעין שלאורו המבצעים מתוכננים, היא זו שקובעת את ההכרעה והניצחון. עקב כך, ראש אמ"ן הוא מפקד-מצביא קצין אג"מ – מומחה לאמנות המלחמה שלאור עיקריה מפקדי האויב וכוחותינו מתכננים ומנהלים את הלחימה – ולא קצין מטה של חמ"ן. השינוי הזה הפך את הרמטכ"ל (כאת המפקד בדרגים שמתחתיו) למעשה לקצין מטה-על – לפעמים מי שאצלו תמונת האויב ותמונת כוחותינו מתחברות לראשונה.

1967: המהפך האסטרטגי שלא נוצל

ניצחון ששת הימים העניק לישראל נכס יקר ערך: עומק טריטוריאלי. סיני, הגולן ובקעת הירדן סיפקו למדינה יכולת להכיל מתקפת פתע בשטחיה החדשים, ובכך להיפטר מהתסבוכת המדינית של הפעלת מלחמת מנע ומהתלות המסוכנת בהתרעה מודיעינית מצבית.

זאת, באמצעות אימוץ של אסטרטגיה עדכנית הגנתית שעיקרה הכלת מתקפת פתע בשטחיה החדשים, ככלל על ידי הצבא הסדיר, ולאחר מכן השמדת האויב שחדר על ידי צבא המילואים, והעברת המלחמה מחוץ לגדר – לעומק שטחי המדינות הערביות כדי לגבות מהן מחיר על תוקפנותן ולסיים את המלחמה בתנאיה של ישראל.

אולם צה"ל, במקום לאמץ אסטרטגיה הגנתית, הותיר על כנה את האסטרטגיה ההתקפית הישנה – העברת המלחמה לשטח האויב במתקפה מקדימה של צה"ל – טעות מקצועית חמורה בשל:

1. שטחי האויב מחוץ לגדר כבר לא היו ריקים כמו לפני 67, אלא גדושים בכוחות הצבאות הערביים שהיו ערוכים היטב להגנה על קווי הגבול – בזירת מצרים אחרי מכשול מים רחב.
2. בסיני, כדי להגיע לחזית על המילואים היה לנסוע 400 קילומטר, במקום 100 קילומטר כמו לפני 67.
3. מאחר שהצבאות הערביים וצה"ל היו ערוכים על הגבולות במרחק של 0 קילומטר ביניהם – "אף מול אף", ללא מרחב אבטחה קדמי (כמו ב-7 באוקטובר), נשללה מהמודיעין היכולת לספק התרעה מצבית מבוססת-עובדות (תנועה מאסיבית של כוחות אויב לחזית) – "אויב בעין" – התרעה שהוא כבר נכשל כאמור במסירתה לפני 67 כשבין הצבאות הפרידו בסיני 300 קילומטר.

בגלל השארתה בעינה של האסטרטגיה המבצעית שהייתה נכונה לפני 67, אך שגויה לחלוטין בנסיבות המבצעיות שנוצרו אחרי 67, בנה אמ"ן כתחליף לחוסר היכולת לספק התרעה מצבית מבוססת עובדות על תנועת "אויב בעין", קונספציה שהייתה מבוססת על שני יסודות שבן-גוריון פסל:

• הרתעה – ניחוש כוונות האויב ומצבו התודעתי והרגשי.
• התרעה מצבית – תקווה שמערכת המודיעין תזהה את הכוונה לתקוף ותתריע בזמן רלוונטי לגיוס המילואים ופתיחה במתקפה לתוך מלתעות הצבאות הערביים הערוכים היטב להגנה.

הקונספציה המודיעינית הייתה בעלת שני נדבכים פריכים: מצרים לא תצא למלחמה נגד ישראל לפני ציוד הצבא המצרי במטוסים ארוכי טווח לתקיפת העורף האזרחי העמוק של ישראל וסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. מאחר ומהמודיעין הבסיסי היה ברור שהמטוסים האלה לא סופקו, אמ"ן העריך (למעשה ניחש) שלא צפויה מתקפת פתע. מאחר שהרמטכ"ל וראש אג"ם לא חלקו על ניחוש מודיעיני זה, הם לא רק היו שותפים מלאים למחדל, אלא נשאו באחריות הראשית לו.

1973: מחדל פיקודי-אג"מי, לא מודיעיני

מלחמת יום הכיפורים לא הייתה אפוא מחדל של מידע מודיעיני – כשל אינפורמטיבי, אלא מחדל של הבנה אסטרטגית פיקודית – כשל אופרטיבי. צה"ל הופתע משום שמפקדיו – בניגוד גמור לגולדה מאיר שהסתייגה קשות מ"הערכות" המודיעין ודרשה מצה"ל להתאים את מוכנותו המבצעית לאיומו של נשיא מצרים להקריב מליון חיילים כדי לכבוש את סיני – דבקו בהרתעה ובהתרעה – שני יסודות שהמייסדים פסלו אך הפכו לעמודי תווך של ביטחון המדינה.

בהתמקדותה ב"כשלי" אמ"ן, בלי שעסקה במחדל האמיתי של המלחמה – הכשל האסטרטגי של אג"ם ובעיקר הפיחות שחל במעמדו כ"ציר המרכזי" של המטה ועבודת המטה ו"מוח הצבא" עקב העצמת היתר של אמ"ן בגלל יסוד ההתרעה, וועדת אגרנט "הלבינה" את ההתרעה וההרתעה. גרוע מכך, היא "הלבינה" את הפיכת ראש אמ"ן – מקצין מטה יועץ מקצועי (גורם תומך החלטה) – לגורם המחליט והאחראי בפועל לביטחון הלאומי כולו.

השאלה כיצד ידין ולסקוב, שהיו תלמידיו הנאמנים ביותר של בן-גוריון וכמפקדי המטכ"ל ראו בהרתעה ובהתרעה "קני קש", אך כחברי ועדת אגרנט העניקו להן לגיטימציה, נותרה בגדר תעלומה.

הסבר אפשרי לתעלומה נעוץ ב"זליגה" מושגית של לוגיקת ההרתעה הגרעינית ההדדית (MAD) – שהייתה דומיננטית בשיא המלחמה הקרה – מהתחום הבלתי-קונבנציונלי (גרעיני) אל התחום הקונבנציונלי של המלחמה.

הדגש על "המכה השנייה" בדוקטרינה הגרעינית יצר מצב שבו זמן התגובה הקצר ביותר ודרישת השרידות גרמו לתגובת הדרג המדיני (הקברניט) להפוך לפעולה פרוצדורלית אוטומטית (מסירת "קוד ההפעלה" שב"מזוודה") ללא אפשרות לביצוע הערכת מצב קברניטית מעמיקה.

בשל מגבלות אלו, עבר מרכז הכובד במלחמה זו מהקברניטות למודיעין, שנדרש לספק התרעת בזק לפני הפגיעה הראשונית. תפיסה זו, המעניקה בכורה למהירות המודיעין לספק התרעה, כדי לחולל בצד השני – בגלל היכולת הזאת – הרתעה שתמנע ממנו להוציא את "המכה הראשונה", למרות שמעולם לא עמדה במבחן מעשי, הוטמעה בטעות בחשיבת המלחמה הקונוונציונלית.

2023: אותה שגיאה במציאות הפוכה

חמישים שנה לאחר מכן חזרה ישראל בדיוק לאותו שדה מוקשים מושגי – אך במציאות הפוכה. העומק האופרטיבי שנוצר אחרי 1967 אבד כמעט כולו; הגבולות הפכו לגבולות מגע עם האויב. לחמאס וחיזבאללה נוספו דרגי תמרון יבשתיים בעלי יכולת חדירה, הפתעה וכיבוש שטח וישובים בתוך המדינה.

במציאות כזו נדרש היה לשוב לאסטרטגיה של שנות החמישים: אם אין עומק להכלת התקפה ואין, לא זמן ולא מרחב לקבלת התרעה מצבית מבוססת עובדות קשות על "אויב בעין" כדי למנוע כבוש שטחים וישובים בתוך הגדר, יש להסיר את האיום מחוץ לגדר – במלחמת מנע יזומה.

אלא שצה"ל ב-2023 היה במקום רחוק מאד: מקצועיות המצביאות לא שוקמה, וביטחון המדינה המשיך להסתמך על הרתעה והתרעה של אמ"ן במקום על הצטיינות מקצועית של אג"ם. בגלל אותה חולשה מקצועית שאף החמירה, צה"ל כבר לא היה צבא הכרעה. בניגוד לכל עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים, מפקדיו הסבו אותו משלהי המאה הקודמת לצבא הרתעה שנועד לשנות בירי מנגד את תודעת האויב ורצונו להילחם, במקום להכריעו, כדי שלול ממנו את יכולתו להילחם.

ב-1973, כשישראל נהנתה עדיין מעומק קרקעי וצה"ל היה עדיין צבא הכרעה, למרות שהוא הופתע, הוא לא הוכרע ולכן הצליח להתאושש ולהכריע מהר את אויביו. לעומת זאת, ב-2023 בלי עומק קרקעי ואפילו טקטי, וכצבא הרתעה – כאשר ההרתעה המדומיינת התגלתה שוב במלוא מערומיה כמו ב-73 וגם ההתרעה לא ניתנה כצפוי וכמו ב-73 – קרסה גם ההגנה כולה והתרחש אסון 7 באוקטובר.

הלקח לוועדת החקירה של 7 באוקטובר: הכרעה במקום התרעה

ועדת אגרנט סללה את הדרך לאסון 7 באוקטובר, משום שהתעלמה מהכשל האסטרטגי של אג"ם: לבסס את הגנת המדינה על היסוד היחיד בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל – הכרעה (של האויב במתקפה ושל צה"ל במגננה).

בהתמקדה בכשלון הצפוי של אמ"ן לספק הרתעה והתרעה, הפכה הוועדה את אלה – יסודות חמקמקים ובלתי נשלטים – לעמודי התווך של תפיסת הביטחון הלאומי. את ראש אמ"ן היא הכשירה במסקנותיה להיות "המעריך הלאומי", תפקיד השייך, ברמת ההגנה הלאומית הצבאית, לרמטכ"ל (אג"ם), וברמת הביטחון הלאומי המדינית, לראש הממשלה (המל"ל).

הדרישה מוועדת החקירה העתידית

הלקח המרכזי לוועדת החקירה שתקום ל-7 באוקטובר חייב להיות אפוא ברור וחד: אסור שהוועדה, כמו התקשורת, תתמקד שוב ב'מי במודיעין לא הזהיר' וב'מי במודיעין לא פיצח את כוונות האויב' – עיסוק שאינו אלא התפלפלות סכולסטית (דיון עקר וחסר חשיבות מעשית).

לפני כל דבר, יש לזכור עיקרון יסוד פשוט: כאשר שוללים מהאויב את היכולת להילחם, הרצון שלו הופך ללא רלוונטי. הבעיה ב-7 באוקטובר היא לא בכשלון ל"העריך" מה חמאס רוצה ומה כוונותיו – אלא שלא הייתה לנו היכולת לשלול ממנו את האפשרות לממש את רצונו וכוונותיו כדי למנוע את הכרעתנו. והאירוניה המרה: בעוד צה"ל עסק בניחושים על רצונו וכוונותיו של חמאס, חמאס עסק בבדיקה מעשית של יכולות צה"ל. כאשר גילה שצה"ל חסר יכולת פיזית למניעת הכרעתו – הוא תקף והצליח להכריעו.

על הוועדה להתמקד אפוא בשאלה לאומית, רב-דרגית ומכרעת אחת:

מדוע, בניתוח מקצועי לאור עקרונות המלחמה האוניברסליים וכלליה וכללי היחסים בין הדרג המדיני לצבאי במדינה דמוקרטית, ישראל הוכרעה לראשונה בתולדותיה במתקפת הפתע ב-7 באוקטובר? ומי הגורם – בדרג הצבאי ובדרג המדיני – נושא באחריות לכשל יסודי ארוך שנים זה, ואף לקושי להכריע ולהכניע באופן מובהק את חמאס ברצועה ואת חיזבאללה בלבנון, גם במתקפות-הנגד האופרטיביות הארוכות והשוחקות נגדם? זה בוודאות לא אמ"ן.

אין פתרון באופק לסוגיית גיוס החרדים. לא ניתן לכפות על צעירים חרדים גיוס לצה"ל, והצעת החוק שמקדם יו"ר ועדת החוץ והביטחון החדש, ח"כ בועז ביסמוט, ודאי שלא תעשה זאת. זהו חוק שמטרתו הסוואה של היעדר גיוס, לא מסלול אמיתי לשילובם של צעירים חרדים בנשיאת עול הביטחון הלאומי.

מנהיגי הציבור החרדי אינם זזים ולו מילימטר. למרות זוועות השביעי באוקטובר, למרות מצב האיום הקיומי שבו ישראל נתונה זה יותר משנתיים בשבע זירות לחימה, למרות המחסור החמור בכוח אדם בצבא, למרות ההקרבות העצומות – חללים, פצועים, נעקרים – ולמרות המצוקה הכלכלית-משפחתית והטראומה הנפשית שפוקדות אינספור משפחות, דתיות וחילוניות כאחת – מנהיגי החרדים מתעקשים שתלמידי ישיבה ואברכים לא יגויסו (בין אם הם באמת לומדים תורה כל היום ובין אם לא).

רבים מהמנהיגים הללו מנותקים כמעט לחלוטין מהמציאות שבה חי הציבור הישראלי הרחב. מנותקים במכוון, ומזיקים. לעיתים אף מגלים ניכור רגשי מול הציבור הכללי – כפי שמשתמע היטב משורת התבטאויות מתנשאות, ובראיונות שניתנו לאחרונה על ידי דמויות בכירות, רבנים ודובריהם.

אינני מאמין עוד שמשהו מזה ישתנה – גם אילו הוטלו הסנקציות החמורות ביותר (והן לא תוטלנה): הפסקה מוחלטת של תקצוב ממשלתי למוסדות שאינם מלמדים ליבה, והפסקת סבסודים נרחבים שמקבלות משפחות חרדיות שאינן משרתות בצה"ל בתחומי ארנונה, ביטוח בריאות, שכר לימוד בבתי ספר ומעונות וכדומה.

אינני רואה פתרונות באופק למשבר החוקתי, החברתי והפוליטי מסביב לגיוס חרדים – גם אם אני מאמין שבטווח הארוך מאוד תתפתחנה מסגרות דוגמת ישיבות הסדר חרדיות, שכבר צומחות אך באיטיות רבה.

ודאי שאין פתרונות שיוכלו לתת מענה אמיתי לצורכי צה"ל המיידיים: תוספת של כ־10,000 חיילים בשנה – כולל לפחות 6,000 לוחמים מלאים בגילאי 18-24. שום "ממשלת שינוי" עתידית בראשות מנהיגי האופוזיציה הנוכחיים לא תצליח לפתור זאת, גם אם תעלה לשלטון בשנה הקרובה. זוהי המציאות העגומה.

***

מה שנותר הוא נקיטת עמדה מוסרית. הכרזה עקרונית, צעקה רמה על העוול הסוציולוגי והחברתי המוטל על כתפי המשרתים – הדהוד הזעקה של הישראלים שמשרתים וסובלים.

ובעולם הדתי, ישנה חובה מיוחדת: להפריד באופן ברור בין העיוותים המגויסים של אידאולוגיה חרדית לגבי שירות צבאי לבין תפיסת התורה האותנטית בסוגיה זו. זו חובה לשם "כבוד התורה", וזה גם צורך נפשי וחברתי.

בעבר פירקתי והפרכתי ארבעה "יסודות" אידאולוגיים שהחרדים מציגים כמוצא להצדקת אי־השתתפותם בנשיאת הנטל הצבאי. היום, נניח לקולות מגזר הציונות הדתית להשמיע את האזעקה.

הקשיבו לדברי נועה מבורך מתנועת "שותפות לשירות" בדיון שקיימה השנה ועדת החוץ והביטחון. היא הניפה מכתב קריאה חמישי (!) למילואים של בעלה מאז ה־7 באוקטובר.

"דמם של תלמידי חכמים גדולים בקהילתי, שיצאו בשנה האחרונה להגן על ישראל – בעליהן של חברותיי, שנהרגו וילדיהן יתומים – זועק מן האדמה", אמרה מבורך.

"אני שומעת כאן בוועדה טיעונים שלפיהם 'אי אפשר לגייס חרדים בלי הסכמה', 'אי אפשר לגייס בכפייה', ושמטרת החוק החדש היא להגיע בתוך עשור ל־50% גיוס חרדי.

הינה מכתב המילואים החמישי של בעלי! למה אני לא זכאית גם כן ל'50% הנחה' בעול הביטחון? תנו לי הנחה – לפחות באחד מחודשי החגים – שיישאר בבית 50% מזמן החגים ולא נישאר לבד סביב שולחן החג!".

***

השבוע פרסמה קבוצה גדולה של משפחות שכולות – רובן מן הציבור הדתי – עצומה פומבית המופנית אל חברי הכנסת של הציונות הדתית והציבור המסורתי, נגד הצעות החוק של ביסמוט לעיגון המשך אי-הגיוס.

העצומה, שכותרתה "אל נבחרי הציבור של הציונות הדתית והציבור המסורתי בכנסת ישראל", כוללת לשונות חזקים: "הכל יוצאים למלחמת מצוה – כך לימדה אותנו התורה, וכך לימדנו את בנינו. תורת ישראל אינה מאפשרת לאדם לפטור עצמו מן הציבור. ‘לא תעמוד על דם רעך’ – כל שכן כאשר רעך נלחם להצילך…"

בין החותמים: הרבנית אביבית גרנות (אמו של עמיתי הי"ד), הרב בני קלמנזון (אביו של אלחנן הי"ד), חגי לובר (אביו של אלישע הי"ד), הרב יונתן סלוטקי (אביהם של ישי הי"ד ונעם הי"ד), הרבנית רחל גולדברג (אלמנתו של הרב אבי גולדברג הי"ד), משפחות שוורץ, הקסטר, שנקולבסקי, הבר, גרינגליק, דרי, דיקשטיין – וכ-20 משפחות נוספות.

"אנו קוראים לכם שלא לתמוך בחוק המאפשר השתמטות נוספת, המנציח האכלה תקציבית בלתי פוסקת, הפוגע בביטחון ישראל ומעליב את מורשת התורה שלפיה חיו ומתו על קידוש ה'.

ברגע היסטורי זה אנו אומרים: חזקו ואמצו! בשם תורת ארץ ישראל. אל תפגעו בערכים המשותפים לנו, אל תביישו את זכר היקרים ששילמו את המחיר הגבוה ביותר על הגנת ישראל."

המאמר פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 01 לדצמבר 2025.

מבוא

החלטתו של רב־אלוף איל זמיר שלא להטיל עונשים חמורים על מפקדים המעורבים במחדל 7 באוקטובר נראית לרבים כהתפשרות. בפועל – זוהי פעולה של שיקול דעת אחראי, שנועד לשמר את יכולת צה״ל לחקור את עצמו באמת ולחשוף את שורשי הכשל.

בעוד הציבור מבקש דין וחשבון מיידי, הרמטכ״ל בחר בדרך איטית אך חכמה: לשמור על קדושת התחקיר המבצעי ולהימנע ממשפטיזציה שתשבור את כלי הלמידה המרכזי של הצבא.

מאחורי החלטתו עומדת הבנה עמוקה יותר – שהכשל של 7 באוקטובר איננו רק מחדל של דרג שטח, אלא תוצאה של מהפך תפיסתי שהפך את צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, מהלך שנטל ממנו את היכולת המעשית למנוע את הכרעתו על ידי הכרעה מקדימה של אויביו.

1. שמירת קדושת התחקיר המבצעי

ועדת תורג׳מן, שבחנה את אירועי 7 באוקטובר, פעלה כוועדת תחקיר מבצעי ולא כגוף חקירה משפטי. בעלי התפקידים מסרו לה מידע מלא וגלוי, מתוך הבנה שדבריהם לא ישמשו נגדם בהליכים משפטיים.

אילו היה הרמטכ״ל נענה ללחץ הציבורי ומעביר את המידע למערכת המשפט שענשיה חמורים יותר, הוא היה מפר את האמון היסודי שבין הצבא למפקדיו – אמון שמאפשר קיום תחקיר אמיתי.

ברגע שקצין יחשוש שכל דבר שייאמר בתחקיר עלול להפוך לכתב אישום, תרבות של הסתרה ושתיקה תחליף את תרבות הלמידה.

צה"ל ללא תחקיר אמין הוא כרפואה ללא פתולוגיה – מערכת שאינה מסוגלת ללמוד מכישלונותיה.

לכן, הענישה הפיקודית־משמעתית אינה ביטוי לרפיון, אלא להפך – ללקיחת אחריות מדודה השומרת על הכלי המרכזי שבאמצעותו צה"ל יכול להשתפר.

2. בין קלאוזביץ להרתעה: המלכוד הדוקטרינרי

ועדת תורג׳מן בחנה את תפקוד המפקדים לאור תורת ההכרעה – התפיסה הקלאוזביצית־מולטקאית שעליה נבנה צה״ל מראשיתו: תמרון, ריכוז מאמץ והכרעת האויב בשדה הקרב היבשתי.

זוהי אמת אוניברסלית של אמנות המלחמה, שהניבה את ניצחונותיה של ישראל במלחמותיה הקודמות.

אלא שהמפקדים שנבחנו לא פעלו במסגרת אותה תורה. הם התחנכו, אוישו ואומנו בצבא אחר – צבא הרתעה.

במהלך שנות ה־70 וה־80 נוספו לתפיסת הביטחון הלאומי יסודות הרתעה והתרעה, המנוגדים ליסוד ההכרעה שממנו נגזרו מבנה צה"ל ותורותיו.

בסוף המאה הקודמת, נוספה למהפכה בתפיסת הביטחון הלאומי מהפכה בתפיסת הלחימה המערכתית של צה"ל: "לחימת הרתעה".

במקום כיבוש שטח להשמדת יכולות האויב וניצחון מהיר כתוצאה מהכרעה פיזית, הדגש עבר להפעלת אש מרחוק, כדי להרתיע את האויב ולשנות את רצונו להילחם, בלי להקדים לכך את הכרעתו הפיזית.

ברגע שצה"ל חדל להיות צבא המסוגל להכריע יבשתית, תפיסת הביטחון הלאומית המשולשת – הרתעה, התרעה, הכרעה – איבדה את היסוד היחיד האמיתי שלה – ההכרעה.

נותרו בה רק שתי רגליים סובייקטיביות – הרתעה והתרעה – אבני יסוד שמקימי צה"ל פסלו מראש בשל פריכותן וחוסר היכולת לסמוך עליהן.

במילים אחרות: הגנתה של ישראל נשענה בעשורים האחרונים על יסודות רעועים, לא על עקרונות מוצקים כפי שהיה במאה הקודמת.

מאז 2006, למרות הנחיותיהן של ועדות וינוגרד ושומרון לשוב לתורת ההכרעה, ברמה האופרטיבית צה"ל נותר שבוי בדוקטרינה של הרתעה.

כך נוצר פרדוקס חריף: מפקדים נשפטים על כך שלא מנעו כיבוש יישובים – משימה שבאין עומק אופרטיבי ואף לא טקטי, לא ניתן לבצעה בלחימת הגנה.

על פי תפיסת הביטחון הלאומי המקורית, המענה למניעת איום כזה היה צריך לבוא באמצעות מלחמת הכרעה יבשתית מחוץ לגדר – מתקפת מנע או מקדימה – אך צה"ל של שלושת העשורים האחרונים לא ידע, ואחרי ניוון הדרג המתמרן היבשתי, לא היה מסוגל לעשות זאת.

ובניגוד גמור לתפיסת הביטחון הלאומית, כמו באוקטובר 1973, גם באוקטובר 2023 ביסס צה"ל את הגנת המדינה על ההנחה שכבר הוכחה אז ככושלת: "צה"ל מרתיע – אמ"ן יתריע".

אלא שב־1973 צה"ל היה עדיין צבא הכרעה, ולרשות ישראל עמד עומק אופרטיבי – גיאוגרפי – שאִפשר לה להפוך את ההפתעה והאסון לניצחון.

במציאות הנוכחית, כשהעומק הזה איננו וצה"ל חדל להיות צבא הכרעה, מתקפת 7 באוקטובר לא יכלה שלא להסתיים בכישלון.

3. לא להמתין – להשלים: הנדבך השלישי בתחקיר

בשלב זה עומדות בפני הרמטכ״ל שתי דרכים:

האחת – להמתין לוועדת חקירה ממלכתית שתוכל לחקור את מכלול ההיבטים האסטרטגיים והמדיניים של המחדל;

בדרך הזו טמון פרדוקס מהותי: ברגע שחקירה הופכת למשפטית, האמת נעלמת מאחורי חומות ההגנה העצמית. בוועדה ממלכתית, כל עד יגיע מלווה בעורכי דין, כל תשובה תישקל מול השלכותיה המשפטיות, וכל גילוי לב יוחלף בניסוח זהיר ומתחמק. מה שמתגלה בתחקיר מבצעי פנימי – כאשר קצינים מדברים בגלוי מתוך אמון שדבריהם לא ישמשו נגדם – הוא עמוק וכן יותר ממה שעשוי אי-פעם להתגלות בחקירה משפטית מולכדת. לכן, דווקא תחקיר צבאי מורחב, המתבסס על אמון ופתיחות, הוא הכלי היעיל ביותר להבנת השורשים האמיתיים של הכשל. ועדה ממלכתית עשויה להניב דין וחשבון פומבי ואחריות אישית, אך היא לא תחשוף את האמת המבצעית-תורתית שצה"ל חייב ללמוד ממנה כדי למנוע את המחדל הבא.

והדרך השנייה – להשלים בתוך הצבא את הנדבך השלישי של התחקיר, הרובד התורתי, שיבחן מדוע צה"ל כולו פעל בניגוד לתורותיו ההיסטוריות. וזוהי הדרך השנייה שהיא הנכונה והנדרשת כעת.

כדי לגבש את הנדבך הזה ובהתבסס על ההנחה שהבכירים שעיצבו את צה"ל בעשורים האחרונים כמרתיע, אינם זמינים, על צה"ל לתגבר את ועדת תורג׳מן או להקים ועדת מומחים לאמנות המלחמה ולהיסטוריית צה"ל – חוקרים, היסטוריונים צבאיים ואנשי תו"ל בכירים לשעבר.

מומחים אלה יוכלו להצליב את ממצאי התחקיר המבצעי עם ההקשר ההיסטורי והתפיסתי שבו פעלו המפקדים – ולאשש או להפריך את ההשערה כי הכשל הוא תוצאה של מהפך תפיסתי כפול וארוך שנים – ברמת הביטחון הלאומי וברמת דוקטרינת הלחימה – כשל רבתי ששלל מצה"ל את היכולת למנוע את אסון 7 באוקטובר, ולא רק כשל מקומי.

רק ניתוח כזה יאפשר להבין מדוע צבא שלם, על מפקדיו הבכירים ביותר, פעל לא רק באותו יום הרה גורל, אלא שנים, לפחות מ-2006, בניגוד גמור לתורותיו המחייבות ע"פ תפיסת ההגנה הלאומית בטרם עיוותה.

סיכום

הרמטכ״ל איל זמיר צדק כשהסתפק בעונשים פיקודיים בשלב זה.

הוא בחר שלא לשבור את הכלים, אלא לשמור על המסגרת שבתוכה אפשר ללמוד באמת.

אך האחריות שלו אינה מסתיימת כאן: יש להניח שהוא יוודא שהלקחים לא יישארו טכניים או נקודתיים, אלא ייגעו בלב הבעיה – בתורת הלחימה עצמה ובעיקר באופן הכשרת מצביאי צה"ל לתפקידם.

תגבור ועדת תורג׳מן או הקמת ועדת מומחים לאמנות המלחמה ולהיסטוריה הצבאית של ישראל הוא צעד הכרחי להשלמת הנדבך השלישי של התחקיר – אלטרנטיבה לרעיון מינוי מבקר מערכת הביטחון לבחון את אמינות תחקירי ועדת תורג'מן.

רק כך יוכל צה״ל ובראש ובראשונה נפגעי אסון 7 באוקטובר ושאר אזרחי ישראל להבין כיצד צבא שנוסד להכריע הפך לצבא שמטרתו הרתעה – ובשעת מבחן הוא לא הרתיע, לא מנע הכרעה בהגנה, ולא היה מסוגל להכריע את אויביו בהתקפה.

"זה היה הטוב בזמנים, זה היה הרע בזמנים; זה היה עידן החוכמה, זה היה עידן הטיפשות; תקופת האמונה, תקופת חוסר האמונה; עונת האור, עונת החושך; אביב התקווה, חורף הייאוש…".

כך פתח צ’רלס דיקנס את הרומן המפורסם שלו משנת 1859, סיפור על שתי ערים, בתיאור דיכוטומי של מציאות סותרת. נדמה כי תיאור כזה יפה גם למצבה האסטרטגי של ישראל כיום. אנו חיים לכאורה בשני עולמות שונים, הנשענים על שתי תפיסות יסוד הפוכות – ומולידים שתי מסקנות מנוגדות.

מן הזווית האחת, ישראל מנצחת בכל החזיתות. היא הביסה את איראן, חיזבאללה, חמאס והחות'ים בסיוע אמריקני, והוכיחה לכל העולם שהיא יודעת להתאושש מקריסה צורבת ולשוב ולבסס את עליונותה האזורית.

ישראל הגדירה מחדש את מדיניות הביטחון שלה, תוך העדפת יוזמה התקפית מול כל איום – קיים ומתהווה. איש אינו מוחה כשישראל מפציצה מדי יום מטרות אויב בלבנון, בסוריה ואף בעזה. וושינגטון מגוננת עליה ומספקת מעטפת לגיטימציה מתמשכת. הנשיא טראמפ מתחיל להבין את פרצופם האמיתי של חמאס וטורקיה.

יתרה מכך, טראמפ ומזכיר המדינה שלו, מרקו רוביו, הצליחו להעביר במועצת הביטחון החלטה שמקבלת את חלוקת רצועת עזה לשניים באופן בלתי מוגבל בזמן, כאשר ישראל שולטת בחלק המזרחי; החלטה המתעקשת על פירוז מוחלט, פירוק מנשק ודה-רדיקליזציה של החלק הפלסטיני המערבי; מבהירה שאין חובה משפטית או מעשית להקים מדינה פלסטינית (ומשיבה בכך למקרון ולשאר הממהרים "להכיר" במדינה בדויה); ושאינה מציבה נסיגה ישראלית בגדה המערבית כתנאי לשלום.

ההפך הוא הנכון: הממשל האמריקני מעניק הצדקה וחיזוק להתעצמות ההתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון.

ארה״ב גם דוחפת לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה – תהליך שבמוקדם או במאוחר יבשיל – עם זיקה ברורה בין הצעדים הסעודיים לעבר "הסכמי אברהם" לבין ה"מתנות" שהובטחו להם: מטוסי קרב ומתקני גרעין. ממשל טראמפ גם מבטיח לשמר את העליונות האיכותית של ישראל, גם אם ימכור לסעודיה F-35 בעוד כמה שנים.

וושינגטון מהדקת את הסנקציות על איראן, וסביר שתשוב ותכה יחד עם ישראל במתקני הגרעין והטילים המסוכנים של טהרן עוד השנה. במקביל, טראמפ מחדש באינטנסיביות את מחסני התחמושת של ישראל לקראת המלחמות הבאות. הוא גם מהלך בחוכמה בזירה הגלובלית, פועל למשוך את קזחסטן ומדינות אסייתיות נוספות לחיק ארה״ב (וישראל) ולהרחיקן מהציר רוסיה-סין-איראן.

ואם לא די בכך – הדיפלומטיה הפרקטית והידידותית לישראל של טראמפ מילאה תפקיד מרכזי בשחרור כמעט-מופלא, בבת אחת, של כל החטופים הישראליים שנשארו בידי חמאס.

ולבסוף, דמיינו לעצמכם מה היה קורה למזרח התיכון – ולישראל – אילו מועמד פרוגרסיבי-רדיקלי היה זוכה בבחירות לנשיאות ארה״ב ב-2024…

מן הצד השני, ייתכן שהמצב האסטרטגי של ישראל רחוק מלהיות ורוד. האסלאם הרדיקלי – איראן, חיזבאללה, חמאס, הג’יהאד האיסלאמי, וגם טורקיה וקטאר – מתאושש. העולם עושה מעט מאוד כדי לבלום את שיקום הגרעין האיראני, את התחמשות חיזבאללה מחדש, או את השתלטותו המחודשת של חמאס על רצועת עזה.

גבולות ישראל נותרו פרוצים; מוצפים ברחפנים איראניים שמבריחים נשק לטרוריסטים ולארגוני פשע. הטרור בשטחים ובירושלים בעלייה – גם בשל שחרורם ההמוני של מאות מחבלים כבדים מהכלא הישראלי.

וטראמפ? נדמה שהוא חושב שיוכל לעצב מחדש את האזור באמצעות בריונות עסקית, בלוף וכריזמה, ולכפות "עסקאות ענק" שיביאו, לטענתו, "שלום אמיתי לראשונה מזה 3,000 שנה" – תוך כבילת ידיה של ישראל. ישראל אינה יכולה לבצע כמעט שום מהלך צבאי – אפילו לא תקיפה ממוקדת במחבלי הנוח'בה הנותרים מתחת לאדמה בעזה – ללא אישורו של טראמפ. אסור לישראל לעורר זעזוע שיעמיד בסכנה את עסקאות "השלום הכלכלי" האדירות שוושינגטון דוחפת.

נדמה שטראמפ אינו רוצה להרגיז את חבריו האוטוריטריים באנקרה ובדוחה, ואף לא את בעל בריתו החדש בדמשק, וגם לא את "חברו הטוב ביותר" מריאד. שימו לב ששלטונו הרעוע של יורש העצר הסעודי עלול, במקרה קיצון, להפוך את מטוסי ה-F-35 נגד ישראל אם תתרחש שם הפיכה אסלאמית.

יש תחושה שטראמפ מתעלם מטבעו האידאולוגי, הדתי, והטרנס-לאומי העמוק של הסכסוך במזרח התיכון, ומאמין שכסף והאישיות שלו יפתרו הכול.

כך הוא למעשה מקפיא את המצב על חולשותיו. הוא "יושב" על רוה"מ כ"ביבי-סיטר", מונע מישראל להשלים את מלאכת החיסול של חמאס, חיזבאללה ואיראן. הוא כבר מתחיל להתרחק מדרישה לפירוקו של נשק מחמאס, ודוחף במקום זאת לשיקום מהיר של עזה. החיילים האמריקנים בבסיס החדש ב"מרכז התיאום האזרחי-צבאי" בקריית גת מפקחים בפועל על זרימה חופשית של סיוע הומניטרי – הישר לידיו של חמאס.

מטריד לא פחות הוא בינאום הסכסוך באמצעות הכנסת כוחות אמריקניים לשטח ישראל והזמנת כוחות מצרים וטורקיה לעזה (ישראל מוכרחה לבלום זאת!). חמאס מכחיש שאי-פעם הסכים להתפרק מנשקו או לקבל כוח בינלאומי מייצב, אך טראמפ רוצה שישראל תאמץ את האשליה שחיילים מאזרבייג'ן ומאינדונזיה ייכנסו לעזה – והחמאס פשוט יתנדף.

החמור מכול: אחרי שנתיים של לחימה הרואית בחמאס, ובעת שמצפה לישראל מערכה קשה נגד חמאס ביהודה ושומרון, טראמפ דורש שישראל תבלע את החזרת המדינה הפלסטינית לשולחן – כ"נתיב אפשרי" לשלום בעתיד. החלטה 2803 של מועצת הביטחון, שהוגשה על ידי ארה״ב, אף מזכירה את ההצהרה הצרפתית-סעודית הקלוקלת על פתרון שתי המדינות ואת "תוכנית ניו יורק" המזיקה שאושרה בעצרת הכללית.

איזו אכזבה – בייחוד כשהדבר מגיע מממשל טראמפ! ה־7 באוקטובר היה צריך לקבור סופית את אשליית המדינה הפלסטינית, לא להחיות אותה מחדש באמצעות החלטת מועצת ביטחון.

אז היכן כל הישגיה המדיניים של ישראל? מה עלה בגורל הרעיונות ליציאה המונית של תושבי עזה ולהכרה בריבונות ישראל על יהודה ושומרון?

לדאבון לב, עולה התחושה שהנשיא טראמפ רוכב על גב מאבקיה הקשים של ישראל כדי לקדם מטרות אחרות – צרות, חומריות וחסרות הבנה היסטורית-אידאולוגית.

ואף על פי שנשא רק לאחרונה נאום פרו-ישראלי ופרו-יהודי נלהב בכנסת, טראמפ עוצם עין מול גלי אנטישמיות ואנטי-ציונות הגואים באגף ה-MAGA של המפלגה הרפובליקנית, ומסרב להוקיע מסיתי שנאה כמו טאקר קרלסון ומתסיסי רשת כמו ניק פואנטס.

"זה היה הטוב בזמנים, זה היה הרע בזמנים… אביב של תקווה, חורף של ייאוש". ישראל צריכה לנווט בתבונה ובזהירות בתקופה המסובכת הזאת, בין נרטיבים מבלבלים ואלטרנטיבות מתנגשות. מעל הכול, עליה לפעול בנחישות להגנת האינטרסים החיוניים שלה – מול אויבים ומול ידידים כאחד.

עיקרי הדברים

• ועדת נגל, שמונתה באוגוסט 2024 לתכנון ההוצאות הביטחוניות לעשור הקרוב, הדגישה את הצורך באיזון פיסקלי, אך הזניחה את ההיערכות הקרקעית הדחופה הנדרשת מול איומים מתפתחים.
• הוועדה מיקדה את עיקר השקעותיה במענה לאיום האיראני, בעוד שהרחבת כוחות היבשה נדחתה למחצית השנייה של התוכנית הרב-שנתית (2030-2034).
• גישה זו מתעלמת מהתגברות האיום המצרי, ומהאפשרות של קריסת הסכמים קיימים והיווצרות איום קרקעי חדש מצפון וממערב.
• ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור לשאננות הביטחונית שלפני 7 באוקטובר 2023; עליה להקדים ולהרחיב את בניין הכוח היבשתי כדי למנוע הפתעה אסטרטגית ולשמר את חוסנה הכלכלי-ביטחוני לטווח הארוך.
• התוספת הדרושה נאמדת ב-51 מיליארד ₪, או כ-8% מכלל תקציב הביטחון של ועדת נגל – תוספת שניתנת למימון ואינה חורגת מהיקפי ההוצאה ההיסטוריים ביחס לתוצר.
• בנוסף, יש לשלב השקעה קבועה של כ-5 מיליארד ₪ בשנה בתחום הבינה המלאכותית להשגת עליונות טכנולוגית צה"לית, כהמלצת הוועדה הלאומית להאצת תחום הבינה המלאכותית.

לקריאת המאמר במלואו