המדינה ניצבת על סף תוהו ובוהו מוחלט. נדמה שכל קבוצת אינטרס מאמינה שזכותה לחסום כבישים ושדות תעופה, או לצור על בתיהם של אישי ציבור. כל כת ותת־פלג משוכנעים שהם מחזיקים באמת מוחלטת המעניקה להם רישיון להשבית את המדינה כל אימת שמתחשק להם – עד שיקבלו את מבוקשם. זאת, מבלי להתחשב באי־הנוחות שנגרמת לשאר האזרחים או בהתדרדרות המדאיגה שלנו לעבר מלחמת אזרחים.

זה חייב להיפסק. למחאה ולחופש הביטוי חייבים להיות גבולות.

למרבה הצער, איומים "להצית את המדינה" או להוביל ל"מלחמת אזרחים" הפכו לשפת קבע בתנועות מחאה שונות – בין אם בקרב "הלוחמים" להשבת החטופים, ובין אם אצל "הקמב"צים" החרדיים נגד גיוס. המחאות עצמן הופכות לאלימות יותר מיום ליום.

פעילים למען החטופים מציתים צמיגים באמצע נתיבי תנועה ראשיים, ומעונות ראש הממשלה בשתי הערים הותקפו. רמקולים צורחים האשמות על "פשעי מלחמה" ואיומים מפורשים על ביטחון אישי – והכול מול בתי שרים, בשש בבוקר, באחת עשרה בלילה ובכל שעה בלתי סבירה אחרת. אפילו מחאות מול בתי כנסת או בתוכם אינן טאבו עוד.

ה"קפלניסטים" אף החלו לרדוף ממש אחר אישי ממשל ובני משפחותיהם – לצוד אותם ברחובות, להפגין מול בתי הספר של ילדיהם. הסיסמה הקיצונית החדשה מדברת על יצירת "טבעת אש" סביב כל שר או אלוף המעורב ב"פשעים" בקשר להמשך הלחימה בעזה ול"נטישת" החטופים.

***

זעם חרדי על כישלון הממשלה לחוקק חוק פטור מגיוס המוני לבחורי ישיבות (וזעם על מעצר עריקים בודדים וסירוב להעניק תקציבים למשתמטים) הביא להפגנות ענק החוסמות כניסות לערים מרכזיות – ירושלים, תל אביב, אשדוד.

החוצפה החרדית מגיעה עד לחסימת נתב"ג. "אף אחד לא יטוס אם אנחנו לא נוכל לטוס", הם מאיימים – בהתייחס לאפשרות שמשתמטים מגיוס יעוכבו בדרכם לאומן.

גרוע מכך, הדרישה להיתר משטרה לפני הפגנה כמעט נעלמה. המשטרה "אינה רשאית" לעצור מפרי חוק, שהרי אז תואשם ב"דיקטטורה" ותצמח סיבה לעוד הפגנות.

***

הגישה הנכונה במדינה דמוקרטית היא תיאום עם המשטרה – לא מרד נגדה. חובתם של ראשי מערכת ביטחון הפנים לשמור על זכות המחאה, אך גם להבטיח את זכויות שאר האזרחים לנהל חיים סבירים ללא שיבושים מסוכנים.

כמובן זה מחייב יישום שוויוני ואחיד של החוק על כל מגזר ובכל הקשת הפוליטית.

די לדמיין מה היה קורה אילו "נוער הגבעות" או בריונים חרדים היו עולים על גג הספרייה הלאומית בירושלים או משליכים בקבוק תבערה ליד בית ראש הממשלה. דברים כאלה אכן התרחשו השבוע. אך מאחר שהמבצעים הם מפגיני שמאל, אל תצפו למעצרי אמת או לכתבי אישום. היועצת המשפטית לממשלה לא תאפשר זאת.

אני זוכר היטב את ימי הגירוש מגוש קטיף, 2005: נערות דתיות בנות 16 שניסו להגיע להפגנה נעצרו, נכלאו שבועות בלי קשר עם העולם, והוגשו נגדן כתבי אישום כבדים.

למען השפיות האזרחית ומינימום של אחדות לאומית, אני תומך בתוכנית השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר להגביל את יכולת המפגינים לחסום צירי תנועה ראשיים, לצור על בתי מגורים, לפגוע בבתי כנסת וכדומה. התוכנית כוללת איסור על הפגנות בכבישים מהירים, בגישה לנתב"ג, בדרכי גישה לבתי חולים ובנתיבי חירום.

התוכנית לא תפגע בהפגנות ההמוניות בקפלן בתל אביב – כל עוד הן מתואמות עם המשטרה (ולרוב הן אכן מתואמות, אם כי פלג קיצוני כמעט תמיד יורד לחסום את נתיבי איילון).

נוסח המדיניות החדש מדגיש: "הזכות להפגין איננה זכות מוחלטת, אלא יחסית – ואינה יכולה לבוא על חשבון חיי אדם וביטחון הציבור."

אני תומך גם בהצעת החוק של ח"כ אופיר כץ להטיל קנסות כבדים על מפרי סדר – בין אם הם "קפלניסטים" או "ברסלבים", מתנחלים או מבקשי מקלט, ימין קיצוני או שמאל רדיקלי. ההצעה קובעת קנס של 14,400 ש"ח על חסימת צירי תנועה מרכזיים, 29,200 ש"ח על הצתת צמיגים או הצבת מכשולים מסוכנים, ועוד 22,000 ש"ח על עבירה חוזרת.

ואני בספק אם גם הסכומים האלו מספיק גבוהים.

הנקודה המהותית איננה רק "ביטחון הציבור" או "שמירה על הסדר". אינני מבקש לחמש ממשלה שנויה במחלוקת – זו או אחרת – בכלים לדיכוי מחאה. אינני מתעלם ממצוקת משפחות החטופים או, לחלופין, מהזעם החרדי.

אבל עלינו לרסן את התשוקות שלנו כדי לאפשר שיח אזרחי תקין; לשוב ולכבד את דאגותיהם וצורכיהם של האחרים (כן, גם נסיעה בכביש פנוי היא צורך בסיסי); ולהציב מעקות שימנעו מאיתנו להתדרדר מהכביש אל התהום. השפיות האזרחית והמינימום של האחדות הלאומית מחייבים זאת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07.09.2025.

יחסי ארצות הברית והודו מצויים בחודשים האחרונים במשבר אמון חריף. הרקע לכך נעוץ במחלוקת עמוקה סביב מדיניות המכסים, ביחסים המיוחדים של הודו עם רוסיה, ובגישת הממשל האמריקני לעימותי הגבול של הודו עם פקיסטאן. הנשיא טראמפ בחר להבליט שוב ושוב את חוסר שביעות רצונו מהמכסים הגבוהים שדלהי מטילה על יבוא מארצות הברית – "בין הגבוהים בעולם", כהגדרתו – והגיב בהעלאת מכסים משלו עד לרמה מצטברת של כ־50%.

אך זו לא הייתה אלא חזית אחת. הודו, שמקיימת מערכת יחסים הדוקה עם רוסיה ונחשבת לצרכנית הגדולה ביותר של נפט גולמי רוסי, מצאה עצמה תחת מתקפה מילולית חריפה מצד טראמפ: הוא כינה את הכלכלות של רוסיה והודו "כלכלות מתות", טען שהן "מרסקות זו את זו" והאשים את הסחר ביניהן בהזנת מכונת המלחמה של מוסקבה נגד אוקראינה. הדברים הגיעו עד כדי אמירה כי לראש הממשלה מודי "לא אכפת מהמתים באוקראינה" – אמירה שהייתה עלבון אישי ופגיעה בכבודה של הודו כמעצמה מתהווה.

גם בעימותי הגבול עם פקיסטאן טראמפ ניסה למצב את עצמו כמתווך נייטרלי. הוא הפעיל לחצים כבדים, איים בסנקציות והוביל להפסקת אש. בעוד פקיסטאן היללה את תיווכו עד כדי הצעה להעניק לו פרס נובל לשלום, ניו דלהי בחרה להצניע את חלקה של וושינגטון – עוד ביטוי לחוסר האמון ההולך ומעמיק.

התגובה החריפה של מודי נבעה לא רק מהמתיחות הכלכלית והצבאית, אלא בראש ובראשונה מתחושת פגיעה בכבוד הלאומי. בהקשר הזה יש לישראל מה ללמוד.

התקרית בחאן יונס והתגובות הישראליות

ב־25 באוגוסט 2025 נורה פגז צה"לי לעבר בית החולים נאצר בחאן יונס. כעשרים בני אדם נהרגו, בהם עיתונאים. בתוך שעות מיהרו דובר צה"ל, הרמטכ"ל וראש הממשלה להגיב. דובר צה"ל פרסם הודעת צער באנגלית על פגיעה ב"חפים מפשע", הרמטכ"ל הודיע על פתיחת תחקיר מיידי, וראש הממשלה כינה את האירוע "תקרית טראגית" שתיחקר לעומק.

שלוש ההודעות שידרו לא רק רצון להרגיע את דעת הקהל הבינלאומית, אלא גם מידה לא מבוטלת של חרדה, ואולי אף פאניקה, מפני השלכות התקרית. במעשיהם, שידרו המנהיגים מסר של לקיחת אחריות ישירה להרג אזרחים לא־מעורבים – מסר שעלול להוות תקדים מסוכן מבחינת המשפט הבינלאומי.

המציאות, כפי שהתבררה מאוחר יותר, הייתה מורכבת הרבה יותר: רבים מן ההרוגים השתייכו לחמאס. אולם במקום להמתין למידע מלא, ישראל שידרה החוצה מסר של קבלת אחריות – מסר שמחליש את עמדתה המדינית והמשפטית.

השיעור מהודו

כאן המקום לשוב ולהביט לעבר דוגמתו של מודי. מול מתקפות מילוליות חסרות תקדים של טראמפ, מודי לא מיהר להתנצל, אלא בחר להגיב בתקיפות מתוך שמירה על כבודו הלאומי. ייתכן שהתנהלותו נתפשה כחריפה, אך היא שידרה מסר ברור: הודו לא תקבל יחס של מדינה כפופה או נחותה.

ישראל, לעומת זאת, נטתה באירוע חאן יונס לגלות עודף שקיפות וחרדה – גישה שנועדה אולי להקטין נזקים בטווח הקצר, אך עלולה לפגוע באינטרסים אסטרטגיים בטווח הארוך.

המסקנה היא שמדינה חייבת לשמור על כבודה הלאומי גם כאשר היא מתמודדת עם מצבים קשים ומורכבים. לקיחת אחריות נחפזת עלולה להתפרש כחולשה ולהפוך לכלי בידי יריביה. דווקא במצבים כאלה נדרשת זהירות בניסוח ועמידה על עקרונות.

מהודו ניתן ללמוד כי כבוד לאומי איננו מותרות, אלא מרכיב אסטרטגי בעל ערך רב. ישראל, אם ברצונה להבטיח את מעמדה וביטחונה, חייבת להקרין עמידה איתנה מול העולם – גם כשהמחיר הוא עיכוב בהבעת התנצלות, וגם כשהלחץ הבינלאומי כבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31.08.2025.

שלושה עשורים חלפו מאז שנחתמו הסכמי אוסלו. ההבטחה הייתה לעידן חדש של שלום ופיוס, אבל בפועל קיבלנו אינתיפאדות עקובות מדם, טרור בלתי פוסק, מערכת חינוך פלסטינית שמקדשת שהידים, ותנועה מתמדת לדה־לגיטימציה של מדינת ישראל. ב־7 באוקטובר 2023 נקרעה סופית המסכה מעל האשליה: אי אפשר להחזיק שותפות אסטרטגית עם הנהגה שמחנכת את ילדיה ל“מאבק מזוין עד הניצחון”. היום אפשר לומר זאת בפה מלא – אוסלו קרס, והגיעה העת שישראל תגדיר מחדש את אסטרטגיית הביטחון שלה. בלב המענה חייב לעמוד פרויקט אחד -E1.

כבר בשנות ה-90 נחשף כישלון ההסכם. נאום יוהנסבורג של ערפאת, שבו השווה את אוסלו ל“חודייביה” – הפוגה זמנית עד להתעצמות – היה אות האזהרה הראשון. מאז התברר שוב ושוב שהצד הפלסטיני לא ראה בהסכמים התחייבות לשלום אלא תחבולה: אינתיפאדה שנייה שגבתה את חייהם של יותר מאלף ישראלים, פרשת הספינה קארין A שניסתה להבריח כמות אדירה של נשק איראני שובר שוויון ישירות לידי הרשות, ספרי לימוד המציגים את פלסטין “מן הים ועד הירדן”, תשלומים למחבלים ולאסירים, מהלכים חד־צדדיים באו״ם, ובנייה בלתי חוקית בחסות האיחוד האירופי בשטחי C. ישראל מצידה פעלה כמעט תמיד כתגובה: הרחבת יישובים פה, חומת מגן שם, סיכולים ממוקדים בשטח A – לא מתוך אסטרטגיה סדורה אלא כהתגוננות.

למרות זאת, העולם ממשיך לדבוק בסיסמה של “שתי מדינות לשני עמים”. אלא שהניסיון לימד שמדינה פלסטינית כזו לא תהיה “שכנה לשלום”, אלא ישות עוינת שכל זהותה מבוססת על הסתה וטרור. 7 באוקטובר הוכיח זאת סופית: פתרון שתי המדינות אינו אלא הצבת מדינת טרור אסלאמית על הגבעות השולטות במרכז הארץ. מי שחושב שישראל יכולה להרשות זאת לעצמה, מתעלם מהמציאות.

כאן נכנס לתמונה פרויקט E1 , הרצף ההתיישבותי בין ירושלים למעלה אדומים הוא החוליה הגיאוגרפית שמכריעה את עתיד יהודה ושומרון. בנייה ב־E1 מבטיחה את ביטחונה של ירושלים ומונעת את ניתוקה מהמזרח, חוסמת את האפשרות לרצף פלסטיני בין השומרון ליהודה, ומציבה תגובה הולמת לניסיונות הפלסטינים ליצור עובדות בשטח. מעבר לכך, מדובר במסר בינלאומי ברור: ישראל אינה שבויה עוד באשליות העבר, היא לא תקים מדינה עוינת בלב הארץ, אלא תבסס מציאות של ריבונות, ביטחון ושלום מתוך עוצמה.

בנייה ב־E1 היא למעשה הכרזה אסטרטגית. היא מבטיחה את ירושלים, מונעת סכנת מדינה פלסטינית רציפה, ומשדרת לעולם שישראל כאן כדי להישאר. במקביל, צריכה ישראל לפעול לחידוש יישום תכנית אלון – בנייה לכל אורך בקעת הירדן – יחזק את הגבול המזרחי ויבטיח עומק אסטרטגי החיוני לעתידה של המדינה.

הגיעה השעה לומר את האמת ללא כחל וסרק: אוסלו נכשל משום שהצד הפלסטיני מעולם לא התכוון לממש אותו. הוא ביקש הפוגה להתעצמות, לא שלום. במקום לבנות חברה – השקיע בטרור. במקום לחנך לדו־קיום – טיפח שנאה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיאחז עוד באשליה.

בנייה ב-E1 אינה רק זכות טבעית, אלא חובה היסטורית. היא המפתח לעתיד של ביטחון ושגשוג, והיא הסמל לכך שישראל מסיקה מסקנות מהעבר ומכוננת עתיד בטוח לדורות הבאים.

פורסם במעריב, בתאריך 03.09.2025.

המנגנון המכונה “סנאפבק”, שמאפשר את החזרת הסנקציות על איראן, חייב להיות מופעל כעת ללא הענקת עוד “חלון הזדמנויות” לאייתולות.

אחרת תוכל טהרן לשוב ולצעוד בנינוחות אל עבר נשק גרעיני, מבלי לחשוש מלחץ כלכלי בינלאומי.

אבל שלוש המדינות האירופיות אשר להן שמורה המילה האחרונה – בריטניה, צרפת וגרמניה (ה-3E) – עלולות להתחמק ולהחמיץ את שעת הכושר להפעלת לחץ אפקטיבי על איראן.

גם אחרי שהודיעו על תחילת התהליך של הפעלת הסנאפבק, הם ממשיכים לפזר הצעות מילוט: אולי יוותרו על הסנאפבק אם איראן תסכים תוך 30 יום לשוב לשולחן המו"מ מול וושינגטון. אולי יעניקו לטהרן “תקופת חסד” של חודש עד חצי שנה לשם הגעה ל"הבנות" על מגבלות לתוכנית הגרעין והטילים שלה.

זו טעות חמורה. במצבה הנוכחי – לאחר המכות הצבאיות הקשות שספגה ביולי מישראל ומארצות הברית, ובצל המשבר הכלכלי והטלטלות הפנימיות – איראן צריכה להיות תחת סנקציות נוקשות שמצמצם את יכולותיה ואת יומרותיה. לא מגיע לה חבל הצלה מצופה סוכר מצד אירופה.

נדרש רקע קצר: בין 2006 ל־2010 הטילה מועצת הביטחון של האו”ם שש חבילות סנקציות על איראן בגין תוכניות הגרעין והטילים שלה.

ב־2015 נחתם הסכם ה־JCPOA בין איראן לבין ה־P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון פלוס גרמניה) – הסכם שאמור היה להגביל את תוכנית הגרעין בתמורה להסרת סנקציות בהיקף עצום. זה היה "הישג" הדגל (לכאורה) של נשיא ארה"ב אובמה.

אלא שבתוך ההסכם נקבע מנגנון עצירת חירום: אפשרות להחזיר את כל הסנקציות של האו”ם ביום השנה העשירי להסכם – קרי, ב־18 באוקטובר 2025 – אם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) תקבע שאיראן מפרה את התחייבויותיה.

ובכן, ביוני האחרון קבעה סבא"א שאיראן מצויה ב"הפרה בוטה" של ההסכם. זמן קצר לאחר מכן אף שיגרה איראן יותר מ־600 טילים בליסטיים לעבר ישראל.

הפעלת הסנאפבק דורשת רוב של חברות ה־P5+1, אך אינה זקוקה להחלטת מועצת הביטחון. המנגנון נבנה כך מלכתחילה כדי לעקוף את זכות הווטו של רוסיה וסין במועצת הביטחון.

המתמטיקה ברורה: רוסיה וסין עומדות לצד איראן, ארצות הברית פרשה מההסכם כבר ב־2018, ולכן ההכרעה נתונה בידי בריטניה, צרפת וגרמניה.

מכיוון שהפעלת הסנאפבק מחייבת התראה של 30 יום, היה על ה־E3 להחליט עד 18 בספטמבר. הן עצמן התחייבו להחליט עד סוף אוגוסט, וכך עשו – לכאורה. ואעפ"כ הם ממשיכים לפזר הצעות מילוט, כאמור.

מצידה של איראן, כמובן, זו שוב אותה מנגינה ישנה: להבטיח, לדחות, לאיים, לשאת ולתת, לחייך ולשוב ולאיים, ולנהל מו"מ אין-סופי. כל אותה עת, בבונקר כלשהו באיראן, הצנטריפוגות אולי מסתובבות במלוא הקצב.

שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י דורש דחייה במועד הסנאפבק “כדי לתת צ’אנס לדיפלומטיה”, ומאיים על ה־E3 בתגובה “חריפה” – קרי, אולי מתקפות טרור – אם תעמודנה מולו בקשיחות. במקביל הוא מאיים על ישראל במלחמה נוספת, ועל מדינות המפרץ בחסימת שיט הנפט במצרי הורמוז.

גם רוסיה מנסה למשוך זמן לטובת איראן: היא הפיצה טיוטת החלטה במועצת הביטחון להאריך את ההסכם בחצי שנה נוספת – שבמהלכה לא יתאפשרו הליכי סנאפבק.

ואילו מנהיגה העליון של איראן, עלי חמינאי, הכריז לאחרונה שהנושא הגרעיני הוא “בלתי ניתן לפתרון”. לדבריו, “טהרן לעולם לא תיכנע ללחצים אמריקניים, אירופיים וציוניים. איראן תעמוד בכל כוחה מול מי שחושבים אחרת.”

במצב כזה, על אירופה להפסיק את המדיניות הכושלת של העבר. אסור לה ללכת שוב שולל אחרי תרגילי ההשהיה של איראן. הגיע הזמן להכות על השולחן – ולהפעיל את מנגנון הסנאפבק ללא התחמקויות, ללא סייגים, וללא הענקת עוד “חלון הזדמנויות” לאייתולות.

הפעלת הסנאפבק תחזיר אוטומטית את כל הסנקציות שהוסרו בעקבות ההסכם: אמברגו עולמי על נשק, הגבלות על ייצור והפצת טילים, מגבלות סחר, עיצומים פיננסיים ובנקאיים, הקפאת נכסים איראניים ברחבי העולם, ואיסורי נסיעה על בכירי המשטר.

איראן חרדה מהאפשרות הזו. לנוכח מצבה הכלכלי הרעוע, חידוש הסנקציות עלול להעמיק שסעים פנימיים ולערער את יציבות הרפובליקה האסלאמית – ואולי אף להביא קץ למשטר התאוקרטי הקיצוני ששולט שם מאז 1979.

למעשה, גם עמידה מלאה בהחלטות הישנות של מועצת הביטחון כבר אינה מספיקה. הן היו הרף התחתון, המינימלי הנדרש – אז. המציאות העכשווית דורשת הרבה יותר: לא רק פירוק מלא של האורניום המועשר, הצנטריפוגות ומתקני ההעשרה – אלא גם חשיפה מוחלטת של כל פרויקט תכנון ראשי הנפץ, הפסקת כל מחקר ופיתוח בתחום, וסגירת כל תשתית חימוש קיימת.

כמו כן, יש להפסיק לחלוטין את ייצור הטילים הבליסטיים, טילי השיוט והמל"טים, לרבות טילים בין־יבשתיים היכולים לפגוע באירופה ובארה”ב.

מעבר לכך, חובה לבלום את התמיכה האיראנית בחמאס, בחיזבאללה, בחות’ים וביתר שלוחותיה; ולבטל את עסקאות הגרעין, הטילים והנשק של איראן עם רוסיה, סין וצפון קוריאה.

כל זה מחייב פיקוח אמריקני או בינלאומי מקיף ביותר – על חשבונות הבנק של איראן, על מכרות האורניום, על מתקני הצבא והטילים, על הנמלים ועל שדות התעופה – לצד חיסול מוחלט של הבונקרים התת־קרקעיים המיועדים לפעילות גרעינית ולאחסון נשק.

עסקה דיפלומטית נוספת, נאיבית ומבוססת על דחיות בסנאפבק ועל פיקוח רופף, תחזור על שגיאותיו הפטאליות של אובמה.

אירופה, התעוררי! הסכם על תנאי גרוע מהיעדר הסכם. צעדי ביניים רק מספקים לאיראן מסך עשן להמשך בניין הכוח. חולשה רק תעורר את תיאבונה הג’יהאדיסטי של טהרן לזעם ולנקמה.

שוב הם מנסים לשנות את מעמדה של תחנת גלי צה"ל והפעם הגיע תורו של שר הביטחון. ישראל כץ הוא פוליטיקאי עתיר ניסיון ויש לו יכולות ניהוליות וארגוניות גבוהות ביותר. למרות השסע החברתי הקשה שמלווה את החברה הישראלית מזה מספר שנים, השר כץ שומר על פרופיל מרוסן ולא מתלהם בהופעותיו הפומביות.

לאחרונה החליט השר כץ להקים ועדה ציבורית בראשות האלוף (במיל) יפתח רון טל שתבחן את נושא עתידה של תחנת גלי צה"ל. בכתב המינוי הבהיר השר כץ שהוא אינו מוכן ש"המצב הקיים יימשך, ומה שהיה לא יהיה. גלי צה"ל הוקמה ע"י ממשלת ישראל כתחנה צבאית כדי שתשמש כפה ואוזן לחיילי צה"ל ומשפחותיהם ולא כבמה להשמעת דעות אישיות שרבות מהן תוקפות את צה"ל וחיילי צה"ל עצמם". השר תבע מן הוועדה להגיש לו המלצותיה לגבי עתיד התחנה תוך חמישים יום.

טכס הפתיחה של תחנת גלי צה"ל נערך ב-24 בספטמבר 1950. הקמתה של גלי צה"ל לוותה במחלוקת קשה עם רשות השידור שחששה מהקמת גוף מתחרה. לאורך מספר חודשים נדונה באינטנסיביות הצעה שקול ישראל יקצה לגלי צה"ל שלוש שעות יומיות שבהן הוא יממש את ייעודו  העיקרי – לפעול לקידום צרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל וצרכיהם של חיילי צה"ל.

בפאתוס המוכר שלו הבהיר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון שגלי צה"ל אמורה למלא שני תפקידים מרכזיים: א. "ביטחון והתגוננות". כוונתו הייתה בעיקר יצירת קשר מהיר לגיוס חיילי צה"ל, ובעיקר המילואים, בעיתות חירום. ב. "תפקיד חינוכי". הקניית הלשון העברית, ידיעת הארץ וההיסטוריה של עם ישראל לחיילים, ובעיקר לעולים החדשים.

בפועל לא נעלמו מעיניו של בן גוריון גם שיקולים פוליטיים קונקרטיים. לאורך מלחמת העצמאות הוא עמד במאבק כוחות קשה מול חברי המטכ"ל ככלל, והרמטכ"ל בפרט.

מושגי יסוד כמו "מרד האלופים" ו"פרוק הפלמ"ח" היו בעצם שם קוד להתנגדות עזה של בכירים במטכ"ל, ובראשם, יגאל אלון, יצחק שדה וישראל גלילי, לתביעתו של בן גוריון להקים צבא סדיר וממלכתי הכפוף לראשות אזרחית.

גם אז, כמו בימינו אלה, גם בסוגיות מבצעיות התגלעו מחלוקות קשות בין בן גוריון והרמטכ"ל ידין: "בשני מקרים נכנעתי לדעתו של ידין", אמר בן גוריון לימים, "אני מצטער על כך והוא מצטער על כך". בן גוריון  הגדיר את ידין כ"רמטכ"ל יותר מדי זהיר". מזכיר משהו מימינו אלה. הלא כן?

בהקמת גלי צה"ל ביקש בן גוריון להערכתנו להתפייס עם חברי המטכ"ל לקראת האתגרים הביטחוניים העצומים שעמדו בפני מדינת ישראל. במקביל הוא ידע ששליטה בתחנת שידור כמו גלי צה"ל תעצים מאוד את מעמדו הפוליטי.

לאורך השנים הסתבר שגלי צה"ל צוברת לה כוח ופופולריות רבה בציבור, וכי היא הופכת לתחנת שידור בעלת תכנים אזרחיים ואקטואליים כמו תחנות אזרחיות אחרות.

על רקע זה הושמעו לאורך השנים ביקורות קשות על התחנה שהופנו בעיקר כלפי שר הביטחון האמור להיות ה"ממונה" על התחנה. כך למשל הלין השר יוסף בורג, איש המפד"ל על "הרמה המוסרית" של השידורים. קצפו יצא, בין השאר, על השמעת ריקודים סלונים, ובעיקר, כלשונו "צ'ה צ'ה צ'ה". השר אריק שרון התלונן על כך שגלי צה"ל נותנים תמיכה לשביתה ברשות השידור תחת הסיסמה "לשובתים הידד".

לאורך השנים הסתבר שתחנת גלי צה"ל הולכת וצוברת מעמד עצמאי וכי "הגולם קם על יוצרו". על רקע זה, קרוב לוודאי. ניתן לראות את הניסיון (הרציני ביותר עד כה) של השר משה ארנס והרמטכ"ל אהוד ברק ב-1991 להביא לסגירתה של התחנה והעברתה לחסות של גורם אזרחי. גם שרים ורמטכ"לים אחרים ניסו זאת. כולם כשלו עד כה.

כעת נותר לחכות ולראות האם יצליח השר כץ היכן שאחרים כשלו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26.08.2025.

מאז יצחק רבין ואילך, כל ראשי ממשלת ישראל תכננו והבטיחו לבנות באזור 1E – מטעמים מוניציפליים ואסטרטגיים, שרק הלכו והתחזקו עם השנים. אזור E1 הוא קריטי לעתידה של ירושלים ולביטחונה ארוך־הטווח של ישראל.

לכך יש להוסיף כיום נדבך נוסף: E1 הוא סמן של שפיות מדינית – תגובת נגד לניסיון המערבי המתנשא לכפות על ישראל מדינה פלסטינית סוררת ומסוכנת.

להלן שישה נימוקים מרכזיים לכך שנכון וחיוני שישראל תבנה 50 אלף יחידות דיור ב־E1 בעשור הקרוב:

אזור E1 מתחיל במדרונות המזרחיים של הר הזיתים ונמשך לאורך הדרך למעלה אדומים. זהו השטח האחרון והמשמעותי שנותר פנוי לבנייה במעטפת ירושלים. רק שם ניתן להקים עשרות אלפי יחידות דיור חדשות שתתמודדנה עם מצוקת הדיור החמורה בעיר.

ירושלים כבר נצמדת לרמאללה מצפון ולבית לחם מדרום. תוכניות בנייה בהרי ירושלים המערביים סוכלו בידי לוביסטים סביבתיים. הכיוון היחיד להתפתחות הוא מזרחה – ל־E1.

אלא שהעיר נתונה כבת ערובה לגחמות הפוליטיקה העולמית. כבר יותר מעשרים שנה לא נבנו שכונות חדשות במעטפת ירושלים. מאז שהקים נתניהו את שכונת "הר חומה" בקדנציה הראשונה שלו בשנות התשעים – לא קמה אף שכונה חדשה. בשל לחצים דיפלומטיים, ממשלות ישראל נמנעו מהרחבות חיוניות בשכונות כמו רמות, פסגת זאב, גילה וארמון הנציב; ודחו פרויקטים חדשים כגון עטרות וגבעת המטוס – כולם מעבר ל"קו הירוק".

גם אם פרויקטים אלו מתקדמים אט־אט כיום, הם לא יתקרבו ל־6,000 יחידות דיור חדשות בשנה – המספר המינימלי הנדרש כדי לעמוד בקצב הגידול הטבעי של ירושלים.

שליחות ציונית

משפחות צעירות, חרוצות ושאפתניות אינן מוצאות פתרונות דיור נגישים בירושלים. רבות מהן נאלצות לעזוב, והעיר נשארת בעיקר עם אוכלוסיות מוחלשות – בעיקר ערביות וחרדיות. לכך יש השלכות חמורות על הקשר של כלל הישראלים לירושלים.

כדי שירושלים תוסיף להיות מטרופולין מודרני ופלורליסטי, היא חייבת לצמוח. כדי שתישאר עיר ציונית – היא מוכרחה להתרחב. והפתרון נמצא ב־E1.

ראשי העיר ניר ברקת ומשה ליאון קידמו פרויקטים בתחומי תרבות והיי־טק כדי להפוך את ירושלים לאופציה אטרקטיבית לצעירים משכילים. אולם ללא פריצת דרך דרמטית בהיקף הדיור – ובפועל, ללא פיתוח E1 – כל מאמציהם עלולים לרדת לטמיון.

נימוק ביטחוני

כביש מספר 1 – ציר תל אביב-ירושלים ועד הירידה לבקעת הירדן – הוא ציר הרוחב היחיד במדינה שלאורכו קיים רוב יהודי. זהו המסלול הבטוח היחיד שבאמצעותו יכולה ישראל להזרים כוחות מהחוף אל הבקעה בשעת חירום. מדובר בנכס ביטחוני חיוני ומכריע.

כדי להבטיח את הציר הזה, ישראל חייבת להחזיק בקו רציף: ירושלים המאוחדת, מסדרון E1 והעיר מעלה אדומים. בנייה ב־E1 והרחבת מעלה אדומים מזרחה הם הערובה לאחיזה ביטחונית איתנה לטווח ארוך.

נימוק אסטרטגי

לקח היסוד מכישלון הסכמי אוסלו הוא שישראל אינה יכולה להסתמך עוד על ערבויות בינלאומיות או על הסכמים דיפלומטיים. ביטחונה חייב להישען על פריסת כוחות ישראליים במרחבים בני־הגנה. רק מתוך עוצמה זו ייתכן שבבוא היום ייחתמו גם הסדרים מדיניים בני־קיימא.

E1 הוא השער אל בקעת הירדן – גבולה המזרחי הבלתי ניתן להחלפה של ישראל. זוהי רצועת החיץ המגינה מפני פלישה ממזרח ומונעת הפיכת אזורי יהודה ושומרון לקיני טרור.

איראן פועלת לערער את יציבות ירדן ולהפוך את נהר הירדן לגבול המסוכן והחדיר ביותר של ישראל – זירה לפלישה נוסח ה"נוח'בה". כבר כיום זורמים משם נשק איראני וסמים בכמויות גדולות אל יהודה ושומרון. זוהי אחת הסיבות שישראל מקימה בימים אלה גדר ביטחון חדשה באורך 425 ק"מ – מהכינרת ועד אילת – בעלות של 5.2 מיליארד ש"ח.

התוכנית כוללת גם פריסת חטיבה ייעודית של צה"ל בבקעה וחיזוק הנוכחות הישראלית באמצעות "מרכזי משימה לאומית" – מכינות קדם־צבאיות ומסגרות שירות לאומי.

גבולות בני־הגנה אינם רק עניין צבאי – הם תנאי לקיומן של אמנות שלום יציבות. כל זה מחזיר אותנו שוב לחשיבות הבנייה ב-E1.

נימוק של לגיטימיות ההתיישבות

בנייה ב־E1 תזרים דם חדש למפעל ההתיישבות בכלל, ותדגיש מחדש את אחדותה של ירושלים כבירת ישראל בפרט. העולם צריך להפנים: ההתיישבות איננה "מכשול לשלום" ואינה "כיבוש" של טריטוריה זרה, אלא ביטוי לשיבת העם היהודי לארצו.

אף ישראלי אינו צריך להיעקר שוב מביתו – בשום מקום בארץ ישראל. לא תהיה חזרה על טראומת העקירה מגוש קטיף.

נימוק מדיני – תגובת נגד

פעם עוד היו ישראלים שחלמו על מדינה פלסטינית דמוקרטית, מפורזת וחיה בשלום לצד ישראל. לא עוד. האינתיפאדה השנייה חיסלה את האשליה הזו, והטבח של חמאס ב־7 באוקטובר קבר אותה עמוק יותר. מדינה פלסטינית איננה אמינה ואיננה ישימה – לפחות לא בטווח הנראה לעין.

ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, חלק מהעולם מתעקש דווקא עכשיו להאיץ הקמת מדינה פלסטינית, מיידית בכל מחיר, תוך התעלמות מוחלטת מההקצנה הג'יהאדיסטית, האנטישמית והאנרכית של הפוליטיקה הפלסטינית, ומתוך זלזול גמור בצרכים הביטחוניים והלאומיים של ישראל. החוצפה הזו צפויה להתבטא בקרוב בהצבעה מתריסה באו"ם בעד "מדינת פלסטין".

ישראל חייבת להשיב מלחמה שערה. בנייה ב-1E, שממילא נדרשת מסיבות רבות, היא בדיוק הצעד המתאים: איתות ברור לצרפתים, לבריטים, לקנדים ולאוסטרלים שככל שהם ממשיכים להתעלם מהמציאות ואינם מציעים מתווה ריאלי להסדר, כך תצטמצם עוד יותר האוטונומיה העתידית של הפלסטינים.

האירופאים טוענים שפיתוח E1 יקטע את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני בין רמאללה לבית לחם. יתרה מכך, האיחוד האירופי אף מממן מאחזים פלסטיניים/בדואיים בלתי חוקיים באזור (כמו חאן אל־אחמר) במטרה למנוע מישראל לפתח את השטח.

אלא שטענת ה"רצף" היא אחיזת עיניים. המציאות ביהודה ושומרון היא מורכבת – תמיד תהיה בה שזירה של אוכלוסייה ישראלית וערבית. לכן ברור שכל הסדר עתידי יכלול גשרים, מעקפים, מנהרות וכבישים עוקפים – "רצף תחבורתי" במקום רצף גאוגרפי. לכן גם אם אי־פעם יקום פרטנר פלסטיני רציני, פיתוח E1 איננו מכשול להסכם.

במקום להצליף בישראל, על המערב לקדם מודלים ריאליים של שת"פ מרחבי. הגיע הזמן גם לדרוש מהפלסטינים אחריות בוגרת: להפסיק תשלומים לטרוריסטים ולארגונים תומכי טרור; לפרק את חמאס וצבאות הטרור; להפסיק את ההסתה הרצחנית במערכת החינוך והתקשורת שלהם; להכיר בזכויות אדם וחופש דת; ובעיקר – להכיר בישראל כביתו של העם היהודי. אלו צריכים להיות אבני היסוד של דיפלומטיית המזרח התיכון בעתיד.

בינתיים, ישראל תמשיך לבנות בנחישות ב־1E – כדי לחזק את ירושלים ולהבטיח את עתידה של מדינת הלאום היהודית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24.08.2025. 

כשאנו מתאבלים על קורבנות ישראל מפשיטת חמאס ב-7 באוקטובר, ועל חיילי צה"ל שנהרגו בלחימה בחמאס, ועל פלסטינים שנלכדו בקו האש והורעבו על ידי חמאס, ועל ההרס בישראל ובעזה – אסור שנשכח את הסיבה המרכזית לאסון המתמשך הזה: "ההתנתקות". הטעות האסטרטגית השגויה והכואבת הזו שנעשתה השבוע לפני עשרים שנה הייתה מקור ההשראה לטבח ה-7 באוקטובר. לא רק שהיא נתנה לחמאס את ההזדמנות להשתלט על עזה, להפוך אותה לעיר מבוצרת וממונהרת ולהתחמש עד הצוואר, אלא נתנה לו את הביטחון שהוא יכול למחוץ את ישראל.

האיוולת של שרון

העובדה ששרון, גנרל מעוטר, "איש הברזל" הישראלי, ברח לגמרי מעזה מול הטרור הפלסטיני וחבט בברוטליות במגזר "המתנחלים", חיזק את הקיצוניים בחברה הפלסטינית והביא לקריסה בהרתעה הישראלית. הטיעון כאילו אחרי הנסיגה ישראל תזכה לתמיכה מוחלטת של העולם בריסוק מוחלט של הטרור הפלסטיני בעזה התגלה כשטות גמורה. עד הטבח העולם לא תמך באמת בפעולה צבאית ישראלית נגד המדינה הפלסטינית הג'יהאדיסטית שצמחה בעזה, וגם היום מנהיגים רבים בעולם מסרבים להכיר באיומים הקיומיים הברורים שכל מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון או בעזה תציב בפנינו.

לא רק הימין ידע שהרס גוש קטיף הוא מכת מוות לציונות ולביטחון הישראלי.גם חלקים בשמאל הבינו שנסיגה חד־צדדית תחזק את הגורמים הגרועים ביותר בחברה הפלסטינית. הסיבה ששרון זכה לתמיכה רחבה יחסית למרות שהכל היה ברור עד כאב היא שתוכנית ההתנתקות הוציאה אל הפועל רצון נקמני בפוליטיקה ובחברה הישראלית – לא שלום עם הפלסטינים (דבר שגם שרון לא האמין בו), כי אם ריסוק הציונות הדתית.

"אנחנו ריסקנו את הציונות הדתית"

ימים ספורים אחרי הגירוש האלים של היישובים המקסימים של גוש קטיף אירחתי בישראל קבוצה של 14 עורכי עיתונים קנדיים. הקבוצה פגשה את עמיתיה בכל העיתונים הישראליים, כולל העורך הראשי דאז של הארץ, דוד לנדאו. מר לנדאו היה ג'נטלמן אנגלי, פשוטו כמשמעו. אף שעמדנו בקטבים מנוגדים מבחינה אידאולוגית, תמיד הערכתי את עצותיו ונהניתי מתמיכתו. ידעתי שהאורחים הקנדיים שלי ימצאו בו בר-שיח מרתק. אבל הפעם, האמונה הרדיקלית היוקדת של לנדאו גברה עליו, והקנדים התמימים זכו לקורס מזורז בפוליטיקה ישראלית.

"אתם בטח רוצים לדעת מה אני חושב על ההתנתקות מעזה", אמר לקנדים. "לדעתי היה זה הדבר החשוב והמרומם ביותר שקרה במדינה הזאת זה עשרות שנים! ההתנתקות נותנת לי תקווה גדולה לעתיד. אני מרוצה מאוד מההתנתקות. אבל לא מהסיבות שאתם מדמיינים", אמר לנדאו עם חיוך מרוח על הפנים.

"אתם הקנדים אולי חושבים שהנסיגה היא דבר טוב כי היא מסיימת את הכיבוש הישראלי בעזה, אבל זה לא העניין", הפטיר ידו בתנועה מזלזלת. "ואתם אולי חושבים שהנסיגה היא דבר טוב כי כעת הפלסטינים יוכלו לבנות מדינה משגשגת בעזה, ולהראות לישראל ולעולם שהם יכולים לחיות בשלום לצד ישראל. אבל גם זה לא העניין", המשיך והפטיר שוב בידו בזלזול. "ואתם אולי חושבים שאני חושב שהנסיגה היא דבר טוב מאוד כי הבנים שלי כבר לא יצטרכו לסייר במילואים בסמטאות חאן יונס וג'באליה", אמר לנדאו. "אבל זה לא העניין", הוא נופף בידיו בזעם ובלעג. "זה ממש לא מה שחשוב".

פניו של לנדאו האדימו. הוא דפק על השולחן והרים את קולו. "אני אגלה לכם סוד; סוד מלוכלך קטן שידוע רק למביני עניין ישראלים!" ועכשיו כבר צעק: "הסיבה שההתנתקות חשובה כל כך; הסיבה שהיא מהלך היסטורי; הסיבה שהיא הופכת את אריאל שרון לאדם דגול כל כך; הסיבה שהיא ממלאת אותי בתקווה לעתיד – היא שאנחנו ריסקנו את הציונות הדתית!" נבח לנדאו.

דממה היכתה בחדר. ואז בום, לנדאו דפק שוב על השולחן. "אנחנו ריסקנו את הרבנים והמתנחלים הציונים-דתיים! אנחנו הרסנו את יישובי גוש קטיף שלהם, ואנחנו שברנו את הכוח הפוליטי שלהם! אנחנו השמדנו את האחיזה הציונית-דתית בפוליטיקה הישראלית. ועכשיו, עכשיו, עכשיו… עכשיו אולי יש, סוף סוף, תקווה אמיתית לשלום!"

לנדאו ניגב את הרוק שנטף מפיו, כפשוטו. המבקרים הקנדיים ישבו המומים. הם באו להבין את הסביבה האסטרטגית של ישראל ואת האופקים הדיפלומטיים שלה. במקום זאת, הם נחשפו לתצוגה חריפה של הנקמנות הזורמת בדמה של הפוליטיקה הישראלית. מאז אני מבין היטב: הגורם העמוק והמרכזי להתלהבות של השמאל מההתנתקות היה הפגיעה בתנועת ההתיישבות ובמגזר הציוני־דתי שעומד מאחוריה.

"חבורה של בכיינים ימניים"

המקרה של דוד לנדאו לא הייתה הפעם הראשונה שהאמת המכוערת הזו נאמרה במפורש. בוועידות לציון עשור להתנתקו  במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, איש מעוזריו של שרון–  דב וייסגלאס, ישראל מיימון, עמוס ירון ואחרים – לא הצליח לנסח הצדקה דיפלומטית משכנעת כלשהי לגירוש; שום היגיון שעמד במבחן הזמן. והם גם לא הביעו חרטה כלשהי, למרות ההשלכות הביטחוניות הברורות הרות האסון של הנסיגה החד־צדדית.

דמויות אינטלקטואליות כמו א.ב. יהושע ופניה עוז־זלצברגר לא היו טובות יותר. לא חרטה, לא חזרה בתשובה פוליטית, לא כיול מחדש כלשהו של השקפת עולמם הפוליטית-אסטרטגית. "המתנחלים הם רק חבורה של בכיינים ימניים פנטיים", שאג ירון לונדון. "אז הם נאלצו לעבור כמה קילומטרים משם, אז מה? אני עברתי דירה 16 פעמים בחיי ומעולם לא דרשתי פיצוי מאף אחד!" ואז הוציא לונדון את המרצע האכזר מהשק. "היינו חייבים להשתחרר מאחיזת החנק שלכם", אמר לונדון לח"כ לשעבר (מהמפד"ל) ותושב גוש קטיף צבי הנדל, שישב לידו. "השליטה על הפוליטיקה והמדיניות הישראלית בידי מתנחלים משיחיים הייתה לוחצת מדי. אז חבטנו בכם, ואני לא מצטער."

לא שלום אלא שנאה

דוד לנדאו לא יכול היה לומר זאת יותר טוב. לפני שבוע כתב בזלזול יורשו בהארץ, העורך הראשי הנוכחי אלוף בן, על "הפיצוי הגדול והנדל"ן היקר" ש"מפוני" גוש קטיף קיבלו (שקר). כעת הוא היה רוצה לראות חזרה על ההתנתקות ביהודה ושומרון.

בכל פעם שאתם שומעים הצעה על ויתור טריטוריאלי לטובת השלום עם הפלסטיניים, תחשבו פעמיים אם זה לא פשוט עוד מאותה השנאה והנקמנות.

פורסם באתר מידה, בתאריך 13 באוגוסט, 2025.

הכוונה של מדינות מערביות מרכזיות, בהן צרפת, בריטניה וקנדה, להכיר במדינה פלסטינית בעצרת הכללית הקרובה של האו"ם, מהווה לא רק אתגר דיפלומטי לישראל – אלא גם הזדמנות אסטרטגית. במקום להגיב רק בגינויים, על ישראל לנצל את הרגע כדי להוביל מדיניות חלופית וברורה: ביטול האפשרות למדינה פלסטינית וקידום ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ושומרון, לצד הצעת אופק של ממשל עצמי לערבי המקום.

אין להקל ראש במהלך האירופי – גם אם אינו משנה את המציאות בשטח. אמנם אין בידי הרשות הפלסטינית את התנאים המינימליים הדרושים לקיום מדינה – אין לה גבולות, שליטה ביטחונית או יכולת לנהל יחסים בינלאומיים – אך עצם ההכרה בה עשויה להשפיע במישור התודעתי והפוליטי לאורך זמן. מבחינת ישראל, מדובר בצעד עוין שעלול להשפיע לרעה על מעמדה הבינלאומי והאזורי.

לכן, ישראל צריכה להגיב בצעדים ממשיים ולא להסתפק בהצהרות. הכרזה על כוונה להחיל ריבונות בכל שטחי יהודה ושומרון, ובאופן מיידי לפחות באזורים אסטרטגיים כמו בקעת הירדן, מבשרת אדומים (שטח E1) וגושי ההתיישבות – תבהיר שאין יותר מקום לתסריטים של מדינה פלסטינית.

מדובר לא רק בתגובה הכרחית למהלך האירופי, אלא גם במהלך מתבקש לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר. כשם שצעדים לקידום מדינה פלסטינית יהיו פרס לטרור וניצחון אסטרטגי עבור חמאס, כך צעדים שמסירים מהשולחן כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית מהווים עבורה תבוסה אסטרטגית. מאז המתקפה, הקונצזוס בציבור הישראלי השתנה וכיום יש מיעוט קטן בלבד שמוכן לתמוך ברעיון של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. שכן ברור לכולם שמדינה כזאת תהווה סכנה ביטחונית חמורה בהרבה מזו של עזה טרום המלחמה.

אך לא פחות חשוב מהשלילה היא ההצעה החיובית: ישראל אינה מעוניינת לשלוט ישירות על חיי היום-יום של ערביי יו"ש, ולכן נכון לקדם מבנה של ממשל עצמי מבוזר, לפי חלוקה עירונית ואזורית – במקום השלטון ריכוזי ומושחת של הרשות הפלסטינית כיום. במודל כזה תינתן לפלסטינים מידה ניכרת של הגדרה עצמית אך מבלי להקים מדינה עצמאית.

האם צעד כזה יחבל בנורמליזציה עם סעודיה? חשוב להבין כי סעודיה מזמן הקשיחה את התנאים שלה לנורמליזציה עם ישראל ודורשת התחייבות למסלול שתוביל למדינה פלסטינית. כך, שמכל מקרה, כיום הסעודים דורשים באופן נחרץ משהו שישראל פשוט לא יכולה לתת וזה לא הולך להשתנות גם לאחר סיום הלחימה בעזה.

דווקא מהלך חד-צדדי מצד ישראל שמבטלת כל אפשרות למדינה פלסטינית ריבונית בהמשך, יחד עם קידום תוכנית לממשל עצמי פלסטיני, עשוי לאפשר לסעודיה לרדת מדרישותיה במעלה הדרך. בטווח הקרוב, הוא עלול לעורר ביקורת גדולה, אך כעבור זמן, הוא עשוי לאפשר לסעודים לרדת מהעץ ולהתקדם עם נורמליזציה בכל זאת.

יש לזכור שאחרי ההישגים בלבנון, סוריה, איראן, ולאחר שישראל תשיג ניצחון בעזה, נשארה חזית שלמה של מלחמה ביו"ש. המצב הנוכחי אינו יציב, הרש"פ עלולה להתפרק, יש איומי טרור יומיומיים ויש השלתטות נרחבת על שטחים. ראוי שהמלחמה שהתחילה במידה רבה כתוצאה מהסכמי אוסלו והנסיגה מעזה, תסתיים בשינוי כוון היסטורי ממסלול אוסלו והכנסת מסמר לארון הקבורה של רעיון המדינה הפלסיטינית. רק אם זה יהיה ברור לנו, יש סיכוי שזה יתברר לצרפתים, הבריטים והקנדים.

פורסם באתר מידה, בתאריך 05.08.2025. 

ערב תשעה באב תשפ"ה: המחלוקת הפנימית שוב מרימה את ראשה בתוכנו. רבים מאיתנו חשים שירח הדבש של הסולידריות הישראלית, שחווינו בנסיבות הנוראיות של טבח שמחת תורה והמלחמה הקשה שבעקבותיו, מתקרב אל קיצו.

התחושה היא כי בעיות היסוד שבעטיין ניצתה אש המחלוקת בשנה שקדמה למלחמה רק נדחו מפניה, ועתה, כשהמתח הקיומי פחת והיא נטמעה בשגרת חיינו, הן עולות במלוא חומרתן. אך כעת נוספו להן המחלוקת בשאלת המשך המלחמה וההאשמות בקשר אליה.

הטונים הגבוהים של הוויכוח, הביטויים הקיצוניים השזורים בו והמחנאות המאפיינת אותו מותירים לא פעם את הרושם כי נחצה הגבול בין מחלוקת לשנאה. עיון בסקרים שנערכו לאורך השנה מלמד כי שיעור גבוה בציבור הישראלי רואה את האפשרות להידרדרות היחסים לעבר מלחמת אזרחים כתרחיש שסבירותו אינה נמוכה.

ההתייחסות הפומבית לתרחיש הזה מצד אישי ציבור בכירים בעבר ובהווה, וכן עצם קיומו של הדיון בכך, מצביעים על הסחף ביחסה של החברה הישראלית לאפשרות שהייתה בעבר מחוץ לתחום השיח הלגיטימי.

אשרי אדם מפחד תמיד

במאמר דעה ערב תשעה באב תשפ"ג, כחודשיים לפני מתקפת חמאס, כתבתי: "אחת האגדות המזוהות עם הימים הללו היא המעשה על קמצא ובר קמצא. הסיפור מתייחס לסוף שנות השישים לספירה, ימיה האחרונים של ירושלים לפני חורבנה. היחסים בין היהודים היו רוויי מחלוקות, פלגנות וגם שנאה – שנאת חינם. באחת מנקודת השפל הם הלשינו זה על זה בפני הקיסר הרומי. משם קצרה הדרך אל החורבן.

"החכם התלמודי הקדים לסיפור המעשה את השאלה מהו המסר בפסוק ממשלי, 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו ייפול ברעה'. מעשה קמצא ובר קמצא מובא כתשובה לכך, ורש"י מסביר: המפחד תמיד 'דואג לראות הנולד, שלא תיארע תקלה בכך'.

"ההיסטוריה רצופה אסונות שהמעורבים בהם, במעשה או במחדל, לא העלו בדמיונם שיגיעו לכך. שלוש הנחות יסוד הדריכו אותם בהתנהלותם. הראשונה: אין להפריז בהשלכות, יש 'לקחת את הדברים בפרופורציה'. השנייה: אנו שולטים במצב, ונוכל לבלום לפני שיהיה מאוחר. השלישית: תמיד אפשר לתקן.

"מעשה קמצא ובר קמצא בא להזהיר מפני ביטחון בכך, מציע להטיל ספק, ולהציב הנחות מחמירות יותר: כדאי להניח שאירוע 'קטן' יכול להוביל לאסון גדול, ושבתהליך של הידרדרות אפשר לאבד את השליטה ואת הבלמים. לא פחות חשוב – לא לכל דבר יש מועד ב', לא תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן. אילו פעלו בתקופת החורבן לפי ההנחות הללו, אפשר שלא היינו מגיעים לחורבן".

המלצתי אז לאמץ את הגישה הזאת, וליישם את לקחיה: "המחלוקת חצתה את השדה הפוליטי, ונוכחת בכל מערכות החיים. היא ניפצה את המעטפת שגוננה על צה"ל ועל גופי הביטחון, סמל הקונצנזוס ומעוזי הממלכתיות, ומאיימת לרסק את צבא העם. השיח הציבורי נעדר סימני הקשבה. כל מחנה מתחפר בעמדותיו, בטוח בצדקת דרכו, מנמק, מדגים ומשכנע בעיקר את המשוכנעים ממילא. אויבינו מתבוננים בנו בהשתאות, מחככים ידיים בהנאה. המשבר הפנימי נוסך בהם תקווה לראות את ישראל המסוכסכת קורסת מבפנים, מפרקת את עצמה לדעת.

"העיסוק בשאלות מי אשם ומי צודק לא יחלץ אותנו מהמבוי הסתום שאנו נמצאים בו. במקום להוכיח את צדקת עמדותינו, עלינו לגלות אחריות – לשלמות החברה, לביטחונה ולחוסנה של המדינה. לפני הכול, אנו חייבים להוציא מאזורי המחלוקת את צה"ל, מערכת הביטחון ומערכת הבריאות. הנזק בתחומים אלה עלול להיות בגדר 'מעוות אשר לא יוכל לתקון'.

"יש לקיים הידברות, תוך הכרה בחששות שמקננים בכל צד, מתוך אמון וכבוד, ובעיקר מתוך אחריות. כמו במשפחה גם במדינה, הסדרה פורמלית של היחסים לעולם לא תוכל להחליף את המרכיבים ה'רכים' החיוניים לשמירה על מסגרת של חיים משותפים – כבוד הדדי, התחשבות, רעוּת ומעל לכול תחושת אחריות. רק כשנצעד בדרך הזו נדע כי למדנו את לקחי החורבן".

לא חזרנו ל־6 באוקטובר

האם חזרנו ל־6 באוקטובר? הסימנים אומנם מדאיגים ואינם מאפשרים להיות שאננים, אך למרות זאת קשה לטעון שחזרנו כלעומת שבאנו. המלחמה חידשה את ההבנה כי אנו עדיין במאבק קיומי, וכי אחדותנו היא תנאי לניצחוננו. ברית הגורל התהדקה.

ערכי הערבות ההדדית, הסולידריות, האחווה והרעות, שבאו לביטוי שאין דומה לו ב־7 באוקטובר ובימי המלחמה, לא התפוגגו. גם צוואתם של הנופלים וקריאת המשפחות השכולות לחזק את האחדות מחייבות אותנו.

המלחמה השפיעה עמוקות על התנהגות הפרטים בחברה, על היחסים בין חלקיה ועל "כללי המשחק" במצבי מחלוקת. השינוי התודעתי שעברנו, וגם המודעות לסיכונים ולמחירים של המאבק הפנימי בתוכנו, תורמים לשרטוט גבולותיו. כך, לשם המחשה, הוא הקו האדום הווירטואלי שהציבור מציב מפני הכנסתה של המחלוקת לתוך צה"ל ומערכת הביטחון.

מעל כל זאת ישנה ההבנה כי לא מדובר בגזירת גורל, וכי איננו יכולים להיות במעמד של צופים סבילים במתרחש, ורק להסתפק בתקווה לטוב. ישראל צריכה לגייס את כל הכוחות החיוביים שבה ואת מלוא כוח הרצון הלאומי שלה כדי להבטיח את אחדותה, לחזק את חוסנה, להתמודד בהצלחה עם המבחנים הקשים שעדיין צפויים לה מצד אויביה, למצות את ההזדמנויות הרבות שבפניה, להשלים את המפעל ההיסטורי ולבנות את הקומה הנוספת בבית הלאומי של העם היהודי.

המחיר היקר ששילמנו במלחמה מטיל עלינו חובה להבטיח שכל מחלוקת תנוהל מתוך אחריות לשלמות החברה, לביטחונה ולחוסנה של המדינה.

בהירות מוסרית

"ישראל עושה את העבודה השחורה בשביל כולנו. יש לי המון כבוד לצה"ל ולממשלת ישראל על האומץ לעשות את המהלך הזה. אחרת היינו ממשיכים לראות את משטר הטרור הזה" – את הדברים הללו אמר קנצלר גרמניה פרידריך מרץ לפני כחודשיים. הוא אומנם התייחס לפעולה הישראלית נגד איראן במבצע "עם כלביא", אך בלי שהתכוון לכך דבריו משקפים לחלוטין גם את תרומתה של ישראל למערב במלחמה שהיא מנהלת נגד חמאס בעזה.

בארגון הטרור האסלאמי לא יכלו לצפות לחיזוק טוב יותר מזה שסיפקה להם התגייסותן של אירופה ומדינות המערב. בזמן שפעילי מנגנוני האכיפה של חמאס שוברים לעיני המצלמות את רגליהם של אנשים ש"גנבו" מזון בשביל בני משפחותיהם, נחלץ לעזרת ארגון הטרור נשיא צרפת עמנואל מקרון, שרק לאחרונה קיבל בחום את פניו של הטרוריסט הסורי בחליפה – זה שאנשיו אילצו את יריביהם לנבוח כמו כלבים בדרכם אל המוות.

האמת ניתנת להיאמר: לעולם קל הרבה יותר להזדהות עם הסבל של החלש. ישראל זוכה לאהדה רק כשגופות מרוטשות של אזרחיה מקשטות את מהדורות החדשות, וגם זה לזמן קצר. מראות הזוועה של 7 באוקטובר נשכחו חיש מהר. מנהיגים שמבקרים את ישראל מעודדים את ארגוני הטרור להשתמש בסבל של האוכלוסייה.

במקום להתגונן, להתנצל ולהסביר, קידום יוזמת טראמפ להגירה מרצון הוא המענה לבעיות היסוד ול"קמפיין הרעב". הוא גם יגביר את הלחץ על חמאס לפתור את סוגיית החטופים.

במלחמתה בחמאס ברצועת עזה, ישראל לא רק מבצעת את מה שהיא חייבת לעשות למען ביטחונה ולהשבת אזרחיה החטופים, אלא היא מספקת לצרפת ולשותפותיה את הבהירות המוסרית שחסרה בעמדתן. יש טובים ויש רעים. מי שפועל להכריע את חוטפיהם של זקנים, נשים וטף, ומסרב להיכנע לתביעותיהם, לא יכול להיות בצד הרע של המפה. מי שמקבל את הדרישה להפסיק את המלחמה בגלל הפגיעה האגבית באזרחים מחזק את השימוש בשיטה הזו בידי כל גורמי הטרור – וזה לא ייעצר בגבולות רצועת עזה.

יותר חשוב מה שישראל תעשה

נשיא צרפת לא הפתיע כשהחליט להצטרף למנהיגי אירלנד, נורווגיה וספרד, שהכריזו לפני יותר משנה על הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית. הרעש שעורר הצעד הזה באותם הימים היה גדול יותר מהשפעתו המעשית, והוא נבלע בהמולת המלחמה במזרח התיכון. נראה כי בעיני מקרון עצם היוזמה הוא מה שחשוב, ולא תוכנה או סיכוייה. ספק אם לקח בחשבון את ההשלכות שעשויות להיות לה אפילו על יחסי הכוחות במחנה הפלסטיני בעצמו. מהלך כזה לא יחזק את אבו־מאזן או את הרשות הפלסטינית, שמקרון מבקש לתמוך בהם. לאחר הטבח ב־7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, הקרדיט על "ההישג" הזה יינתן במלואו לחמאס.

הכתרתו של חמאס כגורם שבזכותו יקבלו הפלסטינים את ההישג הזה, יחד עם האהדה הגבוהה שרוחש לו הציבור הפלסטיני, וכשברקע כבר ניטש מאבק הירושה על כיסאו של אבו־מאזן, יקצרו את הדרך להשתלטות חמאס על הרשות הפלסטינית גם ביהודה ושומרון. לא רק זאת: כל הישג שייזקף לזכות חמאס, ובפרט מהלך מדיני כזה, הוא רוח גבית לדרך הטרור. במקום להתאחד סביב העמדה שדרך הטרור פסולה מעיקרה, המסר בצעד הזה הפוך – הטרור משתלם.

המחשבה שהרשות הפלסטינית מסוגלת לשאת את עצמה ולתפקד כמדינה עצמאית מתעלמת מבעיות היסוד של הישות החולה הזו, החל בלגיטימיות המוגבלת של הנהגתה ובעיות מבניות פנימיות, עבור בתמיכתה בטרור, וכלה בחולשתה הבסיסית לאכוף את הסדר ולהתמודד עם איומים ביטחוניים. הדיבורים על רפורמות כתנאי למהלך כזה מעוררים גיחוך בקרב כל מי שמכיר את התרבות המקומית. בלי הקביים שצה"ל מעמיד כיום לרשות הפלסטינית, ספק אם היא הייתה מסוגלת לשאת את עצמה ולעמוד מול אתגריה.

מבחינה מעשית, השפעותיה של ההכרה החד־צדדית מוגבלות למדי. היא אינה מתייחסת לסוגיית הגבולות, ובאופן הזה רוב מדינות העולם כבר הכירו במדינה הפלסטינית כשהתקבלה כמשקיפה באו"ם. השפעת ההצהרות הללו היא בעיקר במישור התודעתי ובסחף שהן עלולות ליצור.

במישור הביטחוני, תהא אשר תהא הגדרתם של הפלסטינים, ישראל תצטרך להמשיך את נוכחותה ולעשות למען ביטחונה את כל מה שהיא עושה כיום, ללא פשרות. יהיה עליה להמשיך לשמר שליטה מוחלטת בגבולות ובקו התפר, להבטיח חופש פעולה ביטחוני בשטח ולמנוע תהליכים דוגמת אלה שהתרחשו בעזה. זהו לקח מתחייב מתהליך אוסלו ומ־7 באוקטובר. זוהי גם המשמעות של הקביעה "נגן על עצמנו בעצמנו".

ההסברה לישראלים חשובה לא פחות

היה צריך לעשות יותר בתחום ההסברה הלאומית לנוכח קמפיין הרעב בעזה וגל המדינות שהחליטו להכיר במדינה פלסטינית. בשני הנושאים לא היינו אמורים להיות מופתעים. כבר בדצמבר אשתקד ובאפריל השנה סיפק מקרון התרעה פומבית על כוונתו לרתום מדינות נוספות למהלך ההכרה בפלסטינים. קמפיין הרעב בעזה צץ גם הוא כבר באפריל ובמאי. למרות זאת, אין מקום להלקאה העצמית, ואין להניח כי מאמצי ההסברה היו גורמים למפנה קיצוני בעמדות נגד ישראל.

מאמצי ההסברה לקהל הישראלי, שפחות מדברים עליהם בימים הללו, חשובים לא פחות מההסברה לעולם. כדי לרתום את הציבור למאמץ הקשה והממושך בזירות הלחימה, בעורף וגם בשדה המדיני, צריך להסביר לו לאן פנינו, לשכנע אותו בשיקולים שעומדים מול עיני ההנהגה, ולחזק את ביטחונו בצדקת הדרך. או אז, רבים ממנו יהיו ביוזמתם שגרירי ההסברה של ישראל.

ואם עסקינן בקמפיינים: היינו מצפים לראות בערוצי הטלוויזיה והרשתות החברתיות בישראל את סרטוני הזוועה מ־7 באוקטובר. זה לא היה רק מחבר אותנו לאווירת ימי האבל שלפני תשעה באב, אלא מספק תזכורת כואבת לסיבת התעקשותנו למוטט את חמאס. לא בטוח שזה היה משכנע את המלעיזים בזירה הבינלאומית שהלכו שבי אחר תעמולת חמאס, אך זה נחוץ לנו – החיילים המיוזעים בשדה הקרב, ההורים המודאגים, הנשים שנושאות על כתפיהן את משא ניהול משק הבית, ואזרחיה הרבים של ישראל, שביטחונם בצדקת הדרך הוא תנאי חיוני להצלחה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 01.08.2025.