כ-40 שנה של הסדרים בסגנון אוסלו, שבהם המערב פיתה את ישראל לנסיגות טריטוריאליות והפעיל עליה לחץ להבליג מול איומים מתהווים – הוכחו ככישלון מוחלט. מדיניות "בלימה", שתיעדפה דיפלומטיה על פני ניצחונות צבאיים נחרצים נגד יריבים ג'יהאדיסטיים, נכשלה.

הגישות האלה התפוצצו בפניה של מדינת ישראל, עם התקפות טרור מיהודה ושומרון ומעזה, מסוריה ומלבנון, ועם התקדמותה של תוכנית הפצצה הגרעינית של איראן, כמעט עד השלמתה.

במשך 20 החודשים האחרונים ישראל עברה בהכרח לאיזון טוב יותר בין דיפלומטיה לבין שימוש בכוח, כדי לסכל איומי אויב. ישראל עברה ל"חשיבה מעצמתית", לפעולה באופן יוזם, כדי לבסס דומיננטיות לאורך גבולותיה ועליונות אסטרטגית נגד איומים רחוקים יותר.

ישראל חייבת, ותמשיך, לבצע תקיפות עזות, מוחצות ומפתיעות נגד מעוזי אויב מחאן יונס עד איספהאן. ישראל צריכה להחזיק את אויביה בחרדה מפני פיצוצי ביפרים ותקיפות אוויריות חודרות בונקרים.

ישראל רוצה להיות מפחידה ודומיננטית מבחינה צבאית, וכן, אפילו "הגמונית" לא אהובה. ישראל יודעת שהשכנים שלה יחפשו פיוס אמיתי עם המדינה היהודית רק כשהיא חזקה.

לא יציבות, התחמשות

לפיכך, ישראל לא יכולה עוד לקבל מדיניות שמדגישה "שקט תמורת שקט" ומתנהגת ב"איפוק", כי זה מאפשר לאויב להתארגן מחדש – מצב שפקידים מערביים מכנים בטעות תקופות של "יציבות".

בעידן החדש הזה, ישראל מתכוונת להקרין את כוחה כדי לנטרל יריבים. היא מתכוונת "לייצב" באמת את האזור, אבל לא דרך הסתמכות על תבניות דיפלומטיות מושחתות ונוסחאות כושלות שמשדרות חולשה. כל זה מבוסס על השקפה אסטרטגית ברורה שנובעת מתפיסה ריאליסטית של האזור. הישראלים ומנהיגיהם מבינים שמערכת הכללים שיריבינו פועלים על פיה מבוססת על מלחמות התשה ארוכות, שמונחות על ידי אתוס של הקרבה וחזונות אסכטולוגיים של ניצחון קנאי ומוחץ.

לכן, למשל, ישראלים מבינים שמעבר להסכמי ביטחון אפשריים עם המשטר החדש בסוריה (בראשות הג'יהאדיסט הסוני אחמד אל-שרעא) וממשלת עאון בלבנון, צה"ל חייב, וימשיך, לסכל באופן שוטף איומים על ישראל שמגיעים מתוך המדינות האלה. ישראל לא תשב בשקט במשך עשור או שניים, כשהיא רק אוספת מודיעין על איומים מתהווים – עד שהאיום יגיע לממדים מפלצתיים, כמו בעבר.

זה אומר שבמידה מסוימת ישראל תתערב לטובת הקהילה הדרוזית הלא-ג'יהאדיסטית בסוריה, שמחזיקה באזור בעל חשיבות אסטרטגית בדרום-מזרח המדינה הזו לאורך הגבול הצפוני של ישראל. זה מה שמעצמות עולמיות עושות. ישראל לא תחכה למתווכים אמריקנים כדי להרגיע את המצב או תסתמך על כוחות האו"ם כדי להגן על הדרוזים ולהבטיח את הגבול, וגם לא תימנע מלפגוע בנכסים של אל-ג'ולאני רק משום שאירופה משקיעה שוב בסוריה.

רק צה"ל ישלוט ביו"ש

אותו דבר לגבי יהודה ושומרון. אף אחד לא משלה את עצמו ש"רשות" פלסטינית כלשהי יכולה או עומדת לחסום את צבאות הטרור האסלאמיים הנתמכים על ידי איראן באזורים האלה, כוחות שמאיימים ישירות על ירושלים ועל מרכז הארץ. רק צה"ל יכול ויעשה זאת. לכן, אנו עדים למבצעים צבאיים עצימים בג'נין, בטולכרם ובשכם, כדי לעקור בנחישות איומים כאלה. זה כנראה יהיה דפוס פעולה קבוע של צה"ל.

ואגב, לישראל אין שום אמון ביכולתו של האיחוד האירופי או של ארצות הברית להביא לרפורמות משמעותיות ברשות הפלסטינית שמטרתן להפוך אותה ל"ממשל דמוקרטי, שקוף, יעיל ובר-קיימא", כפי שהאיחוד האירופי מצהיר.

אחרי 30 שנה והשקעת מיליארדי דולרים ויורו ברשות, התשואה על השקעה מערבית זו היא נוראה. אין בה דמוקרטיה, אין שלטון חוק, אין שקיפות, אין קיימות, אין השקעה ביציבות כלכלי ואין חינוך לשלום. יש רק נפוטיזם ושחיתות, עידוד ותִגמול של טרור נגד ישראל, תעמולה אלימה נגד ישראל, כולל תמיכה בטבח 7 באוקטובר, ותקיפה של ישראל בכל פורום בינלאומי אפשרי.

כמו כן, במשך יותר מ-30 שנה לא הוקם ולוּ בית חולים חדש אחד בשטחי הרשות הפלסטינית באמצעות הכספים של האיחוד האירופי ואמריקה, ורק מתקן אחד לטיפול בשפכים.

באשר לסיוע ביטחוני (בייחוד אמריקני) לרשות הפלסטינית, ובכן, יותר ממיליארד דולרים הושקעו באימון כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, יותר מ-40 מיליון דולרים מהם ב-2025. התוצאות מעורבות, במקרה הטוב. אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית השתתפו שוב ושוב או סייעו בפיגועים נגד אזרחים ישראלים וחיילי צה"ל, כולל שוטרי הרשות הפלסטינית מחמוד עבד ומאלק סלאם, שלפני כשבועיים רצחו את שליו זבולוני במרכז קניות בגוש עציון. אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית מהווים כ-12% מכל המחבלים העצורים בישראל.

כה חסר היגיון מצד צרפת וסעודיה להחיות מחדש את האשליות על מדינה פלסטינית, בייחוד עכשיו. זה מתכון לאכזבה הרסנית ולהסלמה של הסכסוך, וכמובן, לבידודה של ישראל. אולי זו המטרה של התרגיל הצרפתי-סעודי – להחליש את ישראל, למנוע ממנה את האפשרות להיות חזקה מדי או "הגמונית" מדי בשאיפותיה, "אגרסיבית" מדי בפעולותיה הצבאיות, "דומיננטית" מדי בהגדרה מחדש של המצב האסטרטגי האזורי; ולמנוע ממנה הצלחה גדולה מדי בהגנה על עצמה, שתכלול מניעה של הקמת מדינה פלסטינית חסרת מעצורים.

לפי נשיא צרפת מקרון, אסור לישראל לנצח כל כך הרבה, בייחוד אחרי ההתקפה המוצלחת שלה על תוכנית הגרעין האיראנית. במקום זה, ישראל צריכה להיות מרוסנת, מגודרת ומושפלת. "אין על מה לדון", הוא קבע בפומפוזיות השבוע בנוגע ל"צורך להכיר בדחיפות" במדינה פלסטינית. זה "חייב" לקרות, הכריז מקרון, על אף ההתנגדות הישראלית, ובמידת הצורך על גב גופותיהם של נרצחים ישראלים.

בלי הסדרים ארוכים, חמאס חייב להיעקר מעזה

המצב בנוגע לעזה דומה. ישראל מתכוונת לפעול באופן הגמוני כדי לסיים את האיום הצבאי מעזה ולהבטיח את פריחתו מחדש של הנגב. פירושו של דבר הוא שמעבר לכל הסכם הכרחי כדי להשיג שחרור של עוד כמה חטופים, אין הסדרים ארוכי טווח עם חמאס. חמאס חייב להיעקר מעזה. בוודאי אסור שיהיה כל שיקום של רצועת עזה בלי פירוז מוחלט של המובלעת. זה כנראה אומר עשור נוסף של לוחמה בדרגות שונות של עוצמה.

אל תצפו מישראל להסתמך על מצרים או על כל מדינה ערבית אחרת, שלא לדבר על כוחות האו"ם, שיביאו ביטחון או יציבות לעזה. מצרים העלימה עין במשך שנים מהברחה מסיבית של נשק מסיני לעזה, וכמובן לא עשתה דבר כדי למנוע מחמאס ביצוע הפיכה נגד הרשות הפלסטינית והפיכת עזה למיני-מדינה של האחים המוסלמים. ישראל גם לא תסבול ממשלה פלסטינית "טכנוקרטית" בעזה, שהיא רק כיסוי דקיק לשלטון בפועל של חמאס.

כל הסכם עם איראן יכריח את ישראל לפעול בה שוב

הלך הרוח החדש של ישראל, שתופסת את עצמה כמעצמה, חל כמובן גם כלפי איראן. חייבים למנוע את בנייתה מחדש של תוכנית הגרעין האיראנית ואת מערך הטילים הבליסטיים שלה, ולהרתיע אותה מבנייה מחדש של רשת הפרוקסים שלה ברחבי המזרח התיכון.

כל הסכם מערבי קוסמטי חדש עם איראן בנושאים אלו יכריח את ישראל לפעול שוב נגד טהראן. ישראל תיישם את דוקטרינת ההגנה המעודכנת שלה, את החשיבה המעצמתית שלה, כדי לסכל בהקדם את יכולות האויב.

ישראל מתכוונת להמשיך לשמור על עליונותה מתוך הלך הרוח של מעצמה המתואר כאן, ולהיות כוח אזורי יוזם – בעל הברית המערבי האמיתי היחיד – שמעצב מחדש את המזרח התיכון לטובה.

לאנשי המשמרת הדיפלומטית הישנה והחלשה, שעינם צרה כלפי ישראל, אני אומר: התרגלו! התרגלו למצב האסטרטגי החדש שמעוגן על ידי ישראל חזקה מאוד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22.07.2025.

בבוקר כניסתה לתוקף של הפסקת האש, לאחר המערכה ששברה את איראן צבאית, נדרש לעבור מייד לשלב הבא – התרבותי־ערכי – כדי להשלים את שבירת המעגל שאִפשר את עלייתה של איראן כמעצמת טרור אזורית ועולמית. כפי שמתחייב מעיקרון המומנטום במלחמה של רציפות והמשכיות, יש למנף את תנופת הניצחון ולהמשיך במהלך. אסור לאפשר לכוחות שהובסו בשדה הקרב לשוב ולשגשג בגלל תקלה חמורה בזירה הרעיונית.

איראן לא צמחה בחלל ריק. במשך שנים היא פעלה באין מפריע, תחת חיפוי של יציבות מדומה במזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית. כך היא הצליחה להקים רשתות טרור חמושות, להשקיע בהתמדה בפיתוח יכולת גרעינית צבאית ולהתכונן בגלוי להשמדת ישראל. הקרקע לכך לא הייתה רק גיאו־פוליטית, אלא תרבותית.

איראן שגשגה בתוך מעגל היסטורי עמוק, שמקורותיו נעוצים בהכרזת זכויות האדם מ־1948 שאומצה על ידי האו"ם. ההכרזה נולדה כלקח מוטעה ממלחמת העולם השנייה לפיו, השואה התאפשרה משום שהנאצים לא כיבדו זכויות אדם. אך הלקח העמוק יותר היה צריך להיות הפוך: הכרזת "מות האלוהים" היא שאִפשרה לנאצים להתנער מחובות האדם ולפעול ללא מגבלות מוסר כדי למחוק את העם שהביא לעולם את אימת הבריונות – בשורת המוסר.

חירות ללא אחריות יצרה ואקום מוסרי, ריק ערכי, שהחליש את הדמוקרטיות מבפנים וערער את כשירותן לבלום בריונות, מבית ומחוץ. לתוך אותו ריק חדרו כוחות רדיקליים. איראן ניצלה זאת יותר מכל גורם אחר. בגיבוי ישיר או עקיף של כוחות רדיקליים מתוך הדמוקרטיות עצמן, היא צמחה למעצמת טרור עולמית.

המערב השתהה ובמשך שנים רבות נמנע מלהפעיל עוצמה של ממש מול איום שהלך והתרחב, מתוך גישה מגננתית ומבליגה. איראן ניצלה את הרתיעה הזו כדי לפרוש זרועות טרור, לערער משטרים ולשבש בריתות.

המעגל נשבר רק כשממשלת ישראל, לצד ממשל טראמפ, בחרו לנצל את אסון 7 באוקטובר כדי לשנות גישה: ניצחון צבאי ממוקד נגד איראן ושלוחותיה, שסימן סוף לתקופת ההכלה ותחילתה של מדיניות יוזמת.

המהלך הזה הציב גבול ברור שלא ניתן עוד להכיל בריונות באמצעות דיפלומטיה, כאשר הצד השני משתמש באש ובונה כוחות השמדה. אך גם ניצחון צבאי זה איננו תכלית, אלא אמצעי. כדי למנוע את חזרת מעגל האלימות, יש לתקן את יסודות התרבות שאִפשרו את צמיחתו.

לא רק זכויות

הגיעה העת למערכה השנייה, לתיקון ההכרזה על זכויות האדם מ־1948. לא על דרך הביטול, אלא על דרך ההשלמה – עיגון של חובות האדם לצד זכויותיו. לא עוד חירות מוחלטת ליהנות מזכויות תוך ניתוק מאחריות, אלא חירות שלמה הכרוכה בנשיאה באחריות ובאיזון פנימי של האדם בין חובותיו לזכויותיו.

האדם איננו יצור מאוזן מטבעו. הוא נולד ללא רסנים ביולוגיים מולדים, שלא כשאר הברואים, ולכן נדרש לריסון עצמי. לא מתוך ניסיון לדכאו או לנתקו מיצריו, אלא כדי לאזנם ולרתום אותם, וכך לממש את אנושיותו המלאה.

הדמוקרטיה, שתכליתה למנוע רודנות של אדם באדם, חסרה מוסר אינהרנטי, ועל כן נדרשת להשלמה. עליה להוסיף לעצמה יסוד מחייב של חובות מוסריות לצד זכויות חוקיות, בהשראת ערכי אמת, חירות, צדק ואחריות.

ערכים אלה אינם זרים לארצות הברית ולא לישראל. להיפך, הם עיצבו את זהותן בראשיתן. אך מאז התמוטטות הקומוניזם, ובהשפעת אידאולוגיה חד־צדדית של זכויות בלתי מוגבלות, הערכים הללו נשחקו ושתי הדמוקרטיות נחלשו מבפנים, עד כדי ערעור יסודותיהן. במובנים רבים, חופש חסר גבולות הפך לאיום על הדמוקרטיה עצמה.

לא מדובר ברעיון מופשט. מדובר בתקלה תרבותית של ממש, שעם ישראל שילם עליה מחיר כבד לפני 80 שנה, ופעם נוספת כעת. לכן, השעה מחייבת מהלך מעשי.

פתיחה במערכה תרבותית־ערכית

על מדינת ישראל ליזום השלמת המערכה הצבאית באמצעות פתיחה במערכה תרבותית־ערכית. יש לגייס את הנשיא טראמפ, שכוח ההכרעה שהפגין אִפשר את שבירת המעגל, כדי להקים ועדה בינלאומית בראשות ארצות הברית, בדגם של ועדת 1947. משימתה תהיה ניסוח הכרזת 2025 על חובות האדם וזכויותיו הנובעות מהן.

כך יושלם הניצחון. לא רק ניצחון צבאי על שלוחת הטרור החיצונית, אלא ניצחון מוסרי על התשתית שאִפשרה את עלייתה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25.06.2025.

עם הפסקת האש מול האיראן מתחיל השלב המכריע של המערכה – שלב האכיפה. כל ניסיון לשחזר את ההגנה האווירית של אירן, לחלץ את הטילים הבליסטיים הלכודים במאגרים שהופצצו, לחדש את ייצור הטילים והצנטריפוגות או לשקם את מתקני הגרעין ההרוסים, צריכה לגרור פעולת סיכול מיידית. מבחינת ישראל זה לא יותר מ"פסק זמן". תחשבו על הפסקת האש עם חיזבאללה – לולא האכיפה ההדוקה של חיל האוויר ההסכם עצמו לא היה שווה דבר.  איומי ישראל להכות בכל רגע בסוריה תחת שליטתו של חאפז אסאד האב שמרו על שקט בגבול הגולן משך יותר מ-30 שנה, כל עוד אסאד האב היה בשלטון.

כשלוש שעות אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף בחרו האיראנים להפר אותה אולם טראמפ מנע תגובה ישראלית הולמת. האם זהו מקרה בוחן לתקופה שאנחנו נכנסים אליה? אני מקווה כי ראש הממשלה הדגיש בפני הנשיא טראמפ כי האירנים ינסו אותו שוב ויפרו את הפסקת האש בשנית וכי הוא מצפה ממנו לעמוד לצד ישראל במקרים כאלה.

הישגי המלחמה

אז מה הספקנו להשיג עד כה? האם מבצע "עם כלביא" השיג את מטרותיו?

אף שמידת ההצלחה של המתקפה האמריקנית על מתקני הגרעין טרם התבררה, ואף שהאורניום האיראני שהועשר לדרגת 60% חומר בקיע נמצא במקום לא ידוע, תכנית הגרעין האירנית מושבתת. ככל הנראה נשללה ממנה היכולת להפוך את ה־60% ל-90% הנחוצים לנשק גרעיני.

האיראנים איבדו כמחצית ממלאי הטילים הבליסטיים שהיה להם בתחילת המלחמה:  מתוך מלאי של כ־2500 טילים הם שיגרו בין 500 ל-600, ולפי טענתו של יו"ר המל"ל צחי הנגבי בעדות בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כ־800 נוספים נקברו תחת מאגרים תת-קרקעיים שהופצצו. הגנרל האמריקאי דיוויד פטראוס (שפיקד על כוחות ארה"ב באפגניסטן לפני תקופת ג'ו ביידן) אמר בראיון ל־WSJ  כי "חשבון הטילים נוטה עכשיו מאוד לטובת ישראל." גם רבים ממשגרי הטילים נהרסו, ויש הטוענים כי מדובר בשני שליש מהמשגרים. בימים האחרונים של המלחמה ראינו כי אתרי השיגור בצפון מערב אירן הושבתו מחשש לפגיעה ישראלית וכי השיגורים עברו לחלק המזרחי של המדינה. הטילים ששוגרו משם היו בעלי טווח ארוך יותר וחלקם עם ראש נפץ עוצמתי יותר, אך לאירנים יש פחות כאלה, וחיל האוויר עמד להשבית גם את אתרי השיגור האלה אלמלא הפסקת הלחימה.  לסיכום ישראל לא הספיקה להשמיד את כלל מערך הטילים של איראן אך המגמה היתה ברורה.

אבל ההישג החשוב ביותר במלחמה היה דווקא העליונות המוחלטת במרחב האווירי של איראן. כך יכולים היו מטוסינו להגיע לכל מטרותיהם בבטחה. זהו הישג שאסור לנו בשום פנים לאבד: רק בעזרתו נצליח לשמור על שאר ההישגים שלנו בתקופה שאחרי הפסקת האש הפורמלית.

הדברים שלא קרו

חשוב לדבר גם על מה שלא קרה. מבחינת ישראל תנאי הכניעה האופטמליים של המשטר בטהרן היו צריכים לכלול מסירה של כלל מאגרי האורניום (בכל רמות ריכוז) והטילים הבליסטיים לידי ארה"ב, כמו כן לא נראה שהיכולת של איראן לממן ולחמש ארגוני פרוקסי ברחבי המזרח התיכון נפגעה במידה ניכרת.

ומכאן לסוגיה הבוערת של הפיכת המשטר. ישראל לא הגדירה את הפיכת המשטר כאחת ממטרות המבצע. יש הטוענים כי זוהי הדרך היחידה שבה נוכל להבטיח את ביטחוננו אולם אני ועוד רבים וטובים סבורים כי קשה מאוד להפיל משטר רודני ללא תנועת התנגדות פנימית רחבה ומגובשת, ועדיף גם חמושה, כפי שראינו בסוריה. באיראן אין תנועה כזאת ולכן כל מאמץ לעורר הפיכה היה עולה בתוהו.

עם זאת קשה להאמין כי אין בצמרת האירנית אנשים שיידרשו לשלם את המחיר על קריסת התכנית הצבאית של איראן, שהושקעו בה מאות מיליארדי דולרים. במאמר שפרסם ההיסטוריון והפעיל הפוליטי האיראני־אמריקני עראש עזיזי בתחילת השבוע הופיע רמז עבה לשינוי פנימי באיראן: לטענתו יש בטהרן שמתכננים את הדחתו של המנהיג העליון ח'מנאי והחלפתו בדמות מתונה יותר. העובדה שעזיזי הוא לכאורה מתנגד משטר גולה עם קשרים טובים מאוד עם אנשים בצמרת בטהרן ואזכור השמות המלאים של האנשים שאיתם שוחח בתוך הכתבה מטילים ספק במהימנות הדברים, אך ייתכן והכתבה הזו אכן משקפת לגיטימציה כלשהי באיראן לדבר בגלוי על שינוי. בנוסף מדרכו של עולם אמירות כאלה נוטות לצבור מומנטום בזכות עצמן, יהיו כוונות יוזמיהן אשר יהיו.

האם משהו באירן ישתנה?

באותו בוקר שבו השמידה ארה"ב את מתקני הגרעין שיגרה איראן מטח גדול של טילים אל ישראל וסימנה לכאורה שהיא מוכנה להמשיך במלחמה. יום למחרת מקור אירני רשמי טען באוזני כתב CNN כי המלחמה עשויה להימשך שנתיים. האתגר שעמד בפני ישראל באותה עת היה אפוא לגרום למשטר להשלים עם ההפסד שלו במערכה, ומכאן הגיעו ההפצצות המסיביות על מוסדות השלטון והכלכלה לפני סיום המבצע – ישראל רצתה להראות למשטר כי ביכולתה להסב נזק כבד למוסדות השלטון ולמשק האיראני ללא הגבלת זמן וללא יכולת תגובה אמיתית של איראן. ואכן לאחר יממה נוספת מי שמנהל את העניינים בטהרן הגיע למסקנה כי מוטב לעצור עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.

אי אפשר לדעת מה ילד יום אבל איראן ספגה במלחמה הזו מהלומה מהסוג שישראל הנחיתה על אויביה בעבר, מהלומות שהביאו ברבות השנים לשינוי משמעותי ביחס של העולם הערבי למדינה היהודית. התבוסות של מצרים וירדן במלחמת ששת הימים ושל מצרים במלחמת יום הכיפורים לא הביאו לשינוי של המשטר ובכל זאת גרמו למדינות אלה לאמוד מחדש את האינטרסים שלהם ולחתום על הסכמים מדיניים עם ישראל. נחיה ונראה.

פורסם באתר מידה, בתאריך 25.06.2025.

"לא נעמוד עוד מנגד ונביט באיומים המתהווים", הבטיח הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר בהצהרתו השבוע, שמבטאת דור חדש של מנהיגות צבאית. בעצם היא פותחת עידן חדש ומפוכח של תפיסת ביטחון ישראלית חדשה שהפנימה היטב כיצד הידרדרנו לתהום של 7 באוקטובר, שהדרך אליה הייתה רצופה בקשות ותפילות לשקט, תמורת הכול.

רצינו שקט כדי לבלות עם המשפחה בצפון, ואפשרנו את אוהלי חיזבאללה המתגרים בחרמון על שטחנו. רצינו שקט כדי לנסוע לחו"ל, ואפשרנו את התעצמות חמאס. רצינו שקט כי פחדנו, כי היינו בעינינו כחגבים, כפי שאמרו המרגלים ששלח משה בפרשת השבוע שעבר. לא האמנו שביכולתנו להתגבר על הקמים עלינו להשמידנו. היו לנו שלושה עשורים של קניית שקט, שתמורתו סחרנו בכל הבא ליד, בכל הקדוש והיקר לנו: בביטחון ישראל, בחבלי מולדת, בכבוד הלאומי, במעמדנו הדיפלומטי, באובדן נכסים יקרים בתחום עתודות הנפט והגז, בהסכמה לאיום קיומי בדמות דיוויזיות של צבא ההשמדה האיראני וטבעת האש שבנה סביבנו, על גבולנו ממש.

לא עוד. זו משמעותה של האמירה של זמיר, זו משמעותה של המתקפה המבריקה הישראלית על איראן ומשמרות המהפכה. וראה זה פלא. העולם כולו מתיישר עם החזקים. גם אלו ששנייה לפני כן גינו אותנו וניסו לחבל בכל יכולתם ברכש הצבאי ובזכותנו להגנה עצמית מול חמאס – ארגון הטרור האכזרי ביותר עלי אדמות, טרוריסטים שיש להם מדינה, שהחזון שלהם הוא להשליט את הח'ליפות האסלאמית וחוקי השריעה בלונדון, בפריז, בברלין ובכל העולם כולו בדם ואש – גם הם הצטרפו לצד המנצח. שיאה של התמיכה הדיפלומטית היה הצהרתו של קנצלר גרמניה על כך שאנו עושים את העבודה המלוכלכת של כל העולם כולו.

עד כאן, נהדר. והנה הפציעה לה הפסקת האש עם איראן, עם הבטחה של טראמפ ש "ישראל ואיראן לא יתקפו זו את זו לנצח", ופרשנים באולפנים כבר מדבררים שוב את הנוסחה של "שקט ייענה בשקט". ושוב, מבלי משים, הגיחה הסיסמה הזו, אם כל חטאת, מן האופל, בין שלל נוסחאות ההזיה מעולם ההבלגה של ערב 7 באוקטובר וההמתנה למכה שינחית עלינו הצד השני. את הלקח הזה כבר למדנו, בדם: שקר – שאתה משקר לעצמך – ייענה בשקר.

איראן פגועה – ולכן תמשיך

האמת היא שאין לנוסחה זו כל היתכנות מצד האיראנים. המשטר האיראני מבוסס על כמה נכסי יסוד המשולבים זה בזה, והם נפגעו קשה ביותר בתקיפה הישראלית. לא מדובר רק בנכסים שנפגעו קינטית, אלא דווקא בנכסי יסוד ערכיים, רוחניים-דתיים עמוקים, והם הכבוד והייעוד. הכבוד הלאומי של איראן נפגע. היא רואה את עצמה כראש החץ של האומה האסלאמית כולה במאבק נגד השטן הגדול והשטן הקטן, אמריקה וישראל, שמאיימים על האסלאם כולו. הייעוד של משמרות המהפכה הוא להביא ניצחון גדול עליהם, ולהביא להשלטת האסלאם על העולם כולו.

האמונה הדתית והלאומית העמוקה הזו נפגעה במבצעי "עם כלביא" ו"פטיש חצות". זו מלחמת דת על מלא מלא, והפסקת המערכה מבלי להביא להישגים משמעותיים אינה באה בחשבון מצד איראן, שכן היא תהפוך אותה ללעג ולקלס ברחבי העולם המוסלמי והמזרח התיכון כולו, מה שכבר קורה עכשיו. זו מלחמת תודעה, ולכן מיהרו האיראנים מייד עם הפגיעה בבאר שבע לפרסם כרוז בעברית שהם ירו את הירייה האחרונה. המקסימום שהם מוכנים אליו זה הפסקת אש לטובת שיקום יכולותיהם עד לסבב הבא.

אסור לעשות חצי עבודה

לכן לא צריך לחכות לאיראנים. גם מצידנו צריך שלא תהיה שום אפשרות כזו. לא נחזור לתת לאויבינו להכין איומים, תוכניות ויכולות להשמדת ישראל. צריך להיזהר מזחיחות. אנו עוד רחוקים מהשמדת יכולות טבעת האש של איראן, ויש בכך עוד עבודה רבה. לא סיימנו, ואסור לעשות חצי עבודה.

איראן אינה פועלת רק מחוץ לגבולות ישראל, ולא מדובר על הניסיונות הכושלים להפעלת סוכנים שמתפרסמים. מתחת לרדאר, מדי לילה ובהתמדה, פועל מערך הברחות גדול ומאורגן שמכניס כלי נשק אל תוך ישראל, ובהם כלי נשק אישיים שעדיפים על אלה של חיילי צה"ל, כלי נשק בעלי תחמושת חודרת שריון. מעט מהניסיונות האלו נתפסים, מעט יותר מהם מתפרסמים, אבל תעשיית ההברחות הזו, שממשיכה את הגיון "טבעת האש", של תקיפות מבוזרות לתוך שטחנו – ממשיכה לפרוח. היא אינה פלילית, אלא איום ביטחוני משמעותי ביותר, בהינתן הרגישות הישראלית לחיי אדם.

לכן, עלינו להפנים ולהסכין לכך שחובתנו להסתגל לעידן של פעילות עצימה ויזומה לסיכול כל האיומים עלינו, כדברי זמיר, מבחוץ ומבפנים, עד לניצחון מלא על הרצון לקום עלינו, כך שלא יהיו להם עוד לא יכולת ולא חשק לכך. עד רדתה. רק אז יבוא שלום עלינו.

הקדמה

מלחמת שבעה באוקטובר ומה שהתחולל בעקבותיה העצימו את המשבר ביחסי דרג מדיני–דרג צבאי בישראל. את שורשי משבר האמון בין הדרגים, כשהדרג המדיני מובל על ידי ראש

הממשלה נתניהו, אפשר לזהות כבר בממשלת נתניהו הראשונה שהוקמה ב־ 1996 . הפיקוד הבכיר של הצבא נתפס בעיני הדרג המדיני כמזוהה עם תהליך אוסלו, מעורב בו ומחויב לו, בעוד הדרג המדיני הסתייג מהתהליך וראה בו מהלך היסטורי שגוי ומסוכן לישראל.

בחירות 1999 עמדו בסימן הקמת מפלגת המרכז בהובלת האלוף במיל' יצחק מרדכי והרא"ל במיל' אמנון ליפקין–שחק, שהיה מזוהה אולי יותר מכל קצין אחר עם תהליך אוסלו. ליפקין–שחק שהחל את דרכו הפוליטית סמוך לפרישתו מתפקיד הרמטכ"ל והיה אמור להוביל את מפלגת המרכז, עד להחלפתו על ידי מרדכי, טבע את הסיסמה: "נתניהו מסוכן לישראל". נתניהו הובס בבחירות 1999 ושב לשלטון בבחירות 2009 .

במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה חווה נתניהו מספר פעמים התנהלות לעומתית של הדרג הצבאי ומצא עצמו בעימותים חריפים ולעתים גם יצריים עם הרמטכ"לים. כך היה בשנת 2012 כשנתקל בהתנגדות מצד ראשי מערכת הביטחון כולם לתקיפת איראן, בשנת 2015 כשנתגלעו חילוקי דעות בינו לבין הרמטכ"ל גדי איזנקוט בכל הנוגע לדרך הטיפול הנדרשת לדיכוי אינתיפאדת הסכינים, בפרשת אלאור אזריה (2016), בפרסום מסמך אסטרטגיית צה"ל (2015 ו־ 2018 ) ועוד.

המשבר בין הדרגים הגיע לשיאו במהלך שנת 2023, שנת המחאה הציבורית הנרחבת נגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית, כשלטענת הדרג המדיני, הדרג הצבאי כשל בטיפול המתחייב באנשי המילואים שאיימו בהפסקת התנדבותם לשרת. בעיני הדרג המדיני נתפס האיום כהמרדה, קריאה לסרבנות וסיכון ביטחוני בשל פגיעה אפשרית בכשירות צה"ל.

החוט המקשר בין כל האירועים המשבריים ביחסי הדרגים הוא בזיהויו של הדרג הצבאי הבכיר על ידי הדרג המדיני, ברוב המוחלט של השנים בהובלת ראש הממשלה נתניהו, כמוטה פוליטית וכשחקן המשפיע על המרחב הפוליטי בהתנהגות לעומתית כלפי הדרג המדיני, ובחלק מהמקרים אף כגורם המזוהה עם האופוזיציה לממשלות נתניהו. למעשה, מדובר בפוליטיזציה של הצבא בעיני הדרג המדיני.

במאמר זה, אבקש לעמוד על הסיבות שהובילו לתהליכי פוליטיזציה של הצבא, כשראשית הצירים היא תהליך אוסלו, שהפך לנקודת מפנה בולטת בפוליטיקה הישראלית ומשקף את לב המחלוקת והשסע הפוליטיים בחברה הישראלית. מרכזיותה של הזירה הפלסטינית בהוויה הביטחונית והפוליטית בישראל ומקומו של הצבא בתהליך אוסלו מראשיתו, עומדים בבסיס הבחירה להתמקד בשלושת העשורים האחרונים המשמעותיים האלו, שבמהלכם התעצמו המשברים ביחסי הדרגים, כשהצבא מצא עצמו בליבת הוויכוח הפוליטי בישראל.

לקריאת המאמר במלואו

המאמר פורסם על ידי מכון האוניברסיטה הפתוחה ליחסי צבא-חברה. 

הסיפור המזויף על "אלימות מתנחלים" יצא השבוע פעם נוספת מפיהם של "בעלי ברית" לכאורה של ישראל כדי להצדיק הטלת סנקציות מתועבות נגד שני שרים ימניים בממשלת ישראל.

הסנקציות מקוממות, וההאשמה שקרית. הצעד למעשה ממתג את ישראל כמדינה מוקצית, אף על פי שהוא עטוף בלשון מעושה של ידידות לישראל.

הוא עושה זאת על בסיס עיוותים ושטנה שיטתיים. "אלימות מתנחלים" היא תופעה מכוערת ושולית שמנופחת בכוונה ובשקר כדי "לאזן" את פשעי חמאס.

הנרטיב של "אלימות מתנחלים" הוא קמפיין ממומן היטב; קמפיין בינלאומי שמטרתו להוציא את מדינת ישראל ואת צה"ל אל מחוץ לחוק, להצדיק אלימות נגד חיילים ואזרחים ישראלים, ולסלול את הדרך לדהירה למדינה פלסטינית.

הדבר מוכח בשני דו"חות חדשים וחשובים: OCHA-oPT – הגוף של האו"ם העומד מאחורי קמפיין ההשמצה של אלימות מתנחלים, מאת עו"ד אברהם שלו מפורום קהלת, ו-יצירת עלילת דם מודרנית: הנרטיב של "אלימות מתנחלים" כנשק במאבק להשחיר את הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון ולהוציא את מדינת ישראל מחוץ לחוק, מאת עו"ד יונה אדמוני (קובלנץ) ומוריה מיכאלי מתנועת רגבים.

שלו מוכיח באופן מוחלט ש-OCHA ("המשרד לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש" – הזרוע ה"הומניטרית" של מזכירות האו"ם, המתאמת את עבודתם של כ-80 ארגוני או"ם וארגונים לא-ממשלתיים הפועלים ביהודה ושומרון) הוא מקור כל הסטטיסטיקות על "רוע המתנחלים". שלו חושף כיצד OCHA נשען על ארגונים שכל מטרתם היא להשמיד את ישראל, ואלה המזדהים בבירור עם ארגוני טרור פלסטיניים.

לפי שלו, הדו"חות המפוברקים והמוטים בגסות של OCHA אף מונים כ"אלימות מתנחלים" מקרים רבים של פיגועי טרור ערביים נגד יהודים, והתקפות אנרכיסטיות שמאלניות על מתנחלים. ובכל זאת OCHA הוא המקור ה"סמכותי" שמצוטט על ידי כל משרדי החוץ בעולם על הפשעים ה"מפלצתיים" של המתנחלים בישראל. ("מפלצתי" היא המילה המגעילה שבה השתמש השבוע שר החוץ הבריטי דוד למי כשדיבר על מתנחלים.)

מחלקת המדינה של ממשל ביידן – שמילאה תפקיד מרכזי בהאצת קו העלילה השקרי על אלימות מתנחלים – נשענה גם היא על OCHA.

הצלילה העמוקה של תנועת רגבים לנושא זה (125 עמודים, כולל נספחים סטטיסטיים מפורטים) מראה עוד יותר כיצד "אלימות מתנחלים" היא קמפיין בינלאומי מתוכנן בקפידה וממומן היטב; מסע צלב להטבעת השקר שיש תופעה "נרחבת" (האם מישהו אמר "מפלצתית"?) של אלימות מתנחלים ביהודה ושומרון נגד תושבים ערבים באזור (לא מקרים בודדים של אלימות), ושהממשלה הישראלית שותפה לכך, ולהפוך את זה לידע כללי, ל"עובדה בלתי מעורערת".

הערה: אף אחד מהדו"חות אינו מכחיש שיש ישראלים הנוהגים באלימות כלפי פלסטינים, ושההתקפות הללו הן שגויות, פוגעניות, לא מוסריות ומערערות יציבות. אבל הדו"חות מראים באופן משכנע שזו אינה תופעה נרחבת; ושקיים פער עצום בין המיתוג, המיקוד והעיסוק במקרים שוליים של אלימות שמבצעים יהודים נגד ערבים, לעומת השכיחות, התדירות, החומרה והשכיחות של מקרים אחרים של אלימות (נגד ישראלים!) ביהודה ושומרון, ובישראל בכללותה. הדו"חות גם מוכיחים שגורמי הביטחון אכן מטפלים בבעיה (אם כי אני חושב שנדרשת יד ישראלית קשה עוד יותר).

רגבים: "העובדה שאלפי אירועים, רובם לא קשורים כלל לאלימות, ורבים מהם מתרחשים מחוץ ליהודה ושומרון, מתויגים כ'אלימות מתנחלים', דומה באופן מפחיד להיגיון הרצחני של חמאס בטענה שתושבי קיבוץ בארי וכפר עזה הם 'מתנחלים' – או להכרזות האבסורדיות של סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית, המדווחת על 'מחסומי מתנחלים' בתל אביב במחאה נגד הממשלה הימנית בראשות נתניהו."

"האבסורד מתעמק כאשר פיגועי טרור ערביים נמנים כ'אלימות מתנחלים' אם הם מסתיימים בהריגה או פציעה של המחבל. אפילו סיכול מחבלים על ידי צה"ל במהלך פעולות צבאיות או בפיגועים מסוכלים מתויג כאלימות מתנחלים. אירועים מפוברקים – שבדיקה בסיסית מוכיחה שמעולם לא קרו – כמו גם אלפי ביקורים שלווים של יהודים בהר הבית, או פעולות ממשלתיות רשמיות כמו הכרזות על קרקעות, תכנון התיישבות, או ייעוד שמורות טבע – כולם כלולים במאגרי המידע של OCHA כמקרים של 'אלימות מתנחלים' ".

גרוע מכך, הדו"ח של רגבים גם מראה באופן משכנע כיצד פקידי הרשות הפלסטינית יחד עם ארגונים ישראליים שמאלניים קיצוניים וזרים מתכננים בגלוי עימותים עם חיילי צה"ל ותושבים יהודים ביהודה ושומרון כדי לעורר אותם להתנהגות אלימה, והעימותים מצולמים ואז נערכים באופן מגמתי כדי להזין את הנרטיב של "אלימות מתנחלים". רגבים גם עוקב אחר מסלולי הכסף הזר המממנים את המאמץ הזדוני הזה.

תנועת רגבים מבקרת את ממשלת ישראל על כישלונה בתגובה לקמפיין "אלימות המתנחלים". "ישראל התרשלה בהצעת מאגר מידע מאוחד, רשמי ושקוף על ההיקף האמיתי של פשעים בעלי מוטיבציה אידאולוגית, הן של יהודים והן של ערבים. עם נתונים כאלה, לצד מסגור פרופורציונלי והקשר עובדתי, היה קל לערער את הקמפיין בשלבים הרבה יותר מוקדמים. היעדר נתונים ישראליים רשמיים נתן רוח גבית לקמפיין."

אני יודע שתנועת רגבים צודקת בעניין זה מכיוון שלפני שנתיים ערכתי מחקר משלי בנושא זה, ונאבקתי קשות כדי לחלץ סטטיסטיקות אמיתיות ממערכת הביטחון הישראלית.

הגשתי בקשה פורמלית למידע לשירות הביטחון הכללי (שב"כ), שהוא הגוף הממשלתי האחראי למעקב ולסיכול אלימות ביהודה ושומרון.

מהסטטיסטיקות המפורטות והמדויקות שקיבלתי בסופו של דבר, התברר בבירור גמור שלא הייתה עלייה משמעותית, שום "גל", באלימות ימנית יהודית-ישראלית נגד ערבים פלסטינים ביהודה ושומרון מאז תחילת מלחמת עזה הנוכחית בהשוואה לתקופות קודמות.

למדתי גם ש"אלימות" בהקשר זה פירושה דברים רבים ושונים, מעימותים מילוליים וזריקת אבנים (מה שהשב"כ מכנה "חיכוכים" או "הטרדות"), דרך ריסוס סיסמאות נגד ערבים וונדליזם סמוי אחר, כולל ונדליזם חקלאי ("פעילויות תג מחיר"), ועד פיצוץ בתים או מסגדים (שמסווגים כ"פיגועים מוחלטים").

למדתי שסוג המקרים החמורים יותר ירד ב-50% הודות לפעולות אכיפה ישראליות, ושאין שום ראיה להאשמות פרועות כאילו קהילות שלמות של פלסטינים נאלצו לנטוש את בתיהן מחשש להתקפות מתנחלים, ושאכן רבים מהפלסטינים הרשומים על ידי OCHA כקורבנות של אלימות מתנחלים הם למעשה מחבלים פלסטינים שנהרגו על ידי כוחות ישראליים בפעולות הכרחיות, הגנתיות והתקפיות.

נכון לצערנו שעימותים ותוקפנות של מתנחלים בשנים 2022 ו-2024 עלו על אלה שהיו ב-2020, 2021 ו-2023. אבל, אולי זה מכיוון שתושבים יהודים ביהודה ושומרון, למעשה כל אזרחי ישראל, היו נתונים לגל פרוע של פיגועי טרור פלסטיניים רצחניים מאז 2022.

למקרה שפקידים בוושינגטון, לונדון, אוטווה, קנברה, וולינגטון ואוסלו שכחו, הינה תזכורת. ב-2022 היו יותר מ-5,000 פיגועי טרור פלסטיניים נגד גברים, נשים וילדים חפים מפשע. הפיגועים הללו כללו יותר מ-500 התקפות באמצעות בקבוקי תבערה, שהובילו לפציעתם של יותר מ-150 ישראלים. הייתה עלייה של 210% במקרי זריקת אבנים ב-2021 לעומת 2020, ועלייה של 156% במקרי זריקת בקבוקי תבערה ב-2021 לעומת 2020.

באביב-קיץ 2023 טבחו מחבלים פלסטינים בקרוב ל-40 ישראלים בקו הירוק ומחוצה לו, עם יותר מ-3,640 מעשי טרור פלסטיניים וערביים מתועדים ברחבי ישראל, כולל 2,118 מקרי זריקת אבנים, 799 מטענים, 18 ניסיונות דקירה ושש תקיפות בכלי רכב.

הטרור הפלסטיני במרכז הארץ היה גרוע עוד יותר ב-2024 (אם כי אין לי סטטיסטיקות מדויקות), וזה מתווסף להתקפות חמאס המפלצתיות באמת בעוטף עזה בסוף 2023, ולעשרות אלפי הרקטות שנורו לאחר מכן לתוך ישראל.

ובכל זאת, אני לא זוכר ששמעתי על סנקציות שהטילו וושינגטון, לונדון, אוטווה, קנברה, וולינגטון ואוסלו על שרים בממשלות הפלסטיניות או על שרים בממשלות ערביות התומכים בפעולות פלסטיניות עוינות נגד ישראל. נניח, שרים בקטר, בטורקיה ובתימן.

אז, האם יש אלימות יהודית ביהודה ושומרון? כן. כולנו מכירים את הסרטונים של מתנחלים בכיפות וכפיות מציתים מכוניות או עצים פלסטיניים בלילה. זה בלתי מקובל, ואין לי אמפתיה לחבר'ה הפרועים בגבעות המעורבים בכך. ישראל חייבת להילחם באגרסיביות בהפקרות הזו.

אבל האם הייתה עלייה עצומה וגל יוצא מכלל שליטה באלימות מתנחלים לאחרונה? לא.

והאם יש "תרבות של אלימות יהודית" ביישובי יו"ש? גם לא.

למעשה, התקפות על רכוש ויחידים פלסטיניים שמבצעים כמה קיצוניים בשוליים של קהילה שלווה של חצי מיליון איש (קהילת הישראלים החיים מעבר לקו הירוק) מסתכמת לרמת אלימות נמוכה יותר מרמת האלימות של ישראלים נגד ישראלים בגוש דן!

ובלי להמעיט מהבעייתיות של התקפות ישראליות קיצוניות על פלסטינים, אלימות של כמה מתנחלים גם מחווירה בהשוואה ל-5,000 ההתקפות ה"רגילות" של פלסטינים בשנה נגד אזרחים ישראלים.

ושוב, זה מחוויר ביותר בהשוואה ל-1,200 הישראלים שנטבחו בידי חמאס ב-7 באוקטובר או בהשוואה למשטר הטרור שהוטל על כל הישראלים על ידי אלפי הרקטות והטילים שחמאס (וחיזבאללה והחות'ים ואיראן) ירו לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחיים ישראליים.

הטלת סנקציות על שרים ישראלים היא תיאטרון פוליטי. הצבעה על ישראלים רעים באמת – שאינם תומכים, למרבה המבוכה, במירוץ מטורף למדינה פלסטינית בנוסף לשאר "פשעי" ההתיישבות – נראה שמספקת לכמה מנהיגים מערביים (אלה שאינם אוהבים את ישראל אבל עדיין רוצים להסתיר מעט את האנטיפתיה שלהם) מצע "לאיזון" הגינויים שלהם את אלימות חמאס.

למנהיגים אלא אני אומר: הפסיקו להטיח טענות רעילות ושקריות על "אלימות מתנחלים" בפניה של ישראל, בייחוד בשעה שהיא נלחמת על חייה נגד חמאס הרצחני ואיראן ההגמונית. במקרה הטוב, זה קמפיין הסחה; במקרה הרע, זה ניסיון מכוער להכפיש את צדקת המאמץ המלחמתי של ישראל.

כדי לממש את תפיסת ההגנה הלאומית, שמטרתה הסרת איומים בעודם באיבם ומעבר לגדר, נבנה צה"ל כצבא מכריע. הוא נועד להקדים ולהכות את אויביו במלחמות קצרות ו"זולות". עיצובו נשען על הגותם של קלאוזביץ ופון מולטקה, ועל דגם הכרעה מהירה בסגנון הבליצקריג הגרמני.

במילון צה"ל הוגדר "ניצחון" כהתגברות על האויב והשגת מטרות הלחימה במחיר שניתן לעמוד בו. "הכרעה" הוגדרה כשבירת יכולת האויב לפעול נגדנו, ולכן כניעתו ו/או השמדתו בתנאים של נחיתות. כך מסתיימת מלחמה בניצחון ברור. כך ידע צה"ל להביס את אויביו במהירות וביעילות – ממבצע דני ביוני 1948 ועד למבצע חומת מגן באביב 2002, כולל מלחמת יום הכיפורים.

המפנה החמור התרחש בעשור הראשון של המאה ה־21, כאשר צה"ל הפך מצבא מכריע לצבא מרתיע. הוא נמנע מהבסת אויביו והסתפק בניסיון לערער את רצונם להילחם באמצעות אש מנגד ומבצעי מודיעין. את ההכרעה בשטחי האויב החליף מאמץ ניהולי־תודעתי מרחוק.

חרף כישלונותיו במלחמת לבנון השנייה (2006) ובצוק איתן (2014), והמלצות ועדות החקירה לחזור לדוקטרינת ההכרעה, המשיך צה"ל להזניח את הדרג המתמרן – המרכיב המרכזי ביכולת לנצח. כך ניטלה ממנו היכולת להסיר איומים מעבר לגדר, וישראל נותרה ללא מענה אסטרטגי מבצעי.

משנת 2016 התווסף איום חמור: יכולת ממשית לכבוש יישובים בתוך ישראל. מדינה חסרת עומק אופרטיבי וטקטי נדרשה להסרת האיום הזה בכוח, אך צה"ל לא היה ערוך לכך. כך מצאה עצמה ישראל, מ־2016 ועד 7 באוקטובר 2023, קירחת מכאן ומכאן: לא מגינה כראוי ולא תוקפת במועדה.

שינוי זה עוצב בידי מפקדים בכירים, שנתמכו בידי חוקרים מהאקדמיה שאינם מומחים לאמנות המלחמה, ביניהם כאלה שממשיכים לטעון כי "צבא ההגנה" אינו אמור לנצח, שכן ניצחון מושג רק בהתקפה. טענה זו מופרכת מעיקרה. קלאוזביץ קבע כי "שיא ההגנה – והנקודה המזהירה ביותר בה – היא המעבר המהיר והנמרץ להתקפה: חרב הנקמות הנוצצת". בכך שללו אותם טוענים את מהות ההגנה עצמה: פעולה סיכולית מתוכננת שנועדה ללכוד את האויב בשטחי הריגה ולהשמידו בהתקפת נגד.

ההגנה נועדה לסכל גריעת שטח חיוני, ואילו ההתקפה שבאה בעקבותיה – להוסיף שטח, כדי להחזיר בכפייה את השטחים שנגזלו ולהשליט את תנאיו של המותקף. כך מושגת הכרעה שאין עליה עוררין. לכן קבע קלאוזביץ שאין מדובר בשתי צורות לחימה נפרדות, אלא ש"הגנה היא התקפה דחויה לשעת הכושר".

ישראל נפלה קורבן לשתי מתקפות: חיצונית מצד אויביה, ופנימית מצד מי ששללו את יכולתה להגן על עצמה. לא מדובר רק בכישלון מקצועי, אלא בטשטוש ייעוד. הניתוק מהשיטה הצבאית שהביאה לה את ניצחונותיה שיבש את מושג ההגנה.

ניצחון על חמאס – השבת החטופים וסילוק מוחלט של הארגון מהרצועה, תוך חשיפת המנהרות והשמדתן – יתממש רק אם יהיה לא רק צבאי אלא עקרוני, על התפיסה שהפכה את צה"ל לצבא שלא נועד לנצח.

פורסם בישראל היום, בתאריך 05.06.2025.

במהלך האזנה לראיון שקיימה נווה דרומי עם פרופ' יולי תמיר, חזרה ועלתה תחושה מוכרת: הניסיון שלה להסביר, להבין ולעיתים גם להצדיק – גם אם בעקיפין – את הטרור הפלסטיני.

תבנית השיח הזו, המאפיינת חלקים לא קטנים בשמאל הרדיקלי, נוטה להציב את ישראל שוב ושוב בעמדת התוקפן – גם כשהמציאות מספרת סיפור אחר.

לא מדובר רק בהבדלי תפיסה פוליטיים. יש כאן דפוס עמוק יותר, שמזכיר במובנים מסוימים תופעה מוכרת בתחום הקרימינולוגיה: "קורבנות סדרתיים" – מי שנפגעים שוב ושוב אך מתקשים לזהות את דפוס הפגיעה, ולעיתים אף מזדהים עם מי שפוגע בהם.

במקרה שלפנינו, מדובר על תודעת קורבן שנבחרה לא כדי לשרוד, אלא כדי להקל ולגאול את מצפונו על תחושת אשמה מוסרית או היסטורית.

הציונות ביקשה להפוך את היהודי מקורבן פאסיבי לשחקן אקטיבי: בונה, לוחם, חקלאי. אך מאז 1967, אצל חלקים בשמאל הרדיקלי התחוללה תפנית תודעתית – הפלסטיני הפך לדמות הגואלת, וההזדהות עמו נתפשה כהומניסטית, אך לעיתים גם כאמצעי לכפרה על "החטא הציוני".

מכאן נולדה משיכה לסמלים של התנגדות פלסטינית, לנרטיבים של כיבוש בלבד, ולעיתים – גם לעצימת עיניים מול מעשי אלימות קשים.

הבעיה מתחילה כאשר כל אירוע טראומטי – מפיגוע חמאס ועד טילים לעבר אזרחים – מוסבר כתגובה לייאוש, או כ"קריאת מצוקה". הסכמים שהופרו, פיגועים שבאו לאחר ויתורים, הטבח של 7 באוקטובר – כולם זוכים להסברים שמטשטשים את הקשר הסיבתי בין אידיאולוגיה פלסטינית קיצונית לבין מעשי הטרור עצמם.

וכמו בזירה האישית, גם בזירה הפוליטית: חוסר היכולת להציב גבולות ברורים מזמין המשך פגיעה. חמאס וגורמים אחרים מבינים היטב את שפת ההתמסרות – ומנצלים אותה היטב.

עבור חלק מהחוגים הפוסט־ציוניים, תחושת חוסר הנוחות אינה רק מהכיבוש אלא מעצם מושג הריבונות היהודית. רעיונות כמו כוח, גבולות, צבא – נתפסים כבעייתיים, גם כשהם מופעלים מתוך הגנה על אזרחים. התוצאה: סלחנות כלפי קריאות קשות כמו "מהנהר ועד הים", לצד האשמות קשות כלפי ישראל – גם בזמן מאמצים לשחרור בני ערובה.

במקרה של פרופ' יולי תמיר, היא מסבירה כי צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, ולא צבא הניצחון לישראל.

דווקא ברגעים כאלה, חשוב לחזור לעקרונות היסוד של הציונות: שחרור לאומי, אחריות לגורלנו, וחמלה שאינה נובעת מהתכחשות לעובדות. הזדהות עם הסבל האנושי – מכל צד – היא ערך חשוב. אך כשהיא מביאה לטשטוש בין תוקף לנפגע, היא עלולה לשמש כלי להצדקת אלימות ולא לאנושיות. הזדהות ורחמים כלפי אוייב קיומי איננה מוסרית, היא הונאה עצמית. ישראל שאחרי השבעה באוקטובר לא מוכנה יותר להנדסת תודעה מהסוג הזה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 05.06.2025.