מה שטראמפ לא מבין על המזרח התיכון

מדוע נכשלה ארצות הברית תחת הנשיא דונלד טראמפ בניסיונות התיווך שלה במטרה לסיים את מלחמת רוסיה-אוקראינה, את מלחמת החמאס נגד ישראל ומשבר החטופים, את התקפות החות'ים על ישראל ואת תוכנית הפצצה הגרעינית האיראנית?

כי לטראמפ ולצוותו יש פרדיגמה שגויה. הם ניגשים לכל דבר מנקודת מבט פרגמטית ועסקית. הם רואים הכול דרך משקפיים עסקיים חסרי רגש. הם חושבים שאויבי אמריקה עושים את אותו הדבר.

גרוע מכך, טראמפ חושב שהכוח הכלכלי הכבד של אמריקה וכוח האישיות העצומה שלו יכופפו את היריבים לרצונו.

אבל מה אם המתמודדים מול אמריקה מונעים ממטרות עמוקות וחשוכות יותר? מה אם רוסיה, איראן, החמאס והחות'ים (ואף הסינים) מונעים מתוך שאיפות אידאולוגיות החורגות במידה רבה מחישובי האינטרס העצמי הכלכלי, הקר והניטרלי? מה אם השחקנים האלה מוכנים לעשרות שנים של מלחמה נגד המערב, ובייחוד נגד ישראל, ולא משנה אילו "עסקאות נהדרות" טראמפ מציע להם?

הקונסורציום האיראני: דוגמה לחישוב שגוי

הדוגמה האחרונה לחישוב אמריקאי שגוי שכזה היא ההצעה של ממשל טראמפ לשלב את התוכנית האיראנית להעשרת אורניום בקונסורציום בעייתי של מדינות המזרח התיכון כולל סעודיה, איחוד האמירויות וטורקיה לצד ארה"ב. איכשהו זה אמור לדלל או להגביל את הגרעין האיראני.

אבל כמובן, הדיקטטור האיראני האייתוללה חמינאי דחה בהתרסה את הרעיון הזה, מסיבות אידאולוגיות. "עצמאות לאומית אומרת שהעם האיראני עומד על רגליו שלו; זה אומר לא לחכות לאור ירוק או אדום מאחרים", הוא הכריז.

הנחישות של איראן לפלס דרך משלה ללא התערבות זרה "מגדירה את הריבונות שלה", אמר. "אנחנו יכולים" הוא עיקרון מהפכני שלימד האימאם חומייני, הוא זעק. הוא המשיך לכנות את ההצעות האמריקאיות גסות, חצופות, יהירות, הרסניות ו"סוטות מהמניעים וההקרבה השורשיים באמונת עמנו".

חמינאי המשיך לדבר בזעם על "פשעים" ציוניים. הוא התעקש שאיראן מפתחת את כל האמצעים להשמיד את ישראל. "בגזרה אלוהית מוחלטת, המשטר הציוני קורס. ברצון האל, היום הזה [של קץ דרכו] אינו רחוק".

בקצרה, שום עסקה פרגמטית שתוצע על ידי ארה"ב לאיראן או סנקציות מערביות נוספות נגדה לא יסיטו את הרפובליקה האסלאמית מהדרך הרדיקלית שלה. זאת גם אם היא תתכופף מעט כדי לפייס את טראמפ לזמן קצר. מחויבות אידאולוגית מושרשת לטווח הארוך מנצחת את השיקולים והלחצים קצרי הטווח של טראמפ.

האלגוריתם שלפיו פועלים יריבי אמריקה וישראל הוא התשה – מלחמות התשה ארוכות, המונחות על ידי אתוס של הקרבה וחזונות אסכטולוגיים של ניצחון קנאי ומוחץ.

תובנות ישראליות לאחר 7 באוקטובר

אחרי 7 באוקטובר, כל מנהיגי ישראל ורוב הציבור הישראלי מכירים בכך שמערכת הכללים שלפיה פועלים השחקנים הגרועים ביותר במזרח התיכון היא אידאולוגית, מבוססת על התשה ועל רצח עם; לא על הסתגלות או על "דילים" או עסקאות.

לדוגמה, ישראלים מבינים שמעבר להסכמים זמניים כלשהם שעלולים להיות הכרחיים למרבה הצער כדי להשיג שחרור של עוד כמה חטופים ישראלים המוחזקים באופן נפשע ואכזרי על ידי החמאס — אין התאמות ארוכות טווח עם החמאס. החמאס חייב להיעקר מעזה, יהודה ושומרון, וזה אומר עשור (או יותר) של לוחמה עקובה מדם בדרגות שונות של עצימות. זה אומר "ניהול הסכסוך" דרך שימוש נחוש בכוח באופן יזום, מונע ומתמיד, וזה אומר שאין להקים מדינות פלסטיניות רדיקליות ומהפכניות.

ואם יש התאמות ופיוסים באזור הרחב שאפשר עוד להשיג, הם עוברים דרך פריזמת הסכמי אברהם שבחוכמה דחקו הצידה את הנושא הפלסטיני.

תובנה זו גם מסבירה למה זה כל כך חסר היגיון מצד צרפת, סעודיה ואחרים להחיות מחדש אשליות על מדינה פלסטינית, דווקא עכשיו. זה מתכון לאכזבה הרסנית ולהסלמה בסכסוך. וכמובן, לבידוד של ישראל — שאולי הוא הוא המטרה של כל התרגיל הצרפתי-סעודי.

באופן דומה, הציבור בישראל מבין שמעבר להסכמים זמניים האפשריים אולי עם משטר אל-ג'ולאני החדש בסוריה ועם ממשלת עאון בלבנון, צה"ל עצמו חייב וימשיך לטפל באופן קבוע באיומים על ישראל מעבר לגבולות עם המדינות האלה. ישראל לא תשב בחיבוק ידיים במשך עשור או שני עשורים ותסתפק באיסוף של מודיעין על איומים מתפתחים עד שהאיום יגיע לממדים מפלצתיים, כפי שישראל עשתה למרבה הצער מול חיזבאללה.

אותו דבר לגבי יהודה ושומרון. אף אחד אינו חי באשליה ש"רשות" פלסטינית כלשהי יכולה להילחם בצבאות הטרור האסלאמיים בגיבוי איראני באזורים האלה, הטרור המאיים ישירות על ירושלים ועל מרכז הארץ. רק צה"ל יכול להילחם בו, ויעשה זאת. בשל כך, צה"ל פועל בעוצמה בג'נין, בטולכרם ובשכם כדי לעקור בנחישות איומים כאלה. זה כנראה יהיה מאפיין קבוע של המדיניות הישראלית. הנשיא מקרון צריך לשים לב לכך.

אותו דבר לגבי איראן. סבא"א מזהירה שאיראן כבר העשירה מספיק אורניום ברמות כמעט מוכנות לפצצה עבור 6-8 פצצות גרעיניות, והצנטריפוגות המתקדמות שלה יכולות להשלים את התהליך פעמים רבות תוך שלושה חודשים. לכן, ישראלים יודעים שפירוק מלא או הרס צבאי של המנגנון הזה ושל אימפריית הטילים הבליסטיים של איראן הכרחי בקרוב. הסכמים חלקיים או קוסמטיים המבוססים על "אמון" אינם מספיקים, במיוחד אם הם מתעלמים מאיום הטילים ומההתערבויות ההגמוניות האחרות של איראן ברחבי האזור. כל הסכם כזה של האמריקנים עם איראן יכריח את ישראל לפעול נגד טהרן בכוחות עצמה.

מלחמת התשה: יעד חברתי ופוליטי

למלחמות ההתשה של האויב נגד ישראל, כמו למשא ומתן הממושך והאינסופי לשחרור חטופים, יש מטרה מרכזית נוספת: לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. זה כולל החרפת פילוגים פוליטיים ודתיים-חברתיים, תשישות האזרחים והלוחמים הישראליים, ושחיקת הרצון להמשיך להילחם. לצערנו, האסטרטגיה הזו של האויב יעילה מאוד. ישראל אכן יותר ויותר מפולגת, אם כי אינה מרוסקת.

אני בטוח, כפי שפורט לעיל, שרוב הציבור הישראלי מבין את האופי האידאולוגי והתרבותי ארוך-הטווח של הקרבות הקרובים, וחוגרים חלציהם עבורם. זאת, ללא קשר לשינויים הפוליטיים שעלולים להיגרם על ידי מערכת בחירות ישראלית במהלך השנה הבאה, ובלי קשר לטעויות של הסכמה/כניעה כלשהן שעלולות להיעשות בשבועות הקרובים על ידי מנהיגים מערביים.

לישראלים יש כל הסיבות להאמין שמדינת ישראל יכולה לאתחל בהצלחה את הארכיטקטורה האסטרטגית האזורית לכיוונים חיוביים, כפי שעשתה דרך הסכמי אברהם. כפי שהיא הלכה דרך ארוכה לכיוון ריסוק החמאס וחיזבאללה, מה שגם זירז את קריסת משטר אסד בגיבוי רוסי ואיראני בסוריה. כפי שהיא עשתה בהפשטת איראן מהגנות האוויר שלה, ועוד.

השאלה היא: כיצד מקדמים הבנה עמוקה, בוגרת, עמידה וסבלנית יותר של איומים ושל קבלת אחריות במזרח התיכון בקרב מנהיגים מערביים? כיצד עוזרים להם לפתח עמוד שדרה ולגבות את ישראל לאורך הדרך הארוכה שלה לעבר ביטחון ושגשוג?

פורסם באתר מידה, בתאריך 10.06.2025. 




הריקבון של מקרון

נשיא צרפת עמנואל מקרון מאיים כעת להכיר באופן חד-צדדי ב"מדינה" פלסטינית, כדי להעניש את ישראל על מלחמת ההגנה שלה בעזה ועל מנת ללחוץ עליה לסגת מכל "השטחים הפלסטיניים". בתגובה, מנהיגים ישראלים מאיימים להחיל ריבונות ישראלית על חלקים מיהודה ושומרון או על כולה.

יש לתת סטירת לחי למקרון (אשתו יכולה להראות לנו איך.)  הכרה ב"מדינה" פלסטינית מדומה דווקא בזמן הזה היא עבירה בלתי נסלחת. אבל האיום הנגדי הישראלי הוא טעות משתי סיבות: הוא לא ירתיע את מקרון ומנהיגים מערביים עוינים אחרים מלהמשיך באג'נדה המרושעת שלהם, וזו אינה הדרך הנכונה להחיל ריבונות.

***

מקרון ואחרים מארגנים "ועידה לפתרון שתי המדינות" באו"ם בעוד כשלושה שבועות כדי "לבנות קונצנזוס" סביב הכרה פוליטית ב"מדינת פלסטין". "צעדים בלתי הפיכים וקונקרטיים נחוצים כדי לשמור על הסיכוי למדינה פלסטינית", הכריז מקרון בחוצפה.

העובדה שהחלטות והכרזות קודמות כאלה רק חיזקו את הסרבנות הפלסטינית ופורשו על ידי הפלסטינים כאור ירוק בינלאומי לשימוש בטרור כדי להשמיד את ישראל – אינה מרתיעה את מקרון.

הוא גם אינו מורתע מהעובדה שפטפוט ברגע זה על מדינה פלסטינית הוא ניצחון לטרור של חמאס ומעודד עוד מעשי טבח. עצם הדיון כעת נותן לחמאס השפעה רבה יותר בפוליטיקה הפלסטינית מכפי שהייתה לו אי פעם, בייחוד ביהודה ושומרון.

אך, אל תבלבלו את פריז עם העובדות, כמו התמיכה של שלושה רבעים מהפלסטינים ביו"ש בטבח ב-7 באוקטובר, או התמיכה של ראשי הרשות הפלסטינית בגל התקפות הטרור המאיימות על מרכז הארץ.

במקום ביקורת על התנועה הלאומית הפלסטינית שהולכת ונהיית רצחנית יותר, אנו שומעים דברי חנופה על "הדחיפות" של מדינה פלסטינית. במקום פעולות שירתיעו באמת את החמאס מלחטוף עוד ישראלים, אנו רואים תגמולים דיפלומטיים לעקשנות ולאלימות פלסטינית.

החוכמולוגים הבינלאומיים צריכים לשאול את עצמם: האם המאמץ שלהם לחזק את הפלסטינים עם "הכרה" במדינה מעושה ועם מענקים של יותר ויותר כסף – עוזר לפלסטינים להתבגר? או שהוא רק מעמיק את התלותיות הפלסטינית, מנציח את זהות הקורבן-פליט-שהיד הפלסטינית, מתדלק את קמפיין הדמוניזציה של ישראל כמפלצת רצחנית, ובסופו של דבר, פשוט מחליש את ישראל?

למעשה, נראה שהמניע האחרון – החלשת ישראל – צבוע בגוון של אנטישמיות שורשית עמוקה, הוא הדחף העיקרי.

***

ממקרון וחבר מרעיו נודף ריח של אנטיפתיה כלפי ישראל. הם פשוט אינם יכולים לסבול ישראל חזקה. לדעתם, מדינת ישראל היא בעיה גלובלית כי היא הפכה חזקה מדי, "הגמונית" מדי בשאיפותיה, "תוקפנית" מדי בפעולותיה הצבאיות, "דומיננטית" מדי בקביעת המצב האסטרטגי האזורי מחדש, מצליחה מדי בהגנה על עצמה, ויעילה מדי בריסוק הקמפיין הפלסטיני שאמור לגרום לנסיגות ישראליות.

ישראל גם מאיימת מדי על איראן, שבקרוב עלולה לחתום על עוד רמאות גרעינית עם וושינגטון, הסכם שישאיר את טהרן בעמדת זינוק לקראת פצצה אטומית – "הישג" מזויף שמקרון בוודאי יברך עליו.

לכן, לדעתו של מקרון, יש לרסן את ישראל, להגביל אותה, להשפיל אותה; לאלף אותה, להכפיף אותה ליד מערבית אחראית; לכפות עליה לקבל "מדינה" פלסטינית, אשר לצערנו תהיה פלטפורמה להמשך המלחמה נגד ישראל.

האם מישהו ממבקרי ישראל העז לשאול את עצמו מדוע הציבור הישראלי כיום אינו מוכן אפילו לשקול הקמת מדינה פלסטינית, לפחות לא במשך דור או שניים או שלושה? האם יש למבקרי ישראל אומץ לומר לפלסטינים: לא, לא תהיה מדינה פלסטינית "מהנהר לים" (מה שאומר מחיקת ישראל מהמפה)? האם מישהו ממבקרי ישראל העז לשאול את עצמו איזה סוג של מדינה פלסטינית הוא מבקש ליצור?

האם "חברי" ישראל כמו מקרון טרחו לחשוב על התמונה הרחבה יותר – על הנרטיב ההרסני שכנגדו נאבקת ישראל? האם הם מוכנים להשמיע קול נגד ההשוואה הבלתי פוסקת של ישראל ושל הציונות לכל העוולות של השיח הנוכחי – אימפריאליזם, קולוניאליזם, אפרטהייד, עליונות לבנה ורצח עם?

זה כל כך מתסכל שאנשים טובים לכאורה מעמידים פנים שלהתקפות פלסטיניות על ריבונותה ועל ביטחונה של ישראל יש קשר כלשהו לסיוע הומניטרי או ל"פתרון שתי המדינות". הם מתיימרים להיות מודאגים בנוגע לזכויות פלסטיניות אך מתעלמים מהכוונות הרצחניות של הפלסטינים נגד ישראל. הם מתעלמים מהשיח האנטישמי הפלסטיני ומהרקורד הדיקטטורי של פת"ח/חמאס והפרות זכויות האדם שלהם.

במקום זאת, הם מתלוננים שישראל מגבילה שיירות אספקה לעזה במהלך הלחימה הנוכחית, ודואגים בקול רם שחמאס לא יקבל טיפול בכפפות של משי לאחר תום הלחימה (כלומר, אספקת מלט ופלדה ל"שיקום" עזה, מה שכולל גם בנייה מחדש של יכולת צבאית).

במקום זאת, הם מתייחסים בסלחנות ל"ימי זעם" פלסטיניים ולמהומות בקמפוסים – כהתנהגות צפויה. כאילו הפלסטינים אינם יכולים להתאפק ולהימנע מהתקפי זעם. כאילו לא ניתן לדרוש מהפלסטינים התנהגות אחראית וסבירה כמו משא ומתן, שיח דמוקרטי ושלום, ובניית מדינה נורמטיבית.

זו הגזענות הרכה של ציפיות נמוכות מהפלסטינים, שהיא המקבילה לגזענות הקשה של דרישות בלתי סבירות מישראל.

***

הגיע הזמן, בייחוד אחרי 7 באוקטובר, שתוטל על ההנהגה פלסטינית "אהבה קשוחה" – אהבה שבדרך כלל, באופן ייחודי, שמורה לישראל.

למה להמשיך לממן סוכנות או"ם מושחתת וחדורת חמאס כמו אונר"א ביותר ממיליארד דולר מדי שנה, תוך הזנת הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה" והאשליה שישראל יכולה להיות מוצפת ומושמדת על ידי פליטים?

למה לא לומר לפלסטינים להתבגר, ולבחור מנהיגים שאינם רצים ללא הרף ברחבי העולם להפיץ שקרים על פשעי מלחמה ישראליים?

אבל לא. מקרון אינו מוכן ללחוץ על הפלסטינים, רק על ישראל. הוא אינו מוכן להוריד להם את הציפיות ולבנות תהליכי שלום אמיתיים יותר.

בקיצור, הקמפיין של מקרון להכיר באופן חד-צדדי ומיידי במדינה פלסטינית סינתטית הוא הרסני; עבירה בלתי נסלחת.

***

לצד זאת, האיום הנגדי של ישראל להחיל את ריבונותנו על חלקים של יהודה ושומרון או על כולה (כפי שאיים שר החוץ גדעון סער ושרים אחרים) הוא טעות. מלבד העובדה שזה לא ירתיע את מקרון, זו לא הדרך להחיל ריבונות ביש"ע.

ישראל אכן צריכה לממש באופן חד-משמעי את זכויותיה הריבוניות, ההיסטוריות והחוקיות ביהודה ושומרון. ההססנות שלה לעשות זאת במשך 50 השנים האחרונות רק חיזקה את הטענות הפלסטיניות שהשטחים הם "שטח פלסטיני", ועזרה לבסס פיקציה שהתקבלה ברצון בתוך הקהילה הבינלאומית.

אבל החלת הריבונות אינה צריכה להיות פונקציה של צורך רגעי לתת סטירת לחי למקרון, או לבוא בתגובה למעשה כזו או אחר של טרור פלסטיני. היא צריכה לבוא, בקרוב, כחלק מהותי מתוכנית אסטרטגית ישראלית רחבה ומתוכננת היטב לחזק את זכויותיה ואת צורכי הביטחון שלה ולארגן מחדש את היחסים עם שותפים אזוריים ובינלאומיים.

החלת ריבונות חייבת להיות מהלך צופה פני עתיד, נדבך מרכזי וגאה במצע של מפלגה ישראלית גדולה, אולי מאושרר בקמפיין בחירות. זו אינה צריכה להיות תגובה אגבית לעיוותים של פוליטיקאים אירופאים, כאלו שמוכרים "פתרונות" מלאכותיים כי הם אינם יודעים לעשות דבר אחר.

יש צעדי ענישה תקיפים ופעולות תגובה חכמים שישראל יכולה וצריכה לבצע כנגד מדינות שתוקפות אותה באופן שמקרון מתכנן, כמו סגירת הקונסוליות שלהן בירושלים (נציגויות הפועלות כ"שגרירויות" ל"מדינת פלסטין"). ויש מהלכים מתריסים ודווקא ציוניים להפליא שישראל יכולה וצריכה לעשות בטווח הקרוב, כמו חיזוק משמעותי של ההתיישבות ביהודה ושומרון.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**




הספרים האהובים עליי ביותר בשנה החולפת

אני נהנה לחלוק עם אחרים את התרשמותי מספרים, וזו הייתה ההשראה לרשימה השנתית הזו. שש סקירות קודמות כללו ספרים של הרבנים אשר וייס, חיים סבתו, יהונתן זקס וסטיבן פרוזנסקי; והוגים או אישי ציבור כמו בנימין נתניהו, גיל טרוי, הנרי קיסינג'ר, נתן שרנסקי ואחרים. הינה הספרים החדשים (בשפה האנגלית) שהיו אהובים עליי ביותר בתקופה האחרונה.

כשהאבנים מדברות: הגילוי המדהים של עיר דוד ומה שאויבי ישראל אינם רוצים שתדעו, מאת דורון שפילמן (סנטר סטריט). זהו סיפור הגילוי מחדש של עיר דוד בירושלים העתיקה, והתגליות העוצמתיות המוכיחות את הקשר ההיסטורי והשורשי של העם היהודי לארץ ישראל. הדיפה משכנעת של המכחישים הפלסטיניים ואחרים, וקריאה מרתקת.

המתקפה על היהדות: האיום הקיומי מגיע מהמערב, מאת גול קלב (פוסט היל). המחבר טוען שהמתקפה על היהדות מהמערב הופכת במהירות לאיום על הביטחון הלאומי של ארה"ב ועל היציבות העולמית. הוא מציע שינוי פרדיגמה – מחויבות מחודשת לציונות הרצליינית כליבת האמונה היהודית, שיכולה גם להגן על היהדות וגם להועיל לעולם.

על דמוקרטיות וכיתות מוות: ישראל ועתיד הציוויליזציה, מאת דאגלס מאריי (ברודסייד). מאריי הוא אחד המגינים הגדולים על ישראל במשך השנתיים האחרונות. הוא מנגיד את הדמוקרטיה הישראלית עם הרודנות, הקיצוניות ואהבת המוות המאפיינות את חמאס ותומכיו המערביים, ומראה כיצד אסלאמיסטים משתמשים באנושיות של המערב כדי להפיץ את התעמולה שלהם. קריאה קשה, מטלטלת והכרחית.

אבן הבונים: כיצד יהודים ונוצרים בנו את המערב – ומדוע רק הם יכולים להציל אותו, מאת מלאני פיליפס (וויקיד סון). הבריטית המבריקה הזו טוענת שהנצרות והציוויליזציה המערבית יכולות לשרוד את הפילוג, ההתדרדרות והדמורליזציה רק אם הן תפקנה לקחים בחוסן ובאמונה מהיהדות וממדינת ישראל. אחרת, נפילתן לחילוניות קיצונית ולברבריות אסלאמיסטית אינה רחוקה.

הקרב על המדינה היהודית: כיצד ישראל – ואמריקה – יכולות לנצח, מאת ויקטוריה קואטס (אנקאונטר). המומחית לביטחון לאומי בממשל טראמפ הראשון (כיום במכון ההריטג') תוקפת את ממשל ביידן על נטישת ישראל ואת המאבק הציוויליזציוני הגדול, וטוענת כמו מלאני פיליפס שאנחנו במלחמה צבאית ותרבותית רחבה יותר שחייבת להיות מוכרעת לא רק למען ישראל, אלא גם למען ארה"ב.

ישראל-פוביה: הגרסה החדשה ביותר של השנאה העתיקה ביותר ומה לעשות בקשר לכך, מאת ג'ייק וואליס סיימונס (קונסטבל). הכותב המעולה הזה (שהיה עורך העיתון היהודי "כרוניקל" בלונדון) מנתח את הסיקור העיתונאי האינטנסיבי, והמוטה על ידי דעות קדומות, של ישראל, שלעיתים קרובות סוטה לאובססיה ולדמוניזציה, ועוקב אחר מקורותיו מהאנטישמיות האירופית של ימי הביניים ומהסטליניזם ועד היום. ספרו הבא, "לעולם לא עוד? כיצד המערב בגד ביהודים ובעצמו", יפורסם בספטמבר.

אסטרטגיית המגן האנושי של חמאס ברצועת עזה, מאת מייג'ר אנדרו פוקס וסלו אייזנברג (מכון הנרי ג'קסון). הדו"ח החשוב ביותר הזה, כמעט באורך ספר, מפרט איך החמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית בעזה כדי לתדלק מלחמת תודעה עולמית נגד ישראל. המחברים מדגישים שהפיכת הנוף העירוני של עזה לשדה קרב, שנועד למקסם נזק אזרחי ולהרוס את הלגיטימציה של ישראל בזירה העולמית, אינו מקרי אלא עקרון יסוד בדוקטרינה הצבאית של חמאס.

הטיטאנים של המאה העשרים: כיצד הם עשו היסטוריה וההיסטוריה שהם עשו, מאת פרופ' מיכאל מנדלבאום (אוקספורד). כאחד מגדולי המומחים במדיניות החוץ של ימינו, מנדלבאום פורש בפני הקורא שמונה דיוקנאות היסטוריים של הדמויות המשפיעות ביותר של המאה העשרים: וודרו וילסון, ולדימיר לנין, אדולף היטלר, ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין רוזוולט, מהטמה גנדי, דוד בן-גוריון ומאו צה טונג. מרתק וחד.

האיש שרצה להיות מלך: מוחמד בן סלמאן והטרנספורמציה של ערב הסעודית, מאת קארן אליוט האוס (הארפר, יצא ביולי). מבוסס על ראיונות ארוכים ובלעדיים עם נסיך הכתר מוחמד בן סלמאן (מב"ס) ועשרות מקורביו ומתנגדיו. הביוגרפיה פוקחת העיניים הזו חושפת את אופיו המחושב, השנוי במחלוקת והבטוח של מב"ס. הכותבת, לשעבר מו"ל עיתון "וול סטריט ג'ורנל", שסיקרה את ערב הסעודית במשך יותר מ-45 שנה, מגלה מנהיג סעודי "שהוא גם פטר הגדול וגם איוון האיום" (קיבלתי קטעים מוקדמים מהספר).

הכוח והכסף: ההתנגשויות הגדולות בין מצביאים לבין ענקי התעשייה, מאת טבי טרוי (רגנרי). היסטוריון הנשיאים הידוע הזה לוקח את הקוראים למסע דרך הקרבות הגדולים ביותר בין מנכ"לים (כמו ג'ון ד. רוקפלר, מארק צוקרברג, קתרין גרהאם ואילון מאסק) לבין נשיאי ארה"ב. הספר חושף רשת מורכבת של כוח שבה מנהיגים עסקיים זקוקים לנשיאים ונשיאים זקוקים למנהיגים עסקיים, וכל אחד חייב לפסוע בזהירות או להסתכן בנזק גדול. קריאה מושלמת לרגע הטראמפיסטי הנוכחי.

מי מפחד מהיהודי הגדול והרע: לאהוב את הלקחים של שנאת יהודים, מאת הרב רפאל שור (בברלי האוס). חקירה של אנטישמיות למי שמחפש עולם צודק ומוסרי. שור רוצה שיהודים יעמיקו את מחויבותם היהודית בביטחון ובאופטימיות כתרופה נגד האנטישמיות. סרטו התיעודי החדש "התעוררות טרגית", בכיכובה של פעילת זכויות האדם הערבייה רואן עות'מאן, מבוסס על הספר.

סדרת מאמרים בנושאי תורה, מאת פרופ' נתן אביעזר (כתב). פרופסור זה לפיזיקה תאורטית פרסם ארבעה ספרים מפורסמים בענייני תורה ומדע (ובריאת העולם). כאן הוא מציע 21 דרשות תורניות מבריקות בנושאים שבין קריאת "שמע" ויציאת מצרים ועד לבעייתיות הנבואה.

נולד בתקווה, מאת ד"ר חנה טננבאום (קורן-מגיד). תלמידה חכמה זו בוחנת עקרות במקרא כדי להבין את מקומן של נשים ואימהות, את התפקידים החברתיים והציפיות בחברות הנשלטות על ידי גברים, את הסוגיות של ייחוס, ירושה ועוד. פרקי הספר כואבים ומעודדים לחילופין, עם תובנה פסיכולוגית ותאולוגית עמוקה.

ביער צהוב: סיפורים ומאמרים נבחרים, מאת סינתיה אוזיק (פנגווין רנדום האוס). אוזיק היא הסופרת האמריקאית המכובדת ביותר בימינו ויהודייה בעלת תובנה חדה ונועזת, שעדיין פעילה בגיל 97. כאן היא אוספת מבחר מ-60 ומעלה שנות פרסומיה – נובלות, סיפורים קצרים, מאמרים, ביקורת, שירה ומחזות – המתובלים בתערובת ייחודית של מיתוס, זיכרון, אשליה ופרשנות חברתית עטופה בשפה מרוממת. אני מעלה אותה על נס כמבקרת נוקבת של יחס העולם ליהודים ולישראל, וכחברה אישית יקרה.

יהדות: סיפור אהבה, מאת הרב שלמה ריסקין (קורן-מגיד). באמצעות סיפורים וטיעונים נלהבים, ריסקין לוקח את הקוראים למסע אל "סיפור האהבה הנצחי בין העם היהודי לאלוהיו הרחמן". הוא עוקב אחר שורשי האתיקה היהודית דרך הנרטיבים המקראיים, שלטענתו הם הבסיס לצדק המוסרי ולצדקה, שהם שליחות האומה. במובנים רבים, ספר זה הוא גולת הכותרת של הקריירה והאישיות הייחודית של הרב ריסקין.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 26.05.2025.




אין פתרון דיפלומטי לגרעין האיראני

בליבת המדיניות המוצהרת של הנשיא טראמפ כלפי איראן עומדת דרישה חד-משמעית: פירוק מוחלט של תשתיות הגרעין האיראניות, ובעיקר ביטול כל יכולת להעשרת אורניום. דרישה זו, שהושמעה גם על ידי יועציו הבכירים כולל ראש צוות המשא ומתן ויטקוף, אינה חריגה – היא הייתה בעבר הקונצנזוס הבינלאומי שאף עוגן בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם.

אולם כל מי שעיניו בראשו מבין: הסיכוי שאיראן תסכים להתפרק מכלל תשתיותיה הגרעיניות באמצעות משא ומתן בלבד הוא כמעט אפסי. אף שבעבר איראן נאותה לבוא לשולחן המו"מ תחת לחצים אדירים, כל עוד המשטר אינו עומד מול איום ישיר לשרידותו, אין זה ריאלי לצפות שתסכים לוויתור מקיף כזה.

ההסכם היחיד שאיראן עשויה להסכים לו יהיה דומה עקרונית להסכם הגרעין שנחתם ב-2015, על כל מגרעותיו: שימור יכולות ההעשרה, פגות תוקף כעבור מספר שנים, מנגנוני פיקוח לא מהודקים, היעדר התייחסות לתוכנית הטילים ולמלחמת הפרוקסי, והסרת סנקציות בהיקף נרחב.

האשליה של הסכם מינימלי

בעיני האגף הבדלני במפלגה הרפובליקנית, הסכם כזה יביא הישג של צמצום זמני במלאי האורניום המועשר של איראן, שידחה את מועד "פריצת הדרך" שלה ויוריד את גובה הלהבות בטווח הקצר. רבים מהם מקווים שהדבר יאפשר לארה"ב להסיט את מוקד תשומת הלב שלה אל מזרח אסיה.

אך מה תהיה התוצאה האמיתית של "הסכם אובמה 2.0"? בדיוק ההפך: הסכם כזה יבטיח הסתבכות אמריקאית ארוכת טווח במזרח התיכון.

זאת משום שהסכם כזה לא ייתן מענה לאיום היסודי שמציבה טהרן –שאיפתה להגמוניה אזורית. בפועל, הסכם מינימלי יקדם את איראן אל עבר מטרה זו על ידי הקלות כלכליות שיאפשרו שיקום רשת הפרוקסי שלה ואת ארסנל הטילים, וכל זאת תמורת הפוגה זמנית בלבד בפיתוח נשק גרעיני. תוך מספר שנים, איראן תוכל לשוב ולהחיות את שאיפותיה הגרעיניות – הפעם עם ארסנל טילים משופר ואולי אף יכולת בין-יבשתית שתהווה איום ישיר על ארה"ב.

בשורה התחתונה, הסכם מינימליסטי לא יאפשר ניתוק אמיתי של ארה"ב מהמזרח התיכון. במקום זאת, הוא יבטיח חזרה למצב שלאחר הסכם הגרעין הקודם: אזור הנתון להשפעה גוברת של איראן, שתוביל לעימות גלוי עם ישראל ומדינות המפרץ. בסופו של דבר, ארה"ב תימשך שוב לאזור – בעוצמה ובמחיר גדול יותר.

מלבד זאת, עצם החתימה על הסכם כזה תפגע באמינותו של טראמפ וביתר יעדיו המדיניים. לאחר שבכהונתו הראשונה פרש מההסכם הקודם בצורה פומבית ובוטה תוך הצהרות שמדובר ב"הסכם עלוב", חתימה על הסכם דומה תטיל צל גדול על תדמיתו ותאשרר למפרע את צדקת גישת ממשלי אובאמה וביידן למזרח התיכון.

הפתרון: פעולה ישראלית עם גיבוי אמריקאי

מצב זה מציב את טראמפ במצב מאוד לא נוח. החלופה היחידה להסכם רופף היא הפעלת כוח להשמדת מתקני הגרעין והאורניום המועשר שבידי איראן. אולם רבים בבייס שלו חוששים מאוד מתרחיש של הפעלת כוח במזרח התיכון על רקע השריטות העמוקות ממלחמת עיראק, שנתפסת בעיניהם ככישלון חרוץ ו-"מלחמת נצח".

הפתרון המעשי: ישראל תעמיד אופציה צבאית אמינה ותשדר נכונות לפעול ולהגן על עצמה מפני כל תגובה, וכל מה שטראמפ צריך לעשות הוא לגבות את ישראל ואם ירצה גם לסייע בהגנה מפני תגובה איראנית אפשרית.

ישראל אינה יכולה לצפות מטראמפ להיות מוכן להפעלת כוח מיוזמתו כחלופה להסכם גרוע. אף שארה"ב באמת אינה מעוניינת לראות איראן גרעינית, מדובר בסוגיה אחת מבין רבות שעל סדר היום של המעצמה העולמית המובילה. העמדה הסבירה היחידה מצד ישראל היא להראות שהיא נחושה ומסוגלת לפעול אף כדי למנוע הסכם גרוע ולהתמודד עם התגובה האיראנית שתבוא. רק שידור נחישות זו עשוי להשפיע על טראמפ לטובה כאשר יעמוד בפני הפיתוי להתפשר.

באופן זה, טראמפ יוכל להציג כלפי הבייס שלו שבניגוד לעיראק, איש אינו מציע שארה"ב תפלוש לטהרן ותנסה לבנות שם דמוקרטיה. במקום זאת, זו הזדמנות להוכיח את "מודל טראמפ": תמיכה אמריקאית בשותפים של ארה"ב בעולם כאשר הם נוטלים את ההובלה בהתמודדות עם האיומים הביטחוניים עליהם. כל מה שנדרש מארה"ב הוא גיבוי ותמיכה מרחוק – ורק שותפים שמסוגלים לפעול כך זוכים לכבוד בעיני הנשיא.

פירוק החששות מפעולה צבאית

שלושה חששות עיקריים נותרים בקרב המתנגדים להפעלת כוח נגד איראן, ללא קשר לזהות המפעיל:

  1. התגובה האיראנית תפגע בכוחות אמריקאיים באזור.
  2. פעולה כזו תביא להסלמה אזורית רחבה שתמשוך אליה מעצמות נוספות.
  3. שיבוש באספקת הנפט העולמית שיפגע בכלכלת ארה"ב.

אף שחששות אלה אינם מופרכים, הם בהחלט מוגזמים.

לגבי נקמה איראנית: הרפובליקה האסלאמית מצויה כיום בנקודת שפל היסטורית – כלכלית, פנימית וצבאית. שלוחותיה מותשות, והגנתה האווירית שחוקה. אם תתקוף כוחות אמריקאיים בתגובה לתקיפה ישראלית, היא עלולה לגרור תגובה אמריקאית חמורה עוד יותר שתאיים על שרידות המשטר – וטהרן מודעת לכך.

על אף הרתיעה מהפעלת כוח מצד טראמפ, פגיעה בחיילים אמריקאים מהווה קו אדום שהוא לא יהסס לחצות כדי להשיב את כבודה של ארה"ב. אזהרה ברורה ואמינה מטראמפ שכל תקיפה על כוחות אמריקאיים תיענה בתגובה קשה, עשויה להרתיע את איראן מלכתחילה. התרחיש הסביר יותר הוא תגובה איראנית נגד ישראל בלבד, ועליה להיערך להגן על עצמה ולשדר לארה"ב עמדה עצמאית ככל האפשר.

לגבי מעורבות מעצמות: אף שרוסיה וסין התקרבו לאיראן בשנים האחרונות, אין זה סביר שיסתכנו בעימות ישיר עם ארה"ב כדי להגן על טהרן. סביר יותר שהן יסתפקו בגינויים פומביים ויישבו בצד.

לגבי ההשפעה הכלכלית: אם התקיפות הישראליות יוגבלו לתשתיות גרעיניות בלבד, סביר שזרימת האנרגיה מהמפרץ הפרסי לא תיפגע משמעותית. גם אם איראן תגיב באופן שיגרום לשיבושים זמניים, הדבר עלול לגרום לזינוק קצר במחירי הנפט – אך ארה"ב, כיצואנית נפט בעצמה, לא תספוג פגיעה מהותית ואף עשויה לצאת נשכרת.

מנגד, סין חשופה מאוד לשיבושים כאלה – כ- 13% מהנפט המיובא שלה מגיע מאיראן בלבד. בתרחיש של אובדן פתאומי של מקור זה, היא תיאלץ לחפש חלופות או לצרוך מעתודותיה האסטרטגיות. לחץ כלכלי על סין עשוי דווקא לשרת את האינטרסים של ארה"ב במציאות הגיאופוליטית הנוכחית, שבה וושינגטון כבר אינה רואה בשגשוג כלכלת סין מטרה רצויה.

התועלת האסטרטגית של תקיפה

תקיפה מוצלחת של מתקני ההעשרה של איראן תשיג באופן ישיר את מה שהדיפלומטיה נכשלה להשיג: חיסול יכולתה של איראן להעשיר אורניום. אמנם תאורטית איראן תוכל לבנות מחדש – אך לאחר שעשרות שנות השקעה ומשאבים ייהרסו בין רגע, איראן תתקשה להחליט לבנות הכל מחדש, במיוחד לאחר שישראל הוכיחה את נחישותה ויכולתה לפעול שוב במידת הצורך.

לעומת הפגיעה באמינות ארה"ב שתיגרם מהסכם חלש, תמיכה אמריקאית בתקיפה ישראלית תיצור תמונת ראי ותחזק את אמינותו של טראמפ. הוא ייתפס כמנהיג שהציב קווים אדומים ברורים, נתן הזדמנות לדיפלומטיה, ופעל בנחישות כאשר זו נכשלה. זהו מסר עוצמתי – לא רק לטהרן, אלא גם ליריבים ובעלי ברית ברחבי העולם.

על ישראל להציג עמדה נחושה מול טראמפ ולהבהיר: הסכם גרוע עלול לבטל תוך מספר שנים את כל ההישגים האדירים של השנה וחצי האחרונות, שתורגמו להיפוך מגמת ההגמוניה האיראנית באזור. מנגד, עליה להדגיש שפעולה ישראלית תקיפה אינה "מלחמה אינסופית" חדשה במזרח התיכון אלא פעולה מוגבלת ונחוצה, המקדמת את האינטרסים של ארה"ב ואת השינוי לטובה שהנשיא רוצה לראות באזור.

פורסם באתר מידה, בתאריך 20.05.2025.




סטארמר מעניש את ישראל ועיוור לפתרון

הולכת ומחריפה מגמת הפניית האצבע לישראל – הקורבן, במקום לחמאס – התוקפן.

החלטתו של קיר סטארמר, ראש הממשלה הבריטי, להשהות את שדרוג הסכמי הסחר עם ישראל בעיצומה של מערכה הכרחית נגד חמאס – מבטאת עיוורון מוסרי מדאיג. סטארמר רואה קיסם בעיני ישראל, אך עיוור לקורה שבין עיניו.

תחת דגל ההומניטריות, סטארמר – כמנהיגים אירופאים נוספים – מעניש את ישראל, שחרף מורכבות הלחימה עושה כל שניתן לצמצם את הפגיעה באזרחים.

דרישות להכנסת משאיות, שמזינות בפועל את צבא הטרור של חמאס, מקשות על צה"ל לטהר את הרצועה ממחבליה ומשלטון חמאס ומאריכות את המלחמה, ומנגד קריאות להיכנע לחמאס ולהשאירו ברצועה הן פתרונות גרועים. נחוצה חשיבה מחוץ לקופסה – או ליתר דיוק, מחוץ לרצועה.

הפתרון נמצא כמה ק"מ מערבה – ברפיח שבצד המצרי של הגבול. אם העולם באמת מעוניין לסייע לאזרחי עזה, עליו לפעול בדחיפות להקמת מקלט הומניטרי מסודר שם, מפוקח ובינלאומי. מקלט כזה יעניק לעזתים מחסה בטוח, תשתיות, רפואה וחינוך, ובעיקר – יחלץ אותם מהשימוש הציני שעושה בהם חמאס כמגן אנושי. כך תתאפשר גם פעולה צבאית מהירה ויעילה לחיסול מוחלט של כוחות חמאס ופקידיו, ללא מגבלות מוסריות שישראל מחמירה בהן, לעיתים עד כדי שיתוק.

אך הקמת המקלט היא רק צעד ראשון. רצועת עזה הפכה למבוך תת־קרקעי מסועף של מנהרות. מדובר בתשתית טרור שמסכנת לא רק את ישראל, אלא גם את תושבי עזה עצמם. הדרך היחידה לשיקום אמיתי ולביטחון בר־קיימא היא הפיכת פני הקרקע – תרתי משמע: חשיפת כל המנהרות, חיסולן, ובניית תשתית אזרחית מודרנית ובטוחה במקומן.

מבחינה מדינית, המהלך אפשרי ומוצדק מוסרית. מצרים, שיזמה את מלחמת 1948 והיתה שותפה ישירה להיווצרות מחנות הפליטים ברצועה ושימורם יותר מ־70 שנה, יכולה כעת להפגין מנהיגות אזורית ולשקול את השכרת השטח הדרוש למהלך. המקלט יהיה סגור, הכניסה אליו תבוקר ביטחונית, וכוח בינלאומי – אולי הרחבה של הכוח המוצב בסיני (MFO) – יוכל לחצוץ בין המקלט לבין שאר שטח מצרים. בכך תימנע חדירת גורמי טרור ואמל"ח, ומצרים תוכל ליהנות מהטבות כלכליות וממעמד מדיני משופר. ייתכן שאף ייפתח פתח להסדר כולל יותר שלה עם אתיופיה בעניין מקורות המים.

אם מנהיגי המערב חפצים בטובת תושבי עזה ואזרחי ישראל – ואין סיבה להטיל בכך ספק – עליהם לקדם פתרון זה, במקום להעניש את ישראל על מאמציה להגן על עצמה. כל עוד המערב מזרים סיוע לרצועה במקום להוציא את האזרחים ממנה, הוא מאריך את הסבל במקום לקצרו.

זה הזמן לחדול מהאשמות שגויות, מהצגות תכלית מוסריות חלולות ומהפעלת סנקציות על מי שנלחם בטרור במצפון מוסרי חסר תקדים. זה הזמן להתחיל לפעול. הפתרון לעזה לא עובר דרך ענישת ישראל, אלא דרך שחרור האוכלוסייה הפלשתינית משלטון חמאס. הפתרון, פשוטו כמשמעו, נמצא מעבר לגדר.

פורסם בישראל היום, בתאריך 21.05.2025.




בלי פאניקה – טראמפ לא נטש את ישראל

האופוזיציה לנתניהו והתקשורת המשרתת אותה מובילים נרטיב שקרי ומרושע של בגידה ישראלית – כאילו ירושלים הרסה את היחסים עם וושינגטון וכאילו נתניהו איבד את חסדו של טראמפ.

במשך כל השבוע שעבר, פרשנים ופוליטיקאים ליהגו בשמחה גלויה על "הורדת דירוגה" של ישראל. הם בקושי הסתירו את שמחתם לאיד לנוכח "הפיכתו" של נתניהו לגורם שולי בעיני ארה"ב. במכוון הם עיוותו את מהלכי הדיפלומטיה של טראמפ במזרח התיכון כדי להתנפל על ביבי שוב ושוב.

אל תאמינו לזה. במקום זאת, דרשו מממשלת ישראל לפעול במהירות ולנצל את חלונות ההזדמנות האסטרטגיים שטראמפ פותח בפני ישראל והאזור.

מטלטלה דיפלומטית: האם ישראל נשארה מחוץ למשחק?

דיפלומטיית פנקס הצ'קים שניהל טראמפ בשבוע שעבר, בסגנון בליצקריג ברחבי המזרח התיכון, אכן מטלטלת.

משהו צרם בפאר ובראוותנות שאפיינו את ביקורו בסעודיה, בקטאר ובאמירויות. היה משהו ילדותי בהתלהבותו מהמתנות הנוצצות ומהחנופה שהרעיפו עליו השליטים הערביים.

טורד מהתלהבותו מהמתנות היקרות ממדינות המפרץ ומהמטוס הענק שקיבל מאמיר קטאר – תומך החמאס ומממן אל-ג'זירה. היה משהו מוזר באופן שבו חיבק בהתלהבות את נשיא סוריה החדש, אחמד אל-שראע (אלג'ולאני), מפקד לשעבר באל-קאעידה, יחד עם הפטור מסנקציות שהעניק בהינף היד לדמשק.

ומשהו צרם בטענתו של טראמפ שאמריקה תנצל את כל הקשרים האלה לטובת ישראל.

כל השבוע טענו פוליטיקאים ועיתונאים שעסקאות הטריליון-דולר המהירות של טראמפ עם מדינות המפרץ מעמידות את ישראל בנחיתות דיפלומטית. לדבריהם, ישראל נותרה מאחור או הודרה לחלוטין מהמשא ומתן ומהעסקאות של טראמפ.

תחושת אי-הנוחות הזו מתחזקת לנוכח צעדים אחרים שנקט טראמפ בשבועות האחרונים, המרמזים על ריחוק בין וושינגטון לירושלים: החל בהודעה המפתיעה על שיחות גרעין ישירות עם טהרן, וכלה בהצהרות המרמזות שארה"ב תסתפק בצמצום – ולא בפירוק מלא – של מערך הנשק הגרעיני והטילים של איראן.

גם החלטתו הפתאומית של טראמפ לבטל את המבצע הצבאי האמריקאי נגד החות'ים, בתמורה להבטחתם שלא לתקוף עוד אוניות אמריקאיות, מדאיגה. הסכם הפסקת האש הזה בפירוש אינו מגן על ישראל.

אחר כך בא המשא ומתן של סטיב ויטקוף ואדם בולר עם החמאס לשחרור עידן אלכסנדר, השבוי האמריקאי-ישראלי. אמנם השחרור מבורך, אך מטריד שהדבר נעשה, ככל הנראה, מעל ראשה של ישראל ועל חשבון שבויים שהם "רק" ישראלים.

ופתאום העולם כולו מדבר על שיקום סוריה והשקעה בעזה, מבלי להקדיש ולו אגורה אחת לשיקום אזורי הדרום והצפון ההרוסים של ישראל.

בקיצור, קשה להימלט מהתחושה המדכאת שישראל פשוט לא הוזמנה למסיבה של טראמפ.

הפרשנות האסטרטגית הנכונה: טראמפ מאתגר, לא נוטש

אבל זוהי קריאה שגויה והרסנית של המצב האסטרטגי. לישראל עדיין יש מקום חיוני ובולט במזרח התיכון הסוער של דונלד טראמפ. טראמפ כבר תמך, ובוודאי ימשיך לתמוך, במהלכים קריטיים לביטחונה ולשגשוגה של ישראל.

ניתוח מדויק יותר של המצב האסטרטגי מתחיל בהבנה שביקורו של טראמפ נסב בעיקר סביב עסקאות מסחריות לחיזוק הכלכלה האמריקאית – עיסוק הנובע מהצורך הדחוף שלו להציג הישגים. זה מסביר את התלהבותו ממדינות המפרץ העשירות. זה לא מעיד על דחיית ישראל.

נכון שלישראל אין צעצועים מבריקים או עסקאות מסחריות בטריליוני דולרים שיכולות לחזק את טראמפ, אך יש לה יתרונות אחרים מוכחים, חשובים לא פחות לאמריקה.

טראמפ בוודאי מבין שללא המכה שהנחיתה ישראל על החיזבאללה, משטר אסד בסוריה (בגיבוי איראן ורוסיה) לא היה נופל. הוא בוודאי מבין שללא השמדת מערכת ההגנה האווירית של איראן בידי ישראל, האייתוללות לא היו מוכנים אפילו לדבר איתו. ניצחונות ישראליים עיקשים סללו את הדרך לטראמפ לגרוף הישגים.

טראמפ בוודאי גם מבין שחיסול החמאס (שעדיין לא הושלם) וקבוצות טרור אחרות מזן האחים המוסלמים בידי ישראל – גם ביהודה ושומרון, כפי שראינו ברצח הטרוריסטי הנורא של צאלה גז – הוא קריטי לביטחון סעודיה והאמירויות וליציבות האזורית הרחבה.

בלי זה לא יהיה עתיד טוב יותר לפלסטינים, ולסעודים יהיו פחות סיבות לכבד את ישראל ולשתף איתה פעולה. לכן, ללא היסוס, סיפק טראמפ לישראל בחודשים האחרונים כמויות עצומות של נשק ותמך בתוכניות נרחבות לטיהור עזה מגורמים שליליים.

לכן, אף שישראל נראתה כנעדרת מסיבוב הביקורים של טראמפ באזור, למעשה היא לא הייתה. הנשיא טראמפ קידם את הסכמי אברהם, דרש גינוי לפלישת החמאס לישראל בכל שלב (ישירות מול מנהיגי קטאר וסוריה), ודיבר בנחישות על איראן.

חשוב לא פחות, טראמפ לא התלונן על "פלסטין" ולא דחף את אשליית שתי המדינות. הוא לא מתח ביקורת על מבצעים צבאיים ישראליים ברפיח, ג'נין, בקעת הלבנון ומחוז דרעא – בניגוד לצוות ביידן-האריס. והוא לא דרש שנזרים גז לעזתים ולא איים בסנקציות כלכליות על ישראל – בניגוד לנשיא צרפת מקרון.

לאורך כל הדרך, טראמפ הדגיש את העיקרון "שלום מתוך עוצמה". המסר ברור: אמריקה של טראמפ מחפשת שותפים ריבוניים הנושאים בנטל שלהם ומגדילים את הביטחון, העוצמה והשגשוג של אמריקה ברחבי העולם.

מצב זה פותח הזדמנויות מצוינות בפני ישראל. ישראל מחזיקה ביתרון אסטרטגי אזורי גדול ובעוצמה צבאית. אם תנצל את הרגע, תקרין עוצמה ותפעל בהתקפיות במסגרת החזון האזורי החדש של טראמפ – היא תזכה בתמיכתו. האינטרסים הישראליים והאמריקאיים משתלבים במרבית הסוגיות האזוריות, וישראל צריכה לפעול מתוך נחישות להגשמתם.

אולם אם ישראל תהסס או תמשיך להפגין חוסר החלטיות – טראמפ עלול לאבד עניין או סבלנות. במקרה כזה, הוא עלול לפעול מעל ראשה של ישראל, בלי להתחשב כראוי בעמדתה ובאינטרסים שלה. ישראל צריכה להפגין יוזמה ונחישות דיפלומטית וביטחונית במסגרת הסדר האזורי המתגבש.

יש להדגיש שמהלכים ישראליים צריכים להיעשות בראייה אסטרטגית רחבה ובתיאום מתאים עם בעלות בריתה של ישראל. נחישות אינה פירושה פעולה פזיזה או בלתי מתואמת, אלא הובלה אסטרטגית ברורה המשרתת את האינטרסים הישראליים והאזוריים כאחד.

חשוב לזכור: האסטרטגיה של טראמפ אינה נועדה לשרת את האינטרס הישראלי. אבל שוב: טראמפ לא נטש את ישראל! הוא מאתגר אותה לפעול בנועזות. הוא רוצה שישראל תהיה הסמכות האזורית שהיא חייבת להיות.

במילים אחרות, אין סיבה להתנגד לדיפלומטיה האזורית הנמרצת של טראמפ. יש סיבה להתריע על חוסר ההחלטיות והיוזמה הישראלית. הכדור במגרש הישראלי, וטראמפ מחכה לירושלים שתבעט בו בכל הכוח.

פורסם באתר מידה, בתאריך 19.05.2025.




עשרת הדיברות למאבק באנטישמיות

שני דוחות מרכזיים פורסמו החודש המתעדים את העלייה המתפרצת והמתמשכת באנטישמיות ברחבי העולם.

המחקר הראשון הוכן על ידי כוח המשימה הבינלאומי נגד אנטישמיות המאגד את הקהילות היהודיות הגדולות בתפוצות (7J): ארגנטינה, אוסטרליה, קנדה, צרפת, גרמניה, בריטניה וארה"ב.

המחקר השני, מקיף יותר, נערך על ידי המשרד לענייני תפוצות ומאבק באנטישמיות בראשות השר עמיחי שיקלי. סקירה זו מצביעה במיוחד על ממשלות דרום אפריקה, אירלנד וספרד כמובילות ברטוריקה אנטישמית בעת שהן מביעות התנגדות לפעולות או למדיניות ישראל. הדוח מאשים מנהיגים פוליטיים המתבטאים נגד ישראל בליבוי רגשות אנטי-יהודיים, וכן גופים כמו האו"ם, רשת טיקטוק ואוניברסיטת קולומביה.

המגמות המדאיגות שזוהו

שני המחקרים מצביעים על מגמות עולמיות משותפות: עלייה באירועים אנטישמיים אלימים; פגיעות חוזרת במוסדות יהודיים, כולל בתי כנסת, בתי ספר ומרכזים קהילתיים; הסלמה משמעותית בשנאה מקוונת; חוסר ביטחון גובר המוביל יהודים רבים להסתיר את זהותם; וכישלון ממשלתי בטיפול יעיל במי שמובילים אלימות אנטישמית או תומכים בטרור נגד ישראל.

עם זאת, שני הדוחות מוגבלים כאשר מדובר בהצעת דרכי פעולה אפקטיביות למאבק באנטישמיות. הם נכשלים בהסקת לקחים מעשיים מהשטח: מה עובד ומה לא. ברור כי נדרש מחקר השוואתי מעמיק יותר ושיתוף שיטות עבודה מוצלחות בהקשר זה.

מתוך ניסיוני, אני מזהה עיקרון מרכזי אחד: עלינו להימנע משגיאות העבר ולאמץ באומץ פרדיגמות וגישות חדשות במאבק נגד האנטישמיות. לשם כך, אני מציג "עשרת הדיברות", עשר תובנות קריטיות שהתגבשו בשנים האחרונות בנוגע לשאלה המכרעת: איך לא להילחם באנטישמיות.

(ראוי לציין כי שבעה מעשרת הדיברות המקוריים שניתנו בסיני מנוסחים בצורת שלילה, "לא תעשה" כך וכך – כנראה בהתבסס על העיקרון היסודי של התנהגות ראויה: תחילה, אל תגרום נזק.)

עשרת העקרונות למאבק אפקטיבי

  1. דחו השוואות שקריות והצהרות מכלילות.

ה"אינטלקטואלים" והפוליטיקאים המערביים נוהגים לגנות בו-זמנית "אסלאמופוביה" ו"כל צורות הגזענות" בעת שהם מסתייגים מאנטישמיות. סירוב פוליטי זה להכיר בייחודיותה של האנטישמיות (ובשכיחותה המכרעת לעומת כל שנאה אחרת, כולל שנאת מוסלמים) הוא בעצמו ביטוי של שנאת יהודים. התופעה משקפת אמת עמוקה: אנשים אינם מסוגלים לשאת את הייחודיות של האנטישמיות משום שאינם מסוגלים לשאת את הייחודיות של העם היהודי.

  1. דחו נקודות מבט מפלגתיות מיושנות.

הדבר נכון במיוחד לגבי השמאל הפוליטי, הרואה אנטישמים רק בימין ומסרב לחבק בעלי ברית חדשים מהימין במאבק בשנאת יהודים ובאנטי-ישראליות.

ההתמודדות עם אנטישמיות בשמאל נתקלת ברגישויות ליברליות לעמדות "פוליטיקלי קורקט". היא מחייבת הכרה באמת לא נוחה: ה"פרוגרסיביות" נפלה בשבי האנטישמיות ונכשלה בריסון האסלאם הרדיקלי, המזין אנטישמיות במדינות מערביות.

השר שיקלי הוכיח מנהיגות בתחום זה כאשר חיבק דמויות פוליטיות אירופאיות המזוהות עם "הימין הקיצוני" ומנהיגים נוצרים "פונדמנטליסטים" בכנס הבינלאומי האחרון למאבק באנטישמיות בירושלים. בין אלה נמצאות דמויות כמו ז'ורדן ברדלה מצרפת, שעברו שינוי עמדות והפכו לשותפים במאבק באנטישמיות, ואשר עמדו לאחרונה בתקיפות לצד ישראל נגד החמאס וה"פלסטיניזם" הרעיל.

  1. אל תסתתרו מאחורי "חופש הביטוי".

בעוד שעקרון חופש הביטוי, בייחוד באקדמיה ובתקשורת, הוא עיקרון דמוקרטי מוערך, אין להשתמש בו בצורה עיוורת – עד כדי הרס עצמי – כדי להגן על הבלתי ניתן להגנה.

האם יש להגן על מחמוד חליל, המנהיג הרדיקלי של המחאות האחרונות באוניברסיטת קולומביה נגד יהודים, ישראל ואמריקה, ממעצר וגירוש רק בגלל "חופש הביטוי"? האם פייסבוק וטוויטר (רשת X) פטורים מאחריות לניטור ולצנזורה של תעמולה רצחנית בשל עיקרון "חופש הביטוי" ללא מְצָרִים?

כאן נדרשת הערת שוליים היסטורית מאלפת ועצובה: בשנות ה-90, "הפורום הבין-משרדי למעקב באנטישמיות" של ממשלת ישראל תמך בנחרצות בחקיקה עולמית שתגביל את הגישה למקורות של ספרות שנאה, כגון אתרי אינטרנט נאו-נאציים. באותה עת, הארגונים היהודיים האמריקניים הגדולים התנגדו לגישה זו בטענה שהיא פוגעת בחופש הביטוי.

במבט לאחור, זו הייתה טעות נוראה, במיוחד לנוכח הממדים המפלצתיים שאליהם צמחה האנטישמיות ברשתות החברתיות ובאינטרנט. כעת, באיחור ניכר, כולם מסכימים שמאבק ב"שנאה מקוונת" הוא בעדיפות עליונה.

  1. אל תסתפקו ב"אמצעי אבטחה מוגברים".

אכן, מוסדות קהילה יהודיים ברחבי העולם זקוקים להגנה מוגברת של שוטרים מקומיים, לאזורים בטוחים (המכונים "אזורי בועה") סביב בתי ספר ובתי כנסת – שבהם תיאסר נוכחות מפגינים אנטישמיים ואנטי-ישראליים – וכן למימון ממשלתי מוגבר לאבטחה פיזית ולכוח אדם אבטחתי.

ואולם, קהילות יהודיות חייבות לדרוש מממשלותיהן ולהשיג פעולה רחבה ועמוקה הרבה יותר נגד האנטישמיות. מדובר בצעדים כגון אימוץ הגדרת ה-IHRA לאנטישמיות בכל המוסדות החינוכיים והגופים הממשלתיים, חיזוק החקיקה נגד פשעי שנאה, הכשרה ייעודית למערכת המשפט ולגופי אכיפת החוק, תיעדוף הבטיחות והרווחה של סטודנטים, סגל ועובדים יהודים בקמפוסים, יצירת הגנות משפטיות על ביטוי ציוני, ובייחוד, מאבק בתהליכי רדיקליזציה וקיצוניות בקהילות מוסלמיות מקומיות.

  1. אל תסתתרו, ואין לציית להוראות להסתתר.

למרבה הצער, חלק מכוחות המשטרה המקומיים ומנהיגי העיריות בחו"ל חוששים מהמפגינים האנטישמיים והאנטי-ישראליים האגרסיביים. לעיתים קרובות, נוח להם יותר להורות ליהודים להסתיר את זהותם או להסיר סממנים יהודיים מאשר להתעמת עם ההמונים הרדיקליים.

אירוע כזה התרחש בשנה שעברה בסידני, כאשר אני וקבוצה גדולה של יהודים אוסטרליים הפגנו למען ישראל בתוך בית הכנסת הגדול, בעוד מפגינים אנטי-ישראליים השתוללו מחוץ לבניין. לחרפתה, המשטרה ביקשה מהיהודים להסתנן החוצה דרך הדלת האחורית של בית הכנסת, אחרי שיסירו כל סימן המעיד על זהותם היהודית או הציונית. אסור לנו לקבל השפלה שכזו!

  1. אל תסמכו על מוסדות DEI ודומיהם.

"האסטרטגיה הלאומית למאבק באנטישמיות" של ממשל ביידן מיוני 2023 נשענת במידה רבה על ממסדי גיוון, שוויון והכלה (DEI) בתמיכת הממשלה לקידום חינוך נגד שנאה. אולם, סביר יותר שמשרדי DEI אלה דווקא יהוו כר פורה לאנטישמיות במקום להיאבק בה. מחקר שערכה קרן הריטג' בוושינגטון בחן את דפוסי התנהלותם ברשתות החברתיות של כ-800 פקידי DEI בקמפוסים, וגילה כי רבים מהם מבטאים עוינות משמעותית כלפי ישראל – עוינות שלא פעם חוצה את הגבול לאנטישמיות מובהקת.

  1. אין לקבל בשאננות את ההתרחקות של ממשלות המערב מישראל.

אל תשלו את עצמכם: ממשלות מערביות אינן יכולות להילחם ביעילות באנטישמיות בארצן בשעה שהן עצמן מונעות נשק מישראל בעת שזו נאבקת על חייה מול אויבים רצחניים. אף שלכאורה מדובר בנושאים נפרדים, בפועל הקשר ביניהם הדוק ובלתי ניתן להפרדה.

מנהיג מערבי המתהדר באמברגו נשק על ישראל תחת מסווה של "מוסריות" – מעניק בכך לגיטימציה ישירה לאנטישמיות. בדומה לכך, כל מנהיג מערבי הקורא למעצר מנהיגים ישראלים בתואנה של "פושעי מלחמה" בעזה – מזין באופן ישיר את שנאת היהידוים.

  1. אין לסבול הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית.

הנטייה המסוכנת – או נכון יותר לומר, האיום המפורש – של מנהיגים מערביים, דוגמת נשיא צרפת עמנואל מקרון, להכיר חד-צדדית ב"מדינה" פלסטינית דווקא בעת הזו, לאחר מתקפת הטרור של חמאס על ישראל, היא מקוממת במיוחד. זהו לא רק עלבון מדיני וביטחוני.

הכרה במדינה פלסטינית מלאכותית בעיצומה של מלחמה אינה רק מכשול לשלום והחלשה מכוונת של ישראל; זוהי התרסה בוטה כנגד הקונצנזוס היהודי העולמי. יתרה מכך, מהלך שכזה מלבה באופן ישיר ומיידי את האנטישמיות הגלובלית.

  1. אל תתנגדו למעורבותם של מנהיגי מדינת ישראל במאבק נגד האנטישמיות ברחבי תבל.

לא כל מנהיגי יהדות התפוצות מרגישים בנוח עם מנהיגות ישראלית בהקשר זה, בייחוד נוכח המלחמה בעזה ובשל הסוגיה המוזכרת בסעיף 2 לעיל.

ואולם, ככל שהאנטישמיות הגולמית ברחבי העולם התעצמה והתמזגה עם אנטי-ציונות ארסית – עד כדי הפיכת שתי התופעות לכמעט בלתי ניתנות להבחנה – מדינת ישראל עברה, באופן בלתי נמנע, מעמדה של אדישות למעורבות פעילה במאבק נגד שנאה זו. מעורבותה של ישראל כיום הינה קריטית לבלימת התהליך המסוכן של הפיכת ישראל למדינה המוגדרת כ"פושעת" – יעד מרכזי של השמאל הקיצוני האנטישמי/אנטי-ציוני.

  1. אין להתעלם מהאמת על כוח וחולשה.

קיים הסבר מובהק אחד להתפרצות האנטישמיות ברחבי העולם ב-7 באוקטובר 2023 – היום שבו חמאס אנס, עינה, רצח וחטף יהודים ישראלים בעוטף עזה – וזאת הרבה לפני שצה"ל פתח במתקפת הנגד שלו.

ההסבר הוא פשוט: יהודים בכל מקום הופכים למטרה לבוז ולפגיעה כאשר מדינת ישראל נתפסת כחלשה. זהו בדיוק הרגע שבו אויבינו מזנקים. מנגד, יהודים ברחבי העולם זוכים לכבוד וחיים בביטחון יחסי רק כאשר ישראל נתפסת כחזקה ונחושה.

במילים אחרות, הבטיחות והביטחון של יהודים בכל רחבי העולם תלויים ישירות בניצחונה של ישראל – בהשבת עוצמתה, ביטחונה העצמי וכוח ההרתעה שלה. הישג זה, בתורו, יחזק מחדש את נכונותן של קהילות יהדות התפוצות להתייצב בגאווה ולהגן על ישראל ועל עצמן.

פורסם באתר מידה, בתאריך 13.05.2025.




חובת ההכרעה עלינו

בסרטון שפרסם לאחרונה ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא נשאל על ידי דוברו כיצד להגיב לטענה שישראל אינה פועלת ברצועת עזה. תגובתו הייתה ברורה: "זה לא נכון, יש לחימה עזה. רק אתמול איבדנו שני לוחמים." אך האמת, כמו במקרים רבים, נמצאת איפשהו באמצע. אכן, צה"ל פועל – כוחות חושפים את פאתי רפיח וחאן יונס, וזו פעולה חשובה. אבל לומר שיש "לחימה עזה" הוא לכל הפחות חוסר דיוק, ובמובנים מסוימים גם מסוכן.

שיח כזה עלול להזין את הנרטיב של חמאס, שלפיו הוא מצליח להחזיק מעמד מול צבא חזק כמו צה"ל – ואף לגרום לציבור באזור להתפרש כמי שמצליח לעמוד בפרץ. במציאות מורכבת, נדרשת גם תקשורת מדויקת: לומר את האמת באופן שקול, מבלי להיגרר לרטוריקה שעלולה לשרת את האויב.

וזו אינה האמת. האמת היא, שעד היום לא ניסינו להכריע בעזה. את חיזבאללה – הכרענו. את סוריה – הכרענו. את הטרור ביו"ש – מכסחים, אבל בעזה הקפדנו לעשות בדיוק לפי הספר – כלומר, הפוך בדיוק מעקרונות המלחמה הקלאסיים: לא כיתרנו, לא השמדנו, לא הפסקנו אספקה, לא טיהרנו את השטח. ואף על פי שעקרונות המלחמה אינם משתנים לעולם, הרצי המציא תורת מלחמה חדשנית, "שיטת הפשיטות" – כובשים ונסוגים כדי לתת לאויב להשתקם מחדש.

ישראל שוגה באשליות שהיא מעצמה אזורית. הינה, היא תוקפת בצנעא, בח'ודידה, בסוריה, במרחק אלפי קילומטרים. אבל כאן שוב הטעות של ראש הממשלה, ובעצם של הממשלות שבראשותו: ההזנחה של המעגל הקרוב לטובת מעגל שלישי רחוק.

לא נעים, אבל חייבים לומר זאת: האמת הכואבת היא שאם ישראל לא תחסל את האויב הקטן ביותר שלה, זה שהתחיל את המלחמה הנוכחית, היא לא תהיה לא מעצמה, ולא אזורית. עיני כל העולם מסתכלות ורואות איך ישראל מתמהמת, מאבדת זמן פוליטי ובינלאומי יקר, מאבדת תנופה ואינה מכריעה. איך מאות קילומטרים של מנהרות טרם טופלו, איך ראשי החמאס עדיין מסתובבים להם חופשי בעולם, ואיך הם מנהלים להם משא ומתן עדיין, במקום ששלדיהם ילבינו בשמש העזתית.

לא ברור מה עוצר את ראש הממשלה מלנוע קדימה. אין אויב אמיתי באופק. אין מי שיכול לעצור את המכונה העצומה ששמה צה"ל, ששריריה מחושלים אחרי שנה וחצי של מלחמה, וכל שהיא מחכה לו הוא פקודה לנוע קדימה.

פינוי של האוכלוסייה כבר נעשה ואינו מגביל את הצבא, והאבטיפוס כבר הוכיח את עצמו: פינוי, מחיקה וניקוי התשתיות בעל ובתת-קרקע, לקיחת שטח משוחרר שלא יוחזר, ועכשיו הגיע זמן ההכרעה.

ההססנות וההתמהמהות משדרות מסר מסוכן ביותר לעולם כולו, ופוגעות מאוד גם במשאב האסטרטגי ששמו כוחות המילואים. למרות סוכני הסרבנות והמשאבים שהשקיעו בקמפיין, אנשי המילואים התייצבו בסד"כ מלא. הם כאן כדי להילחם, ויש להם כוח להכול. עם של גיבורי-על. אבל גם לגיבורי-על יש זוללי אנרגיה שמאיימים עליהם: חולשות, עצלנות, אי-עשייה, גמגום והיעדר הכרעה – לזה אין להם כוח. לא להם ולא למשפחותיהם ונשותיהם. והמדיניות של ההתשה שנוקטת ממשלת ישראל מתישה אותם ושוחקת אותם. ההתשה טובה לחמאס אבל היא רעה מאוד לישראל, והיא איננה אסון טבע אלא אנו מביאים אותה עלינו במו ידינו, וחייבים להפסיק זאת.

וברקע הכול עומדת השאלה האם נפל לנו האסימון. הדור הקודם, שברח מלבנון, התעלם מההתעצמות העזתית תמורת שקט רגעי, וקנה את השקט לחופשותיו במחיר הדמים הנורא של השביעי באוקטובר. האם הדור הנוכחי הבין את המסר ויסיים את המלאכה? או שהוא יותיר לילדינו מפלצת מתחת לשטיח? לפי התנהלותה לאחרונה של ישראל, התשובה לכך מוטלת בספק. ממשלת ישראל, חובת ההכרעה – עלינו.




אי אפשר עוד להמתין: חייבים מהלומה כואבת במיוחד נגד תימן

הירי המתמשך של הטילים מתימן בימים האחרונים, על אף התקיפות האמריקניות הרבות מספור במדינה בכל לילה ולילה, הוא כאב ראש למערכת הביטחון הישראלית. אף שלא מדובר בסכנה אסטרטגית, ולמרות שמפגיעת הטילים הללו לא נהרג אף ישראלי, זהו מטרד לא קל לצה"ל ובעיקר הפעלת טרור על אזרחי המדינה, שנחרדים למשמע כל אזעקה.

שתי הנפילות של טילים מתימן שפגעו בישראל עד כה מאז תחילת המערכה – כזכור, הראשון היה ראש נפץ של טיל שהתפרק ופגע בבית ספר ברמת-אפעל בדצמבר, והשני היה פגיעת הטיל בסמוך לנתב"ג – הראו את פוטנציאל הנזק המפחיד של פגיעה ישירה של טיל חות'י. ישראל לא יכולה לקחת את הסיכון של פגיעה כזאת בלב שטח בנוי, קלוש ככל שיהיה (הרי עד כה יורטו טילים בשיעור של למעלה מ-90 הצלחה, כולל הפספוס היום). אסור לנו להסכין לאפשרות של נזק למתקנים אסטרטגיים, פגיעה באזרחים או ברכוש.

גם אם נכונה הסברה שלחות'ים אין עוד הרבה טילים שיכולים להגיע לישראל – וזו טענה שצריך לאמת ברמה המודיעינית – הימים האחרונים הוכיחו שמנהיגי ארגון המורדים מתימן מנסים להעביר לנו כאן מסר של נחישות, עוצמה ויכולת. הם מבקשים להבהיר לכוחות הביטחון הישראליים שעל אף התקיפות הבלתי פוסקות של האמריקנים, יש ביכולתם עדיין לפגוע בנו.

אסור לנו לעבור בשתיקה על המסר הזה. אסור לנו לחזור לימים של לפני 7 באוקטובר 2023, שבהם הבלגנו ללא הרף ועקב כך נשחקה ההרתעה שלנו וגם ההצדקה שלנו להגיב. אי אפשר גם להסתפק רק בהצהרות לוחמניות, ויש לחזור למעשים – כפי כבר שהוכחנו שביכולתנו לעשות גם בזירה התימנית.

אם עד עכשיו הייתה הבנה בין ישראל לארה"ב על כך ש"התיק התימני" יטופל בידי הצבא האמריקני, שמחזיק באזור שתי נושאות מטוסים ומפציצים אסטרטגיים, הרי שכעת יש להגיע עם האמריקנים להבנות חדשות. אנחנו לא יכולים להתעלם יותר מהטרדה החות'ית, ועלינו להוכיח להם שישלמו את המחיר על המשך הירי עלינו.

חשוב להבהיר ששיגור לעבר נתב"ג גם איננו ככל ירי אחר של טילים עלינו. יש לכך השלכות כלכליות ומדיניות, ששעות ספורות לאחר המתקפה כבר התבררו בדמות ביטולי טיסות לארץ. אם ייווצר גל של חברות תעופה בינלאומיות שיחששו להגיע לישראל, כפי שקרה בתחילת המלחמה, יהפכו חילופי המהלומות מול תימן למערכה בדרג אסטרטגי גבוה יותר.

לא צריך ליזום כאן מערכה ארוכת טווח שתפגע ביכולתו של צה"ל להתכונן לתקיפה אפשרית על מתקני הגרעין באיראן. מתקפה עוצמתית, חד-פעמית, ביעדים מובחרים ומשמעותיים מאוד, יכולה להעביר את המסר שאיננו ברווזים במטווח.

המודיעין הישראלי כבר הוכיח כי הוא יכול למצוא די מטרות איכותיות, ולצאת נגדן לתקיפה משמעותית – בתיאום עם האמריקנים, אולי אפילו במקביל למתקפות שלהם על מטרות אחרות במדינה. שדה התעופה בצנעא, שכבר ספג מתקפה אחת, הוא רק מטרה אפשרית אחת, ובטוח צה"ל ידע למצוא עוד מטרות כאלה.

אי אפשר להמתין עוד לתוצאות המתקפות האמריקניות לבדן, וגם אל לנו להסתפק בהבטחות על מבצע קרקעי של כוחות מקומיים. בהחלט אפשר ורצוי לצאת כבר עכשיו למהלומה משלנו, ולהוכיח שלמדנו את לקחי 7 באוקטובר. אנו מגנים על עצמנו בכוחות עצמנו, ואנחנו לא ממתינים לפני שהנזק יהיה כבד מדי.

פורסם במעריב, בתאריך 5 במאי, 2025.




הבסת כוחות הרשע היא המפתח לשינוי ולתקווה

בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". כך כתב דוד בן גוריון ביומנו, כמה שעות לאחר הרגע ההיסטורי.

בערבו של יום העצמאות ה-77, שנה וחצי לתוך המלחמה הנמשכת בעזה, כאשר רשימת חללינו ממשיכה להתארך וכשפצע החטופים המוחזקים בה עדיין שותת דם, בימים שתקיפות חיל האוויר הישראלי בסוריה ובלבנון כבר לא יוצרות דרמה, כששיגורי הטילים מתימן ויירוטם הופכים לחלק מהשיגרה, וכשאיום הגרעין האיראני מרחף מעל ראשינו, דבריו של בן גוריון מאז, מקבלים משמעות של נבואה לדורות.

גם מי שמתקשה עם הנוסח המטיל את כל יהבנו על כוחות הביטחון, יסכים כי נכון שהמערכות המופקדות על ביטחון-המדינה  יפעלו מתוך הנחה זו.

האם לעד נחיה על חרבנו ? אין לדעת.  חזון השלום עדיין מפעם בנו, נטוע עמוק בלבנו, בתודעתנו ובתפילותינו. הוא חיוני לנשמה, לאדם, לעם ולעולם.  ברם, אסור שכמיהתנו אליו תשפיע כסם משכר.  שלום אמת יוכל לבוא רק לאחר שכוחות הרשע יובסו ויאבדו תקווה. רק מתוך עוצמה.

תהליכים וגורמים שונים הביאו לכך שהאתוס הלאומי של "חברה מגוייסת" ו"צבא העם" שעליו נשענה מדינת-ישראל בשנותיה הראשונות, פינה את מקומו לתפיסות אחרות.

ישראל שלאחר המלחמה תהיה חייבת לחזור ולאמץ את האתוס הזה, מתוך הכרה כי נידרש להיאבק באופן תמידי על קיומה של המדינה ועצמאותה.

יהיה עליה לחזק את החינוך הממלכתי הפטריוטי, להעמיק ולהרחיב את האחיזה בקרקע, במיוחד באזורי הספר ובאזורים חסרי משילות ומעל הכל – לבסס ולהעמיק את  ערכי הערבות ההדדית והסולידאריות החברתי.

"לאורך המלחמה, העולם היה עֵד לטבעה האמיתי של ישראל" – כך אמר  לפני זמן מה, לא אחר מאשר מסעוד פזשכיאן, בנאום שנשא בעצרת הכללית של האו"ם. הנשיא האיראני בא לקלל ולהאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות, אך יצא מברך. הוא סיפק לגביה אבחנה מדוייקת ומחמיאה: ישראל במלחמה הרב-זירתית הממושכת שנכפתה עליה לאחר טבח שמחת-תורה, מציגה את טבעה האמיתי: מאמינה, נועזת, מתוחכמת ונחושה, מול כל הקמים עליה.

קריסת טבעת האש שנבנתה סביבנו על ידי איראן, ונפילת משטר אסד, בישרו על השינוי במאזן-הכוחות במזרח התיכון, והשלימו את תהליך חזרתה של ישראל, למשבצת המעצמה האזורית.

המסע לכך, מנקודת השפל האיומה של השבעה- באוקטובר, רק העצים את גודל ההישג.

המלחמה הזו ערערה את הנחות-היסוד של אוייבינו ושל השחקנים השונים באזור, ביחס לישראל. היא הפריכה את ההערכות, שישראל תתקשה לנהל מלחמה-ארוכה אפילו בזירה אחת וקל-וחומר בכמה זירות, שישראל  תיאלץ להתפשר על מטרותיה לנוכח המחירים הכבדים והלחצים מבית ומחוץ, ושהיא תהיה מרוסנת יותר בסיכונים שתיקח על עצמה במהלכה. הנחות אלה לא לקחו בחשבון את "הטבע האמיתי" של ישראל.

רצף ההישגים של ישראל שהסתיים בהשמדה המהירה של יכולות צבא-סוריה כמעט ללא התנגדות, עדיין מעורר השתאות. עמידתו האיתנה של העורף, חוסנה של החברה הישראלית שקודם לכן נמשלה בבוז לרשת של קורי עכביש, הערבות ההדדית והסולידריות שברגע אחד גישרו מעל כל מחלוקת, האחריות שהאזרחים לקחו על המדינה ברגעיה הקשים, דור הגבורה הצעיר שנתגלה במלוא הדרו, עוז רוחם של חיילינו בסדיר ובמילואים, כל אלה הדהימו, ולא רק את אוייבינו.

ישנם שלושה דגמים לאופן שבו אומה מגיבה לאסון כל כך קשה כמו שחווינו ב-7 באוקטובר. הדגמים הללו, תקפים גם בחיי-הפרט, במשפחה שחווה את האובדן הקשה מכל.

  • הדגם הראשון – דעיכה איטית – שקיעה ביגון עד כלות.
  • הדגם השני – חיים בצל השכול, האבל והזיכרון. מתן זמן ומקום לזה ולזה.
  • הדגם השלישי – שמעלתו גדולה מזו שלפניו – צמיחה מתוך משבר. זה הדגם שאפיין את עמנו לאורך כל הדורות, זהו הסטארט-אפ האמיתי של עמנו

ההגדרה הרווחת של המונח  "חוסן" היא –  יכולתה של מערכת להתמודד בהצלחה עם משבר קשה או אסון מהטבע או מידי אדם, לקיים רציפות תפקודית במהלכו, להתאושש ממנו במהירות ולצמוח בעקבותיו.

ארבעה קריטריונים:
  1. לשרוד את המשבר
  2. לקיים רציפות תפקודית במהלכו
  3. להתאושש ממנו במהירות אל נקודת הפתיחה
  4. אך לא לעצור שם – אלא לצמוח בעקבותיו.

במבט על מה שעברנו ועל מצבנו כיום, ניתן לומר בזהירות כי ישראל צלחה וממשיכה לצלוח את כל ארבעת המבחנים הללו.

ישראל דהיום מתמודדת עם אתגריה מתוך עמדת-כוח, כמעצמה אזורית, לא כאומה שפופה, שכבודה היה למרמס. היא כאובה, מפוכחת, זהירה ומודעת לשבריריות קיומה. מתוך גישה זו היא ניגשת גם להזדמנויות הרבות שנפתחו ועוד יפתחו בפניה.

לדאבון הלב, מצבינו קשור גם למצבותינו. שילמנו ועודנו משלמים מחיר יקר מאוד: הרוגי הפרעות, החללים במתקפת ה-7 באוקטובר ולאורך כל המלחמה,  וייבדלו לחיים -הפצועים, החטופים, בני המשפחות ומעגל רחב יותר של נפגעים שמסתובבים בינינו.

מסירותם והקרבתם  הן מופת לנו. הן מחייבות אותנו להיות ראויים, לשמור על הפיקדון, לממש את צוואתם של הנופלים ולהמשיך את מסעם שנגדע.

בימי קיטוב ומחלוקת עלינו לשנן זאת השכם והערב, האחריות מחייבת אותנו. אל תהיה צודק – הייה אחראי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02.05.2025. .