עיקרי הדברים

• הדיווחים על אספקת מערכות הגנה אווירית סיניות לאיראן ממחישים את דפוס הפעולה של בייג'ינג: סיוע עקיף ועמום המאפשר לה להשפיע, בלי לשאת באחריות מדינית גלויה.
• איראן היא נכס אסטרטגי עבור סין: היא מספקת לה נפט מוזל, מסייעת בהרחבת השפעתה במזה"ת ומאלצת את ארה"ב להפנות לאזור משאבים הנחוצים לה בזירת האינדו-פסיפי.
• העימותים במזרח התיכון משמשים את סין גם כמעבדה אסטרטגית לבחינת טכנולוגיות צבאיות וללמידה על ביצועיהן מול מערכות נשק מערביות.
• סין נהנית מהיציבות שמספקת ארצות הברית באזור, אך במקביל מטפחת קשרים עם איראן ומציגה את עצמה בפני מדינות האזור כמעצמה ניטרלית ושוחרת שלום.
• מבחינת ישראל, סין אינה עוד שותפה כלכלית בלבד. התקרבותה הביטחונית והטכנולוגית לאיראן עלולה לפגוע בחופש הפעולה הישראלי ומחייבת להדק את הפיקוח על קשרים, השקעות וטכנולוגיות בעלות משמעות אסטרטגית.
• על ישראל להעריך את מדיניותה של סין על פי מעשיה, רשתות האספקה שלה והאינטרסים המנחים אותה – ולא על פי הצהרותיה הרשמיות.

מבוא

בשבועות האחרונים הופיעה שורה של דיווחים שלפיהם איראן עומדת לקבל בקרוב משלוח ראשון מתוך עסקה רחבת היקף לרכישת מאות מערכות טילי כתף סיניות להגנה אווירית (MANPADS), ובהן דגמי QW-12 ו-FN-16. על פי אותם דיווחים, מדובר בעסקה בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, שנועדה לסייע לטהרן לשקם את מערך ההגנה האווירית קצר הטווח שלה לאחר שנפגע קשות במהלך העימותים האחרונים.

תגובת בייג'ינג היתה מיידית וצפויה כמעט עד כדי שגרה. משרד החוץ הסיני דחה את הפרסומים מכל וכל וכינה אותם "חסרי בסיס עובדתי". לכאורה, מדובר בעוד הכחשה דיפלומטית שגרתית. בפועל, דווקא הפער שבין הדיווחים לבין ההכחשה חושף את אחת מאבני היסוד של האסטרטגיה הסינית במזרח התיכון: סיוע ללא בעלות, מעורבות ללא אחריות והשפעה ללא התחייבות.

הכחשה אינה חריגה במדיניות החוץ הסינית; היא חלק בלתי נפרד ממנה. במשך שנים בייג'ינג מציגה את עצמה ככוח אחראי, ניטרלי ושוחר שלום, המתנגד להתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות. אולם במקביל היא מרחיבה בהתמדה את קשריה הביטחוניים, הטכנולוגיים והכלכליים עם מדינות המצויות בעימות עם המערב, ובראשן איראן.

 איראן: נכס אסטרטגי במאבק מול וושינגטון

מבחינת סין, איראן היא הרבה יותר משותפה אזורית. היא מהווה נדבך מרכזי במאבק הרחב יותר מול ארצות הברית. איראן מספקת לסין נפט בהנחות משמעותיות, מאפשרת לה להרחיב את השפעתה לאורך נתיבי "החגורה והדרך", ומשמשת גורם שמעסיק את וושינגטון בזירה נוספת. ככל שארצות הברית משקיעה יותר משאבים במזרח התיכון, כך היא מפנה פחות קשב ומשאבים לאינדו-פסיפי – הזירה האסטרטגית החשובה ביותר מבחינת בייג'ינג.

אלא שסין אינה מעוניינת לשלם את המחיר הכרוך בהזדהות פומבית עם איראן. הנשיא דונלד טראמפ כבר הבהיר כי כל סיוע צבאי סיני לטהרן עלול להוביל להחרפת הסנקציות נגד חברות סיניות ולהעמקת העימות הכלכלי בין שתי המעצמות. עבור כלכלה סינית המתמודדת עם האטה בצמיחה, משבר נדל"ן, ירידה בייצוא ומלחמת סחר מתמשכת עם ארצות הברית, מדובר בסיכון משמעותי.

 סיוע בלי טביעות אצבע

כאן נכנסת לתמונה האסטרטגיה הסינית האופיינית: פעילות מתחת לרף הייחוס (Below the threshold of attribution). אם אכן הדיווחים נכונים, הרי שהעסקה אינה מתבצעת באופן גלוי בין ממשלות אלא באמצעות רשתות של חברות מסחר, גורמי תיווך ומסלולי שילוח מורכבים, באופן שמאפשר לבייג'ינג להכחיש כל מעורבות ישירה. גם כאשר הקשר ידוע כמעט לכל המעורבים, הוא נשאר עמום מספיק כדי שלא ייצור עילה ברורה להסלמה מדינית.

זו אינה תופעה חדשה. סין אימצה בשנים האחרונות מודל קבוע של "תמיכה עם הכחשה" גם בזירות אחרות. במלחמת רוסיה-אוקראינה היא נמנעה מלהעביר נשק קטלני באופן רשמי, אך חברות סיניות סיפקו רכיבים דו-שימושיים, ציוד אלקטרוני, רחפנים וטכנולוגיות שסייעו לתעשיית הביטחון הרוסית. גם אז בייג'ינג המשיכה להציג את עצמה כמתווכת ניטרלית הקוראת להפסקת אש .הדפוס חוזר כעת גם במזרח התיכון.

 המלחמה כמגרש ניסויים

אך מכירת נשק איננה הסיפור היחיד. עבור סין, כל עימות צבאי הוא גם מקור מידע יקר ערך. כאשר מערכות נשק סיניות מופעלות נגד אמצעי לחימה מערביים, מתקבלת הזדמנות נדירה ללמוד כיצד הן מתפקדות בתנאי קרב אמיתיים. ביצועי המכ"ם, מערכות ההנחיה, אמצעי הלוחמה האלקטרונית, שיעורי ההצלחה והכשל – כל אלה הם נתונים בעלי ערך עצום עבור תעשיית הביטחון הסינית.

אין פירוש הדבר שבייג'ינג שולטת ישירות בכל המידע או מקבלת גישה מלאה אליו, אך יש לה אינטרס ברור ללמוד ככל האפשר מביצועי מערכות מתוצרתה בזירות עימות. לקחים כאלה עשויים להשפיע על פיתוח מערכות עתידיות ועל היערכותה של סין לעימותים אפשריים באינדו-פסיפי, ובראשם תרחיש של משבר סביב טאיוואן.

במובן זה, המזרח התיכון הופך עבור סין למעבדה אסטרטגית. היא אינה שולחת כוחות לוחמים, אינה מקימה קואליציות צבאיות ואינה נושאת בעלויות הביטחוניות הכבדות שבהן נשאה ארצות הברית במשך עשרות שנים. במקום זאת היא נהנית מהאפשרות ללמוד, לצבור ניסיון ולבחון טכנולוגיות – מבלי להיות מעורבת ישירות בלחימה.

 מעצמה שנהנית מהסדר – בלי לשלם עבורו

זהו בדיוק ההבדל בין ארצות הברית לסין באזור. וושינגטון מספקת ערבויות ביטחוניות, מפעילה בסיסים צבאיים, מחזיקה אלפי חיילים ומתחייבת להגנת בעלות בריתה. בייג'ינג מעדיפה ליהנות מפירות היציבות שמייצרת ארצות הברית, אך במקביל לטפח קשרים עם יריבותיה של וושינגטון. במילים אחרות, סין נהנית מהסדר האזורי מבלי להשתתף בעלויות אחזקתו.

 קרב התודעה: כך בייג'ינג בונה את דימויה

גם במישור התודעתי המשחק כפול לא פחות.

בשנים האחרונות משקיעה סין מאמצים חסרי תקדים בעיצוב תדמיתה במזרח התיכון. היא מציגה את עצמה כמעצמה שאינה מתערבת בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות, כמי שמכבדת ריבונות וכחלופה ל"הגמוניה המערבית". הדימוי הזה זכה לחיזוק לאחר התיווך בין איראן לסעודיה ב-2023, שהוצג כהישג דיפלומטי סיני.

אולם מאחורי התדמית הזאת עומדת מערכת מתוחכמת של דיפלומטיה ציבורית, פעילות תקשורתית וקמפיינים ברשתות החברתיות. בטורקיה, למשל, פועלת שגרירות סין בשנים האחרונות באופן אינטנסיבי כדי להתמודד עם הביקורת על יחסה לאויגורים, לקדם נרטיבים חיוביים על שיתוף הפעולה הכלכלי ולהדוף טענות על הפרת זכויות אדם. המאמצים הללו אינם מנותקים ממדיניות החוץ הסינית; הם חלק ממנה.

 מודל הפעולה: גם טהרן וגם ריאד

כך נבנה מודל פעולה עקבי: במישור הכלכלי סין מעמיקה השקעות; במישור הביטחוני היא מרחיבה קשרים באופן מבוקר; ובמישור התקשורתי היא ממשיכה להציג את עצמה כמתווכת ניטרלית שאינה נוקטת צד.

 המשמעות עבור ישראל

מבחינת ישראל, להתקרבות הביטחונית בין סין לאיראן יש משמעות החורגת בהרבה מעסקת נשק כזו או אחרת. אם מערכות הגנה אווירית, רכיבים דו-שימושיים או טכנולוגיות סיניות יסייעו לאיראן לשקם ולשפר את יכולותיה הצבאיות, הדבר עלול להקשות על חופש הפעולה הישראלי ולהגדיל את העלות והמורכבות של עימות עתידי. גם מערכות שאינן משנות לבדן את מאזן הכוחות יכולות, כשהן מצטרפות למערך איראני רחב יותר, לשפר את יכולתה של טהרן להתמודד עם היתרון הטכנולוגי והאווירי של ישראל.

המשמעות השנייה היא מדינית. במשך שנים התייחסה ישראל לסין בעיקר דרך הפריזמה הכלכלית של מסחר, השקעות, תשתיות וטכנולוגיה. אולם ככל שבייג'ינג מעמיקה את יחסיה האסטרטגיים עם טהרן, קשה יותר להפריד בין היחסים הכלכליים עם סין לבין ההשלכות של מדיניותה האזורית. מבחינת ישראל סין איננה אויב, אך גם אינה שחקן ניטרלי במובן האסטרטגי. האינטרסים שלה מול איראן, מדינות המפרץ וארצות הברית אינם חופפים בהכרח לאינטרסים הישראליים.

לבסוף, ההתפתחות מחזקת את הקשר בין התחרות האסטרטגית האמריקנית-סינית לבין ביטחון ישראל. ככל שסין מסייעת – ישירות או בעקיפין – לשימור יכולותיה הצבאיות של איראן, בעוד ארצות הברית נותרת המשענת הביטחונית המרכזית של ישראל, כך מצטמצם המרחב של ירושלים לנהל את יחסיה עם בייג'ינג כאילו הם מנותקים מהשותפות האסטרטגית עם וושינגטון. מבחינת ישראל, לכן, השאלה איננה רק מה סין מוכרת לאיראן, אלא כיצד חדירתה הגוברת למערכות הביטחוניות והטכנולוגיות של האזור עשויה להשפיע לאורך זמן על סביבת האיום שבה ישראל פועלת.

מכאן שהערכת המדיניות הסינית אינה יכולה להתבסס על הצהרות משרד החוץ בבייג'ינג בלבד. על ישראל לבחון בראש ובראשונה את דפוסי הפעולה, רשתות האספקה, הקשרים הטכנולוגיים והאינטרסים הגאו-אסטרטגיים שמאחורי הקלעים. במזרח התיכון של 2026, מה שסין עושה חשוב הרבה יותר ממה שהיא אומרת.

פרופ' מרדכי חזיזה הוא פרופסור חבר בחוג לפוליטיקה וממשל ובחוג ללימודים רב-תחומיים במדעי החברה במכללה האקדמית אשקלון. מחקריו מתמקדים בפוליטיקה הבינלאומית של אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA), עם דגש מיוחד על השפעתה ומעורבותה הגוברת של סין במרחב זה.

עיקרי הדברים

• ב-26 ביוני הודיעה יפן על מענק חירום הומניטרי בסך 15 מיליון דולר לאיראן, לבנון והפלסטינים, ימים ספורים לאחר תום מלחמה שאיראן עצמה יזמה.
• זה אינו אירוע בודד. יפן חזרה ומימנה את אונר"א תוך כחודשיים בלבד ב-2024, אחרי שהשעתה זמנית את תמיכתה בעקבות חשיפת מעורבות עובדי הסוכנות בטבח ה-7 באוקטובר.
• הדפוס חוזר על עצמו: ניסוח דיפלומטי רך שמעביר את האחריות מהגורם הטרוריסטי אל "המצב ההומניטרי הכללי".
• אלה מתחברים למדיניות ארוכת שנים של סיוע הומניטרי הממקמת את יפן כתורמת השלישית בגודלה לפלסטינים אחרי ארה"ב והאיחוד האירופי.
• היבט זה במדיניות החוץ היפנית בולט על רקע הניגודיות שבינו לבין המדיניות הריאליסטית והפרגמטית של ראש ממשלת יפן, טקאיצ'י.
• ייתכן שהדבר משמש את יפן ככיסוי פוליטי פנימי המאפשר לה לקדם מדיניות חוץ אסרטיבית יותר בזירות אחרות. כמו כן, הדבר ממחיש את השמרנות של משרד החוץ היפני בסוגיית הסיוע למזרח התיכון.
• דווקא בשל ידידותה של הממשלה הנוכחית לישראל, יש אינטרס והזדמנות ישראליים לעסוק גם בסוגיית הסיוע ההומניטרי, ולחתור לשינוי במדיניות זו.
• לבסוף, יפן שותפה מרכזית של ישראל וכן מהווה עוגן משמעותי של ישראל במרחב האינדו-פסיפיק, והנושאים שעל הפרק בין המדינות חשובים ואסטרטגיים בהרבה מהסיוע הסמלי שניתן לגורמים עוינים.

מבוא

ב-26 ביוני הודיע משרד החוץ היפני על מענק חירום הומניטרי בסך 15 מיליון דולר, המחולק בין איראן, לבנון והשטחים הפלסטיניים. עשרה מיליון דולר מתוכו מיועדים לאיראן באופן ספציפי, ומועברים דרך הצלב האדום הבינלאומי, נציבות הפליטים של האו"ם, ותוכנית המזון העולמית.

ההודעה יצאה תשעה ימים בלבד לאחר שנחתם מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן, הסכם שאמור היה לסמן את סיום המלחמה שאיראן עצמה יזמה. למרות המצוקה האמיתית של אזרחי איראן, לא מדובר במדינה ענייה. איראן עשירה במשאבי טבע, והנהגתה הפנתה משאבים אלה לתוכנית גרעין צבאית, לפיתוח טילים בליסטיים ולמימון רשת פרוקסי אזורית, ולא לרווחת אזרחיה. האייתולות ומשמרות המהפכה – לא מחסור במשאבים – הם הסיבה למצוקת האזרחים האיראנים.

הצלב האדום הבינלאומי, אחד מהגופים המרכזיים שדרכם עובר הכסף, אף הוא לא חף מביקורת. הארגון לא נאבק ברצינות על גישה לחטופים הישראלים שהוחזקו בידי חמאס, בזמן שדחף בעקביות להגברת הסיוע ההומניטרי לעזה. זה אינו ארגון ניטרלי במובן שהמונח מרמז עליו. כמו כן הוא הואשם על ידי גורמים רשמיים באוקראינה על כך שלא מנע חטיפתם של ילדים אוקראינים לרוסיה.

סיוע על אוטומט

זה אינו אירוע חד-פעמי. בינואר 2024, לאחר שישראל חשפה מודיעין שלפיו לפחות 12 עובדי אונר"א השתתפו באופן פעיל בטבח ה-7 באוקטובר – ביניהם מורים, יועצים ועובדים סוציאליים ששירתו בבתי ספר של הסוכנות – השעתה יפן, יחד עם 15 מדינות תורמות נוספות, את המימון שלה לסוכנות. סך המימון המושעה עמד על כ-450 מיליון דולר.

אך ההשעיה נמשכה זמן קצר למדי. תוך כחודשיים בלבד, באפריל 2024, חזרה יפן ומימנה את אונר"א – בין הראשונות לעשות זאת, יחד עם שוודיה, פינלנד וקנדה – הרבה לפני גרמניה, ובזמן שארה"ב עצמה שמרה על הקפאת המימון שלה לפחות עד מרץ 2025. שרת החוץ היפנית דאז, יוקו קמיקאווה, נימקה זאת בכך שתפקידה של אונר"א "בלתי ניתן להחלפה" בעזה, זאת אף על פי שהמודיעין הישראלי הצביע על כך שכ-12% מ-13,000 עובדי אונר"א בעזה קשורים לחמאס או לג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.

יפן לא הסתפקה בחידוש המימון. היא תרמה 35 מיליון דולר נוספים לאונר"א, כ-10 מיליון מתוכם יועדו במפורש לשיפור תנאים סניטריים ולאספקת פריטים חיוניים לנשים וילודים בעזה. בהמשך תרמה יפן עוד 7 מיליון דולר ישירות לתמיכה בעקורים פנימיים בעזה, לצד אספקת ציוד חירום: שמיכות, מכלי מים, יריעות פלסטיק ומזרוני שינה.

JICA (Japan International Cooperation Agency) כזרוע הביצועית

בשטח מפעילה JICA פרויקטים עבור הפלסטינים כבר משנות ה-80, והחל מ-2006 מפעילה את יוזמת "מסדרון לשלום ושגשוג" — מסגרת מרובעת (יפן, ישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית) שמטרתה המוצהרת חיזוק אמון אזורי דרך שיתוף פעולה כלכלי, ולא רק סיוע הומניטרי. פרויקט הדגל של המסגרת הזו הוא הפארק התעשייתי-חקלאי ביריחו (JAIP), המופעל בשיתוף עם ישראל וירדן. נכון לסוף שנת 2025 נמצאות בפארק התעשייה 17 חברות, בעיקר בתחומי המזון והקוסמטיקה, אך נראה כי היוזמה לא התקדמה במידה ניכרת מאז 2019.

לצד זאת, JICA מפעילה "תוכנית להתאוששות חירום" (Programme for Emergency Recovery) בעזה וביהודה ושומרון. שלב א' נחתם בפברואר 2024 ושלב ב' בפברואר 2026, בהיקף כולל של כ-25 מיליארד ין (כ-167 מיליון דולר). התוכנית מיועדת לציוד לניהול פסולת, שירותי בריאות, אספקת מים ותשתית בסיסית. הסוכנות גם חילקה כמה משלוחי חבילות מזון חירום לתושבי עזה, וממשיכה לפעול דרך משרדה ברמאללה חרף המצב הביטחוני.

מאז 1993 סך הסיוע של יפן לפלסטינים מוערך ב-2.8 מיליארד דולר, המציבים אותה שלישית רק לארה"ב ולאיחוד האירופי. מאז אוקטובר 2023 תרמה יפן לפלסטינים (כולל עזה) 410 מיליון דולר בסיוע ישיר. יפן לא רק תורמת כספים למנגנונים בין-לאומיים כמו אונר"א; היא מפעילה, דרך JICA, תשתית סיוע פעילה ועצמאית משלה בתחומי המשילות, התיירות, החינוך, פעילות כלכלית ועוד.

הכוונה של ממשלת יפן חיובית, אך בפועל הסיוע, לפחות בחלקו, מגיע ישירות לארגוני טרור ומשמש אותם להמשך האחיזה והשליטה באוכלוסייה האזרחית. בהתאם לאמרה המפורסמת, הדרך לגיהינום (חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה) רצופה בכוונות טובות. השפה הרשמית ששימשה את יפן אז, "תפקיד בלתי ניתן להחלפה", "תוך שיפור ממשל וניהול סיכונים", כמעט זהה לניסוח ששימש אותה לאחרונה בנוגע לאיראן וללבנון: ניסוח פרוצדורלי שמתאר את הבעיה כ"מצב הומניטרי", בלי להצביע במפורש על האחריות של הגורם ששולט בשטח.

פרופורציות: הסיוע ההומניטרי תחת מדיניותה הפרגמטית של טקאיצ'י

על אף התסכול והתהיות שעולות בעקבות המשך מתן הסיוע ההומניטרי היפני לגורמים עוינים, יש לבחון זאת במשקפיים אסטרטגיים ולהתייחס לכלל השיקולים של ממשלת יפן. חלק משיקולים אלה הוא גם ההתמודדות עם דעת הקהל בבית והשינוי התפיסתי שעובר על יפן כמטוטלת מאז מלחמת העולם השנייה. לאחר תבוסתה של יפן האימפריאליסטית במלחמת העולם השנייה, התפיסה הלוחמנית והאגרסיבית התחלפה לפציפיזם קיצוני, והשרשת נרטיב קורבני (המדינה היחידה שהוטלו עליה פצצות אטום). ככל שעברו השנים, ובייחוד מאז תחילת שנות האלפיים, התרחקה יפן אט אט מתפיסה זו, ובשנים האחרונות, עם התגברות האיומים בסביבתה וכן בזירה הבינלאומית, אימצה יפן צעדים משמעותיים לחיזוק מרכיב הביטחון והעוצמה הצבאית.

ייתכן כי שימור "המפעל" ההומניטרי נועד להשגת שקט תעשייתי עבור מימוש מדיניות פרו-אקטיבית בזירה הבינלאומית. אף על פי שלעומת המדיניות הפציפיסטית ארוכת השנים נדמה כי מתרחש כעת שינוי קיצוני ביפן, בהשוואה למדינות מערביות אחרות, מדובר במהלך מתבקש כדי לתת מענה לאיומים. השינוי הזה כולל את הרפורמות המדיניות-ביטחוניות המשמעותיות ביותר שלה מאז מלחמת העולם השנייה: תקציב הגנה שובר שיאים ובמגמת עלייה מתמדת, פריסת טילים ארוכי טווח באיים הדרום-מערביים שלה מול סין, הקמת סוכנות מודיעין ראשונה מאז 1945, העמקת שיתוף הפעולה הביטחוני-צבאי עם ארה"ב (הגדלת סמכויות הפיקוד האמריקני ביפן ועוד), ושיתוף פעולה ביטחוני חסר תקדים עם מדינות ביניים נוספות, ובראשן הודו, הכולל פיתוח משותף של מערכות נשק, צעד שהיה בלתי נתפס לפני עשור.

מדיניות כזו, בייחוד ביפן שבה הזיכרון הפציפיסטי החוקתי עמוק ומושרש, זקוקה לכיסוי פוליטי פנימי. הזרם הפציפיסטי בדעת הקהל היפנית, ומשרד החוץ שמסורתית שומר על עמדה דומה, לא ייעלמו רק בגלל כהונת ראש ממשלה ימני. שמירה על מסורת הסיוע ההומניטרי – כלפי הפלסטינים, כלפי לבנון, ואפילו כלפי איראן – מאפשרת לטוקיו לומר לציבור הפנימי ולקהילייה הבינלאומית: יפן עדיין אותה מדינה הומניטרית כתמיד, ואין הדבר סותר את המשך ההתעצמות הצבאית והעברת התקציב הביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה היפנית.

ככל הנראה, מדובר באיזון מכוון בין אילוצים פוליטיים: הצורך להתקדם באגרסיביות אסטרטגית מול סין וצפון קוריאה (ורוסיה), לצד הצורך לשמר לגיטימציה פנימית מול ציבור שגדל על עקרונות הפציפיזם.

סנאה טאקאיצ'י, שנבחרה באוקטובר 2025 לתפקיד ראש הממשלה, מזוהה עם הסיעה הימנית-ניצית במפלגת השלטון, ה-LDP. בה בעת היא פרגמטית, ונתפסת כממשיכת דרכו של שינזו אבה. עמדותיה כלפי סין תקיפות, והיא הצהירה בנובמבר 2025 שתקיפה סינית על טאיוואן עלולה להוות איום קיומי המצדיק תגובה צבאית יפנית. האמירה עוררה משבר דיפלומטי עם בייג'ינג, שהוביל להטלת סנקציות סיניות על יועץ בכיר שלה והרחבת המגבלות הסיניות על ייצוא מתכות נדירות ליפן.

על רקע גישתה, אפשר היה לצפות לשינוי מהותי במדיניות ההומניטרית המסורתית של יפן כלפי הפלסטינים ואיראן. זה לא קרה. טאקאיצ'י שימרה את אותה מדיניות סיוע. ניתן ללמוד מכך שהמסורת הזו אינה תלויה בזהותו האידאולוגית של ראש הממשלה, היא טבועה עמוק באופן מבני במשרד החוץ היפני. עם זאת, כאמור, טקאיצ'י יכולה למנף זאת במחיר סמלי בלבד, כדי להמשיך במאמצי ההתעצמות הצבאית והקרנתה במרחב.

מה ישראל צריכה לעשות?

• ישראל צריכה להפסיק להתייחס לתופעה הזו כאל "אכזבה" כללית ובלתי ממוקדת, ולהניח עמדה מדינית מפורשת כלפי יפן בנושא: הבחנה ברורה בין סיוע לאזרחים לבנונים, פלסטינים ואיראנים (מתנגדי המשטר) הנתונים במצוקה אמיתית, לבין מענקים המכוונים במפורש למדינה עוינת כמו איראן ושלוחיה. דווקא מול ממשלה ידידותית ניתן לפעול נגד האבסורד.
• יש לפעול בערוצים דיפלומטיים כדי לדרוש מנגנוני מעקב שקופים יותר, לא רק הצהרות כלליות על "שיפור ממשל וניהול סיכונים", אלא דיווח פומבי על יעדי הכספים בפועל, כפי שנעשה בהצלחה חלקית מול מדינות מערביות אחרות בעקבות חשיפת מעורבות עובדי אונר"א בטבח ה-7 באוקטובר. יש להבהיר כי השימוש בזרועות בין-לאומיות אינו מספק ערבות מלאה לכך שהסיוע והכסף לא יגיעו ישירות לידי גופי הטרור.
• בזמן שיפן משקיעה הון פוליטי עצום בבניית שותפות עם הודו ועם ישראל בתחומי טכנולוגיה, אנרגיה והגנה, כדאי להעלות את סוגיית הסיוע ההומניטרי כחלק מהדיאלוג הביטחוני-אסטרטגי הרחב יותר, ולא כנושא נפרד ומבודד. בדיוק משום שיפן זקוקה לישראל ולהודו כשותפות אמינות בתחום הטכנולוגי-ביטחוני, יש לה תמריץ אמיתי להיות רגישה יותר לרגישויות הישראליות בנושא זה. מנגד, על ישראל להפנים כי לא צפוי שינוי משמעותי בעמדות היסוד של יפן כלפי הפלסטינים: התנגדות להתנחלויות ופתרון שתי המדינות. יש להכיר בכך שהתופעה הזו לא תיעלם, ולתכנן בהתאם. יפן תמשיך לתת סיוע הומניטרי גם בזמן שהיא מעמיקה את שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי עם ישראל.
• לבסוף, יש לבחון את הדברים בפרופורציות הנכונות בין הסיוע ההומניטרי היפני לבין ביסוס שותפות אסטרטגית עמוקה עם ישראל. אין עוררין על כך שיפן היא שותפה אסטרטגית אמיתית של ישראל במרחב האינדו-פסיפיק, ויש לחזק זאת. זו הזדמנות לקראת הבחירות בישראל וכניסתה של ממשלה חדשה לאמץ אסטרטגיה לאומית למרחב האינדו-פסיפיק, שיפן מוכרזת באופן רשמי כאחד מהעוגנים שלה (לצד הודו).

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

היו שטענו כי מבצע הביפרים נגד חיזבאללה והישגים צבאיים נוספים, חוללו שינוי של 180 מעלות בעמדתה של סין כלפי ישראל – לא רק בטון, אלא גם בפרקטיקה. טענה זו, שממשיכה להדהד גם אחרי המלחמה מול איראן, מתעלמת הן מטיבה של מדיניות החוץ הסינית והן מהתפתחויות שמציבות את סין בהתנגשות אינטרסים ברורה מול ישראל.

האמת היא שלא חל שינוי במדיניות סין כלפי ישראל. הדרדרות איטית ביחסים החלה כבר ב-2019, תקופת הטיפול הסיני בקורונה. בשנים החולפות התגברה הריכוזיות הפנימית ההיתוך האזרחי-צבאי, הסתיימה האוטונומיה בהונג-קונג, הממשל הסיני הוביל שורת פרובוקציות בים סין הדרומי והמזרחי והחריף את האיומים על טאיוואן. הפלישה הרוסית לאוקראינה חיזקה את שילוב האינטרסים בין סין ליריבותיה של ישראל, ובראשן איראן.

יחסי הסחר נמשכו ואף צמחו למרות ההידרדרות. אבל לאחר ה-7 באוקטובר סין לא השאירה מקום לספק: היא נמנעה מגינוי חמאס, תיארה את המתקפה והמלחמה בעזה כמאבק פלסטיני לגיטימי, פעלה מדינית לקטוע את המלחמה ולגנות את ישראל, ועודדה תכנים אנטישמיים בטיקטוק ובמכוני מחקר ממשלתיים. שי ג'ינפינג נמנע מהתבטאויות תקיפות והותיר זאת לדרגים המקצועיים, אך גם הם משקפים את רוח המפלגה והיו"ר.

דפוס דומה חזר במלחמת איראן שפרצה בפברואר 2026: חברות סיניות סיפקו לטהרן רכיבי טילים דו-שימושיים ומודיעין, ודיפלומטים סינים פעלו במועצת הביטחון להגן על המשטר. ב-7 באפריל הטילו סין ורוסיה וטו על החלטה לאבטחת השיט בהורמוז, כדי לשמר את משטר הטרור באיראן.

חברת Chang Guang Satellite Technology, המשולבת באקדמיה הסינית למדעים, מזינה את החות'ים בנתוני מיקוד לתקיפות שיט בים סוף מאז 2023. וושינגטון ביקשה מבייג'ינג להפסיק, והיא לא הפסיקה. יותר מ-100 כלי שיט הותקפו מאז, חלקם בדרך לנמלים ישראליים. סין מייבאת כ-90% מהנפט האיראני, המיוצא – כ-75% מהסחר בין המדינות – באמצעות צי צללים ומנגנון תשלומים סמוי סביב חברת הביטוח הממשלתית לייצוא, שהעביר כ-8.4 מיליארד דולר לטהרן אשתקד. במאי הורה משרד המסחר הסיני לחברות מקומיות להתעלם באופן גלוי מסנקציות אמריקניות על נפט איראני והורמוז.

אפילו הסכם המסגרת בין ארה"ב לאיראן, שנחתם לכאורה בתיווך פקיסטני, משקף נאמנה את האינטרסים הסיניים: המגעים שקדמו לו מצביעים על תיאום הדוק בין פקיסטן, איראן וסין, גם אם טראמפ הציג זאת כהיענות סינית ללחציו.

במקביל, שגריר סין בישראל משדר עסקים כרגיל ומדגיש הזדמנויות כלכליות-טכנולוגיות, תוך התעלמות מהמציאות הביטחונית והמדינית של סין. אמנם יש דוגמאות חיוביות לשיתוף פעולה: רציפות תפקודית של נמל המפרץ, פועלי בניין סינים, אך אי אפשר להפריד אותן מהמדיניות הכוללת. השינוי הוא בניואנסים, לא במדיניות.

גם הכלכלה הסינית אינה ורודה ונעשית פחות רוויה בהזדמנויות: ענף הנדל"ן מתכווץ משנה לשנה, ריבית חוב הממשלות המקומיות עולה מהר מהתמ"ג, ואבטלת הצעירים נעה סביב 16% על רקע חדירת ה-AI. מעצמה תחת לחץ פנימי כזה, המאיים על החוזה בין המפלגה לאזרחים, מרוויחה מהפניית המבט החוצה – ונרטיב שמטיל אשמה על יהודים וישראל תמיד מוצא אוזן קשבת, לצד האיומים המתמשכים על טאיוואן ככל שמתקרבים ל-2027, שנת היעד לסיפוחה.

הדהוד הנרטיב של יחסים טובים בין ישראל לסין, תוך התעלמות מההקשר ומהשינויים שחלו בשנים האחרונות, נראה כמאמץ מכוון למנף מחלוקות בין ישראל לארה"ב ולמזער את הנזק שגרמה סין לישראל בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, הרצון הסיני להתקרב הוא הזדמנות שכדאי לנצל – כמנוף לעיצוב מחדש של היחסים בגבולות ברורים, ולגביית מחיר ברור.

דילמת הבחירה בין וושינגטון לבייג'ינג לא באמת קיימת; גם סין יודעת היכן ישראל עומדת. על כן ישראל צריכה להתמקד באינטרסים הישירים לביטחונה הלאומי.

התשובה האסטרטגית

בפני ישראל עומדים כעת כמה צעדים שהיא יכולה לעשות, ובראשם העמקת את קשרי הביטחון, האנרגיה והטכנולוגיה עם הודו, איחוד האמירויות, יפן, יוון, קפריסין, צ'כיה ופולין, כולל יוזמות חיבוריות שמרחיבות השפעת מדינות דומות-דעים על חשבון סין.

יש לקחת חלק משמעותי בכל קואליציה מינילטרלית שאינה תלויה באישור בייג'ינג.

יש לחתור למינוף מסגרות אמריקניות לשיתופי פעולה עם מעצמות ביניים גם בלי מעורבות ישירה של ארה"ב, ברוח ה-Pax Silica ("ברית הסיליקון" – יוזמה בין-לאומית ואסטרטגית רחבת היקף בהובלת ארצות הברית, שנועדה לבסס ולבצר סדר כלכלי וטכנולוגי גלובלי חדש בעידן הבינה המלאכותית).

תחומים נוספים שאפשר לפעול בהם: הידוק הפיקוח על השקעות זרות והגברת מודעות המגזר הפרטי לסיכוני הקשר עם סין; וגיבוש רשימת דרישות לעיצוב מחדש של יחסי ישראל-סין, לטובת האינטרסים הישראליים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

את השבוע שקדם ליום השנה ה-250 להכרזת העצמאות האמריקאית ביליתי בבייג'ינג. פקדתי את העיר האסורה, קומפלקס הארמון הגדול ביותר בעולם, ששימשה מקום מושבם של קיסרי סין מאז המאה ה-13 וראתה תמורות רבות בסדר העולמי. זה היה מקום מתאים להתבונן ממנו על השינויים בסדר העולמי בתקופתנו. במסגרת ביקור עבודה בן שבועיים בבייג׳ינג ובשנגחאי פגשתי בכירים בעולם התעשייה, הממשל והאקדמיה הסינית. שיחות אלו חידדו כיצד נתפסת נדידת העוצמה העולמית מחוץ למערב, וכיצד המלחמה באיראן האיצה מגמות אלו. אסכם אותן בשש נקודות עיקריות.

ראשית, החברה הסינית המודרנית מונעת מתודעה היסטורית עמוקה, ובפרט מהזיכרון של מעמדה ההיסטורי של סין ומהטראומה של "מאה שנות ההשפלה" שהחלה במאה ה־19.

בעוד אמריקה חוגגת 250 שנה, הציוויליזציה הסינית היא בת כ־5,000 שנה. מאז שושלת צ׳ין במאה ה־3 לפנה״ס ראתה עצמה סין כציוויליזציה רציפה הנשלטת בידי שושלות שלהן ניתן ״מנדט משמיים״. לאורך מרבית ההיסטוריה הייתה סין הכלכלה הגדולה בעולם, ואחת הציוויליזציות המתקדמות ביותר במדע ובטכנולוגיה. בסין הומצאו המצפן, אבק השרפה, הנייר, הדפוס ושטרות הכסף. היא גם הצטיינה בפרויקטים הנדסיים רחבי היקף, כגון מערכת התעלות הגדולה והחומה הגדולה. בעת הכרזת העצמאות האמריקאית ב־1776 חיו ב-13 המושבות האמריקאיות כ־2.5 מיליון תושבים, בעוד שבסין חיו קרוב ל-300 מיליון. בייג'ינג הייתה אז אחת הערים הגדולות בעולם, עם אוכלוסייה שהתקרבה למיליון תושבים.

ברובן של אלפיים השנים האחרונות עמדה סין במרכז הסדר האזורי במזרח אסיה כ"מדינת המרכז" (Middle Kingdom), כשמדינות רבות באזור קיימו עימה יחסי מחווה ודיפלומטיה במסגרת "מערכת החסות" (Tributary System). תפיסה זו של סדר אזורי, לצד המסורת האסטרטגית של סון דזה, שכתב את ״אומנות המלחמה״ שהעדיפה השגת מטרות ללא מלחמה ישירה, ממשיכות להשפיע על החשיבה האסטרטגית הסינית גם כיום.

החל במלחמות האופיום ב־1840 הכניעו בריטניה, ובהמשך גם מעצמות מערביות נוספות, את סין, כפו עליה לפתוח את נמליה למסחר ופגעו בריבונותה. בהמשך הצטרפה גם יפן, שכבשה חלקים נרחבים מסין וביצעה בהם מעשי זוועה. תקופה זו, המכונה ״מאה שנות ההשפלה״, עיצבה את התודעה הסינית שלפיה רק עוצמה כלכלית, טכנולוגית וצבאית תבטיח שהשפלה כזו לא תישנה.

שנית, שי ג׳ינפינג הוא המנהיג החזק ביותר בסין מאז מאו דזה-דונג והוא צפוי להישאר בשלטון בשנים הקרובות כשהוא מחזק את השליטה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית ומקדם התעצמות כלכלית וצבאית ועצמאות טכנולוגית של סין.

שי, שנבחר לנשיאות ב־2013, ביטל ב־2018 את מגבלת שתי הכהונות לנשיא, ובכך סלל את הדרך להמשך שלטונו ללא מגבלת זמן. בשנים האחרונות, ובייחוד מאז תחילת כהונתו השלישית, הוא הדיח שורה של בכירים בצבא ובמפלגה הקומוניסטית במסגרת קמפיין למאבק בשחיתות, אשר חוקרים רבים רואים בו גם כלי לביסוס שלטונו ולהסרת מוקדי כוח יריבים. כיום לא נראית אופוזיציה מאורגנת לשלטונו, והוא צפוי להיבחר לכהונה נוספת בקונגרס המפלגה בסוף 2027 ולהמשיך להוביל את סין גם בשנים שלאחר מכן.

בעוד מאו איחד את סין ב-1949 תחת אידאולוגיה קומוניסטית ודנג שיאופינג הוביל לפתיחת כלכלת סין למערב בשנות ה-80, שי מגדיר חזון של התעצמות סין כמעצמה עולמית בדור שלנו. ילדי סין כיום לומדים במערכת החינוך פחות את כתבי מאו ויותר את ״כתבי שי״, צֶבר נאומים וכתבים שמעדכנים את הסוציאליזם הסיני לזמננו ואשר מעצבים יותר מכל גורם אחר את הפוליטיקה העכשווית בסין.

שי מבקש להאיץ את הפיכתה של סין למעצמה כלכלית, טכנולוגית וצבאית מובילה בעולם, שתשתווה ואף תעלה על ארצות הברית בתחומים מרכזיים, בייחוד באזור אסיה. לשם כך הוא מדגיש את המדע והטכנולוגיה כיעד לאומי, את חיזוק העצמאות הטכנולוגית והכלכלית של סין, את האיחוד עם טאיוואן כחלק מחזון "סין המאוחדת" ואת העמקת שליטתה של המפלגה הקומוניסטית במדינה ובחברה לשם שמירה על יציבות פוליטית. במקביל, הוא מדגיש את הצורך לחזק את עמידותה של סין בפני לחצים חיצוניים ובידוד בינלאומי. תפיסתו מושפעת גם מהלקחים שהפיקה הנהגת סין מהתפרקות ברית המועצות ב-1991, ובראשם הסכנה שבאובדן שליטת המפלגה והלכידות האידיאולוגית.

שלישית, המודל הסיני מציע אלטרנטיבה כלכלית־פוליטית רצינית למודל הדמוקרטי־ליברלי המערבי במאה ה-21, בייחוד עבור מדינות מתפתחות המבקשות לאמץ טכנולוגיות מתקדמות ויכולות ממשל דיגיטליות.

במשך שנים הניחו כלכלנים במערב כי חדשנות פורצת דרך יכולה להתקיים רק במסגרת של כלכלה קפיטליסטית ודמוקרטית. קריסת ברית המועצות נתפסה כהוכחה לניצחון המודל המערבי. אלא שסין מערערת על הנחה זו. מאז הרפורמות של דנג שיאופינג היא בנתה מערכת המשלבת שלטון חד־מפלגתי עם שוק פרטי תחרותי ודינמי. התחרות בין החברות בסין אגרסיבית במיוחד, לעיתים יותר מבמערב. חברות מתרחבות במהירות לתחומים משיקים – Huawei עברה מתשתיות תקשורת למכוניות חכמות; Xiaomi מטלפונים חכמים למכוניות חשמליות; Tencent הפכה את WeChat ל"סופר־אפליקציה" ו-Alibaba התרחבה ממסחר מקוון לתשלומים דיגיטליים, מחשוב ענן ובינה מלאכותית.

במקביל, סין בנתה בסיס ייצור תעשייתי שאין לו מתחרים. אם בשנות ה־90 הייתה בעיקר מרכז ייצור עבור חברות מערביות, כיום היא מובילה במכוניות חשמליות, סוללות, רחפנים, רובוטיקה ואנרגיה מתחדשת. בעוד ארצות הברית צמצמה חלק ניכר מיכולות הייצור שלה בעידן הגלובליזציה וצפויה להחזיק בכ־11% מהייצור התעשייתי העולמי עד שנת 2030, לפי תחזית ארגון הפיתוח התעשייתי של האו"ם, סין צפויה להחזיק בכ־45% מהייצור התעשייתי העולמי – יתרון שעשוי להיות מכריע גם בעת מלחמה.

יתרונות אלה מאפשרים לסין להרחיב את השפעתה בעולם. חברות טכנולוגיה סיניות מרחיבות במהירות את פעילותן הבינלאומית בתחומי התוכנה, מחשוב הענן והבינה המלאכותית. גם אם ארצות הברית ואירופה תגבלנה את חדירת הטכנולוגיות הסיניות לשוקיהן, חברות סיניות נהנות מביקוש גובר בדרום־מזרח אסיה, במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ובאפריקה. ככל שמדינות אלו תאמצנה תשתיות ושירותים סיניים, הן עשויות להתקרב לבייג'ינג גם מבחינה טכנולוגית, דיפלומטית וגאופוליטית.

רביעית, סין צמצמה במידה ניכרת את הפער מארצות הברית בתחום הבינה המלאכותית, ובמקביל היא פועלת במהירות להפחתת תלותה בטכנולוגיות שבבים מערביות.

השקת מודלים כמו DeepSeek ו־Qwen של Alibaba המחישה כי חברות סיניות מסוגלות כיום להתחרות בחזית העולמית של מודלי השפה הגדולים. במקביל, סין משקיעה משאבים עצומים בפיתוח תעשיית השבבים המקומית, כחלק מיעד לאומי לבנות שרשרת אספקת שבבים עצמאית ולהגיע לחזית העולמית בתחום עד 2030. חברות כמו Huawei, SMIC ו־CXMT ממחישות את קצב התקדמותה של התעשייה הסינית לאורך שרשרת הערך של השבבים – מפיתוח שבבי AI, דרך ייצור מתקדם וזיכרונות, ועד לצמיחתן של חברות מקומיות בתחום ציוד הייצור ותוכנות התכנון. אף שסין עדיין מפגרת אחרי ארצות הברית וטייוואן בייצור השבבים המתקדמים ביותר ותלויה בטכנולוגיות ליתוגרפיה מתקדמות, ובראשן מכונות ה־EUV של ASML ההולנדית, קצב התקדמותה מצביע על כך שהפער הטכנולוגי ממשיך להצטמצם. אם מגמה זו תימשך, יעילותן של מגבלות הייצוא האמריקאיות צפויה להישחק בהדרגה ככל שסין תבסס עצמאות טכנולוגית בתחום השבבים.

אחד המאפיינים הבולטים של האסטרטגיה הסינית הוא הדגש על בינה מלאכותית פיזית (Physical AI), שילוב מודלי בינה מלאכותית בעולם הפיזי באמצעות רובוטים, כלי רכב אוטונומיים, רחפנים, פסי ייצור חכמים ומערכות תעשייתיות. בתחום זה סין נהנית מיתרון ייחודי בזכות בסיס הייצור התעשייתי הרחב שלה והיכולת להטמיע במהירות טכנולוגיות חדשות בקנה מידה לאומי, בשוק של כ־1.4 מיליארד בני אדם.

לצד זאת, חברות סיניות מקדמות מודלים בקוד פתוח, המאפשרים אימוץ מהיר ברחבי העולם, ומשקיעות בהקמת תשתיות מחשוב ומרכזי נתונים מחוץ לסין, בעיקר בדרום־מזרח אסיה, כדי להרחיב את הגישה למשאבי מחשוב ולמתן את השפעת מגבלות הייצוא האמריקאיות.

חמישית, המלחמה באיראן והמו"מ בין וושינגטון לטהרן נתפסים בבייג'ינג כסימן נוסף להיחלשות הסדר הבינלאומי החד־קוטבי בהובלת ארצות הברית.

מנקודת המבט הסינית, עצם העובדה שאיראן, מעצמת ביניים, הצליחה לשרוד את הלחץ האמריקאי ולהגיע למגעים על הסדר מבלי שהמשטר קרס, מעידה על מגבלות כוחה של ארצות הברית. בשיחות שקיימתי עם אנשי אקדמיה ומדיניות בסין עלתה שוב ושוב הטענה כי וושינגטון מתקשה לנהל מלחמות ממושכות, נמנעת מהפעלת כוחות קרקעיים, ומתקשה לגייס תמיכה בינלאומית רחבה גם כאשר היא מובילה מהלך צבאי. בעיני רבים בבייג'ינג, מגמות אלה משקפות שחיקה במעמדה של ארצות הברית כמנהיגת המערכת הבינלאומית. חלק מהמשקיעים והפרשנים אף העלו את האפשרות שמדובר ב"רגע משבר סואץ" אמריקאי, בדומה למשבר סואץ ב־1956, שסימן את דעיכתה של בריטניה כמעצמת־על והמחיש כי היא אינה יכולה עוד לכפות לבדה את רצונה בזירה הבינלאומית.

לתפיסה זו עשויות להיות השלכות גם בזירה האסייתית. אם בייג'ינג תסיק כי נכונותה של ארצות הברית להפעיל כוח צבאי מוגבלת, היא עשויה להעריך מחדש את מידת המחויבות האמריקאית להגנת בעלות בריתה באזור, ובראשן יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים וטאיוואן. בביקורו בבייג'ינג במאי 2026 דיבר טראמפ על הצורך ב"יציבות אסטרטגית" בין ארצות הברית לסין, ושר ההגנה פיט הגסת' אמר בכנס שנגרי־לה ביוני 2026 כי יש לשאוף ל"שיווי משקל" בין שתי המעצמות. שיח זה עשוי להעיד על ניסיון לייצב את התחרות בין המעצמות, ויש הרואים בו סימנים ראשונים לגישה המזכירה דטאנט, אם כי מוקדם עדיין לקבוע שמדובר בשינוי אסטרטגי של ממש. אם מגמה זו תלווה גם בצעדים מעשיים, למשל צמצום התמיכה הצבאית בטאיוואן, היא עלולה לחזק עוד יותר את הערכתה של בייג'ינג כי מאזן הכוחות באזור משתנה לטובתה.

שישית, אחת התוצאות הלא מכוונות של הסנקציות של המערב על רוסיה ואיראן היא התפתחות של מערכת סחר חלופית שאינה מבוססת על הדולר ומערכת העברת הכסף הבינלאומית ״סוויפט״, מה שמאיץ את היחלשות הסדר הפיננסי בהובלת ארה״ב מאז מלחמת העולם השנייה.

מאז הקמת מוסדות ברטון־וודס ב-1944 התבסס הדולר כמטבע הסחר והרזרבות המרכזי בעולם, בעוד מערכת SWIFT, שהוקמה ב-1973, הפכה לעמוד השדרה של התשלומים הבינלאומיים. מעמד זה העניק לארצות הברית ולבנקים אמריקאים השפעה חסרת תקדים על המערכת הפיננסית העולמית, ובכלל זה יכולת להטיל סנקציות אפקטיביות על מדינות יריבות. אלא שהסנקציות האיצו גם את החיפוש אחר חלופות. לאורך מלחמת רוסיה-אוקראינה המשיכה סין לקיים סחר נרחב עם רוסיה באמצעות תשלומים ביואן ומנגנוני סליקה חלופיים, ובכך צמצמה את השפעת הסנקציות והבידוד הפיננסי המערבי. באופן דומה, היא המשיכה לרכוש נפט מאיראן גם תחת הסנקציות, ובכך סייעה לטהרן לשמר מקור הכנסה חיוני.

אין משמעות הדבר שהדולר עומד לאבד את מעמדו כמטבע הרזרבות המרכזי בעולם, וגם היואן הסיני עדיין רחוק מלמלא תפקיד זה. אולם התוצאה הסבירה יותר היא מערכת פיננסית בינלאומית מפוצלת, שבה למדינות הנתונות לסנקציות עומדות יותר אפשרויות לעקוף את המערכת הפיננסית המערבית.

זה מצטרף לתמורות פיננסיות אחרות, כמו העלייה של קריפטו ובלוקצ׳יין שאינו נסמך על מטבע מדינתי. מגמות אלו עשויות לשחוק בהדרגה את אחד ממקורות העוצמה החשובים ביותר של ארצות הברית.

שש הנקודות שתוארו לעיל אינן מוכיחות שארצות הברית חדלה להיות המעצמה החזקה בעולם; היא צפויה להמשיך להוביל בתחומים רבים ובהם חדשנות, הון, אוניברסיטאות עילית, שווקים פיננסיים ובריתות בינלאומיות. עם זאת, הן בהחלט מאותתות על שחיקת הסדר החד־קוטבי שנוצר לאחר המלחמה הקרה ועל מעבר הדרגתי למערכת בינלאומית תחרותית יותר.

ייתכן שהעולם אינו מתקדם לעבר שחזור של המלחמה הקרה, אלא לעבר התגבשות הדרגתית של אזורי השפעה. ארצות הברית עשויה בהדרגה לשוב ולהעניק עדיפות אסטרטגית לחצי הכדור המערבי, בהתאם למסורת הגאו־אסטרטגית של דוקטרינת מונרו מ-1823, תוך שמירה על מאזן הכוחות באוקיינוס השקט באמצעות רשת בריתותיה. במקביל, סין עשויה לחזק את מעמדה ככוח הדומיננטי במזרח אסיה באמצעות רשת של יחסי תלות כלכליים, טכנולוגיים וביטחוניים, המזכירה במובנים מסוימים את מערכת החסות ההיסטורית.

התחרות בין ארצות הברית לסין צפויה להיות קרובה בהרבה מהעימות בין ארצות הברית לברית המועצות. בעוד שכלכלת ברית המועצות בשיאה הייתה כמחצית מגודלה של הכלכלה האמריקאית, סין כבר השתוותה לארצות הברית במונחי כוח קנייה ומתקרבת אליה גם במדדים נוספים של עוצמה כלכלית, תעשייתית וטכנולוגית. עם זאת, גם המשך התחזקותה של סין אינו מובטח. היא מתמודדת עם הזדקנות מהירה של האוכלוסייה, משבר ממושך בשוק הנדל"ן, רמות חוב גבוהות של ממשלות מקומיות, האטה בפריון העבודה והחרפת המתיחות הכלכלית והטכנולוגית מול המערב. גורמים אלו עשויים להאט את קצב צמיחתה ולעצב את האופן שבו תממש את שאיפותיה הגאופוליטיות.

ההתרשמות שלי מהשיח בארצות הברית היא שחלק מהאליטות האמריקאיות עדיין אינן ערוכות אינטלקטואלית לעולם שבו הכרעות בינלאומיות מרכזיות תחייבנה הידברות, תחרות ולעיתים גם פשרה בין וושינגטון לבייג'ינג. במובנים רבים, המערכת הבינלאומית מתחילה להזכיר את המאה ה־19, שבה פעלו כמה מעצמות גדולות זו לצד זו, ולא מעצמת־על אחת דומיננטית.

אם זו אכן התמונה שמצטיירת מבייג'ינג, השאלה החשובה עבור ישראל אינה רק האם היא נכונה, אלא גם כיצד עליה להיערך אליה. היסטורית נהנתה ישראל מהערכה רבה בסין בזכות הישגיה במדע, בטכנולוגיה ובחדשנות. עם זאת, המלחמות האחרונות והזדהותה ההדוקה עם ארצות הברית הפכו את יחסיה עם בייג'ינג למורכבים יותר. כפי שאמר לי אחד ממכריי בבייג'ינג: "אם אתם בעלי בריתה של ארצות הברית, אתם נתפסים גם כחלק מהמחנה שלה". למרות זאת, הקהילייה העסקית בסין ממשיכה לראות בישראל שותפה טכנולוגית חשובה, ולכן סביר ששיתוף הפעולה העסקי יימשך גם אם היחסים המדיניים יהיו מורכבים יותר.

הלקח עבור ישראל אינו התרחקות מארצות הברית, אלא להפך: חיזוק הברית האסטרטגית עימה, לצד בניית בסיס עוצמה לאומי עצמאי יותר. אם העולם אכן נע לעבר מערכת בינלאומית תחרותית יותר, שבה עוצמה כלכלית, טכנולוגית, תעשייתית וצבאית הופכת למרכיב מרכזי בביטחון הלאומי, ישראל תידרש להשקיע עוד יותר בחדשנות, בתעשייה, בבינה מלאכותית, באנרגיה, בתשתיות וביכולות הייצור שלה. מדיניות החוץ שלה תידרש ליכולת תמרון גבוהה יותר בין מוקדי הכוח העולמיים, אך מבלי לטשטש את הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. זהו האתגר האסטרטגי המרכזי של ישראל בעשורים הקרובים.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

השבוע תתכנס פסגת נאט"ו בטורקיה, בעיתוי שבו הברית האטלנטית נדרשת להתמודד לא רק עם האיום הרוסי המתמשך, אלא גם עם סימני השאלה הגוברים סביב עומק מחויבותה של ארצות הברית לביטחון אירופה. עבור טורקיה, המארחת, מדובר בהזדמנות להמחיש כי חרף המתחים הפוליטיים והערכיים בינה לבין אירופה, היא הפכה לנכס אסטרטגי שקשה לברית וליבשת לוותר עליו.

על רקע איומיו של הנשיא דונלד טראמפ, צינון היחסים עם בעלות בריתה האירופיות והאפשרות לפינוי או לצמצום בסיסים אמריקניים בגרמניה ובספרד, החלו בנאט"ו לגבש תוכנית מגירה. מטרתה היא לשמר הרתעה מול רוסיה ולהבטיח את אמינותה הגרעינית של הברית גם בתרחיש של נסיגה אמריקנית חלקית מן היבשת. תוכנית הגיבוי, שמוביל מזכ"ל נאט"ו, מארק רוטה, כוללת רפורמות ארוכות טווח: הקצאת כוחות גדולים יותר מצד צבאות המדינות החברות, איוש שדרת הפיקוד במפקדים אירופיים, ואף בחינה מחודשת של גיוס חובה כהכנה לתרחיש של פלישה רוסית או עימות רחב היקף.

טורקיה הופכת לעוגן ביטחוני של אירופה

ככל שבאירופה גוברים החששות מפני צמצום המחויבות האמריקנית, כך מתחזק מעמדה של טורקיה כשחקן חיוני בברית. שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, כבר הצביע על הצורך בפיתוח ארכיטקטורת ביטחון אירופית עצמאית יותר, לצד נאט"ו, על רקע השינוי בסדרי העדיפויות האסטרטגיים של ארה"ב. מבחינת אנקרה, מהלך כזה עשוי לחזק את מעמדה של טורקיה ולהפוך אותה לאחד ממוקדי הכוח המרכזיים במערך הביטחוני האירופי.

טורקיה אינה רק בעלת הצבא השני בגודלו בנאט"ו. אירופה הופכת בהדרגה גם ליעד ייצוא מרכזי של תעשיית ההגנה הטורקית, ובייחוד של כטב"מים, כלי רכב משוריינים ומערכות לחימה נוספות. אנקרה אינה מתפקדת רק כספקית חיצונית; היא משתלבת בהדרגה בבסיס התעשייתי-ביטחוני האירופי, בין היתר באמצעות פעילות באיטליה ובמדינות נוספות. לכך מצטרף גם המשא ומתן בין אנקרה לפריז על ייצור משותף של מערכת ההגנה האווירית הצרפתית-איטלקית SAMP/T בטורקיה.

לכך מתווספים מנופי השפעה נוספים. טורקיה שולטת במעברי הים השחור, ממוצבת כמתווכת בין רוסיה לאוקראינה, ויכולתה לווסת את זרמי ההגירה ליבשת נותרה קלף מדיני רב-עוצמה, שבו אנקרה כבר השתמשה בעבר להשגת תמורות מדיניות וכלכליות. במקביל, היא משמשת צומת בין מקורות האנרגיה במזרח התיכון, במרכז אסיה וברוסיה לבין אירופה.

בהקשר זה מקדמת אנקרה את "המסדרון האמצעי" – נתיב סחר ותובלה המחבר את סין ומרכז אסיה לאירופה דרך קזחסטן, הים הכספי, אזרבייג'ן, גאורגיה וטורקיה. עבור אירופה, המסדרון עשוי לגוון את נתיבי היבוא של סחורות ומוצרים תעשייתיים, לחזק את הקישוריות עם הקווקז ומרכז אסיה, תוך הפחתת התלות בנתיבי רכבת יבשתיים העוברים בשטח רוסיה. עבור טורקיה, הוא מחזק את שאיפתה להתבסס כצומת מרכזי של מסחר, תשתיות ואנרגיה בין אסיה לאירופה.

השותפה שאירופה מתקשה לסמוך עליה – אך אינה יכולה בלעדיה

אולם הנכסיות הטורקית אינה מבטלת את הדאגה האירופית לגביה. מדיניות החוץ האגרסיבית של הנשיא ארדואן באגן הים התיכון, מעורבותה של טורקיה בשורה של סכסוכים אזוריים, המשחק הכפול שהיא מנהלת בין רוסיה למערב והפרות זכויות האדם במדינה – כל אלה ממשיכים לעורר דאגה בבירות אירופה. השחיקה המתמשכת של הדמוקרטיה בטורקיה, המתבטאת בריכוז סמכויות בידי הנשיא, בדיכוי האופוזיציה ובמאמצים להכפיף את מערכות המשפט, הצבא והתקשורת, הייתה בין הגורמים המרכזיים להקפאת תהליך ההצטרפות של טורקיה לאיחוד האירופי.

ובכל זאת, המציאות האסטרטגית דוחקת את אירופה להתקרב לאנקרה. בצל האיום הרוסי, אי-הוודאות האמריקנית והצורך הדחוף בהרחבת היכולות הביטחוניות, טורקיה הופכת לשותפה שקשה להתעלם ממנה. גם הנתונים הכלכליים ממחישים זאת: בשנת 2025 היו מדינות האיחוד האירופי יעד לכ-43% מכלל הייצוא הטורקי, ובתחילת השנה נרשמה התקדמות בשיחות בין אנקרה לבריסל לעדכון הסכם איחוד המכסים.

פסגת נאט"ו בטורקיה תחדד אפוא את הפרדוקס האירופי: אנקרה היא שותפה בעייתית, שערכיה ודפוסי פעולתה עומדים תדיר בסתירה לערכי אירופה, אך גם חיונית לביטחונה יותר מאי פעם. המתחים הפוליטיים והערכיים לא ייעלמו, אולם האינטרסים המשותפים בתחומי הביטחון, האנרגיה, התשתיות והכלכלה צפויים לדחוף את שני הצדדים להרחיב את שיתוף הפעולה. אירופה אולי אינה בוטחת בטורקיה, אך היא מתקשה לדמיין כיום מערך ביטחוני עצמאי בלעדיה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 07 ביולי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

אילנה גריצבסקי, שחזרה משבי חמאס, עמדה בשבוע שעבר מול רים אל-סאלם, הדווחית המיוחדת של האו"ם לאלימות נגד נשים, ושאלה אותה כיצד ייתכן שדווקא מי שאמורה להגן על נשים נפגעות בחרה לפקפק, למזער או להתעלם מהאלימות המינית שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. אל-סאלם הכחישה כי חמאס ביצע פשעי מין באותו יום, והוסיפה כי "מידע שגוי" בעניין זה נועד להצדיק את "רצח העם נגד הפלסטינים".

מקוממת ומזוויעה ככל שתהיה התקרית הזאת, היא רק קצה הקרחון מבחינת יחסו של האו"ם לישראל. רובנו מכירים את ההטיה האנטי-ישראלית בכמה מוסדות בולטים, בהם העצרת הכללית, מועצת זכויות האדם ואונר"א. אלא שההטיה הזאת עמוקה, רחבה וממוסדת הרבה יותר; היא חדרה כמעט לכל זרוע של האו"ם; והיא פועלת לא רק באמצעות הצבעות בפורומים שונים, אלא גם דרך דו"חות, מומחים, מנגנוני חקירה, גופים טכניים, סוכנויות סיוע ומסגרות משפטיות.

דו"ח חדש של מכון משגב מפרט ומתאר את הדפוסים האלה. מאז 7 באוקטובר 2023 התקבלו עשרות החלטות נגד ישראל, נפתחו הליכים משפטיים בינלאומיים, ונכתבו דו"חות, הצהרות וחוות דעת שמציגים את ישראל כנאשמת המרכזית כמעט בכל זירה אפשרית. הממצא החשוב ביותר אינו רק מספר ההחלטות, אלא עומק החדירה של הנרטיב האנטי-ישראלי כמעט לכל תחום באו"ם: נשים, בריאות, עבודה, סביבה, דיור, תרבות, מזון, כלכלה וזכויות אדם. הדו"ח ממפה יותר מ-30 גופים, מנגנונים, בעלי תפקידים ואישים במערכת האו"ם שהפכו, כל אחד בתחומו, לחלק ממערך הלחץ נגד ישראל.

כך, גוף שאמור לעסוק בקידום נשים מסוגל לדון במצבן של נשים פלסטיניות כמעט בלי להזכיר את חמאס, את שלטונו בעזה, את הדיכוי החברתי הפנימי או את הנשים הישראליות שנרצחו, נאנסו, נחטפו והוחזקו כבנות ערובה. ארגון העבודה הבינלאומי מסוגל להפוך את מניעת כניסתם של עובדים פלסטינים לישראל אחרי הטבח לראיה נגד ישראל, כאילו לא התרחש כאן אירוע ביטחוני חסר תקדים. תוכנית הסביבה של האו"ם מזהה את הנזק הסביבתי בעזה, אך כמעט אינה עוסקת בכך שחמאס הפך את הרצועה למתחם צבאי תת-קרקעי. גופי חינוך, תרבות, בריאות ומזון משכפלים שוב ושוב את אותה הנחת מוצא: ישראל היא הסיבה, ישראל היא הבעיה, ישראל היא האשמה.

שינוי במאזן התמריצים

בצורה זו נהפך האו"ם למכונת תעמולה אבסורדית וגרוטסקית נגד ישראל. גוף אחד מפרסם דו"ח, גוף אחר מצטט אותו, אחד מבעלי התפקידים מתייחס אליו כ"ממצא", בית הדין בהאג משתמש בו כרקע משפטי, והעיתונות הבינלאומית מציגה אותו כעמדה מקצועית ונייטרלית.

מול מציאות כזאת, ישראל אינה יכולה להסתפק רק באנחות על צביעות האו"ם. נדרש שינוי במאזן התמריצים שבתוכו פועלות המדינות באו"ם, הסוכנויות ובעלי התפקידים. מי שמקדם באופן שיטתי החלטות, דו"חות ומנגנונים מוטים נגד ישראל, צריך לדעת שיהיה לכך מחיר מדיני, תקציבי ודיפלומטי; מי שמוכן לפעול בהגינות, או לפחות להימנע מהצטרפות אוטומטית לקמפיין האנטי-ישראלי, צריך לדעת שיש לכך תמורה.

ישראל יכולה לפעול יחד עם ארה"ב ומדינות ידידותיות נוספות – כמו גרמניה, צ׳כיה, הונגריה ואוסטריה – כדי להגדיר קווים אדומים: לחסום מינויים של בעלי תפקידים עוינים במיוחד, להיאבק על נוסחי החלטות, לחשוף דו"חות שקריים, לדרוש קיצוץ או הקפאה של תקציבים לגופים שמועלים במנדט המקצועי שלהם, ולהחרים או אף לפרוש ממוסדות שהפכו לכלי תעמולה אנטי-ישראליים. במקביל, יש להשתמש במנופים בילטרליים מול מדינות שמצביעות באופן אוטומטי נגד ישראל. העיקרון הוא שהצבעות באו"ם נלקחות בחשבון ביחסי המסחר, בשיתופי הפעולה ובתמיכה ישראלית במועמדויות בינלאומיות.

לצד המקלות אפשר להציב גם גזרים. מדינות רבות באפריקה, באמריקה הלטינית, במזרח אירופה ובאסיה מעוניינות בשיתופי פעולה עם ישראל בתחומי מים, חקלאות, בריאות, סייבר, טכנולוגיה וביטחון. את היתרונות האלה צריך לרתום כדי לעודד מדינות לעבור מהצבעה נגד ישראל להימנעות, ומהימנעות לתמיכה.

האו"ם הוא שדה קרב לכל דבר – מדיני, משפטי ותודעתי – ובשדה הזה צריך להילחם.

פורסם במעריב, בתאריך 29 ביוני, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• הפגישה בין נשיאי ארה"ב וסין התמקדה בסחר, טכנולוגיה ומינרלים קריטיים – לא באיראן.
• סין הגיעה עם יתרון מבני: שליטה ב-70% מכריית המתכות הנדירות, 90% מהעיבוד, ו-93% מייצור המגנטים. ארה"ב הגיעה עם לחץ בתחום המכסים שסין כבר התאימה עצמה אליו.
• ההישגים שהוכרזו: 200 מטוסי בואינג, רכש סויה, גז ונפט. נושאים מהותיים, כגון שבבים, AI ומינרלים קריטיים, נותרו ללא פתרון.
• ההישג הגדול ביותר של סין הוא השעייתה של חבילת נשק אמריקאית לטאיוואן, שעליה הכריז טראמפ, ושאותה כינה "קלף מיקוח".
• ישראל חייבת לעדכן את מדיניותה מול סין גם אם ארה"ב תקדם הקלות סחר.

לקריאת המאמר במלואו

בשנים האחרונות משנה יפן בהדרגה את השפה שבה היא מדברת על סין ועל טאיוואן. אם בעבר ניסתה טוקיו להימנע כמעט מכל אמירה שעלולה להתפרש כהכנה לעימות צבאי, הרי שכיום בכירים יפנים מדברים בגלוי על האפשרות שמלחמה סביב טייוואן תהפוך גם למשבר ביטחוני ישיר עבור יפן עצמה.

נקודת המפנה הבולטת הייתה ב-7 בנובמבר 2025, כאשר ראש ממשלת יפן, סנאאה טאקאיצ'י, אמרה בדיון בפרלמנט היפני: אם מצב חירום סביב טאיוואן יכלול שימוש בכוח ובספינות מלחמה, "הדבר עלול להוות מצב המאיים על הישרדותה של יפן". משמעות הדברים הייתה ברורה: טוקיו כבר אינה רואה בטייוואן סוגיה רחוקה, אלא מוקד העלול להשפיע ישירות על ביטחונה הלאומי.

החשש היפני נובע בראש ובראשונה מן העמדה הסינית. ב-31 בדצמבר 2023 הצהיר נשיא סין שי ג'ינפינג בנאום השנה החדשה שלו כי סין תתאחד שוב בוודאות עם טייוואן. שי הבהיר שוב ושוב כי איחוד טייוואן עם סין הוא "יעד אסטרטגי והיסטורי שאינו נתון למשא ומתן". בפסגה שקיים עם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בבייג'ינג לפני מספר ימים החריף שי את הטון והזהיר כי סוגיית טייוואן היא הנושא הרגיש והחשוב ביותר ביחסי סין-ארצות הברית, וכי טיפול שגוי בנושא עלול להוביל לעימות בין המדינות.

אלא שמבחינת יפן וטייוואן, המרכיב המדאיג ביותר איננו רק סין – אלא דווקא השינוי בגישה האמריקנית. במהלך אותה פסגה נמנע טראמפ מלהתחייב במפורש להגן על טייוואן במקרה של מתקפה סינית. כאשר נשאל האם ארצות הברית תגן על טייוואן, השיב שאינו רוצה לדבר על כך. הוא אף לימד זכות על הנשיא הסיני וטען שהוא אינו רוצה במלחמה. במקביל, טראמפ הדגיש כי ארצות הברית צריכה להיזהר מלהיגרר למלחמה רחוקה באסיה. בנוסף, הוא שב וטען כי סין צריכה להחזיר את תעשיית השבבים לשטח האמריקני.

וושינגטון אינה נוטשת את טייוואן, אך בטאיפיי ובטוקיו גוברת התחושה שהמחויבות האמריקנית כבר איננה חד משמעית כפי שהייתה בעבר. יותר ויותר גורמים באזור מעריכים כי במקרה של עימות ישיר מול סין, ארצות הברית תפעל בזהירות רבה ותנסה להימנע ככל האפשר ממלחמה רחבת היקף.

התחושה הזאת מתחזקת גם על רקע התנהלות ארצות הברית מול איראן. למרות העליונות הצבאית הברורה של ארצות הברית וישראל, ולמרות מצבה האסטרטגי הקשה של איראן לאחר שנים של עיצומים ושחיקה כלכלית, טראמפ עדיין לא הצליח להביא את טהרן לנקודת שבירה ברורה. מבחינת מדינות רבות, עצם העובדה שמשטר האייתוללות ממשיך לעמוד על רגליו, ולא נכנע ללחץ האמריקני, נתפסת כסימן לחוסר החלטיות אמריקני – או לפחות לחוסר נכונות ללכת עד הסוף.

במצב כזה, כל הסכם עתידי בין וושינגטון לטהרן, שיותיר את המשטר האיראני על כנו ללא הכרעה ברורה, עלול להתפרש בעולם כהוכחה לכך שארצות הברית וישראל לא הצליחו להשיג ניצחון מלא. מסר כזה עשוי להשפיע גם על הדרך שבה סין וקוריאה הצפונית מעריכות את כוח הרצון האמריקני ואת מידת הנכונות של וושינגטון להגן על בעלות בריתה באסיה, כולל יפן, הפיליפינים וטייוואן.

במקביל, קוריאה הצפונית ממשיכה בשיגורי טילים סמוך ליפן, וחלקם אף עברו מעל שטח יפני. ההתפתחויות הללו שינו עמוקות את החשיבה הביטחונית היפנית. יותר ויותר אסטרטגים ביפן מאמינים כיום כי עימות סביב טייוואן לא יישאר מוגבל לשטח טייוואן בלבד, אלא ישפיע ישירות גם על ביטחונה של יפן ועל נתיבי המסחר החיוניים לה.

מכאן עולה גם הלקח הרחב יותר עבור ישראל: אפילו מדינה הנהנית מברית אסטרטגית עמוקה עם ארצות הברית, כמו טייוואן, מגלה כיום שאין ערובות מוחלטות וקבועות לנצח. התמיכה האמריקנית עשויה להיות חזקה מאוד – אך היא תמיד תלויה בנסיבות פוליטיות ואסטרטגיות משתנות. לכן, מבחינת ישראל, המסקנה חייבת להיות ברורה: ישראל זקוקה לברית עם ארצות הברית, אך עליה להבטיח תמיד כי ביכולתה להגן על עצמה גם ללא התערבות צבאית אמריקנית ישירה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 13 במאי, 2026.

נשיא צרפת עמנואל מקרון הודה השבוע בפה מלא בביקור בקהיר שהשפה השנייה הכי מדוברת בארצו, אחרי צרפתית, היא ערבית. זה נתון מדהים, שמשקף את עוצמת האחיזה של הקהילה המוסלמית בממשלה בפריז, שבעבר הייתה אחד המרכזים הגדולים ביותר של נצרות מערבית.

קשה להתפלא על המצב הזה, שכן פריז אוכלת את הפירות הבאושים שהיא עצמה גידלה: במאה שעברה הייתה צרפת אחת המעצמות הקולוניאליסטיות הגדולות, ורבות מהארצות שבהן שלטה – ושלתושביהן היא אפשרה לבוא ולהתגורר בה לאחר מכן – הן ערביות. כעת המדינה מוצפת באזרחים ממוצא צפון-אפריקני, בעיקר, ולפי ההערכות לפחות כ-10 אחוזים מהאוכלוסייה בצרפת הם מוסלמים.

זה נתון דרמטי, גבוה יותר מכל מדינות המערב באירופה, וההשפעה שלו ניכרת במישור הפוליטי, התודעתי ועוד. שיעור כזה באוכלוסייה גבוה יותר אפילו ממדינות מערביות אחרות שנוטות שמאלה ושמוסלמים רבים מתיישבים בהן, כולל גרמניה (שהוצפה בפליטים סורים, ובסך הכול המוסלמים מהווים בה כמעט 7 אחוזים מהאוכלוסייה), בריטניה (כ-6 אחוזים מהאוכלוסייה) קנדה, איטליה, הולנד (כמעט 5 אחוזים) או אוסטרליה (3 אחוזים).

כמנהיגה בכירה באיחוד האירופי, אולי אחת הטוענות לכתר ההובלה של הגוש היבשתי, צרפת הייתה אחת ממדינות אירופה שגם דחפו בשנה שעברה להכרה במדינה פלסטינית, ויחד עם ערב הסעודית הייתה מיוזמות הכנס שעסק באו"ם בנושא. היא בולטת בפעולותיה המדיניות מול האמריקנים וגופים אחרים, ופריז היא אחד הגורמים שמכתיבים את הקו הדיפלומטי של האיחוד.

אך הצרפתים אינם פועלים בחלל ריק: יחד עם מדינות בכירות אחרת ביבשת, הם לא מתייאשים מלנסות לפגוע בישראל בדרכים רבות בזירה המדינית. בשבוע שעבר דווח כי באיחוד מתגבש מומנטום, גם ברמת המדינות הבודדות וגם ברמה המוסדית הגבוהה, לחרם על מוצרים מההתנחלויות – אף שבשלב הזה צעדים כאלה לא אושרו. הדגש כאן הוא על המילה "טרם", שכן הנציבות האירופית הודיעה כי צעדים אפשריים כאלה עדיין על השולחן, ועשויים לעלות לדיון בהמשך.

מכל מקום, האירופים לא התאפקו, ונתנו דרור לפעילותם האנטי-ישראלית: ביום שני הטילה מועצת שרי החוץ של האיחוד עיצומים על "מתיישבים אלימים", ולא בפעם הראשונה. כמו כן, האיחוד הפעיל את הכלי הזה "על ראשי המתנחלים", כולל קבוצות כגון רגבים או תנועת אמנה, ללא קשר כלל לשאלה אם הם אלימים או לא, אם יש קשר בינם לבין אלימות ועוד – מה שמעניק תוקף לטענות בישראל שמדובר בצעד פוליטי, שאינו בהכרח קשור לזכויות אדם או לרווחת הפלסטינים.

בקידום הצעדים הללו בולטות מדינות כגון ספרד, סלובניה ועוד, שידועות בקו הביקורתי החריף שלהן כלפינו. אך נראה שאירופה קיבלה בשבועות האחרונים חיזוק מורלי, לכל הפחות, מנפילת ממשלתו של ויקטור אורבן בהונגריה, והעובדה שמחליפו כבר לא חוסם עוד מהלכים מעין אלה.

כך נוצר מצב אבסורדי: בזמן שישראל נלחמת בחיזבאללה, שרי האיחוד מגנים דווקא את צה"ל, ובוחרים לעסוק בהטלת עיצומים על ההתיישבות ביהודה ושומרון. הם לא מתמקדים, למשל, במי שמשגרים טילים ורחפנים לעבר גבול הארץ. כדי לכסות על ערוותם, הם בוחרים לעדכן באותה נשימה גם על עיצומים נגד מחבלי חמאס או על ראשי המשטר באיראן, כאילו כדי למנוע מעצמם את הבושה או בשביל ליצור מראית עין של איזון.

הדבק שבין ירוק לאדום

ממה זה נובע? מה המקור לפעילות האנטי-ישראלית של האירופים, והאם זה באמת קשור לשיעור המוסלמים בארצות גדולות באירופה? על כך ניטש דיון פורה בין חוקרים, עיתונאים ופרשנים, כולל בשאלה עד כמה היבשת הופכת יותר ויותר מוסלמית, מה המשמעות של תופעה כזו ואיך מודדים אותה. כמו כן, האם כבר הבעיה קיימת בדור הזה, או שהיא רלוונטית יותר לדור הבא, שלגביו קיים חשש שכמות התלמידים המוסלמים עולה על אלה שאינם כאלה או שווה להם?

יש הרבה גורמים שעוסקים בסוגיה, כמו העיתונאית והסופרת הבולטת מלאני פיליפס, שמזהירה כבר שנים מסכנת האסלאם באירופה. אחרים יוצאים בתוקף, למשל, נגד הטענה שיש כמעט רוב לילדים מוסלמים בבירות היבשת. ממילא, סבורים רבים, המוסלמים שמגיעים לאיחוד גם עוברים הטמעה תרבותית, משנים את דרכיהם, ולא מעטים מהם עוברים תהליך חילון מואץ.

אבל בה בעת, חשוב גם להבין שעיקר העניין הוא לא רק השאלה אם יש אחוז גבוה יותר או פחות של מוסלמים בכל מדינה, אם מספר הילדים בני הקהילות המוסלמיות מגיע לרבע או לשליש מכלל בני גילם במדינה או כמה נציגים יש להם בכל מפלגה. בסוף מדובר גם בעניין תודעתי: האם ראשי המדינות ביבשת חשים את הלחץ הפוליטי של הקהילה המוסלמית, ובהתאם מחליטים על מדיניותם? כמו כן, גם בהנחה שהמיעוט הערבי והמוסלמי לאו דווקא גדל, ואפילו אם הוא עובר תהליך חילון, האם אפשר להמעיט מערכו האלקטורלי או לטעון שהוא ישנה את מערכת הערכים והאמונות הפוליטיות שלו, ולפתע יהפוך לאוהב ישראל?

התשובה, שלא תפתיע רבים, היא שסביר מאוד להניח שלא. יתרה מכך, יש לא מעט סימנים לכך שצעירים מוסלמים מהווים בהרבה מובנים את הדבק שמחבר בין תנועות ירוקות לאדומות באירופה, בין שמאל קיצוני לאסלאם הפוליטי. הברית המשותפת של גורמים אלה כמובן רעה לישראל, והיא מקור לחלק לא קטן מהצרות שלנו ביבשת.

הנוכחות המוסלמית ברחוב האירופי באה לידי ביטוי, למשל, גם בהפגנות הענק ברחבי אירופה, באוסטרליה ובארה"ב נגד ישראל בשנתיים האחרונות, שהובילו בין היתר גורמים אסלאמיים שונים. חלקן נערכו ממש בימים הראשונים למלחמה, כשהדי הטבח של חמאס עוד היו באוויר.

ואם לא די בכל אלה, ראוי להזכיר גם את מגמת האנטישמיות העולה מאוד באירופה, ובפרט את עניין המתקפות נגד יהודים – שמגיעות לשיא בשנים האחרונות. כדי לא להסתבך בהכללות, נציין רק שההערכות הן שרבות מהמתקפות הללו מבוצעות בידי מוסלמים או תושבים ממוצא ערבי.

טומנים את הראש בחול

התנהלותן הבעייתית של מדינות אירופה לא רק קשורה לישראל, ומשקפת מגמה מדאיגה של סדרי עדיפויות מעוותים. הדוגמה הבולטת ביותר בעת האחרונה קשורה למלחמה באיראן, לתמיכה של ראשי האיחוד בה, ולאופן שבו הגיבו לפגיעה אפילו באינטרסים שלהם.

סקרים שנעשו כבר בתחילת המלחמה הראו את היעדר התמיכה ביבשת למלחמה של ארה"ב וישראל מול הרפובליקה האסלאמית. בתחילת מרץ רוב דעת הקהל במדינות כגון ספרד, איטליה, גרמניה ובריטניה יצאה נגד מעורבות צבאית במלחמה או הפגנת נייטרליות. במידה רבה המגמה הזו שיקפה את הנטייה הפוליטית של רבות מהארצות האלה שמאלה: הייתה התאמה די ברורה בין התמיכה הפוליטית הבסיסית של המשיבים בסקרים ובין התשובות שלהם לגבי המלחמה ורמת המעורבות הרצויה בה.

מדינות אירופה, כולל חברות נאט"ו, אכן סירבו לקחת חלק פעיל במלחמה. הן לא התירו למטוסים אמריקניים לנחות אצלן לעיתים, ואפילו לעבור בשטחן. הן אפילו לא הסכימו לדרישותיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להצטרף למשימה להסרת החסימה האיראנית על מצרי הורמוז – מצב שהביא לפגיעה רבה בהן יותר מאשר באמריקנים, יצרני הנפט הגדולים בעולם. עצירת משלוחי הנפט בנתיב זה, מהגדולים בעולם, העלתה את המחירים ביבשת. אף שעלות הדלק זינקה גם בארה"ב, היא לא סבלה מחוסרים, וכמדינה אף יכלה למכור את הנפט שברשותה במחירים גבוהים יותר.

עד היום, למעשה, נמנעים האירופים לקחת חלק פעיל בלחימה נגד האיראנים, והם רק מוכנים לשלוח כוחות צבא למשימה הגנתית בלבד – אך בתנאי שזה ייעשה בתום המלחמה, ואחרי שיוסר כל איום של מעשי האלימות. כשהמסיבה תיגמר, לכו חפשו אותם.

קנצלר גרמניה פרידריך מרץ הגדיל לעשות, ואחרי שתחילה בשנה שעברה תמך – לפחות מילולית – במאמץ הישראלי נגד הגרעין האיראני, באחרונה הוא תקף בחריפות את ארה"ב וישראל, אמר שאין להן אסטרטגיה, וכי האיראנים משפילים אותן. בדבריו אלה הוא הצליח להסתבך ישירות עם טראמפ, שבין היתר גם הוציא מגרמניה אלפי חיילים שהוצבו שם.

חשוב להדגיש שמנהיגי אירופה נוהגים כך אף שאין צורך ביותר מדי הוכחות נוספות לסכנה האיראנית. טהרן ושלוחיה שיגרו כטב"מים וטילים על בסיסים וספינות של בריטניה וצרפת במהלך המלחמה, וחיילים צרפתים אף נהרגו בקרבות. לטילים ששוגרו לבסיס דייגו גרסייה באוקיינוס השקט, בניסיון לפגוע במטוסים אמריקניים, יש טווח שיכול להגיע גם למזרח היבשת.

ואם לא די בכך, העיתון הממשלתי "כיהאן" באיראן, שמזוהה עם השלטון, השמיע רק בימים האחרונים איום ישיר כשאמר שמדינות האיחוד יהפכו למטרות לגיטימיות משום שהן מארחות בסיסים אמריקניים. כמו כן, אם האזהרה האיראנית השבוע בפני האפשרות שיעשירו אורניום לרמה של 90 אחוזים במקרה של חידוש המלחמה כבר לא תטלטל את האירופים, דבר כנראה לא יזיז אותם.

האם הרתיעה האירופית נובעת מחוסר רצון כללי להילחם, זכר אולי למעשי האימה במלחמות העולם ותקופת השלום והשקט שבאו לאחר מכן? האם זו פחדנות או חוסר רצון "להתעסק" עם איראן, או שזה קשור להשפעה הדמוגרפיה ביבשת על הפוליטיקה? אולי זה בכלל עניין כלכלי, וביבשת מודאגים שאיראן אכן תוכל לסגור את ברז האנרגיה העולמי, מה שיחריף את המחסור שנוצר עקב המלחמה באוקראינה? שמא זה קשור לשורשי האנטישמיות האירופית, שבאה לידי ביטוי בחוסר רצון מובהק לעמוד לצד ישראל או להודות שהיא צודקת כשהיא מדברת על האיום שנשקף מטהרן? ואולי זה שילוב של כל הגורמים הללו יחד, עם עוד כמה דברים נוספים?

 ייתכן שהרבה מאוד פשוט קשור לעובדה שראשי היבשת "תקועים" בעניין המלחמה של רוסיה באוקראינה. הם רואים אותה כמתקפה על החירות שלהם ומתמקדים באתגרים שקשורים בה, אך לא קולטים סכנה אחרת, חמורה לא פחות, שמתפתחת מאחורי גבם. הם משקיעים מיליארדים בחיזוק הצבאות שלהם כדי לעמוד בפלישה רוסית עתידית, אם כזו תקרה – למרות שרוסיה בכלל תקועה בבוץ האוקראיני, ולא נראה כי תזוז משם בקרוב – ואינם מורידים את העיניים משם בכלל. הסכנה של ירי טילים גרעיניים מצד מדינה סוררת ומשוגעת כנראה מטרידה אותם פחות, למרות שהרפובליקה האסלאמית כבר הדגימה שאין לה בעיה לטווח אותם.

הימין מתחזק

זו אינה רק בעיה של ישראל, וחובה לומר זאת בקול גדול. עוצמתה הכלכלית, הצבאית והמדינית של אירופה היא נכס מהותי במאבק של העולם הליברלי והמערבי נגד סוכני כאוס שמבקשים לקדם שלטון של עריצות, אלימות, מעשי טבח וראייה חשוכה של העולם. אינספור דוגמאות קיימות למחיר שמשלמים כאשר מנסים לרצות את הכוחות הללו, והיבשת הישנה היא חלק חשוב במאבק נגדם. רבים בארה"ב מבינים היטב שהסיסמה "אמריקה תחילה" אין משמעותה בהכרח בדלנות, אלא עניין של תעדוף משאבים. כחלק מתפיסת עולם כזו, יש מקום נרחב גם למאבק בכוחות שמבקשים להכחיד את כוחה של אמריקה ולפגוע בו, אפילו אם פירוש הדבר שיש לצאת מתוך הראייה הבדלנית הצרה.

אחרי כל זה, יש ביבשת גם תחושה של תזוזה מהעמדה המתבדלת והמרצה. מלבד הנכונות האירופית להתחיל להתחמש מחדש בעקבות הפלישה הרוסית והאיום שנשקף ממוסקבה ליבשת, משהו שעד אז טרם נעשה, בשנים האחרונות חל שינוי ברגש הפוליטי האירופי. זה בא לידי ביטוי גם בעליית הימין בארצות רבות, לעיתים קרובות הימין הקיצוני. יתרה מכך, יש טענות שהמלחמה באיראן, לצד התגובה האירופי אליה, נתנו חיזוק לימין הפוליטי ביבשת.

הנה כמה דוגמאות מהימים האחרונים: בבריטניה השיגה מפלגתו של נייג'ל פרג' תוצאה חסרת תקדים בבחירות המקומיות, שבאה על חשבון מפלגת הלייבור שבשלטון. בדנמרק ראש הממשלה המכהנת לא הצליחה להרכיב ממשלה, והמנדט עבר לידי יריב מהימין. בגרמניה מפלגת הימין הקיצוני מובילה כמעט בכל הסקרים. זה מצטרף גם למגמה דומה של התחזקות הימין בעוד מדינות, ובהן אוסטריה, פורטוגל ואפילו צרפת, שם מפלגתה של מארין לה-פן שומרת על עוצמה משמעותית ומתכוננת לבחירות לנשיאות בשנה הבאה.

אגב, אפילו המפלה של אורבן בהונגריה לא מיוחסת לניצחון של השמאל, שכן מחליפו פטר מדיאר מגיע מחוגים דומים וצמח במקור במפלגתו של אורבן. ניצחונו, כך נטען, קשור הרבה יותר לעניינים פנימיים ומאבק בשחיתות, ולא לשינוי בהשקפת העולם של מדיניות החוץ ההונגרית.

אך גם אם הימין האירופי יעלה בעוצמה רבה, אין משמעות הדבר שמחר היבשת תשנה את דרכיה. יש בכך גם חסרונות ובעיות שקשורים לעניינים אחרים. עם זאת, זה מותיר פתח לתקווה שיש עוד על להידבר עם ראשי היבשת, וכי ההתנהלות הנוכחית יכולה להשתנות.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ב-14 במאי נשיא ארה"ב טראמפ ינחת בבייג'ינג, לביקור ראשון בסין מאז 2017. היחסים בין המעצמות מתוחים, אך נעשה מאמץ לשדר כי ניתן למנוע הדרדרות סביב המחלוקות הרבות בין הצדדים. נוסף על כך, הביקור מתקיים שעה שהמלחמה מול איראן טרם הסתיימה, והשלכותיה גם הגיעו לסין.

סין אמנם נפגעה מסגירת מצר הורמוז, שכן כ-45-50% מהנפט המיובא לסין עובר דרכו. אך בייג'ינג הכינה את עצמה לתרחיש הזה במשך שנים. לסין מאגרי נפט אסטרטגיים של 1.4 מיליארד חביות, צינורות יבשתיים מרוסיה ומאסיה המרכזית, ומעבר מואץ לאנרגיה מתחדשת (כ-40%). בזכות איתנות זו, לסין התאפשר לסייע למדינות ברחבי אסיה שנפגעו בצורה משמעותית יותר בשל משבר הורמוז, ולמצב עצמה כמעצמה אחראית.

גם ארה"ב מרוויחה ממשבר הורמוז. יצוא הגז הטבעי הנוזלי האמריקאי עולה לשיאים. מחירי האנרגיה באסיה ואירופה זינקו ב-35%-51%, בעוד מחירי הגז המקומיים בארה"ב ירדו, והורמוז הפך את וושינגטון לספק האנרגיה המוביל של העולם.

כמו כן, נוכח האכזבה של מדינות ערב מהאופן שבו ארה"ב התנהלה במלחמה מול איראן – היעדר עדכון מוקדם על התקיפה, תיאום לקוי, תחושה כי לא נעשה מספיק בכדי להגן עליהן, וחשש כי במו"מ המתנהל מול איראן האינטרסים של מדינות האזור לא יילקחו בחשבון – לסין נפתח חלון הזדמנויות להרחיב את השפעתה במרחב.

סין זיהתה את ההזדמנות ועם תחילת המלחמה נגד איראן, הגיבה במתינות ואף העדיפה להתרחק מעמדת המתווכת. בפועל, פקיסטן שנטלה את מושכות המו"מ, עשתה זאת בתיאום הדוק עם סין והציגה בתחילת השיחות את תכנית חמש הנקודות המהדהדת את הקו הסיני במדויק: הפסקת אש תחילה, גרעין אחר כך. כך, סין הצליחה להטמיע את הרצונות שלה מבלי לשאת באחריות. מהלכים אלה משקפים את הצורך של סין לאזן בין האינטרסים שלה מול מדינות ערב לבין הצורך לתמוך באיראן כלכלית וצבאית.

מסדרים את הקלפים

הסוגייה האיראנית צפויה לעלות בפגישה בין הנשיאים, מתוך רצון אמריקני לראות לחץ מצד סין על איראן להגיע להסכם לסיום המלחמה, אך סין לא תמהר לקחת אחריות על כך. יש סוגיות בוערות בהרבה על השולחן, ונראה כי שתי המעצמות פועלות ליצירת מנופים וקלפים אשר ישמשו אותם כדי להגיע להישגים בפגישה.

ארה"ב דורשת גישה למינרלים קריטיים שסין שולטת בהם: 70% מהכרייה העולמית, 90% מהעיבוד, ו-93% מייצור המגנטים.  זהו אחד המנופים המשמעותיים ביותר בידי סין. כמו כן, ארה"ב מעוניינת ברכש סיני של סויה ומטוסים מארה"ב (בואינג) ובבלימת יצוא סם הפנטניל לארה"ב.

מנגד, סין מעוניינת להגיע להסדר בנוגע למכסים האמריקניים, בדגש על כניסת יצרניות רכב סיניות לשוק האמריקני,  והמשך מדיניות "סין האחת" לגבי טאיוואן. נשיא סין גם מציע להקים מועצה משותפת שתתמקד בתחום ההשקעות הסיניות בארה"ב, סוגיה שלא צפויה להתקדם בשל חששות לביטחון הלאומי של ארה"ב.

יוזכר כי בתגובה למכסים שארה"ב הטילה על סין (מ-34% ועד 125%) היצוא הסיני לארה"ב ירד ב-20% וגם הסכם הסחר להפחתת המכסים בין המדינות שנחתם באוקטובר 2025 לא שינה את המגמה – סין המשיכה לגוון את שווקי היצוא שלה כדי לרכך את המכה מהמהלכים של ארה"ב, והיצוא לשווקים שאינם ארה"ב עלה בכ-12%. בנוסף, סין הורתה, לראשונה בגלוי, להתעלם מסנקציות אמריקניות על חברות סיניות בתחום האנרגיה שעובדות עם המשטר האיראני. במקביל, ארה"ב הטילה סנקציות על חברות סיניות, ובינתיים לא גופים פיננסיים, אשר סיפקו למשטר האיראני סיוע ברכיבים לייצור טילים בליסטיים וכטב"מים.

במקביל, טאיוואן אישרה תקציב מיוחד בסך 25 מיליארד דולר לרכש ביטחוני מארה"ב, ונראה כי מהלך זה מהווה מנוף נוסף בידי ארה"ב לקראת הפגישה בסין.

בתחום הבינה המלאכותית, נראה כי סין בלמה את רכישת חברת ה-AI Manus הסינית (שבסיסה בסינגפור) על ידי מטא כדי לפגוע במאמצי ארה"ב בתחום. ייתכן שזה קלף נוסף שנועד לשכנע את ארה"ב להגיע להבנות על סטנדרטים של בטיחות ואתיקה בתחום הבינה המלאכותית.

שעה שנשיאי ארה"ב וסין מסדרים את קלפיהם לקראת הפגישה, קיים חשש כי אינטרסים של מדינות שותפות, דוגמת טאיוואן, יפן וקוריאה יוקרבו תמורת הגעה להבנות כלכליות. עם זאת, יצוין כי פגישה זו מתוכננת להיות הראשונה מתוך ארבע השנה ולכן סביר שיסתפקו בהנחת התשתית להבנות בהמשך.  בכל מקרה, על הנשיא טראמפ להיזהר מכך ש"החיבוק הגדול והשמן" מנשיא סין (כפי שכתב ברשת החברתית שלו Truth) לא יתגלה כחיבוק דב.

פורסם בישראל היום, בתאריך 10 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.