מבוא

ידענו שטראמפ הוא נשיא מזן מיוחד. ידענו שהוא נשיא שבא לערער על הסדר הקיים והוא יביא עימו רוח סערה, אבל לא חשבנו שזו תהיה "סערת הוריקן" כה גדולה. חשבנו שהוא יתחיל להראות את "נחת זרועו" רק לאחר שייכנס לתפקיד באורח רשמי – ב-20 בינואר 2025. בסופו של דבר, כך אמרנו לעצמנו, זהו נוהג רב-שנים בארצות הברית, ומדוע שדווקא הוא, מי שמגלם באישיותו את אמריקה השמרנית והמסורתית, יסטה מהנוהג הזה? חשבנו שאולי הוא יחשוש להצטייר כ"פיל בחנות חרסינה", וישאף לפעול באורח הדרגתי, מן הקל אל הכבד, עד ש"יקבל אומץ" מספיק כדי להוביל רפורמות יסודיות.

אז חשבנו. בפועל, כל התחזיות התבדו. דה פקטו, הנשיא טראמפ נכנס לתפקיד מיום היבחרו לנשיא. הוא יצר למעשה שני מוקדים של קבלת החלטות – המוקד הרשמי של הנשיא ביידן, והמוקד בראשותו הפועל כמעט בכל התחומים שעל סדר היום של הנשיא.

הנשיא המיועד אינו מסתפק רק בהבעת עמדותיו בסוגיות שונות, מדיניות, כלכליות וחברתיות. הוא מנסה, ונראה שגם מצליח – ליצור דפוסים חדשים של התנהגות במערכת הבינלאומית, כללי משחק שונים מאלה שהכרנו עד כה.

רכישת האי גרינלנד: הסוגיה הבולטת ביותר בהקשר זה היא רכישת האי גרינלנד מידי דנמרק. כבר בחודש דצמבר האחרון הציג הנשיא המיועד טראמפ תביעה מפורשת לממשלת דנמרק כי תסכים להעברת הריבונות שלה על גרינלנד לידי ארצות הברית. העברת הבעלות, כך הובהר, תיעשה במסגרת עסקה כספית. השליטה באי, הנחשב כטריטוריה אוטונומית תחת דנמרק, הדגיש הנשיא, היא "הכרח מוחלט" (absolute necessity).

כדי להבהיר את רצינות כוונותיו שיגר הנשיא את בנו לבקר באי. הנשיא הנבחר סירב להתחייב שלא יפעיל כוח למימוש תביעותיו. באחת מהתבטאויותיו הוא הטיל ספק בזכויות החוקיות שיש לדנמרק לטעון לריבונות על האי.

נתונים גאופוליטיים: האי גרינלנד נמצא במיקום גאופוליטי ייחודי – בתווך בין ארצות הברית לאירופה. עיר הבירה שלו נוק (Nuuk) קרובה יותר לניו יורק מאשר לקופנהגן. לדברי מומחים, השליטה באי נתפסת כחיונית להדיפת תוקפנות רוסית.

הנשיא אנדרו ג'קסון, שרכש את אלסקה ב-1867, שקל באותה עת לרכוש גם את גרינלנד. לאחר מלחמת העולם השנייה הציע ממשל הנשיא טרומן לדנמרק 100 מיליון דולר כדי לקבל לידיה את האי, ואולם השיחות לא הבשילו לכדי עסקה. עם זאת, ארצות הברית קיבלה רשות להקים בסיס אווירי על האי. בבסיס מוצבים, בין השאר, טילים להגנה אווירית מפני מתקפה רוסית.

הנמקות הנשיא טראמפ: מן ההתבטאויות הרבות סביב הצעת הרכישה של גרינלנד ניתן להציג את ההנמקות העיקריות הבאות למהלך זה של טראמפ:

• דנמרק היא מדינה בת שישה מיליון נפש והיא אינה יכולה לשלוט באורח אפקטיבי על טריטוריה בגודלה של גרינלנד. דנמרק לא ביצעה שום השקעה משמעותית בגרינלנד מאז השתלטה עליה במאה ה-18.
• הצי של דנמרק הינו זעיר. אין לה אף משחתת. יש ברשותה 14 פריגטות, והן אינן יכולות להגן על האי מפני התקפה רוסית. לארצות הברית יש בגרינלנד בסיס אווירי הגדול מכל הבסיסים של דנמרק במקום. בפועל אין נוכחות דנית משמעותית על האי.
• על האי חיים 55 אלף נפש. רק 20 אחוז מהם הם בני האי במאה אחוז. השאר הם תערובת של דנים ובני האי. אם תועבר הריבונות על האי לידי ארצות הברית ישפרו תושבי האי במידה ניכרת את רמת החיים שלהם.
• בכל מקרה, ארצות הברית תהיה מוכנה להקצות שטחים באי לאלה שירצו בהמשך הקשר עם דנמרק. ארצות הברית מוכנה לערוך משאל עם באשר לרצונם של תושבי האי. מכל מקום, ארצות הברית מוכנה שתהיה לתושבי האי אזרחות כפולה.
• משטח הקרח של גרינלנד הולך ונמס במהירות. הדבר יחשוף אפשרויות להפקת מרבצי גז ונפט. רק לארצות הברית יש יכולת למצות את הפוטנציאל שיש באי.

תגובות על מהלכי הנשיא טראמפ: ראש ממשלת דנמרק, מוטה אגד (Múte Egede) הבהיר שגרילנד אינה מיועדת, ואף פעם לא תהיה מיועדת, למכירה. ואולם, ראש הממשלה לשעבר של האי, קופיק קלייסט (Kuupik V. Kleist) נשמע פחות נחרץ בהתנגדותו לרעיון. לדבריו, הצהרות הנשיא נועדו לצרכים פנים-אמריקניים.

היום, 11 בינואר 2025, דווח שממשלת דנמרק העבירה לנשיא המיועד טראמפ מסר בדבר נכונותה לפתוח בדיאלוג עם ארצות הברית על הרחבת הנוכחות הצבאית של ארצות הברית באי. זוהי עמדת פתיחה נוחה למדי לנשיא המיועד טראמפ, והיא מהווה ניצחון חשוב עבורו. מעתה, כך נראה, יש הסכמה על זכותה העקרונית של ארצות הברית לתבוע ריבונות על האי. השאלה שנותרה לדיון היא המחיר של העסקה.

גרמניה וצרפת מתחו ביקורת על האיומים שהשמיע טראמפ נגד מדינה חברה בברית נאט"ו – דנמרק. הן שללו "ניסיונות לשנות גבולות בכוח". מכאן משתמע שהן לא שללו את זכותו של הנשיא טראמפ להציע עסקת רכש בהסכמת תושבי האי.

על פי חוות דעת אחת גרינלנד עזבה את האיחוד האירופי ב-1985 לאחר שקיבלה מעמד אוטונומי מידי דנמרק. ב-2009 הצביע האיחוד האירופי נגד שובה של גרינלנד לאיחוד בשל מחלוקות על זכויות דיג, כך שכיום הזכות להחליט על מעמדה של גרינלנד נתונה אך ורק בידי תושבי האי.

התפרקות קנדה ממעמד של מדינה ריבונית ושילובה כמדינה ה-51 של ארצות הברית: הנשיא טראמפ אינו מסתפק בריבונות על האי גרינלנד. הוא דורש את פירוקה מרצון של קנדה כמדינה עצמאית וצירופה כמדינה ה-51 של ארצות הברית: "זו תהיה מעצמה ענקית", טוען הנשיא טראמפ. היא תשפר את הביטחון הלאומי של ארצות הברית ושל קנדה גם יחד. לדברי טראמפ, ארצות הברית משקיעה מעל 200 מליארד דולר בהבטחת ביטחונה של קנדה. מדוע עליה לעשות זאת? הוא תוהה. האם קנדה יכולה להבטיח את ביטחונה בלי ה"מטרייה" האמריקנית? מעבר לכך, טוען הנשיא טראמפ, "אנחנו איננו צריכים את המכוניות הקנדיות. עדיף לייצר את המכוניות בדטרויט. אנחנו גם איננו צריכים את מוצרי החלב של קנדה". הגבול שלנו עם קנדה, הצהיר טראמפ, הוא "קו מלאכותי" (artificially drawn line).

שליטה על תעלת פנמה: בנוסף לגרינלנד ולקנדה הציג הנשיא המיועד תביעה גם על תעלת פנמה. טראמפ קבע כי שליטה על תעלת פנמה חיונית לאינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. לדבריו, כיום סין היא זו שמפעילה את התעלה. טראמפ גם טען כי פנמה גובה סכומי כסף מופקעים (exorbitant prices) מאוניות אמריקניות העוברות בתעלה המחברת את האוקיאנוס האטלנטי עם האוקיאנוס השקט.

נשיא פנמה, חוזה ראו מולינו (José Raúl Mulino), דחה את טענותיו של טראמפ וטען שאין מעורבות סינית בהפעלת התעלה. עד 1977 שלטה ארצות הברית על שטח התעלה; עם כניסתו של הנשיא קרטר לתפקידו כנשיא הוא ויתר בהדרגה על השליטה האמריקנית באזור התעלה. "קרטר הוא בחור טוב", אומר טראמפ, "אך הוויתור על השליטה בתעלה היה טעות קשה שלו".

הנשיא טראמפ סירב להתחייב שלא ישתמש בכוח צבאי כדי להשיג שליטה בתעלה. לדבריו הוא חוזר על מהלכים שנקט הנשיא רייגן: "אנחנו הבעלים האמיתיים של התעלה" (rightful owners), אמר הנשיא רייגן לדברי טראמפ. "אנחנו קנינו אותה. אנחנו שילמנו בעדה ואנחנו בנינו אותה".

סיכום והערכת השלכות

לאורך השנים מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה הפך הסטטוס קוו הטריטוריאלי לעיקרון מקודש. המדקדקים בנושא הדגישו את העיקרון של איסור רכישת טריטוריה באמצעות שימוש בכוח. שאיפות ההתפשטות של מדינות נתפסו כגורם מרכזי שהוביל למלחמת העולם השנייה, והמעצמות היו נחושות לסכל תופעה זו.

זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שעקרונות ההסדר הישראלי-ערבי כפי שגובשו לאחר מלחמת ששת הימים במסגרת החלטה 242 של מועצת הביטחון קבעו באורח נחרץ את העיקרון "איסור רכישת טריטוריה בכוח" (inadmissibility of the acquisition of territory by war). בהמשך נדרשה ישראל "לסגת משטחים שנכבשו במלחמה" (Withdrawal of Israeli armed forces from territories occupied in the recent conflict).

נכון, ההחלטה קבעה "משטחים" ולא "מהשטחים". אבל בתודעה הבינלאומית התקבעה התביעה שישראל חייבת לסגת לקווי ה-5 ביוני 1967. תוכנית רוג'רס, שעסקה בהסדר בין ישראל ומצרים, קבעה במפורש את הצורך ב"נסיגה של צה"ל מטריטוריה מצרית שנכבשה במלחמה" (withdrawal of Israeli forces from U.A.R. territory occupied during the war).

ממשלת ישראל המאוחדת, שכללה גם את שרי גח"ל, מנחם בגין ויוסף ספיר, קיבלה ב-19 ביוני 1967 החלטה מעוררת תמיהה, מבלי שנתבקשה לכך, שלפיה "ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים [ועם סוריה] על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל".

התביעות הטריטוריאליות של טראמפ פוגעות, להערכתנו, באורח קשה בעיקרון של "קדושת הסטטוס קוו". במקרה של גרינלנד מדובר במצב של שתי מדינות מערביות, מתקדמות, בעלות ברית בברית נאט"ו. התביעה לקבלת גרינלנד נעשית אפוא על בסיס הצורך של ארצות הברית לשדרג את יכולותיה האסטרטגיות.

תביעתה של מדינת ישראל להמשך שליטה ב"שטחים המוחזקים" נראית לנו מבוססת וקבילה יותר מזו של ארצות הברית כלפי גרינלנד. ישראל השתלטה על שטחים אלה במסגרת מלחמה שכפתה עליה מצרים, ואשר העמידה בסכנה את קיומה.

טראמפ אינו מהסס להבהיר שהוא אינו שולל שימוש בכוח צבאי וכלכלי מול דנמרק כדי להשיג את מבוקשו. זהו מהלך דרמטי המבטא שינוי של כללי המשחק המקובלים במערכת הבינלאומית מאז מלחמת העולם השנייה.

להבנתנו, הוא עשוי להעניק למדינת ישראל יכולת לחזק באורח עוצמתי מאוד את תביעתה להמשך שליטה, ואפילו ריבונות, בשטחי יהודה ושומרון. תביעתה – בניגוד לזו של ארצות הברית – מתבססת לא רק על צורכי ביטחון אלא גם על מורשת היסטורית ודתית.

מעבר לכך, תביעותיו הטריטוריאליות של טראמפ עשויות להעצים גם את יכולותיה של ישראל לבסס טיעונים משכנעים לגבי המשך שליטה בשטחים ברצועת עזה, בדרום לבנון ובסוריה על רקע הסכנות המוכחות העומדות בפני מדינת ישראל משיקום אפשרי של החיזבאללה, החמאס ומהשתלטות גורמים עוינים ורדיקאליים על השלטון בסוריה.

יתר על כן, תביעותיו של טראמפ מבהירות את העיקרון שישראל ניסתה "למכור" לעולם לאורך שנים: הסדר מחלוקת טריטוריאלית בין מדינות אינו חייב להתבסס רק על העיקרון של נסיגה מלאה מטריטוריה "כבושה" או האשמתה של מדינה ב"כיבוש לא חוקי", הקמת מדינה פלסטינית או הימנעות מכך. אין כאן בהכרח משחק סכום אפס. ניתן לחשוב על מגוון של פתרונות יצירתיים, שחלק מהם מעלה טראמפ בטיעוניו לגבי גרינלנד, קנדה ותעלת פנמה. תמונת מצב זו עשויה להגדיל באורח דרמטי את מרחב התמרון של מדינת ישראל בהקשר של סוגיית השטחים.

ולבסוף, איומיו של הנשיא טראמפ לפגוע כלכלית במדינות בעלות ברית כמו דנמרק, קנדה ופנמה מאפשרות, להערכתנו, למדינת ישראל להתמודד טוב מבעבר עם התביעה שקידם ממשל הנשיא ביידן בהקשר של אספקת מזון וציוד הומניטרי לתושבי רצועת עזה.

אם מעצמה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה לאיים על רווחתן הכלכלית של מדינות קרובות אליה לצורך העצמת מעמדה הביטחוני והכלכלי, ודאי שיש לישראל זכות לעשות זאת כאשר היא נמצאת במלחמה נגד אויב מר ואכזר, כמו החמאס, הנהנה מתמיכה רחבה של העם שלו גם מול מעשי טבח לא אנושיים.

הנשיא המיועד של ארה"ב – דונלד טראמפ שב והזהיר השבוע – "אם החטופים לא ישובו עד שאחזור לנשיאות, שערי הגיהינום ייפתחו במזרח התיכון".  על המסר הזה הוא חוזר בעקביות מאז ה-2 בדצמבר. בשפה פשוטה, בלי עידונים והתפלפלות. "ההשלכות יהיו חסרות תקדים. האחראים ייפגעו יותר מכפי שמישהו נפגע בהיסטוריה הארוכה של ארצות הברית" – הוא איים. כשנשאל לפני כמה ימים על המשמעות המעשית של דבריו הוא הסתפק בהבהרה – "זה לא יהיה  Don't, יהיה גיהינום".

הצהרת טראמפ איננה רק עוד ביטוי חשוב של הזדהות וסולידריות עם ישראל. בשום אופן אין לסווגה בקטגוריית הצהרות התמיכה של מנהיגים ושועי עולם, שכבודם במקומם. כשהנשיא האמריקני המיועד שם את יוקרתו על הכף ומכניס את עצמו למבחן שמדדי ההצלחה בו הם חדים וברורים, ומועד הסיום שלו הוא רגע ההשבעה לנשיאות, הוא חותם על התחייבות להשיג תוצאות. טראמפ מודע לכך שהישגיו במבחן הזה ישפיעו על מעמדו ועל היחס לארה"ב, גם בהתמודדות עם האתגרים האחרים שמצפים לו -מסין ועד לרוסיה ולאיראן. מהחות'ים בתימן ועד לארגוני הג'יהאד העולמי שרק לפני שבוע סיפקו לאמריקאים תזכורת לנוכחותם.

יש להניח שהציבור הישראלי, למוד האכזבות מהפער שבין הצהרות למעשים, אמנם מברך על גישת טראמפ, אך מתקשה לתלות בה את תקוותיו. ספקנותו נובעת מההנחה כי קשה להשפיע על שחקנים קיצוניים לא מדינתיים, בכלים שמשמשים מול מדינות וגם מהתחושה שישראל הגיעה למיצוי בערוץ הפעלת הכוח על חמאס, ביכולותיה העצמאיות. כפי שאוסאמה חמדאן – חבר ההנהגה המדינית של הארגון אמר –"לא מאיימים בגהנום על פלסטינים שכבר נמצאים בגהנום".

יש לקוות כי גישה זו אינה נחלתו של הדרג המדיני-ביטחוני הבכיר בישראל וכי במקביל למאמצים בערוץ המשא ומתן ומבלי להתפשר בו על העמדות העקרוניות, הוא עוסק בימים אלה גם בגיבוש ההמלצות לממשל האמריקני הנכנס בשאלה – איך צריך להיראות הגהנום שטראמפ מבטיח לחמאס.

"תכנית הגהינום" תחייב לפני הכל הסרת המגבלות והחסמים מעל ישראל. בנוסף לכך נכון יהיה לכלול בה  את המרכיבים הבאים:

• גיבוי מוחלט לעמדתה של ישראל במסגרת המשא ומתן ואימוצה ע"י ארה"ב.

• ארה"ב והידוק המצור על עזה: צמצום האספקה המועברת לשטחי הרצועה למינימום ההכרחי והפקעת השליטה בה מידיו של חמאס שמשתמש בה הן לאספקת אנשיו והן להבטחת משילותו. בכלל זאת, מתן גיבוי להפעלת ממשל צבאי ישראלי וסגירת האפשרות להעברת סיוע שאיננו קריטי גם מצד מדינות זרות וגורמים בינלאומיים.

• גיבוי לפעילות צבאית ישראלית אינטנסיבית ובעצימות גבוהה, הסרת המגבלות בתחום החימוש וביחס לתפיסת שטחים ולהנעת אוכלוסייה בהיקף נרחב  מאזורי הלחימה.

הפעילות הצבאית נדרשת לפני הכל כדי להסיר את האיום הנשקף מצד חמאס ולהשמיד את יכולותיו. המכה שאירגון הטרור חטף מידיה של ישראל במהלך המלחמה, היא קשה וכואבת, אך לא אנושה וגם לא בלתי-הפיכה. חמאס הוא עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועת-עזה. לרשותו אלפים רבים של לוחמים ופעילים, שגם אם אינם פועלים כעת במסגרות צבאיות מאורגנות, הם משמרים את הפוטנציאל לכך, ממתינים ל"יום שאחרי" ובינתיים מסבים נזק ואבדות לכוחותינו בפעולות גרילה מקומיות כמו שחווינו השבוע. ניתן להעריך כי לרשות חמאס יש עוד קילומטרים רבים של מנהרות שטרם נחשפו וטופלו, אמצעי לחימה רבים ואולי אף יכולת ייצור מסויימת של נשק ותחמושת.  כדי להפחית את האיום הביטחוני העתידי על ישראל, צריך להשמיד לא רק את  מפלצות הנוח'בה שהשתתפו בטבח ה-7 אוקטובר ועדיין מהלכות ברצועה, אלא גם את מפקדיהם, סייעניהם ותלמידיהם וכמובן גם את מחסני הנשק ואמצעי הלחימה.  פעולת צה"ל לטיהור גזרת בית-חנון ממחבלים ולהסרת המבנים שהשקיפו על שדרות ואשקלון והיוו חלק ממתחם הטרור העזתי , היא צעד מתבקש בראיית ביטחונם של ישובי הדרום.

• פגיעה באמצעי התקשורת, במנגנוני-האכיפה וביכולות-הממשלתיות שבשליטת חמאס.

האינטרנט ברצועת עזה ממשיך לסייע לחמאס לשלוט בנעשה, להעביר הודעות רשמיות לציבור ולשמר משילות. יחידת "סהם"  ("החץ") של משרד הפנים, או "לשכת התקשורת הממשלתית של חמאס" הם שתי דוגמאות לאופן שבו אירגון הטרור מעצב את המציאות האזרחית בעזה, מתקשר עם האוכלוסיה ומשליט את מרותו.  פגיעה בכל אלה הכרחית כדי להשיג את אחד מיעדיה המוצהרים של המלחמה -"מיטוט היכולות השלטוניות של חמאס". היא גם נוגעת באחד הנכסים החשובים ביותר לחמאס.  חיסולו השבוע של חוסאם שהואן הוא צעד בכיוון הנכון. נכון להרחיב זאת ולהגביר את הקצב.

• חיסול מפקדת החמאס בחו"ל

המפקדה בחו"ל היא הגורם שמעצים את כוחו של חמאס והופך אותו מבעיה מקומית לסוגיה אזורית. היא זו שמגייסת עבורו את התמיכה המדינית ואת המימון, היא מנהלת את פעילות ההסברה, אחראית לתיאום עם גופים וארגונים שונים, מכווינה את הפעילות ומקיימת תיאום בין מוקדי הכוח השונים. יש לה תפקיד מפתח בתהליכי ההתעצמות של האירגון. ניטרול מוקד כוח זה, גם באמצעות חיסול אנשיו, יפגע קשות באירגון וביכולת התאוששותו.   

מצד ארה"ב נידרש גיבוי למדיניות זו, הפעלת לחץ שימנע ממדינות שונות לארח  בשטחן את מנהיגי חמאס או לתמוך באירגון בדרך אחרת.

• ייבוש מקורות מימון כדוגמת "קואליציית ארגוני הצדקה" על מרכיביה וסניפיה השונים.

• מיצוי ההשפעה האמריקנית על המתווכות בערוץ המו"מ: השפעתן של מצרים וקטאר על חמאס אינה בלתי מוגבלת, אך גם לא מבוטלת. לאור הצהרותיו של דונלד טראמפ, בעניין החטופים, נכון לתבוע מהן למצות את כל המנופים שבידיהן כדי להגיע לתוצאות מול חמאס.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 10.01.2025. 

בקיץ ניצבה צרפת על גג העולם. היא אירחה את אולימפיאדת 2024, ולמרות החששות מפיגועים, זיהום בנהר הסיין ועוד, המשחקים עברו יחסית בשלום והניבו הון רב לפריז וסביבותיה. אלא שמאז התחילו הצרות להצטבר בצרורות, ובחזיתות רבות ניצבו הצרפתים מול משברים לא פשוטים.

בזירה הפוליטית העניינים התחממו עוד לפני האולימפיאדה. ביוני התקיימו הבחירות לפרלמנט האירופי, ומפלגות הימין הקיצוני ביבשת – כולל אלה של צרפת – גרפו הישגים חסרי תקדים, שנתפסו כמפלה להנהגות השמרניות יותר במדינות הגדולות ביבשת, ובמיוחד בצרפת ובגרמניה. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שניסה במהלך נואש לשקם ולבסס מחדש את תדמיתו הכושלת – פיזר את הממשלה והכריז על בחירות בזק. הבחירות נערכו בתחילת יולי, ובניגוד לתחזיות המוקדמות דווקא ברית השמאל-מרכז הצליחה בסיבוב השני לקבל את מרב הקולות, ולבלום את הצלחת מפלגת הימין הקיצוני בראשות מארין לה-פן.

אלא שאז נקלע מקרון להתלבטות חדשה: הוא לא רצה לתת את ראשות הממשלה לשמאל הקיצוני, אך גם לא הצליח לאחד את יתר המפלגות סביב מועמד מוסכם במשך זמן רב. כך מצאה את עצמה צרפת מגיעה לאולימפיאדה מבלי שמקרון הכריז על ראש הממשלה החדש, בעיצומו של משבר פוליטי מתמשך. רק בספטמבר עלה בידו של הנשיא לייצב את הספינה המיטלטלת: הוא הקים ממשלה בראשות מישל ברנייה, שהחזיקה מעמד שלושה חודשים בדיוק – לפני שהתפזרה פעם נוספת. הפעם מקרון הצליח לקצר את זמן ההמתנה, ותוך שבועות אחדים קמה ממשלה חדשה בראשות פרנסואה ביירו. עד כה זו החזיקה מעמד, אך היא נערכת לקראת האתגר המשמעותי שעומד בפניה כעת: לאשר את תקציב 2025.

הסאגה הפוליטית הזאת הסבה מבוכה רבה לנשיא מקרון. הפליק-פלאק שלו בניסיון לבלום את עליית הימין, ואז הסירוב לתמוך בשמאל, לא תרמו לתדמיתו כמנהיג – אלא להפך. מקרון עצמו כבר הצהיר כי החלטתו ללכת לבחירות הייתה טעות, וכי צעד זה הביא יותר מחלוקות מפתרונות, מה שמעיד על עומק המבוכה שלו.

סוגיית התקציב תקבע כעת לאן צרפת תלך מבחינה פוליטית. סוכנויות דירוג האשראי הבינלאומיות, השווקים והנציבות האירופית ממתינים כולם לאישור התקציב, ומבקשים לראות כיצד תפחית פריז את הגירעון העמוק שהיא נתונה בו, שהגיעה בשנה החולפת ל-6.1 אחוזים. הממשלה מעוניינת להוריד אותו ל-5.4 אחוזים, כאשר קודמתה ניסתה אפילו להציב יעד שאפתני יותר של 5 אחוזים. אלא שהצעדים שהציעה, שכללו העלאת מיסים וקיצוץ ההוצאות, הם אלה שהביאו לנפילתה בידי האופוזיציה – ובכל זאת ביירו צפוי לאמץ את רוב ההצעות של קודמו בתפקיד.

את התקציב מוכרחה הממשלה החדשה לאשר עד אמצע פברואר, וביירו הציע לכל מפלגות בית הנבחרים לאמץ גישה אחידה, כאשר כל אחת תציג את המכנה המשותף שבראייתה ניתן לבנות עליו את הגזרות שדרושות להפחתת הגירעון. בהיעדר רוב ברור באספת הנבחרים הצרפתית, המשימה תהיה קשה מאוד – ותוך זמן לא רב תדע צרפת אם נקלעה למבוי סתום פוליטי או שהיא מתחילה לצעוד בדרך חדשה.

נבעטים מהסאהל

נוסף על הצרות מבית, צרפת מתמודדת עם הרבה מאוד בעיות מעבר לגבולותיה. כך למשל, בשבוע שעבר זכתה ההנהגה בפריז להפתעה לא משמחת: נשיא חוף-השנהב אלסאן אואטרה – הנחשב דווקא מקורב לצרפתים – הכריז כי ארצו תבקש מחיילי צרפת לצאת מהמדינה בתום שנים ארוכות. אואטרה הסביר כי צעד זה נובע מהמודרניזציה שעברו הכוחות המזוינים בארצו, אף שיש פרשנים שמציינים כי מקור ההחלטה הוא פוליטי, ומשקף את רצונו של הנשיא להיערך לבחירות במדינה בסוף השנה.

כך או כך, זו מהלומה לא פשוטה לצרפתים: הם מחזיקים בחוף-השנהב כ-600 חיילים, הכמות הגדולה ביותר שהציבו במערב אפריקה, ומתפעלים בסיס לחטיבה רגלית במדינה – שיעבור כעת לידי חייליה של חוף-השנהב.

המכה הזאת הסבה נזק נוסף ליוקרה של פריז, שבשנים האחרונות נבעטה משורת של מדינות במערב אפריקה, שהתנערו מהמורשת הפרנקופונית שלהן לטובת עתיד חדש בלי נוכחות צבאית צרפתית. החונטות ששולטות בבורקינה-פאסו, מאלי וניז'ר סילקו את הצרפתים לפני כשנתיים, ובשנה החולפת באו בעקבותיהן צ'אד, סנגל וחוף-השנהב.

גם מבחינה צבאית תתמודד פריז עם מציאות לא פשוטה: בצל מרידות אסלאמיסטיות במדינות הסאהל – רצועה גיאוגרפית של יבשת אפריקה שנמתחת ממאוריטניה במערב ועד סודן במזרח – נותרים הצרפתים עם מאחז עיקרי אחד במערב היבשת, כ-350 חיילים המוצבים בגבון, הנמצאת מדרום לסאהל, ורחוקה יותר ממרכז העניינים.

סנגל קדמה לחוף-השנהב בחודש בודד, כאשר נשיאה בסירו דיומיי פיי הכריז בסוף נובמבר כי ביקש מ-350 הצרפתים במדינה לעזוב את בסיסיהם עד שנת 2025, שכן נוכחותם שם "אינה הולמת" את הריבונות הסנגלית. לדבריו, "העובדה שהצרפתים היו כאן מאז תקופת העבדות אין משמעותה שאין זה אפשרי לנהוג אחרת". בימים האחרונים, לאחר שצרפת תקפה את ההחלטות של הממשלות האפריקניות, כבר נשמע פיי מפויס פחות: "ההחלטה התקבלה מרצונה החופשי של סנגל, מדינה עצמאית, חופשייה וריבונית", הוא כתב ביום שני, "לצרפת אין יכולת או לגיטימציה להבטיח את ביטחונה וריבונותה של אפריקה".

ימים ספורים אחריה גם נהגה צ'אד באופן דומה: ב-1 בדצמבר ציין הנשיא מחמוד דבי איטנו כי ההסכם להצבת החיילים הצרפתים במדינה כבר אינו תואם את הצרכים הגיאו-פוליטיים והביטחוניים של ארצו, והדגיש כי צ'אד תבנה "צבא אוטונומי יותר". שר החוץ שלו הדגיש כי אף שפריז היא "שותף חיוני", צ'אד "התבגרה והיא מדינה ריבונית שקנאית לעצמאותה". בימים האחרונים גם הוא חש כנראה נעלב מהצרפתים, ואמר: "מנהיגי צרפת צריכים ללמוד לכבד את העמים האפריקנים ולהוקיר את קורבנותיהם".

פרשנים מציינים כי ההחלטות לסלק את החיילים ממדינות אלה הן המסמר האחרון בנוכחות הצבאית הפוסט-קולוניאלית של צרפת באזור הסאהל, וכי הן חלק משינוי מבני של האזור ביחסיו עם צרפת, שהשפעתה שם נחלשת. למעשה, מלבד גבון נותר לצרפת רק מאחז גדול אחד בכל היבשת, בג'יבוטי שבקרן אפריקה – הצד המזרחי של אפריקה, בסמוך לערב הסעודית – שבו מוצבים כ-1,500 חיילים. מקרון, שמבין את המצוקה של כוחותיו שם, נקט באחרונה מאמצים להדגיש את הצורך לשמר את נוכחותם במדינה כקרש קפיצה להבטחת האינטרסים המערביים באזור האינדו-פסיפי והאוקיינוס ההודי.

בצרפת כנראה הבינו לאן נושבת הרוח באחרונה, ושליחו של הנשיא לאפריקה קיים עבודת מטה חשאית על הצורך להיערכות מחודשת באזור הסאהל. נראה שצרפת מתכוננת למודל אחר של פריסה זמנית של חיילים ולא נוכחות קבועה, ומיקוד באימון של כוחות מקומיים לצורך המאבק בטרור הגי'האדיסטי באזור. פרטי הדו"ח סודיים, אך בכירים צרפתים ציינו כי בפריז ינסו יותר לשרטט יעדים בהתאם לבקשות הממשלות המקומיות, למכור להן אמצעי לחימה מתקדמים ולשתף פעולה מבחינה מודיעינית.

"נטיות ניאו-קולוניאליסטיות"

הרקע להפניית העורף במערב אפריקה לפריז הוא ביקורת ציבורית נוקבת שהלכה וגדלה בשנים האחרונות. אלפי בני אדם יצאו להפגין ברחובות, נושאים עדיין את צלקות העבר הקולוניאליסטי של המעצמה האירופית, ודרשו מממשלותיהם לנתק את הקשרים עם צרפת. במקביל, הממשלות חשו כי הנוכחות הצבאית בארצן מאפשרת לצרפתים עדיין לקבל נתח השפעה במדיניות של היבשת, ואף להגן על גורמים שפועלים לטובתה של פריז.

מאלי, למשל, האשימה את הצרפתים בהתערבות בוטה בקבלת ההחלטות במדינה אחר הפיכה צבאית במדינה. בניז'ר קראו ההמונים לצבא לסלק את הצרפתים מהמדינה באופן מיידי. ממשלות שמכרו לציבורים שלהן נרטיב שלפיו ברצונן לעצב מחדש את היחסים עם פריז קיבלו תמיכה מחודשת.

עם זאת, אופי היחסים העתידיים עם צרפת משתנה ממדינה למדינה. כך למשל, סנגל וחוף-השנהב עדיין נוטות לשתף פעולה עם הצרפתים. נשיא סנגל פיי אמר כי הסגת הכוחות אינה מסמלת ניתוק מפריז, והוא ביקש מהצבא הצרפתי להציג אסטרטגיה משותפת חדשה לצורך הגנה וביטחון. מנגד, מאלי, בורקינה-פאסו או הרפובליקה המרכז-אפריקנית השעו את הקשרים עם הצרפת על רקע אידיאולוגי, וכעת הן מחפשות משענת אחרת – כגון רוסיה וכוחות ואגנר שלה, למשל.

פול מלי, מומחה לאפריקה בצ'אטהם האוס, הסביר לסוכנות הידיעות הצרפתית בשבוע שעבר כי בחוף-השנהב, בצ'אד, בסנגל וגם בגבון הממשלות נותרו ידידותיות לצרפת, אך הן חשות את הלחץ הציבורי שדורש לסיים את הנוכחות הצבאית של כוח קולוניאלי לשעבר בשטחן. לכן, למשל, צ'אד פעלה באפריל גם לגירוש הכוחות האמריקניים שהוצבו במדינה.

הסיפור של מאלי, ניז'ר ובורקינה-פאסו שונה לחלוטין. מדינות אלה, שכאמור נוטות לחפש תמיכה מסוג שונה, יצאו חוצץ נגד הצרפתים. הן טענו כי פריז מנסה להסוות את נטייתה ל"ניאו-קולוניאליזם", ומנהיגי החונטות שם פרסמו הצהרה בחודש שעבר שבה תקפו אותה בחריפות על "ניסיונה לבצע פעולות שמערערות את היציבות". "החונטה האימפריאלית של צרפת, שמרגישה איום על האינטרסים שלה ונתמכת בידי כמה מראשי המדינה באזור, מנסה באופן נואש לעצור את הדינמיקה של העצמאות", הם הכריזו.

אגב, פריז נקלעה לסכסוכים בהקשר זה לא רק עם מדינות הסאהל, אלא גם עם ממשלות בצפון אפריקה. עם אלג'יריה, למשל, מתנהל באחרונה סכסוך גלוי סביב העבר הקולוניאליסטי הצרפתי במדינה – שבמסגרתו גם נלחמה צרפת במחתרת מקומית במאבק עקוב מדם שהותיר אלפי הרוגים. נשיא אלג'יריה עבד-אלמג'יד תבון דורש מהצרפתים להכיר בפשעים שביצעו נגד עמו במהלך כיבוש המדינה והשליטה בה, ויחסי שתי המדינות הידרדרו למשבר חריף.

הרוסים, מצידם, מעוניינים מאוד להחליף את הצרפתים באפריקה, ולגבש לעצמם עוד דריסת רגל במדינה זרה. אלא שעם כל ההשקעות הצבאיות שנאלצת מוסקבה להסיט לזירה האוקראינית, ספק אם בטווח הקצר היא אכן יכולה לספק את כל האמצעים הדרושים להבטחת ביטחונן של מדינות הסאהל מפני גורמים ג'יהאדיסטים. סביר יותר להניח שתשתמש, כמו פעמים רבות אחרות, ביחידות של שכירי חרב כגון כוח ואגנר.

במקביל, אותן מדינות עדיין תרות אחרי גורמים אחרים שיכולים לנסות להיכנס לריק שנוצר באזור, ומנהלות מגעים עם טורקיה, סין ואיראן. טהרן בשנה האחרונה פעלה לבסס קשרים משמעותיים עם מדינות הסאהל בפרט, וכן עם כוחות אחרים ביבשת. במקביל, הטורקים מעמיקים את חדירתם לאפריקה, ומפיצים אידיאולוגיה מוסלמית נוקשה כאמצעי להגדלת השפעתה של אנקרה שם.

מהומות במושבות

סדרת אירועים אחרים מעבר לים מעידה על ירידת ההשפעה הצרפתית אפילו במושבות שהיא עדיין מחזיקה הרחק מחופיה. בחודש שעבר ניצבה פריז בפני ביקורת נוקבת בעקבות תגובתה להרס שהותיר הציקלון צ'ידו בקבוצת האיים מאיוט באוקיינוס ההודי. אף שהצרפתים סיפקו מאות טונות של סיוע הומניטרי לאיים, שבהם נהרגו לפי ההערכות מאות בני אדם, ואף הכריזה על יום אבל לאומי – רבים שם טענו שתגובתה אינה מספקת.

הנשיא מקרון סייר באיים והבטיח לשקם את התשתיות והשכונות שנמחקו בסופה, אך הוא נתקל בביקורו בקריאות של המקומיים שיתפטר. גם הדברים שנשא במדינה, כאשר אמר "אני לא קשור לציקלון. אתם יכולים להאשים אותי, אבל זה לא היה אני", נתפסו כמופע של חוסר רגישות. קורבנות הסופה זעקו שלא קיבלו מים ומזון במשך ימים, וכי הסופה העמיקה את המשבר הכלכלי החמור שפקד את האזור גם כך. מקרון כנראה חש צורך להתגונן: "לא ארשה לומר כי המדינה נכשלה כאן", הוא ציין בביקורו, כאילו חש את המתקפות על בשרו ממש.

בקלדוניה החדשה, מושבה באוקיינוס השקט, התמודדה הממשלה הצרפתית עם מהומות של ממש במשך חודשים ארוכים – שאף גלשו לאלימות גלויה. הן נבעו מקרע בין התושבים המקומיים, צאצאי הכובשים הצרפתים שהגיעו לשם ותושבים חדשים שבאו לגור באיים, והסכסוך הוחרף בעקבות תוכנית של הממשלה בפריז לכפות חוקים חדשים ביחס לזכות להצבעה. צרפת נאלצה להכריז על מצב חירום במושבה, וכיום היא מוסיפה להדוף קריאות לעצמאות של האזור, שלפי החשש נתון להשפעה סינית.

במרטיניק, אי בקאריביים, פרצו בספטמבר מהומות אלימות במחאה על יוקר המחיה. מרטיניק נחשב מחוז של צרפת, אך עלות המזון ומוצרים אחרים גבוהה בהרבה ממחירם במדינה עצמה. התושבים יצאו להפגין נגד מצב זה, והרשויות נאלצו להטיל עוצר באי, שבו מתגוררים כ-350 אלף איש.

בגיאנה הצרפתית, מחוז צרפתי ביבשת דרום-אמריקה, דורשים התושבים ריבונות גדולה יותר מהממשל המרכזי. בעבר דחו במשאל עם התושבים ברוב ברור את השאלה אם להכריז על עצמאות, אך אין לדעת אם זה יהיה המצב תמיד.

ההתנהלות הצרפתית עוררה תסכול רב בחלק מהמושבות. מנהיג פולינזיה הצרפתית, למשל, קרא לפריז לשנות את הגישה הדיפלומטית שלה כלפי הקולוניות, ולהקשיב לרחשי הלב שנשמעים בשטחיה באזור הפסיפי. אני מזהיר מפני מהומות כבר שלוש שנים, אמר הנשיא, "אך הם לא מאזינים לי. הם חייבים לשנות את היחס שלהם לשטחים באזור הפסיפי, וצריכים לבטוח בקולות שנשמעים כאן יותר מבדיפלומטיה המסורתית שלהם".

גם באזורים אחרים בעולם ספגה היוקרה הצרפתית מפלות. בלבנון איבדה פריז חלקים ניכרים מהשפעתה במדינה בשנים האחרונות, אחרי תקופה ארוכה שבה נחשבו הצרפתים קשורים מאוד לביירות ולממשלה. ודאי לא הועילה לכך המלחמה של חיזבאללה עם ישראל, מראות ההרס בדרום המדינה, והאיומים הישראליים להוציא את צרפת מכל מסגרת להסדר בלבנון, כולל הוועדה לפיקוח על הפסקת האש. צרפת בסופו של דבר שולבה בהסכם, ככל הנראה בתמורה לכך שנאלצה לשלם מס שפתיים לדרישה הישראלית שתימנע מלהסגיר את מנהיגיה לעמוד לדין בהאג.

כל אלה הם סימנים לירידת ההשפעה הצרפתית בעולם כולו, ו"היציאה מאפריקה" עלולה לדרדר עוד יותר את התהליך הזה. המדינות האפריקניות בדרך כלל תומכות באו"ם בצרפת, אך ניתוק היחסים יכול לשנות את המצב הזה מיסודו. מי שעומד במרכז התהליך הזה וינסה לנווט את ארצו לחוף מבטחים מדיני הוא הנשיא מקרון, מי שנחשב בעבר לתקווה הגדולה של צרפת ולכוכב העולה בשמי הפוליטיקה המקומית – אך מעמדו הולך ומידרדר.

בעיני רבים, התמיכה במקרון ב-2022, כשהתמודד נגד לה-פן על הנשיאות, הייתה הצבעה בלית ברירה. אומנם הוא זכה בכהונה שנייה בצרפת לראשונה זה עשרים שנה, אך מבית מעמדו של הנשיא אינו יציב – במיוחד בהתחשב בחוסר הבהירות הפוליטית בפריז. סקרים מעניקים לו רק 23 אחוזי תמיכה, ובבחירות האחרונות כוחה של מפלגתו ירד מאוד, גם אם עלה על התחזיות הלא מחמיאות.

הנשיא חש בלחץ הפנימי, שנובע גם מבעיות חברתיות עמוקות בצרפת – מצב כלכלי לא מזהיר, קשיים בשילוב המהגרים במדינה, שבה יש אחוז המוסלמים מהגבוהים ביבשת, ועוד. המדינה מתמודדת למעשה עם משבר זהות, שמשתקף היטב גם בתוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי ולפרלמנט המקומי, ומקרון אינו מסייע לייצב את העסק. הנשיא הבטיח שהוא יסיים את כל מלוא הקדנציה שלו עד 2027, אך עצם ההצהרה הזאת מעידה על הלחץ שהוא שרוי בו.

במקביל, מקרון מכין את עצמו לחדשות מאמריקה: כניסתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ לכהונה נוספת בבית הלבן בעוד פחות משבועיים נראית מאירופה כאקורד הראשון של מאבק צורם במיוחד. מקרון הזהיר את עמיתיו ביבשת כי עליהם להפסיק להיות "אוכלי עשב", ובמקום זאת להראות לנשיא החדש כי הם "אוכלי כול". המנהיג הצרפתי הוא ממקדמיה הבולטים של עצמאות אירופית, ניתוק מהתלות בארה"ב ובסין, אך כעת הוא ניצב בפני איום ממשי של טראמפ במכסים גבוהים וכבדים. מקרון נחשב גם תומך של האוקראינים, וצריך לבחון כיצד יתנהל מול כוונתו של הנשיא החדש לשנות את מדיניות התמיכה הבלתי מתפשרת בקייב של קודמו, ג'ו ביידן.

מקרון בינתיים אירח בלבבית בוטה את טראמפ בטקס פתיחתו של קתדרלת נוטרה-דאם המחודש בפריז בחודש שעבר, וישב איתו ביחד עם מנהיג אוקראינה וולדימיר זלנסקי. הוא גם הצהיר שיהיה מוכן לעבוד שוב עם טראמפ, אף שרמז כי הוא מתנגד למדיניותו בנושאי האקלים והסחר, למשל. בחודשים הקרובים הוא יצטרך למצוא דרך לשתף פעולה עם האמריקנים, ובמקביל להוסיף לשמר את הקו המדיני שהוביל – וגם להתמודד עם הירידה באהדה אליו בארצו. אתגר לא פשוט.

השבוע, בנאומו השנתי מול דיפלומטים צרפתים, סיפק אולי מקרון הצצה לדרך הפעולה העתידית שלו. אחרי שהזהיר בקול צלול וברור נגד הסכנה שנשקפת מתוכנית הגרעין של איראן, הוא ציין כי אוקראינה נדרשת לגבש עמדה "מעשית" יותר בסוגיה הטריטוריאלית מול רוסיה, ולא לבקש להחזיר לעצמה את כל שטחה. הוא גם התריע את חבריו ביבשת מליפול שולל אחרי החיוכים היפים שנראים בקרב המנהיגות הסורית החדשה, ואף ניסה לשקם את מעמדה של ארצו באפריקה, כשעקץ את מדינות הסאהל ואמר שטרם הודו לו על ההגנה שסיפקה להם צרפת. זו גישה לא אופיינית בהכרח למקרון, וייתכן שכך נראית תחילתה של התעוררות.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 08.01.2025. 

ישראל מתמודדת בימים האחרונים עם מציאות מסלימה מול הזירה התימנית, שכוללת ירי טילים וכטב"מים לעבר העורף הישראלי, ומנגד תקיפה עצימה של צה"ל על נקודות מפתח באזורים שבשליטת החות'ים. למרות התחושה שמדובר בהידרדרות מסוכנת, כדאי לזכור עניין חשוב: על אף האיום הנקודתי של ירי הטילים התימני, לא מדובר בסיכון אסטרטגי למדינת ישראל. הטילים יכולים להסב נזק ברמה מקומית, ובוודאי שהם מסכנים את חייהם של האנשים שיהיו בקרבת נקודת הפגיעה – אך אין בכך חשש לפגיעה ממשית בביטחון המדינה.

היכולות הטכנולוגיות של ישראל לא מאפשרות לה כיום לספק אזהרה ממוקדת על אזור פגיעת שברי הטילים וטילי היירוט, ובגלל החשש מנפילת שברים אלה במרכזי אוכלוסייה בארץ – בכל פעם שהתימנים יורים לעבר מרכז ישראל, צה"ל נאלץ "להקפיץ" כמה מיליוני אזרחים לממ"דים ולמקלטים. אלא שהמצב הזה בעיקר מעצים את ההשפעה הפסיכולוגית של שיגור הטיל, מבלי שבאמת הוא מעיד על הסכנה האמיתית שטמונה בו. הדברים נכונים גם ביחס לכטב"מים שמשגרים המורדים התימנים לישראל: זו סכנה נקודתית שאין לזלזל בה, אך היא לא איום אסטרטגי.

מכל מקום, החות'ים לא מהווים סכנה רק לאזרחי ישראל. מומחה שהעיד השבוע בפני מועצת הביטחון של האו"ם, החוקר הבכיר מייקל נייטס ממכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, ציין כי הם מהווים איום לתושבי תימן עצמה. לדבריו, בארצם שלהם הם מפרים זכויות אדם, ותוקפים את כוחות הממשלה באמצעות כטב"מים בניסיון למנוע מהם להפיק גז ונפט לרווחת התושבים כולם.

אך הבעיה העיקרית שיוצרים החות'ים בשנה האחרונה היא המצור שהם מטילים על פתח הכניסה לים האדום ולתעלת סואץ. בעוד שהמורדים התימנים טוענים כי מלחמתם קשורה ישירות למאבק של צה"ל נגד חמאס בעזה, חלק גדול מהספינות שתקפו עד כה אינן קשורות כלל לישראל – מה שמעיד כי שהמערכה שלהם נועדה בעיקר לבסס את שליטתה של איראן על הכניסה לים האדום ולתעלת סואץ, ולא לסייע לעזה.

תוצאות המצור החות'י ניכרות היטב: עד כה הם היו מעורבים מאז תחילת המלחמה ביותר במעט פחות ממאתיים תקריות של תקיפת אוניות, מכליות וספינות באזור הים האדום, ואף ניסו לשבש קווי אינטרנט ותקשורת. דו"ח שפרסמה באפריל סוכנות ביון ההגנה האמריקנית קבע כי פעילות החות'ים פגעה עד אז ב-65 מדינות, וכן ב-29 חברות אנרגיה וספנות.

הנזק הכלכלי של המצור הזה הוא בעיקר של מנת חלקה של מצרים: בשנה האחרונה, לפי הדיווחים, עמדו ההפסדים שלה מצמצום הפעילות בתעלה על 7 מיליארד דולר, וההכנסות כולן פחתו שם ב-60 אחוזים. מלבד המצרים, המצב הנוכחי פוגע בכל מדינות העולם: הערכות מתחילת השנה היו כי מרבית ספינות המשא שלרוב היו עוברות דרך תעלת סואץ שינו נתיב והחלו להגיע לאירופה דרך המסע הארוך יותר, שעוקף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה. המסע המוארך והסכנה הביטחונית מעלים את מחירי הביטוח והדלק, וכתוצאה מכך בסופו של דבר גם קופץ מחיר הסחורות שקונים הקמעונאים. תאגיד ג'יי.פי מורגן העריך כי הפגיעה החות'ית במכליות שעוברות באזור עשויה להעלות את האינפלציה של מחירי הסחורות הבסיסיות בעולם כמעט באחוז בודד.

יש אומנם דעות שלפיהן הפגיעה הכלכלית פחותה יותר, שכן היא לא מגולגלת ישירות על הצרכן. מחקר שנעשה בארץ גם קבע כי ישראל עצמה נפגעת פחות מהמצור, בגלל שהיא מייבאת חלק גדול מהסחורות שלה מאירופה, וכן בגלל פעולות מנע שהממשלה נקטה. בכל מקרה, גם אם בטווח הקצר מדובר בפגיעה לא גדולה בכיס של הצרכן, בין היתר כי העולם הסתגל למצב החדש, בטווח הארוך לא יכול להיות שהקמעונאים יספגו את ההפסדים האלה – והאזרח הקטן הוא זה שבסוף ייאלץ לשלם יותר על סחורות.

מכל זה יוצא שישראל לא צריכה לטפל לבד באיום החות'י, והיא צריכה לגייס לצידה בנות ברית ולחשוב ביחד כיצד מטפלים בסכנה שנשקפת מהמורדים התימנים. לא מדובר במשימה קלה, כי החות'ים הפגינו עד היום יכולת עמידות גבוהה, והוכיחו שלא קל להרתיע אותם. אף שמעולם לא התמודדו עם אויבים בעוצמה שווה או פחותה מהם, הם הראו שביכולתם לספוג נזק כבד רק כדי להמשיך במאבק. בתור מדינה ענייה ונחשלת גם כך, תימן ואזרחיה מורגלים במצבים קשים של מחסור.

החות'ים הצליחו כך להדוף את המתקפות של הקואליציה הערבית בראשות סעודיה בעשור הקודם, שהפגיזה אתרים במדינה ללא הרף. הם גם יכלו להרתיע בהצלחה יתרה את איחוד האמירויות בכמה מתקפות קטלניות ב-2022, מה שהוביל בתחילת השנה את האמירתים לבקש מהכוחות האמריקניים לא לתקוף את עיראק ותימן מאבו-דאבי, מחשש למתקפות נקמה של המיליציות השיעיות. כתוצאה מכך הסיגה ארה"ב חלקים גדולים מכוחותיה האוויריים מהאמירויות, ובמקום זאת העבירה אותם לקטאר.

ישראל עצמה מתקשה עד כה לפגוע בחות'ים באופן שישבש את פעילותם או ייצר אצלם חוסר רצון להמשיך במערכה נגדה. היעדר מודיעין, קושי באיתור "מרכזי כובד", המרחקים העצומים, קשיים לוגיסטיים, מחירים כלכליים כבדים לכל מתקפה – כל אלה גורמים לתקיפות של צה"ל להיות נדירות, יעילות פחות ולפי שעה לא קטלניות מספיק. ייתכן שבהמשך תוכל ישראל להשקיע מאמץ מודיעיני ומבצעי כדי להגיע לראשי ההנהגה החות'ית עצמם, בדומה למה שעשתה מול חיזבאללה וחמאס, אולם זו משימה מורכבת וקשה, שדורשת הרבה מאוד יכולות מסוגים שונים.

מעט מדי, מאוחר מדי

במשך שנים נחשבה ארה"ב כשוטר של הזירה הבינלאומית, הגורם שדואג לשמור על הסדר הקיים ולמנוע מלחמות והפרעה ולהתנהלות העולמית. על כן חשוב להבין מה עשתה ארה"ב בשנה האחרונה, מאז פרוץ המשבר עם החות'ים, ומה הפעולות שנקטה בניסיון לטפל בסכנה לשווקים הבינלאומיים כתוצאה מהמצור של המורדים בתימן על הכניסה לתעלת סואץ.

ממשל ביידן לא התעלם מהמתקפות של החות'ים. מהר למדי הוא ניסה לארגן קואליציה בינלאומית שתעמיד שייטת של ספינות שתסכל ניסיונות לפגוע בכלי השיט שעוברים בסמוך לתימן, ואף תיירט טילים בליסטיים שמשוגרים מהמדינה. אלא שלקואליציה הזאת הצטרפו מדינות מעטות, ואלה ששלחו ספינות כוללות מלבד האמריקנים רק את בריטניה, סרי-לנקה, יוון, דנמרק והולנד. לא רשימה מרשימה. מדינות אחרות תורמות מעטפת מודיעינית ואנושית לתפעול המשימה. האירופיות, אגב, ממילא העמידו כוח משימה ימי משלהן לים האדום, אף שהמנדט שלו היה הגנתי בלבד, והוא כולל ארבע ספינות ותו לא. מיותר לציין שככה קשה מאוד לנצח מאבק בארגון טרור עיקש.

ההיגיון של ממשל ביידן נובע מהתנאים הקשים ששוררים בתימן. זו מדינה עם אחד המשברים ההומניטריים הקשים בעולם, והבית הלבן ביקש להילחם ביד אחת בחות'ים אך ביד השנייה למנוע פגיעה באוכלוסייה המקומית שתחת שליטתם. טרם המלחמה נקט הממשל פעולות דיפלומטיות והעביר סיוע לתימן, בניסיון ליישב את חילוקי הדעות עם החות'ים בדרכי שלום. במקביל, הוא ביטל את שיוכם של  החות'ים לשתי רשימות הטרור של ארה"ב, הראשונה שכוללת "ארגוני טרור זרים" והשנייה מורכבת מ"טרוריסטים בינלאומיים שהוגדרו באופן מיוחד". בינואר השנה הוחזרו המורדים התימנים לרשימה השנייה והוטלו עליהם עיצומים, אך העובדה שעד היום סירב הממשל להחזיר את החות'ים לרשימה של "ארגוני טרור זרים" (FTO) – למרות לחץ בינלאומי ופנימי כבד – מסכלת את האפשרות להשית עליהם עיצומים חונקים באמת.

לפני חודשיים הכריז מזכיר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין, כי האמריקנים פתחו בשלב חדש בתימן, שמטרתו "להרתיע ולפגוע" בחות'ים, ובמסגרת זו גבר קצב התקיפות במדינה. באוקטובר אף חלפו מפציצים חמקניים של ארה"ב בשמי המדינה ותקפו מחסנים תת-קרקעיים עם טילים איראניים, במה שנועד בעיקר להוות מסר לטהרן על היקף היכולות האמריקניות. עם זאת, לפי שעה – לפחות עד השבוע האחרון, שבו נרשמו לפחות שתי מתקפות גדולות של הקואליציה בתימן – האמריקנים והבריטים ביצעו מבצעי תקיפה גדולים ספורים, והנזק שהסבו לתשתיות הטרור של החות'ים לא משמעותי. הוא בוודאי לא מסכל ברצינות את יכולת ההיזק של החות'ים. התקיפות לא פגעו בבניין הכוח של השלוחה האיראנית, ולא הרתיעו אותה מהמשך פעילותה בים האדום או נגד ישראל – שרק הלך והתגברה.

המאמץ הבינלאומי, לפיכך, היה בבחינת מאוחר ומעט מדי. בישראל התאכזבו – גם אם לא בפומבי – מפעילות הקואליציה ומהתוצאות הדלות שהשיגה. האמריקנים אפילו התקשו לגייס בעלות ברית ערביות לקואליציה מלבד בחריין, בשל החשש מנקמת איראן, החות'ים או גורמים שיעיים אחרים. טים לנדרקינג, השליח המיוחד של האמריקנים לתימן, סיפר כי שוחח כמה פעמים עם ההנהגה המצרית על העניין ללא תוצאות. לדבריו, לא רק שקהיר וגם ריאד, למשל, לא תמכו באופן צבאי בקואליציה – הן אפילו לא הצהירו בפומבי על תמיכתן בה.

זה השלב שבו נכנס לתמונה גורם חדש: השריף חוזר למשרד ב-20 בינואר בקול רעש וצלצולים. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ מתכוון לפעול בזריזות בתחומים רבים כבר בימים הראשונים לכהונתו בבית הלבן, והצהיר כי מהירות פעולתו "תגרום לראשים להסתחרר".

לא לחינם היו גורמים בתימן שייחלו לניצחונו של הנשיא לשעבר בבחירות בארה"ב, מתוך תקווה שסוף-סוף הוא זה שיטפל באיום החות'י. כך למשל היה בממשלה הנבחרת של תימן, זו שמוכרת על ידי רוב מדינות העולם: רשאד אלעלימי, יושב ראש מועצת ההנהגה הנשיאותית, בירך את טראמפ אחרי ניצחונו, והביע את מוכנותו לעבוד ביחד "כדי לשקם את מוסדות המדינה בתימן ולשים קץ למרידה החות'ית, הנתמכת בידי איראן".

טראמפ וגורמים בסביבתו הצהירו על כוונתם להפעיל לחץ מרבי על האיראנים, ומאז בחירתו נשמעו גורמים בסביבתו אומרים שהוא מבין היטב את האיום שנשקף לעולם מפצצה גרעינית בידי טהרן ומהפעולות שהיא מעודדת את שלוחיה לבצע ברחבי המזרח התיכון. מיגור הסכנה החות'ית וההשפעה האיראנית על מנהיגי התנועה המורדת בתימן בהחלט יכולים להיכנס תחת ההגדרה של טיפול בסכנה שנשקף מטהרן.

השריף חזר לעיר

טראמפ הוא איש עסקים ממולח, ובוחריו שסבורים שהסוגיה הכלכלית נמצאת בראש מעייניו. קשה לראות מציאות שבה הוא מתעלם מסיכון על יציבות השווקים העולמיים.

גורמים רבים בארה"ב ובאירופה לוחצים עליו לנקוט גישה דיפלומטית מול הציר האיראני, להתמקד בהפסקת המלחמה בעזה ולהתניע הידברות עם המשטר בטהרן ועם המורדים החות'ים. גישה כזו, שאפיינה את תחילת כהונתו של ג'ו ביידן, לא הניבה תוצאות עד כה, וקשה לראות גורמים קיצוניים, חדורי אידיאולוגיה דתית, מניחים את נשקם בעקבות שיחות עם ינקים מעונבים באווירה נעימה ובחדרים ממוזגים. אם כבר, סביר להניח שבמצבו הנוכחי המשטר האיראני רואה כל אפשרות לפתרון דיפלומטי כחבל הצלה מפני מתקפות של ישראל וארה"ב, כפתח להצלת הכלכלה המקומית הקורסת, וכהזדמנות להמשך פיתוח חשאי של תוכנית הגרעין עד להבשלתה המלאה.

נראה שגם איש אינו מתרשם מגישה "פרווה" כמו זו שהפגין הממשל היוצא, שהתאפיינה בעיקר בפסיביות ובחוסר יעילות משווע בטיפול באיום החות'י. הלקח של רבים הוא שלא ניתן בכל מקרה להמשיך הלך רוח כזה, שכן הוא עולה למשלם המיסים האמריקני כסף רב ולא מספק תוצאות טובות די הצורך. טראמפ יכול ללכת בדרך אחרת, ולבחור אפשרויות פעולה מדיניות, כלכליות וצבאיות שונות – כולן או חלקן – כדי להתמודד עם החות'ים ועם הפטרון האיראני שלהם.

בשדה המדיני, האמריקנים יכולים למשל לנסות לקדם הגדרה בינלאומית של פעולות החות'ים כ"פיראטיות". יש חשיבות להבחנה המדויקת הזאת, שכן פיראטיות היא עבירה על החוק הבינלאומית, ובשל השפעתה על הסחר העולמי  היא חוסה תחת ריבונות אוניברסלית – ומשמעות הדבר היא שכל מדינה יכולה ומחויבת לפעול נגדה. לכל הפחות, זו הגדרה שתוכל לאגד סביבה מדינות רבות יותר נגד החות'ים, ולהסמיך ארצות לפעול נגדם באופן עצמאי בשל הפגיעה הכלכלית בהן.

אפשרות אחרת של טראמפ היא לנסות להניע באופן פרטני את מדינות ערב לפעולה נגד החות'ים. הנשיא הנבחר יכול למשל לפרסם – בדומה למה שעשה כלפי חמאס בעזה – איום פומבי וברור ברשתות החברתיות נגד כל מי שיימנע מלהצטרף למאמץ נגד השלוחה התימנית של איראן, ולהבהיר כי מה שהיה עד כה לא יכול להימשך. הוא במיוחד צריך לרתום אליו את תמיכתן המעשית של איחוד האמירויות וערב הסעודית, ואפשר שהוא יכול ללחוץ על ריאד גם במסגרת הדיונים על הסכם נורמליזציה וברית הגנה עם האמריקנים.

אפשרות מורכבת מעט יותר היא הכרה רשמית בסומלילנד, אזור בדלני בסומליה שנתמך על ידי אתיופיה. הגם שזו אפשרות שיכולה לעורר מהומה מול גורמים שפועלים באזור כגון טורקיה ומצרים, ובוודאי מול הסומלים עצמם, יש לה פוטנציאל ליצירת בסיס יבשתי שממנו יוכלו האמריקנים לצאת ביתר קלות לפעולות מול תימן הסמוכה. תמיכה כזו, שיכולה אף להתבטא רק בהעמקת שיתוף פעולה כלכלי וצבאי ולא בהכרה רשמית, עשויה גם להוות משקל נגד לחבירה של החות'ים לטרוריסטים של אל-שבאב בסומליה.

בממד הכלכלי עשוי טראמפ מיד בימיו הראשונים בתפקיד להחזיר את החות'ים לרשימת ארגון הטרור הזרים, ולהטיל עליהם עיצומים חונקים – במקביל לקמפיין הלחץ המרבי על איראן עצמה. אגב, מייק וולץ, המיועד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של הממשל החדש, כבר הצהיר שיעשה זאת.

עיצומים כאלה על שתי המדינות יסבו נזק הומניטרי כבד לאוכלוסייה, מעשה שכאמור ביידן ניסה להימנע ממנו. בה בעת, יש בהם פוטנציאל להפעיל גם לחץ גדול על גורמים מקומיים לצאת בקול נגד החות'ים והמשטר האיראני, ואולי להוריד אותם על ברכיהם ולהכניעם.

בממד הצבאי, וושינגטון יכולה לתחזק את הבריתות האזוריות שלה ולנסות להניע גורמים מקומיים להילחם בחות'ים. לא תהיה זו הפעם הראשונה שהיא מחמשת גורמים כאלה, בניסיון להניע את האוכלוסייה במדינות שונות להיאבק בגורמים קיצוניים. בימים האחרונים אף נשמעו שמועות בעולם הערבי כי ההסלמה האחרונה מובילה גורמים מקומיים להתכונן לקרבות קרקעיים מול המורדים השיעים.

אך ייתכן שארה"ב צריכה לשנות את הלך מחשבתה וללכת לפי המלצתו של ראש המוסד, דדי ברנע – ובמקום לטפל בחות'ים עצמם, לפנות לגורם שנותן להם חסות, האיראנים. כך, על כל תקיפה שיבצעו המורדים מתימן, יגבו האמריקנים מחיר בהיקף דומה מספינות איראניות או מנכסים אחרים של טהרן.

הד אפשרי לדברים אלה נשמע גם בפי שגרירת בריטניה באו"ם השבוע במועצת הביטחון: "איראן נושאת באחריות לפעולות כל שלוחיה", היא אמרה, והדגישה את תמיכתה בזכות ההגנה העצמית של ישראל. גם נציגי מדינות אחרות גינו את החות'ים וקראו להם לחדול ממתקפותיהם, אך בינתיים רבות מארצות אלה מצטיינות בעיקר בדיבורים. האמריקנים, כמי שעדיין רואים את עצמם מנהיגי העולם החופשי, בוודאי לא יכולים להסתפק בכך.

חשוב להדגיש שעד היום האמריקנים כלל לא מיצו את מלוא פוטנציאל הנזק של הכוחות שהם מחזיקים בים האדום בפרט, ובמזרח התיכון בכלל. מפציצים, נושאות מטוסים, משחתות, צוללות וכלים נוספים עומדים לרשות צבא ארה"ב, אבל העוצמה של פעולותיו נקבעת בוושינגטון. עד כה לא התקבלו הוראות להפעלת מלוא הכוח האמריקני, והתקיפות הכירורגיות לא הניבו תוצאה מספקת שתרתיע את החות'ים מהמשך התקפותיהם. בניינים ריקים שקורסים על עצמם לא מרשימים אותם, כנראה.

אלא שהנשיא הנבחר, כפי שהוכיח בעבר, אוהב פעולות רהבתניות: להציג למצלמה לראווה את החוק שעליו חתם, כתיבת פוסטים באותיות בולטות וגדולות, הנפת האגודל שנייה לאחר שנורה וגם השימוש באמצעים צבאיים כמו "אם כל הפצצות" באפגניסטן. טראמפ, אשף תקשורת מנוסה, מבין שפעולות כאלה לא רק נועדו לענות על תכלית פרטנית, אלא הן משמשות להעביר מסר ברור לצופיהן.

כך, לצד העמקת והרחבת פעילות צבאית תכליתית נגד החות'ים ושולחיהם, ארה"ב בראשות טראמפ עשויה להשתמש באמצעים לא רגילים כדי להבהיר שהשריף שב לעיר, שהשוטר שוב כאן – ושהוא נחוש לנצח. אם מפציצי בי-2 ופצצות חודרות בונקר לא הבהירו לראשי המשטר בצנעא ובטהרן את המסר, אולי הטלת הסבא והסבתא של כל הפצצות בנקודה שנבחרה היטב מראש תעשה את העבודה.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 01.01.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מאמצים רבים השקיעו ראשי המשטר בטהראן בשבוע החולף, כדי לשכנע את תומכיהם ובני חסותם כי ה"התנגדות עדיין חיה". בניסוחים מפותלים הם ביקשו לטעון כי אין לאיראן כוחות שלוחים, אלא שהיא תומכת בקבוצות וארגונים שונים, המחזיקים באמונות זהות לשלה ופועלים בארצותיהם, בהתאם לאינטרסים שלהם.

נפילתה של סוריה לידי המורדים הסונים, הם טענו, מאתגרת אמנם את ה"התנגדות", אך יש פתרונות עוקפים לפחות לבעיית אספקת הנשק שנוצרה בעקבות זאת ובכל מקרה לא אפסה תקוותם שהמציאות בסוריה עוד תשתנה.

אין עדות טובה יותר למצבו הקשה של "ציר ההתנגדות" מאשר המאמצים לשכנע שהוא עדיין חי.

בשעה שחמינאי ניסה לשווק את המסר הזה לקהל שומעיו,  דווחו אמצעי התקשורת הערביים כי גם המליציות השיעיות בעיראק החליטו להקפיא את השיגורים לעבר ישראל. הזרוע היחידה שעמדה בציפיות המשטר והמשיכה לתקוף היא החות'ים בתימן. במינון נמוך אבל ברצף שיטתי מטריד, לעבר מרכז ישראל.

סדרת התקיפות של ישראל על נמל התעופה בצנעא, נמל חודיידה, תחנות אנרגיה ונפט ויעדים נוספים ברחבי המדינה הרצוצה, היא תגובה הולמת לכך. אם זה לא יגרום להם לכבוש את יצרם, תגיע מנה נוספת.

ישראל לא רק מגנה על עצמה אלא מראה לעולם את הדרך להתמודד עם כוחות הרשע שנבנו בידי משמרות המהפכה, המאיימים על נתיבי סחר עולמיים ומבינים רק את שפת הכוח.

החות'ים אמנם לא היו במוקד העניין של ישראל אך הם גם לא בגדר הפתעה לכל מי שעקב אחר ההתרחשויות באזור המפרץ. מעבר למחויבותם העמוקה כלפי שולחיהם האיראניים ולתמיכה האותנטית שלהם בצד העזתי, הם רואים את העימות עם ישראל כשעת כושר  להתבלט ולמצב את עצמם כשחקן אזורי, באופן שישדרג את עמדת המיקוח שלהם מול כל שאר השחקנים באזור. ההזדמנות התחזקה לאחר שחיזבאללה וחלק מהכוחות האחרים של ״ציר ההתנגדות״ פינו עבורם את הבימה.

בהתמודדות עימם ישראל לא צריכה להחליף את מדינות הקואליציה וגם לא לכלות את משאביה ברדיפה אחר כל טיל וכטב״מ. פעילות של מדינות  הקואליציה אמורה להוביל לכך שנתיבי השייט לא יופרעו על ידי החות'ים. טראמפ ואנשיו מבינים זאת היטב. רוחם אמורה להשפיע על כך גם בטרם נכנסו לבית הלבן.

ישראל צריכה להמשיך לפעול באופן שיטתי נגדם ולהגביר את האגרסיביות בפגיעה בתשתיות אנרגיה, חשמל, נמלים, כלכלה, מים. חיל האוויר הוא זרוע מרכזית, אך לא יחידה בקשר לכך. בסופו של יום,  תהיה לכך השפעה מצטברת.

מעבר לכך, העולם צריך לגבות מחיר מאיראן על כל פעולה של החותים. גם לשיטתו של מי שסבור כי המוטיבציה הנוכחית שלהם כיום אינה מגיעה מאיראן, הרי שהנשק מגיע משם. החות'ים מספקים הזדמנות לממשל טראמפ הנכנס ולבנות הברית שלו להקריס את מודל הפרוקסי האיראני ולהטיל אחריות על השולח למעשים של שלוחיו. הגיע הזמן לטפל גם ביד שמנענעת את העריסה הזו.

פורסם בישראל היום בתאריך 27.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

נפילת משטרו של בשאר אלאסד בסוריה הפתיעה את ראשי ציר "ההתנגדות" האיראני, שאיבדו חלק חשוב מטבעת האש שבנו סביב ישראל. ההשפעה ואפילו השליטה בחלקים שונים של סוריה אפשרו לאיראן גישה יבשתית ללבנון ולגולן, שכעת נקטעה באופן חלקי. אלא שהמציאות במזרח התיכון לעיתים עולה על כל דמיון, וכך יוצא שראשי הרפובליקה האסלאמית נאלצים להתמודד בימים אלה עם כאב ראש נוסף: החשש שהאחיזה שלהם בעיראק תלך ותימוג.

בגדד ניצבת בשבועות האחרונים במוקד ההתעניינות האזורית, שכן היא נקלעה לצומת דרכים: האם תתנער מהלפיתה האיראנית ותנצל את המצב החדש כדי לפתח ריבונות ועצמאות, או ההפך – תתעל את הצורך האיראני בה כדי לקבל חיבוק גדול יותר מטהרן? בינתיים, בטרם התבהרה הדרך שבה תנקוט ההנהגה העיראקית, מנסים שני המתחרים על ליבה למצב את עצמם בעמדה נוחה יותר להשפיע על קבלת ההחלטות בבגדד.

כך למשל, לפני כשבוע וחצי ביקר בעיר מזכיר המדינה האמריקני היוצא, אנתוני בלינקן, ונפגש לשיחת עומק עם ראש ממשלת עיראק, מוחמד שיאע א-סודאני. לפי בכירים אמריקנים שבקיאים בתוכן השיחה, בלינקן הסביר לראש הממשלה כי איראן מצויה בעת הזאת בשפל ובחולשה הגדולה ביותר אי פעם, וכי זו הזדמנות מבחינת עיראק למעט את השפעת הרפובליקה האסלאמית במדינה.

אותו בכיר סיפר כי בשיחה גם ביקש בלינקן מא-סודאני למנוע העברת אמצעי לחימה איראניים לסוריה דרך השטח העיראקי, וכי הבטיח לעבוד יחד עם ההנהגה בבגדד כדי למנוע את ההתחמשות מחדש של הח'ליפות האסלאמית ואנשי דאעש במדינה. כמו כן, דווח כי בלינקן לחץ על הממשל העיראקי לסגור את המשרדים של השלוחה החות'ית במדינה. בשורה התחתונה, כדי להילחם בהשפעה של טהרן במדינה ביקש מזכיר המדינה האמריקני שבגדד תפעל לפרוק מנשקן את המיליציות הפרו-איראניות בעיראק.

בשנה האחרונה התפרסמו אותן מיליציות כששיגרו כטב"מים לעבר ישראל כחלק מפעילות "ציר ההתנגדות" נגדנו במלחמה. אבל עוד קודם לכן הן ביצעו כמה פעמים בשנים האחרונות פעולות טרור נגד הכוחות האמריקניים המוצבים בעיראק, שגם גרמו לפגיעות בקרב חיילי ארה"ב. לפיכך, כאשר דובר מחלקת המדינה נשאל אם ארה"ב פועלת לפרק את המיליציות, הוא לא ייחס את המניע למהלך למאבק נגד ההשפעה מול איראן במדינה, אלא לעובדה שהמיליציות מאיימות על החיילים האמריקנים. יש חשיבות להבדל הזה, משום שלדבריו הרצון של ארה"ב לפרק את המיליציות אינו חדש, שכן וושינגטון תמיד פעלה נגד מי שתוקף אותה, ועל כן מעשיה כעת אינם קשורים לנסיבות הייחודיות שנוצרו כעת במזרח התיכון.

אלא שנדמה שדווקא הפעם כן ארה"ב ניסתה לקדם מהלך שונה מהרגיל: בין היתר, דווח כי האמריקנים נפגשו פעמיים עם אייתוללה עלי סיסתאני, הסמכות השיעית הבכירה בעיראק ואולי בכלל, כדי שיפרסם כתב הלכה שיקרא לפירוק המיליציות. האייתוללה הזקן סירב להפצרה האמריקנית, ולפי דיווח באיראן גם לא הסכים באחרונה להיפגש עם נציג מזכ"ל האו"ם שביקש להיפגש איתו ולדון באותו נושא.

כתוצאה מכך, נראה שהאמריקנים מפנים את עיקר הלחץ שלהם כלפי ההנהגה העיראקית, ומקדישים לכך תשומת לב מיוחדת. החשש של האמריקנים מועצם בשל העובדה שהממשלה בבגדד דרשה מהקואליציה הבינלאומית שמובילה ארה"ב למלחמה בדאעש להתפנות מהמדינה עד סוף השנה הבאה. האמריקנים בוודאי לא להוטים לצאת מעיראק, שבה פועלים כעת כ-2,500 חיילים, ולהשאיר את הבמה לגורמים אחרים, אך הם בעיקר מודאגים מהאפשרות שאיראן והמיליציות שלה ינצלו את הריק שייוותר במדינה כדי לבסס את שליטתם בה. מעיראק יוכלו גם האיראנים לערער שוב את יציבות המשטר החדש בסוריה, ולנסות להגדיל את השפעתם גם עליו. בין היתר, קיים חשש שאנשי מיליציות שברחו בעצמם מסוריה אחרי נפילת אסד עשויים להצטרף לקבוצות חמושות בעיראק, ומשם להמשיך בפעילותם.

דבקים בהתנגדות

העיראקים מודעים היטב להיקף הלחץ שמופעל עליהם לשנות את יחסי הכוחות במדינה. איבראהים אל-סמידעי, יועץ של ראש הממשלה א-סודאני, אמר בשבוע שעבר אחרי ביקור בלינקן כי "אם להיות כנים, אנחנו צריכים להעריך מחדש את המצב הנוכחי". לדבריו, עיראק לא יכולה עוד להיות קשורה ל"ציר ההתנגדות", כדבריו, אחרי נפילת חיזבאללה בלבנון ואסד בסוריה. אל-סמידעי הוסיף כי בניגוד לפעמים אחרות, כעת "אם לא נציית, זה ייכפה עלינו בכוח". בסוף דבריו ציין אל-סמידעי כי שיחות בנושא פירוק המיליציות החלו עם חלק מהן, כולל גדודי חיזבאללה העיראקיים ואנשי ההתגייסות העממית ("אלחשד אלשעבי"), וכי הן מצויות בשלב מתקדם.

יועץ בכיר אחר של א-סודאני, חוסיין עלאוי, אישר גם הוא את הדרישה המערבית מבגדד, וציין כי פירוק המיליציות מנשקן הוא "מפתח מרכזי לביטחון הלאומי של עיראק". את שתי האמירות האלה אפשר לפרש בפועל כיותר מסתם דרישה אמריקנית – זהו למעשה איום, שבצידו הבהרה כי כישלון למלא את הבקשה ייענה בכפייה.

מנגד, מקורב אחר לראש הממשלה, בהא אלאערג'י, שבעצמו שימש כסגן ראש הממשלה בבגדד בעבר, אמר כי החשש משינויים בפוליטיקה או בביטחון בעיראק אינו מעשי. הוא גם הבהיר כי קיום המיליציות החמושות הוא תולדה של "הכיבוש", והוא גם הסיבה להמשך קיומן.

אלא שלמרות ההכחשות, השבוע נראה כי זרעי הלחץ שטמנו האמריקנים נתנו פרי: ביום שני דווח כי לפחות חלק מהמיליציות הגיעו להסכמה עם הממשלה בעיראק על הפסקת הירי לישראל. מנהיג במיליציית א-נוג'בא הפרו-איראנית אישר כי בהתאם לבקשת הממשלה, ובעקבות המאורעות בסוריה, התגבשה הבנה שאסור לגרור את עיראק לתסריט גרוע יותר מהדחת משטר אסד, שישיב את המדינה לכאוס וטרור. דובר מיליציה אחרת, קאט'ם אלפרטוסי, קשר באותו דיווח בין המתקפות על ישראל לבין הפעילות של חיזבאללה בלבנון, וטען כי מרגע שהושגה הסכמה על הפסקת אש עם הארגון במדינת הארזים – פעילות המיליציות בעיראק הופסקה. לבסוף טען פרטוסי כי יש גורמים אחרים בעיראק שמחזיקים בדעה על הסוגיה, וכי יש להאזין לדבריהם.

בפועל, עוד לפני הדיווח השבוע נדמה כי העיראקים נצרו את האש, ככל הנראה בסמוך מאוד להפסקת האש בלבנון. ככל הידוע, מיליציות עיראקיות לא קיבלו אחריות על שיגורי כטב"מים לעבר ישראל כבר יותר מחודש, מאז 24 בנובמבר. הפסקת האש בלבנון נכנסה לתוקף יומיים לאחר מכן, ב-26 בנובמבר.

אלא שלמרות ההצהרה על הפסקת הירי, כדאי להאזין ביתר תשומת לב לדבריו של פרטוסי, המייצג את גדודי סיד אלשוהדא. ביום ראשון, יום לפני שאישר את הפסקת הירי לעבר ישראל, הוא הצהיר כי המיליציות "לא נטשו וגם לא עתידות לנטוש" את עיקרון אחדות הזירות נגד ישראל, הקובע צורך בתיאום של מתקפות עליה מכיוונים שונים, כולל תימן, עיראק, סוריה, לבנון וכו' – גם אם בשל צירוף נסיבות פנימיות וחיצוניות יפסיקו זמנית המיליציות את פעילותן. לדבריו, עיקרון זה הוא "עניין של דוקטרינה, ואינו קשור לאבדות או הפסדים".

ההצהרה הזאת מעידה על תפיסת העולם שמניעה רבים במיליציות. הם לא נאבקים רק למען אינטרסים, אלא מונעים מאידיאולוגיה ומתפיסת דרך כוללת למאבק בישראל, במערב ובליברליזציה. בתפיסת הדרך הזאת הם שותפים לאיראן ולתוכנית האסטרטגית שלה. לפיכך, גם אם המיליציות מפסיקות לעת-עתה את הירי לעבר ישראל, קשה לומר שהן צפויות לוותר על נשקן באופן כולל או להסכים באופן וולנטרי למעט את השפעתן במדינה. אי אפשר גם לחשוב שהן יהיו חלק ממהלך כולל לסילוק האינטרסים האיראניים מעיראק, ובתמורה ייתנו יד להנחלת השפעה אמריקנית ויזנחו את ה"התנגדות" לישראל.

זה כנראה הרקע להצהרות קודמות של אלנוג'בא, לפני שבועיים, כשיצאה בתקיפות נגד "הכוחות הזרים שמתחבלים מזימות לערעור היציבות בעיראק". כך גם הצהרה מ-10 בדצמבר של גדודי חיזבאללה בעיראק על מזימה להפלת הממשל בבגדד, בטענה כי "ישנה מזימה אנגלו-אמריקנית", בסיוע טורקי וישראלי, לחולל כאוס במדינה. החשש שמבטאת הצהרה כזאת, תוך רמיזה שהיענות של הממשלה המקומית לדרישות של כוחות זרים רק תדחוף את עיראק למצב דומה לזה של סוריה, הוא עדות ללחץ שהמיליציות נתונות בו – הפחד שבמסגרת המאבק בפטרון האיראני שלהן, הן יגיעו לכדי מצב שייאלצו למסור את נשקן, שהשפעתן תפחת ואפילו קיומן יעמוד בסכנה.

מפלה איראנית

שאלה מעניינת אחרת נוגעת לאינטרסים של הממשלה בבגדד: מדוע שתיענה ללחץ האמריקני לסילוק האינטרסים האיראניים מהמדינה, ועוד לאפשרות של עימות מול מיליציות חמושות – שתמיד יכול לצאת משליטה ולהפוך ללחימה גלויה? הרי החיילים של ארה"ב יצאו בקרוב מהמדינה, ולא סביר – על אף החששות של חלק מאנשי המיליציות – שהאמריקנים יצאו להפגיז את בגדד מהאוויר.

יש כמה סיבות אפשריות לכך: ראשית כול, יש לא מעט תושבים עיראקים שלא מעוניינים בהמשך ההשפעה האיראנית על המדינה, ואפילו מייחלים בגלוי ל"שחרור בגדד". "מפת המזרח התיכון החדש לא תהיה שלמה מבלי שבגדד תצא לחופשי", כתב למשל פארוק יוסף בשבוע שעבר, "הגיע הזמן לשחרורה מהכיבוש הפרסי, כפי שביירות כמעט ניצלה ודמשק אכן שוחררה מציפורני אסד לאחר שהצית אותה באש, לא לפני שברח".

סיבה אחרת של הממשל בבגדד הוא הסרת החשש שעיראק תהפוך לזירת קרב בין ישראל למיליציות, וכך תספוג נזק והרס בדומה למדינות אחרות כגון סוריה, לבנון או תימן. ערוץ אלחדת' דיווח ב-20 בנובמבר, ימים אחדים לפני הפסקת הירי מעיראק, כי וושינגטון העבירה מסר להנהגה בבגדד שלפיו האמריקנים אינם יכולים עוד למנוע מישראל לתקוף יעדים של המיליציות במדינה, וכי רק פעולה של הממשלה עשויה לסכל מתקפה כזאת. ראש הממשלה א-סודאני עדכן את כלל הזרמים הפוליטיים במדינה על הסכנה הזאת, לפי הדיווח. ימים אחדים לאחר מכן פסקו שיגורי הכטב"מים מעיראק, ומאז לא חודשו. עדות להבנה העיראקית את האפשרות הקטלנית הזאת מצויה גם בדברים דומים שאמר שבועיים קודם לכן יועץ של ראש ממשלת עיראק: "אנחנו לא רוצים לתת לישראל הצדקות" לתקוף במדינה", הוא הסביר, "עיראק לא רוצה שהאדמה שלה תהפוך למרחב המבצעים של אף צד".

העיראקים גם נדרשים להקדיש את מלוא תשומת הלב שלהם בימים אלה לסוריה: קיים בעיראק חשש מהותי שאי יציבות בתקופת המעבר במדינה השכנה, כולל אפילו הניסיון של ארגוני מורדים כגון דאעש להשתלט על הריק המנהיגותי, ידרדרו שוב את המצב בסוריה למלחמת אזרחים עקובה מדם. גם פלישה טורקית אפשרית למדינה לא תסייע להרגעת הרוחות. במצב כזה, העיראקים פוחדים שהמהומות יזלגו מעבר לגבול, ואיתם גם כוחות של ארגוני טרור שינסו לעורר מהומה בשני צדדיו כדי לגרור גם שחקנים נוספים לעימות.

אגב, החשש הזה כבר דחף בשבועיים האחרונים את העיראקים לשלל פעולות: הפסקת ייצוא הנפט לסוריה, בטענה שקיים חשש לאי יציבות, או החזרת אלפי חיילים סורים שברחו לשטחה לארצם. העיראקים גם עוקבים אחר מצב ההברחות מעבר לגבול, והשבוע שמחו לדווח כי מאז נפילת אסד חלה ירידה ניכרת בניסיונות הברחת קפטגון מעבר לגבול – אחד מענפי התעשייה העיקריים שהריצה משפחת אסד, ובעיקר אחיו של הנשיא לשעבר, מאהר.

מכל מקום, עד שיתבהר המצב עיראק בוחנת את הסדר האזורי החדש בניסיון לגרוף לעצמה נקודות זכות דיפלומטיות, הישגים וקשרים חדשים. בראש החץ של המאמץ הזה ניצב א-סודאני עצמו, שעשוי לנסות להיפטר מההשפעה האיראנית בשביל לטפח בעיני המערב דימוי חדש לעצמו כאיש שהכול עובר דרכו, מי שהוא חלק מרכזי בעיצוב המציאות האזורית החדשה. במקביל, לפחות בשביל לשמור על מראית עין, העיראקים חוזרים ומדגישים כל העת את מחויבותם להמשך פתרון הסוגיה הפלסטינית, אולי אפילו בניסיון להדהד את דברי ערב הסעודית, שכנתה מצפון – שא-סודאני נועד עם יורש העצר שלה מוחמד בן-סלמאן בשבוע שעבר כדי לדון בהמשך ההתפתחויות באזור.

מבחינתה של איראן, אם המיליציות אכן הסכימו לנצור את נשקן, הרי שזו מפלה ואכזבה עצומות. חלק נוסף בטבעת האש שבנה קאסם סולמיני הזכור לרע התרסק, ופרשנים העירו שכך נותרו האיראנים רק עם שלוחה אחת שתוקפת את ישראל כעת – החות'ים. הארגון היחיד מלבדם שטרם נצר את נשקו נגד ישראל הוא זה שגם התחיל את המלחמה הנוכחית, חמאס, אך הוא לא קרוב ליכולות שהפגין לפני 7 באוקטובר.

אבל טהרן לא צפויה לוותר בקלות, בין היתר משום שעיראק היא נכס גיאוגרפי אסטרטגי בשבילה: מלבד עיקוף דרך הגבול הטורקי, שאינו בהכרח מומלץ לאיראנים, עיראק היא מסדרון יבשתי חשוב בדרך חזרה לסוריה. בנוסף, היא הדרך ליעד אחר שההנהגה בטהרן סימנה לעצמה כאפשרות להרחבת השפעתה: ירדן.

למעשה, איראן מחשבת מחדש את המסלול שבו תנקוט כעת, אחרי נפילת אסד, ואף מנסה להבין כיצד לשקם את הביטחון העצמי שלה, של שלוחותיה השונות ושל תומכיה. בין היתר, משטר האייתוללות פוחד מאפקט הדומינו שעלול להיווצר כעת: אחרי המכות הקשות שספגו חיזבאללה וחמאס, ובעקבות נפילת המשטר בסוריה, עיראק בוודאי הייתה היעד הבא בתור – והגורמים הפרו-איראניים שם למעשה כבר הצהירו בגלוי על כניעתם. כעת, היעד האחרון כמעט שנותר בציר הוא המשטר בטהרן בכבודו ובעצמו.

אך זו גם הסיבה העיקרית לכך שאיראן עשויה לנסות לשמר את האינטרסים שלה בעיראק, במטרה למנוע נסיגות נוספות של הציר. היא יכולה גם אפילו לבקש להדק את האחיזה שלה בבגדד, כפיצוי על האובדן של סוריה. פרשן אחד, למשל, העיר כי למעשה יש שלוש אפשרויות כעת בידי ההנהגה האיראנית, בתור השחקן החזק ביותר בעיראק, אולי: להגביר את ההשפעה שלה במדינה, אך כך לגרום לתושבים ולממשל שם נזק; לרופף את הלפיתה שלה בבגדד, ולסמן באמצעי נוסף שהיא מוכנה להידברות עם המערב בעידן טראמפ; או אפילו לנסות להשאיר את הדברים על כנם, כאשר היא מחזיקה בעמדת כוח מסוימת אך לא בולטת מדי – בתקווה להפיק מכך את המיטב ולהתכונן ליום עתידי שבו תוכל להעצים את ההשפעה המקומית שלה.

בינתיים, בניסיון לשמר את כוחה של הזרוע העיקרית שלהם במדינה, האיראנים מנסים באמצעי התקשורת שבשליטתם להזכיר לעיראקים את התפקיד החיובי ששיחקו כוחות ההתגייסות העממית וכלל המיליציות בהבסת ארגוני טרור כגון דאעש – אותם כוחות שהאמריקנים "מנסים לפרק כעת ברשעותם". "זהו ארגון שורשים של התנגדות", נכתב למשל במאמר אחד באיראן, "שלצד הצבא העיראקי הפך לאמצעי עוצמתי נגד הטרור וממשיך לשמור על ביטחונה של עיראק".

בין היתר, כתבות כאלה הן אזכור ברור לדמות בולטת נוספת שקמה על במת ההיסטוריה באחרונה: ראש ארגון היאת תחריר אלשאם, אבו-מוחמד אלג'ולני או אחמד א-שרע, נשיאה החדש של סוריה. באחד מגלגוליו הקודמים היה ג'ולני ג'יהאדיסט שלחם בשורות אל-קאעידה בעיראק, ואף שהה זמן מה במחנה מעצר שהקימה ארה"ב במדינה.

האזכור התכוף של שמו בכתבות כאלה הוא ניסיון של האיראנים להעביר מסר לעיראקים: הברירה שלכם היא לא רק בין המערב לבין המיליציות – היא בחירה בין טרוריסטים כגון אלה שזרעו בארצכם הרס והפילו את המשטר בסוריה, ובין גורמים ידידותיים שהגנו עליכם מפניכם. האם התושבים וההנהגה בבגדד ישתכנעו מאיומים כאלה? בינתיים נראה שגם בזירה הזאת, האיראנים השבוע נחלו בעיקר מפח נפש.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

זוהי התקיפה השלישית של ישראל בתימן, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, לאחר שתי המתקפות שבוצעו ביולי ובספטמבר. התקיפה התרחבה הפעם וכללה גם יעדים חות'ים בבירה צנעא, ולא רק את הנמלים בשימוש החות'ים במחוז אל-חודיידה. ערוץ אל-מסירה התימני, המזוהה עם החות'ים, דיווח עד כה על שבעה הרוגים במתקפה באזור הנמלים.

המתקפה התמקדה בניסיון לפגוע באופן ניכר בכלכלת החות'ים, מתוך שאיפה לגרוע מהמוטיבציה שלהם להמשיך את מתקפותיהם נגד ישראל. בהתחשב בכך שארה"ב ובריטניה תוקפות בשגרה יעדים צבאיים של החות'ים, נראה שהמתקפה נועדה להשלים את הלחץ על החות'ים, בהבט הכלכלי.

נראה שהיא גם משקפת את תהליך הלמידה של ישראל למול הזירה התימנית, שנזנחה אף שאיראן הצליחה להעמיד ברשותם יכולות מתקדמות בזכות הסיוע הצבאי שהחלה להעביר להם משנת 2009. במסגרת תהליך הלמידה הזה, על ישראל לשפר באופן משמעותי את יכולות איסוף המודיעין שלה וכן את יכולותיה המבצעיות, כדי שתוכל למקסם את הפגיעה שלהם בחות'ים, הן במערך הצבאי והן בזה הכלכלי והשלטוני.

המרחק לא מהווה אתגר לחות'ים

בעידן הטילים והכטב"מים, ריחוקה של הזירה התימנית מישראל מתקזז באמצעות ההתקדמות המשמעותית בטווח של היכולות הצבאיות שאיראן מעמידה לרשות החות'ים. מנגד, ישראל, שכבר בצעה מתקפה צבאית חסרת תקדים באיראן באוקטובר, מפגינה לאויביה באזור את יכולותיה המרשימות, בפן הצבאי, המודיעיני והטכנולוגי.

החות'ים הצהירו מיד לאחר המתקפה הישראלית שיוסיפו לתקוף את ישראל, כתמיכה במאמצי הלחימה מצד חמאס בעזה. בכך, הם למעשה הודיעו על המשך מדיניותם שהרי הם היו ממשיכים לתקוף את ישראל גם לולא המתקפה הלילה.

כדי לשבור את החות'ים על ישראל להעמיק את המודיעין שלה אודות החות'ים, בדגש על ההנהגה הצבאית שלהם, ולגבש אסטרטגיה משותפת ביחד עם ממשל טראמפ הנכנס על מנת שהיכולות הצבאיות והמודיעיניות של ארה"ב וישראל יתורגמו יחד לקמפיין לחצים צבאי וכלכלי נגד שלטון החות'ים.

היכולות המרשימות שהפגינה ישראל מול חיזבאללה מאז שמרכז הכובד במלחמה עבר בספטמבר ללבנון, עומדות בניגוד מוחלט לתוצאות של מלחמת לבנון השנייה. הפער הזה מתבטא במבצעי סיכול ממוקד שמוטטו את צמרת חיזבאללה, במתקפת הביפרים שפגעה קשות בדרג הפיקוד של הארגון, ובתמרון קרקעי מוצלח יותר.

אולם בניגוד להתפתחות האיטית של היכולות מול חיזבאללה לאורך 18 שנים, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פרק זמן דומה בפיתוח יכולות מול החות'ים. נדרשת השקעת משאבים מיידית באיסוף מודיעין ובפיתוח יכולות תקיפה אפקטיביות, שכן החות'ים צפויים להמשיך ולשמש גורם משמעותי בכל תרחיש מלחמתי עתידי בזירת עזה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 19.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

עיקרי הדברים

כחלק מחזונה להרחיב את השפעתה הגלובלית, טורקיה הולכת ומעמיקה את מעורבותה באפריקה – מגמה שהחלה לצבור תנופה החל מ-1998. העניין המחודש ביבשת נבע מרצונה של טורקיה לייצר הזדמנויות סחר חדשות, לבנות תדמית של מדינה מובילה בסיוע ופיתוח, ולחזק את היחסים עם מדינות מוסלמיות באפריקה. את הנוכחות הטורקית באפריקה יש לראות גם על רקע התרחבות דריסת הרגל של מדינות וגורמים בציר הרדיקלי, בייחוד איראן, רוסיה וסין, במקביל לירידת קרנו של המערב.

להשפעה הטורקית הגוברת באפריקה השלכות אסטרטגיות הן על ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל והן על מעמדן של בעלות בריתה ביבשת. להלן פירוט של האתגרים המרכזיים שהמדיניות הטורקית באפריקה מציבה לישראל והדרכים המוצעות להתמודדות עימם:

• הצלחתה של טורקיה ומיצובה כשחקן דומיננטי בשווקים האפריקניים עשויה להצר את ההזדמנויות הכלכליות של ישראל ביבשת. מוטב לישראל למנות שליח מיוחד עם סמכויות נרחבות שתאפשרנה לו לתכלל את כלל הפעילות מול מדינות היבשת. במסגרת זאת, יש לפעול להגברת ייצוא הסחורות ליבשת לצד גידול בהשקעות ישירות, בייחוד כאלו שהן למטרות פיתוח.
• הרחבת ההשפעה של טורקיה במדינות אפריקה עלולה להגביר את עוינותן של אומות אפריקניות כלפי ישראל ואת תמיכתן בפעולות אנטי-ישראליות בזירה הבינלאומית, במקביל להרחקתן של מועמדות פוטנציאליות מחימום יחסים עם ישראל. מומלץ לישראל לטפח קשרים עם גורמים ידידותיים במדינות אפריקה, החל מהדרג המדיני, עבור בארגוני חברה אזרחית, וכלה ביוזמות מסוג people-to-people, שיסייעו בשיפור דעת הקהל כלפי ישראל ובקידום החלטות ויחס אוהד יותר כלפיה בפורומים אזוריים ובינלאומיים.
• אנקרה מסייעת למדינות אפריקה להילחם בקבוצות טרור כמו אל-שבאב, אך בה בעת היא חותרת להפיץ אידאולוגיה קיצונית נוסח האחים המוסלמים, לעיתים במסווה של סיוע הומניטרי ופעילות חינוכית-דתית דרך סוכנות TIKA וסוכנויות אחרות. לנוכח האסרטיביות הטורקית, מומלץ לישראל למנף את נכסיותה וניסיונה בתחום המאבק בטרור לביסוסה כשחקנית שתוכל לתרום במידה ניכרת לקידום היציבות ביבשת. על ישראל לנקוט גישה פרו-אקטיבית ולחשוף את צביעותה של טורקיה, המשמשת כפטרון חמאס וממסגרת הפרות זכויות אדם חמורות כ"מאבק בטרור", ואת הנזקים הטמונים בתלות אפריקנית מוגברת ב"סיוע" הטורקי.
• בתסריט קיצוני של הסלמת המשבר בין טורקיה לישראל, הנוכחות הצבאית של טורקיה ביבשת עלולה לאיים על נתיבי שיט אסטרטגיים, כגון הים האדום, שישראל מסתמכת עליהם. חשיבות אבטחת נתיב זה מתעצמת לנוכח האיום החות'י מעברו השני של הים האדום. נכון תעשה ישראל אם תפעל למנף את קשריה עם מדינות בקרן אפריקה על מנת להקל על הגישה של ישראל למרחב הים האדום, דבר שיסייע לה לבלום את התבססותה של השפעה טורקית, איראנית וחות'ית.
• נכון יעשה המערב כולו (וישראל בתוכו) אם יפעל לשיקום האמון שנפגע מול אומות אפריקניות בעקבות דרישות שפגעו בשיח בין הצדדים, על ידי הסרת חסמים שמגבילים את שיתוף הפעולה, בפרט התביעה לדמוקרטיזציה. דבר זה יוכל לסייע בבלימת התפשטות טורקית עוינת וכן התבססותו של סהר איראני חדש.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

לקריאת המאמר במלואו

טילים נגד טנקים מסוג "ג'וואלין" ("כידון"), משגרים, חלקי חילוף ועוד: מדינה לא גדולה במזרח התיכון, שבראשה עומד רודן המדכא את בני עמו, תשלם קצת יותר מ-100 מיליון דולר בתמורה למשלוח של נשק אמריקני, באדיבות שירות החוץ בוושינגטון.

כנדרש על פי חוק, מחלקת המדינה שלחה בשבוע שעבר הודעה לקונגרס ובה פירטה את עסקת הנשק שאישרה לקדם באחרונה מול תוניסיה, כדי שחברי הקונגרס יוכלו לבחון אותה. בהודעה נטען כי המכירה תשפר את יכולות ההגנה התוניסאיות, וכך תקדם את האינטרסים האמריקניים באזור. העסקה גם לא צפויה לערער את מאזן הכוחות במזרח התיכון, ולא תגרע ממלאים ששומרת ארה"ב לזמן מלחמה. היא תוסיף כספים לקופה האמריקנית, ותייצר עוד עבודה ברחבי ארה"ב. לכאורה, כולם מרוצים מעסקה כזאת.

תוניסיה – מדינה שהוגדרה על ידי ארה"ב כבר לפני כעשור כ"בעלת ברית מרכזית שאינה חברת נאט"ו" – נשלטת באמצעות מערכת של דיכוי, השתקה, כליאה ועוד, אך נראה שמצב זה לא נראה לאנשי מחלקת המדינה כמכשול בפני הסכם אפשרי. כיצד יכול להיות שאותם פקידים שבוחנים כל פעולה ישראלית בעזה בשבע עיניים אינם מוטרדים ממצב כזה?

נחזור קצת אחורה: נשיא תוניסיה הוא קייס סעיד, בן 66 ומומחה למשפט חוקתי. הוא שולט במדינה מאז 2019, ובתחילה דברים התנהלו על מי מנוחות. מגפת הקורונה והגבלותיה השונות עוררו ב-2021 הפגנות במדינה על תפקודה הלקוי של הממשלה, מה שדחף את סעיד לפטר את ראש הממשלה, לפזר זמנית את בית הנבחרים – ובכלל לקחת לעצמו כמעט כל סמכות אפשרית. מאז הספיק הנשיא להגביל את חופש הביטוי, לבטל ביקורת שיפוטית עליו או על שופטים מטעמו, לכלוא את מתנגדיו או סתם אנשים שהתמודדו נגדו בבחירות. הוא שולט כעת ללא עוררין במדינה.

הבחירות האחרונות לנשיאות בתוניסיה נערכו לפני חודשיים, וסעיד כלל לא טרח להציג מצע מדיני. הוא ניצח אותן בקלות עם 90 אחוזים מהקולות, בין היתר בגלל שזרק לכלא את כל המתחרים. כך למשל, המתמודד המוביל מרצה שלושה עונשי מאסר נפרדים, כולל אחד בן 12 שנים, ושמונה מועמדים פוטנציאליים אחרים נכלאו או נזרקו למעצר בית. אחרים נפסלו מלהתמודד בבחירות. בסופו של יום רק שני מועמדים הורשו להשתתף בבחירות עצמן.

לקלפיות עצמן הגיעו פחות מ-30% מבעלי זכות הבחירה בתוניסיה, שזה נשמע מעט – אבל זה גבוה הרבה יותר משיעור המצביעים בבחירות לפרלמנט שנערכו לפני פחות משנתיים, שבהן הצביעו פחות מ-10 אחוזים מהתושבים. מציאות עגומה זו משקפת את השינוי שחל במדינה תוך עשור בלבד, בזמן שהיא צוללת לדיכוי חשוך אחרי תקווה גדולה.

תוניסיה הייתה מולדת מחאות האביב הערבי במזרח התיכון. הירקן הצעיר מוחמד בועזיזי הצית את עצמו למוות בשל מצבו הכלכלי הקשה, ובכך נתן את האות לצאתם של אלפים לרחובות. הפגנות הענק התסיימו בהדחתו של הנשיא הוותיק זין אל-עבאדין אל-עלי, ששלט 24 שנים במדינה. הוא ברח לערב הסעודית, וכך נפתחה הדרך לתקופת פריחה, שגשוג ודמוקרטיה בתוניסיה.

למעשה, הייתה זו המדינה היחידה שעברה מחאות כאלה, ונראתה באותה עת בדרך לכינון דמוקרטיה אמיתית. מצרים, סוריה, לוב או תימן סבלו מהפיכות, אך לא נצפו הולכות בדרך כזו. אלא שהיפוך המגמה בשלוש השנים האחרונות מוזר עוד יותר, משום שהוא זכה לאישור – לפחות באופן רשמי, על אף מחאות האופוזיציה ושיעור הצבעה נמוך – במשאל עם, כאשר צעירים רבים במדינה סברו שצעדיו של הנשיא להגבלת זכויות הפרט והחירויות הפוליטיות מתחייבים על רקע המצב הכלכלי הקשה והלך הרוח הפוליטי במדינה.

אלא שלמרות הודעות מודאגות של ארה"ב והאיחוד האירופי, על אף רדיפת המועמדים, הפער העצום בבחירות – גינויים מהותיים לא יצאו מהבית הלבן לממשל בתוניסיה. היחס שזוכה לו סעיד אינו דומהל למשל, לאופן שבו רואה ארה"ב את הבחירות בוונצואלה כ"מזויפות", או הביקורת הפומבית שהביע הנשיא ג'ו ביידן מתוצאות הבחירות בגיאורגיה.

יתרה מכך, המצב במדינה לא עומד בפני רצונם של האמריקנים להוסיף למכור אמצעי לחימה ונשק לתוניסאים. אז איך זה שמחלקת המדינה, שמשתמשת ביחידה מיוחדת כדי לעקוב אחר השימוש בכלי נשק אמריקניים בידי צה"ל, במטרה לקבוע אם הוא מבצע פשעי מלחמה וכך להגביל את מכירתם אליו, פתאום לא מביעה שום דאגה כשמדובר במכירת נשק לרודן אפריקני שריסק את תקוותיהם של מיליונים? מה שונה במקרה של תוניסיה?

זעם בגלל החיסונים

ארה"ב מקיימת קשרים קרובים עם תוניסיה כבר עשרות שנים, מרגע עצמאותה ב-1956 – הרבה לפני מהפכת האביב הערבי. המדינה הצפון-אפריקנית נחשבת בעלת ברית חיונית הן של מדינות האיחוד האירופי, הן של ארה"ב. ב-2012 היא חתמה על הסכמים לביסוס הקשרים הפוליטיים והכלכליים עם מדינות היבשת שמצפון לה, ושלוש שנים לאחר מכן זכתה למעמד של בעלת ברית מרכזית של ארה"ב שאינה חברת בנאט"ו.

ארה"ב נתפסה תמיד בעיני תוניסאים רבים כדמות המופת של מעצמת-על, בעוד שהאיחוד האירופי היה שותף הסחר העיקרי של המושבה הצרפתית לשעבר. הצבא המקומי רוכש כלי נשק מתוצרת אירופה וארה"ב, ומקיים תרגילים משותפים עם הכוחות המזוינים שלהם.

אלא שמאז עלייתו לשלטון של סעיד הולכים היחסים של המדינה האפריקנית וארה"ב לעבר צומת דרכים: האם תישאר תוניסיה בעלת ברית של מדינות המערב, או שמא תזלוג לעברן של הציר הנגדי, בראשות רוסיה, סין ואיראן? ומה יכריע את הכף – האינטרסים הביטחוניים והכלכליים, או שאולי מצב זכויות האדם בתוניסיה?

יש שלל סיבות שבגינן תוניסיה עצמה מתרחקת בשנים האחרונות מארה"ב. אחת מהן, למשל, היא הגישה המסורתית שהיא נוקטת נגד ערכים שנחשבים "מערביים", ונגד ישראל בפרט. תוניסיה באופן עקבי מאמצת עמדות אנטי-ישראליות או אנטי-מערביות. מתיחות מול ארה"ב ביחס לאירועים פרטניים אירעה בעקבות המתקפות הישראליות על מתקפות אש"ף בתוניס בשנות ה-80, וגם הכניסה האמריקנית למלחמת המפרץ הראשונה. האמריקנים, מנגד, טענו שתוניסיה הפגינה רכות גדולה מדי כלפי חשודים בפיגוע כלפי שגרירות ארה"ב במדינה ב-2012.

עוד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל סירב הנשיא סעיד להצטרף להסכמי אברהם או לקיים נורמליזציה עם ישראל, וזאת על אף קיומה של קהילה יהודית במדינה במשך מאות רבות של שנים. עם פרוץ המלחמה התגלע מתח בין תוניסיה לארה"ב על רקע העמדה האמריקנית בעד ישראל, ועל רקע חוסר נכונותו של הממשל להשתמש בכל הכלים שברשותו כדי ללחוץ על צה"ל לסיים את המלחמה. יש פרשנים שאף טענו כי הנזק שנוצר בעקבות המצב הזה עשוי להיות בלתי ניתן לתיקון.

מלבד זאת יש סיבות אחרות לאכזבה התוניסאית מהאמריקנים: רבים שם חשו תחושת זלזול מארה"ב, כאילו המדינה טובה די הצורך למלחמה בטרור, אך אינה זוכה ליחס טוב בתחומים אחרים. בנוסף, בתקופה של משבר הקורונה, כאשר ההתפרצות בתוניסיה הייתה מהקשות בעולם, עיכובים במשלוחי החיסונים מארה"ב תסכלו רבים במדינה – במיוחד כאשר משלוחים של החיסון הסיני הנחות יותר הגיעו לרבות ממדינות ערב.

עניין אחר הוא שיחסיהם של התוניסאים עם האירופים בשנים האחרונות סבבו במידה רבה את סוגיית ההגירה, כאשר הציפייה הייתה שתוניסיה – כמדינת מעבר מאזורים מדרום לסהרה ועד לאירופה – תנקוט מאמצים בלתי אפשריים כמעט לעצירתם מלהגיע ליבשת. בתמורה הציעו האירופים שיתוף פעולה מועט מאוד, כולל תוכנית של מיליארד דולר בהלוואות ובמענקים. לכאורה זהו סכום עצום, אך כאשר משווים אותו ל-20 מיליארד דולר שהציעו האירופים לתוניסיה ב-2011, זהו סכום לא גדול. ביחס למאמץ הכביר שנדרש מתוניסיה, סכום זה נתפס לא מספק כלל.

אך נראה שהתשובה להתנדנדות התוניסאי קשורה, בין היתר, גם למאבק הכוחות המעצמתי בעולם: סין ורוסיה מנסות לצבור נכסים, ולהשיג דריסת רגל פוליטית וכלכלית על חשבון ארה"ב ואירופה. בהקשר הזה, מדינות כמו תוניסיה, שיושבות על צומת דרכים גיאוגרפי וכלכלי, מהוות "פרס" יקר ערך בתחרות. במקביל, מדינות כאלה הן חלק מהמשחק עצמו, כשהן מבינות שהתחרות על ליבן מאפשרת להן לבחון את היתרונות שביכולתן להפיק מההתחברות לצד זה או אחר. במקרה זה, תוניסיה שוקלת את ההטבות מהברית הנושנה שלה עם אירופה וארה"ב לעומת אפשרויות מפתות שגלומות בהעמקת הקשרים עם סין ורוסיה.

מנגד, האירופים פיתחו תלות בתוניסאים – הן בעניין הרווח מהסחר שהם גורפים מהם, הגם שאינו עצום, הן בעניין המאבק בהגירה הבלתי חוקית לחופיהם. משמעות הדבר היא שלתוניסאים יש מנוף לחץ מדיני על האירופים, במיוחד בתחום ההגירה. ארה"ב גם זקוקה לתוניסאים לצורך ייצוב האזור והמאבק בטרור הג'יהאדיסטי באירופה, וכן בשל מיקומה הגיאוגרפי כצומת באזור הים התיכון. משמעות הדבר היא שהאמריקנים והאירופים נאלצים לנקוט תמרונים ואיזונים פוליטיים כדי לשמר את היחסים עם סעיד.

יתרה מכך, עריקה תוניסאית לציר הרוסי תעניק למוסקבה אחיזת רגל משמעותית בים התיכון, במיוחד בימים שבהם היא עשויה לאבד את המאחז העיקרי שלה בסוריה. הקרמלין מעוניין להקים בסיסים צבאיים במיקומים אסטרטגיים לאורך חופי אפריקה והים התיכון, בניסיון להגדיל את השפעתו ואת היוקרה הצבאית שלו – מה שמשמש בידי התוניסאים ככלי להגדלת כוח המיקוח שלהם מול הרוסים.

בינתיים, במסגרת הפלירט עם הרעיון הזה הכריזה תוניסיה על זניחת המשא ומתן עם קרן המטבע הבינלאומית על חבילת הצלה גדולה שהיא נזקקת לה מאוד, ובמקום זאת הודיעה על כוונתה להצטרף לגוש BRICS, בראשות סין, איראן ורוסיה. זהו ארגון כלכלי מתחרה למערב, וחברות בו גם ברזיל, מצרים, הודו ודרום-אפריקה. הנשיא סעיד ראה את התנאים שהציגה קרן המטבע הבינלאומית לערובות להלוואה כ"הכתבה זרה" וניסיון השתלטות, ולכן ממילא סירב לקבל אותם.

עם זאת, ייתכן כי הניסיון להצטרף ל-BRICS משמש בשלב זה יותר כניסיון לגוון את המשענות הכלכליות של תוניסיה, ופחות כמאמץ להתנתק מהבריתות שלה עם מדינות מערביות. לתוניסאים יש אינטרס להרחיב את הקשרים עם שני הצדדים, במטרה לשמור על גמישות בטווח הארוך.

מופע של ריאל-פוליטיק

ארה"ב מבינה את המלכוד שהיא ניצבת מולו ביחס לתוניסיה, ומפעילה אמצעים שונים כדי לנסות לשכנע את סעיד להישאר בקשרים טובים עם הגוש המערבי. ההידברות עם רודן תמיד מסוכנת במובן זה, שכן בכל רגע הוא יכול לערוק מהיחסים ולעבור לצד השני עקב גחמה סתמית. לפיכך האמריקנים מנסים לקדם תוכניות שונות לעידוד דמוקרטיזציה בתוניסיה ולמימון המודעות אליה, כדי לייצב את המדינה ולעורר בה הזדהות עם ערכים מערביים יותר. פתיחת הכלכלה התוניסאית לאפיקים מערביים גם תרחיק את הנהגתה אולי מיריבות של ארה"ב, ובהן רוסיה וסין, על רקע הצורך להתנהל לפי קודים כלכליים מסוימים. לשם כך האמריקנים פועלים יחד עם האירופים ליצירת יחסים מועילים כלכלית עם התוניסאים, בניסיון גם להוסיף לשמש כמודל כלכלי למדינה האפריקנית.

אפיק פעולה אחר של ארה"ב הוא קידום שיתוף הפעולה הביטחוני. מלבד השימוש בעוצמה רכה כדי להגביר את תדמית הכוח האמריקנית, וושינגטון בעיקר דואגת לחמש את התוניסאים ולדאוג לכך שיפתחו תלות צבאית בה. בשנים האחרונות ארה"ב אפילו הרחיקה לכת, ובמסגרת היחס המיוחד לתוניסיה כבעלת ברית מחוץ לנאט"ו היא קבעה רצפת תשלום לסיוע צבאי לממשל במדינה, בסכום כולל של לפחות כמעט 150 מיליון דולר בשנה. אגב, רצפת התשלום הזאת בוטלה לפני שנתיים בלבד, בצעד שביטא את מורת הרוח שחש הממשל הדמוקרטי בוושינגטון מהרפורמה האנטי-דמוקרטית שהוביל הנשיא סעיד בתוניסיה.

בנוסף שימרו האמריקנים את היחסים עם הצבא התוניסאי לצורך המלחמה בטרור, תוך טיפוח הקשר עם בכירי הצבא ברמה האישית. במקביל פעלה ארה"ב לבצע השתלמויות ותוכניות לכוחות ביטחון הפנים במדינה, יחד עם מכירת אמצעי לחימה "רכים", במטרה לקדם הליכים דמוקרטיים בתוניסיה.

עם זאת, הדילמה האמריקנית נבעה בין היתר מהתמיכה העממית בתוניסיה בפעולותיו של הנשיא: כיצד תוכל להתנגד למשהו שהעם עצמו שם רוצה? איך תקדם דמוקרטיזציה במדינה שבה העם עצמו הצביע להגביל את חירותו?

זו דילמה שמזכירה את מה שקרה במצרים אחרי הבחירות שבהן ניצחו האחים המוסלמים, ומוחמד מורסי עלה לשלטון. הפתרון שהאמריקנים ניסו לעשות, בניסיון גם למנוע את המשך הצעדים האנטי-דמוקרטיים בתוניסיה, היה לתמוך בתוכניות שלא יסייעו לנשיא ישירות לקדם את הרודנות שלו. אלא שכעת, עם התמשכות המגמה, האמריקנים צריכים להחליט שוב מה לעשות: האם יקצצו את כספי הסיוע, כך שתוניסיה תהיה חשופה יותר לטרור ואולי גם תחבור לציר הרוסי-סיני-איראני? וכיצד ארה"ב תמשיך לתמוך בצבא דווקא בזמן שבו הוא הופך בתוניסיה לשחקן יותר פוליטי?

בינתיים נראה שהאמריקנים – או לפחות מחלקת המדינה – מעוניינים להמשיך לממן את הצבא. מכירת הטילים נגד טנקים נתפסת כאמצעי הגנתי, שלא יכול לפגוע באוכלוסייה המקומית או לשמש למעשי זוועה התקפיים. מכל מקום, האמריקנים בוודאי ינקטו משנה זהירות בכל הקשור ליחסים עם התוניסאים, אך לפי שעה לא צפויים להתנכר להם או לנתק אותם. עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ בוודאי לא תשנה את המגמה הזאת, שכן נראה שזכויות הפרט בתוניסיה חשובות יותר דווקא למפלגה הדמוקרטית בארה"ב.

בה בעת, אפשר לציין שזו דוגמה טובה לריאל-פוליטיק שמפגינים גם הדמוקרטים ביחסי החוץ של ארה"ב. לא בכל מצב מבססים הפקידים בוושינגטון את מדיניות החוץ שלהם על ערכים אידיאלים נאצלים, ולעיתים לא רחוקות כלל הם גם "מלכלכים את הידיים" עם רודנים בניסיון לקדם את האינטרסים האמריקניים בעולם.

כך למשל נוהגת וושינגטון מול מצרים. קהיר זוכה לדירוג נמוך מאוד של מצב הדמוקרטיה במדינה, וארגון "פרידום האוס" מסווג אותה כמדינה שנחשבת "לא חופשית". הממשלה המצרית רודפת את מבקריה, תוקפת וכולאת עיתונאים, וניסיונו המר של הנשיא עבד-אלפתאח א-סיסי עם תהליכים דמוקרטיים שהובילו לעליית האחים המוסלמים בוודאי לא דוחפים אותו לרפורמה בתחום זה.

אף על פי כן, האמריקנים החליטו להתעלם מכל הפרות זכויות האדם ולתת "פטור" למצרים כדי שיקבלו את כל מלוא הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה להם. יש לכך מגוון שיקולים נוספים, כולל המחויבות האמריקנית לקהיר במסגרת הסכמי השלום, עידוד המעורבות המצרית בתיווך מול חמאס להפסקת אש ושחרור החטופים, וכן תפקידים חיוביים אחרים שקהיר לקחה על עצמה. אפילו חלקה של קהיר במאבק בטרור בסיני הוא מטרה חשובה לאמריקנים.

בה בעת, ניתן בהחלט להניח שארה"ב פשוט לא רוצה לתת למצרים "לזלוג" לכיוונים אחרים, ולהתחבר לגורמים כגון רוסיה וסין. הרי כבר כיום חלה התקרבות ביחסים של קהיר עם איראן וטורקיה, ובמקביל צפויה מצרים לפתח תלות גדולה ברוסים בתחום האנרגטי, לצד התקרבות המדינות בתחומים אחרים.

בשורה התחתונה, האמריקנים פועלים – אולי אפילו בצדק גדול – כדי למנוע מהמצרים ליפול לציר האיראני-רוסי-סיני. לשם כך הם מוכנים אפילו להעלים עין מזכויות אדם, דיכוי ורדיפה. זו דוגמה לכך שהאמריקנים אינם נדמים חסרי מושג בנעשה בעולם, כפי שלפעמים הם מתוארים. הם אומנם אידיאליסטים ומקדמים ערכים ליברליים ברחבי העולם, אך בהחלט יודעים גם לנהוג לפי מיטב הריאל-פוליטיק הוותיק הישן, כשהם רוצים בכך.

בה בעת, קשה להימנע מתחושת חמיצות לאור הדוגמה הזאת, כאשר אנו משווים זאת ליחס של הממשל היוצא לישראל. הרי היחס לא-סיסי, למרות הדיכוי במצרים, אינו דומה לביקורת שספגה ישראל על אף הפגזות בכלי נשק מדויקים, אחרי אינספור הכנות, אזהרות, ניסיונות למזער פגיעה באוכלוסייה ועוד, שלבסוף בכל זאת הביאו למרבה הצער לפגיעה בחפים מפשע. לכאורה, זהו אי שוויון ש"אינו הוגן", אם קיים דבר כזה ביחסים הבינלאומיים. מול ישראל, שהציפיות ממנה גבוהות יותר בכל הקשור לערכים ליברליים, האמריקנים נקטו יד קשה במיוחד, במה שעשוי להיתפס כצביעות של וושינגטון. הממשל החדש בארה"ב, שייכנס עוד שבועות ספורים, ייבחן גם ביחס שלו לישראל בסוגיות אלה, ונקווה שיפגין שיפוט נבון יותר ביחס למאמצי ישראל לשמור על האוכלוסייה האזרחית ובמקביל להילחם בטרור.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 16.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

תהליכים אחדים שצברו תאוצה בחודשים האחרונים במזרח התיכון יגיעו בתקופה הקרובה לשיא: הראשון הוא קריסתו של הציר האיראני. שלוחת הטרור העיקרית של טהרן, חיזבאללה, נפגעה קשות במלחמה נגד ישראל; חמאס אינו כשהיה ערב המלחמה בעזה; וסוריה – חוליה חשובה במסדרון היבשתי שבנתה הרפובליקה האסלאמית סביב ישראל, שחיונית להעברת חימוש וכסף ללבנון – נפלה לידי גורמים המתנגדים לאיראן ולחזונה. תוכנית טבעת האש של קאסם סולימני, מפקד כוח קודס לשעבר, הפכה תוך חודשים ספורים לסהר הקורס.

במקביל, בארה"ב מתקרבת כהונתו של נשיא חלש יחסית לסופה, כאשר הוא זוכה לאהדה הולכת ופוחתת בדעת הקהל האמריקנית. החלטתו של הנשיא ג'ו ביידן לחון את בנו האנטר בתחילת החודש לא הוסיפה לתמיכה בו. במצבו הנוכחי כ"ברווז צולע", לא סביר שביידן יוכל לעצור את ישראל אם תחליט לפעול נגד איראן. ממילא הוא ככל הנראה ממוקד במטרות מעשיות יותר עד צאתו מהבית הלבן, כגון הפסקת אש בעזה ושחרור חטופים מידי חמאס.

תהליך נוסף קשור לאיראן עצמה, שנחלשה צבאית ותדמיתית בחודשים האחרונים. היכולת של טהרן לייצר טילים בליסטיים כדי לתקוף את ישראל נפגעה אנושות בעקבות המתקפה הישראלית עליה, אחרי ששיגרה מאות כאלה לעברנו. כמו כן, מטוסי חיל האוויר השמידו כמעט לחלוטין את ההגנה האווירית של טהרן, ובתקופה הקרובה היא תתקשה לקבל עוד מרוסיה, שבעצמה סובלת ממחוסר במערכות אלה, שכן הן נפגעות תדיר במלחמה באוקראינה. בימים אלה אנו גם מצויים בתוך חלון הזדמנויות צר יחסית לפני שהצבא האיראני יכניס לשימוש מטוסי קרב מתקדמים מסוג סוחוי 35 שרכש מרוסיה, שלפי הטענה שניים מהם נקלטו במדינה השבוע.

מבחינה פנימית ההנהגה בטהרן נמצאת תחת ביקורת כבדה. העוני שורר ברחובות, לאוכלוסייה אין די חשמל. העיצומים הבינלאומיים מכבידים על האוכלוסייה, שסובלת מבעיות חברתיות ורואה לנגד עיניה כיצד המטבע המקומי הידרדר השבוע לשפל נוסף.

איראן עומדת גם בלב ביקורת בינלאומית על התקדמות תוכנית הגרעין, וכן על הסיוע שהיא מגישה לרוסיה במלחמתה באוקראינה, בדמות כטב"מים וטילים בליסטיים. מדינות אירופה הטילו עליה עיצומים, ובשבוע שעבר מועצת הנגידים של סבא"א פרסמה גינוי חריף נגדה. בתגובה, איראן הרחיבה מאוד את העשרת האורניום לרמה של 60 אחוזים, הקרובה מאוד לרמה הנחוצה לייצור פצצות. קצב ההעשרה החדש שלה מבהיל למדי, והוא מתווסף לעובדה שברשות איראן כבר כיום יש די חומר לייצר כמה פצצות גרעיניות. במקביל, טהרן הוכיחה השבוע יכולות בליסטיות משופרות, כאשר שיגרה לחלל לוויין על גבי טיל מתוצרת מקומית.

איראן מקדמת את יכולותיה בתחום הגרעין והבליסטיקה, ומהווה מדינת סף גרעינית לכל דבר, תוך התרסה ברורה כלפי הקהילה הבינלאומית. יתרה מכך, כיום יש שני תמריצים מסוכנים שיכולים לדחוף אותה בשבועות הקרובים לפרוץ במהירות לייצור פצצה גרעינית: הראשון הוא הרצון, בדומה למדינות אחרות בעולם, לקדם את מצבן ולשפר את מעמדתן לפני כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן. כשם שרוסיה מנסה לכבוש כמה שיותר שטחים באוקראינה לפני שטראמפ ינסה אולי לכפות על שתי המדינות משא ומתן להפסקת אש, כך גם ייתכן שהאיראנים מעוניינים להעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת של יכולת גרעינית מוכחת.

בנוסף, פצצה גרעינית איראנית עשויה לשמש בידי המשטר בטהרן להרגעת הרוחות הסוערות גם בתוך הציר שהוא מוביל וגם בתוך המדינה עצמה. היעדר התגובה על מתקפת ישראל בסוף אוקטובר זוכה לביקורת רבה באיראן, כמו גם הכישלון לסייע לנשיא סוריה לשעבר בשאר אל-אסד להישאר בשלטונו ולהדוף את מתקפת המורדים. חשיפתה של פצצה גרעינית יכולה לשכך את הביקורת ולעורר את רוח הגאווה של חברות הציר.

אין צורך להכביר מילים על הסכנה שקיימת בגרעין איראני. יכולת ההיזק של שלוחי הרפובליקה האסלאמית תגבר שבעתיים כאשר איראן תסוכך מעליהם באמצעות מטרייה גרעינית ואיום ממשי להשתמש בה.

חלון ההזדמנויות של ישראל לפעול לסיכול הסכנה הוא כעת, ועדיף שתעשה זאת עד להשבעת הנשיא טראמפ ב-20 בינואר. אומנם הוא התבטא בזכות הלחץ על איראן, וצפוי לנקוט פעילות חריפה נגדה – אך אין לדעת אם עד אז לא יהיה מאוחר מדי.

הסיכונים – כולל ירי מנגד על ישראל של מיליציות בעיראק, הטילים שנותרו בידי איראן, החות'ים ואפילו חיזבאללה המוחלש – אינם גדולים מהסיכויים שבתקיפת הגרעין. האפשרות לחסל את איום הגרעין האיראני חשובה מאין כמוה בראייה אסטרטגית ארוכת טווח, וישראל כבר הוכיחה כי היא מסוגלת לפעול באיראן. סביר להניח שהיא אוספת על כך מודיעין ומתכוננת לפעולה מעין זו בדיוק כבר שנים ארוכות.
אגב כך, להתקפה ישראלית מוצלחת יש יתרון נוסף: אולי היא גם תסב מכה אנושה נוספת לאיראן ולציר שלה – ומי יודע, אולי אף תאיץ מבפנים את נפילת המשטר בטהרן.

המאמר פורסם באתר וואלה, בתאריך 13.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**