הצהרת הנשיא האמריקאי הנכנס טראמפ, לפיה אין בכוונתו להתערב במלחמה בסוריה כי "זו לא המלחמה שלנו" מעידה על הסתכלות צרה שמחייבת מעבר לראייה אזורית רחבה. מסע הכיבושים של חוגי המורדים בסוריה כולל מעוזים חשובים של משטר אסד, ולפי המדווח בשעת כתיבת שורות אלו הם כבר נמצאים בשערי דמשק ומכתרים אותה. הישגי המורדים פוגעים בנכסים אסטרטגיים של איראן בסוריה, בהם אחד מעברי הגבול בין עיראק לסוריה, בעיר בוכמאל, צוואר בקבוק מרכזי במסדרון הקרקעי של איראן לחזבאללה. אומנם, בכירים במערך השלוחים של איראן הצהירו על נכונותם להיאבק בחרוף נפש עבור אסד. מזכ"ל חזבאללה, נעים קאסם, הכריז בנאומו ביום חמישי שחזבאללה יעמוד לצד אסד ככל שיוכל, צבא סוריה, וגם קייס ח'זעלי, מנהיג המליציה השיעית העיראקית, עצאא'ב אהל אל-חק, הכריז ביום רביעי שכוחותיו לא יניחו לקבר זינב בדמשק ליפול לידי המורדים הסונים. בשטח גם נראים לוחמי המליציה האפגנית, פאטמיון, הנתמכת בידי כח קדס, מנסים ללא הצלחה לבלום את התקדמות המורדים. עם זאת, אין בכך כדי לכסות על הצרות הצרורות בהן נמצא אסד. עדויות בולטות לכך, ניתן לראות בפינוי מפקדי כח קדס מסוריה ללבנון ולעיראק, ובהצהרת הקרמלין, הגם שדווחה באופן לא רשמי, לפיה אין בכוונת מוסקבה, להציל את משטר אסד. נראה שאסד, אם עדיין נותר בדמשק או הצטרף למשפחתו שלפי המדווח ברחה לרוסיה, לא יוכל הפעם להיוושע כמו ב-2015 ע"י איראן ורוסיה.

בשעות הדרמטיות האלו העיניים נשואות לאיראן, שרואה בסוריה כ"חוליה העיקרית" בציר המשתרע מטהראן לבירות. כבר בשיאה של מלחמת האזרחים בסוריה, בגלגולה הקודם, הצהיר מהדי ח'זעלי, חבר בצוות חשיבה המייעץ לח'אמנהאי, כבר בפברואר 2013 שטהראן תוכל להפסיד את מחוזה הדרומי, ח'וזסתאן, העשיר במרבצי נפט, ולא את סוריה משום שנפילת סוריה משמעה, בסופו של דבר, נפילתה של טהראן. מאז התחדשה במלחמה בסוריה, הצהירו בכירים באיראן שזו מהווה "מזימה אמריקאית-ישראלית" ששואפת להגיע אחרי סוריה ועיראק, לאיראן גופא. אך דווקא בשעה קריטית זו טהראן חסרה את קאסם סולימאני, שבתפקידו כמפקד כח קדס פיקד על מערך השלוחים של טהראן והיה המח האסטרטגי שהפעיל ביעילות ובתחכום את שליחיה של איראן באזור. בטהראן כבר נשמעו בימים האחרונים טרוניות על תפקודו של יורשו של סולימאני, אסמאעיל קאא'ני, ונשמעו ביטויי ערגה לסולימאני לצד קריאות לפעולה דחופה בסוריה. ברקע לדברים, גם העיכוב במתקפת התגובה לישראל מעורר ביקורת באיראן, לצד ביטויי לגלוג מצד אזרחים במדיה החברתית באיראן כלפי המשטר בראשות ח'אמנהאי. מצבו הקשה של חזבאללה, שמקשה עליו לסייע לאסד, מובן לאור המהלומה שספג מישראל. ואולם הנסיבות בעטיין איראן אינה נמצאת ב"מצבם הקודם", בו היה באפשרותה לסייע למשטר אסד, כפי שהסביר בכיר אמריקאי בראיון לערוץ אל-ג'זירה, עדיין לא הובהרו כל צרכן, אך נראה שיובהרו בימים הקרובים.

כך או כך, טראמפ יבין בקרוב שההתפתחויות בסוריה יקרינו על האזור כולו, בראש ובראשונה על טהראן, שהשינויים המשמעותיים באזור, בצל מלחמת "חרבות ברזל" וחידוש המלחמה בסוריה, מאיצים בקרבה את השיח לסגל את תפיסת הביטחון בהתאם לאירועים. במסגרת זאת, נשמעים יותר ויותר קולות מקרב בכירים, שופרות ותועמלנים במשטר האיראני, שקוראים לח'אמנהאי לשנות את דוקרטינת הגרעין האיראנית ולייצר נשק גרעיני. זאת, במטרה לשקם את כח ההתרעה האיראני, שנפגע קשות בצל האירועים, ובכלל זה המתקפה הישראלית הישירה וחסרת התקדים נגד איראן באוקטובר. ישראל והממשל האמריקאי הנכנס חייבים לגבש בהקדם תוכנית אסטרטגית שתענה על הצרכים הביטחוניים של שתי המדינות, לאור המציאות המשתנה במהירות בסוריה, וההקרנה של התמורות הללו על האזור כולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 08.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בחופי אלדבעה שבמצרים, אי שם בחצי הדרך בין אלכסנדריה ללוב, במרחק של כ-320 קילומטרים מהבירה קהיר, הולך ונבנה לאיטו מיזם גרנדיוזי שעתיד להכניס את קהיר לדפי ההיסטוריה של היבשת: תחנת כוח גרעינית ענקית, שמטרתה לספק כבר בשנים הקרובות כ-10 אחוזים לפחות מתצרוכת החשמל של מדינת הענק.

תחנת הכוח הזו תהיה הראשונה מסוגה במצרים, וגם הראשונה ביבשת מאז שדרום-אפריקה בנתה את תחנת הכוח בקייפטאון בעידן הגרעיני של מדינת האפרטהייד, אי שם בשנות ה-80. את התחנה מקימה בשביל המצרים החברה הרוסית הממשלתית רוסאטום, במסגרת עסקה בשווי עשרות מיליארדי דולרים. ההסכם נחתם ב-2017 במסיבת עיתונאים משותפת למנהיגי המדינות, ולדימיר פוטין ועבד-אלפתאח א-סיסי.

המיזם כולל בנייה של ארבעה כורים הפועלים על מים קלים, עם הספק של 1,200 מגה-ואט כל אחד – ובסך הכול 4.8 ג'יגה-ואט. אלה כורים מדור שלישי, שנבנים על פי הלקחים שהופקו אחרי האסון בכור בפוקושימה שביפן ב-2011. מטרת התוכנית היא לעמוד באחד היעדים שהציב הנשיא א-סיסי כאשר עלה לשלטון: לספק חשמל לכל תושבי מדינת הענק, שבה מתגוררים למעלה מ-100 מיליון בני אדם. קהיר סובלת מבעיות אנרגיה חמורות, והשנה אפילו נאלצה להפסיק את ייצוא הגז שלה לטובת צריכה עצמית שלו. במקביל, בכמה מחוזות במדינה כבר החלו להנהיג הפסקות חשמל יזומות מדי יום.

משמעות הדבר היא שהרבה מהתושבים במצרים סובלים מאספקת חשמל לא סדירה. א-סיסי יודע היטב שמצב כזה – במיוחד בחודשי הקיץ החמים – הוא מתכון לאי שקט ואפילו למהומות, ולכן עושה כל שלאל ידו כדי לטפל בבעיה. בין היתר, זו אחת הסיבות שמצרים הציעה לחברות בינלאומיות תנאים נדיבים במיוחד כדי לנסות לחפש גז ונפט בשטחים הריבוניים של המדינה. לכן, גם כאשר הרוסים הציעו לו עסקה יקרה במיוחד לבניית תחנת כוח גרעינית, נאלץ הנשיא המצרי לקבל אותה, בהיעדר ברירות אחרות.

בשלב הנוכחי, מטרת המיזם היא שייצור החשמל בתחנה הגרעינית יספק עד שנת 2030 כ-10 אחוזים מהביקוש המצרי. הציפייה היא שעם תום עבודות הבנייה והתפעול, התחנה תספק הרבה יותר מזה, אולי אפילו כמחצית מיכולת ייצור החשמל של מדינת הנילוס. האתר שנבחר להקמת התחנה קרוב למסילות רכבת ולכבישים, וגם לממסרי חשמל פנימיים. האזור כולו אינו מועד לרעידות אדמה, וקרוב למים שיוכלו לסייע לקירור התחנה.

מלבד ייצור חשמל, התחנה תוכל לשמש את המצרים גם להתפלת מי ים, ובהמשך הרוסים ציינו כי אולי יוכלו להרחיב את יכולת ההתפלה כך שתספק כמות של כ-100 אלף מ"ק ביום. זו כמות משמעותית, שתוכל לסייע לקהיר להתמודד עם ההשפעות של בניית הסכר על החלק של נהר הנילוס באתיופיה. אף שהסכסוך המתוקשר בין המדינות לא הוביל עד כה למלחמה, הסיכון של צימאון למים במצרים כתוצאה מהפעלת הסכר והחשש שמצב כזה ידחוף למלחמה עודנו קיים. אם התחנה תסייע להפחית את החשש הזה, היא תתרום רבות לביטחון הלאומי של מצרים.

הבנייה החלה ביולי 2022, והשקת הכור הראשון צפויה עוד ארבע שנים. סיום המיזם, לפי התוכנית המקורית, נקבע לשנת 2030, ולכל המאוחר עד 2031 – אולם המצרים החלו להרהר בקול באחרונה באפשרות להקדים את התאריך ולהשיק את כל התחנה עוד קודם לכן. במאי יצקו הרוסים את הבטון ליחידה השלישית, והחודש החלה העבודה על השלב הראשון במבנה ההכלה בכור מספר 1 בתחנה. היחידה הזו מכילה 12 חלקים, שכל אחד מהם שוקל 60-80 טונות, שלבסוף ירכיבו מבנה חרוטי שיכיל את הכור עצמו. בראשו תוצב כיפה ואמצעי ביטחון נוספים, שאמורים להוות מנגנוני בטיחות של הכור. בהתאם ללקחים של פוקושימה, הכור ייבנה כך שיוכל לספוג התרסקות של מטוס נוסעים גדול ללא פגע, או לעמוד ברעידת אדמה חזקה, אפילו עד רמה 9 בסולם ריכטר.

המעורבות הרוסית במיזם לא נעצרת בבנייה. רוסאטום תספק את הדלק הגרעיני לכל אורך שנות פעילות התחנה, תסייע בהכשרת אנשי המקצוע במדינה ותתפעל את הכורים בעשר השנים הראשונות לחייהם. במסגרת החוזה, רוסאטום אמורה גם לבנות מתקן אחסון לדלק הגרעיני ומכלי אחסון מיוחדים שימנעו מהקרינה לדלוף מהם. בסופו של התהליך ייתכן שרוסיה גם תיקח בחזרה את הדלק המנוצל לשטחה, במקום שמצרים תצטרך לחפש אתר לקבורתו.

המיזם כולו נתון תחת הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שאישרה את הקמתו באוגוסט 2010. מדוע חלף כל כך הרבה זמן בין האישור של סבא"א ובין תחילת העבודות בפועל? הסיבה הראשונה היא ההפיכה במצרים וחילופי השלטון שם אחרי נפילתו של חוסני מובארכ. הסיבה השנייה היא סכסוך עם השבטים המקומיים על אתר הבינוי, שלטענתם נלקח מהם ללא רשות ומבלי שקיבלו פיצוי כלשהו. כתוצאה מכך, בפברואר 2012 אלפי בדואים הסתערו על האתר, בזזו ציוד וגרמו נזק – שהוערך בדיעבד בכ-80 מיליון דולר.

סבא"א ממשיכה ללוות את הבנייה ולעקוב בפרוטרוט אחר התקדמותה. בדו"ח השנתי של הסוכנות בשנה שעברה למשל מה בדיוק נבנה בינתיים בתוכנית, ואילו רישיונות הוגשו לסוכנות לצורך המשך הבנייה. המשמעות היא שסבא"א, כמו במקרה של תוכניות אחרות בעולם לגרעין אזרחי, מפקחת על כך שהתוכנית מתקדמת בבטיחות, מבלי חשש לתאונות או לניצול לרעה.

תשתית לפצצה גרעינית?

הכוחות הצבאיים שהציב המשטר בקהיר באתר הבנייה של תחנת הכוח לא נועדו רק לשמור עליה מפני השבטים המקומיים. מצרים סבלה תקופה ארוכה מפיגועי טרור ומהתקוממות של גורמי ג'יהאד, בעיקר בחצי האי סיני, אך גם במקומות כגון הבירה קהיר. מתקן גרעיני עלול להוות מטרה קורצת במיוחד לארגוני טרור, ופגיעה בו תהיה הישג משמעותי מאוד מבחינתם. כוחותיו של סיסי יצטרכו לדאוג שדבר מעין זה לא יקרה בשום תסריט שהוא.

בתוך מצרים היו רבים שהתנגדו להקמת התחנה. היו שאמרו כי המיזם יפגע בסביבה ובחוף המצרי הייחודי, והתנגדות אחרת מקורה באנשי עסקים במדינה, שרצו לשמור את השטחים באלדבעה כדי לפתח שם אזורי תיירות שיניבו רווחים גדולים למצרים. אחרים חששו מעסקה יקרה מאוד שתכביד על הכלכלה המקומית.

חשש אפשרי אחר שנשמע בהקשר של תחנת הכוח הוא שזו תשמש את הממשלה בקהיר כדי לקדם פיתוח של כלי נשק גרעיניים. מצרים, שרואה את ההתפתחויות באזור, מבינה שאיראן חותרת לפצצה. אם יתפתח מרוץ חימוש גרעיני באזור, קהיר היא המועמדת הטבעית לפיתוח תוכנית כזו, יחד עם ערב הסעודית.

המצרים הקימו מרכז מחקר גרעיני קטן כבר בשנות ה-60, תחת שלטונו של גמאל עבד-אלנאצר, ורוסיה אף סיפקה לה כור קטן לצורך המחקרים במקום. נאצר ניסה להשיג גם פצצה גרעינית מוכנה או להניח את ידיו על אמצעים לייצורה. במהלך השנים קהיר אף הכשירה מאות מדעני גרעין, שחלקם הגדול עבדו מחוץ לגבולות המדינה. תשתית הידע קיימת, אם כן, ולכאורה תוכנית גרעין יכולה לספק לקהיר אפשרות גם להצטייד באמצעים עצמם.

אלא שמומחים מעירים שהחשש מסכנה כזו קטן מאוד. לפי שעה אין עדויות שמצרים מבקשת לקדם את בניית הכור לצורך תוכנית צבאית, מה גם שקהיר ניצבת בחזית המאבק לביעור הנשק הגרעיני מהמזרח התיכון. לפי דיווחים בתקשורת, בעבר מובארכ סירב לרכוש פצצות גרעיניות בשוק השחור ממדינה סובייטית לשעבר. זמן קצר לאחר חתימת החוזה קידמה הממשלה המצרית באו"ם הצעת החלטה ליצירת אזור נקי מנשק גרעיני במזרח התיכון. הנשיא א-סיסי עצמו הדגיש עם חתימת החוזה כי בניית תחנת הכוח היא זכות של המדינה במסגרת ההסכם נגד תפוצת נשק גרעיני (NPT), וכי כל המיזם נועד למטרות שלום. לפני חודשיים בלבד הציגה קהיר הצעה למועצת הנגידים של סבא"א, שאף התקבלה, שבה קראה להציב מנגנוני אבטחה על כל המתקנים הגרעיניים במזרח התיכון.

יתרה מכך, נראה כי מבחינה טכנית השימוש בכור הנוכחי לא יתאים לצורך פיתוח פצצה. הרוסים יספקו לכורים דלק גרעיני מוכן, שלרוב הינו אורניום המועשר לרמה נמוכה מאוד של אחוזים בודדים, ולא ניתן להסב אותו לצורך תוכנית צבאית. הפלוטוניום שנוצר בתהליך השימוש של דלק גרעיני בכורים מעין אלה שיותקנו במצרים אינו מגיע לאיכות הדרושה לייצור כלי נשק. בנוסף, כזכור, הכורים יהיו נתונים תחת פיקוח בינלאומי של סבא"א.

בה בעת, ביום עתידי כלשהו, אחרי שרוסיה תפסיק לספק למצרים דלק גרעיני, עשויה קהיר להתעניין בהקמת מפעל להעשרת אורניום לצורך דלק לכורים. גם האורניום במפעל כזה יועשר לרמה נמוכה, אך עצם קיומו של מתקן מעין זה יאפשר למצרים לעסוק בהעשרה נוספת באופן חשאי – אך הפעם, להעשיר את האורניום לרמה צבאית. בנוסף, אם מצרים תבקש להקים מפעל למחזור הדלק הגרעיני המשומש מתחנות הכוח, היא תוכל להשתמש בו בכור להפקת פלוטוניום, אם תבנה כזה.

ובכל זאת, הבעיה הזאת מתייחסת לתקופה עתידית ורחוקה, ובזמן הקרוב נראה שאין סכנה שלפחות מהאפיק הזה תצליח מצרים לצאת עם פצצה בידיה. אין משמעות הדבר שהמצרים לא בונים צבא קונבנציונלי עוצמתי וממשיכים להתאמן נגד ישראל כאיום הייחוס שלהם, אבל לפחות מהכיוון הזה הסכנה נראית קטנה.

מנוף לחץ מדיני

הרוסים לא בונים את תחנת הכוח בשל רגש אלטרואיסטי כלשהו. הם גוזרים על המיזם כולו קופון יפה במיוחד. לפי ההסכם, רוסיה אמורה לספק 85 אחוזים מהמימון לבנייה – כלומר, 25.5 מיליארד דולר. את היתר אמורים המצרים לגייס איכשהו, בתקופה של מיתון מתמשך, ואחרי שסיכמו על חבילת הצלה עם קרן המטבע הבינלאומית לטובת הצלת הכלכלה הנחשלת שלהם. את המימון למיזם מעניקה רוסיה כהלוואה בריבית של 3 אחוזים, שקהיר התחייבה להחזיר על פני תקופה של 22 שנה. אם ניקח את המספרים הללו לשורה התחתונה, מוסקבה תרוויח מהמיזם 765 מיליון דולר רק מהריבית. לא רע.

כל החישוב הזה, אגב, נעשה עוד לפני שהסתיימה בניית התחנה בפועל, לפני עלות התפעול שלה – וחשוב מכך, לפני שהמצרים החליטו אם ברצונם אולי להסתפק רק בתחנה בגודל כזה. דיווחים בעיתונות המצרית בשנה שעברה סיפרו על כך שממשלת מצרים מתלבטת אם לנסות לבנות תחנת כוח נוספת, שביחד עם זו שבאלדבעה תוכל לספק נתח משמעותי מייצור החשמל במדינה.

הרוסים גם סיכמו במסגרת החוזה עם מצרים כי מלבד עשר השנים הראשונות שבהם יסייעו בניהול הטכני של התחנה, הם "ייתנו לה שירות" במשך שנות פעילות הכורים, שמוערכות כיום בשישים שנה לפי הנחיות היצרן. לרוב מאריכים באמצעים שונים את חייהם של הכורים, כך שהם יכולים להמשיך לפעול עוד זמן רב לאחר מכן, לעיתים עשרים וארבעים שנה. הרוסים אמורים בכל התקופה הזאת להעביר למצרים את הדלק הגרעיני, ולהישאר ברקע כגורמים שבהם תלויה פעילותה התקינה של תחנת הכוח.

אחת המשמעויות של המצב הזה היא שבעשרות השנים הבאות, אולי אפילו מאה שנה, תיווצר לקהיר תלות משמעותית ברוסיה, שעלולה להשפיע ישירות על הביטחון הלאומי שלה. אם מצרים תרגיז את הקרמלין, למשל, אולי לא תקבל שירות "בגלל תקלות" לתחנת הכוח הענקית שלה, ויכולת ייצור החשמל שלה לחלקים גדולים במדינה תיפסק באופן פתאומי. כבר התרגלנו לראות את מוסקבה עוצרת בשטחה אזרחים זרים ללא עילה אמיתית בשביל לקבל תמורה ממדינתם, כך שצעד כזה לא יפתיע אף אחד.

יתרה מכך, כל דיון מול הרוסים על רכישת ציוד חדש או תוכניות לבנייה נוספת יעמדו תחת מנוף לחץ כבד של הקרמלין. לא מרוצים מהמחיר שהצענו? לא חייבים להמשיך בבנייה או בתפעול הכור. חברות אחרות, מעירים מומחים, לא יוכלו להחליף בקלות את הרוסים – כך שלמעשה, המצרים "תקועים" עם הקרמלין וייאלצו לעשות כבקשתו. אותו דבר נכון לגבי הפסולת הגרעינית: בהיעדר ברירה אחרת לטיפול בפסולת הזו בטווח הארוך, ומתוך רצון לא לחפש אתר קבורה זמני או קבוע כמו מדינות אחרות, המצרים יהיו תלויים לחלוטין ברוסים.

אגב, כל הדיון הזה מתנהל במצב תיאורטי שבו הרוסים עומדים בהתחייבות שלהם לכל אורך שנות הבנייה, ומסיימים את הקמת התחנה בזמן. בעידן שבו רבים מהכספים הרוסיים מופנים לצורכי המלחמה, וכאשר שליש מתקציב 2025 של רוסיה מופנה לצורכי הביטחון, לא בהכרח זהו נתון מובן מאליו.

קהיר פיתחה תלות ברוסים בתחומים אחרים, מלבד שוק האנרגיה: כך למשל, כמדינה שתלויה מאוד בייבוא חיטה, אפילו אחרי פרוץ המלחמה באוקראינה נותרה מוסקבה אחת הספקיות העיקריות שלה. בנוסף, מצרים רוכשת הרבה מאוד אמצעי לחימה רוסיים, ומרוויחה הרבה מאוד כסף מתיירות רוסית בחופי הים האדום. לא פלא, אם כן, שמצרים הצטרפה בתחילת השנה לארגון הבינלאומי הכלכלי BRICS, שבראשו עומדת רוסיה, וחברות בו גם סין, איראן ודרום-אפריקה.

בכלל, מצרים נדמית באורח קבע כאחת המדינות ה"מתנדנדות" בין מזרח למערב, בין הגוש הפרו-אמריקני לגוש הפרו-רוסי-איראני-סיני, כשבפועל פעמים רבות היא שומרת על איזון בקשרים שהיא מקיימת בין רוסיה לארה"ב. עמדה זו מאפשרת לה לפתח קשרים עם גורמים שונים בעולם, בהתאם לאינטרסים שלה, ובמקביל להמשיך לשוחח עם יריביהם. כך למשל, מצרים באחרונה חידשה את קשריה עם איראן, וגם התקרבה מאוד לטורקיה – מדינה נוספת, אגב, שאפשר אולי לסווג אותה בגוש ה"מתנדנדות", על אף חברותה בנאט"ו.

במקביל, בשנים האחרונות ניכרת ההשפעה הגוברת של סין על מצרים, שלדברי מומחים חורגת מהתחום הכלכלי גרידא, ונועדה לבסס את מעמדה של המעצמה הקומוניסטית במזרח התיכון. היחסים בין שתי המדינות השתפרו מאוד באחרונה, והגיעו אפילו לכדי שותפות אסטרטגית. דווקא על הרקע הזה, אירוני לגלות שהנזק הכלכלי העצום שספגה מצרים בשנה האחרונה נובע ממעשי החות'ים מתימן, שצרים על ים סוף בתמיכת אותו ציר שמובילות סין ורוסיה, יחד עם איראן. דווקא המשבר הזה עשוי לדחוף את המצרים לידי הסינים עוד יותר, כי האפשרות לסחר רווחי לשתי המדינות יוכל לפצות את קהיר במידת מה על הפסדיה בים האדום.

עמדה זו היא גם הרקע למסמך שפרסם העיתון וושינגטון פוסט בשנה שעברה, שממנו עלה כי מצרים הכינה תוכניות מפורטות לייצור עשרות אלפי טילים שאותם תייצא לרוסיה, לטובת המלחמה באוקראינה. אלא שבהמשך התברר כי לחץ אמריקני על קהיר גרם למצרים לבצע פניית פרסה, לבטל את התוכנית המקורית – ובמקום זאת, לייצר פגזי ארטילריה בשביל אוקראינה עצמה.

אלא שכל זה נכון לתקופה הנוכחית, בטרם תושלם עבודת הבנייה של תחנת הכוח הגדולה באלדבעה. סיום המיזם, וכתוצאה מכך קיבוע התלות המצרית ברוסיה, יכולים להוות מנוף לחץ מדיני גדול על קהיר, שאולי אפילו ייאלץ אותה בסופו של יום לבחור באופן מוצהר בגוש הפרו-רוסי. ישראל, שכנתה של מצרים, צריכה לשים עין על התהליך הזה, ולבדוק שלא תירדם בשמירה ותפספס אותו – וכמובן, את כל ההשלכות החמורות שיכולות לנבוע ממנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 04.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בצעד מפתיע, נשיא דרום קוריאה, יון, הכריז על ממשל צבאי אתמול (שלישי), מהלך שהחזיק מעמד רק שש שעות, עד שלבסוף נאלץ להתקפל ולבטל את המהלך השנוי במחלוקת, בעקבות לחץ מצד מפלגתו, מצד האופוזיציה וכן מהציבור. כעת נראה שימיו של יון כנשיא דרום קוריאה ספורים, ותהליך ההדחה בפרלמנט (האסיפה הלאומית) הקוריאני כבר קורם עור וגידים. ההצבעה על המהלך תתקיים בשבת הקרובה.

מה הוביל את הנשיא יון למהלך כה נואש, חסר אחריות וחסר היתכנות פוליטית, שצפוי להסתיים ככל הנראה במשפט נגדו וייתכן גם מאסר בפועל? כדי לענות על השאלה, יש להבין את המערכת הפוליטית בדרום קוריאה: לקוריאה הדרומית משטר נשיאותי, שבו הנשיא הוא ראש המדינה והצבא, ועל כן בסמכותו גם להכריז על ממשל צבאי. אולם, בקוריאה, הנשיא מוגבל פוליטית, בין היתר, על מנת למנוע חזרה לשלטון צבאי ריכוזי כפי שהיה עד לשנת 1987. כך, הנשיא הקוריאני רשאי לכהן קדנציה אחת בלבד, למשך 5 שנים בסך הכול, ולפרלמנט הקוריאני יש את הכוח להוביל להדחתו. בשל מגבלה זו, הנשיא בקוריאה הופך ל"ברווז צולע" בדרך כלל כבר אחרי שנתיים וחצי לכהונתו, בדיוק נקודת הזמן הנוכחית שבה נמצא יון.

תחילת הדרך של יון כנשיא הייתה מאתגרת במיוחד מלכתחילה ולא בישרה טובות. בבחירות לנשיאות במאי 2022, יון גבר על יריבו ב-0.8% בלבד, נתון שגם המחיש את הקיטוב בין שתי המפלגות המרכזיות בקוריאה. האסיפה הלאומית הייתה לעומתית לנשיא יון מהרגע הראשון והחזיקה ברוב משמעותי שגם נשמר לאחר הבחירות לפרלמנט באפריל 2024 – מפלגתו של יון, "כוח העם" (People’s Power) הימנית, קיבלה 108 מושבים בפרלמנט בן 300 המושבים, והמפלגה הדמוקרטית זכתה ב-170 מושבים. למעשה, יון הוא הנשיא היחיד בהיסטוריה של קוריאה שבשום שלב בכהונתו לא החזיק ברוב בפרלמנט.

מצב זה שבו לנשיא אין רוב בפרלמנט, וכן היעדר תמיכה משמעותית מהציבור הקוריאני, הקשה מאד על יון לקדם חוקים ורפורמות שהתחייב להם במהלך הקמפיין, בדגש על הכלכלה. כמו כן, תפקידו הקודם כתובע הכללי של קוריאה, במהלכו העמיד לדין נשיאים לשעבר, כולל ממפלגתו, ואף את יו"ר סמסונג, יצרו לנשיא יון הרבה מאד אויבים. בסוף חודש נובמבר, סקר שנערך ע"י גאלופ, מצא כי יון זוכה רק ל-19% תמיכה בקרב הציבור, כאשר הסיבה המרכזית לכך היא כלכלית. באופן מפתיע, דווקא מפלגתו של יון זכתה לשיעורי תמיכה גבוהים יותר, ואף עקפה את האופוזיציה.

על אף הצלחת דרום קוריאה בזירה הבינ"ל, בין היתר, כמוקד של חדשנות ותרבות פופ מובילה, זו לא תורגמה לשיפור במצב הכלכלי בבית, כאשר מחירי הדיור הרקיעו שחקים, ירידה בפריון, קשיים לתת מענה תעסוקתי לסטודנטים המסיימים את לימודיהם, התקיימו מחאות ושביתות של מערכת הבריאות על רקע תנאי עבודה לא הולמים. מתנגדיו של יון כינו אותו מושחת, בעוד שיון וסביבתו האשימו את האופוזיציה בהיותה פרו-צפון קוריאה. ברבעון השלישי השנה, כלכלת קוריאה שהינה הרביעית בגודלה באסיה לא צמחה כלל, והמטבע המקומי המשיך לצנוח מול הדולר.

הקש שכנראה שבר את גב הגמל והוביל למהלך החריג של יון היה אי אישור התקציב שיון הגיש לפרלמנט, ובמקומו העברת תקציב מצומצם שאינו מספיק למימוש שאיפותיו של יון. במקביל, האופוזיציה פעלה להדחתם של בכירים בממשל יון, בשל הימנעותם מלחקור פרשייה הקשורה לרעייתו של יון. כיוון שקוריאה הינה מדינה משמעותית באסיה, כלכלית וביטחונית, ושותפה חשובה של ארה"ב, למשבר הפוליטי במדינה יש השלכות רחבות יותר מאשר הזירה הפנימית בלבד.

בעוד כחודש טראמפ יכנס לבית הלבן, וכבר עכשיו נראה כי הזירה המרכזית מבחינתו במדיניות החוץ היא אסיה והיריבות מול סין. לשם כך, טראמפ יצטרך לחזק ולעצב מחדש את מארג הבריתות של ארה"ב באינדו-פסיפיק, והתנאים הנוכחיים אינם אידיאליים לכך. לצד המשבר הפוליטי בקוריאה, ישנה גם ממשלה חדשה ביפן שטרם הצליחה לייצב את המערכת הפוליטית שהפכה לשברירית יותר מאז שלטונו של אבה. בפיליפינים, גם כן משבר פוליטי ומאבק אלים בין סגנית הנשיא לנשיא, הכולל איומים בהתנקשות, הפיכה צבאית והדחה. בנוסף לאלה, גם אוסטרליה מתכוננת לבחירות פדרליות שיתקיימו כנראה במאי 2025. אלה מציבים נקודת פתיחה מאתגרת במיוחד עבור טראמפ מול שותפותיו במרחב.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

ספינות רוסיות גדולות עצרו את הפלגתן באופן יוצא דופן יחסית בדרום הים האדום. היה זה סוף יולי, אמצע הקיץ החם. כמה אנשים ממוצא רוסי ירדו מהספינה ונאספו על ידי פעילים חות'ים מתימן בסירות שהמשיכו בדרכן לחופי המדינה הענייה. אותם רוסים נשאו מזוודות ותיקים, אך לא נראה שהם היו גדולים די הצורך כדי להכיל כלי נשק או חלקים של אמצעי לחימה. הרוסים ירדו מהסירות בתימן, ושהו בה שלושה ימים.

לדברי מקורות מודיעיניים וביטחוניים, הייתה זו התפתחות מדאיגה ביחסים שבין רוסיה לחות'ים: באופן שמזכיר את המלחמה הקרה, מוסקבה שלחה לתימן "יועצים צבאיים", כדי שיסייעו לארגון הטרור השיעי במלחמתו בשלטון המרכזי במדינה. בהמשך הוסיפה מוסקבה להפעיל יועצים כאלה במדינה, ששהו שם במסווה של "סיוע הומניטארי" – בדיוק כמו שעושים יועצים איראנים כבר שנים ארוכות.

בשנה האחרונה, קצת אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל, החלו הקשרים בין רוסיה למורדים השיעים בתימן להתהדק. בין היתר, זו תוצאה של התלכדות אינטרסים של שני הצדדים, אך בעיקר היא אירעה סביב ההתקרבות של הקרמלין לאיראן ולארגוני השלוחה האזוריים שלה בשנים האחרונות. ככל שהתחממו היחסים בין מוסקבה לטהרן, וככל שרוסיה החלה להישען על התמיכה האיראנית במלחמתה באוקראינה – כך היא גם החלה בעצמה לספק עזרה מסוגים שונים לארגוני טרור אזוריים.

שיאו של התהליך בין הקרמלין לחות'ים, לפי שעה, נחשף בידיעה שפרסם העיתון פייננשיאל טיימס השבוע: לפי הדיווח, מאז יולי החות'ים סייעו לרוסיה לגייס מאות גברים תימנים כדי שיילחמו בחזית באוקראינה. הם הוברחו למדינה בתרמית, אחרי שסונוורו על ידי הבטחות לשכר גבוה ולתפקיד ביטחוני מעניין.

תימן, כזכור, היא אחת המדינות העניות בעולם כולו. כאשר הוצע לתושבים במדינה כסף, הם מיהרו לקפוץ על המציאה. כאשר נאמר להם שגם יקבלו אזרחות רוסית, איש כבר לא היסס. כמה רבה הייתה ודאי הפתעתם עם בואם לרוסיה, כאשר גויסו בכפייה לצבא הרוסי, הולבשו מדים ונשלחו לחזית.

למגויסים הטריים לא הייתה הכשרה צבאית קודם לכן. הם חתמו על חוזים בשפה שלא הבינו, אחרי הבטחות שווא שהשתיקו את חשדם. מכיוון שרוסיה צריכה כמה שיותר חיילים כשירים, התימנים הצעירים הללו שימשו בין היתר כ"בשר תותחים", ונשלחו לעבור ביערות מלאים במוקשים – מבלי שידעו אם הצעד הבא שיפסעו יהיה גם האחרון בחייהם.

התעלומה הגדולה שסובבת את הסיפור הזה היא מה התמורה שמקבלים החות'ים. טים לנדרקינג, השליח האמריקני המיוחד לתימן, ציין כי הרוסים דנים כיום עם המורדים התימנים בהעברה של כלי נשק מתקדמים, וכי הם מטפחים את הקשרים איתם באמצעות נציגים של מוסקבה שיושבים בצנעא. לדבריו, סוג כלי הנשק שהרוסים שוקלים להעביר לחות'ים "מטריד".

למעשה, השנה כנראה רק בשנייה האחרונה נמנעה העברתם של כלי נשק מתקדמים כאלה. באוגוסט דווח כי רוסיה הכינה משלוח של טילים וציוד מתקדם לתימן, אך נסוגה לאחר פעילות מדינית שקטה של ערב הסעודית וארה"ב גם יחד. הספינות כבר היו כנראה בים האדום, ולבסוף הסתפק הקרמלין במשלוח של היועצים הצבאיים, במקום להעביר את כלי הנשק עצמם.

כשחושבים על זה, קשה לומר שצריך להיראות מופתעים מהימצאותו של נשק רוסי בידי החות'ים. הרי לפי עדויות של חיילי צה"ל בחודשיים האחרונים, הם נתקלים בלבנון ב"מצבורי נשק גדולים ואיכותיים" שמקורם ברוסיה, אשר שימשו את חיזבאללה ביעילות רבה. כלי נשק אלה כוללים טילים נגד טנקים מסוג קורנט, רובי קלאצ'ניקוב, ועוד. חיילים מספרים למשל שהם מוצאים כלי נשק עטופים באריזות המקוריות, מכוסים עדיין בניילונים, ומוסתרים במקומות המחבוא הרבים שחיזבאללה הכין בדרום המדינה.

אם רוסיה מסייעת כך לחיזבאללה, מדוע שלא תעזור גם לארגונים אחרים שחברים בציר שמובילה איראן? ואכן, מומחים של האו"ם דיווחו עוד בנובמבר שעבר על ניסיונות להבריח לתימן טילים נגד טנקים, רובים וכלי נשק אחרים, שיוצרו ככל הנראה ברוסיה.

העסקה עם סוחר המוות

החות'ים זוכים לתמיכה רוסית מאז תחילת המלחמה. מוסקבה אינה מגנה את שיגורי הטילים הבליסטיים מתימן לישראל, ומצד שני פועלת בזירה המדינית בנחרצות נגד המתקפות האמריקניות והבריטיות על מטרות חות'יות בתימן ותוקפת אותן בחריפות.

הקרמלין אינו מסתפק בסעד רוחני, ופועל גם במישור הארצי כדי לעזור לחות'ים. גם אם את המשלוח באוגוסט בסוף רוסיה כנראה ביטלה, היא עדיין מצאה דרכים אחרות לעזור בממד הצבאי למורדים השיעים, וככל הנראה בכל זאת העבירה לה אמצעי לחימה כלשהם.

הדוגמה הראשונה היא אותם יועצים צבאיים שהוזכרו לעיל. בנוסף, ככל הידוע לגורמים מערביים, הרוסים דאגו שהחות'ים יצוידו ברובים קלים ובתחמושת. אחד הסיפורים המעניינים בהקשר זה הוא איש הקשר ששימש את הרוסים לבחינה של אישור רכש כזה בידי החות'ים: ויקטור בוט, המכונה "סוחר המוות", נחשב לסוחר הנשק הגדול בעולם, ושימש השראה לסרט "שר המלחמה" הזכור לרע בכיכובו של ניקולס קייג'.

בוט, שנעצר בתאילנד ב-2008 והוסגר לארה"ב אחרי עיכובים ארוכים, נשפט ל-25 שנות מאסר אחרי שהספיק למכור נשק לכל ארגון מורדים ורודן אפשרי באפריקה, אסיה ועוד. הוא ריצה עשר שנות מאסר, עד ששוחרר לפני שנתיים במסגרת עסקה בין האמריקנים לרוסים שכללה את שחרורה ממעצר של כוכבת הכדורסל בריטני גריינר. השחקנית כיכבה כמה שנים במדי קבוצות רוסיות, עד שנעצרה במוסקבה – בתואנת שווא, לדברי האמריקנים – ונשפטה על החזקת סמים לתשע שנות מאסר. כאישיות מפורסמת ומוכרת בארה"ב, המגעים לשחרורה היו אינטנסיביים, והמחיר שכלל את שחרור בוט מהכלא היה גבוה בהתאם.

בתחילת השנה פורסם כי בוט "חזר לעסקים" והחל לתווך בין החות'ים לבין הצבא הרוסי, בין היתר בניסיון לרכוש רובים אוטומטיים מתקדמים בעסקה ששוויה 10 מיליון דולר. לפי הדיווח, הייתה זו עסקה קטנה בשלב הראשון, שהתנהלה מול שני גורמים חות'יים שנסעו לבירה הרוסית תחת המסווה של סוחרים המעוניינים לרכוש כלי רכב וחומרי הדברה. בשיחה בין הצדדים עלתה כנראה האפשרות לבחון רכש של טילים נגד מטוסים, טילי קורנט ועוד.

לפי הכתבה שפורסמה אז בוול סטריט ז'ורנל, משלוח כלי הנשק היה אמור להגיע לנמל חודיידה תחת מסווה של מזון החל מאוקטובר. נמל זה נבחר כיעד משום שרוסיה כבר שלחה אליו כמה פעמים מכולות של חיטה, והוא משמש תדיר להברחות של איראן לתימן. בכל מקרה, כנראה היה זה רק צירוף מקרים שחיל האוויר הישראלי הפציץ את נמל חודיידה ב-29 בספטמבר אחרי כמה מתקפות חות'יות לעבר ארצנו, פגע במחסני נשק, וגרם "נזק אדיר" ב"סדרת פיצוצים שהרעידו את העיר".

בחודש שעבר אירעה התפתחות נוספת, מדאיגה יותר ממשלוח של רובים קלים: לפי דיווחים בארה"ב, רוסיה בחנה את האפשרות להעביר לחות'ים מידע גיאוגרפי שיאפשר להם לתקוף ביעילות ובדיוק ספינות בים האדום. בין היתר דובר על מידע מלוויינים שמאפשר לזהות את המיקום של הספינות בים, וגם לוודא את זהותן של אותן ספינות. זאת, בין היתר, גם בעקבות "תקלה" חות'ית, שבמסגרתה נפגעה ספינה בבעלות רוסית שעברה בסמוך לתימן. מאוחר יותר, לקראת סוף החודש, דווח כי המידע אכן הועבר לחות'ים, אחרי שנשלח קודם לכן לאנשי משמרות המהפכה שמוצבים בתימן. מידע זה שימש בפועל כדי לפגוע בספינות שעברו באזור.

אף שהתוצאה של השימוש במידע זה ברורה, לא ידוע עד הסוף מה היה המניע של הרוסים. יכול להיות שהמטרה הייתה למנוע פגיעה בספינות רוסיות, ולא הרצון לתקוף ספינות מערביות. מלבד אותה תקרית במאי, החות'ים הצליחו להימנע מתקיפה של ספינות סיניות ורוסיות. עוד במרץ דווח כי שתי המדינות הללו הגיעו להסכם סודי עם המורדים השיעים, ובמסגרתו התחייבו החות'ים לאפשר לספינות של סין ורוסיה לעבור בבטחה בים האדום.

אלא שלמיליציה השיעית חסרה הטכנולוגיה שתאפשר להם להבדיל בוודאות מלאה בין ספינות כאלה לבין ספינות מערביות. אם הרוסים העבירו להם מידע לווייני כזה, הרי שהם יכולים באמת להימנע מתאונות. אגב, ניתן להניח די בבטחה שהמידע עבר הרבה לפני אוקטובר שעבר, שכן ביולי דווח כי מכליות רוסיות חזרו לשוט בנתיבי הים האדום, למרות הסכנה ואף שאחת מתוך אלה שזוהו באזור הותקפה קודם לכן בידי החות'ים. המסקנה של התעוזה הרוסית במקרה הזה היא שמפעילי הספינות החליטו להסתכן כדי להגדיל את הרווח שלהם, על אף החשש מפגיעה – או שהם ידעו בוודאות שלא יותקפו, עקב מגעים חשאיים שלא נחשפנו אליהם. לרוסים, כידוע, יש היסטוריה מוכחת של הצלחות בבניית מנגנונים למניעת חיכוך.

התפתחות נוספת באחרונה מדאיגה מאוד: איראן החלה לתווך בין רוסיה לחות'ים על האפשרות להעביר להם טילים מתקדמים נגד ספינות מסוג יאחונט. לא רק שהאירוע הזה מדגיש את הקשרים המתהדקים בין טהרן לקרמלין, אלא שהוא מהווה סכנה אמיתית של ממש לספינות בים האדום. טילי יאחונט מהירים ומדויקים במיוחד, ויעילים באופן קטלני גם נגד כלי שיט צבאיים. יש להם טווח של יותר מ-300 קילומטרים, והצדדים כבר נפגשו פעמיים כדי לדון באפשרות של רכש של כמה עשרות כאלה. אפשר להזכיר כיצד טיל מסוג כזה פגע בספינת חיל הים "חנית" במלחמת לבנון השנייה, והביא למותם של ארבעה חיילים. כבר לא מדובר במקרה הזה בנשק קל, אלא בתחמושת כבדה, מהסוג הכי קטלני שיכול להיות. נשק כזה בידי החות'ים הוא אמצעי מסוכן מאוד.

צוברת חובות

המעורבות האיראנית בקשר שבין החות'ים לקרמלין איננה מפתיעה, אך היא מדאיגה. בעבר ניתן היה לייחס למעורבות הרוסית במזרח התיכון מניעים אחרים. כך למשל, אחד המניעים האפשריים לחימוש החות'ים עשוי היה להיות נקמה במערב על האופן שבו הוא מעביר אמצעי לחימה מתקדמים יותר ויותר לקייב, כולל הטילים ארוכי הטווח שמאפשרים לאוקראינים לפגוע בלב השטח הרוסי. לכן, למשל, בעבר גורמי מודיעין אמרו כי הם צופים שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין יבחר אילו אמצעי לחימה לשלוח לגורמים שונים במזרח התיכון בהתאם למה שהמערב עצמו עושה באוקראינה. אם תרצו, זה דומה למשוואות של חיזבאללה: ככל שמדרגת ההסלמה עולה, כך גם הצד השני מגיב בעוצמה דומה.

אבל יש גם סיבות אחרות למעורבות הרוסית במזרח התיכון: הראשונה היא שהרוסים ניסו לטפח קשרים באזור על רקע המאבק הבין-גושי העולמי בארה"ב, וכך לתמוך בכל קבוצה שעוינת את ארה"ב באזור. הסיבה השנייה היא שפעילות באזור כמו תימן, שאינו מצוי במרכז תשומת הלב העולמית, יכולה לשמש את הרוסים להחרפת העימות ה"שקט" מול ארה"ב, אך ללא חשש להסלמה. זו דרך להגביר את הלחץ על ארה"ב ובעלות בריתה, אך לא באמצעים ישירים אלא בעקיפין. סיבה נוספת, כמובן, היא רצון להגדיל כוח והשפעה.

כעת, עם זאת, נראה שמשהו בסיסי בעמדה הרוסית השתנה. אם בעבר היה נדמה שלקרמלין יש מעט להרוויח מהתלקחות של ממש בעימות כלשהו במזרח התיכון, ובים האדום בפרט, לא בטוח שזו עדיין עמדתו של הקרמלין. האינטרסים הרוסיים, כך נראה, השתנו. למוסקבה כנראה כבר לא משנה כעת אם החות'ים יציתו סכסוך רחב יותר, כל עוד הם פוגעים בארה"ב ובבעלות בריתה. חמור מכך, רוסיה בפועל הכניסה את אנשיה לתימן, מה שמעמיד אותם בצל הסכנה להיפגע אם הסכסוך במדינה יסלים. למעשה, היא יצרה תסריט תיאורטי שבו תהפוך בעצמה לאחד הצדדים במשבר.

בראייתי, השינוי המרכזי שהתרחש באחרונה הוא התהדקות הקשרים עם איראן, ובעיקר התלות בה. הרוסים נעזרים באיראנים באופן משמעותי לצורך המשך המלחמה באוקראינה, כשהם מקבלים מהם כטב"מים לתקיפה, טילים בליסטיים ועוד. משמעות הדבר היא שמוסקבה מקיימת כעת יחסי גומלין עם איראן מעמדה אחרת, שונה מבעבר. היא צוברת חובות כלפיה, ומחויבת גם להחזיר לה טובות בתמורה. היחסים בין השתיים הופכים מורכבים בהרבה כעת. זה יכול להסביר, למשל, את הנכונות הרוסית לשגר לוויינים איראניים לחלל, למכור לטהרן מערכות הגנה אווירית ומטוסי קרב מתקדמים (ואפילו לאפשר לה לבנות אותם באיראן עצמה), סיוע לגורמים כגון חיזבאללה וגם החות'ים – ולא רחוק היום שבו רוסיה אפילו אולי תסכים לעזור לטהרן בתחום הגרעין. בשלב הנוכחי, הטובות שמחזירה מוסקבה מגולמות בנשק מתקדם שעובר לידיים הלא נכונות.

אגב, הדברים נכונים גם ביחס לסיוע שמקבל הקרמלין ממדינות כגון סין וצפון-קוריאה, ששלחה אלפים מחייליה לחזית האוקראינית. רוסיה מוצאת את עצמה מתבוססת בבוץ האוקראיני, וכך היא חייבת יותר ויותר טובות לגורמים אחרים ב"ציר" שהיא נדבקת בו. יתרה מכך, אם בעבר היה נדמה שהיא ראש חץ בציר הזה, שכולל גם סין ואיראן, בין היתר, כעת לא בטוח שמצבה הגיאו-פוליטי לא הפך אותה דווקא לנגררת שלו.

דבר אחד בטוח: הציר הזה עסוק כעת בשלוש או ארבע חזיתות של מאבק בגורמים מערביים, כאשר השלוחות השונות שלו משתפות פעולה ביחד בסכסוך הזה. כך, במלחמה באוקראינה יש נשק איראני, חיילים צפון-קוריאנים ולוחמים תימנים, בלבנון נמצאו מצבורי נשק סיני ורוסי, ובים האדום מקבלים החות'ים סיוע מאיראן ומרוסיה, כמו גם מחיזבאללה וממיליציות עיראקיות (שאולי בעצמם שולחים לתימן נשק רוסי).

משמעות הסיוע הרוסי לחות'ים היא שמעצמה גדולה, חברה קבועה במועצת הביטחון, עוזרת לארגון טרור לשבש נתיבי תעבורה ימיים, בניגוד לחוק הבינלאומי וגם לאינטרסים המסחריים שלה. היא מסייעת לו לתקוף ספינות אמריקניות, בריטיות ועוד. קשה לקרוא לזה מלחמה "קרה", ואולי דווקא כדאי לשפוט את המצב לחומרה, להסתכל על המציאות בעיניים קרות ולהבין: מלחמת העולם השלישית כבר פרצה לנגד עינינו.

חילופי הממשל בארה"ב, לצד העובדה שהנשיא הנוכחי ג'ו ביידן מהווה כיום ברווז צולע, מנוצלים על ידי הרוסים והאיראנים לשיפור עמדות, לקראת ההתפרצות הגדולה שאולי עוד צפויה לנו בהמשך. כאשר כל עיני העולם נשואות ל-20 בינואר, רבים מנסים להגיע לכניסתו של הנשיא דולנד טראמפ לתפקיד במקום טוב יותר משהם מצויים בו כרגע. מבחינה רוסית, משמעות הדבר היא מתקפה עוצמתית יותר באוקראינה, וגם שיפור המצב של כל בעלי הברית שלה.

אחת הזירות האחרונות שטרם התפרצו בהקשר זה היא טאייוואן, שעומדת בצל איום מתמיד, הולך וגדל, של הסינים. כדאי בהקשר זה לשים לב לדברים שאמר סגן שר החוץ הרוסי השבוע: ארה"ב מחזקת את הקשרים הביטחוניים שלה עם טאייפיי ומספקת לה נשק, תוך התעלמות מעיקרון "סין האחת", הוא הצהיר, וציין כי הסיבה לכך היא שארה"ב מעוניינת להתערב בענייני האזור ולעורר סכסוך באסיה, בהתאם לאינטרסים שלה. מה הקשר בין רוסיה לטאייוואן, ואיך ארה"ב בכלל נכנסת לסיפור? התשובה היא שזו מלחמה בין שני צירים, וטאייוואן היא זירה נוספת שעשויה להפוך לחלק מהמאבק הזה.

ישראל גם צריכה להסתכל על המציאות המתהווה הזאת בעיניים מפוכחות. בתור מדינה שמחשיבה את עצמה כחלק מהגוש המערבי הנלחם באיראן ושלוחותיה באזור, עלינו להבין שמוסקבה כבר אינה מחויבת לאותם אינטרסים שחלקנו פעם, ושהיא מסייעת באופן פעיל לטבעת האש האיראנית סביבנו. במצב כזה, אין לנו פריווילגיה להתעלם מהאפשרות שכל נוכחות רוסית בהכרח תסייע לאויבינו. למעשה, הרוסים הפכו במידה רבה לגורם עוין, אולי אפילו יריב, שיש לנקוט מולה בזהירות רבה וגדולה. במקביל, יש להבהיר לקרמלין בצינורות שונות כי כל המשך של מעורבות צבאית באזור, ישירה או באמצעות סיוע לחות'ים ולחיזבאללה, עלולה לעלות לו במחיר – כולל פעולות צבאיות בסוריה, באופן שיערערו את המעמד הרוסי שם.

בוודאי שאסור לישראל לתת לרוסים פרס על הפעילות מערערת הסדר שלהם. בשום מצב אין לייעד למוסקבה כעת תפקיד בהסדרה בצפון וגם לא בעזה. הרי אם נמצאו כלי נשק רוסים בלבנון עוד לפני שהכוחות של הקרמלין ממש היו שם, אין לדעת מה יגיע למדינה כשהיא מתבססת שם כגורם משמעותי. באותה מידה, הרוסים לא יכולים לשמש מתווכים הוגנים בין ישראל לאיראן, מדינה שהיא פיתחה בה כיום תלות גדולה במיוחד. המציאות האזורית אחרי 7 באוקטובר שונה, ואנו פועלים במחיר דמים כבד כדי להטות אותה לטובתנו. אסור לנו ליפול שנית בפח ולאפשר לגורמים עוינים להיות חלק ממנה.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 26.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מסמך זה סוקר את המגמות המרכזיות במרכז אסיה, תוך התייחסות לאינטרסים של המעצמות מול המרחב, וכן את יחס מדינות המרחב כלפי ישראל, בייחוד לאחר ה-7 באוקטובר. לצד סקירה כללית של המרחב, המסמך כולל חלקים נפרדים ממוקדים לכל אחת מחמש הרפובליקות של מרכז אסיה, בתוספת טבלאות עם אינדיקטורים מרכזיים על כל אחת מן המדינות.

לבסוף, המסמך מציע המלצות לפעולה מול המרחב, דווקא עכשיו נוכח חלון ההזדמנויות הגאופוליטי, בדגש על קזחסטן ואוזבקיסטן, שהינן המרכזיות והמשפיעות ביותר במרכז אסיה.

תקציר מנהלים

• מרכז אסיה במגמה להתייצב כמרחב הזדמנויות, על רקע תחרות גוברת בין המעצמות על השפעה ומשאבים, בעוד שמדינות המרחב שואפות לאזן ולתמרן בין המעצמות השונות. תחרות זו מייצרת גם הזדמנויות רבות למדינת ישראל, שעדיין זוכה לתדמית חיובית בסה"כ.
• על כן, מדינת ישראל צריכה להגביר את הקשב והמאמצים להעמקת הקשרים עם מדינות המרחב, השומרות על ניטרליות יחסית כלפי ישראל גם מאז ה-7 באוקטובר.
• דורות ההנהגה החדשים במרכז אסיה ורצונם לגוון את המשענות הכלכליות שלהם תוך פתיחות רבה יותר למערב, לצד עושר משאבים ואוכלוסייה צעירה, מייצרים הזדמנויות הן בסקטורים מסורתיים והן בסקטורים טכנולוגיים מתפתחים.
• מדינת ישראל יכולה לסייע ולתרום לפיתוח המרחב דרך שיתופי פעולה קונקרטיים בתחומי החקלאות, ביטחון מים ומזון, התמודדות עם שינויי האקלים, טכנולוגיות לאנרגיה ירוקה ועוד.
• אף שרוב המסגרות האזוריות אינן ידידותיות לישראל, או שנשלטות על ידי רוסיה (SCO) וסין (BRI), יש לבחון שת"פ אפשרי עימן אם עמדות סין ורוסיה כלפי ישראל תשתננה לחיוב.
• יש לבחון השתלבות חברות ישראליות בפעילות הודו במרכז אסיה, בין היתר, כחלק מהתפקיד הישראלי ביישום תכנית IMEEC, וחיבורה לנתיבי המסחר השונים במרכז אסיה.
• כמו כן, יש למנף את יכולות ישראל בתחום המים כזרוע דיפלומטית נוספת מול המרחב. מרכז אסיה נשען על חקלאות ועיקר המים הנקיים במדינות המרחב מופנה לסקטור זה.
• במישור הביטחוני, יש להיזהר מסיכונים אפשריים מצד רוסיה, סין ואיראן במרחב, ולהימנע ממכירת טכנולוגיות ישראליות שתורמות להפרת זכויות אדם.

לקריאת המאמר במלואו

תקציר

לאורך שנים הקיפה איראן את ישראל באמצעות ארגוני השלוחה החמושים שלה – אסטרטגיה שזכתה לכינוי "טבעת האש". אלא שמאבק זה אינו מתנהל רק במישור המקומי, אלא הוא חלק ממאבק רחב יותר בזירה הגלובלית, שבה רוסיה מובילה לשינוי הסדר העולמי. פרוץ המלחמה באוקראינה והסיוע הצבאי שהעניקה טהרן לרוסים בזירה זו קיבע עוד יותר את הברית בין שתי המדינות.

המציאות הגיאופוליטית במזרח התיכון הפכה למורכבת ביותר עבור ישראל: "טבעת האש" האיראנית מגובה בשיתוף פעולה אסטרטגי עם רוסיה, שמאז פרוץ המלחמה הולך ומתחזק, ואף מתרחב לברית עם ארגוני השלוחה של איראן, כגון חיזבאללה והחות'ים. נוסף על כך, התרחבות ההשפעה הרוסית והנוכחות במדינות שבהן פועלת איראן הפך את האיגוף, הלכה למעשה, למשותף לשתי המדינות.

המעורבות הרוסית במלחמה מהווה איום ישיר על ישראל ועל האינטרסים המערביים באזור. הקרמלין מחמש בכלי נשק מתקדמים את חיזבאללה ואת החות'ים, ומייצר בכך איום ישיר על ישראל וגם על הכוחות האמריקניים באזור, על נתיבי השיט (הים התיכון וים סוף) ועל האוכלוסייה האזרחית בארץ. סביר להניח שהרוסים חולקים עם אויביה של ישראל את ניסיונם באשר להתמודדות עם שיטות לחימה מערביות שרכשו באוקראינה, ואף לומדים מהם בעצמם. במקביל נוקטים הרוסים מדיניות דיפלומטית שתכליתה לתקוף את ישראל ולהגביל את פעולותיה, תוך התעלמות מהמתקפות הקטלניות עליה.

המציאות המורכבת הזו מחייבת את ישראל לפעול בנחישות. מבחינה צבאית עליה לממש את היעד של חיסול האיום של חיזבאללה על ישראל מדרום לבנון, על אף הלחץ הבינלאומי, כדי למנוע מצב שבעזרת רוסיה ואיראן ישתקם הארגון ויתחזק. מבחינה מדינית נדרשת ישראל להבהיר לקרמלין את המחיר של המשך התמיכה בציר האיראני, שעלולה לבוא לידי ביטוי גם בפגיעה באינטרסים שלה בסוריה. בה בעת, עלינו לרתום לצידנו את האמריקנים, ולהבהיר להם כי פעולה נחושה שתייצר הרתעה מול הרוסים יכולה לסייע להם במאבק מול הציר האנטי-מערבי ברחבי העולם כולו.

רקע

רוסיה מנהלת זה שנים ארוכות ברית אסטרטגית עם איראן, שמטרתה במזרח התיכון היא לייצר מאזן כוחות מעצמתי, בין היתר גם מול בריתות בהובלה מערבית המתגבשות באזור, כדוגמת "הסכמי אברהם". יחסיהן של טהרן ומוסקבה התהדקו ביתר שאת מאז שפלשה רוסיה לאוקראינה ב-2022. במסגרת הברית ביניהן סיפקה איראן לקרמלין כטב"מים מסוג "שאהד" לתקיפה באוקראינה (שהפכו לאיום אסטרטגי משמעותי נגד הכוחות של קייב), ולפי גורמים אמריקניים גם בנתה מפעל לייצור רחפנים ברוסיה.

התפתחות משמעותית נוספת בקשר בין השתיים אירעה כאשר איראן העבירה טילים בליסטיים קצרי טווח לרוסיה לטובת המלחמה נגד אוקראינה. לשתיים אינטרסים משותפים, וביחד הן פועלות לגבש מדיניות ולנקוט פעולות משותפות שמסייעות להן לעקוף חלק מהעיצומים הכבדים שהטיל עליהן המערב.

במקביל, רוסיה הידקה את יחסיה עם שלוחותיה של איראן, ובכלל זה עם חיזבאללה. שיתוף הפעולה בין הקרמלין לארגון הטרור הלבנוני נרקם לא רק משום שחיזבאללה הוא השלוחה של איראן בלבנון, אלא גם בשל האינטרסים המשותפים עימו בסוריה. מאז שהחלה ההתערבות הצבאית של רוסיה בסוריה בספטמבר 2015, חיזבאללה פעל בתיאום עם הכוחות הרוסיים כדי לשמור על שלטונו של הנשיא בשאר אל-אסד.

שיתוף הפעולה הזה התאפשר, בין השאר, בעקבות הצהרתה של רוסיה כי היא אינה מכירה בהגדרתה של ארה"ב את חיזבאללה כארגון טרור. התיאום בין חיל האוויר הרוסי ובין כוחות חיזבאללה שיחק תפקיד מכריע בניצחון של אסד בחלב בדצמבר 2016. במקביל, השותפות עם חיזבאללה אפשרה למוסקבה להעמיק את השפעתה בלבנון באמצעות השקעות ציבוריות במיזמים שונים במדינה. הרוסים גם ניצלו את הרשתות הפיננסיות הבלתי חוקיות של חיזבאללה כדי להתחמק מהעיצומים הבינלאומיים עליהם.

עד לחודש מרץ 2021, עת הגיעה משלחת מטעם חיזבאללה לביקור דיפלומטי פומבי ראשון במוסקבה, נערכו המפגשים בין חיזבאללה ובין נציגים רשמיים רוסים בחשאי וללא חשיפה תקשורתית. הביקור במרץ 2021 זכה לפרסום ועורר דיונים נרחבים בין שני הצדדים בנוגע לשיתופי פעולה אפשריים בשלל מיזמים משותפים.

עם זאת, שינויים נרחבים במזרח התיכון, ובעיקר בעקבות החתימה על "הסכמי אברהם" והתחזקות הברית בין המדינות הערביות המתונות לישראל וארה״ב, הובילו את רוסיה לחזק את קשריה בגלוי עם גורמים עוינים למערב בכלל, ולישראל בפרט. בכלל זה היה שיתוף הפעולה עם חיזבאללה, חמאס ובעת האחרונה גם עם החות'ים.

התחזקות היחסים בין רוסיה לחיזבאללה ולחות'ים

מאז התעצמות הלחימה של צה"ל בלבנון בשנה האחרונה הפך הקשר בין רוסיה לחיזבאללה משמעותי וחמור יותר מבחינת ישראל. בין היתר נודע כי רוסיה העבירה כטב"מים לחיזבאללה, וכי היא מאמנת את מחבלי הארגון להשתמש בהם. לאחר שנכנסו כוחות צה"ל ללבנון, ישראל הודיעה כי מצאה נשק במנהרות חיזבאללה שיוצרו ברוסיה. בנובמבר 2023 אף ציינה ארה"ב כי קבוצת וגנר, ארגון שכירי החרב שרוסיה מחזיקה, התכוונה לספק לחיזבאללה מערכות הגנה אוויריות רוסיות מסוג פנציר 1, מה שמהווה סימן נוסף לחיזוק הקשרים בין ארגון הטרור השיעי לרוסיה. כמו כן, לפני כשנה העבירה רוסיה טילים נגד ספינות מסוג יאחונט לחיזבאללה, ואלה הגיעו אליה מיד לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל – דבר שהציב איום לצי הימי של ארה"ב, ובייחוד לאור הכוחות הצבאיים ששלחה ארה"ב לישראל דרך הים עם פרוץ המלחמה. היאחונט נחשב לאחד הטילים נגד ספינות המתקדמים בעולם, ומהירותו כפולה ממהירות הקול – מה שמקשה מאוד על יירוטו.

מגמה דומה כעת ניכרת גם בסיוע הרוסי לחות'ים. לאחרונה, ועל אף המאמצים הדיפלומטיים של ארה"ב, הסדירה רוסיה את סיוע הצבאי שהיא מעניקה לחות'ים, בדמות העברת אמצעי לחימה שונים. כך, נודע כי איראן תיווכה בשיחות חשאיות מתמשכות בין רוסיה לחות'ים בעניין העברת טילי יאחונט לתימן. יחד עם הסיוע הניתן לחיזבאללה, החימוש של החות'ים בטילים מסוג זה מאפשר לרוסיה להרחיב את השפעתה ואת האיום שהיא מציבה יחד עם גורמים פרו-איראניים על הכוחות המערביים בים סוף (בנוסף לים התיכון). בעניין זה, יש לחזור ולציין גם את פתיחת הנמל הימי בפורט שבסודאן על ידי רוסיה במסגרת הסכם עם סודאן.

בהקשר הגלובלי, העברת הנשק לחיזבאללה ולחות'ים אינה נובעת רק מאסטרטגיה שמטרתה "לתחזק" את המלחמה במזרח התיכון, אלא גם כמענה לאפשרות שהמערב יאפשר לאוקראינה להשתמש בנשק מערבי נגד רוסיה – ובעיקר בעומק השטח הרוסי, מעשה שארה"ב כרגע מונעת מאוקראינה, למרות תחינותיו של הנשיא וולודימיר זלנסקי. ואכן, כבר ביוני האחרון איים פוטין על המערב כי מוסקבה עשויה לשלוח נשק מתקדם ארוך טווח לגורמים עוינים למערב ברחבי העולם – בדומה לאמל״ח המתקדם שארה"ב ובעלות בריתה מעניקות לאוקראינה. חימוש החות'ים מהווה מימוש של האיום הזה.

בנוסף, העברת טילי היאחונט מהווה במידה מסוימת שינוי של כללי המשחק באזור. לפיכך, היא אינה מדאיגה רק את ישראל וארה"ב, אלא גם את בעלות בריתה של ארה"ב באזור, כמו ערב הסעודית שהביעה דאגה בפני רוסיה כי מאזן הכוחות באזור ייפגע. מבחינת ישראל, משמעות הפעולות הללו היא שגורלה במזרח התיכון נקשר במאבק בין-מעצמתי, שבמסגרתו פועלת רוסיה לשינוי הסדר העולמי. כך, ישראל ניצבת הלכה למעשה מול נשק ואמל״ח שאינו רק איראני, כי אם גם רוסי.

סביר גם להניח כי רוסיה חלקה עם חיזבאללה את הטקטיקות שבהם היא משתמשת באוקראינה.  במסגרת המלחמה רוסיה תקפה באוקראינה ערים ותשתיות חיוניות באמצעות שיגור המוני של טילים וכטב"מים. דפוס דומה ניכר גם בתקיפות חיזבאללה, כאשר טווח הירי והתקיפה של חיזבאללה גדל, ומרחיב את כמות השיגורים ואת הטווח שאליו הוא משגר אותם. בהתאם, יש להניח כי חיזבאללה עוקב אחר תגובותיה הצבאיות של ישראל ולומד אותן, וייתכן שהוא משתף בידע זה את הרוסים.

ככל שהלחימה בין ישראל לחיזבאללה נמשכת, התמיכה הרחבה שמעניקה רוסיה לחיזבאללה מעמיקה אף היא, כחלק מהברית האסטרטגית של מוסקבה עם איראן ושלוחותיה, וכן לפי היגיון שמטרתו לחזק את יריבותיה של ארה"ב. בסמוך לאירוע פיצוץ הביפרים של פעילי חיזבאללה בלבנון ביקר באיראן סרגיי שויגו, מזכ"ל המועצה לביטחון לאומי ברוסיה ושר ההגנה שלה לשעבר, ונפגש עם הנשיא החדש מסעוד פזשכיאן ועם מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן, עלי אכבר אחמדיאן. בעקבות פגישה זו הודיע הקרמלין על חתימה של "הסכם שותפות אסטרטגית" בין המדינות – דבר המשקף את המשך הידוק היחסים ושיתוף האינטרסים.

במקביל התגברו גם הגינויים מצד רוסיה לפעילות ישראל בלבנון. כך למשל, לאחר כניסת כוחות צה"ל ללבנון רוסיה מיד קראה לישראל להוציא את כוחותיה מדרום לבנון, בשל החשש שהדבר יגרום למלחמה כוללת במזרח התיכון. בהמשך, בתגובה לחיסולו של חסן נסראללה גינה משרד החוץ הרוסי את המעשה וכינה אותו "רצח פוליטי". גם אז הזהירה רוסיה מפני השלכות דרמטיות של המעשה על לבנון והמזרח התיכון בכלל, והטילה את האחריות על ישראל לכל הסלמה אפשרית. בנוסף, בתגובה למתקפת הביפרים האשימה רוסיה את ישראל ברצח "אזרחים לבנונים", ושגריר רוסיה באו"ם כינה אותה "מתקפת טרור". שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב קרא בנאומו האחרון באו"ם ב-28 בספטמבר "לחקור את הפשע הזה באופן מיידי".

מנגד, רוסיה מתעלמת מהמתקפות של חיזבאללה והחות'ים על ישראל, הגם שהן מתגברות ונמשכות, כולל בזמן שהן פוגעות בעורף האזרחי של ישראל. יחד עם זאת, לאורך כל התקופה מציעה רוסיה את עצמה כמתווכת אפשרית בין הצדדים, כדי למצב את מעמדה כמעצמה גלובלית בעלת השפעה רחבה באזור. בתוך כך, לבנון אכן ביקשה סיוע דיפלומטי ממוסקבה למען החתירה להפסקת אש.

קשרי רוסיה ואיראן מתהדקים

הקרמלין כלל לא טרח להתייחס למתקפת הטילים האיראנית על ישראל ב-1 באוקטובר. להפך, לאחר מתקפה זו הזהירה מוסקבה את ישראל מפעולת תגמול נגד מתקני הגרעין באיראן, והתייחסה להשלכות הפוטנציאליות החמורות, לטענתה, של מתקפה כזו. בנוסף, כביטוי של חיזוק הברית והתמיכה באיראן, לאחר מתקפת הטילים הבליסטיים על ישראל נערכה פגישה ראשונה בין הנשיא ולדימיר פוטין לבין הנשיא פזשכיאן. באותה פגישה ציין פוטין כי תפיסת העולם שלו קרובה מאוד לזו של מקבילו האיראני. לבסוף, לאחרונה התגלה כי רוסיה שיגרה אזהרה לטהרן שעות לפני המתקפה הישראלית באיראן בליל ה-25 באוקטובר. מיד בתגובה לפעולה של חיל האוויר באיראן קראה רוסיה לכל הצדדים להפגין ריסון, בשביל למנוע הסלמה נוספת. במקביל למהלכים אלה, במהלך חודש אוקטובר קיימה איראן תרגיל צבאי ימי בשיתוף עם רוסיה ועומאן בים ההודי.

מתקפה של ישראל על שדות הנפט האיראניים או עימות ישיר בין ישראל לרפובליקה האסלאמית יכולים לשחק לטובתה של רוסיה, בעיקר בשל העובדה כי התפתחות כזו תביא לזינוק במחירי הנפט ובשוק האנרגיה בכלל. כמו כן, החלשתה של איראן בידי ישראל תאפשר לרוסיה למנף עוד יותר את השפעתה באזור המזרח התיכון, ולהכתיב בו מהלכים בהתאם לאינטרסים שלה.

יחד עם זאת, יש גם סיבות שבגינן רוסיה אינה מעוניינת במלחמה ישירה בין ישראל ואיראן, שעשויה להוביל להחלשה משמעותית של טהרן. ראשית, הברית האסטרטגית בין השתיים משרתת את רוסיה היטב בבניית מאזן כוחות נגד הציר המערבי המתחזק באזור – ציר שישראל שותפה בו. שנית, רוסיה נשענת במידה רבה על הסיוע הצבאי המגיע מאיראן במלחמתה מול אוקראינה. על כן, ניתן להניח שדווקא המשך מוגבל של העימות בין ישראל לאיראן משרת היטב את האינטרסים של רוסיה. הוא מפנה את תשומת הלב העולמית למזרח התיכון, ומסיט הרבה מהסיוע האמריקני לישראל, במקום לאוקראינה. כמו כן, המצב הזה מאפשר לרוסיה המשך דריסת רגל משמעותית באזור, ומותיר אותה להרחיב את השפעתה באזורים נוספים כמו תימן ואפריקה. תהליכים אלה מקבלים רוח גבית גם בשל העובדה שארה"ב הייתה מרוכזת עד כה במערכת בחירות דרמטית, וכעת נערכת לחילופי ממשל.

השיקולים האזוריים של רוסיה נוגעים כאמור גם לזירה הסורית, כאשר דאגתו העיקרית של הקרמלין היא לשמר את היציבות של משטר אסד. ניכר כי חששותיה של מוסקבה משרידות הממשל שם מתגברות בתקופה האחרונה ביתר שאת לאור הרחבת המתקפות הישראליות נגד איראן, חיזבאללה ומוקדים של משמרות המהפכה וחיזבאללה בסוריה. דמשק נמנעה עד כה מלהתערב בעימות המתלהט באזור, ואף נודע כי אסד אינו מאפשר שיגור כטב"מים מסוריה כדי לא לסכן את משטרו. במקביל, רוסיה דיווחה כי ביקשה ממשמרות המהפכה האיראניים להסיג את המיליציות שלהם ממטות הפיקוד הסמוכים לשדה התעופה הצבאי בדיר א-זור, וכן מאזורים אחרים בעיר שבמזרח סוריה – אזור בעל משמעות אסטרטגית לרוסיה, הן בשל הקרבה הגיאוגרפית לצירים מרכזיים לעיראק, הן בשל מאזן הכוחות אל מול מעצמות נוספות בסוריה כגון תורכיה וארה"ב, והן בשל החשיבות הכלכלית של האזור, שעשיר במקורות נפט וגז.

המלצות

כלל האירועים הללו מצביעים על כמה נקודות חשובות: ראשית, "טבעת האש" שרקמה איראן סביב ישראל מגובה במידה רבה על ידי רוסיה – מבחינה צבאית ומדינית גם יחד. בכל המקומות שבהם הצליחה איראן לייצר דריסת רגל באמצעות משמרות המהפכה, הצטרפו אליה כוחותיה של רוסיה. משמעות הדבר היא שבפועל, "טבעת האש" סביב ישראל היא איראנית אך גם רוסית. התפתחות זו מייצר תרחיש אפשרי שבו ישראל עלולה למצוא את עצמה מתעמתת מול כוחות צבאיים רוסיים, בדומה למלחמות ישראל בזמן המלחמה הקרה.

יחד עם זאת, לישראל ולרוסיה אין אינטרס שהתפתחות כזו תקרום עור וגידים. מבחינת ישראל משמעות הדבר היא הגדלת המשאבים הצבאיים המופנים למלחמה באופן משמעותי, ובייחוד בזמן שבו היא מנהלת לחימה בכמה זירות שונות. בעבור רוסיה מדובר בסיכון שבמסגרתו היא עלולה לאבד אחיזה והשפעה באזורים אסטרטגיים כדוגמת סוריה.

מסיבה זו, ישראל צריכה לפעול בנחישות במלחמה, הן ברובד הצבאי והן ברובד הדיפלומטי. ראשית, ככל שמוסיפה להתנהל לחימה מול חיזבאללה, על ישראל לנצל הזדמנות זו ולייצר מציאות חדשה בדרום לבנון שתאפשר את החזרת המפונים מהצפון לבתיהם, חיסול האיום הרקטי ואיום הכט״במים מלבנון, וכן חיסול מנהרות התקיפה של חיזבאללה. ישראל צריכה לשאוף לממש את היעדים האלה למרות הלחץ הבינלאומי הכבד שמופעל עליה כדי להגיע להפסקת אש. אם לא תפעל כעת, בסיבוב הבא עלולה ישראל למצוא את עצמה ניצבת מול אויבים נחושים יותר, שכבר למדו את תגובותיה ודרכי הפעולה שלה.

שנית, ישראל נדרשת להתניע פעילות במישור הדיפלומטי מול רוסיה וארה"ב. עלינו להבהיר בנחישות לקרמלין כי המשך הסיוע הצבאי לחיזבאללה או לחות'ים עלול לגרום לישראל לפעול צבאית בסוריה באופן שיערער את המעמד הרוסי במדינה. במקביל, יש לרתום את הממשל האמריקני הנוכחי וגם את הממשל הבא לתת גיבוי לישראל במטרה ליצור מאזן כוחות שונה במזרח התיכון, אשר ירתיע לא רק את איראן כי אם גם את רוסיה. מבחינת האמריקנים, יצירת הרתעה במזרח התיכון מול איראן ושלוחותיה משמעותה גם יצירת הרתעה בזירה הגלובלית אל מול רוסיה. על אף העיסוק האמריקני בחילופי הממשל, ישראל יכולה לסייע לאמריקנים באמצעות בניית תמונה אזורית וגלובלית נהירה יותר: אם צה"ל יבסס הרתעה מול רוסיה במזרח התיכון, מהלך זה עשוי להשפיע על הנחישות של הקרמלין באירופה ועל המוכנות הסינית להתעמת עם ארה"ב ובעלות בריתה באסיה.

רוסיה מצידה מעוניינת לנצל את תקופת המעבר בין הממשלים בארה"ב ואת הפניית הקשב העולמי למזרח התיכון כדי לקבע מציאות אחרת באירופה, וכן במקומות אחרים בעולם שבהם היא פועלת להרחבת השפעתה ונוכחותה. לא בכדי אנו רואים כעת מפגן צבאי מרשים שבמסגרתו אלפי חיילים צפון-קוריאנים חוברים לצבא רוסיה כדי להילחם באוקראינה, במטרה להחזיר לקרמלין את השטח שכבשה אוקראינה בקורסק. מלבד הרצון רק לכבוש בחזרה שטחים אלו, הרוסים גם מעוניינים לשפר עמדות לקראת שיחות אפשריות להפסקת אש שצפויות להתחדש בזמן הקרוב, לאחר היוודע תוצאות הבחירות בארה״ב.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בימים האחרונים, אנו עדים לצעדים משמעותיים לקראת הפסקת אש אפשרית בלבנון, זאת כאשר רוסיה הפכה למתווכת בעלת תפקיד מפתח בהסכם המתגבש.

מערך השיקולים של ישראל מתבסס על האפשרות שמועצת הביטחון של האו"ם תקדם החלטה לסיום המלחמה בלבנון שלא בתנאים הרצויים לישראל ובמסגרת זו, חשש מפני הימנעות של ארה"ב משימוש בזכותה להטיל ווטו. זאת בנוסף להנחה שהלחצים המדיניים ימשיכו גם בתום החודשיים הקרובים, לאחר חילופי השלטון בוושינגטון וכניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן.

עם זאת, נראה כי מדובר בהחלטה פזיזה, אשר נוגדת את האינטרסים של ישראל במערכה הנוכחית נגד ציר איראן. במסגרת זו, על פי ההסכם המתגבש בתיווכה של רוסיה, נראה כי ההסכם יספק רוח גבית משמעותית לברית האסטרטגית באזור בין איראן ורוסיה, ויעיב על מעמדה של ישראל במזרח התיכון.

הברית המדינית־צבאית בין איראן לרוסיה הפכה לעוגן אסטרטגי עבור רוסיה במזרח התיכון שכן היא משמשת את רוסיה ליצירת מאזן כוחות מעצמתי אל מול בריתות מערביות אחרות באזור. ברית זו הלכה והתהדקה ביתר שאת מאז פרוץ המלחמה באוקראינה ב־2022. כך, התגברות הסנקציות המערביות כלפי שתי המדינות חיזקה את הצורך בשיתוף פעולה הדדי, כאשר איראן החלה לספק לרוסיה אמצעי לחימה מתקדמים, לרבות כטב"מים מסוג "שאהד" ששימשו את רוסיה במלחמתה באוקראינה. כמו כן, נמסרו לרוסיה טילים בליסטיים קצרי טווח שאפשרו לה להמשיך במתקפות באוקראינה, מה שהפך את השותפות האסטרטגית לחיונית למאמצים הצבאיים הרוסיים.

בנוסף לכך ובמסגרת הברית עם איראן, רוסיה הידקה יחסיה גם עם שלוחותיה של איראן, לרבות – חיזבאללה. שיתוף הפעולה בין רוסיה לחיזבאללה נרקם בין היתר גם בשל האינטרסים המשותפים בסוריה.

מאז החלה ההתערבות הצבאית של רוסיה בסוריה בספטמבר 2015, חיזבאללה פעל בתיאום עם הכוחות הרוסיים כדי לשמור על שלטונו של הנשיא בשאר אל־אסד. התיאום המוצלח בין חיל האוויר הרוסי לכוחות הקרקע של חיזבאללה הוכיח את עצמו בקרב המכריע על חלב ב־2016.

בהמשך, השותפות העמיקה גם מעבר לסוריה, כאשר רוסיה סייעה לחיזבאללה באמצעי לחימה, ואף סיפקה ידע טקטי שנרכש במערכה באוקראינה – נשק וידע שחיזבאללה מנצלת כעת במלחמה נגד ישראל. כמו כן, רוסיה סיפקה לחיזבאללה טילי יאחונט, המסוגלים לפגוע במטרות ימיות במרחקים ארוכים ובמהירות גבוהה, דבר שהיווה איום על הכוחות הימיים האמריקאיים בים התיכון. שותפות זו עם חיזבאללה הרחיבה את דריסת הרגל הרוסית מבחינה צבאית ומדינית בלבנון, וסייעה לרוסיה גם לעקוף את הסנקציות באמצעות שימוש ברשתות פיננסיות בלתי חוקיות להעברת סיוע ומימון.

במקביל, גם החות'ים בתימן זוכים לתמיכת רוסיה. לאחרונה, על אף המאמצים הדיפלומטיים של האמריקאים למנוע זאת, מצליחה רוסיה להסדיר את העברת הסיוע באמל"ח עבור החות'ים, תוך שימוש באיראן כמתווכת. גם כאן יזכו החות'ים לסיוע באמל"ח אשר מגדילים את השפעתה של רוסיה גם באזור ים סוף, ומעניקים לחות'ים יכולת לפגוע בספינות מערביות.

ככל שהלחימה בין ישראל לציר האיראני העמיקה, כך התחזקה גם התמיכה המדינית והצבאית שמעניקה רוסיה לאיראן ושלוחותיה באזור. מלבד הסיוע הצבאי, רוסיה גיבתה מדינית את איראן וחיזבאללה ודאגה לגנות את ישראל בכל פעולה אפשרית שנעשתה כנגד איראן ושלוחותיה, כדוגמת אירוע החיסול של נסראללה, אותו כינתה רצח פוליטי והאשימה בכל פעם שפעולותיה של ישראל עלולות להביא להסלמה כוללת באזור.

יחד עם זאת, הציגה עצמה רוסיה כמתווכת אפשרית לצדדים בין ישראל ללבנון ואכן לבנון דרשה זאת. תפקיד התיווך עבור רוסיה הינו חשוב מפני שהוא מעניק לרוסיה מעמד של מעצמה באזור ושחקן גלובלי לגיטימי בעל השפעה. מעבר לכך, הוא מעניק רוח גבית ליחסים של רוסיה עם איראן ושלוחותיה וממצב אותה כבעלת ברית אסטרטגית. התנהלות זו מצביעה על מדיניות כפולה: מצד אחד, רוסיה ממצבת את עצמה כמתווכת אפשרית ושחקן מדיני לגיטימי באזור, ומצד שני, היא מספקת סיוע ותמיכה לצדדים העוינים את המערב וישראל.

חתירה להפסקת אש כעת כאשר רוסיה משחקת תפקיד מפתח כמתווכת הינה בעייתי ולא משרתת את האינטרסים הישראליים ארוכי הטווח. ראשית, הדבר מעניק לרוסיה את המעמד שהיא שאפה להשיג כמעצמה גלובלית בעלת השפעה באזור ומחליש עוד יותר את השפעתה ונוכחותה של ארה"ב, אשר ירדו משמעותית בתקופת שלטונו של ג׳ו ביידן.

כל מי שאי פעם חשב לטוס מזרחה, בוודאי נתקל באפשרות לרכוש כרטיסי טיסה מוזלים שכוללים חניית ביניים באחד משני שדות התעופה הגדולים של איחוד האמירויות, אבו-דאבי או דובאי. לא במקרה זה אחד היעדים האהודים לעצירה בדרך הארוכה למקומות הבילוי והעסקים העיקריים של מזרח אסיה: באמירויות משקיעים הרבה מאוד מאמץ ומשאבים בניסיון להפוך את שדות התעופה הללו לצומת מרכזי וגדול בעולם התעופה. דובאי נחשב לאחד משדות התעופה העמוסים בעולם, אף שהוא משמש מדינה לא גדולה יחסית, והוא מחבר בין נתיבי תעופה רבים שעוברים מאירופה לאסיה ואפריקה.

איחוד האמירויות הערביות, מדינה קטנה שיש בה 1.4 מיליון תושבים, מתגאה גם בשתי חברות תעופה ענקיות – איתיחאד אירווייס ואמריטס, מהגדולות בעולם. בכלל, תשתיות התעופה של האמירויות נחשבות לאיכותיות בעולם כולו, ולפי דירוג עולמי מחודש יוני הן קטפו כמה הישגים: מקום ראשון בעולם באיכות האוויר של תשתיות התעופה, מקום שלישי ביעילות שירותי תעבורת האוויר, מקום ראשון באיכות תשתיות תעבורת האוויר ועוד.

ב-2023 עברו בשדה התעופה של דובאי יותר מ-80 מיליון נוסעים – עלייה של 1,800 אחוזים לעומת שנת 1998. השינוי הזה רק מדגיש את ההשקעה הרבה של המדינה הערבית במרכז התעופה הזה בעשורים האחרונים, שלדברי פרשנים מרוחק לכל היותר שמונה שעות טיסה מ-80 אחוזים מאוכלוסיית העולם, מה שהופך אותו לצומת מרכזי אידיאלי.

מלבד הרווח הכלכלי והיכולת למנף את המיקום האסטרטגי שלהם לנקודות גיאו-פוליטיות, באמירויות משתמשים במעמדם כמעצמת תעופה אזרחית בעולם כדי לרכוש לעצמם נקודות בדעת הקהל העולמית באמצעות "עוצמה רכה". חלק מהמהלך הזה, למשל, הוא האופן שבו חברות התעופה הגדולות של המדינה משווקות את עצמן כנותנות החסות של מועדני ספורט גדולים בעולם, אירועים בינלאומיים בולטים ועוד. כך יכולה המדינה הערבית לצייר את עצמי כמרכז עולמי ששווה לבקר בו, להשקיע בו, לפתוח בו משרדים וכמשהו שמזוהה בכלל עם דברים מהנים וטובים, כגון ספורט.

לא פלא, אם כן, שבדירוג עוצמה רכה לשנת 2024, האמירויות קטפה מקום בעשירייה הפותחת. בנוסף, האמירויות הצליחה למנף את השם שבנתה לעצמה באופן זה כדי לארח את ועידת האו"ם לשינויי האקלים ב-2028, או את האקספו העולמי בשנים 2020-2021. אגב, היא לא המדינה היחידה באזור שנוקטת בהצלחה באסטרטגיה כזו: גם טורקיה וערב הסעודית מצטיינות בתחום, ומפגינות עלייה ניכרת במדדים של עוצמה רכה בעולם. מי שמכיר את ליגת הכדורסל האירופית הבכירה, היורוליג על שם טורקיש אירוויז, מבין בוודאי מהיכן מגיע ההישג הזה גם לאנקרה, למשל.

שותפות עם צרפת

אם בתחום התעופה האזרחית יש לאמירויות הרבה מה להציע, בתחום הצבאי המקביל הם נתקלים בקשיים. על אף היחסים החמים בין אבו-דאבי לאמריקנים, ולמרות הרצון האמירתי לרכוש מארה"ב את מטוס הקרב המתקדם בעולם, F-35, עד כה לא ניתן למדינה המפרצית אישור לרכש כזה. אגב, היא לא לבדה בתחום זה באזור: גם לסעודים ולקטאר – מדינה שמצויה בברית של ממש עם האמריקנים – לא ניתן אישור לקנות את המטוס המתקדם.

האמריקנים מאוד מגוננים על המטוס הזה, וחוששים מזליגה של הטכנולוגיה שלו למדינות יריבות, כגון סין או רוסיה. אולם במקרה הזה, יש סיבה נוספת: רבות ממדינות המפרץ והמזרח התיכון בכלל לא מקבלות F-35 בין היתר כדי לשמר את העליונות האיכותית של ישראל על פני צבאות אחרים באזור.

המקרה של האמירויות, עם זאת, קצת שונה ומורכב יותר: כאחת המדינות שחתמו על הסכמי אברהם, יש לה מעמד יוצא דופן בירושלים. ישראל אפילו פרסמה הודעה רשמית בתקופת הכהונה של ממשל טראמפ הקודם כי היא מתירה לו למכור את המטוסים המתקדמים לאבו-דאבי. האמירתים אף מתפעלים מטוסי F-16, ולפי דיווחים שונים יש ברשותם כמה עשרות מכלי הטיס האמריקניים הללו.

אז מדוע העסקה עם האמירתים לא התקדמה, נתקעה, ולבסוף באבו-דאבי הכריזו כי הם מוותרים עליה? הסברה היא שלמרות ההודעה הרשמית, ישראל עדיין מתנגדת למכירת המטוס לאמירתים. אולם הסיבה הפומבית, ייתכן שגם האמיתית יותר, היא שהאמריקנים באמת חוששים מהקשרים שמנהלת המדינה הערבית הקטנה עם הסינים – ועקב כך מהאפשרות שכל טכנולוגיה חדישה שיקבלו תמצא את דרכה לידי הידיים והעיניים הבוחנים של צבא סין.

האמירתים המתוסכלים סירבו בהמשך לפתוח מחדש את המשא ומתן מול האמריקנים על הרכש של F-35, ובמקום זאת פנו לאפיקים אחרים. אחד מהם הוא רכש של מטוסי תקיפה "קלים" מסין, שישמשו אותה גם נגד הפגזות אפשריות של החות'ים. ייתכן שבעתיד גם האמירתים ירכשו מטוסים חמקניים מהסינים, שיוכלו להוות פיצוי לכישלון העסקה מול האמריקנים.

כבר כיום האמירתים מייבאים הרבה מאוד כטב"מים מסין, ומשתמשים בהם לצורך משימות צבאיות בלוב, למשל. זהו תחום שבו לאבו-דאבי יש כבר גם ניסיון עצמאי כלשהו, והחברה המקומית EDGE מתמחה בייצור כטב"מים. בשנה שעברה חשפה למשל 11 דגמים חדשים, כולל למטרות תקיפה, לוחמה אלקטרונית ועוד. האמירתים אפילו מייצאים את הכטב"מים האלה לסודן, ושם הם משמשים את הכוחות של מיליציית RSF, המתנגדת לממשל. הצד השני, של השלטון בסודן, משתמש בכטב"מים מתוצרת איראן.

בנוסף, אבו-דאבי החלה לבחון דרכים שבהן תוכל להשיג מומחיות עצמאית בתחום מטוסי הקרב, ולכן היא מנהלת בימים אלה משא ומתן עם צרפת על חבירה אפשרית לפיתוח משותף של פרויקט מטוס הקרב ראפאל 5 מתוצרת דאסו – מיזם עתידי שאפתני של הצרפתים. אבו-דאבי יכולה לספק את המנוע הכלכלי לתוכנית, וכך גם להרחיב את השותפות האסטרטגית עם פריז. על הדרך, היא תוכל לרכוש לעצמה מיומנויות שכיום אין לה בבניית מטוסי קרב.

השותפות הזאת לא מגיעה בחלל הריק. כבר כיום האמירתים מפעילים מטוסים צרפתיים מסוג מיראז'-2000-9, מטוס רב-משימתי ותיק שנחשב לתחליף צרפתי ל-F-16. כאן גם מתחילה הבעיה: האמירתים, כאמור, נמצאים בקשר טוב עם הסינים, ומקיימים איתם זה שנתיים תרגילים צבאיים משותפים במדינת הענק האסייתית. צילומי לוויין השנה הראו כי האמירתים הטיסו לסין, כנראה לשדה התעופה חוטאן שבמחוז שינג'יאנג, לפחות שישה ממטוסי המיראז' הללו, כדי שייקחו חלק בתרגיל.

התמונות האלה הרימו לא מעט גבות במערב, ובמיוחד בארה"ב. החשש הוא כפול: מצד אחד ישנה עצם הקרבה של האמירויות לסין, והקשר ההולך ומתהדק בין המדינות. מהצד השני, הימצאות המטוסים הללו במדינה הסינית חושפת אותם לאפשרות שהסינים יוכלו לבחון אותם מקרוב על הקרקע, להכיר את הטכנולוגיות השונות שגלומות בהם, וגם לראות את הביצועים שלהם באוויר. כך לא רק שהסינים יוכלו לשכפל טכנולוגיה כזו ולהשתמש בה בעצמם, אלא שגם יוכלו לגבש דרכים להתגונן מולה במקרה של קרב מול מטוסים מערביים – או מול מטוסים כאלה בשימוש מדינות באזור, כגון טאייוואן והודו. במצב כזה, החשש מזליגת מידע מקפיא אולי לחלוטין את האפשרות שהאמריקנים ימכרו לאבו-דאבי בטווח הזמן הנראה לעין מטוסים מתקדמים כגון F-35. הדבר האחרון שהם צריכים הוא שהסינים יוכלו לבחון את המטוסים הללו מקרוב.

ואם האמריקנים היו צריכים סימן נוסף לדאגה מול האמירתים, הרי שבפברואר האחרון אבו-דאבי הודיעה לארה"ב כי לא תתיר יותר מתקפות של חיל האוויר האמריקני מבסיס אל-דאפרה במדינה על תימן ועיראק. הצעד הזה, שנלקח "מתוך אינטרס של הגנה עצמית", נועד כנראה למנוע מתקפות של נקמה על האמירויות בתגובה לאירוח של האמריקנים. עקב האיסור הזה נאלצו האמריקנים להזיז את הצי האווירי שלהם מאבו-דאבי לקטאר – מה שעל הדרך העמיק עוד יותר את התלות של ארה"ב בנסיכות המפרצית הקיצונית.

מעצמה שלא מהעולם הזה

ההתעסקות האמירתית הנרחבת בתעופה מובילה אותה להתמחות בתחום משיק נוסף: המסע בחלל. לא מעט משאבים מקצה אבו-דאבי לפיתוח טכנולוגיה שתטיס אותה למקום שבו אף אדם לא היה מעולם, מתוך רצון להפוך למעצמה בולטת בתחום שבו לא הרבה מדינות מתחרות ביניהן.

ב-2006 נוסד מרכז החלל מוחמד בין רשיד בדובאי, שמטרתו לאמן את האסטרונאוטים האמירתים ולתכנן משימות בחלל. עד שנת 2018 הצליח המרכז להביא לשיגורם של שלושה לוויינים, ושנה מאוחר יותר גם נשלח לחלל האזרח הראשון של המדינה הערבית. ב-2014 גם הוקמה סוכנות חלל רשמית במדינה, שמטרתה לגבש אסטרטגיה מסודרת לחקר החלל, לקיים שיתופי פעולה בתחום זה עם מדינות אחרות, ולתאם את הפעילויות של כלל הגורמים בענף.

כבר ב-2015, שנה לאחר ייסוד הסוכנות, היא הציגה תוכנית שבמסגרתה תשוגר למאדים הגשושה הראשונה תוצרת מדינות ערב. בניגוד להרבה כשלים של מדינות אחרות, באמירויות דווקא הצליחו במשימה: החללית יצאה לדרך ב-2020, ושנה מאוחר יותר נחתה על הכוכב האדום. בכך הפכה למדינה החמישית בלבד שהצליחה להביא חללית למסלול סביב מאדים.

כיום סוכנות החלל עובדת על תוכניות שאפתניות מאוד, אף כי הן מביטות קדימה בראייה ארוכת טווח במיוחד. אחד המיזמים הללו מתמקד בפיתוח טכנולוגיות והדמיות ליישוב מאדים, והוא הוקם במדבר הגדול של המדינה. התנאים שם דומים מאוד לאלה ששוררים במאדים, מה שמאפשר למדענים לבחון תחומים שונים של חיים אפשריים על הכוכב הרחוק, כגון גידול מזון במגבלות קשות. המיזם נבנה באמצעות טכנולוגיות שיהיו זמינות בחלל, כגון הדפסה תלת-ממדית, והוא משתרע תחת כיפות זכוכית על שטח של כשלושים מגרשי כדורגל.

משימה אחרת של האמירויות היא הנחתת גשושה על הירח. חללית יפנית שנשאה גשושה כזו, ששמה היה ראשיד, המריאה בדצמבר 2022, וארבעה חודשים וחצי לאחר מכן אבד עימה הקשר בקרבת הירח. היא כנראה התרסקה על פני השטח שלו. האמירתים כעת מתכננים לבנות גשושה נוספת. אפילו תעשיות צבאיות, כגון אותו תאגיד EDGE שהוזכר קודם כמומחה לבניית כטב"מים, מסייעות למדינה הערבית לקדם את תעשיית החלל. לשם כך הקים התאגיד חברה שמטרתה הבלעדית היא לבנות יכולות שונות לתחום האסטרונאוטיקה.

יושבת ראש סוכנות החלל האמירתית היא שרת הטכנולוגיה המתקדמת והחינוך הציבורי, סארה אל-אמירי. לדבריה, ממשלת האמירויות "משקיעה הרבה מאוד משאבים בתעשיית החלל, כדי לבסס אותה כתחום בולט במדינה". היעד של התוכנית, היא הוסיפה, הוא לסייע לפיתוח תחומי ידע אחרים, כזרז לשינוי ולדחיפה של מיזמי מחקר מדעיים. "יש לנו כעת קרן חלל לאומית שתפתח יכולות ותממן תוכניות ומיזמים שונים. הם כוללים גם משימת חקר של האמירויות לאסטרואידים", ציינה השרה בהתייחסה לתוכנית שאמורה לצאת לדרך ב-2028, ומתוכננת להגיע לחגורת האסטרואידים שחוצצת בין צדק למאדים, ושם לשגר נחתת שתרד לפני השטח של אחד האסטרואידים הללו. למדינה הערבית יש עוד תוכניות רבות בתחום, שחלקן הוצגו לפני כשבוע בעצרת הכללית של האו"ם, וכולן מצהירות בגלוי דבר אחד ברור: אנחנו מעצמת חלל, ואנחנו לא מתכוונים להפסיק.

בשנת 2021, אחרי חתימת הסכמי אברהם, הגיעה סוכנות החלל הישראלית להסכם שיתוף פעולה עם המקבילה שלה באמירויות. ההסכם נועד לקדם מיזמים משותפים בחלל, כולל פיתוח טכנולוגיות ייחודיות ולוויינים, בניית מערכות לחקר החלל, לימודים ומחקר משותפים ועוד. בין היתר שתי המדינות משתפות פעולה במיזם שכולל גם את ארה"ב ואת הודו, וגם עובדות על פיתוח החללית בראשית 2.

הבעיה במיזמים הללו קשורה בקרבה ההולכת ומתפתחת בין סין לערב הסעודית, שיכולה להוביל לזליגת מידע בהמשך הדרך גם לרוסיה, צפון-קוריאה או איראן. מדובר לא רק בטכנולוגיות שמשמשות בחלל, אלא גם בתחומים שיש להם יישומים כאן בכדור הארץ – צילומים, חישה מרחוק, רובוטיקה, תעופה ועוד.

במשרד החוץ טענו כי לא ידוע על סיכון חמור של זליגת מידע כזה לסינים, אולם כפי שבבייג'ינג יכולים לנצל את שיתופי הפעולה בתחום הצבאי לצורך לימוד על מערכות מערביות מתקדמות, כך גם עשוי לקרות בתחום החלל. בשנה שעברה חתמו האמירויות וסין על הסכם להקמת מרכז חלל באבו-דאבי, שישמש מדענים משתי המדינות. לא ניתן באמת במרכז משותף כזה לשמור לחלוטין מפני זליגת מידע, והסינים רק מחפשים לנצל פרצות כאלה כדי ללמוד עוד על טכנולוגיות שלא קיימות ברשותם.

מצד שני, חשוב לזכור שגם ארה"ב עצמה משתפת פעולה עם האמירתים במיזמים שקשורים לחלל, והיא אינה נרתעת מתוכניות משותפות. בסוף ספטמבר הגיעו שתי המדינות אפילו להסכמות על תוכניות משותפות לפיתוח מיזמים של בינה מלאכותית – תחום שהאמריקנים בוודאי מעוניינים לשמור ככל האפשר מפני זליגה לסין. במקביל, ולמרות הלחץ האמריקני, באבו-דאבי מקדמים במהירות את היחסים עם הסינים, ורק באחרונה ציינו שתי המדינות "40 שנות ידידות".

האמירתים אולי מנסים לשחק על כל המגרש, לראות את מי יוכלו לפתות ועם מי יוכלו להתחבר – ובעיקר כדי לקדם את האינטרסים שלהם. העושר הגדול והטכנולוגיה המתקדמת שלהם גורמת לכך שגם האמריקנים וגם הסינים מחזרים אחריהם, מה שמאפשר לה לדלג בין שתי המעצמות ולהפיק רווחים משתיהן.

מבחינת ישראל, שיתוף הפעולה של אבו-דאבי עם ארה"ב מתווה לנו דרך ברורה. אין לנו צורך להיות צדיקים יותר מהאפיפיור, כמו שאומרים. ובכל זאת, הקשרים ההדוקים לסין מחייבים אותנו להתקדם עם שיתופי הפעולה הטכנולוגיים עם האמירויות באיטיות, לבחון כל אפשרות שמידע חיוני במיוחד יזלוג לאויבינו, ובמקביל לנסות להפיק רווחים משותפים לשני הצדדים במקומות מסוכנים פחות. בשורה התחתונה, הקשר עם האמירויות מאז הסכמי אברהם חשוב מאוד למדינת ישראל, והוא החזיק מעמד למרות כל הקשיים – כולל המלחמה בשנה האחרונה. אסור לזלזל בכך, ואנחנו צריכים להמשיך להשקיע בקשר הזה. השקעות ושיתופי פעולה בתחום הטכנולוגיה הם דרך חשובה מאוד לקידום האינטרסים של שני הצדדים, ויש לנו הרבה מה להרוויח מכך גם מבחינה מדעית – אולם יש להתקדם בתחום בזהירות המתבקשת.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 13.11.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בחודשים האחרונים רוסיה נמצאת במומנטום מדיני חיובי, שכלל ביקורים מדיניים של הנשיא פוטין מחוץ לרוסיה, אירוח הפורום המורחב של ארגון ה-BRICS, והידוק הקשר עם שותפותיו, על אף המאמצים לבודד את רוסיה.

כך, ביוני האחרון, פוטין וקים ג'ונג און חתמו על הסכם שותפות אסטרטגית, שאושרר החודש בפרלמנט הרוסי, ומבטא מחויבות לסיוע צבאי הדדי במקרה שאחת מהן תותקף. הסכם זה מציין את ההתקרבות המשמעותית ביותר בין המדינות מאז המלחמה הקרה. כמו כן, יותר מעשרת אלפים חיילים מצפון קוריאה הגיעו לרוסיה וכבר מתאמנים לקראת חידוש המתקפה הרוסית בקורסק. הודות לחיילים מצפון קוריאה, רוסיה מסוגלת כעת לנהל מספר חזיתות במקביל. עם זאת, יצוין כי לחיילים אלה אין ניסיון מבצעי, ולא ברור מה תהיה תרומתם למאמץ הרוסי.

מאיה סנדו, נשיאת מולדובה ניצחה בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות את המועמד הפרו-רוסי, ותתחיל קדנציה שנייה במדינה הענייה באירופה, השואפת להתנתק מהשפעתה של רוסיה ולקדם אינטגרציה עם האיחוד האירופי.

למעשה, סנדו הובילה שתי הצבעות משמעותיות: הבחירות לנשיאות בהן קיבלה רק 42% תמיכה בסיבוב הראשון, אך סיימה עם כ-55% מהקולות בסיבוב השני. במקביל, סנדו יזמה משאל עם בנוגע לאינטגרציה עם הא"א, אך התמיכה באינטגרציה זו הייתה רק 50.35%. 

על אף שתוצאות אלה מאכזבות, ונוצר הרושם כי סנדו לא סחפה אחריה את הציבור, יש לקחת בחשבון שבשתי ההצבעות הייתה מעורבות זרה לשיבוש הבחירות. מנגד, למרות כישלון הגורמים הפרו-רוסים לזכות בהצבעות, עצם הצגת פיצול כה גדול בציבור המולדובני, מעביר מסר לאיחוד האירופי שמשרת את האינטרס הרוסי, והוא שמולדובה עדיין לא מוכנה לאינטגרציה עם אירופה. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**