בינה מלאכותית (Artificial Intilligence, AI) היא אחד החידושים המיוחדים והמתקדמים של העשור האחרון. היא נמצאת בכל תחומי חיינו, ומשמשת לשלל מטרות. יודעי דבר חוזים שככל שתתפתח הטכנולוגיה הזאת, היא עשויה לפתוח אפשרויות חדשות בפני האנושות ולסייע לה בתחומים רבים.

יש לבינה המלאכותית תפקיד חשוב ומהותי בשנים האחרונות בממד הביטחוני. בישראל היא משמשת לצרכים צבאיים רבים, ומסייעת לכוחות הביטחון להילחם בטרור. כך למשל, לפי דיווחים עזרה טכנולוגיה של בינה מלאכותית לצה"ל לזהות מטרות של חמאס בעזה ולתקוף אותן. יישום אחר של בינה מלאכותית הוא היכולת שלה לסייע למלחמה במימון הטרור ובטרור כלכלי. ביחידה 8200 של צה"ל, יחידת מודיעין האותות ("סיגינט") המרכזית של הצבא, יש מרכז בינה מלאכותית. במבצע שומר החומות, סיפר מפקד המרכז, אפשרה טכנולוגיה מתקדמת לסרוק מאגרי מידע עצומים ולברור מהם מידע שבזכותו הצליח צה"ל לזהות פעילי טרור. ניתן רק לדמיין אילו עוד שימושים יש לכלים מתקדמים כאלה בצה"ל ובמערכת הביטחון כולה, אולם אין ספק שהכלים הללו קיימים ומתפתחים כל הזמן.

אלא שבמקביל, ההתפתחויות המהירות של הבינה המלאכותית יכולות לשמש גם את אויבינו, לצד מחבלים ופעילי טרור בעולם כולו, פושעים בינלאומיים, כנופיות סמים ועוד. היישומים החדשים משדרגים את  הפעילות של קבוצות כאלה, ומאפשרים להן לייעל את מימוש מזימותיהן.

מנהלת קבוצת המודיעין הפתוח SITE, ריטה כץ, הבהירה כי בינה מלאכותית משמשת מגוון רחב של קבוצות שליליות, מאל-קאעידה ועד רשתות נאו-נאציות. "קשה להבין עד כמה בינה מלאכותית היא מתנה לטרוריסטים ולקהילות קיצוניות", היא ציינה.

גם גורמי ביטחון מודיעין שותפים לדעה הזאת. מייק בורגס, מנהל ארגון המודיעין הביטחוני באוסטרליה, הזהיר כי "בינה מלאכותית ככל הנראה תהפוך מאמצי הקצנה למהירים וקלים יותר". גוף מיוחד שהקים האו"ם לצורך בקרה על טרור וטכנולוגיה דיווח כי רשתות קיצוניות החלו להשתמש בכלים מתקדמים של בינה מלאכותית לצורך הפצת תעמולה, עיוות הנרטיב של אירועים בעולם האמיתי והשפעה על דעת הקהל ביחס לפעילותם ונגד ממשלות. בין היתר, משמשים הכלים הללו גם לגיוס ממוקד ומוצלח יותר של פעילי טרור, סייענים ותאים רדומים.

ככל שמתפתחות היכולות של הבינה המלאכותית, כך היא מעמידה לרשות המחבלים שימושים אחרים. כך למשל, אם פעם הוגבלה הטכנולוגיה לשימוש בהודעות טקסט פשוטות, כיום יש לה אפשרות ליצור תמונות, סרטונים או קובצי שמע באיכות כמעט-אמיתית. כל אלה נמצאים גם בשימוש של גורמים שליליים. תארו לעצמכם פעולת פישינג שכוללת הודעה קולית המחקה את קולו של אדם קרוב, המתחנן לקבל כסף. רבים בוודאי ייפלו בפח כזה, וספק אם הרשויות מסוגלות לסכל הונאות מעין אלה בקנה מידה גדול.

ואכן, לא בטוח שישראל גם יודעת להתמודד עם היקף התפוצה של הבינה המלאכותית והשימוש בה. ביוני שעבר – זמן נצחי במושגי ההתקדמות של בינה מלאכותית – הזהיר מבקר המדינה מתניהו אנגלמן כי "הבינה המלאכותית עשויה להביא לכדי התקדמות טכנולוגית רחבת היקף בתחומים רבים, אך לצידה קיימים גם סיכונים רבים, ובהם 'פייק ניוז' ושימוש על ידי גורמי טרור ופשיעה". המבקר הוסיף כי יבחן את ההיערכות של הממשלה בישראל, ובין היתר יבדוק "כיצד מגינה הממשלה על אזרחיה ועל עצמה על ידי הגבלת השימוש בטכנולוגיות בינה מלאכותית שעלולות לגרום להשפעות שליליות ולחשוף את הציבור לסכנות".

סדנת טרור ו-AI

באופן מסורתי, פעילי טרור ידעו בעשורים האחרונים להסתגל במהירות לטכנולוגיות מתקדמות, לנצל אותן למזימותיהם ולהשתמש בפיתוחים חדשים ביעילות ובקטלניות. באופן פרטני, מחבלים הוכיחו בעבר את נחישותם לנצל את הרשת לקידום מטרותיהם.

למודלים מתקדמים עם יכולות למידה עמוקה כגון ChatGPT נבנים גם כללים שמונעים ממשתמשים להסתייע בהם כדי ללמוד כיצד להתחמק מרצח. ענקיות טכנולוגיה כמו מייקרוסופט הצהירו כי יפתחו אמות מידה לשימוש "אחראי" בבינה מלאכותית, תוך התבססות על עקרונות כגון הוגנות, אמינות וביטחון, פרטיות, שקיפות או אחריותיות. אולם הכללים הללו לא מושלמים, יש בהם פרצות, ומחבלים בעלי ידע וכישורים טכנולוגיים בוודאי יבינו במהירות כיצד לעקוף אותם ולהתגבר עליהם.

הנה כמה דוגמות לאופן שבו השתמשו ארגוני טרור בטכנולוגיות מתקדמות של בינה מלאכותית בשנים האחרונות: דאעש שידר סרטון ובו ישב קריין חדשות שחגג את המתקפה ברוסיה על אולם המופעים במרץ האחרון, שבו נרצחו 140 בני אדם בידי מחבלים של ארגון הטרור. הסרטון נראה אמיתי, אך למעשה היה תוצר של תוכנה המסתייעת בבינה מלאכותית.

תעמולה היא אכן אחד השימושים המרכזיים של בינה מלאכותית בידי פעילי טרור. הרי כל מה שדרוש לשם כך הוא מחשב, יצירתיות וכישרון, הבנה בסיסית של כמה תוכנות מתקדמות, והזדהות עמוקה עם הערכים שמבקש המשתמש לקדם. ואכן, ארגוני הטרור מבינים את הפוטנציאל שיש בהפצת הידע של השימוש בכלים אלה בקרב תומכיהם. גורמים המזוהים עם אל-קאעידה פרסמו בפברואר את קיומה של סדנה ברשת המלמדת את השימוש בכלים טכנולוגיים מתקדמים כאלה. מאוחר יותר הפיצה אותה קבוצה גם חוברת בת עשרות עמודים, מעין מדריך לאדם ההדיוט, לשימוש ב"כלים מודיעיניים מלאכותיים".

אפילו בזירה המקומית נראה כבר שימוש בתוכנות של בינה מלאכותית לצורך המלחמה של מחבלי חמאס בישראל. בתחילת המלחמה הפיק חמאס תמונות מזויפות של תקיפות לכאורה שביצעה ישראל בעזה, או סרטונים שבהם מופיעות משפחות של עזתים, לכאורה, סורקות את הריסות בתיהן המופצצות – והכול במטרה לייצר אהדה לחמאס, ובמקביל לפגוע בתמיכה בישראל ובצה"ל. בסרטים אחרים נראו טנקים ישראליים עוברים דרך שכונות ברצועה.

ארגון הטרור העזתי יוצר באמצעות תוכנית של בינה מלאכותית גרפיקות מתוחכמות כדי לדרבן פלסטינים חדורי אידיאולוגיה לבצע פיגועים בשמו, ובמיוחד בשטחי יהודה ושומרון. תומכי הארגון מפרסמים בטלגרם וברשתות החברתיות קריאות לפגיעה בישראל ותעמולה בעד חמאס בתפוצה רחבה, תוך שימוש בבוטים המונעים על ידי טכנולוגיה חדישה כזו, במטרה לשלהב את ההמונים לצאת לרחובות.

גם חיזבאללה, לפי דיווחים, מנצל יישומים של בינה מלאכותית. הוא משתמש כנראה בבינה מלאכותית בכטב"מים המתקדמים שהוא משגר לעבר ישראל. שנית, חיזבאללה מפעיל שיטות לוחמה פסיכולוגית, קרבות השפעה ותעמולה ברשתות החברתיות ובאינטרנט כבר שנים רבות, וסביר להניח שבשנים האחרונות הוא נעזר לשם כך גם בבינה מלאכותית.

כלי נשק אוטונומיים

ככלל, ניתן אולי להציע חלוקה של יישומי בינה מלאכותית בשימוש הטרור לכלים "רכים" ו"קשים". הראשון מבין הכלים הרכים, שכבר הוזכר לעיל, הוא הפצת תעמולה. בינה מלאכותית מציעה שלל אפשרויות ליצירת תוכן והפצתו במהירות וביעילות גבוהות מאי פעם, ומאפשר למשתמשים "לשחק" על הרגשות של קהל היעד שלהם באמצעות ויזואליה, מוזיקת רקע ומסרים ממוקדים. לא רק שניתן לברוא תוכן מתקדם, אשר נראה אמיתי ומושקע, אלא שישנה אפשרות גם להקים משתמשים מזויפים ("בוטים") ברשתות החברתיות כדי לקדם אותו במספרים גדולים. השימוש בבוטים מקשה גם על חברות שמפעילות את הרשתות הללו לזהות את הפצת התעמולה ולבלום אותה.

אגב, תעמולה אינה מוכרחה להיות הפצת מידע ואידיאולוגיה בזכות הארגון. היא יכולה, למשל, להיות פרסום מידע כוזב, שפוגע באויב, מחליש את המורל של אזרחיו ומטעה את מפקדי היריב. תופעת ה"דיפ פייק", כמו שהיא מכונה, מאפשרת למשל "להדביק" פרצופים על דמויות, להשמיע קולות מדויקים של אדם מסוים ולהשתמש בכך כדי לדבר לכאורה בשמו.

כך למשל, גורמים המזוהים עם רוסיה פרסמו סרטון לכאורה של נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, כשהוא מפציר בלוחמיו להניח את נשקם. פרצופו של זלנסקי מודבק על הדמות המדברת, וקולו נשמע בסרטון – אך הגוף שמופיע בסרט נותר סטטי במשך כולו, מה שמעיד על הזיוף. עם זאת, חשבו על לוחמים בשדה הקרב, קבוצה גדולה שלהם מצטופפת סביב מכשיר טלפון זמין אחד בשעת מנוחה יקרה: האם יבחינו בדקויות הקטנות? כיצד ישפיע עליהם סרטון כזה? כיצד יגיבו בישראל אם חמאס יעשה שימוש בסרטון כזה כדי "לצלם" חטופים ולדובב אותם למענו?

חשוב גם להדגיש את ההשפעה השלילית שיכולה להיות לקמפיינים כאלה על קהל יעד פרטני: ילדים ובני נוער. הללו מבלים חלק ניכר מזמנם ברשת, ובשל גילם הצעיר יכולים להוות מטרה קלה יחסית לאינדוקטרינציה קיצונית.

דרך אחרת לנצל את האפשרויות שמציגה הבינה המלאכותית היא לצורך גיוס פעילים לחוליות טרור. בוטים, שמופעלים בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, יכולים לתקשר עם מגויסים פוטנציאליים, לספק להם מידע שנפתר במיוחד לפי האופי שלהם ולבחון את התאמתם לארגון. באפגניסטן, למשל, אנשי מחוז ח'וראסאן של דאעש ניסו להשתמש בקשרים שיצרו באינטרנט עם צעירים אירופים כדי לנסות לשכנע אותם להצטרף לשורות הארגון ולבצע מתקפות בארצות מוצאם.

תוכנות של בינה מלאכותית יכולות גם לשמש לגיוס כספים. מחקר ישראלי מצא כי פלטפורמות מתקדמות הגיבו לבקשות של החוקרים לסייע להם במשימה של "גיוס כספים למדינה האסלאמית", וסיפקו לחוקרים הוראות מפורטות כיצד לנהל קמפיין לגיוס כספים, ומה בדיוק כדאי לומר ברשתות החברתיות כדי להצליח בקמפיין.

לצד זאת, הטכנולוגיה החדישה הזאת גם מאפשרת לפעילי טרור להשתמש בכלים "קשים" יותר. הכוונה, למשל, ליכולת העברת מסרים מוצפנים ונסתרים, או לדליית מידע מסווג באמצעים מתוחכמים. יתרה מכך, כפי שאמרה שרת הפנים הבריטית, הכלים החדישים יכולים לשמש פעילי טרור לתכנון בפועל של מתקפות טרור יעילות וקטלניות יותר. דוגמה אחת היא היכולת להשתמש בסימולטורים לתכנון נתיבי טיסה של כלי טיס בלתי מאוישים, שיכולים לפגוע בלב האויב.

בכלל, השימוש בכטב"מים או בכלים אוטונומיים אחרים הולך ומתפתח במהירות בעזרת בינה מלאכותית. באופן כזה יכולים מחבלים לא לסכן את חייהם, ובכל זאת לפגוע בבטן הרכה של האויב ולבצע מתקפות יעילות יותר. כבר לפני שנים אחדות דן האו"ם בסכנה שנשקפת מהכיוון הזה, ולדברי מומחים – כלי נשק אוטונומיים שמקבלים החלטות על ירי בשבריר שנייה, תוך הסתמכות על מידע שמגיע מהחיישנים שלהם, הופכים נפוצים בשדה הקרב יותר ויותר. יש באפשרות המפעילים של הכלים הללו להסתייע בבינה מלאכותית כדי לתכנן מסלול, לנווט, לבצע זיהוי מתקדם של המטרה ועוד. אחד החששות הגדולים של מומחים נגד טרור הוא משימוש עתידי של מחבלים ברכבים אוטונומיים עמוסים בחומרי נפץ, שינהגו למטרה ו"יתאבדו" עליה – בדומה לשימוש שצה"ל עשה בנגמ"שים ישנים בעזה. לפי הדיווח, דאעש פועל לפתח רכבים כאלה.

שימוש "כבד" אחר של בינה מלאכותית הוא לצורך שיגור מתקפות סייבר מתוחכמות, כאלה שבני אדם יתקשו לבצע בפרק זמן קצר בכוחות עצמם. מתקפות כאלה יכולות לגרום נזק בפני עצמן, אך הן גם יכולות להוות מעין "מכה מקדימה", אמצעי לריכוך האויב ולבלבולו לפני ביצוע מתקפות עם כלי נשק פיזיים.

מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, הזהיר זמן קצר לאחר פרוץ מגפת הקורונה מהאפשרות שפעילי טרור יחקו את "ההצלחה" שלה, וישתמשו בכלי בינה מלאכותית, במקביל לפיתוחים ביו-טכנולוגיים, כדי לייצר נגיפים קטלניים נגד קבוצות אוכלוסייה פרטניות – תוך התאמת הנגיף לגנטיקה של אותן קבוצות, כדי להפוך אותו לקטלני יותר. מדובר אומנם באתגר לא פשוט, אך לפחות בתיאוריה מדובר באפשרות ממשית.

עוקפים את העיצומים

האיש שדעתו מכרעת בכל הקשור לענייני ביטחון ברפובליקה האסלאמית של איראן, המנהיג העליון עלי ח'מינאי, נחשף כבר ליתרונות של הדבר החם בעולם הטכנולוגיה. חמ'ינאי, שכבר ראה דבר אחד או שניים בחייו, סימן את תחום הבינה המלאכותית כמטרה הבאה של ארצו.

"עלינו להתמחות בכל הרבדים של טכנולוגיית בינה מלאכותית לפני שגוף רגלוטורי בינלאומי כמו סבא"א יוקם ויכריח אותנו לבקש רשות (להשתמש בטכנולוגיה כזאת – א"ק)… בעניינים מסוימים לא יתנו לנו רשות", אמר ח'מינאי לפני כחודש, בנאום שעלה לאתר האינטרנט האישי שלו. "כיום בינה מלאכותית מתקדמת בקצב מדהים. מדהים להיווכח בתוצאות של הטכנולוגיה הזאת בעולם, וכמה מהר היא מתקדמת. המחלקות השונות שלנו – ביטחוניות או צבאיות – משתמשות בבינה מלאכותית, אבל אסור לנו לטעות בשל כך. כשזה מגיע לבינה מלאכותית, אין יתרון בלהיות משתמש-קצה", הוסיף המנהיג העליון. ייתכן שאזכורה של סבא"א לא נעשה במקרה: בעיני ח'מינאי, כך נראה, קידום יכולות של בינה מלאכותיות עשוי להיות נשק שובר-שוויון, בדומה לפצצה גרעינית.

דבריו של ח'מינאי הם חלק ממהלך גדול יותר של איראן לקידום טכנולוגיות של בינה מלאכותית, שהחל כבר בימיו של הנשיא האיראני הקודם, איבראהים ראיסי המנוח. בין היתר דיברו אז האיראנים על טכנולוגיות של מטבעות דיגיטליים שישתלבו בשוק המקומי – מה שכמובן גם יעזור להם לעקוף את העיצומים שהטילו מדינות המערב על הכלכלה האיראנית.

ביולי האחרון חנכה טהרן את הקמתו של ארגון הבינה המלאכותית הלאומי, מתוך שאיפה למצב את הרפובליקה האסלאמית ברשימת עשר המדינות המובילות בעולם בטכנולוגיה כזו, ובפרט בתחומי ממשל, כלכלה דיגיטלית ויזמות. לשם כך הגו האיראנית מסמך אסטרטגיה מפורט לבינה מלאכותית, שכעת יחל יישומו.

כבר כיום, לפי דיווחים, נעזרת טהרן בטכנולוגיות דומות כדי לעקוב אחרי נשים במדינה ולדכא את זכויותיהן. במקביל טען הארגון המפתח את ChatGPT, OpenAI, כי ארגונים איראניים השתמשו בתוכנית כדי להשפיע על דעת הקהל האמריקנית לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב.

מרגע שאיראן תגיע למומחיות בשימוש בבינה המלאכותית, היא צפויה בוודאי לבחון את כל היישומים האפשריים שלו בתחומים שרלוונטיים לה – ביטחון, טילאות, מבצעי השפעה ואפילו גרעין. ואכן, מדע הגרעין צפוי לקבל דחיפה משמעותית מפיתוחים של בינה מלאכותית, שיסייעו לקידומו מאוד.

יתרה מכך, סביר להניח שאיראן תחלוק כל ידע ופיתוחים המבוססים על בינה מלאכותית שתשיג עם ארגוני השלוחה שלה ברחבי המזרח התיכון, בדומה ליתר אמצעי הלחימה שהעבירה לחות'ים או לחיזבאללה. משמעות הדבר היא שחמאס, למשל, יהיה מצויד בידע להשתמש בתוכנות מתקדמות באופן הטוב ביותר, וזהו אתגר לא פשוט לישראל.

מצידה, הממשלה בירושלים צריכה לבחון כיצד לנצל את הכלים שנמצאים בארסנל הבימה המלאכותית שלה – תחום שישראל נחשבת בו מהמובילות בעולם – לא רק לצורך התקפה, אלא גם לסיכול טרור משמעותי. כאמור, לפחות מבחינה פוטנציאלית יש לכך יישומים רבים לקידום טרור, וצריך להיערך למנוע את מימושם.

בחודש ספטמבר, למשל, פורסם כי ישראל תחתום עם עוד עשרות מדינות על אמנה בינלאומית המסדירה את השימוש בבינה מלאכותית, תוך הגנה על זכויות אדם ומוסדות דמוקרטיים, ובהקפדה על שקיפות, פרטיות ושוויון. עם זאת, מסיבות מובנות, האמנה הזאת לא מכסה את השימוש של טכנולוגיות כאלה בתחומי ביטחון לאומי – שאם כן הייתה עוסקת בכך, סביר מאוד להניח שישראל לא הייתה חותמת עליה.

לכן, במבט צופה פני עתיד, ותוך שימת לב לעניין הטרור, ישראל נדרשת לבחון אפשרויות לקידום רגולציה של התמודדות עם יישומי בינה מלאכותית המסייעים לטרור, אך כאלה שלא יגבילו את השימוש של מערכת הביטחון בכלים דומים. במקביל, היא יכולה לבדוק כיצד ניתן יהיה להקים קבוצות עבודה ייעודיות עם בעלות בריתה בעולם נגד התארגנויות טרור מסוכנות, ולחלוק מודיעין וידע במקרים פרטניים שבהם נדרש לעשות כן כדי למנוע אובדן חיי אדם של חפים מפשע.

בה בעת, ישראל צריכה לפעול כדי לשמור על היתרון האיכותי שלה בתחום הבינה המלאכותית. עליה גם לבחון אילו חידושים היא יכולה לנצל לצרכיה השונים, ולהכשיר את הדור הבא של המומחים כדי שידעו לסייע לכוחות הביטחון להשתמש ביישומים האלה בהתקפה, בהגנה ובשמירה על העם היהודי בארצו.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 07.11.2024. 

הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

תמונת מצב באיחוד האירופאי: ז'וסף בורל, המכהן כנציג העליון לענייני חוץ ומדיניות ביטחון של האיחוד האירופי, נשא לפני ימים מספר נאום בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג. בדבריו התייחס בעיקר למלחמה בלבנון. בורל הינו חבר מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של ספרד, וידוע בעמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל ופעילותה הצבאית: "זכותה של ישראל להגנה עצמית", הוא הבהיר באוגוסט 2024, "אינה מקנה לה רשות לעשות ככל העולה על רוחה. גם לזכות זו יש מגבלות".

במהלך המלחמה הוא הרבה להדגיש את הצורך של אירופה להפעיל לחצים על ישראל הן בנושא הפגיעה באזרחים חפים מפשע והן בנושא הסיוע ההומניטרי. בחודשים האחרונים הוא הביע תמיכה במאמציו של ממשל ביידן להגיע להסכם הפסקת אש, הגם שברור לו היטב שמנקודת ראותה של ישראל הסכם כזה, בטרם מומשו יעדיה של המלחמה, יוביל להגדרתה של מדינת ישראל כ"מדינה מובסת", שלא הצליחה לגבור על ארגון טרור קטן יחסית.

בנאומו בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג בורל נותן ביטוי לעמדות פרגמטיות יותר, נעימות יחסית לאוזן הישראלית בסוגיית המלחמה של ישראל נגד החיזבאללה בלבנון: "לא יהיה פתרון למשבר בלבנון", הוא מדגיש, "עד שלבנון תחזק את המוסדות הפוליטיים שלה". האיחוד האירופי, אומר בורל, צריך לנצל את היחלשותו של החיזבאללה בעקבות המכות הקשות שספג מידי ישראל, כדי לחזק את המערכת הפוליטית של לבנון על מנת שתבטיח השגת הפסקת אש עם ישראל.

מניסוח דבריו של בורל משתמעת הבנה שקריאה להפסקת אש בלבנון חייבת לבוא רק לאחר שנוצרו תנאים שיבטיחו את ביטחונה של מדינת ישראל לשנים רבות. בורל מתייחס ספציפית למלחמה בלבנון בלבד. ואולם, בפועל ניתן לראות בכך בעקיפין גם קריאה לבחון שינוי בעמדת האיחוד האירופי והממשל בארצות הברית באשר להסדר ברצועה. גם כאן, ייתכן שיאמר בורל, נדרשת יצירת תנאים בשטח שלא יאפשרו מתקפה נוספת של החמאס נוסח ה-7 באוקטובר 2023. רק לאחר מכן ניתן יהיה לדרוש מישראל הפסקת אש ונסיגה מלאה מהרצועה.

"בלי התחייבות בת קיימא לרפורמה פוליטית מצד מנהיגיה של לבנון", אומר בורל, "אין פתרון למשבר בלבנון". לדעת בורל האיחוד האירופי חייב לנצל את השינוי במאזן הכוחות בלבנון, עם היחלשות החיזבאללה, כדי לסייע למדינה זו לממש את הרפורמה הנדרשת. הרפורמה בלבנון צריכה לכלול, בין השאר, את המרכיבים העיקריים הבאים: א. בחירת נשיא חדש ללבנון. ב. חיזוק יכולותיו של צבא לבנון. ג. הצבת כוחות או"ם חזקים לאורך הגבול עם ישראל. ד. הגברת הסיוע הכלכלי ללבנון.

אנו סבורים שניתן לראות בדברים אלה, בזהירות רבה, הנשמעים מפי מדינאי שלא הפגין אהדה רבה לישראל לאורך השנים שבהן כיהן בתפקידו הבכיר באיחוד האירופי, ראשיתו של תהליך התפכחות של בורל, ואישים אחרים באיחוד האירופי, סביב מלחמת התקומה ודרך ניהולה על ידי ממשלת נתניהו. אם אכן נבחין בכך שגישה זו של בורל מקבלת ביטוי גם בהתבטאויות של אישים בכירים נוספים באיחוד האירופי, ניתן יהיה אולי לבשר על מפנה כלשהו של התקרבות מצד אירופה לעבר עמדותיה של ישראל. חשוב לציין ששבוע קודם לכן קרא בורל ל"הפסקת אש מיידית" ומשא ומתן על הסדר. הוא הביע ביקורת על הכמות הרבה של נפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית בלבנון וההיקף הגדול של עקורים שהמלחמה יוצרת.

ראוי להדגיש שבורל עצמו מוצא לנכון לסייג את דבריו בהמשך וחוזר לדקלם עמדות המביעות חתירה לשלום והימנעות משימוש בכוח צבאי לפתרון סכסוכים: "ההיסטוריה מראה", כך הוא טוען, "שאין פתרונות צבאיים לקונפליקטים המושרשים עמוק במבנה הפוליטי של האזור". לפיכך, כך הוא טוען, קיימים ספקות אם הפלישה הישראלית ללבנון – הרביעית במספר מאז 1982 – תוביל להסדר פוליטי שכה מתבקש בשעה זו.

אף נציג בפרלמנט האירופי אינו טורח לשאול אותו: האם המערכה של בעלות הברית נגד האויב הנאצי ותומכיו במלחמת העולם השנייה הייתה מיותרת? האם ניתן היה להגיע לגיבוש מבנה האיחוד האירופי הקיים כיום ללא המערכה הכבדה שניהלו בעלות הברית נגד ציר הרשע של אותן שנים? האם היציבות הפוליטית והשגשוג הכלכלי של אירופה יכולים היו להתממש בלעדי המערכה הקשה ורווית הדמים באירופה?

בתוך תוכו, כך ניתן להניח, בורל יודע היטב שבמציאות הבינלאומית הקיימת, מול תמרות העשן בין אוקראינה, מטולה ונחל עוז, נוסחאות ערטילאיות של שלום ורוגע שאינן נסמכות על הסדרים "יצוקי בטון" בשטח אינן נתפסות עוד רלוונטיות. אך לפני חודשים מספר (אפריל 2024) הבהיר הוא עצמו לנציגי האיחוד האירופי שאירופה נמצאת בסכנה ו"עליה לדבר בשפת הכוח" (speak the language of power). על רקע החששות של מתקפה רוסית על מדינות אירופה הזהיר בורל שאירופה אינה יכולה עוד לסמוך על "המטרייה האמריקנית", והיא תצטרך לדאוג לביטחונה בכוחותיה-היא.

לנו אזרחי ישראל, החיים בצל של אזעקות בלתי פוסקות, חרדות וחוסר ודאות באשר לעתיד, יש בדבריו של בורל מעין משב רוח קריר ביום שרבי. מתחילת המערכה נאלצה ממשלת ישראל להתמודד לא רק עם מציאות צבאית קשה מנשוא של מערכה קשה רווית דמים בחזיתות שונות, אלא גם עם מציאות מדינית-פוליטית, מבית ומבחוץ, שהערימה מכשולים קשים על ניהול המערכה וניסתה לקדם מהלכים שיובילו לסיום המלחמה בטרם הושגו יעדיה המלאים של המערכה כפי שהותוו על ידי ממשלת ישראל.

המרכיב הדומיננטי במסגרת הכוחות שהקשו על ניהול המערכה על פי המתווה שגיבשה ממשלת ישראל היה, ועודנו, ממשל הנשיא ביידן. אליו חברו כוחות רבי עוצמה באיחוד האירופי. די אם נזכיר בהקשר זה את קריאתו המקוממת של הנשיא מקרון "לחזור למתווה של הסדר פוליטי ולהפסיק העברת נשק לצורך המלחמה בעזה". הנשיא מקרון לא הסתפק בכך, וטרח גם להעביר ביקורת על הפעילות היבשתית של ישראל בלבנון. ראש ממשלת בריטניה, קייר סטארמר (Keir Starmer), עבר משלב של איומים לשלב של מעשים. הממשלה בראשותו החליטה לעכב משלוחי נשק לישראל העלולים לשמש לפעילות מלחמתית בעזה בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי.

בימים האחרונים ניכר, כאמור, שינוי, עדיין מתון ומעורפל משהו, ביחס כלפי מדינת ישראל. ראש הממשלה, נתניהו, פרסם הודעה חריפה בגנות הצהרתו של הנשיא מקרון: "ישראל", הבהיר נתניהו, "תנצח איתכם ובלעדיכם, אך הבושה שלכם תהדהד עוד הרבה אחרי שננצח". בעקבות הסערה שנוצרה מיהר הנשיא מקרון להדגיש את הידידות רבת השנים בין צרפת וישראל ואת המחויבות העמוקה של צרפת לישראל. שיחת טלפון שהתקיימה בין שני המנהיגים יישרה ככל הנראה את ההדורים ביניהם.

ביום השנה למתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2024 הגיעו לשטח רעים בנגב שגרירי עשרים ושש מדינות האיחוד האירופי. כולם כאחד ביקשו להביע סולידריות עם העם בישראל נוכח האסון שפקד את מדינת ישראל בשנה האחרונה: "נותרנו ללא מילים", אמר שגריר האיחוד האירופי בישראל, "אל מול הפוגרום האנטישמי הקטלני ביותר מאז השואה". השגרירים הדגישו את הזעזוע נוכח מעשי הזוועה שביצעו אנשי החמאס, כולל באמצעות פשעים מיניים, וקראו כמובן להחזרה מיידית של החטופים.

אם אכן מתחולל שינוי בעמדות האיחוד האירופי, וזהו "אם" גדול, ניתן לייחס אותו להערכתנו לשתי התפתחויות: הראשונה שבהם היא מתקפות הטילים הבאליסטיים של איראן נגד ישראל. להערכתנו היו, ותהיינה, למתקפות אלה השלכות מרחיקות לכת על עמדות האיחוד האירופי כלפי מדינת ישראל ומלחמתה בציר הרשע בראשות איראן.

שינוי הדימוי של איראן: לאורך שנות כהונתו הצליח ממשל ביידן בתמיכת האיחוד האירופי להעניק למשטר האיראני מעמד לגיטימי במערכת הבינלאומית. "זעקותיה" של ישראל כי מדובר בשלטון טוטליטרי הפוגע קשות בזכויות אזרחיו, מסכן את היציבות באזור וחותר להחלשת מעמדן של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור נפלו על אוזניים ערלות. הדעה הדומיננטית במערב בשנים האחרונות גרסה שאיראן – למרות "אותות הקין" הרבים על מצחה – היא מדינה מתקדמת, בעלת שלטון יציב וסמכותי הפועל "בסך הכול" בדרך אחראית ורציונלית לקידום מעמדה של איראן באזור ובמערכת הבינלאומית. בכל מקרה, יש לנסות להגיע עימו להסדרים מדיניים ולא לשגות באשליות של יכולת להכניע אותו באמצעים צבאיים.

לנו נראה ששתי מתקפות הטילים על ישראל הובילו לשינוי כלשהו בדימוי של איראן כמדינה אחראית ורציונלית. לכל מדינות המערב ברור שמדובר במהלך חסר תקדים במערכת הבינלאומית, על גבול של מהלך לא רציונאלי. שיגור מאות טילים באליסטיים לעבר מדינה קטנה כמו מדינת ישראל עלול היה להביא לתוצאות הרות אסון במדינת ישראל ולתגובות בלתי פרופורציונליות מצד ישראל באמצעות כלי נשק שטרם נעשה בהם שימוש. רק בזכות מערכות ההגנה של ישראל ותמיכת מעצמות המערב הסתיימו שני האירועים בסופו של דבר בקול ענות חלושה.

עם זאת, עוצמתה הפוטנציאלית של איראן בתחום הטילים הבאליסטיים הופגנה היטב. לאף מדינה אירופית אין עוד "תעודת ביטוח" שאיראן לא תכוון כלפיה בעתיד טילים באליסטיים. מה שנראה עד כה כ"אפשרות דמיונית" קיבל עתה ממדים קונקרטיים. מי שמשגר טילים באליסטיים במידה רבה של דיוק לעבר יעדים שונים במדינת ישראל, בידיעה ברורה שלישראל יש "יכולות אסטרטגיות", לא יהסס לפעול בדרך דומה כלפי מדינות באירופה. מדינות אלה מודעות כמובן לכך שאין להן יכולת הגנה כמו שיש למדינת ישראל, וגם יכולת התגובה שלהן מוגבלת. ברור להן שבשלב כלשהו הן תזדקקנה מאוד לניסיון, לידע וליכולות שיש בידי ישראל.

שינוי במעמדו של ראש הממשלה, נתניהו: לאורך השבועות האחרונים אנחנו מזהים "שדרוג" כלשהו במעמדו של ראש הממשלה במערכת הפוליטית של ישראל. הדבר מקבל ביטוי בין השאר בכך שהוא מפגין מידה רבה של סמכותיות כלפי שרי ממשלתו. הביטוי האחרון לכך הוא האיסור על שר הביטחון, גלאנט, לטוס לארצות הברית לשיחות עם נציגי הממשל קודם שנשיא ארצות הברית ינהל עימו דו-שיח.

בסופו של דבר נאלץ ממשל ביידן לקבל את תביעתו והנשיא שוחח עימו שיחה ארוכה. מעבר לכך, העובדה שבלבנון בוצעו בשבועות האחרונים פעולות בעלות השלכות מרחיקות לכת מבלי שהדבר הובא מראש לידיעת הממשל יוצרת בהדרגה שינוי ב"מאזן הכוחות" בין ממשלת נתניהו וממשל הנשיא ביידן. הביטוי הבולט לכך הוא חיסולו של נסראללה, שנעשה בלי ידיעה מוקדמת של הממשל. העובדה שהממשל עסוק עתה במאמץ להבטיח את עתידו הפוליטי לקראת הבחירות ההולכות וקרבות בראשית נובמבר תורמת אף היא במידה רבה להחלשת מנופי הלחץ שיש בידי הממשל כלפי ישראל.

בזירה הבינלאומית איננו יכולים שלא לשים לב להתרבות התבטאויות של אישים במערכת הפוליטית הבינלאומית המביעים הערכה רבה לפעילותה הצבאית של ישראל בראשות נתניהו נגד ציר הרשע, וקוראים בגלוי לממשל האמריקני לאפשר לישראל "להשלים את המלאכה". ניתן להלן שתי דוגמאות לכך: א. ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר טוני אבוט (Tony Abbott) אמר בהקשר זה את הדברים הבאים: "לא משנה מה דעתכם על ביבי נתניהו, הוא צ'רצ'יל של ימינו… אז אני מקווה שיקשיב בנימוס לביידן ולסטארמר, אבל אחר כך ישקול את טובת ישראל ויפעל בהתאם, כי העולם זקוק לכך שישראל תנצח". המועמד לראשות ממשלה בקנדה פייר פוליבייר (Pierre Polibier) הביע תמיכה חד-משמעית במאמציה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו לחסל את היכולת הגרעינית של איראן: "פעולה כזאת", הוא הדגיש, "תהיה תרומה גדולה לאנושות".

סיכום ומסקנות

זו לראשונה מאז פרוץ מלחמת התקומה ניכרת אופציה ריאלית של מימוש יעדיה של המלחמה: השגת ניצחון מוחלט, החזרת החטופים ויצירת מציאות חדשה בגבולותיה של ישראל בדרום ובצפון שתמנע איום מחודש על ישראל נוסח מתקפת ה-7 באוקטובר 2023. מעבר לכך, פעולותיה ההתקפיות החריגות באופיין של איראן נגד ישראל באמצעות שיגור מאות טילים באליסטיים לעבר יעדים צבאיים ואזרחיים יוצרת מידה רחבה וחסרת תקדים של לגיטימציה, פנימית וחיצונית, ליצור מהפך דרמאטי של יחסי הכוחות במזרח התיכון ובמעמדה של ישראל במסגרת זו. הרבה מאוד יהיה תלוי כמובן בהצלחת המהלך הצבאי של ישראל מול איראן. יותר מאי פעם בעבר נקווה ונתפלל להצלחתו.

הסופר טוביה טננבום כתב בעשור שעבר על המפגש הבלתי אמצעי שלו עם פליטים ממוצא מוסלמי בגרמניה, על החשיפה שלהם לתרבות בברלין ועל התגובה של הגרמנים עצמם לפליטים אלה ולשילובם בחברה המקומית. היו אלה ימים שבהם הרפובליקה הגרמנית נאותה לקלוט, בין היתר, למעלה ממיליון פליטים סורים שברחו ממלחמת האזרחים בארצם. לצד הרצון להפגין אנושיות ולסייע לאנשים הללו במצוקתם, הגרמנים נקלעו אז למצוקה משלהם, כאשר אנשים מתרבות ונורמות כה שונות נכנסו במספרים גדולים לארצם, השתכנו בה לשנים ארוכות ושינו את פני הנוף המקומי.

באחרונה נראה כי הלהבות הקטנות שהחלו לבעור אז מתחת לחברה הגרמנית, והוסיפו והתגברו מאותה עת, גבהו כעת לממדים של שרפה רצינית. ביום שני שעבר הכריזה הממשלה בברלין על כוונתה "להדק את ביקורת הגבולות ולסכל את הזרם של הגירה בלתי חוקית" למדינה. הרקע למעשים הללו היה כמה פיגועי טרור ומעשי תקיפה שביצעו מוסלמים וקיצונים דתיים, אשר עוררו זעם ציבורי, הביאו לעליית הימין הקיצוני והגבירו את הלחץ על הממשלה.

הגברת הפיקוח על הכניסה לגרמניה, שיישומה החל ביום שני השבוע בכל הגבולות היבשתיים שלה עם תשע המדינות השכנות – גבולות שאורכם הכולל עולה על 3,500 קילומטרים – תימשך במשך חצי שנה, ולאחר מכן ניתן יהיה להאריך אותה. מטרתה, לדברי שרת הפנים הגרמנית ננסי פזר, היא להגן על המדינה "מפני הסכנה החריפה שמציבים לה טרוריסטים קיצונים ופשע חמור". פזר הוסיפה כי "אנחנו עושים הכול כדי להגן על האזרחים במדינה שלנו טוב יותר מפני הסכנות הללו".

ההכרזה הגרמנית עוררה תרעומת גדולה במדינות האיחוד האירופי, שכבר נכוו בשנים האחרונות ממדיניות ההגירה שנקטה בשנים האחרונות מדינה אחרת בגוש היבשתי, הונגריה. ואכן, ראש הממשלה בבודפשט, ויקטור אורבן, לא ויתר על ההזדמנות וצייץ בתגובה להחלטה "ברוך הבא למועדון", כשהוא מתייג את קנצלר גרמניה, אולף שולץ. מנגד, ראש ממשלת פולין, דונלד טוסק, תקף בחריפות את ההחלטה, ואמר שהיא "אינה מקובלת".

אם מסתכלים על המפה של אירופה, מבינים גם למה זה מפריע במיוחד לטוסק: מספר לא מבוטל של מהגרים שמעוניינים לברוח מהמזרח התיכון למערב היבשת יגיעו מכיוון הבלקן ויעשו את דרכם לפולין או לצ'כיה, ומשם ינסו לעבור לגרמניה במטרה להתקדם לצרפת, ספרד, הולנד ועוד. אם הגבול סגור, אותם מהגרים עשויים "להיתקע" בפולין.

אבל מלבד זאת, חשוב להבין את משמעות הצעד הגרמני: אחת המדינות העוצמתיות ביותר באיחוד, אחת המנהיגות שלו, השעתה בפועל את אחד ההסדרים שבהם מתגאים האירופים יותר מכול – אמנת שנגן, המאפשרת לאזרחי אירופה לטייל בין מדינות היבשת ללא בידוק, צורך בהצגת דרכון או אשרת כניסה. בעבר הקשיחה גרמניה את הפעילות במעברי הגבול שלה מול המדינות שגובלות בה ממזרח ועם שווייץ, שאינה חברת האיחוד, אולם טרם עשתה זאת באופן גורף וגם מערבה. יתרה מכך, רק במקרים חריגים בעבר נסגרו הגבולות ביבשת, למשל במהלך התפרצות מגפת הקורונה, וההחלטה הגרמנית מהווה תקדים מסוכן מבחינת האיחוד. זו כבר לא הונגריה, זו אפילו לא הולנד, שאחד ממנהיגיה חירט וילדרס רוצה לסגור את גבולותיה. זו גרמניה הגדולה.

אחד החששות האירופיים, לאור הדוגמה הגרמנית, הוא מהידרדרות מהירה של סוגיית היחס להגירה במדינות נוספות. אחרי ההודעה הגרמנית דווח ששוודיה תציע למהגרים עשרות אלפי דולרים כדי לעזוב את שטחה, אחרי שבעבר ניסתה ללא הצלחה להעניק להם מאות דולרים בודדים בתמורה לעזיבה. לא מדובר בצעד קיצוני כמו זה של הגרמנים, אך הוא עשוי ללמד על מגמה משתנה ביבשת.

האמת הכואבת

בחודשים האחרונים אישרה הממשלה בברלין צעדים אחרים נגד מהגרים ממוצא מוסלמי החשודים בפעילות טרור. ביוני קודמה חקיקה חדשה להקלת אמות המידה לגירוש אזרחים זרים שתומכים בפומבי במעשי טרור. כך למשל, מתן אישור או לגיטימציה פומביים ל"מעשה טרור" אחד, אפילו ברשתות החברתיות, עלולים להוות מעתה עילה לגירוש מהמדינה.

בחודש שעבר עברו ההצהרות לפסים מעשיים, כאשר לראשונה מאז עליית טאליבן לשלטון באפגניסטן ב-2021 גירשה גרמניה 28 אזרחים אפגנים, כולם גברים, שנאשמו בעבירות פליליות. עוד קודם לכן הבטיח הקנצלר שולץ כי צעדים דומים יינקטו גם נגד מהגרים ממוצא סורי. בנוסף נשללו הטבות סוציאליות ממהגרים שהיו מועמדים לגירוש, כצעד ענישתי שנועד גם לדרבן אותם לעזוב את המדינה. לאור מספרי המהגרים המוסלמים בגרמניה מדובר בטיפה בים, אבל נראה שזו חלק ממגמה גדולה יותר.

צעד אחר שנוקטת הממשלה בברלין היא חתימת הסכמים עם ארצות שמהם מגיעים המהגרים כדי לאפשר להם לחזור לבתיהם, ואף להסדיר בצורה ברורה את ההגירה המותרת. בשבוע שעבר, למשל, חתמה גרמניה הסכם עם קניה להחזרת מהגרים בלתי חוקיים לארצם, והיא נמצאת במשא ומתן עם אוזבקיסטן להחזרת מבקשי מקלט לטשקנט, אולי אפילו אפגנים שלפני בואם לגרמניה התגוררו באוזבקיסטן.

אותם הסכמים נובעים גם מהאמביוולנטיות הגרמנית סביב סוגיית ההגירה: הקנצלר שולץ הגן השבוע בבונדסטאג, בית הנבחרים הגרמני, על מדינות ההגירה של ממשלתו, והסביר כי ברלין צריכה למשוך תושבים צעירים של מדינות אחרות אליה – אם כי רק מהגרים שיש להם הכשרה מקצועית, אשר יכולים לתרום לגרמניה. הוא גם נאלץ להודות באמת הכואבת על מצבה של גרמניה, הדומה למדינות רבות אחרות ביבשת: החברה הגרמנית מזדקנת, ואין לה די צעירים בעלי מקצוע שימלאו את כל המשרות הנחוצות שמתפנות בשוק העבודה. "אין מדינה בעולם שאוכלוסייתה העובדת מצטמצמת, ואשר נהנית מצמיחה כלכלית", הוא אמר לחברי הפרלמנט. זה הרקע, אם כן, לסעיף נוסף במסגרת ההסכם של גרמניה עם קניה, שבו הסדירה ברלין קליטת "עובדים בעלי הכשרה חלקית ומלאה מקניה".

שולץ, יש לציין, הוא איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הממוקמת במרכז-שמאל הפוליטי של גרמניה. הוא עלה לשלטון אחרי שנים שבהן אנגלה מרקל, מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית מהימין-מרכז, הייתה קנצלרית הברזל של גרמניה. היא זו שאישרה לפתוח את שערי המדינה בפני הפליטים וגרמה להצפת גרמניה במהגרים מוסלמים, אך גם מחליפה מהשמאל אינו מצליח להתמודד עם קליטתם.

כישלון זה הוא אחד הגורמים שהובילו לשינויים האחרונים במפה הפוליטית של גרמניה, שאף הם משפיעים על מדינות הממשלה בתחום זה. בתחילת החודש הצליחה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AFD) להפוך למפלגת הימין הקיצוני הראשונה שזוכה בבחירות באחת ממדינות הרפובליקה הגרמנית מאז שלטון הנאצים. בשתי מדינות, סקסוניה ותורינגיה, גרפה המפלגה כמעט שליש מקולות המצביעים. תוצאת הבחירות נתפסה על ידי הממשלה של שולץ, בין היתר, כמסר ברור מהבוחרים שעליה להקשיח את עמדתה של גרמניה בעניין ההגירה וביקורת הגבולות.

הרקע לכך הוא כמה אירועי טרור שאירעו בגרמניה בשנה האחרונה, מדינה שגם כך חוותה זינוק משמעותי בתקריות אנטישמיות מאז מתקפת חמאס באוקטובר שעבר. הנה כמה דוגמאות: בחודש שעבר ביצע מוסלמי ממוצא סורי פיגוע דקירה בזולינגן, במהלך פסטיבל מקומי, שבו נהרגו שלושה בני אדם. ארגון הטרור דאעש קיבל על עצמו אחריות לאירוע. במאי ביצע אזרח אפגני בשם סולימאן עטיה פיגוע דקירה בעיר מנהיים, שבו תקף מבקר בולט של האסלאם בגרמניה. שוטר מקומי נהרג באירוע. רק בשבוע שעבר נעצר במינכן אזרח סורי בן 27 בחשד שתכנן לתקוף חיילים גרמנים בעזרת מצ'טה ממניעים אסלאמיים. לפני שבועיים, כזכור, פתח מחבל באש בסמוך לקונסוליה הישראלית במינכן בעזרת רובה מהתקופה הנאצית. גם הוא, לפי החשד, פעל ממניעים אסלאמיסטיים.

גרמניה גם כך נמצאת בכוננות וערנות גבוהה, על רקע החשש מניסיונות של גורמים עוינים אחרים – תומכי רוסיה, למשל – לבצע פעולות חבלה בשטחה. באוגוסט, למשל, חקרו הרשויות בברלין חשד לניסיון זיהום והרעלה של מערכת המים בבסיס צבאי של חיל האוויר באזור מינכן, ואחת האפשרויות שנבחנו אז הייתה שזהו ניסיון רוסי לפגוע בצבא המקומי. הצורך לעמוד על המשמר גם מגורמים מבפנים לא מוסיף למצב הרוח של התושבים המקומיים.

לא חיים באשליה

מה גורם לחששות הגרמניים להצטבר? האם הפיגועים האחרונים "העירו" את תושבי הרפובליקה, או שאולי זו מדינה שראתה את ההיסטוריה, הבינה לאן הדברים הולכים ופועלת לעצור אותם מראש? האם תחושת האשם שמלווה את הגרמנים מאז השואה, לצד הפחד מאסלאם קיצוני כגורם המחולל שנאה כלפי יהודים, מניעה אותם לפעולה?

ברלין הפגינה בשנים האחרונות תמיכה גדולה בישראל, וביתר שאת ניכרת האהדה שלה מאז המתקפה של הקיצונים האסלאמיסטים של חמאס באוקטובר. הגרמנים פעלו במגוון דרכים כדי להפגין את התמיכה הזאת: ברלין למשל הכריזה בפומבי שהיא ניצבת לצד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, וביקשה לדבר כצד שלישי בעד הממשלה בירושלים בדיון שנערך בבית הדין על הטענה שישראל ביצעה רצח עם בעזה.

שגריר גרמניה לישראל הצהיר בריאיון באפריל כי "אנו עדיין ניצבים לצד ישראל כמו מאז 7 באוקטובר. ברור היה לכולם שמדובר בהתקפה ובאיום של ממש לביטחון ישראל, והדבר נוגע וחשוב מאוד לגרמניה". הקנצלר עצמו הכריז שלא יפסיק את ייצוא הנשק לישראל, וכי הוא מתנגד לקריאות להחרים את ישראל.

בפברואר סיימה ברלין גם את המימון שניתן מטעמה לשישה ארגונים ועמותות פלסטיניים, שהוכרזו על ידי ישראל כארגוני טרור, בשל הקשרים שלהם לארגון החזית העממית. בנובמבר שעבר, שבועות ספורים לאחר הטבח בשמחת תורה, חתמה שרת הפנים פזר על צו האוסר על כל פעילות של חמאס במדינה.

נושא אחר שבו רואה גרמניה עין בעין עם ישראל הוא ההתמודדות עם איראן, שגם היא פועלת מתוך ראייה מוסלמית קיצונית. באפריל, זמן קצר לאחר מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית על ישראל, פרסמה ברלין גינוי פומבי נגד טהרן, והאשימה אותה במהלך שעלול להוביל להסלמה אזורית. השגריר הגרמני הסביר בריאיון עימו כי "מעולם לא חיינו באשליה לגבי תפקידה של איראן במזרח התיכון. אנו מזהים את טביעות האצבע השליליות שלה בכל זירה במרחב, איננו תמימים לגבי האיראנים".

בין היתר הדגיש השגריר בדבריו את הצורך למנוע מטהרן להשיג כלי נשק גרעיניים, אף שארצו חלוקה על ירושלים ביחס לדרכים שיש לנקוט כדי להגיע לתוצאה זו. אלו לא רק דברים בעלמא: יחד עם בריטניה וצרפת, גרמניה הגישה ביוני הצעת החלטה למועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), בדרישה לגנות את טהרן על חוסר שיתוף הפעולה שלה עם פקחי הסוכנות. השבוע היא הייתה חלק מקבוצת מדינות שהטילו עיצומים חדשים על הרפובליקה האסלאמית בעקבות המידע המודיעני שהגיע לארה"ב, שלפיו טהרן העבירה לרוסיה טילים בליסטיים מתוצרת איראן. במסגרת הענישה הזאת, גרמניה, צרפת ובריטניה ביטלו את הסכמי התעופה שלהם עם האיראנים.

אגב, גם בתוך גרמניה עצמה ניכר החשש מההשפעה של משטר האייתוללות: ביולי הכריזה הממשלה בברלין על סגירת המרכז האסלאמי בעיר המבורג, בעקבות הטענה כי הוא קיבל הוראות ישירות מהמנהיג הרוחני העליון של איראן, עלי ח'מינאי, וכי הוא קידם אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית ואנטישמיות.

התמיכה בישראל השתלבה גם באופן הטיפול של גרמניה בנושא הכאוב שעליו דובר קודם – ההגירה. בשנה האחרונה משרד הפנים של פזר הכריז כי לשאלונים שמחולקים למי שמעוניין לקבל אזרחות גרמנית יוכנסו שאלות על ישראל, אנטישמיות ויהדות. לדברי פזר, זו חלק מאחריותה של גרמניה אחרי השואה להגן על ישראל והיהודים. "כל מי שלא חולק את הערכים הללו איתנו לא יוכל לקבל דרכון גרמני", היא הסבירה. בין היתר, פורסם כי אחד התנאים לקבלת האזרחות הוא הצהרה להכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל. לא ניתן להתעלם מהעובדה שחלק לא מבוטל ממבקשי האזרחות הם פליטים מוסלמים, וכי יש קשר בין הדגש שניתן על הקשר עם ישראל ובין ההתמודדות עם קליטתם בגרמניה.

רוקדים על כל החתונות

בשבוע האחרון דווח על תפנית לרעה ביחסי גרמניה־ישראל. במשך חודשים ארוכים דחתה ברלין בגלוי את כל הדרישות למנוע ייצוא נשק לצה"ל, אף שהייתה נתונה ללחץ ניכר של גופים רבים לאורך תקופה ארוכה. בתי המשפט המקומיים אף דחו עתירות של ארגונים פרו־פלסטיניים, שדרשו למנוע בצו משפטי את מכירת הנשק לישראל.

אלא שלטענת ה"בילד" הגרמני, ברלין מפעילה "חרם שקט" על מכירת אמצעי לחימה לישראל, ואינה מאשרת לה בקשות לרכש תחמושת מסוגים שונים, כולל פגזים לטנקים. יש אומנם בקשות רכש שמאושרות, אולם הרוב המוחלט "מיובשות" ואינן זוכות למענה. דיווח אחר, בכלי תקשורת אוסטרי, טען שמצב העניינים חמור עוד יותר: לפי הדיווח הזה, גרמניה לא אישרה שום בקשת רכש ישראלית מאז חודש מרץ, אף שהקנצלר הבטיח בסוף יולי כי הסיוע הביטחוני יימשך. כמעט שליש מייבוא הנשק הישראלי לפני המלחמה הגיע מגרמניה, ולקיצוץ הזה עשויות להיות השלכות דרמטיות על ניהול המלחמה.

גורמים ישראליים ששוחחו השבוע עם העיתונות הכחישו שיש החלטה גרמנית לעצור את הייצוא, אך הודו שייתכן שיש "עיכוב". בכיר בממשלה הגרמנית ששוחח שלשום עם סוכנות רויטרס, אישר כי גרמניה עצרה את ייצוא הנשק לישראל, בזמן שהיא מתמודדת עם מגוון תביעות משפטיות נגדה בהקשר זה. הגרמנים הכחישו את הדיווח באופן רשמי, אף שנראה כי בפועל לא אושרו בקשות לממכר נשק לצה"ל. לפי נתוני משרד הכלכלה הגרמני, מתחילת השנה עד 21 באוגוסט אושרו עסקאות רכש לישראל בשווי של 14.5 מיליון אירו בלבד – לעומת יותר מ־300 מיליון שנה קודם לכן.

בכיר באחת המפלגות שמרכיבות כיום את הממשלה הגרמנית, המפלגה הירוקה, הסביר כי "זה לא נושא פשוט במפלגה שלנו. יש לנו חברי פרלמנט תומכי ישראל מובהקים, ואחרים שמשתתפים בהפגנות בעד עזה". משרד הכלכלה הגרמני, שבקשות הייצוא עוברות דרכו, מסר כי "הממשלה הפדרלית לוקחת ברצינות רבה את ההאשמות על הפרות אפשריות של החוק ההומניטרי הבינלאומי".

רמז לעמדה הזאת אפשר היה למצוא כבר בחודש מרץ, בדברים שאמר שגריר גרמניה בישראל: "ייצוא הנשק הגרמני ייבדק תמיד ביסודיות". בריאיון אחר הדגיש השגריר שאי אפשר לפתור את הסכסוך בעזה רק באמצעים צבאיים, וכי יש לנהוג באיפוק ולהימנע מפגיעה מיותרת באזרחים. כך היה אפשר גם לקרוא בין השורות של דברי הקנצלר, שהדף את הקריאות לאמברגו נשק על ישראל לאחר פרסום חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי בעניין חוקיות ההתנחלויות. הממשלה לא הגיעה להחלטה בעניין, ציין שולץ, ואמר כי "ההחלטות מתקבלות על בסיס כל מקרה ומקרה" – רמז לכך שאין אישור גורף לעסקאות הנשק, וכי הן נבחנות ביסודיות.

ואולם לא בטוח שהחרם השקט הזה, מקורו רק בחשש הגרמני מהפרת זכויות אדם. לאוקראינים, למשל, שולחת גרמניה סיוע צבאי נרחב מאז תחילת המלחמה שם, כולל טנקים, מערכות הגנה אוויריות, כטב"מים ועוד. בה בעת היא מקפידה שלא לחצות את הגבול למהלכים שיובילו להסלמה גדולה מדי; מה שמעיד על כך שהיא בוררת את מהלכיה לפי מגוון שיקולים.

הקנצלר סירב כמה פעמים בזמן האחרון להעביר לקייב טילים ארוכי טווח, שיאפשרו לצבא האוקראיני לתקוף בלב רוסיה. השבוע הצהיר שולץ שוב כי "גרמניה הגיעה להחלטה ברורה מה נעשה ומה לא נעשה, ההחלטה הזאת לא תשתנה". פרשנים העירו כי החשש הגדול מבחינתו הוא שרוסיה תפרש זאת כהכרזת מלחמה מצד גרמניה.

בכיר בבונדסטאג הגרמני שביקר השבוע בארץ הכחיש שארצו מסרבת להיענות לבקשות רכש ישראליות. "אני תומך בייצוא לישראל, כמו שאני תומך בייצוא לאוקראינה", אמר אותו בכיר, תוך שהוא קושר בעצמו בין הסיוע שמעניקה גרמניה לשתי המדינות. נראה שגרמניה מנסה בשני המקרים לרקוד על כל החתונות – מצד אחד להפגין תמיכה פומבית, ואפילו לסייע במעשים שונים, ומצד שני לא להתחייב למשחק "על כל הקופה".

צריך לזכור מניע אחר של הגרמנים: ברלין זקוקה לכלי נשק לעצמה. על רקע האיום הגובר מצד הרוסים, ההחרפה בהתבטאויות הקרמלין והחשש מהתפתחות חזית גדולה ממזרח, גרמניה מחמשת את צבאה. דוגמה אחת להתחמשות הזאת, אגב, היא מפגן מרשים של לוליינות מוסרית: החשש מהפרות זכויות אדם לא עומד בדרכה של גרמניה בבואה ליישם כעת את עסקת הענק שחתמה עם התעשייה האווירית בישראל, להצטיידות בטילי חץ.

אפשר לקבוע שגרמניה של ימינו רחוקה מלהשתייך למחנה שונאי ישראל, ולא פעם בשנים האחרונות היא פעלה לצד ישראל בזמנים קשים. יחסה של ברלין למהגרים והתמודדותה עם פיגועים אסלאמיסטיים מבהירים כי היא מבינה היטב את הסכנה שבפניה ניצבת ישראל. הפרסום הפומבי שניתן כעת לעצירת משלוחי הנשק עשוי להעמיד את הגרמנים במבוכה, ולהכריח אותם לנקוט עמדה פומבית ברורה יותר. כעת יש להמתין ולראות אילו שיקולים יגברו: הלחץ הבינלאומי, האהדה לישראל, הרצון להגן על זכויות אדם, החשש מהאסלאם הקיצוני או פרגמטיזם פוליטי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 23.09.2024. 

מדוע איראן וחיזבאללה לא הגיבו תגובה משמעותית (או לפחות, עדיין לא) לחיסולים הממוקדים של פואד שוקר בביירות ואיסמעיל הנייה בטהרן? החששות מהתלקחות אזורית ואף ממלחמה כוללת, שהיו רלוונטיים מאוד עד לפני כחודש, נראים כאילו נמוגו.

עולה החשד כי הסיבה המרכזית לכך היא שמעורב בסיפור "ממתק" אמריקני. במילים אחרות, ארה"ב מפתה את איראן וחיזבאללה בתמורות אסטרטגיות, באמצעות משא ומתן איתם במטרה להגיע להבנות ארוכות טווח לגבי ההשפעה ה"לגיטימית" שלהם באזור.

נראה שזה ההסבר האפשרי היחיד להכרזה הדרמטית לפני שבוע של המנהיג העליון של איראן, האייטולה חמינאי, שאיראן מוכנה כעת לחדש את שיחות הגרעין עם ארה"ב – דבר שחמינאי סירב לשקול בתוקף מאז שנשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, פרש מהסכם הגרעין ב-2018.

במשך ארבע השנים האחרונות עשה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הכול חוץ מלהתחנן בפני חמינאי לשוב לשולחן המשא ומתן על הסכם הגרעין, ללא הועיל. בתגובה לגלג חמינאי בפומבי על ביידן, העלה בעקשנות את קצב העשרת האורניום והפיתוח הגרעיני של איראן, התעמת שוב ושוב עם פקחי גרעין בינלאומיים, ודיבר בגלוי יותר מאי פעם על פיתוח נשק גרעיני להשמדת ישראל.

אם כן, מה ההסבר לשינוי הנוכחי? ככל הנראה מקורו בשיחות חשאיות למחצה עם איראן שהתקיימו בדוחא ובעומאן ושבהן הציעה וושינגטון לטהרן "גזר" במאמץ להשיג רגיעה אזורית רחבה.

אמריקה שואפת להגיע להסכם כולל שימנע מלחמה רחבה בין איראן לישראל ובין חיזבאללה לישראל, יפסיק את התקפות המיליציות האיראניות על כוחות אמריקניים בעיראק ובסוריה, יסיים את המתקפות של החות'ים על השיט הבינלאומי מול חופי תימן, ובאורח קסם יביא להפסקת אש בין חמאס לישראל.

נדמה כי לשם השגת המטרות הללו ארה"ב מציעה כעת ויתורים מופרזים לאיראן בתחום הגרעין, כולל הקלה נוספת בסנקציות, לצד הגדרה מחדש, נזילה ומסוכנת, של הסף הגרעיני.

הבנות אמריקניות כאלה עם איראן לא יסירו את האיומים הגרעיניים של איראן או את שאיפתה להגמוניה, אלא רק ידחו את הבעיה למועד אחר; איראן תישאר בעיה ארוכת טווח עבור ישראל ומדינות סוניות, ותגולגל לפתחו של ממשל אמריקני אחר בעתיד הרחוק יותר.

מה שנדרש כיום אינו הבנות רכות בין וושינגטון לטהרן, אלא תפנית אסטרטגית המבוססת על עוצמה ונחישות אמריקניים. כמעצמה עולמית בולטת, וכבעלת ברית של ישראל, מוטלת על ארה"ב החובה לנטרל את מכונת הגרעין האיראנית, לבלום את ההתפשטות של איראן באזור, ולסכל את הפעולות של שלוחיה המסוכנים – חמאס, חיזבאללה והחות'ים.

כיצד יכולה וושינגטון להתעלם מהעובדה שאיראן מקימה בסיסים אוויריים וימיים בים התיכון ובים האדום, ובייחוד בסוריה, כדי לבסס כוח אזורי? או מהעובדה שהרפובליקה האסלאמית הלוחמנית שואפת לשלוט בקרן אפריקה ובכניסה לים האדום –צוואר בקבוק אסטרטגי לשיט הבינלאומי; ושבאמצעות החות'ים היא גרמה לירידה של 70% בתעבורה הימית מאסיה למערב דרך תעלת סואץ?

כיצד יכולה וושינגטון להתעלם מהעובדה שאיראן מספקת לרוסיה כטב"מים חמושים המשמשים את פוטין במלחמתו נגד אוקראינה, או מהעובדה (לדברי ראש המודיעין הלאומי של ארה"ב!) שאיראן מממנת הפגנות נגד ישראל (ונגד אמריקה) בקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית?

הכי חשוב, כיצד יכולה וושינגטון להתעלם מהעובדה שלפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) איראן העשירה אורניום לרמות הקרובות לכדי הכנת פצצה (84%, קרוב מאוד ל-90% הנדרשים לנשק גרעיני) ושהיא צוברת אורניום שיספיק לייצור של חמישה כלי נשק גרעיניים בתוך שלושה חודשים?

בהתחשב בכל זאת, "דה-אסקלציה" עם איראן נראית כמטרה שגויה. בראייה ישראלית ארוכת טווח, בייחוד לאחר מתקפת 7 באוקטובר, כניסת חיזבאללה למלחמה, וניסיונותיה של איראן להצית אינתיפאדה שלישית ביהודה ושומרון – הסלמת העימות עם איראן היא בלתי נמנעת, ובשלב זה אולי אף עדיפה.

אכן, רוב הציבור הישראלי ומנהיגיו הפנימו שישראל ניצבת בפני עשור של מלחמת התשה נגד איראן וצבאות השלוחים שלה, ושהסלמה בלחימה נגד אויבים אלה היא הכרחית ולא משהו שיש להירתע ממנו. "שלום עכשיו" מול איראן אינה אופציה מעשית או עדיפה מבחינה דיפלומטית או צבאית. שלום (או לפחות יציבות) עשוי להגיע מאוחר יותר, אם בכלל, לאחר ניצחונות מכריעים על הציר האיראני.

בתמצית, ישראל אינה יכולה לחיות עם "טבעת אש" איראנית סביב צווארה, ואל לוושינגטון להסכים לכך גם היא – בייחוד מכיוון שהג'יהאד של איראן נועד לא רק לחנוק את ישראל, אלא גם להכניע את ארה"ב.

לצערנו, ממשלות אובמה-ביידן (ואולי האריס) בוושינגטון רואים את תפקיד ארה"ב באזור באופן שונה. הן ניסו, ולדבריהן עדיין מנסות, לבנות ארכיטקטורה אזורית חדשה דרך פיוס עם איראן, באמצעות ויתור ופשרה, ולא על ידי עימות. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאיראן אינה מסתירה את שאיפותיה המהפכניות והרצחניות הכוללות ייצוא האסלאם הקיצוני שלה ברחבי העולם, שליטה באזור והשמדת ישראל.

בהתחשב בהודעת חמינאי ובשקט היחסי של נסראללה, יש לתהות מה מבטיחים להם ביידן-האריס בתמורה לריסון שלהם. יש גם לתהות מה ישראל תצטרך לשלם על חבילת הרגיעה שוושינגטון מגבשת, מעבר למגבלות שכבר הוטלו על פעולות צה"ל נגד חמאס וחיזבאללה.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 08.09.2024.

עיקרים:

• ביקור מודי באוקראינה מהווה צעד להצגת מדיניות חוץ מאוזנת לכאורה, לאחר הפגישה הלבבית בין מודי לבין פוטין במוסקבה לפני כחודשיים.
• הצורך בהצגת מדיניות מאוזנת הינו חלק מגישת ה-Multi-alignment של הודו תחת מודי.
• כמו כן, צעד זה נועד לרכך את הלחץ האמריקאי על הודו לשנות את גישתה כלפי הפלישה הרוסית לאוקראינה.
• אולם, גם את הביקור בקייב יש לראות בהקשר סיני – סין הפגינה פעלתנות רבה במאמצי פיוס בשנתיים האחרונות כדי לעצב תדמית של מעצמה אחראית (רוסיה-אוקראינה, הפלגים הפלסטינים, ישראל-הרש"פ, איראן-סעודיה), והודו מעוניינת למנף את יכולתה לדבר עם כלל השחקנים בזירה הבינלאומית כדי להראות פעלתנות גם במישור זה.
• הביקור כשלעצמו לא יוביל לשינוי במצב המלחמה, וצפוי כי הודו לא תחרוג מעבר לנכונות להעביר מסרים בין רוסיה לבין אוקראינה. בה בעת, הביקור שימש לפיוס זלנסקי וקידום סוגיות בילטרליות שהיו על הפרק, כולל תעשיות ביטחוניות.
• על אף מאמצי הנראות של הודו בהקשר של רוסיה-אוקראינה, אין להשליך מכך על המצב במזרח התיכון, בדגש על ישראל-איראן.

כחודש וחצי לאחר הביקור במוסקבה קיים ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ביקור היסטורי ראשון באוקראינה כאשר ברקע החרפת התקיפות ההדדיות בין רוסיה לאוקראינה, כולל המבצע האוקראיני בתוך שטח רוסיה, במחוז קורסק, ומתקפות כטב"מים באזור מוסקבה, לצד הגברת התקיפות הרוסיות במזרח אוקראינה ואף על קייב.

על אף ההצהרות של מודי בנוגע להשבת השלום והיציבות באזור, הביקור אינו צפוי לתרום להתקדמות דרמטית בכיוון זה, ולא בטוח עד כמה אכן תהיה הודו אקטיבית בהקשר זה, מעבר לרצון כן להעברת מסרים (ולעודד את זלנסקי לקיים משא ומתן עם פוטין על סיום המלחמה) ואמירה ברורה בנוגע לתמיכה בשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה. בנוסף, מודי מינף את הביקור כדי לקדם כמה סוגיות בילטרליות:

• במישור הפוליטי, השניים הסכימו לבחון את שדרוג היחסים משותפות מקיפה לשותפות אסטרטגית, והשתתפות של דרג בכיר מהודו בוועידת השלום הבאה למען אוקראינה.
• במישור הכלכלי, תחום הפרמצבטיקה זוהה כבעל פוטנציאל גדול בין המדינות, כמו גם עידוד המדינות לעסוק ב-AI, שירותי ענן, ביוטק, אנרגיה ירוקה ועוד.
• במישור הביטחוני, למדינות הסכם לשת"פ תעשייתי-ביטחוני משנת 2012 שלא התקדם באופן משמעותי, והשניים סיכמו על מפגש של צוותי עבודה בהודו בזמן הקרוב, בדגש על פרויקטים תחת כללי Make in India.

לאחר הביקור שוחח נשיא ארה"ב, ביידן, עם מודי על הביקור, בצעד שביטא את רף הציפיות של ארה"ב מהודו בהקשר זה, ושימש את מודי גם כדי להצביע על האיום למיעוט ההינדי בבנגלדש. ניתן ללמוד מכך שאחד המניעים המרכזיים של מודי בביקור היה רצון לפייס את זלנסקי והמחנה המערבי, שהתקשו לקבל בהבנה את מפגן החיבה בין מודי לבין פוטין בביקורו של הראשון ברוסיה לפני כחודשיים. גם לאחר שקלול הסוגיות הבילטרליות, נראה כי הביקור שימש את הודו בעיקר כמהלך מאזן בעל נראות גבוהה שענה לציפיות המערב. זאת, מבלי לסכן באמת את השותפות האסטרטגית עם רוסיה, בדגש על תחומי האמל"ח והאנרגיה. זהו אינטרס ראשון במעלה של הודו לשמר זאת, בין היתר גם בהקשר של התחרות מול סין והזיקה לדרום הגלובלי.

ראשית, כדי להבין את סדרי הגודל ביחסי המדינות – היקף הסחר בין הודו לאוקראינה הסתכם רק ב-2.5 מיליארד דולר בשנת 2022, בעוד שהיקף הסחר בין הודו לבין רוסיה מוערך היום בכ-66 מיליארד. יתרה מכך, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה וצמצום הרכש האירופי של נפט וגז מרוסיה, הודו השכילה להשיג הנחות על ייבוא הגז והנפט מרוסיה, שהפכה לספקית המובילה של נפט גולמי להודו. כך, לפני הפלישה, ייבוא הנפט מרוסיה היה רק 2% מכלל הייבוא ההודי, בעוד שכעת הייבוא מרוסיה מהווה מעל 30% מכלל ייבוא הנפט להודו; הודו תלויה בייבוא על מנת לספק את צורכי החשמל של האוכלוסייה הגדולה בעולם. נתון זה מציב את הודו שנייה רק לסין מבחינת היקף רכש הנפט מרוסיה, שמספקת לשתיים גם היקפים נרחבים של פחם.

כמו כן, היקף הקשרים הביטחוניים בין הודו לבין רוסיה נותר משמעותי למרות מספר גורמים שיצרו מגמה הפוכה: ההשקעה הרבה של רוסיה במלחמה באוקראינה, הקושי הרוסי לספק אמל"ח באיכות גבוהה, והרצון ההודי לקדם ייצור עצמי. על רקע זה, ועל רקע היותה של הודו היבואנית הגדולה בעולם של אמל"ח, באמצעות השקעה במודרניזציה של הצבא פתחה הודו חלון הזדמנויות לתעשיות מערביות לנגוס בנתח השוק הרוסי. למשל, בשני העשורים האחרונים רכשה הודו מרוסיה אמל"ח בשווי כ-60 מיליארד דולר, אך בעוד שבשנים 2009–2013 היווה הרכש מרוסיה 76% מכלל הרכש, בחמש השנים האחרונות הוערך הרכש מרוסיה רק ב-36%. בה בעת, כפי שצוין עדיין מדובר בפלח שוק גדול שלא ייעלם במהרה.

בנוסף, הקשר עם רוסיה חשוב מבחינת הודו כדי לרסן את התקרבות סין לרוסיה בדרכים שתפגענה ישירות בביטחון הלאומי של הודו, ויאפשר איזון ההשפעה הסינית הן במישור הבילטרלי והן בארגונים בינלאומיים משותפים, דוגמת ה-BRICS, שם הפכה הודו להיות דומיננטית יותר בשנים האחרונות.

האינטרסים כבדי המשקל של הודו מול רוסיה מסבירים מדוע נמנע מודי עד כה מגינוי הפלישה הרוסית לאוקראינה, ובחר בקו מדיניות ניטרלי שדוגל בהפסקת המלחמה והשבת השלום, עם אמירה תקיפה יותר באשר לשימוש אפשרי בנשק בלתי קונבנציונלי מצד רוסיה. אולם, במקביל, מודי נאלץ להתמודד עם ציפיות אמריקניות לנקוט עמדה ברורה יותר כיאה לדמוקרטיה הגדולה בעולם. במשך זמן רב, מדיניות החוץ של מודי אכן הייתה מאוזנת ואף אקטיבית בניסיון לייצג גשר מדיני וכלכלי בין המחנה המערבי לבין הדרום הגלובלי, אך לא בכל הנוגע לפתרון סכסוכים ברחבי העולם.

מנגד, סין הפגינה פעלתנות רבה כדי להצטייר כגורם בינלאומי אחראי שמקדם שלום ויציבות. רק בשנתיים האחרונות הציגה סין תוכנית ממוחזרת לפיוס בין ישראל לפלסטינים, תיווכה בין איראן לסעודיה, פרסמה עקרונות לסיום המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה, ולאחרונה אף הפגישה בין גורמי פתח לחמאס בבייג'ינג. אף על פי שאין במאמצים אלה תוכן או כוונה אמיתיים לסיום הסכסוכים, הנראות של מאמצים אלה חשובה לא פחות לתדמית של סין בקרב הדרום הגלובלי, וכן בהשוואה לארה"ב.

מודי ראה כי טוב והפנים כי ניתן לשחק את המשחק מבלי לשלם מחיר על מהלכים מדיניים סמליים, לפחות מבחינת הנראות הבינלאומית. על כן, לאחר הפגישה החמה עם פוטין, החשיבות של ביקור מודי באוקראינה היא בעצם קיומו, ויחד עם הביקור בפולין (לראשונה מזה 40 שנה) – שהתבססה כגורם הניצי ביותר לרוסיה באירופה – הם תורמים למעמדה כגורם בינלאומי מאוזן אך אקטיבי יותר, מרצים את ארה"ב והמחנה הדמוקרטי, וגונבים לסין מעט מאור הזרקורים.

כעת, יש לעקוב ולבחון האם הודו תוסיף מהלכים דומים במערכות נוספות, במסגרת התחרות שלה מול סין, שעה שלפחות בשלב הזה לא נראה כי להודו יש עניין בכיוון זה בהקשר של מלחמת "חרבות ברזל", או אף בתיווך בין ישראל לבין איראן.

"הדיפלומטיה ושדה הקרב משלימים זה את זה, איראן תפעל באופן שישרת את האינטרסים הלאומיים שלה, את ביטחונה ואת כבודה הלאומי" – כך סיכם עבאס עראקצ’י שר החוץ החדש של איראן, את גישתו של המשטר בטהראן לעימות עם ישראל ולהתרחשויות במזרח התיכון.

בסבב הראיונות שנתן השבוע הוא חזר על מחוייבותה של איראן להמשיך לתמוך בכל קבוצות ה"התנגדות" וכמו דוברים אחרים של המשטר הבטיח כי ”פעולת הטרור הציונית” שהביאה להריגת הניה לא תישאר ללא מענה.

ההמתנה המתוחה לתגובה האיראנית גורמת בישראל לנזקים נפשיים, חברתיים וכלכליים וזהו חלק מהמחיר – הסבירו באיראן. חלק מהפרשנים נימקו את העיכוב בצורך להשלים תחילה את הבירורים על החדירה המודיעינית, שאפשרה את ההתנקשות בטהראן, לאפשר את קיומן של שיחות המשא ומתן על הפסקת הלחימה ברצועת עזה; ולהשלים באופן מדוקדק את ההכנות המבצעיות כך שהפעולה האיראנית תשיג בדיוק את האפקט הרצוי לאיראן, לא פחות ולא יותר.

בתוך ההמולה הזו נמשכו המגעים בין דוחא לטהראן. מוחמד א-ת'אני, ראש הממשלה ושר החוץ של קטאר, הגיע לביקור לא שגרתי בבירה האיראנית ונפגש שם עם הנשיא מסעוד פזשכיאן ועם שר החוץ עראקצ'י. מתוך הדיווחים בתקשורת קשה לדעת את פרטי שיחותיהם סביב רעיון ה"הסדרה האזורית". בעיקר – מה התמורות  שאיראן מנסה לחלץ מהאמריקנים, מעבר לקרדיט שחלק ממנו היא כבר מקבלת, על הסכמתה לקשור בין תגובתה  מול ישראל לבין המגעים להפסקת האש בעזה. אמנם אין מידע, אך יש מספיק סימנים שמחזקים את ההערכה כי במסגרת השיחות, נבחנת גם החזרתה של סוגיית הגרעין האיראני לשולחן הדיונים, כדי להגיע להבנות . אמירותיו של מנהיג איראן עלי חמינאי על האפשרות לקיים אינטראקציה עם האוייב נתפרשו כאיתות על נכונותו לשוב למשא ומתן עם ארצות הברית בסוגיית הגרעין. גם מינויים של פזשכיאן וערקאצ'י מתיישבים עם הגישה הזו.  האינטרס האיראני הוא להוביל להבנות או להסכם שיקלו את הסנקציות וישפרו את המצב הכלכלי. מן העבר השני, האינטרס של ממשל ביידן הוא למנוע מלחמה אזורית (שעלולה לסבכו במיוחד לקראת הבחירות) ולנסות להפיק רווח פוליטי ומדיני מהמצב שנוצר באזור. 

דובר מחלקת המדינה אמר השבוע : ״נשפוט את הנהגת איראן על פי מעשיה, לא על פי דבריה…אם איראן מעוניינת להפגין רצינות או גישה חדשה, עליה להפסיק את ההסלמה הגרעינית ולהתחיל לשתף פעולה באופן משמעותי עם סבא״א״. יש לברך על עמדה זו ולקוות כי אינה מהווה רק "עמדת פתיחה". במידה מסויימת היא מהווה חלק מהמשא ומתן הלא מוכרז. את האיומים שהשמיעו דוברים איראניים לאחר מכן ובמנותק מכך, בנוגע  למחוייבות להגיב לישראל, יש לראות לא רק כביטוי לכוונותיהם האמיתיות  וכניסיון לשמור על הכבוד הלאומי, אלא גם כחלק מטקטיקת המשא ומתן העקיף עם ארה"ב. כמובן, ישראל צריכה להיות ערוכה לכל תרחישי התגובה ללא הנחות מקלות.

כך או אחרת, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מופתעת ממגעים (אם אמנם מתקיימים כאלה) בעניין כה גורלי לעתידה. זה הזמן לבדוק את הדברים גם באמצעות שיח ישיר עם גורמי הממשל ולגבש את עמדתה באשר לכך. גם באיראן מזהים את הדחיפות מצד גורמים בממשל ביידן להגיע להישג מדיני. אסור שאנו נשלם עבור זאת מחירים בלתי נסבלים.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 30.08.2024. 

שנתיים וחצי חלפו מאז הפלישה הרוסית הרחבה לאוקראינה. רוסיה מתקשה להגיע להישגים צבאיים משמעותיים נוכח הנחישות ואורך הרוח מצד האוקראינים, שזוכים לסיוע נרחב מהמערב. למעשה, שני הצדדים מוגבלים ביכולת להכריע את המלחמה, שהופכת למלחמת התשה שסופה לא נראה באופק.

על רקע זה, המבצע המפתיע והמוצלח של אוקראינה לפרוץ למחוז קורסק כ-30 ק"מ בשטח רוסיה, מהווה דחיפה מורלית משמעותית לצבא ולעם האוקראינים. הגם שמהלך זה אינו צפוי לשנות את פני המלחמה כולה, ישנם בכל זאת, מספר רווחים מפעולה זו: ראשית, מבוכה גדולה לפוטין ומשטרו; שנית, ניסיון לשחרר לחץ מאזורים אחרים על ידי משיכת כוחות רוסים לעבר קורסק, במיוחד מאזור חרקיב, באופן שחושף הקושי הרוסי לגייס חיילים נוספים; פגיעה בתשתיות צבאיות רוסיות ששימשו לתקיפות נגד אוקראינה ויצירת אזור חיץ.

בנוסף, שיפור נקודת הפתיחה של אוקראינה במשא ומתן עתידי; ולבסוף, פוטנציאל ליצירת קלף מיקוח בתחום האנרגיה והגרעין, שעה שבמחוז קורסק שוכן אחד משלושת הכורים הגרעיניים הגדולים ברוסיה, והשתלטות עליו (נמצא כ-40 ק"מ מהעיר קורסק), עשויה לקזז את המנוף שיש לרוסיה מאז שזו השתלטה על הכור הגרעיני בז'פוריז'יה (הגדול ביותר באירופה) במרץ 2022.

על מנת להמעיט מערכו של המהלך האוקראיני, פוטין נמנע מגיוס חירום נרחב והסתפק בהכרזה על קמפיין נגד טרור במחוז אשר מנוהל על ידי כוחות משולבים של ה-FSB ויחידות סמוכות של הצבא. כמו כן, השופרות הרוסים חידשו האיומים המרומזים על שימוש אפשרי בנשק גרעיני נגד אוקראינה, בהמשך לטענות שקריות שהפיצו על תוכניות אוקראיניות להפציץ את הכור הגרעיני בקורסק. זאת, בשעה שיו"ר הועדה הבינ"ל לאנרגיה אטומית הביע דאגה מהדרדרות הבטיחות בכור בז'פוריז'יה. במקביל, רוסיה הגבירה את תקיפותיה במזרח אוקראינה ונראה כי שימור נקודות חיכוך רבות לאורך הגבול משחק לטובת רוסיה בטווח הארוך.

הזמן משחק תפקיד משמעותי, לא רק מבחינת רוסיה ואוקראינה, אלא גם מצד התומכות בהן, ובדגש על המערב בהובלת ארה"ב. אמנם סין, איראן וצפון קוריאה מסייעות לרוסיה ברכיבים חיוניים וחימוש, אך סיוע זה אינו אסטרטגי לרוסיה כמו הסיוע המערבי לאוקראינה, ועל כן, דווקא ביכולת המערב לשנות את תמונת המצב, אם ירצה – אולם, מהלכיו בפועל מתנהלים בסתירה מוחלטת.

עד כה, ארה"ב סיפקה סיוע צבאי לאוקראינה בסך $55.4 מיליארד, ולאחרונה אישרה חבילה נוספת של חימוש בסך $125 מיליון, שכוללת מערכות נגד מטוסים, טילי מדויקים, פגזים ועוד. האיחוד האירופי העניק סיוע של למעלה מ-40 מיליארד דולר, ויותר מ-120 מיליארד דולר כולל החבילות ההומניטריות והפיננסיות לאוקראינה. אך סיוע זה הגיע עם תנאים נוקשים למדי. ארה"ב הבהירה כי כוח האש שסיפקה לאוקראינה יכול לשמש רק בשטחה לבלימת התקיפות הרוסיות אך לא לתקיפה בשטח רוסיה, ולאחר המתקפה האוקראינית בקורסק הבית הלבן מיהר להבהיר כי אוקראינה לא חרגה מהתנאים האמריקניים.

משלחות של פוליטיקאים אוקראינים ניסו להשפיע על מדיניות ביידן, אך ללא הצלחה – האוקראינים טענו כי דווקא על בסיס הומניטרי יש לאפשר ולעודד את אוקראינה להשתמש ביכולות אלה נגד הרוסים. קו אדום דומה הוצב על ידי ברית נאט"ו, שאוקראינה שואפת להצטרף אליה. זלנסקי בעצמו אמר בפסגת נאט"ו שהתקיימה ביולי כי אוקראינה לא יכולה לנצח תחת המדיניות הנוכחית.

הבעיה

לאחרונה קיבל בית הדין הבי"ל לצדק בהאג חוות דעת מייעצת בנוגע ל"כיבוש" הישראלי באיו"ש ובעזה[1]. לרוב הקוראים הישראלים חוות הדעת נתפסת כקיצונית וכמוטה. היא זכתה לדחייה מכלל המנהיגים הפוליטיים החשובים בישראל. בסוגיית ה"כיבוש" הישראלי באיו"ש ובעזה וחוקיותו ישנו מנעד של דעות אפשריות במשפט הבינלאומי, אבל בקריאת חוות הדעת נראה ששופטי הרוב התעקשו בעקביות לאמץ את הטיעונים והגישות שסותרים את העמדה הישראלית. בנייר העמדה הזה, אני מבקש לטעון שגם תפיסת המשפט הבינלאומי הרווחת בישראל אינה מאוזנת. היא אינה משקפת בהכרח את מנעד הדעות הרלוונטיות בנוגע לכל סוגיה מהסוגיות שישראל מתמודדת עימן. אני טוען שלחוסר האיזון הזה יש השפעה שלילית על יכולתה של ישראל להתמודד עם אתגרים משפטיים ומדיניים, והוא אף יכול להשפיע לרעה על היכולת להתמודד עם אתגרים צבאיים דרמטיים. בכלל זה, לתפיסה האחידה למדי של המשפט הבינלאומי בישראל עלולה להיות השלכה שלילית על היכולת לנצח במלחמת לבנון השלישית, שעלולה אולי לפרוץ בכל רגע.

יש שיטענו שגם אם אין בזה חפיפה עם האינטרס הישראלי, למרבה הצער זה הוא "הדין הבינלאומי"; שהעמדות הביקורתיות העקביות של בתי הדין הבינלאומיים ושל רוב המומחים למשפט בינלאומי בישראל פשוט משקפות את מה ש"הדין הבינלאומי" קובע. אלא שבקרב המומחים למשפט בינלאומי בעולם יש גם גישות אחרות בנוגע לכללים של אותו "הדין הבינלאומי". ובכלל, אחת המטרות בנייר הזה היא להבהיר את פוטנציאל הולכת השולל שטמון בטענות נחרצות שנאמרות בשם "הדין הבינלאומי". בהתאם, הטיעון הראשון בנייר זה הוא כי המשפט הבינלאומי שונה מהמשפט הפנים-מדינתי שנוהג פנימה בכל מדינה ומדינה. ומכאן, שהכרה באופיו המיוחד של המשפט הבינלאומי היא חלק חיוני בהתמודדות עם הבעיות המשפטיות-ביטחוניות של ישראל.

טענה שנייה בנייר הזה היא שהמשפט הבינלאומי הוא ברמה התפתחותית מוגבלת. הוא סובל מאי-בהירות רבה ויש ויכוח רחב בנוגע לכללים שבו. למרות זאת, רוב המומחים למשפט בינלאומי בישראל מגלים רמה גבוהה יחסית של אחידות דעה ביחס לסוגיות משפטיות-ביטחוניות. דוגמה מובהקת לזה אפשר לראות במלחמת "צוק איתן" בעזה בשנת 2014. עלתה אז שאלת החוקיות של ניתוק או הקטנה יזומים של כמות החשמל שישראל מספקת לעזה. פרופ' אבי בל, מומחה ישראלי למשפט בינלאומי, הגיש לוועדת החוץ והביטחון בכנסת חוות דעת שלפיה הדבר מותר על פי הדין הבינלאומי[2]. בתגובה, התייצבו רוב המומחים הישראליים למשפט בינלאומי כשהם חותמים יחדיו על חוות דעת נגדית[3]. לשתי חוות הדעת הגיב פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, במכתב משלו לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת[4]. על פי פרופ' פרידמן, העמדה המוצגת בחוות הדעת של קבוצת רוב המומחים היא רדיקלית יחסית. עוד הוא טוען שיש עמדות חשובות אחרות במשפט הבינלאומי שנוגדות את עמדת המומחים הישראליים. פרידמן אף המליץ לישראל שלא להציג דווקא עמדות רדיקליות שכאלו בהליכים משפטיים בארץ ובחו"ל. אכן, לפחות מומחה עולמי אחד למשפט בי"ל הציג עמדה התומכת בעמדתו של פרופ' בל והמתנגדת לחוות הדעת של קבוצת המומחים הישראליים[5].

הטענה השלישית במאמר הזה היא כי למרות הנחרצות שבה מוצגים חלק מטיעוני המומחים בישראל בנוגע ל"חובות שמוטלות על ישראל" במשפט הבי"ל, גם אם ישראל תאמץ את העמדות האלו היא בכל זאת לא תסיר את האיומים המשפטיים הבינלאומיים על ישראל ועל ישראלים. סקירת הפסיקה וההחלטות של בתי הדין הבי"ל הרלוונטית לישראל מעלה מסקנה ברורה: ההטיה בהן נגד ישראל וטיעוניה היא מובהקת. בבתי הדין, ובכלל זה גם בבית הדין הבינלאומי הפלילי, הסיכוי לתוצאה חיובית לישראל או לישראלים הוא שולי. עמדתי על כך ועל הנימוקים לזה בניירות עמדה קודמים. כל עוד לא יהיה שינוי מהותי בערכאות האלו, וכל עוד תבחר ישראל שלא לוותר על זכותה להגנה עצמית אפקטיבית מול אויביה, היא תעמוד מול דחייה עקבית של גישתה המשפטית מצד בתי דין בי"ל.

הטענה הרביעית במאמר הזה היא כי שילוב שלוש הטענות הראשונות מעלה אפשרות לפגיעה ביכולתה של ישראל להגן על עצמה באפקטיביות. מצד אחד, היא נלחצת על ידי המשפטנים הבי"ל והדרג המייעץ בישראל לאמץ גישה משפטית בי"ל מגבילה (וכאמור, לעיתים רדיקלית וכזו שיש מולה דעות חשובות אחרות). מצד שני, לא יהיה בעמדה הזו כדי לספק הגנה משפטית מוצלחת לישראל. התוצאה האפשרית היא שישראל גם תיפָגע ביכולתה לנצח במלחמה קיומית וגם תשלם למרות זאת מחיר משפטי בדיעבד.

התמודדות מומלצת

 לצורך מזעור הבעיה שתוארה, אני ממליץ למקבלי ההחלטות לאמץ שלוש הכרעות:

1. להכיר באופיו הייחודי של המשפט הבינלאומי – כאמור, אחת הטענות בנייר זה היא כי המשפט הבינלאומי שונה מהמשפט הפנים-מדינתי (זה שחל בכל מדינה פנימה). הכרה באופיו המיוחד של המשפט הבי"ל היא חלק מן ההתמודדות עם הבעיה המשפטית-ביטחונית שהוצגה. המשפט הבינלאומי הוא, בחלק ניכר מהמקרים, רק אוסף של עקרונות. ביחס לחלקם, יש הסכמה בין המדינות ובין המשפטנים הבינלאומיים רק בנוגע לניסוחם הכללי. נזכיר שאין בנמצא "חקיקה" בינלאומית מתחדשת. אין לקהילייה הבינלאומית מקבילה אמיתית למערכת בתי המשפט שיש בכל מדינה, לכן במשפט הבינלאומי אין גם פסיקה שיפוטית מבהירה ושוטפת כמקובל במשפט פנים-מדינתי[6], ולכן הפרשנות של רוב העקרונות במשפט הבינלאומי מצויה במחלוקת של ממש. המדינות חלוקות, וגם המומחים חלוקים בנוגע לרוב הכללים ובנוגע ליישומם. על זה נוסיף שהמשפט הבינלאומי קרוע בין ניגודי אינטרסים עמוקים בין המדינות, ובכללן בין המעצמות. הוא חשוף לעימות שבין תפיסות עולם שונות, ובכלל זה תפיסות עולם שונות בנוגע לטיבו ולמעמדו שלו.

תכונה נוספת של המשפט הבינלאומי היא התפתחותו האיטית. יצירת הנורמות הבינלאומיות יכולה להתגבש בדרך של הסכמת המדינות או בדרך של פרקטיקה משפטית רווחת ונמשכת. מטבע הדברים, שני המקורות האלו ליצירת כללים הם איטיים מאוד. התוצאה היא שסוגיות עכשוויות עומדות מול דין בינלאומי חסר או לא-עדכני. המסגרת במשפט הבינלאומי להסדרת מלחמות סייבר, לדוגמה, נשענת על דיני המלחמה מתחילת המאה ה-20 ועל ניסיונות לצקת בהם פרשנות חדשה. בהתאם, גם התופעה החדשה יחסית של מלחמות א-סימטריות בין מדינות ובין ארגוני טרור חזקים וטריטוריאליים, כמו חיזבאללה, מהווה אתגר לדיני המלחמה שאומצו לנוכח מלחמות בין צבאות ומדינות. מכאן, מובן מדוע בנוגע ללא-מעט אמצעים של לוחמה צבאית בטרור ישנה מחלוקת במשפט הבינלאומי בין המומחים, וגם בין המדינות.

התוצאה של כל זה היא כי המשפט הבינלאומי הוא מערכת משפט ברמת התפתחות מוגבלת, ושיש אף ספק אם היא מערכת משפט של ממש כלל ועיקר. בכל מקרה, ברור כי היא ברמה התפתחותית מוגבלת מאוד בהשוואה למשפט פנים-מדינתי כמו המשפט האמריקאי או הצרפתי. יש מחלוקת לגבי תכניו של המשפט הבי"ל ולגבי היישום של תכניו על סיטואציות "חדשות". אין לזירה הבינלאומית גורמים מרכזיים בעלי סמכות שמכריעים דרך קבע במחלוקות האלו, ומכאן שמי שמדבר בשם "חובות משפטיות במשפט הבי"ל" ראוי לו שידבר בצניעות. וראוי לזכור שאל מול הטיעונים האלו עומדת אי-בהירות ומחלוקת גדולה, ועומדות לא-אחת גם עמדות אחרות.

אם כך, מנהיג ישראלי שמוצגות לו חובות מוחלטות וברורות במשפט הבינלאומי בנוגע לסוגיות של מלחמה בטרור, לדוגמה, ראוי לו שייטול את העמדות האלו עם מידה בריאה של ספק. לאור רמת האחידות הגבוהה בין מומחי המשפט הבי"ל בישראל, על המנהיגים בישראל להטיל ספק גם במשמעות של מה שנראה כמו הסכמה גורפת בקרב משפטנים בינלאומיים וגורמי המקצוע. להטיה המספרית יכולה להיות גם השפעה מרתיעה בנוגע לדרג ממונה משפטי, כמו פצ"ר לדוגמה, אם ירצה להעמיד דעה נגדית לדעה הרווחת בקרב מומחים בישראל.

2. להכיר באחידות המשפטית בישראל ולגוון את חוות הדעת – מובן שלכל מומחה למשפט בי"ל יש חירות לגבש לעצמו את עמדותיו. אבל, ההבנה שהמשפט הבי"ל מגוון יותר ומדויק פחות מכפי שנראה לעיתים בישראל מחייבת את המנהיגים לגוון באופן יזום ועקבי את ספקטרום דעות המומחים שהם שומעים[7]. הגיוון לא ייעשה בהדרתו של איש, אלא יש להשיגו בהרחבת מעגל הנשמעים.

באופן ספציפי יותר, בנוגע לדיני המלחמה ישנו ויכוח בשאלת היחס בין שני האינטרסים שהם מקדמים: היכולת לנצח בעימות צבאי והאינטרס ההומניטרי של הפחתת אובדן וסבל. אני טוען שקריאה של מקורות דיני המלחמה ואמנות היסוד שלהם תלמד על עליונות עקבית של הצורך הצבאי ולא על שוויון בין האינטרסים. מן הבחינה הזו, עמדתי היא כי האינטרס ההומניטרי בעת לחימה מקבל ביטוי משני לאינטרס-העל של הצורך הצבאי. כלומר, האינטרס ההומניטרי מקבל ביטוי בדיני המלחמה בעיקר כל עוד אין הוא משפיע השפעה ממשית על היכולת לנצח ועל האינטרס המדינתי הקיומי. כל קריאה אחרת של דיני המלחמה מחייבת בעיניי גישה שמייחסת אי-רציונליות של המדינות. היא תהיה שוות ערך לציפייה מהן שתקיימנה מגבלות הומניטריות גם במחיר איום קיומי. להערכתי, ספק אם עמדות כאלו מגיעות אל שולחן מקבלי ההחלטות בישראל.

3. להכיר ברלוונטיות השולית של הטיעון המשפטי ומתן עדיפות (המוכרת בדיני המלחמה) לצורך לנצח – תהא אשר תהא העצה המשפטית שישמעו המנהיגים, עליהם להפנים את התועלת המוגבלת שתופק מאימוצה. גם באימוץ העמדות הרדיקליות במשפט הבי"ל לא טמון בהכרח הפוטנציאל לקבלת הסכמה משפטית-בי"ל לעמדה המשפטית הישראלית. בהטיה הקיימת בבתי הדין הבינלאומיים, זו ציפייה בלתי סבירה. דוגמה לזה היא תוכנית ההתנתקות. קשה לחשוב על מהלך רדיקלי יותר מאשר פינוי כלל האוכלוסייה הישראלית ברצועת עזה וכלל הנוכחות הצבאית באופן מוחלט. אחת הציפיות מן המהלך הייתה הגברת הלגיטימציה הבינלאומית והמשפטית עם "סיום הכיבוש". אלא, שכאמור, אחת הטענות כאן היא שבמצב הנוכחי, מצידה של ישראל אין בנמצא סטנדרט משפטי רדיקלי מספיק שיימצא כמוצדק ומספק בבתי הדין הבינלאומיים. ואכן, סופו של מהלך ה"התנתקות" ושל "סיום הכיבוש" הוא בחוות דעת של משפטנים בעולם, ועכשיו של בית הדין הבינלאומי לצדק, שלפיה ישראל נותרה אחרי ההתנתקות כ"כובשת" בעזה.

חשוב להבהיר, נייר מדיניות זה אינו קורא להנהגה הישראלית לפעול חלילה בניגוד למשפט הבינלאומי שמחייב את ישראל. על ישראל לקיים את המשפט הבינלאומי שמחייב אותה אחרי שתאמץ פרשנות סבירה, לא-רדיקלית ולא-התאבדותית שלו, שיש לה גם תמיכה של מומחים בארץ ובעולם.

בהתאם, אף על פי שיש להיגמל מן הציפייה להציג את טיעוניה הטובים של ישראל ולשכנע בתי דין בינלאומיים, אין סיבה לנטוש טיעונים במשפט הבי"ל שישראל מוצאת היום כנכונים וצודקים. כפי שציינתי בניירות עמדה קודמים, לא אחת ישראל היא חלוצה בתחום הפרקטיקה של המלחמה בטרור. כבר קרה שעמדות משפטיות של ישראל נדחו בתחילה בקרב משפטנים בי"ל ובקהילייה הבי"ל, אבל שכשהגיע סוג האיום שמולו עמדה ישראל גם לכדי איום על מדינות מערב נוספות זכו חלק מטיעוניה של ישראל לקבלה מאוחרת. לדוגמה, בעניין חיסול פעילי טרור. המסקנה מזה היא כי אי-הסכמה גורפת לעמדות הישראליות כיום אינה סיבה לנטוש אותן. קרוב לוודאי שבתי הדין הבינלאומיים לא יקבלו אותן בכל מקרה, אבל מומחים ומדינות בעולם עוד עשויים לשנות דעתם עם הבשלת ההבנה של האיום שישראל עומדת מולו[8].

הבנת הטענות בנייר העמדה הזה קריטית ברגעים האלו ממש. מלחמה עצימה עלולה לפרוץ בצפון מול חיזבאללה בכל רגע. המלחמה הזו תתנהל בתנאים ייחודיים של איום על העורף והתשתיות הלאומיות בישראל. לאור שטחה הקטן של ישראל, מדובר באיום יוצא דופן. אם יצטרפו שחקנים נוספים למערכה נגד ישראל, יגדל היקף האיום הרקטי והטילי הקונבנציונלי מאוד. לאור רגישותה האסטרטגית של ישראל, הרי שמהיקף מסוים הנשק הקונבנציונלי מעמיד מול ישראל איום שמתקרב בערכו לאיום לא-קונבנציונלי. עוצמת האיום מחייבת גישה נחרצת ומהירה במיוחד להסרתו, מוקדם ככל האפשר. האיום הקיומי הייחודי מחייב לכן גישה מרחיבה ביותר מבחינת דיני המלחמה. העמדת מגבלות "ישנות" על הפעילות הצבאית הישראלית להסרת האיום תהיה לא נכונה ומסוכנת ברמה הקיומית. לא הייתה עוד נקודה כזאת בזמן שבה היה על המנהיגים הישראליים להקפיד על מה שטוען לו נייר עמדה זה: להקפיד לגוון את שיח הייעוץ במשפט הבי"ל ולהתמיד בגישות שמאפשרות ניצחון ושישראל רואה אותן כנכונות וצודקות.

[1] LEGAL CONSEQUENCES ARISING FROM THE POLICIES AND PRACTICES OF ISRAEL IN THE OCCUPIED PALESTINIAN TERRITORY, INCLUDING EAST JERUSALEM, Advisory Opinion, I.C.J. (19 July 2024) (https://www.icj-cij.org/sites/default/files/case-related/186/186-20240719-adv-01-00-en.pdf)

[2] אבי בל, ישראל רשאית לנתק את רצועת עזה ממים וחשמל – חוות דעת משפטית (יולי 2014).

[3] חובה לספק חשמל ומים לעזה – "מכתב המשפטנים" (21.7.2014)

(https://www.haokets.org/2014/07/21/%D7%97%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A7-%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%9C-%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%94/).

[4] ראו: דניאל פרידמן, הערות בעניין אספקת חשמל ומים לרצועת עזה (23.7.2014) (https://danielfriedmann.com/blog/water-electricity-to-gaz).

[5] ראו לדוגמה את עמדתו של פרופ' פוזנר, מחשובי המומחים למשפט בי"ל ומהבולטים שבין חוקרי המשפט בעולם: "Would it be lawful for Israel to shut off electricity to Gaza? Yes, says Avi Bell… No, says twelve other scholars in Israel… Israel could cut off electricity even if it were not at war with Gaza…But the 12 authors don’t argue that Israel occupies Gaza. Instead, they argue that Israel has certain obligations to Gaza because Israel used to occupy Gaza and since withdrawing has prevented Gaza from developing infrastructure by blockading it. There is an Israeli Supreme Court case that lends credence to this theory, but international law does not. There is no legal authority for the principle that a belligerent that has withdrawn from a country has any obligations toward it that arise from the former occupation. Nor can the authors cobble together a description of the contours of those obligations if they did exist, so even if Israel owed obligations toward Gaza of some sort, it would hardly follow that it cannot cut off electricity if it believed that doing so advanced a legitimate military objective. Eric Posner, Would it be Lawful for Israel to Shut Off Electricity to Gaza?" (24.7.2014) (https://ericposner.com/would-it-be-lawful-for-israel-to-shut-off-electricity-to-gaza).

[6] בית הדין הבינלאומי לצדק, ה-ICJ, אינו באמת מקבילה אמיתית למערכת בתי משפט שיש בכל מדינה. השיפוט בו הוא רק בהסכמת המדינות, ומספר התיקים בו, כמו גם סוג הנושאים המגיעים אליו, מוגבל מאוד בהשוואה לבתי משפט פנים-מדינתיים.

[7] לדוגמה לחוות דעת שכזו, שעל פי הפרסום עמדה בניגוד לעמדות שהושמעו לדרג הביטחוני והמדיני, ראו: אריאל כהנא, חוות הדעת המשפטית קובעת: אין חובה על ישראל לאפשר לתושבי צפון הרצועה לחזור לבתיהם, ישראל היום (3.1.2024)

(https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15046141).

[8] לתיאור כללים בתחום המלחמה בטרור שעברו הליך "הגמשה" עם התרחבות איום הטרור העולמי, ראו: Cohen, Alon and Bitton, Raphael, 2015. The Threshold Requirement in Asymmetric Conflicts: A Game Theory Analysis. Chi. J. Int'l L., 16, p. 43, 51–53.

ארה"ב תצטרך להפגין את עמידתה האיתנה לצד ישראל במערכה הנוכחית, שכן שורה ארוכה של מדינות צופות בה בעין מאוד־מאוד ביקורתית. החותם שהותירה בעקבות הנסיגה הפתאומית מאפגניסטן עדיין צרוב בתודעתן, וחלקן כבר החלו לפלרטט עם מעצמות מתחרות על גיבוי כלכלי וביטחוני.

האופן שבו תפגין ארה"ב את עוצמתה אל מול איראן, החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק, חמאס, חיזבאללה, וכמובן רוסיה וסין המתמרנות מאחורי הקלעים, יהיה בבחינת קו פרשת המים באשר למיקומה בסדר העולמי הקיים.

ייתכן שזה נשמע דרמטי, אולם בעקבות 7 באוקטובר נדמה שנפרץ סכר הרדיקליזם שתוכנן בקפידה מאז 1979, עת בוצעה ההפיכה הצבאית באיראן. כבר אז החל משטר האייתוללות לתכנן את קמפיין התודעה שאנו עדים לו כיום ברחבי העולם – קמפיין שאיננו כפי שאנו נוטים לחשוב נגד מדינת ישראל ו/או היהודים, אלא נגד המערב וערכיו ובעד הקמתה של ח'ליפות אסלאמית קיצונית.

מדובר במערכה כוללת שמורכבת מצעדים קטנים, אטיים ושיטתיים בדמות השתלטות על כל מערכות החיים במערב, כשאירועי 7 באוקטובר הם חלק מאוד־מאוד שולי וקטן מתוך הפאזל השלם, שהוא כאמור הקמת ח'ליפות אסלאמית קיצונית רחבת היקף, תוך החלשתה של מעצמת-העל הנוכחית בזירה הבינלאומית, הרי היא ארה"ב, ותוך מחיקת השפעתן של מעצמות אזוריות דוגמת ערב הסעודית, ישראל, הודו ועוד.

כל זאת, תוך שיתוף פעולה זמני עם כל מי שמשרת את המטרה, לפחות לפי שעה, ובכלל זה רוסיה וסין, קוריאה הצפונית וחלקים נרחבים מעיראק, מסוריה, מלבנון, מתימן ועוד. לאחרונה נראה שלאור מצבה הכלכלי הירוד, גם מצרים נתפסה בקורי העכביש המסוכנים של איראן.

הדבר בא לידי ביטוי בביקור איראני רם־דרג במצרים לפני כעשרה חודשים, וכן בעובדה שמצרים הרשמית נתנה אור ירוק לקיומן של עשרות מנהרות טרור משמעותיות מרפיח המצרית לרפיח העזתית, מה שאפשר את הברחתם של נשק וציוד התקפי מאיראן לחמאס כדי להתכונן למתקפת 7 באוקטובר.

עיקרים

• בעקבות מחאות נרחבות בבנגלדש הודיעה ראש הממשלה, Sheikh Hasina, על התפטרותה לאחר 15 שנות שלטון, ונמלטה מהמדינה.
• הנשיא הכריז על פיזור הפרלמנט ועל הקמת ממשלת מעבר בגיבוי הצבא.
• קיים חשש לגורלו של המיעוט ההינדי בבנגלדש, ואפשרות לעליית גורמי אסלאם קיצוני לשלטון אשר חברו למפלגת האופוזיציה, ה-BNP.
• בעקבות המשבר, סין צפויה להגביר את השפעתה במדינה ולדחוק את הודו הצידה, תוך מינוף הזיקה של מודי לממשלת חאסינה כדי להציג אלטרנטיבה.
• אין זה פחות מכישלון של ממשל ביידן, שלא נקט גישה פרגמטית מספיק כדי לקרב את בנגלדש לארה"ב, ועל חשבון אינטרסים אסטרטגיים רחבים התמקד בביקורת על הפרות זכויות אדם מצד חאסינה, שהופנו ברובן נגד גורמי טרור.
• ההקשר הישראלי – בתקופת שלטון ה-BNP שנתמך גם על ידי Jamaat-e-Islami הזכיר היחס לישראל את זה של פקיסטן, כאשר בכירים כינו את ישראל מדינת טרור וראו בחמאס ובחיזבאללה שותפות לגיטימיות. חאסינה, לעומת זאת, הייתה זו שביטלה ב-2021 את הסעיף שהופיע על דרכונים לאומיים כי הינם תקפים לכל מקום מלבד ישראל.

ביום שני, ה-5 באוגוסט, הגיעו המחאות האלימות בבנגלדש, שעד כה גבו את חייהם של כ-300 איש, לשיא חדש, כאשר המונים הסתערו לעבר מוסדות השלטון בדרישה להדחת ראש ממשלת בנגלדש, Sheikh Hasina. כתוצאה מכך הודיעה חאסינה על התפטרותה ונמלטה מהמדינה, בצעד שסיים 15 שנות שלטון של מי שכונתה "אשת הברזל" של אסיה.

הנשיא בגיבוי הצבא הכריז על פיזור הפרלמנט ועל הקמת ממשלה זמנית עד לייצוב המדינה. המועמד המוביל לעמוד בראשות הממשלה הזמנית הוא הכלכלן זוכה פרס הנובל מוחמד יונס בן ה-84, וזאת עד לקיום הבחירות באופן מסודר. יונס היה בעברו מקורב ל-Awami League, מפלגתה של חאסינה, וחבר קרוב של מייסדה, Sheikh Mujibur Rahman, אך בהמשך נתגלעו מחלוקות בינו לבין חאסינה, וזו קידמה כמה משפטי ראווה כנגדו; אחד מהם אף הטיל עליו בינואר השנה עונש מאסר של חצי שנה.

אף על פי שיונס הינו המועמד הממלכתי ביותר וכנראה הוא מקובל על מרבית הסיעות, אין זה מבטיח כי הממשלה הזמנית תצליח לייצב את המדינה בזמן קצר, וצפוי משבר ממושך. על רקע זה, החשש המרכזי הוא מעליית האסלאמיסטים והתדרדרות בנגלדש למצב דומה לזה של פקיסטן הנחשלת. במצב זה, עתידו של המיעוט ההינדי בבנגלדש (כ-13 מיליון אזרחים, כמעט 8% מכלל האוכלוסייה) לוט בערפל ויש סכנה ממשית לחייהם, כאשר בימים האחרונים כבר אירעו תקיפות אחדות על רקע דתי, ותרחיש של הגירה המונית של פליטים הינדים מבנגלדש להודו עשוי להפוך למציאות. 

מה עורר את המחאות?

המחאות פרצו ביולי האחרון בעקבות החלטת ממשלת בנגלדש להשית מחדש מכסות של 30% למשרות במגזר הציבורי (כפי שהיה ב-2018) עבור צאצאיהם של לוחמי מלחמת העצמאות של בנגלדש בשנת 1971 וקבוצות מיוחדות נוספות. ארגוני הסטודנטים מחו נגד הצעד בטענה כי מדובר בפגיעה משמעותית בסיכוי שלהם להתקבל לעבודה ממשלתית, הנחשבת לטובה ומתגמלת יותר ממרבית הסקטורים הלא-ממשלתיים. בראייתם, זה היה צעד שנועד למלא את שורות הפקידות הציבורית בנאמני חאסינה, ובכך לחזק עוד יותר את שלטונה.

אולם, למרות הצדק בטענות הסטודנטים, לא ניתן להתעלם מהשפעתם ומעורבותם של גורמי אופוזיציה (כולל גורמים אסלאמיסטיים) במחאות אלה, ששימשו הזדמנות עבורם לממש את שאיפתם לגבש תמיכה עממית רחבה מספיק כדי להדיח את חאסינה מכס שלטונה. לראיה, בעוד שבתחילה דרשו המוחים להפוך את ההחלטה בנוגע למכסות, ואף הייתה נכונות של חאסינה להציע שינויים ולהגיע לפשרה, במהרה שינו המחאות את פניהן והתמקדו בהדחת חאסינה. 

איך הגיעה בנגלדש למשבר הפוליטי הנוכחי?

המשטר הדמוקרטי בבנגלדש היה שברירי כבר מן ההתחלה בשנת 1991, עם סיום השלטון הצבאי במדינה. מאז ועד היום התחלף השלטון בין שתי מפלגות מרכזיות בראשות נשים חזקות, שתיהן חלק מאליטות השלטון במדינה.

הראשונה שכיהנה כראש ממשלה הייתה Khaleda Zia (1991–1996; 2001–2006), שעמדה בראשות מפלגת ה-BNP (Bangladesh National Party), אימצה קו ימני-לאומני והייתה קרובה יותר לגורמים האסלאמיסטיים במדינה. זיה היא אלמנתו של נשיא בנגלדש והרמטכ"ל לשעבר שנרצח בהתנקשות בשנת 1981.

השנייה, Sheikh Hasina, עמדה בראשות מפלגת המרכז Awami League הפרגמטית שקבעה בחוקה את אופייה החילוני והשמירה על חופש דת, וכיהנה כראש הממשלה בשנים 1996–2001. חאסינה היא בתו של האב המייסד של בנגלדש, נשיאה הראשון וראש הממשלה לשעבר (1971–1975) שנרצח בהתנקשות – אירוע שעיצב את תפיסתה של חאסינה בסוגיות פנים, והוביל לנקיטת היד הקשה נגד גורמי אופוזיציה.

לאחר כהונתה השנייה של זיה ב-2006 התדרדרה המדינה למשבר פוליטי נוסף, והוקמה ממשלת מעבר בגיבוי הצבא שניהלה את ענייני המדינה במשך כשנתיים עד לבחירות בסוף שנת 2008. בבחירות זכתה חאסינה, והיא שמרה על שלטונה ועל כוחה הפוליטי במשך כ-15 שנים עד הימלטותה מהמדינה ב-5 באוגוסט. אלה היו למעשה הבחירות האחרונות בבנגלדש שהוכרו על ידי המערב כדמוקרטיות.

במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות (2014, 2018, 2024) פעלה ה-Awami League להצר את צעדי האופוזיציה, וזו מצידה בחרה להחרים את הבחירות וחתרה תחת שלטונה של חאסינה, כולל כ-20 ניסיונות התנקשות נגדה.

אם להסתמך על התקשורת המערבית, נראה לכאורה שחאסינה ניהלה במשך 15 שנים משטר דיכוי אנטי-דמוקרטי נגד גורמים שחרתו על דגלם להיאבק למען החופש, השוויון, הדמוקרטיה וזכויות האדם בבנגלדש. אין ספק כי ממשלת חאסינה אכן פעלה ביד קשה נגד האופוזיציה, וארה"ב אף הטילה סנקציות בשנת 2021 על יחידת התגובה המהירה של המשטרה (RAB) בבנגלדש. אך בפועל, המציאות מורכבת יותר.

האופוזיציה בבנגלדש מורכבת ממפלגת ה-BNP, שעד לפני כמה שנים עמדה בראשות ברית של כ-20 סיעות, ובהן גם ה-Jamaat-e-Islami (JI) שדוגלת בהחלת חוקי השריעה בבנגלדש, ובאירועים מספר שרפה את דגלי ארה"ב והפגינה את שנאתה לישראל ולעם היהודי. למרות טענות ה-BNP כי הקשרים עם JI נפסקו, תועדו קשרים כאלה גם לקראת הבחירות בינואר 2024, בין היתר על ידי יושב הראש בפועל של ה-BNP, Tarique Rahman הנמצא בגלות בלונדון.

למרבה האבסורד, למרות ניסיונותיו של הממשל בוושינגטון לשמור על ניטרליות, הוא הפגין תמיכה גדולה יותר ב-BNP מאשר ב-Awami League, על רקע סוגיית זכויות האדם. זאת אף על פי שבמידה רבה הייתה חאסינה הגורם המרכזי בבלימת האסלאם הרדיקלי במדינה והאפשרות להפיכתה לפקיסטן או לאפגניסטן נוספת במרחב. במקרה של בנגלדש, הדגש ששם הממשל האמריקני על זכויות אדם על פני שיקולים אסטרטגיים וגאופוליטיים תרם להתפתחות המשבר הפוליטי הנוכחי. בה בעת, חשוב לומר כי תאוריות קונספירציה הטוענות שארצות הברית פעלה אקטיבית מאחורי ההדחה של חאסינה הן מופרכות, וכי מדובר בפשטות בדוגמה לכישלון מדיניות החוץ האמריקנית שמציב אותה כעת בנחיתות אסטרטגית במרחב מול סין. 

השלכות בינלאומיות של המשבר המתגלגל

במסגרת היריבות בין ארה"ב לבין סין, הדרום הגלובלי זוכה לקשב רב מצד שתי המעצמות שמתחרות על השפעה בקרבו, ובמובן מסוים עשוי להוות שובר שוויון בתחרות הגלובלית בין שתיהן. אף על פי שמדינות רבות המשתייכות ל"דרום הגלובלי" אינן מעוניינות לבחור צד, מצבן הכלכלי אינו מותיר להן יותר מדי ברירות ועליהן לבחור בין הסיוע הכלכלי הנרחב מצד סין לבין הסיוע המערבי אשר כרוכים בו תנאים ודרישות בסוגיות פוליטיות.

בולטת בהקשר זה בנגלדש, שלמרות היותה ענייה, לא מפותחת וסובלת באופן תדיר מפגעי מזג האוויר, מקומה במפרץ בנגל העשיר במשאבים ובקרבת נתיבי סחר עולמיים, עם פוטנציאל לחיבור בין אסיה למזרח התיכון, ועם כלכלה שצמחה מטאורית בעשור האחרון, הובילו לכך שארה"ב וסין ראו בה יעד מרכזי להשפעה.

למרות זאת, חאסינה הצליחה לנהל במשך שנים רבות מדיניות חוץ מאוזנת אשר תמרנה בין השותפות האסטרטגית עם הודו והתמיכה הכלכלית מיפן (התורמת המובילה לפיתוח בנגלדש) לבין קשרים כלכליים עם סין, כאשר מול ארה"ב ואירופה היו יחסים מתוחים על רקע ביקורת בסוגיית זכויות האדם. חאסינה השכילה לאזן בין הגורמים השונים מבלי ליישר קו עם אף אחת ממדינות אלה, וגם מבלי ליפול לתלות כלכלית גדולה בסין על אף המצוקה הכלכלית, כפי שקרה לשכנותיה סרי לנקה ופקיסטן.

אולם, על אף ההכרה האמריקנית בפוטנציאל הגלום בבנגלדש כשותפה בעלת ערך במרחב האינדו-פסיפיק, והקשר ההדוק שלה עם שתי אדריכליות ה-QUAD (יפן והודו), לא נקטה ארה"ב צעדים משמעותיים לקרב את בנגלדש אליה, ובכך אולי גם להשפיע בצורה אפקטיבית יותר על מצב הדמוקרטיה במדינה. במקום זאת התמקדה ארה"ב בעיקר ביציבות הדמוקרטיה בבנגלדש, באופן שנתפס על ידי חאסינה כהתערבות בוטה בענייני פנים וחשש שהאמריקנים מעוניינים להדיחה. זו אף התבטאה פעמים מספר באופן לא אחראי נגד ממשל ביידן, דבר שהחריף עוד יותר את המתיחות בין המדינות. עקב כך, בביקוריה בוושינגטון בשנת 2023 לא זכתה לאף פגישה רשמית עם בכירי הבית הלבן.

סין השקיעה מאמצים רבים כדי לנצל את המחלוקת הזו ופעלה להרחיב את השפעתה במדינה עם מבול של ביקורים מדיניים והצעה לחבילות כלכליות מפתות. בנגלדש אומנם לקחה הלוואות אחדות מסין, אך אלה בטלות בשישים לעומת הסיוע שקיבלה מהודו, יפן והבנק העולמי. כעת, המשבר הפוליטי יהווה הזדמנות גדולה יותר עבור סין לדחוק החוצה, או לכל הפחות לצמצם את ההשפעה ההודית, ולהנחיל מכה אסטרטגית לארה"ב במרחב האינדו-פסיפיק.

יצוין כי הרוב המוסלמי בבנגלדש לא היה שבע רצון מטיב היחסים עם הודו, הן בשל הטענות ליחס הפוגעני של ראש ממשלת הודו, מודי, כלפי המוסלמים בהודו; וכן כיוון שראו בהודו פטרון נצלני שאינו מטיב עם האינטרסים של בנגלדש, אלא רק עם אלו של חאסינה ומפלגתה Awami League, אשר אפשרו גישה נרחבת מדי וללא תמורה הולמת לנכסים בבנגלדש. על כן, ניתן להעריך כי השלטון הבא בבנגלדש ישאף לעצב מחדש את יחסיו מול הודו, וכדי לייצר לעצמו מנוף לכך יתקרב לסין.

כמו כן, בעקבות המשבר הפוליטי בבנגלדש תציב האפשרות לעליית האסלאם הרדיקלי לשלטון איום גובר ליציבות האזור, ובייחוד לביטחון גבולותיה של הודו, שתמצא עצמה הדמוקרטיה המתפקדת היחידה באזור לצד מדינות נחשלות ואסלאמיסטיות: אפגניסטן, פקיסטן ובנגלדש; זאת לצד סכסוך הגבול הקיים מול סין, וחוסר היציבות בסרי לנקה ומיאנמר, כאשר גם נפאל מתקרבת בתקופה האחרונה לסין. מעבר לכך, זה יחסל כל אפשרות לקדם נורמליזציה עם בנגלדש, שצפויה להחריף את הטון נגד ישראל, בדומה לפקיסטן, מלזיה והמלדיביים.

כמו כן, התחזית הכלכלית האופטימית של בנגלדש לשנים הקרובות צפויה להתהפך, ובכך תטיל ספק על האפשרות לשדרוג בנגלדש ממעמד LDC של האו"ם (קטגוריית המדינות הכי פחות מפותחות) למעמד מדינה מתפתחת, כולל התמורות הכלכליות שנלוות לו. בכך, ארה”ב ואירופה עלולות לאבד את בנגלדש כאלטרנטיבה אפשרית לייצור והרכבה במגוון תחומים, כחלק מהמאמץ לבסס שרשראות אספקה ללא סין.

הזווית הישראלית

ישראל ובנגלדש אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים, אך בתקופת שלטון ה-BNP, שנתמך גם על ידי ה-Jamaat-e-Islami, היחס לישראל היה גרוע במיוחד, בדומה לזה של פקיסטן. שר החוץ דאז כינה את ישראל מדינת טרור, והשלטון ראה באיראן ובשלוחיה חמאס וחיזבאללה שותפות לגיטימיות. זאת, בין היתר, גם על רקע השנאה לארה"ב.

לעומת זאת, תחת השלטון החילוני של חאסינה וה-Awami League הייתה נכונות להידברות עם ישראל, ובצעד סמלי אך משמעותי הייתה חאסינה זו שביטלה ב-2021 את הסעיף שהופיע בדרכונים לאומיים כי הינם תקפים לכל מקום מלבד ישראל. בנוסף, לאור התחזקות הקשר בין בנגלדש להודו ויפן הייתה תקווה להרחבה אפשרית של הסכמי אברהם גם לבנגלדש, אך למרבה הצער תרחיש זה כבר אינו ריאלי. 

הפסד גאופוליטי

למרות הסיום המר, 15 שנות שלטונה של חאסינה מאז 2009 היו היציבים ביותר בהיסטוריה של בנגלדש, ועל אף מקרי השחיתות והפרת זכויות האדם, בעיקר נגד האופוזיציה והתקשורת, המדינה הצליחה להציג צמיחה כלכלית מרשימה, תוך ריסון גורמי אסלאם רדיקלי וחיזוק השותפות האסטרטגית עם הודו.

על רקע זה, מתחדד הכישלון של ארה"ב באימוץ גישה פרגמטית כלפי בנגלדש ששמה דגש על אינטרסים אסטרטגיים רחבים באינדו-פסיפיק, בעיקר בהקשר של התחרות מול סין. תוצאה זו עלולה גם להשפיע על תוחלת המאמצים של ארה"ב להתחרות בסין על מרחבי השפעה בדרום הגלובלי, ובסופו של דבר להפסיד בנקודות.