משחקי האולימפיאדה שיצאו לדרך בשעה טובה בצרפת לוו בתקלות אינספור, שאפילו העיבו על טקס הפתיחה החגיגי ביום שישי. עם זאת, לא התקלות בהכרח הן בהכרח מקור הדאגה העיקרי של המארגנים, אלא דווקא האיומים השונים לפיגועים. האפשרות שאולי מדירה יותר שינה מעיניהם היא שפעילי טרור ינסו לזרוע כאוס בתחרויות באמצעות פעולות שיפגעו בספורטאים, בצופים ובמתקנים כאחד.

בחודש שעבר פרסם אמצעי תקשורת המזוהה עם ארגון הטרור דאעש תמונה שבה נראה כטב"מ המופעל בשלט רחוק כשהוא מרחף לעבר מגדל אייפל. ברקע נראה הכיתוב "אולימפיאדת הזאבים הבודדים החלה, אנשאללה". ואכן, בין היתר חוששת המשטרה המקומית מפעילות של תומכי דאעש נגד האולימפיאדה. החששות הללו גברו כשאותו אמצעי תקשורת אסלאמיסטי פרסם כמה ימים מאוחר יותר תמונה נוספת, שבה נראה חמוש רעול פנים עומד לפני מגדל אייפל שעולה באש, לצד אזהרה: "אנו ננקום, אנשאללה".

בישראל אולי נוצר הרושם כאילו ארגון הטרור הקיצוני – אותו ארגון שהטיל את אימתו על חלקים שלמים של המזרח התיכון והקים יש מאין ח'ליפות ענקית תחת שלטון מוסלמי קנאי באמצע העשור שעבר – כבר מאיים פחות מבעבר. אבל לא כך הם פני הדברים: השלוחות של דאעש פעילות בחלקים נרחבים של העולם. על כמה מפעילי הארגון באפריקה, למשל, הטילה ארה"ב עיצומים בשבוע שעבר; אנשי הארגון בח'וראסאן ביצעו את הפיגוע באולם הקונצרטים ברוסיה במרץ, שבו נהרגו למעלה מ-140 איש; בסוריה טרוריסטים של דאעש נלחמים בממשל ובקבוצות מורדים אחרות; ורק לפני כשבועיים ביצעו לוחמי דאעש פיגוע במסגד בעומאן, שבו נהרגו חמישה בני אדם.

ארגון הטרור הזה חי ובועט, וגם סופג בעיטות בחזרה. העיראקים, למשל, עצרו השבוע 21 פעילי דאעש במחוז סולימאניה במדינה. בחודש שעבר נעצרו בארה"ב שמונה פעילי מחוז ח'וראסאן בחשד שהיו חלק מתא רדום בניו-יורק. אפילו בישראל נעצר לפני חודשיים תומך הארגון שביקש לבצע פיגוע טרור בלב הארץ.

אבל מה שיכול להיות עוד יותר מפחיד כעת הוא דווקא האפשרות שדאעש יחזור לפעילות בהיקף נרחב באזור שבו נולד: סוריה ועיראק (תזכורת: פירוש ראשי התיבות דאע"ש בערבית הן "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה"). צבא ארה"ב פרסם בשבוע שעבר אזהרה חמורה שממנה עולה כי בחצי שנה האחרונה ארגון הטרור הראה גידול ניכר של מאמציו לבצע פעולות תופת. "מינואר ועד יוני 2024", נכתב בדו"ח של פיקוד המרכז בצבא ארה"ב, "דאעש קיבל אחריות על 153 מתקפות בעיראק ובסוריה. בקצב הזה, דאעש נמצא בדרכו ליותר מפי שניים מתקפות טרור מבשנת 2023. הגידול במתקפות של דאעש מעיד כי הארגון מנסה להשתקם, לאחר שנים אחדות של פעילות מופחתת… הרדיפה המתמשכת אחר כ-2,500 לוחמי דאעש בעיראק ובסוריה היא מרכיב חיוני להבסת ארגון הטרור", הוסיפו האמריקנים וציינו את מספר לוחמי הטרור שלהערכתם כיום פועלים בשורות הארגון.

הד לחששות הללו נמצא בדברים שאמר השליח המיוחד של האו"ם לסוריה, בנאום משודר מרחוק שנשא בפני מועצת הביטחון בשבוע שעבר. "הצורך בדה-אסקליזציה, המוביל להפסקת אש בכל רחבי המדינה, נותר חיוני מאי פעם", אמר גיר פדרסן הנורווגי, "האיום שנשקף מארגוני טרור מוכרים חוזר וגובר, כשדאעש נמצאו בדרכו להכפיל את מתקפותיו – מה שמחייב פעולה משותפת נגדו".

פרשנים מעירים, עם זאת, שהמצב חמור ממה שמשתקף בהצהרה של צבא ארה"ב. המדדים של האמריקנים להיקף הפעילות של דאעש בעיקר סופרים נטילת אחריות מצידו על אירועי טרור, אף שבשנים קודמות ארגון הטרור עשה זאת רק בחלק מהמקרים מכל הפיגועים שביצע – בין היתר כדי להסוות את היקף חזרתו לפעילות מלאה.

יש הבדלים בין פעילותו של הארגון בסוריה ובעיראק: חוקרים שספרו עצמאית את הפיגועים שביצע הארגון בשנה האחרונה גילו ירידה של כ-40 אחוזים בהיקף פעילותו בעיראק. בה בעת, במחצית הראשונה של השנה הנוכחית הם ציינו כי דאעש ביצע 551 פיגועים באזורים שבשליטת ארה"ב והכורדים בסוריה. זו כמות גדולה פי שלושה ממה שספרו האמריקנים, למשל, ומשקפת מצב חמור הרבה יותר.

לטענת החוקרים, הדברים נכונים גם ביחס למאמצי הלוחמה בטרור שמבצעים האמריקנים, שנושאים פרות הרבה פחות בסוריה מאשר בעיראק. כמו כן, המתקפות של דאעש בסוריה לרוב קטלניות יותר, כוללות מספר גדול יותר של לוחמי הארגון – מה שמעיד על כך שהארגון לא חוסך באנשיו, וכי מאמצי הגיוס שלו יעילים – והן שמות להן למטרה יעדים אסטרטגיים. בנוסף, הארגון חזר לפעילות "אזרחית" יותר, כגון סחיטה, מיסוי והצבת נקודות מכס באזורים שבהן הוא פעיל.

ברחבי העולם, לדברי פרשנים, ממרץ 2023 עד מרץ 2024 נטל דאעש אחריות על 1,121 מתקפות. רק כ-30 אחוזים מהן, עם זאת, היו בסוריה ובעיראק. לשם השוואה, באותה תקופה בשנים 2019-2020 הארגון טען שביצע 3,301 מתקפות, ש-65 אחוזים מהן היו בשתי המדינות הללו. דאעש, אם כן, העביר חלק גדול מכובד המשקל שלו מחוץ למזרח התיכון, אך באותה נשימה יש לציין שהשתקמותו בסוריה ובעיראק עשויה להיות מהירה וקטלנית – כמו שהייתה ההתעוררות המקורית שלו באמצע העשור שעבר.

וכאילו לא היה די בצרות, בשבוע שעבר הכריזו הרשויות הכורדיות בסוריה על חנינה כללית למאות אנשי דאעש שהוחזקו בבתי הכלא שלהן. בסך הכול כלאו שם הכורדים בערך עשרת אלפים לוחמים, שמהם 2,000 זרים שמדינות האם שלהם מסרבות לקלוט. כעת, הם הודיעו, מאסרי עולם יופחתו ל-15 שנות מאסר, ואסירי עולם שסובלים ממחלות ישוחררו באופן מיידי, כמו גם אסירים בני 75 ומעלה. החנינה לא חלה על פעילים שנלחמו בכוחות הכורדיים או פעילים שהשתמשו בחומרי נפץ קטלניים, ולפי ההערכות היא תכלול כ-600 אזרחים סורים שנכלאו בשל אשמות טרור והשתייכות לדאעש.

השפעה איראנית

למרות שאולי החשש הגדול יותר הוא מהתעוררות של דאעש בסוריה, צבא ארה"ב התייחס בהודעה שפרסם בשבוע שעבר למצב גם בעיראק – וכנראה לא עשה זאת בטעות. בימים אלה ממש ממשל ביידן מנהל משא ומתן קדחתני עם הממשלה בבגדד על העברת המקל של המלחמה בארגון הטרור הקיצוני לידי כוחות הביטחון המקומיים. כחלק מהמהלך הזה מול הממשלה בבגדד – שנחשבת ידידותית במיוחד לאיראנים, ואולי אפילו מופעלת על ידיהם  – ארה"ב צפויה להסיג חלק נכבד מכוחותיה מהמדינה, אם לא את כולם.

בשבוע שעבר נפגש מזכיר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין, עם מקבילו העיראקי מוחמד אלעבאסי. היה זה הסבב השני של הדו-שיח לשיתוף פעולה ביטחוני בין ארה"ב לעיראק. מטרתו, לדברי האמריקנים, היא לבצע מעבר בין מאבק בטרור בהובלת הקואליציה הבינלאומית שקמה למלחמה בדאעש, ליחסים בילטרליים בין ארה"ב ועיראק שמטרתם להילחם בטרוריסטים הקיצוניים. ארה"ב נותרת מחויבת לביטחונה של עיראק גם במקרה של מעבר כזה, הכריז אוסטין.

הפנגטון מדגיש מאוד את העניין הזה – האמריקנים לא נסוגים מעיראק, אלא רק מסיימים את פעילות הקואליציה הבינלאומית במדינה, והם עצמם צפויים להמשיך לפעול שם. לא בטוח שהעיראקים מסכימים עם הניתוח הזה. ראש הממשלה מוחמד שיאע א-סודאני נתון תחת לחץ רב לקדם נסיגה מהמדינה של כוחות בינלאומיים, בעיקר אמריקניים. ארה"ב, מצידה, מודאגת שנסיגה כזו תוביל לעלייה מחודשת של דאעש.

על אף החששות האמריקניים, נראה שהעסקה בין הצדדים נמצאת על סף סיכום. בהודעה שהוציאו הצדדים בשבוע שעבר לא צוינה מסגרת זמנים, אך נאמר כי המשלחות מאשרות את "ההזמנה של ממשלת עיראק [לארה"ב] לתמוך בכוחות הביטחון העיראקיים במאבקם בדאעש", לצד הבטחה עיראקית לשמירה על הכוחות האמריקניים.

כיום מחזיק צבא ארה"ב כ-2,500 חיילים בעיראק. בגדד, לפי מקורות ששוחחו עם העיתון אל-ערביה, רוצה שיציאתם תחל כבר השנה, ותסתיים לכל המאוחר בשנה הבאה. סבב קודם של השיחות נקטע עקב המתקפה של המיליציות הפרו-איראניות על חיילים אמריקנים בירדן, שבה נהרגו שלושה אנשי כוחות הביטחון של ארה"ב.

גורמי צבא אמריקניים מלינים, בשיחות שאינן לציטוט, כי מדיניות ממשל ביידן להפחתת המתיחות מול איראן וארגוני השלוחה שלה באזור מונעת מצבא ארה"ב לבסס את ההרתעה שלו בעיראק, כולל מול גורמים כגון דאעש. יתרה מכך, למעלה מ-180 מתקפות של ארגוני השדולה האיראניים על כוחות צבא ארה"ב הגבילה את האפשרות של החיילים האמריקנים לצאת מבסיסיהם, מה שהפחית מאוד מאפשרויות הפעולה שלהם נגד דאעש. רק בשבוע שעבר חודשה האש על בסיס עין אל-אסד בעיראק אחרי תקופה ארוכה של שקט יחסי, כאשר ארבע רקטות נורו עליו. מהירי לא נפגע איש.

בהערת אגב, חשוב לציין כי אם דונלד טראמפ ייבחר בנובמבר לנשיאות, ייתכן שהוא לא בהכרח ישפר את המצב של הכוחות האמריקניים בעיראק. טראמפ דגל ועודנו דוגל – ובוודאי גם סגנו המיועד – בבדלנות אמריקנית, וישמח לפנות את הכוחות ולהותיר למזרח התיכון להתמודד עם צרותיו בעצמו.

לפי שעה מסתמן, מכל מקום, שהאמריקנים אכן ישאירו לפחות חלק קטן מכוחותיהם בעיראק. קיימת מחלוקת על היקפם ותפקידיהם, אך כנראה הם ימלאו תפקיד מייעץ כלשהו לצבא העיראקי. בעוד שארה"ב מוכנה להסיג את כוחותיה מבסיס עין אל-אסד, היא מתעקשת על המשך הנוכחות הצבאית בבסיס האווירי אל-חריר במחוז ארביל, בין היתר לצורך תיאום המאבק באנשי דאעש בסוריה השכנה – משהו שהממשלה הסורית מתנגדת לו בחריפות.

ואכן, לנוכחות האמריקנית בעיראק יש גם השפעה על המלחמה בדאעש בסוריה. כפי שלמדו שתי המדינות היטב, חציית הגבול לא מסובכת במיוחד. אם ארגון הטרור יבחר להעביר חלקים מכוחותיו מסוריה כדי להתמקד בחיילים העיראקים, נסיגת צבא ארה"ב מהאזור לא תיטיב עם בגדד.

הטראומה של בלינקן

ייתכן שההודעה של פיקוד המרכז האמריקני על עלייתו של דאעש, שבה דובר באופן פרטני על עיראק, נועדה להפעיל לחץ על בגדד לקראת המשא ומתן על נסיגת הכוחות של צבא ארה"ב. אולי הגנרלים האמריקנים ביקשו לשקף את האיום כלפי חוץ כדי לעורר חשש בקרב העיראקים מתסריט אימים של עליית דאעש עקב הסתלקותם מהאזור.

הדברים הללו גם נפלו על אוזניים קשובות. החנינה שהכריזו הכורדים למחבלי דאעש בכלא עוררה רגשות אימה בקרב תושבי מוסול ומחוז נינווה. התושבים פרסמו הודעה שבה ציינו כי הם חוששים מחידוש של המראות של 2014 ומהאפשרות שאנשי דאעש ישובו לגבולות נינווה. יושב ראש המועצה הביטחונית של מחוז נינווה אמר כי האסירים המשוחררים שוחררו ליד גבולות עיראק "ללא פיקוח". ממשלת עיראק בתגובה הגדילה את כמות הסיורים שלה לאורך הגבול עם סוריה, וציידה אותם בנשק מיוחד למניעת הברחות.

במדינה שבה הנזק של המלחמה מול ארגון הטרור כלל לא שוקם במלואו, אפילו לא קרוב לכך, ניתן להבין את החשש הציבורי. לפי דברי מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בשבוע שעבר, בעיראק ישנם עדיין למעלה ממיליון עקורים שברחו מבתיהם עקב עלייתו של דאעש, כולל כ-300 אלף יאזידים. הוא הוסיף כי אלפים מבני הקהילה עדיין נעדרים.

במצב כזה, ברור שאיש אינו מעוניין לראות את חזרתו של ארגון הטרור לגדולה בעיראק. עם זאת, נראה שההשפעה האיראנית והלחץ להסגת הכוחות של ארה"ב חזקים יותר מהחשש הציבורי מדאעש. קרוב לוודאי שהלחץ הזה גם יושב על בסיס איבה משמעותי בקרב אזרחי עיראק לארה"ב עצמה – שנאה למדינה שהכניעה אותם פעמיים בחצי המאה האחרונה, ואף גרמה הרס ונזק עצומים.

האמריקנים עצמם בוודאי לא להוטים לעזוב את עיראק. מלבד המאמץ הצבאי העצום, הם גם השקיעו כמות כסף אדירה, למעלה מ-3.5 מיליארד דולר, בשיקום עיראק. הם בנו מערכת קשרים מסועפת, וניסו למנוע ממדינה מזרח-תיכונית נוספת להידרדר לכאוס. אלא שעכשיו בדיוק זה מה שיכול לקרות שם.

בלינקן עצמו, אגב, היה חלק מהצוות שעבד תחת הנשיא ברק אובמה כאשר דאעש הגיח לאוויר לעולם, שנים ספורות לאחר שהנשיא הדמוקרטי החליט להסיג את הכוחות האמריקניים מעיראק – ואז בתגובה לאיום החדש נאלץ להחזיר אותם. לכאורה, סביר להניח שהוא לא יוותר בקלות כה גדולה על הצלחת המהלך להבסת הארגון ויאפשר לו להשתקם.

ומצד שני, בכל זאת מדובר בממשל ביידן, זה שהצליח לצאת מאפגניסטן עם הזנב בין הרגליים, וזה שלוחץ על ישראל לצאת מעזה בלי שאנחנו מסיימים שם את העבודה נגד חמאס. חצי עבודה זה כבר הרגל שלו, אז לא ברור אם אפשר לצפות ממנו למשהו אחר גם בחזית העיראקית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31.07.2024.

מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", נתונה ישראל למלחמה רב-זירתית, כאשר תשומת הלב העיקרית, הן הביטחונית והן המדינית, נתונה לזירות בעזה ובלבנון. במקביל, גובר האיום מדרום באמצעות מתקפות טילים וכטב"מים של החות'ים על ישראל, כולל תקיפת ספינות סחר בים סוף. המתקפה האחרונה על תל אביב באמצעות כטב"ם מדגישה את התעוזה ההולכת וגוברת של החות'ים ואיראן, וכישלון ביצירת הרתעה מצד ישראל וארה"ב באזור. כמו כן, מעורבות איראן ורוסיה באפריקה ובאזור הים האדום משנה את המציאות הגיאו-אסטרטגית באזור, במיוחד נוכחותן בסודאן ופתיחת נמל רוסי לחופי הים האדום וכן סיוע אפשרי לחות'ים באמל"ח על ידי רוסיה.

בשנים האחרונות, גוברת השפעתה של רוסיה באפריקה כחלק מהרחבת השפעתה באזורים אסטרטגיים ברחבי העולם, לרבות באזורים בהם נוצר וואקום או פוחתת השפעת המערב. כך, בתקופה האחרונה, מגבירה רוסיה את תמיכתה בצבא סודאן ה-SAF שמצוי במלחמה פנימית עקובה מדם. בתמורה לסיוע הצבאי קיבלה רוסיה היתר להקמת נמל ימי בפורט סודאן, מה שמעניק לה נוכחות אסטרטגית בנתיב סחר עולמי משמעותי. במקביל, טהרן אשר מסייעת אף היא לצבא סודאן באמצעות אמל"ח וכטב"מים, מוצאת את דרכה לסודאן ולים האדום, אזור בעל חשיבות גיאו-אסטרטגית רבה בשל היותו צומת מסחר עולמי חשוב ונתיב תעבורת נפט משמעותי. מאז ומתמיד שאפה איראן לנוכחות בים סוף כדי להרחיב את השפעתה השיעית באזור ובעולם.

כך מוצאות עצמן, שתי המדינות, רוסיה ואיראן, מאוחדות באינטרסים שלהן בסודאן ומסייעות לצבא סודאן במלחמותיו. בנוסף, בעקבות מתקפת הכטב"ם האחרונה על תל אביב, נראה כי רוסיה צפויה להגביר את השפעתה באזור באמצעות סיוע בחימוש לחות'ים. המשמעות היא שהנוכחות והפעולות של ארה"ב בים האדום וכנגד החות'ים אינן אפקטיביות ואינן מרתיעות. עבור ישראל ובעלות בריתה במערב, איחוד הכוחות של רוסיה ואיראן יהווה איום אסטרטגי מדרום ויגביל את חופש הפעולה שלהן באזור. ישראל צריכה ללמוד ממקרה 'רוסיה בסוריה', שבה העניקה רוסיה מטריית הגנה למשטר הסורי. תרחיש דומה עלול לקרות בים האדום עם הנוכחות הרוסית בסודאן והסיוע לחות'ים. עם זאת, יש להניח כי רוסיה תעדיף כי כוחה של טהרן יהיה מוגבל באזור וזאת על מנת להבטיח את עליונות השפעתה.

על ישראל ובעלות בריתה לגבש תכנית אסטרטגית במהירות כדי להבטיח עליונות צבאית ואסטרטגית על ציר איראן-רוסיה באזור. ראשית, יש לפעול במישור המדיני ולהחזיר את שיתוף הפעולה עם מדינות מרכז ומזרח אפריקה שנזנחו. נוכחותן הגוברת של איראן ורוסיה במדינות אלה נובעת מיציאתן של מדינות מערביות מאזורים אלו והפסקת השת"פ המדיני והכלכלי עמן. חידוש היחסים המדיניים והכלכליים עם מדינות אלה, ובמיוחד סודאן, יקטין את השפעתן של איראן ורוסיה.

שנית, במישור הצבאי- אסטרטגי. ישראל צריכה לפעול לקואליציה אזורית בעלת נוכחות צבאית-ימית באזור הים האדום ובשיתוך עם מדינות האזור, לרבות – איחוד האמירויות ובחריין. כמו כן, לשקול פעולות צבאיות שיגבו מחיר אסטרטגי מהחות'ים ומאיראן באזור, בגיבוי בעלות בריתה ממערב, כדי לייצר הרתעה באזור ולמנוע התבססות איראנית בסודאן. פעולות צבאיות באזור עשויות לאיים גם על רוסיה, אשר תעדיף לשמר את נוכחותה ואת הנמל הימי שלה בסודאן. כך ניתן יהיה לייצר מנופי לחץ על רוסיה למניעת התבססות איראנית בסודאן, בדומה לנעשה בסוריה כיום.

מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", נתונה ישראל למלחמה רב-זירתית, כאשר תשומת הלב העיקרית, הן הביטחונית והן המדינית, נתונה לזירות בעזה ובלבנון. במקביל, גובר האיום מדרום באמצעות מתקפות טילים וכטב"מים של החות'ים על ישראל, כולל תקיפת ספינות סחר בים סוף. המתקפה האחרונה על תל אביב באמצעות כטב"ם מדגישה את התעוזה ההולכת וגוברת של החות'ים ואיראן, וכישלון ביצירת הרתעה מצד ישראל וארה"ב באזור. כמו כן, מעורבות איראן ורוסיה באפריקה ובאזור הים האדום משנה את המציאות הגיאו-אסטרטגית באזור, במיוחד נוכחותן בסודאן ופתיחת נמל רוסי לחופי הים האדום וכן סיוע אפשרי לחות'ים באמל"ח על ידי רוסיה.

בשנים האחרונות, גוברת השפעתה של רוסיה באפריקה כחלק מהרחבת השפעתה באזורים אסטרטגיים ברחבי העולם, לרבות באזורים בהם נוצר וואקום או פוחתת השפעת המערב. כך, בתקופה האחרונה, מגבירה רוסיה את תמיכתה בצבא סודאן ה-SAF שמצוי במלחמה פנימית עקובה מדם. בתמורה לסיוע הצבאי קיבלה רוסיה היתר להקמת נמל ימי בפורט סודאן, מה שמעניק לה נוכחות אסטרטגית בנתיב סחר עולמי משמעותי. במקביל, טהרן אשר מסייעת אף היא לצבא סודאן באמצעות אמל"ח וכטב"מים, מוצאת את דרכה לסודאן ולים האדום, אזור בעל חשיבות גיאו-אסטרטגית רבה בשל היותו צומת מסחר עולמי חשוב ונתיב תעבורת נפט משמעותי. מאז ומתמיד שאפה איראן לנוכחות בים סוף כדי להרחיב את השפעתה השיעית באזור ובעולם.

כך מוצאות עצמן, שתי המדינות, רוסיה ואיראן, מאוחדות באינטרסים שלהן בסודאן ומסייעות לצבא סודאן במלחמותיו. בנוסף, בעקבות מתקפת הכטב"ם האחרונה על תל אביב, נראה כי רוסיה צפויה להגביר את השפעתה באזור באמצעות סיוע בחימוש לחות'ים. המשמעות היא שהנוכחות והפעולות של ארה"ב בים האדום וכנגד החות'ים אינן אפקטיביות ואינן מרתיעות. עבור ישראל ובעלות בריתה במערב, איחוד הכוחות של רוסיה ואיראן יהווה איום אסטרטגי מדרום ויגביל את חופש הפעולה שלהן באזור. ישראל צריכה ללמוד ממקרה 'רוסיה בסוריה', שבה העניקה רוסיה מטריית הגנה למשטר הסורי. תרחיש דומה עלול לקרות בים האדום עם הנוכחות הרוסית בסודאן והסיוע לחות'ים. עם זאת, יש להניח כי רוסיה תעדיף כי כוחה של טהרן יהיה מוגבל באזור וזאת על מנת להבטיח את עליונות השפעתה.

על ישראל ובעלות בריתה לגבש תכנית אסטרטגית במהירות כדי להבטיח עליונות צבאית ואסטרטגית על ציר איראן-רוסיה באזור. ראשית, יש לפעול במישור המדיני ולהחזיר את שיתוף הפעולה עם מדינות מרכז ומזרח אפריקה שנזנחו. נוכחותן הגוברת של איראן ורוסיה במדינות אלה נובעת מיציאתן של מדינות מערביות מאזורים אלו והפסקת השת"פ המדיני והכלכלי עמן. חידוש היחסים המדיניים והכלכליים עם מדינות אלה, ובמיוחד סודאן, יקטין את השפעתן של איראן ורוסיה.

שנית, במישור הצבאי- אסטרטגי. ישראל צריכה לפעול לקואליציה אזורית בעלת נוכחות צבאית-ימית באזור הים האדום ובשיתוך עם מדינות האזור, לרבות – איחוד האמירויות ובחריין. כמו כן, לשקול פעולות צבאיות שיגבו מחיר אסטרטגי מהחות'ים ומאיראן באזור, בגיבוי בעלות בריתה ממערב, כדי לייצר הרתעה באזור ולמנוע התבססות איראנית בסודאן. פעולות צבאיות באזור עשויות לאיים גם על רוסיה, אשר תעדיף לשמר את נוכחותה ואת הנמל הימי שלה בסודאן. כך ניתן יהיה לייצר מנופי לחץ על רוסיה למניעת התבססות איראנית בסודאן, בדומה לנעשה בסוריה כיום.

לבסוף, יש לפעול מול ארה"ב להחזרת החות'ים לרשימת ארגוני הטרור העולמיים, מה שיאפשר פעולות התקפיות משמעותיות יותר נגדם. עד כה, התקפות ארה"ב לא הרתיעו את החות'ים ואת איראן בים סוף. אם עד כה גררה ישראל רגליה באשר לפעולות אפשריות בים סוף, הרי שנוכחות רוסית באזור ושינוי מאזן הכוחות הקרב מחייב את ישראל לפעול במהירות לפני שיהיה מאוחר מדי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 30.07.2024.

חוסיין אל־חזאם בן ה־26 לא חלם כל חייו להיות ספורטאי מהשורה הראשונה. רק ב־2016, כשצפה בטלוויזיה במשחקי ריו, הבין שהוא רוצה להתחרות בעצמו באולימפיאדה. הוא עקב אז אחרי ביצועיו של אלילו, טיאגו בראז דה־סילבה, קופץ המוט הברזילאי, שקבע שיא אולימפי וגרף את הזהב כשזינק לגובה 6.03 מטרים. דה־סילבה, שהושעה עקב צריכת חומרים אסורים, לא ישתתף הפעם בתחרויות.אל־חזאם החליט לעשות הכול וללכת בעקבות מושא ההערצה שלו. הוא עזב את מולדתו ערב הסעודית ועבר לארה"ב כדי להתאמן בקפיצה במוט ולשפר את ביצועיו במסגרת המכללות האמריקניות, ואף התגבר על שתי פציעות קשות כדי להגיע לתחרויות בפריז. תוצאת השיא שלו, 5.70 מטרים, אומנם לא קרובה לזו של דה־סילבה אבל היא עוברת את הרף הנדרש להשתתפות במשחקים, וכעת הוא מקווה לצאת מגדרו ולקבוע תוצאה טובה אפילו יותר.

הוא מתאמן כיום באיטליה, ומתפלל שהופעתו בפריז תהיה השראה לילדים סעודים שייחשפו למקצועות ספורט אחרים מלבד כדורגל. ערב הסעודית משגרת משלחת של תשעה ספורטאים לתחרויות, ומספר הזכיות שלה במדליות אולימפיות צנוע ביותר – ארבע בלבד עד כה, שתיים כסף ושתיים ארד. אל־חזאם, בנו של מאמן אתלטיקה, מאמין שבקרוב המצב ישתפר.

פאטמה א־זהרא כרדאדי היא כבר סיפור הצלחה גדול יותר: רצת המרתון המרוקנית, מקום שלישי באליפות העולם באתלטיקה בשנה שעברה, מגיעה למשחקים עם שאיפות גדולות – היא רוצה לזכות בזהב. כרדאדי חברה במשלחת של שישים ספורטאים שתייצג את מרוקו בפריז 2024. ארצה כבר מתהדרת ב־24 מדליות, שבע מהן מזהב. חוץ ממנה, אגב, כוללת המשלחת עוד שתי רצות מרתון.

ריצת מרתון נחשבת לאחד המקצועות הקשים בעולם הספורט, ונשלטת על פי רוב בידי מתחרים מאפריקה. כרדאדי התחילה את הקריירה שלה במרחקים קצרים יותר: היא פתחה במקצים ל־800 מטרים והתקדמה עם השנים למרחקים ארוכים יותר, עד שהגיעה למרוץ של עשרה קילומטרים. בעקבות ההצלחות בריצות הארוכות היא החליטה להתחרות במרתון. היא האצנית הראשונה בהיסטוריה של ארצה שזכתה במדליה בתחרויות העולם במקצוע הזה, וכעת היא מקווה לשחזר את ההצלחה גם בפריז ולעורר גאווה במדינה.

כרדאדי מגיעה מהעיר חניפרה, שיש לה מסורת אולימפית גאה: ג'ואד ע'ריב, אף הוא ילד העיר, זכה במדליית כסף במרתון במשחקי בייג'ינג, ופעמיים הגיע למקום הראשון באליפות העולם. היא מקווה שרוחו תלווה אותה בריצה הארוכה, ושאת עשרות הקילומטרים היא תסיים בתוצאה שתסב גם לו גאווה.

שני הסיפורים הללו מאולימפיאדת פריז 2024 הם אולי מאפיין בולט של רבים מהאתלטים ממדינות ערב שיגיעו לתחרות: מסורת של גאווה לאומית וכבוד, הרבה תקווה והצלחות צנועות יחסית.

קשיים מבית

המשחקים האולימפיים ייפתחו בפריז בטקס נוצץ ביום שישי הבא. האולימפיאדה תיערך בבירה הצרפתית על רקע הסבך הפוליטי במדינה – המבוי הסתום שנוצר עקב תוצאות הבחירות לאסיפה הלאומית. הצרפתים ישתדלו להתעלם מהצרות מבית בשבועות הקרובים, ויפנו את הבמה לאירוע הספורטיבי הגדול מכולם. גם כך הם ייאלצו להתמודד עם שלל דאגות וצרות הקשורות במשחקים, מקליטת המוני התיירים ועד האבטחה הקפדנית.

יותר מ־10,500 מתחרים, לפי נתוני הוועד האולימפי, ישתתפו ב־329 תחרויות ב־32 מקצועות ספורט. 206 מדינות ישלחו נציגים לתחרויות שמתקיימות בפריז זו הפעם השלישית. הפעם הקודמת, אגב, הייתה לפני מאה שנה בדיוק – ב־1924. אז השתתפו במשחקים רק 44 מדינות וכשליש ממספר הספורטאים שיתחרו השנה.

מדינות ערב, המהוות קצת יותר מ־10 אחוזים מכלל מדינות העולם, מקפידות גם הן לשגר משלחות מכובדות למשחקים האולימפיים. אלג'יריה, למשל, שולחת 45 מתחרים למשחקים. בחריין הקטנה מתהדרת ב־13 ספורטאים שישתתפו בחמישה מקצועות שונים, כולל שחייה, משקולות, ג'ודו והיאבקות. תימן תסתפק בארבעה ספורטאים בלבד, ושכנותינו ירדן, לבנון וסוריה ישלחו 12, 10 ו־6 ספורטאים בהתאמה. לפלסטינים, אגב, יש שמונה מתחרים באולימפיאדה – רובם במקצועות "לוחמניים" כמו אגרוף, ג'ודו, קליעה למטרה או טאקוונדו, ואחרים בשחייה ואתלטיקה.

יש גם נבחרות ערביות גדולות יותר: מרוקו, כאמור, שולחת שישים נציגים להתחרות בפריז, ומצרים, אולי המדינה הגדולה ביותר בעולם הערבי, עם 147 ספורטאים שינסו להביא גאווה לאומה הענקית. אגב, המשלחת המצרית גדולה בהרבה מזו של ישראל, שכוללת 88 ספורטאים. מצרים נהנית ממסורת של הצלחה אולימפית, ובאמתחתה כבר 38 מדליות במשחקים, כולל שמונה מזהב. לנו, לשם השוואה, יש 13 מדליות בסך הכול.

תוניסיה, נבחרת לא קטנה אחרת, תשלח 27 ספורטאים לתחרויות בצרפת, בחלוקה מגדרית כמעט מושלמת: 14 נשים ו־13 גברים שיתחרו ב־13 מקצועות. הצלחת המדינה האפריקנית במשחקים צנועה יחסית, קרובה בהיקפה להישגים הישראליים: 15 מדליות עד היום.

סיפורן של הספורטאיות בנבחרת התוניסאית מדגים את הקשיים שעימם מתמודדים האתלטים המקצוענים שמבקשים להגיע לתחרויות, ומוקצנים בסביבה הערבית. הן מתחרות בדעות קדומות נגד נשים, מתמודדות עם תנאים לא תנאים של אימונים, ועומדות בפני מצבים משפחתיים מורכבים. ריהאב אל־וליד, למשל, מייצגת את תוניסיה בחץ וקשת: היא רוכבת בכל יום לאימונים על האופנוע שלה, לבושה בגדים ארוכים, עוטה חיג'אב וחובשת כובע, ותיק כבד על גבה. האימונים מתקיימים באצטדיון מקומי – מתחם מגודר ומלא חול, ומטרה קטנה מוצבת בקצהו. למרות הסטיגמות, היא מרגישה שהיא זוכה לתמיכה עצומה בעיירה שלה. אביה, חקלאי המגדל תמרים, התראיין לטלוויזיה הצרפתית ובדבריו ניכרה גאוותו בספורטאית האולימפית שגידל.

ח'לוד אל־חילמי (34) מתחרה באגרוף במשקל נוצה לנשים, שהשתתפה במשחקי טוקיו 2020, במדי תוניסיה. כבר 18 שנה היא מתאגרפת, וכעת הותירה את בנה בן השנה וחצי עם אביו במרסיי וחזרה למולדתה כדי להתאמן. בשיחת וידאו היא מדגימה לו את טכניקת האגרוף שלה. אל־חילמי חשבה לתלות את הכפפות אחרי שבנה נולד, אולם בעלה שכנע אותה להמשיך ועודד אותה להצליח, וכעת היא שוב מתחרה. היא מקווה לזכות במדליה ולהראות לבנה שגם נשים יכולות להצליח, בספורט ובחיים בכלל.

החותרת התוניסאית חדיג'ה אל־כרימי, תשתתף באולימפיאדה השלישית שלה. היא מספרת על תחרות נגד ספורטאים ממדינות שבהן יש מסורת חתירה של מאות שנים, בעוד שבארצה החל הספורט להתפתח רק לפני כחמישים שנה. רבים ברחובות, לדבריה, לא יודעים שמדובר במקצוע ספורטיבי; האימונים שלה מתקיימים בנפרד מהשותפה שלה, שנמצאת בצרפת, מה שמקשה עוד יותר על ההתמודדות שלה.

עיראק מצידה מציגה נבחרת שמקדשת את אחד ממקצועות הספורט האהובים ביותר בעולם הערבי: כדורגל. הנבחרת העיראקית, מדינה שההיסטוריה שלה בעשרות השנים האחרונות עקובה מדם, זכתה עד כה רק במדליה אולימפית אחת, אי אז ב־1960. למעט ספורטאים המתחרים על הדשא הירוק היא כמעט אינה שולחת נציגים למקצועות אחרים. כאשר עיראק אינה מעפילה לטורניר הכדורגל האולימפי, כפי שקרה במשחקים הקודמים ב־2020, הנבחרת שלה קטנה במיוחד. בטוקיו, למשל, ייצגו אותה שלושה ספורטאים בסך הכול, ובבייג'ינג 2008 – ארבעה. הישג השיא שלה בכדורגל באולימפיאדה הוא חצי הגמר באתונה 2004, אולם גם אז כשלה בניסיונה להביא הביתה מדליה. הנבחרת העיראקית כעת כוללת 22 מתחרים, אבל התקווה למדליות לא גבוהה במיוחד.

היאבקות במשקל פוליטי

המשחקים האולימפיים השנה, בדומה לפעמים רבות בעבר, מושפעים מאוד מאירועים שקשורים דווקא לפוליטיקה העולמית. השלום האולימפי לפי שעה אולי עדיין תקף, אבל הפיל שבחדר מורגש היטב.

במשחקי פריז 2024 כבר יש לפחות השפעה אחת לפוליטיקה העולמית: נבחרותיהן של רוסיה ובלרוס הורחקו לחלוטין מהתחרות אחרי פלישת מוסקבה לאוקראינה. זו הפעם השלישית ברצף שהרוסים אינם מורשים להתחרות תחת הדגל שלהם, ובמקום זאת הם ישתתפו במשחקים במעמד של "אתלטים פרטניים ניטרליים" (AIN). משמעות הדבר היא שהספורטאים הרוסים והבלרוסים לא יכולים להתחרות במקצועות קבוצתיים, וגם לא ישתתפו בטקס הפתיחה. כמו כן, כל מדליה שיזכו בה לא תיכלל במניין המדליות של מולדתם.

סיפור פוליטי אחר שסובב את המשחקים הוא המלחמה בעזה. קבוצות פרו־פלסטיניות רבות בכל העולם פנו לוועד האולימפי הבינלאומי ודרשו את הרחקתה של ישראל מהמשחקים בגלל "טבח העם" שהיא מבצעת ברצועה, כדבריהם. רבים טענו כי הוועד האולימפי נוקט אמות מידה כפולות בעניין הישראלי, שכן ההחלטה שלו להשעות את הרוסים הייתה מהירה וברורה, ובקשר לישראל, לעומת זאת, לא נעשה דבר.

הפלסטינים חברים בוועד האולימפי הבינלאומי מאז 1995 אף שאין להם מדינה מוכרת. גם בלי הרחקה של הספורטאים שלנו מהתחרות, הנוכחות הפלסטינית במשחקים מהווה עדיין, בעיני מתנגדיה של ישראל, קריאת התרסה. כך למשל נכתב בתקשורת הערבית כי "ההשתתפות של משלחת הספורט הפלסטינית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת הקיץ בפריז ב־26 ביולי תשמש סמל נחרץ של התנגדות ועמידה איתנה".

יזאן אל־בואב, למשל, שחיין פלסטיני, אמר: "אנו, השחקנים הפלסטינים, נמצאים כאן כדי להניף את הדגל ולהראות לאנשים שאנחנו כאן, ושאפילו אם אנו ניצבים בפני קשיים – אנו נייצג את העם הפלסטיני". אל־בואב, שנולד בערב הסעודית למשפחת פליטים פלסטינית, סבור שהשתתפות במשחקים היא הזדמנות לקידום יעדי הפלסטינים והמודעות למצבם בעולם. המתאגרף וסים אבו־סאל חולם לגרוף את המדליה הפלסטינית הראשונה באולימפיאדה. הוא בן עשרים, במקור מרמאללה, וזכה ב"כרטיס חופשי" למשחקים במסגרת מאמץ של הוועד האולימפי לייצוג שוויוני של כל המדינות.

המתחרים הפלסטינים, שמתחרים לדבריהם בצל הצער מהמתרחש ברצועה, מקווים גם לחלוק כבוד למי שסלל למענם את הדרך: האצן מאג'ד אבו־מראחיל, המתחרה הפלסטיני הראשון במשחקים האולימפיים, שמת בחודש שעבר ברצועה בגיל 61 מכשל בכליות. הפלסטינים טענו כי מותו במחנה הפליטים נוסיראת נבע, בין היתר, מהעובדה שלא יכול היה לקבל טיפול רפואי מתאים בשל המלחמה.

אגב הסכסוך עם העולם הערבי, במשלחת הישראלית לאולימפיאדה השנה יש גם מתחרה ערבי מחיפה – אדם מראענה, הספורטאי הערבי־ישראלי הראשון שמגיע למשחקים במקצוע השחייה, והשלישי בסך הכול מערביי ישראל שמייצג את ארצו. הפעם האחרונה שערבי־ישראלי הגיע למשחקים הייתה ב־1976.

מראענה הוא בן לאב מוסלמי ואם יהודייה ממוצא רוסי. הוא התגייס לצה"ל, ומגדיר את עצמו "חצי ערבי וחצי רוסי". עוד לפני שהעפיל לאולימפיאדה הוא סיפר בעיתונות על תקוותו להיכנס לספרי ההיסטוריה כשחיין הערבי הראשון שמייצג את ישראל, וכעת הוא מקווה שההשתתפות בפריז תעודד את בני החברה הערבית בארץ להתעניין יותר בשחייה כענף ספורט בולט.

אם לחזור לרגע להישגים הכוללים של מדינות ערב במשחקים, הרי שלפי נתוני ויקיפדיה ל־22 מדינות הליגה הערבית יש ביחד כ־130 מדליות בכל שנות קיומן המודרני של האולימפיאדות. שמונה ממדינות הליגה לא זכו כלל במדליות. כאשר מדובר על מעט יותר מ־10 אחוזים מסך המדינות בעולם, הרי שזהו נתון לא מרשים במיוחד. לישראל, כאמור, יש 13 מדליות. הממוצע הערבי, שכולל גם את מצרים (38) ומרוקו (24) – שביחד מגיעות כמעט למחצית מהמדליות הללו – נמוך בהרבה.

המצב הזה גרם לכך שמדליה היא יותר מסתם עיטור בקרב רבים מהספורטאים הערבים. היא שווה הרבה מאוד כבוד ויוקרה, ולעיתים גם כסף רב. טארק חמדי הסעודי, למשל, זכה ב־1.33 מיליון דולר מיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן רק על עצם השתתפותו במעמד הגמר האולימפי בטוקיו. חברי נבחרת עיראק בכדורגל קיבלו מהממשלה בונוס כספי וחלקות אדמה בשל העפלתם למשחקים.

צריך לזכור שגם את ההישגים הללו קוצרים רבים מהספורטאים בתנאים קשים במיוחד. הקלעית התימנייה יסמין אל-ריימי, למשל, מתאמנת במגרש מאולתר ובלי מטווח מסודר. המתעמל הירדני אחמד אבו א־סעוד, הספורטאי הראשון שייצג את הממלכה בהתעמלות, נאבק לא רק נגד כל הסיכויים אלא גם נגד דעות קדומות על התחרות במקצוע שרבים במולדתו מחשיבים לנשי. העפלתו לאולימפיאדה דווקא סללה את הדרך, לדבריו, לגברים רבים שהחלו להתאמן במקצוע, וכעת מספרם גדול ממספר המתעמלות הירדניות.

לא מדובר במאבק קל, ורבים מהספורטאים יחזרו הביתה בידיים ריקות. אך בעוד מדינות ערב ימשיכו לנסות לגרוף הישגים במשחקים, ציון דרך משמעותי אחד הם כנראה כבר השיגו: אם לא יהיה שינוי, קטאר צפויה לארח את משחקי הקיץ בשנת 2036, לראשונה במדינה ערבית. רק השבוע נודע על ציון דרך נוסף, גם אם ביזארי משהו, בתולדות ההשתתפות הערבית במשחקים האולימפיים: הוועד האולימפי הבינלאומי סיכם עם ערב הסעודית שריאד תארח לראשונה בשנה הבאה את ה־E-Games, אולימפיאדה שמוקדשת כולה למשחקי מחשב.

בינתיים, נאחל הצלחה רבה לכל הספורטאים במשחקים, ונקווה שבניגוד לפתגם האנגלי הם לא ישברו רגל. אפשר גם לאחל לכולנו שהפעם האירוע הבינלאומי הענק יישאר נקי מפוליטיקה, ויתקיים ברוח שירהּ האלמותי של דפנה דקל: זה רק ספורט.

פליטים אולימפים

למשחקים בפריז תגיע המשלחת הגדולה בהיסטוריה של ספורטאים פליטים – 37 ספורטאים שיתחרו ב־12 ענפים. במשלחת נכללים ספורטאים שמקורם בסוריה, סודן, אפגניסטן, ונצואלה, סודן, קונגו, קובה, סוריה, אריתריאה ועוד. מקום של כבוד שמור בנבחרת למספר גדול במיוחד של מתחרים שמקורם באיראן.זו הפעם השלישית שנבחרת הפליטים מתמודדת באולימפיאדה, והפעם הראשונה שהיא מתחרה תחת סמל משלה. ראש המשלחת היא מסומח עלי זאדה, רוכבת אופניים שנולדה באפגניסטן והשתתפה בנבחרת הפליטים בטוקיו 2020. עד כה לא זכתה הנבחרת במדליות במשחקים האולימפיים.

כדי להתקבל לנבחרת נדרשים הספורטאים להראות הישגים ברורים בענף הספורט שלהם ולהיות מוכרים כפליטים בסוכנות הפליטים הבינלאומית של האו"ם (UNCHR). לדברי הוועד האולימפי הבינלאומי, השתתפות המשלחת במשחקים "אינה רק עדות לעמידתם האיתנה ומצוינותם, אלא גם שולחת מסר עוצמתי של תקווה, שייכות והכלה". 

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 23.07.24. 

מבוא

בחירתו של ג'י.די. ואנס כמועמד לסגן נשיא של טראמפ מעוררת באירופה חששות כבדים לשינוי מהותי במדיניות ארצות הברית כלפי אירופה. ממשל טראמפ-ואנס, כך טוענים אישים באירופה, עומד לאמץ את הנוסחה: "אמריקה בתחילה. אירופה בסוף" (America First, Europe Last), או: "אמריקה בתחילה. אירופה לבדה" (America First, Europe Alone). חוקרים שהחלו לנבור בהתבטאויותיו של ואנס חשפו פרטים מעניינים על עמדותיו בסוגיות קריטיות לעתידה של אירופה.

ג'י.די. ואנס ומלחמת אוקראינה

מטבע הדברים, הסוגיה העיקרית העומדת על הפרק מנקודת ראותה של אירופה היא המלחמה באוקראינה. סוגיה זו נחשבת, במידה רבה של צדק, כאבן בוחן לעמדות של מדינות כלפי אירופה. ערב פלישת רוסיה לאוקראינה, בפברואר 2022, אמר ואנס דברים בוטים בהקשר זה: "עליי לאמר ביושר, לא ממש אכפת לי (I don’t really care) מה יקרה לאוקראינה". לאורך תקופת הזמן שעברה מאז הפלישה של רוסיה לאוקראינה הצדיק ואנס את עמדותיו בנימוקים העיקריים הבאים:

• ההנהגה האוקראינית מושחתת: "אני מעריץ את אומץ ליבם של חיילי אוקראינה", אמר ואנס באחד מנאומיו, "אבל הם פועלים תחת ההנהגה המושחתת ביותר באירופה, אולי בעולם כולו". בריאיון עם סטיב באנון הוא טען שאישים בהנהגה של אוקראינה משתמשים בכספי הסיוע הענקיים שמוזרמים לאוקראינה לצורכיהם האישיים. אחד משריו של זלנסקי, טען ואנס, קנה יאכטה מכספי הסיוע של ארצות הברית.
• אוקראינה לא מסרה נתונים מדויקים על השימוש שהיא עושה בחימוש שארצות הברית מעבירה אליה. ואנס, כך דווח, הסתמך על תזכיר של הסנאט בהקשר זה.
• הסיוע הצבאי שארצות הברית מעבירה לאוקראינה פוגע בכלכלה האמריקנית. בנוסף למאות המיליונים שארצות הברית מעבירה לאוקראינה בציוד צבאי, היא אמורה גם להשקיע קרוב ל-300 מיליון דולר לשיקומה של אוקראינה ולרווחת אזרחיה. כל זאת כאשר מיליוני אמריקנים נאנקים תחת עול מיסים כבד, וההורים המזדקנים מתקשים לקיים את עצמם.
• לאוקראינה אין מספיק כוחות צבא שיוכלו לאפשר לה לעמוד מול הצבא הרוסי, למרות חוקי הגיוס הדרקוניים שהמשטר באוקראינה מפעיל. אוכלוסייתה של רוסיה גדולה פי ארבעה מזו של אוקראינה. מעבר לכך, רבים מתושבי אוקראינה בגיל הגיוס נמלטו מארצם. אין לה גם חימוש מספיק להמשך המלחמה. גם אם תהיה נכונות מלאה מצד ארצות הברית לסייע לאוקראינה היא לא תוכל לספק את צרכיה, שכן יכולת הייצור של ארצות הברית מוגבלת למדי.
• להנהגת אוקראינה אין עמדה מגובשת באשר ליעדי המלחמה: "לאנשים אלה", אומר ואנס, אין מושג מה לעזאזל הם מנסים להשיג. מדוע שניתן להם ביליונים כאשר הם עצמם לא יודעים לאיזו מטרה הם חותרים".
• אוקראינה טוענת שהיא נלחמת למען הדמוקרטיה. אבל באותה שעה ממש היא השעתה את הבחירות לנשיאות ללא הגבלת זמן. מעבר לכך, הממשלה באוקראינה רודפת את מתנגדיה הפוליטיים ומשליכה אותם לכלא.
• המסקנה המתבקשת היא שאין לארצות הברית אינטרס לתמוך במלחמה בלתי נגמרת כאשר ממילא אין לאוקראינה סיכוי לצאת ממנה מנצחת. על אוקראינה להפסיק את המלחמה ולנהל משא ומתן עם רוסיה על התנאים לסיום המלחמה שיעניקו לאוקראינה את מרב ההישגים שהיא יכולה להשיג בנסיבות הקשות שבהן היא פועלת.

אין פלא שעמדות אלה של סגן הנשיא המיועד, הקרובות מאוד לאלה של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ, מעוררות באירופה "חרדות נטישה". ואנס עצמו לא ממש טורח להכחיש זאת. בנאומו בוועידת הביטחון במינכן הוא קרא לאירופה "להתעורר". הוא הבהיר למנהיגי אירופה כי הוא מדבר אליהם "מתוך ידידות ולא מתוך ביקורת". הוא הבהיר כי אינו תומך ברעיון של פרישה מברית נאט"ו ונטישת אירופה, יחד עם זאת הוא הבהיר כי ארצות הברית צריכה לפעול על פי סדר העדיפויות החיוני עבורה. ארצות הברית צריכה להתרכז יותר במזרח אסיה. שם יוכרע עתידה של מדיניות החוץ של ארצות הברית בארבעים השנים הקרובות. אירופה חייבת להיות מודעת לתמונת מצב זו ולפעול בהתאם.

מנקודת ראותן של מדינות אירופה, התבטאויותיו של ואנס מעבירות לאירופה מסר חד-משמעי: אירופה ומדינות נאט"ו אינן יכולות עוד לסמוך על המטרייה האמריקנית לצורך קידום האינטרסים הלאומיים שלהן. עליהן להיערך בעצמן להגנה על עצמן מפני מתקפה רוסית. מתקפה זו, כך טוענים אישים באירופה, אינה חייבת לבוא לידי ביטוי במהלך של תמרון יבשתי כפי שזה נעשה באוקראינה. בסופו של דבר מטרתה העיקרית של רוסיה היא לערער את ברית נאט"ו. היא יכולה לעשות זאת על ידי פגיעות ספורדיות בדרכי תחבורה ימיים, או על ידי התקפות סייבר וכו'. אלה פעולות שתקשנה על ארצות הברית לסייע לאירופה. בדרך זו תתערער הרלוונטיות של סעיף 5 בברית נאט"ו. בהדרגה תלך ותקרוס הברית.

נוכח תמונת מצב זו, 23 מבין 32 מדינות נאט"ו כבר הגדילו את התקציב הצבאי שלהן לכדי 2 אחוז מהתוצר הלאומי. עד לפני שנים מספר רק שלוש מדינות נאט"ו הגיעו לרף כזה. מדינות רבות באירופה מבינות היטב שעליהן להגדיל במידה ניכרת את היקף הכוח הצבאי שלהן. אחדות מהן שוקלות ממש בימים אלה את האופציה של מימוש הנוסחה של גיוס חובה לצבא. מנקודת ראותם של אירופאים רבים, שהתרגלו לנוחות של מדינת רווחה ליברלית החיה בשלום מבלי לחשוש מאיומים חיצוניים, זו ללא ספק "רעידת אדמה".

ההשלכות האפשריות עבור ישראל

מנקודת ראותה של מדינת ישראל יש לתמונת מצב זו יתרונות רבים. מדינות אירופה מודעות היטב לעוצמתה הצבאית והטכנולוגית של מדינת ישראל ולניסיון המלחמתי שהיא צברה במשך שנים רבות, ובמהלך השנה האחרונה בפרט. מדינות רבות באירופה, וביניהן גרמניה ופינלנד, כבר רוכשות מזה שנים מערכות נשק מתקדמות מישראל. אישיות בכירה בבית הנבחרים הבריטי קראה לממשלת בריטניה לרכוש מישראל מערכות כיפת ברזל להגנת האי הבריטי.

אם תשכיל מדינת ישראל לצאת מן העימותים המלחמתיים הרב-זירתיים שבהם היא נתונה עכשיו כשידה על העליונה, יתעצם באורח דרמטי מעמדה האסטרטגי באירופה. אם כך יקרה, היא תיחשב ללא ספק כ"נכס אסטרטגי" רב חשיבות למדינות אירופה. להערכתנו, ייצוא מערכות נשק מישראל לאירופה יגדל במידה ניכרת. מעבר להיבטים הכלכליים, הגדלת הייצוא הצבאי של ישראל לאירופה תשפיע באורח חיובי, ברמה זו או אחרת, גם על עמדותיהן המדיניות של מדינות אירופה כלפי ישראל.

בזמן שמערכת הבחירות בארה"ב רוגשת בעקבות ניסיון ההתנקשות בטראמפ ולאחר רצף האירועים הדרמטיים שפקדו אותה, יגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לוושינגטון, כדי לנאום בפני מושב משותף של שני בתי הנבחרים. העיתוי מחייב הליכה זהירה בין הטיפות אך גם מספק הזדמנות לחיזוק המחוייבות האמריקנית בנושאים הדחופים המוסכמים על שתי המפלגות ובראשם: קידום המאבק באיראן, אספקת הנשק לישראל, הלחימה בחזבאללה, שחרור החטופים והבסת חמאס.

שלא כבעבר, נתניהו יידרש הפעם להביא בחשבון גם את ההשפעות על הפוליטיקה הפנימית בארה"ב, בכל עמדה שיציג בנוגע לקידום הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. הגישה העקרונית הראויה – "כן, אך מתוך עמדת עוצמה ולא בכל מחיר". נכון לרתום את ארה"ב גם מול  המגמות מצד בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ובאותה הזדמנות לתבוע מוושינגטון בעצמה לעצור את השימוש המעליב בסנקציות כלפי אזרחים ישראלים. אלה המסרים שנכון לשלב בנאום ראש הממשלה.

• ניצחון מובהק בעזה ישפיע גם על החזית בצפון – הוא יערער את ביטחונו של נסראללה באסטרטגיית ההתשה ויספק ללבנון המחשה לתוצאות האפשריות של מלחמה עם ישראל. ישראל לא תשלים עם נוכחות חיזבאללה בטווח שמאיים על ישוביה ותפעל לשנות זאת.ישראל במאבק קיומי ! זהו המסר הראשון שיש להדגיש לאחר מילות התודה לנשיא ביידן על התייצבותו לצד ישראל בשעותיה הקשות, בתחילת המלחמה ובהתקפת הטילים מאיראן. ישראל ניצבת מול תכנית איראנית שטנית להשמדתה, באמצעות הזרועות שנבנו על ידי המשטר האסלאמי, בסיוע אמצעי הלחימה, המימון והתמיכה שלו ובחסות מאמציו לבניית יכולת גרעינית צבאית. המלחמה הרב-זירתית בשבע חזיתות, היא ביטוי מעשי של הרעיון האיראני. לראשונה בתולדותיה נאלצת ישראל לנהל מערכה כזו גם בצילם של 120 חטופים שמוחזקים בעזה ושל רבבות אזרחים שפונו מבתיהם בצפון. 

• ישראל היא זו שנלחמת – אך זו אינה רק מלחמתה. זוהי מלחמה על הסדר העולמי והאזורי. הציר הראדיקלי נלחם בישראל ,גם משום שהיא נתפסת כראש החץ של הציוויליזציה המערבית באזור. הוא הצליח לכנס תחת קורת גג אחת שני מחנות יריבים – שיעים וסונים, רק בשם הרצון המשותף שלהם להכחיד את ישראל ולהחליש את השפעת המערב.

• התקפת הטילים האיראנית על ישראל ממחישה את הסכנות לעולם. המאבק בתוקפנות האיראנית לא סובל דיחוי. לא נדרש דמיון מפותח כדי להבין איך ייראה החיבור בין הטילאות האיראנית המודרנית לנשק גרעיני. העולם נחשף לסכנה גם דרך הסיוע האיראני למלחמתה של רוסיה באוקראינה, הפעלת רשת אירגוני הפרוקסי והפצת נשק איראני,במודל שמאפשר הרבה ובזול. המאבק בתכניותיה של איראן לא סובל דיחוי. המאמצים הדיפלומטיים לא ריסנו את המפלצת. קואליציה אזורית להגנה מולה היא צעד חשוב, אך אין די בו. נדרשת מערכה המשלבת מאמצים מדיניים, צבאיים וכלכליים, בהובלת ארה"ב. ישראל תמלא את חלקה.
• חיוני לשמר אספקה רציפה של נשק לישראל בהתאם לסיכומים בין המדינות. זהו ביטוי למחוייבות האמריקנית לביטחונה של ישראל, שמקפידה על כללי הדין הבינלאומי וקשובה גם לדאגותיה של ארה"ב, כפי שהוכח ברפיח ובמקרים נוספים.

• ישראל לא יכולה לסיים את המלחמה, בלי להחזיר את כל החטופים ולהשלים את כל מטרותיה. לא ניתן לכונן סדר אזורי חדש בלי למוטט את חמאס ולהשמיד את יכולותיו הצבאיות. רעיון האינטגרציה האזורית הוא חיובי אבל לא במקום הסרתו המוחלטת של איום חמאס. קרבתנו הגיאוגרפית לאויב לא מאפשרת ליטול סיכונים. הסכמי אברהם  שמשיכים להוכיח עצמם גם כיום, נחתמו על ידי ישראל מעמדת עוצמה. כך נכון שיהיה גם בהסכמים עתידיים.

• יש להגביר את הלחץ על גם הנהגת חמאס בחו"ל ועל המדינות התומכות בה כדי לקדם את שיחרור החטופים. 

• השליטה הישראלית בציר פילדלפי חיונית למניעת התחמשות גורמי הטרור בעזה, ביחוד לאחר הידלדלות מלאי האמל"ח שברשותם. זהו צינור החמצן העיקרי שדרכו עברו לא רק נשק ואמצעי ייצור, אלא גם שליחים, מאמנים, מומחים ואמצעים מיוחדים, גם במעורבות איראן.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 19.7.2024.

נמל ג'ויה טאורו, השוכן במחוז קלבריה שבדרום איטליה, המה פעילות. שוטרים איטלקים חמושים מיהרו לאורך הרציף בשבוע שעבר ועלו על שתי ספינות שהגיעו מסין. החיפוש לא ארך שעה ארוכה, עד שהמידע המודיעיני שקיבלו האיטלקים מארה"ב הוכיח את עצמו: מפוזרים בתוך שש מכולות, מוסווים כציוד של טורבינות רוח, נמצאו חלקים ארוכים שלא יכולים היו להיות אלא פיסות של מטוסים.

כיתוב שנחרת על אחד החלקים, "אנרגיה מצילה את העולם", גם לא הטעה את אנשי כוחות אכיפת החוק של רומא: הם אכן מצאו את חלקי הכטב"מים הסיניים שהיו מיועדים להישלח ללוב – מדינה שנמצאת תחת אמברגו נשק בינלאומי של האו"ם. המכולות היו אמורות לעלות על ספינות שיעדן הוא העיר בנגאזי בלוב, והיו עתידות להגיע לידי כוחותיו של גנרל ח'ליפה חפתר. הגנרל שולט על החלק המזרחי של לוב, ומאז פרוץ מלחמת האזרחים השנייה במדינה, באמצע 2014, הוא נלחם בכוחות הממשלה שיושבת בטריפולי.

אחרי תפיסת המכולות התברר כי הם מתאימים לחלקי הכטב"ם הסיני ווינג לונג 2, שאורכו עשרה מטרים ומוטת כנפיו מגיעה לכ-20 מטרים. משקלו בסך הכול כשלושה טונות, ללא ציוד ודלק. מהירות השיוט שלו, לפי פרסומים באינטרנט, עולה על 350 קילומטרים בשעה, והוא יכול לפעול באוויר כעשרים שעות ברציפות. ווינג לונג 2 נועד בעיקר למשימות בקרה, סיור ומודיעין. עם זאת, הכטב"ם הזה מיועד גם לשאת נשק, ומותאם לביצוע תקיפות מדויקות בשליטה מרחוק.

הגנרל הלובי כבר השתמש בעבר בכטב"מים סיניים לצורך מלחמת האזרחים במדינה. במהלך הקרבות על טריפולי, כאשר לפי הטענה זכה לסיוע של האמירויות, הוא קיבל כמה גרסאות מוקדמות יותר של הכטב"מים האלה. בין היתר, הוא ביקש לרכוש גם כטב"מים מירדן. נגד הגנרל נטען כי מטוסים מסוג זה היו אחראים לתקיפה על האקדמיה הצבאית בטריפולי, שבה נהרגו 26 צוערים.

מלחמת האזרחים בלוב כבר זכתה לכינוי "מלחמת הכטב"מים הגדולה בעולם", מה שמעיד על חשיבות הסיוע האווירי שבה. אף שלשני הצדדים יש מטוסים רגילים, עיקר כוח האש שלהם נשען על כלי טיס לא מאוישים. בשנת 2020, למשל, בוצעו יותר מאלף תקיפות של כטב"מים בלוב. חפתר משתמש בכטב"מים סיניים כבר מאז 2016, ונעזר בהם כדי לדחוק את כוחות הממשלה בטריפולי למגננה בקרב על העיר – אף שבסופו של דבר נכשל בניסיונו לכבוש אותה. השימוש בהם היה כה מוצלח, עד שגם הצד השני החל להשתמש בכטב"מים שקיבל מפטרוניו הטורקים.

זו לא הפעם הראשונה השנה שכלי נשק סיניים, וחלקי כטב"מים בפרט, נתפסו בדרכם לכוחותיו של חפתר בלוב. באפריל עצרה המשטרה הקנדית שני עובדי או"ם לשעבר בחשד שניסו למכור ציוד צבאי וחלקי כטב"מים לחפתר באמצעות השימוש בחברות קש. באותו מקרה ביקשו השניים גם להעביר בתמורה לכלי הנשק נפט לובי לסין. שדות נפט במדינה נמצאים תחת שליטתו של הגנרל, והחשד היה כי ניסה לייצא אותם למדינת הענק מבלי שאיש ידע על כך.

גשר לאירופה

לוב נשלטה במשך שנים על ידי הרודן מועמר קדאפי, שתפס את השלטון בכוח בהפיכה צבאית ב-1969. קדאפי איבד את השלטון ואת חייו במלחמת האזרחים הראשונה שפרצה במדינה במסגרת המהומות שהתפשטו בכל רחבי המזרח התיכון כחלק מהאביב הערבי. אף שכמה חודשים לאחר מכן פסקה לכמה שנים המלחמה, היא פרצה מחדש ב-2014, ומאז עדיין נמשכת בעוצמה משתנה.

כיום מתחרות בעיקר שתי ממשלות על השליטה במדינה: הראשונה, בראשות גנרל חפתר, חולשת על מזרח לוב, ויושבת בעיר טוברוק. בין היתר תומכים בגנרל חפתר מצרים, האמירויות, צרפת ורוסיה, ערב הסעודית וירדן. מנגד יושבת הממשלה בטריפולי, המוכרת על ידי האו"ם ואשר זוכה בעיקר לתמיכתן של טורקיה, איטליה וקטר. ארה"ב קיימה קשרים עם הממשלה בטריפולי, אך פינתה את נציגיה מהמדינה עם תחילת מלחמה האזרחים. כזכור, ארה"ב כבר איבדה שגריר בלוב אחרי המתקפה על הקונסוליה בבנגאזי, והיא לא ששה לחוות מצב כזה שוב. ככל הידוע, וושינגטון גם לא תמכה באופן ישיר באחד הצדדים במלחמה.

חפתר, כאמור, מזוהה לרוב כלקוח קבוע של הרוסים. הוא ניהל משא ומתן עם הנשיא פוטין בינואר על הסכם שבמסגרתו תספק מוסקבה מערכות הגנה אווירית ואימונים לטייסים, בתמורה לבניית נמל רוסי בשטחים שבהם שולט הגנרל. הוא נועד כמה פעמים עם בכירים ממשרד ההגנה הרוסי, ודן איתם בדרכים לחזק את שיתוף הפעולה ביניהם ולתגבר את יכולותיו הצבאיות כדי להטות את הכף לצידו במלחמת האזרחים.

בכלל, מקובל לחשוב שרוסיה וסין "מחלקות גזרה" ביניהן בפעילותן באפריקה. לרוב בייג'ינג משקיעה את מרב מאמציה בבינוי, בהקמת תשתיות שונות, ובהתפשטות בעזרת אמצעים כלכליים. הרוסים, מנגד, נוקטים גישה המבוססת יותר על ביטחון וצבא. הם תומכים באישים ובמדינות שמקדמים את מטרותיהם, ומספקים להם אמצעי לחימה והגנה שונים.

זו הסיבה אולי שדווקא מעורבות צבאית ישירה של סין בסכסוך מפתיעה משהו. מה גם, שהסינים אכן נקטו בגישה המסורתית יותר שלהם, והשקיעו בתשתיות בינוי במדינה. כך למשל, אחרי ששיטפונות פגעו בעיר הנמל דרנה והשמידו כחמישית ממנה, סין החלה בעבודות השיקום. נראה שבייג'ין השקיעה עשרות מיליארדי דולרים במיזמי בינוי בלוב, שכוללים גם רכבות תחתיות, תשתיות נפט ומפעלי זיקוק.

בנוסף, סין הרשמית גיבשה קשרים הדוקים דווקא עם הממשלה הלובית בטריפולי. ביולי 2018 הביעה לוב תמיכה ביוזמת החגורה והדרך של בייג'ין, וביקשה למשוך השקעות סיניות נרחבות יותר במדינה. המפלגה הקומוניסטית, מצידה, מבקשת לגזור לעצמה נתח גדול יותר מהנפט הלובי, מדינה עשירה במיוחד בנוזל השחור, שהייתה עד לפני מלחמת האזרחים מקור ל-3 אחוזים מייבוא הנפט של סין. באוגוסט קרא נשיא סין שי ג'ינפינג לחברות מארצו לחדש את פעילותן בלוב אחרי שנים רבות שהקפיאו אותן בשל המלחמה, כחלק מהידוק הקשרים וניצול הזדמנויות של בייג'ינג בכלכלה המקומית.

הקשר הזה גם מאפשר לסין להרחיב את תחום ההשפעה המדינית והדיפלומטית שלה ביבשת, ולתפוס עוד נקודת השפעה במאבק שלה מול כוחות עולמיים מתחרים כגון ארה"ב. העובדה שלוב עשויה להשתקם עם סיום מלחמת האזרחים, יחד עם פוטנציאל העושר שלה מנפט, הופכים אותה לנכס חשוב לכל משקיע. לשם כך, אגב, הסינים הביעו רצון לפשר בין הצדדים הלוחמים בלוב ולהביא את מלחמת האזרחים לסופה.

עוד בימי קדאפי שמרה בייג'ינג על קשרים טובים עם לוב והשקיעה בה רבות, גם אז מתוך ראייה אסטרטגית המכירה בחשיבותה של המדינה ומיקומה לחופי הים התיכון. זו גם אחת הסיבות ליוקרה שסין מייחסת לה כיום, במסגרת מיזם החגורה והדרך: לוב היא מעין גשר בדרך שבין אפריקה, המזרח התיכון ואירופה, ושליטה סינית בשווקים ובנמלים המקומיים יכולה לסייע לבייג'ינג כראש חץ מסחרי מול כל היבשת הישנה. בדרך ליעד הזה הסינים גם מציבים אתגר לאמריקנים בלוב עצמה, ומתחרים איתם על עמדות השפעה ונכסים כלכליים באפריקה ובאירופה.

אחרי כל הסיבות הללו, אכן מפתיע שהסינים לכאורה התערבו ישירות וסיפקו אמצעים צבאיים לחפתר. בעבר כטב"מים סיניים כנראה הגיעו לגנרל בשל הקשר שלו לאמירויות, שנחשב מקורב מאוד לאבו-דאבי. מכיוון שסין והאמירויות הן בנות ברית, ושתי המדינות שיתפו פעולה מבחינה צבאית, ייתכן שבייג'ינג סייעה לאבו-דאבי וסיפקה את הנשק לממשלה בטוברוק. באמירת אגב, ראוי לציין שאין ראיה רשמית שקושרת את הממשלה הסינית למשלוח הכט"במים שנתפס באיטליה. אף שברור שמדובר בציוד מתוצרת מפעלי הנשק במדינה, ולמרות שהספינות שנשאו אותו יצאו ממדינת הענק הקומוניסטית, לא נשמע גורם רשמי שאמר כי הממשלה בבייג'ינג אחראית לכך – אבל במדינה ריכוזית וטוטליטרית כמו סין, סביר להניח שגורמים אחרים לא היו עושים זאת ללא ברכת הממשלה.

אולי השערה אחרת יכולה להיות פשוט שסין מנסה לשחק כאן על כל הקופה: מבחינתה, לוב מהווה מדינה בעלת חשיבות אסטרטגית בגלל פוטנציאל העושר שלה, מיקומה הגיאוגרפי והיכולת שלה להשפיע בה על מהלכים רבים. לפיכך, סין מבקשת לצבור נקודות אצל כל הצדדים ולמצב את עצמה באופן המיטבי לקראת "היום שאחרי" בלוב. עם תום מלחמת האזרחים, היא תוכל להמשיך לתחזק את הקשרים הללו עם הצד המנצח, וכך לקדם את האינטרסים ארוכי הטווח שלה כבר כעת.

ישראל עצמה, אגב, נקטה גישה דומה. חפתר הצהיר בגלוי כי הוא מעוניין להגיע לנורמליזציה עם ישראל אם יגיע לשלטון, אך בכירים בירושלים שוחחה גם עם נציגים של הממשלה בטריפולי. בהנחה שגם הפלגים היריבים בלוב מודעים לקשרים שמנהלות מדינות עימם ועם יריביהם במקביל, סין וגם ישראל יכולות להרגיש בנוח עם עצמן בהקשר הזה. בסופו של יום, גם ללובים יש אינטרס לתחזק את היחסים הללו, ליהנות מסיוע של מדינות עוצמתיות, ולנסות לצבור לגיטימציה באמצעות הגישה למוקדי כוח בינלאומיים כמו ירושלים ובייג'ינג.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 10.07.2024.

נרנדרה מודי, שרק לפני כחודש וחצי הבטיח את כהונתו השלישית כראש ממשלת הודו, לראשונה מאז נהרו (Nehru), ממשיך במדיניות החוץ הרב-ממדית שאפיינה את הודו בראשותו גם בשתי הקדנציות הקודמות. תחת מודי, הודו משקיעה מאמצים בזירה המדינית כדי לתמוך בהתהוותה כמעצמה גלובלית, ועושה כן במידה מסוימת תוך ייצוג האינטרסים של מדינות "הדרום הגלובלי".

בהקשר זה, הודו הצליחה למצב עצמה כשחקנית גלובלית פרגמטית שמסוגלת לדבר עם כלל השחקנים ולאזן בין אינטרסים גאופוליטיים וכלכליים כבדי משקל מול ארה"ב ושותפותיה, לבין ניהול שותפות אסטרטגית עם רוסיה וקידום פרויקטים משמעותיים עם איראן ומדינות המזוהות עם המחנה האוטוקרטי. זאת, מבלי לשלם מחירים כבדים על נקיטת עמדות שלא מתיישרות עם המערב, ואף למנף זאת בכדי לחזק את מעמדה הייחודי.

מאז נבחר, מודי הספיק לבקר באיטליה במסגרת פסגת ה-G7, ארגון הדמוקרטיות המתועשות הגדולות בעולם, למרות שהודו כלל אינה חברה במסגרת זו. בהתייחסו לתחום ה-AI, האנרגיה והשלכות האתגרים הגאופוליטיים על מדינות "הדרום הגלובלי", מודי הביע את שאיפת הודו לגשר בין המערב ל"דרום הגלובלי". במקביל, ולמרות הקרבה ההודית המסורתית לרוסיה, מודי גם נפגש עם נשיא אוקראינה, זלנסקי, יממה לפני כינוס ועידת השלום בשווייץ שנועדה לחזק את תמיכת הקהילה הבינ"ל באוקראינה. בדומה לנשיאי סין ורוסיה, מודי לא השתתף בוועידה, אך התחייב כי יתמוך בפתרון מדיני לסכסוך – הודו אף סומנה על ידי זלנסקי כמתווכת אפשרית.

פעילותה האינטנסיבית של רוסיה בחודשים האחרונים ליצור "טבעת אש" סביב מדינות המערב היא קפיצת מדרגה בעימות ההולך ומסלים בין רוסיה ובעלות בריתה ובין ארצות הברית ומדינות המערב. היא מציבה בפני מדינות המערב בכלל, ובפני ארצות הברית בפרט, אתגרים אסטרטגיים חמורים.

מהות האסטרטגיה החדשה

על רקע התמשכות המלחמה באוקראינה, העלייה בהיקף האבדות בצבא הרוסי ומעורבות מעצמות המערב במלחמה, החליט כנראה הנשיא פוטין לאמץ מעין מודל של "טבעת אש", המזוהה מזה שנים עם מנהיג משמרות המהפכה באיראן, קאסם סולימאני. הרעיון הוא להבהיר למעצמות המערב שהמשך תמיכתן הפעילה במלחמתה של אוקראינה ופעילותם האינטנסיבית נגד רוסיה תגבה מהם מחיר כבד גם בזירות אחרות החיוניות להן.

המשמעות המעשית היא מאמץ ליצור "מאזן אימה" מול המערב, ובמילים אחרות: הבהרה חד-משמעית למערב: המשך המאמצים לבודד את רוסיה בזירה הבינלאומית, הניסיונות לפגוע בכלכלתה באמצעות סנקציות, מניעת השתתפותה באירועים בינלאומיים, אספקת נשק מתקדם לאוקראינה ומאמצים לפגוע בתדמיתו של הנשיא פוטין יובילו לתגובות נגד קשות של רוסיה נגד המערב לא רק לאורך השטחים העצומים שבין רוסיה לאוקראינה, אלא גם במקומות אחרים בזירה הבינלאומית.

בנאום שנשא בסאן פטרסבורג ב-5 ביוני 2024 הצהיר פוטין כי רוסיה שומרת לעצמה את הזכות לספק "חימוש ארוך טווח" למדינות העלולות לעשות בו שימוש נגד יעדים אסטרטגיים של המערב.

פוטין מסר הצהרה זו בעקבות דיווח על כך שמדינות נאט"ו, ובעיקר ארצות הברית וגרמניה, תאפשרנה לאוקראינה להשתמש בנשק מערבי במתקפות מוגבלות בשטח רוסיה: "אם הן [מדינות המערב] סבורות", אומר פוטין, "שהן יכולות לאפשר לאוקראינה לבצע מתקפות בשטח רוסיה, אזי גם אנחנו יכולים לספק למדינות שונות בעולם נשק שיאפשר להן לפגוע ביעדים מערביים".

במקום אחר הבהיר פוטין כי המהלכים של מדינות המערב יוצרים "בעיה חמורה". משמעותם הברורה היא "מעורבות ישירה של המערב במלחמה נגד רוסיה. אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לפעול בדרך דומה".

דובר משרד החוץ של רוסיה העצים את האיום הרוסי עוד יותר: "מדינות המערב משחקות באש במסגרת תמיכתן באוקראינה. רקטה מתוצרת ארצות הברית פגעה באדמת רוסיה והביאה לרצח של אם ובנה". זו פעם ראשונה שרוסיה האשימה את ארצות הברית באחריות ישירה להרג אזרחים רוסים במסגרת המלחמה נגד אוקראינה.

דימוי עוצמתי

במקביל, הנשיא פוטין מבקש ליצור דימוי של עוצמה ונחישות להמשיך במלחמה למרות המחיר הכבד שארצו משלמת בגין מדיניות זו. ב-14 ביוני 2024 פירט הנשיא פוטין את תנאיו להפסקת המלחמה באוקראינה: "רוסיה", הבהיר פוטין, "תסכים להפסקת אש ולמשא ומתן על הסדר רק אם אוקראינה תסכים לבטל את שאיפותיה להצטרף לנאט"ו ותוותר על ארבעת המחוזות שסיפחה רוסיה".

בנוסף חזר פוטין והעלה את הדרישת לפירוזה של אוקראינה, לדה-נאציפיקציה שלה ולהסרת הסנקציות מעל רוסיה.

הצהרתו של פוטין ניתנה יום לפני כינוסה של ועידה בינלאומית בשווייץ בנוכחות למעלה מ-100 מדינות וארגונים בינלאומיים, שמטרתה לדון ולאשר תוכניות לסיום המלחמה. רוסיה לא הוזמנה לוועידה.

איטליה וגרמניה מיהרו לדחות את תנאיו של הנשיא פוטין. הקנצלר שולץ קבע שמדובר ב"שלום דיקטטורי". מזכיר ההגנה של ארצות הברית, לויד אוסטין, בחר בניסוח בוטה יותר, ובעל אופי משפיל כלפי הנשיא פוטין: "רוסיה", הוא קבע, "אינה נמצאת במצב שבו היא תוכל להכתיב תנאי הסדר".

דבריו של מזכיר ההגנה באו על רקע כינוס של מדינות נאט"ו בוושינגטון שנועד לדון בסוגיית חברותה של אוקראינה בברית. העמדה הרשמית של נאט"ו היא שמקומה של אוקראינה היא כחברה בברית נאט"ו. יחד עם זאת הדבר לא יתבצע כל עוד אוקראינה נמצאת ב"לחימה קשוחה", כדברי אוסטין.

אוקראינה דחתה את תנאיה של רוסיה על הסף: "זהו מצב אבסורדי", קבעה הודעת משרד החוץ של אוקראינה, "כאשר האיש אשר יזם והוציא אל הפועל את התוקפנות הגדולה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה (פוטין) מנסה להציג את עצמו כמנהיג רודף שלום. כל זאת, כאשר ברור לו כי פעילותו המלחמתית מערערת את היציבות הבינלאומית ואת מגילת האו"ם".

הידוק היחסים בין רוסיה וצפון קוריאה

ב-16 ביוני 2024 הגיע פוטין לביקור בצפון קוריאה כביקור גומלין לביקורו של מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג און, במוסקבה בספטמבר 2023. במהלך הביקור דווח על כך ששתי המדינות חתמו, בין השאר, על הסכם צבאי. הגם שמנהיג קוריאה הגדיר את יחסי שתי המדינות כ"ברית", קשה להניח שניתנה התחייבות של המדינות לבוא האחת לעזרת רעותה במקרה של מתקפה על אחת מהן.

על פי דיווח של מקור רוסי שתי המדינות הסכימו לסייע זו לזו במקרה של מתקפה על אחת מהן, אך לא ברף של התחייבות בעלות ברית. דיווח דומה הופיע גם ברשת CNN. במהלך אותו ביקור הצהיר מנהיג צפון קוריאה על "תמיכה ללא תנאי" של ארצו ברוסיה. פוטין מצידו הבהיר כי המפגש שלו עם מנהיג צפון קוריאה "יוצר הזדמנויות לשיתוף פעולה נרחב בין המדינות".

צפון קוריאה הפגינה לאורך כל הדרך רצון מובהק להדק את היחסים עם רוסיה. היא נתנה תמיכה פומבית בפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022. היא הייתה בין המדינות היחידות שהכירו בעצמאות השטחים שרוסיה כבשה. שר ההגנה של רוסיה מסר כי שתי המדינות שוקלות לקיים תרגילים צבאיים משותפים.

גורמים בכירים בממשל ביידן ובדרום קוריאה טענו שהגברת שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה וצפון קוריאה תגביר את המתיחות ועלולה לערער את היציבות באזור. מומחים בתחום העריכו שצפון קוריאה תבקש ידע טכנולוגי לייצור נשק גרעיני מתקדם וטילים מדויקים. יפן, המדינה העיקרית החוששת מהתחזקות הקשרים בין רוסיה וצפון קוריאה, הביעה חשש שהברית בין שתי המדינות תביא לסיכול החלטות מועצת הביטחון על סנקציות מוגברות נגד צפון קוריאה בגין פעילותה הגרעינית.

הידוק הקשרים עם קובה

במקביל פועלת רוסיה להידוק קשריה עם קובה. אוניות מלחמה של רוסיה וכן צוללת גרעינית פקדו את נמליה של קובה. רוסיה, כך דווח, גם שוקלת הקמת בסיס צבאי סובייטי בקובה.

לקובה, השוכנת במרחק של פחות מ-200 ק"מ מחופיה של פלורידה, יש משמעות סמלית רבה עבור רוסיה. ב-1962 חשף המודיעין האמריקני שברית המועצות הציבה טילים באליסטיים בקובה. על רקע זה התפתח משבר הטילים בקובה שבמסגרתו הצליח הנשיא קנדי לכפות על רוסיה בצורה משפילה למדי להוציא את מערכות הטילים שלה מקובה. עתה רוסיה שבה לקובה, ובכך "סוגרת מעגל" מבלי שארצות הברית תוכל לכפות עליה נסיגה.

רוסיה טענה כלפי המערב שהתנגדותה להצבת טילים גרעיניים על אדמת אוקראינה מקבילה להתנגדות של ארצות הברית ב-1962 להצבת נשק גרעיני רוסי על אדמת קובה: "ב-1962", קבע שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, "מנהיגי ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, וארצות הברית, ג'ון קנדי, הפגינו אומץ וחוכמה כדי למנוע עימות בינמעצמתי. כיום, איננו רואים התנהלות דומה של ממשל הנשיא ביידן".

בנוסף להידוק הקשרים עם צפון קוריאה וקובה רוסיה מרחיבה את שיתוף הפעולה הצבאי שלה גם עם תימן, ונצואלה ואפגניסטאן ועוד.

רוסיה מאתגרת את המערב גם בתוך אירופה. במסגרת זו דווח לא אחת על טיסות של מטוסי קרב רוסיים בשטחי פינלנד ושוודיה, על עריכת תרגילים צבאיים רחבי היקף, ועל איומים בהפעלת נשק גרעיני נגד המערב.

סיכום

פעילותה האינטנסיבית של רוסיה בחודשים האחרונים ליצור "טבעת אש" סביב מדינות המערב היא קפיצת מדרגה בעימות ההולך ומסלים בין רוסיה ובעלות בריתה ובין ארצות הברית ומדינות המערב. היא מציבה בפני מדינות המערב בכלל, ובפני ארצות הברית בפרט, אתגרים אסטרטגיים חמורים.

המהלך הרוסי נובע, קרוב לוודאי, מן המעורבות ההולכת וגוברת של מדינות המערב וברית נאט"ו במלחמת אוקראינה. ברוסיה, כך ניתן להתרשם, התגבשה ההערכה שבנסיבות הקיימות, וברמת הפעילות הצבאית הנוכחית, לא ניתן יהיה להביא להכרעה במלחמה. לפיכך יש ליצור מוקדי איום למערב במקומות שונים בעולם שיעניקו לרוסיה אופציות של הסדר המלחמה בתנאים הנוחים לה.

מגמה זו מצביעה על כשל רב-מערכתי במדיניות החוץ של ממשל ביידן. מול מהלכיה הדורסניים של רוסיה כלפי אוקראינה החליטה ארצות הברית לנקוט מדיניות לעומתית בוטה כלפי רוסיה, המתעלמת לחלוטין מן הנסיבות שהובילו את רוסיה למלחמה. ארצות הברית לא הסתפקה בכך, היא גיבשה מדיניות של ענישה, החרמה ובידוד של רוסיה בזירה הבינלאומית, תוך מאמצים אינטנסיביים ליצור דה-לגיטימציה של ממשל הנשיא פוטין, והשפלתו באופן אישי.

האם זו מדיניות מוצדקת נוכח פעילותה הנפשעת של רוסיה כלפי אוקראינה? קרוב לוודאי שכן. האם זו מדיניות חכמה ואפקטיבית? נראה שלא. מעצביה של המערכת הבינלאומית לאחר מלחמת העולם השנייה הבינו היטב שמחלוקות בין המעצמות הגדולות יכולות לבוא לפתרון רק בדרך של דו-שיח והסכמה בין המעצמות. לפיכך הן העניקו למעצמות זכות וטו במועצת הביטחון. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, נתן לכך ביטוי בקביעתו ש"לא ניתן להביס מעצמה גרעינית". ממשל ביידן סירב לקבל קביעה זו ולהתייחס אליה ברצינות המתבקשת.

ארצות הברית תתקשה לתת מענה אפקטיבי לאסטרטגיית "טבעת האש" של הנשיא פוטין. ב-1962 יכול היה הנשיא קנדי להסתמך על דוקטרינת מונרו כדי להטיל מצור ימי על קובה, ולהעמיד את העולם כולו בסכנה של מלחמה גרעינית. ימים אלה חלפו לבלי שוב. מדינות דרום אמריקה נוקטות גישה המפגינה התחשבות פוחתת והולכת בעמדות הממשל. בין השאר בא הדבר לביטוי בהחלטתן של בוליביה, צ'ילה וקולומביה להחזיר את שגריריהן בישראל על רקע המלחמה בעזה.

מעבר לכך, ארצות הברית חייבת להביא בחשבון שרוסיה פועלת עכשיו תוך שיתוף פעולה הדוק עם סין, שהעצימה בשנים האחרונות באורח ניכר את כוחה הצבאי, ובעיקר את כוחה הימי באורח המאיים על העליונות רבת השנים של ארצות הברית באזור. סין נתנה ביטוי מופגן ליחסיה ההדוקים עם רוסיה בסירובה להשתתף בוועידה שהתכנסה בשווייץ למציאת הסדר למלחמה באוקראינה. סין הבהירה שלא תיקח חלק בוועידה שרוסיה לא הוזמנה אליה.

מעבר לכך, ארצות הברית מחויבת לקחת בחשבון, במידה רבה על רקע המלחמה בעזה, שבסיסיה הצבאיים הפזורים ברחבי העולם ונושאות המטוסים שלה שוב אינם נהנים מחסינות מוחלטת מפגיעה של טילים, רקטות וכתב"מים כפי שהמצב היה עד כה. בכך הוצב סימן שאלה חמור סביב עליונותה הצבאית, שעד כה הייתה ללא עוררין.

עד כה שמרה רוסיה על פרופיל נמוך של מעורבות במלחמה ברצועת עזה ובלבנון. עתה ישראל חייבת לקחת בחשבון שרוסיה תבקש להרחיב את "טבעת האש" גם לאזורנו, ובכך לאתגר את המעורבות הדומיננטית של ארצות הברית במלחמה עד כה.

לרוסיה יש מערכת קשרים הדוקה עם איראן, וממילא – גם עם חמאס וחיזבאללה. במקביל שמרה רוסיה על מערכת יחסים קורקטית עם ישראל. היא מעריכה את העובדה שישראל לא נכנעה ללחץ האמריקני הכבד ולא התייצבה לצד אוקראינה באורח חד-משמעי, ונמנעה מלספק לה מערכות נשק מתקדמות.

רוסיה יכולה לנצל את מעמדה הייחודי באזור בשני אופנים: א. תביעה מאיראן להסלים את העימות עם ישראל מצד החמאס והחיזבאללה, ואולי גם ישירות מול ישראל. ב. ניצול קשריה לצורך כפיית עמדה מתונה יותר מצד החמאס בסוגיית עסקת החטופים וסיום המלחמה. אם כך תעשה, תוכל רוסיה לשפר את תדמיתה כמדינה לוחמנית בדעת הקהל במערב.

10 מיליון דולר – זה הסכום שעדיין עומד מעל ראשו של בכיר טאליבן, סיראג'ודין חקאני, שמבוקש בארה"ב בגין מעורבותו במתקפות טרור קטלניות שהביאו למותם של רבים, כולל אזרח אמריקני. חקאני, שנחשב "חמוש ומסוכן", הוא סגן מנהיג טאליבן ושר הפנים באפגניסטן, ומאז מות אביו ב-2018 מנהיג את רשת חקאני, אימפריית פשע וטרור מקומית שהובילה מתקפות נגד השלטון הפרו-מערבי הקודם ונגד כוחות אמריקניים וזרים אחרים. ב-2022 חיסל כטב"מ אמריקני באפגניסטן את מנהיג אל-קאעידה, איימן אל-זווהירי, בבית שלדברי בכירים אמריקנים שייך לחקאני. אבל כל זה לא הפריע למוחמד בין זאיד אאל נהיאן, שליט איחוד האמירויות, להיפגש עם חקאני בשבוע שעבר.

הפגישה הזאת היא סמל למחלוקת מדינית, אולי אפילו חוסר היכולת של מדינות במערב ובחלקים אחרים של העולם להכריע כיצד ואם בכלל יש לקיים קשרים עם הארגון ששולט בפועל באפגניסטן מאז 2021, ואשר רוב העולם עדיין מחשיב אותו כישות תומכת טרור. רק כדי להסביר עד כמה מדובר בשאלה מורכבת, הנה עוד מישהו שהיה נוכח בפגישה, שהוגדרה מוצלחת על ידי כל הצדדים: "בוגר גואנטנמו", עבדול האק וסיק, ראש מנגנון המודיעין של טאליבן, ששוחרר מהכלא האמריקני במסגרת עסקת שבויים עם ארה"ב.

ארה"ב הייתה מודעת לפגישה בין הצדדים, ולכל הפחות לא התנגדה לה. יש שיאמרו שאפילו היא עודדה אותה. דובר מחלקת המדינה ציין בפני סוכנות הידיעות AP כי האמירויות היא "שותף חשוב בתמיכה בעם האפגני, כולל זכויות נשים וילדים באפגניסטן… אנו מבינים את היחסים המורכבים של מדינות עם טאליבן, ומקיימים קשרים עם שותפותינו על האופן שבו יש להתנהל מול הארגון".

כנראה גם ארה"ב הייתה בין אלה שאפשרו בפועל את קיום המפגש. על אף הפרס על ראשו של המנהיג האפגני, מועצת הביטחון של האו"ם – שבה יש לאמריקנים זכות וטו – הסכימה להסיר את איסור היציאה מהמדינה שהוטל על חקאני ועל וסיק כדי שיוכלו לצאת למצוות העלייה לרגל לחאג' במכה שבסעודיה. התוצאה הייתה שמלבד ביקורו באמירויות חקאני אכן יצא לערב הסעודית, הצטלם בפומבי בחאג', ולפי הטענה גם נפגש עם בכירים סעודים, ואולי אפילו עם פקידים אמריקנים.

אז מה קורה פה? האם יד ימין של האמריקנים – שבעצמם נסוגו מאפגניסטן ב-2021 והותירו אותה בפועל לחסדי טאליבן – אינה יודעת מה יד שמאל עושה? האם הפה של ארה"ב שאסר הוא גם הפה של ארה"ב שהתיר, אבל לא טרח להודיע לכל העולם את זה?

כאמור, מדובר בסוגיה מורכבת, ולא רק ארה"ב מתחבטת בה. בעולם הערבי יש מדינות שמקיימות יחסים עם קאבול, אף שיש כאלה שאינן עושות זאת. קטר, באופן לא מפתיע, אירחה בעבר דיפלומטים מהטאליבן, והשבוע הוכרז כי בפעם הראשונה נציגי ארגון הטרור יגיעו לסבב שיחות של האו"ם על עתיד אפגניסטן שיתקיים בדוחה. טאליבן וקטר מקיימים קשרים כבר שנים ארוכות, וב-2013 התירו לנציגי הארגון לפתוח נציגות במדינה, בתמיכת ממשל אובמה.

גם לאמירתים יש יחסיים גלויים וחשאים עם טאליבן מאז שעלה בחזרה לשלטון, כולל פגישות של בין זאיד ושר ההגנה האפגני. אפילו לפני הנסיגה האמריקנית לקחה אבו-דאבי חלק במגעים עם ארגון הטרור, שהולידו לבסוף הסכם שכלל גם את ארה"ב ב-2018. אולם כיום, לפי פרשנים למזרח התיכון, נראה שאבו-דאבי פשוט הסכינה עם המציאות שבה ארגון הטרור שולט באפגניסטן, והיא מנסה להפיק את המרב מהמצב הזה – כמו למשל חוזים לטיסות ישירות למדינה.

גם שתי המעצמות הגדולות, סין ורוסיה, לא נשארו אדישות לשלטון טאליבן. סין נאותה לקבל שגריר של ארגון הטרור בבייג'ין בדצמבר, ובכך הייתה המדינה הראשונה בעולם שקיבלה נציג קבוע רשמי של אפגניסטן מאז שהאמריקנים נסוגו מהמדינה. אפגניסטן, יש לזכור, חולקת גבול של כמעט מאה קילומטרים עם סין, באזור מסדרון ווחאן. זהו חלק מאוד לא יציב באפגניסטן, ויושבים בו ארגוני טרור לא מעטים. סין, לפי דיווחים, חוששת מזליגה של הטרור לשטחה, ומעוניינת לשתף פעולה עם המשטר בקאבול כדי למנוע זאת. בנוסף, טענה אחרת הייתה שסין חושקת במגוון המשאבים הטבעיים שיש לאפגנים להציע, וכי מאז השנה שעברה החלו מיליוני דולרים בהשקעות סיניות לחצות את הגבול לעבר קאבול. כמו כן, המיקום האסטרטגי של אפגניסטן, הגשר שהיא מהווה למרכז אסיה ומשם לאיראן, חשוב מאוד לסינים, ומהווה נדבך מרכזי בתוכנית החגורה והדרך הסינית.

יש גם טענות נגדיות לכל האינטרסים הללו, אבל אולי בעצם הסינים רק מתחברים לאפגנים כחלק מהמדיניות של בניית ציר נגדי למערב, מעין מחשבה ש"הכול כלול" כל עוד חברי הציר מתנגדים לאמריקניזציה ולליברליזם. הרי גם חברה מרכזית אחרת בציר הזה, רוסיה, מגששת לכיוון קאבול: בכירים אפגנים התארחו ברוסיה בספטמבר, כחלק מניסיונה של מוסקבה לשמר לעצמה דריסת רגל במרכז אסיה, וטאליבן אף הוזמן לשלוח נציג לפורום הכלכלי בסנט-פטרבורג החודש, זו הפעם השנייה. הממשלה הרוסית בוחנת את האפשרות להסיר את טאליבן מרשימת ארגוני הטרור שלה, בטענה שהארגון הוא השליט האמיתי באפגניסטן וכי זהו "שיקוף של המציאות האובייקטיבית". איש לא יתפלא אם השלב הבא יהיה הכרה רשמית גם של מוסקבה בטאליבן.

ראוי לציין שתי מדינות נוספות באזור, גם הן אסייתיות, שמקדמות את יחסיהן מול הארגון: קזחסטן הסירה את טאליבן מרשימת הארגונים האסורים שלה, אחרי שהיה שם מאז 2005; וגם הודו מנהלת דו-שיח עם האפגנים, כולל ביקור של דיפלומט הודי בקאבול. לפי הטענה, ניו-דלהי סבורה שטאליבן מביא יציבות לאפגניסטן אחרי עשרים שנות מלחמת אזרחים.

אינטרסים סותרים

מדוע יש בכלל יחס דואלי כלפי טאליבן? רק לשם התזכורת, מדובר בארגון שכבר כמעט שלוש שנים אוסר על לימודים תיכוניים לנשים באפגניסטן, מבצע הצלפות פומביות והוצאות להורג כענישה על פשעים כגון הומוסקסואליות, נאיפה ו"מעשים שאינם מוסריים", ומכה, אוסר ומאיים בהריגת מתנגדי שלטון.

יתרה מכך, למרות ההתחייבות של ראשי טאליבן להילחם בטרור, קיימים חששות כבדים שלפחות במקרה של חלק מארגוני הטרור – נראה כי אין זה המצב. טאליבן מאפשר לכמה ארגונים חמושים המקורבים אליו לקבל מקלט בתחומי אפגניסטן, אינו מגביל את תנועתם, ואפילו מספק להם נשק ותחמושת.

כך למשל, למרות שטאליבן ביקש מאל-קאעידה להגביל את פעילותו נגד מטרות אמריקניות או בעלות ברית של ארה"ב, מנהיג הארגון חוסל, כאמור, כשהסתתר בביתו של אחד מבכירי טאליבן. בכלל, נראה שיש קשרים טובים בין שני ארגוני הטרור: לפי דיווחים של המועצה לביטחון לאומי בארה"ב, אל-קאעידה הקים מחנות אימונים ובתי מחסה באפגניסטן, בניגוד להתחייבות של טאליבן – והכול באישור של הארגון השליט באפגניסטן.

אחד האינטרסים שמוזכרים כל העת ואשר עומדים לזכות שימור הקשר עם טאליבן הוא הצורך להבטיח יציבות ועתיד למדינה האפגנית, והחשש שמלחמה בטאליבן והפלתו תייצר גל פליטים נוסף מאפגניסטן. ההיסטוריה הארוכה של מלחמת אזרחים במדינה, והעובדה שיש בה התבססות לא קטנה של ארגוני טרור, גורמים למערב לחשוש כי בידוד מוחלט של השליט בפועל בקאבול רק יעודד התפרצות מחודשת של אלימות מקומית. מלחמה באפגניסטן, כפי שכבר נוכח המערב לדעת יותר מפעם אחת, היא בעיה שהוא לא רוצה להתמודד איתה.

בנוסף, טאליבן נחשב ליריבו המושבע של מחוז ח'וראסאן בדאעש – ארגון טרור שנשבע אמונים למדינה האסלאמית ופועל במרכז אסיה, ואשר מורכב מפעילי טרור ותיקים מאפגניסטן ומפקיסטן. המלחמה בארגון הטרור הזה, שלפי הטענה אחראי לפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה במרץ, היא אחת הסיבות הנוספות שמביאות מדינות כגון רוסיה, סין ואפילו איחוד האמירויות לשתף פעולה עם הממשלה בקאבול. שילוב ידיים בממד הביטחוני, לטענתן, יסייע להביס את מחוז ח'וראסאן – ולפיכך זהו אינטרס עולמי. רק בשבוע שעבר נעצרו בארה"ב 8 אזרחי טג'יקיסטן בחשד שקיימו קשרים עם פעילי המחוז וזממו לבצע פיגועים באמריקה.

האמריקנים מצידם לא לגמרי סגורים מה לעשות עם האפגנים. מצד אחד ממשל ביידן לא משוחח ישירות עם ראשי טאליבן, אך גם לא פועל לערער על שלטונם במדינה. ייתכן אפילו שהיה נוח לאמריקנים שהאמירתים ייפגשו עם מנהיגי ארגון הטרור, במטרה לשמור על ערוצי קשר פתוחים למשא ומתן עתידי.

בינתיים וושינגטון נוקטת מדיניות זהירה, שמטרתה לקדם את האינטרסים שלה אך לא להיקלע לעימות מול טאליבן. היא עדיין משיתה עיצומים על ארגון הטרור, ולא מתעמתת איתו חזיתית בעניין השעיית הלימודים לנשים, למשל, או פגיעה בזכויות אדם אחרות והסיוע הישיר לארגוני טרור. במקום זאת, היא מנהלת איתו דיונים שקטים כדי להגיע להבנות, שלפי שעה לא באמת מניבות תוצאות.

בה בעת, למרות האכזבות החוזרות ונשנות מאירועים כאלה, האמריקנים תמיד חוזרים בסופו של יום לשולחן הדיונים. במיוחד הדברים נכונים כשמדובר בנושאים שחשובים להם, כגון שחרור שבויים אמריקנים והכנסת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה המקומית, שמדרבנים אותם להניע הידברות עם טאליבן. במקביל, ארה"ב פועלת למנוע את התמוטטות הכלכלה האפגנית, למרות העיצומים, אך לא מוכנה להכיר רשמית בטאליבן או להפשיר את הנכסים המוקפאים שלו בבנקים אמריקניים.

יש מי שיקרא למדיניות הזאת "פרגמטיות", מעין רצון לקדם בכל מחיר אינטרסים שחשובים לארה"ב. אבל מצד שני אפשר גם להסתכל על ההתנהלות הזאת כתמימות, כרצון לנסות להגיע לעמק השווה גם שכאין סיכוי לכך. ייתכן שזהו ניסיון להניע הידברות רק לשם ההידברות עצמה, גם כשברור שתיכשל ונגד כל תמרורי האזהרה. זו הסיבה לכך שנציגה אמריקנית ממשיכה לקיים פגישות שבועיות, מתחת לרדאר, עם פקידים בממשל טאליבן, ואף נפגשת איתם במסעותיהם במזרח התיכון ובמרכז אסיה – אף שאולי בכך היא נותנת בפועל לגיטימציה למשטר שמדכא נשים, משתף פעולה עם טרור ומפר זכויות האדם בצורה נרחבת.

יתרה מכך, קרן דקר, אותה פקידה האחראית על הנציגות האמריקנית במדינה, אף הצהירה לפני כחודש וחצי שארה"ב מוכנה לקדם הידברות נרחבת יותר עם ראשי טאליבן. "ארה"ב למדה בדרך הקשה שבידוד הוא הרסני. הוא פוגע בעם האפגני, והוא הרסני לאזור", אמרה דקר. לדבריה, במסגרת "הגישה הפרגמטית" לאפגנים וושינגטון נמצאת כעת בעמדה שעליה "לנווט בזהירות גדולה במדיניות אי ההכרה", ולזכור שארגון  הטרור השתלט בכוח על המדינה, אך בה בעת יש להגיש סיוע למיליוני אפגנים.

הממשל בוושינגטון, באמצעות דקר, גם טוען שיש לו "קווים אדומים" שהציב לפני הכרה בטאליבן. עד שהארגון לא יבצע שינויים שיגרמו לו להיחשב כממשלה לגיטימית, היא קבעה, ארה"ב לא תוכל לממן מיזמי פיתוח במדינה, שכן קשה למצוא מיזמים כאלה שאין להם קשר לממשל. במקביל, דקר הסכימה "לתת קרדיט" לטאליבן על כמה אירועים שבהם הגיב במהירות וסייע לאוכלוסייה המקומית, כמו במקרה של רעידת אדמה במחוז הראט ובגירוש של מאות אלפי אפגנים מפקיסטן השכנה.

כלומר, לאמריקנים יש קווים אדומים – אף שראינו בעבר כמה פעמים שמדובר במושג נזיל וגמיש – אבל הם לא מהססים בפועל לדבר עם טאליבן ולנסות לאפשר לו לנהל את ענייני השלטון באפגניסטן. אגב, הסיבה העיקרית לכך, אולי, היא חשש לגיטימי של האמריקנים שאם ייתנו לטאליבן ליפול – מישהו אחר ייכנס לריק הזה. ה"מישהו האחר" הזה עשוי להיות קבוצות כגון מחוז ח'וראסאן או ארגוני טרור אחרים שיצברו עוד יותר כוח במדינה וימיטו על האוכלוסייה האפגנית אסון הומניטרי.

ברור שמדובר בשאלה מורכבת, ושארה"ב – בתפיסתה העצמית כ"שוטר העולמי" – מרגישה מחויבת לרווחתם של מיליוני אפגנים שזנחה לגורלם בנסיגה הבהולה שלה מהמדינה. אבל בכל זאת נשארה שאלה אחת פתוחה: לא היה כדאי לחשוב על "היום שאחרי" לפני שהאמריקנים עלו על מטוסים וברחו מאפגניסטן, מה שאפשר לשלטון טרור קנאי וחשוך לתפוס את השלטון בקלות כה גדולה?

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19.6.2024.

עיקרים

• ראש ממשלה חדש מונה בסינגפור, כצעד ראשון ליציאתה של משפחת לי מהמערכת הפוליטית באי, שבה שלטה מאז היווסדה.
• לקראת הבחירות בסינגפור, הצפויות להתקיים בנובמבר 2025, מפלגת השלטון PAP תיאלץ לראשונה להתמודד מול אופוזיציה מתחזקת.
• תקופת המעבר הפוליטית והשינויים הדמוגרפיים בסינגפור מהווים אתגר משמעותי לשימור המודל הסינגפורי, לא רק במישור הכלכלי, אלא גם ביחס למרקם החברתי העדין בעיר-המדינה.
• התפתחויות גאו-פוליטיות ברחבי העולם מסכנות את כלכלת השוק הפתוח של סינגפור. לנוכח היריבות הגוברת בין המעצמות, סינגפור תתקשה לתמרן בין יחסיה האסטרטגיים עם ארה"ב ושותפותיה לבין הקשרים המסחריים הענפים עם סין.
• השינויים שסינגפור עוברת מציבים אתגר משמעותי גם לקשריה עם מדינת ישראל. בעקבות המלחמה ישראל נתפסת כגורם שנוי במחלוקת וכסוגיה שמעוררת מתיחות בקרב המיעוטים השונים בסינגפור. כדי לחזק את הקשרים עימה, יש להשקיע בקשר עם הדור הצעיר ולהרחיב שיתופי פעולה תרבותיים וחינוכיים, לצד הקשרים הביטחוניים והטכנולוגיים. 

זרמים פנימיים

עיר-המדינה סינגפור עוברת שינוי פוליטי משמעותי, כמעט שישים שנה לאחר היווסדה על ידי Lee Kuan Yew – שינוי שמסמן לא פחות מתחילתו של עידן חדש. סינגפור ידעה רק שלושה ראשי ממשלות, כולל האב המייסד של המדינה ובנו Lee Hsien Loong, שבכל תקופת שלטונם שימרו את השפעתם הפוליטית על ניווט המדינה לכיוון הרצוי מבחינתם: שימור יציבות פנימית, הימנעות מסכסוכים והתבססות כמעצמה כלכלית.

לאחרונה פינה לי את מקומו לסגנו, Lawrence Wong, כחלק מתהליך רחב יותר בסינגפור של חילופי דורות והתרחקות משפחת לי מקדמת הבמה הפוליטית. לי יישאר בקבינט לפחות עד הבחירות, למרות תהליך זה. חילופי הדורות, יחד עם אי-הוודאות הגאו-פוליטית הבינלאומית ובמרחב האינדו-פסיפי, מעמידים בפני המשך ההצלחה של המודל הסינגפורי אתגרים רבים, הן בזירת החוץ והן בזירת הפנים.

בזירה הפנימית, התקופה הקרובה עד לבחירות הבאות לראשות הממשלה תשמש את רה"מ וונג לביסוס כוחו במפלגה, בניסיון להוביל אותה לניצחון בבחירות. בבחירות האחרונות ב-2020 השיגה האופוזיציה רק עשרה מושבים, הרחק מהצבת איום ממשי על PAP (People’s Action Party). אך בחינה של אחוזי ההצבעה מראה שלראשונה מאז עצמאותה של סינגפור זכתה האופוזיציה במרבית הקולות ב-21 אזורי הבחירה שבהם התמודדה. כמו כן, מספר מקרי שחיתות במפלגה השלטת פגעו בתדמיתה הנקייה וישמשו את האופוזיציה לקראת הבחירות בשנה הבאה.

על מנת לשמור על המשכיות ויציבות לפחות עד לבחירות הבאות, הצפויות להתקיים עד נובמבר 2025, וונג השאיר את מרבית חברי הקבינט במקומם. בנוסף, הוא מינה לסגניו את שר המסחר Gan ואת השר המתאם למדיניות כלכלית וסגן ראש הממשלה, Heng. גאן ניהל יחד עם וונג את צוות המשימה הלאומי להתמודדות עם מגפת הקורונה, ונחשב מקורב לראש הממשלה.

לצד זאת, תקופת המעבר עד לבחירות תהיה מבחן למרקם החברתי העדין בסינגפור, ובעיקר בין הרוב ממוצא סיני לבין המיעוטים המלאיים וההודיים, שמהווים כ-15 אחוזים ו-7.5 אחוזים מהאוכלוסייה בהתאמה, ואחרים שמשתייכים לקבוצה אירו-אסיאתית. לא מן הנמנע שיהיו גורמים אשר ינצלו תקופה זו כדי להגביר מאמצי השפעה בסינגפור, כפי שכבר קרה בעבר. כך למשל, לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה והודעת שר החוץ של סינגפור כי בכוונתו להצטרף לסנקציות נגד רוסיה, הייתה עלייה בתכנים פרו-רוסיים ברשתות החברתיות שטענו כי התרחבות נאט"ו לאוקראינה בעידוד ארה"ב גרמה לפרוץ המלחמה. הודעות דומות האשימו את ארה"ב, טאיוואן ואוקראינה במשחק באש, והזהירו כי גם סינגפור עלולה להיכוות. במקביל, גם תכנים פרו-סיניים זכו לתפוצה רחבה סביב סוגיית טאיוואן. מאמצים אלה, שבחלקם כוללים גם סרטונים ערוכים מנאומי מייסד סינגפור, לי קואן יו, כשהוא מדבר לכאורה נגד המערב, גרמו לכל הפחות לחלקים בחברה הסינגפורית להטיל ספק בעמדת הממשלה כלפי רוסיה וסין. בסקר משנת 2022 מטעם מכון Pew שנערך בקרב 19 מדינות, נמצא כי סינגפור היא אחת מבין שלוש המדינות הבודדות בסקר הרואות את סין באור חיובי. סקר דומה מאותה שנה שהשווה בין סינגפור, קוריאה והפיליפינים מצא כי סינגפור היא היחידה מביניהן שרואה את סין באור חיובי יותר מאשר את ארה"ב.

בסינגפור ישנם אמצעים רגולטוריים להתמודד עם דיס-אינפורמציה והפצת תעמולה, ובראשם FICA (חוק משנת 2021 שנועד למנוע התערבות זרה), אך נראה כי לעת עתה אלה אינם מונעים את המשך המאמצים של סין, בעיקר ברשתות החברתיות, להשפיע על דעת הקהל במדינה. השפעה זו נועדה להרחיק את סינגפור מארה"ב, אך במקביל גם לממש את החזון של נשיא סין, Xi, לאחד את כל בני העם הסיני תחת מדינה אחת.

כמו כן, למרות ההצלחה הכלכלית של סינגפור ישנו אתגר אמיתי להגביר את הצמיחה במשק, שבשנה האחרונה ירדה ל-1.1 אחוזים בלבד, לעומת 3.6 אחוזים ב-2022. סינגפור, המרכז הפיננסי השלישי בגודלו בעולם, מושפעת באופן טבעי מההתפתחויות הגאו-פוליטיות הבינלאומיות, דוגמת היריבות בין ארה"ב לבין סין, פגיעה בשרשראות אספקה גלובליות ועוד.

במקביל, היא נאלצת להתמודד גם עם קושי דמוגרפי משמעותי. בסינגפור מתגוררת אוכלוסייה של 5.92 מיליון איש, ומתוכם כ-4.15 מיליון תושבים – משמע, כ-30 אחוזים מהאוכלוסייה הם תושבים זרים. יתרה מכך, בשנת 2023 הייתה ירידה של כמעט 6 אחוזים בשיעור הילודה, ולראשונה בהיסטוריה שיעור הפוריות נמוך מ-1. האטת הילודה, לצד העלייה בתוחלת החיים, מציבה אתגר בפני החברה בסינגפור, שהולכת ומזדקנת. יש לכך משמעויות בכל הקשור לכוח העבודה הזמין בסינגפור, האפשרות להגברת ההגירה אליה, וכן להרחבת השירותים הסוציאליים והתמריצים הניתנים על ידי הממשלה.

האתגרים הגאו-פוליטיים

סינגפור מנסה לשמור על דרך ביניים בין הקשרים הכלכליים הענפים עם סין – שותפת הסחר המרכזית שלה, שבאופן חריג נמצאת בעודף מסחרי מולה – לבין ארה"ב, שעימה היא מנהלת קשרים ביטחוניים ואסטרטגיים קרובים. סינגפור היא מוקד של חדשנות, והיא מתקשה לשמור על דרך הביניים מול שתי המדינות בשל התפתחויות כגון הפעילות התוקפנית של סין בים סין הדרומי, ובכלל במרחב האינדו-פסיפי, וכן המאמצים של ארה"ב לגבש קואליציות ייעודיות להגנה על טכנולוגיות מתקדמות ורגישות.

המשך היריבות בין ארה"ב לבין סין, כמו גם המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה וההתפתחויות במזרח התיכון, מגבירים את החשש מהידרדרות למלחמה גם בטאיוואן. סינגפור מקיימת קשרים טובים מאוד הן עם סין והן עם טאיוואן, והיא תשאף לתמוך במאמצים מדיניים שימנעו מלחמה באזור – מלחמה שתסכן את רציפות שרשראות האספקה הגלובליות. גישה זו תואמת גם את תפיסת סינגפור בנוגע למלחמה באוקראינה: ראש הממשלה היוצא לי טען כי רוסיה ואוקראינה אינן יכולות לנצח במלחמה, אך גם אינן יכולות להרשות לעצמן להפסיד, ולכן אין מנוס ממציאת פתרון מדיני לסכסוך.

ראש הממשלה וונג התייחס גם הוא למציאות הגאו-פוליטית הנוכחית, וטען כי המערכת הבינלאומית עוברת שינוי דרמטי ומהלכים לערעור הסדר העולמי המוכר לנו. לכן, לדבריו, יש להיערך לחוסר יציבות וסכסוכים כפי שרואים במרחבים אחרים. בה בעת, סינגפור נתפסת כגורם ניטרלי, ותחת וונג תמשיך להתמקד בתיווך ובמניעת סכסוכים. בנוסף, כדי לשמר את מעמדה הייחודי היא תמשיך לנקוט יוזמה ולהפגין מעורבות גוברת במסגרות אזוריות בתחומים שבהם היא נחשבת גורם מוביל, כגון סייבר, שבבים מתקדמים, לוויינות וטכנולוגיות נוספות. דוגמה לכך היא דיאלוג שנגרי-לה השנתי לביטחון, שסינגפור אירחה לאחרונה, שבמסגרתו התקיים שיח ראשון מזה זמן בין קברניטי ההגנה של ארה"ב וסין. 

הקשר עם ישראל

לאתגרים שתוארו לעיל יש השלכות משמעותיות גם על היחסים הקרובים בין מדינת ישראל לבין סינגפור. בקרב האליטות הוותיקות בסינגפור שמור לישראל מקום מיוחד במורשת התקומה של סינגפור, עם עצמאותה ממלזיה. בשנותיה הראשונות, כשהייתה חשופה לסיכונים אסטרטגיים וביטחוניים, פנתה סינגפור לישראל על מנת שזו תסייע לה בבניין הכוח הצבאי, ובהמשך גם בבניין המשטרה. היועצים הישראלים שנשלחו לעיר-המדינה הצעירה כונו "מקסיקנים", על מנת לא לעורר את זעמן של השכנות מלזיה ואינדונזיה, שעד היום אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

הזהירות מצד סינגפור במתן פומביות ליחסים עם ישראל ליוותה את הקשרים עימה מאז היווסדה של עיר המדינה. עקב כך, באופן טבעי הקשר העמוק בין ישראל לסינגפור נשען על שיתוף הפעולה הביטחוני, שנשמר תחת מעטה של חשאיות מסוימת, לצד פעילות ענפה במחקר ופיתוח, כולל בענף התעשייתי-אזרחי, ובשנים האחרונות גם בתחומים טכנולוגיים רבים אחרים.

בשל זהירות זו, הביקור הראשון וההיסטורי של ראש ממשלת סינגפור בישראל התקיים רק ב-2016, וביקור גומלין התקיים שנה לאחר מכן. העובדה כי ביקורים אלה לא גררו תרעומת מצד אינדונזיה ומלזיה הובילו את סינגפור גם להחליט סוף-סוף על פתיחת שגרירות רשמית בישראל. ואכן, לאחר שנים רבות שבהן היה שגריר לא-תושב אחראי על ישראל ממקום מושבו בסינגפור, לפני כשנה פתחה סינגפור את שגרירותה ומינתה שגריר ראשון, שהחל את תפקידו לאחר ה-7 באוקטובר.

בעקבות המלחמה בעזה, סינגפור מתמודדת עם לחצים גדולים מצד שכנותיה לצמצם את קשריה עם ישראל. לצד זאת, הציבור בסינגפור, בדגש על המוסלמים, ניזון מערוצי חדשות אנטי-ישראליים ותכנים מעוותים ברשתות החברתיות, בעיקר טיק-טוק הסינית, שמציבות את ישראל כסוגיה שנויה במחלוקת. כך, גם התבטאויות רשמיות בחודשים האחרונים מדגישות יותר את הצורך בהפסקת אש והפסקת הפעילות ברפיח נוכח המשבר ההומניטרי בעזה, יחד עם קריאה לשחרור החטופים. סינגפור גם שיגרה סיוע הומניטרי לעזה שכלל מזון ותרופות.

שילוב האתגרים שמדינת ישראל מתמודדת איתם כעת, במקביל לתהליכים שסינגפור עוברת מבית, מחייב ריכוז מאמץ מצד הממשלה בירושלים לטפח את הקשר עם הדור הצעיר בסינגפור, שעבורו התפקיד שמילאה ישראל בתקומת סינגפור הוא זיכרון רחוק וכבר פחות רלוונטי. בעקבות המלחמה בעזה, סינגפור מגלה רגישות גבוהה יותר לרחשים בקרב המיעוט המוסלמי במדינה, ועל כן נזהרת בפומביות היחסים עם ישראל יותר מאי פעם. אם לא יינקטו צעדים משמעותיים להתמודדות עם מגמה זו, מדינת ישראל עלולה לאבד תוך עשור או שניים את אחת מידידותיה הקרובות ביותר באסיה.

כמו כן, על אף חשיבות שיתוף הפעולה הביטחוני העמוק בין המדינות, הוא אינו בעל יכולת לתת מענה לקשר המאותגר בין העמים. לכן יש להשקיע עוד יותר בשיתופי פעולה אזרחיים, וכן בפעילויות תרבות ואקדמיה (למשל חילופי סטודנטים, משלחות צעירים) על מנת להרחיב את בסיס היחסים בין העמים ולקדם שיתופי פעולה במסגרות ופרויקטים אזוריים שתכליתם חיבור האינדו-פסיפיק והמזרח התיכון, למשל מול מדינות הסכמי אברהם או כהרחבה של I2U2.