בימים כתיקונם סין ואיראן נחשבות לחברות באותו גוש בינלאומי, קבוצת המדינות שמתנגדת באופן עקבי לארה"ב, וביחד עם רוסיה מנהלת כרגע לפחות שתיים (אוקראינה ועזה) או שלוש (אם סופרים את טייוואן) נקודות חיכוך משמעותיות מול המערב. טהרן ובייג'ין מקדמות שיתוף פעולה אסטרטגי, הסחר השנתי ביניהן מגיע להיקף של מיליארדי דולרים, וסין נחשבת לאחת משותפות הסחר הגדולות ביותר של איראן.

על רקע זה, ייתכן שהייתה זו הפתעה מסוימת לראות כי בעימות ארוך שנים בין איחוד האמירויות – מדינה שנחשבת לרוב כחלק מהגוש היריב, המערבי – לאיראן על השליטה בשלושה איים קטנים באזורי מצרי הורמוז, משרד החוץ הסיני דווקא צידד בצעדים שמקדמת אבו-דאבי. האיראנים בוודאי הפגינו את תדהמתם: "בהתחשב בשיתוף הפעולה האסטרטגי בין טהרן לבייג'ין, ניתן לצפות שהממשלה הסינית תשנה את עמדתה בעניין זה", הכריז משרד החוץ בטהרן.

ביום ראשון אף זומן השגריר הסיני לשיחת נזיפה במשרד החוץ בטהרן, שבה, כפי שצוין בתקשורת, "הובעה בפני השגריר הסיני לטהרן ההתנגדות האיראנית לתמיכה הסינית בטענות חסרות הבסיס של סין. משרד החוץ הדגיש כי שלושה האיים הם חלק מאדמת איראן".

מה גרם לעימות החריג? הסיפור סובב שלושה איים ששוכנים בין האמירויות לאיראן: טונב הקטן, טונב הגדול ואבו-מוסא. שתי המדינות טוענות לבעלות על האיים, אך איראן הצליחה להשתלט עליהם ב-30 בנובמבר 1971, אחרי נסיגת הכוחות הבריטיים מהמפרץ – יומיים בלבד לפני שהאמירויות עצמן זכו בעצמאותן מבריטניה.

לאיים יש חשיבות אסטרטגית, למרות גודלם הקטן, שכן הם שולטים על הכניסה למצרי הורמוז ומשם למפרץ הפרסי. איראן הציבה בהם כוחות צבא, וכך היא יכולה למעשה להחזיק ביד ברזל בכניסה לרוב חופי הים של האמירויות, לחופי קטר, כוויית, עיראק ובחריין, וגם לחופים המזרחיים של ערב הסעודית. למי שמחזיק באיים, אם כן, יש יכולת לא מועטה לפעול מול כל הספינות שעוברות שם בדרכן למדינות אלה.

האמירויות, אגב, לא המתינו כלל לפני שערערו על התפיסה הצבאית של איראן באיים: ב-9 בדצמבר 1971, כלומר שבוע אחרי הקמת המדינה, אבו-דאבי העלתה את הסוגיה בפני מועצת הביטחון של האו"ם, בטענה להפרת של אמנת האו"ם. מועצת הביטחון החליטה אז להימנע מפעולה, לטענת האמירתים, כדי לאפשר את המיצוי של המשא ומתן בין הצדדים. אף שהאמירויות ניסו לשכנע את איראן לוותר על האיים, לנהל עליהם משא ומתן, להגיע לפתרון דיפלומטי, ואפילו להתייצב לבוררות ולהציג את הסוגיה בפני בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג – האיראנים סירבו להתפשר.

לא פלא, אם כן, שהאמירתים רואים את המצב בשלושה האיים הקטנים כ"כיבוש" איראני. נשמע מוכר? משום מה, אף שהטענה האמירתית מקבלת גיבוי של האיחוד האירופי, מעצמות בעולם ומדינות ערב והמפרץ – הכיבוש הזה כנראה קצת פחות מוכר מהסיפור על "הכיבוש" של הפלסטינים. בוודאי לא ראיתם מהדורות חדשות בעולם פותחות בהתפתחויות השונות שקשורות לסיפור הזה, למרות שלעיתים הוא מצוי על סדר היום הבינלאומי.

הנה למשל הצהרה משותפת של האיחוד האירופי ומועצת שיתוף הפעולה במפרץ מאפריל 2009 בדבר הסכסוך – וסביר להניח שרוב הישראלים לא שמעו עליה בתקשורת: "אנו מודאגים מהיעדר ההתקדמות לקראת פתרון הסכסוך בין איחוד האמירויות והרפובליקה האסלאמית של איראן על שלושה האיים של האמירויות, אבו-מוסא, טונב הקטן וטונב הגדול". ההצהרה חוזרת על הצורך להגיע לפתרון מוסכם על פי הדין הבינלאומי, בין אם במשא ומתן ובין אם בבוררות של בית הדין בהאג.

נקל להבין מדוע מדינות המפרץ הערביות מפגינות דאגה מהמשך השליטה האיראנית באיים. למרות שכל המדינות הללו מקיימות קשרים ברמה כזו או אחרת עם איראן, הן עשויות בהחלט לחשוש מכך שהמשטר בטהרן – שאינו ידוע בנטייתו לשלום ופשרנות – יחליט שהוא משתמש בין היתר במיקום האסטרטגי של האיים כדי לחסום את הגישה למצרים ולמפרץ הפרסי כולו. אם תרצו, זה קצת דומה למה שהאיראנים החליטו שהם עושים ביחס לכניסה לים האדום באמצעות החות'ים, השלוחה שלהם בתימן, עם פרוץ המלחמה בעזה. ואכן, זמן קצר לפני המלחמה בעזה, באוגוסט שעבר, קיים הצבא האיראני סדרת תרגילים באיים. לפי הטענה, התרגילים נעשו בהפתעה, ובתגובה להגברת הנוכחות האמריקנית באזור. היכולת קיימת, לכאורה, וזו רק שאלה של רצון.

יהיה מרתק לנבור בארכיונים ולמצוא אם ישנן התייחסויות ישראליות לעניין ההשתלטות האיראנית על האיים ב-1971. כזכור, אז הייתה איראן מדינה חילונית, שהייתה מצויה בקשרים טובים יחסית עם ישראל. מנגד ניצבה מדינה ערבית, שבאותה עת התייחסה אלינו כמדינת אויב. גם הסוגיה עצמה, כיבוש של שטח ערבי, הייתה רגישה, ארבע שנים בלבד אחרי מלחמת ששת הימים. האם ישראל ניצבה לצד מדינה שפיתחה איתה קשרים, במשהו שנראה כיום כצחוק הגורל, או שהעדיפה לשמור על נייטרליות בסוגיה?

משחקים על כל הקופה

בחזרה לשבוע האחרון: נראה שהסינים לא התרשמו מההצהרות הלוחמניות של טהרן, ולמרות המחאות הכריז משרד החוץ בבייג'ין כי סין דבקה ברצון להגיע ל"פתרון של שלום" בעניין האיים. ביום שני חזרו הסינים על עמדתם שלפיה הם סבורים שהצדדים צריכים להגיע לעמק השווה באמצעות הידברות והתייעצות, ואף תיארו את עמדתם בעניין כ"עקבית". לצורך הדיוק, חשוב לציין שסין אכן אמרה דברים דומים לפני שנתיים, במהלך פגישה עם מדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ.

מעניין לראות שזה גם הרקע להצהרה כעת: בשבוע שעבר אירחה סין מנהיגים ממדינות ערב, כולל נשיא האמירויות מוחמד בין זאיד אל-נהיאן, במסגרת הפורום לשיתוף פעולה בין מדינות ערב לסין. מלבדו נכחו באירוע מלך בחריין ונשיא מצרים, עבד-אלפתאח א-סיסי, וכן נשיא תוניסיה ושרי חוץ של רבות ממדינות ערב. ההצהרה פורסמה בעקבות סיום הוועידה, ובבירור נועדה לקרוץ לאמירתים לצורך הידוק שיתוף הפעולה בין הצדדים.

אגב, סין אינה היחידה מבין המדינות המיודדות עם איראן שכבר יצאה נגדה באופן פרטני בהקשר הזה: בשנה שעברה מוסקבה הצטרפה להצהרה משותפת עם מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ – כן, שוב אותה מועצה – בנוסח כמעט זהה להצהרה הסינית. חמור מכך, שר החוץ הרוסי הוותיק, סרגיי לברוב, היה חלק מאספת השרים שתיארה את הנוכחות האיראנית באיים כ"כיבוש". גם אז האיראנים זימנו את השגריר הרוסי לשיחת נזיפה וביקשו ממנו לשנות את עמדתה של ארצו. תגובה נוספת הייתה קריאתה של טהרן למוסקבה לנהל משא ומתן עם יפן על האיים הקוריליים, המוחזקים על ידי הרוסים אף שיפן טוענת לריבונות על חלקם.

עמדה דומה נקטה גם סוריה, שבפסגת הליגה הערבית בבחריין בחודש שעבר – גוף נוסף שאוהב להתייחס לסוגיה – באופן מפתיע צידדה בעמדה האמירתית. הסיבות לכך, בין היתר, הן צירופה מחדש של דמשק לליגה אחרי שנים של היעדרות, והצורך שלה בתמיכת הגוף הזה. כך, למרות הברית האסטרטגית שלה עם איראן, סוריה שילמה מס שפתיים ברור לטענה האמריתית.

כהרגלנו בקודש, כדאי לקחת צעד אחורה מההתרחשויות השבוע ולהסתכל על האירוע בפריזמה רחבה יותר: איראן, כאמור, נחשבת לחלק מגוש שבו חברות סין ורוסיה, והיא מתייחסת לקשריה עם הסינים כאל ברית אסטרטגית. מהצד הסיני, מנגד, סדרת התפתחויות דווקא מעמידות את היחסים בין השתיים תחת צל. הכוונה, לדברי פרשנים, היא שסין תבחן את היחסים עם איראן בזכוכית מגדלת בזמן הקרוב לקראת שני אירועים שיכולים להשפיע עליהם: בחירת הנשיא החדש אחרי מותו בתאונה של איבראהים ראיסי, ונקיבת שם היורש למנהיג הרוחני העליון של איראן, עלי ח'מינאי, שלמעשה מכתיב את מדיניות החוץ שלה. החשש בסין אינו מניתוק היחסים, כמובן, אלא בעיקר מאי הוודאות של העיסוק עם דמות לא מוכרת בהנהגה בטהרן.

במבט צופה פני עתיד, עם זאת, יש שתי גישות ביחס לנתיב שבו צפויה סין לנקוט ביחס לטהרן: הראשונה מיוחסת לפרשנים אשר מעירים שסין רק ביקשה להביע את עמדתה בדבר הצורך לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, וכי לא נקטה בפועל עמדה שחיזקה את העמדה האמירתית ואת טענתה של אבו-דאבי לריבונות על האיים. לפי גישה זו, הסינים לא ימהרו לצנן את קשריהם עם טהרן, וראיה לכך היא הצהרת דוברת משרד החוץ הסיני. מיד אחרי שהדגישה כי עמדת הממשל בבייג'ין ביחס לאיים "עקבית", היא הוסיפה שלסין ולאיראן יש "יחסים טובים", וכי ארצה "מייחסת חשיבות גדולה לפיתוח השותפות האסטרטגית הכוללי" בין שתי המדינות.

המשמעות, לפי גישה זו, היא שלא מדובר בקרע בין הצדדים, אלא לכל היותר בסדק – והדברים נכונים באותה מידה גם לגבי רוסיה. שתי המעצמות יוסיפו לשתף פעולה עם טהרן בסוגיות אסטרטגיות שמעניינות אותן, אף שמדי פעם כל אחת תסטה מעט מהדרך העיקרית לטובת אינטרסים נקודתיים.

גישה הפוכה מסתכלת על סין כשחקן גמיש ומרחיק ראות הרבה יותר: בייג'ין, לפי טענה זו, מעוניינת לשחק על כל הקופה ובכל חלקי המגרש. פעילותה בתחום זה, למשל, נובעת מהעובדה שאומנם יש לה אינטרסים משותפים חיוניים עם טהרן – אך באותה מידה יש לה גם אינטרסים חיוניים עם מדינות אחרות, כולל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות.

המשמעות היא שבעוד שאיראן ורוסיה הולכות ומהדקות את קשריהן לקראת מה שנראה כברית אסטרטגית לכל דבר, סין דווקא אינה תומכת מובהקת של איראן באש ובמים. בהינתן אינטרסים חשובים מספיק, תמריצים גדולים או סיכון מובהק, עשויה בייג'ין להרחיק את עצמה מטהרן ולדבוק במדינות אחרות – אפילו בסוגיות שבהן אין לה נגיעה כלל.

נגזרת אחת של גישה זו, למשל, היא שמכיוון שסין מתחרה על הבכורה העולמית ומנסה למצוא כל פתח לברית אפשרית, ישראל יכולה לנסות לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לקדם אינטרסים משלה. בנסיבות מסוימות, אולי אפילו ארה"ב וסין יכולות לשתף פעולה למען מטרה שמועילה לשתיהן, גם אם משמעות הדבר שבנות ברית זוטרות יותר של סין "יידפקו" בדרך. אם ניקח את סיפור האיים במפרץ הפרסי כמשל, האם ניתן לדמיין מצב שבו סין מפנה עורף לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות ביום מן הימים? קצת מופרך, אבל ביחסים הבינלאומיים שום דבר אינו בלתי אפשרי.

מכל מקום, גם אם ננקוט בגישה שלפיה מדובר בסך הכול בעניין שלא יאיים על השותפות הסינית-איראנית בטווח הרחוק, תמיד נחמד לראות שגם בצד השני מופיעים סדקים. בעידן שבו נראה שארה"ב וישראל, מהנציגות הבולטות של הגוש המערבי, לא מפסיקות להתגושש – טוב להיזכר שגם אצל יריבינו יש אינטרסים, אינטריגות, מריבות והתגוששויות.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 5.6.2024.

בסמיכות לחגיגות השלטון הרוסי סביב השבעת פוטין כנשיא לקדנציה חמישית, וציון יום הניצחון על הנאצים ברחבי רוסיה, הקרמלין פרסם הודעה חריגה כי הצבא הרוסי יקיים תרגילים צבאיים בנשק גרעיני טקטי, על רקע המשך המתיחות עם המערב, והצהרות מערביות על מעורבות ישירה ועמוקה יותר בתמיכה באוקראינה.

ליתר דיוק, הקרמלין סימן שלושה אשמים בהסלמה הרטורית: שר החוץ הבריטי, קמרון, שהצהיר כי אוקראינה תוכל להשתמש בנשק בריטי כדי לתקוף את רוסיה; נשיא צרפת מקרון, שלא שלל הצבת כוחות צרפתיים לבקשת אוקראינה; והתרגיל הצבאי של נאט"ו המתקיים לאורך חמישה חודשים – steadfast defender.

ההודעה של רוסיה התייחסה לתרגילים צבאיים של יחידות הטילים, האוויר והים בסמוך לגבול עם אוקראינה, כדי לתרגל פרישת מערכות והיערכות לשימוש בנשק גרעיני טקטי. עם זאת, לא נקבע מועד לתרגיל, ורק צוין שייתכן שיתקיים בעתיד הקרוב. חוסר הבהירות בהודעה מחזק את ההערכה כי מדובר באיום סרק נוסף מבית היוצר של פוטין, שכבר איים בקלף הגרעין פעמים מספר מאז הפלישה לאוקראינה בפברואר 2022.

בתחילת המלחמה טען פוטין כי יעשה הכול כדי להגן על רוסיה, כולל שימוש בנשק גרעיני, אך הסתייג וטען כי רוסיה לא תהיה הראשונה שתשתמש בנשק גרעיני. בפברואר 2023 הודיע פוטין על כוונתו להשהות את השתתפות רוסיה בהסכם START מול ארה"ב, הסכם שמגביל את מספר ראשי הקרב הגרעיניים. יצוין כי בניגוד לנשק גרעיני אסטרטגי, ארה"ב ורוסיה אינן חתומות על הסכמי בקרת נשק הנוגעים לנשק גרעיני טקטי.

במרץ אותה שנה הצהיר פוטין כי עד יולי 2023 תושלם בנייתו של מתקן לאחסון נשק גרעיני טקטי בבלארוס. בקיץ 2023 החלה רוסיה להעביר נשק גרעיני קצר טווח למתקני האחסון בבלארוס, קרוב לגבול עם אוקראינה. בנובמבר 2023 חתם הנשיא פוטין על חוק ליציאת רוסיה מאמנת CTBT האוסרת על ניסויים בפיצוצים גרעיניים.

אין זה סוד כי רוסיה מחזיקה ביכולות אלה, כ-1,500 ראשי קרב גרעין טקטי, וקיימה תרגילים מסוג זה בעבר, אך עד כה לא חשפה אותם בפומבי מיוזמתה. הפעם, נוכח הדגש על הפומביות, נראה כי המטרה היא העברת מסר למערב, ופחות היערכות מבצעית של הצבא לשימוש בנשק גרעיני טקטי.

ברקע ישנם קולות מתוך המעגלים הפנימיים בקרמלין הקוראים לשנות את מדיניות הגרעין של רוסיה, כדי לאפשר שימוש בנשק גרעיני. אחד המרכזיים שבהם הוא הנשיא וראש הממשלה לשעבר של רוסיה, דימיטרי מדבדב. אולם בשנה שעברה, ככל הנראה גם בשל לחץ מצד נשיא סין, הצהיר פוטין כי אין סיבה לשנות את מדיניות השימוש בגרעין. יצוין כי על פי מדיניות הגרעין הרוסית הנשיא הוא בעל הסמכות הישירה להורות על שימוש בנשק גרעיני, גם במקרה של פגיעה מנשק קונבנציונלי שמהווה פגיעה קיומית או איום קיומי על הפדרציה הרוסית.

האסטרטגיה הביטחונית של ישראל בשנים האחרונות, סבורים רבים, דוגלת בעיקר ב"לשחק בונקר": בעזה ובלבנון צה"ל נוהג זה שנים להתבצר בהגנה, לצאת למתפרצות מהירות של חיסולים ממוקדים, ובעיקר לנסות לשמור על השקט. במקביל, הדוקטרינה ההגנתית שישראל דגלה בה, כנראה בעידוד אמריקני, גרמה לה להגיב לאיומים כגון הטילאות האיראנית או הפיתוחים הרקטיים מעזה בייצור מערכות טילים נגד טילים, ובהן כיפת ברזל, חץ או קלע דוד.

גם כיום ישראל מנהלת מלחמת מגננה בגבול הצפון נגד חיזבאללה, ולפחות לפי שעה צה"ל אינו יוצא למתקפה. ישראל אומנם מבצעת חיסולים ממוקדים בלבנון ומנסה כל הזמן לאזן את משוואת העוצמה מול ארגון הטרור השיעי, אך צה"ל לא נוקט יוזמה ויוצא למבצע יזום בשטח לחיסול האיום על שטח ישראל. גם בעזה עסוקה ישראל כבר שמונה חודשים בתמרון קרקעי – לא פעילות התקפית, חלילה, רק תמרון – ולמרות שנקטה יותר יוזמה מבעשר השנים האחרונות, היא עדיין מתקשה לסיים את המערכה ולממש את מלוא יכולותיה הצבאיות. אומנם לא רק סיבות ביטחוניות גורמות לכך, אלא גם נסיבות מדיניות ופוליטיות, אבל קשה לומר שצה"ל יצא מגדרו כדי ללחוץ על הממשלה לחסל את האיום בפעילות נחושה ברצועה.

מלבד המחלוקת על האסטרטגיה עצמה, רבים מצביעים על המחירים הכבדים שהיא גובה מתקציב הביטחון הישראלי. ניקח את המתקפה האיראנית על ישראל לפני כחודש כדוגמה: לפי הערכה שמרנית של מי שהיה ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, ד"ר תא"ל במיל' ששון חדד, יירוט הטילים והכטב"מים ששיגרה איראן עלה לישראל לבדה – לא כולל האמריקנים או המדינות האחרות שהשתתפו במבצע – בין מיליארד ל-2 מיליארד שקלים. הערכה זו כוללת שעות טיסה, ירי טילי חץ ועוד.

אם לפרוט את הסכום הענק הזה לסעיפים קטנים, הרי שעלות של כל טיל חיץ היא בערך 3 מיליון שקלים. טילי טמיר של כיפת ברזל עולים הרבה פחות, והם נועדו למטרות קטנות בהרבה – כמו למשל, הרקטות שנורות מעזה או כטב"מים. המחיר של כל טיל כזה, כך עלה מהודעות אמריקניות על הסיוע שהוגש לישראל במלחמה, מתקרב כבר ל-200 אלף דולר.

אגב, אם מדברים על השפעה אמריקנית על הדוקטרינה הצבאית של צה"ל, חשוב לציין שחלק גדול מהמימון לרכישת הטילים של כיפת ברזל מקורו בשגרה מכספי הסכם הסיוע של ארה"ב לישראל. הסכם זה חודש מאז הסכם השלום עם מצרים כל עשור, ובמסגרת ההסכם הנוכחי ישראל מקבלת בעשור הנוכחי מארה"ב – בעיקר בכספים שמיועדים לרכש של תעשייה ביטחונית אמריקנית – כ-3.8 מיליארד דולר בכל שנה. כאשר לאמריקנים יש השפעה כה גדולה על הרכש הביטחוני של ישראל, וכאשר האינטרסים המדיניים של ארה"ב הם למנוע התקלחות אזורית, קל לחשוב מדוע היא יכולה לעודד את ישראל דווקא לרכוש טילים לכיפת ברזל, ולא פצצות חודרות בונקרים או כלי נשק התקפיים מסוגים שונים.

העתיד הגיע

העלות של מגננה ברורה, ובמיוחד כאשר אנו יודעים שהמחיר שמשקיעים האיראנים והעזתים בפיתוח כטב"מים ורקטות נמוך בהרבה. מדובר בפער עצום, שמאפשר להם להקיז מבחינה כלכלית את הדם של ישראל בקלות יחסית. אבל מה אם היו אומרים לכם שקיימים פתרונות ופיתוחים טכנולוגיים שיהפכו את הדוקטרינה ההגנתית, לפחות בתנאים מסוימים, למאוזנת הרבה יותר, אולי אפילו "רווחית"?

בשבוע שעבר נפל דבר בעולם הביטחוני: ארה"ב, כך אישר הצבא האמריקני, השתמשה בהצלחה במערכת לייזר מתקדמת כדי ליירט היכנשהו במזרח התיכון "כטב"ם אויב". האמריקנים אומנם סירבו לציין איפה בדיוק התרחש היירוט, אולם ההערכות הן שהוא בוצע נגד החות'ים בתימן, במסגרת המבצע להגנה על נתיבי השיט בים האדום. מכל מקום, נראה שזו הפעם הראשונה שבה גורם רשמי, כולל הפנטגון, מודה בשימוש מוצלח של המערכת בתנאי קרב. ראש מערך הרכש בצבא ארה"ב אף הסכים לומר ביחס למערכת הזאת – הוא לא היה מוכן לפרט באיזו אחת ממערכות הלייזר שצבא ארה"ב פיתח מדובר, ולפי הסברה מדובר במערכת P-HEL – כי "בתנאים הנכונים הם יעילים במיוחד נגד סוג איומים מסוים".

איך מערכות הלייזר הללו עובדות? הן משתמשות בכוח חשמלי בשביל ליצור קרן פוטונים עוצמתית ובלתי נראית. כאשר קרן זו מצומצמת לקנה צר המופנה לעבר מטרה ברורה, היא יכולה לשרוף ולחדור דרך סוגים שונים של חומרים – כולל, למשל, גוף סיבי הפחמן שממנו עשויים כטב"מים, העטיפה החיצונית של רקטות או מרגמות, ואפילו ספינות קטנות.

ארה"ב ניסתה בשנים האחרונות לפתח כמה סוגים שונים של מערכות לייזר ליירוט איומים מעופפים, ובאפריל אישר הצבא האמריקני כי פרס שתי מערכות נשק כאלה באופן מבצעי, מסוג P-HEL ובהספק של 20 קילו-וואט. ייתכן שצבא ארה"ב אף השתמש במערכת קודם לכן, אף שלא הודה בכך באופן רשמי: זמן קצר לאחר מתקפות טילים נגד כוחות אמריקניים בעיראק ובסוריה באוקטובר 2023 אמר דובר הפנטגון לכתבים ציין כי אינו רוצה לציין את האמצעים שמגינים על הכוחות במזרח התיכון, אך ציין שיש בהם גם כלים עם יכולות של "ניתוב אנרגיה" – כלומר, לייזר.

כמה עולה השימוש בקרן לייזר ליירוט? כדי לייצר קרן חמה דיה, שתתמקד במשך כמה שניות לפחות על המטרה, יש צורך לייצר אותה בעזרת מנוע המופעל על דלק. יש כמה הערכות לגבי העלות של הדלק, אך ברור כי לא מדובר בסכום גבוה במיוחד. כך למשל, בפורבס ציטטו דו"ח ממשלתי אמריקני שקבע כי העלות לכל שימוש נעה בין דולר לעשרה דולרים.

הבריטים מפתחים מערכת דומה, "אש הדרקון", שאמורה להיכנס לשימוש עד שנת 2027. מכיוון שבלונדון מייעדים את המערכת לשימוש מבצעי דווקא באוקראינה, שבה הכוחות של קייב יגנו על עצמם מאיומים רוסיים, שר ההגנה הבריטי עודנו מקווה שיוכלו להאיץ את פיתוחה. לדברי הבריטים, המערכת הזאת מסוגלת לפגוע במטרה בגודל מטבע קטן ממרחק של קילומטר. הם הוסיפו כי השימוש שלה במשך עשר שניות הוא שווה ערך, מבחינת עלות, להפעלה של תנור חימום רגיל למשך שעה. כל אחד יכול לעשות את לעצמו את החישוב הזה, אבל ברור שמדובר על עלות קטנה בהרבה מטיל טמיר. הבריטים ממשיכים בניסויים, וחלקם אף הוכתרו בהצלחה.

בהערת שוליים חשוב לציין שהאמריקנים מפתחים גם פתרונות אחרים נגד כטב"מים, גם הם זולים, וכאמור גם מערכות לייזרים מסוגים שונים. בין היתר האמריקנים בוחנים מערכות עוצמתיות יותר, שלפי הטענה עשויות להיות יעילות גם נגד טילי שיוט – איום רציני יותר מכטב"מים או רקטות.

מעבים את ההגנה

מה קורה בישראל בעניין מערכות הלייזר? כבר שנים ארוכות מפתחים משרד הביטחון, חברת רפא"ל וגורמים נוספים את מערכת מגן אור, מערכת יירוט טילים מבוססת לייזר. המלחמה בעזה נוצלה כזירת ניסויים "רטובים" לבדיקת יעילותה של המערכת מול עזה, במקביל להמשך השימוש בכיפת ברזל. יושב ראש רפאל, השר לשעבר יובל שטייניץ, הדגיש כי המערכת לא יירטה בפועל רקטות מעזה, וכי הוא צופה שהיא תהיה מבצעית רק בעוד שנה וחצי או שנתיים.

"אנחנו בפיתוח של המערכת המבצעית, שתצא בסוף 2025", סיפרה לפני כחודש בריאיון לתקשורת ראש תחום פיזיקה טקטית בחברה, ד"ר מרים, "הניסוי היה רק בחלק מרכיבי המערכת, והיה מוצלח. אנחנו עובדים קשה כדי להשלים את שאר הרכיבים". היא הוסיפה גם שהטכנולוגיה של הלייזר מתחדשת, ותאפשר "שימוש בלייזר במגוון רחב יותר של תרחישים".

למה בדיוק היא התכוונה? האם גם ישראל פועלת למבצע את המערכת מול איומים מתקדמים יותר מרקטות, כגון אפילו טילי שיוט? כרגע זה לא ידוע עדיין, אולם השמיים הם גבול כאן, תרתי משמע.

ולצד זאת, חשוב להדגיש שיש למערכת לא מעט חסרונות: שטייניץ למשל התייחס לתרחיש של מלחמה מול חיזבאללה, ואמר שהכיסוי שיש לישראל "כעת לא מושלם". הוא הוסיף שהמערכות הקיימות, כגון כיפת ברזל וקלע דוד, מספקות לישראל הגנה טובה. בה בעת, ציין שטייניץ, כוח האש של חיזבאללה גדול יותר מלבנון, ומדובר באירוע מורכב בהרבה. המערכת הזאת בהחלט יכולה לסייע לישראל, אם תהיה מבצעית, בהגנה על יישובים באזור קו הגבול, נגד רקטות קטנות יותר, קצרות טווח – אבל היא לא יכולה להחליף את כיפת ברזל בשלב הנוכחי.

ראש תחום פיזיקה טקטית בחברה חיזקה את דבריו. "הלייזר הוא תוספת חשובה לכיפת ברזל, שתאפשר להוזיל מאוד את עלויות היירוט", היא סיפרה. אך היא הוסיפה גם חסרונות אחרים שקיימים למערכת, כמו יעילות נמוכה יותר בימים מעוננים, בזמן גשם או בסופת חול.

אלא שלמרות החסרונות, חשוב להבין את המשמעויות של שימוש מבצעי במערכת שהפעלתה עולה שקלים בודדים לעומת המצב כיום – כאשר כל שיגור טיל של כיפת ברזל עולה מאות אלפי שקלים. אם המערכת עוד תתרחב בעתיד, ותוכל לתת מענה גם לאיומים משמעותיים יותר, יש לכך השפעה וחשיבות עצומות במיוחד. מה תעשה התפתחות כזאת להגנה הישראלית על העורף?

חשבו למשל על האפשרות להציב כמה מערכות כאלה מסביב לעזה. לפי המקורות האמריקניים ששוחחו עם פורבס, בניית כל אחת ממערכות האבטיפוס שבהן השתמשה כעת ארה"ב מוערכת בעלות של כ-8 מיליון דולר. בחישוב מהיר, זה המחיר של כארבעים טילי טמיר כיום. אבל ביום אחד של קרבות בעזה משוגרים בממוצע מאות רקטות, ומולן משוגרים עשרות עד מאות טילים של כיפת ברזל. במבצע מגן וחץ במאי 2023, למשל, 437 רקטות יורטו על ידי כיפת ברזל במשך חמישה ימים. נניח שכל רקטה מיורטת על ידי טיל אחד – וזה לא בהכרח המצב – ואנחנו מדברים על עלות כוללת של למעלה מ-87 מיליון דולר. זה סכום שווה ערך לעשר מערכות אבטיפוס של הלייזר.

אז נכון, רבים מפקפקים ביעילות המערכת, מצביעים על חסרונותיה ועל חוסר היעילות שלה ברמה המבצעית אל מול הפתרונות הקיימים. בכל דיון כזה, וברקע של כל טענה, כמובן, מעורבים גם אינטרסים כלכליים ומסחריים, וכל צד עושה שימוש בכלים שונים כדי להצביע על הנתונים שחשובים לו.

אבל אחרי הכול, דבר אחד ברור: בשלב הנוכחי מערכת לייזר לא תחליף את כיפת ברזל. מצד שני, זה לא אומר כלום לגבי העתיד, כאשר הטכנולוגיה תשתפר ותיתן מענים סבירים לחסרונות של הלייזר. בשבוע שעבר התברר שהעתיד כנראה כבר כאן, כך שייתכן שביום לא רחוק – עולם ההגנה הצבאי ישתנה לחלוטין. מי יודע, אולי לשם שינוי אפילו ישתלם לשחק בונקר.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15.5.2024.

עיקרים

• תוכנית הגרעין של איראן נמצאת בנקודת שיא, ומזכ"ל סבא"א הצהיר (23 באפריל) שאיראן נמצאת במרחק של שבועות בודדים מהיכולת להחזיק בחומר הדרוש לייצור פצצה גרעינית. זה למעלה מעשור שהאיום האמין שישראל מציבה לאיראן לא לפרוץ לפצצה גרעינית הוא הגורם העיקרי שמרתיע את איראן בסוגיה זו.
• כדי שאיום זה יהיה אמין, חשוב שארה"ב תשדר שהיא תגבה את ישראל, או לכל הפחות לא תמנע מישראל לפעול בתרחיש של פריצה לפצצה. אך, המסר המשודר לטהרן על ידי הניסיון של ביידן למנוע כניסה לרפיח הוא שייתכן שישראל לא תזכה לגיבוי לפעולה נגד תוכנית הגרעין אף בתרחיש של מירוץ לפצצה.
• בנוסף, כתוצאה מהעידוד שטהרן תשאב מהעמדה החלשה של וושינגטון היא עלולה להפוך נועזת יותר, להגביר את חתרנותה בירדן ואת מאמציה לקדם פיגוע משמעותי בישראל דרך ירדן, ולהשתמש בה כפלטפורמה לחימוש יהודה ושומרון; ולעודד את חיזבאללה להקצין את התנהלותו במלחמה.
• יחד עם זאת, המצב שנוצר מהווה הזדמנות עבור ישראל להוכיח לאזור שהיא מסוגלת לפעול על אף האזהרה האמריקאית. זו שעת מבחן עבור ישראל; אם היא תתקפל אז יובן למדינות המפרץ וכן לאיראנים שהיא בת חסות אמריקאית, מה שעלול להעניק אור ירוק לטהרן להתקדם בגרעין.
• לעומת זאת, אם ישראל תפעל בנחישות ברפיח בניגוד לאזהרה האמריקאית, יוכח לעיני כול שכאשר מדובר באינטרסים חיוניים של ישראל היא נחושה לפעול למרות הלחצים. רק כך היא תוכל לשמר את מה שנשאר מההרתעה נגד הגרעין האיראני.
• במקביל, על ישראל וארה"ב להגדיר במשותף מהו הקו האדום שאם טהרן תנסה לחצות אותו היא תיחשף לתרחיש הנורא מבחינתה – תקיפה נגד מתקני הגרעין.

הקדמה

במשך למעלה מעשור, האיום האמין שישראל מציבה לאיראן לא לפרוץ לפצצה גרעינית הוא הגורם העיקרי, להערכתנו, שמרתיע את איראן בסוגיה זו. כדי שאיום זה יהיה אמין, חובה שארה"ב תשדר שהיא תגבה את ישראל, או לכל הפחות לא תמנע מישראל לפעול בתרחיש של פריצה לפצצה. אך, המסר המשודר לטהרן על ידי הניסיון של ביידן למנוע כניסה לרפיח הוא שייתכן שישראל לא תזכה לגיבוי לפעולה נגד תוכנית הגרעין אף בתרחיש של מירוץ לפצצה.

אולם, המצב שנוצר מהווה הזדמנות עבור ישראל להוכיח לאזור שהיא מסוגלת לפעול על אף האזהרה האמריקאית. זו שעת מבחן עבור ישראל בעיני מדינות האזור, חבריה ואויביה כאחד. אם היא תתקפל, אז יובן למדינות המפרץ וכן לאיראנים שישראל בת חסות אמריקאית, מה שעלול להעניק אור ירוק לטהרן להתקדם בגרעין. לעומת זאת, אם ישראל תפעל בנחישות ברפיח בניגוד לאזהרה האמריקאית, יוכח לעיני כול שכאשר מדובר באינטרסים חיוניים של ישראל היא נחושה לפעול על אף הלחצים. רק כך היא תוכל לשמר את מה שנשאר מההרתעה נגד הגרעין האיראני.

לא קשה לדמיין את צהלות השמחה בקרב גורמי המפתח בקבלת ההחלטות במשטר האסלאמי באיראן עם שומעם את הצהרת ביידן שהוא מתנגד לפעולה ישראלית ברפיח ומעכב משלוחי נשק כדי למנוע זאת. ה-Don't שהציב בתחילת המלחמה לאיראן, לבל תעז לנצל את שעת הכושר שהזדמנה לה כדי לתקוף את ישראל, התחלף ב-don't כלפי ישראל, לבל תבצע תמרון קרקעי נרחב ברפיח. החשש שמנחה את ממשל ביידן בעת הזו, ולמעשה מאז פרוץ המלחמה, הוא שתפרוץ מלחמה אזורית. בתרחיש כזה, סבורה וושינגטון, יקשה עליה להישאר במעמד משקיף, מכיוון שכוחותיה הפרושים באזור, בדגש על עיראק וסוריה, יהיו גם הם תחת אש משמעותית.

מעבר לחבלה בסיכויי ישראל להשיג ניצחון במלחמה ולשחרר את החטופים, עמדתו של ביידן משפיעה גם על איראן. להערכתנו, ההצהרה הזו משחקת לידי איראן, ופוגעת לא רק בישראל אלא גם באינטרסים האמריקאים. זאת, מכיוון שהיא פוגעת באופן קשה באמינות האיום הישראלי מול מתקני הגרעין האיראניים. לכן, הצהרת ביידן עשויה להותיר בטהרן את הרושם שישראל תלויה באופן מוחלט בארה"ב בהיבטי החימושים, קבלת ההחלטות והגיבוי הדיפלומטי, ובהתאם לכך אין כיסוי לאיומה מול מתקני הגרעין האיראניים – בשל התנגדותו הנחרצת של ממשל ביידן לתקיפתם.

אוזלת היד האמריקאית מול טהרן: העדר תוכנית חלופית למסלול הדיפלומטי ולכישלון הלחץ הכלכלי המקסימלי

כזכור, טהרן צברה התקדמות ניכרת כבר בסביבות 2010, ופיתחה תשתית גרעין משמעותית. ואולם, בצומת הדרכים הקריטית הזו ניכרו חילוקי דעות משמעותיים בין ירושלים לוושינגטון. בעוד שנתניהו קידם תקיפה של מתקני הגרעין באיראן, שהעלתה חשש משמעותי בטהרן מפני תקיפה (שניכר בכמות איומיה, ובכלל זה לקדם מתקפת מנע נגד ישראל), ממשל אובמה סבר שיש להגיע לעסקה עם טהרן, מתוך תקווה שיוכל לעצב מחדש את היחסים בין המדינות. לשם כך, כבר ב-2009 הוא הושיט יד למנהיג העליון ושידר נכונות לפיוס היסטורי, והפנה כתף קרה לתנועת המחאה הירוקה שהרעידה את אמות הסיפין באיראן. לאחר שהוא נענה בשלילה מצד המנהיג, אובמה הסכים להוסיף גם לחץ כלכלי והחלטות נגד איראן במועצת הביטחון כדי לדחוף את ח'אמנהאי להסכים לשבת למו"מ בין הצדדים בתחום הגרעין. בלחץ הסנקציות והבידוד הבינ"ל ח'אמנהאי אכן הסכים לכך ב-2011, וכך נכנסו למו"מ שהוביל להסכם הגרעין ב-2015. לאחר שאובמה הוריד את הלחץ הכלכלי וויתר על הדרישה שלאיראן לא יהיו מתקני העשרת אורניום בשטחה הסכימה איראן לעסקה, ובכך הכשירה ארה"ב למעשה למפרע את ההפרות של החלטות מועצמת הביטחון במשך שנים מצד טהרן, ונחתם ההסכם בין טהרן ל-5+1P.

ישראל תחת ממשלת נתניהו לא הייתה שותפה להשקפה כי העסקה תסייע לרסן את התפתחות תשתית הגרעין של איראן, ולכן נתניהו, שלא הצליח לקדם תקיפה באיראן ב-2010 וב-2012 בגלל התנגדות בכירים במערכת הביטחון בישראל, הצהיר שישראל שומרת לעצמה את זכות התגובה מול איראן ואינה מחויבת להסכם.

ההסכם היה עוגן ונכס עבור טהרן, בשעה שהעניק לה תעודת ביטוח מפני תקיפה צבאית. ברור היה שישראל לא תוכל לתקוף את איראן במציאות הזו של הסכם גרעין. לאחר סוף עידן אובמה מיוחסת לנתניהו השפעה רבה על החלטת טראמפ לסגת מהסכם הגרעין ב-2018. ואולם, גם בשעה זו, ממשל טראמפ לא קידם מתקפה צבאית ואף לא איום צבאי אמין. וושינגטון הסתפקה בקמפיין לחץ מקסימלי, כאשר ללא תוכנית מוסדרת לתרחיש שבו הלחץ לא יסייע לדחוף את איראן לסגת מעמדותיה טהרן פשוט חשקה שיניים, ונחלצה מתקופת טראמפ הקצרה יחסית (רק כהונה אחת) בעור שיניה לאחר שקיצצה את הסיוע למערך השלוחים שלה כדי לעמוד מול המשבר הכלכלי שפקד אותה. במשך כל הזמן הזה לא פרשה טהרן מהסכם הגרעין, שהיווה עבורה כאמור נכס ביטחוני מהמעלה הראשונה, אלא ניסתה להקים עם מדינות אירופה מסגרת שתאפשר להרחיב את היחסים הכלכליים בין הצדדים תוך עקיפה חוקית של הסנקציות האמריקאיות. הדבר לא צלח, למרבה אכזבתה של טהרן, אך בינתיים היא הרחיבה את תשתית הגרעין שלה ובצעדי התרסה השתלטה על מיכליות נפט במפרץ הפרסי כדי ללחוץ על המערב.

עם ניצחון ביידן בבחירות נשמה טהרן לרווחה. ביידן הדגיש כבר במערך קמפיין הבחירות שלו שהשאיפה העיקרית שתנחה את ממשלו היא לחזור להסכם עם איראן. ממשלו הפגין אוזלת יד באכיפת הסנקציות, וכך שלשלה איראן לקופתה עשרות מיליארדי דולרים. באוגוסט 2023 דיווח הניו יורק טיימס על הבנות לא רשמיות בין טהרן לוושינגטון שבמסגרתן עצרה איראן את העשרת האורניום לרמה של 60%, לחצה על המליציות השיעיות שנתמכות על ידה להפסיק את התקיפות נגד חיילים אמריקניים והתחייבה לא לספק לרוסיה טילים בליסטיים. בנוסף, איראן שחררה חמישה אמריקאים. כל זאת בתמורה לשחרור 6 מיליארד דולר מהנכסים האיראניים המוקפאים בדרום קוריאה שבהם תוכל טהרן להשתמש אך ורק למטרות הומניטריות. ואולם, ההבנות האלו התפוצצו עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, עם ההתנגדות בבית הנבחרים בארה"ב לאור אחריותה של איראן למתקפת הטבח של חמאס, ובעקבות זאת חזרה איראן, לפי סבא"א, להעשיר לרמה של 60 אחוז.

ביידן ואנשיו גם הדגישו לאחר פרוץ המלחמה את התנגדותם להפעלת כוח נגד איראן, וזאת לא רק בתחום הגרעין אלא גם כתגמול לתקיפות שביצעו המליציות הפרו-איראניות נגד אינטרסים אמריקאים באזור על מנת ללחוץ על ארה"ב להורות לישראל להפסיק את המלחמה. אפילו בינואר 2024, כשנחצה קו אדום אמריקאי, בשעה ששלושה חיילים אמריקאים נהרגו במתקפת הכטב"מ שביצעה כתאא'ב חיזבאללה העיראקית נגד הבסיס האמריקאי tower-22 בירדן, ביידן הסתפק בתגובה נגד המליציה ולא נגד איראן גופא או אפילו נגד כוח קודס באזור.

הצטרפות נסראללה למלחמה, גם אם באופן מוגבל, החל מה-8 באוקטובר, וכן תקיפות נגד ישראל מצד מערך השלוחים האיראני בתימן, עיראק וסוריה, העלו חשש בוושינגטון מפני גלישה למלחמה אזורית. ההסלמה חסרת התקדים בין ישראל לאיראן בעקבות חיסולו של מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון, מחמד רצ'א זאהדי ב-1 באפריל, שיוחסה לישראל, ומתקפת הגומלין האיראנית ב-13 באפריל, העצימו את החשש האמריקאי.

כעת נראה שהאיום האמריקאי לצמצם את משלוחי הנשק לישראל אם תפלוש לרפיח מעודד את איראן. במשך כל השנים מאז 2010, זו בחרה שלא לפתח הלכה למעשה נשק גרעיני, בין היתר משום שהעריכה, להבנתנו, שזהו קו אדום ישראלי. בעקבות האיום המוחשי שחשה איראן כלפי מערך הגרעין שלה, עם ההכנות הישראליות למתקפת גומלין על התגובה האיראנית, היא איימה (ב-18 באפריל) לפתח נשק גרעיני אם ישראל תתקוף את מתקניה הגרעיניים.

טהרן עדיין נותנת קרדיט לאיום הישראלי נגד מערך הגרעין שלה

ניכר אפוא שאיראן עדיין מייחסת חשיבות לאיום ישראלי לתקוף את מערך הגרעין המתקדם שהקימה. עד כה נימקה איראן את אי-התקדמותה לקראת נשק גרעיני בפתוא השנויה במחלוקת של ח'אמנהאי האוסרת מטעמים הלכתיים פיתוח נשק שכזה. טהרן גם טענה עד כה שנשק גרעיני אינו חלק מתפיסת הביטחון שלה.

נראה שהצהרת ביידן מעניקה לאיראן מרחב תמרון משמעותי מול ישראל, מכיוון שטהרן עלולה לקבל את הרושם שהסבירות לתקיפה ישראלית מול מערך הגרעין האיראני שואפת לאפס כל עוד ביידן נמצא בתפקידו. לכן, להערכתנו הצהרת ביידן פוגעת קשות באינטרס האמריקאי מכיוון שתדחוף את איראן להתקדם. בייחוד כשהיא ממילא מפעילה קבוצת נשק שחותרת להתקדם לקראת נשק גרעיני (כפי שנחשף בריאיון הפרישה של הרמטכ"ל כוכבי בינואר 2023). בנוסף, התקדמות הגרעין של איראן נמצאת גם כך בנקודת שיא, כפי שבא לידי ביטוי באזהרות מפי מזכ"ל סבא"א רפאל גרוסי, ובכללן הצהרתו (23 באפריל) כי איראן התקדמה עד כדי מרחק של שבועות בודדים מהיכולת להחזיק בחומר הדרוש לייצור פצצה גרעינית.

הצהרת ביידן פוגעת באינטרס האמריקאי גם בתחומים נוספים. טהרן עלולה לשאוב עידוד מהמשבר ביחסי ישראל-ארה"ב ולהפוך נועזת יותר. כך היא עלולה להגביר את חתרנותה בירדן, ואת מאמציה לקדם פיגוע משמעותי בישראל דרך ירדן, ולהשתמש בה כפלטפורמה לחימוש יהודה ושומרון. השבר ביחסי ישראל-ארה"ב עלול לעודד את חיזבאללה עצמו להקצין את התנהלותו במלחמה, בהבינו שהוא קצר הישג חשוב מול ישראל בעצם החלטתו להצטרף למלחמה.

המלצות לפעולה

הימנעות מתמרון קרקעי נרחב ברפיח פוגעת באופן מהותי במטרות המלחמה. ישראל חייבת לפגוע קשות בארבעת גדודי חמאס שפועלים במרחב רפיח, ולפרק את תשתיות הטרור המתקדמות שבנה שם חמאס במשך שנים רבות, כולל מערך הברחות נרחב באמצעות רשת מנהרות שפועלות בציר פילדלפי. עליה גם לאתר במידת האפשר את החטופים החיים והמתים, תוך כדי הפעלת מרדף מודיעיני-מבצעי חם לנוכח האפשרות הסבירה שחלקם הוברחו לנכסי חמאס באזורים שמהם צה"ל יצא ברחבי רצועת עזה.

במקביל, לנוכח האפשרות שחלק מגדודי חמאס ברח מרפיח, על צה"ל והשב"כ לעבות את המידע המודיעיני שלהם על הפרישׂה המחודשת של חמאס, בין היתר באמצעות חקירת שבויים שייתפסו ברפיח, כדי לרדוף אותם באשר הם. בהמשך לכך, על צה"ל לתמרן בדיר אל-בלח ובנוסייראת כדי להשמיד את תשתיות חמאס שנותרו שם. הימנעות מלחימה עצימה בעזה משמעותה לחימה "ביד אחת קשורה", תסכן את כוחות צה"ל ותקשה לקצור הישגים משמעותיים שיפגעו בתשתיות חמאס במרחב רפיח.

מלבד עצם החובה לרדוף את חמאס בכל מרחבי עזה, תמרון ברפיח גם יסייע בחיזוק כושר ההרתעה מול איראן ושלוחיה, וישפיע על תדמיתה של ישראל באזור כמדינה ריבונית ועצמאית. לפיכך, לדעתנו אסור לישראל לאבד את שעת הכושר ההיסטורית לפגוע בתשתיות חמאס ברפיח. ביוני 1981 הבינו האמריקאים בדיעבד את חשיבות ההחלטה ההיסטורית שקיבלה ישראל בראשות בגין לתקוף את הכור הגרעיני בעיראק; לנוכח הלחצים שמופעלים בארה"ב עצמה על ביידן מאז שהצהיר על צמצום משלוחי הנשק לישראל אם תפלוש לרפיח, יש להערכתנו יסוד סביר להניח שוושינגטון תתיישר עם החלטה ישראלית להיכנס לרפיח.

בתפיסת הביטחון הישראלית המעודכנת לאחר המאורעות הקשים של ה-7 באוקטובר, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שלא לנהוג ביד קשה נגד חמאס ויתר ארגוני הטרור בעזה. רק כך היא תוכל להבטיח את ביטחונה ואת עתידה, ונדמה שאין שעה יפה מכך שבה היא תוכל להוכיח את עצמאותה מאשר ערב יום העצמאות ה-76.

לצד זאת, ישראל וארה"ב צריכות להגדיר במשותף מהו הקו האדום שאם טהרן תנסה לחצות אותו היא תיחשף לתרחיש הנורא מבחינתה – תקיפה נגד מתקני הגרעין. כמו כן, על ישראל להבהיר לממשל ביידן שההתרשלות באכיפת הסנקציות האמריקאיות נגד איראן מעניקות לכלכלתה המשברית של איראן חמצן חשוב, ומשדרות לטהרן חולשה אמריקאית. הרפיון האמריקאי מול טהרן מאפשר לה לעבות את מערך הברחות הנפט באופן משמעותי, ולספק לכלכלתה את הכנסות הנפט שעליהן היא נשענת. כפי שנחשף בשלהי אוקטובר 2023, לפי מידע עדכני של בית הנבחרים האמריקאי, איראן מתקצבת את חמאס מדי שנה בכ-350 מיליון דולר, ולכן האינטרס האמריקאי והישראלי באכיפת הסנקציות ובהפעלת לחץ כלכלי על איראן מקבל משנה חשיבות.

החלטת נשיא ארצות הברית ביידן לא לשלוח לישראל תחמושת חיונית אם תממש את כוונתה להשתלט צבאית על רפיח, היא צעד בעייתי ביותר לביטחונה של ישראל. הוא חושף את המתח בינה לבין בעלת בריתה העיקרית, מחליש את עמדת המיקוח של ישראל מול חמאס בנושא החטופים ומבהיר כי התמיכה האמריקנית בישראל ממוקדת במרכיבים ההגנתיים של פעולותיה להגן על עצמה, אך אינה מובנת מאליה כשמדובר בפעולות התקפיות החיוניות במסגרת המאמץ ההגנתי (האמריקנים התנגדו כזכור, גם לתקיפה באיראן בתגובה למתקפת הטילים והכטב"מים ולתקיפת הכור בעיראק ב-1981).

בנוסף ההחלטה שולחת מסר בעייתי לאזור כולו. אי שליחת התחמושת לישראל מבהירה מחד גיסא לבעלות בריתה של וושינגטון באזור ובעולם כולו, כי אינן יכולות להישען עליה, ומאידך גיסא היא עלולה להגביר את התעוזה של איראן וגרורותיה במסגרת מאמציהן לקדם את האינטרסים שלהן, כולל בתחום הגרעין. המהלך האמריקני בהחלט יעודד את איראן ושותפיה בציר השיעי – חזבאללה, החותים והמיליציות השיעיות בעיראק – ואת הסטודנטים תומכי חמא"ס ברחבי המערב להגביר עוד יותר את הפעילות נגד ישראל סביב הפעולה ברפיח, באופן שמסכן הן את ישראל, הן את המערב והן את הקהילות היהודיות במערב. יתר על כן, ארצות הברית נותנת בכך אור ירוק למדינות נוספות במערב כמו בריטניה, צרפת, גרמניה וקנדה להפסיק משלוחי נשק לישראל.

בטווח הקצר על ישראל להמשיך את המבצע ברפיח, על אף הלחץ האמריקני. זהו מהלך הכרחי להשגת יעדי המלחמה, גם אם איננו מספיק כשלעצמו להשגתם. יש לבצע זאת תוך מאמץ לצמצם במידת האפשר את הפגיעה באזרחים, הן משום שזה הדבר הנכון לעשותו מבחינה מוסרית וחוקית, הן משום שזו דרכו של צה"ל והן משום שעל ישראל לגלות רגישות לחששות של ארצות הברית. מי שעושה שימוש ציני באוכלוסייה זו חמאס והצעד האמריקני משדר לה מסר ברור שהציניות הזו משתלמת וכי יהיה נכון מצידה להמשיך ולהשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי וכמנוף לערעור התמיכה האמריקנית בישראל, באופן שיביא להפסקת המלחמה על פי תנאי חמאס.

בטווח הארוך הלקח הוא שישראל חייבת לבחון מחדש את ההישענות העמוקה על ארצות הברית בתחום החימוש, ובמקביל להשקיע הרבה יותר במאמצי ההסברה. הנשיא ביידן איננו מונע על ידי עוינות לישראל. אבל אהדתו הבסיסית והעמוקה לישראל ורצונו להביא לשחרור החטופים באים על פי תפיסת עולמו ומערכת השיקולים הפוליטיים שלו רק אחרי מחויבותו להגן על האוכלוסייה הפלסטינית – שבעיניו היא חפה מפשע ואיננה מיוצגת של ידי חמאס. שאיפתו לקדם את פתרון שתי המדינות, חששו מהתרחבות המלחמה למלחמה אזורית, רצונו להיבחר מחדש וחוסר האמון שלו במחויבותה של ישראל להימנע מפגיעה לא הכרחית בבלתי מעורבים. על ישראל היה לגייס הרבה יותר תומכים מקרב המפלגה הדמוקרטית, בדגש על יהודי ארצות הברית, כדי שישכנעו את הנשיא כי תובנותיו לגבי הסכסוך עם הפלסטינים בכלל ועם חמאס בעזה בפרט מנותקות מהמציאות, כי הצעד הנוכחי הוא גשר אחד רחוק מדי וכי עליו לתמוך בלב שלם במאמץ הישראלי להשיג את מטרות המלחמה.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 10.5.2024.

מבוא

במהלך חודש אפריל 2024 החלו לדלוף ידיעות שלפיהן בית המשפט הפלילי הבינלאומי (ICC) מתכוון להוציא צווי מעצר (warrants) לאישים בישראל המעורבים בניהול המלחמה ברצועת עזה, לרבות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי על כך שהם ביצעו פשעי מלחמה במהלך המלחמה נגד החמאס ברצועת עזה. על פי אחד הדיווחים הטענה העיקרית שהושמעה כלפיהם היא: "הרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית".

הידיעות עוררו דאגה רבה בישראל. אומנם מדינת ישראל אינה מכירה בסמכותו של בית המשפט הפלילי הבינלאומי, אולם 124 מדינות שהן חברות בבית הדין תהיינה חייבות לשתף פעולה עם צווי בית הדין ולעצור ישראלים שנגדם הוצאו צווי מעצר בשעה שייכנסו לאדמתם. בין המדינות החברות בבית הדין נמצאות מדינות ידידותיות לישראל כמו בריטניה, הולנד וגרמניה. עם זאת, ארבע המעצמות הגדולות – ארצות הברית, סין, רוסיה והודו – אינן חברות בו.

תגובת ישראל

ראש הממשלה נתניהו קבע כי הוצאת צווי מעצר נגד אישים בכירים בישראל מהווה "שערורייה בקנה מידה היסטורי" (outrage in historic proportion). בית המשפט הזה, טען נתניהו, הוקם כאחד מלקחי השואה נגד העם היהודי כדי למנוע מעשים דומים. מדינת ישראל יצאה להגן על עצמה נגד ניסיונות להשמיד אותה, ועתה בית המשפט מבקש להציב אותה על ספסל הנאשמים. הוצאת הצווים, קבע נתניהו, תביא להעצמה גדולה של האנטישמיות בעולם כולו.

צה"ל, הדגיש ראש הממשלה, הינו הצבא המוסרי בעולם. הוא דואג לאוכלוסייה אזרחית שלא תיפגע יותר מכל צבא אחר בעולם, וזאת בשעה שהחמאס, שנגדו ישראל נלחמת, מציב את תושבי הרצועה כמגן אנושי. באמצעות הוצאת הצווים בית המשפט מבקש בעצם למנוע מישראל לממש את זכותה להגנה עצמית. בנאום בעצרת יום השואה והגבורה הבהיר נתניהו ששום החלטה של בית המשפט לא תעצור את ישראל מלפעול להגנתה.

כזכור, עם כניסתו לבית הלבן ביטל ביידן את הצו הנשיאותי שהוציא הנשיא טראמפ ובו הטיל סנקציות על ה-ICC, והגבלות בקבלת ויזה לארצות הברית על עובדי בית המשפט. שר החוץ, בלינקן, טען כי ההגבלות של ממשל טראמפ "אינן ראויות ואינן אפקטיביות".

התגובות בארצות הברית

גורמים רבים בישראל העלו את הסברה שממשל ביידן מעורב באיום הוצאת הצווים, קרוב לוודאי בהסכמה שקטה ולא ביוזמה פעילה שלו. המגמה, כך נטען, היא להלך אימים על ישראל ולשכנע אותה שמוטב לה להיענות לתכתיבי הממשל ולהביא לסיום המלחמה כפי שהממשל דורש. איומים אלה השתלבו עם התפרעויות קשות של תומכי חמאס בקמפוסים רבים בארצות הברית. בהתבטאויות הנשיא עד לנאומו האחרון ב-7 במאי 2024 הוא נמנע מגינוי חד-משמעי של המהומות, ובמקרים מסוימים אף גילה הבנה למניעיהם של המפגינים. צעד נוסף שנועד להצר את צעדיה של ישראל היה העיכוב בהעברת משלוחי נשק לישראל.

על רקע סיכונים חמורים אלה למדינת ישראל התגייסו גורמים רבי כוח בממשל האמריקני כדי למנוע מימוש פרסום צווי בית המשפט. יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון מסר לעיתונאים כי ממשל ביידן יעץ לבית המשפט "לרדת מהעץ" (to stand down) בנושא זה. "מוטב להם", אמר ג'ונסון, "שלא ילכו בדרך זו, אחרת אנחנו כאומה ננהג כלפיהם בדרך דומה. קבוצה של סנטורים ונציגי בית הנבחרים עשויים להפוך את השולחן על בית המשפט. מוטב שייזהרו".

יו"ר הוועדה ליחסי חוץ של בית הנבחרים מייקל מק-קול אמר שהוצאת צווי מעצר נגד ישראל אינה מוצדקת, עלולה לשמש כתקדים מסוכן ותהיה טעות גדולה.

קבוצה של חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית שיגרה מכתב אזהרה לבית המשפט הפלילי הבינלאומי על רקע ידיעות בדבר כוונותיו להביא למעצר של אישים בכירים בישראל: "אם תפגע בישראל", כתבו הנציגים הרפובליקנים לתובע הראשי קארים חאן, "אנחנו נפגע בך", ובנוסח המקורי: If you target Israel we will target you.

חברי הקונגרס לא הסתפקו בכך. הם ביקשו להבהיר שכוונתם רצינית וקונקרטית: "אם תנסה לממש את הצעדים שעליהם דווחנו נגד אישים ישראלים", התריעו כותבי המכתב, "אנחנו נפעל להפסקת כל סיוע אמריקני ל-ICC, ננקוט צעדי עונשין נגד אנשים המועסקים על ידי בית המשפט ונלווים אליהם, ונמנע כניסתך וכניסת בני משפחתך לארצות הברית". בין החותמים על המכתב נמצאים מנהיג המיעוט בסנאט הסנאטור מיטש מק-קונל והסנאטור טום קוטון.

מכתב חברי הקונגרס מעמיד את בית המשפט בדילמה קשה. אם ייכנע לאיומים ויימנע מהוצאת צווי המעצר – תיפגע אמינותו באורח חמור, ולמעשה יינתן אישור לטענה שבית המשפט אינו פועל על בסיס  שיקולים מקצועיים אלא על בסיס שיקולים פוליטיים שמובילים אותו בהכרח ל"אכיפה בררנית"; אם לא ייכנע – הוא עלול להביא להתרסקותו על רקע צעדי ענישה של הממשל.

גם ממשל הנשיא ביידן מוצא את עצמו במצב מביך על רקע אירועים אלה. איננו יכולים לקבוע כי הממשל היה מעורב ביוזמה להוצאת צווי המעצר נגד בכירים בישראל. עם זאת, יש להניח שראה בכך תועלת רבה במאמציו לכפות על ישראל לקבל את עמדותיו בהקשר של סיום המלחמה ברצועה. הפעילות הנמרצת של חברי קונגרס נגד כוונותיו של בית המשפט הבינלאומי הפלילי לפגוע במעמדה של מדינת ישראל מפגינה את מגבלות הכוח של הממשל ביחסיו עם ישראל.

על כל אלה יש להוסיף את פעולת צה"ל ברפיח, למרות התנגדותו הבוטה של ממשל ביידן. פעולה זו מצטרפת לשורה של הכרעות במהלך המלחמה נגד החמאס שהתקבלו בניגוד לעמדת ממשל הנשיא ביידן.

סיכום והמלצות

הפעילות הנמרצת של חברי הקונגרס נגד כוונותיו של בית המשפט הפלילי הבינלאומי להוציא צווי מעצר נגד אישים בכירים בישראל מפגינה שוב את מגבלות הכוח של הממשל ביחסיו עם ישראל. ממשלת ישראל מודעת היטב לכך. על רקע זה, ניתן לראות את הפעולות המגוונות שהיא מימשה במהלך המלחמה בניגוד חד-משמעי לעמדות הממשל.

להערכתנו, יש לישראל יכולות להרחיב בהרבה את מרחב התמרון שלה מול הממשל. היא טרם מיצתה את קשריה עם יהדות ארצות הברית ועם גורמים בעלי תפיסת עולם שמרנית-דתית שבידם מנופי לחץ רבי עוצמה מול הממשל.

מאזן הכוחות בין ישראל וארצות הברית מצביע בעליל על יכולתה של ישראל להשתחרר מן "החיבוק הכפייתי" של ממשל ביידן ולפעול על פי שיקול דעתה כאשר אינטרסים חיוניים שלה עומדים על כף המאזניים. מודעותה של ישראל לתמונת מצב זו עשויה להעצים באורח ניכר את חופש התמרון שלה במלחמתה נגד החמאס וגם לקראת עימות מלחמתי כולל עם החיזבאללה, ואולי גם עם איראן.

* הכותב מבקש להודות לד"ר רפי ביטון על תרומתו לנייר זה.

אחת הסוגיות הנפיצות ביותר ביחסי טורקיה-ארה"ב עשויה להגיע לשיא בקרוב, לאחר שבמשך שנים אחדות העכירה את הקשרים בין השתיים. לפי דיווחים בתקשורת, טורקיה – חברת ברית נאט"ו ואולי אחת המדינות החשובות ביותר לאינטרסים האמריקניים במזרח התיכון – עשויה בפעם הראשונה להכניס לשימוש מבצעי את מערכת ההגנה האווירית S-400 שהיא רכשה במיליארדי דולרים מרוסיה ב-2019.

"טריומף", שמה הרשמי של S-400, היא מערכת הגנה אווירית רב-שכבתית, שיכולה לשגר טילים לטווחים קצרים, בינונים וארוכים. לפי הטענה, המערכת מסוגלת להתביית על עשרות מטרות במקביל, למרחק של מאות קילומטרים.

אנקרה רכשה ב-2019 את המערכת ב-2.5 מיליארד דולר, ובאותה שנה הכריזה רוסיה כי העבירה לטורקים את המשלוח הראשון של רכיבי S-400. הרכישה יצרה עננה שהעיבה על יחסי ארה"ב וטורקיה, ובעקבותיה הענישה וושינגטון את אנקרה בחריפות: היא אסרה עליה לרכוש מטוסי F-35 שקודם לכן התכוונה למכור לה, מנעה ממנה לייצר חלקים שנועדו במקור לשרשרת האספקה העולמית של המטוסים המתקדמים, ואף הטילה סנקציות על סוכנויות הרכש הטורקיות. לפי הערכות שונות, ההפסדים שספגה טורקיה רק משלילת יכולתה להשתלב בתוכנית הייצור של המטוסים עולים על 9 מיליארד דולר.

הטענה הרשמית של ארה"ב הייתה ששילוב מערכת ההגנה האווירית של מוסקבה יחד עם מטוסי F-35 תסגיר לטכנאים הרוסים שיפעילו אותה מידע אשר יפגע ביכולות החמקנות של המטוסים המתקדמים. רבים טענו, עם זאת, שהמניע האמיתי לסירוב האמריקני היה כלכלי, ונבע מהרצון להפעיל לחץ על הטורקים לרכוש מערכות הגנה אווירית מערביות, ובראשן טילי פטריוט אמריקניים.

תהא אשר תהא הסיבה, מאז רכישת המערכת טורקיה טרם הכניסה אותה לשימוש מבצעי. מיד עם השלמת ההעברה של המערכת לידי הטורקים הזהירו אותם בכירים אמריקנים מהפעלתה. כאשר בסוף 2019 בחנה טורקיה את יכולות הרדאר של S-400 נגד מטוסי F-16 ו-F-14,  בארה"ב תקפו את אנקרה בחריפות.

בנובמבר 2022 שר ההגנה הטורקי הצהיר כי אין בעיות במערכת וכי היא מוכנה לשימוש, אך היא לא נוסתה בפועל. האמריקנים המשיכו בשלהם: בינואר 2024, לפני ארבעה חודשים בלבד, תת-מזכיר המדינה ויקטוריה נולנד אמרה כי אם הנושא ייפתר, ארה"ב תהיה מוכנה לדון באפשרות לשלב בחזרה את אנקרה בתוכנית ה-F-35 – הוכחה נוספת שהסוגיה נותרה עדיין כאבן נגף ביחסי שתי המדינות. רק בשבוע שעבר שר ההגנה הטורקי שלל את האפשרות, שהועלתה בתקשורת, כי ארצו תעביר את המערכת לידי אוקראינה, ובכך תביא לפתרון המשבר מול האמריקנים.

אך כעת, כך נראה, עומדת להתרחש התפתחות נוספת: הצבא הטורקי עשוי לפרוס את המערכת בגבול עיראק, על רקע המתקפה המתוכננת בקרוב נגד ארגון המורדים הכורדי, PKK, בשטח המדינה השכנה. בדיווח בעיתון טורקי נטען כי מטרת הצבתה בגבול היא להגן על הכוחות הטורקיים מפני כטב"מים שנמצאים בידי הכורדים. עם זאת, הדיווח הזה הרים כמה גבות, שכן מדובר במערכת שיירוט איומים משניים מעין אלה "קטן עליה", ולטורקים יש מערכות אחרות שיכולות לבצע את העבודה. לכן סברו מומחים, למשל, שהמערכת יכולה להועיל הרבה יותר נגד סוג איומים אחר שנראה לאחרונה באזור: טילי שיוט וטילים בליסטיים, למשל – בדיוק אותם טילים שאיראן ירתה מאות מהם על ישראל לפני קצת פחות מחודש. איום בסדר גודל כזה מתאים הרבה יותר למערכת כמו טריומפף.

עלי בכיר, מומחה לטורקיה ששוחח עם המגזין ביזנס אינסיידר, טען כי הצבת המערכת בגבול עיראק עשויה להיות "בלון ניסוי", כדי לראות את מסוגלותה להתמודד עם איומים באזור. עם זאת, הוא הוסיף, הגיוני יותר שהמערכת נועדה למקרה של עימות אזורי נרחב יותר. הוא הזכיר שאיראן באחרונה שיגרה טילים נגד צפון עיראק, וכי אנקרה שיפרה את קשריה עם בגדד באופן חסר תקדים בחודשים האחרונים – ולכן הצבת S-400 בגבול תשרת את ביטחון שתי המדינות, בהתאם לאינטרסים המשותפים שלהן.

לצד זאת, מומחים אחרים טוענים כי עשויות להיות עילות אחרות לפריסת המערכת, כולל סיבות פנימיות. על רקע ההפסד הצורם של מפלגת השלטון בבחירות המקומיות בחודש שעבר, ייתכן שנשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מבקש להשתיק את הביקורת מבית על ההוצאות הגדולות של רכש המערכת והסנקציות שבו בעקבותיה. הפעלת המערכת, בהקשר זה, היא סוג של שעשועים להמונים.

חשוב לציין שהצבת המערכת כמובן יכולה ליצור המולה בזירה הגיאו-פוליטית. מלבד המתח מול האמריקנים, המערכת גם משדרת לנאט"ו וחברותיה שטורקיה לא מתכוונת לשנות את עמדתה בכל הקשור לרכש מערכות רוסיות, על אף המלחמה באוקראינה והשבר ביחסים מול מוסקבה. במצב שבו נאט"ו כולה מתכוננת לאיום שמיוחס רק לרוסיה, הטורקים – מדינה מרכזית בברית – משתמשים במערכות נשק שמספקת מוסקבה. סוג של ניגוד עניינים, לכאורה.

אבל ניגוד העניינים לא פועל רק בכיוון הזה, אלא גם הפוך: רוסיה ואיראן משתפות פעולה באופן נרחב באוקראינה, והחלו בשנים האחרונות לספק נשק זו לזו. שימוש ב-S-400 נגד טילים איראנים הוא, אם כן, פעולה של מערכת רוסית נגד בת ברית מרכזית של מוסקבה באזור. אפשר להניח שהרוסים לא יאהבו במיוחד את ההתפתחות הזאת.

נזק תדמיתי באוקראינה

כשם שלבחירה הטורקית לרכוש את המערכת מהרוסים היו ממדים כלכליים, כך גם להצבתה והפעלתה כעת יכולות להיות השלכות מסחריות מעניינות.

טורקיה לא הייתה המדינה היחידה וגם לא האחרונה שפנתה למוסקבה והתעניינה באפשרות לרכוש את הטרימופף או מערכות נשק אחרות מתוצרת רוסיה, ולמוסקבה יש אינטרס נרחב להמשיך לקדם את המכירות הללו. כך למשל, הודו סיכמה עם הרוסים על רכישת המערכת כבר ב-2018, ומאז דצמבר 2021 – ולמרות התנגדות אמריקנית נחרצת – רכשה שלוש מערכות ופרסה אותן בגבול עם הודו ועם פקיסטן. היא אמורה לקבל שתי מערכות נוספות בשנה הקרובה, אף שייתכן שהאספקה תתעכב עקב המלחמה באוקראינה.

אחד הלקוחות האחרים של רוסיה היא יוון, שרכשה מערכת מתקדמת פחות – הגרסה הקודמת של המערכת, S-300. האמריקנים ניסו ללחוץ על היוונים לוותר על הS-300, אולי אפילו להעביר את המערכת לאוקראינה, לשימושה של קייב במלחמתה נגד הרוסים. בד בבד, האמריקנים לא בעטו החוצה את אתונה מתוכנית ה-F-35 – עדות לזכות הטענה שטורקיה לא נכנסה לתוכנית דווקא בגלל של-S-400 יש יכולות שמאיימות על החמקנות של המטוסים המתקדמים. לגרסאות מתקדמות פחות של המערכת אין יכולות כאלה, ולכן השיקול הכלכלי לא הספיק לבדו כדי לקדם עימות מול היוונים. בינתיים, אגב, אתונה מסרבת לבקשות האמריקניות להעביר את המערכת לאוקראינים, ומשתמשת בה בעצמה.

אלא שכדי להמשיך את המכירות ולתחזק אותן, הרוסים נדרשים להוכיח קודם כול את יעילות המערכת ואת יכולתה בשדה הקרב. בדיקה בתנאי מעבדה ובשטח שונה מאוד, כמובן, ואם המערכת לא באמת עונה לציפיות הגבוהות ממנה – המכירות עשויות לצנוח במהירות.

באחרונה צבא אוקראינה תקף בהצלחה כמה סוללות S-400 בחצי האי קרים, לפי הטענה בעזרת טילים אמריקניים מתקדמים, והצליח להשמיד אותן. שלושים אנשי צבא רוסים נהרגו במתקפה, ועשרות אחרות נפצעו. אבל הנזק החמור יותר הוא לתדמית של מערכת ההגנה האווירית המתקדמת: הצבא האוקראיני הצליח להשתמש בדיוק רב בכלי נשק מערביים שעלו ביכולותיהם על S-400.

תוך חודש אחד השמידו האוקראינים שתי מערכות כאלה, ולטענת גורמי ביון מערביים ייתכן שזה הרקע לכך הרוסים שינעו חלק מהמערכות שהוצבו קודם לכן באתר אחר, המובלעת קלינינגרד בצפון, לחזית האוקראינית. חשוב להדגיש שהשמדת כל מערכת כזו היא הגנה פחותה יותר על הצי הרוסי של הים השחור שמוצב בסבסטופול, בקצה של חצי האי קרים. הצי הזה הוא מהגאוות הגדולות של רוסיה, ויוקרתו כבר ספגה כמה מכות ניכרות במהלך המלחמה, כולל הטבעת ספינת הדגל שלו, מוסקבה.

מבחינה כלכלית לאמריקנים חשוב להוכיח כי כלי הנשק שלהם עולים על אלה של רוסיה, כי שתי המדינות מתחרות על אותו שוק. אגב, אוקראינה מבינה טוב מאוד את המשוואה הזאת. ראש שירותי הביון האוקראינים אפילו אמר: "כאשר כל העולם רואה כמה כטב"מים תוקפים את מוסקבה, איש אינו רוצה עוד לקנות מערכות הגנה רוסיות – וזה כואב להם מאוד".

הרוסים, כמובן, מנסים ליצור רושם הפוך. בשנה שעברה יצא שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויגו, בהצהרה שנועדה להלל את הישגי המערכת. לטענתו, מערכת הטילים המתקדמת הצליחה להפיל כ-25 כלי טיס אוקראיניים תוך חמישה ימים. הרוסים, אגב, כבר בוחנים את הדור הבא של המערכת, S-500, שפיתוחו התעכב כבר שנים אחדות. בינתיים הם מפיצים שמועות שהיא מסוגלת ליירט מטוסים מהדור החמישי, כמו F-35 וטילים היפרסוניים. פיתוח של מערכת כזו הוא יקר במיוחד, וכדי למכור אותה כ"כלי שמשנה את החוקים במשחק" – מוסקבה מוכרחה לשמור על המוניטין של המערכת.

כאן אנו חוזרים לטורקיה: דווקא אחרי הצלחת מערכות ההגנה המערביות בסיכול מתקפת הטילים והכטב"ים האיראנית על ישראל בחודש שעבר, הרוסים משוועים להוכחה על יעילות המערכת. אם אנקרה אכן תפרוס אותה בגבול עיראק, ואם אכן היא תופעל בהצלחה נגד טילים איראניים דומים, יש לכך ערך רב בעיני הרוסים.

אגב, לקוח פוטנציאלי חדש שהרוסים מנסים לשווק לו את המערכת היא לא אחרת מאיראן. לפני כחודשיים ביקרה, לפי הדיווחים, משלחת רמת דרג מטהרן במפעל ביטחוני רוסי חשוב, ובין היתר בחנה אפשרות לרכוש רכיבים של S-400 – במטרה להתמודד עם תקיפה אפשרית של ישראל, כמובן, על מתקני גרעין בשטח איראן. בעבר רכשה הרפובליקה האסלאמית את הדור הישן יותר של המערכת, S-300, ומערכת כזו הושמדה לפי צילומי הלוויין במתקפת הנגד של ישראל באספהן. טריומף, מנגד, נבנתה גם כדי להתמודד עם כלי נשק מתקדמים כגון אלה שישראל מחזיקה, לפי הטענה, ובשילוב עם אמצעים אחרים שאיראן מבקשת להצטייד בהם – כמו למשל, מטוס הקרב המתקדם סוחוי-35 – צה"ל עשוי להתקשות בכל משימת תקיפה נגד טהרן.

לכן גם ישראל יכולה לעקוב אחרי ביצועי מערכת טורקית בגבול עיראק, ולנסות ללמוד מהם על היכולות שלה, חולשותיה ויתרונותיה. אומנם מערכת דומה הוצבה בסוריה בעבר כדי להגן על הבסיס הרוסי חמיימים, ובתקיפות שמיוחסות לישראל בארצו של בשאר אל-אסד טסו, לכאורה, מטוסי חיל האוויר "מול" המערכת והמכ"ם המתקדם שלה. עם זאת, עד כה לא ידוע על מקרה שבו המערכת אכן הופעלה נגד מטוסי חיל האוויר. אם אכן איראן תרכוש בעתיד מערכות הגנה מסוג S-400, ואם תקבל אותן בקרוב, ישראל בוודאי תשמח לדעת כל דבר שהיא יכולה עליהן לפני שכלי הטיס שלנו יעלו לאוויר.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 8.5.2024.

• להתפתחויות במזרח התיכון יש גם חשיבות רבה בתהליך עיצוב הארכיטקטורה הביטחונית במרחב האינדו-פסיפיק, בדגש על מסגרות אזוריות מצומצמות בהובלה אמריקנית.
• ניכרת מגמה לחיזוק מסגרות מינילטרליות לצד מסגרות אזוריות ובינלאומיות מסורתיות. זאת כחלק מהמאמצים לגבש קואליציה מבוססת אינטרסים וערכים דומים, על מנת להתמודד עם האתגרים במרחב – סין וצפון קוריאה. הפלישה הרוסית לאוקראינה וההתפתחויות במזרח התיכון מאיצים זאת.
• ליפן תפקיד מרכזי בעיצוב הארכיטקטורה הביטחונית (והטכנולוגית) במרחב האינדו-פסיפיק, וממשלתה פועלת בכיוון זה בשנים האחרונות, תוך העמקת שיתוף הפעולה עם ארה"ב ומדינות האזור. גם להודו תפקיד משמעותי אך שונה, כיוון שהיא נתפסת כקריטית לגשר בין אסיה לבין המזרח התיכון בפרט ולדרום הגלובלי בכלל.
• מלחמת "חרבות ברזל" על כלל זירותיה, כולל המתקפה האיראנית הישירה על ישראל, היוו שיעור למרחב האינדו-פסיפיק במספר היבטים: תמיכת בעלות ברית מדינית וצבאית, בדגש על ארצות הברית ומידת מעורבותה בקלת ההחלטות; חשיבות רכש ופיתוח יכולות הגנה אווירית; יצירת מטריית הגנה אזורית; ופעילות לשמירה על חופש השיט.
• מנגד, המעורבות האמריקנית לאורך המלחמה חידדה את ההתמקדות בהגנה על פני יוזמה, המגבלות על הפעלת כוח והתלות בחימושים. אלה מחייבים גם את מדינות האינדו-פסיפיק לעצב בתבונה את השותפות ההכרחית עם ארה"ב.
• לצד זאת, המסגרות המינילטרליות באינדו-פסיפיק משקיעות רבות בשיתופי פעולה טכנולוגיים, בדגש על סייבר, אינטליגנציה מלאכותית, חלל. מדינת ישראל יכולה להפגין את ערכיותה בתחומים אלה ולפעול לשילובה במסגרות אלה, גם אם לא באופן רשמי.

על אף תשומת הלב הנרחבת לנעשה במזרח התיכון במלחמתה של ישראל נגד החמאס, חזבאללה, החות'ים ואף ישירות כנגד איראן, מדובר בזירה אחת בלבד שהינה חלק ממאבק גלובלי בציר הרדיקלי ששותפות לו רוסיה וסין. בהקשר זה, להתפתחויות במזרח התיכון יש גם חשיבות רבה בתהליך עיצוב הארכיטקטורה הביטחונית במרחב האינדו-פסיפיק, בדגש על מסגרות אזוריות מצומצמות בהובלה אמריקנית.

התפקיד המרכזי של יפן בארכיטקטורה הביטחונית באינדו-פסיפיק

"שעה שאנו צופים בתוקפנות של רוסיה באוקראינה, וההתפתחויות במזרח התיכון, כמו גם במזרח אסיה, אנו ניצבים בפני נקודת מפנה היסטורית", כך התבטא ראש ממשלת יפן בהסבירו את השינוי הדרסטי שיפן עוברת בשנים האחרונות במישור הביטחוני.

יפן המדינה הפרו-אקטיבית ביותר באינדו-פסיפיק בעיצוב ארכיטקטורה זו, ופועלת הן מול ארצות הברית ושותפותיה במרחב והן פנימה בתהליכי התעצמות צבאית. לאחרונה, ראש ממשלת יפן, קישידה קיים פסגה היסטורית עם נשיא ארה"ב, ביידן, בוושינגטון, שכללה חתימה על לא פחות משבעים הסכמים בילטרליים שרובם קשורים להעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי, נוכח האתגרים המתעצמים במרחב האינדו-פסיפיק, ובראשם סין.

פסגה זו הייתה המשך ישיר למהפכה הביטחונית-אסטרטגית שיפן עוברת בשנים האחרונות, על בסיס הקו הפרו-אקטיבי של שינזו אבה המנוח. יפן עדכנה את מסמכי היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי, התייחסה לראשונה לצורך לרכוש יכולות לביצוע מתקפת-נגד והגנה מפני טילים, הגדילה משמעותית את תקציב הביטחון למעל 300 מיליארד דולר בחמש שנים, החל משנת 2023, והאיצה תהליכי רכש מארה"ב – 400 טילי טומהוק מארה"ב, בסך של 2.35 מיליארד דולר, טילים נגד ספינות, ותקצבה תוכניות רכש עתידיות של מטוסי קרב, כלי שיט ועוד.

במקביל, יפן פועלת להרחבת הפעילות הביטחונית מחוץ לסביבתה המיידית. בהקשר זה, ממשלת יפן הקלה על מדיניות היצוא הביטחוני, על מנת, לעודד שיתופי פעולה ביטחוניים הכוללים העברת טכנולוגיה וידע עם מדינות עניין גם באירופה; וכן מצאה הדרך לסייע לאוקראינה בחימוש למרות מגבלות חוקתיות, כאשר בדצמבר האחרון, תחת מדיניות היצוא הביטחוני המעודכנת, העבירה לארה"ב מערכות פטריוט, כדי שזו תוכל להעביר מערכות דומות לאוקראינה. שני אירועים שממחישים את ההשפעות ההדדיות בין הזירות השונות.

בדומה לישראל,  המגזר הביטחוני ביפן מאופיין בדומיננטיות אמריקנית, אך בהיקפים גדולים בהרבה. ראשית, בישראל רוב הרכש מארה"ב הינו במסגרת הסכם הסיוע הביטחוני (כ-13 מיליארד ש"ח); בעוד שביפן, היבוא מארה"ב מהווה כ-97% מסך היבוא הביטחוני. שנית, המשענת הביטחונית שארה"ב מספקת ליפן כוללת שני מאפיינים שלא קיימים בשיתוף הפעולה עם ישראל:  מטריה גרעינית, וכן נוכחות קבועה של כוחות אמריקניים ביפן, כ-50 אלף, שמשימתם היא סיוע לוגיסטי במרחב. נוכח התגברות האיומים, יפן וארה"ב בוחנות כעת שינוי ייעוד הכוחות האמריקניים במרחב על מנת ליצור מסגרת שליטה ופיקוד שיאפשרו תיאום טוב יותר במצבי חירום. כיום, תיאום המבצעים הצבאיים נעשה באמצעות בסיס הצבא האמריקני בהוואי. על פי ההצעה הראשונית, הפיקוד המשודרג יוכל לשתף מידע בין הצבאות ולפקד במשותף על תרגילים ומבצעים.

אם כן, המהפך התפיסתי בביטחון ביפן, נמצא בלב הארכיטקטורה האזורית הנרקמת באינדו-פסיפיק, ומהווה זרז למיני-קואליציות אזוריות עם מדינות בעלות אינטרסים דומים. כך, לצד הפסגה של ביידן וקישידה, התקיים גם מפגש טרילטרלי ראשון אי פעם עם נשיא הפיליפינים, מרקוס, שהתמקד בים סין הדרומי נוכח הפרובוקציות הסיניות שם. במאמץ משותף השלוש קיימו תרגיל צבאי בים סין הדרומי, ובפסגה עצמה, קודמו הסכמים שיסדירו תרגילים צבאיים עתידיים והצבת כוחות זרים בשטחן. מעבר לכך, יפן סיפקה לאחרונה סיוע צבאי לפיליפינים בדמות מערכות מכ"ם וכלי שיט, ועל הפרק גם התקנת מערכות תקשורת מתקדמות על ספינות משמר החופים הפיליפיני. מהלך משמעותי נוסף הוא מתן ערבויות אמריקניות לכך שמתקפה חמושה על כלי שיט בים סין הדרומי, תיחשב כמתקפה כנגד בעלת ברית של ארה"ב. כיום, לכוחות האמריקניים כבר יש גישה לבסיסים צבאיים בפיליפינים, חלקם קרובים מאד לטאיוואן.

לצד זאת, גם המסגרת המשולשת בין ארה"ב, יפן וקוריאה התהדקה מאד, על אף מחלוקות היסטוריות בין השכנות האסיאתיות. זאת לאחר שבשנת 2023 קוריאה ויפן החליטו לפתוח פרק חדש ביחסים, והנשיא ביידן אירח לאחר מכן את מנהיגי יפן וקוריאה בקמפ דייויד. השלוש שרטטו מחדש את שיתוף הפעולה הביטחוני ביניהן, לא רק בנוגע להתמודדות עם האיום המשותף מכיוון צפון קוריאה, אלא כחלק ממאמץ רחב יותר באינדו-פסיפיק על רקע ההתנהלות האגרסיבית של סין מול טאיוואן, בים סין המזרחי ובים סין הדרומי.

בנוסף, מסגרת AUKUS (ברית צבאית-טכנולוגית בין ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה) שאינה כוללת בשלב זה את יפן, מהווה דוגמה מוחשית לצורך בחיזוק הקשרים הביטחוניים והטכנולוגיים בין הזירות השונות, וכעת עשויה לשלב את יפן (ואת קוריאה) בתחומים מסוימים, מתוך הכרה בתפקיד המשמעותי של יפן ברמה האזורית והגלובלית. למסגרת שני עמודי תווך מרכזיים – הראשון נועד לצייד את אוסטרליה בצוללות גרעין כמענה לאיומים מתפתחים; השני, פיתוח יכולות מתקדמות בתחומי סייבר, אינטלגנציה מלאכותית, מחשוב קוונטי, כלי שיט אוטונומיים, לוחמה אלקטרונית, חלל והגנה. יפן מסתמנת כשותפה ערכית וחשובה לרבים מהתחומים בעמוד התווך השני של הברית. גם אם מהלך זה לא יצא לפועל באופן רשמי, יפן כבר מקיימת שיתופי פעולה טכנולוגיים רגישים עם ארה"ב ובריטניה, ואלה צפויים להעמיק עוד יותר בשנים הבאות.

מארכיטקטורה אזורית לגלובלית על כתפי הודו

כל אחת מהמסגרות המינילטרליות המוזכרות לעיל מקיימת ממשקים עם ה-QUAD (מסגרת מרובעת הכוללת את ארה"ב, יפן, הודו, ואוסטרליה), הניצב במרכז הארכיטקטורה הביטחונית באינדו-פסיפיק. להודו יש תפקיד מכריע בהרחבת המאמצים של חברות ה-QUAD לספק מענה לאיומים המתפתחים באסיה, מצפון מזרח היבשת, גם לדרום אסיה, ובהיבטים מסוימים גם להציע אלטרנטיבה אסטרטגית למדינות המפרץ במזרח התיכון.

המשותף לכל המסגרות המינילטרליות במרחב האינדו-פסיפיק הוא ההובלה האמריקנית, בין אם טכנולוגית, ובין אם צבאית וגרעינית. השותפות המתפתחת של ארה"ב עם הודו, הן בילטרלית והן במסגרת ה-QUAD נועדה לבלימת סין באזורים בהם הובלה אמריקנית נתפסת כשלילית. זאת מתוך הבנה כי התחרות בין המעצמות על מדינות הדרום הגלובלי, באסיה ובמרחבים אחרים, מחייבת גישה שונה מהדגש שוושינגטון נוהגת לשים על זכויות אדם וערכים ליברליים, ולתעדף דווקא פרגמטיות על פני אידאולוגיה.

בהקשר זה, למדינות הדרום הגלובלי, בוודאי באסיה, קל יותר להתחבר ולעבוד יחד עם מעצמה, בשלב זה אזורית, הודו, הדוגלת בפרגמטיות מבלי לבקר מדינות בסוגיות הנוגעות לזכויות אדם. הדבר נכון גם לגבי מדינות המזרח התיכון, שרגילות לנוכחות ההודית ועשיית העסקים מולה. הידוק הקשרים המואץ בין הודו לבין איחוד האמירויות הערביות בשנה האחרונה, מחוץ למסגרת ה-I2U2, מדגים זאת.

לעומת יפן, השותפות של הודו עם ארה"ב, גם במסגרת אזורית, אינה טבעית וחוותה עליות ומורדות. רק בשנה האחרונה, היו אירועים שהעיבו על השותפות – ניסיון ההתנקשות בפעיל סיקי על אדמת ארצות הברית, שעל פי תחקיר של הוושינגטון פוסט, אנשים מהמעגל הקרוב של מודי ידעו על המבצע; ביקורת אמריקנית על מה שנתפס כשחיקת הדמוקרטיה בהודו; ומדיניות חוץ עצמאית שאינה תמיד עולה בקנה אחד עם מדיניות שותפותיה, בדגש על עמדת הודו כלפי הפלישה הרוסית לאוקראינה. עד כה, הממשל האמריקני בוחר לשים אירועים אלה בצד, ואף הדגיש לאחרונה את עוצמת הדמוקרטיה בהודו, בכדי לא לפגוע באינטרסים גאופוליטיים רחבים יותר. גם החברות של הודו בארגון ה-BRICS+ הנתפס כארגון-נגד של ה-G7, לצד יריבות של ארצות הברית, אינה פוגעת ביחסים.

באשר לשיתוף הפעולה הביטחוני, הודו אינה תלויה בארה"ב כספק כמעט יחיד, ורק בשנים האחרונות נעשו מאמצים מודעים לגוון את תמהיל הרכש הביטחוני, שבאופן מסורתי נשען על אמל"ח סובייטי/רוסי. כצעד משלים לרכש אמל"ח מערבי, הודו גם משתתפת בשנים האחרונות ביותר תרגילים צבאיים עם שותפותיה באינדו-פסיפיק, ומהווה כוח עולה גם בתחום החלל, על חשבון רוסיה וסין. אולם, לצד התעצמותה הצבאית, הודו עדיין מהססת להקרין עוצמה צבאית במסגרת קואליציות, על מנת לא לסטות מדי מעמדתה הניטרלית הזהירה, ומגבילה עצמה לפעילות יחידנית הנוגעת לאינטרסים ישירים להודו. כך למשל, הודו לא הצטרפה לקואליציה נגד החות'ים, אך פעלה באופן עצמאי כדי להגן על חופש השיט.  

עם זאת, השותפות עם ארה"ב והחברות בקואליציות אזוריות משקפות גם אינטרס הודי מובהק, עת שהיא מנהלת סכסוך צבאי ישיר עם סין, וזקוקה לשיתופי פעולה אזוריים על מנת לצמצם את ההשפעה הסינית במרחבי האינטרסים של הודו. בנוסף, שיתופי פעולה אלה חיוניים עבור המשך הצמיחה והפיתוח הכלכלי-טכנולוגי בהודו, שעוברת מהפכת דיגיטציה בתחומים רבים, אך גם כחלק ממיצובה כשחקנית גלובלית, כפי שבא לידי ביטוי גם בתכנית IMEEC.

מה יכולים ללמוד במרחב האינדו-פסיפיק ממלחמת "חרבות ברזל"?

מלחמת "חרבות ברזל" בזירותיה השונות, כולל העימות הישיר מול איראן, חידדה את מאפייני ההתמודדות של קואליציות אזוריות נגד איומים וטומנת בחובה שיעורים חשובים למדינות האינדו-פסיפיק.

ראשית, בשני המרחבים, המרכיב האמריקני הינו משמעותי ביותר. התמיכה האמריקנית בבעלת בריתה הקרובה, ישראל, מאז ה-7 באוקטובר, הייתה רחבה וקריטית במישור הצבאי, אך גבתה מחירים בהיבט המדיני בדמות לחץ בנושא ההומניטרי ו"היום שאחרי", וכן במעורבות עמוקה של גורמי ממשל בניהול המלחמה עצמה. הסיוע הצבאי האמריקני בא לידי ביטוי הן באספקת חימושים נחוצים למלחמה, והן בהפגנת נוכחות צבאית במזרח התיכון באמצעות נושאות מטוסים על מנת לאותת לשחקניות השונות לא להסלים את המלחמה בעזה.

שני אירועים המחישו את התפקיד הקריטי של הנוכחות האמריקנית: האחד, מול החות'ים בתימן, תחילה ביירוט טילים שכוונו לעבר ישראל ולאחר מכן בגיבוש קואליציה בינלאומית שאף תקפה בתימן מטרות של החות'ים; השני, המתקפה האיראנית הישירה כנגד ישראל, שסוכלה, בין היתר, הודות למטריית ההגנה האמריקנית יחד עם שותפות אזוריות ואחרות, שנטלו חלק פעיל ביירוטים וכן בשיתוף מודיעין.

עבור האינדו-פסיפיק, פעילות הקואליציה נגד החות'ים מלמדת שיעור על מגבלות היכולת להבטיח חופש שיט ומסחר ימי, הנמצאים תחת איום גם בים סין המזרחי ובים סין הדרומי. אמנם הקואליציה בהובלת ארה"ב סיכלה את רוב מתקפות החות'ים נגד ישראל, אך לא הצליחה להבטיח את חופש השיט בים האדום. האתגר מול סין קשה שבעתיים כיוון שמדובר במעצמה עולמית, שמאתגרת תכופות את חופש השיט באזורי המחלוקת הימיים.

המתקפה האיראנית נגד ישראל חידדה עוד יותר את חשיבותה של מטריית הגנה אווירית אזורית, המייצרת שכבת הגנה נוספת על יכולות הגנה אווירית של כל מדינה בנפרד. במרחב האינדו-פסיפיק, השתאו למראה הישגי טכנולוגיות ההגנה של מדינת ישראל ושיתוף הפעולה האזורי, וישאפו ליישם מודל דומה כמענה לאיומים מסין וצפון קוריאה. למשל, הודו המפתחת טכנולוגיות באמצעות התעשייה המקומית, וביפן כבר ישנן מספר סוללות פטריוט פעילות.

ומה לגבי התקפה? נראה כי מלחמת "חרבות ברזל", אך גם הניסיון האוקראיני במלחמה נגד רוסיה, הבהירו כי ארצות הברית לא מעוניינת במלחמות ארוכות, שואפת להימנע ממעורבות כוחות אמריקניים במלחמות של אחרים, וממקדת מאמציה בעיקר ברובד ההגנתי ובסיוע לוגיסטי. בשל התפיסה ההגנתית של ארה"ב, כל יוזמה או אף תגובה התקפית ניצבת בפני לחץ אמריקני להימנע ממנה. ניתן להעריך בסבירות גבוהה כי התנהלות דומה תאפיין גם את השותפות של ארה"ב עם מדינות האינדו-פסיפיק, תרחיש המציב סימני שאלה לגבי מימוש השאיפה של יפן לרכוש יכולות למתקפת-נגד, ואף היכולת שלה ושל מדינות נוספות במרחב לפעול אקטיבית כנגד התוקפן. לעת עתה, מדינות האינדו-פסיפיק מגדילות את תקציבי הביטחון ומתחמשות, אך כלל לא בטוח שישתמשו ביכולות אלה מעבר לניסיון המוטל בספק לייצר הרתעה.

כמו כן, יש לתת את הדעת למעורבות העמוקה של ארצות הברית בתהליכי קבלת החלטות של שותפותיה בשעת משבר – כך היה מול אוקראינה, וכך גם מול ישראל במהלך מלחמת "חרבות ברזל". שעה שיפן וארה"ב בוחנות הרחבת המנדט של יחידת הפיקוד והשליטה האמריקנית ביפן, יש לבחון היטב, האם מהלך כזה לא יפגע במימוש תפיסת הביטחון היפנית החדשה, ויגביל שותפות אזוריות אחרות מנקיטת יוזמה. על בסיס הניסיון מזירות אחרות, ההצהרות האמריקניות בדבר המחויבות לביטחון שותפותיה באינדו-פסיפיק אינן בהכרח מבטאות נכונות לפעול באופן ישיר נגד סין בתרחיש של פלישה לטאיוואן. לצד חיזוק יכולות ההגנה של שותפותיה, ארה"ב גם פועלת להבטחת שרידות שרשראות אספקה של שבבים מתקדמים והעברת מפעלי ייצור מטאיוואן לארה"ב בהשקעות עתק, במה שנראה כמהלך לצמצום הסיכון לאינטרסים אמריקניים במקרה של פלישה סינית לטאיוואן.

בשורה התחתונה, בראי ההתפתחויות במזרח התיכון, נכון שמדינות האינדו-פסיפיק יתמקדו בשלושה מרכיבים עיקריים: שכבות הגנה אווירית הכוללות גם קואליציית הגנה אזורית; הבטחת מלאי חימושים, בייצור עצמי והן ביבוא; ובנוסף, הזדמנות לעצב את השותפות האזורית עם ארה"ב, לא כמדינות התלויות במטריית ההגנה, אלא כשותפות הלוקחות חלק משמעותי במאבק גלובלי מול ציר רדיקלי. במקביל, על המדינות להעמיק עוד יותר שיתופי פעולה טכנולוגיים, בדגש על סייבר, אינטליגנציה מלאכותית, חלל ולאפשר למדינות נוספות לתרום במישור זה כמכפילות כוח, דוגמת ישראל. על בסיס זה, יש לשרטט את מסגרת השותפות כך שיישמר חופש הפעולה לבעלות בריתה של ארה"ב לפעול פרו-אקטיבית. ככל שאלה יוכיחו את נכסיותן והצלחתן במגוון התחומים האסטרטגיים עבור ארה"ב, כך יהיה קל יותר לשמר חופש פעולה כזה.

עיקרי הדברים

• על פי פרסומים, ארה"ב שוקלת הטלת סנקציות תקדימיות על גדוד "נצח יהודה"
• הרקע הוא ככל הנראה מספר אירועים של פגיעה בזכויות אדם לכאורה, ביחס לפלסטינים. בעיקר, בולט האירוע בו נפטר עמאר אסעד בן ה-80, לאחר שעוכב על ידי חיילי הגדוד. אסעד הוא אזרח אמריקאי.
• הבסיס לסנקציות הוא ככל הנראה התיקון ע"ש הסנטור Leahy. התיקון מאפשר סנקציות בשלילת ציוד ואימונים מיחידות מסוימות (ולעתים מאינדיבידואלים מתוכן) שלגביהן יש מידע אמין על הפרות בוטות של זכויות אדם.
• ההשלכות של חשש או הטלה של סנקציות אמריקאיות על יחידה לוחמת ישראלית, מרחיקות לכת. הן מצמצמות את חופש הפעולה המדיני הישראלי. והן מעוררות חשש שמערכת האכיפה הישראלית תפעל באופן מגננתי למניעת סנקציות בעתיד תוך התיישרות עם מדיניות האכיפה הרצויה האמריקאית.
• על מקבלי ההחלטות לפעול תוך הבנה כי מדובר באירוע פוליטי ולא באירוע משפטי.
• בהתאם, מי שצריכים לנהל את התקשורת עם האמריקאים למניעת הסנקציות, הם גורמים מדיניים וצבאיים ולא משפטנים.
• הכלים בדיון הזה צריכים להיות כלים פוליטיים של מדיניות. יש לעשות שימוש בכל מנוף לחץ ישראלי, החל משאלת יישום המדיניות הרצויה לאמריקאים בעזה ועד ללחץ על הרשות הפלשתינית, בכדי למנוע את התקדים המסוכן.
• שני הכלים החשובים במניעה – פומביות ואחדות. עם ביקורת פומבית שתשקף קונצנזוס של הציבור בישראל ושל נבחריו, ייקשה על הממשל לממש את התוכנית. אם האחדות ועוצמת המסר הזה ישקפו גם עמדה יהודית אמריקאית חזקה, יגדל הסיכוי שהמחיר לממשל האמריקאי יעלה על תועלותיו.

רקע

בימים האחרונים, התפרסם כי ארה"ב שוקלת הטלת סנקציות על הגדוד ה"חרדי" "נצח יהודה". נראה, כי הרקע להטלת הסנקציות הוא מספר אירועים שבהם נטען כי חיילי הגדוד הפרו זכויות אדם בהתנהלותם מול פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון.

האירוע המרכזי, לכאורה, שהאיץ את התהליך האמריקאי, הוא אירוע מותו של עמאר אסעד בינואר 2022. אסעד, בן כ-80, עוכב על ידי כוח מן הגדוד שפעל נגד טרור במרחב בנימין. על פי מסקנות התחקיר, הוא עוכב מכיוון שלא נשא תיעוד מזהה וסרב להזדהות. כעבור זמן, שוחררו פלסטינים שעוכבו עמו והוא שוחרר מן הכבילה על ידיו. הכוח שלא ראה סימני מצוקה על אסעד וסבר שהוא נרדם, הותיר אותו במקום ועזב. בדיעבד, הסתבר כי בשלב מסוים באותו לילה, מת אסעד מדום לב[1]. בעקבות התחקיר, החליט הרמטכ"ל כוכבי על נזיפה למפקד הגדוד ועל הדחת מפקד פלוגה ומפקד מחלקה ביחידה. המשטרה הצבאית פתחה בחקירה פלילית. בסופה, הוחלט להגיש כתבי אישום בכפוף לשימוע. בסופם של דברים, נראה שלא הועמדו המעורבים לדין (מעבר לצעדים הפיקודיים) בין היתר בגלל חוסר שיתוף פעולה של משפחתו של אסעד.

אין זה האירוע היחידי שחיילי הגדוד המדובר היו מעורבים בו לכאורה. עם זאת, חשוב לזכור כמה נתונים חשובים. ראשית, ברמת חיכוך גבוהה בשטחי איו"ש, אירועים של חריגה אפשרית מפקודות ואף עבירות לכאורה, מתרחשים בכל הגדודים שמבצעים פעילות אינטנסיבית במלחמה בטרור בתוך שטחים אזרחיים ועוינים. שנית, ככל שרמת האלימות בשטח גבוהה, כך מתגברים אירועי השימוש בכוח מצד חיילים וכך יתגברו הטענות על חריגות אפשריות. שלישית, בניגוד לגדודים לוחמים טיפוסיים, גדוד "נצח יהודה" מוצב דרך קבע בשטחי איו"ש. בהשוואת היקף החריגה בגדוד ביחס לגדודים אחרים, יש "לנרמל" את היקף השהייה החריג שלו בשטח ביחס לגדודים אחרים. יש לקחת בחשבון שגם לנוכחות בלתי נפסקת באזורי אלימות וחיכוך יש השפעה אפשרית על התרופפות אפשרית של המשמעת המבצעית. ונקודה אחרונה – נדמה שהגדוד הפך למטרה מיוחדת עבור ארגונים הפועלים לאיסוף מידע ולפעולות נגד לוחמי צה"ל בשטחים. בהקשר הזה, ספק אם הגדוד בולט לרעה כפי שיש חשש שהוא מובלט במכוון לרעה. עולה גם חשש שההרכב הייחודי של אנשיו, על הוויזואליות ה"יהודית-דתית" המובהקת שלו, נתפסת כמושכת הצגה שלילית שלו.

הבסיס לסנקציות האמריקאיות המדוברות, הוא ככל הנראה בתיקון הקרוי על שם יוזמו, הסנטור Leahy. למעשה, מדובר בשני תיקוני חקיקה. האחד, מכניס תנאים למתן סיוע חוץ. והשני, מכניס תנאים למתן סיוע צבאי. שני התיקונים, בעיקרון, מורים על חובה למנוע סיוע מיחידות צבאיות של מדינות זרות שיש לגביהן מידע מהמן על הפרות חמורות של זכויות אדם[2]. בחלק הצבאי, התיקון לחוק אוסר סיוע בציוד אמריקאי וכן אוסר על שיתוף היחידות באימונים משותפים עם צבא ארה"ב. אינדיבידואלים מן היחידות שעליהן מוטלות הסנקציות האלו, נפסלים ברמה האישית מלעבור הכשרות והדרכות בצבא האמריקאי. עד כה, החוק הופעל בעיקרו ביחס ליחידות שבצבאות של מדינות לא-דמוקרטיות, דוגמת תורכיה[3].

הבעיה

חומרת האירוע שבו ארה"ב מטילה סנקציות על יחידה לוחמת ישראלית, ברורה מאליה. עם זאת, חשוב לחדד כמה נקודות שמדגישות עוד יותר את החומרה ואת הקושי באירוע:

1. בעיה ראשונה נוגעת לאופי הליך אימוץ הסנקציות. החוק המדובר והפרקטיקה האמריקאית בנושא, מציבים את מחלקת המדינה במרכז ההפעלה של החוק. אין זה סוד כי מבין כלל זרועות הממשל החשובות, מחלקת המדינה האמריקאית מציבה את האתגרים המשמעותיים יותר לישראל. על פי פרסומים, בכיר בחטיבת זכויות האדם של מחלקת המדינה האמריקאית, התפטר במחאה על המדיניות המקלה ביחס לישראל והצטרף לארגון אנטי-ישראלי הפועל לסנקציות על ישראל[4].

2. הליך האיסוף וההכרעה בעת הפעלת הסנקציות על פי חוק Leahy, אינו שקוף. ולכן, לעתים, הבעיה מתגלה בשלבים מאוחרים. לעתים, מאוחרים מדי[5].
3. הליך איסוף המידע מתבסס על מקורות שונים. ביניהם, ארגונים לא-מדינתיים. בהקשר של "נצח יהודה", נטען כי באחד הגופים המרכזיים שמובילים את המהלך מול מחלקת המדינה האמריקאית, משרתים בכירים שיש להם קשרים לאחים המוסלמים ושהביעו אהדה מוצהרת לחמאס[6].

4. אפשר ולהתמקדות ב"נצח יהודה" תורמת התמקדות יתר בגדוד בתקשורת הישראלית. נראה, כי בזה בתקשורת הישראלית התפתחה נטייה לעסוק עיסוק יתר בצעירים חרדים כשאינם מתגייסים לצה"ל ובה בשעה, גם כשהם כבר מתגייסים לשירות קרבי משמעותי.

5. לחקיקת Leahy ישנו חריג במקרה של סנקציות בהקשר הביטחוני. שר ההגנה יכול להודיע על ביטולן אם מתקיימות "נסיבות מיוחדות". בהקשר הזה, אם ירצה מזכיר ההגנה אוסטין, הרי שאפילו נתונים בסיסיים משר הביטחון על האכיפה העצמאית בצה"ל ועל משמעויות הסנקציות בזמן מלחמה, יכולים להספיק כ"נסיבות מיוחדות".

6. אחת האפשרויות לביטול הסנקציות היא מסקנה של מזכירי ההגנה והמדינה כי המעורבים באירועים החריגים טופלו כנדרש כך שהממשלה מיישמת פעולות אפקטיביות להביאם לדין. יש בזה פתח למצב חמור. ראשית, הלחץ המדיני הכבד הזה יכול להביא לעיוות ההחלטה הפרסונלית ביחד להעמדה לדין של בודדים. כלומר, החשש הוא שעניינם הפלילי או המשמעתי של בודדים יעוות כקורבן על מזבח הלחץ המדיני. אבל, החשש הזה רלבנטי גם לאירועי עתיד. עתה, מתוך חשיבה מניעתית, גורמי האכיפה עלולים לנקוט אמצעים פליליים כנגד חשודים באירועים חריגים גם במקומות בהם לא ראוי לעשות זאת.

7. גם ביטול הסנקציות לא יהווה ביטול של הבעיה. אפילו בביטול הסנקציות אחרי "שיכנוע" של גורמים במחלקת המדינה או ההגנה, יש משום תקדים רע. הוא יהפוך בכוח הסנקציות הפוטנציאליות את גורמי הממשל האמריקאים לערכאת-על בנושא העמדה לדין של חיילים וקצינים. למרבה האבסורד, בעוד גורמי אכיפת החוק הרלבנטיים (מצ"ח, פצ"ר והיועמ"ש) עצמאיים לגמרי בשיקולי חקירה והעמדה לדין מפני התערבות של נבחרי ציבור ישראליים, תקדים הסנקציות עלול להכפיף אותם לנבחרי הציבור האמריקאיים.

8. אירוע הסנקציות האפשריות מארה"ב כמו גם התקדמות ההליכים בעניין דרא"פ בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) והחשש מהתפתחויות שליליות, שהולך ומתגבר בבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), מנפצים קונספציה נוספת. על פי הקונספציה הזו, גורמי אכיפת החוק ומערכת המשפט הישראלית משמשים כ"שכפ"ץ" של חיילי צה"ל מפני פעולות אכיפה בינלאומיות. טענתי בעבר, שמדובר בטענה חסרת בסיס. הבסיס לניסיונות לפעול נגד ישראליים הוא פוליטי ולא משפטי. ולכן, אף טיעון משפטי ישראלי או פעולה משפטית של מערכת המשפט, לא יהיה בה כדי להועיל. כמובן, שמעולם לא נטען ברצינות שיש להפחית מעצמאות מערכת האכיפה הצבאית והכללית ביחס למקרי חקירה והעמדה לדין מסוימים. אלא, שהמחשבה שאסור לשנות דבר במערכת המשפט פן ייפגעו לחיילי צה"ל, מוכחת, כאמור, כחסרת בסיס. הנה מובהר לנו שוב ושוב, גם ללא כל שינוי וגם כשמערכת המשפט היא בשיא כוחה ועוצמתה ויותר מבכל מדינה אחרת, חיילי צה"ל וישראלים אינם מוגנים מפני פעולות אכיפה בינלאומיות.

המלצות למדיניות

הדרג המדיני בישראל נדרש להבין כי לא מדובר באירוע משפטי. אלא, מדובר באירוע פוליטי לחלוטין. בהינתן החשש מהכפפת פעולות האכיפה הישראליות למחלקת המדינה האמריקאית בעתיד, יש לטפל בחומרה באירוע הזה, למניעת התקדים. ויש לטפל בעניין כבנושא מדיני ולא כבנושא משפטי. ובהתאם, אין לאפשר לגורמי המשפט להיות אלו שינהלו את התקשורת מול הגורמים האמריקאים. יש להותיר את הטיפול בידיים של קובעי מדיניות צבאיים ומדיניים.

צה"ל צריך לפעול במלוא כוחו מול מקביליו האמריקאיים, כדי להבהיר את הפוטנציאל השלילי של אירוע סנקציות על שיתוף הפעולה הישראלי. ישראל נדרשת לשחק עם כל הקלפים המדיניים שבידה למניעת האירוע. בכלל זה, להבהיר כי שיתוף הפעולה בעזה ובהקשרים אחרים, כמו היחס לרשות הפלסטינית, ייפגע.

אחד ממנופי הלחץ הוא פומביות. על פניו, המהלך של הממשל נועד אולי לשרת מטרות פוליטיות פנים-דמוקרטיות. בתקופה בה התמיכה המסורתית של יהודים במפלגה הדמוקרטית מתערערת, לפומביות הוויכוח יש לכן ערך משמעותי אם הוא ייתפס כפעולה שפוגעת בישראל בזמן מלחמה. הממשל מתקשה מסורתית לעמוד מול עמדה ישראלית שזוכה לקונצנזוס בישראל בקרב הציבור ובקרב נבחרי הציבור. סוגיית הסנקציות, היא סוגיה נדירה שכזו. ולכן, העמדת עמדה פומבית נחרצת של כל נבחרי הציבור, תקשה על הממשל לבצע את המהלך.

[1] לילך שובל, תחקיר מות הפלשתיני בן ה-80: נזיפה למג"ד נצח יהודה, מ"פ ומ"מ יודחו, ישראל היום (31/1/2022) (https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/7598438).

[2] לתיקון שעניינו שלילת סיוע צבאי, ראו: 22 U.S. Code § 2378d – Limitation on assistance to security forces

[3] ראו לדוגמא: Dana Priest, New Human Rights Law Triggers Policy Debate, The Washington Post (30/12/1998) (https://www.washingtonpost.com/archive/politics/1998/12/31/new-human-rights-law-triggers-policy-debate/9ce36a0b-6e0a-4475-a556-8d6edc263543/(. אמנם, נראה שהתקיימו דיונים גם ביחס לידידה דמוקרטית, כמו אוסטרליה. אלא, שאלו לא הבשילו ככל הנראה לסנקציות והסתיימו בדיונים בין המדינות (ראו:  US reviewed defence training ties with Australia after Brereton inquiry into alleged war crimes, The Guardian (https://www.theguardian.com/australia-news/2023/jun/09/us-reviewed-defence-training-ties-with-australia-after-brereton-inquiry-into-alleged-war-crimes).

[4] ראו: הערה 6 להלן.

[5] על הליך הבחינה ויישום החוק, ראו: An Overview of the Leahy Vetting Process, U.S. Department of State (09/07/2013) (http://www.humanrights.gov/2013/07/09/an-overview-of-the-leahy-vetting-process/).

[6] אריאל כהנא, על רקע האפשרות לסנקציות על "נצח יהודה": זה הארגון שפועל להפללת חיילי צה"ל, ישראל היום (20/4/2024) (https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15633483).

עיקרי הדברים

לאחר עשורים רבים של רוגע ושלווה, אירופה מוצאת את עצמה שוב בסכנה של מלחמה הולכת וקרבה. ברקע עומדת מלחמה רוויית דמים באוקראינה, המלווה באיומים שמשמיעים מנהיגי רוסיה וארצות הברית. מצב זה מוביל את מדינות אירופה לאמץ עמדות קרובות יותר לאלה של ישראל מבעבר.

בכך נפתח פתח לשינוי דרמטי במערכת היחסים בין ישראל ואירופה, שהתאפיינה עד כה במידה רבה של קרירות, ואפילו בעוינות. ההתקרבות של אירופה לישראל עשויה לשפר באורח דרמטי את מעמדה האסטרטגי של ישראל בזירה הבינלאומית והאזורית. על מדינת ישראל להיערך למימוש יתרונותיו של מפנה זה בהקדם.

מבוא

ההסדרים שהובילו לסיומה של מלחמת העולם השנייה נועדו לוודא שלא תתרחש שוב התופעה של מלחמת עולם שמרכזה באירופה. הסדרים אלה התבססו על הקמת כוח צבאי של מדינות הקשורות ביניהן במסגרת של ברית צבאית, שבראשה עומדת המעצמה החזקה בעולם – ארצות הברית. כוח זה, שהתממש במסגרת ברית נאט"ו, אמור היה ליצור ממד אמין של הרתעה מול הגוש הקומוניסטי. בנוסף, מטרתו הייתה לייצר יכולת הכרעה – אם וכאשר ההרתעה תקרוס – ובכך להבטיח יציבות ביטחונית לאורך שנים.

הנדבך השני היה המדיני-כלכלי, שהתממש במסגרת האיחוד האירופי. באירופה קם גוף בעל עוצמה מדינית וכלכלית רבה, המאפשר למדינות אירופה להפעיל את השפעתן על המערכת הבינלאומית כגוף אחד. ההערכה הייתה שהאיחוד יביא בהדרגה למחיקת גבולות באירופה ולהחלשת ממד הלאומיות שהיווה גורם מרכזי לפריצת שתי מלחמות העולם.

השגשוג הכלכלי, כך סברו, יביא אזרחים ממדינות שונות לשתף פעולה לצורך העצמת היכולות הכלכליות שלהן. שחיקת הלאומיות, ביטול הגבולות וההתמקדות בהטבת רמת החיים תוביל, כך האמינו רבים באירופה, לביטול הדרגתי של תופעת המלחמה. במקביל הלך והתפתח האיחוד האירופי לגורם מדיני-כלכלי בעל יכולת השפעה מרובה במערכת הבינלאומית. לרבים נראה היה שנמצאה הנוסחה שתבטיח שלום, שלווה ושגשוג כלכלי, ושמצב זה יימשך לנצח.

לאורך שנים נראה היה שמערכת הסדרים זו אכן מצליחה לשמור על מסגרת של יחסי שלום בין המדינות. גם בתקופות המתוחות ביותר של המלחמה הקרה, ובעיקר בעימותים סביב ברלין, ידעו המעצמות לשמור את היריבות ביניהן בתוך מסגרת מדינית-הסברתית, ולהבטיח שזו לא תגלוש לעימותים צבאיים קשים.

כיבוש חצי האי קרים וסיפוחו לרוסיה בפברואר-מרץ 2014, ולאחריו מלחמת אוקראינה בפברואר 2022, "שברו את הכלים" והבהירו למנהיגי אירופה כי "השלום הנצחי" חדל להתקיים. רוחות מלחמה חזקות שוב מנשבות באירופה בעוצמה שלא נראתה כמותה עד כה. מציאות זו יוצרת נסיבות העלולות להוביל לעימות צבאי בין המעצמות – התפתחות שעד כה נראתה דמיונית לחלוטין. להתפתחויות אלה יש השלכות גם על מדינת ישראל ועל מעמדה הבינלאומי. מנהיגי אירופה ערים להתפתחויות אלה, ונותנים להן ביטוי מודגש. נביא להלן רק דוגמאות אחדות לכך.

תמונת מצב

הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי, ג'וזף בּוֹרֶל, קבע לאחרונה כי הסיכון של עימות צבאי מלא באירופה נראה עתה ריאלי מבעבר על רקע הקיפאון ביחסים עם רוסיה. זו בוודאי כבר אינה "פנטזיה דמיונית", הוא הבהיר, אם כי לא מדובר באירוע שיתרחש "מהיום למחר".

בּוֹרֶל הזהיר את מדינות האיחוד לבל תסמוכנה על היכולת ועל הנכונות של ארצות הברית לבוא לעזרתן במקרה של מלחמה: "המטרייה האמריקנית שהגנה עלינו בזמן המלחמה הקרה ואחריה", כך קבע, "לא תהיה פתוחה עבורנו כל הזמן". לדבריו, אירופה מוקפת עתה ב"טבעת אש", המעמידה את אירופה בפני איומים קריטיים. על האיחוד האירופי לעשות כל שניתן כדי למנוע התפתחות כזאת.

רוסיה, הוא טען, מציבה איום גדל והולך בפני האיחוד האירופי, ופועלת כדי לערער את יציבותו. הוא קרא למדינות אירופה להגדיל את התקציבים הצבאיים שלהן ולהסתמך ככל האפשר על עצמן ולא על עזרה חיצונית במקרה של עימות. הגם שברית נאט"ו היא חסרת תחליף, אומר בּוֹרֶל, זוהי ברית הנשלטת על ידי ארצות הברית.

מדבריו משתמע שאף אחת ממדינות הברית אינה יכולה להיות בטוחה שבמקרה של מתקפה עליה, תממש נאט"ו את סעיף 5 באמנה האטלנטית ותבוא לעזרתה. בּוֹרֶל מציע אפוא לכל אחת ממדינות הברית ליצור לעצמה מוקדי כוח בתוך הברית, שיבטיחו את התגייסות הברית לצידה במקרה של מלחמה.

שר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, קבע כי ניצחון של אוקראינה יבהיר לעולם כולו את החשיבות של: א. הממד הטריטוריאלי ומיקום הגבולות. ב. שמירת העיקרון שהתוקפנות אינה משתלמת. ג. אוקראינה היא מדינה עצמאית, ואזרחיה הם שיחליטו על עתידה. לעומת זאת, אם רוסיה תנצח במלחמה, זה יעודד אותה להמשיך בתוקפנות. ובעקבותיה תלכנה גם סין, איראן וצפון-קוריאה.

שר ההגנה של בריטניה, גרנט שאפס, קבע לאחרונה שהעולם עובר עתה ממצב של "לאחר מלחמה" למצב של "לפני מלחמה" כתוצאה מהאיום שמציבות בפניו רוסיה, סין, איראן וצפון-קוריאה. הצהרה דומה השמיע גם ראש ממשלת פולין דונלד טאסק (Donald Tusk). אם רוסיה תביס את אוקראינה, הוא קבע, היא תרחיב את שאיפותיה ותתקוף מדינות אחרות באירופה.

שר ההגנה של גרמניה, בוריס פיסטוריוס, התבטא בצורה נחרצת הרבה יותר: "כמעט מדי יום ביומו", הוא אמר, "אנו שומעים איומים מהקרמלין. עלינו לקחת בחשבון שפוטין ירצה לתקוף את ברית נאט"ו יום אחד. זה לא יקרה מיד, אלא בטווח של חמש עד שמונה שנים. עלינו להכין עצמנו למערכה מבחינה חברתית ומבחינת הגנת העורף".

ההשלכות על ישראל

על רקע המציאות המשתנה באירופה והאיומים החדשים על היציבות והביטחון ביבשת, נשמעות לאחרונה התבטאויות מפי אישים בכירים באירופה שלא היינו רגילים אליהן עד כה. חלקן הגדול "עֲרֵבוֹת" מאוד לאוזניהם של ישראלים רבים, שבמשך שנים זכו ליחס מתנשא ומזלזל מצד עמיתיהם באירופה. הללו טענו לא אחת כי המציאות ביבשת מוכיחה כי המלחמה היא תופעה "מיושנת", שניתן להכחיד אותה עם מעט רצון טוב. ישראל חייבת לגלות גמישות ונכונות לוויתורים טריטוריאליים, כפי שעשו מדינות אירופה, ובכך לזכות בשלום המיוחל.

עתה, ככל שניתן להעריך, רבים ממנהיגי אירופה מבינים כי המציאות הבינלאומית מורכבת יותר. הם תופסים כי תופעת המלחמה "חיה ובועטת", גם אם ישנה כמיהה אמיתית לשלום בקרב חלק ממדינות אירופה.

לאורך שנים טענו מנהיגי ישראל כי מדינת העם היהודי חייבת להחזיק ביכולת להגן על עצמה נגד כל תרחיש שיאיים על קיומה. מדינות המערב נטו להתייחס לטיעון זה ברמה גבוהה של הסתייגות וספקנות. האם מדינת ישראל מטילה ספק ביכולתה ובנחישותה של ארצות הברית להגן עליה במקרה של מתקפה שתסכן את קיומה, תהה הנשיא קנדי במפגש שלו עם גולדה מאיר בדצמבר 1962. מאיר, שרת החוץ דאז, השיבה לו שההיסטוריה של העם היהודי לאורך דורות מחייבת אותנו להסתמך על היכולות שלנו בלבד. ברית הגנה עם ארצות הברית, היא קבעה, יכולה לבוא רק כתוספת ליכולת הגנה עצמית ולא כתחליף לה.

במקביל, מנהיגי אירופה חוזרים על טיעונים אחרים שמנהיגי ישראל נהגו להשמיע ברחבי העולם, ועד לאחרונה נתקבלו בספקנות: א. גם בעידן הטילים והרקטות יש לממד הטריטוריאלי חשיבות מרובה. ב. אסור לתת לתוקפן פרס על תוקפנותו. ג. ניצחון של התוקפן יעודד גורמים קיצוניים אחרים לבצע פעולות תוקפנות נוספות. ד. אסור לכפות על מדינות הסדרים מבחוץ. כל מדינה רשאית לקבוע את גורלה בעצמה.

על כל אלה יש להוסיף את ההתפעלות הרבה של מנהיגים באירופה מיכולותיה הטכנולוגיות והצבאיות של ישראל, שבאו לביטוי נגד החמאס ובהדיפת המתקפה האיראנית על ישראל: "בראוו לישראל", אמר שר החוץ הפולני ראדק סיקורסקי על הצלחתה הגדולה להדוף את מתקפת הטילים האיראנית. חירט וילדרס, מנהיג המפלגה הגדולה בהולנד, צייץ בעברית: "עַם יִשְׂרָאֵל חַי". אין ספק שהתבטאויות אלה תתורגמנה כבר בטווח הזמן הקרוב לפניות של מנהיגים באירופה לרכש מערכות הגנה והתקפה של ישראל, בעיקר נגד טילים וכטב"מים.

נתונים אלה מעמידים את מדינת ישראל בפני שורת אפשרויות לשינוי מרחיק לכת במעמדה האסטרטגי, המדיני והכלכלי, אם תשכיל לצאת מן המערכה הנוכחית כשידה על העליונה. אם כך יקרה, תיפתח בפניה האפשרות לפתח מערכת יחסים קרובה והדוקה עם מדינות אירופה. זו תהיה לא פחות הדוקה, ואולי אף יותר, ממערכת היחסים של מדינת ישראל עם ארצות הברית.

שלא כמו ארצות הברית, מדינות אירופה חוו על בשרן ממש כבר פעמיים את מוראותיה של מלחמת "הכול בכול". הם רואים כקונקרטית את האפשרות של מערכה רוסית נגד מדינות אירופה. גם מדינות שחברות בנאט"ו נוטות לפקפק, ובצדק רב, במידת הנחישות של ארצות הברית לבוא לעזרתן בשעת מבחן. כל אלה הופכים אותן לבעלות ברית פוטנציאליות של ישראל לצד מדינות ערב המתונות, כמו סעודיה ומדינות המפרץ.

לא נוכל לשכוח, כמובן, את העובדה שמדינת ישראל ואזרחיה "סוחבים" עימם מטען של זיכרון היסטורי קשה רווי דמים עם אירופה. זיכרון זה נמשך לאורך מאות שנים, ושיאו בשואה הנוראה שאיימה להשמיד את העם היהודי. על כך יש להוסיף את היחס הקר והמנוכר, לעיתים אף עוין, שהפגינו מדינות אירופה כלפי ישראל מקום המדינה ועד לאחרונה ממש.

האפשרויות החדשות שנפתחות בפנינו תחייבנה אותנו "להחליף דיסקט" ולהבין שנקרית בפנינו הזדמנות היסטורית להשתחרר, ולו במעט, מ"החיבוק" האמריקני, להעצים את חופש התמרון שלנו בזירה הבינלאומית, וכמובן – לבסס את מעמדנו כמעצמה אזורית רבת יכולות במזרח התיכון.