הביקור של ראש ממשלת יפן השבוע בארה"ב, הראשון מזה תשע שנים, מהווה צעד נוסף להעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני בין יפן לבין ארה"ב, ועיצוב הארכיטקטורה באינדו-פסיפיק מול האתגרים במרחב, ובראשם סין. בהקשר הישראלי, מהלכים אלה עשויים לייצר הזדמנויות במישור הטכנולוגי והביטחוני, אך מחייבים את מדינת ישראל לפרו-אקטיביות.

בדומה לישראל, שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארה"ב הינו ארוך שנים ומהווה אחד מיסודות הליבה של תפיסת הביטחון היפנית, והינו מרכיב במדיניות האזורית והגלובלית. הסקטור הביטחוני היפני מאופיין בדומיננטיות אמריקנית – 97% מהיבוא הביטחוני היפני בשנים 2023-2019 הגיע מארה"ב, כאשר הייתה עלייה של 161% בהיקף היצוא ליפן בשנים אלה. כדי לשדרג היחסים מעבר לרכש ביטחוני, ביידן וקישידה צפויים לקדם תכנית לפיתוח וייצור משותפים של חימוש, מטוסים וכלי שיט, ולמעשה לשלב את יפן בבסיס הייצור הביטחוני האמריקני.

חיזוק ושדרוג הקשר עם ארה"ב הוא המשך טבעי למהפכה הביטחונית-אסטרטגית שממשלת קישידה מובילה ביפן בשנתיים האחרונות, על בסיס הקו הפרו-אקטיבי של שינזו אבה המנוח. נוכח התעצמות האיומים במרחב האינדו-פסיפיק, יפן עדכנה את מסמכי היסוד של תפיסת הביטחון ואישרה תכנית חומש לבניין הכוח והגדלת תקציב הביטחון בהיקף של $302 מיליארד דולר לחמש השנים הבאות – קונקרטית, תקציב הביטחון לשנת 2024 הוא הגדול אי פעם בסך של כ-$56 מיליארד דולר. במסגרת זו, יפן רכשה לאחרונה 400 טילי טומהוק מארה"ב בסך של 2.35 מיליארד דולר, טילים נגד ספינות, ותקצבה תוכניות רכש עתידיות.

כמו כן, ממשלת יפן הקלה על מדיניות היצוא הביטחוני, הרלבנטית גם לפיתוח טכנולוגיות עם שותפות. בעקבות זאת, יפן יכולה לייצא אמצעים צבאיים למדינות שלישיות, בכפוף להסכם בילטרלי על העברת טכנולוגיות ביטחוניות. כיום, ישנן 15 מדינות שחתומות על הסכם כזה עם יפן, אך מדינת ישראל אינה אחת מהן. יתרה מכך, מדיניות היצוא היפנית אוסרת על ייצוא ביטחוני למדינות בהן מתקיימת מלחמה.

מעבר למישור הביטחוני, ארה"ב ויפן פועלות לבסס שיתוף פעולה אסטרטגי במישור הטכנולוגי, בדגש על AI ו-שבבים מתקדמים, כמהלך נגד להשקעות רבות של סין בשני תחומים אלה. במהלך פסגת ביידן-קישידה נחתמו לא פחות מ-70 הסכמים בילטרליים המשקפים את עומק היחסים.

בכל התחומים שהוזכרו, מדינת ישראל יכולה וצריכה להיות שותפה מרכזית של ארה"ב ויפן וכן למלא תפקיד בעיצוב הארכיטקטורה האזורית במז"ת (בדומה ליפן באינדו-פסיפיק). אך, בשנתיים האחרונות, וביתר שאת בעקבות המלחמה, מעמדה של ישראל נשחק ומסתמן קושי להוכיח מחדש את נכסיות ישראל לארה"ב ולשותפותיה באינדו-פסיפיק. מול ארה"ב, המלחמה החריפה מחלוקות קיימות וקטעה את המאמצים לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה במז"ת; מול יפן, אחת השותפות הכלכליות המרכזיות של מדינת ישראל והמשקיעה האסיאתית הגדולה בהייטק הישראלי, אנו עדים לירידה דרסטית בהיקף ההשקעות, ובתחום הביטחוני, ממשלות ישראל ויפן טרם הגיעו לפריצת דרך בנוגע להסכם מסגרת שיאפשר שיתוף פעולה בין התעשיות הביטחוניות.

גם בתקדים בו ממשלת יפן התגמשה בשירות אינטרסים גאופוליטיים, אין אופק חיובי לישראל. כך למשל, בדצמבר האחרון, תחת מדיניות היצוא הביטחוני המעודכנת, יפן העבירה לארה"ב מערכות פטריוט, כדי שזו תוכל להעביר מערכות דומות לאוקראינה. אך בזמן שגורמים מסוימים בארה"ב מאיימים להקפיא הסיוע הביטחוני לישראל, יפן, אחת התומכות המרכזיות של הרש"פ, תיישר קו עם ארה"ב.

על מנת לשנות מגמה שלילית זו, על מדינת ישראל לאמץ מדיניות פרו-אקטיבית, הנשענת על ההבנה שהאתגרים האזוריים לכאורה, הם למעשה גלובליים. הבנה שגם ראש ממשלת יפן שותף לה. בהקשר זה, המלחמה בחמאס היא גם חלק ממאבק גלובלי, שבה ישראל משמשת כקו הגנה ראשון, בדומה לאוקראינה וטאיוואן. לכן, אין להמתין ל"יום שאחרי", אלא כבר עכשיו לקדם דיאלוג בנושא עם ארה"ב ושותפותיה ואף להכריז על מדיניות רשמית כלפי האינדו-פסיפיק.

מתקפת הטילים והכטב"מים חסרת התקדים שבצעה איראן נגד ישראל אמש, היא נקודת שיא במערכה המתמשכת בין איראן לישראל, שמתפרשת על פני כמה עשורים, למעשה מאז קום המשטר האסלאמי במהפכת 1979. במשך העשורים הללו, בנתה איראן בהדרגה מערך שלוחים משוכלל, ולמעט נקודות בודדות, העדיפה להיאבק בישראל באמצעות שלוחיה. ההסתתרות הזו מאחורי השלוחים נשאבה מאסטרטגיה מדוקדקת, ששאפה להרחיק את איראן ממלחמה או ענישה כלשהי על פעולות הטרור. זאת למרות חלקה הבכיר באימון, מימון, אכוונה ולעיתים אף שיגור ממשי של שלוחיה.

כעת, בעקבות החובה שחשה לשקם את ההרתעה השחוקה מול ישראל, בעקבות החיסולים המיוחסים לה בדמשק בראשית אפריל, איראן בחרה להתייצב בריש גלי ולתקוף בעצמה את ישראל באמצעות מערך הכטב"מים והטילים המתקדם שהקימה. אין מדובר בשינוי אסטרטגי מקיף מצד טהראן. מיד לאחר תום המתקפה ועוד בטרם התבררו היקפיה, טהראן אותתה בבירור באמצעות שגרירותה באו"ם, שהיא מעוניינת לתחם את האירוע ההיסטורי ולשוב לשגרה.

לישראל אסור לחזור ל-6 באוקטובר! היא אינה יכולה לאפשר לאיראן לכתר אותה בטבעת אש מתהדקת, ותחת כתר של איום בלתי נסבל שפועל תחת פוטנציאל של מטריה גרעינית. אך ישראל איננה פועלת בחלל ריק, והיא חייבת לתאם את מהלכיה עם ממשל ביידן, הן מתוקף הברית האסטרטגית בין שתי המדינות, והן בשל המשמעויות של פעילות ישראלית נגד איראן, על הכוחות והאינטרסים האמריקאים באזור.

נראה שטהראן תופסת את ארה"ב כשחקן החלש בזירה, ולפיכך מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הורתה לשלוחיה לבצע עשרות מתקפות נגד אינטרסים אמריקאים בעיראק ובסוריה, כדי שזו תלחץ על ישראל להפסיק את המלחמה. נראה שהמענה האמריקאי החלקי למתקפת הכטב"ם הקטלנית בראשית ינואר, מצד כתאא'ב חזבאללה, חוד החנית במערך השלוחים האיראני בעיראק, בה נהרגו שלושה חיילים אמריקאים, הרתיע רק באופן חלקי וזמני את טהראן.

ארה"ב שוב בחרה לתקוף את השלוח העיראקי ולא את פטרונו האיראני. לפיכך, מחד, לפי המדווח מפקד כח קדס, אסמאעיל קאא'ני, הורה למליציות השיעיות בעיראק וככל הנראה אף ניסתה להשפיע גם לחות'ים בתימן לחדול את התקפותיהם נגד אינטרסים אמריקאים. מאידך, המליציות העיראקיות חדשו (אם כי לא באופן משמעותי) את מתקפותיהן נגד הכוחות האמריקאים בסוריה, הח'ותים ממשיכים לתקוף אוניות אמריקאיות, וטהראן אף איימה אמש, בעת המתקפה נגד ישראל, לתקוף את הכוחות האמריקאים שיסייעו לישראל לבצע מתקפת גומלין נגד איראן. ניכר לפיכך שלפי תפיסתה של טהראן, ארה"ב היא השחקן הלחיץ והחוליה החלשה.

מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית על ישראל היא לא רק הכרזת מלחמה על ישראל ושינוי כללי המשחק והמשוואה שהתקיימה לאורך שנות המערכה בין המלחמות, המתקפה היא גם אמירה מתריסה ומחציפת פנים כלפי ארה"ב.

למעשה, מדובר כאן בקריסת ההרתעה האמריקנית במרחב בכלל ולמול איראן בפרט. ה-DON'T האחרון של הנשיא ביידן לא לגמרי הרשים את האיראנים, שבחרו לשגר מספר גדול במיוחד של טילים וכטב"מים משטח איראן כלפי ישראל.

ארה"ב עמדה בהבטחתה ובהצהרותיה בכל הנוגע לעמידה לצד ישראל בהגנתה. רמת התיאום בין הממשלים, ובעיקר בין צה"ל לבין פיקוד המרכז האמריקני, הייתה מרשימה ביותר. המענה ההגנתי שהצליחו לייצר ישראל וארה"ב בסיוע בני ברית נוספים הוא לא פחות מהישג בינלאומי תקדימי ומשמעותי בכל קנה-מידה שהוא.

אלא שבסופו של יום, מדובר במענה הגנתי להתרסה איראנית, שאין בו כדי לבסס או לתקף את ההרתעה האמריקנית במרחב בכלל ולמול איראן בפרט. העובדה שאיראן העזה לשגר טילים משטחה לעבר ישראל ואף להזהיר את האמריקנים, לאיים עליהם, שבמידה ויגיבו, תגיב איראן נגדם, ההסתייגות האמריקנית החד משמעית מפני תגובה ישראלית לשיגור הטילים והכרזת המלחמה האיראנית והכוונה לרסן את ישראל ולכפות עליה את הכלת האירוע, היא ביטוי מסוכן של חולשה אמריקנית.

חמור מזה, מדובר בזריקת עידוד לאיראן ולכל ציר ההתנגדות בהובלתה, ובכלל זה חמאס ברצועת עזה, כמו גם לאסלאם הרדיקלי במלחמתו נגד העולם החופשי, כשישראל היא החזית והמבצר האחרון בפני פלישת הברבריזם האסלאמי הרצחני לרחובות ערי העולם החופשי.

ההתייצבות הבינלאומית המרשימה לצד ישראל והגינוי את התוקפנות האיראנית אופייניים לדרך התנהלותה של הקהילה הבינלאומית כל אימת שישראל מותקפת ומדממת. כך היה גם לאחר המתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר, העולם החופשי ממהר להתייצב לצד ישראל ולגבות את זכותה להגנה עצמית מפני מעשי התוקפנות, אלא שברגע בו מממשת ישראל את זכות ההגנה העצמית, הופך העולם החופשי את עורו ועובר לגינוי ישראל, להטחת האשמות נבזיות עד כדי האשמה ברצח עם, לקריאות לאמברגו נשק עליה ולריסונה בכל מחיר.

כך גם, יש להניח, יקרה במקרה בו ישראל תגיב, ללא השתתפות אמריקנית או לכל הפחות גיבוי אמריקני, על הכרזת המלחמה האיראנית והמתקפה חסרת תקדים על ישראל.

בראיית האינטרס האסטרטגי הישראלי, נכון יהיה לשכנע את ארה"ב להוביל מאמץ בשני ערוצים מקבילים. האחד, האצת תהליך הנורמליזציה ובניית הארכיטקטורה האזורית החדשה כמענה ביטחוני הולם ומרסן לתוקפנות האיראנית ולביטחונה העצמי הגובר במרחב, כמו גם ליצירת תשתית למענים אפקטיביים יותר לסוגייה הפלשתינית.

השני, תגובה צבאית משמעותית נגד נכסים איראנים על אדמת איראן. רק שילוב של שני המאמצים יוביל לשינוי המציאות האסטרטגית האזורית ויוכל לסייע גם לאסטרטגיית היציאה של ישראל מהמלחמה ברצועת עזה ולהסדרה סבירה בגבול הצפון תוך דחיקת כוחות חיזבאללה ממרחב הגבול. ולכן חשוב והכרחי שלא למהר ולהגיב, טרם מיצוי מאמץ מירבי אפשרי מול ארה"ב בחדרים סגורים ובאינטימיות אסטרטגית.

אי-תגובה לתוקפנות האיראנית המתריסה תכרסם עוד יותר בהרתעה האמריקנית, תוביל לשחיקה משמעותית במעמדה האזורי והבינלאומי של ארה"ב, בהתחשב בהשפעה של המלחמה האזורית על סוגיות גלובליות ועל הסדר העולמי, ותקלע את ישראל למצוקה אסטרטגית למול ציר ההתנגדות האיראני על שלוחיו וחזיתותיו.

אם חתול הביצות האיראני יבין שהנמר האימתני הוא נמר של נייר, ימשיך לא רק לנהום, אלא טפריו יישארו שלופים, שיניו חשופות והוא ימשיך לתקוף ללא מורא, כשעדת חתוליו בעקבותיו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14.4.2024.

• המסמך המוצג במסגרת מאמר זה מציג התייחסות של אישיות בכירה מאוד בממשל הנשיא קרטר, היועץ לביטחון לאומי, זביגנייב בז'יז'ינסקי, למה שזכה בישראל לכינוי: "המהפך" – עליית מפלגת ימין, בראשות מנחם בגין, לשלטון. המסמך נכתב שלושה ימים בלבד לאחר הבחירות שהובילו למהפך.
• המסמך יוצא מתוך הנחה שעמדותיה של ממשלת הימין לא יאפשרו לממשל הנשיא קרטר לקדם הסדר ישראלי-ערבי בו ראה משימה בעלת עדיפות עליונה.
• על רקע זה, מציג המסמך, בין השאר, אופציות להביא לסיכול תוצאות הבחירות והחלפת ממשלת בגין בממשלה נוחה יותר לקידום מגמות הממשל.
• אנו סבורים שמגמה זו של מעורבות אמריקנית בוטה בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל נמשכה גם תחת ממשלים אמריקנים אחרים עד לימינו אלה. היא נותנת ביטוי לתפיסה הרווחת בממשל ולפיה מערכת "היחסים המיוחדים" בין שתי המדינות מעניק לארצות הברית את הזכות לדרך פעולה זו. ישראל תצטרך לקחת בחשבון התמשכות מגמה זו גם בעתיד.

מבוא

בבחירות לכנסת התשיעית שנערכו ב-17 במאי 1977 זכתה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין ב-43 מנדטים ואילו מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס זכתה ב-32 מנדטים בלבד. בחירות אלה הובילו להקמת ממשלה בראשות מנחם בגין וזכו, בצדק, לכינוי: "המהפך". שנים רבות לאחר שמפא"י, על כל גלגוליה, שלטה בארץ הצליחה מפלגת ימין לגבש קואליציה שהותירה את מפא"י ומפלגות השמאל מחוץ לשלטון.

מדינות המערב, ובעיקר ארצות הברית, הביטו בדאגה רבה על השינוי הפוליטי הדרמטי שהתחולל במדינת ישראל. הנשיא קרטר, שנכנס לתפקידו חודשים ספורים קודם לכן, הציב את המאמצים להשגת הסדר ישראלי-ערבי בראש סדר העדיפויות של הממשל שבראשו הוא עומד. בנאום שנשא הנשיא ב-16 במרץ 1977 הוא קבע שהפלסטינים סבלו שנים רבות מאוד, וראוי שיהיה להם בית לאומי (homeland).

בפגישה עם מלך סעודיה, פאהד, ב-24 במאי 1977, נתן הנשיא קרטר ביטוי מודגש למחויבותה של ארצות הברית תחת הנהגתו להשגת הסכם שלום: "ארצות הברית", אמר הנשיא קרטר למלך פאהד, מחויבת לחלוטין (completely dedicated) להשגת הסכם שלום במזרח התיכון. קרטר שיבח את מנהיגי ערב שפגש במשך השנה שלדבריו הם הפגינו "עמדות קונסטרוקטיביות" (constructive attitude) בסוגיית ההסדר. שנה זו, אמר הנשיא, היא הטובה ביותר מזה שנים מספר להשגת שלום באזור.

ראשי הממשל הכירו היטב את עמדותיו הניציות של חבר הכנסת מנחם בגין ואת דבקותו בחזון ארץ ישראל השלמה. היה ברור שתפיסה אידאולוגית זו לא תאפשר השגת הסדר ברוח העמדה האמריקנית. הצהרותיו של בגין עם ניצחונו בבחירות, אמר הנשיא קרטר למלך פאהד, "גרמו לנו דאגה" (some concern). בין השאר הבהיר בגין כי השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים הם שטחים השייכים לעם ישראל.

שלושה ימים לאחר הבחירות, ב-20 במאי 1977, שיגר היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, זביגנייב בז'יז'ינסקי, מזכר אל הנשיא קרטר שבו ניסה, בין השאר, לעמוד על השלכות אפשריות של תוצאות הבחירות, וכיצד על הממשל להתמודד מולן. המזכר סווג כסודי ביותר, והודגש בו שהוא כולל נושאים רגישים.

המסמך הינו בעל אופי היסטורי במסגרת זמן מוגדרת ובין שני אישים בעלי אופי ייחודי. מי שירצה יוכל לטעון, במידה רבה של היגיון, שהוא משקף תמונת מצב ייחודית ואין ללמוד ממנו בהכרח על עמדות הממשל בתקופות זמן אחרות ותחת הנהגות שונות. אנו סבורים אחרת. להערכתנו הוא שופך אור על דרך החשיבה ונורמות ההתנהלות של הממשל האמריקני כלפי מדינת ישראל בכלל, וההליכים הדמוקרטיים המקובלים אצלה בפרט לאורך שנים מקום המדינה ועד ימינו אלה.

במזכר נכללו גם פרטים מהביוגרפיה של בגין. במרכזם עמדה חברותו של בגין ב"ארגון טרוריסטי" בתקופה שקדמה לקום המדינה. הנייר מאזכר את מעורבותו של בגין בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ובטבח שבוצע בדיר יאסין. אירוע זה, כך נכתב במזכר, זכה לגינוי של הגורמים הרשמיים, ובראשם דוד בן גוריון.

קשה להאמין שגופי מודיעין במעצמה כה מפותחת כמו ארצות הברית מוציאים מתחת ידם נייר כל כך שטחי ומוטה על ראש ממשלה נבחר בישראל. הנושא הדומיננטי הוא כמובן פעילותו של בגין כמפקד האצ"ל במערכה על תקומתה של מדינת ישראל. בגין מוצג כטרוריסט. הנייר אינו מאזכר את הרצון העז של העם היהודי לזכות בעצמאות, בייחוד על רקע השואה, ואת העובדה שנורמות של לחימה שהיו מקובלות אז הפכו להיות בלתי מקובלות בימינו אלה. הנייר אינו מתייחס כלל לאישיותו ולפועלו של בגין במסגרת המערכת הדמוקרטית של מדינת ישראל. התנהלותו במסגרת זו הובילה רבים מיריביו להודות כי מחויבותו לערכי הדמוקרטיה הייתה מרשימה למדי.

מזכר בז'יז'ינסקי

במזכר מציג היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'יז'ינסקי הערכות ראשוניות של השלכות הבחירות בישראל. מן המזכר עולה כי מייד לאחר הבחירות ניסה ממשל הנשיא קרטר ליצור קשר עם מנחם בגין כדי לתהות על קנקנו. בז'יז'ינסקי הסביר לנשיא כי יוזמה זו אינה במקומה, שכן כל עוד לא זומן בגין לנשיא ולא הצליח להקים קואליציה, מנהיג מפלגת העבודה, שמעון פרס, הוא ראש הממשלה בפועל. מעבר לכך המליץ בז'יז'ינסקי להמתין לבחירות להסתדרות האמורות להיערך ב-21 ביוני 1977.

בחירות אלה, טען היועץ, חשובות מאוד בשל עוצמתה של ההסתדרות במרקם הפוליטי והכלכלי במדינת ישראל. תוצאותיהן יעניקו לממשל תמונת מצב בהירה יותר של יחסי הכוחות הפוליטיים בישראל. ממילא הוא יאפשר לממשל לכלכל את צעדיו בצורה האפקטיבית ביותר. בסופו של דבר, בבחירות להסתדרות זכתה רשימת העבודה בראשות ירוחם משל לניצחון חד-משמעי. להסתדרות יש שליטה על גופים כלכליים רבי עוצמה ועל איגודים מקצועיים חזקים היכולים להשבית את המשק בישראל מתי שירצו.

במחשבה ראשונית סבר בז'יז'ינסקי שתוצאות הבחירות אינן רעות כל כך מנקודת ראותו של הממשל, שכן, כך משתמע מדבריו, הם יקלו על הממשל להביא לנפילתה של ממשלת בגין ועליית ממשלה נוחה יותר לארצות הברית.

בסופו של דבר, קבע בז'יז'ינסקי, יש להודות שגם אילו נותרה מפלגת העבודה בהנהגה היה קשה להגיע להסדר שיהיה מקובל עליה, שכן גם הנהגת מפלגת העבודה אימצה בפועל מדיניות של המשך הסטטוס-קוו הקיים (stalemate), המאפשר המשך שליטה של ישראל בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. ואולם, כך ניתן להבין מדבריו, ההתמודדות עם הנהגת מפלגת העבודה הייתה קשה יותר. זו הנהגה המקרינה מתינות ופרגמטיזם, וקשריה עם יהדות התפוצות, ובייחוד עם יהדות ארצות הברית, איתנים הרבה מאלה של מפלגות הימין.

מנקודת ראות זו, הבהיר בז'יז'ינסקי, קל הרבה יותר לממשל להתמודד עם הנהגה הנושאת עליה תווית של "ימין קיצוני" ומנהיגים בעלי "רקע טרוריסטי". בז'יז'ינסקי ממליץ לנשיא לנקוט דרך פעולה מוכרת היטב ביחסים הבינלאומיים של הפרד ומשול. באורח קונקרטי, טען, ניתן להביא להחלשתה של ההנהגה בישראל באמצעות מדיניות של "קשיחות מתונה" (moderate firmness), שאת טיבה לא פירט, מול ממשלת בגין.

ככל הנראה כוונתו הייתה להביא לכך שהממשל יקרין בפני ההנהגה בישראל, דעת הקהל בארץ ויהודי התפוצות דימוי של ממשל המבין את צרכיה של מדינת ישראל ומבקש להידבר עימה באמצעות דיאלוג מכבד ולא תחת איומים בסנקציות. בסופו של דבר ישתכנעו יהודים רבים, בארץ ובחו"ל, שהממשל פועל מתוך רצון עז לשרת את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. באמצעות דרך פעולה זו יגיעו רבים למסקנה שהוויתורים שהממשל דורש מישראל רק ייטיבו עימה. עד מהרה ימצא עצמו מנחם בגין במצב של בדידות המקשה עליו לתפקד כראש ממשלה. כך, הוא יהיה חייב לפנות את כיסאו ולהוביל להקמתה של ממשלה חדשה בישראל, נוחה הרבה יותר לממשל.

להערכת בז'יז'ינסקי, מדיניות זו תוביל את האופוזיציה בישראל, חלקים גדולים ביהדות ארצות הברית וההנהגה הרשמית של יהדות ארצות הברית, לשתף פעולה עם ממשל קרטר כנגד ממשלת בגין. דרך פעולה זו תיצור בסופו של דבר גוש אלטרנטיבי מתון (a moderate alternative) לגוש הימין, שיאפשר קרוב לוודאי בעתיד את החלפת משטרו של בגין (replace Begin).

כך, ללא שום תחושה של אי-נוחות נוכח המעורבות הבוטה בהליכים הדמוקרטיים של מדינה המוגדרת כבעלת ברית של ארצות הברית, הציע היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, ימים ספורים בלבד לאחר הבחירות, לפעול להחלפת משטרו של בגין שזה עתה נבחר בבחירות חופשיות לשמש כראש ממשלה עתידי. בז'יז'ינסקי לא הסתפק בכך: הוא ידע אפילו להגיד מה יהיה הטיעון המרכזי של הגוש המרכזי כנגד בגין וממשלתו: פגיעה בלתי מוצדקת ביחסים של ישראל עם ארצות הברית (unnecessary straining United States-Israel relations).

כל כך אצה לו הדרך ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, שהוא לא טרח להציע דיאלוג כלשהו עם ממשלת בגין שיאפשר לממשל להכיר מקרוב את פניה של הממשלה החדשה ואת עמדותיה. ומי יודע, ייתכן שדווקא איתה, ולא עם ממשלת העבודה, ניתן יהיה לקדם הסכמי שלום, כפי שאכן קרה בסופו של דבר. תחת ממשל קרטר נוצרה פריצת הדרך הראשונית לקראת שלום כולל, בעקבות הסכמי קמפ דיוויד שהובילו לשלום בין ישראל ומצרים תחת הנהגתו של איש הימין, מנחם בגין.

בהמשך המזכר הזהיר בז'יז'ינסקי את ראשי הממשל מנקיטת מדיניות שתציג את מנחם בגין כ"קדוש מעונה" (beleaguered hero). דימוי זה עלול להשתרש כאשר הממשל יצטרך להבהיר למנחם בגין שבשל עמדותיו הקיצוניות הוא לא יוכל לצפות לכך שהממשל יהיה מוכן להיענות לכל בקשותיה של ישראל בתחום הרכש הביטחוני.

מניסוחיו של בז'יז'ינסקי משתמע כי הוא הציע להימנע לכתחילה מהצגה מפורטת של עמדות הממשל בנושא הסדר השלום כדי שלא להגיע לעימות עם ההנהגה בישראל. ואולם אם בגין ימשיך לתת ביטוי לעמדות הימניות שלו המתבססות על אי נכונות לוויתורים כלשהם, אזי יצטרך הנשיא לתת ביטוי לעמדות פרטניות שלו בסוגיות בעלות רגישות גבוהה עבור ממשלת בגין: גבולות, הפליטים וההתנחלויות.

מעניין לציין שדווקא המלך פאהד הפגין עמדות מתונות הרבה יותר כלפי ממשלת בגין ההולכת ומוקמת בישראל. הוא הציע להימנע מקביעה מוקדמת של עמדות הממשל בישראל (we should not prejudice events). הוא הציע להמתין עד להקמת הממשלה ואז לראות לאיזה כיוון היא הולכת. המלך קיווה שהממשלה בישראל תבין שיש לה אינטרס לשתף פעולה עם הממשל בארה"ב לצורך השגת שלום.

סיכום והמלצות

הנייר שלפנינו הינו ביסודו של דבר מסמך בעל אופי היסטורי. הוא נכתב לפני ארבעים ושש שנים, כאשר נשיא ארצות הברית היה ג'ימי קרטר, והיועץ לביטחון לאומי היה זביגנייב בז'יז'ינסקי. מן הנייר עולה כי בממשל האמריקני באותה תקופת זמן רווחה נורמה ברורה המכירה בלגיטימיות של מעורבות אמריקנית מסיבית בחייה הפוליטיים של מדינת ישראל, כולל פעולות שיובילו בסופו של דבר להחלפת ראש הממשלה.

עצם חשיפתו של נייר זה היא תעודת כבוד לרשויות החוק בארצות הברית שמפגינות פתיחות בחשיפת מסמכים היסטוריים, גם אם הם עלולים להיראות כמביכים. מעיון במסמך ניתן לטעון שזו "אפיזודה" היסטורית שזמנה חלף והיא איננה רלוונטית למערכת היחסים הקיימת כיום בין ישראל לארצות הברית. אנו איננו סבורים כך. מן המזכר של בז'יז'ינסקי ניתן ללמוד עד כמה מושרשת היא התפיסה שיש לארצות הברית "זכות" להתערב בחייה הפנימיים של מדינת ישראל. ייתכן שתפיסה זו התחזקה מאוד במשך הזמן. בעוד שבתקופת קרטר מעורבות זו נעשתה בחשאי ובפרופיל נמוך, בימינו אלה, כך ניתן להתרשם, המעורבות האמריקנית נעשית באורח פומבי.

ראשי הממשל תחת נשיאותו של ביידן נתנו ביטוי לכך באחרונה בהתבטאויות פומביות שנועדו לערער את מעמדו של ראש הממשלה נתניהו: א. הנשיא ביידן: "ראש הממשלה נתניהו פוגע במדינתו יותר ממה שהוא מועיל לה". ב. סגנית הנשיא, קמילה האריס: "יש להבחין בין העם בישראל וממשלתו". ג. מנהיג הרוב בסנאט ז'ק שומר: "ראש הממשלה נתניהו איבד את דרכו, והוא מהווה מכשול לשלום".

להערכתנו, יש חשיבות רבה לעובדה שהממשלה בישראל תכיר בעובדה שהממשל האמריקני רואה את מערכת היחסים המיוחדים של ארצות הברית עם ישראל כמערכת המקנה לארצות הברית מעין "זכות" למעורבות בעיצובה של המדיניות הישראלית לא רק בסוגיות מדיניות, כמו נוסחת שתי המדינות לשני העמים, אלא גם בסוגיות פנימיות מובהקות כמו "הרפורמה" המשפטית. מזכיר המדינה בלינקן נתן לכך ביטוי מפורש בהצהרתו כי "הממשל יקדם בברכה הסכמה רחבה סביב הרפורמה המשפטית".

נכון שישנם אישים בממשל ובאקדמיה הסבורים שארצות הברית חייבת לרסן את מעורבותה ולהימנע ממעורבות בסוגיות פנימיות כמו הרפורמה המשפטית. אולם, ככל שניתן להתרשם, הדעה הדומיננטית בממשל האמריקני לדורותיו מכירה בכך שמערכת היחסים המיוחדים בין ארצות הברית וישראל מקנה לממשל זכות למעורבות גורפת בעיצוב עמדותיה של מדינת ישראל בסוגיות מגוונות, כולל סוגיות פנימיות.

אגב כך ראוי לציין שאישים בממשל האמריקני טוענים שגם ישראל אינה מושכת את ידיה ממעורבות בחיים הפוליטיים של ארצות הברית. כך למשל הם ציינו את נאומו של נתניהו בקונגרס שהוצג על ידי ישראל כניסיון למנוע הסכם אמריקני-איראני בסוגיית הגרעין, הסכם המסכן את קיומה של מדינת ישראל. הנשיא אובמה ניסח את ביקורתו בקביעה "עדינה" משהו כי לא זכור לו אירוע דומה בתולדות היחסים בין ישראל וארצות הברית. גורמים אחרים בממשל השתמשו בלשון ישירה יותר וקבעו במפורש כי הנאום נועד לקדם את המפלגה הרפובליקנית בראשות טראמפ.

עיקרי הדברים:

• מחוז חוראסאן של דאע"ש קיבל אחריות על ביצוע הפיגוע ב-22 במארס שגבה מעל 130 קורבנות ומספר רב של פצועים.
• הקהילייה הבינ"ל רובה ככולה גינתה את הפיגוע והביעה תנחומים. בצעד מתבקש, גם מדינת ישראל שיגרה הודעת תנחומים.
• רוסיה מהווה מטרה של דאע"ש מזה זמן רב. הפעם גם היה מודיעין מקדים של האמריקנים, והם גם שיתפו בכך את הרשויות ברוסיה.
• נראה כי הממסד הביטחוני ברוסיה חלש או מוחלש, בוודאי לאחר "מרד פריגוז'ין", ומתרכז יותר בניסיון לזכות באהדתו של פוטין מאשר בהתמודדות עם אתגרים מסדר משני.
• הפיגוע מחדד את חוסר האמון בין רוסיה לבין ארה"ב, ואת הצביעות של רוסיה והקהילייה הבינ"ל אשר מבחינה בין טרור לטרור כאשר מדובר בדם יהודי.
• כיוון שכך, אין לצפות לשינוי בעמדה הרוסית בנוגע לחמאס. ארגון הטרור משרת את האינטרסים של רוסיה ושל איראן כחלק מהציר.

פיגוע הטרור הקשה שהתרחש בערב יום שישי ה-22 במארס, במרכז הקונצרטים הנמצא בפרברי מוסקבה, הסתיים בתוצאות טרגיות עם מעל 140 הרוגים ומספר רב של פצועים. שירותי הביטחון הרוסיים עצרו 11 חשודים, כולל ארבעת המפגעים שביצעו את הפיגוע. אולם, למרות הסבירות הגבוהה שאכן מדובר בפיגוע טרור אסלאמיסטי, המציאות על פי היושב בקרמלין ניתנת לפרשנות, ולכן גם פיגוע זה משמש כתירוץ לתקוף את המערב ואת אוקראינה.

לפי הגרסה הרווחת, מדובר בפיגוע טרור שבוצע על ידי זרוע דאע"ש-חוראסאן, הפעילה בעיקר במרכז אסיה ובאפגניסטן. שעות מספר לאחר הפיגוע קיבל הארגון אחריות על הפיגוע באמצעות סרטון שפרסם ובו מופיעים ארבעת הטרוריסטים על רקע דגל הארגון. כמו כן, הטרור האסלאמי הרדיקלי אינו חדש לרוסיה; היא מתמודדת עם תופעה זו כבר שנים רבות, וביתר שאת מאז תחילת מעורבותה האינטנסיבית בסוריה נגד דאע"ש (ולמען שימור משטר אסד) בשנת 2015. מהלך זה הוביל את דאע"ש לסמן את רוסיה כמטרה מרכזית, הן מצד דאע"ש-חוראסאן, והן מצד האמירות הקווקזית המסונפת לדאע"ש, הפעילה בצפון הקווקז במחוזות דגסטאן וצ'צ'ניה.

עוד קודם להופעת דאע"ש חוותה רוסיה פיגועים קשים שבוצעו על ידי ארגוני טרור סוניים ממחוזות דגסטאן וצ'צ'ניה. הזכורים ביותר בהקשר זה היו סדרת הפיצוצים במבני דירות בשנת 1999, שבהם נהרגו מעל 300 איש; אירוע בני הערובה בתאטרון הדוברובקה בשנת 2002, שהסתיים במותם של 170 איש; ההשתלטות על בית הספר בלאסן בשנת 2004, שבה הוחזקו אלף בני ערובה והסתיימה במותם של 334 איש, רובם ילדים; ופיגועים בתחנות מטרו במוסקבה ובסנט פטרסבורג.

בנוסף, כבר ב-8 במארס פרסמה שגרירות ארה"ב במוסקבה אזהרה רשמית לאזרחיה להתרחק מהתקהלויות בשל כוונה מיידית של ארגוני טרור לבצע פיגוע במקומות הומי אדם, זאת על פי מודיעין שהיה בידם. יתרה מכך, המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב שיתפה את הרשויות הרוסיות במודיעין. אך נשיא רוסיה ביטל את האזהרות האמריקניות בטענה שמדובר בפרובוקציה אמריקנית שנועדה להתסיס את החברה הרוסית על רקע המלחמה באוקראינה.

לכאורה נראה כי לקיחת האחריות הרשמית של דאע"ש-חוראסאן, הניסיון הקודם של רוסיה בהתמודדות עם טרור סוני, והאזהרה האמריקנית מפני פיגוע אפשרי במוסקבה מספקים ודאות גבוהה לגבי זהות מבצעי הפיגוע. אך כאמור, גם בעקבות פיגוע זה, ובדומה לחלק מהפיגועים בעבר, נפוצו מגוון תאוריות קונספירציה וסימני שאלה, הן מצד הקרמלין והן מצד אנליסטים למיניהם – תאוריות שמאשימות את אוקראינה והמערב מול תאוריות שמאשימות את שירותי הביטחון הרוסיים.

תאוריות אלה נשענות על ההבדלים הפיזיים לכאורה בין המפגעים שמופיעים בסרטונים מזירת הפיגוע לבין החשודים שנעצרו; נתיב המילוט שלכאורה היה לכיוון אוקראינה – החשודים נתפסו באזור בריאנסק, כ-340 ק"מ ממוסקבה, אומנם לא רחוקים מהגבול עם אוקראינה אך קרובים יותר לגבול עם בלארוס; הטלת ספק בעצם המניע של דאע"ש לתקוף את רוסיה בעת הזו; הסמיכות לניצחונו של פוטין בבחירות הלא-דמוקרטיות שהתקיימו ברוסיה; ומקרי עבר שגם בהם עלו חשדות בנוגע למעורבות שירותי הביטחון הרוסיים בפיגועים על מנת לשרת אינטרסים רחבים יותר של הקרמלין.

לקרמלין אכן יש אינטרסים רחבים יותר, ופיגוע כמו זה שהתרחש במוסקבה יכול לשרתם היטב. למשל, הצורך בהמשך המלחמה באוקראינה שמחייב גיוס נרחב נוסף, לפחות 400 אלף איש. שנית, חיזוק הלכידות בחברה הרוסית בפני אויב חיצוני, בין היתר על מנת לוודא שקט תעשייתי בקדנציה החמישית של פוטין כנשיא. שלישית, הצדקה של הגבלות נוספות של חירויות הפרט, ועוד.

בפועל, מבחינת מימוש האינטרסים של הקרמלין אין זה משנה במידה רבה אם הפיגוע בוצע על ידי דאע"ש או שמא על ידי ה-FSB, בין אם מדובר בניצול הזדמנות של הקרמלין ובין אם כחלק מתוכנית סדורה, המטרה בעיני הקרמלין זהה – לתקוף את המערב ואת אוקראינה.

בנאומו לאחר הפיגוע לא הזכיר פוטין כלל את דאע"ש ומייד קשר את הפיגוע לאוקראינה, השווה את המפגעים לנאצים, ציין כי הם היו בדרכם להימלט לאוקראינה, התחייב למצות עימם את הדין ואף הכריז על יום אבל לאומי. ארה"ב ואוקראינה מיהרו להבהיר כי לאוקראינה אין כל קשר לפיגוע, והדגישו כי מדובר בדאע"ש. קבוצות שוליים בחברה הרוסית המקורבות לקרמלין אף הפליגו בדמיונן כדי להאשים את ישראל והמוסד במעורבות בפיגוע בעקבות עמדת רוסיה בקשר למלחמה בעזה. ימים מספר לאחר הפיגוע הודה פוטין לראשונה כי מדובר בטרוריסטים אסלאמיסטים, אך המשיך לטעון כי אוקראינה היא זו שעומדת מאחוריהם.

הפיגוע מדגיש כמה מאפיינים ומגמות בנוגע לרוסיה כיום שחשוב לתת עליהם את הדעת. ראשית, חולשת הממסד הביטחוני הרוסי, עשור לתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה והכניסה לשנה השלישית של המלחמה העצימה באוקראינה החריפו את המתחים בתוך הממסד הביטחוני הרוסי, בייחוד לאחר "מרד פריגוז'ין" וחוסר ההתקדמות הצבאית בשטח אוקראינה, ומקשים על כוחות הביטחון להתמודד בצורה מיטבית עם אתגרי הפנים. כמו כן, חוסר האמון בין רוסיה לבין ארה"ב הינו בשפל כה עמוק שגם כאשר ארה"ב משתפת את הרוסים במודיעין, אלה מתייחסים לכך בביטול. מצב זה אף בולט בהשוואה ליחסי ארה"ב-סין, שבמסגרתם כן נעשים מאמצים לקיים דיאלוג שוטף, מדיני, כלכלי, אסטרטגי וצבאי. מאפיין זה קשור גם לחולשת הממסד הביטחוני שפועל לרצות את הנשיא ולכן נוטה להתעלם ממודיעין, כפי שככל הנראה קרה גם טרם הפלישה לאוקראינה בהקשר של הערכת ההתנגדות האוקראינית; שלישית, רוסיה הוכיחה שוב כי היא גמישה וצינית בצורה בלתי רגילה על מנת להכשיר את מטרותיה, וחידדה כי אין דבר חשוב יותר מבחינתה מניצחון באוקראינה. לשם כך, רוסיה צפויה להעמיק עוד יותר את קשריה עם איראן, קוריאה הצפונית וסין.

בהקשר הישראלי, הפיגוע הדגיש לא רק את צביעותה של רוסיה אלא גם את צביעותה של הקהילייה הבינלאומית, אשר בפועל הבחינה בין טרור לטרור. בעקבות הפיגוע שיגרו מרבית מדינות העולם הודעות תנחומים וזעזוע מהפגיעה באזרחים חפים מפשע, כולל מדינת ישראל, בצעד מתבקש למרות העמדה הרוסית בנוגע לחמאס. לעומת זאת, מדינות מספר נאלמו דום או פרסמו הודעות גינוי רפות ו"מאוזנות" בלבד לאחר ה-7 באוקטובר, נוכח מעשי טרור קשים בהרבה, רק משום שמדובר בדם יהודי.

אין לצפות כי הפיגוע ישנה את עמדת רוסיה כלפי חמאס וישראל – אף על פי שמדובר בענף של ארגון האחים המוסלמים הסוני שרוסיה מגדירה כארגון טרור, החמאס משרת את האינטרסים של רוסיה ואיראן בהיותו חלק מהציר בהובלתן. העובדה שחמאס גינה את הפיגוע במוסקבה מצביעה על היחסים המיוחדים בין ארגון הטרור לבין רוסיה. בנוסף, על רקע האנטישמיות הגואה ברוסיה, ביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר, גם סביב פיגוע טרור של דאע"ש מעצבי תודעה רוסיים פועלים לטוות קשרים לאחריות ישראלית והאשמת היהודים, דבר המצביע על המשך העמדה הרוסית העוינת לישראל, וכן מציב סכנה לקהילה היהודית ברוסיה. מציאות זו מחייבת בחינה מחדש של מדיניות ישראל כלפי רוסיה בהקדם.

חיסולו של מוחמד רזא זהדי (חסן מהדוי בשמו הפרסי), מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון היום (שני) הוא ציון דרך חשוב בהתגוששות בין ישראל לאיראן, שכבר מזמן חצתה את סף המלחמה הקרה. למעשה, זהו החיסול הבכיר והמשמעותי ביותר שביצעה ישראל, על פי פרסומים זרים, מול איראן מאז פרוץ המלחמה.

במסגרת תפקידו, זהדי היה אחראי על תכלול הסיוע האיראני לחיזבאללה, כמפקד השלוחה הלבנונית. מעבר לשיקום אמון העם בצה"ל, ישראל עשויה לשקם את ההרתעה מול כלל מרכיבי ציר ההתנגדות בהובלת איראן. הצעד הישראלי הנועז, על פי פרסומים זרים, יחייב את בכירי ציר ההתנגדות לנקוט משנה זהירות מחשש לחייהם, ביודעם שישראל מסוגלת לבצע צעדים מרחיקי לכת וכה נועזים שבטהרן לא צפו.

במבט קדימה, נראה שאנחנו נכנסים לתקופה מתוחה. האיראנים יבקשו כנראה לנקום הן בהיבט של חיסול בכיר ישראלי שווה משקל, והן בתקיפת נציגות דיפלומטית, לאחר שהתקיפה בוצעה הקונסוליה האיראנית בדמשק.

עליית המדרגה הישראלית משקפת את דוקטרינת הביטחון המעודכנת של ישראל. במסגרת זאת, איראן לא תוכל להסתתר מאחורי שלוחיה. היא תשלם מחיר יקר על חסותה לטרור.

איראן כבר ביטאה את חששה להיגרר למלחמת עזה, ואותתה על חוסר רצונה להצטרף למה שבכירים בטהרן כינו "מזימה ישראלית" לצרף את איראן למלחמה. ישראל, כך נראה, מנצלת כעת היטב את מרחב התמרון המשמעותי שיש לה. בהתאם למגבלות ולרסנים שמוטלים על איראן, היא לא צפויה להיכנס למלחמה נגד ישראל, אך תנסה להשיב את כבודה באמצעות פגיעה שוות משקל למכה הקשה שחטפה.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 1.4.2024.

עיקרי הדברים

1. מתקפת ה-7 באוקטובר ופרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״ הסיטו במידת מה את תשומת הלב של המערב מהמלחמה באוקראינה אל המזרח התיכון, אפשרו לרוסיה לגבות מחירים כבדים מאוקראינה, לדכא בברוטליות את האופוזיציה הפנימית ברוסיה וכן למנף את השפעתה במזה״ת, תוך חיזוק מעמדה כמעצמה גלובלית ואזורית.
2. כתוצאה מהמלחמה בעזה מצאה עצמה ישראל בלב המאבק הבין-גושי, כאשר הציר הרוסי-סיני-איראני מגביר את השפעתו באזור המזרח התיכון.
3. יש לשער כי ככל שרוסיה תצליח לשמור על מומנטום של הצלחה צבאית באירופה תגבר מעורבותה במזרח התיכון, זאת בשל שאיפתה של רוסיה להיות שחקן חשוב באזור ולהוות גורם מדיני משפיע הלוקח חלק בשיחות המו"מ בין ישראל לחמאס.
4. צידודה של רוסיה בחמאס והמשך חיזוק הקשרים שלה עם איראן מהווים בעיה אסטרטגית לישראל. על כן ישראל חייבת להראות נחישות מול רוסיה ולבהיר לה, במישור הפומבי והבלתי גלוי, כי פגיעה באינטרסים צבאיים-אסטרטגיים חיוניים לישראל תביא לפגיעה באינטרסים חיוניים רוסיים במזרח התיכון.
5. על ישראל כחברה במוסדות הבינלאומיים הנתפסים כבעלי חשיבות אסטרטגית עבור רוסיה להפעיל עליה לחץ מדיני ולגנות בצורה מפורשת על במות בינלאומיות את שיתוף הפעולה הרוסי עם אויבי ישראל. במישור הלא גלוי, יש להעביר לרוסיה את המסר כי ביכולתה של ישראל לשנות את מדיניותה ביחס למלחמה באוקראינה, הן בהצבעות באו״ם נגד רוסיה והן באספקת אמל״ח לאוקראינה, במידה שרוסיה תמשיך להעמיק את הקשרים עם איראן וחמאס.

רקע

ב-24 בפברואר 2024 צוינו שנתיים לפרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. טענת המשטר הרוסי הייתה ועודנה כי המלחמה המתנהלת באוקראינה היא בגדר מהלך צבאי הגנתי נגד איום ביטחוני-מדיני מצד המערב, ובפרט מצד ברית נאט"ו, השואפים להתפשט מזרחה ולכלול את אוקראינה במגמה זו. התפשטות זו מהווה איום ביטחוני מצד המערב, בתפיסתה של רוסיה, על המרחב הפוסט-סובייטי, אזור שהינו בעל משמעות וחשיבות אסטרטגית עבורה. רוסיה שילמה מחירים כבדים במהלך תקופת לחימה זו – מחירים כלכליים, מדיניים ואסטרטגיים – לרבות הצטרפותה של פינלנד, ולאחרונה אף של שוודיה, כחברות מלאות בנאט"ו. יחד עם זאת, מצבה של רוסיה טוב יותר מאשר בשנה שעברה. מתקפת הנגד האוקראינית כשלה לאחר הצלחתה הראשונית. רוסיה סימנה שתי הצלחות בולטות בשנה החולפת בכיבוש הערים בחמוט ואבדייבקה שבחבל דונייצק. כמו כן, הכלכלה הרוסית התייצבה, למרות הסנקציות שהטילו עליה מדינות המערב. האינפלציה ברוסיה אומנם גבוהה, אך הכלכלה הרוסית לא קרסה והפכה במידה רבה ממוקדת מלחמה. התעשייה הביטחונית של רוסיה התעצמה, והיא מייצרת פריטי לחימה מרכזיים הדרושים למלחמתה באוקראינה, בהיקפים גדולים ומשמעותיים, ועל פי דיווחים אף בהיקפים העולים על הייצור המקביל במדינות אירופה וארה״ב. רוסיה חיזקה את קשריה הכלכליים והצבאיים עם בעלות ברית אסטרטגיות לרבות עם סין, צפון קוריאה ואיראן. במקביל, חלק ממדינות המערב החלו להטיל ספק ביעילות הסיוע הכלכלי והצבאי המועבר לאוקראינה, והוא הצטמצם. כך, בתקופה שבין אוגוסט לאוקטובר 2023, התחייבויות לסיוע חיצוני עבור אוקראינה (כלכלי וצבאי) ירדו לרמה הנמוכה ביותר מאז תחילת המלחמה – ירידה של כ-90% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. גם מספר המדינות התורמות למאמץ המלחמתי של אוקראינה הולך ומצטמצם.

במובנים רבים, המלחמה בעזה הפכה זירה וביטוי ממשי למאבק הבין-מעצמתי בין ארה"ב והמערב לבין הציר המתהווה החדש של המדינות המתנגדות להשפעת המערב במזרח התיכון – רוסיה, איראן ואף סין. השפעתה של ארה"ב במזרח התיכון ומכלול הצעדים המדיניים שהובילה היוו בתפיסתה של רוסיה, עם פתיחת מלחמת רוסיה-אוקראינה, איום אסטרטגי עליה. אירועים אלו כוללים את "הסכמי אברהם", וכן את התנעת שיחות הנורמליזציה בין ישראל לבין סעודיה שכוללות אפשרות למסדרון כלכלי עד הודו אשר יכלול נתיבי סחר ותשתית תחבורתית. אירועים אלו איימו על הסכמים ותהליכים שרוסיה התניעה בשיתוף עם סין ואיראן, כדרך לשינוי הסדר העולמי וחיזוק השפעתה ב"דרום הגלובלי". אלה כללו אף הם הסכמים כלכליים – אנרגטיים וביטחוניים – לרבות פרסומים על תרגיל משותף בים האדום של רוסיה, איראן וסין. תרגיל זה מבטא מענה מעצמתי גם לתרגיל הגדול ביותר מאז המלחמה הקרה שמובילה נאט"ו בימים אלו.

השפעת מלחמת "חרבות ברזל" על המלחמה באוקראינה ומשמעויות לישראל

מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה בעזה, אשר עם התמשכותה נהייתה מעורבותה הגוברת והולכת של רוסיה בהם לגלויה יותר, עודדו אותה למנף את האינטרסים שלה בכל הזירות. בזירה האירופית, מחד גיסא, פרוץ העימות במזרח התיכון הסיט את תשומת הלב במידה מסוימת מהמלחמה באוקראינה אל המתרחש בין ישראל לעזה. כך גם הוסטה תשומת הלב במוסדות הבינלאומיים, ודיונים רבים התמקדו במלחמה בעזה. מאידך גיסא, ועידת מינכן לביטחון שהתכנסה במהלך חודש פברואר האחרון הציבה במרכזה את החשש של מדינות אירופה לביטחונן ולחשיבות שיש בקידום עצמאותן הביטחונית, זאת על רקע התגברות העימות הגלובלי ותלות רבת שנים בארה"ב. סביר להניח שחששות אלו גוברים גם לאור הבחירות העתידות להתקיים בנובמבר 2024 בארה"ב והאפשרות שיחולו שינויים בעלי אופי בדלני במדיניות החוץ האמריקאית.

התקופה הנוכחית מאפשרת לרוסיה למנף את הסטת מרכז תשומת הלב של המערב וארה"ב למלחמה בעזה ואת הספקות הקיימים באשר לסיוע הכלכלי והביטחוני המוענק לאוקראינה מצד מדינות המערב, וכן להגביר את הלחץ הצבאי על אוקראינה. לראיה, המחלוקות הפנימיות בארה"ב והסתייגות הרפובליקנים לגבי המשך העברת הסיוע לאוקראינה בסך של כ-60 מיליארד דולר מעכבות את אישורו במליאת הקונגרס. אולם, ככל שיתגלו עיכובים במתן הסיוע לאוקראינה מצד מדינות המערב, וארה"ב בפרט, נראה כי אוקראינה עלולה להגיע למחסור משמעותי בטילי נ"מ ובפגזי ארטילריה, בעיקר מסוג 155 מ"מ, שכה דרושים למלחמתה בקו החזית. רוסיה, אשר זיהתה את המומנטום שנוצר לטובתה, מיהרה לפתוח במתקפה על העיר אוודייווקה (Avdiivka) במהלך חודש אוקטובר 2023, עיר מפתח במחוז דונייצק שבמזרח אוקראינה, ולאחר שהתחולל בה קרב עקוב מדם בין האוקראינים לרוסים נכבשה העיר לפני שבועות אחדים בידי רוסיה.

המלחמה בעזה אפשרה לרוסיה לפעול למימוש יעדה לחיזוק השפעתה במזה״ת. עוד לפני אירועי ה-7 באוקטובר התחזקו הקשרים בין רוסיה לחמאס, זאת בין היתר על ידי מתן גיבוי מדיני ואסטרטגי לחמאס אשר התרחב במלחמת ״חרבות ברזל". במסגרת זו ניתן למנות את משלחת החמאס שביקרה במוסקבה בסוף אוקטובר האחרון, זאת בהמשך לביקורים נוספים שהתקיימו במרץ ומאי 2023 ושיחות טלפון בין בכירים בחמאס לבין סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדנוב. לצד המפגשים במוסקבה מיהרה רוסיה לגנות את ישראל על הפעולות הצבאיות בעזה והאשימה אותה בהפרת החוק הבינלאומי.

צידודה הפומבי של רוסיה בחמאס נובע במידה רבה מהצורך לשמור על יחסים אסטרטגיים עם איראן ולחזק את ציר רוסיה-איראן במזרח התיכון, המתנגד לציר המדיני הנגדי בהובלת ארה״ב. במסגרת זו, ממשיכות עסקאות האמל"ח בין רוסיה לאיראן המשרתות אסטרטגית את שני הצדדים ומחזקות את הברית באזור. לראיה, עסקת הנשק שנחתמה בפברואר האחרון ועל פיה תספק איראן לרוסיה טילי קרקע-קרקע בליסטיים וכטב"מים, ואילו איראן מתכננת להתחמש במטוסי קרב רוסיים חדישים.

בתוך כך, רוסיה שואפת להיות שחקן חשוב באזור ומעוניינת להוות גורם מדיני משפיע. על כן, בכל תקופת המלחמה רוסיה פועלת בשני צירים משמעותיים – מחד גיסא חיזוק היחסים והברית עם איראן על ידי יצירת עימותים נקודתיים ברמה המדינית מול ישראל. בתוך כך נכללים ביטויים אנטישמיים שהשמיעו אנשי משרד החוץ של רוסיה ואף הנשיא ולדימיר פוטין עצמו; גינויים חריפים ופומביים של תקיפות המיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון; עידוד נרטיב החמאס שרוסיה תהיה אחת הערבות לכל הסדר מדיני שיהיה באזור, ועוד. מאידך גיסא, נראה כי רוסיה נמנעת מדרדור לא הפיך של היחסים עם ישראל ושומרת עליהם כאשר היא מציגה את עצמה כמתווכת בעלת השפעה בין חמאס, חיזבאללה, איראן וישראל. כך, רוסיה מציינת בכל הזדמנות כי היא פועלת במאמץ לשחרור החטופים בעלי האזרחות הרוסית, ולאחרונה ניתן להתרשם מהפומביות שנתנו השלטונות הרוסיים למפגש שהתקיים עם שני הרבנים המובילים של רוסיה, שבמהלכו עלה גם נושא פעולותיה של רוסיה לשחרור חטופים. מפגש זה התקיים בעיתוי מקביל לשיחות התיווך שנערכו עם קטאר ומצרים בפריז. מאמציה של רוסיה בתיווך לשחרור החטופים מאפשרים לה לנסות להציג את עצמה כשחקן מדיני משמעותי שיש לו השפעה על כל הצדדים המעורבים בעימות שבין ישראל לחמאס.

ברקע: לחצים מערביים להפסקת אש במלחמת רוסיה-אוקראינה

הבחירות המתקרבות לנשיאות ארה״ב מאותתות לרוסיה כי עוצמת המעורבות האמריקנית באירופה ובמזרח התיכון עלולה להצטמצם, בשל רצונו של ממשל ביידן להתמקד בענייני פנים ונוכח האפשרות כי ניצחון של דונאלד טראמפ והמפלגה הרפובליקנית בבחירות יובילו לשינוי במדיניות האמריקנית במלחמה באוקראינה. הערכה זו מקבלת משנה תוקף על רקע הצהרתו השנויה במחלוקת של טראמפ כי ארה״ב בהובלתו לא תתמוך בכל מחיר במדינות החברות בברית נאט״ו המאוימות על ידי רוסיה, ובמקרה כזה רוסיה יכולה לעשות כרצונה מולן. ניכר כי חלק ממדיניות ממשל ביידן לקראת הבחירות לנשיאות הוא שאיפה לפתרון משברים בינלאומיים על מנת לרשום הצלחה מדינית, בתקווה שזו תתורגם גם בקלפי. גם בנוגע למזה״ת, ניכר כי ארה״ב מפעילה לחץ להביא את הצדדים לפתרון אזורי הכולל הסכם נורמליזציה עם סעודיה והסדר להקמת מדינה פלסטינית. התפטרותה של ויקטוריה נולן, תת-מזכיר המדינה האמריקאי, שהתוותה את קו התמיכה הבלתי מתפשר של ארה״ב באוקראינה לאורך השנים, ייתכן שמהווה אות לבאות ומסמנת שינוי במדיניות החוץ של ממשל ביידן.

בעקבות זאת, נראה כי בשבועות האחרונים התגברו הלחצים מצד ארה״ב ומדינות המערב על אוקראינה להגיע להסכם הפסקת אש עם רוסיה. עמדתה של אוקראינה נותרה קשיחה לפי שעה, והיא מנסה לייצר מצג שבו מתרחשים שינויים שעשויים להיות לטובתה ולשינוי המערכה, כך למשל פיטורי הרמטכ"ל ולרי זולוז'ני, פיטורים שנבעו מהיעדר התקדמות במערכה מול רוסיה וכישלון מתקפת הנגד. במקומו מונה אלכסנדר סירסקי, שכיהן כראש זרוע היבשה והוביל בהצלחה רבה את ההגנה על העיר קייב לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה לפני כשנתיים.

יתרון צבאי בשטח לרוסיה – משמעויות

בשל המומנטום החיובי שצברה רוסיה עולה הצורך בדיון בהשלכות של מה שנראה כהטיית הכף במלחמת רוסיה-אוקראינה לטובת רוסיה. ניתן לשער כי העימות הצבאי על אדמת אירופה עלול להתפתח לזירות נוספות, לאור ניסיונה של רוסיה להוביל לערעור היציבות במולדובה ולעריכת משאל עם במחוז הבדלני טרנסניסטריה על סיפוח אפשרי לרוסיה. חבל ארץ זה הינו יעד נוסף בהרחבת השפעתה של רוסיה על אזור ברית המועצות לשעבר, וכן כלי למינוף הלחץ והאיום על אוקראינה ואירופה כדי להשיג את יעדיה המדיניים לאחר שיוסכם על הפסקת הלחימה באוקראינה. ליתרון צבאי כזה עשויות להיות השלכות רבות מבחינת הציר הרדיקלי, המתחרה בזה המערבי. עוד מוקדם לומר, אך מסתמן כי פעולת הטרור הרצחנית שהתרחשה במוסקבה ב- 22 במרץ, אשר גבתה מעל ל-130 קורבנות, עשויה עוד לשמש לטענת רוסיה כעילה לפתיחת מתקפה מכרעת מול אוקראינה – לאחר שרוסיה מפנה אצבע מאשימה לעבר אוקראינה בדבר האחריות למתקפה, למרות נטילת האחריות של דאע"ש לפעולה. ביסוס הניצחון הרוסי באוקראינה יהווה מכה למדינות המערב בהובלת ממשל ביידן, וישליך על שאר זירות הסכסוך בעולם, כולל במזה״ת.

כלל התהליכים הללו שנסקרו לעיל מובילים לפתחה של מעין מלחמה קרה חדשה. רוסיה, הרואה את עצמה כמעצמה גלובלית ואזורית, חותרת ליצירת מאזן כוחות חדש במזרח התיכון והייתה רוצה לתווך הסדר מדיני אפשרי באזור, הן מול החמאס והן מול החיזבאללה (בשל קשריה עם איראן). לכך מצטרפות פעולות נוספות של רוסיה בעולם, לרבות ביסוס יחסים הדוקים יותר עם מדינות אפריקניות ועם מדינות ערב. עדות לכך ניתן לזהות בביקורי שר החוץ הרוסי לברוב בכמה מדינות אפריקניות, לרבות מאלי, צ׳אד, לוב וסודן, שבמהלכם הבטיח למדינות אפריקה סיוע צבאי נרחב במאבקן נגד כוחות האסלאם הקיצוני שבשטחן, לפני כשנה.

לאחרונה אף נערך כינוס של הפלגים הפלסטיניים בפסגה במוסקבה. לאורך השנים הכירה רוסיה בחמאס כארגון לגיטימי וקיימה עימו דיאלוג. בראייתה של רוסיה, שימור קשרים עם כלל הצדדים המעורבים בסכסוך מקנה לה יתרון ועמדה מועדפת על פני ארה״ב כמתווכת וכמעצמה בעלת השפעה בינלאומית. יש לשער כי ככל שתצליח רוסיה לשמר מומנטום של הצלחה במלחמה, כך גם תגבר מעורבותה במזרח התיכון.

המלצות

1. על ישראל לנקוט עמדה נחושה וברורה נגד פעולותיה של רוסיה מול חמאס. ניצחונות משמעותיים של ישראל במלחמה יקנו לה, בעיניים רוסיות, עמדת חוזק שתתרום להצלחת הפעלת הלחץ הישראלי שלא ״לשרוף את הגשרים״ מולה.
2. קיומו של האיום האסטרטגי מצד חיזבאללה על ישראל מחייב שמירה על מרחב תמרון צבאי ואסטרטגי בדרום לבנון ובסוריה. ככל שתעמיק ישראל את הלחימה בצפון, כך יגבר החיכוך המדיני מול רוסיה ויגבר הצורך בתיאום צבאי מולה. לכן, על ישראל לקחת בחשבון גם את ההסכמות והתיאומים הביטחוניים עם רוסיה שהושגו בעבר.
3. ראוי להבהיר לרוסיה כי התיאום הביטחוני עם ישראל משרת את האינטרס הרוסי לא פחות מאשר את האינטרס הישראלי באזור. במיוחד, שמירה על המשך דריסת רגלם במזרח התיכון ונוכחותם הצבאית – ימית ואווירית – בסוריה, נוכח העלייה במידת מעורבותה ונוכחותה הימית של ארה"ב באזור, נוכחות שמתבטאת, בין השאר, בבניית הנמל הימי בעזה.
4. על ישראל כחברה במוסדות הבינלאומיים הנתפסים כבעלי חשיבות אסטרטגית עבור רוסיה להפעיל לחץ מדיני עליה: א. במישור הלא גלוי, ניתן למנף את שיתוף הפעולה הביטחוני בצפון הארץ עם רוסיה למניעת העברת אמל"ח אסטרטגי לחיזבאללה או לדרום סוריה. ביכולתה של ישראל להזכיר בהקשר זה לרוסיה את הימנעותה מהעברת נשק שובר שוויון לאוקראינה, בניגוד למדינות המערב ובניגוד לעמדות המוסדות הבינלאומיים. ב. במישור הגלוי, בבמות המוסדות הבינלאומיים: על ישראל לגנות בצורה מפורשת את שיתוף הפעולה הרוסי עם אויבי ישראל. הדבר רלוונטי בעיקר בשעה שרוסיה עומדת מול ביקורת בינלאומית קשה על פעולותיה באוקראינה, ועל כן קיימת מבחינת רוסיה חשיבות לתמיכה ישראלית בה במוסדות אלה, תמיכה שהיא לא תרצה להפסיד.
5. יהיה נכון לישראל לשמור על מדיניות פרגמטית מול המעצמות, כזו שתאפשר לה למצות את קשריה המדיניים עם כל אחת מהן בנפרד – בצורה שתשרת אותה. אחת המסקנות שניתן לגזור ממלחמת יום כיפור למלחמת חרבות ברזל היא שלא טוב לישראל, כמדינה קטנה, הנתמכת במעצמה גלובלית, להיות תלויה באופן כמעט מוחלט במעצמה אחת.

השמיים מתקדרים מעל מדינת ישראל ומעל העם היהודי. לא עובר יום מבלי ששר אירופאי בכיר או חברי פרלמנט כאלה ואחרים יאשימו את ישראל בפשעי מלחמה. לא עובר יום מבלי שנתבשר על יהודי נוסף שהותקף בארה"ב או בבריטניה. אפילו סין, שנמנעה בעבר משימוש בפלטפורמות שלרשותה נגד יהודים, עוסקת כעת בהפצת תעמולה אנטישמית מזעזעת.

קשה להאמין שכל זה קורה פחות מחצי שנה לאחר שמדינת ישראל חוותה את היום הקשה בתולדותיה, עם מספר הקורבנות הגדול ביותר ביום אחד מאז השואה. הסימפתיה והתמיכה בישראל נמשכו זמן קצר בלבד, וכעת העוינות הולכת וגוברת. התקשורת, הפוליטיקאים, מארגני ההפגנות ונושאי הנאומים קובעים את הטון ומייצרים את האווירה הארסית כלפי ישראל. עבור אלה, ישראל היא הרוע המוחלט ומייצגת רצח עם, פשעי מלחמה והרעבה שיטתית של תושבי עזה.

האשמות שטניות וחסרות בסיס נגד יהודים אינן דבר חדש. לדוגמה, עיתון מוביל בקנדה מפרסם בלי בושה קריקטורה המציגה את ראש ממשלת ישראל כערפד. גם המגזין הספרותי "לונדון רוויו אוף בוקס" משווה בעמוד השער שלו את ישראל לגרמניה הנאצית. די לצפות בכל ראיון בתקשורת המערבית עם דובר ישראלי כדי לחוש את הגועל ואת הרתיעה מנציגיה של ישראל. כל זה, כמובן, לא קורה בקטאר או באיראן – כי אם במדינות המערב.

ההיגיון, למרבה הצער, לא משחק תפקיד. זה ניכר כשמאשימים את ישראל בהרעבה מכוונת של תושבי עזה. הטלת מצור ומניעת אספקה מהאויב הן טקטיקות מלחמתיות מקובלות, שמופיעות במדריכים הרשמיים של צבאות ארה"ב ובריטניה. מסיבות מדיניות, ישראל נאלצה לוותר על הטלת מצור אפקטיבי. באזורים מסוימים של הרצועה (רפיח ודיר אל־בלח, למשל) יש מזון בשפע. אינספור סרטונים ועדויות זמינים ברשת כדי להוכיח זאת.

ובכל זאת, האיחוד האירופי, משרד החוץ של ארה"ב והתקשורת במערב לוקחים חלק בקמפיין תעמולה שהפלשתינים מנהלים בנושא. לא מועילות גם ההודעות היומיומיות של ישראל שלפיהן מי שמונעים העברת אספקה נוספת לרצועה הם דווקא הפלשתינים.

אמנם יש גם סימנים חיוביים: בסקרי דעת קהל בארה"ב ובצרפת, למשל, מובעת תמיכה ציבורית נרחבת בישראל. ייתכן שהרוב הדומם לא שותף לקרנבל התוקפנות נגד ישראל והעם היהודי, שכן הוא מבין היטב כי ישראל נלחמת על חייה, וכי איום האסלאם הרדיקלי מופנה כלפי המערב לא פחות משהוא מופנה כלפי ישראל.

דה־הומניזציה והצגתם של אדם או של קבוצת אנשים כמי שמייצגים את הרוע המוחלט הן שלב אחד לפני שימוש באלימות. לדידם, לנוכח מה שהם מחשיבים פשעים מחרידים, העולם יהיה מקום טוב יותר ללא מדינת היהודים. גם דמם של יהודי התפוצות, שלא מתנערים ממנה בחריפות – מותר.

האחרונים עומדים בחזית המערכה, חשופים וללא כל הגנה, אל מול עוד ועוד איומים ותקריות אנטישמיות. החשש לרכושם ולחייהם הוא אמיתי. אין כל ודאות שהמון זועם או בודדים שטופי מוח לא יפעלו נגדם. הסכנה עבורם היא ברורה ומיידית.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27.3.2024.

ב-5 במרץ 2024 קיימו ביניהן ארצות הברית וקטאר דיאלוג אסטרטגי בוושינגטון. בתום הדיאלוג התפרסמה הודעה משותפת מטעם מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, וראש ממשלת קטאר, שייח מוחמד בן עבדול רחמאן אל ת'אני. ההודעה המשותפת מדגישה את הקשרים ההדוקים בין ארצות הברית וקטאר מזה למעלה מ-50 שנה במגוון רחב של תחומים. היא מאזכרת כמובן גם את מאמציה של קטאר בסוגיית העימות ברצועת עזה בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר 2023.[1]

בהודעה שפרסם ראש ממשלת קטאר בתום הדיאלוג הוא הדגיש כי קיימת הסכמה בין ארצות הברית וקטאר לגבי החשיבות שבהבאה להפסקת המלחמה, שחרור כל בני הערובה והעברת סיוע הומניטארי חיוני לתושבי הרצועה. מתוך הכרה שמטרות אלה אינן בנות השגה בשלב זה, ראש ממשלת קטאר מציע להגיע להסכמה על "הפסקת אש ממושכת שתביא להפסקת מרחץ הדמים".[2]

במקביל, ב-5 במרץ 2024 פרסמה מחלקת המדינה נייר עמדה העוסק בקשרים האסטרטגיים בין ארצות הברית וקטאר (The United States-Qatar Strategic Partnership). ארצות הברית וקטאר, קובע המסמך, מקיימות מערכת קשרים הדוקה ביניהן במגוון תחומים – מדיניים, ביטחוניים, כלכליים וחברתיים – מזה למעלה מחמישים שנה. ארצות הברית תמשיך לפעול בשיתוף פעולה עם קטאר לקידום יעדים אסטרטגיים משותפים, הגברת הביטחון והשגשוג הכלכלי במפרץ והעמקת הקשרים בין שני העמים.[3]

בתחום הכלכלי: ארצות הברית וקטאר מקיימות ביניהן קשרים כלכליים הדוקים. בשנה האחרונה ייבאה קטאר מארצות הברית סחורות בשווי למעלה מ-4.6 מיליארד דולר, בעיקר בתחום התחבורה והתקשורת. קטאר מסייעת ליצירת מקורות תעסוקה בארצות הברית. היא השקיעה בכלכלה האמריקנית סכום של למעלה מ-45 מיליארד דולר. חברות אמריקניות ממלאות תפקיד מכריע במשק האנרגיה של קטאר.

בתחום הביטחוני: ארצות הברית מחזיקה בשטחה של קטאר הבסיס האווירי אל-עודייד. זהו הבסיס האווירי הגדול ביותר של ארצות הברית מחוץ לשטחה של ארצות הברית. קטאר משתתפת באורח משמעותי באחזקתו של בסיס זה. בתחומי הבסיס ממוקמות גם יחידות המטה של CENTCOM. יחידות אלה חיוניות מאוד לפעילותם הצבאית של הכוחות האמריקניים ושאר כוחות הקואליציה במזרח התיכון ומעבר לו.

מתוך הכרה בתרומתה של קטאר לביטחון הלאומי של ארצות הברית העניק לה הנשיא ביידן בינואר 2022 את התואר (שיש גם למדינת ישראל) major non-NATO ally. באחרונה חתמו ארצות הברית וקטאר על שורה של הסכמים אסטרטגיים התורמים להעצמת שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי המדינות.

קטאר, קובע המסמך, היא הלקוח השלישי בגודלו בעולם של מערכות צבאיות מתוצרת ארצות הברית. שתי המדינות מקיימות ביניהן דיאלוג אסטרטגי שוטף, סביב סוגיות שונות, ובין השאר: מאבק בטרור, הבטחת התעופה האזרחית, הבטחת הגבולות ומאבק בתופעות של הקצנה המשלבת גם פעילות אלימה.

ארצות הברית, קובע הנייר, נעזרת לא אחת בניסיונה העשיר של קטאר בתחום התיווך לצורך קידום האינטרסים הביטחוניים שלה. קטאר הייתה גורם מכריע ואמין במשא ומתן לשחרורם של אזרחים אמריקנים שהוחזקו כבני ערובה וכאסירים במקומות שונים ברחבי העולם. בין השאר תרמה קטאר השנה לשחרורם של אזרחים אמריקנים שהוחזקו בתנאי מעצר באורח לא חוקי באפגניסטן, רואנדה, איראן, ונצואלה ורצועת עזה.

קטאר, מוסיף המסמך, פעלה גם לאיחוד בין ילדים אוקראינים ומשפחותיהם. בכך היא הפגינה את התייצבותה במאבק נגד הפעילות הברוטאלית של רוסיה נגד אזרחים תמימים של אוקראינה. כמו כן ארצות הברית וקטאר משתפות פעולה במאבק נגד סחר בני אדם. קטאר, מסיים המסמך, מארחת בשטחה שש שלוחות של אוניברסיטאות אמריקניות. ארצות הברית וקטאר מקיימות שיתוף פעולה מגוון בתחום קידום החינוך והתרבות.[4]

לא ברור לנו הרקע לפרסום זה. אנו נוטים להערכה שהוא קשור, בין השאר, לגלי הביקורת הקשים המושמעים בישראל, ובמדינות אחרות, כלפי קטאר וקשריה ההדוקים עם ראשי החמאס מצד שרים, אנשי ציבור ואקדמיה.[5] ראשי הממשל מודעים היטב לביקורת הקשה בישראל על התבטאותו של ראש המל"ל, צחי הנגבי: "אני שמח לומר שקטאר הופכת לגורם חיוני ולבעלת עניין במתן פתרונות הומניטריים. המאמצים הדיפלומטיים של קטאר הם חיוניים בשלב זה".[6]

הממשל מודע היטב גם להתבטאותו הביקורתית, אומנם המרומזת, של ראש הממשלה כלפי קטאר בוועידת הנשיאים כי "יש לקרוא לקטאר ללחוץ על חמאס כדי שיותר מהחטופים שלנו ישוחררו". התבטאות זו נענתה בתגובה ביקורתית/עוקצנית של דובר משרד החוץ הקטארי כי מדובר "בניסיון [של ראש הממשלה] להאריך את המלחמה מסיבות הידועות לכולם".[7]

באורח רשמי, מדובר ב"מסמך ניטראלי" שאינו קשור לישראל דווקא. יחד עם זאת, קשה להשתחרר מן הרושם שהמסמך מיועד בעיקר לעיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל. הגילויים הקשים שנתלוו למתקפה האכזרית של החמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 הפנו בהכרח זרקור עוצמתי כלפי קטאר – המדינה הנחשבת לתומכת העיקרית בחמאס. התיאורים הגראפיים הקשים של מעשי אונס ורצח של ילדים וזקנים ואונס צעירות עוררו ביקורת קשה בקהילייה הבינלאומית, גם בקרב גורמים שבדרך כלל אינם מזדהים עם ישראל. מעורבותה העמוקה של קטאר בקידום עסקת החטופים מאירה אותה לא אחת באור שלילי בקרב חוגים רחבים במדינת ישראל, אולי גם בקהילייה הבינלאומית.

יש להניח כי בקרב אישים בכירים בהנהגה הקטארית, וגם אצל אישים בכירים בממשל, קיימת מודעות עמוקה לעובדה שסוגיית החטופים נמצאת על סדר היום של החברה וההנהגה בישראל בעצימות גבוהה מאוד. ברור לכול שאופי הטיפול בסוגיה רגישה זו עלול להביא לערעור היציבות הפוליטית בישראל, ואף לחרוץ את גורלם של ראשי ההנהגה בארץ. ראשי הממשל בארצות הברית ובקטאר אינם יכולים לשלול את האפשרות שראש הממשלה, הנמצא במצוקה פוליטית קשה, יבקש להפנות את אש הביקורת גם, ואולי בעיקר, כלפי קטאר.

הידיעות הרבות שהופצו בחודשים האחרונים סביב מאמציה של קטאר להשתלט באמצעים כספיים על אוניברסיטאות יוקרה בארצות הברית פגעו לא מעט בשמה הטוב של קטאר בארצות הברית.[8] מאידך גיסא, הצלחת המאבק בקונגרס ובדעת הקהל להביא להתפטרותן של שתי נשיאות של אוניברסיטאות מובילות בארצות הברית העצימו את דימוי הכוח של הקהילייה היהודית בארצות הברית ותומכיה. ולבסוף, הסקרים שנערכו לאחרונה בארצות הברית והצביעו על תמיכה רחבה מאוד בישראל בדעת הקהל בארצות הברית, כל אלה העצימו, קרוב לוודאי, את החששות הן בממשל האמריקני והן בהנהגת קטאר מפני מאמץ מצד ישראל להשחיר את דמותה של קטאר בדעת הקהל בעולם בכלל, ובארצות הברית בפרט.

המסמך הנזכר לעיל משגר, להערכתנו, מסר גלוי וסמוי לישראל: אל תמתחו מדי את החבל בביקורת שלכם על קטאר. ארצות הברית תקבל אולי בהבנה ביקורת מתונה על קטאר בהתחשב במצוקה הקשה של ממשלת ישראל בעת הנוכחית. יחד עם זאת, היא לא תוכל לקבל מאמץ אינטנסיבי של ישראל להשחיר את דמותה של קטאר בזירה האמריקנית. אם כך תעשה ישראל, היא עלולה להיתקל בתגובה אמריקנית קשה.

סיכום והמלצות

המסמך שפרסמה מחלקת המדינה, ונסקר בהרחבה במסגרת נייר זה, נועד להדגיש את חשיבותה של קטאר כבעלת ברית קרובה של ארצות הברית. להערכתנו מטרת המסמך, בין השאר, להדוף גלי ביקורת על קטאר בישראל, ואולי גם במדינות אחרות. זאת, בעיקר על רקע תמיכתה המתמשכת בחמאס, שהובילה למתקפת ה-7 באוקטובר 2023, ומאמציה להטביע את חותמה על המערכת האקדמית בארצות הברית באמצעות עוצמתה הפיננסית.

בשעה ש-134 גברים, נשים וילדים שלה מוחזקים בידי החמאס ברצועת עזה, אף ממשלה בישראל לא תוכל לוותר על שירותיה של קטאר כגורם שיש לו נגישות והשפעה על החמאס. כל זאת בתקווה שתושג בסופו של דבר עסקה שתביא לשחרורם של החטופים. ההנהגה בישראל מודעת היטב לאחריותה המכרעת של קטאר לאירועי הדמים של ה-7 באוקטובר 2023. היא גם מודעת היטב לסיכונים הכרוכים בפעילותה של קטאר בעת הנוכחית, העלולים לפגוע באינטרסים חיוניים של ישראל.

יחד עם זאת, סוגיית החטופים ועיצוב דמותה של רצועת עזה לאחר המלחמה נמצאים עתה בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל, ומאפילים על כל שיקול אחר. עתה נוסף השיקול הכרוך בתמיכתה המאסיבית של ארצות הברית בקטאר והאיום המפורש למדי המופנה, בין השאר, כלפי ישראל שלא לתת יד למאמצים להשחיר את דמותה של קטאר. בשעה שמדינת ישראל נמצאת במסלול התנגשות כמעט יום-יומי עם ממשל הנשיא ביידן, אין לה שום אינטרס בהסלמת העימות על ידי ביקורת חריגה כלפי קטאר.

ביום שתסתיים המלחמה והחטופים ישובו לביתם, תצטרך מדינת ישראל לעשות חשבון נפש נוקב, קודם כול עם עצמה. במסגרת זו היא תהיה חייבת להבהיר לעצמה כיצד ומדוע היא הלכה שבי אחרי מקסמי השווא של מדינה תומכת טרור, כמו קטאר, שלפיהם "מזוודות הדולרים" שהיא תעביר לידי החמאס הן שיביאו את השקט לרצועת עזה. בהמשך נצטרך לבחון האם, ועד כמה, הייתה קטאר בסוד התכנון של מתקפת ה-7 באוקטובר 2023. אם אכן יסתבר שכך הדבר תצטרך מדינת ישראל לגבות מקטאר מחיר כבד בגין מעשיה הנואלים.

* המחבר מבקש להודות לפרופ' קובי מיכאל על הערותיו המלומדות.

[1] THE UNITED STATES DEPARTMENT OF STATE JOINT STATEMENT ON THE UNITED STATES-QATAR STRATEGIC DIALOGUE, MARCH 5. 2024

[2] QATAR, MINISTRY OF FOREIGN AFFAIRS, MARCH 5, 2024, Prime Minister and Minister of Foreign Affairs: Qatar-US Strategic Dialogue Represents Landmark in Historic Partnership, Prime Minister and Minister of Foreign Affairs: 6th Qatar-US Strategic Dialogue Represents Landmark in Historic Partnership (mofa.gov.qa)

The U.S.-Qatar Strategic Partnership – United States Department of State, March 4, 2024 [3]

[4] חודשים ספורים קודם לכן פרסם שגריר ארצות הברית בקטאר, טימי דיוויס, מאמר רצוף דברי שבח והלל לקטאר והנהגתה. השגריר מעלה על נס את הקשרים ההדוקים של ארצו עם קטאר על רקע העובדה ששתי המדינות "חולקות ביניהן ערכים, אינטרסים וחזון משותפים". השגריר אינו מפרט אם ערכי דמוקרטיה, עיתונות חופשית וחופש ביטוי, המהווים אבן פינה בתרבות הפוליטית האמריקנית, הם חלק מאופי החיים בקטאר. השגריר מתמקד, ובצדק, באינטרסים המשותפים בין שתי המדינות וקובע כי "מעולם לא הייתה שותפות אינטרסים, הן במישור הבילטראלי והן במישור האזורי, קרובה יותר בין שתי המדינות" (Our interests, bilaterally and regionally, have never aligned more closely).

השגריר יוצא מגדרו כדי לשבח את הנהגת קטאר על מאמצי המודרניזציה שלה הן בתחום התשתיות, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הצבאי. הוא מדגיש את פעילותה של קטאר לסייע לארצות הברית במישורים שונים באפגניסטן ומול איראן. השגריר מדגיש את מעמדה הבינלאומי של קטאר המאפשר לה להיות לעזר לארצות הברית בתחומים שונים ומגוונים. בהמשך השגריר מתמקד בקשרים ההולכים ומתפתחים בין שתי המדינות בתחומים של חינוך, תרבות, מחקר ומדע, וכמובן בתחום הכלכלי. לבסוף הוא משבח את נכונותה של קטאר להתייצב בגלוי לצד אוקראינה במאבקה נגד רוסיה. בכך, קובע השגריר, קטאר מפגינה את "מחויבותה ליציבות ושלום באירופה".

Timmy Davis, United States Embassy In Qatar, United States-Qatar Realation: A Model For Global Partnership. https://qa.usembassy.gov/us-qatar-relations-a-model-for-global-partnership

[5] שר ההסברה, עמיחי שיקלי, קבע כי קטאר היא "מדינת אויב מרושעת. היא חמאס עם מגדלים יפים". אבי בר-אלי, דה מרקר, 17 באוקטובר 2023. ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט: "קטאר היא האויב עצמו. קטאר מממנת, מסייעת ומתחזקת את ארגון הטרור חמאס-דעאש. מטרת ישראל המוצהרת היא השמדת חמאס. מטרת קטאר היא הפוכה בדיוק: הצלת חמאס". אריאל כהנא, "קטאר היא האויב עצמו: בנט במתקפה על הממשלה". ישראל היום, 25 באוקטובר 2023. ד"ר מרדכי קידר: "קטאר היא מדינת אויב, גרועה יותר מאיראן". מרדכי קידר, "קטאר היא אויב גרוע יותר מאיראן, ואנחנו נותנים לה דריסת רגל בישראל", מקור ראשון, 25 בדצמבר 2022. פרופ' קובי מיכאלי: "קטאר היא אויב. לא פחות מזה. היא המממנת הגדולה ביותר של חמאס, היא מארחת על אדמתה את מנהיגי חמאס, היא תומכת בארגוני טרור ג’יהאדיסטים והיא ממקימי אל קאעידה. היא מצליחה להתל בכולם". פרופ' קובי מיכאלי, "קטאר היא אויב", ערוץ 14, 25 בפברואר 2023.

[6] אריאל כהנא, ראש המל"ל בציוץ חריג: "שמח שקטאר גורם חיוני", ישראל היום, 25 באוקטובר 2023.

[7] ליאור בן ארי, קטאר במתקפה על נתניהו: תתמקד במו"מ, במקום לפעול לפי אג'נדה פוליטית צרה, YNET, 19 בפברואר 2024.

https://www.ynet.co.il/news/article/hyxqptx36

[8] נועה לזימי, "קטאר המשחק הכפול", מכון משגב, 5 במרץ 2024.

עיקרי הדברים

• אף שמדובר בתוצאות לא סופיות, הבחירות באינדונזיה סימנו מנצח ברור – שר הביטחון, Prabowo Subianto.
• ניתן לסכם את נשיאותו של ג'וקווי כמוצלחת בסך הכול, בעיקר בנושאי הפנים ובשיעורי צמיחה מרשימים, אך בחוסר אקטיביות בזירה הבינלאומית.
• מגמות שהתחזקו בתקופת נשיאותו של ג'וקווי ובאו לידי ביטוי גם במהלך הבחירות האחרונות מעלות חששות לעתיד הדמוקרטיה באינדונזיה.
• ניתן להעריך כי תחת נשיאותו של סוביאנטו תהיה אינדונזיה פרו-אקטיבית יותר בזירה הבינלאומית, בדגש על הסביבה הקרובה (ASEAN ואוסטרליה), אך גם על רקע התחרות בין סין לבין ארה"ב.
• הבחירה בסוביאנטו יכולה להתברר כהתפתחות חיובית עבור מדינת ישראל. סוביאנטו פרגמטי, ובעבר גם נפגש עם בכירים ישראלים. "ביום שאחרי" המלחמה בעזה ייתכן פוטנציאל להרחבת המגעים בין המדינות, בייחוד אם מגעים דומים יתקדמו מול סעודיה.

 הבחירות

ב-14 בפברואר קיימה אינדונזיה, המדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר והדמוקרטיה השלישית בגודלה בעולם, בחירות לנשיאות שהיו משמעותיות הן בזירת הפנים והן בהקשר זירת החוץ, וציינו את סיום עשור הנשיאות תחת ג'וקווי (Joko Widodo).

הסיפור האישי של ג'וקווי, שהתחיל כנגר עני והצליח כנגד כל הסיכויים להתקדם לתפקידי מפתח בפוליטיקה האינדונזית עד זכייתו בבחירות לנשיאות ב-2014, מסמל את המאפיינים הדמוקרטיים באינדונזיה. אולם, דווקא האדם שנהנה מהדמוקרטיה הוביל בתקופת נשיאותו לשחיקתה, כולל בבחירות האחרונות.

לאחר ספירת הקולות הראשונית ופרסום המדגמים, Prabowo Subianto, שר הביטחון בממשלת ג'וקווי, מסתמן כמנצח הברור בבחירות עם 56.4% מהקולות. Anies Baswdan, מושל ג'קרטה לשעבר וראש האוניברסיטה האסלאמית באינדונזיה, ניצב במקום השני עם 24.6%, ואילו Ganjar Pranowo, מושל האי המרכזי ג'אווה, ומועמד מפלגת השלטון של הנשיא היוצא, במקום השלישי עם 19% בלבד. הספירה יכולה להימשך כחודש, אולם בד"כ המדגמים תואמים את תוצאות האמת. כדי לשדר מסר מרגיע לכלל החברה באינדונזיה הכריז סוביאנטו על ניצחונו והדגיש בפני תומכיו שאסור להיות שחצנים, גאוותנים או שרויים באופוריה, אלא צנועים ולהבטיח שהניצחון הוא ניצחון עבור כל האינדונזים.

שחיקת הדמוקרטיה?

במבט ראשון ניתן לחשוב שמדובר במעין מהפך, כאשר יריבו הפוליטי של ג'וקווי בשתי מערכות הבחירות הקודמות, סוביאנטו, מוביל בבטחה, בעוד שדווקא מועמד מפלגתו של ג'וקווי משתרך מאחור. אולם, לא כך הם פני הדברים. סוביאנטו בחר לרוץ בבחירות האלה עם הבן של ג'וקווי, Gibran Rakabuming Raka, כסגן הנשיא שלו, ככל הנראה על מנת להבטיח את תמיכת הנשיא היוצא בו על פני מועמד מפלגת השלטון גאנג'ר. אך סיפור הנפוטיזם אינו מסתיים פה – בנו של ג'וקווי רק בן 36, כאשר הגיל המינימלי לריצה בבחירות הוא 40, ולכן הרכב מיוחד של בית המשפט לחוקה, בראשות גיסו של ג'וקווי, Anwar Usman, הוריד את גיל המינימום כדי לאפשר לו לרוץ.

יש הטוענים שכך יוכל ג'וקווי לשמר את ההשפעה שלו על קבלת ההחלטות גם אחרי נשיאותו. החששות לדמוקרטיה אינם מסתיימים כאן. סוביאנטו, גנרל לשעבר שהיה מפקד הכוחות המיוחדים בתקופת שלטונו של Suharto, אשר נתפס אז בזירה הבינלאומית כדיקטטור, הואשם בפגיעה בפעילי אופוזיציה בתקופת המחאות בשנת 1998 שכוונה נגד אינדונזים ממוצא סיני. המחאות הסתכמו במעל אלף הרוגים וסיום שלטונו של סוהארטו. סוביאנטו הינו השריד הפוליטי הבכיר ביותר מאותה תקופה, וכיוון שהוא נתפס כלאומן יש החוששים שינצל את נשיאותו לריכוזיות יתר ויוביל לשחיקה נוספת של הדמוקרטיה.

נוכח התדמית הזו, בקמפיין הבחירות הנוכחי התאמץ סוביאנטו להצטייר כסבא חביב שפונה גם לקהל הבוחרים הצעיר המדינה, שמעוניין בעיקר בצמצום אבטלת הצעירים ורכישת השכלה. בכל מקרה, הוא נתפס כמנוסה בהרבה מהמועמדים האחרים בנושאי חוץ וביטחון. סוביאנטו צפוי לנהל מדיניות חוץ אקטיבית יותר מאשר זו שאפיינה את נשיאותו של ג'וקווי, שהתמקדה בעיקר בנושאי פנים, להוציא אירוח פסגת ה-G20 בנובמבר 2022. כפי שניתן להתרשם מהצהרותיו של סוביאנטו לאורך קמפיין הבחירות, בהתייחסו ליריבות בין ארה"ב לבין סין, וריבוי התקריות בים סין הדרומי, הוא טען כי יפעל לחיזוק יכולות ההגנה של המדינה.

עם זאת, מבחינה לוגיסטית-מבצעית, הבחירות היו מופע מרשים של דמוקרטיה – שינוע קלפיות בכל דרך אפשרית בין 17 אלף האיים המרכיבים את אינדונזיה: בסירות, אופנועים, סוסים וברגל. לצד הבחירות לנשיאות ול-580 המושבים בפרלמנט האינדונזי, עמדו לבחירה גם כ-20 אלף תפקידים ברמות המדינה, המחוז והרובע. כ-205 מיליון בעלי זכות הצבעה בבחירות מתוך כ-274 מיליון תושבים בסה"כ. אגב, 56% מבעלי זכות ההצבעה הינם צעירים עד גיל 40.

לצד ההישג במירוץ לנשיאות, נראה כי מפלגתו של סוביאנטו תהיה בסה"כ המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט, אך גדולה מספיק בכדי להקים קואליציה, וייתכן שתדחק את מפלגת השלטון PDI-P, שצפויה לשמור על מעמדה כמפלגה הגדולה ביותר, לאופוזיציה.

משמעויות לישראל

אינדונזיה וישראל אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים, אך הדבר אינו מונע משתי המדינות לקיים קשרים כלכליים ענפים, הן ישירות והן דרך מדינות שלישיות, המוערכים בלפחות 500 מיליון דולר. כמו כן, קיימת תנועה של צליינים מאינדונזיה המגיעים לביקורים בישראל, ובעבר התקיימו ביקורים של בכירי דת ותקשורת מאינדונזיה בישראל, אשר נפגשו עם דרג מדיני בכיר.

אינדונזיה, ככלל, תומכת באופן עיוור כמעט בנרטיב הפלסטיני ובפתרון שתי המדינות, ומאז השבעה באוקטובר הביעה סולידריות עם העם הפלסטיני, תוך גינוי פעולות ישראל. אולם, בניצחונו של סוביאנטו בבחירות יש פוטנציאל חיובי ליחסים עם מדינת ישראל, לפחות "ביום שאחרי" המלחמה בעזה, ובייחוד אם יתקיימו במקביל מגעים מול סעודיה. לצד התמיכה האוטומטית בפלסטינים, סוביאנטו נפגש בעבר עם בכירים ישראליים פומבית, והיה חלק מממשלה שבחנה נורמליזציה בין המדינות, כפי שהודה גם מזכיר המדינה האמריקני, בלינקן, לפני כשנתיים.

עמדתו הפרגמטית של סוביאנטו מנוגדת לעמדות שני המועמדים האחרים שהתחרו איתו על הנשיאות. למשל, Ganjar Pranowo, מועמד מפלגת השלטון ומושל האי המרכזי ג'אווה לשעבר, היה הגורם המרכזי שלא הסכים לארח את ישראל במסגרת אליפות העולם בכדורגל עד גיל 20, מהלך שלבסוף אילץ את פיפ"א להעביר את הטורניר מאינדונזיה לארגנטינה, וגרר ביקורת מהציבור האינדונזי שדווקא רצה לארח טורניר גדול. כזכור, נבחרת ישראל הגיעה עד לגמר בטורניר זה. המועמד הנוסף, Anies, נשען על תמיכתם של הזרמים האסלאמיסטים באינדונזיה, וככזה נוקט עמדה אנטי-ישראלית מובהקת.

לסיכום, בהתייחס ל"יום שאחרי" על ממשלת ישראל לתת את הדעת גם לאינדונזיה, ולבחון התקרבות מחודשת, לכל הפחות על בסיס פרגמטיות משותפת. מעבר לקשרים הכלכליים שמתקיימים בין המדינות, ניתן להעמיק ולהרחיב גם את הקשרים בתחומי הסייבר, הסדר הציבורי, הלוויינות ואף התעשיות הביטחוניות, כאשר בתחום זה ניתן לייצא אמצעים דרך מדינות שלישיות.