פורסם במקור ראשון, בתאריך 30 באפריל 2026.

ביקורו האחרון של המלך צ'רלס השלישי בארצות הברית – ובמיוחד נאומו בפני הקונגרס – אינו יכול להיתפס כאקט טקסי בלבד. נראה כי מדובר בניסיון מכוון לחזק את מה שמכונה זה שנים רבות "היחסים המיוחדים" בין בריטניה לארצות הברית. שותפות אשר, על אף עומקה ההיסטורי, מגלה בשנים האחרונות סימני שחיקה, העלולים לערער את הברית ההיסטורית בין שתי המדינות.

במשך עשורים, הברית האנגלו-אמריקנית התבססה על אינטרסים אסטרטגיים משותפים, זיקה תרבותית וערכים פוליטיים דומים. ממלחמת העולם השנייה, דרך המלחמה הקרה ועד לעידן שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, פעלו לונדון ווושינגטון בתיאום הדוק. אולם בשנים האחרונות מסתמנת התרחקות הדרגתית אך משמעותית – כזו שעשויה לדרוש כעת "תיקון" יסודי הן במישור הפוליטי והן במישור הסמלי.

אחד ממוקדי המתח נוגע לנאט"ו. ממשלים אמריקניים שונים, ובמיוחד תחת הנשיא דונלד טראמפ, הפעילו לחץ על בעלות הברית האירופיות להגדיל את תקציבי הביטחון ולשאת בנטל גדול יותר. בריטניה, על אף היותה שחקן צבאי מרכזי, ספגה ביקורת על היקף ומהירות התחייבויותיה, מה שתרם לחיכוך מתמשך מול וושינגטון.

גם הבדלים פוליטיים העמיקו את הפער. תחת הנהגת ראש הממשלה קיר סטארמר, מדגישה בריטניה מדיניות פרוגרסיבית יותר בתחומי הפנים והחוץ, כולל סוגיות אקלים, ממשל והגירה. אף כי הבדלים כאלה אינם חדשים, הצטברותם החלישה את תחושת התיאום האוטומטי שאפיינה בעבר את היחסים בין ארצות הברית ובריטניה.

סוגיית איראן מהווה מוקד נוסף למחלוקת. אף ששתי המדינות ממשיכות לשתף פעולה, הבדלי דגש בין דיפלומטיה לבין הפעלת לחץ צבאי, יוצרים פערים בתיאום האסטרטגי .  כל זאת לאחר שסטארמר טרח להדגיש ש"זו (המלחמה באיראן) אינה מלחמה שלנו ואנחנו לא ניגרר לתוכה". ההתרחקות ההדדית בין שתי המדינות קיבלה לאחרונה ביטוי מרחיק לכת באמצעות אינדקציות שממשל טראמפ משנה את עמדתו ביחס לשליטתה של בריטניה על איי פוקלנד. שינויים אלה עוררו חשש בלונדון כי הנחות יסוד של זהות אינטרסים אינן מובנות מאליהן עוד.

התפתחויות אלו אינן מצביעות על קרע שאינו ניתן לאיחוי, אלא על התקררות הדרגתית או סטייה איטית ולא על נתק חד. אולם בבריתות הנשענות לא רק על הסכמים פורמליים אלא גם על אמון ותפיסה הדדית, גם תהליך כזה עלול להיות בעל השלכות משמעותיות.

בהקשר זה מקבל ביקורו של המלך צ'רלס חשיבות מיוחדת. כמלך חוקתי וכסמל של המשכיות, ניתן לראות בנאומו של המלך בקונגרס ניסיון, ממש על עברי פי תהום, להציל את היחסים בין שתי המדינות "להחזיר עטרה ליושנה"  ולחזק את היסודות העמוקים, ארוכי השנים, בין המדינות.

עם זאת, להתרחשויות אלו יש השלכות החורגות מעבר ליחסים בין בריטניה לארצות הברית. עבור ישראל, הנשענת במידה רבה על הברית האסטרטגית עם וושינגטון, מדובר בלקח רלוונטי ואף נורת אזהרה.

בישראל קיימת לעיתים נטייה להניח כי עומק שיתוף הפעולה הצבאי עם ארצות הברית, במיוחד מול איראן, מבטיח את יציבות הקשר לאורך זמן. אך ההתפתחויות ביחסי ארה"ב–בריטניה ממחישות כי גם בריתות עמוקות אינן חסינות לשינויים פוליטיים, חילופי הנהגה והבדלים באינטרסים.

אם תהליך כזה יכול להתרחש בין וושינגטון ללונדון, הוא בוודאי עשוי, בתנאים מסוימים, להתרחש גם ביחסים עם מדינת ישראל. מכאן החשיבות של זהירות אסטרטגית בעיצוב המדיניות הישראלית.

על ישראל להגן על האינטרסים החיוניים שלה בעזה, בלבנון ואיראן. אך עליה גם להביא בחשבון את מגבלותיה הנובעות מהתלות בתמיכה אמריקנית – פוליטית, צבאית ודיפלומטית. צעדים שיתפרשו בוושינגטון כסטייה מהעדיפויות האמריקניות עלולים ליצור חיכוך במערכת יחסים שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לפגוע בה.

במובן זה, הקריאות בישראל, הנשמעות חדשות לבקרים, לנקוט מדיניות עצמאית לחלוטין, המתעלמת משיקולים אמריקניים, הן בעייתיות ואף מסוכנות. אוטונומיה אסטרטגית היא חשובה, אך יש לאזן אותה מול מציאות הברית.

האתגר הוא אפוא של כיול עדין. הנהגה ישראלית נבונה תדע לנווט בין שמירה על אינטרסים חיוניים לבין רגישות לעמדות ולמגבלות של ארצות הברית. הדבר מחייב לא רק בהירות אסטרטגית, אלא גם איפוק ותחכום פוליטי.

המתחים המתפתחים בין ארצות הברית לבריטניה מהווים תמרור אזהרה ברור. בריתות, גם העמוקות ביותר, אינן מתקיימות מאליהן. עבור ישראל, המחיר של ניהול כושל של יחסיה האסטרטגיים המרכזיים עלול להיות כבד.

ייתכן כי התערבותו של המלך צ'רלס תיזכר כתזכורת חשובה: גם הבריתות החזקות ביותר דורשות תחזוקה מתמדת ושימורן מחייב ערנות, משמעת וחוכמה אסטרטגית.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בשנת 1982 עוצב העולם המערבי על ידי שני מנהיגים דומיננטיים ובעלי קו אידיאולוגי דומה: נשיא ארצות הברית רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ’ר. שניהם הובילו מדיניות ימנית מובהקת, שהתבססה על כלכלה חופשית והתנגדות חריפה לסוציאליזם. השילוב בין בהירות אידיאולוגית, סמכותיות פוליטית ותמיכה ציבורית רחבה אפשר להם לבסס שיתוף פעולה הדוק במיוחד בין ארה״ב לבריטניה לאורך שנות ה-80.

שיתוף פעולה זה עמד למבחן במלחמת פוקלנד. באותה תקופה שלטה בארגנטינה חונטה צבאית בראשות הגנרל לאופולדו גאלטיירי, שניהלה את המדינה באמצעות דיכוי אכזרי של כל ביטויי מחאה וביקורת. ב-2 באפריל 1982 פלש צבא ארגנטינה לאיי פוקלנד—טריטוריה שהייתה בשליטה בריטית מאז 1833. בריטניה הגיבה בעוצמה ושלחה כוח ימי למרחק של כ-13,000 קילומטרים אל דרום האוקיינוס האטלנטי. לאחר יותר מ-70 ימי לחימה הצליחה להביס את הצבא הארגנטינאי ולהשיב את השליטה באיים.

מאז הפכה השליטה הבריטית לעובדה פוליטית מבוססת. ארצות הברית, אף שלא הכירה רשמית בריבונות הבריטית, קיבלה בפועל את שליטתה דה־פקטו. לאורך השנים נותר הסכסוך רדום יחסית, כאשר ארגנטינה נמנעה מצעדים משמעותיים לשינוי הסטטוס קוו.

בשבועות האחרונים מסתמנת תפנית. תחת הנהגתו של הנשיא חאבייר מיליי, ארגנטינה מאמצת גישה אסרטיבית יותר לסוגיית פוקלנד. מיליי, המקיים קשרים קרובים עם דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, מאותת על כוונתו לחדש את המאבק על האיים.

עמדה זו נוסחה באופן חד על ידי שר החוץ הארגנטינאי, פבלו קווירנו, שקרא לחידוש משא ומתן דו־צדדי עם בריטניה ולסיום “הקולוניאליזם” הבריטי. הוא הדגיש כי ארגנטינה מחזיקה בזכויות ריבוניות על האיים, ודחה את תחולת עקרון ההגדרה העצמית במקרה זה. לדבריו, תושבי האיים אינם מהווים “עם” מוכר לפי האו״ם, אלא “אוכלוסייה מושתלת”, ולכן אינם יכולים להכריע בסכסוך טריטוריאלי שבו הם צד. קווירנו הדגיש את נכונות ארצו להגיע ל“פתרון שלום וסופי”, אך כזה שיתבסס על עקרון השלמות הטריטוריאלית ולא על רצון התושבים.

במקביל, ניכרת גם תזוזה בעמדה האמריקנית. אף שאין הכרזה רשמית על שינוי מדיניות, וושינגטון מאותתת על נכונות לבחון מחדש את תמיכתה בבריטניה. דיונים בפנטגון באשר לבחינה מחודשת של העמדה כלפי הריבונות הבריטית, לצד הסכמה אמריקנית לעסקאות נשק עם ארגנטינה, מצביעים על שינוי מגמה.

שינוי זה אינו מתרחש בחלל ריק. מערכת היחסים בין ארה״ב לבריטניה מצויה במתח גובר בשנים האחרונות. ראשית, ברמה האידיאולוגית—נשמעת ביקורת אמריקנית גוברת, כולל מצד סגן הנשיא ג’יי.די. ואנס, על תהליכים פוליטיים פנימיים בבריטניה, המטילים ספק בדימויה כמופת דמוקרטי. שנית, במסגרת נאט״ו—דרישת הנשיא טראמפ להגדלת הוצאות הביטחון יצרה חיכוכים משמעותיים עם לונדון. שלישית, ובעיקר, הסתייגותה של בריטניה מהשתתפות מלאה במהלכים הצבאיים של ארה״ב וישראל מול איראן נתפסה בוושינגטון כחוסר מחויבות.

על רקע זה מתגבשת תפיסה אמריקנית חדשה, שלה נתן ביטוי ברור שר ההגנה פיט הגסת’: בריתות אינן עוד חד־צדדיות. בעלות ברית נדרשות לא רק ליהנות מהגנה אמריקנית, אלא גם לתמוך באופן פעיל במדיניותה של ארה״ב. להיעדר תמיכה עשוי להיות “תג מחיר”. בהקשר זה, סוגיית פוקלנד משמשת ככלי לחץ עקיף על לונדון—איתות לכך שהתמיכה האמריקנית אינה מובטחת.

סביר להניח כי מהלכיהן של ארגנטינה וארצות הברית מול בריטניה תואמו, לפחות בחלקם, עם ראש הממשלה נתניהו במהלך ביקורו האחרון של חאבייר מיליי בישראל. עבור ישראל, להתפתחויות אלו יש משמעות אסטרטגית ברורה: הן ממחישות את עומק התיאום עם ארה״ב ומחזקות את מעמדה של ישראל כשותף מרכזי של וושינגטון.

ההתפתחויות סביב איי פוקלנד ממחישות כי גם סכסוכים “רדומים” עשויים לשוב למרכז הבמה כאשר מאזן הכוחות משתנה. מעבר לכך, הן משקפות את אופייה המשתנה של המערכת הבינלאומית—מערכת שבה בריתות נעשות מותנות יותר, אינטרסים גוברים על עקרונות, והמחויבות נבחנת במעשים.

מכאן נגזרת מסקנה מדינית ברורה עבור ישראל: יש לשמור על תיאום הדוק עם ארצות הברית ולהימנע מחיכוכים מיותרים. במקביל, ראוי לאמץ גישה פרגמטית ברוח דוקטרינת בן-גוריון—גמישות בסוגיות משניות לצד עמידה תקיפה בנושאים קיומיים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המציאות הגרעינית במזרח אסיה אינה תוצר של אירוע פתאומי, אלא של תהליך מצטבר שבו סימני אזהרה זוהו בזמן אך לא תורגמו לפעולה החלטית. תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית מדגימה כיצד דחייה, אי־ודאות והימנעות מהכרעה יכולים להפוך איום בר־מניעה למציאות אסטרטגית קבועה של איום מתמשך ובלתי הפיך.

שורשי התוכנית נעוצים בעשורים שלאחר מלחמת קוריאה, אך כבר בשלב מוקדם זוהו אינדיקציות מדאיגות להתקדמות טכנולוגית בעלת פוטנציאל צבאי. אף על פי כן, הקהילה הבינלאומית, ובפרט ארצות הברית, בעיקר תחת ממשל הנשיא קלינטון, נמנעה מפעולה מכרעת. השילוב בין חוסר ודאות מודיעינית לבין החשש מהסלמה אזורית, ובעיקר האפשרות למלחמה כוללת בחצי האי הקוריאני, הובילו להעדפת מסלול דיפלומטי.

ההסדרים שנחתמו בשנות ה־90 הצליחו לעכב את התקדמות התוכנית, אך לא לעצור אותה. בדיעבד, הם סיפקו לקוריאה הצפונית זמן יקר, שאיפשר לה לפתח נתיבים חלופיים ולהתקרב ליכולת גרעינית מלאה. מרגע שהיכולת הזו הושגה, השתנתה המערכת האסטרטגית מן היסוד: האפשרות למניעה כמעט נעלמה, והעולם נאלץ לעבור לניהול האיום באמצעות הרתעה בלבד.

בהמשך, קוריאה הצפונית עברה משלב של הסתרה לשלב של הפגנת כוח. שיגורי טילים הפכו לכלי מרכזי במדיניותה ולא רק לצורך ניסוי טכנולוגי, אלא כאמצעי לאיתות פוליטי ולהפעלת לחץ. חלק מן השיגורים הללו עברו מעל שטחה של יפן, ובכך המחישו באופן מוחשי את הפגיעוּת של מדינה מודרנית, גם כאשר היא נהנית מבריתות חזקות עם מעצמת על כמו ארצות הברית.

יפן, בהיותה בעלת ברית מרכזית של ארצות הברית ומארחת בסיסים צבאיים אמריקנים, מוצאת עצמה במצב מורכב: מצד אחד היא נהנית מהגנה אמריקנית, אך מצד שני היא חשופה לאיומים הנובעים מהעימות הרחב יותר בין וושינגטון לפיונגיאנג. הדוקטרינה הפציפיסטית-משהו שאימצה לאחר מלחמת העולם השנייה מגבילה גם כיום (למרות השינויים שחלו מאז), את יכולתה לפעול עצמאית, ומעמידה את ביטחונה במידה רבה על אמינות ההרתעה האמריקנית.

מול מציאות זו ניצבת הגישה הישראלית, השונה באופן מהותי. מאז הקמתה פיתחה ישראל תפיסה אסטרטגית המבוססת על עצמאות, מניעה מוקדמת ואי־הסתמכות בלעדית על גורמים חיצוניים. הנחת היסוד הייתה כי איומים קיומיים אינם ניתנים לניהול לאחר הבשלתם, אלא יש לסכלם בשלב מוקדם ככל האפשר.

גישה זו יושמה לאורך השנים, ובמיוחד ביחס לאיומים גרעיניים בעיראק ובסוריה. בשנים האחרונות היא בולטת במיוחד ביחס לאיראן. ישראל הגדירה את התוכנית הגרעינית של איראן כאיום קיומי, והדגישה כי דחיית פעולה עלולה ליצור מצב בלתי הפיך. ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר והזהיר כי אם לא תינקט פעולה בזמן, איראן תגיע למעמד של חסינות אסטרטגית. למרות זאת, נטתה מדינת ישראל בשנים האחרונות להעדיף ניהול האיום באמצעות הסכמים, פעילות חשאית והרתעה, על פני הכרעה מוקדמת.

מכאן מתחדדת תובנה מטרידה במיוחד. במבט לאחור, על רקע הפעילות הצבאית המאסיבית שמנהלות ארצות הברית וישראל נגד איראן והפרויקט הגרעיני שלה, קשה שלא לתהות עד כמה מציאות זו הייתה קרובה להתגבשות בלתי הפיכה. ייתכן כי שילוב של נסיבות פוליטיות, אסטרטגיות ואף מקריות – מנע את ההגעה לנקודת האל־חזור. יש הרואים בכך תוצאה של החלטות מדיניות מסוימות, לרבות שינויים בהנהגה בארצות הברית והשפעתם על מדיניות כלפי איראן; אחרים ייטו לפרש זאת גם במונחים רחבים יותר. כך או כך, ברור כי ההתפתחות לא הייתה מובנת מאליה.

בדיעבד, מצמרר לחשוב עד כמה היינו קרובים – ביחס לאיראן – לשחזור המודל הצפון־קוריאני. האפשרות כי יום אחד הייתה הקהילה הבינלאומית מתעוררת אל מציאות של איראן גרעינית, בדומה למקרה הצפון־קוריאני, אינה תרחיש תיאורטי בלבד.

לפיכך, הלקח המרכזי הוא כפול. ראשית, חלונות הזדמנות למניעה הם מוגבלים בזמן, ולעיתים נסגרים מבלי שניתן יהיה לשוב ולפתוח אותם. שנית, הנטייה לדחות הכרעות מתוך תקווה לייצוב עלולה להתברר בדיעבד כהחלטה בעלת מחיר אסטרטגי כבד. במובן זה, המקרה האיראני – גם אם טרם הגיע לסופו – מחייב חשיבה מחודשת על גבולות ההבלגה, על תזמון הפעולה ועל האחריות המוטלת על הנהגות בזיהוי רגעי ההכרעה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"תתחילו להגן על עצמכן, לא נהיה שם עוד לעזור לכן" – כך קרא היום (ג') במפורש נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לכל אותן מדינות, כדבריו, ש"סירבו להצטרף לעריפה של איראן". הוא גם הציע להן, בשל המחסור בדלק סילוני ובמוצרים אחרים שעוברים דרך מצרי הורמוז, לבוא לקנות נפט אצלו בארה"ב. לא חסר לנו, הדגיש הנשיא.

כבר הרבה זמן מורגש המתח בין הממשל הנוכחי בוושינגטון ובין מדינות אירופה. זה בא לידי ביטוי במיסוי שטראמפ הטיל עליהן, בדרישותיו להעלות את שיעור תקציב הביטחון שלהן ובלעג שלו כלפי מדינות היבשת, שטובעות בפני שטף המהגרים המוסלמים ותרבות ה"ווק". המשבר הזה מתנהל כבר מאז כניסתו לבית הלבן, וחוזר על עצמו בפזמונים שונים. וסר הנכונות של האירופיות לבוא לעזרתו בפתיחת מצרי הורמוז היה רק ביטוי נוסף לכך, אך נדמה שהפעם משהו כבר השתנה.

טראמפ אינו מסתפק כבר רק בעלבונות אישיים כלפי המנהיגים האירופים, ובמקום זאת עבר להצהרות תוקפניות הרבה יותר ולאיומים בתגובה להפניית העורף מהיבשת. אחרי שספרד סגרה את נמלי התעופה שלה בפניו ("ננתק את המסחר", הצהיר טראמפ), ובריטניה שאמרה ש"זו לא המלחמה שלה" ("לא מרוצים מהם"), הגיעה תורה של איטליה, שסירבה לאפשר למטוסים אמריקנים לנחות בסיציליה בדרכם לאיראן. צרפת בכלל סגרה את המרחב האווירי שלה בפני מטוסים אמריקניים שמעורבים במלחמה ("נזכור זאת", הוא אמר), שווייץ עצרה את הייבוא הביטחוני מארה"ב, וגם הקנצלר מרץ – שפתח חזק והביע תמיכה במלחמה – ביצע פניית פרסה וביקר אותה באחרונה בחריפות.

אלא שטראמפ רומז שעשויות לכך השלכות רבות: ארה"ב לא תעמוד לצידכן בעת צרה, הוא הדגיש היום, ברמז עבה על כמה מאפשרויות הפעולה שעומדות בפניו. אחת מהן קשורה לברית נאט"ו: מזכיר המלחמה שלו, פיט הגסת', די אמר במפורש לאן הרוח נושבת בבירה האמריקנית, כשציין ש"אין לך כך ברית אם יש מדינות שלא מוכנות לעמוד לצידך כשאתה זקוק להן".

ארה"ב היא התורמת הגדולה ביותר של נאט"ו. היא נושאת בכ-20 אחוזים מהעלות התפעולית שלה, ואחראית לכ-60 אחוזים מסך התקציב שלה. הברית הזו כוללת 32 מדינות, אבל רק ארה"ב מחזיקה אותה על כתפיה בצורה כזו. אם טראמפ יחליט שאינו עומד עוד לצידה, היא בהחלט עלולה להפוך לצל חיוור של עצמה ואף לקרוס.

אבל מלבד נאט"ו, אם ארה"ב תחליט להפנות גב למדינות היבשת – תהיה לה בעיה גדולה מאוד גם בעניין המלחמה באוקראינה והחשש מפלישה רוסית. טראמפ ממילא רוכב על הגל של MAGA והצורך להפנות תקציבים פנימה, והאפשרות להתנתק מהמלחמה האינסופית באירופה יכולה להקנות לו נקודות זכות רבות בבסיס התמיכה הרפובליקני שלו.

עד כמה זה יפגע באירופים? מאוד. עד דצמבר 2025 וושינגטון השקיעה כ-188 מיליארד דולר במלחמה של קייב – כשליש מהסיוע החיצוני לאוקראינים, ורק מעט יותר ממה שהשקיעו כל יתר מדינות אירופה גם יחד. אם ימשוך את תמיכתו משם, לאירופים לא יהיה קל למלא את החסר.

צריך גם להתייחס למשמעויות אחרות של דברי הנשיא היום: ניתן היה להבין מדבריו שמצרי הורמוז ממילא אינם חשובים לו, כי נפט לא חסר לאמריקנים. הוא הציע למדינות אחרות להילחם שם, "לכו תשיגו את הנפט שלכן בעצמן", כדבריו – רמז לכך שיניח לאירופים לפתור את הבעיה שם בעצמם, בעוד שהוא עצמו יסיג את כוחותיו מהאזור. זה מסתדר היטב עם ידיעות שפורסמו רק אתמול, שבהן דווח כי אמר ליועציו שהוא שוקל לסיים את המלחמה גם ללא פתיחת המצרים.

ובכל זאת, האם טראמפ ירצה לצאת מהמלחמה ולהידמות כמי שהאיראנים הצליחו לכופף אותו? האם אמצעי הלחץ היחיד שלהם גרם לו לברוח מבלי לשבור אותם? זה לא מתאים לאופי של הנשיא, ומרמז על כך שזו עשויה להיות אסטרטגיית לחץ חדשה של או ניסיון הטעיה.

ואכן, אפשר שהוא מנסה לעמעמם את כוונותיו וליצור הפתעה טקטית מול האיראנים, אם יבחר להסתער בכוח על המצרים. דברים ברוח זו רמז גם הגסת', שאמר ש"העיקר להיות בלתי צפוי".

אבל יש גם אפשרות אחרת: דוברת הבית הלבן קרוליין לוויט ציינה ביום שני כי הנשיא מעוניין לקרוא למדינות ערב לממן את עלות המלחמה באיראן. ערב הסעודית, כוויית, בחריין והאמירויות, נאמר גם בתקשורת, לוחצות על טראמפ לא להפסיק את המלחמה משום שאיראן טרם נחלשה די הצורך ועשויה להוות עוד איום. העובדה שהיא חולשת על מצרי הורמוז, ובולמת את מעבר הנפט שמכניס לאותן מדינות כל כך הרבה רווחים, בוודאי עמדה גם היא לנגד עיניהן.

אז אולי זה מה שמכוון אליו טראמפ: ייתכן שהאיום הסמוי שלו לצאת מהמלחמה בלי לפתור את בעיית הפקק במצרי הורמוז נועד לשדר לראשי מדינות המפרץ, שעד כה לא הצטרפו למערכה באופן פעיל ורק נהנו מההגנות שסיפקה להן ארה"ב – רוצות שנמשיך להילחם ונעזור לכן להתעשר? יש לזה מחיר, ונשמח שתשלמו אותו בפטרו-דולרים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 1 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• חברת רילאיינס ההודית תקים בית זיקוק על אדמת ארה"ב בעסקה ששוויה 300 מיליארד דולר.
• העסקה מבטאת הישענות רבה יותר של הודו על נפט אמריקאי במקביל להפסקת הרכישה של נפט רוסי.
• יחד עם החלטת ארה"ב לאפשר להודו לרכוש באופן זמני נפט רוסי בשל סגירת מצרי הורמוז, מדובר בבחירה אמריקאית לראות בהודו שותפה אסטרטגית.
• להתפחויות אלה יש השפעה חיובית על חיבוריות אנרגיה בין-אזורית, בין אם תחת מסדרון IMEC ובין אם תחת יוזמות אחרות עם מעורבות אמריקאית גוברת.
• ההתקרבות בין הודו לארה"ב חיובית לישראל בגלל האפשרות לייצר משולש כוח ובשל הערך הייחודי שכל אחת מהשותפות מביאה עמה.

לקריאת המאמר במלואו

המלחמה באיראן (2026) חשפה מחדל ציוויליזציוני חסר תקדים: העולם הפקיר את ליבת כלכלתו – האנרגיה – למעבר ימי צר אחד, מיצרי הורמוז, הנתון להשפעתו של משטר קיצוני הפועל לשיבוש הסדר האזורי והעולמי.

דרך המעבר הצר הזה זורם כרבע מצריכת האנרגיה העולמית, נתון ההופך אותו לאחת מנקודות התורפה הקריטיות ביותר של המערכת הבינלאומית.

אין מדובר רק בכשל טכני של תלות בתוואי שיט פגיע, אלא בכשל עמוק יותר: הנחה רבת־שנים כי ניתן לנהל, להכיל ואף להסדיר משטרים הפועלים מתוך היגיון שאינו רציונלי במובנו הקלאסי, ותוך היעדר מוחלט של מחויבות לאמת – כפי שנחשף שוב בשיגור טילים בעלי טווח של 4,000 ק"מ לאחר התחייבות להגבלתם למחצית מטווח זה. לולא המערכה שמנהלות ארצות הברית וישראל, קשה להניח כי תהליך זה היה נעצר בזמן. תרחיש שבו משטר כזה מצויד גם בנשק גרעיני – וביכולתו להטיל אימה על שכנותיו ועל המערכת הבינלאומית כדי לסחוט אותן עד דק – אינו דמיוני כלל.

מי שהבינה את חומרת המצב ופעלה לבלימתו הייתה ארצות הברית, בשיתוף ישראל. אך כאשר ביקשה וושינגטון מבעלות בריתה באירופה להצטרף למאמץ להבטחת חופש השיט, נתקלה בסירוב – ובראשו עמדתה של גרמניה.

בדבריו בבונדסטאג ב־18 במרץ 2026 הסביר הקנצלר פרידריך מרץ (Friedrich Merz) כי ממשלתו שותפה למטרה שאיראן לא תהווה עוד איום, אך ציין כי ארצות הברית לא התייעצה עם אירופה, וכי המהלך אינו עומד בפרוצדורות המקובלות ואינו מלווה בתוכנית מספקת. על כן, הבהיר, גרמניה לא תיטול חלק במערכה כל עוד תנאים אלה אינם מתקיימים.

אכן, יש משקל לטענות פרוצדורליות. דמוקרטיות אינן אמורות לפעול בלא תיאום, בלא מנדט ובלא בחינה של השלכות. אך כאן עולה השאלה העקרונית: האם פגם בפרוצדורה מצדיק הימנעות ממעורבות כאשר על הפרק ניצב איום ממשי על הסדר הכלכלי והביטחוני הבינלאומי?

דווקא בדבריו הפומביים הודה הקנצלר פרידריך מרץ – ידיד אמיתי של ישראל – כי ישראל פועלת למעשה גם להגנת אירופה, ואף תיאר זאת כ"עבודה הקשה – ואף המלוכלכת – הנעשית עבור כולנו". יש בדברים אלה הכרה מפוכחת בכך שהאיום האיראני חורג הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון. אם כך, מתחדדת הדילמה: כיצד ניתן להכיר באיום – ובו בזמן להימנע מפעולה בשל פגם בהליך?

אך כאן נדרש חידוד נוסף – מהותי.

ההתלבטות האירופית ביחס לאיראן נולדה בתקופה שבה ניתן היה עדיין לראות בה מדינה רציונלית, שניתן להגיע עמה להסכמים, ושמרחקה מנשק גרעיני אינו מיידי. במסגרת זו, הדרישה לפרוצדורה, למנדט ולהסדרה הייתה לא רק מובנת – אלא אף ראויה. אלא שהמציאות שהתהוותה לנגד עינינו שונה בתכלית.

איראן מצויה כיום בתהליך חסר תקדים: משטר המופשט באופן שיטתי מיכולותיו הצבאיות, הכלכליות והמנהיגותיות – ואף על פי כן אינו נכון להיכנע. לא זו בלבד, אלא שבתהליך הנושא מאפיינים אובדניים ואף משיחיים, הוא ממשיך לפגוע לא רק באויביו אלא גם בשותפיו – במדינות ובמערכות כלכליות עמן קיים קשרים ענפים. פגיעה במתקני אנרגיה, בתשתיות אזרחיות ובמערכות פיננסיות אינה עוד אמצעי לחץ רציונלי, אלא ביטוי להתנהלות החותרת תחת עצם היציבות שעליה נשען גם המשטר עצמו. במציאות כזו, השאלה משתנה מן היסוד. אין מדובר עוד בדיון על הסדרה עם שחקן רציונלי, אלא בהתמודדות עם דינמיקה העלולה להפוך להרסנית כלפי סביבתה – ואף כלפי עצמה.

כאן מתגלה פער עמוק יותר, שאינו רק מדיני אלא רעיוני. הוא נוגע למתח שבין פרוצדורה לבין מוסר. הפילוסופית חנה ארנדט (Hannah Arendt) תיארה תופעה זו כ"בנאליות של הרוע": מצבים שבהם אנשים פועלים במסגרת נהלים תקינים לכאורה, אך מוותרים על החובה להפעיל שיפוט מוסרי עצמאי.

בדומה לכך, ברוח משנתו של יורגן הברמאס (Jürgen Habermas) – מן הפילוסופים הגרמנים החשובים של זמננו, שהלך לעולמו השבוע – ניתן לומר כי הליך דמוקרטי, תקין ככל שיהיה, איננו מספיק לבדו. חוק או החלטה אינם נעשים לגיטימיים רק משום שהתקבלו בפרוצדורה נכונה; הם זקוקים לעיגון מוסרי. בלעדיו, הדמוקרטיה עלולה להפוך למסגרת ריקה מתוכן ומסוכנת, כפי שההיסטוריה האירופית מלמדת.

ומטאפורה להמחשה: דבקות בעקרונות הדמוקרטיה ובכלליה הפרוצדורליים, שאינם מוכפפים למוסר, כמוה כציות של נהג להוראות יצרן המכונית ולחוקי התנועה ותמרוריהם, אך בלי מפה או "וויז" – כלל לא ברור שהוא נוהג בדרך הנכונה.

גרמניה, כמו מדינות אירופה האחרות, ניצבת אפוא בפני דילמה אמיתית – לא בין מלחמה לשלום בלבד, אלא בין שני סוגים של אחריות: אחריות לפרוצדורה תקינה, ואחריות לסיכול איום ממשי בזמן אמת. הבחירה הייתה אולי מורכבת לפני המלחמה; לנוכח ההשתוללות הנוכחית של איראן ושיגורם של שני טילים בליסטיים לעבר האי דייגו גרסייה – היא כבר אינה כזו.

גרמניה רשאית להתנגד למלחמה ולדרוש את סיומה. אך אם זו עמדתה – ראוי שתנמק אותה לא רק בשפה של פרוצדורה, אלא גם בשפה של מוסר. שכן מול מציאות המשתנה לנגד עינינו – אין די בכללים שנוסחו עבור מציאות אחרת. מבחן הורמוז הוא אפוא גם מבחן רעיוני. הוא שואל לא רק כיצד פועלות הדמוקרטיות – אלא על מה הן נשענות כאשר הן נדרשות להכריע. בין פרוצדורה לאחריות מוסרית, הבחירה איננה רק טכנית; היא נוגעת ליסודות שעליהם בנוי הסדר המערבי כולו.

דווקא מגרמניה – יותר מכל מדינה אירופית אחרת – מצופה כי נימוק פרוצדורלי בשם שמירת הסדר לא ישמש לה מפלט ראשון, אלא מוצא אחרון. אם לא מתאים לה להצטרף לאבטחת השיט במייצרי הורמוז, מצופה שלא תסתתר מאחורי נוהל כתחליף להכרעה מוסרית.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 23 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מעצם טבעה, ברית היא לרוב עניין דו-צדדי. אם אין בה תועלת ורווחים לכל אחד מחבריה, הסיכוי שיתמידו איתה וימשיכו בה הולך ופוחת עם הזמן. זה נכון לגבי בריתות אזוריות כאן במזרח התיכון, אבל גם בזירה הבינלאומית הגדולה יותר, עם מוסדות כגון ברית נאט"ו.

כבר שנים נשיא ארה"ב דונלד טראמפ קורא למדינות נאט"ו להעלות את היקף ההשקעה הביטחונית שלהן, ולשאת נטל גדול יותר בהגנה הקולקטיבית שמספקת הברית הצפון-אטלנטית.

הרבה לפני פרוץ המלחמה באוקראינה הוא ביקש ממדינות הברית לחלק את הנטל הכלכלי שלה בשוויון גדול יותר, וגם ב-2018 דרש מהן להעלות את תקציב הביטחון לכ-2 אחוזים מהתמ"ג – כדי שביום פקודה לא רק ארה"ב תצטרך לספק אמצעי לחימה נגד האויב. אחרי שהמלחמה נמשכה שנים רבות, הוא היה זה שדחף אותן להעלות גם את הרף הזה ל-5 אחוזים.

ארה"ב, צריך להבין, היא התורמת הגדולה ביותר של נאט"ו. היא משלמת כחמישית מעלות הפעילות השוטפת של הברית, ובסך הכול אחראית ליותר מ-60 אחוזים מהתקציב של נאט"ו. במוסד שכולל 32 מדינות, חלוקת הנטל מוטה מאוד לצד אחד.

עד דצמבר 2025 סייעה וושינגטון גם למלחמה באוקראינה בהיקף תקציבי כולל של כ-188 מיליארד דולר – סכום המגיע לכשליש מהסיוע החיצוני לקייב, ורק נמוך מעט יותר מהתקציב שהשקיעו בכך כלל מדינות האיחוד האירופי גם יחד.

לכן אולי אפשר להבין את גודל האכזבה של טראמפ אתמול, כשמדינות נאט"ו החליטו לא להיענות לבקשתו ולסייע למשימת ליווי הספינות במצרי הורמוז. טראמפ אינו עושה את זה רק בשביל עצמו: ארה"ב הפכה בשנים האחרונות ליצרנית הנפט הגדולה בעולם, ובינתיים גם הצליחה למנוע מהמחירים לזנק בכיוון שאיראן רצתה אליו.

אחרי שלושה שבועות של מלחמה, הם נותרו לפי שעה יציבים פחות או יותר אחרי הקפיצה הראשונית. סביר להניח שאפילו אם המצב יימשך עוד כמה חודשים, ארה"ב תיפגע פחות מאחרות.

דרך המצרים עוברות ספינות עם כ-20 אחוזים מכלל תצרוכת הנפט העולמית, ואיראן נוקטת מדיניות מפלה: היא מאפשרת למדינות שהיא חפצה ביקרן לצלוח את המסע, כולל רוסיה וסין, ומונעת ממדינות כגון האירופיות לקבל את הנפט שהן זקוקות לו.

מי שמרוויח מכך בעיקר הם הסינים, הרוסים – ובסוף גם האמריקנים, במיוחד אם טראמפ אכן הצליח לשים את ידיו על מאגרי הנפט של ונצואלה. האירופיות, מנגד, יוצאות קירחות מכאן ומכאן.

הסירוב האירופי, לפיכך, מדהים עוד יותר. מדינות היבשת חוששות להסתבך במלחמה ארוכה, ומעדיפות להמשיך להתכונן בסבלנות לפלישה רוסית שאולי יום אחד תגיע, אך הן אולי לא מבינות את גודל הנזק שנעשה להן.

מקורבו של טראמפ, הסנאטור לינדזי גראהם, סיפר שמעולם לא ראה את הנשיא כל כך כועס, והשניים כבר החלו לשחרר הצהרות שמדגימות את גודל השבר: "לא צריכים אותם", "נזכור את זה", "ההשלכות יהיו כבדות" ועוד. האמריקנים, כך נראה, מאוכזבים מאוד מראשי היבשת והמדיניות הבדלנית שלהם.

חלק מהעלבונות אפילו היו אישיים: על נשיא צרפת אמר טראמפ שבקרוב יסיים את תפקידו; נגד ראש ממשלת בריטניה קבל שהיחסים בין המדינות היו מצוינים עד שנכנס לתפקידו; והקנצלר הגרמני זכה אף הוא לביקורת, כשלטענת טראמפ (הצודקת) הוא מדבר משני קצות הפה – מצד אחד מרוצה מהפעולה נגד הגרעין האיראני, שלדבריו מסכן את אירופה, ומצד שני מסרב לעזור לה.

המצב הזה מזכיר במובנים רבים את הגישה שנקטו בה מדינות היבשת כלפי גרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר העדיפו לספוג עוד ועוד ולא לעשות דבר. סביר להניח שנוויל צ'מברליין היה מתגאה בממשיכי דרכו בני זמננו, שקופאים על השמרים ואינם מוכנים לנקוט פעולה אפילו למען האינטרס שלהם.

דווקא לישראל המצב הזה מספק הזדמנות טובה. במלחמה הזאת היא הוכיחה לטראמפ את ערכה לא כשותפה זוטרה, אלא כזו שנושאת בנטל ההתקפי והמלחמתי בגאון ובעוז, מבלי להירתע או להוריד הילוך. היכולות המודיעיניות, האוויריות וההגנתיות שלה התגלו כמועילות מאוד גם לאמריקנים, ושילוב הידיים בין הצבאות עובד היטב.

כאשר גם מדינות המפרץ לא מזהירות, בלשון המעטה, בתגובתן לאיום האיראני, ניתן להניח כי הממשל הנוכחי מזהה היטב מי ניצב לצידו ברגע האמת.

סקרים אחרונים שנעשו בארה"ב בידי כמה רשתות תקשורת מצאו רוב עצום, קרוב ל-90 אחוזים, של תמיכה במלחמה גם בקרב מצביעים המזדהים כאנשי MAGA – תנועה שמזוהה דווקא עם בדלנות אמריקנית. אף שהדמוקרטים מתנגדים לרוב למלחמה, הסקרים מוצאים שהם מזדהים עם מטרותיה, כולל עצירת הגרעין האיראני או התמיכה בארגוני הפרוקסי.

ביום שאחרי המלחמה צריכה ישראל לקצור את הדיווידנדים של השותפות הזאת עם ארה"ב. בעוד שהאירופים ככל הנראה יספגו את מלוא זעמו של הממשל, ישראל צריכה לבוא מעמדה לא מתנצלת, של חברה בברית מצליחה ומוכחת, ולגבש את מעמדה המדיני והצבאי בוושינגטון. לא בטוח שתהיה לנו הזדמנות טובה יותר לכך.

פורסם במעריב, בתאריך 19 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה ב-2022, הפכה הודו ללקוחת הנפט המשמעותית ביותר של מוסקבה: עד סוף 2023 היווה הנפט הרוסי כ-30 אחוז מכלל יבוא הנפט ההודי. אך בינואר 2026 ירד נתח זה ל-19.4 אחוז בלבד. יתרה מכך, רילאיינס, המפעילה את בית הזיקוק הפרטי הגדול בעולם, לא רכשה אף חבית נפט רוסית אחת בינואר 2026. החברה שפעם הגדירה את קשר האנרגיה של הודו מול רוסיה, נטשה נתיב זה בשקט. במקביל, יבוא הנפט ההודי מארה"ב עלה ב-31 אחוז על בסיס שנתי עד דצמבר 2025. עסקת בית הזיקוק היא החותמת לקשר המתהדק עם ארה"ב.

הנרטיב שאפיין את יחסי הודו-ארה"ב לאורך שנת 2025 סיפר על מלחמת סחר: מכסים אמריקאיים, רטוריקה הודית לוחמנית, ואווירה דיפלומטית צוננת. אנליסטים דיברו על משבר ביחסים. אך כפי שטענתי לאורך השנה האחרונה, הכיוון האסטרטגי מעולם לא השתנה. גם בשיא המשבר, מזקקי הנפט ההודיים הפחיתו בשקט רכישות רוסיות. רילאיינס ביצעה סקרי היתכנות לעיבוד פצלי שמן מאגן הפרמיאן. ONGC גיוונה השקעות לעבר המערב. הרעש הציבורי היה מסך עשן להתקרבות אסטרטגית בין ארה"ב והודו. ב-2 בפברואר 2026 הוכרז על הסכם הסחר, המכסים בוטלו, ו"המשבר" הסתיים. לא בפריצת דרך דיפלומטית, אלא בהבנות סחר שהושגו בשקט מאחורי הקלעים לאורך שנה שלמה.

כאשר ארצות הברית וישראל תקפו יעדים איראניים בשבת, התגובה האירופית הייתה כמעט צפויה מראש – ולכן גם לא הפתיעה איש בישראל. האיחוד האירופי ורוב הממשלות במערב: גרמניה, בריטניה וצרפת, מיהרו לקרוא לריסון, לדה־אסקלציה ולפתרון דיפלומטי. ספרד, מצדה, מיהרה לגנות את התקיפה. במקביל, מדינות כמו צ'כיה, אלבניה והמדינות הבלטיות הביעו הבנה רבה יותר לצעד הישראלי – עמדה שגם היא אינה מפתיעה למי שמכיר את מפת הפוליטיקה האירופית.

בעיני רבים בישראל, התגובות הללו מחזקות תפיסה מוכרת: אירופה או עוינת לישראל, או שאינה מסוגלת להבין את מציאות הביטחון שלה. אך המסקנה הזו מחמיצה את הנקודה המרכזית.

אירופה כיום אינה שחקן גיאופוליטי אחיד. מדובר ביבשת מפוצלת, שבה כל מדינה מעצבת יותר ויותר את מדיניות החוץ שלה לפי האינטרסים הלאומיים שלה, הפוליטיקה הפנימית והשיקולים הביטחוניים שלה.

עבור ממשלות אירופה, סדר העדיפויות ברור: ההשלכות האסטרטגיות של הפלישה הרוסית לאוקראינה, היחסים עם וושינגטון, שיקולי ביטחון אזוריים ולחצים פוליטיים פנימיים. רק לאחר כל אלה עולה גם סוגיית ישראל. כדי להבין את אירופה – צריך להבין את סדר העדיפויות הזה.

מזרח אירופה: ביטחון לפני הכול

במדינות מרכז ומזרח אירופה – פולין, צ'כיה, רומניה והמדינות הבלטיות – התגובות לפעולה הישראלית נגד איראן היו לרוב מבינות יותר.

ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלהן גורמות להן להיות מודעות במיוחד לאיומים מצד מעצמות עוינות, ובראשן רוסיה. מאז הפלישה לאוקראינה, מדינות אלו הגדילו משמעותית את תקציבי הביטחון שלהן ודחפו לחיזוק האגף המזרחי של נאט"ו.

ברבות מהן גם האוכלוסייה המוסלמית קטנה יחסית, ולכן הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו ממלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפנימית כפי שקורה בחלק ממדינות מערב אירופה. מבחינתן, ישראל נראית לעיתים מוכרת: מדינת קו חזית המתמודדת עם שכנים עוינים ואיומי ביטחון מתמשכים.

גרמניה: מרכז הכובד של אירופה

גרמניה נותרה הכלכלה הגדולה והמדינה המשפיעה ביותר באירופה. בשל מורשת השואה, ממשלות גרמניה לדורותיהן מדגישות אחריות מיוחדת לביטחונה של ישראל. במקביל, ברלין מחויבת עמוקות לברית עם ארצות הברית וליציבות הטרנס-אטלנטית.

עם זאת, גם גרמניה מתמודדת עם לחצים פנימיים גוברים: אוכלוסייה מוסלמית גדולה, קיטוב סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועלייה באירועים אנטישמיים בתקופות של מתיחות במזרח התיכון.
לכן ברלין נדרשת לאזן בין האחריות ההיסטורית לישראל, הברית עם וושינגטון והיציבות הפוליטית בתוך המדינה.

מערב וצפון אירופה: פוליטיקה פנימית ולגליזם

במדינות כמו צרפת, בריטניה, בלגיה, נורבגיה, דנמרק ושבדיה, סכסוכים במזרח התיכון גולשים לעיתים קרובות אל תוך הפוליטיקה הפנימית. קהילות מוסלמיות גדולות ופעילות פוליטית גורמות לכך שהסלמות בעזה או באזור מובילות במהירות להפגנות, למאבקים פוליטיים ולעיתים גם לעלייה באירועים אנטישמיים.

צרפת ובריטניה עדיין מבקשות להקרין השפעה דיפלומטית בינלאומית באמצעות שיח של משפט בינלאומי ורב-צדדיות. אך מאחורי הרטוריקה עומד לעיתים שיקול מעשי יותר: שמירה על יציבות פנימית כאשר מתיחות במזרח התיכון מציתה מתחים ברחובות.

המדינות הנורדיות, מצדן, ביססו לאורך השנים את השפעתן באמצעות סיוע בינלאומי ופעילות במוסדות כמו האו"ם – דבר שמשפיע גם על השיח שלהן בנוגע לסכסוכים במזרח התיכון.
ברוב מערב אירופה, המדיניות כלפי ישראל מושפעת כיום לא פחות מהפוליטיקה הפנימית מאשר משיקולים גיאופוליטיים.

אידאולוגיה בספרד ובאירלנד

בחלק ממדינות אירופה, לאידאולוגיה יש משקל גדול במיוחד. השיח הפוליטי בספרד מציג יותר ויותר סכסוכים בינלאומיים דרך עדשה אנטי-קולוניאלית, שבה ישראל מתוארת לעיתים ככוח קולוניאלי.

אירלנד נעה בכיוון דומה, כאשר רטוריקה פוליטית משווה לא פעם בין הלאומיות הפלסטינית לבין מאבקה ההיסטורי של אירלנד לעצמאות. בשתי המדינות הללו, אידאולוגיה גוברת לעיתים על שיקולים גיאופוליטיים.

הפרגמטיים של הים התיכון

מדינות דרום אירופה – כמו איטליה ויוון – נוטות לבחון סכסוכים במזרח התיכון בעיקר דרך הפריזמה של יציבות אזורית. שתיהן מודאגות במיוחד מנתיבי אנרגיה, מלחצי הגירה ומהסיכון להסלמה במזרח הים התיכון. כאשר האיום האיראני התקרב לאזור קפריסין, שתי המדינות הבהירו כי יהיו מוכנות להגן על ביטחון האזור, תוך קריאה להימנע מהסלמה.

אירופה מעבר לאיחוד האירופי

חשוב לזכור שהאיחוד האירופי אינו מדבר בשם כל אירופה – ולעיתים מתקשה לדבר אפילו בשם כל חבריו. הונגריה, למשל, ערערה שוב ושוב על קונצנזוס אירופי בנושאים שונים, מהגירה ועד הצהרות לגבי ישראל – מבלי לספוג כמעט סנקציות משמעותיות מבריסל. המסר למדינות אחרות היה ברור.
במקביל, גם מדינות שאינן חלק מהאיחוד האירופי משחקות תפקיד חשוב בזירה הדיפלומטית של ישראל. אלבניה הייתה בין התומכות הברורות ביותר של ארצות הברית וישראל באירופה. סרביה היא דוגמה נוספת: מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, היא המדינה האירופית היחידה שסיפקה לישראל תחמושת.

המקרים הללו משקפים מגמה רחבה יותר: מפת הפוליטיקה האירופית נקבעת יותר ויותר על ידי החלטות לאומיות, ולא על ידי קונצנזוס יבשתי.

הלקח עבור ישראל

אירופה ממשיכה לדבר בשפה של רב-צדדיות וערכים משותפים. אך מתחת לרובד הרטורי מסתתרת יבשת מפולגת – בין אינטרסים לאומיים, פוליטיקה פנימית ושיקולים אסטרטגיים שונים.

עבור ישראל, הלקח ברור: יש לפעול מול מדינות אירופה אחת-אחת, ולא מול היבשת כגוש אחד. כל ממשלה מקבלת החלטות לפי האינטרסים שלה, ורבות מהמדינות יכולות להיות – ולעיתים הן אכן – שותפות וידידות של ישראל.

ההתפתחויות האחרונות ממחישות זאת היטב. גם המדינות שהשמיעו את הביקורת החריפה ביותר בתחילת האירועים אינן בהכרח נשארות בעמדה זו כאשר מופעל לחץ אסטרטגי אמריקאי וכאשר האינטרסים הביטחוניים שלהן נכנסים לתמונה. כך למשל ספרד — אחת המתנגדות הבולטות לפעולה נגד איראן — הודיעה כעת כי תאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסיה הצבאיים ואף צפויה להצטרף לאיטליה וליוון בהגנה על קפריסין מפני הסלמה אזורית.

דוגמה זו ממחישה היטב את המציאות האירופית: הרבה הצהרות, אך מעט קו אסטרטגי משותף.
אבל דבר אחד צריך להיות ברור: ישראל לא צריכה לחפש באירופה מצפן מוסרי קולקטיבי. ובאותה מידה, אין לה גם סיבה לחשוש מאיום של סנקציות אירופיות קולקטיביות.
אירופה של היום פשוט מפוצלת מדי בשביל שני הדברים הללו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 05 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בשנת 1955 הוקמה ברית בגדד ביוזמה בריטית, ובהשתתפות טורקיה, עיראק, איראן ופקיסטן, ובהמשך גם במעורבות אמריקנית משמעותית. הברית נועדה להשתלב במערך הבלימה המערבי נגד ברית המועצות במסגרת המלחמה הקרה. אף שמטרתה הרשמית הייתה אנטי־סובייטית, במזרח התיכון היא נתפסה גם כמהלך לבלימת הלאומיות הערבית הרדיקלית בהובלת ג'מאל עבד אל־נאצר.

במציאות הגאו־פוליטית הנוכחית נדרש, להערכתנו, מבנה דומה לזה של ברית בגדד כמודל שישלב מדינות בעלות אינטרסים משותפים מול איומים חוצי־אזור. בהקשר זה, היחסים המעמיקים בין ישראל והודו עשויים להוות בסיס לגרעין אסטרטגי חדש, במסגרת תלת־צדדית הכוללת את ארצות הברית.

היחסים בין ישראל והודו עברו בעשור האחרון קפיצת מדרגה משמעותית. שיתופי פעולה בתחומי ביטחון, טכנולוגיה, מודיעין וסייבר מציבים את שתי המדינות כשותפות אסטרטגיות עמוקות. עם זאת, ככל שניתן להתרשם, נתניהו העדיף, בנאומו בכנסת "לשדרג" את יחסיה של ישראל עם הודו למסגרת של "ברית". מודי, לעומת זאת, כמנהיג של מדינה שנשאה לאורך שנים את "דגל המדינות הבלתי מזדהות", העדיף "לשמור מרחק", ולהגדיר את מערכת היחסים על בסיס של “שותפות אסטרטגית”.

ברית פרו-מערבית רחבה

למרות זאת, עצם ההצהרה על קרבה אסטרטגית יוצרת אפקט הרתעתי. שיתוף פעולה הדוק בין המדינות מאותת ליריבותיהן כי כל עימות בילטרלי עלול להתרחב למרחב טכנולוגי ומודיעיני רחב יותר.

האתגר האסטרטגי המרכזי הניצב כיום בפני ישראל והודו איננו העמקת שיתוף הפעולה הבילטרלי ביניהן — זה כבר מתרחש — אלא הרחבתו למסגרת משולשת הכוללת את ארצות הברית כגורם בכיר ומעצב. בטווח הארוך יותר, מסגרת זו עשויה לשמש גרעין לברית רחבה של מדינות פרו־מערביות, ובהן חלק ממדינות המפרץ (ובראשן סעודיה ועומאן), וכן ירדן ואולי אף לבנון, אם התנאים הפוליטיים יבשילו לכך.

ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל אינו רק ציון דרך ביחסים הדו־צדדיים; הוא נושא עמו גם מסר אסטרטגי מרומז כלפי וושינגטון. המסר איננו אנטי־אמריקני, אלא להפך: הוא מבטא הערכה עמוקה לעוצמתה של ארצות הברית ולקרבתה האסטרטגית לשתי המדינות. אולם בו בזמן הוא משקף תובנה מפוכחת — ישראל והודו אינן יכולות להרשות לעצמן להישען באופן בלעדי על המטרייה האמריקנית.

במילים אחרות, שתי המדינות מאותתות כי הן מבקשות מארצות הברית להכריע: להעמיק את מחויבותה ולהיכנס למסגרת בריתית ברורה, או לחילופין להשלים עם כך שייווצרו מנגנוני תיאום אסטרטגיים שאינם תלויים בה באופן מוחלט.

עמדה זו נובעת מהתנהלות אמריקנית הנתפסת בשנים האחרונות כ"אסטרטגיית ישיבה על הגדר": מחד גיסא יחסים קרובים מאוד עם ישראל והודו; מאידך גיסא תמיכה או שיתוף פעולה עם שחקנים הנתפסים בירושלים ובניו־דלהי כגורמים מערערי יציבות — כגון טורקיה וקטאר, ובמובנים מסוימים גם פקיסטן.

מדיניות אמריקנית הנתפסת כמאוזנת בין הודו לפקיסטן מעוררת ספקות בניו־דלהי. ה"אירוח המלכותי" לו זכה מפקד צבא פקיסטן, אסים מוניר, בביקורו האחרון בארצות הברית (כולל ארוחת צהריים אינטימית עם הנשיא טראמפ) ביוני 2025, נתפסים בהודו כאיתות בעייתי, במיוחד לנוכח האיום המתמשך של טרור אסלאמיסטי והמתיחות בקשמיר.

מבחינת הודו, קואליציה משולשת עם ישראל וארצות הברית אמורה לייצר יתרון אסטרטגי ברור מול פקיסטן ומול ציר סין–פקיסטן. אם ארצות הברית נמנעת מהכרעה ברורה, היא מחלישה את האמון בה מצד בעלות בריתה באסיה.

ביקור מודי בישראל טומן בחובו קריאה אסטרטגית לארצות הברית לחדול ממדיניות אמביוולנטית ולהציב עצמה בבירור במחנה "המדינות הטובות". הכרעה כזו עשויה לשנות את מאזן הכוחות הגלובלי, לחזק את ההרתעה מול "ציר הרשע" של איראן וסין, ולבסס סדר בינלאומי הנשען על קואליציה של מדינות דמוקרטיות וחופשיות.

אם ארצות הברית תבחר להיכנס "בשתי רגליים ועם מגפיים" למסגרת כזו, היא לא רק תסייע לבעלות בריתה — היא תחזק את מעמדה שלה עצמה כמעצמה מובילה במערכת הבינלאומית של המאה ה־21, במיוחד על רקע העימות ההולך וקרב עם סין.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.