אדוות המהלך האמריקני בוונצואלה לא הרעידו רק את המים היחסית רגועים של אמריקה הלטינית, אלא טלטלו גם את הזירה הבינלאומית – זירה שנראתה מופתעת, שלא לומר מבולבלת, מהעובדה שהמעצמה הגדולה בעולם מממשת את כוונותיה ואינה מסתפקת עוד בהצהרות ריקות. כפי שאלי וולך, שחקן הקולנוע היהודי האגדי, היטיב לבטא בדמותו המיתולוגית “טאקו” במערבון הטוב, הרע והמכוער: “כשאתה צריך לירות – תירה. אל תדבר.”

ואכן, ארצות הברית תחת נשיאותו של דונלד טראמפ מפגינה נחישות חריגה להשגת יעדיה, על אף ביקורת חריפה מבית ומחוץ. משמאל נטען כי המהלך פוגע בריבונות ונצואלה, מנוגד למשפט הבינלאומי ואינו מוסרי. באותה נשימה נשמעת גם הטענה כי מדובר בצעד המערער את הסדר העולמי הקיים, ואף מעודד את רוסיה וסין לממש מהלכים דומים – מול אוקראינה ומזרח אירופה מצד אחד, ומול טאיוואן מן הצד האחר. מימין, הביקורת שונה אך לא פחות נוקבת: ההתערבות האמריקנית, כך נטען, חורגת מרוח ה-MAGA ומהצורך להתרכז קודם כול בענייניה הפנימיים של ארצות הברית.

אלא שביקורות אלו מנותקות מהמציאות הגאופוליטית. משטרו הדיקטטורי של ניקולס מדורו ספסר במשאבי הטבע העצומים של ונצואלה לצורך טיפוח קשרים הדוקים עם רוסיה, סין ואיראן – והכול על חשבון אזרחי המדינה. בהקשר זה, מהלכו של הנשיא טראמפ אינו מערער את הסדר הקיים אלא מתקן עיוות גאופוליטי מובהק בחצר האחורית של ארצות הברית. יתרה מזאת: המהלך לא עודד את רוסיה או את סין לפעול באופן דומה – רוסיה לא נזקקה לתמריץ אמריקני כדי לספח את חצי האי קרים ולפלוש לאוקראינה, וסין אינה זקוקה לדחיפה אמריקנית כדי לתרגל מצור ופלישה לטאיוואן. תחת זאת, המסר המועבר לשתיהן ברור: פגיעה באינטרסים אמריקניים תיענה בתגובה קשה.

גם הטענה כי מדובר בסטייה מרעיון ה-MAGA מחטיאה את המטרה. ההפך הוא הנכון. מאמציו של טראמפ לייצוב מוקדי חיכוך ברחבי העולם נועדו בראש ובראשונה לקדם יציבות גלובלית – תנאי הכרחי לחיזוק הכלכלה והתעשייה האמריקנית. בפשטות, יציבות עולמית מאפשרת “שקט תעשייתי” והתרכזות בענייניה הכלכליים של ארצות הברית. אין מקום לנאיביות: טראמפ אינו פועל ממניעים הומניטריים גרידא או מתוך רצון להציל את תושבי ונצואלה, אלא משיקולים גאופוליטיים וכלכליים מובהקים. אך לעיתים, אינטרסים אלו מתחברים גם לממד אידיאולוגי חיובי.

שיקולים אלה כוללים את המאבק בציר הרוסי-סיני-איראני ובמקורות מימונו, אך גם אינטרסים משמעותיים בתחום האנרגיה. לוונצואלה רזרבות הנפט הגדולות בעולם – כ-17% מכלל הרזרבות הגלובליות – והיא נמנית עם עשר המדינות המובילות בעולם בהיקף מאגרי הגז הטבעי. מעבר לכך, המדינה מחזיקה ברזרבות הזהב הגדולות ביותר באמריקה הלטינית, וכן במאגרים לא מבוטלים של מינרלים קריטיים כגון אלומיניום, עופרת, מגנזיום, ניקל, פוספט, פלטינה, טיטניום, אורניום ואבץ. עם זאת, תשתיות האנרגיה והטכנולוגיה במדינה מיושנות ודורשות השקעות עתק – תהליך שיימשך עשור לפחות – כדי לממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בה.

אינטרס כלכלי נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו נוגע לחברת הנפט הלאומית של ונצואלה, PDVSA, המחזיקה בבעלות מלאה על חברת אחזקות הרשומה בדלאוור, שעיקר פעילותה בטקסס. חברה זו מנהלת את פעילות הזיקוק והתשתיות של חברת הבת האמריקנית CITGO. טראמפ הבטיח כי חברות אמריקניות ייהנו מהשינוי בוונצואלה, ואכן לאחר שנים שבהן נהנתה CITGO מפטור מסנקציות אמריקניות, החלה להתגבש יוזמה משפטית להעברת החברה לידיים אמריקניות. החברה שנרכשה בכ-6 מיליארד דולר – סכום שלפי הערכות שונות משקף מחצית ואף פחות משוויה האמיתי – היא Amber Energy, זרוע של קרן ההשקעות Elliot Investment Management של פול זינגר, תורם בולט לנשיא טראמפ ותומך ישראל. אין זו הפעם הראשונה שבה מהלכים מדיניים משתלבים עם אינטרסים של בעלי עניין בסביבתו הקרובה של הנשיא.

אמנם השפעתם הכלכלית של מהלכים אלה אינה מיידית, אך קשה להתעלם מהחיבור הישיר שלהם לאסטרטגיה האמריקנית הרחבה, שמטרתה חיזוק שרשראות אספקה של מינרלים קריטיים וצמצום הדומיננטיות הסינית בתחום. בהקשר זה ניתן לציין מהלכים נוספים: שילובה של קזחסטן העשירה במשאבים במעגל הסכמי אברהם; התקרבות אמריקנית למרכז אסיה והקווקז; הסכם המינרלים עם אוקראינה; הרצון להשתלט על גרינלנד; קידום מסדרון לוביטו במרכז אפריקה; והקמת קואליציית Pax Silica.

למהלכים אלה יש השלכות ישירות גם על ישראל. ראשית, התמיכה האמריקנית באפשרות של תקיפה נוספת באיראן נתפסת כעת כאיתנה יותר, לאחר הפגנת הנחישות האמריקנית בוונצואלה. שנית, אף ששינוי משטר בטהרן אינו מטרה מוצהרת של ארצות הברית או של ישראל, נדמה כי ההתפתחויות האחרונות יוצרות אווירה אסטרטגית המאפשרת לחשוב גם בכיוון זה. לבסוף, האסטרטגיה האמריקנית בתחום שרשראות האספקה פותחת בפני ישראל שורה ארוכה של הזדמנויות להשתלב ביוזמות חיבוריות בין-אזוריות ולהעמיק את נכסיותה עבור ארצות הברית – במיוחד באמצעות ערך מוסף טכנולוגי.

פורסם במעריב, בתאריך 07 לינואר 2026.

המהירות שבה הכחיש חמאס השבוע את הדיווח על החלטתו לסיים את הפסקת האש בעקבות פעילות צה"ל יכולה ללמד על הדילמה הקשה שניצבת בפני הנהגתו. מצד אחד, בחמאס לא רוצים בשום אופן להביא לסיומה של הפסקת האש, שכרגע היא הדבר היחיד שמבטיח את הישרדות הארגון ונותן תקווה לשיקומו. מצד שני, הפסקת האש לא מצליחה לעצור את ישראל מלהמשיך ולהכות בחמאס, גם אם בעצימות מתונה ותחת מגבלות.
ממשל טראמפ לא רואה סיבה להתערב בנעשה. המדינות המתווכות, שגם ערבות להסכם, נאלצות לקבל בהכנעה את המציאות הזו. כל זה קורה כאשר בידי חמאס כבר לא נשארו עוד מנופים וקלפי מיקוח כדי ללחוץ על ישראל ולרסן אותה.
זו תמונת הרקע לשיחות שקיימו השבוע ראשי חמאס, ח'אלד משעל וח'ליל אלחיה, עם ראש המודיעין הכללי המצרי. הבקשה המרכזית שהשניים הציגו בפניו הייתה לקדם את הקמתו של מנגנון פיקוח מטעם המדינות המתווכות, אשר "יבטיח טיפול מיידי בכל הפרה, וימנע צעדים חד־צדדיים שעלולים להסלים את המצב ולפגוע ביציבות ההסכם". בשפה מלוטשת פחות, הכוונה היא למנגנון בינלאומי שיצֵר את צעדיה של ישראל.
למשעל ולאלחיה אין ציפיות גבוהות. הם מבינים שכל עוד ישראל תשחק לפי כללים שמקובלים על הנשיא דונלד טראמפ, המדינות המתווכות לא יוכלו להושיעם. יתרה מזאת, לאחר שחלף־עבר ביקורו של מוחמד בן סלמאן בבית הלבן, ולאור העמדה שזה השמיע בנוגע לנורמליזציה, בוושינגטון כבר פחות לחוצים להבטיח שקט ברצועה. זה כמובן לא מוסיף לשקט הנפשי של ראשי חמאס.
בעזה מביטים בדאגה גם על מה שמתרחש בלבנון. חיסולו השבוע של בכיר חיזבאללה היית'ם עלי טבטבאי בפרבריה הדרומיים של ביירות סיפק עדות לביטחונה העצמי של ישראל ולנחישותה למנוע שיקום צבאי של אויביה, גם תוך הסתכנות בחידוש הלחימה. החיסול המחיש גם את מצבו הירוד של ציר ההתנגדות, שמתקשה להגיב אפילו לחיסולו של מפקד בכיר בהתקפה אווירית בבירת לבנון, עם נטילת אחריות פומבית ולמרות קיומו של הסכם להפסקת אש.
ישראל לא גמגמה ולא התנצלה. היא אפילו לא שינתה את השגרה בעורף – צעד שהיה יכול להתפרש אצל האויב כהבנה מצידה לקיומה של משוואת תגובה, לפחות על חיסולים בדרג כזה. האזהרה הפומבית ששיגר נעים קאסם רק לפני כמה שבועות, ש"המשך התוקפנות לא ייתכן, ולכל דבר יש גבול", נותרה יתומה ורק הגבירה את המבוכה בארגון הלבנוני.
גם כאן בארץ מבינים שחופש הפעולה של ישראל נשמר למרות המדיניות המוצהרת של ממשל טראמפ, שחותר להפסקת הלחימה ולהסדרה. פעולותיה של ישראל מעמידות באור שונה מבעבר את הצהרותיה על מחויבותה לפעול בעצמה לפירוק אויביה מנשקם אם המאמצים המדיניים לא יובילו לכך.
מצרים, אחת המתווכות החשובות בהסכמי הפסקת האש, שיגרה שלשום את שר החוץ שלה לביירות כדי להבהיר לממשל הלבנוני שעד סוף השנה נדרש חיזבאללה להצהיר שיוותר על נשקו. ההבהרה לוותה באזהרה מפני תגובה ישראלית קשה אם לא יהיה לוח זמנים ברור להתפרקות מנשק.
ישראל שולחת את המסר בדבר נחישותה על גבם של טבטבאי ושל פעילי חמאס הצבאיים שוכני המנהרות. הוא מיועד לא רק לאוזניהם של הפעילים האחרים בחיזבאללה ובחמאס, אלא גם למנהיגים בטהרן, לממשלה בביירות, לאחמד א־שרע בדמשק ולראשי המדינות הקשורות בהסדרים בכל הזירות – מטורקיה וקטאר ועד מצרים וערב הסעודית.
בזמן שחיזבאללה מנסה לנצל את החיסול כדי ללכד את הכוחות הלבנוניים נגד ישראל, מתנגדי ארגון הטרור רואים באירוע דווקא חיזוק לתביעתו של הממשל למונופול על הנשק במדינה. כמו במקרה של חמאס בעזה, המהלכים הישראלים דוחקים גם את חיזבאללה לנקודת הכרעה, כשכל האפשרויות אינן טובות. הבלגה והכלה יעודדו את ישראל להמשיך לחסל מפקדים ופעילים, ויחד עמם את שארית כבודם המרוסק של שני הארגונים. תגובה עצימה באש תאפשר לישראל לגבות מחירים גבוהים, ותחזק עמדות שמתנגדות לארגונים. הסתפקות בצעדים סמליים רק תמחיש את הרתיעה מישראל.
זו הדילמה ששני הארגונים נמצאים בה. היא נובעת מהמציאות שנקלעו אליה בעקבות הישגיה של ישראל במלחמה, מהנחישות בצד הישראלי ומהגיבוי של הממשל האמריקני. בחיזבאללה ובחמאס לא אוחזים כיום בעמדות כוח שמאפשרות לכבול את ידי ישראל או לגבות ממנה מחיר שירסן אותה בפעילותה.
דרכי הפעולה האפשריות של היריבים מצפון ומדרום מוכרות היטב למערכת הישראלית. התקפה או פיגוע ממוקד מכיוון לבנון לשטח ישראל הוא תרחיש לא בלתי סביר מצד חיזבאללה, למרות המחיר שהוא צפוי לשלם על כך. זאת, במיוחד אם מערכת הביטחון תמשיך בהתקפותיה נגד יעדים בלבנון. ישראל צריכה להיערך לכך, לרבות לאפשרות שהלחימה לא תיעצר לאחר סבב מהיר וקצר.
בחיזבאללה כמו בחמאס היו שמחים לראות את זירת יהודה ושומרון לוקחת על כתפיה את המאבק בישראל. לאורך המלחמה השקיעו איראן ושני הארגונים הללו מאמצים רבים כדי להבעיר את הזירה הזו, אולם מערכת הביטחון השכילה להתמודד עם האתגר, ולא אפשרה להם להשיג את ההשפעה שקיוו לה.
אפשר להניח שבחיזבאללה בוחנים גם את האפשרות לפעול נגד יעדים או אינטרסים של ישראל בחו"ל, עם או בלי סיוע מצד גורמים איראניים. גם התרחיש הזה נמצא זה זמן רב על שולחנה של מערכת הביטחון.
התרחיש המאתגר שמצריך תשומת לב מיוחדת מצד המערכות בישראל הוא פיגוע חטיפה. בחמאס חשים היטב את ההבדלים בין המציאות שקדמה לשחרור החטופים החיים ובין המציאות השוררת כעת, חרף ההסכמים. הפיתוי לכך גדול. נתוני השטח ברצועת עזה עלולים ליצור הזדמנויות, אך לא רק בזירה הזו.
זו העת להגביר את הערנות ואת מאמצי המודיעין והסיכול בכל הזירות, לאפשר לכוחות צה"ל לנקוט מדיניות פתיחה באש תוקפנית בשמירה על השטחים שבשליטתם ברצועה, ובמניעת גישת עזתים אליהם. יש גם להגביר את המאמצים ההתקפיים נגד פעילי טרור בעלי ידע וניסיון רלוונטי ביהודה, בשומרון ובמזרח ירושלים. המסר חייב להיות חד וברור: לא לאפשר חטיפה נוספת בשום מחיר.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 לנובמבר 2025. 

בתקופה שבה שוגרו מעזה בלונים ועפיפונים ולפידי אש  נערך במוסד אקדמי בארץ כנס סגור שדן בשאלה: מה עושים עם עזה. אז נראה היה שעזה מהווה סוג של מטרד קשה במיוחד עבור תושבי עוטף עזה, ובעיקר – עבור החקלאים באיזור שחלק משדותיהם נשרפו מדי פעם.

המשתתפים בדיון העלו הצעות שונות להתמודדות עם בעיית עזה. אחדים הציעו ללחוץ עליה דרך מדינות ערב עמן יש לישראל קשרים או דרך מדינות אירופה.  אחדים הציעו לפגוע ביעדים כלכליים בשטחה, אחרים הציעו למנוע העברת כספים לעזה או למנוע כניסת פועלים משטח עזה לישראל.

אחד המשתתפים הציע לטמון אלפי מוקשים בשטח חייץ ליד הגבול בין עזה וישראל. הוא הציע שישראל תדווח לעזתים על מעשיה ותזהיר אותם לבל יתקרבו לגבול. מי שיתקרב לגדר המערכת, כך יובהר לעזתים, ידע שהוא מסכן את חייו. ייתכן, הוא אמר, שהמוקשים יפגעו באזרחים תמימים כגון רועים ועדריהם הבאים לשטח הגבול. אבל בסופו של דבר, הם יירתעו מן המוקשים ולא יעזו להתקרב לגבול. ותושבי עוטף עזה יזכו לשקט שהם כה ראויים לו.

בחדר נשמעה ביקורת חריפה על הצעה זו. רבים טענו שהטמנת מוקשים היא פעולה בלתי חוקית על פי המשפט הבינלאומי. עיתוני העולם ומסכי הטלוויזיה, כך טענו, יהיו מוצפים בתמונות של עדרי כבשים מדממות ואולי גם של רועים שלא שמעו על מעשיה של ישראל ונקלעו למקום שלא בטובתם. "ולאן", הם תהו, "אנו נוליך את החרפה"?

בעקבות הביקורת הנוקבת השתרר שקט באולם. ההצעה להטמין "חגורת מוקשים" ירדה מן הפרק, ולמיטב ידיעתי איש לא העלה הצעה דומה שוב באורח פומבי.

השבוע נתקלתי בכותרת בעיתון בינלאומי ידוע, שדיווחה על כוונתן של פולין, אסטוניה, לאטביה ופינלנד לפרוש מאמנת אוטווה. הייתי סקרן לדעת מה מביא מדינות שומרות חוק באירופה לפרוש מאמנה בינלאומית שהן חתומות עליה עד עכשיו. הסתבר לי שמדובר באמנה בינלאומית משנת 1997 שמטרתה לאסור ולהעלים מוקשים נגד אדם ברחבי העולם.

עד כה היה להן נוח להטיף למדינות אחרות בעולם על חשיבותה של האמנה ועל הצורך לפעול, גם במצבי מלחמה, על פי אמות המידה של המשפט הבינלאומי. עתה, בעקבות הסלמת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, והאיומים החוזרים ונשנים של רוסיה לפגוע במדינות אירופה הפועלות נגדה, הלכה והתעצמה ההערכה באירופה שצבא רוסיה יכול להיות מופעל גם נגד מדינות שלוות באירופה שלא ידעו קרבות ומלחמות מתום מלחמת העולם השנייה.

על רקע זה ככל הנראה החליטו מדינות אלה לעטוף את מדינותיהן בחגורה של מוקשים, ככל הנראה לא רק נגד טנקים, אלא גם נגד בני אדם. לשם כך הן היו צריכות לבטל את מחויבותן לאמנת אוטווה.

אני אינני יודע אם הטמנת מוקשים סביב רצועת עזה הייתה מונעת, או אפילו פוגעת באפקטיביות, של מתקפת החמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023. סביר להניח שחלק מאלה שחדרו לארץ היו נהרגים, אחרים היו נפצעים ורבים אחרים היו נסים על נפשם בחזרה לעזה.

ואולם, לא סוגיית יעילותם של מוקשים עומדת על הפרק. הנקודה העיקרית היא הסבת תשומת הלב לתופעה בעייתית הקיימת בישראל ובמדינות מערביות רבות, כולל ארצות הברית: הימנעות מדיון ציבורי בסוגיות המוגדרות על ידי קבוצות כוח כ"רגישות", בעיקר מפני שהן נתפסות כמנוגדות לנורמות של המשפט הבינלאומי.

פולין לאטביה, אסטוניה ופינלנד מראות לנו, אולי, דרך אחרת. אומה החפצה החיים ורוצה לשמור על חייה אזרחיה יכולה, אולי אף חייבת, בנסיבות מסוימות, לעשות זאת גם במחיר ידיעה שפעולה זו לא תתקבל יפה בעיני תומכי המשפט הבינלאומי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27 לנובמבר 2025. 

החלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הלילה (ג') להוציא לדרך תהליך של הגדרת חלקים מתנועת האחים המוסלמים כארגון טרור היא אבן דרך חשובה במאבק בקיצוניות המוסלמית שמאיימת על העולם המערבי. עם זאת, מדובר בצעד שהוא רק התחלת התהליך, ולא סופו.

בניגוד אולי לציפיות מוקדמות, ובין היתר גם בשל הגדרות משפטיות פנימיות של ארה"ב, לא מדובר בהוראה נשיאותית בדבר הגדרה כוללת וגורפת להוצאה של האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק וסיווגם בארה"ב כארגון טרור. במקום זאת פרסם הנשיא הנחיה הדרגתית, שתובא לבחינה של משרדי הממשל הרלוונטיים בארה"ב, ותוביל לבסוף להטלת עיצומים שונים על הארגון ושלוחותיו בארצות שונות, תוך הכרזה עליהם כישויות טרור.

עם זאת, גורמים בימין האמריקני שדחפו את המהלך בשנים האחרונות כבר הביעו את אכזבתם מהצו של טראמפ, בין היתר משום שמימושו יחל בפועל רק בעוד כחודשיים וחצי. בנוסף, לפי שעה ההגדרה מתרכזת רק בענפים של האחים המוסלמים בירדן, בלבנון ובמצרים. לטענת אותם גורמי ימין, קטאר וטורקיה – שתי מדינות שלמנהיגיהן יש קשרים עם התנועה, אך במקביל גם מצויות ביחסים מיוחדים עם האמריקנים, וטראמפ בפרט – הצליחו לרכך את ההכרזה ולהוציא ממנה את ענפי התנועה שבשטחן.

ובכל זאת, יש להוראה של הנשיא טראמפ גם השלכות משמעותיות מאוד. חשיבותה הראשונה היא בהכרה האמריקנית בתפקיד ששיחקו ענפי האחים המוסלמים בתמיכה בחמאס, כולל סיוע כלכלי וחומרי. בהוראה גם ניתנה הכרה לכך ששלוחות של התנועה מלבנון שיגרו רקטות על ישראל אחרי 7 באוקטובר, וכן לקריאות של בכירים מצרים למתקפות על ישראל וארה"ב. להכרזה האמריקנית הזו יש חשיבות סמלית גדולה בכך שהאחים המוסלמים מסייעים לטרור, ועל כן היא עונה על אינטרס ישראלי ברור להפליל את התנועה הזאת, שהיא ערש מולדתו של חמאס.

הצו הנשיאותי גם מיישר קו עם גורמים נוספים באזור, כגון ערב הסעודית, מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות, שהוציאו את האחים המוסלמים מחוץ לחוק. החבירה למהלך של משטרים אלה תוכל להקל על הלחץ עליהם ועל חששם מפני התבססות התנועה בארה"ב ובאזור, אחרי שגם האמריקנים נוספו לגורמים שמצרים את צעדיה. בסופו של התהליך עשויה להיות להצהרה תועלת מעשית בהרחקת גורמים שליליים מהזירה האזורית ובקידום תהליכי הנורמליזציה וטיוב היחסים של מדינות ערב עם ישראל.

החלטתו של הנשיא חשובה גם בשל הקביעה הערכית והגדרת סדר היום האמריקני סביב הנושא הזה, אחרי שנים רבות שבהן ממשלים בוושינגטון – כולל בכהונתו הראשונה של טראמפ – שקלו את הסוגיה ולא הניעו אותה לפעולה. היא קיבלה דחיפה גם מדו"ח שפרסם בארה"ב בשבוע שעבר מכון מחקר שהדגים כיצד התנועה ניצלה את המוסדות הדמוקרטיים במשך עשרות שנים כדי להרחיב את השפעתה בארה"ב ולבסס אידיאולוגיה אסלאמיסטית המתנגדת לרוח האמריקנית, תוך שימוש בחירויות שמעניקה לה המדינה.

כעת התהליך סוף-סוף יוצא לדרך, ואף שבשלב זה הוא חלקי – אולי בהמשך ניתן יהיה להרחיב אותו. יתרונו הוא שבתור התחלה הוא נדרש לסניפים המסוכנים ביותר של האחים המוסלמים ומטפל בהם, תוך היצמדות לאמות מידה פרטניות לצורך הגדרתם כארגוני טרור. אם הביצוע יוכיח את עצמו, הוא יוכל להוות דוגמה להמשך פעולות נוספות נגד התנועה ביתר רחבי מדינות העולם, ולהחלת אותם קריטריונים גם עליהם.

כמו כן, העלאת הסוגיה לסדר היום הלאומי בארה"ב כבר דוחפת יוזמות מקומיות נגד האחים המוסלמים. מושל טקסס הרפובליקני, גרג אבוט, הכריז בשבוע שעבר על תהליך של הכרה בתנועה כארגון טרור ברמה המדינתית – ויכול להיות שאחרים יבואו בעקבותיו.

בדומה לסוגיה האיראנית והעיצומים על טהרן, גם במקרה הזה המבחן של האמריקנים יהיה ביישום ההכרזה. לא די בהגדרה עצמה, אף שהיא עלולה ליצור "השפעה מצננת" על חברות בעולם שירצו לעשות עסקים עם גורמים המקורבים לאחים המוסלמים. יש לקדם גם את עיצומים נושכים על התנועה ואת אכיפתם כדי לפגוע בהתארגנות שמבקשות את דמם של תושבי המדינה ולסכל את פעילותם. ישראל צריכה לעמוד כאן עם האצבע על הדופק, להתמיד בשיח עם האמריקנים על הסוגיה, ולוודא שהיא יוצאת מהכוח אל הפועל.

הצורך לאיזון בישראל

האחים המוסלמים הם תנועת האם של חמאס, וגם בארץ אחד הענפים שלה, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, פעל להסית נגד ישראל ואזרחיה. ב-2015 הוכרז בישראל פלג זה, בראשות השייח' ראא'ד סלאח, כהתאחדות לא מותרת, וגם סלאח עצמו נידון כמה פעמים לתקופות מאסר בשל הסתה ותמיכה בטרור. ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז השבוע כי יקדם מהלך להשלמת ההגדרה של התנועה כולה בישראל כהתארגנות לא חוקית.

ואכן, יש לעודד את הרשויות בישראל לפעול להשלמת הגדרת האחים המוסלמים כהתאחדות לא מותרת, לא להסתפק רק בדיבורים וללכת בעקבות מדינות האזור האחרות שכבר פעלו באופן זה. הרי כיום נוצר מצב אבסורדי שבו מדינות כגון ירדן, מצרים וערב הסעודית מגדירות את האחים המוסלמים כארגון טרור, בעוד שבישראל פעילותה מותרת, גם אם באופן חלקי.

יש בכך כמובן מורכבות פוליטית, משום שחלק מתומכי התנועה מתמודדים בבחירות ומייצגים בכנסת את הציבור הערבי. הזכות להתמודד ולייצג בכנסת ציבורים שונים באופן לגיטימי היא כמובן יסודית בדמוקרטיה הישראלית, אך בה בעת לא ניתן לאפשר ניצול של התהליך הדמוקרטי כדי לספק משאבים ולגיטימיות לתנועה עם רקורד בעייתי באזור וגם בארץ. צריך למצוא את האיזון הנכון בין הרחקת אישים התומכים באופן פעיל בטרור מעמדות השפעה ציבוריות, ובה בעת ולאפשר לציבור הערבי לבחור בדמויות לגיטימיות מקרבו שאכן ידאגו בצרכיו.

העיקר הוא שאסור עוד לעכב את התהליך, לדחוק אותו לקרן זווית ולא להתמודד איתו בשל מורכבותו. מדינת ישראל נאלצה להתעורר למציאות שלא ציפתה לה במתקפת 7 באוקטובר, להישיר מבט אל הסכנות, ולייצר להם פתרונות. סוגיית האחים המוסלמים היא ביטוי של אחת הסכנות הללו, ועד כה ישראל לא הביאה את עצמה להתמודד איתה.

כעת נגמרו לנו התירוצים. תהיה זו איוולת להיראות צדיקים יותר מהאמריקנים בסוגיה זו, ולהניח להיסוסים לעמוד בדרכנו לבסס אינטרסים חשובים. אסור להזניח את המשימה החשובה הזאת, וברוח לקחי מתקפת חמאס יש לטפל בה ביסודיות ובנחישות – למען עתידנו וביטחוננו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 25 בנובמבר, 2025.

עיקרי הדברים

תחומי המים, המזון והבריאות מזמנים הזדמנות אסטרטגית לשיתוף פעולה אזורי בין ישראל לבין מדינות הסכמי אברהם (איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן) ומועמדות פוטנציאליות, לרבות ערב הסעודית. לצד צורכי ההגנה והביטחון שעומדים בראש סדר העדיפויות, מדינות האזור מייחסות חשיבות גוברת למתן מענה לאתגרי עומק בתחומי המים, ביטחון המזון ושיפור מערכת הבריאות הציבורית – כחלק בלתי נפרד מתוכניות הפיתוח הלאומיות שלהן:

• בתחום המים, מדינות האזור מתמודדות עם ניצול יתר של מקורות מים מתוקים, מחסור במִחזור, ונגישות חלקית למים נקיים. ישראל מציעה פתרונות מוכחים בהתפלה, במִחזור שפכים, בניהול חכם של מים ובטכנולוגיות חיזוי מבוססות דאטה.
• בתחום המזון, קיימת תלות גבוהה בייבוא לצד רצון לחזק ייצור מקומי בר-קיימא. ישראל מביאה עימה ידע ייחודי בחקלאות מדברית, בהשקיה מדויקת, בטכנולוגיות גידול מתקדמות ובפתרונות פוד-טק.
• בתחום הבריאות, שיעורי תחלואה גבוהים יחסית, פערים בנגישות לרפואה בפריפריה, וצורך גובר בפתרונות מותאמים אישית מייצרים הזדמנויות רבות לישראל, המובילה בחדשנות בתחומים כמו רפואה דיגיטלית, רפואה מרחוק, ניתוח דאטה גנטי וביואינפורמטיקה.

בכוחו של שיתוף פעולה מוכוון-מטרה בתחומים אלו, המתואם עם הצרכים והחזון הלאומי של מדינות היעד, לבסס נוכחות אזורית מתמשכת לישראל, ולהעמיק את השותפויות על בסיס ערכים של יציבות, קיימות וחדשנות. לנוכח הפוטנציאל הגלום בכך, המסמך ממליץ על מדיניות הנשענת על ארבעה עקרונות מנחים עיקריים:

• התאמת פתרונות ישראליים לצרכים המקומיים: התאמת טכנולוגיות ושירותים חדשניים ישראליים לתוכניות ממשלתיות וליעדי ה SDGs-במדינות הסכמי אברהם, על ידי יצירת שותפויות עם גופים ממשלתיים ופרטיים מקומיים.
• קידום השתלבות במיזמים לאומיים במודל שותפות ציבורית-פרטית :(PPP) עידוד חברות ישראליות להשתלב בפרויקטים לאומיים רחבי-היקף במזרח התיכון, בהובלת קרנות ריבוניות, באמצעות הקמת שלוחות מקומיות להפחתת חסמים משפטיים ורגולטוריים.
• הקמת מנגנון תמיכה פיננסי ייעודי: יצירת מערך ערבויות מדינה וביטוח סיכונים לפעילות עסקית ישראלית במדינות הסכמי אברהם, בדגש על שווקים כמו ערב הסעודית והאמירויות, לצורך התמודדות עם קשיים במימון פרויקטים.
• גיבוש תוכנית אסטרטגית רב-שנתית לפיתוח בינלאומי: הוספת נדבך הומניטרי לגישה המסחרית בדמות מיזמים משותפים של ישראל עם מדינות הסכמי אברהם במדינות מתפתחות, לצורך קידום יציבות אזורית, השפעה הומניטרית וביסוס מעמדה של ישראל כשותפה אחראית.

תפקיד מרכזי בתמיכה ובבניית התהליך הזה יכולה למלא גרמניה, המדינה האירופית המובילה בקידום יעדי הפיתוח בר-הקיימא ותומכת מובהקת באינטגרציה אזורית במזה"ת,  יחד עם האיחוד האירופי, שכבר גיבש שותפות אסטרטגית עם מדינות המפרץ. שותפות משולשת הכוללת את ישראל, מדינות המפרץ וגרמניה/האיחוד האירופי יכולה להפוך למנוע משמעותי לקידום יציבות, חדשנות ופיתוח בר-קיימא באזור.

לקריאת המאמר במלואו

עיקרי הדברים

• חזון הנשיא טראמפ והתפתחויות אזוריות הופכים את המסדרון הכלכלי IMEC לרלוונטי יותר מאי פעם, עם פוטנציאל הרחבתו למדינות נוספות ובתפקיד מרכזי לישראל.
• האיחוד האירופי מפעיל מסגרות ומנגנוני מימון ותשתית כדי לקדם חיבוריות בין-אזורית ולהתחבר ל-IMEC תוך שילוב אינטרסים כלכליים, טכנולוגיים וגיאופוליטיים.
• למרות טענות על "עקיפת ישראל", כל השחקנים המובילים רואים בה שחקנית מרכזית בזכות מיקומה הגיאוגרפי, יתרונותיה הטכנולוגיים והציר ארה״ב-הודו-ישראל.
• החיבוריות האזורית מוצגת באירופה גם כמנוף לקידום הרשות הפלסטינית ורפורמות, כחלק מיישום חזון "היום שאחרי" בעזה, בהתאם לקו המדיניות האמריקאי.
• שילוב אפשרי של מצרים במיזם אינו בא במקום ישראל, אלא מגביר את היתכנותו ומשמש משקל נגד לטורקיה וליוזמות מתחרות.
• חיבוריות בינלאומית יכולה לשמש מנוף מדיני לשיקום מעמדה של ישראל, להעמקת הסכמי אברהם ולהידוק קשרים עם אירופה ומדינות האינדו-פסיפיק.
• על ישראל למנות שליח מיוחד וצוות בין-מגזרי, להשתלב בפורומים מעשיים, ולהתמקד בשיתופי פעולה עם איטליה, יוון וקפריסין – תוך שימור התיאום הצמוד עם ארה״ב.

לקריאת המאמר במלואו

מנגד, סעודיה מעוניינת ברכש מטוסי F-35 ושיתוף פעולה לפיתוח תוכנית גרעין אזרחית. לסיכומים בין המנהיגים יהיו השלכות גם על הארכיטקטורה האזורית במזרח התיכון, יתרונה האיכותי הביטחוני של ישראל במרחב, וכן על נורמליזציה.

חמש שנים לאחר חתימתם, הסכמי אברהם ההיסטוריים עמדו במבחן המלחמה והחזיקו מעמד, כאשר למרות צמצום פרופיל היחסים, אפשרות של חרם כלל לא הייתה על הפרק. סעודיה, שהייתה מועמדת טבעית להצטרף להסכמים רגע לפני שחמאס פתח במתקפות שבעה באוקטובר, שוב נמצאת חזק בשיח על הרחבת הסכמי אברהם. 

על מנת לקדם זאת, הנשיא טראמפ פעל בתקופה האחרונה ליצירת מומנטום חיובי בהקשר להסכמי אברהם עם צירופה של קזחסטן, ככל הנראה בקרוב גם אזרבייג'ן וארמניה, וחשוב מכך מגעים להסדר ביטחוני בין ישראל לסוריה. אולם, גם הסעודים מבינים כי הקשר בין מהלכים אלה להסכמי אברהם מלאכותי, וכי הצלחת הסכמי אברהם תימדד על פי שילובה של סעודיה, מה שמעניק לה משקל רב ויכולת להציב תנאים שלא היו על הפרק לפני שנתיים. 

במישור הביטחוני, הרצון הסעודי לרכוש מטוסי F-35 נובע לכאורה בשל חוסר היציבות במזרח התיכון בשנתיים האחרונות ומצטרף לשורה של אמצעי לחימה מתקדמים וטכנולוגיות שהסעודים רכשו לאורך השנים מארצות הברית, על מנת להיאבק באיראן. עם זאת, דווקא בשל ההצלחות המבצעיות של ישראל מול הציר האיראני, הדאגה הביטחונית של סעודיה מעוררת תהיות, בוודאי נוכח הרצון ההדדי לנרמל היחסים עם ישראל. 

הדרישה הסעודית היא בבחינת דז'ה וו לשנת 2020, אז על רקע הסכמי אברהם, טראמפ קידם מכירת F-35 לאיחוד האמירויות וטילים לסעודיה. שתי העסקאות נבלמו על ידי ביידן בעקבות לחץ ישראלי, וישראל נותרה המדינה היחידה במזרח התיכון עם מטוסי F-35.

כעת, נראה כי חלק מהדרך של סעודיה לממש את ההתחייבות להשקיע 600 מיליארד דולר בארצות הברית, כולל גם רכש של אמצעי לחימה וטכנולוגיות מתקדמות, בהם ה-F-35. מדינת ישראל ניצבת במלכוד בין ויתורים למען נורמליזציה עם סעודיה, לבין השמירה על היתרון הצבאי האיכותי במזרח התיכון. יש גם אפשרות גרועה יותר שבמסגרתה ארצות הברית תספק את מטוסי ה-F-35 ללא תמורה מדינית לישראל, ולכן ניתן לשמוע גם קולות המבקשים לכרוך עסקה כזו בנורמליזציה עם ישראל ולהבטיח את הרע במיעוטו. 

כמו כן, נראה כי האיום המתהווה במזרח התיכון על ישראל אינו טמון בהתעצמות סעודיה אלא בעליית קרנה של טורקיה נוכח חולשתה של איראן. לצד זאת, גם איראן טרם ויתרה על שיקום תוכנית הגרעין הצבאית שלה וחידוש מלאי הטילים, כך שהאיום מכיוון איראן עדיין קיים. 

כמו כן, למאמץ הנורמליזציה התווסף היבט מדיני שלא זכה לבולטות רבה טרם המלחמה, והוא התנאי לקידום מתווה למדינה פלסטינית. ניתן לראות את הצעת ההחלטה של ארצות הברית במועצת הביטחון בסוגיה זו, כמהלך שנועד לפייס את הסעודים לקראת נורמליזציה, אך לא ברור אם הניסוח המעורפל יספיק. בכל מקרה, הדרך לנורמליזציה עם סעודיה והרחבת הסכמי אברהם עוברת בבית הלבן ולא באו"ם.

אכן, נורמליזציה עם סעודיה תהיה מהלך משמעותי, הן ברמה הבילטרלית והן ברמה האזורית והגלובלית. סעודיה שעודה כלכלה מבוססת נפט, מעוניינת לגוון את הכלכלה ולאמץ חדשנות בסקטורים שונים תחת התוכנית הלאומית Vision 2030, ושיתוף פעולה טכנולוגי עם ישראל יכול לספק לה את השדרוג הנחוץ. מעבר לכך, ביסוס יחסים רשמיים בין המדינות יאפשר מימוש של יוזמות לחיבוריות בין-אזורית דוגמת IMEC (יוזמת החיבוריות בין הודו, המזרח התיכון ואירופה).

הביקור של מוחמד בן סלמאן בבית הלבן יסמן את הצעדים הבאים שטראמפ שוקד עליהם בהקשר ליום שאחרי המלחמה ועיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה במזרח התיכון. אך טרם ברור אם מדינת ישראל תצא נשכרת מכך או לא, זה יהיה תלוי במידה רבה ביכולת ישראל לפרק את המוקש הביטחוני והמדיני.

פורסם במעריב, בתאריך 19 לנובמבר 2025. 

"איחוד האמירויות לא רואה עדיין מסגרת ברורה לכוח הייצוב בעזה, ולכן היא כנראה לא תיקח בו חלק", כך אמר השבוע אנואר קרקאש, יועצו של נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד, שכיהן בעבר בתפקיד שר המדינה לענייני חוץ.
מי שמכיר את הסגנון המאופק של בכירי האמירויות, יודע כי לא פעם התנסחותם הזהירה משקפת עמדה ביקורתית, שמגיעה לאחר ניתוח והתבוננות מעמיקה על המציאות. בשום אופן לא מדובר בשליפה ספונטנית. כדאי שבירושלים ובוושינגטון יתייחסו כך גם לדברים הללו, במיוחד בשל התפנית שהם מסמלים בגישתה של איחוד האמירויות לסוגיות "היום שאחרי" בעזה, לאחר המעורבות העמוקה שהפגינה ביחס לכך לאורך כל המלחמה.
בסמיכות זמנים להודעתו של קרקאש פורסם כי אנקרה הודיעה רשמית על גיוסם של אלפיים חיילים טורקים והכשרתם כחטיבה שתצטרף לכוח הייצוב הבינלאומי בעזה. זהו ביטוי נוסף להעמקת המעורבות הטורקית בענייני הרצועה, וכן לחיזוק השפעתו האזורית של הציר הטורקי־קטארי, בעידוד ממשל טראמפ.
את מדיניותו ועמדותיו של רג'פ טייפ ארדואן לא קשה לפענח. כזכור, לפני פחות מחודשיים, כשנשאל ברשת פוקס ניוז האמריקנית אם הוא רואה בחמאס ארגון טרור, השיב נשיא טורקיה: "לפני עשרים שנה, כשנסעתי לארצות הברית, נשאלתי על כך. אמרתי גם אז: אני לא רואה בחמאס ארגון טרור. להפך – אני רואה בו תנועת התנגדות. לחמאס אין נשק או יכולות משמעותיות, והוא משתמש במה שיש לו כדי להגן על עצמו". דברים דומים הוא אמר באוקטובר 2023, שבועיים בלבד לאחר הטבח המפלצתי של חמאס, בנאום בפני חברי פרלמנט מבית הנבחרים באנקרה: "חמאס אינו ארגון טרור, אלא ארגון שחרור שמנהל מאבק על אדמתו".
על הרקע הזה, ולנוכח עמדותיה ומהלכיה של טורקיה תחת שלטונו של ארדואן, חובה ולא רק מותר לחשוד שהאינטרס הטורקי בהגברת המעורבות בענייני עזה אינו פירוק חמאס אלא ההפך: הבטחת שרידותו, שיקומו והצרת רגלי המבקשים להכחידו או להחלישו. לגישתו של ארדואן, הנוכחות הצבאית ברצועה והדומיננטיות הגוברת של ארגוני הסיוע האזרחי הטורקיים יוכלו לצמצם את מרחב התמרון וחופש הפעולה המבצעי של ישראל בזירה זו, וכן את יכולתה לפעול באופן שיטתי נגד מאמצי השיקום של חמאס.
במקביל להתפתחויות הללו ברצועת עזה, ארדואן מבסס את השפעתו גם בזירת סוריה. אמירותיו המשועשעות של הנשיא דונלד טראמפ על המציאות החדשה בסוריה נתנו תוקף למה שכולם כבר יודעים: טורקיה של ארדואן היא היד שמנענעת את העריסה של אבו־מוחמד אלג'ולני. סילוקה של איראן מסוריה הוא התפתחות מבורכת לישראל ולמחנה המדינות המתונות במזרח התיכון, אך במקומה, למרות האופטימיות של טראמפ, עלולה לצמוח לצידנו בתהליך ארוך טווח מפלצת סונית קיצונית בעלת חזון שמשלב מאפיינים של האחים המוסלמים והסלפיה־ג'יהאדיה.
האתר אלמיאדין המקורב לחיזבאללה ציטט את השליח האמריקני תום ברק, שהגדיר את ביקורו של אחמד א־שרע השבוע בבית הלבן "נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון". לפי הדיווח, הפגישה המשולשת של שרי החוץ של ארה"ב, טורקיה וסוריה עסקה בגיבוש "מפת דרכים לשלב הבא של המסגרת האמריקנית־טורקית־סורית", כולל שילוב הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF) במבנה הכלכלי, הביטחוני והאזרחי החדש של סוריה והגדרה מחדש של יחסי טורקיה־סוריה־ישראל.
הדומיננטיות של טורקיה בשתי הזירות, בתמיכתו של הנשיא טראמפ ("יש לי יחסים נהדרים עם ארדואן. אם יש לבנימין נתניהו בעיה איתו, נפתור אותה") ובתוספת העוינות המופגנת של ארדואן כלפי ישראל והאנטישמיות הגלויה מצידו, מחייבים אותנו לחשוש מפני האפשרות שתיאר עמיתי פרופ' קובי מיכאל, שצבא טורקיה ילפות את ישראל בתנועת מלקחיים דרך רצועת עזה מדרום וסוריה מצפון, ויבסס לעצמו מרחב נוחות אסטרטגי לרעת ישראל.

כיצד לפעול?

ראשית, נכון כי ישראל תתעקש על עמדתה המתנגדת לנוכחות צבאית טורקית ברצועת עזה. יתרה מכך, עליה לחתור לצמצום תפקידה של טורקיה ברצועה, וככל שניתן להעמיק את מעורבותן של ערב הסעודית והאמירויות במקומה.
שנית, נכון להגביל את השפעתה ומהלכיה של טורקיה גם בירושלים, ביהודה ושומרון, ובקרב ערביי ישראל. על פי רוב פעילותה נעשית דרך ארגוני סיוע אזרחיים ונושאת אופי חברתי־דתי, אך לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין את שאיפותיה ומטרותיה של אנקרה בפעילות זו.
שלישית, נכון לפעול מול ממשל טראמפ כדי לזרז את ההכרזה על האחים המוסלמים כארגון טרור. כזכור, מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו הודיע לא מזמן על כוונתה של וושינגטון להוציא מחוץ לחוק את התנועה הזו. הוא ציין כי מדובר בתהליך משפטי ארוך ומורכב, כי כוונתו היא להגדיר בנפרד כל אחד מסניפיה של התנועה בעולם כארגון טרור.
אין זו הפעם הראשונה שהעניין עולה לבחינת מחלקת המדינה האמריקנית, ויש בכך בשורה חשובה לא רק לישראל. רק במאי השנה הוציאה ממשלת ירדן את תנועת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק בעקבות חשיפת רשת טרור שהפעילה. בכך היא הצטרפה למצרים, ערב הסעודית ומדינות נוספות שחוו על בשרן את הסכנות מפעילותה של תנועה זו, והצרו את רגליה.
למהלך כזה צפויה להיות השפעה חיובית בנוגע לרעיונות הנורמליזציה עם ריאד ולהקלה בלחץ הפנימי שהאחים המוסלמים מחוללים נגד מדינות ומשטרים שכוננו יחסים מדיניים עם ישראל או שוקלים זאת. לגורמי הממשל בוושינגטון מצפה אתגר לא מבוטל בסוגיה זו לנוכח הידוק היחסים עם טורקיה וקטאר. מנגד, מהלך כזה יוכל להרגיע את האזור כולו מפני השלכותיה השליליות של ההתקרבות הזו.

הצהרת נחישות

אתרי התקשורת של חמאס הורידו פרופיל בעיסוק בסוגיית המחבלים הנצורים ברשת המנהרות בגזרת רפיח, וניכר שהם מנסים להרחיק אותה מהדיון העקרוני על פירוק חמאס מנשקו ולהביאה למישור ההומניטרי ולמערכות היחסים בין חמאס ובין המדינות המתווכות.
הזרוע הצבאית של חמאס הבהירה בראשית השבוע כי כניעת לוחמיה או ויתור על נשקם אינם אפשרות מעשית. מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, הבהיר כי התנועה דוחה באופן מוחלט את ההצעות להגלות את המחבלים למדינה שלישית. במקום זאת הוא קרא למתווכות לפעול ולסייע לחמאס.
טורקיה לא המתינה. בשם גורם מטעמה נמסר כי היא "פועלת להבטיח את מעברם הבטוח של כמאתיים "אזרחים עזתים שנתקעו במנהרות ברפיח". ככה סתם, מאתיים אזרחים שנתקעו במנהרות.
בשטף האירועים הפוקדים אותנו בישראל האירוע נראה זניח – וכך גורמים בחמאס ובמדינות המתווכות רוצים למתג אותו. אלא שתוצאותיו יקבעו עד כמה ישראל רצינית בכוונותיה למוטט את חמאס ולפרז את האזור מנשק.
מבחינת וושינגטון, המטרה העיקרית היא לייצב את הפסקת האש. השגת היעד מחייבת לעבור לשלב השני בתוכנית טראמפ, וליצור מומנטום ליישומה. כך כולם יהיו עסוקים בתהליך ובמנגנונים ובשטח תתקבע מציאות של אי־לוחמה, שתאפשר לטראמפ לממש את תוכניותיו המדיניות.
אולם מנקודת מבטה של ישראל, הפסקת האש אינה המטרה – ובמיוחד לא עתה, לאחר השבת החטופים החיים ומרבית החללים. פירוק יכולות האויב ופירוז השטח מנשק הם עדיין המטרות העיקריות של ישראל, ולכן היא לא יכולה לשעבד אותן להפסקת האש או להסתפק לגביהם בפתרונות למראית עין.
יתרה מכך, גישתה של ישראל בגזרת עזה תשפיע גם על התעקשותה מול חיזבאללה. לכן היא לא יכולה להסכים לנוסחאות יצירתיות שישאירו את האויב על נשקו ושניתן יהיה להציגן כ"פירוק".
כבר עתה אפשר לזהות בשיח המתקיים באזורנו נוסחאות כאלה – החל בניסיון לצמצם את הגדרת הפירוז לנשק התקפי בלבד, וכך להוציא מהדיון את המנהרות, את הנשק האישי ואמצעים נוספים, וכלה בנוסחה של "השארת הנשק אך נצירתו", מעין הודנה. המונח "פירוז" מחייב קביעת אמות מידה ברורות ומוצהרות מצד ישראל: לא נשק הגנתי ולא נשק התקפי, לא קל ולא כבד, לא תחמושת ולא אמצעי ייצור, לא מנהרה ולא מחרטה. בלי הגדרה חדה ומוחלטת נמצא את עצמנו שקועים בים של ניסוחים פתלתלים שאיש בצה"ל או במערכת המדינית לא יצליח לנווט דרכם.
דווקא על רקע מאמצי חמאס להתבסס בשטח ולהתחמש, נכון להפוך את אירוע הנצורים במנהרות רפיח לסמל לנחישותה של ישראל. כל התנאים לכך קיימים.
הזמן פועל לטובתנו, וכל עוד כוחותינו ערוכים לבלום התקפה מצד הנצורים או מכיוונים אחרים אין שום סיבה להיחפז. תוצאתו של האירוע צריכה להיות מובהקת: כניעה המונית, מעצר או מוות של המחבלים. יש ערך לצילום ולפומביות. פתרון של הגליה, כהצעתם של חלק מהמתווכים, איננו פסול מעיקרו, אך ניתן לקבלו רק לאחר כניעה ומעצר בידי כוחות צה"ל – ולא במקום זאת.
מאמר המערכת של אתר חמאס, אלרסאלה, הגדיר את הסוגיה כמבחן ליכולתו של ארגון הטרור להתמודד עם אתגרי היום שאחרי המלחמה. ישראל צריכה להבטיח שחמאס ייכשל גם במבחן הזה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 לנובמבר 2025. 

זכייתו התקדימית של מועמד השמאל-הקיצוני ממוצא מוסלמי, זוראן ממדאני, בבחירות לראשות עיריית ניו יורק אמש מסמנת נקודת מפנה דרמטית ביחסה של העיר לישראל וליהודים. אמנם האחרונים לא עמדו במרכז סדר יומם של תומכיו, מרביתם צעירים שהשתכנעו כי ביכולתו של ממדאני לתת להם מענה למה שנתפס מבחינתם כבעיה העיקרית – יוקר המחייה והדיור המאמירים. ממדאני הכריז בקמפיין הבחירות כי יפעל להעלות את שיעורי המס ולהרחיב את מדיניות הרווחה העירונית, עד לכדי אימות מדיניות מרקסיסטית שלא ברור כלל כיצד והאם תמומש – מה שעורר חשש רב בקרב המגזר הפרטי והיזמי. אולם בחירתו של ממדאני, שכבר התבטא על רקע המלחמה של השנתיים האחרונות לא אחת בחריפות רבה נגד ישראל – משקפת את שיאה של מגמה מדאיגה שבה האגף הקיצוני והקולני שבמפלגה הדמוקרטית, המוביל קו ביקורתי ארסי ואנטישמי נגד ישראל – הולך ומגדיל את משקלו הפוליטי על חשבון הזרם המתון הנחשב (עדיין) לתומך ישראל.

ניצחונו של ממדאני לא ישפיע רק באופן מיידי עוד יותר על אורח חייהם וביטחונם הפיזי של יהודים וישראלים בניו יורק. ממדאני כבר יצא בהצהרות כי ניצחונו מצביע על היכולת להפיל את המפלגה הרפובליקאית בבחירות לנשיאות. בטווח הארוך על ישראל להתכונן לאפשרות כי כבר בבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב, בשנת 2028, יעמוד בראש הבית הלבן נשיא וסגן נשיא מקרב האגף הפרוגרסיבי הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית – שלא יהסס לקדם חרמות או החלטות אנטי-ישראליות במועצת הביטחון של האו"ם ואף יקדם חקיקה נגד ישראל. ביטוי לכך ניתן לאחרונה עם התבטאותה של המועמדת לנשיאות בבחירות האחרונות, קמאלה האריס, שהצהירה כי בכוונתה לנסות להיבחר בעוד כשלוש שנים, תוך שהיא רומזת כי לדעתה ישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה.

קו ברור מחבר בין עלייתו של ממדאני והתחזקותם של מבקריה של ישראל בקרב המפלגה הדמוקרטית לבין הופעתם של דמויות מפתח, שנויות מחלוקת, גם על שורות המפלגה הרפובליקנית. משפיענים כגון טאקר קרלסון, קנדיס אוון, ג'ו רוגן וסטיב באנון – הפכו ל"אורים והתומים" של חלקים נרחבים מקרב תומכי תנועת MAGA המזוהה עם הנשיא טראמפ. אלו מפנים יותר ויותר אצבע מאשימה כלפי ישראל והיהודים, תוך שימוש בהנמקות אנטישמיות קלאסיות-דתיות, כי הם גוררים את ארה"ב בעל כורחה למלחמות וסכסוכים לא לה במזה"ת. במילים אחרות, לטענתם ישראל והיהודים הם המכשול העיקרי העומד בדרכה של ארה"ב לשוב לגדולתה.

זהו מצב חדש שעלול להשפיע על מעמדה האסטרטגי של ישראל בראי נשיאי ארה"ב העתידיים, הקונגרס, הציבור והתקשורת האמריקאים. היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל נשענו תמיד בראש ובראשונה על אינטרסים וערכים משותפים, אך אלו היו יכולים להתקיים ולשגשג כל עוד ישראל נתפסה כמודל חיובי להשראה ולחיקוי בקרב הציבור האמריקאי – מה שנראה שמתדרדר מיום ליום מפרוץ המלחמה.

על ישראל שלא להסתפק רק בהורדת הראש עד יעבור זעם המלחמה ותמונות ההרס מעזה, המלוום בהפגנות ובהתגברות תקריות אנטישמיות בארה"ב ובמערב. ישראל גם אינה יכולה לבנות על תמיכת התנועות המתונות בקרב המפלגות הדמוקרטיות והרפובליקניות, לא כל שכן על היבחרותם של נשיא או נשיאה פרו-ישראלי. הפחתת התלות הביטחונית והכלכלית בארה"ב, כמו גם חיזוק הקשרים עם מדינות נוספות, הפניית המיקוד כלפי המזרח או הניסיון לבסס יחסים אסטרטגיים עם הודו הינם צעדים הכרחיים וחשובים אך אינם מספקם. ישראל כבר הצליחה במהלך שנות ה-50 ועד לשנות ה-70, באמצעות פעילות מאומצת של דמויות מפתח כמו אבא אבן, אבא הלל סילבר וטדי קולק, להרחיב את מוטת ההשפעה הציונית בתוך ארה"ב ולהניח את המסד ליחסים המיוחדים. עתה בשלה העת לשנס מותניים וליצור לישראל סיפור חדש שיהפוך אותה שוב לאטרקטיבית בעיני הציבור האמריקאי, בעיקר בקרב הדור הצעיר שאינו מפגין זיקה ברורה כלפיה או לכל הפחות מגלה אדישות. לצד זה, על ישראל לנקוט גישה אגרסיבית יותר ושאינה מתנצלת, תוך שיתוף פעולה עם יהדות התפוצות שהוכיחה את השפעתה וחשיבותה במלחמה. עליה "לעלות להתקפה" ולהשתמש בכל הכלים המשפטיים, התקשורתיים, הפיננסים והאחרים הקיימים לה במאבק נגד האנטישמים והאנטי ישראליים החדשים בארה"ב.

המאמר נכתב יחד עם ד"ר דורון פלדמן, פוסט דוקטורנט במכון קלמנטס לביטחון לאומי באוניברסיטת אוסטין .

פורסם בישראל היום בתאריך 5 לנובמבר 2025.